פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1604 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים ''סיפורה של יעל ליכטנשטיין'' פרק אחד-עשר מלכת הספרים
פרק י''א-הרגעים הקסומים של החיים
''יעל,את בסדר?'' שאלה מירית,היא נראתה מודאגת.
''כן,בטח'' אמרתי
''את בטוחה?את נראית כאילו את עומדת להתמוטט.'' אמרה מירית.
''אני בסדר גמור מירית,אל תדאגי.'' אמרתי,כל-כך תשושה.
''את נראית כמו מישהי שבלע אותה לוויתן'' אמרה מירית,וחיוך קטן בצבץ על פניי.
''בהתחשב בכך שגם ראית מה כתבו עלינו בקבוצה המטופשת הזאת,גם את צריכה להיראות ככה'' אמרתי לה.
''כן,בנוגע לזה,את צדקת.אני מצטערת שקראתי לך שקרנית'' אמרה מירית.
''זה בסדר,עכשיו זה לא משנה.'' אמרתי לה.
''אני יודעת מה לעשות כדי לעודד אותך.'' אמרה מירית.
''אני לא חושבת שתצליחי לעודד אותי,אני נמצאת במעמקי היגון.'' אמרתי,כשדמעות מרטיבות את פניי.
''די,יעל,אל תבכי.אני מרגישה רע כשאני רואה מישהו בוכה,ובמיוחד אותך.'' אמרה מירית.
''המראה שלי יהיה מעכשיו עצוב ונוגה,כדאי שתתרגלי.'' אמרתי למירית.
''לא אם זה תלוי בי.'' אמרה מירית,והחלה לדגדג אותי במרץ.
בהתחלה ניסיתי להתנגד לה,אך מירית לא הפסיקה לדגדג אותי.התחלתי לצחוק בקול גדול,דמעות החלו לזלוג על פניי מרוב צחוק ושמחה.
מירית הסתכלה עליי,ואמרה:למה את בוכה יעל?האם העידוד שלי לא הצליח?כנראה לא דגדתי אותך מספיק,היכוני למהלומת צחוק.''
לפני שהספקתי להניד עפעף,מירית החלה לדגדג אותי שוב,התפוצצתי מצחוק,לרגע הייתי בגן עדן,במקום המופלא ביותר ברחבי היקום,מערכת השמש כולה.
אך במהרה,חזרו אליי הזיכרונות הנוראיים מהימים האחרונים,אבל,פתאום החלטתי,אני לא אתן לאירועים האחרונים להפריע לי לחייך,אסור לעולם להפסיק לחייך,אסור לאבד את התקווה.
אמרתי למירית:''די,מירית,תפסיקי.אני שמחה ומאושרת.'' תוך כדי צחוק מתגלגל.
''יש,הצלחתי לעודד אותך.את נראית ממש יפה כשאת צוחקת.'' אמרה מירית
''כן,העידוד שלך הוא מובחר.'' אמרתי,כשאני מחייכת ונראית במיטבי.
פתאום,שושנית(אמה של מירית)נכנסה לחדר,היא נראתה כעוסה,''האם עדיין כעסה על שהתפרצתי לביתה בגסות רוח?'' שאלתי את עצמי,מבוהלת עד מוות.
''מירית,אני חושבת שכדאי שאלך הביתה'' אמרתי,ספק בביישנות ספק בפחד.
שושנית שמה לב שטיפות זיעה מבצבצות על מצחה של מירית,ואמרה:''אל תפחדי מירית,לא אגרש את חברתך לביתה,הניחי לי לדבר עימה.''
''אמא,אני לא בטוחה.....'' אמרה מירית.
''מירית,אני לא עומדת לאכול את חברתך,בקשתי,היא רק לדבר עימה.'' אמרה שושנית,בנימה של סבלנות.
''טוב,בסדר.'' אמרה מירית,ולי לחשה:''יעל,אם תהיה בעיה,רק תקראי לי.'' אמרה,והלכה אל מחוץ לחדר.
נשארתי לבד בחדר עם שושנית,הייתי לחוצה מאוד,כל-כך פחדתי.כנראה,שושנית שמה לב לפחדיי,לכן היא דיברה ראשונה:''ילדה......לא אכחיש שאני עדיין כועסת עלייך,התפרצת לביתי בגסות רוח,כזאת,שעוד לא ראיתי כמוה מימיי.
אבל בכל זאת,כשראיתי איך את ומירית שמחות,וכיצד עיניה נוצצות מרוב אושר,בזכותך.החלטתי,שתוכלי להישאר פה,אבל,רק שתדעי,אני לא נותנת לעתים קרובות הזדמנות שנייה,וכדאי שתיקחי אותה בשתיי ידייך ולא תבזבזי אותה לריק.
ועוד משהו אחד,לפני שאשלח אותך לדרכך,רק שתדעי,מירית היא ילדה עדינה מאוד,והיו ילדות שכינו את עצמן ''חברות'' שלה,למעשה הן ניצלו אותה לצורכיהן האישיים,הן העתיקו ממנה את שיעורי-הבית,ביקשו ממנה כסף והתנהגו אליה בזלזול,איני רוצה לפרט מה עוד עשו לה,אבל איני רוצה שדבר זה יחזור על עצמו.
תתנהגי אליה יפה,וזכרי,איני רוצה שמירית תיפגע,ואם תפגעי בה יהיו לזה תוצאות הרות אסון בשבילה,אז היזהרי.
אלו כל דבריי,מקווה שתפנימי אותם לתוכך.'' אמרה שושנית,והלכה לקרוא למירית.
רגע לפני שפתחה את הדלת,הסתכלה עליי במבט רציני,ואמרה:''סליחה על השאלה,אבל,איני יודעת את שמך.''
''קוראים לי יעל'' אמרתי,נרגעת ונושמת עמוק.
''ובכן,יעל,אני מקווה שהפנמת את דבריי,נעים להכיר אותך יעל'' אמרה שושנית.
לחצתי את ידה,והרגשתי שמחה בכל מאודי,הצלחתי להתפייס עם שושנית,היא לא כועסת עליי יותר.
בלי ששמתי לב,שושנית פתחה את הדלת וקראה למירית והיא כבר נעמדה לידי,מנסה להעיר אותי מהפנטזיה המתוקה ששקעתי בה.
''יעל,יעל,כדור הארץ ליעל.'' אמרה מירית.
התעוררתי,חזרתי לכדור הארץ.הבטתי במירית בתדהמה,''מתי היא הספיקה להגיע?'' שאלתי את עצמי.
''מירית,אני....'' אמרתי,מרוב בלבול שכחתי את מה שרציתי להגיד לה.
''יעל,אמי עשתה לך משהו?'' שאלה מירית,בפחד רב.
''לא,ממש לא.אני חושבת שהיא סלחה לי,היא אישה מאוד נחמדה.'' אמרתי,בששון.
''מצוין!אני כל-כך שמחה,אני מאושרת בכל מאודי,אין מילים בפי בכדי לבטא את רגשותיי.'' אמרה מירית,בהתרגשות יתרה.
מירית כל-כך שמחה,ופיזזה בהתרגשות.היא שאלה את אמה שאלה,בקולי קולות:''אמא,אפשר שיעל תישאר פה לארוחת הערב?''
''בסדר,אין בעיה.אבל האם אמה של יעל מסכימה?'' אמרה שושנית.
מירית הסתכלה עליי במבט מופתע,והשיבה:''אל דאגה,אמא,יעל מייד תתקשר לאימה.''
''בסדר,אם כך יעל יכולה בוודאות להישאר לארוחת הערב.'' אמרה שושנית.
אמרתי לעצמי:''יעל,אולי החיים הם לא כמו אגדה,אך יש את הרגעים הקסומים הללו,הרגעים הקסומים של החיים,שכרון חושים,הרגשה מופלאה,אלו הרגעים הקסומים של החיים.
''יעל,יעל,צר לי לקטוע את הפנטזיות שלך,אבל להזכירך,את צריכה להתקשר לאימך.'' אמרה מירית,בשמחה גדולה.
''מירית,יש לי וידוי קטן,אמי לא יודעת שאני נמצאת בביתך היא חושבת שאני מטיילת לי בחורשה.'' אמרתי לה
''יעל,לא הבנתי למה את מתכוונת.את אומרת שבעצם אמך לא יודעת שאת פה,בבית שלי.'' אמרה מירית,מבולבלת מעט.
''לזה התכוונתי בדיוק.'' עניתי למירית על השאלה.
''יעל,יעל......אני לא יודעת מה לעשות,אבל אני חושבת שתוכלי להתקשר אליה ולשאול אם תוכלי להישאר פה,אני סמוכה ובטוחה שאמך לא תכעס.'' אמרה מירית.
''טוב,אולי את צודקת.כדאי שאתקשר אליה.'' אמרתי,פתאום,החלטתי שלא אחשוב יותר על הפחדים המטופשים שלי,אני אתמודד איתם.
''טוב,אני שמחה שהקשבת לי.וכעת,כדאי שתתקשרי,אני כל-כך רוצה שתישארי לארוחת הערב.'' אמרה מרית,בהתרגשות רבה.
''אני יכולה להתקשר אליה מהטלפון שלכם?'' שאלתי.
''כן,בטח.אין בעיה.'' ענתה מירית.
לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג את מספר הטלפון של ביתי,בתקווה שאמי נמצאת בו,סיימתי לחייג,איזו התרגשות,כאילו עתיד העולם מונח על המאזניים,כנראה ככה הרגיש הגנרל דוויט אייזנהאואר ביום שלפני הפלישה הגורלית לנורמנדי.
''אולי אני סתם מגזימה,אבל במקרה שלו,עתיד העולם באמת היה מונח על המאזניים.'' אמרתי לעצמי.
הטלפון ממשיך לטלפן,טו....טו......טו.......טו........
הצליל חזר על עצמו כמה פעמים,עד שנשמע קול.''שלום..'' זה היה הקול של אימי,הודתי לאלוהים.
''היי אמא...'' עניתי.
''הגעתם לטלפון של בת-שבע,אנא,השאירו הודעה ואענה לכם בהמשך.
כשיישמע הצליל אנא השאירו את ההודעה,ביפ....''
-------------------
תודה רבה לכל מי שאהבת את הסיפור והגיב.
סליחה על העיכוב,אני מקווה שתאהבו את הפרק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים ל-טליה כפיר
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים איזה יופי! ליילק
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים תודה! מלכת הספרים
-
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים * מלכת הספרים
-
