אני יודע שלא אלך לישון עד שאפרוס את ידי לצדדים במידה שווה. ובכל זאת במעין הכחשה תמידית אניח אותם בדרכים מגוונות. מחשבות בשלהי עמל היום שומרות אותי קריר כמדבריות ערב, (בימי קדם כמובן). התרוממות רגעית של הווילון מבשרת הבזקי אור נבזיים הלועגים על הרצון שלי להירדם.
אני נופל למחשבות עד שמפציע מקק גדול והופך אותי אגרסיבי מדי עבור שעות הלילה, תרסיסים מכל הסוגים הופכים את חווית המוות לאסתטית. אני צוחק כמכשפי פרעה בליל הנחשים הידוע נוכח עליונות על חרקים, אדרנלין מזוין מסרב להרפות ואני נשאב אליו בצייתנות. לגימה מבקבוק המים, לצד תריסר לחיצות על ידידי משאף הונטולין והכול שב לסדרו. העובדה שאני צלול מן המים שכרגע שתיתי מנחמת מעט, משפחת הציקדות שפזורה על החורש מול חלוני מזמרת בקולי קולות. כשאקנה את אקדח ההזנקה שלי אנחנו עוד נראה מי יותר ברברי על ההדק. אני שורק לנבלות ואף מוחא כף, הן בתגובה משתתקות למספר שניות כאומרות "ילד, אתה הוא האורח כאן". בחיי, הן צודקות! חככתי בדעתי לארגן משמרות על סף הדלת בכדי למנוע פלישה של זוחלים. מקק אחד זה אימון טוב לנפש, אך כל מבקרי היער? זה עשוי להתלקח במהרה. עוד לגימה מן המים, כעיפרון הזועק למחדד חשמלי חדש ומנקר עיניים. יציאה חפוזה מן החדר. סיגריה בקור כלבים לעולם אינה מכזיבה. דומה כי מעטים האנשים שעוד צועדים לשם מחשבה בשעת לילה. אני פוגש שלושה כלבים, לא צפויה תגרה כיוון שאנו מכירים איש את רעהו, על פי שמותינו ויכולת הריצה בדשא מאחורי חדר האוכל. פירות בשלים ורקובים נועצים בי מבטים במפגיע, רומזים לי שאנגוס בהם ואתן את הדעת. בהיעדר אסמכתא תנ"כית סירבתי, לא ארצה שיגרשו אותי מן הכפר.
הפחד מתהליך העיור גורם לרגלי לזוז מהר מן המקובל, מלוא החופן פקאנים לעומת זאת, הם מנהג חברתי נפוץ. יפיע נחשפת אלי בתפארתה, יש דברים שגנרל לילה אינו יכול להסתיר. מכל פינה ניבטים אליי זיכרונות ילדות. זה לא הזמן לנוסטלגיה, הטיול הרגלי נגמר. אני נשכב במיטתי ומצליב את הידיים במחאה, ליל שימורים בדרכו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה