שוכבת, בודדה.
מאחורי פח זבל, בתוך סמטה.
מסריחה, מטונפת.
שיערה סתור ובגדיה קרועים.
סביבה מצייצים עכברים אפורים.
היא שרועה על הרצפה בפישוק איברים.
זוהי שכונת עוני, לא רחוק מכאן.
די קרוב, למען האמת.
האדמה מרוצפת, אבל רק באופן חלקי.
היא אדומה.
הנערה עונדת שרשרת. שרשרת יפה.
עם פנינה. פנינה אחת. בודדה.
הנערה לא שייכת לשם,
אך שם היא נמצאת.
נשימותיה כה רדודות.
לא צריך להיות רופא כדי לדעת שאלו נשימותיה האחרונות.
לפתע, ברגע אחד, לא צפוי-
הן נפסקות.
הנוזל האדום ממשיק לזרום מגופה חסר החיים,
ממשיק להציף את הסביבה.
איש אינו עובר שם.
איש אינו יודע מה קרה לה.
היא איננה יקרה לאלו אותם היא אוהבת.
הם לא מחפשים אותה.
אם אילו היו, הם לא היו מוצאים אותה.
אף שגופה קרוב.
נשמתה כבר לא כאן.
נשמתה לא עברה למקום אחר.
היא התפוגגה. ישותה נהרסת. התפוררה, והפירורים נעלמים.
היא כבר לא קיימת,
היא הפסיקה להתקיים.
היא מתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
