קר לי.זה משאני מרגישה עכשיו,במקום לשמוח.
אבל,למה לא בעצם?
זכיתי.אז למה אני כל-כך מדוכאת?
בתוך תוכי ידעתי למה.
כי לא הייתי אמורה לזכות,רניל הייתה הרבה יותר טובה ממני.
לרניל יש 4 אחים ואחות אחת,ואין לה אבא.בקושי כסף למחליקיים יש לה.
כישרון ההחלקה הוא הדבר היחיד שיש לה.
100 האירו כבדים-לא באמת כבדים אלא כבדים על המצפון שלי.
חלק קשה בתוכי אמר:גם את זקוקה לכסף,גם את החלקת יפה.
המצפון לעומת זאת,ידע שאת הכסף לתרופות של אבא אוכל להשיג מחלוקת עיתונים,
או מכירה של כל הבגדים שקטנים עליי,מכירת המחליקיים שלי.
ואמא שלי קיבלה משכורת לא מזמן.לא אבוד לי.
אבל רניל היא מה"רשטולד",מאלה שלא שייכים לפה.
עורה הבהיר ועייניה הכחולות לא משתלבים בתוך המון כהי העור והעיינים.
אף אחד לא יסכים לקחת אותה לעבוד אצלו.אני לוקחת את שקית המטבעות וממהרת לביתה.
לפעמים הדבר הנכון הוא הדבר הקשה ביותר.
אני דופקת בדלת.רניל פותחת לי,המומה משק המטבעות שאני דוחפת לידה.
אני רצה הבייתה וחוזרת ביידים ריקות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
