פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 487 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים קרל, ונדי, וויל - קומדיית מצבים. LightOne
1
טוב, אז לפעמים אני יוצא קצת אידיוט. אבל מאיפה הייתי אמור לדעת שהעניינים יתגלגלו בצורה כזו? בסה"כ רציתי לקנות מכונית חדשה שתשמש את משפחתי בבוא-העת. אמנם אנחנו שלוש נפשות במשפחה - אני, אשתי ונדי ובני הצעיר וויל - אבל מסתבר שבלי מכונית אנחנו בקושי יכולים לתפקד, כי וויל בן השבע עשרה צריך להגיע מדי בוקר לקולג' ואנחנו צריכים לתת לו דמי נסיעה, וגם בגלל שמקומות העבודה שלנו הם במרחק של כמה קילומטרים מביתנו בלב העיר ניו יורק.
אז, בגלל כל הסיבות הללו, תכננתי ללכת עם חברי הטוב ביותר, ג'וש, לחנות שממוקמת איפשהו בצפון העיר ומוכרת מכוניות יד שנייה - היי, אני בסה"כ מורה להיסטוריה! - ולקנות אחת שתהיה במצב טוב ותספק את צרכיה של משפחתי הקטנה.
לא רציתי שונדי או וויל יגלו את מזימתי, בגלל שרציתי לשמור על מוטיב ההפתעה, ולכן לא סיפרתי להם כלום. טוב, לא סיפרתי להם על זה ישירות בפנים, אבל ונדי גילתה על העניין כשדיברתי עם ג'וש בטלפון יום לפני כן, וממש לא הייתה מרוצה מהחלטתי.
מתקפת של טילים ארטילריים נורו מפיה בקצב מהיר וחד. "קרל, איך אתה יכול בכלל לחשוב על מכונית עכשיו? המצב גם ככה קשה, ואנחנו צריכים לממן את לימודיו של וויל. פשוט התכוונת ללכת מחר לחנות ולרכוש אחת, בלי ליידע אותי?"
אממ... אם את רוצה לנסח את זה כך, אז כן. "לא, לא, ברור שלא. בדיוק רציתי להתייעץ איתך לגבי זה, אבל קודם החלטתי להתקשר לג'וש, כדי לקבוע באיזו שעה ניפגש מחר ליד החנות. לא הייתה לי שום כוונה להסתיר את זה ממך." ניסיתי להיראות מבועת מדבריה, אבל זה לבטח נראה כאילו יש לי שורת עוויתות בפרצוף.
"אהה." פלטה בליאות, ושילבה את ידיה לצד מותניה. נראה שהיא לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לי מהפה. מתוקה כזאת. "אני רוצה שתבטל הכל ברגע זה. תתקשר לג'וש שלך ותגיד לו שהתוכנית מבוטלת, ושלא יחכה לך מחר ליד שום חנות."
ליבי צנח. "טוב." אמרתי והשפלתי את מבטי. עברה לפחות דקה עד ששמתי לב שונדי עדיין עומדת לצידי. "מה?" שאלתי אותה.
היא פרשה את ידיה לצדדים, כאילו זאת השאלה הטיפשית ביותר ששאלו אותה בשנה האחרונה. "תתקשר אליו כבר."
"מה, עכשיו?"
"אתה יודע שיש לך כישרון טבעי לשאול שאלות שלא מתאימות לאיש בגילך?"
הרגשתי את לחיי מתהלטות, ואחזתי בנייד בזוג ידיי. ואז צץ במוחי רעיון מבריק. אני כן עומד לדבר עכשיו בטלפון, אבל לא עם ג'וש. למעשה, אני לא אדבר עם אף אחד. אני אביים את השיחה. ונדי תחשוב שהעניין סגור, תשכח מכך עד הערב, ומחר אני אקפוץ לחנות ואקנה מכונית במחיר שבהחלט נוכל לעמוד בו. כיחכחתי בגרוני, חייגתי את מספרו ולחצתי על הכפתור האדום כדי לחזור למסך הראשי. הצמדתי את הטלפון לאוזני ועשיתי את עצמי מחכה שיענה. ספרתי בליבי חמישה צלצולים דמיוניים, ואז החלטתי להתחיל לשחק. "הלו, ג'וש? כן, זה קרל. מה העניינים?" לא יכולתי לפגוש את מבטה של ונדי כי היא הייתה עולה עלי מיד - אני שקרן גרוע, כפי שכבר חלקכם בוודאי שמו לב - ולא הייתי מוכן לוותר על התוכנית שכבר רקמתי במוחי. למרות שמבטי עדיין היה מושפל, וניסיתי ככל האפשר להתחמק ממבטה, הרגשתי את עיני הנץ שלה מפלחות אותי כמו להב חד של חרב ארוכה במיוחד. "תשמע, בנוגע למחר..." החלטתי להיכנס לגמרי לנעליו של רוברט דה נירו ואמרתי בקול המום ומתעפל, "לא נכון. השגת כרטיסים להארד סוקס נגד דטרוייט? באמת? חשבתי שכבר בלתי אפשרי להשיג אותם כי המשחק מחר והכרטיסים אוזלים במהירות."
עשיתי את עצמי מחכה לתשובה ממנו, וכעבור כמה שניות אמרתי, "אה, זה בהחלט נהדר שבדוכן נשארו מספיק כרטיסים." ונדי תופפה ברגלה הימנית על השטיח האיטלקי שקנינו לפני כמה חודשים כאומרת, אני אעמוד פה עוד הרבה זמן, או שאדוני המלך ייגש בטובו לעניין?
"בכל מקרה, ג'וש, התקשרתי כי רציתי לומר לך שביטלתי את התוכנית הקטנה שלנו." עצרתי לרגע כדי לתת למדבר הדמיוני שלי זמן לענות, ואז המשכתי. "כי הבנתי שאני לא יכול להרשות את זה לעצמי בינתיים עם כל המחוייבות. אתה יודע, צריך להאכיל שלוש פיות בבית וויל זולל במהירות על אנושית. אז רק רציתי שתדע שהכל מבוטל, ושלא תחכה לי מחר." עוד עצירה קצרה. "אוקיי, ג'וש, אמסור לה. לילה טוב." לחצתי שוב על הכפתור האדום והנחתי את הנייד בחזרה על השולחן. הפניתי את מבטי לונדי, וניסיתי לגייס את הפרצוף הכי משכנע שלי. "ג'וש מוסר לך דרישת שלום. הוא ואשתו השיגו משחקים למשחק הפוטבול שמתרחש מחר, אז היה לו מצב רוח טוב והוא לא כעס על זה שרגע אחד אני מתקשר אליו כדי לקבוע משהו ומיד לאחר מכן מבטל הכל." ונדי הינהנה בראשה כמה פעמים באיטיות, ופנתה ללכת. תהיתי לעצמי אם היא חושדת במשהו, אבל מיהרתי לפסול את הרעיון על הסף כי לא רק שאני התחלתי להאמין שהאיש מהצד השני של השיחה חי וקיים ומדבר איתי כעת, אלא שאם השופטים של טקס קאן היו עדים לשיחה הדמיונית, סביר להניח שהייתי מנופף עכשיו בגביע נוצץ לעיני כל.
נראה שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. הדאגות שונדי תהרוס הכל נטשו לחלוטין את גופי, והרגשתי שוב פעם שמח ומאושר. מחר אחרי העבודה אני אסע באוטובוס לחנות המכוניות המשומשות, וביחד עם ג'וש נבחר משהו זול וחסכוני, אבל בוודאי שלא גרוטאה. מיד לאחר מכן אסע לעבודה של ונדי ואראה לה הרכוש החדש. היא בטח תתחרפן מזעם כשתראה אותה לראשונה, אבל כשתשמע על מחיר המציאה שבה רכשתי אותה הרוחות הסוערים בקרבה ישככו, והיא אפילו תדביק לי נשיקה על השפתיים ותודה לי על כך.
הו, החלומות.
ג'וש הופמן הוא חבר שלי עוד מימי האוניברסיטה המוקדמים שלנו בווירג'ינייה. ביחד התכוננו לבחינות, הברזנו משיעורים, הלכנו למסיבות וחלקנו את אותו מעון. לא קשה לי להבין למה נרקמה בינינו ידידות כה חזקה. ג'וש הוא בן אדם מקסים, בחור עם לב טוב שחיוך מרוח על פניו כאילו דרך קבע. הוא לא טיפוס יהיר או משתחצן, ותמיד מוכן לתת אוזן קשבת כשיש בכך צורך.
הוא נראה כמו אחד הטיפוסים האמריקאיים הנחמדים האלה שמופיעים בסרטים. בחור בשלהי גיל הארבעים לחייו, נשוי פלוס שניים, וגר בדירה עם שישה חדרים בניו יורק. החלום האידיאלי של כל גבר אמריקאי שעבר את משבר אמצע החיים.
כשהתקרבתי לחזית חנות המכוניות, ראיתי אותו עומד שם בגב קפוף מעט וידיים שלובות. קראתי לו ממרחק. כשהבחין בי החל לנופף לי, ופתח בהליכה נמרצת לעברי כדי לקדם את זמן הפגישה שלנו. "קרל, מה קורה?" לחץ את ידי. "אז, אני מקוווה שיש לך מצב רוח טוב, כי זה אחד הכללים העיקריים ביותר כשאתה בוחר מכונית. אם תהיה מעוצבן וקל דעת, תבחר משהו שתצטער עליו אחר כך."
הוא לבש חולצת גולף ירוקה שהסתירה כרס קטנה, והרוח שיחקה בשיערו הגלי והחום והעיפה כמה מקצוותיו על עיניו. ריח של מי קולון זולים נדף מצווארו.
גיחכתי וחשפתי את חיוכי המקסים ביותר. "רואה?" אמרתי והצבעתי בשני אגודליי על שיניי. "אני הבן אדם הכי שמח בעולם. עכשיו בוא נראה מה יש לנו בתפריט."
שלט חלוד נתלה מעל דלת ההזזה של החנות, ובו נכתב בחינניות רבה, "חנות המכוניות של סאם - מכוניות במחיר מציאה!"
כשנכנסנו פנימה, איש בסביבות גיל השבעים המוקדמות לחייו, בעל רעמת שיער לבנה, קם ממקום מושבו מאחורי הדלפק והחל ללכת לקרתינו כדי ללחוץ לנו את היד.
"ברוכים הבאים," אמר וטילטל את ידי מעלה ומטה במהירות מסחררת, ללא הפוגה. "אז מי מכם רוצה לקנות מכונית? יש לנו מכוניות בכל הסוגים, טויוטה, קמארי, יונדאי, הודנה, מאזדה, פיז'ו -"
נאלצתי להפסיק אותו באמצע המשפט. "שלום גם לך. אני מחפש מכונית קטנה וחסכונית, שתיראה במצב טוב אבל גם תפגין ביצועים יפים על הכביש. לא חשוב לי הצבע, או סוג הרכב. אה, ואם אפשר שתעלה כמה שפחות. יש לך משהו בסגנון?"
הוא טפח את שפתיו באצבעו הדקיקה והימהם בקול. "בואו אחרי."
החנות הייתה ריקה למחצה ואדירת ממדים, כמו מגרש התעמלות רחב בבית ספר. מכוניות בכל בצבעים היו פזורות בה בשורות וסודרו לפי דגמים ומחירים, מהטוב לפחות טוב. אני וג'וש הלכנו בעקבות האיש שלנו, ששמו הוא ככל הנראה סאם, מרחק הליכה של לפחות כדקה עד שנעצרנו באחת השורות. דגם המכונית הייתה מאזדה, וסאם הוביל אותנו לסוף השורה. כלומר, למכונית הכי פחות טובה. זאת הייתה אחת מהמכוניות הישנות בסדרה, שכיום החברה כבר לא טורחת לייצר בגלל חוסר עניין בציבור, וצבעה היה שחור כנפט. אפילו חלונותיה היו כהות במידה שכאבה לעיניים. כל עוד יש לה גלגלים והיא נוסעת, אז גם היא נחשבת, ניסיתי להרגיע את עצמי.
סאם פתח בניאום על המכונית, ונראה כאילו דיבר בגאווה על בנו הצעיר שנפל בקרב. רק חסר היה שיזיל דמעה לסיום הטקס המרגש. "זאת אחת המכוניות הוותיקות ביותר אצלי בחנות. קיבלתי אותה מלפני כמה שנים, ומאז אף אחד עדיין לא התעניין בה - מה שאני לא מבין, אגב, כי היא נמצאת במצב מעולה. בעליה הקודמים נסע עליה רק עשרים וארבעה אלף קילומטרים, והיא יכולה לעמוד במהירות של עד מאה ועשרים קמ"ש לשעה." נראה סביר. בהחלט תוכל לספק את צרכיה של משפחתי הקטנה. זיק של להיטות התלהט בקרבי. כבר שלפתי את פנקס הצ'קים מכיס הז'קט שלי, כשנזכרתי שעוד לא ביררתי את מחירה. שאלתי את סאם, שהפגין כושר ידע מפה ועד הודעה חדשה כשזה הגיע למכוניות שנמצאות אצלו בחנות. "אלפיים וארבע מאות דולר." אמר בביטחון, והעיניים שלי כמעט הותקו מחוריהן. לפני שהגעתי לכאן, חשבתי שיתמזל מזלי אם אמצע משהו בסביבות השבעת אלפים דולר. ועכשיו אני שומע את הבשורה הנדרת שנבקעה משפתיו העבותות של סאם. פתאום הרגשתי צורך עז לחבק את כתפיו הצנומות. תלשתי דף מפנקס הצ'קים שלי ורשמתי את ההמחאה המתאימה. הושטתי אותה אל סאם, שמיהר לדחוס אותה לכיס הג'ינס שלו. והנה, ברגע אחד משפחתי נמענה להיות מבין אותן עשרות אלפי המשפחות האחרות בניו יורק שיש בבעלותן רכב.
מחצית השעה שלאחר מכן כבר ישבתי לי מול ההגה, אוחז בו ביציבות מושלמת ביד אחת, ומנווט את הרכב אל ביתו של ג'וש. הוא רצה להגיע לביתו בכוחות עצמו, אבל אני סירבתי ואמרתי לו שיהיה זה העונג בשבילי לארח אותו בנסיעת הבכורה על הרכב החדש. "מה אתה אומר על המכונית, ג'וש? אה?" הוא ישב כעת לצדי, וכשהצצתי בו בחטף שמתי לב שהוא לא מצטרף לחגיגות השמחה שלי. "קרה משהו?" שאלתי ונעצתי את מבטי בחזרה אל הכביש.
"לא, מה פתאום?" אמר וטפח על המושבים מאחור, משחרר כמה פיסות דקות של אבק שהצטברו שם במהלך השנים לאוויר הרכב. "לפחות ריפודי המושבעים אינם קרועים, וזאת בהחלט נקודה לזכותה."
"אתה לא נשמע לי מרוצה במיוחד."
"פשוט חשבתי שנבחר מכונית ביחד. אתה יודע, בחירה משותפת וחכמה. בקושי הוצאתי הגה מפי וכבר בחרת לך אחת. צר לי להגיד לך את זה, ואני לא רוצה להישמע יהיר, אבל זאת לא בחירה מוצלחת בכלל לפי דעתי. אני מתערב איתך שעוד כמה ימים המכונית כבר לא תיסע בכלל, ותצטרך ללכת בתכיפות לביקור אצל מוסכניקים שמתמחים בתיקוני רכב."
הופתעתי לשמוע את הדברים יוצאים מפיו, אבל לא הרגשתי ולו את טיפת הכעס הפשוטה ביותר עליו. "טוב, אני מתנצל שהרגשת די מיותר שם, אבל הבחירה של המכונית נראתה לי כל כך נכונה שמבחינתי לא הייתה צריכה להיות שום התלבטות נוספת."
"שיהיה," אמר, ומבטו נדד אל צמרות העצים הגבוהות כשנכנסו לרחוב מגוריו. עצרתי במרחק של כמה מטרים מהבניין בו הוא גר, וחיכיתי בסבלנות שיותיר את הקשר המסובך שנפרם לו בחגורת הבטיחות - אני בטוח שזה מקרה חד פעמי שלא יחזור על עצמו שוב - התנצלתי שוב פעם, ונסעתי משם בעננת אבק אל ביתי.
או לפחות, התכוננתי לנסוע. המנוע אינו נדלק. ניסיתי פעם נוספת. ראאר. ראאר. ראאר. ואז כלום. לא האמנתי למראה עיניי. הוצאתי אלפיים וארבע מאות דולר על מכונית שכבר בנסיעה השנייה שלה לא מוכנה לשתף פעולה? הבחנתי מהשמשה הקדמית שג'וש מביט עלי מאחור ותוהה למה אני עדיין לא נוסע. חשפתי לו את שיניי בחיוך נבוך נוסף ונופפתי לו במרץ. ראיתי את גבותיו מתרוממות כשהחליט לעזוב את הנושא ונכנס אל מבואת בניינו.
ניסיתי שוב פעם. שוב אותו הצליל, ואז דממה. סאם המנוול. רכב במצב מעולה.
החלטתי לנהל שיחה שקטה ביני לבין המכונית ולהסדיר את העניינים. או להתחנן בקולי קולות, אם תרצו. "אוקיי," נשכתי קלות את שפתי התחתונה. "בלעדיי עוד היית תקועה בחנות ההיא עם סאם וממשיכה לעלות אבק. אני מניח שבגלל שאת חייבת לי טובה על זה שהוצאתי אותך משם, לפחות תתניעי את המנוע כמו שצריך. חודש אחד. זה מה שאני רוצה. רק כדי לעשות רושם טוב על אשתי, ונדי. חודש אחד בלי כל תקלות, ואז את יכולה לראות את העניין כסגור."
נשמתי נשימה עמוקה והזזתי את המפתח התקוע במצת. קול מנוע התעורר בשאגה לחיים, ואני השתוקקתי לקפוץ מרוב אושר. העברתי להילוך ראשון, ואז שני, ופתחתי בנסיעה חלקה לביתי, תוך כדי תפילות תודה לקדוש ברוך הוא.
החלטתי לא לנסוע למקום עבודתה של אשתי כי העייפות הכריעה אותי וכל מה שרציתי לעשות היה להיכנס לביתי ולפתוח בשינה ארוכה ונטולת חלומות, וגם כי לא יכולתי להתמודד עם הצעקות שלה עכשיו. נטפל בעניין ונדי אחר כך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים אאיזה מגניב!!!!!!!!!!!!!111 עיניים משתנות
-
