1. שיר חדש

מֵת בִּרְחוֹבָה שֶׁל עִיר
" וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ.... "
(בראשית, ח:כא)


אֲגֻדַּת אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי שְׁחֹרִים
בָּאָה לְעֻמָּתִי
בַּהֲלִיכָה רְדוּדָה
בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר.
מֵעָלֶיהָ, עַל עַמּוּד חַשְׁמַל
בִּרְחוֹב י' בֶּאֱלוּל
הִתְמַקְּמָה לָהּ
לַהֲקַת עוֹרְבִים שְׁחֹרִים.

חֶרֶשׁ, בְּלִי קוֹל
יָצוֹא וָשׁוֹב נָעוּ אֵלֶּה
גַּם אֵלֶּה לְנֶגְדִּי
בְּעָמְדִּי בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל
קִרְיַת-קֹדֶשׁ.

לְשֵׁמַע קְרִיאַת אַזְהָרָה
שֶׁיָּצְאָה מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל הָעוֹרֵב
שֶׁהֵגִיחַ וְנֶעֱמַד
לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל הַמֵּת,
רִוְּחוּ הַמְּלַוִּים
בִּרְקִדָה
אֶת מִצְעֲדָם, נֶחְפָּזִים
הוֹלְכִים לְפָנָיו.

כְּמִצְוַת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת נִשָּׂא
הַנִּלְקָח
בִּידֵיהֶם שֶׁל אַרְבָּעָה כְּחוּשִׁים,
לוֹבְשֵׁי-שְׁחֹרִים,
עַל גַּבֵּי אֲלוּנְקָה רְעוּעָה
מְכֻסָּה
בְּטַּלִּית צְחוֹרָה.


מִשֶּׁחָלְפוּ עַל פָּנַי נִשְׁמְעָה
שׁוּב קְרִיאַת הָעוֹרֵב
בְּנִּשְׁמָתִי
כִּי כָּלוּ הַחַיִּים.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

2. אַחֲרֵי מוֹתוֹ

אָדָם בָּאַחֲרִית יָמַָיו יוֹצֵא לְבַד אֶת בֵּיתוֹ
בְּלִיוְויַת מִי מֵהַקְּרוֹבִים לוֹ בְּחַיָיּו,
שַקִּית נַיְלוֹן שֶל מַרְכּוֹל-שְכוּנָתִי בְּיָדוֹ וּבָהּ
מִּבְרֶשֶת שִינַּיִם וּמִּשְחָה.
כָּל עָמַל חַיָּיו בְּתוֹךְ שַקִּית.

הוּא לְבַד עִם מַחְשְבוֹתָיו,
מַבִּיט אֶל הַדֶּרֶךְ וְיוֹדֵעַ כִּי זוֹ דַּרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

בָּנָיו, כְּעָלִים בְּרוּחַ סְתָו נָשְרוּ גַּם יָבְשוּ,
אוֹתָם נָשְאָה הָרוּחַ.


כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה,
בָּדָד עַל מִיטַּת-מוֹתוֹ,
יִרְאֶה מֵעָלָיו כִּי
בָּא הָמַּלְאָךְ,
בְּרֹב-עֵינָיו יוֹקְדוֹת הָאֵש,
אֶת נִשְמָתוֹ לִטֹּל.



אבי מת ביום ראשון בשעה תשע ועשרים בבוקר. הגעתי לביה"ח והוא עדיין שכב במיטתו חיוור. נַשקתי לו על פניו, רגועים היו פניו כמו שלא היו מעולם בחייו. נגעתי בגופו שהיה כבר קר, הדם כבר לא זרם בעורקיו, ולא היתה בו עוד הרִתחה שאפיינה את כל חייו.
אמי היתה שקועה בִּיגונה ורק חזרה ואמרה:"הוא גרש אותי מעליו בשבת בערב, למה?"
האחים התאספו ובאו אל ביתו לקראת הלוויה שאמורה להתקיים בחמש אחה"צ בבית העלמין בעפולה.
על קברו באותו יום לא היה מי מבניו שמוכן היה להספידו, הראש לא היה פנוי והפה, שריריו כאילו ננעלו בסד של חבלים.
עזבנו את בית-עולמו אל בית ילדותינו נחושים לכבד את זכרו.

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

3. הָאֱלֹהִים שֶׁבִּי/שֶבָּךְ

"שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּךְ; מַה־תֶּחֱזוּ,

בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם."

(שִׁיר הַשִּׁירִים, ז1)











הָאֱלֹהִים שֶׁבָּךְ
שִׁירַת לֵילִי,
אוֹתִי
אֵלַיִךְ
בִּשְׁקִיקָה יְהַדֵּס
כִּי בִּלְעָדַיִךְ
אֵין אוֹנִי

רוֹכֵב הָעֲרָבוֹת שֶׁבִּי
אֵלַיִךְ
יְנַהֲלֵנִי עֶרֶב
בַּת־חַוָּה נֶהְדָּרָה
כִּי
אִם אֵינֵךְ
הֱצִקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי


הַשּׁוֹלֵט בַּמְּרוֹמִים
אֶל לֵילִית
יַנְחֵנִי
הַלַּיְלָה
כִּי שָׁם





בְּמִסְתְּרֵי עַגְבוֹתַיִךְ
אֶת צִמְאוֹן־אֲבִיוֹנֵךְ
אַרְוֶה


וַאֲכַלֶּה
אֶל תּוֹךְ
אֱלֹהֵּךְ


אֱלֹהַי

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

4. הפתיחה לסיפור 'זְמַן הָאָסִיף' (חלקים נוספים ממנו בהמשך)

חלק ראשון

בשעה חמש ורבע בבוקר נפחה זוהרה אלחדיד את נשמתה. בעלה וחברתה האחות אולגה, היו אצל מיטתה כל הלילה. לפני שנה חשה זוהרה במחושים עזים בבטן התחתונה מלווים בהפרשות דמיות. בבדיקות מצאו הרופאים גידול ממאיר במעי הגס, ששלח גרורותיו ולפת אברים פנימיים סמוכים בחלל הבטן. הרופאים הודיעו לחַנוך שיעשו ככל אשר לאל ידם להקל על מכאוביה.
בלילה האחרון, כשמצבה הלך והתדרדר, הזעיק חנוך את הרופא, שקבע שיש להַבהילה בִּדחיפות לבית החולים הקרוב. חנוך התעקש להשאירה בבית, כי זאת הייתה בקשתה היחידה, למות בבית אשר כה אהבה, ולא שעה גם להפצרותיה של חברתה, האחות אולגה.
נעמה ישנה בחדרה ולא ידעה כי אמה נוטה למות.
הכרתה של זוהרה חזרה אליהָ רק פעם אחת ביומיים הָאַחֲרונים. שעה לפני מותה היא פקחה את עֵינֶיהָ וביקשה מבעלה שיישא אותה לשירותים. לאחר שעשתה את צרכֶיהָ הפצירה בו שירחץ אותה.
היא שכבה במיטתה בעיניים פקוחות, עושה אוזנה כאפרכסת, כאילו מבקשת היא לשמוע, בשקט המדהים של שעת בוקר מוקדמת זו, דבר מה. ראשה זע אָנֶה וָאָנָה באיטיות. פתע נעצרה תנועת הראש, נפקחו העיניים לרווחה והיא אמרה:"הנה עומרי חזר!", החיוך שעלה והאיר את פניה נותר שם גם כשקבע הרופא את מותה.
זוהרה פגשה את חנוך שלושים שנה קודם ליום מותה והיא ילדה לו שני ילדים, את נעמה ואת עומרי. עומרי נולד כשנעמה הייתה בת שבע, אחרי שכבר כמעט נואשה זוהרה מהסיכוי להביא עוד ילד לעולם.
חנוך התמלא אושר כשישב אצל רופא הנשים בקליניקה המפוארת שעל הכרמל, שומע את הלמות ליבו של הוולד. כשיצא מהחדר, משאיר את זוהרה עם הרופא, סיפר בהתרגשות רבה לנעמה על התינוק שאימה נושאת בבטנה.
"לא, עדיין אי-אפשר לדעת בוודאות אם בן הוא או בת", השיב חנוך לנעמה שקיפצה במקום מרוב שמחה, "אף שהרופא ראה סימנים כי אכן אַח יהיה לך נעמתי."
חיוך גדול פשט על פּנֶיהָ של נעמה לשמע הדברים והיא אמרה בהתלהבות:"אני אשמור עליו כל החיים שלי!"
כשבאו וקרבו ימי הריונה לסיומן אחזה חרדה את זוהרה. היא חששה שמא יולד התינוק עם מום, או אולי היא לא תעמוד בלידה. בַּחֲלוֹמָה ראתה שהנה מובלת היא אל מחוץ לחדר הלידה מכוסה עד מעל לראשה בסדין לבן. זוהרה חשפה את חֶרְדוֹתֶיהָ באוזני חנוך ואף ביקשה ממנו לקחת גיליון נייר ולכתוב את צוואתה. לא הואילו לחנוך כל ניסיונות ההרגעה.
הוא ישב לידה ליטף את פנֶיהָ ברוך מוחה דמעה מעינָה.
זוהרה מיאנה להינחם עד אשר כתב חנוך את צוואתה בכתב ידו הברור והיא חתמה ומעינֶיהָ נִיבַט האור, זוהר של רוגע נח על פנֶיהָ.
"נעמה תירש את כל התכשיטים אשר לי ועומרי....", כך הכתיבה לחנוך, כאילו דנו בשם הילוד מזה זמן, והוא הרים את מבטו מן הנייר ושאל:"זה השם על שום מי, זוהרה?"
היא חייכה אליו, מניחה את ידה על ידו, מלטפת אותה באהבה רבה, ואמרה:"על שום, שחישבתי ימים והוא יולד בתקופת העומר ובטוחה אני שיהא ניחן בטוב וביפה שיש בשנינו, ובעיקר", כאן היא השתהתה, חייכה אליו, רגועה יותר, והמשיכה, "מפני שהפרוש של השם בשפת אימי הוא, כל חיי, כל עולמי!"
יומיים לפני התאריך המשוער ללידה לקח חנוך את זוהרה ואת נעמה לבית אחותו, המתגוררת בחיפה, כדי להיות קרובים לבית החולים, לתת לזוהרה תחושת רוגע מהלחץ והחרדה בהם היתה שרויה.
שעתיים אחרי שילדה זוהרה את עומרי, בן-זכר, במשקל שלוש ק"ג ותשע מאות גרם, פרצו כל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בהודעה על הפצצת הכור האטומי בעיראק.
חנוך שהה באותה השעה ליד מיטתה של זוהרה ולשמע הידיעה המרעישה, לא ידע את נפשו מהתרגשות ורצה לשתף בה את זוהרה. הוא הניח את ידו בעדינות על ידה ומשפקחה את עיניה סיפר לה את ששמע זה עתה. חיוך ריחף קלות על שפתיה. כך נהגה להביע השתתפותה בהתלהבותו תמיד.
משעצמה שוב את עיניה אץ לו חנוך לחדר ההמתנה שבמחלקה לשמוע את הדיווחים השוטפים בטלוויזיה.
כזה היה חנוך, איש מלא אנרגיה, שכל מה שנגע בפוליטיקה ובארץ ישראל הגביר בעורקיו את זרימת הדם וליבו היה פועם אז בקצב פראי. איש שידע להדליק את סביבתו במילותיו הקשות.
אסף חבר קיבוץ יגור, שישב בפתח חדר הלידה, שם עמדה אשתו ללדת את בנו בכורו, בא אף הוא במהרה אל חדר ההמתנה כאחוז הלם.
"בגין השתגע!", הוא זעק.
"ששששש...", קראו לכיוונו יתר הנוכחים, מבקשים להסותו.
"זה הסוף שלנו. כל העולם יהיה נגדנו. כל המוסלמים יעוטו עלינו עכשיו. זה טרוף! זה אקט של בחירות שיוביל אותנו למלחמה!"
חנוך כבר לא יכול היה להחריש.
"אתם השמאלנים, עם פרס בראש, תמיד תתקעו לנו סכין בגב! מה הפאניקה? סמוך על בגין הוא יודע איך לטפל בכל אותן מדינות ערב המבקשות לזרוק אותנו לים! אז תשב בשקט ותן לנו לשמוע!", פניו של חנוך סמוקות היו.
"אסף מורגנשטרן", נשמעה קריאת האחות מחדר הלידה.
אסף קם ממקומו ומיהר לעבר האחות שבישרה לו על הולדת בנו.
"הוא יהרוס לנו את המדינה", המשיך אסף לצעוק, מנופף בידו באוויר.
האחות הביטה בו נדהמת, לא מבינה על מה הוא מדבר.


הפגישה הראשונה שלי עם משפחת אלחדיד היתה בשנת 1977 כשהגיעה לשבת אירוח, כחודשיים לפני שעלו והפכו להיות שכני ביישוב.
בשבוע שלפני הגיעם לראשונה, דיברנו בם רבות. זוג צעיר, הורים לילדה קטנה שתתוסף לילדי הפעוטון במקום, שזה לכשעצמו, דבר בעל משמעות רבה, אך בעיקר זוכר אני כי ראינו בהם סנונית שמבשרת את תנופת ההתרחבות אשר לה ייחלנו כל-כך.
ארבע שנים לאחר הצטרפותם לקהילה, נולד בשעה טובה, עומרי. את טכס הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו חגגנו כאן ביישוב. סנדקו של עומרי היה נפתלי, חברו הטוב של חנוך עוד מתקופת הלימודים באוניברסיטה.
נפתלי, סטודנט שנה ראשונה בחוגים מקרא והיסטוריה של עם ישראל, פגש את חנוך, סטודנט בחוג לספרות, שנה שנייה, בהרצאתו של יהודה ניניו, על הנושא שמשך אליו סטודנטים רבים, 'לוליטה- יצירה אלמותית או, קלאסיקה פדופילית'.
"נבוקוב החל לכתוב את הספר תחת השם הזמני, 'הממלכה שליד הים', דבר שמביא אותנו לשירו של אדגר אלן פו, אנאבל לי. לדעתי, כמו בשיר, גם כאן, מתאר הספר אהבה אמיתית על גלגוליה והפקטורים שמשפיעים עליה במהלך העיתים. אומנות הכתיבה לא מחויבת בהעברת מסרים מוסריים."
דבריו אלה של חנוך, במהלך הדיון, הקפיצו עליו רבים ובעיקר היו אלה דבריו של נפתלי שנאמרו כשהוא שולח מבט רושף אל חנוך. "הומברט הוא אדם בלתי שפוי בעליל. הוא פדופיל חסר מצפון. אהבתו הגדולה ללוליטה, כפי שהוא עצמו אומר בסוף הספר, אינה אלא, חטא עקר ואנוכי. כל מי שטוען להשוואה עם אנאבל לי, לאדגר אלן פו, טועה, מטעה ופגום מוסרית."
חודשיים לאחר אותה פגישה עבר נפתלי להתגורר במעונות, בחדר בו התגורר חנוך, לאחר ששותפו מזה שנתיים קיבל מילגה להמשיך לימודיו בשירה אנגלית באוניברסיטת וירג'יניה שבארצות הברית.
הידידות ביניהם צלחה את כל החיכוכים. נפתלי לא יכול היה לסבול את ריח הסיגריות בחדר, ואף שחנוך השתדל מאוד שלא לעשן בחדר כשנפתלי שם, הריח שדבק בקירות ובחלל החדר, לא עשה לו טוב. השותפות ביניהם כמעט פורקה כשיום אחד הגיע נפתלי לחדר, אחרי סוף שבוע בבית-אימו, ומצא בכיור כוס קפה עם בדלי-סיגריות בתוכה.
"איני מסוגל להמשיך לחיות בכפיפה אחת עם מי שמאפר בכוס הקפה שלי!", רטן בכעס.
חנוך הסביר לו שלמד למבחן עם סטודנטית שאירח בחדר בהעדרו והבטיח שיקפיד להבא בהליכות אורחיו, סלע מחלוקת רציני נוסף ביניהם. נפתלי נהג לעזוב את החדר כל יום חמישי בשבוע בגמר הלימודים, ולנסוע אל אימו המתגוררת בשכונת שפירא שבדרומה של העיר תל-אביב. מאז מת עליה אביו, לא השאירה נפתלי לבד בבית בסופי-שבוע. גם כשהפציר בו חנוך להישאר עימו, באחת השבתות, כדי לחגוג ביחד את יום הולדתו, השיב לו נפתלי בשאלה:"ומי יעשה קידוש של שבת לאימי?"
כעת מתגורר נפתלי בירושלים עם אשתו וילדיו. הוא מחנך בבית-ספר תיכון ע"ש רנה קאסן ומלמד את המקצועות החביבים עליו, מקרא ומבוא לתורת המוסר.


מבעד לחלון חדרי, הזיחו את תשומת ליבי שני עורבים שעמדו וקרקרו על אדן המרפסת הלא גמורה היוצאת מחדרי, בקומה השנייה של ביתי.
כיוון שהוסחה דעתי, באתי ועמדתי אצל החלון לראות על מה הם נרעשים. גוזל-עורבים נפל על דשא חצרי והם פקחו עליו עינם ממעל.
רצפת המרפסת עשויה לבדי-עץ, היתה כבר אכולת רטיבות והעץ הלך ואיבד את חוזקו, פה ושם אף החל להתפורר. זעם רב היה בי על שכך לא סיימתי את בנייתה. חריוני היונים, שבנו להן את ביתן בגג ביתי, מילאוה והפכוה למחראה.
משקיפה היתה המרפסת על שדות העמק המוריקים בעונה זו של השנה.
קור עז וריח של גשם עמד באוויר. באתי והתיישבתי אל מול המחשב מנסה שוב לדלות מילים לפתיחת ההספד. בוהה הייתי בחלל החדר. על הקיר סמוך לספרייה תצלום של ילדי, גולשים בשלג שנערם כאן בחורף לפני שנים.
הלוויה של זוהרה תצא בעוד כשעתיים מביתה לחלקת הקבר, כאן ביישוב, והיא תיטמן ליד בנה עומרי. בתי, בת גילה של נעמה, אמרה לי בעצב, כשהתקשרתי להודיע לה על מותה של זוהרה, שנעמה תקועה עדיין במות עומרי וטוב יעשו אם יעזבו אותה לנפשה ויתנו לה להתאבל בדרכה על מות אמה.
שני העורבים עטו על דבר מה בקריאות רמות. נדרכתי ונעמדתי שוב בחלון. מָאפִי, החתולה הפרסיה של משפחת ליפשיץ, נמלטה על נפשה מאימת העורבים שבאו להגנת הגוזל.
עוד עומד אני ומביט על המתרחש למטה, לא מבין מדוע אין העורבים לוקחים את הגוזל ומחזירים אותו אל הקן ממנו נשמט, אחזה צינה בעצמותיי. הובלתי את כנף החלון על מסילתו להגיפו. הרוח נאנחה והתדפקה בזעף על החלון, בעדו השתקפו בתי-הכפר הערבי השוכן על צלע ההר שמנגד. צבועים בצבעי האדמה, עטופים סביב בעצי-זית.
ענן כבד ושחור מרחף עליהם.
חנוך עמד על פי הקבר הפתוח, אליו הורדה זוהרה עטופה בתכריכים, עיניו כבויות וצרובות-בכי. מימינו קברו של עומרי, עליו המצבה שעשויה מאבן גולמית, לא מעובדת, שנלקחה מהמקום בו נרצח. בהמולת תנועת-קהל המלווים ותפילת האשכבה, חלפו עיניו על המילים שהתעקשה זוהרה לכתוב על מצבת-עומרי.

' לְיַלְדִּי הָאָהוּב
שֶהָיָה כָּל עוֹלָמִי...
עַד לַיּוֹם בּוֹ אֶשְכֹּן לְצִידְּךָ
לֹא אֵדַע שִמְחָה
כִּי נִלְקְחָה עִמְּךָ !

אִימָּא '


נעמה ביקשה לחתום את המילים אחרת כך שיכללו גם את חנוך ואותה אך זוהרה התנגדה והתעקשה על הניסוח האישי.
"אתם עוד תדעו שמחה בעתיד ואני את מותי אבקש כל יום!", כך אמרה וסגרה את הויכוח.
מאז, כדי להוכיח לזוהרה כי טועה היא, נסגרה נעמה בבית ולא יצאה אותו.
גם היום כשביקש אותה חנוך להיות יחד איתו וללוות את זוהרה בדרכה האחרונה ענתה לו נעמה בשלילה ואמרה:"כשעומרי נרצח, אימא הרגה את שנינו ואת רינה יחד איתה. אני מתאבלת על כולנו מאז!"
'מה אכתוב אני על המצבה שלך זוהרה?', הרהר בוהה אל הקהל הרב.
כשנתבקש לקרוא קדיש כחכח בגרונו והמילים 'יתגדל ויתקדש', לעו בפיו עד שהתעשת והמשיך בקול ברור וחזק בדיוק כמו שעשה אז על פי הקבר של בנו עומרי.
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן", סיים את קריאת הקדיש.
כשכבר נראה היה כי כולם עברו על פניו ולחצו את ידו ואמרו מילים של השתתפות בצער, נגשה היא אליו בצעד מהוסס והושיטה את ידה.
חנוך הבחין בה כבר בבית הלוויות, היא עמדה רחוק מהקהל, נבדלת ובולטת כדרכה ביופייה. רינה מלמוד, חברתו לחיים של בנו עומרי עד ליום הירצחו. גבוהה ויפת מראה היתה. עיניה כעיני האיילה, שחורות וגדולות בוהקות היו תמיד. שערה השחור נפל על כתפיה וחיוך תמידי שעל שפתיה הקרין חום מעיניה. דיבורה היה בוטח וקולח. כשנשק לה לראשונה, כך סיפר לו עומרי, הוא חש שהבטן נצבטת לו, מעיניו דמעות זלגו וחולשה ורפיון השתלטו עליו.
אהבת עומרי לרינה, בעיני חנוך, כאהבת יעקב לרחל, תמה היתה.
הם נפגשו במסע חנוכה למדבר יהודה של תנועת הנוער בני-עקיבא, קטנה ממנו בשנתיים, תלמידת תיכון ע"ש רנה קאסן בירושלים.
כך הפכה רינה, חברתו של בנו עומרי ותלמידתו של נפתלי, להיות כבת למשפחת אלחדיד ונקראה בחיבה בפיו של חנוך, 'רינתי', כמו שנעמה היתה 'נעמתי'. עומרי הגדיל וקרא לה 'רינתיה'.
מאז שנרצח עומרי, לפני שלוש שנים, לא נראתה רינה ביישוב.
חנוך לחץ את ידה ואסף אותה אליו לחבקה, והיא השעינה את ראשה על כתפו ואמרה:
"אני חסרה אתכם מאוד. זוהרה זכתה לחיי אושר במחיצתך. מיום הליכתו של עומרי מאיתנו, התייסרנו מאוד. היום נעתקה נשמתה של זוהרה מהעולם האפל ובאה אל אור הנצח. אין אישה מתה אלא לבעלה ואני משתתפת בצערך ובצערה של נעמה."
חנוך ליווה את רינה במבטו. ראה אותה מתכופפת ואוספת בידה השמאלית צרור עפר ומניחה אותו על הקבר הטרי ושמע אותה בדמיונו לוחשת, 'לכי בשלום זוהרה, נוחי בשלום ותעמדי לגורלך לקץ הימים'. עוד ראה אותה מזדקפת ופוסעת לעבר קברו של עומרי, עת ניגש אליו נפתלי. ממש לפני שנכנס למכוניתו של נפתלי, בדרכם אל ביתו, ראה אותה חנוך נוטלת את ידיה ביציאה מבית-העלמין.
תמיד ידע שזוהרה דנה את רינה לכף חובה שלא בצדק, אך לא העז להעמידה על טעותה, יען כי חשש לפגוע ברגשותיה. זוהרה לא הזכירה את שמה מעולם אחרי הירצחו של עומרי.


שבוע לפני יום הולדתו העשרים ואחת של עומרי, התעורר חנוך משנתו ומצא שזוהרה אינה לצידו. חנוך ידע, שימים אלה, הסמוכים ליום הולדתו של עומרי יהיו קשים לכולם. הוא ירד ממיטתו ויצא את החדר ומצא שזוהרה יושבת בחדרו של עומרי לנוכח תמונתו והיא בוכייה ודומעת. חנוך בא אצלה והיה מלטפה בידו על ראשה, מעיניו זולגות הדמעות בִּראותו אותה כך. הוא ידע שאין מילים שיכולות להיאמר ברגע שכזה. רק הליטוף והמבט.
כשירדה לאחר שנרגעה, וחנוך היה מגיש לה את כוס הקפה שאהבה לשתות בבוקר, אמרה לו:"עומרי בא אצלי הבוקר בחלום והוא תינוק בן-יומו. התעוררתי לשמע בכיו."
בערב כשחזר מהעבודה, והוא עדיין עומד בפתח, אמרה לו:"היא שלחה מכתב עם שליח. שרפתי אותו מבלי לפתוח אותו אפילו. היא שפכה את דמו!"
נעמה שבאה לקראתו, מסוגרת ועצובה כדרכה מאז נלקח עומרי, שמעה את זוהרה ואמרה, 'אימא, גורלו של אדם נקבע ביום לידתו ואל לך להאשים אותה במותו.'
בלוויה של עומרי נפער הפצע. כשרינה אנינה ובוכייה, עדיין הלומה מהחוויה שעברה לפני שעות אחדות, באה לחבק את זוהרה.
"שלא תתקרבי אלי!", זעקה זוהרה לעברה. "אם לא היית מתעקשת שעומרי ייקח אותך הביתה באמצע הלילה הוא היה איתנו בין החיים כעת! את אשמה במותו. דמו בראשך!"
לנר הנשמה שדלק תמיד מאז נרצח עומרי, נתווסף כעת נרה של זוהרה. נעמה הדליקה הנר, לוחשת תפילה לעילוי נשמת-אמה, תוך שהיא מביטה בשעון שעל הקיר, אותו קבלו הוריה במתנה, ביום חנוכת הבית, מנפתלי ודפנה אשתו. שני מזרונים, מחדרו של עומרי, שמה נעמה על הרצפה, עליהם ישבו אביה והיא.
'מעניין מה תהייה תגובתו של חנוך על הוצאת המזרונים מחדרו של עומרי', הרהרה, מסדרת את הכיסאות ומכסה במפה את הטלוויזיה ואת המראה בכניסה לבית, 'אימא לא היתה נותנת להוציא מחדרו של עומרי דבר!'
חדרו של עומרי הפך למקדש מעט, ולא אחת נתגלעו ויכוחים בינה לבין זוהרה בעניין השימוש בחפצים שהיו בחדרו ביום בו נרצח.
רעש של מכוניות חונות נשמע ונעמה סיימה כבר את ההכנות בבית לקבל את פני אביה והמנחמים. נעמה פתחה את הדלת וחנוך נכנס כשנפתלי סומך את ידו סביב מותניו. נפתלי ניגש אל נעמה חיבק אותה אליו, נשק לה על לחייה ודיבר בה ניחומים. חנוך חלץ את נעליו וישב על המזרון שעל הרצפה. נפתלי הצטרף אליו. נעמה ניגשה אל חנוך, הניחה ידה על כתפו ושאלה בחיבה וברוך:"אבא, קר לך? שאביא לך בגד חם ללבוש? כוס תה חם אולי?"
לפני שפנתה ללכת להכין את התה פנתה לנפתלי ושאלה:"כיצד נודע לך דבר מותה של אימי?", "רינה התקשרה להודיע לי", אמר והביט אל תוך עיניה של נעמה מבחין באור שריצד בעיניה פתע. ביום הרביעי לשבעה היא באה וישבה דוממת בין המנחמים, עד שנעמה נכנסה ומבטיהם הצטלבו. הן עמדו בוחנות זו את זו כשדמעות נקוות וממלאות את עיניהן. מפלסות היו את דרכן בינות המנחמים עד שנעמדו ונפלו חבוקות זו בזרועותיה של זו מבלי יכולת להוציא מילה מפיהן.
חנוך היה מתבונן בהן כשחיוך של עצב נסוך על פניו. נעמה אחזה בידה של רינה ומשכה אותה אל חדרה. חנוך שמע אותן מדברות, בוכות וצוחקות וכשיצאו לאחר שעה ארוכה הבחין כי פניה של נעמה לבשו אור בפעם הראשונה מאז נרצח עומרי.


כל היום לא עזבו האחת את רעותה ועמלו יחדיו בקבלת פני המנחמים. לעת ערב כשביקשה רינה מנעמה לברר אצל נפתלי מתי הוא מתכוון לחזור לירושלים, הביטה בה נעמה ואמרה:"הייתי רוצה שתישארי לישון כאן הלילה, שתספרי לי מה עבר עליך בימים הרבים ההם מאז מותו של עומרי אחי. בבקשה רינתיה."
הדמעות זלגו מעיניה של רינה כששמעה את שמה נהגה מפי נעמה, כפי שנהג עומרי לקרוא לה. נעמה עטפה אותה בחיבוק גדול וחזק ממלמלת חרש לאוזנה:"לא התכוונתי לרגש אותך כך. געגועי לעומרי מזכירים לי אותך תמיד ואת נעלמת מחיינו והנה זוהרה אימי מתה עלינו ואת שוב כאן ואני זקוקה לך כעת . אנא הישארי כאן רק הלילה!", הפצירה בה נעמה בקול מתחנן.
שעתיים לאחר שעזבו אחרוני המנחמים את ביתו עלה חנוך על יצועו. מחדרו שמע את רינה ונעמה שהיו מנקות ומסדרות את הבית.


אותו לילה בא עומרי בחלומו. היה זה ערבו של יום חמישי בשבוע, היום הקשה ביותר עבור זוהרה. השאלה, אם עומרי יגיע לשבת, היא שקבעה את האווירה בבית ואת מצב הרוח בקבלת פניה של 'שבת-המלכה'. מכשיר הפלאפון אשר במכוניתו פצח בניגון 'יד ענוגה', זה צליל החיוג של זוהרה. משהשיב חנוך ושמע את קולה המתרונן ידע כי עומרי בדרכו הביתה.
עומרי שמח לראות את חנוך נכנס לחניון הרכבת. פניו היו חיוורות. כתמים שחורים סביב עיניו ושערו הקצוץ מלא אבק ופיח. בשבועות האחרונים עשתה יחידת המסתערבים, היחידה בה שירת עומרי, עבודה קשה בכפר קבטייה, שבגזרת העיר ג'נין.
זוהרה עמדה בחלון חדרה מצפה הייתה לעומרי. כמה אושר ניצת בעיניה בבואה לקבל את עומרי בצאתו מהמכונית. היא אספה אותו אל בין זרועותיה, מנשקת אותו על פניו, מקרבת את שפתיה אל ארובות עיניו לחוש את חומן, מוליכה אותו היישר אל המקלחת. אילולא ידעה כמה מכעיס אותו, שהיא טורחת כך סביבו, הייתה רוכנת ומורידה את נעליו מעל רגליו, מפשיטה אותו ממדיו המיוזעים ומושיבה אותו בתוך אמבט מלא קצף לענג את גופו.
"אימא, אולי קודם נשתה כוס קפה עם עוגה מעשה ידייך?", כך נהג עומרי למתן את התרגשותה של זוהרה מבלי לפגוע בה. עוד היא עסוקה בהכנת הקפה נשמע צלצול בשער הבית ומיד אחריו קולו של חנוך שבישר לעומרי כי רינה הגיעה.
עת שעטה רינה פנימה ונשקה לו לעומרי על פניו, כולה אומרת שמחה אלי גופו, הבחין חנוך כי נפלו פניה של זוהרה בראותה כי צחוקה של רינה נמהל בצחוקו של בנה. היד שאחזה בכוס הקפה קפאה פתע והכוס נשמטה והתנפצה על הרצפה.
חנוך התעורר בבהלה משנתו שומע את קול צחוקה החרישי של רינה בוקע מחדרה של נעמה בתו. משנעור משנתו באה זוהרה שוב ועלתה במחשבתו. מתעוררת הייתה איתו תמיד ושואלת:"עומרי בא אצלך בחלום, חנוך?", או שהייתה מציינת בכעס:"אותי אין הוא פוקד כבר כמה ימים. מה חלמת חנוך?"


חנוך חש כי גרונו יבש, כשיצא מחדרו לשתות, ראה כי חדרו של עומרי פתוח לרווחה.
כבר כשחזר מהלוויה, שם לב שנעמה הוציאה את שני המזרונים מחדרו של עומרי. הוא פסע אל תוך החדר והנה תמונותיו של עומרי מפוזרות על מיטתו. חנוך עמד ליד המיטה ונתן את עיניו בתמונות. הנה זו התמונה בזרועותיו של נפתלי, ואחריה שוב עומרי אוחז בידה של נעמה בטיול של שבת, בגבעת התחמושת, כשדפנה מגישה לו בננה. התמונה שהיתה מונחת על הכר היתה כבר מיום ההורים בסיום קורס מכ"ים. עומרי עם נשקו האישי, רחב כתפיים ומוצק כשזוהרה לצידו, מביטה בו בהערצה, עיניה מלאות חרדה.
מהיום בו התגייס עומרי ליחידת המסתערבים היתה זוהרה כצל של עצמה. בדרכם חזרה הביתה מיום ההורים, נזכר חנוך, איך אמרה לו זוהרה:"חנוך, אתה יודע שהמפקד של עומרי היה תלמידו של נפתלי? אולי נדבר עם נפתלי ונברר אם אפשר לשבץ את עומרי בתפקיד מנהלתי?"
עיניו היו מטשטשות לו לחנוך את התמונות והוא פנה לצאת את החדר והנה רינה עומדת בפתח ומביטה בו, לבושה היתה בחולצה של עומרי עם הכיתוב, 'דובדבן זה לא רק פרי'. כשחשה כי עיניו של חנוך נעוצות בחולצה, סמקו לחייה:"רציתי את עומרי צמוד אלי, נעמה כבר נרדמה ובאתי להמשיך להיות עם תמונותיו של עומרי. אני עומדת כאן בפתח מביטה בך וכולי נפעמת כמה דומה זיו איקונין שלך לזה של עומרי."
עיניו של חנוך, שהיו דומעות, הביכו את רינה:"תמיד אהבתי ללבוש את חולצותיו של עומרי. הוא היה צוחק בקול, כשהיה רואה אותי טובעת בחולצותיו, ומחבק אותי אליו חזק עד שהייתי חשה כי כל עצמותיי עומדות להיסדק", אמרה רינה כמצטדקת. חנוך ניגש לארון בגדיו של עומרי ואמר:"זוהרה לא היתה נותנת לאיש להיכנס לחדרו של עומרי ובוודאי לא הייתה מעלה על דעתה להוציא משם דבר. אני לא חושב כך. לדעתי, השימוש בחפציו של עומרי מותר. כל ששייך לעומרי אני רוצה להשתמש בו, זה מחבר אותי אליו ומעלה את זכרו. הגעגועים אליו חזקים אז עד לִכְאֵב." חנוך עצר בדיבורו כשרינה פסעה ובאה אל החדר פנימה.
"כשעומרי היה יושב בחדר העבודה שלי וכותב על שולחני, הייתה זוהרה טועה לחשוב כי אני הוא. אז היתה באה אלי ושואלת כמעט בכעס:"איך זה שגם נעמה וגם עומרי יצאו דומים לך."
כך היה מספר ורינה הייתה מביטה בו בעיניה היפות ומתיישבת על מיטתו של עומרי.
חנוך הוציא מארונו של עומרי חולצת חורף חדשה, שעומרי לא הספיק ללבוש עדיין:
"עומרי אהב את הצבע הצהוב. זוהרה קנתה לו את החולצה ובמיוחד אהב את הכובע שמחובר אליה. הוא הודה לזוהרה בהתלהבות אבל אז הוסיף, 'חבל שלא קנית עוד חולצה במידתה של רינה.' הנה רינה, זו החולצה של בני, שלך היא."
מביטה היתה בעיניו שדמעות נקוו בהן. הניחה את החולצה על המיטה ובאה והושיטה ידיה אל בית-עיניו לנגבן מהדמעות ומשלא הגיע עדיהן, באה ועמדה על מנעליו, בידה האחת ניגבה הדמעות ובשנייה אחזה במותניו לשמור על יציבותה ואמרה:"ככה יעשה לאיש אשר את בנו אהבתי, שאם לא היה נלקח מאיתנו, היית אתה חמי."


רינה נתנה בו בחנוך מבט מחויך, שבה ולקחה את החולצה מעל המיטה. כשעמדה לצאת את החדר שאל אותה חנוך, כמנסה להשיבה חזרה:"למה זה פזורות תמונותיו של עומרי על המיטה רינה?", מחייכת הסבה פניה אליו ואמרה:"נעמה ספרה לי הלילה, תוך דפדוף באלבום תמונותיו, סיפורים שלא שמעתי קודם. על אהבתה לעומרי, שהיה משתרך אחריה לכל מקום אליו הלכה, מיד כשהחל את צעדיו הראשונים. איך היתה מתגאה בו על יופיו ונועם הליכותיו כשבגר. אהבתי לשמוע כיצד היתה זוהרה מעירה את עומרי לבית הספר בחורף. שמלטפת היתה את פניו ומעבירה את אצבעותיה על מצחו, מסדרת את גבותיו העבות ורק כשבטוחה היתה כי אכן ער הוא, היתה מלאטת לו על אוזנו:'אני הולכת לשירותים לשבת על מושב האסלה, לחמם אותו בעבורך. בעוד שתי דקות אתה בשירותים.' נעמה סיפרה שכך נהגה זוהרה כל בוקר כדי שישבנו של עומרי לא יתקרר. ערבה לי מאוד אמירתה של נעמה, 'זו היתה זוהרה וזה הדרך בה הלכה עם בנה אשר כה אהבה'. מסיפוריה למדתי להבין גם את משמעות השם אשר נתנה לו."
חנוך היה מביט בה, ברינה, בחום לאורך כל אשר דיברה ואז אמר חרש, כמעט לאוזניו בלבד:"אפילו הקשר שלך עם עומרי ניתפס אצל זוהרה כאיום על אהבתה שלה אליו."
"אני חייבת ללכת לישון חנוך", אמרה רינה לפתע כשסבה חיש על עקביה ונכנסה לחדרה של נעמה. בטרם סגרה הדלת, הפנתה רינה את ראשה, והביטה בעיניה היפות, אל המקום אשר עמד שם חנוך ואמרה:"אגיע ביום רביעי, מוקדם בבוקר, לעלייה לקברה של זוהרה."
חנוך השכים קום ורינה כבר יצאה את הבית. על השולחן היא השאירה פתק לנעמה בו רשמה
בכתב ידה הקליגרפי,

בסד'
'נסעתי לירושלים. אי"ה, נתראה ביום רביעי.
אוהבתותך, רינה.'

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

5. עַד שֶׁתִּתְרַצֶּה

"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו, וַיָּבֹאוּ" (בראשית כ"ב, 8-9)


כִּזְכוּכִית עַל דֶּלֶת שְׁקוּפָה
רִקְּדָה לְמוּלִי דְּמוּתוֹ שֶׁל אֲבִי, בְּעֻמְדִי
עִם אִמִּי עַל מַצֶּבֶת-קִבְרוֹ

הַיֶּלֶד שֶׁבִּי
עִלְעֵל בִּתְמוּנוֹת רְאִי-יַלְדוּתוֹ
נִזְכָּר, אֵיךְ
הִתְהַלֵּךְ אָבִיו לְצִדּוֹ
וְיָדוֹ הַגְּרוּמָה לוֹפֶתֶת
כַּף יָד צְנוּמָה, שֶׁל יֶלֶד עִקֵּשׁ
וְאָמַר,
עַד שֶׁתִּתְרַצֶּה, בְּנִי.


וּבְשׁוּבָם,
הָיְתָה זוֹ אִמּוֹ שֶׁעָמְדָה לְצִדּוֹ
וְאָמְרָה,
מַה שֶׁתִּרְצֶה, יַלְדִּי...

וַיִדֹּם אֲבִי.

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

6. המשיח בתל-אביב

השעה הייתה כבר כמעט חצות כשיצאתי מישיבת "שובו בנים" וראיתי את המודעה שתלויה על העץ. "המשיח בתל-אביב", היה כתוב באותיות של קידוש לבנה. עליתי על אוטובוס ועשיתי דרכי לשם. בדרך חשבתי, אם הוא בת"א אז בוודאי הוא ליד התחנה המרכזית כדי שכולם יגיעו לראותו. שאלתי את עצמי, למה הגיע דווקא לת"א ולא לירושלים, ולא מצאתי תשובה. האוטובוס היה דחוס נוסעים. בטח כולם נוסעים לראות את המשיח, חשבתי ביני לביני. הירידה מהאוטובוס התמשכה לה, כך נדמה היה לי מרוב התרגשות, מִרְפַּקְתִי את שעמדו לפני, עד שבאתי וירדתי מהאוטובוס ועיניהם נעוצות היו בי כמדקרות. כּוֹנֵף הייתי את מארז טליתי אל חזי בשתי יַדָי, עינַי תרות היו אחר סימני המשיח, ואוזנַי קשובות לקולות המיית קהלו. מרחוק ראיתי אורות מנצנצים. בוודאי כאן הִנֵּהוּ, הרהרתי ורגלַי נעשו קלות ותחושת ריחוף אחזה בם. בפתח המקום, מנוצנַץ האורות, היא עמדה חשופת אברים. בתחילה נדהמתי, אך מיד נזכרתי במאמר חז"ל, שמצוות בטלות לעתיד לבוא, כפי שֶשַנִינוּ בגמרא "הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי המשיח". היא חייכה אלי ואמרה, "המשיח הגיע". שמחתי שהגעתי אל המקום. עמדתי ופסעתי פנימה. שם בחלקו האפל של הפתח, על כסא רם ונישא ישבה היא, מעורטלת כחווה, שדיה השופעים פורצים מתוך חולצה לא גמורה. התלהבות ותשוקה נאחזו בעצמות-חלצַי. "כבר עשיתָּ עם מוניקה סקס?", שאלה זו שקִבלה את פנַי בַּכניסה, והמשיכה מיד, "יאללה, מוניקה כנסי עם המשיח לתא." אז נפנתה אלי ואמרה, מושיטה את ידה, "תן מאיה!"
"רגע", גמגמתי מהתרגשות, "אבל איפה המשיח?"
"תסתכלי עליו, באמת מחורפן הבן אדם! שמעת מוניקה, הוא שואל איפה המשיח? יאללה צא מכאן! עוד דוס חרמן!" צעקה, ודחפה אותי החוצה אל הרחוב עד שכמעט נפלתי ושמטתי את שקית הטלית מבין ידַי מעוצמת הדחיפה.
כך המשכתי לשוטט ברחובות "עירו של המשיח", ובאתי בשערי בית כנסת, סמוך לרחוב רוטשילד, שם, בדומיית אשמורת אחרונה, נשאתי תפילה לרועה העדרים, מדבֵּר אל לבי בשפתיים רוחשות, קולי לא נשמע, "הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.. שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ, זָכַר לָנוּ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ."
יצאתי את בית-התפילה אל הרחוב המתעורר לחיים, גשם עז החל ניתך על פני. למולי, מפתח בית אבות, יצאה אישה נתמכת בהליכון, עושה דרכה אל חלקת הנוי באיטיות. נעמדתי תחת מחסה והייתי מתבונן בה. כשהגיעה לחלקת הערוגות, בחצר הבית, נעמדה, הוציאה מכיס המעיל שכיסה את גופה חבילת פקעות. נתמכת באדנית בידה האחת, החלה שותלת אותן בזו אחר זו. ילד שהיה מהלך על המדרכה ומטריה בידו נעמד והביט בה. כחלוף זמן פנה אליה ושאל:"מה את עושה, סבתא?", והיא מחייכת אליו, השיבה:"שותלת פקעות נרקיסים". "ומתי הם יפרחו?" המשיך ושאל, מסיט את פאות לחייו אל אחורי אוזניו. "אולי רק בחורף הבא", השיבה. הילד המשיך לעמוד והוא בוהה בה. "אתה בטח חושב, למה היא שותלת פקעות שיפרחו רק בחורף הבא, ואולי כבר לא תהיה אז בין החיים?", אמרה, שאלה. מחה הילד את טיפות הגשם שזלגו על פניו, והשיב:"המלמד סיפר לנו שחוני המעגל ראה יום אחד איש נוטע חרוב. חוני שאל את האיש מתי יתחיל העץ להניב פירות, והאיש ענה לו שבעוד שבעים שנה. אז חוני התפלא ושאל אותו – אתה חושב שתחיה עוד שבעים שנה? האיש ענה לו ואמר, כמו שאבותינו נטעו לנו עצים שהיום אנו נהנים מפירותיהם, כך אני נוטע עצים כדי שצאצאַי ייהנו מהם", כך אמר וניכנס אל החצר מסוכך על הזקנה במטרייתו מפני הגשם שהלך והתחזק. "יפה דרש המלמד, אתה ילד נבון, אז למענך אני שותלת את הפקעות", אמרה מביטה בו וחיוך רחב ומאיר פנים התפשט על פניה. "אבל סבתא, המלמד אומר שפעמי משיח קרבים ואולי יבוא במהרה", שוב מחה מעל עיניו את טיפות הגשם, והרים את עיניו אליה, "אני כבר מאחר", הסתובב ויצא בחופזה ועשה את דרכו על המדרכה חולף על פנַי, ובראשי עברה אז המחשבה, אולי דווקא מכאן יבוא המשיח!

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

7. שיר

אַדְמָתִי הַקְּדֵשָה



"וְיָשׂב הֶעָפָר עַל־ הָאָרֶץ כְּשֶהָיָה
וְהָרוּחַ תָּשוּב אֶל־הָאֶלֹהִים
אֲשֶר נְתָנָהּ"






כְּשֶאֻמַּת
וְאֻבַל בִּשְבִילֵי
חַצְרוֹתַיִך
לָדוּר עִמָּךְ כְּבָרִאשוֹנָה,
לִשְכֹּן
בְּקִרְבֵּךְ
לְנֶצַח זְמַנִיוּתִּי,
לִהְיוֹת מַאֲכָל לְרִמָּתוֹ־ אָרֶץ,

אֶתְרוֹנֵן אֵלַיִךְ
אַדְמָתִי הַקְּדֵשָה
פְּעֻרַת־הָרֶחֶם
שֶגֻלַּת־תָּמִיד.


כשאונח בְּתוֹכֵךְ
וְאֶסָּתֵר תַּחַת
מַחְלְצוֹת רִגְבֵי־עֲפָרֵךְ,

הֶמְיַת פֻּרְקַן־תָּמִיד
תִּשָּׁמַע בֵּין בָּאֵי הַבּוֹר
וְתִתְמַזֵּג בְּאַנְחָתֵךְ
עַל כִּי שַׁבְתִּי
אֵל בֵּית־רַחֲמֵךְ
אַדְמָתִי הַקְּדֵשָׁה
שֶׁגֻּלַּת־תָּמִיד.

וּלְעֵת עָרֵב
עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
תִּלְחַשׁ נִשְׁמָתִי
מֵעָלַיִךְ־

לְאָזְנַיִךְ בִּלְבַד
שִׁיר אַהֲבָה מְפֻיָּס
כִּי נָטַלְתְּ הִמָּנֵה
זֶה הַשְּׁאֵר הֶעָכוּר
נֶפֶשׁ חֲבוּלָה בּוֹ.











וְאֶל הָאֱלֹהִים
תָּשׁוּב –
ותלאט

בְּעֶרְגָּה כְּמוּסָה

"וְאֵרַשְׁתִּיךָ לִי
בְּחֶסֶד
וּבְרַחֲמִים
וּבִקְדֻשָּׁה.."

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

8. שישי בבוקר גולדברג

שישי בבוקר גולדברג



"בְּקֻלְמוּס שֶל אֶלְגָּבִיש
שַרְתִּי שִירַת אַהֲבַתִי
אַךְ אַתְּ לֹא הָיִיתְ
אִיתִּי..."
(גולדברג אברהם)






שישי בבוקר. הרחובות לא התעוררו עדיין לחיים. בצמתים פולטים כלי-הרכב המעטים עשן לבן ממנועים קרים, כמבקשים להסיר מעליהם את קורי השינה האחרונים. הרמזורים כמפלצות תלת-עיניות, עוצמים ופוקחים עין תורנית, כאילו קורצים ליום החדש שזה עתה התעורר. עוד שעה ימלאו הרחובות המון אדם, כעת ריקים הם ושקטים. אחרי מספר ימים גשומים האירה הבוקר נתניה את פניה אלי. מקלט הרדיו באוטובוס, שמחובר היה לנגן-השירים, השמיע את השיר 'יד ענוגה' בביצועו של הזמר היווני יורגו דאלארס. חלפתי כבר על פני שני רחובות ואף לא נוסע אחד. בקצה רחוב דיזנגוף, חיכה לי הנוסע הראשון. התקרבתי לתחנה באיטיות, נסמך לשפת המדרכה, עד כמה שאפשרו לי זאת המכוניות החונות. האיש קם מעל גדר האבנים עליה נשען והתקרב לדלת- האוטובוס. איש גדל-מימדים היה, גבוה מאוד ועמידתו כפופה משהו, שיערו לא היה מסורק, דליל ופרוע. לבוש היה מכנסי טרנינג עבים בצבע כחול. הוא טיפס בכבדות במדרגות האוטובוס. נדמה היה לי כי ריח לא נעים נודף ממנו. אולי בגלל שלבושו היה מלוכלך. כל-כך מרושל ולא נקי היה עד שחשתי לא נוח כשהתיישב בכיסא הראשון מימין.
"בוקר טוב לך, נהג", אמר, כמעט בלחש, בוהֵה לכיוון נסיעתי. השבתי לו על ברכתו בנעימות, והייתי מביט בו דרך המראה המרכזית אשר בקדמת האוטובוס. עיניו היו כחולות כים. יכולתי לחוש את המיית הגלים בעומק עיניו בשקט של הבוקר. מחטט היה בכיס מכנסיו עד שדלה מתוכו דבר מה, והנה הוא מציג לי תעודת עיוור, תעודה שמקנה לו נסיעה ללא תשלום בתחבורה הציבורית בעיר. עיניים כה יפות היו עיניו אך כבדות ועייפות היו. ישיבתו הייתה כפופה ורגליו שלוחות היו ומתוחות קדימה. הוא נעל לרגליו נעלי ספורט לבנות, גבוהות ולא שרוכות. חפות גרביים היו רגליו ונפוחות מאוד.
נגן השירים השמיע את השיר 'הכניסני תחת כנפך' בביצועו של הזמר יואב יצחק, ביצוע אותו אהבתי כי היה בו כדי להרטיט את נימי הנפש. הנסיעה המשיכה ברוגע. בכל פעם שעצרתי היה האיש אוסף את רגליו המתוחות ומצמידן אל כסאו. נוסעים עלו וירדו, אווירת יום השישי הורגשה בריבוי צוותי- הניקיון, שעמלו בניקיון הרחובות. קרני השמש מחייכות היו לקראת בואה של שבת המלכה. 'הכניסיני' מתנגן היה עדיין ברקע. אוזנַי קלטו צליל קול מופלא לוחש את מילות השיר. הנמכתי את מקלט הרדיו ונתתי לאוזנַי להוביל את עינַי במראה המרכזית, עד שננעל מבטי ועיני נפלו עליו. אכן היו אלה שפתיו שמלטפות היו את המילים שיצאו מפיו חרש לחלל האוטובוס. מָאזין הייתי לו נפעם. מה יפה קולו של האיש וכמה עצב נִסַּךְ על פניו בזמרו את מילות השיר. מַבִּיט הייתי בו ודמותו של הגיבן מנוטר-דם באה ועלתה למולי, 'קווזימודו'-המצלצל בפעמונים בקתדראלה בפריז. קול פעמונים היה קולו.
"שיר אהבה עצוב שאין דומה לו!", כך אמר, כשהסתיים להתנגן השיר. אלי פנה או שמא לעצמו דִבֵּר, תמהתי. מפאת הספק, תוך שאני מנמיך עוד את מקלט הרדיו, אמרתי:"זה הדרך בה בחר ביאליק להביע את צערו על אובדן האהבה בעולם". שלא כמו במשפט הראשון שהפטיר, הפעם הפנה אלי את ראשו ושאל בקול שקט:"זה מהרדיו או מדיסק?",וכשהשבתי לו, המשיך ושאל:"יש לך השיר בביצועה של ריטה?" ואני לבושתי אמרתי שאיני מכיר את השיר בביצועה. "היא הביאה את השיר לרמה של שיר-נשמה. כדאי לך לשמוע את השיר בביצועה!", אמר וחיוך עצוב ירד על פניו. כבר היינו סמוך לתחנה האחרונה כשפניתי אליו ושאלתי אם ייסע איתי גם ביום השישי בשבוע הבא. הבטחתי לו כי אוריד את השיר בביצועה של ריטה מהמרשתת לנגן-השירים ואשמיע לו אותו אז. עצרתי סמוך למדרכה לבקשתו. הוא ירד מן האוטובוס מברך אותי בברכת שבת שלום. הייתי מביט בו בהילוכו המסורבל והמהוסס. לא רק את 'קווזימודו' הוא הזכיר לי, התלבטתי בין 'אדיפוס מלך תביי' שבהתקף של טירוף וצער מנקר לעצמו את שתי עיניו, כדי למצוא מקלט בעולם העיוורון, לבין דמותו של ה'קיקלופ' שתום העין, פוליפמוס, יצור עצום בגודלו מסיפור מסעותיו של אודיסיאוס, במיתולוגיה היוונית.
חודש מרץ אופייני בתהפוכות מזג האוויר, האיטלקים נוהגים להגיד עליו "מָרְצ'וֹ פָּרְצ'וֹ", מרץ המשוגע. שבוע חלף, יום השישי הגיע והוא גשום וסוער. גמעתי את רחוב דיזנגוף והייתי מסתכל לִמרחוק לראות אם הוא מחכה בתחנה. הנגן היה מכוון על השיר 'הכניסיני' בביצועה של ריטה. הוא לא עמד בתחנה ואף לא נשען על גדר האבן הסמוכה אצל התחנה, כמו לפני שבוע. נחרדתי שמא נעלם לי. כל השבוע הרהרתי בו באיש העיוור, 'הזרוק' בעל-עיני התכלת, נפוח-הרגליים, שהמילים:"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת", יצאו מפיו בעצב וּכמיהה.
כבר עמדתי לַחֲלוֹףְ על פני התחנה, עיני משוטטות היו ימינה וּשמאלה, מחפש הייתי אותו והנה נגלה לי כשהוא עומד אחרי משאית חונה. מסתתר היה מפני זעפה של הרוח, וַאֲנִי עצרתי ממש לידו. היום הוא היה גבוה יותר. שערו פרוע ומדובלל מטיפות של גשם שירדו עליו, דבר שהבליט עוד יותר את דלילות שיערו. הוא עלה והתיישב בכיסא הראשון מימיני, אותו הקפדתי לשמור פנוי בַּעֲבוּרוֹ.
"בוקר טוב", אמרתי, והוא השיב בקולו השקט והרגוע:"בוקר טוב לךָ, נהג". מחפש היה בכיסו אחר תעודת העיוור. אותם מכנסיים היו לגופו, רק מלוכלכים יותר, ובידו אחז מכשיר רדיו-טייפ. הוא פשט את רגליו קדימה, ישב כפוף משעין את סנטרו על חזהו. שותק היה והילת עצבות סביבו. "רוצה לשמוע את השיר שאתה אוהב?", שאלתי, מפנה הייתי ראשי אליו לראות את תגובתו שלא דרך המראה. הוא הזדקף והרים קמעה את ראשו מעל חזהו, גלגלי השיניים במוחו ננערו פתע, כך דימיתי לי, כשראיתי איך נפקחו עיני-התכלת וחיוך רחב כיסה את פניו כשאמר:"אהה, אתה הוא הנהג מלפני שבוע?" הנהנתי בראשי לחיוב עד שנזכרתי שהוא עיוור ואמרתי :"כן, אני הוא. הבטחתי לךָ את ריטה."
שוב פשט הוא את רגליו קדימה ונדמה היה שהוא מַכִין את אוזניו וגופו להאזנה לשיר. כבר בהישמע הצלילים הראשונים עלה חיוך יפה על שפתותיו ותכול עיניו הציף את כל פניו כגלי הים בבואם אל החוף. המילים: "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי/ קַן-תְפִלּוֹתַי הַנִידָחוֹת" יצאו מפיו ענוגות, ראשו הוסט שמאלה כמעט נשען על כתפו. אף שהיה מרוכז כולו בשיר וניכר היה בו שהוא נושם כל מילה, אוסף היה את רגליו ומצמידן לכיסאו בכל תחנה בה עצרתי, כדי שלא יהא מפריע. הרוגע על פניו פינה את מקומו להבעת סקרנות כששאל אותי לשמי. כשהציג את עצמו בשמו הוסיף:"אין לי קשר ללאה גולדברג". מחייך היה והמשיך כמעט בלחש:"הקשר היחיד שיכול להיות בינינו אולי, הוא בעיסוק המשותף, גַם אֲנִי שוֹלֵחַ יָדִי בִּכְתִיבַת שִירִים". "שירים שמוצאים את מקומם במגירה", אמרתי, כשעמדתי על כוונתו להתחפר בשתיקה חיישנית של כותבי-שירה . הוא הפנה ראשו לכיווני ואמר:"לא, לפני כעשרים שנה הוצאתי ספר שירים פרי עֵטִי", עיניו נעצמו לרגע כאילו היה מתאמץ להיזכר במשהו ואז המשיך:"קולמוס של אלגביש", זה שם ספר שירַי. נרעשתי לְשֵמַע הַדְּבָרִים. במיוחד השפיע עלי שמו של הספר. שלפתי מתיקי עט ורשמתי את שם הספר, ועוד פניתי אליו ושאלתי:"גולדברג מה?" והוא אמר:"אברהם".
כדי לעודד אותו להמשיך ולספר לי עוד על עצמו סיפרתי לו שגם אני כותב שירה ושגם לי ספר שירים שכבר שנים נמכר בחנויות. שאלתי אם יוכל להמציא לי עותק מספרו. "אין לי אפילו עותק אחד ממנו", הפתיע אותי והמשיך,"גם היום אני כותב. שירה וסיפורים קצרים". "איך זה שאין לך אפילו עותק אחד מספר השירים שלך?", שאלתי משתומם. "החיים גלגלו אותי כל-כך עד שבאמת לא נישאר לי דבר", אמר והבעת פניו לא השתנתה כלל. "לפני שנתיים באתי בשערי 'תגא ספרים', שמנהלה, יואל דוידוב, הוציא את ספרי יחד עם אחי. אבל גם אצלו לא נמצא עותק מספרי. האיורים בספר שהותאמו לשירים, בכישרון רב, ע"י המאייר אריה גלוך, נתנו נופך מיוחד לכל שיר, ואותם אהבתי מאוד. "כאן היה הזמן לשאול אותו את שרציתי כבר בפגישה הראשונה ולא העזתי לשאול. "היכן אתה מתגורר אברהם?", כבר היינו בתחנה האחרונה, "לאן אתה ממשיך לנסוע?" "אני צריך לרציף מספר 5 לקחת אוטובוס לרכבת", אמר והמשיך,"אני גר בהוסטל ברחוב דיזנגוף אבל הורי הורישו לי, לאחר מותם, את ביתם ברמת-גן". "ולאן אתה נוסע עם הרכבת?" שאלתי מתוך סקרנות . "אני נוסע לשוק הפשפשים ביפו. אני אספן של מכשירי-רדיו ישנים. יש לי אוסף גדול של מקלטי-רדיו בבית הורי". על פניו באה הבעת סיפוק כשהמשיך:"מקלט הרדיו הוא החבר הכי קרוב שלי. כל הלילה אֲנִי שוֹכֵב בַּמִּיטָּה וּמַאֲזִין לוֹ. אֲנִי לוֹ אֹזֶן וְהוּא לִי רֵעַ".
כבר באותו ערב נכנסתי לאתר 'בית הספרים הלאומי', במרשתת, לוודא אם אכן מצוי הספר ברשומות. ואכן כך הופיע הספר: קולמוס של אלגביש. שירים. 26 עמ'. ת"א. תג"א, תשמ"א. 1981. איורים: אריה גלוך. צוין שם גם כי ישנם שלושה עותקים מהספר. אחד מהם ניתן להשאלה.
כְּשֶפְּרָטֵי-הַסֵּפֶר הַמְּלֵאִים בְיָדִי, כפי שדליתי אותם מהמרשתת, נכנסתי לאתר המפורסם, "חנות הספרים של איתמר לוי", הקלדתי אותם שם וביקשתי את עזרתו של איתמר באיתור הספר. למחרת בבוקר כבר השיב לי איתמר לוי שהספר אינו מוכר לו וכי יחפש אותו בַּעֲבוּרִי. אף שמכיר אני אותו ויודע שנאמן הוא לאמירותיו, החלטתי לנסוע לחנות הספרים תגא, לנסות את מזלי, אולי בחלוף שנתיים נמצא כבר עותק מספרו של האיש, שעכשיו כבר זיהיתי אותו יותר עם 'קווזימודו'. את פני קבלה בכניסה העוזרת הוותיקה של יואל. שאלתי אותה על הספר, וכשבאתי לציין את שם המחבר היסתה אותי בידה שהושטה קדימה, כיווצה את גבותיה במאמץ להיזכר, ואז הכתה באצבע צְרֵדָה ואמרה:"גולדברג אברהם! הוא היה כאן לפני כִּשנתיים וחיפש יחד עם אחיו את ספר שיריו. לדאבוננו לא נמצא עותק ממנו. לפני כשנה היה כאן אחיו, שסיפר כי אברהם סובל ממחלה קשה וימיו, לפי דברי רופאיו, קצרים". "תנו לאלוהים את אשר לאלוהים ולקיסר את אשר לקיסר", אמרתי והמשכתי,"ביום השישי האחרון פגשתי את אברהם גולדברג. הוא חי בנתניה ואני כאן כדי לחפש בַּעֲבוּרוֹ עותק מִסִּפְרוֹ". יואל התפנה בינתיים משיחת הטלפון הממושכת, שאותה היה מנהל מרגע כניסתי. "סליחה, במה אוכל לעזור לךָ?" שאל וקם מכיסאו שבפינת החדר. כששמע את שאֲנִי מבקש חזר על דבריה של העוזרת, וַאֲנִי חזרתי ואמרתי שטעות בידם. יואל הבטיח שיחפש במשנה מרץ את הספר עבור המחבר, ואף נתן לי את מספר הטלפון במשרדו כדי שאהיה עמו בקשר.
משם יצאתי לרחוב אלנבי, רחוב חנויות הספרים מיד שנייה. האמנתי, בכל ליבי, כי אם אֶכְתֹּת רַגְלַי בִּרחובות העיר, אמצא בסופו של יום, את הספר יושב לו בטח על אחד ממדפי הספרים באחת מאותן חנויות.
עברתי מחנות ספרים אחת לאחרת. משך שעות חיפשתי. כבר החל להחשיך וראיתי בעלי חנויות שהחלו סוגרים עסקיהם ולא מצאתי את הספר. שללי, עד לשעת ערב מוקדמת זו, היה הספר: "אל הציפור- 100 שנה לאל הציפור 1891-1991", שיצא בהקדשה של שלמה להט, ראש עיריית תל-אביב-יפו, לרגל חנוכת בית ביאליק המחודש. כעת יש בידי עותק מס. 344 מתוך 500 עותקים ממוספרים. הייתי כבר בדרכי חזרה לכיוון התחנה המרכזית, בקו 5, כשלפתע נפלו עיני על חנות ספרים מיד שנייה שהייתה עדיין פתוחה. ירדתי מיד מהאוטובוס ושמתי פעמי אליה. החנות הקטנה, בעלת השם המאוד מיוחד,"כפתור ופרח" בהנהלת פלורנס, הֵפִיחָה בִּי הִתְרַגְּשוּת מְחֻדֶּשֶת. ליד שולחן קטן ישבה לה אשה נאה, שופעת אברים ומושכת. משקפי ראייה לעיניה והיא קוראה בספר. כאשר פתחתי את הדלת נשמע קול צלצול פעמון והיא ננערה וקמה לקראתי, מביטה בשעון שעל פרק ידה, חיוך מתנצל על שפתיה:"מצטערת, אבל כבר סגור. שקועה הייתי בִּקריאה ולא שמתי לב שהשעה כבר אחרי שבע", אמרה בנועם לשון וַאֲנִי ביקשתי רק לשאול:"אני מחפש ספר שירים מסוים וכבר כִּתָּתִי רַגְלַי בִּרחובות הָעיר מהצהריים. אולי שמעת עליו?" רציתי לראות אם תעמוד בסירובה. היא חזרה אל כסאה, מעברו האחר של השולחן, הרימה ראשה אלי ושאלה:"מהו שם הספר?", ידיה היו מארגנות את השולחן, "קולמוס של אלגביש, של אברהם...", ידיה כאילו שותקו על מקומן והיא החלה מתרוממת מעל הכיסא עליו הייתה יושבת ושפתיה מלמלו חרש:"גולדברג אברהם". בדרך הביתה נעשתה לי מעין קפיצת-דרך מרוב אושר על שהספר נמצא. אמנם, הספר עדיין לא בידי, אך יכול אני לומר לו לאברהם, אם אחפוץ בכך, כדבריה, "שהספר בידיים אמונות." אל לי להגיד לו היכן, יען כי רק ביום ראשון בשבוע הבא, כך הבטיחה לי, תביא את הספר שנמצא בביתה, ואקבל אותו לידַי רק אחרי שאשמע את הסיפור אודותיו. ואכן כך יהי.
אברהם גולדברג עמד בתחנה, ראיתיו מרחוק עוד בהיותי בקצהו האחר של רחוב דיזנגוף. התקרבתי ובאתי סמוך אליו. שמחתי לראות שהוא מסודר ובגדיו נקיים. "בוקר טוב לך אברהם", אמרתי כשטיפס בכבדות במדרגות. שרוכי נעליו פרומים היו כדרכו תמיד, כך שיכולתי לראות שהיום גרביים לו על רגליו, שלא כמנהגו. בעיניו הכחולות ניבט אי-רוגע לא ברור, אך פניו זוהרות היו. הוא התיישב והחל מחטט בכיסו. "אברהם, בוקר טוב לךָ. אין צורך להציג לי את התעודה. אנחנו כבר מַכִּירִים."
סומק עלה על לחייו כשאמר מחייך:"אני מצטער שאול, דעתי מפוזרת עלי היום. בוקר טוב לךָ. אני נוסע היום לבקר את החברה שלי." כך אמר וַאֲנִי שרציתי כל-כך להפתיעו ולספר לו כי מצאתי עותק מספר שיריו, נמצאתי מופתע ודחיתי דברי כדי להתייחס לחדשה אליה התוודעתי כעת אגב אורחא.
"היא גרה כאן בנתניה?", שאלתי.
"לא, ליד חדרה", ענה לי ולא הוסיף. חשבתי לעצמי שאם נוכח כי מגלה אני התעניינות ייטול הוא את הרסן לידיו ויספר לי את שרוצה הוא לספר עד תום, ולא היה כן.
"היכן ליד חדרה?", הקשיתי עליו.
"בשער מנשה", אמר קצרות.
ידעתי מה אומר המקום אך היתממתי.
"מה זה קיבוץ או מושב?", לקחתי אותו עד לקצה לראות עד כמה הוא כן אתי. "זה בית חולים לתשושי-נפש", אמר בלי ליפות, במינוח גרונטולוגי. כמה אהבתי אותו באותו הרגע. אוסף את רגליו בכל תחנה ומחזירן, פשוטות קדימה, עם תחילת הנסיעה אחרי התחנה. "מה שמה בישראל?", התעניינתי והמשכתי,"היא בוודאי גם כותבת".
האמירה האחרונה הפיחה בו רוח והוא הזדקף קמעה ואמר:"שמה חיה והיא אכן כותבת. היא כותבת סיפורים קצרים בעיקר, אבל מדי פעם מתפלק לה גם שיר." "יש לך סיפור או שיר מפרי עטה? אולי תביא לי בהזדמנות לקרוא?", "אי-אפשר כי היא כותבת מפוזר", הוא השיב וניסה להסביר, "היא יכולה להתחיל לכתוב סיפור על הקשר בינינו, או על התרחשות שהייתה לשנינו, כשהיינו ביחד, ואז היא עוברת לתאר פנטזיה מינית שמתרחשת בחדר הטיפולים בין האחות לרופא המחלקה. מהרהורי נפשה ומוחה הקודח. כל מה שהיא כותבת, יפה היא כותבת."
כאן היה הרגע המתאים לספר לו על מציאת ספר שיריו. "מצאתי עותק של ספר השירים שלךָ", יריתי לעברו והפניתי מבטי אליו. חיוך רחב עלה על פניו,"ידעתי שאתה מסוגל, בגלל הרקע שלך כמנהל ספריה במשך שנים רבות והיכרותך עם חנויות ספרים ומו"לים, אבל לא האמנתי שתעשה זאת כל-כך מהר", חשתי את התפעלותו וחיכיתי לשאלה הבאה, שאכן לא בוששה לבוא. "הספר כאן אצלך?", עיניו הכחולות בהקו כעת, ואף שלא היה חם הבחנתי באגלי זיעה על מצחו.
"לא, הספר לא אצלי. בשבוע הבא אביא לך אותו יחד עם עותק של ספר השירים שלי.", "איפה מצאת לי אותו?", שאל בסקרנות מובנת.
"בחנות ספרים מיד שנייה, ברחוב אלנבי בתל-אביב", וכדי להסוות לחלוטין את המקור, כפי שבקשה ממני פלורנס, אמרתי:"הגעתי לחנות מאוחר, אחרי שעת הסגירה. המוכר יודע שיש לו הספר בחנות אך לא היה זמן לחפשו. הוא הבטיח למוצאו ולשמור לי אותו. ביום ראשון אחה"צ יהיה הספר בידי, אם תרצה אעבור דרך ההוסטל בו אתה מתגורר." כבר הגעתי לתחנה האחרונה. לאחר שכל הנוסעים ירדו שאלתי את אברהם אם הוא נוסע לחדרה באוטובוס או ברכבת. "אסע באוטובוס עד לצומת כרכור, ומשם זה כבר קרוב לבית החולים. אני גם צריך לקנות לחיה סיגריות.", "גם אתה מעשן?", שאלתי וציפיתי למענה שלילי, כיוון שאף לא פעם נדף ממנו ריח של סיגריות. "לפעמים אני לוקח סיגריה אבל חיה מעשנת יותר מדי!", אמר בעצב.
הורדתי את אברהם ברציף בתוך התחנה המרכזית. "תרשום את מספר הנייד שלי ותתקשר אלי ביום ראשון אולי ארצה שתבוא להביא לי את הספר. אני גם צריך עזרה להתקין לי משהו בחדר", אמר לפני שעזבתי אותו. שמחתי לרשום את מספר הטלפון הנייד שלו. האמון שהוא נתן בי קרב אותי אליו עוד יותר. לפתע הוציא מתוך חולצתו דיסק והושיטו אלי. "קח את הדיסק ותשמע אותו בבית. לראשונה שמעתי אותו ברדיו ומאז איני מרפה ממנו לרגע."
לקחתי את הדיסק שנשא את השם:"התיקון הכללי". אברהם היה עומד עדיין לידי כשאמר:"עשרה מזמורי תהילים מפיו של הפייטן ארז יחיאל.", "אבל אברהם קניתָּ את הדיסק בשבילךָ, אֲנִי יכול לקנות בעצמי. דַי בהמלצתך, הֲרֵי יודע אני מה אנין טעם אתה.", "קניתי אותו לךָ, שלי נמצא בחדרי. הוא ישנה את חייךָ", כך אמר ונפרדנו בברכת שבת שלום. מאוחר יותר עוד ראיתי את אברהם יושב וממתין ברציף לאוטובוס שיסיעו לתחנת הרכבת. יושב היה ומעשן סיגריה. חלפתי סמוך לידו ושמעתי אותו לוחש:"לְכוּ נְרַנְּנָה לַאֲדֹנָי, נָרִיעָה לְצוּר יִשְעֵנוּ: נְקַדְּמָה פָּנָיו בְּתודָה, בִּזְמִירוֹת נָרִיעַ לוֹ". יום ראשון אחה"צ באתי בִּשערי חנותה של פלורנס, "כפתור ופרח". נראה היה כי מצפה היא לבואי. ראיתי שהיא מזהה אותי עוד לפני שחציתי את הרחוב מול חנותה. כשחציתי את הרחוב קמה מכיסאה, באה ונעמדה אצל הדלת להקביל את פני. שלט 'פתוח' התנוסס על הדלת בצבע אדום. אישה יפה הייתה פלורנס. העדיים שענדה על צווארה ועל פרק ידה הימני, היו מיוחדים, מעשה אומנות מלאכת יד, שהזכירו לי מיד את עדיי רקדניות הפלמנקו הצועניות. מיד לאחר שנכנסתי לחנות סובבה פלורנס את השלט שהיה על הדלת ונעלה אותה:"איני רוצה שיפריעו לנו. מאז שיצאת מכאן ביום חמישי בערב אין לי רגע של מנוחה. הצטערתי שלא לקחתי ממך את מספר הטלפון הנייד. אילו היה לי אותו הייתי מבקשת אותך לבוא אל ביתי ביום השבת כי הסקרנות קשה עלי ויש בי תחושה של דחיפות."
היא התיישבה בצדו האחד של השולחן. הכסא האחר בחנות היה בין המדפים. צעדתי פנימה והצבתי אותו למולה, מעברו האחר של השולחן, כשגבי מופנה אל הרחוב. "שלשום פגשתי את אברהם והוא היה נרגש מאוד לשמוע כי נמצא עותק מספר-שיריו. אם נסיים כאן מוקדם אוכל לעבור דרכו ולתת לו הספר עוד היום. יש בידי מספר הנייד שלו". אמרתי, מתייחס הייתי לדבריה בעניין הדחיפות. היא הוציאה מעטפה חומה, דקת-בשר מתיקה, הניחה אותה על השולחן לצידה ואמרה:"הנה זה הספר!" כף ידה הייתה מתרפקת עליה, כשהמשיכה ושאלה:"תרצה לשתות משקה חם או קר?", הנדתי בראשי ואמרתי שאיני צמא והיא הזדקפה על כסאה וסידרה בשתי ידיה את שמלתה שופעת הבד, שאלמלא נעלי העקב שנעלה, הייתה משתרכת בודאי על הרצפה. הרחקתי קמעה את הכיסא, עליו ישבתי, מעם השולחן ושכלתי את רגלי כאשר פתחה ואמרה: "בקיץ 1982 פגשתי את אברהם גולדברג לראשונה. באתי לתל-אביב לפגוש את חבר נעורי, אסף בן חורין, שהיה אז סטודנט שנה א' להיסטוריה ולמקרא. כשהגעתי לחדרו השכור שמעתי קול צחקוקיה של בחורה. נקשתי על הדלת והתימהון על פניו של אסף, כשפתח את הדלת היה מוחלט. "מה את עושה כאן פלורנס?!", אמר, יוצא היה את החדר וסוגר את הדלת אחריו,"אני מתכונן למבחן יחד עם סטודנטית שלומדת איתי בחוג", סומק עלה על לחייו, "אַתְ בדרך הביתה?", שאל. "אתה לא שמח שבאתי לראותך?", נדהמת הייתי על שאין הוא מחבק אותי או נושק לי כדרכו תמיד. "פלורנס, איני יכול להתפנות אליךְ. מחר יש לי מבחן!", כך אמר, פנה וניכנס לחדרו מותיר אותי בחוץ המומה ובוכייה. עזבתי את המקום נסערת ופגועה עד עמקי נשמתי. עומדת הייתי בתחנת האוטובוס, ראשי הולם בי עד כדי להתפוצץ. עליתי לאוטובוס הראשון שעצר בתחנה וירדתי כששמעתי את הנהג קורא: "גני התערוכה. תחנה אחרונה." נסחפתי עם ההמון לתוך המולת הדוכנים. הרמתי ראשי וראיתי שלט ענק עליו היה כתוב באותיות של קידוש הלבנה:"שבוע הספר העברי: למען הספר לא אחשה. 25% הנחה." עודני בוהה בחלל ובתנועת האנשים, חולפות היו מול עיני, כמו בסרט, תמונות הפגישה עם אסף ועיני מלאו דמע שוב. ברקע נשמעה להקת תיסלם בשירה 'כשאת בוכה את לא יפה'. באתי והתיישבתי תחת עץ, על פיסת הדשא שמתחתיו. ניגבתי את הדמעות מעיני והבטתי סביב במין מבט סורק שכזה לוודא שאין מי ששם לב לדמעותיי, והנה מעבר לשביל, סמוך למקום בו ישבתי, ראיתי ערימת ספרים מונחת על ארגז קרטון, עליו כתוב:"התפוזים התפוזים שווים פי אלף אחוזים מן הזהב..", סמוך לספרים, על אותו ארגז קרטון, מונח היה רדיו טייפ גדול ושחור, שפינותיו מעוטרים בניקל כסוף אך דהוי מרוב ימים. קמתי ממקומי ובאתי אל ערימת הספרים. נסמכתי אליה ואז ראיתי גם אותו. הוא היה גבוה מאוד והזכיר לי במבט ראשון את לון צ'ייני, השחקן בעל אלף הפרצופים, שמגלם את קווזימודו, בגיבן מנוטר-דם עפ"י ספרו של ויקטור הוגו." כאן התרתי את סיכול רגלי והזדקפתי בעודי עוצר אותה לרגע, מתנצל:"מעניין שגם אני חשבתי על הגיבן של ויקטור הוגו מיד במבט הראשון. האם כך הוא נראה לך גם בהמשך?" חיוך עלה על שפתיה כשאמרה:" לא! עיניו היו כבויות. כשראה אותי רוכנת מעל ערימת הספרים הוא ננער ממקום רבצו, נעמד על רגליו, וכשחיוך מבויש על פניו פנה אלי ואמר 'את יכולה לקחת את הספר ליד ולעלעל בו'. עמידתו הייתה כפופה קמעה. כל חיי הוקסמתי מכותבי שירה. הוא עקף את ערימת הספרים, בא ונסמך על ידי כשאמר, כמעט מלאט לאוזני:'לא רבים הם האנשים שאוהבים לקרוא שירה, ועוד פחות מזה אנשים שקונים ספרי שירה'. נדמה היה לי אז, שהדברים נאמרו כאילו מתגונן הוא ומכין עצמו לזה, שכחלוף הצצה בספרו, אניח אותו חזרה על הערימה ואלך כלעומת שבאתי. 'את יכולה לקחת את הספר ולשבת מתחת לעץ שם', אמר בדיוק כשסיימתי לקרוא את השיר הראשון בספר. המון האנשים חלף על פניו והוא לא ניסה אפילו למכור את ספריו כפי שעשו אחרים שם, שהיו פונים אל העוברים והשבים ומפצירים בהם רק לעיין בספר. הוא ישב ליד ערימת הספרים והיה מביט בהם ומחייך כמו אב היושב ליד ילדו הרך ונהנה לשמע הקולות שהיה משמיע, או על חיוכיו הלא רצוניים. מדי פעם היה מעיף לעברי מבט חטוף וניכר היה שהבחין בעיני הרעבות למילים הכתובות. כשניגשתי אליו ושאלתי כמה עולה הספר חשתי בהתרגשות שעברה בו. אני הייתי הראשונה שביקשה לקנות את ספרו. הוא נתן בי את זוג עיניו הכחולות ושאל:'השירים מצאו חן בעיניך?' "הייתי רוצה שספר שירים זה יהיה מונח על מדף הספרים בחדרי", עניתי לו, עוד הוא מכניס קלטת למכשיר הרדיו-טייפ ולוחץ על כפתור הפעל. קולה המתפלל של נחמה הנדל, בשיר הכניסיני תחת כנפך, החל בוקע כשאמר לי:'אהבתךְ את השירים היא שכרי', והוא כולו היה שקוע במילות השיר. 'עיקר ההנאה ביריד הספרים נובעת מהחיכוך עם הספרים והיוצרים ומקניית הספרים', אמרתי ורכנתי על ערימת הספרים:'אם לא אשלם לא אקח, כי לא איהנה!', הדגשתי את דברי והתכוונתי להניח את הספר על הערימה ואז שמעתי אותו אומר:'אם תזכרי מתוך הספר בית אחד מתוך שיר או, שורה אחת או אם תצטטי מתוכו משפט לאהובךְ, הרי אין לי שכר טוב מזה. אינני כאן כדי למכור את שִירַי. שִירַי הם חלק ממני, הם בשר מבשרי', עמדתי שם מולו, מביטה בו נדהמת, כשהמשיך ואמר:'אם אחתום על ספרי ואכתוב עליו הקדשה אקבל שכר על חתימתי', הוא היה מביט בי ומחייך מבין כי התרציתי. שאל לשמי, שלף עט מכיס מכנסיו, ובכמה משיכות קולמוס סיים לכתוב את ההקדשה, חתם והגיש לי את הספר.
'כמה אני צריכה לשלם לךָ עבור חתימתךָ?' שאלתי מחייכת אליו.
'עשרה שקלים' פלט כלאחר יד. לאחר שנתתי לו את הכסף עבור הספר הכנסתי אותו לתיק הבד שעל כתפי וחייכתי אליו חיוך גדול. עמדתי ללכת כששאל:'מהו שם משפחתך?' אמרתי לו:'אין הרבה פלורנס. תזכור אותי לפי המקום והאירוע. אני אותך בוודאי אזכור.' פלורנס נשמה לרווחה, קמה ממקום שבתה ואמרה:"עוד לא סיימתי אך צמאתי. מה להביא לך, שאול?" עד שיצאה וחזרה עם שני בקבוקי השתייה בידה עברתי בין שורות המדפים מתבונן הייתי באוסף הספרים שהיו שם למכירה, והספר 'קולמוס של אלגביש' מונח על השולחן בתוך המעטפה החומה. "השעה הייתה כבר מאוחרת ואני החלטתי לחזור לחיפה", המשיכה פלורנס לספר את סיפורה. "ביציאה מגני התערוכה, בתוך המולת האנשים, הבחנתי בו יושב עדיין. פניו שלווים ונאים, כפני ילד היו, אף שלהערכתי היה הוא בשנות השלושים לחייו. כבר עמדתי לַחֲלוֹף על פניו, כשיד הגורל התערבה. נתקלתי ביתד, שהייתה תקועה באדמה ולא הבחנתי בה, והשתטחתי מלוא קומתי ארצה. אנשים שהיו קרובים אלי בעת הנפילה סייעו בידי לקום. עוד אֲנִי בוחנת את ברכַי הכואבות והמדממות שמעתי את קולו כשפנה אלי ואמר:'בואי שבי לידי פלורנס וַאֲנִי אטפל בִּפצעיךְ'. נשארתי לשבת ליד ערימת ספריו והוא הלך לחפש, במשרדי-המארגנים, יוד לחיטוי ותחבושת. כמעט חצות, כשאני מדדה על רגלִי הפצועה יצאנו יחד משם, כשהוא שואל אותי:'אולי נלך לים?' הלכתי איתו והוא תומך בי. על החוף ישבנו והוא היה נוּגֶה, קורא לי בַּספר משיריו. קרני אור ראשונים החלו להפציע כשהעלנו על גופינו הערומים את מלבושינו שהיו פזורים על החול. כשנפרדנו, הוא לבית הוריו ברמת-גן ואני לחיפה שאל אותי אברהם שוב לשם משפחתי ואני השבתי לו צוחקת מלוא פי:'אין הרבה פלורנס'. כעבור חודשיים גיליתי שאני בהריון וידעתי שאני חייבת לבוא אל אברהם ולספר לו מה הוליד המפגש בינינו, והלילה על החוף. באין לי כל מידע פרט לשמו באתי לחנות הספרים תגא בת"א. פגשתי שם את יואל דוידוב, שהיום הוא עמיתי למקצוע, ספרתי לו שאני מחפשת את גולדברג אברהם והוא ידע להפנות אותי לאחיו נחמיה. נחמיה גולדברג, אדם נעים הליכות, קבל את פני באדיבות ושאל לרצוני. סיפרתי לו שאני מחפשת את אברהם אחיו. הוא התעניין לדעת באיזה עניין אני מחפשת את אחיו ונראה היה על פניו שהוא מופתע. סיפרתי לו את המעט שחשבתי שעלי לספר, כדי להצדיק את רצוני לראותו. 'אני מצטער אבל אברהם מאושפז בבי"ח גהה'. המילים שיצאו מפיו של נחמיה הכו בי כפטיש. עזבתי אותו ויצאתי ממשרדו, בבית הדפוס שהיה בבעלותו, כל עוד נפשי בי. פעמיים באתי לביה"ח שם היה אברהם מאושפז. מהרופאים שטיפלו בו נודע לי על מחלת הנפש בה הוא לוקה וכי מצבו הולך ומחמיר. מאז לא חזרתי אליו עוד!" פלורנס קמה מכיסאה ושאלה אותי:"מה מצבו של אברהם היום?", "מתי ראיתְ אותו בפעם האחרונה?", שאלתי ואני עדיין המום מהסיפור כולו. "את הארץ עזבתי כשהייתי בהריון בחודש החמישי. ילדתי את בני בצרפת ורק לפני שש שנים חזרתי. מאז שחזרתי ארצה וקניתי את החנות כאן, אני מדמיינת כל הזמן שהוא נכנס ושואל אם אני רוצה לקנות ספרים ישנים. אני אכיר אותו בוודאי. מה מצבו לא אמרת לי, שאול?", היא התעקשה לדעת. הרהרתי אם לספר לה על מצבו האמיתי ואז החלטתי להציע לה לפגוש אותו בעצמה ולמסור לו בידה את סֵפֶר שִירָיו הָאָבוּד. "לא. אני מעדיפה שאתה תביא לו את ספרו. והיה אם יזכור אותי לפי ההקדשה, אשמח לשמוע זאת מפיך, ורק אז אשקול כיצד לנהוג", כך אמרה וַאֲנִי חשבתי שהיא מוזרה מאוד בהתנהגותה.
תמהתי על שאין היא סקרנית לראותו.
היא צעדה חזרה אל השולחן, לקחה מעליו את הספר שהיה במעטפה החומה ומסרה לי אותו כשהיא מציינת:"איני רוצה תשלום עבורו. את שכרי קבלתי לפני עשרים וחמש שנים." כשקמתי ונטלתי את המעטפה מידה היא הוסיפה עוד:"אני מבינה שמצבו קשה. "כשיצאתי את החנות, כבר שלט החושך ברחוב. במכונית פתחתי את המעטפה לראות את הספר. בידיים רועדות דפדפתי בין עליו מביט באיורים שכה חביבים היו על אברהם, ואני חש את ההתרגשות שתעבור עליו כשאמסור לו את הספר. כולי סקרן לדעת אם ייזכר בסיפור שהתרחש סביב העותק המסוים הזה, כשייקח את זכוכית המגדלת לידיו לקרוא את שכתב בהקדשה לספר. התקשרתי למספר הפלאפון שנתן לי ולא היה מענה. כיביתי וניסיתי שוב וגם הפעם לא היה מענה. חזרתי הביתה ובמשך כל השבוע ניסיתי להתקשר עמו. כל מענה לא בא ממנו גם להודעות שהשארתי לו במענה הקולי.
יום שישי הגיע ואני כולי מייחל לפגישה עם אברהם. מרחוק זיהיתי אותו נשען על גדר האבנים וליבי מתרונן היה בקרבי. הוא עלה בכבדות והתיישב כשהוא אומר:"אני מצטער, שאול, אבל כל השבוע לא הייתי כאן. עברתי ניתוח קטרקט בשתי עיניי, ונחתי כמה ימים בביתו של אחי. יש לך את הספר, נכון?". מסרתי לו שתי מעטפות ואמרתי:"במעטפה האחת, החוּמָה, נמצא ספר שִירֶיךָ ובשנייה, הלבנה, סִפְרִי שלי עם הקדשה לךָ". הוא היה מחייך כשאמר:"חבל שלא הבאתי את זכוכית המגדלת רק כדי לראות את הספר אחרי כל-כך הרבה שנים, האיורים לשירים יפים?". "אהבתי מאוד את השירים, אברהם. האיורים נהדרים בעיני בעיקר על שום התאמתם לתוכן של כל שיר." אמרתי והמשכתי,"אתקשר אליך מחר בערב ואז ארצה לשמוע מה דעתך גם על שירי שלי", ואני סקרן בעיקר לדעת מה תהיה תגובתו הראשונה לאחר שיקרא את ההקדשה שכתב לפלורנס בספר שיריו. אז גם הוספתי,"אולי תרצה שאבוא אליך מחר לקרוא לךָ את השירים.". "תתקשר מחר בערב. אשמח אם תבוא. אני צריך את עזרתך גם כדי להתקין משהו בחדרי", אמר ושאל כמה עלה לי הספר. "אהבתי מאוד להאזין לפייטן ששר את התיקון הכללי. פעם ראשונה שאני נחשף לסוג כזה של ניגון. אנחנו כעת שווים, אתה קנית לי ניגון וַאֲנִי השגתי לךָ אֶת שֶהוּא שֶלְּךָ". אברהם היה מאושר. הייתה זו לי הפעם היחידה לראותו כה שמח. יושב היה וחובק אל חזהו את שתי המעטפות, אוסף את רגליו ומצמידן קרוב אצל כיסאו כל אימת שעצרתי, וחוזר ושולח אותן מתוחות קדימה. הפעם היו רגליו חפות גרביים, מביט הייתי בו במראה המרכזית אשר בקדמת האוטובוס, עיניו היפות, תכולות כים, דומעות היו עכשיו. "שבת שלום שאול", אמר כשירד בתחנה המרכזית, ברכתי אותו גם אני והבטחתי להתקשר אליו במוצאי-השבת כדי לדעת אם לבוא אליו.
עוד לפני כניסת השבת התקשרתי לפלורנס להגיד לה שמסרתי את הספר לידיו של אברהם והיא שאלה בהתלהבות, כמעט ילדותית, איך הגיב למקרא ההקדשה. נאלצתי לספר לה, מה שלא רציתי לספר לה קודם, כי אברהם כְּבַד רְאִיָּה מאוד ואין הוא יכול לקרוא אלא בעזרת זכוכית מגדלת המצויה בחדרו בהוסטל בו הוא מתגורר בנתניה. בקול רוטט שאלה אם תוכל לבוא לבקרו במוצאי השבת יחד איתי, וַאֲנִי הבטחתי שאתקשר אליה מיד לאחר שאדבר איתו. כשנפרדנו וברכתי אותה בברכת שבת שלום שמעתי כי קולה נחנק. אך בקושי הצליחה לסיים את דבריה אלי.
כל השבת הייתי במתח לקראת צאתה. כה ייחלתי לשיחת הטלפון עם אברהם עד שחיפשתי דבר מה שיהא בו כדי להסיח את דעתי ויעביר לי את השעות במהירות, או-אז נזכרתי בתיקון הכללי שנתן לי אברהם, ספרון שהיה מצורף לתקליטור, והייתי יושב וקורא בו. כשסיימתי חזרתי וקראתי בו שנית והפעם בכוונה יתרה ואיני מבין מדוע. התקשרתי מספר פעמים ולא היה כל מענה. סבור הייתי שאולי עדיין הוא בהבדלה, ודימיתי אותו בעיני- רוחי מברך את ברכת בורא מיני בשמים ואחריה את בורא מאורי האש ושוב התקשרתי והפעם ענה לי.
"שבוע טוב אברהם", אמרתי ישר אל תוך הפומית כולי מתרגש.
"זה לא אברהם. מי אתה?", הקול קול אברהם היה ולא הבנתי מה קורה.
"זה שאול", גמגמתי נבוך "מי אתה?". "מדבר נחמיה אני אחיו של אברהם. אברהם נפטר אמש בחצות. הלוויה תתקיים מחר בשעה ארבע אחר הצהרים בבית הקברות בחולון."
הדמעות חנקו את גרוני. שמעתי את טריקת הטלפון מהעבר השני.
יצאתי את ביתי ובאתי להודיע לפלורנס, כפי שהבטחתי לה לעשות.

הלוויה הייתה שקטה, והעצב בה היה כבד.
יצאנו, פלורנס ואני, מבית העלמין, עינינו בוכיות עדיין.
עוד אנחנו באים ונכנסים אל הרכב שאלתי אותה:
"לא סיפרת לי דבר על הבן אשר לך מאברהם. היכן הוא פלורנס?"
היא מחתה את הדמעות מעיניה כשהביטה בי ואמרה:
"אלעד מאושפז בסנטוריום בצרפת מאז היותו בן 16."
נסענו דְּמוּמִים כל הדרך עד ל"כפתור ופרח."
ברקע נשמע קולו של ארז יחיאל מזמר את התיקון הכללי.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

9. סיפור מהחיים חמדת אריאל

חמדת אריאל

שנה קודם שאובחנה מחלתה, עזבה אותי אשתי והלכה אחר לִיבָּה. במקום עבודתה הֶחדש פגשה היא את חֶמְדַּת, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שמוצאה מכפר קטן בצפון עיראק. התלהבותה מכישוריו וסיפורֶיהָ הרבים אודותיו הפכו להיות נושא מרכזי לשיחות בינינו. לעיתים הרגשתי שכל שדיברה איתי היה רק קטע קישור לעוד סיפור שהיא מבקשת לספר עליו. כך כששאלה אם להכין לי כוס קפה מיד אמרה, במין התלהבות אמוציונאלית שכזו: "תשמע, היום בבוקר רק הגעתי למשרד והנה חֶמְדַּת נכנס עם כוס תה צמחים, שני גרגרי ציפורן ומקל קינמון. אני חייבת להכין לך כזה, לא צריך קפה", קבעה ולא חדלה משבחי התה, עד שהוסיפה עוד אמירה שנונה מפיו: "עלי הנענע גדולים ובשרניים כי גידלתי אותם באהבה", עֵינֶיהָ שפעו ברק וחיוך לח-שפתיים עלה על פניה כשהוסיפה:" חֶמְדַּת מעריץ את הדאלאי לאמה, והחלום שלו זה לנסוע לטיבט ולפגוש אותו". אמרתי לה שחמדת לא ימצא אותו שם כי גלה מארצו מחשש לחייו, והוספתי שרבים מאלה שחזרו מחיפוש עצמי במזרח הרחוק מספרים, שהמנהיגים הרוחניים שם, מַכִּירים בראשוניות ובעליונות של היהדות, ובכל מקרה מאוד מתאימה לו לחֶמְדַּת התלישות וחוסר השורשיות. מסיפוריה של אשתי למדתי שֶחֶמְדַּת חזר לא מכבר משהות של שנים רבות באמריקה, כשהוא מותיר שם אחריו את גרושתו, שלושת ילדיו ואת עסקיו המתמוטטים. לאחרונה אף למדתי לדעת כי גדל מאוד עומס העבודה במשרד והיא נאלצה להישאר עד לשעות הערב המאוחרות כמעט מדי יום.
מצאתי עצמי נִרְמַז אך לא עמדתי על שמתחולל בנפשה הסעֻרה.
כשבאה והתוודתה בפני חשתי את גודל המהומה שבה היא שָרויה, שאֶל תוכה סחפה אותי. "כשראיתי אותו בפעם הראשונה הואץ קצב הַלְמוּת ליבי עד שהרגשתי שכולי בוערת, קמתי ועמדתי אצל המראה לבדוק אם האדמומיות פשטה על פני, ונוכחתי כי רגלי כושלות." ישבתי מולה, שומע את מסע לִיבָּה. כל כך נרעש הייתי מדבריה ומשטף הדמעות, ששטף את עֵינֶיהָ, עַד שֶחיבקתיה אלי בחוזקה מבקש לגונן עליה מפני עצמה.
וַאֲני טרם ידעתי אז כי תמו חיי נישואיי.
בפעם הראשונה התארח חֶמְדַּת בביתנו בשבת פרשת 'יִתְּרוֹ'. בוקר חורפי, עמוס עננים שחורים וכבדים, שהקדירו לא רק את פני השמים כי אם גם את תוך הבית פנימה. לבוש היה במכנסי עבודה אמריקאיים כחולים, מכוסים בכיסים רבים מכל עבר, נעול במגפי עור חומים וכובע בוקרים צר שוליים לראשו. בִּקצה-פיו השמאלי, במין אחיזה רשלנית, תקועה הייתה לה סיגריה נצחית, שאותה נהג להכין בזריזות באֶצבְּעותָיו, מטבק מקומי, שריח חריף נודף ממנו.
חֶמְדַּת התנצל על כִּי הגיעַ לבדו ולא עם חברתו לחיים, כפי שתוכנן, שהצטננה ונותרה בביתה כשהיא קודחת מחום. לאחר אותה שבת, עשה לו מנהג לבוא לביתנו, כָּל אִימַּת שֶחפץ. לא אחת שבתי הביתה וראיתי אותו מתקן את הברז שדלף בכיור, או עוזר בשינוי סידור הרהיטים בסלון, וכששאלתי מה החיפזון אמרה: "חששתי כי לא תוכל לעשות זאת בעצמך, כי כבד ממךָ הדבר."

אַט-אַט הפך להיות חלק מנוף הבית, עד שכשבאתי ולא ראיתיו, חשתי לא מוגן ושאלתי: " היכן חֶמְדַּת?"
בין כך ובין כך מצאתי שאינה עוד שלי, כי דבקה נפשה בחֶמְדַּת.
עכשיו שכבה היא במחלקה האונקולוגית בביה"ח שעל הכרמל בחיפה. חמש שנים נאבקה במחלה הקשה מתייסרת בכאבים. הניתוחים הרבים שעברה עיוותו את פניה היפות. גופה, שהיה ערב לכל עין בחיטוביו, הפך לגל עצמות שְדוּפוֹת, מכוסה עור חיוור. עיניה, כעיני האיילה, שחורות ובוהקות נותרו כמו שהיו. בכניסה לחדרה ישב חֶמְדַּת אֲרִיאֵל. העייפות חרשה את פניו, וניכר היה בעיניו שתלמי- המכאוב עדי ליבו באו. שלא כדרכו, תלה בי כעת את מבטו, ורק כשקרבתי לעברו הֵלִיט את פניו בִּשתי ידיו. ידיו הגְרוּמוֹת , ידי נפח, שהשפיעו עליה קסם רב, רעדו ככנפי פרפר-לכוד על פניו. עמדתי לפנות ממנו ולשים פעמי אל תוך חדרה, כאשר קם ממקומו ואחז בכתפי. "התקשרתי לבקש שתגיע, כי היא רוצה לִראותךָ, אבל לפני כמה דקות הזריקו לה עוד מנת מורפיום כדי להרגיע את הכאב", פלט חרש בקול רועד ומהוסס, ומיד נֶאֱלָם דוֹם, נועץ בי את זוג עיניו הירוקות. הנחתי ידי על דלת חדרה ופתחתיה, כשהוא הוסיף ואמר:" אני חושש שהיא....", הדמעות חנקו את גרונו.
דממת מוות אָפְפָה את הכול. רחש המכשירים נשמע בחלל החדר כמגע כנפי מלאכים הנאבקים למולה. נזכרתי בפרשנות לחלום סולם יעקב, שראה מלאכים עולים ויורדים. הכיצד? על פי הנכון צריכים הם לרדת ואחר לעלות, כי מהשמיים הם באים. רבי מאיר אומר במדרש תנחומא:
'אדם עושה מצווה נותנים לו מלאך אחד. עושה עוד מצווה מקבל עוד מלאך, עשה מצוות הרבה מוסרין לו מלאכים הרבה. אותם מלאכים מצויים עם עושה המצוות כאן למטה כדי להתמודד עם המציאות הגשמית'. טלטול עז של המיטה החזיר אותי אל המציאות. קרבתי חרש אל מיטתה. נשימתה השלווה הייתה בעיני כמו אותה ספינה, שטרם שקיעתה למצולות, מַגִּיחָה פתע בחלקה מעל פני המים כאילו מבקשת להתאזן. התיישבתי על הכורסא הסמוכה אצל מיטתה. כה קרוב נסמכתי אליה עד שחשתי את הבל נשימתה על פני. ריח זיעתה, על אף כל בליל ריח התרופות, קסם לאפי כתמיד. ידיה היו מונחות לצידי גופה, קשורות לגוף מיטתה, ברצועות בד. אספתי בַּעֲדִינוּת את כף ידה בידי, הרכנתי ראשי ונשקתי לה ממושכות, נוגע לא נוגע. היא פקחה את עיניה לִרווחה, הביטה בִּי וחיוךְ מיוסר בָּא על שפתותיה צרובות הכאב. בעיניה קראה לי, וַאֲנִי, אוזני כאפרכסת, סמוך אליה באתי. שפתיה לחשו בכבדות: "רק אתה, שאהבתך אלי מלאה כמימי האוקיינוס, יכול לשים קץ לִייסורי."
אַךְ סיימה לִחְשוּשֶיהָ ועווית חדשה אחזה בפניה. היא לפתה את צווארי, בניסיון להקל על מכאוביה, ציפורניה חדרו לבשרי, זועקת בכאב. המיטה עליה שכבה זעה כערסל אָנֶה וָאָנָה, ואלמלא קשורות היו רגליה וחלציה בִּרצועות של בד למיטה הייתה לבטח נופלת ממנה. לא יכולתי לראותה נקרעת כך, מתייסרת בכאב. שחררתי את צווארי מלפיתתה וקראתי לאחות, שנכנסה מיד עם הפעלת הפעמון הקשור למראשותיה על מסגרת המיטה. כֹּה מהר נכנסה, עד שנדמה היה לי כי עמדה מעבר לדלת מחכה לצלצול. האחות סימנה לי לגשת אליה. מפציר הייתי בה שתעשה להקלת מכאוביה מיד ועכשיו, כשנתקלתי בעיניה הקודרניות מבעד למסגרת משקפיה, ואז גם שמעתי אותה אומרת:" אין עוד מה לעשות. דבר כבר לא יועיל. אלה הם
ייסורים של גסיסה!" היא המתינה מעט, מבקשת לתת לי זמן לעכל את משמעות דבריה, ואז קרבה את פיה לאוזנִי, כממתיקת סוד, והמשיכה:" הדרך היחידה לחסוך ממנה ייסורים היא בניתוק המכשירים!"
עמדתי שתול על מקומי, מבין את פשר קריאתו של חֶמְדַּת אֲרִיאֵל ולמה לָעוּ מילותיו טרם כניסתי לחדרה. הוא שֶנַטָל מִמְּנִי את אהבתי, שֶחָמַד את אשתי, מבקש עתה ממני לעשות את שלא העזתי לחשוב לעשות אז למחמל נפשי.
חמתי בערה בי על המחשבה שאהבתי לא תעמוד במבחן הכאב והייסורים. הסבתי מַבַּטִי אל האחות, שעדיין עמדה בסמוך מאוד אלי, והיא לא יכלה לטעות במבע עיניי. האחות ניגשה למיטת החולָה, סימנה באצבעה את שעלי לנתק, ויצאה מהחדר בחופזה. בדממה שהשתררה שוב, נשמע משק הכנפיים הנאבקות נאנקות, והפעם דימיתי כי רואה אני הכרעה. מלאך אחד עומד על האחר אשר כנפיו כמו סומרו במסמרים אל הקיר, ואין בו יכולת להניען. בהיתי אל מכשיר החמצן העולה ויורד וניגשתי לצידה האפל של המיטה. כְּמִי שֶכְּפָאוֹ שֵד ניתקתי את שסימנה לי מקודם האחות ונותרתי עומד בוכה למראשותֶיהָ, ידי שתולות עמוק בכיסַי, כמו ילד שסרח ונתפס בקלקלתו.
לרגע האיר חיוךְ את פנֶיהָ, עיניה נפקחו, יפות ומחויכות, כמו שהיו תמיד עת התעלסנו באהבים. כך אותתה לי תמיד כי היא מפויסת. חמדת-ליבי, לִיוְוַית-חֵן יפה שלי, התפייסה עמי. הדמעות נגרו מעיני ללא שליטה. אהבת חיי נטשה אותי שוב. בפעם האחרונה. כיביתי המנורה שדלקה מעל מיטתה. נשקתי לשפתיים שֶכֹּה אהבתי, וידַי בְּרוֹךְ עַל פנֶיהָ רפרפתי.
היה מַבַּט אַחֲרוֹן.
בצאתי את חדרה שמעתי את חֶמְדַּת אֲרִיאֵל קורא בשמי. לא הסבתי פני אליו ולא התעכבתי עוד. "מה נורא המקום הזה", ליחשתי לעצמי, וכל שרציתי היה להתרחק עד לשער השמים.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים