פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 697 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים עוד סיפור של החוג לכתיבה יוצרת. מקווה שתאהבו... דיאנה
לפני עשרה ימים יצאה חבורת הרפתקנים למסע, בלי לדעת מה יהא עליהם לעבור.
בעשרת הימים האלה למדנו להכיר אחד את השני כמו שלא הצלחנו להכיר במשך עשר שנים.
יומו האחרון של המסע התחיל באופן מחריד. אנאקין וקיירון ישבו ושוחחו חרש על מפות האזור שנחו, מפוזרות, בכל רחבי הקרון שלנו. על הספה, מקופלת בתנוחת עובר ורועדת מקור, שכבה ג'יין, חברתי שנפגעה קשות בקרב האחרון. ליאדון בהה בחרבו המפוארת בלי עניין מיוחד, מהורהר.
ואני? אני ישבתי בפינה, מביטה בחבריי, ותוהה מה עלינו לעשות כדי לבצע את משימתנו בלי אבדות נוספות. מי שהכיר אותי כל חיי לא היה מזהה אותי כעת – לא במראי, ולא באופיי. חיי בארמון נראו כעת רחוקים וצעקניים לעומת חיי הנדודים, הלחימה.
הכרכרה עצרה באיטיות, וכולנו הרמנו את ראשינו בהשלמה. הגענו. אני עוד זוכרת את ההתרגשות שבערה בי למראה האחוזה הקודרת אליה שמנו פעמינו לפני עשרה ימים. מי ידע אז מה ניאלץ להקריב כדי להגיע אל האדם שרדף אותנו במשך עשרת הימים האלה, תוקף וחומק אל הצללים שוב ושוב בצחוק מחריד. אני זוכרת איך ירדנו מהכרכרה ונכנסנו אל האחוזה. שקט. אף פעמון לא צלצל. אף אדם לא דיבר. הדממה העיקה עליי, אך לא פציתי את פי.
הפניתי את ראשי למשמע קול רך שידעתי שאני היחידה המסוגלת לשומעו מבין חבריי. הנחתי יד על כתפו של קאיירון, וכשהוא עקב אחרי מבטי לא ראיתי בעיניו אלא את השלווה הממלאת אדם כמו שקט לפני הסערה.
מולנו עמד נער מחייך. שערו היה שחור כליל, ועיניו אדומות כדם. שמו היה דארן.
התייצבנו מולו בדממה. ליאדון החזיר את חרבו לנדנה בקול נקישה רכה, בידיעה שהחרב לא תועיל לו כאן. ג'יין נאנקה. בראשי, כמו סרט של זיכרונות, עלו תמונות שרציתי לשכוח. ראיתי אותה, מחוסרת הכרה, נישאת בידיו של דארן. הוא חייך, חושף שיניים חדות כתער, ונשך את צווארה, והצרחה שבקעה מגרונה לא היה בה די לבטא את הזעזוע שחשתי אני, ולא את הזעזוע שהפיל את אחיה, אנאקין, מרגליו. דארן לא היה ערפד, ולא אדם. הוא היה יצור מסוכן יותר מכל חיה שתעלה בדעתכם. ונשיכתו, כרעל, פעלה באיטיות. ג'יין התעקשה, בכל רגע נתון, שהיא מרגישה טוב יותר, אבל היא ידעה בדיוק כמונו שזה שקר. שהיא גוססת.
הקרב היה מהיר כל כך שלא יכולתי באמת לראות מה קרה באותם רגעים, ועכשיו, שנים לאחר סיומו, הוא מטושטש אפילו יותר. בסופו של דבר... טוב, את זה אני לא הולכת לומר בשפה גבוהה. במילים פשוטות: הלך עלינו. גם לאחר שנתנו את כל שהיה לנו, דארן היה חזק יותר. דיממתי, ולא היה בי כוח לרפא את עצמי. מזווית עיני ראיתי את ג'יין מתרוממת. רציתי לצעוק עליה שלא תזוז, אבל לא הצלחתי לדבר. היא הרימה את ידה בנחישות וכיוונה אותה לעבר דארן, אבל ראיתי שהיא חלשה מדי בכדי להפעיל את הקסם שלה. דארן ראה זאת גם הוא, וצחק לניסיונה הכושל. ראשי נשמט, ואת ההתרחשויות הבאות לא ראיתי, אלא שמעתי, ויותר מכל – הרגשתי. אבל אני יודעת בדיוק מה קרה.
בין אצבעותיה של ג'יין החלו לרחף כדורי אש קטנים. הם הסתחררו במהירות והתנגשו זה בזה, וכאשר שילחה אותם בדארן לבסוף – לא היה לו סיכוי. עוצמת ההדף העיפה אותי לאחור והטיחה אותי בקיר, כך שלרשימת האיברים הכואבים שלי התווסף גם הראש, אבל לא היה לי אכפת. דארן צעק – היה זה הצליל המתוק ביותר ששמעתי מימיי – ואז נדם. בעורקיי החל לזרום כוח מחודש וריפאתי את כל פצעיי, מתנודדת לעבר חבריי.
גלימתו של קאיירון התנוססה מאחוריו כאשר רץ לעבר ג'יין. היא נאחזה בו ונישקה אותו, מנסה להעביר בנשיקתה דברים שלא יכלה לומר במילים. ואז היא קרסה על האדמה.
לפני עשרה ימים יצאה חבורת הרפתקנים למסע, בלי לדעת מה יהא עליהם לעבור. לפני עשרה ימים יצאה חבורת הרפתקנים למסע, בלי לדעת מה יהא עליהם להקריב. לפני עשרה ימים יצאה חבורת הרפתקנים למסע, בלי לדעת שלא כולם יחזרו ממנו.
היא הייתה הנערה החזקה מכולנו, הנערה הכריזמטית ביותר שהכרתי בחיי. היא הנהיגה אותנו, אבל היא לא הייתה לוחמת. היא הייתה חברתי. והיא מתה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים פנטזיה, אה? אהבתי מאוד המגירה
הערה אחת קטנה- יש הבדל בין מילים פשוטות לסלנג, ואולי אני קוראת רק ספרים מיושנים, אבל אף פעם לא ראיתי סלנג בספרי פנטזיה...
חוץ מזה- מקסים:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים גמאני לא ראיתי, אבל הרגשתי שזה מתבקש כאן>> ותודה דיאנה (ל"ת)
-
-
