פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1305 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים סיפור מהחיים חמדת אריאל שאול בן ציון
חמדת אריאל
שנה קודם שאובחנה מחלתה, עזבה אותי אשתי והלכה אחר לִיבָּה. במקום עבודתה הֶחדש פגשה היא את חֶמְדַּת, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שמוצאה מכפר קטן בצפון עיראק. התלהבותה מכישוריו וסיפורֶיהָ הרבים אודותיו הפכו להיות נושא מרכזי לשיחות בינינו. לעיתים הרגשתי שכל שדיברה איתי היה רק קטע קישור לעוד סיפור שהיא מבקשת לספר עליו. כך כששאלה אם להכין לי כוס קפה מיד אמרה, במין התלהבות אמוציונאלית שכזו: "תשמע, היום בבוקר רק הגעתי למשרד והנה חֶמְדַּת נכנס עם כוס תה צמחים, שני גרגרי ציפורן ומקל קינמון. אני חייבת להכין לך כזה, לא צריך קפה", קבעה ולא חדלה משבחי התה, עד שהוסיפה עוד אמירה שנונה מפיו: "עלי הנענע גדולים ובשרניים כי גידלתי אותם באהבה", עֵינֶיהָ שפעו ברק וחיוך לח-שפתיים עלה על פניה כשהוסיפה:" חֶמְדַּת מעריץ את הדאלאי לאמה, והחלום שלו זה לנסוע לטיבט ולפגוש אותו". אמרתי לה שחמדת לא ימצא אותו שם כי גלה מארצו מחשש לחייו, והוספתי שרבים מאלה שחזרו מחיפוש עצמי במזרח הרחוק מספרים, שהמנהיגים הרוחניים שם, מַכִּירים בראשוניות ובעליונות של היהדות, ובכל מקרה מאוד מתאימה לו לחֶמְדַּת התלישות וחוסר השורשיות. מסיפוריה של אשתי למדתי שֶחֶמְדַּת חזר לא מכבר משהות של שנים רבות באמריקה, כשהוא מותיר שם אחריו את גרושתו, שלושת ילדיו ואת עסקיו המתמוטטים. לאחרונה אף למדתי לדעת כי גדל מאוד עומס העבודה במשרד והיא נאלצה להישאר עד לשעות הערב המאוחרות כמעט מדי יום.
מצאתי עצמי נִרְמַז אך לא עמדתי על שמתחולל בנפשה הסעֻרה.
כשבאה והתוודתה בפני חשתי את גודל המהומה שבה היא שָרויה, שאֶל תוכה סחפה אותי. "כשראיתי אותו בפעם הראשונה הואץ קצב הַלְמוּת ליבי עד שהרגשתי שכולי בוערת, קמתי ועמדתי אצל המראה לבדוק אם האדמומיות פשטה על פני, ונוכחתי כי רגלי כושלות." ישבתי מולה, שומע את מסע לִיבָּה. כל כך נרעש הייתי מדבריה ומשטף הדמעות, ששטף את עֵינֶיהָ, עַד שֶחיבקתיה אלי בחוזקה מבקש לגונן עליה מפני עצמה.
וַאֲני טרם ידעתי אז כי תמו חיי נישואיי.
בפעם הראשונה התארח חֶמְדַּת בביתנו בשבת פרשת 'יִתְּרוֹ'. בוקר חורפי, עמוס עננים שחורים וכבדים, שהקדירו לא רק את פני השמים כי אם גם את תוך הבית פנימה. לבוש היה במכנסי עבודה אמריקאיים כחולים, מכוסים בכיסים רבים מכל עבר, נעול במגפי עור חומים וכובע בוקרים צר שוליים לראשו. בִּקצה-פיו השמאלי, במין אחיזה רשלנית, תקועה הייתה לה סיגריה נצחית, שאותה נהג להכין בזריזות באֶצבְּעותָיו, מטבק מקומי, שריח חריף נודף ממנו.
חֶמְדַּת התנצל על כִּי הגיעַ לבדו ולא עם חברתו לחיים, כפי שתוכנן, שהצטננה ונותרה בביתה כשהיא קודחת מחום. לאחר אותה שבת, עשה לו מנהג לבוא לביתנו, כָּל אִימַּת שֶחפץ. לא אחת שבתי הביתה וראיתי אותו מתקן את הברז שדלף בכיור, או עוזר בשינוי סידור הרהיטים בסלון, וכששאלתי מה החיפזון אמרה: "חששתי כי לא תוכל לעשות זאת בעצמך, כי כבד ממךָ הדבר."
אַט-אַט הפך להיות חלק מנוף הבית, עד שכשבאתי ולא ראיתיו, חשתי לא מוגן ושאלתי: " היכן חֶמְדַּת?"
בין כך ובין כך מצאתי שאינה עוד שלי, כי דבקה נפשה בחֶמְדַּת.
עכשיו שכבה היא במחלקה האונקולוגית בביה"ח שעל הכרמל בחיפה. חמש שנים נאבקה במחלה הקשה מתייסרת בכאבים. הניתוחים הרבים שעברה עיוותו את פניה היפות. גופה, שהיה ערב לכל עין בחיטוביו, הפך לגל עצמות שְדוּפוֹת, מכוסה עור חיוור. עיניה, כעיני האיילה, שחורות ובוהקות נותרו כמו שהיו. בכניסה לחדרה ישב חֶמְדַּת אֲרִיאֵל. העייפות חרשה את פניו, וניכר היה בעיניו שתלמי- המכאוב עדי ליבו באו. שלא כדרכו, תלה בי כעת את מבטו, ורק כשקרבתי לעברו הֵלִיט את פניו בִּשתי ידיו. ידיו הגְרוּמוֹת , ידי נפח, שהשפיעו עליה קסם רב, רעדו ככנפי פרפר-לכוד על פניו. עמדתי לפנות ממנו ולשים פעמי אל תוך חדרה, כאשר קם ממקומו ואחז בכתפי. "התקשרתי לבקש שתגיע, כי היא רוצה לִראותךָ, אבל לפני כמה דקות הזריקו לה עוד מנת מורפיום כדי להרגיע את הכאב", פלט חרש בקול רועד ומהוסס, ומיד נֶאֱלָם דוֹם, נועץ בי את זוג עיניו הירוקות. הנחתי ידי על דלת חדרה ופתחתיה, כשהוא הוסיף ואמר:" אני חושש שהיא....", הדמעות חנקו את גרונו.
דממת מוות אָפְפָה את הכול. רחש המכשירים נשמע בחלל החדר כמגע כנפי מלאכים הנאבקים למולה. נזכרתי בפרשנות לחלום סולם יעקב, שראה מלאכים עולים ויורדים. הכיצד? על פי הנכון צריכים הם לרדת ואחר לעלות, כי מהשמיים הם באים. רבי מאיר אומר במדרש תנחומא:
'אדם עושה מצווה נותנים לו מלאך אחד. עושה עוד מצווה מקבל עוד מלאך, עשה מצוות הרבה מוסרין לו מלאכים הרבה. אותם מלאכים מצויים עם עושה המצוות כאן למטה כדי להתמודד עם המציאות הגשמית'. טלטול עז של המיטה החזיר אותי אל המציאות. קרבתי חרש אל מיטתה. נשימתה השלווה הייתה בעיני כמו אותה ספינה, שטרם שקיעתה למצולות, מַגִּיחָה פתע בחלקה מעל פני המים כאילו מבקשת להתאזן. התיישבתי על הכורסא הסמוכה אצל מיטתה. כה קרוב נסמכתי אליה עד שחשתי את הבל נשימתה על פני. ריח זיעתה, על אף כל בליל ריח התרופות, קסם לאפי כתמיד. ידיה היו מונחות לצידי גופה, קשורות לגוף מיטתה, ברצועות בד. אספתי בַּעֲדִינוּת את כף ידה בידי, הרכנתי ראשי ונשקתי לה ממושכות, נוגע לא נוגע. היא פקחה את עיניה לִרווחה, הביטה בִּי וחיוךְ מיוסר בָּא על שפתותיה צרובות הכאב. בעיניה קראה לי, וַאֲנִי, אוזני כאפרכסת, סמוך אליה באתי. שפתיה לחשו בכבדות: "רק אתה, שאהבתך אלי מלאה כמימי האוקיינוס, יכול לשים קץ לִייסורי."
אַךְ סיימה לִחְשוּשֶיהָ ועווית חדשה אחזה בפניה. היא לפתה את צווארי, בניסיון להקל על מכאוביה, ציפורניה חדרו לבשרי, זועקת בכאב. המיטה עליה שכבה זעה כערסל אָנֶה וָאָנָה, ואלמלא קשורות היו רגליה וחלציה בִּרצועות של בד למיטה הייתה לבטח נופלת ממנה. לא יכולתי לראותה נקרעת כך, מתייסרת בכאב. שחררתי את צווארי מלפיתתה וקראתי לאחות, שנכנסה מיד עם הפעלת הפעמון הקשור למראשותיה על מסגרת המיטה. כֹּה מהר נכנסה, עד שנדמה היה לי כי עמדה מעבר לדלת מחכה לצלצול. האחות סימנה לי לגשת אליה. מפציר הייתי בה שתעשה להקלת מכאוביה מיד ועכשיו, כשנתקלתי בעיניה הקודרניות מבעד למסגרת משקפיה, ואז גם שמעתי אותה אומרת:" אין עוד מה לעשות. דבר כבר לא יועיל. אלה הם
ייסורים של גסיסה!" היא המתינה מעט, מבקשת לתת לי זמן לעכל את משמעות דבריה, ואז קרבה את פיה לאוזנִי, כממתיקת סוד, והמשיכה:" הדרך היחידה לחסוך ממנה ייסורים היא בניתוק המכשירים!"
עמדתי שתול על מקומי, מבין את פשר קריאתו של חֶמְדַּת אֲרִיאֵל ולמה לָעוּ מילותיו טרם כניסתי לחדרה. הוא שֶנַטָל מִמְּנִי את אהבתי, שֶחָמַד את אשתי, מבקש עתה ממני לעשות את שלא העזתי לחשוב לעשות אז למחמל נפשי.
חמתי בערה בי על המחשבה שאהבתי לא תעמוד במבחן הכאב והייסורים. הסבתי מַבַּטִי אל האחות, שעדיין עמדה בסמוך מאוד אלי, והיא לא יכלה לטעות במבע עיניי. האחות ניגשה למיטת החולָה, סימנה באצבעה את שעלי לנתק, ויצאה מהחדר בחופזה. בדממה שהשתררה שוב, נשמע משק הכנפיים הנאבקות נאנקות, והפעם דימיתי כי רואה אני הכרעה. מלאך אחד עומד על האחר אשר כנפיו כמו סומרו במסמרים אל הקיר, ואין בו יכולת להניען. בהיתי אל מכשיר החמצן העולה ויורד וניגשתי לצידה האפל של המיטה. כְּמִי שֶכְּפָאוֹ שֵד ניתקתי את שסימנה לי מקודם האחות ונותרתי עומד בוכה למראשותֶיהָ, ידי שתולות עמוק בכיסַי, כמו ילד שסרח ונתפס בקלקלתו.
לרגע האיר חיוךְ את פנֶיהָ, עיניה נפקחו, יפות ומחויכות, כמו שהיו תמיד עת התעלסנו באהבים. כך אותתה לי תמיד כי היא מפויסת. חמדת-ליבי, לִיוְוַית-חֵן יפה שלי, התפייסה עמי. הדמעות נגרו מעיני ללא שליטה. אהבת חיי נטשה אותי שוב. בפעם האחרונה. כיביתי המנורה שדלקה מעל מיטתה. נשקתי לשפתיים שֶכֹּה אהבתי, וידַי בְּרוֹךְ עַל פנֶיהָ רפרפתי.
היה מַבַּט אַחֲרוֹן.
בצאתי את חדרה שמעתי את חֶמְדַּת אֲרִיאֵל קורא בשמי. לא הסבתי פני אליו ולא התעכבתי עוד. "מה נורא המקום הזה", ליחשתי לעצמי, וכל שרציתי היה להתרחק עד לשער השמים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים טוב מאד MIKHEL
-
לפני 15 שנים איזה פחד שלומית
לקרוא את הסיפור שלך...
אני פשוט בוכה והלב שלי נשבר.
יש לך כישרון מדהים, אני מקווה לקרוא עוד בקרוב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים תודה שלומית. שאול בן ציון
תקראי את שישי בבוקר הוא נפלא. אומנם ארוך אבל מרתק עד הסוף. שנה טובה לך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים מאוד נוגע ללב dushka (ל"ת)
-
