פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1309 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים באמת. Flow
אני חושב שהכל היה קל יותר אם היה לי גידול במוח, אבל אחד קטלני ומסוכן, כזה שאין סיכוי שאחלים ממנו. אני יכול לדמיין בראש שלי את הסיטאוציה הזו; אני נכנס לחדר לבן עם כל מיני קשקושים שילדים קטנים ציירו אחרי שהרופא הנחמד הזה, עם הקרחת, הציל אותם. ויש שם גם כל מיני תעודות שכתובים בהם כל מיני דברים חשובים, שמספרים מתי הרופא סיים את הקורס על מערכות העיכול, או תאי גזע. לא כל כך מעניין.
אני מתיישב, עם אימא שלי. הכיסא שלי קצת יותר נוח, אני בכל זאת חולה. אני קצת רועד. אימא קצת יותר.
ואז הרופא לובש את הפרצוף הרציני שלו, ובקול עמוק וגברי כזה, הוא אומר לנו שהוא מצטער, אבל שהגענו מאוחר מדי, ושזה לא אשמתנו או משהו כזה, כי זה קשה לזהות סרטן, בטח שבמוח, ובטח שבגיל כזה צעיר. אומר שהוא יודע כמה זה עצוב, אבל פשוט צריך ליהנות ממה שנשאר, ולא נשאר הרבה, רק חודשיים, הוא אומר. הוא באמת נחמד, והוא אפילו מספר לנו על הבן של אחותו, שקרה לו פחות או יותר אותו הדבר, ורואים שהוא יודע כמה זה עצוב, ושבאמת נגענו בלב שלו. ידעתי את זה, כי כשהוא סיפר את הסיפור הזה, ירדה לו דמעה; מעין שמאל, אחת קטנה כזו, שאפשר להתבלבל ולחשוב שהוא סתם מזיע בצורה קצת מוזרה, אבל כשמסתכלים על הפרצוף שלו, מבינים שהוא באמת בוכה.
אחר כך אנחנו חוזרים הביתה, במכונית, ואנחנו שותקים. וכשאנחנו מגיעים, אני לא עולה במדרגות, כי אני יודע שאין טעם לעשות כושר או לשמור על הגוף שלי, הוא בכל זאת יעלם עוד חודשיים.
אנחנו שותקים גם במעלית.
וכשאימא מסובבת את המפתח בדלת ומנסה לפתוח אותה, וזה לא מצליח לה, היא עושה איזושהי תנועה חזקה מדי, והמפתח נתקע בפנים, ואי אפשר לפתוח את הדלת מבלי להזמין פורץ, ממש כמו הסצנה הנדושה הזו מהסרטים. וזה קצת נחמד לי, אם לומר את האמת, להיות גיבור של סרט, גם אם זה רק לחודשיים.
אז אימא מזמינה פורץ, ואנחנו מתיישבים על המדרגות ליד הדלת, אני יושב לידה, אבל שומר קצת מרחק. בשלב מסויים, היא מתחילה לבכות וללטף את השיער שלי, זה קצת לא נעים לי, כי הוא עושה את זה מהר, אבל אני נותן לה, כי אני מבין אותה, כשאני אלך היא עדיין תהיה כאן. והיא תמשיך להאשים את עצמה לפחות עוד עשר שנים בזה שהיא לא למדה רפואה מערבית אלא אלטרנטיבית, כי אז אולי היא הייתה מאבחנת את זה מוקדם מספיק, ואולי הייתי נרפא, או שלפחות היו לי שישה חודשים, או שנה או שנתיים, או משהו כזה.
כשהפורץ מגיע, אימא מנגבת את הדמעות מהר, כדי שלא יראה, ומשתדלת לחייך. זה לא ממש מצליח לה, אבל אני קורץ לפורץ,ואז הוא מבין שמשהו כאן מאוד לא בסדר, והוא קורץ בחזרה. אנחנו עולים במדרגות הפעם, כי זה יותר פשוט מאשר להכניס את הציוד של הפורץ למעלית, ואנחנו גרים בקומה שלישית. כשאנחנו מגיעים הוא מסתכל על הדלת, מצקצק קצת בלשון שלו, ומתחיל לעבוד. זה לוקח לו משהו כמו חמש דקות, אולי קצת יותר, אבל הוא מצליח די בקלות. כשאימא שואלת אותו כמה זה עולה, הוא אומר שזה בחינם, ושזה לא כי הוא חושב שאין לה כסף לשלם לו, או שהיא ענייה,או משהו כזה. הוא פשוט מבין שקרה משהו, משהו רציני, והוא לא רוצה להעסיק אותה בכל מיני טרדות שוליות כמו כסף. “זה באמת בסדר", הוא אומר. הוא איש טוב – הפורץ - אני אוהב אותו.
אימא מודה לו, ואנחנו נכנסים. אני הולך כמה צעדים, פותח את דלת הזכוכית ונכנס לחדר שלי, המחשב דלוק, והמסנג'ר סגור. אז אני מתחבר. ומשנה את הסטטוס ל"נשארו לי עוד חודשיים לחיות". אני מוריד את החסימה מכל אלו שחסמתי, ומחכה לרגע בו ההודעות מ175 אנשי הקשר שלי יתחילו לזרום. זה לא לוקח יותר מדי זמן. דקה אחרי זה אמיר פונה אלי ושואל אם אני צוחק, אני אומר לו שלא. הוא שואל אותי למה אני מתכוון, ואני אומר לזה שאני הולך למות בעוד חודשיים, אולי אפילו פחות, כי יש לי גידול במוח. והוא אומר שהוא מצטער, ושהוא לא ידע, ושאם יש איזשהו משהו שהוא יכול לעשות כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר הוא יעשה; כל מה שאני צריך לעשות זה להגיד. אני אומר שאני לא רוצה שום דבר. וסוגר את השיחה.
אני מדבר עם עוד כמה אנשים במשך השבועיים האלו, כולם נורא מצטערים, וכולם נורא רוצים לעזור, אבל אף אחד לא יכול. חוץ משניים. אז אחרי שהם שומעים מה קרה לי, אני מצרף אותם לשיחת ועידה ומספר להם שמתישהו, בחיים שלי, אהבתי אותם. ושאני לא רוצה למות לפני שמימשתי אפילו אהבה אחת, ושאם אפשר, אני רוצה לנסות שוב, להחיות אותה, את האהבה, להקים אותה לחיים. לנסות להיות איתם ביחד, עם שניהם, בו זמנית. אני אומר שאני יודע שזה עלול לכאוב להם, כי אני אלך והם ישארו, אבל אז יהיה להם אחד את השני, וחוץ מזה, יש להם חיים שלמים לחיות, ולי יש חודש וחצי. אני יודע שאני לא כל כך בסדר, ואני קצת משחק להם ברגשות, אבל אף אחד לא אמר שאני צריך להיות טוב. ואני גם לא בדיוק משקר להם, אני באמת אהבתי את שניהם, לפחות אחד מהם, ואני באמת רוצה שהוא יאהב אותי.
הם מסכימים די מהר, כי זה קצת קשה לעמוד בפני ילד בן 15 שימות לפני שתהיה לו תעודת זהות, לפני שיסיים את בית ספר, ילך לצבא, לפני שהוא יעשה רישיון נהיגה, לפני שיספיק לעשות את מה שהוא באמת רצה ואוהב, בפני ילד בן 15 שעוד לא חווה אהבה אמיתי, ורוצה לחוות אחת. אז מה אם הם יקריבו חודש וחצי מהחיים שלהם? ואז מה אם זה יכאב להם קצת בסוף? לי זה יכאב הרבה יותר, וכואב לי עכשיו, והם גם לא באמת יתאהבו בי, הם רק יעשו את עצמם, הם ירחמו עלי. וחוץ מזה, להתנשק עם מישהו לא יכול להיות באמת נורא כל כך.
אני פוגש אותם באותו היום, בבית שלי. אנחנו נכנסים לחדר ומדברים קצת, אנחנו יושבים על המיטה שלי, אני באמצע, והם משני הצדדים, והם מחבקים אותי, ומלטפים אותי, לא משהו רומנטי, עדיין לא, משהו חברי.
ואז, אני מסתכל לאחד שבאמת אהבתי בעיניים, עוצם אותם, ומקרב את הפה שלי לפה שלו. הפה שלו נפגש עם הפה שלי הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שיהיה."כנראה שהוא כן אהב אותי קצת, למרות הכול,” אני מהרהר לעצמי בעצב.
וזה ממשיך ככה, ולא אכפת לי כשאח שלי נכנס ורואה את מה שקורה, וגם לו לא ממש אכפת, כי כשאח שלך עומד למות בעוד חודש וחצי, לא באמת אכפת לך מזה שהוא אוהב בנים. שיתנשק עם מי שהוא רוצה, שישכב עם מי שהוא רוצה, העיקר שיהיה מאושר. העיקר שהזמן הקצר שנשאר לו יהיה יפה. אז הוא סוגר את הדלת בעדינות, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא לא רוצה להפריע, ונותן לנו להמשיך, חושב שלא ראיתי אותו, אבל דווקא כן ראיתי אותו. וזה גורם לי לצחוק, צחוק קצת מטורף כזה, וזה קצת מבהיל אותם, וכשהם שואלים אותי מה קרה, אני אומר שחשבתי על המוות. אז הם משתתקים, קצת נבוכים, כי הם נזכרו שאני זה אני. ואני צוחק עוד קצת. ואומר שאני מצטער. והם אומרים שאין על מה להצטער. ואז אנחנו שוכבים על המיטה שלי, ביחד, למרות שהיא קטנה וקצת צפוף, וממשיכים לדבר קצת.
אני לא לומד לבחינה במתמטיקה, למרות שהיא תקבע את אם אהיה בחמש יחידות, לא ממש אכפת לי מלימודים. למרות שאני כן מתכוון ללכת אליהם, זה יהיה נחמד; לראות איך כולם יתנהגו אלי, זה שילוב מעניין - חולה סופני שהוא גם הומוסקסואל. אני בעיקר רוצה לדעת מה יותם יעשה, כי הוא היחיד שבאמת שונא אותי, "האם הוא יטיח בי עלבונות? שיטיח," אני אומר, ומחייך לעצמי בסיפוק. אני אפילו אנסה לגרום לו להטיח, כדי כולם ישנאו אותו אחרי שאלך - זה יהיה נחמד, כי גם אני שונא אותו.
והחיים ממשיכים להם ככה, והמצב שלי קצת הדרדר, והרופא אמר שנשאר לי שבוע, מה שאומר שכנראה לא אחזיק מעמד עד שנת הלימודים הבאה, וזה קצת חבל לי כי רציתי לשחק קצת משחקים עם זה, אבל אני אומר לעצמי, שזה לא כזה נורא, ושאין מה לעשות, כי זה לא הסרט שלי, אני רק השחקן הראשי. ולילה לפני הלילה שבו אני אמור למות, אני שוכב בפעם האחרונה עם שני האנשים שאני באמת אוהב, וחושב מחשבות קצת עצובות, עצובות. ובשלב מסויים אני מתחיל לבכות, בכי עצוב כזה. משחרר. והם שואלים אותי מה קרה, אבל אני לא מצליח לענות להם, אני רק ממשיך לבכות. והם מחבקים, ונושקים, ומנסים לעצור את השטף, ואני חושב שעמוק בלב הם גם קצת מרחמים... אבל אני לא מצליח. הם לא מצליחים. וכשאני חושב על זה שהם מרחמים קצת עצוב לי, כי אני מבין שזה לא היה אמיתי, כנראה, או שלפחות, הסיבה לכל מה שקרה לא הייתה אמיתית. וזה קצת עצוב לי, כי אני מבין שאחרי מחר אני כבר לא יהיה, ואף אחד לא יזכור אותי, לפחות לא בעוד עשרים שנה. ואם מישהו כן יזכור אותי, אני אהיה נעם הקטן, העלוב והמסכן, שמת מסרטן בטרם-עת, שלא הצליח להלחם במחלה, למרות שלא היה אף פעם חולה. נעם שלא הצליח להגשים את החלומות שלו כי לא היה לו מספיק זמן, שלא הצליח למצוא אהבה אמיתית, שהצליח להיות מי שהוא באמת רק קצת לפני שהוא מת. וזה כבר מעבר לעצוב, כי אני לא רוצה להיות נעם הזה, אני רוצה להיות נעם שזכה בפרס נובל, או לפחות בפרס חשוב אחר. נעם, שיש לו את האהבה הכי חזקה בעולם, למרות שהיא חד מינית. נעם, שהוא תמיד הוא, למרות שזה קשה, ולמרות שהוא נפגע מזה. נעם שמת בגיל חמישים, לפני שנהיה מבוגר מדי והתחיל לגמגם, שעשה תמיד את מה שהוא חושב לנכון.
אבל זה כבר קצת מאוחר מדי, אני מאמין. ועכשיו, יותר מתמיד, אני כבר לא כל כך אוהב את הסרט הזה. אבל גם לא כל כך בטוח שאני רוצה להיות גיבור של סרט אחר. אני רק רוצה להיות נעם. באמת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים תגובה עליאא
את הסרט הזה אני חיה עכשיוו , זה לא נוח בכלל, אבל, אני מבין שכל בן אדם הולך למוות גם אני, לכן אני אעבוד,אלמד,אחיה באושר אפילו נשארו לי עשר דקות בחיים ,
עליא
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-2 חודשים אין לי מילים, HilaX3
ליתר דיוק, יש לי אבל.. הסיפור הזה העלה לי דמעות בעיניים. גם בכלל שהוא יפה, וגם בגלל שהוא מזכי רלי את אבא שלי ז"ל, שמת מסרטן.. אני חושבת שהרבה פעמים בחיים בקצרים שלי רציתי לאמר לאנשים בדיוק מה שבראש שלי, ואחר כך אעלם. אבל קיבלתי מתנה.. וזה יהיה טיפשי מצידי להתלונן עליה כאשר אנשים מתים לקבל את אותה מתנה.. מתנת החיים.
הסיפור הזה מרגש, מדהים, ושוב, גרם לי באמת להתחבר אליו. אנשים רבים דועכים ומתים בלי לעשות מה שהם יכולים בחודש, או חודשיים. הגיבור בסיפור עשה זאת, וצריך לזה אומץ..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 15 שנים ו-2 חודשים כרגיל,ידידי, יאסון
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים כנסו כנסו... עיניים משתנות
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים :( תולעת (ל"ת)
-
-
