ניסיון 1.
אני רוצה להאמין שיש שם מישהו טוב למעלה, שאני רק עוד חלק קטן בפסיפס מלא בצבעים, רבדים וגווני ורוד פוקסיה.
אם אני לא אאמין בזה, אני לא אוכל להסביר לעצמי איך עוד פעם הגעתי למצב הזה, מחוץ לדירה שהייתה פעם שלי ועכשיו כבר שלו.
הכול התחיל לפני ארבעה חודשים (שזה בעצם זמן ממוצע לכל מערכות היחסים שלי בשנתיים האחרונות),
התחלה יותר קלאסית מזה לא יכולתי לבקש, הוא התחיל איתי בזמן שחיכיתי בתור. לקניית עגבניות. בשוק.
הסיפור יכול היה להשתפר אם הוא היה עוד לקוח כמוני, אבל בעצם הוא היה בבסטה ליד, מנסה לסבן אותי לקנות אצלו.
מבט אחד הספיק לי כדי לעבור דוכן, עמית למרות (ואולי בזכות) המקצוע, היה בחור שרמנטי, עם גופיה של הפועל מחוררת למחצה וחיוך ממזרי שגורם לך לפקפק בכל מילה שיוצאת לו מהפה.
כשחזרתי לבית שלי באותו יום, אותה דירה קטנה במרכז רמת גן, הופתעתי לגלות שהדלת פתוחה, זה היה אופייני לי, אני וגיל נפרדנו באותו השבוע (3.5 חודשים) והייתי בסערת רגשות.
נכנסתי והדירה הייתה מבולגנת לחלוטין, בדיוק כמו שהשארתי אותה, הנחתי את השקיות בפינה במטבח ומזגתי לי יין לבן צונן בכוס פלסטיק.
הדלקתי סיגריה במרפסת השרות ונאנחתי, לפתע הטלפון הביתי צלצל.
"שרון?" קול בס עמום
"כן?" הקול המעט צפצפני שלי,
"היי. עמית. נפגשנו היום אממ.. בבסטה שלי." אלוהים אני בקושי שומעת אותו, הוא מדבר מטלפון אסימונים.?? הלב התחיל לפעום במהירות, לקחתי שכטה ארוכה וניסיתי להרגיע את עצמי. להישמע שלווה.
"אוקיי..?"
"שכחת פה את הארנק, מצאתי את המספר שלך ב144"
"אה"
"תראי ראיתי פה בתעודת זהות שאת גרה לידי, האמת ממש לידי, את רוצה שאני אקפוץ אחרי העבודה להביא לך את הארנק? זה יהיה בסביבות שש"
לכסנתי מבט לשעון, 16:00 , זה נתן לי שעתיים לסדר את החור בו אני גרה, אולי הוא יעלה, הוא והחולצה המחוררת שלו.
"כן, זה יהיה מאוד נחמד מצידך, תודה רבה".
הדירה הקטנה שלי (40 מ"ר לכל היותר) הייתה מוכנה לאירוח כבר ב17:30 , ירדתי ל-שאול (הפעם רק לחנות שלו תודה לאל. אלוהים סלח לי כי חטאתי) לקנות עוגת הבית.
מירי אישתו הביטה בי במבט נוקב בעיני הלייזר החודרות שלה, שילמתי ומיהרתי להעלם.
18:15 דפיקה בדלת, הלב שלי החסיר פעימה, מבט אחרון במראה ופתיחת דלת בחיוך רחב.
"גיל מה אתה עושה פה?" אכזבה.
"לא מוקדם מידי לדייטים?" חיוך מטומטם מרוח על פניו, בערך כמו החיוך שלי כשפתחתי את הדלת, אני ממש צריכה להתחיל להשתמש בעינית.
"אתה זיינת את המזכירה שלך תוך כדי היחסים שלנו"
"התכוונתי לשעה. רק שש."
1:0 גיל 1:0.
"ואני לא בדייט"
גיל צעד בביטחון פנימה לתוך הדירה מתעלם לחלוטין מקיומי.
"הבית שלך מבריק, את עם השמלה השחורה הקטנה שלך ואת לא מחכה לבחור?"
מתי נהפכתי לשקופה כל כך? בטח בין שאולי למיכאל.
"אני מפריע?" עמית, עדיין עם החולצה המחוררת נקש נקישה מהססת בדלת הפתוחה.
"האמת כן" גיל חייך וניגש אליי מחבק את כתפי
"הנה הארנק שלך" עמית הושיט לי את הארנק במבט מאוכזב. לא היה טעם למחות. מה שנעשה נעשה.
"יופי, חיפשנו אותו בכל הבית, תודה" גיל המשיך לשחק את המשחק ולהרוס לי את שלי.
עמית הלך וגיל התחיל לצחוק.
"וואוו איפה מצאת את הבחור הזה?"
הדלקתי סיגריה והתיישבתי על הספה, על מי אני עובדת העשן גם ככה חונק את הדירה לא משנה איפה אעשן.
"למה עשית את זה?"
"למה התקשרת לבעלה של חגית? או למה פירסמת את הסיפור בפייסבוק בתוך note , תייגת את כל החברים שלי ואת ההורים, אה?"
2:0 גיל, מתי נהייתי גרועה במגרש הביתי?
"למה באת לפה?"
הוא התקרב אליי באיטיות
"שרוני אני מתגעגע אלייך, למשחקים המפגרים שלך, לשמלה השחורה הקטנה ולמה שמתחתיה"
פה היה הרגע שהייתי צריכה לעצור ולנתח את המצב,
אבל ב- 19:00 כבר היינו ערומים על הספה שלי. זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותו,שמעתי שחגית העזובה והוא חזרו. כמה לא מפתיע.
יום למחרת ניגשתי לבסטה של עמית, הוא עמד שם מדקלם מחירים ומבצעים, עדיין בחולצה מחוררת.
"אל תגידי לי שהעגבניות כבר נגמרו"
"רציתי לבקש סליחה על אתמול"
"על מה? אני הפרעתי לך באמצע הדייט"
"זה לא היה דייט"
"עם השמלה השחורה הקטנה ההיא והבקבוק יין בסלון?"
קוקו שאנל צריכה להיות גאה. שני בחורים מכירים בחשיבותה של השמלה.
"האמת חיכיתי לך"
זכיתי בחיוך
"ואני עדיין מחכה.."
זקנה עם שקית מלפפונים התחילה לאבד סבלנות מימני ומבט מסביבי גילה לי שהיא לא היחידה, קבענו להיפגש ב-20:00 אצלי.
כשפתחתי את הדלת הופתעתי לגלות שלעמית יש חולצות חצי שרוול, אמנם עדיין של "הפועל" אבל נטולת חורים.
אני רוצה להאמין שיש שם מישהו טוב למעלה, שאני רק עוד חלק קטן בפסיפס מלא בצבעים, רבדים וגווני ורוד פוקסיה.
אם אני לא אאמין בזה, אני לא אוכל להסביר לעצמי איך עוד פעם הגעתי למצב הזה, מחוץ לדירה שהייתה פעם שלי ועכשיו כבר שלו.
הכול התחיל לפני ארבעה חודשים (שזה בעצם זמן ממוצע לכל מערכות היחסים שלי בשנתיים האחרונות),
התחלה יותר קלאסית מזה לא יכולתי לבקש, הוא התחיל איתי בזמן שחיכיתי בתור. לקניית עגבניות. בשוק.
הסיפור יכול היה להשתפר אם הוא היה עוד לקוח כמוני, אבל בעצם הוא היה בבסטה ליד, מנסה לסבן אותי לקנות אצלו.
מבט אחד הספיק לי כדי לעבור דוכן, עמית למרות (ואולי בזכות) המקצוע, היה בחור שרמנטי, עם גופיה של הפועל מחוררת למחצה וחיוך ממזרי שגורם לך לפקפק בכל מילה שיוצאת לו מהפה.
כשחזרתי לבית שלי באותו יום, אותה דירה קטנה במרכז רמת גן, הופתעתי לגלות שהדלת פתוחה, זה היה אופייני לי, אני וגיל נפרדנו באותו השבוע (3.5 חודשים) והייתי בסערת רגשות.
נכנסתי והדירה הייתה מבולגנת לחלוטין, בדיוק כמו שהשארתי אותה, הנחתי את השקיות בפינה במטבח ומזגתי לי יין לבן צונן בכוס פלסטיק.
הדלקתי סיגריה במרפסת השרות ונאנחתי, לפתע הטלפון הביתי צלצל.
"שרון?" קול בס עמום
"כן?" הקול המעט צפצפני שלי,
"היי. עמית. נפגשנו היום אממ.. בבסטה שלי." אלוהים אני בקושי שומעת אותו, הוא מדבר מטלפון אסימונים.?? הלב התחיל לפעום במהירות, לקחתי שכטה ארוכה וניסיתי להרגיע את עצמי. להישמע שלווה.
"אוקיי..?"
"שכחת פה את הארנק, מצאתי את המספר שלך ב144"
"אה"
"תראי ראיתי פה בתעודת זהות שאת גרה לידי, האמת ממש לידי, את רוצה שאני אקפוץ אחרי העבודה להביא לך את הארנק? זה יהיה בסביבות שש"
לכסנתי מבט לשעון, 16:00 , זה נתן לי שעתיים לסדר את החור בו אני גרה, אולי הוא יעלה, הוא והחולצה המחוררת שלו.
"כן, זה יהיה מאוד נחמד מצידך, תודה רבה".
הדירה הקטנה שלי (40 מ"ר לכל היותר) הייתה מוכנה לאירוח כבר ב17:30 , ירדתי ל-שאול (הפעם רק לחנות שלו תודה לאל. אלוהים סלח לי כי חטאתי) לקנות עוגת הבית.
מירי אישתו הביטה בי במבט נוקב בעיני הלייזר החודרות שלה, שילמתי ומיהרתי להעלם.
18:15 דפיקה בדלת, הלב שלי החסיר פעימה, מבט אחרון במראה ופתיחת דלת בחיוך רחב.
"גיל מה אתה עושה פה?" אכזבה.
"לא מוקדם מידי לדייטים?" חיוך מטומטם מרוח על פניו, בערך כמו החיוך שלי כשפתחתי את הדלת, אני ממש צריכה להתחיל להשתמש בעינית.
"אתה זיינת את המזכירה שלך תוך כדי היחסים שלנו"
"התכוונתי לשעה. רק שש."
1:0 גיל 1:0.
"ואני לא בדייט"
גיל צעד בביטחון פנימה לתוך הדירה מתעלם לחלוטין מקיומי.
"הבית שלך מבריק, את עם השמלה השחורה הקטנה שלך ואת לא מחכה לבחור?"
מתי נהפכתי לשקופה כל כך? בטח בין שאולי למיכאל.
"אני מפריע?" עמית, עדיין עם החולצה המחוררת נקש נקישה מהססת בדלת הפתוחה.
"האמת כן" גיל חייך וניגש אליי מחבק את כתפי
"הנה הארנק שלך" עמית הושיט לי את הארנק במבט מאוכזב. לא היה טעם למחות. מה שנעשה נעשה.
"יופי, חיפשנו אותו בכל הבית, תודה" גיל המשיך לשחק את המשחק ולהרוס לי את שלי.
עמית הלך וגיל התחיל לצחוק.
"וואוו איפה מצאת את הבחור הזה?"
הדלקתי סיגריה והתיישבתי על הספה, על מי אני עובדת העשן גם ככה חונק את הדירה לא משנה איפה אעשן.
"למה עשית את זה?"
"למה התקשרת לבעלה של חגית? או למה פירסמת את הסיפור בפייסבוק בתוך note , תייגת את כל החברים שלי ואת ההורים, אה?"
2:0 גיל, מתי נהייתי גרועה במגרש הביתי?
"למה באת לפה?"
הוא התקרב אליי באיטיות
"שרוני אני מתגעגע אלייך, למשחקים המפגרים שלך, לשמלה השחורה הקטנה ולמה שמתחתיה"
פה היה הרגע שהייתי צריכה לעצור ולנתח את המצב,
אבל ב- 19:00 כבר היינו ערומים על הספה שלי. זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותו,שמעתי שחגית העזובה והוא חזרו. כמה לא מפתיע.
יום למחרת ניגשתי לבסטה של עמית, הוא עמד שם מדקלם מחירים ומבצעים, עדיין בחולצה מחוררת.
"אל תגידי לי שהעגבניות כבר נגמרו"
"רציתי לבקש סליחה על אתמול"
"על מה? אני הפרעתי לך באמצע הדייט"
"זה לא היה דייט"
"עם השמלה השחורה הקטנה ההיא והבקבוק יין בסלון?"
קוקו שאנל צריכה להיות גאה. שני בחורים מכירים בחשיבותה של השמלה.
"האמת חיכיתי לך"
זכיתי בחיוך
"ואני עדיין מחכה.."
זקנה עם שקית מלפפונים התחילה לאבד סבלנות מימני ומבט מסביבי גילה לי שהיא לא היחידה, קבענו להיפגש ב-20:00 אצלי.
כשפתחתי את הדלת הופתעתי לגלות שלעמית יש חולצות חצי שרוול, אמנם עדיין של "הפועל" אבל נטולת חורים.