לא יכולתי לתאר לעצמי שזה יהיה כך.

למה הייתי צריך את זה? מה, אני מזוכיסט או משהו?

הנדתי בראשי, משלח ניצוצות של מחשבות מפוחדת לכל הכיוונים, ונכנסתי לקרון אחרי בני.

למעשה, זה לא כל כך נורא... עד עכשיו.

גליל מתכת ירד בעדינות על הברכיים שלנו ומיד לפתנו אותו בחוזקה, פחד קופץ ממעמקי הבטן החוצה.

הקרון זז.

לאט מדי לטעמי.

בקצב הזה, אנחנו לא נגיע לשום מקום.

וזה לא מפחיד בכלל. התחלתי להירגע.

ואז התחלנו לטפס לאורך המסילות למעלה.

ועוד...

ויותר גבוה...

ואחרי כל זה עוד יותר למעלה! (אולי, די כבר!)

עצרנו...

אוי ואבוי! לא חשבתי שנגיע כל כך גבוהה. למה בכלל הסכמתי?

בני תפס אותי עם ידו השמאלית ועצם את עיניו.

הקרון שוב התחיל לזוז...

לאט.

מאוד לאט.

כמו המוזיקה בסרט "מלתעות", מתחילה לאט אך נעה מהר יותר ויותר.

רוח, שהופיעה משום מקום, תפסה בשערי וניסתה לחטוף אותו מראשי. לאחר מכך היא התפרצה לתוך הפה – שנפתח בכדי לשחרר צעקה שתשמע לכל רחבי הפרק – וניסתה לנפח את הלחיים כמו מפרשים.

באותו זמן היא גם תפסה את כל בעלי החיים שהיו מספיק טיפשים כדי לעוף בסביבת רכבת השדים (באותו רגע זה באמת נראה השם המתאים ביותר לקרונות שבהם הובלנו אל הלא נודע ששוכן בקצה המסילות) והכניסה אותם לתוך גרוני. לאחר שזה התמלא, היא ניסתה לדחוף את החרקים שנותרו באוויר גם לתוך האף שלי ועיניי. רציתי להשתעל ואפילו להקיא, אך לרוח הייתה הסתייגות בקשר לזה והיא הכניסה איזה זבוב לתוך הפה שלי.

פתאום שמעתי: "אא... אאא... ... אאאא... אאאאאאאאאאאאאאאאאא..."

הצעקה דעכה ביציאה מהלולאה השלישית, רק כדי לחזור עם הסיבוב בורג הראשון שאליו נכנס הקרון.

לא מיד הצלחתי להבין איפה נמצאת קיבתי.

אני זוכר שבהתחלה היא הייתה אצלי בגרון, לוחצת חזק על קנה הנשימה ומפריעה לי לנשום.

אבל עכשיו נראה שהיא זזה לעבר הכליה הימנית ודחפה אותה כל כך חזק, שהתעוררה שאלה בקשר ליכולתה להמשיך ולהכיל את כל הנוזלים בתוכה...

"אאאא", חזר בצליל הרבה יותר גבוה.

תפסתי פתאום, שכעת גם אני הצטרפתי למקהלה.

תחזיק חזק! הסבל הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב.

זה לא יכול...

המנטרה הזו עזרה לי מעט מאוד, אם כי היא העסיקה את הפה שלי ולא אפשרה לו לנבל את עצמו עם צעקה בקולי קולות שאני רוצה לרדת מהרכבת הזו שנוסעת השד יודע לאן.

עצמתי את עיני והרגשתי שארוחת הבוקר – אותה טרפתי לא מזמן בעונג כל כך רב – הבינה את המצב, חשבה שאני כבר לא זקוק לה והחליטה לחזור אל הצלחת. בלי להסס היא התחילה לעלות למעלה בצעדים מהירים.

בעיניים פקוחות – שעלה לי במאמץ אדיר לפתחן, כאילו האוכל היה יכול לצאת גם דרכן – הרגשתי טוב יותר, בעיקר בגלל שהתחלתי לראות את הסוף שהתקרב ובא... ועוד התקרב... וכמעט הגיע... ולפתע התגלגל לעברנו בקול קורע עור התוף של צווחת הבלמים וחריקה קורעת לב של המסילות המנסות לעמוד במאמץ האדיר הזה. נפשי המיוסרת, שכל כך התגעגעה לקרקע יציבה תחת רגלי, קיבלה את הצלילים האלו בתור מוזיקה הכי יפה ששמעה אי פעם.

צחוק פרוע והיסטרי לווה את הכניסה שלנו אל תוך התחנה.

ניסיתי לשחרר את היד של בני, שלפת את מרפקי בחוזקה, אבל נזקקתי לשלושה ניסיונות לעשות זאת.

הבטתי בו. כל הזמן שהוא בילה בלהיטגן תחת השמש אבד לשווא. הוא היה חיוור כאילו שהשיזוף של חודשיים היה על מישהו אחר.

"אתה יכול לנשום עכשיו, בן."

הוא הביט בי והתחיל בעדינות, אך אחר כך יותר ויותר רגוע להוציא אוויר מפיו. ואז, כשהבין כי בנוסף לאוויר, שום דבר – כמו קיא או זבובים – לא ייפלט, הוא החליט גם לשאוף.

הלכנו לכיוון היציאה בעקבות האיש מן הקרון מאחורינו, שבדיוק הצליח לקלף ממנו את אשתו וגרר אותה, בזמן שהיא מלמלה לו משהו לא מובן.

בסך הכל, זו הייתה נסיעה מעניינת למדי...

***

בחוץ, בני פלט: "זה היה נהדר, אני רוצה שוב!"

"אני מוותר", היו המילים היחידות שפי הוציא מבלי שבכלל שמתי לב, כי הייתי עסוק בלהסתכל על רגליי שגררו אותי בהיסוס אל הספסל הקרוב.

>>>>>>>

לדני נמאס מכל החברות ה"לא נכונות". אומנם זה היה נחמד לזמן מה, אבל התחיל לעייף אותו. הצורך למצוא בחורה שהופיעה בחלומות שלו בשנה האחרונה העסיק אותו מאוד, במיוחד כי הוא לא "זכר" שמה או איך היא נראית. הוא תמיד ידע זאת בחלומות אך כשהיה מתעורר, לא זכר כלום חוץ מהצורך למצא אותה.

דני החליט ללכת לחוף הים להתאוורר. רוח לחה וקרירה מהים פגשה אותו והתחילה לשחק עם שערותיו ולנקות את ראשו מריחות ועשן העיר. הראייה שלו התחדדה אבל לא מספיק בכדי לראות את פנים הבחורה מהחלומות.

משהו מבריק בחול תפס את עינו, אבל הוא המשיך הלאה— זה היה יכול להיות כל דבר. למרות נחישותו להמשיך, איזה שהוא כח הכריח אותו להסתובב ומשך בחזרה.

הוא התכופף מעל המקום בו ראה משהו מנצנץ והתחיל לחפור בחול. הוא חפר יותר ויותר עמוק עד שגילה חפץ מתכתי, הרים אותו והתיישר, כל אותו זמן לומד את מה שהוציא מהחול. הוא הבין שמצא מנורה ישנה. דני הסתובב כך שהשמש לא תהיה בעיניו והביט מקרוב במנורה— היא הייתה לגמרי עמומה, כל הברק הלך עם השנים. הוא ניסה להבין מה זה היה שנצנץ בשמש, ופתאום ראה קטע של מתכת נקיה. שם הוא זיהה תו הדומה לאות. הוא התחיל לנקות את המנורה מסביב עם האצבע. ואחר כך הוא ניסה עם החולצה.

עשן הופיע בפתח המנורה והתחיל לצאת החוצה. דני נבהל והשליך את החפץ על החול. כאשר העשן החל לעטוף את רגליו, הוא קפץ אחורה. אחרי רגע העשן התחיל לקבל צורה— משהו הדומה לכדור.

לא. לא כדור— ראש. ללא צוואר וכל דבר מתחתיו. רק ראש. ואז הופיע בו פה. הוא התחיל לדבר אבל דני לא היה יכול להבין כלום.

כאשר בראש התפתחו אף ואוזניים, הצליל השתנה ודני שמע מישהו קורא לו, "אני לרשותך, אדוני."

ארבע דקות יותר מאוחר דני הבין שהראש היה חלק מג'ין (Jinnee), שד נחמד שרצה להעניק לדני שלוש משאלות. הוא התחיל להאמין ששפשוף עיניו לא יעלים את הג'ין והחליט להשתמש במשאלה הראשונה.

הוא ביקש בחורה הכי שווה שיש ורגע אחרי כן הוא ראה בחורה יפיפיה באה לקראתו. היא עצרה על ידו והתחילה לדבר עם דני. היא סיפרה שכל חייה חיפשה מישהו כמוהו. דני הרגיש כמו בתוך חלום והחליט להסחף אתו.

~*~

אחרי שבועיים הוא בא לחוף הים וקרא לג'ין שוב.

"תראה, הבחורה שהבאתה לי באמת יפה. אפילו מאוד. אבל מתברר ש"רק" יפה זה נחמד אבל לא מספיק. אני רוצה מישהי לדבר אתה. אני רוצה מישהי שתבין על מה אני מדבר. אני רוצה לפגוש בחורה אחרת שתהיה קצת יותר חכמה. לפחות פי שתים יותר חכמה, נגיד עם מנת-משכל של לפחות מאה שלושים."

~*~

אחרי חודש דני שוב קרא לג'ין וביקש ממנו להנמיך את מנת-המשכל לתשעים. הבחורה גרמה לדני רגשות אשמה כל הזמן: בגלל שהוא היה אתה, בגלל שהיא יכלה למצוא מישהו הרבה יותר טוב, בגלל שביקש מג'ין להביא אותה אליו. הוא כל הזמו הפסיד בויכוחים.

כל מה שהוא רצה, בחורה פחות חכמה. מנת-משכל של תשעים נשמע נהדר.

~*~

דני חזר לחוף הים אחרי חודשיים וקרא לג'ין. כאשר הוא יצא בעצלנות מהמנורה, הוא שאל את דני, "תגיד, יש לך בעיה עם חשבון? אתה לא יודע לספור עד שלוש?"

כעת זה לא היה אותו הג'ין המנומס שיצא מהמנורה בפעם הראשונה. הוא היה יהיר ודני הבין שהג'ין אף פעם לא התעניין בו באמת. ובכל זאת הוא ניסה לשכנע את שוכן המנורה לעשות כך שבחורתו תדבר פחות.

כשהוא שמע זאת, הג'ין התחיל לצחוק כל כך חזק שהחול מסביב לרגלים של דני התחיל לרעוד. בסוף הוא ירק ואמר, "זה אחד מהדברים שאני לא מסוגל לעשות." הוא הסביר, "נשים שמדברות פחות— זה לא באמת קיים. זו עוד אגדה אורבנית, כמו גברים שזוכרים תאריך יום השנה, או נשים שמסכימות שהן יכולות לטעות אפילו פעם אחת בחיים, או גברים שמביאים פרחים בלי שום סיבה מיוחדת. כל אלו אגדות."

הוא עוד פעם ירק על החול והסתובב ללכת.

אם זיק האחרון של התקווה דני צעק לעברו, "לפחות תשחרר אותי מהבחורה הזאת. קח אותה ממני. בבקשההההה."

ג'ין עצר מהרהר לרגע ובלי להסתובב נד בראשו, "אני אמצע איזה שימוש בשבילה."

רגע אחרי, החברה של דני עברה על ידו בחוף ואמרה שמצאה מישהו יותר טוב. דני הנהן בהסכמה, חייך מאושר והלך הביתה.

~*~

בדרכו לשם הוא עבר על יד פאב. אכזבה מכל העסקה עם ג'ין הובילה אותו פנימה. הוא התיישב והזמין לשתות קצת ג'ין, מגחך כשהוא נזכר על המנורה.

דני שמע מישהו על ידו מזמין ג'ין גם כן. הוא הסתובב להסתכל על הבן אדם.

עכשיו הוא נזכר! בחורת חלומותיו. הנה, כך היא נראתה. והיא הייתה על ידו.

אבל הוא בקושי יכל לדבר, מרגיש שפתיו כדבוקות אחת לשנייה. הבחורה ראתה את הבעת פניו וחייכה. הדבק בפה שלו התחיל ליזול החוצה ודני הרגיש שהוא עוד פעם יכול לדבר.

מהר מאוד הוא הבין שהיא גרה בבית על יד ביתו. דני היה יכול לפגוש אותה מזמן אבל היה עסוק ברדיפה אחרי חזיונות-שוא במקומות אחרים. הוא חיפש בכל המקומות הלא נכונים. והוא גם כיווה שמישהו אחר יעזור לו למצוא אותה.

כעת, למרות רעיונותיו ה"חכמים" בקשר לאיפה אפשר למצוא את בחורת חלומותיו, הם מצאו אחד את השנייה לבסוף. הוא הצליח לגמרי לבד, ללא שום עזרה, כפי שהוא היה צריך לנסות מהתחלה.

דני הבין שתמו ימי החיפושים שלו.

>>>>>>>>

אתמול מרינה הסתכלה במראה חמש דקות יותר מהרגיל כי ראתה משהו שונה - יפה כרגיל, אבל...

אבל קצת יותר זקנה. ועדיין בודדה. לא בודדה במובן כמו בלילות ארוכים. את זה היא פתרה בעזרת ביקורים לפאב שכונתי, בדרך כלל אחרי חצות, איפה שהיא הייתה מוצאת שותפים למשקה ולמיטה. החלק הזה של החיים שלה היה די צפוף.

לא, בודדה כמו לבוא מעבודה לביתה הריק. בודדה כמו לא למצוא בבוקר מישהו שהיא לא השתכרה אתו בערב הקודם. היא הייתה חייבת לעשות משהו בנידון. אבל מה?

היא הסתובבה שמאלה וראתה סמן מחשב מהבהב-קורץ לה, "האם שקלת להשתמש בי?"

"הממם. זה היה יכול להיות רעיון לא רע. האמת, אני יכולה להשתמש בו."

מרינה הכריחה את עצמה להתיישב מול המחשב. היא עדיין הייתה חייבת להצדיק את עצמה. 'עבור ארבעים שקל בלבד, מחיר קפה ועוגה, את יכולה לקבל סיפוק מידי ולמצוא את אהבת חייך. אם את סינדרלה או לא, את תמצאי כאן את אביר-חלומותיך.'

האם מרינה הקלילה את דרכה עד כאן? היא לא זכרה זאת. היא הסתכלה על החלק של "אביר-חלומותיך" בזמן שהמוח שלה היה עדיין תקוע על החלק של "ארבעים שקל". היא קיוותה שהמוח שלה לא ישים לב כשהיא לוחצת על כפתור "שלם". ואז על הכפתור הבא והבא עד ש-"עכשיו את יכולה לקבל אותו" הופיע על המסך.

המוח שלה בדיוק תפס את התרגיל שהיא שיחקה אתו וצעק עליה מרוב שהוא מתפוצץ בגלל טפשותה. הלב שלה פעם חזק. היא הרגישה שלחייה נהיות חמות. "אביר-חלומותי, הנה אני באה..."

לקח לה עוד שלוש שעות וחצי לסיים מילוי כל הטפסים שהאתר דרש ממנה: 'תכתבי על עצמך, משכורתך, השכלתך. איך את נראית. וכעת, איך את באמת נראית. מה את רוצה בגברים, וגם בנשים (האם האתר עבד על כל האפשרויות במקביל?), מה יותר חשוב לך ומה פחות.'

כשהיא סיימה, היא הרגישה את עצמה מרוקנת—מרינה שפכה את עצמה לתוך שאלונים של האתר שהבטיח לכולן שמיים וארץ במציאת בחור המתאים ביותר בשביל כל הבחורות. אבל כעת היא הרגישה דאגה, עכשיו היא הייתה אמורה לפגוש גבר שמתאים במיוחד לה. איך זה יהיה?

~*~

זה היה נורא. כן, הוא היה יפה, את זה היא חייבת לתת לו. אבל זה היה הדבר היחידי שטוב בו. בובות יכולות להיות יפות גם הן. אבל לא כל כך משעממות. ובובות לא מסתכלות במראה כל כמה דקות. טוב, אביר-החלומות הזה לא היה מתוך של החלומות של מרינה. כך שהוא הצטרף לאחד-עשרה הלא מתאימים שמרינה פגשה לפניו...

~*~

שמואל היה שונה. היא הבינה זאת מיד מהתחלה כאשר במקום להפגש על יד הבית שלה, הוא קבע בפאב. ואז, כשהיא הגיעה, החיוך החמוץ שלו הבטיח לה ערב מת, יותר מת מאשר בבית קברות בלילה ללא ירח.

אבל כאשר היא שפכה עליו משקה במענה להצעתו ה"מלוכלכת" והוא הפסיק להסתכל עליה לזמן מה, היא הרגישה אבודה. היא הייתה בטוחה ששמואל יצעק עליה ויכעס, אבל במקום זאת הוא פתאום השתתק, שם שטר של חמישים שקל על הדלפק ויצא החוצה, בדרך זורק 'שלום' מעבר לכתפו.

מבוכה תקפה אותה והיא הביטה בעיניים מעורפלות על הדלת הנסגרת של הפאב. הוא לא התנהג כפי שהיא הייתה בטוחה שהיה אמור. האיש הזה סיקרן אותה. היא רצה אחריו.

"סליחה שמואל, למה לא צעקת עלי?"

"האם זה היה עוזר? היית שונאת אותי פחות?"

"אבל אינני שונאת אותך."

"לא? אז איך זה יהיה אם כן תשנאי אותי?" הוא חייך. היא לא יכלה להתאפק והתחילה לצחוק.

~*~

אהבתם באה כמו רוח מדבר שמרימה אבק חול באוויר, גורמת לאובדן כל חוש המציאות והכיוון. אבל אחרי שענן מאש האהבה התיישב, הם הבינו שביומיים או בשנתיים, שום דבר לא ישתנה. הם הבינו שהכירו אחת את השני מספיק זמן בכדי להנשא.

לכן הם טסו ללאס וגאס, ושעתיים אחרי הנחיתה נכנסו לחדר עם אורגן מנגן, וחיכו לתורם להתחתן.

פתאום טלפון של מרינה צלצל. שנייה אחרי כן, גם טלפון של שמואל צלצל. אבל בדיוק אז היה התור שלהם לבוא קדימה אל מתחת לחופה והם שמו את הטלפונים שלהם על ספסל בחלקו האחורי של החדר. הם רצו קדימה להפוך לזוג— מרינה ואביר חלומותיה.

ומאחור, שני הטלפונים עם הפנים אחד כלפי השני, קיבלו הודעות כתובות זהות מהאתר של שדכנות, "נא להתעלם מהתשדורת האחרונה שקיבלת. עקב תקלה במחשב, במקום לתת לך קשר בהתאמה "מרבית" יצא בהתאמה "מזערית". לכן אל תפגשו ביניכם כי אתם לא מתאימים לגמרי. מצטערים על השגיאה."

ג'וני תפס את האלה שלו ביד אחת, העיף אותה למעלה, תפס אותה באוויר לפני שהיא נחתה על הקרקע והשעינה על כתפו הימנית.

הוא הביט על זיאלה היפה שלו ועשה תנועה עם שפתיו. תנועה של נשיקה. זיאלה הסמיקה, אבל חייכה אליו וגם נישקה אותו "באוויר".

ג'וני הרים מהרצפה נד מים מלא, הניף אותו על כתפו השמאלית, ויצא.

שמש הבוקר חיממה בעדינות את האדמה הקרירה מהלילה והיער כולו הסתתר בערפל סמיך.

ג'וני לא היה מוטרד מכך שלא ניתן ליראות אף עץ, משום שהוא הכיר את היער היטב. והוא לא התכוון ללכת רחוק מדי – רק יתפוס קצת אוכל ואז יוכל לחזור עוד לפני שהשמש תספיק להגיע למרכז השמיים.

בתוך היער לא היה שום דבר יוצא דופן חוץ מדבר אחד - היה שקט מדי.

ג 'וני הביט סביבו על השיחים והעצים, אבל לא ראה את הציפורים מתעופפות ביניהם. הוא תהה מה היה יכול לקרות להן והמשיך לחפש טרף לארוחה. לא שהוא ראה משהו שהיה יכול להוות בשבילו טרף – שום ציפור, שום חיה.

יותר ויותר עמוק הוא נכנס ליער עד שהגיע למקומות שהוא לא הכיר.

לפתע האדמה רעדה. זה דמה כאילו פיל ענק עבר לא רחוק ממנו. אבל האמת שלא היה שם אף אחד.

ג 'וני לא ידע אם לפחד או לא, אבל פתאום הוא ראה שהעצים שלפניו התמעטו, וביניהם הוא הבחין במשהו שנראה כפתח כניסה לתוך ההר.

הוא שמע לא פעם את האגדה על מערה נסתרת עם אוצרות רבים בה, אבל הוא מעולם לא ראה אותה. למעשה, אף אחד ממכריו לא ראה.

ובכל זאת, ברגע שעיניו קלטו את התמונה, נכנסה בו הרגשה בלתי מוסברת כי זו היא המערה עם האוצרות.

האדמה הפסיקה לרעוד, הציפורים חזרו והחלו לצפצף ולעוף מענף אחד למשנהו. רוגע ורעש חזרו ליער.

ג'וני שפשף את סנטרו, ואז את מצחו, אחר כך ליטף את שערו מאחור. לבסוף הוא פקח את עיניו לרווחה עם החלטיות אין סופית ונכנס למערה.

כעבור רגע, הוא רץ החוצה – הסירחון היה בלתי נסבל. ריח חריף של ריקבון מתקדם המעורבב עם ריחות אחרים, לא מזוהים, הקשו מאוד לנשום בפנים.

הוא לקח כמה שאיפות עמוקות ונכנס פנימה שוב.

באפלולית של המערה ג'וני התקדם יותר ויותר עמוק, עד שהגיע לאולם. הוא הבין שזה לא היה חדר טבעי. מישהו בנה אותו. אבל מי היה יכול לעשות את זה? הוא לא ידע שקיים מישהו חזק מספיק כדי לסתת חדר בתוך ההר.

מנענע את ראשו מצד לצד בחוסר אמון, הוא התקרב אל הקיר.

היה שם לוח עץ גדול על ארבעה רגליים ועליו עמד חפץ מוזר.

ג'וני נגע בו וניסה להזיז, וכשלא הצליח, הנחית עליו מכה עם האלה שלו. הדבר המוזר התעורר לחיים. הוא התחיל לדבר עם ג'וני ולהראות לו תמונות.

בהתחלה, ג'וני זינק לאחור, מחפש אויבים, אחר כך ניסה לענות לחפץ. אך כעבור זמן מה הוא הבין כי לדבר המוזר הזה היו חיים משלו – החפץ התעלם לגמרי מג'וני.

לכן הוא התיישב על הרצפה והתחיל להתבונן על התמונות שהחפץ הראה לו.

הוא ראה איש גדול עם כובע אדום מדבר אל אנשים מסביבו, מצביע על אנשים אחרים הרחק ממנו וצועק משהו לאנשים על ידו.

ומיד אחרי זה הוא ראה אנשים עם אלות ומקלות מוזרים רצים לקראת אנשים אחרים, גם הם עם מקלות ואלות, וכולם הורגים את כולם. כמה דברים מוזרים קפצו באוויר ונפלו ברעש חזק מאוד על אנשים, שלא נשארו לעמוד אחרי זה.

והוא ראה הרבה עשן, כאילו מדורה גדולה נדלקה בין כל האנשים האלה. הוא גם ראה כמה אנשים בוערים אבל ממשיכים לנענע במקלות ואלות שלהם.

הוא שם לב שפחות ופחות אנשים נשארו עומדים.

לבסוף, הוא ראה רק אדם אחד, זה עם הכובע האדום, עומד ומסתכל לרחוק. רק הוא עמד, הסתכל, ולא עשה דבר. זה היה משעמם מאוד, וג'וני החליט ללכת משם, אבל ראה פתאום כי האיש זז. הוא ראה אותו מגיע לפסגה של הר. ג 'וני ראה סימנים של שעמום מוחלט על פניו של האיש. 'כמובן', אמר לעצמו ג'וני, 'הוא נשאר לבד'.

ג 'וני המשיך לצפות בתמונות שהחפץ המוזר הראה לו – האיש הסתכל על השדה מתחתיו, שדה שהיה מכוסה בשכבה אחידה של גופות של אנשים, שכבה שממנה בלטו פה ושם חלקי חפצים המעורבים בחלקי גוף שונים. האיש הסתכל ארוכות מתחתיו, משך בכתפיים כמתנתק ממה שראה וקפץ למטה.

ומיד התמונה השתנתה ואותיות שסבו לימד אותו פעם קפצו לתוך הדבר הזה וג'וני התחיל לקרוא את האותיות, כל אחת לפי הצליל שהיא מסמלת. אות אחר אות:

"א—נ—ש—י—ם–––א—ל–––ת—ה––ר––ג––ו–––א––ח––ד–––א––ת–––ה––ש––נ––י"

'עצה טובה', חשב ג 'וני, אבל האותיות המשיכו את הריקוד שלהן:

"י––ו––ת––ר–––מ––ד––י"

'הממם, אל תהרגו אחד את השני יותר מדי?' מוזר, אך בכל זאת ג'וני היה יכול להבין זאת. הרי זקני השבט אמרו דבר דומה על החיות שחיו ביער על יד השבט - "אל תהרגו את החיות יותר מדי, אחרת הן לא תוכלנה להתרבות. ואז לא יהיו יותר חיות." נכון, זה היה מוזר במקצת לשמוע אותו דבר לגבי אנשים, אך ג'וני היה מסוגל להבין זאת.

אבל גם הפעם האותיות לא עצרו והמשיכו להופיע. מה שיצא לבסוף, הפתיע מאוד את ג'וני. המשפט ללא המילה האחרונה היה "אנשים, אל תהרגו אחד את השני יותר מדי" אך המילה האחרונה שינתה את משמעות לחלוטין.

ג'וני התבונן על החפץ המוזר שעליו מרצדות שלוש אותיות שהרכיבו מילה אחת, מילה אחרונה במשפט שהוא קרא לפני רגע והרגיש שקור המערה נכנס עמוק ללבו. הוא הסתכל על האותיות ומלמל בשפתיים לבנות -

"מ––ה––ר"