פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 896 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים פתיל קצר LightOne
פרק ראשון
"בוקר טוב, תלמידים," המורה אריאלה אמרה בקול עגום ונכלם מהרגיל. לגופה לבשה חולצה לבנה, שזורה בפנינים כסופות ובוהקות, שנראתה נורא בהשוואה להבעת פניה העייפה והחלולה. על צווארה החיוור, המקומט והחרוש בנימי דם ענדה מחרוזת אבני חן יקרות מפז, שאיתן הגיעה לבית הספר בכל יום. היא נעמדה לרגלי שולחנה וסרקה את תלמידי הכיתה במבט בוחן. "נא להוציא ספרים ומחברות."
למשך דקה אחת התמלאה הכיתה ברחש התלמידים הבוחשים בתיקיהם ומטיחים את החפצים הדרושים לשיעור בקול חבטה על השולחן. אדם, בזרועות משולבות וגב זקוף, לחש באוזנו של תומר את המילים הבאות, "אני מקווה שהשעתיים האלה יעברו מהר. אין לי סבלנות ללמוד עכשיו על משפט פיתגורס ולפתור משוואות ארוכות כמו הגאות, ועל אחת כמה וכמה לא עם מורה כמו אריאלה."
תומר חייך ולא השיב. אריאלה נטלה טוש מן השולחן, ניגשה ללוח והחלה לכתוב באיטיות משמימה, כשל עובדת המבלה את השעה האחרונה במשמרת הערב שלה, משוואה אחת - שנראתה מורכבת בעיניי אדם וקלה לדעתו של תומר - שהמציאה זה עתה ממוחה.
"מי התלמידים יעזור לי לפתור את התרגיל הבא?" שאלה בטון החדגוני הרגיל שלה, עיניה החומות שקועות בחוריהן.
כמה זוגות ידיים הורמו באוויר. אדם הבחין בידה של אחת התלמידות מלפנים, איילה שמה, זקופה גבוה באוויר וכמעט נעקרת ממקומה. הוא הניד בראשו, צקצק בלשונו בשקט ותהה מה כבר יכול לגרום לאדם לרצות כל כך לפתור תרגיל אחד פשוט שנכתב בידי המורה.
"העלמה לביא," נקבה המורה בשם המשפחה של איילה והורתה לה לגשת ללוח.
אדם עצם את עיניו ושפשף את פניו. הוא חש איך העייפות משתלטת אט-אט על גופו ומקשה עליו להתמקד, דבר שקורה לעתים קרובות בשיעוריה של המורה אריאלה. בשאר המקצועות תפקד מעולה וקיבל שבחים רבים, במיוחד בשיעורי היסטוריה וגאוגרפיה, והפגין כושר דיבור נרחב ואינטליגנציה בשפע כשענה בחלקלקות לשאלותיהם של המורים. כבר מזמן הבין והשלים עם העובדה שמתמטיקה והוא לא הולכים יד ביד. למעשה, חשב לפעמים שדווקא כן הולכים יד ביד, רק שהמתמטיקה מהדקת סביב ראשו קולר העשוי מפלדה וגוררת אותו אחריה.
"נכון מאוד," שמע מבעד למסך הערפל שאפף אותו את קולה המתאמץ של המורה מפלח את חלל החדר. "את מוזמנת להתיישב, איילה. כל הכבוד. אני רוצה שכל התלמידים יביטו בתרגיל שעל הלוח וישתדלו להבין איך איילה פתרה אותו."
אדם העיף מבטים קצרים לצדדים והבחין בעיניהם של כולם נישאות קדימה, מנסות לפענח את התרגיל כאילו היה צופן מורכב וקשה במיוחד. הוא נאנח חרישית וטמן את ראשו בידיו. תומר, שכבר היה רגיל לראות את חברו מתנהג כך בשיעורי מתמטיקה, לא הופתע ולא ניסה לדבר לליבו.
הדקות נקפו כמו סירופ מייפל קפוא, ועם כל דקה אדם התקשה יותר ויותר להילחם בשעמום הכבד והמתמשך כמו מרתון של ריצת אלפיים. הוא סובב את ראשו לאחור, מבלי שאף אחד ישים לב, והעיף מבט בעדן, שישבה ופתרה תרגיל אחד מתוך חוברת העבודה. הוא חש את אותם הפרפרים הנעימים מתערבלים וגועשים בבטנו במחול סוער, והתמסר לתחושה הזו בכל מאודו. הוא הבחין בעיניי השקד הזהובות שלה, בשערה החום הגולש על גבה העליון, בתווי פניה העדינים שהעניקו לה מראה של אחת שמשב הרוח הקטן ביותר מסוגל להעיפה כנוצה ברוח וחש שמשהו נמס ומתפורר בחזהו. כנראה שחשה כי מישהו נועץ בה זוג עיניים, כי הרימה את מבטה לאחר מספר שניות. אדם מיהר להסיט את מבטו אל עבר המחברת הפתוחה שלו, מבקש למחוק כל עקבות.
"ועכשיו, תלמידים, פתחו את הספר בעמוד מאתיים שלושים ואחת ופתרו את כל התרגילים הכתובים שם עד עמוד מתאיים שלושים וחמש. וזכרו לשמור על שקט וריכוז."
זה עומד להיות יום ארוך, חשב אדם בינו לבין עצמו ונאנח שוב.
בסופו של דבר, כשהצלצול המבשר על סיום שני השיעורים הדהד בקולי קולות בחלל החדר, חפציו של אדם כבר היו מונחים בתיקו. הוא מיהר ללבוש את התיק על כתפו בפיזור דעת ולנתר החוצה מהכיתה. הוא צעד לאורך המסדרון, מותח את ידיו ורגליו התשושים מישיבה ממושכת במקום אחד.
מזווית עיניו הבחין בילד בעל שיער בלונדיני מתנופף, עיניים שחורות כנפט וזרועות באולינג מעוצבות בסגנון פופאי. סשה, הילד מהכיתה הסמוכה. אדם לא טרח להסתיר את ההבעה הגועלית שמיהרה לתפוס את מקומה על פניו, כאילו סשה היה לכלוך שדבק בסוליות נעליו. בין השניים התחוללה מלחמה ארוכת טווח, שהתחילה בגלל שסשה הרביץ לחברו הטוב ביותר של אדם, יוני, אי שם בשלהי כיתה ד'. אדם מיהר לעזור לחברו ובין השניים פרצה תגרה אכזרית במיוחד, שלא הוכרעה בגלל שאחד המורים מיהר לבוא ולהפריד. המתח שהיה באוויר אז לא פסק עד היום - אמצע כיתה ו' - ומלווה אותם כמו ענן שחור.
"יו, הנה אדם," קרא סשה בתערובת של לגלוג והפתעה מעושה. למרות שעלה לארץ בגיל שלוש, מבטא רוסי קל נמהל בקולו. אדם עצר במקומו ונעץ בו מבט נוקב. "זה רק אני, או שהילד הקטן של אמא נראה מעוצבן מהרגיל היום?" המשיך סשה.
"האמא שלו בטח שכחה לתת לו את המוצצי בבוקר," מיהר להוסיף אחד מחבריו, מחקה בשרבוב שפתיים קול של תינוק. כמה גיחוכים מילאו את חלל המסדרון בשעה שסשה החל לפסוע לעברו של אדם, שנשאר לעמוד במקומו, ידיו תחובות בכיסיו.
סשה חייך וחשף זוג טורי שיניים מושלמות. "רוצה לריב, אדם? כן? אוקיי, אוקיי. קדימה. אני מוכן, בוא נעשה את זה."
אדם התקרב אליו עוד מספר צעדים, עד שחוטמיהם כמעט נגעו אחד בשני. קול קטן בראשו של אדם ייעץ לו להפסיק עם זה תכף ומיד. הוא נזכר באזהרה שנתן לו המנהל שבוע לפני כן, שלפיה אם אדם יסתבך בקטטה נוספת בשטח בית ספר, יושעה לאלתר. הוא ניסה לייצב את נשימתו ואמר בשקט, "אני לא עומד לריב איתך."
סשה צחק, ואליו הצטרפו כל שאר חבריו המטופשים. "מה קרה? אמא לא מרשה לך?"
אדם חש את ידיו גולשות מבעד לכיסים והתאמץ לשמור אותן בפנים. הוא הסתובב לאחור ופנה ללכת, אלא שאז חש יד כבדה מועכת את כתפו. "בחייך, אדם. אל תהיה נקבה חסרת מוח כמו אמא שלך." הוא שמע את קולו של סשה מאחוריו. כמה תלמידים שהצטופפו סביבם הסכימו בקולי קולות ודחקו באדם להיענות לקרב.
אדם חש את פניו מאדימות. כפות ידיו נקמצו לאגרופים זעירים. הוא לא ירשה לאף אחד לדבר להוריו בזלזול, גם אם זה יבוא בחשבון הלימודים. תחשוב על האזהרה, הקול הדמיוני המשיך להדהד ולעצור את אדם מלתקוף. "תעיף את היד שלך."
"ומה יקרה אם אני לא אעשה את זה? אמא שלך תבוא להרביץ לי?"
אדם חש שהוא לא יכול יותר לשלוט על עצמו. מאז ומתמיד נודע כבעל פתיל קצר במיוחד, וכעת חש שרכבת קיטור דוהרת במוחו. הוא חשק את שיניו בחמת זעם ונשך את שפתו התחתונה.
כשהמילים יצאו מפיו, חש שהן שייכות לאדם זר. "אתה יודע מה? בשמחה. אני מוכן להילחם נגדך כאן ועכשיו."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
