נכתב בהשראת כלנית וסר-אוחיון
לגו
הוא היה בולע לגו בערך משהוא היה בן שש, לא בגלל שזה היה טעים או שהוא אהב את הצבע. הוא היה בולע לגו כי הוא הרגיש איזשהי מחוייבות אליו, אל הלגו, קצת כמו המחוייבות שמרגישים לאישה אחרי שמתחתנים איתה. והיה בזה משהו קצת מוזר, אולי אפילו מאוד מוזר, כי הוא בכל זאת היה בן שש, וילדים בני שש לא ממש יודעים איך זה להתחתן עם מישיה, רובם, כולל הוא, לא יודעים אפילו איך זה לאהוב מישהו, לפחות לא בעצמם. אבל הוא היה ילד מיוחד, וזה מה שהוא הרגיש. ואין ממש טעם להתווכח עם רגשות. הם נמצאים שם, גם אם עמוק בפנים, ולא משנה מה תעשו או אם תיקחו את הילד לטיפול פסיכולוגי או אם אפילו תתנו לו כל מיני כדורים לבנים בקופסאות כחולות, הרגשות ישארו שם. נקודה.
והלגו אהב אותו בחזרה, ממש כמו אישה שהתחתנה איתו לפני שלושה ימים, והוא השתדל לא לפגוע בו, למרות שזה יהה קשה. והוא לא צעק כשטבע בנוזלי הקיבה החומצתיים ששרפו אותו עד אפר. לא הוציא הגה. אוו שכן, אבל ההגה הזה היה טהור, ולא היה בו שמץ של כעס או אשמה, הוא רק אמר: "תודה". אמר תודה ונשרף. נפל אל תוך תהומות הנשייה בלי שאף אחד יזכור אותו, חוץ מהילד ההוא שהיה עושה את זה מאז שהוא היה בן שש, שזכר כל פיסת לגו שהוא הכניס אל הפה שלו אי פעם, שזכר כל חתיכה קטנה ועגולה שנשרפה במשרפות שבתוכו, במקלחות הגזים הרעילים שבעצם היו נוזלים. זכר כל חתיכה ששהתה אפילו רגע אחד בגהנום שבתוך הבטן שלו, כל חתיכה שנפלה אל התהומות השחורים ונעלמה. אל השכחה.
אם לומר את האמת, הוא היה עושה את זה דווקא בגלל זה, זה לפחות מה שהפסיכולוג שההורים שלו לקחו אותו אליו אחרי שהם ראו אותו מכניס לגו ירוק אל תוך הפה אמר. לפי חוות דעתו המלומדת והיכולת הפסיכואנליטית המרשימה שלו שהוא היה נוהג לנפנפף בה בכל הזדמנות אפשרית, בכל עת, אותו ילד עשה את זה, בלע את חתיכות הלגו האלו כי רצה שיהיה מישהו שיזכור את החתיכות האלו, שהיו החברות היחידות שלו, לנצח. והוא רצה שהמישהו הזה יהיה מישהו שהכיר אותן טוב, הכי טוב שאפשר. מישהו כמוהו. ומכיוון שהוא לא הכיר אף אחד אחר שהיה כמוהו, הוא בלע אותן בעצמו. הוא אפילו שאב מכל האקט הזה איזשהו סיפוק חולני. זה קצת כאב להורים שלו, כשהפסיכולוג השתמש במילה "חולני", אימא של הילד אפילו בכתה קצת.. ואבא שלו חיבק אותה חזק-חזק, מתאמץ שלא לבכות בעצמו כי הוא באמת היה בחור רגיש. אבל לפסיכולוג לא באמת היה אכפת, העבודה שלו הייתה לנתח, להשתמש ביכולת הפסיכואנליטית המרשימה שלו. לא להיות רגיש ומתחשב. בשביל זה יש פסיכיאטרים ותרופות בקופסאות כתומות. הוא התעסק באמת. והאמת יכולה להיות כואבת. היא הייתה כואבת במקרה הזה ואין מה לעשות, צריך להשלים עם זה.
אחרי שהם סיימו לבכות הוא המליץ להם להוציא את הלגו מהבית ולהחליף אותו באיזה צב או ילד, יצור חי כלשהוא, אפילו חבר, משהו שיהווה תחליף לרצון החלוני של הילד שלהם להיות זה שיזכור את החברים הקטנים שלו לנצח. הם רק צריכים להזהר, הוא אמר להם, כי הוא יכול לנסות להחליף את הלגו ביצורים חיים. הוא לא ידע להבדיל בין טוב לרע, בין חיים למוות. הוא רק בן שש.
הוא טעה. טעות חמורה.
מה שהפסיכולוג ההוא, בעל היכות הפסיכואנליטית המרישמה לא ידע זה שבשלב כזה או אחר בחיים שלנו, או לפחות במחזור החיים שלנו, כולנו היינו חתיכות לגו. וזה היה טוב. כי ככל שיודעים פחות, ככל שמרגישים פחות, הכל הרבה יותר פשוט. זה הרי ידוע שאנשים אינטלגנטים מתוסבכים יותר מאנשים אינטלגנטים פחות, וחתיכות הלגו לא היו שונות, לא בעניין הזה. והילד ידע את זה. הוא גם ידע שבשלב מסויים חתיכות הלגו האלו עוברות שינוי, מטהמורפזה, מאבדות את הצורה שלהם, הופכות לים של חומרים, של פלסטיק, בצבעים שונים ומשונים, מתערבבות ויוצרות משהו חדש, חכם יותר, מתוחכים יותר, מתוסבך יותר - בני אדם. התנ"ך תיאר את זה באיזשהו אופן, בקטע עם אלוהים ואדם והעפר, אבל זה לא היה מדוייק, הוא ידע, הוא כתב אותו. אתם מבינים, הוא רצה להציל אותן, את חתיכות הלגו, מהחיים הנוראים והבלתי נסבלים האלו שעל פני האדמה, רצה לעשות את זה יותר מכל דבר אחר בעולם, לא משנה מה המחיר שהוא והן צריכים לשלם. אז הוא אכל אותן ונתן לקיבה שלו לעשות את העבודה. וזה עבד. עבד טוב יותר מכל דבר אחר בעולם.
הסיפור הזה היה בחדשות לא מזמן. קראתי במקומון בפייצוצייה. היה ילד אחד, באנגליה, ילד בן איזה שמונה או תשע, שהיה בולע לגו. ההורים שלא ידעו שום דבר מזה. הוא העדיף לא להדאיג אותם. אז הוא לא סיפר להם כלום. ופתאום גם אני רציתי להיות בן שש ולבלוע לגו. בלי לספר להורים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
