בערב ראש השנה 1973 ( כן, ערב ראש השנה – לא ערב יום כיפור ), מקבל אביגדור קהלני – מפקד גדוד שריון – הוראה – להתארגן ולהתחיל להעלות לרמת הגולן את הגדוד שלו ( שהיה בסיני ).
נכון, מאז מלחמת ששת הימים, כמעט כל שנה הייתה נוצרת מתיחות כזו והיו מעלים כוחות ומתכוננים ובסוף כלום לא היה קורה. רק שהפעם משהו גרם למפקד החטיבה – יאנוש – להעריך שהשנה זה לא יעבור בשקט.
אני הייתי אז ילד שאבא שלו עזב אותו ביום כיפור בצהריים, ככה פתאום וחזר אחרי כמה חודשים. לפחות שלי חזר. של רבים – לא.
אני לא בדיוק הטיפוס המתעמק במורשת קרב ועניני ביטחון אבל כל הזמן הסבירו לנו – שהאויב הפתיע אותנו ביום כיפור ושלא היינו מוכנים, והנה בעמוד הראשון בספר שכתוב כמו יומן כזה אני מבין שאביגדור עולה להתארגן ברמת הגולן אל מול סוריה – כאמור ערב ראש השנה – כמעט שבועיים לפני ההפתעה הגדולה. אני אנסה שחוות הדעת לא תהיה יותר ארוכה מהספר עצמו.
בהתחלה קראתי את הספר כיומן אירועים – כספר לימוד.
אחרי כמה שנים ניסיתי להבין את האדם המפקד, החייל, האזרח, הלוחם, המתגונן.
איך מתנהלים חייו של איש כזה?
ואז לבסוף קראתי בפעם השלישית את הספר כספר הדרכה לניהול.
ניהול אישי, התמודדות במצבי לחץ ושחיקה, התמודדות עם מצבים אנושיים מורכבים וכן הלאה.
אני יודע שהיו עוד כוחות שלחמו בגזרות ההן ולא הכל זה רק בזכותו ושהניצחון בעמק הבכא הוא שילוב של הרבה גורמים והניצחון בכלל במערכה ההיא שייך בעיקר למי שאינם איתנו.
הוא במקרה ניחן בכישורי כתיבה טובים ואני אכן נהנתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
