פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1252 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים "רק רציתי שתדעו..." פרק שמיני עיניים משתנות
פרק 8
חץ נורה מקשת במהירות מדהימה, אולם זה לא היה חץ רגיל כי הוא זהר. ברגע שהפנתי גבי לארתור הוא פגע בליבי. "לא!! לוסי!!!" ארתור זעק בכאב ואני נפלתי מתה, מוקפת בשלולית דמי שהתפזר מסביב.
התנערתי מהחיזיון וגיליתי שארתור הושיב אותי על ספסל אחד מבין הרבים שנמצאים בדרך הביתה. הייתי במצב של הלם, ורעידות שעברו בי גרמו לעצמותיי לשקשק. פאניקה השתלטה עלי והתחלתי לבכות. לא בכי רגיל, אלא בכי היסטרי, כזה שגורם לאנשים להסתכל בפחד, כאילו שאני משוגעת.
ארתור הרים אותי בזרועותיו והחל לרוץ לחורשה הקטנה. הוא קפץ לתוך המנהרה, מנסה לרחף. רק בנס הוא נחת על רגליו. תוך דקות מעטות הוא כבר היה בחדר המועצה, שם הוא הניח אותי לשנייה והביא איתו את לנג'י, טולדיו ורופא הביפניג'ים. בפינה קטנטנה ומודחקת במוחי, הבנתי שארתור הצליח לקבל 2כוחות ביום אחד רק בזכות דאגתו.
הרופא, הנצ'י, נתן לי משקה ורוד מבעבע לשתות כדי להירגע, אולם לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלבכות ולחבק ארתור כה חזק שנשארו לו סימנים כחולים. רק בקושי הבנתי שלנג'י שואל אותי ואת ארתור מה קרה, והמשכתי לבכות ולרעוד בלי שליטה. "היא כמעט התעלפה ואז היא פשוט התחילה לבכות." שמעתי את ארתור.
"אני חושב שהיא רק בפאניקה, אין לי מושג למה. תנסו להרגיע אותה, אני הולך." הנצ'י נשמע במעומם מבעד למסך הדמעות שעטף אותי. לא הרגשתי כלום, חוץ מאת ארתור שמחבק אותי וכאב נורא בין הצלעות. לא הצלחתי להוציא את החיזיון מהראש. הפנים של ארתור כשהוא צרח, הדם שהתאסף מסביב, זה היה מזעזע.
אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אך בסופו של דבר, נרגעתי מספיק כדי להיזכר שהוריי בוודאי דואגים. אולם ארתור לא נתן לי ללכת. הוא החזיק אותי חזק ושאל, "מה קרה? למה בכית ככה?" ראיתי בפניו שהוא לא יכול להיות יותר מודאג ומבוהל.
אמרתי לו שהיה לי חיזיון מזעזע, והבטחתי לו שאספר לו מחר בבוקר. קיוויתי שעד אז אשתלט על עצמי.הוא ליווה אותי הביתה ואמר לי שהוא לא ישכח את הבטחתי. ברגע שהוא הלך נפלתי לשינה מלאת סיוטים, או יותר נכון סיוט אחד שחזר על עצמו שוב ושוב.
אני וארתור רצנו על שביל אבנים עתיקות, מתנשמים ובורחים ממשהו. ארתור לחש לי תוך כדי ריצה שאנחנו חייבים להתפצל. נעמדנו. כמובן שברגע שהסתובבתי החץ המכושף פגע בליבי וארתור צרח.
החלום היה כל כך מציאותי שיכלתי ממש להרגיש את החץ ננעץ בליבי. זה היה נורא וגרם לי להתעורר בצווחות. למזלי הוריי לא שמעו. איכשהו הצלחתי לעבור את המשך הלילה בלי להתעורר.
בבוקר, כשארתור העיר אותי ואמר לי שהוריי כבר הלכו לעבודה, היו לי סחרחורת וכאב ראש. לא הלכנו לבית ספר כי היה יום שישי ולא היו לימודים. ארתור הזכיר לי את ההבטחה שלי. בעיניים מושפלות ובקול רועד שחזרתי את החיזיון.
לא היה לי האומץ להביט בפניו אך ראיתי שידיו נקמצות לאגרופים מהודקים. חיבקתי אותו והוא עדיין לא הוציא מילה. לבסוף לא הייתה לי בררה והבטתי בעיניו. פניו הביעו הלם, אולם עיניו היו ריקות, אטומות. אז, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, הוא החזיר לי מבט. עיניו היו כהות בשל דמעות שלא זלגו. הוא היה שבור וחיבק אותי כה חזק שהתקשיתי לנשום.
לאחר זמן שנמשך נצח, ארתור הרפה. "אני מבין." הוא לחש באוזני, "אני מבין למה התפרקת ככה. אני רק..." ארתור לא סיים את המשפט ונתן לקולו לגווע. בשקט שמסביב ירדנו למטה, למטבח.
נזכרתי שארתור קיבל את כוחו החדש. מזגתי לי כוס מים בלי לגעת בה, רק על יד כוחי להזיז דברים בעזרת המחשבה, וביקשתי מארתור לעשות כמוני. הוא הצליח- בפעם הרביעית. אחר כך הלכנו לחדרי חזרה כדי להכין שיעורים. ארתור אמר לי שהכול בסדר, אך שמתי לב שבהמשך כל היום הוא החזיק את ידי חזק מאד.
אחר הצהריים כבר לא יכולתי יותר, החלטתי שאני חייבת לדבר עם ארתור. חשבתי שזה יהיה קשה אך שהתחלתי לדבר ארתור עצר אותי. "מצטער שהגבתי ככה, הייתי המום. פשוט הידיעה שאני אאבד אותך... נוראית. את לא יודעת כמה את חשובה לי, נכון?"ארתור השתתק לרגע.
"יש איזה שהיא דרך למנוע את זה?" הוא שאל בתקווה. "לא יודעת, אני חושבת שלא.." אמרתי בשקט, מניחה למשמעות המילים לחלחל. ישבנו במשך זמן מה, חסרי מילים, ולפתע שמעתי את אימי הנכנסת לבית. ירדנו למטה.
"אימא! אני וארתור יוצאים היום, בסדר?" לרגע שכחתי מכל בעיותיי. "אתה ארתור? כמה גדלת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. תמסור לאמך שאני אשמח להיפגש איתה לכוס קפה מתישהו, בסדר? אם אני רק אמצא זמן... את מבין, אני ובעלי עובדים רוב שעות היום מחוץ לבית, ובקושי מספיקים לראות את לוסי שלנו. אגב, לוסי, אל תגיעי היום מאוחר מידי- אביך תמיד מתלונן שהוא לא מספיק לראותך."
ארתור לא היה יכול שלא לחייך. היה ברור שירשתי את דאגנותי מאמי. כשיצאנו הוא אמר לי שהוא לוקח אותי למקום מיוחד שהוא מכיר.
"את יודעת, את בכלל לא נראית דומה לאימך." ארתור אמר ואני צחקתי. "אני יודעת. אני גם לא דומה לאבא שלי. אימא שלי אומרת שאני נראית כמו שסבתא מרגרט נראתה, אבל אני אף פעם לא ראיתי אותה, היא מתה לפני שנולדתי."
המשכנו ללכת בשקט, אוחזים ידיים. אחד הדברים שאני אוהבת בארתור זה ששקט לא מפריע לו. הוא אף פעם לא דיבר כדי למלא את השקט. שמתי לב שהתרחקנו מהבית שלי מאד.
"הנה זה!" ארתור קרא כשעלינו על גבעה.
-----------------------------------------------
תגובות בבקשה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים וואווו ליידי קורליין
את כותבת טוב!
הסיפור מדהים, קראתי את כל הפרקים אחד אחרי השני בלי הפסקה עד הפרק הזה...
מאוד יפה, מרתק ומותח! כ"כ טוב! =]
מחכה לפרק הבא^^
[יש לך כישרון שלא מהעולם הזה, פשוט אין מיליםD= ]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים תודה רבההה :) עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים =] may (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים :] עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
