פורומים » מדע בדיוני ופנטסיה
הרפתקאות בעולמות אחרים, טרילוגיות, נסיכות כשפים ודרקונים. כל אלו מוזמנים להשתתף ולחלוק מנסיונם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום מדע בדיוני ופנטסיה
» נצפה 2999 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים בני אדם. סאפירה
כן, זה הנושא שכבר המון זמן רציתי לדסקס עליו כאן - בני אדם בספרות המד"ב/פנטזיה.
*זהירות, תוכן ארוך, עם ספויילרים ל"דמדומים - שחר מפציע" ו"הבן הבכור" (אראגון 2)*
איכשהו, בהמון סדרות ספרים בני אדם הם יצור נחות יותר. אני יכולה לתת המון דוגמאות: בדמדומים, אחת הדוגמאות המובהקות, האנושיות של בלה תמיד נתפסת כחולשה. זה מין גימיק חביב - אדוארד אוהב את האנושיות שלה - אבל סה"כ אנחנו די עוברים שטיפת מוח של "אנושיות זה חולשה, זה רע, זה ההפך מלהיות ערפד/אדם-זאב מושלם". בכללי הדמויות האנושיות בסדרה הזאת הן די חלשות, נתפסות כטיפשות ולא מבינות, ולא ממש סומכים עליהן (להוציא את צ'רלי, אבא של בלה, אבל גם הוא נתפס רבות כחולשה במהלך הסדרה). בלה כל הזמן רק כמהה להפוך לערפדית ומוצאת אושר אמיתי רק כשהיא הופכת לכזאת.
גם בהארי פוטר יש את התופעה הזאת. בני האדם הנורמלים, חסרי הכוחות, מקבלים תדמית רעה מאוד. למען האמת אני לא חושבת שפגשנו דמות מוגלגית אחת בסדרה שלא הייתה פגומה בצורה זו או אחרת. הדרסלים הנוראיים, ראש ממשלת המוגלגים שהיה די נלעג וקשה-תפיסה, הוריה של הרמיוני היו מבוהלים ואיטיים ולא ממש הכרנו אותם אפילו, וכו'. למרות שאנחנו קוראים המון בסדרה על "הגנת המוגלגים", שהם לא שונים מהקוסמים וכו', אנחנו בעצמנו מקבלים את הרושם שלהיות מוגל זה להיות נחות, טיפש ועיוור, ולהיות קוסם זה הכי שווה בעולם (בלי קשר לייחוס הדם שלך).
גם ב"אראגון" ("הירושה") אנחנו נתקלים בתופעה, אם כי מעט יותר בעדינות - לאראגון תמיד יש חולשות ובעיות וחוסר יכולת להתמודד איתן, ורק כשהוא מקבל את מתנת הדרקונים ב"אגייטי בלודהרן" והופך לחצי-אלף הוא נפתח לעולם של אפשרויות בלתי מוגבלות - הוא חזק יותר, מהיר יותר, טוב יותר; הוא יכול להביס כעת את אויביו ביתר קלות ולהשיג ת'בחורה (אריה) "כמעט" בלי בעיה.
בוודאי יש עוד דוגמאות ששכחתי מהן עכשיו, אבל אני חושבת שהשגתי את הנקודה שלי.
אני מאוד חולקת על ההשקפות הללו. לפי דעתי אחד הסוגים הכי טובים של ספרות פנטזיה זה הסוג בו הגיבור הוא אנושי, חסר יכולת, נזרק לתוך עולם של כוחות על טבעיים חזקים ממנו, ועדיין מוצא בעצמו את החוזק שלו שמאפשר לו לשרוד בעולם הזה גם ללא כוחות. אם הוא מקבל כוחות, הוא מקבל אותן בשלב מאוחר כבונוס ולא כפיתרון המושלם. אנשים שקוראים ספרות בה הגיבור האנושי הוא חלש וחסר אונים עד שהוא מקבל את החיסון הקסום, מה הם לומדים מזה? שזה כמעט בלתי אפשרי לפתור בעיות סבוכות בחיים בלי פתרון אלוהי. איזו מין פואנטה זאת? וגם אם אנחנו לא באים עכשיו לכתוב ספרות כדי ללמד אנשים איך לחיות, אני אישית חושבת שזה הרבה יותר מאתגר לכתוב על דמויות אנושיות כאלה והרבה יותר מהנה לקרוא עליהן. כשאתה יודע שהכול ייפתר רק עם הפתרון הקסום, אחרי שהפתרון הקסום ניתן אתה מאבד עניין. ובמקרים יותר דומים למה שקורה בהארי פוטר, אנחנו פשוט מקבלים תדמית מאוד שגוייה על אנשים חסרי כוחות קסומים. ובכלל בדמדומים זה מגיע לשיא - תגידו לי, מה רע בלהיות מסוגל לישון, ללכת לרופא בלי שהוא יגדיר אותך כמת (בין אם אין לך פעימות לב או שהחום שלך גבוה הרבה יותר מדי), להיות מסוגל לשלוט בכעס שלך בלי תופעות לוואי כגון הפיכה לזאב או הריגת בני האנוש המקומיים, ובעיקר - היכולת לאכול איזה שניצל טוב בלי שזה ירגיש לך מגעיל?! מה כל כך רע בזה?
כן, גם לבני אנוש יש כוחות. פשוט הם לא מתבטאים בהוקוס-פוקוס, באוזניים מחודדות או במציצת דם על חשבון שבועי.
מה דעתכם? (מאוד אשמח לשמוע אותה, או לשמוע עוד דוגמאות למצבים כאלה.)
[שמתי לב להודעה שאומרת "אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך". ובכן, כל היצורים העל-אנושיים, הקסומים או בני האנוש בעלי כוחות הקסם הנמצאים שם בחוץ וקוראים את ההודעה שלי, אני מבטיחה שלא התכוונתי לפגוע בכם אישית.]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים זאת נקודה מאוד טובה עזריאל הלורד
-
לפני 15 שנים אני מסכימה... סאפירה
שכל הפן הקסום או הבלתי הרגיל, העל טבעי בפנטזיה ובמד"ב הוא שמושך לקרוא את הז'אנר הזה על פני ז'אנרים אחרים. העניין הוא שלפי דעתי יש גבול כלשהו שמעברו הקסם או העל טבעי נעשה לאמצעי שסתם עושה את החיים קלים יותר, או מבדיל בין ה"נעלים", היותר טובים לפחות טובים, ה"נחותים" חסרי הכוחות. ואז זה מרגיז וגם די משעמם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים נכון עזריאל הלורד
אבל זה תלוי בצורת הקסם.כמו שבארטמיס פאול הקסם הוא כמו דלק שצריך למלא. כשכל זאטוט יכול לנופף במקל ולגרום לחפצים לרחף, לא פלא שיש ״עליונים״ ו״נחותים״.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים כן... סאפירה
אבל דווקא ארטמיס פאול הוא דוגמה שלא הבאתי בגלל שלדעתי זאת סדרה "הוגנת" יותר כשזה נוגע לכוחות קסם ולפתרון הקסום. הרי ארטמיס, חסר כוחות קסם לחלוטין, הצליח לסדר את הפיות ולנצח אותן רק בעזרת המוח שלו ו"אמצעים אנושיים", נכון? **ספויילרים לספר החמישי מעכשיו** רק בסוף הספר החמישי הוא הצליח להשיג קסם במרמה, וגם אז לא בתור פתרון קסום אלא רק כדי לחקור אותו (למרות שהקסם כן הציל את חייו בסופו של דבר). ב"ארטמיס פאול" קולפר די נותן הזדמנות שווה לכל אחד לפתור את הבעיות שלו עם האמצעים הנתונים בידיו ולאו דווקא באמצעים קסומים - הקסם די ברור מאליו ובהרבה מקומות הוא לא מצליח לפתור את הבעיות לחלוטין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 15 שנים אני חושבת שאת צודקת באופן כללי קיטיארה
לא קראתי את דמדומים אבל אני חושבת שאת צודקת באופן כללי, אבל זה העניין,אם
הגיבורים היו רגילים איפה הייתה הפנטסיה בכל הסיפור?וכל העניין, בשרגע שיש בעיות ועולם קסום גם הפתרטו צריך להיות שונה.זה לא מה שאמר פאדג' לרה"מ המוגלגי?"הבעיה היא שגם הצד השני יודע לעשות קסמים"..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים זה לא בדיוק מה שטענתי... סאפירה
הפנטזיה יכולה להתקיים גם בלי שהגיבורים יהיו ממש חלק ממנה. כוונתי היא שהגיבורים לא חייבים להיות בעלי כוחות בעצמם כדי שהעולם שבו הם יחיו או הבעיות שאיתם הם יתמודדו יהיו על-טבעיות. מה רע בגיבור תמים יותר, או חלש יותר, שלומד לפתור את הבעיות שלו בעצמו בלי פתרון קסום/לפני שהפתרון הקסום מגיע? גיבור שעובר מסע כלשהו כדי להבין שיש לו כוח גם בלי שהוא ישלוט בקסם וכו'. אולי זה נשמע קצת פתטי או מיושן, אבל האמת שעם כתיבה נכונה זה יכול להיות מרתק ומרגש הרבה יותר לקריאה מאשר "הוא היה ערפד, היא הייתה בת אנוש, היו להם בעיות, היא הפכה לערפדה, הם הפכו למאושרים" (במקרה של דמדומים). מה לומדים מזה? שכדי להשיג אושר או משאלות אנחנו צריכים לייחל לפתרון הקסום ולהמתין בכאב ובסבל עד שהוא יגיע. מה מעניין בזה? איך זה כייפי לקריאה? אנחנו סתם צריכים לסבול מכמה שבלה מתלוננת על הבעיות שלה ולא מזדקפת ומנסה לפתור אותן גם בלי להמתין לפתרון הקסום בחיבוק ידיים.
(טוב, בלה היא מקרה מיוחד, אני מודה; היא אובססיבית מדי כלפי אדוארד ולא הייתה מוכנה להתקיים בלי שתהיה מסוגלת לחיות איתו לנצח. אבל אני מקווה שהפרנציפ הובן.)
ובמקרה של הארי פוטר זה מעט שונה - שם הקסם שיש לקוסמים הוא לא הפתרון הקסום למחלמה שלהם עם וולדמורט (למעשה הוא הגורם שלה, בעקיפין). את הארי פוטר העליתי כדוגמה לכך שחסרי הקסם מוצגים כנחותים וטיפשים יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים עכשיו אני לא מבין עזריאל הלורד
המאמר שלך אמר דברים נכונים,אבל מה המסר?שדמדומים זה לא טוב?את זה אני כבר יודע.שג׳יי קיי רולינג צריכה לשכתב את הארי פוטר?אין מה לעשות עם זה.אז מה רצית לומר במאמר שפתח את ה״טלפון שבור״ הזה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים לא באתי להחוות דיעה על ספרים סאפירה
אלא על פן מסויים, או צורה מסויימת של כתיבה שיש בהמון סדרות ספרים וכשחשבתי עליה הגעתי למסקנה שהיא לא טובה. המטרה שלי (חוץ מלפתוח כאן דיון, כי אני מאוד מתעניינת בדיעות של אחרים לגבי הנושא הזה) היא להביע את דעתי שגיבורים בספרות פנטזיה לא חייבים להיות בעלי כוחות קסם - או כוחות בכלל - בעצמם, וגם שהפתרון הקסום הוא לא דבר מחייב. וזה בקיצור נמרץ.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 15 שנים אם זו הדעה שלך עיניים משתנות
שאני חושבת שהיא בכללי די נכונה, אני ממליצה לך לקרוא את 'שמש שחורה עולה' של סי אס פרידמן.. :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים אחפש... נשמע טוב (: סאפירה (ל"ת)
-
-
