***
אבא שלי בלחץ. מה אני אגיד לו? שגם אני בלחץ? פי אלף ממנו. רק שהוא פוחד שאני הומו, ולא יועילו כל ההכחשות שלי. כי איך זה שאני בן עשרים ושבע בעוד חודש, ועוד לא הבאתי לו אף אחת הביתה? דווקא היתה איזו ידידה מחוצ'קנת מהאוניברסיטה שהסכימה לעלות לרגע להורים שלי אחרי ששיחדתי אותה בעוגת גבינה, אבל הוא אפילו לא היה בבית. וזה היה לפני שנתיים. שנתיים. מאז נאדה. יוק. גורנישט. זה פשוט לא קורה.
איך? איך? מה, אני מכוער? אני דפוק? ביישן מדי? כוס אמוק, אמוק ארס.
אפילו את הזקנה הזאת שיושבת פה במושב המקביל ומלכסנת אליי מדי פעם מבט הייתי, אה, מזיין. הייתי לוקח אותה לחדר, מפשיט אותה בלי מילים, מורח את הליפסטיק שלה עם נשיקות מוטרפות, זורק אותה על המיטה...
איפה, לא היה לי אומץ. גם אם היתה באה אליי עכשיו ואומרת לי שאני נראה בחור מדהים ושאני יכול לעשות לה מה שאני רוצה, הייתי בטח לוקח אותה לחדר, ואז מציע לה כוס מים. ואז הייתי מחזיר אותה הביתה, ומנסה להיות ידיד שלה. לעזור לה.
הנה עולה חיילת. יפהפיה, צמה זהובה, עיניים בהירות, מושפלות. היא מתקרבת. אולי תשב לידי. אחרי כמה דקות תפנה אליי, תשאל אותי אם אני יודע איפה לרדת כדי להגיע למוזיאון ההגנה. יש לה תרבות יום א', היא תצטחק ותביט בי בביישנות. אני אחייך באבירות מצטנעת, ואסביר לה בביטחון שהיא יכולה אמנם לרדת בתחנה המרכזית ולקחת משם קו חמש, אבל אם היא לא חוששת מהליכה של שש או שבע דקות, עדיף לה לרדת בדרך בגין ולחתוך דרך מזא"ה לרוטשילד. היא תתרשם מאוד מהידע שלי, ותשאל ל...
התיישבה מאחור. לא ראתה אותי אפילו, למרות שהורדתי את התיק מהמושב שלידי והסתכלתי עליה בחצי מבט רב-משמעות, אדיש, קצת מתנשא, כשעברה. בכל זאת, אני יודע איפה זה מוזיאון ההגנה.
גם כשאני מצליח לשחק את המשחק זה לא הולך לי. בוחן את ההשתקפות שלי בהסתר מבעד למראת האוטובוס. בחור מושך בהחלט, ללא ספק. מסקרן, הייתי אומר. ג'ינס משופשף, חולצה לבנה, משקפי טייסים. סטודנט כזה, יחסים בינלאומיים, מצליחן, שהכול בא לו בקלות. אני הייתי יושב לידי, לו הייתי חיילת בודדה שצמאה לקשר אמיתי עם מישהו אחרי שורה ארוכה של כשלונות רומנטיים.
אני מביט לאחור, מעמיד פנים כאילו עקפנו איזה אופנוע מעניין או חלפנו על פני תאונת דרכים בצד הכביש, אבל בעצם מנסה לגנוב עוד הצצה על החיילת היפה, שלא יודעת עדיין כמה טוב אני יכול להיות בשבילה. שמפספסת באופן מתסכל כל כך הזדמנות אמיתית לאושר.
יש לה שומה קטנה על הצוואר. איזו מקסימה. מי ישים לב לדברים כאלה? אני תמיד אדע להבחין כשהסתפרה, או קנתה חולצה חדשה. אצלי אין דבר כזה הזנחה. תמיד פרטים קטנים, השקעה. פרחים בטוח שאביא. לא רק בהתחלה, אלא גם אחרי כמה חודשים, כשנעבור לגור ביחד, בכל יום שישי. זר פרחים, ככה מושקע, עם חמניות, ציפור גן עדן. לא סתם ציפורנים או כריזנטמות.
ירדה. דווקא הסתכלה עליי במבט חטוף כשירדה במדרגות בדרך החוצה, וודאי חלף אצלה איזה הרהור, שחבל שלא ראתה אותי קודם. הזדמנויות. הייתי צריך לעשות משהו.
עוד שתי תחנות. עם החיילת הבאה אני חייב להיות זריז ותכליתי. להיות ברור מההתחלה. לשדר, אני מעוניין, אבל בנונשלנט. לא להיראות להוט מדיי. זאת היתה הבעייה עם החיילת הזאת. הורדתי מהר מדי את התיק, שידרתי לחץ. אין, בחורות קולטות דברים כאלה ממרחקים, אפילו בלי לראות.
על המושב שלפניי, בצד, קישקשו פעם כנראה נערים כתובות מצועצעות בטוש סגול, לירוי ושלי לעולמים, אופיר המלכה, ליאן אני חולה עלייך. מעט למטה יותר אני מבחין באחת נוספת – מורן אהרוני מוצצת. ויש מספר טלפון. של סלקום.
גם אני בסלקום.
על מה אני חושב, לעזאזל? היא בטח איזו תיכוניסטית כזאת, משועממת. מצד שני, זה אוטובוס די ישן, כך שאולי עברו שלוש ארבע שנים מאז שקישקשו את הכתובות האלה, ומורן הזו יכולה להיות היום אפילו חיילת. אולי אפילו זאת שירדה עכשיו. מה שמוכיח עוד יותר את העובדה שצריכים תמיד להיות ערניים ולזהות הזדמנויות בזמן, ובשום אופן אסור לפספס אותן. החיילת הזאת, גם אם היא לא באמת מורן, היתה יכולה להיות שלי אילו רק הייתי... אילו רק אמרתי... הייתי יושב... היינו מדברים. היא היתה שלי. שלי.
פאק, פספסתי את התחנה. נהג!
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
