פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 776 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים בינתיים אלון דה אלפרט
****
היא וודאי בזרועותיו עכשיו, מביטה מעלה אל פניו הגבריות, מתחככת בזיפיו הנוקשים בזמן שחצי חיוך מבוייש ומוכר של פיתוי עולה על שפתיה. היא אומרת לו כמה מלים, בקול רך וצלול כמו סירופ מייפל, קול שנשים משתמשות בו כדי לדבר עם גברים שהן אוהבות, קול של מצעי סאטן נקיים, של אני לא יכולה לחכות כבר, קול שאין בו הפרעות סטטיות, של התחנה הנכונה ברדיו אפ.אם. עם שירי בלוז משנות החמישים.
הקול הזה היה שייך רק לי, ועכשיו הוא וגבירתו נשללו ממני.
אני בבית. היא אמורה להיות כאן, והיא איננה.
אתמול בערב, נסענו דוממים במכונית לחתונה שלא היתה. הטלפון שלה צלצל והיא מיהרה לענות, "כן.. לא עכשיו.. (מבט חטוף אליי) לא.. כן.. אז.. ניפגש שם? אוקיי.. אז.. טוב.. ביי.. טוב.. ביי..", ופתאום תפשתי, והשיער שעל צווארי סמר, שזה היה הקול הזה.
הבטתי בה מן הצד. היא חייכה אליי, במין חיבה רחומה, כמו אל ילד שנקלע שלא בטובתו לשיחת מבוגרים, ואמרה, במין קול אגבי כזה, תמים, "אז, אהה... מחר אתה חוזר מאוחר בסוף?". הפה שלי התמלא צמר גפן רטוב, לעלעתי שרק מחר אני אדע בוודאות. כבר היה מאוחר מדי לשאול מי זה היה בטלפון.
היא השתמשה בקול הזה, הקול שהיה שלי, למישהו אחר זולתי.
נשארתי נטוע במושב, שקט ומיוזע מאימה. הבטתי בה, נוהגת ברוגע, כמו פושע עם אליבי מוצק, שיערה סתור מעל מצחה וחיוך קטן ומרוצה בקצה פיה. היא סקרה אותי בחטף ושאלה "מה?" כשהטלפון שלה בדיוק צלצל שוב. היא מיהרה לענות, בעוד אני מביט קדימה אל הכביש, ואזניי אזניו של מכוון פסנתרים בן שמונים, ענקיות, נטויות להבחין בכל מילה סוררת שתבלוט בקלונה מן השורה כמו חייל בלי כומתה. "היי... כן.. לא.. אני לא יכולה לדבר עכשיו, נגמרת לי הבטריה... אני אדבר אתך אחר כך.. גם אני.. טוב.. ביי.... בסוף כל המשפט המרשיע הזה היא שלחה בי מבט מיתמם, מהיר."מי זה היה?" שאלתי בקלילות שהצלחתי לגייס ממחסני החרום שלי, והיא ענתה, "אהה.. מהלימודים...". "אז למה את משתמשת בקול הזה?" לא שאלתי. היא לא הבינה מיד ולא שתקה במבוכה."יש לי מישהו" היא לא אמרה לבסוף. "מישהו שאני מכיר?" לא שאלתי בקור רוח מעושה, ולא הוספתי מיד "אז זהו? ככה? זה נגמר? עשר שנים עוד מעט?" ו"יש לנו ילדים, ילדים, שירי". היא לא עצרה את המכונית בצד הכביש, לא הסתכלה אלי בחמלה, ולא נתנה לי את ההסבר המייגע והנדוש הזה שבזמן האחרון לא היה לה טוב אתי, ושהיא כבר לא מרגישה אלי כמו פעם, והיא עדיין אוהבת אותי, והיא מבולבלת, ושהם לא שכבו עדיין. לא יצאתי מהמכונית אל החושך, מלבה את עצמי לתוך איזה מופע דרמטי של סבל מוקצן ובלתי יעיל. היא לא פתחה את החלון החשמלי ולא אמרה לי לא להיות פתטי ולחזור לאוטו לדבר. לא התייפחתי בחוסר שליטה ולא המשכתי ללכת סומא מאורות המכוניות בכביש, טובע בדמעות חמות וברחמים עצמיים.
המשכנו לנסוע בשתיקה, וגילינו שהחתונה היא בכלל בשבוע הבא. חזרנו הביתה כמעט ללא אומר, ונכנסנו למיטה רחוקים וקרים, גב אל גב. "לילה טוב", אמרתי. "לילה טוב", היא אמרה. נרדמתי מיד, לאכזבתי. תכננתי לעשות לה עוד סצנה קטנה ומתוחכמת. בבוקר קמתי ונסעתי לעבודה.
עכשיו אני בבית. יצאתי מוקדם מהרגיל באיזה תירוץ. היא, כמובן, לא כאן. היא אצלו.
אחרי שעתיים
היא חזרה לפני שעה בערך.
מתברר שישר מהלימודים היא נסעה להורים שלי בירושלים והביאה מרק ירקות מאיזו מסעדה ביתית בנחלאות לאמא שלי, שלא מרגישה טוב כבר כמה ימים.
אחר כך היה לנו זיון מדהים על הספה בסלון. שכבנו חבוקים, עירומים ומתנשמים, עטופים בשמיכת הפיקה הצהובה שלנו.
אני אוהבת אותך, היא אמרה.
זה היה הקול הזה.
חייכתי וחיבקתי אותה חזק.
היא שלי, בינתיים.
***
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ... יאסון
-
לפני 15 שנים ... April
אהבתי את השיחה שלא עשיתם, אלא רק בדמיון שלך. מן פזמון חוזר של בני אדם שנקלעים לסיטואציות כאלה. כנראה שלפעמים הכל בראש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
