"אחרי שהוא עזב" סיפרתי לפסיכולוג הדימיוני שלי "נשארתי מלאה"
"מלאה ?" היא (עדיף פסיכולוגית) שאלה.
"כן" אמרתי בסמכותיות שלא ממש היתה קשורה "מלאה בכאב עד שלא נותר בי מקום לשום דבר אחר"
"המממ" היא הנהנה בזמן שמילאה לי את הכוס עד אפס מקום. היא לא שאלה למה אני מתכוונת כי לא רציתי שהיא תשאל. אני המצאתי אותה ואני קובעת. אם היא תשאל אני אחזיר את הפסיכולוג.
לא רציתי לספר לה שהייתי ישנה על הריצפה או מתחת לשולחן, העיקר לא לשכב על הסדינים שספגו את הריח שלו- הסדינים שסירבתי לכבס חודשים. לא רציתי לספר לה שהכרית הפרוותית הירוקה שלי הופכת אליו בלילות. לא רציתי לספר לה שהמיטה סופגת הכל והריצפה משאירה שלולית מלוחה מאבק. או דמעות. כך שבבוקר, לפי טעם השלולית, יכולתי לדעת שהסיוט לא היה חלום.
"תמשיכי" היא האיצה בי העדינות ואני תהיתי למה.
"בהתחלה הכאב מילא אותי" חזרתי על עצמי כדי להסביר לעצמי "אבל לאט לאט הרגשתי איך אני מתרוקנת. מתרוקנת מכאב. ושוב היה לי מקום לדברים אחרים" היא לא רשמה דבר ממה שאמרתי, היא ידעה שבסופו של דבר, התפקיד שלה הוא לקבוע שאני חולת נפש ולשלוח אותי לפסיכיאטר אמיתי. היא גם ידעה שבסופו של דבר, זה לא יקרה.
סיפרתי לה שהבאתי כלב כדי שימלא לי את החלל שמתפנה באהבה טהורה. היא חייכה חיוך ציני כי ידעה את ההמשך- המקום שפינה הכאב הפך בנשימה אחת מכאב לריקנות לריק.
"ועכשיו לא נותר בי כלום" הודתי בכאב מדומה.
"ומה עם הכלב ?"
"הפסיק להשתין בבית" אמרתי בגאווה ויובש כאחד. ידעתי שלא לזה היא התכוונה, היא ידעה שידעתי. אחרי הכל, שתינו נמצאות באותו מקום, בראש שלי.
"את יודעת מה? כל השיחה הזו מיותרת." פסקתי.
"למה?" היא נעלבה. אולי פחדה שאחזיר את הפסיכולוג.
"כי שום דבר לא יעזור לי"
"אולי... פסיכולוג אמיתי?" היא לחשה בהיסוס, מפחדת מהתגובה שלי.
"אבל לפסיכולוג אמיתי אני לא יכולה לספר את מה שאני מספרת לך"
"למה לא?" היא נשפה בהקלה.
"כי הוא יחשוב שאני משוגעת.."
"זו לא בדיוק הכוונה?"
"או יותר גרוע," התעלמתי ממנה "יגיד לי שאני לא."
היא הבינה אותי. היא כבר בספיקה לאבחן אותי וגילתה שמהמצב הזה אני יכולה לצאת רק עם תרופות. או איתו, אבל הוא לא יחזור. גם היא פחדה שפסיכולוג אמיתי יחשוב שאני נורמלית ואז.. מה יהיה על שתינו ?
כדי להרגיע אותה, המשכתי לספר לה על כל הבעיות הפסיכולוגיות שלי. סיפרתי לה על הבכי בפרסומות, באוניברסיטה ובסופרמרקטים שמופיע ככה סתם בלי סיבה ובלי אפשרות להשתלט עליו. סיפרתי לה שאני בעצם כלום. טיפשה, מכוערת, מפגרת והמקסימום שאני יכולה להיות זה מזכירה. סיפרתי לה שאני שונאת את אמא שלי ושלפעמים יוצא לי לאהוב אותה. וכשאני מסתכלת עליה ורואה את עצמי, אני רוצה לבכות, אבל דווקא אז לא יוצא לי. סיפרתי לה שהחלום מתערבב לי במציאות ולהפך ושאני כבר לא יודעת מה זה מה, מי זה מי ואיפה אני בכל הסיפור הזה. סיפרתי לה שהלכתי רחוק וניסיתי להיעלם "עצמתי עיניים חזק, אבל כשפתחתי אותן, עדיין הייתי" סיפרתי באכזבה "וכשראיתי שזה לא עובד, ניסיתי לשכוח מי אני, כי חשבתי שאולי זה יהיה יותר בר ביצוע מלהיעלם. אז עצמתי עיניים וניסיתי לשכוח, לשכוח איך קוראים לי, מאיפה באתי, כמה אני אוהבת תותים עם שמנת וסלט ירקות, לשכוח את המחלות שלי, את הדברים שמחוברים לי לגוף, את הדברים שמחוברים לי לנפש, את כל הזכרונות הטובים, האנשים שאני אוהבת, הזכרונות הרעים, הכל. אבל זה לא עבד"
"את צריכה ללכת לפסיכיאטר" היא כמעט הפסיקה אותי אבל כביתי לבד "את חולת נפש" היא פסקה.
הנהנתי אל עצמה, אל עצמי. "את צודקת" הסכמתי איתי.
ומעולם לא הלכתי.
"מלאה ?" היא (עדיף פסיכולוגית) שאלה.
"כן" אמרתי בסמכותיות שלא ממש היתה קשורה "מלאה בכאב עד שלא נותר בי מקום לשום דבר אחר"
"המממ" היא הנהנה בזמן שמילאה לי את הכוס עד אפס מקום. היא לא שאלה למה אני מתכוונת כי לא רציתי שהיא תשאל. אני המצאתי אותה ואני קובעת. אם היא תשאל אני אחזיר את הפסיכולוג.
לא רציתי לספר לה שהייתי ישנה על הריצפה או מתחת לשולחן, העיקר לא לשכב על הסדינים שספגו את הריח שלו- הסדינים שסירבתי לכבס חודשים. לא רציתי לספר לה שהכרית הפרוותית הירוקה שלי הופכת אליו בלילות. לא רציתי לספר לה שהמיטה סופגת הכל והריצפה משאירה שלולית מלוחה מאבק. או דמעות. כך שבבוקר, לפי טעם השלולית, יכולתי לדעת שהסיוט לא היה חלום.
"תמשיכי" היא האיצה בי העדינות ואני תהיתי למה.
"בהתחלה הכאב מילא אותי" חזרתי על עצמי כדי להסביר לעצמי "אבל לאט לאט הרגשתי איך אני מתרוקנת. מתרוקנת מכאב. ושוב היה לי מקום לדברים אחרים" היא לא רשמה דבר ממה שאמרתי, היא ידעה שבסופו של דבר, התפקיד שלה הוא לקבוע שאני חולת נפש ולשלוח אותי לפסיכיאטר אמיתי. היא גם ידעה שבסופו של דבר, זה לא יקרה.
סיפרתי לה שהבאתי כלב כדי שימלא לי את החלל שמתפנה באהבה טהורה. היא חייכה חיוך ציני כי ידעה את ההמשך- המקום שפינה הכאב הפך בנשימה אחת מכאב לריקנות לריק.
"ועכשיו לא נותר בי כלום" הודתי בכאב מדומה.
"ומה עם הכלב ?"
"הפסיק להשתין בבית" אמרתי בגאווה ויובש כאחד. ידעתי שלא לזה היא התכוונה, היא ידעה שידעתי. אחרי הכל, שתינו נמצאות באותו מקום, בראש שלי.
"את יודעת מה? כל השיחה הזו מיותרת." פסקתי.
"למה?" היא נעלבה. אולי פחדה שאחזיר את הפסיכולוג.
"כי שום דבר לא יעזור לי"
"אולי... פסיכולוג אמיתי?" היא לחשה בהיסוס, מפחדת מהתגובה שלי.
"אבל לפסיכולוג אמיתי אני לא יכולה לספר את מה שאני מספרת לך"
"למה לא?" היא נשפה בהקלה.
"כי הוא יחשוב שאני משוגעת.."
"זו לא בדיוק הכוונה?"
"או יותר גרוע," התעלמתי ממנה "יגיד לי שאני לא."
היא הבינה אותי. היא כבר בספיקה לאבחן אותי וגילתה שמהמצב הזה אני יכולה לצאת רק עם תרופות. או איתו, אבל הוא לא יחזור. גם היא פחדה שפסיכולוג אמיתי יחשוב שאני נורמלית ואז.. מה יהיה על שתינו ?
כדי להרגיע אותה, המשכתי לספר לה על כל הבעיות הפסיכולוגיות שלי. סיפרתי לה על הבכי בפרסומות, באוניברסיטה ובסופרמרקטים שמופיע ככה סתם בלי סיבה ובלי אפשרות להשתלט עליו. סיפרתי לה שאני בעצם כלום. טיפשה, מכוערת, מפגרת והמקסימום שאני יכולה להיות זה מזכירה. סיפרתי לה שאני שונאת את אמא שלי ושלפעמים יוצא לי לאהוב אותה. וכשאני מסתכלת עליה ורואה את עצמי, אני רוצה לבכות, אבל דווקא אז לא יוצא לי. סיפרתי לה שהחלום מתערבב לי במציאות ולהפך ושאני כבר לא יודעת מה זה מה, מי זה מי ואיפה אני בכל הסיפור הזה. סיפרתי לה שהלכתי רחוק וניסיתי להיעלם "עצמתי עיניים חזק, אבל כשפתחתי אותן, עדיין הייתי" סיפרתי באכזבה "וכשראיתי שזה לא עובד, ניסיתי לשכוח מי אני, כי חשבתי שאולי זה יהיה יותר בר ביצוע מלהיעלם. אז עצמתי עיניים וניסיתי לשכוח, לשכוח איך קוראים לי, מאיפה באתי, כמה אני אוהבת תותים עם שמנת וסלט ירקות, לשכוח את המחלות שלי, את הדברים שמחוברים לי לגוף, את הדברים שמחוברים לי לנפש, את כל הזכרונות הטובים, האנשים שאני אוהבת, הזכרונות הרעים, הכל. אבל זה לא עבד"
"את צריכה ללכת לפסיכיאטר" היא כמעט הפסיקה אותי אבל כביתי לבד "את חולת נפש" היא פסקה.
הנהנתי אל עצמה, אל עצמי. "את צודקת" הסכמתי איתי.
ומעולם לא הלכתי.