פרק שני:
אחרי שאני ולורין נכנסו לכיתה באיחור קל, ובידיעה שנענש על האיחור, מפני שיפעת המורה למדעים מעולם לא וויתרה למאחרים, גילינו לשמחתנו הרבה, שאין לנו שיעור. יפעת פשוט לא הגיעה, והיה לנו שיעור חופשי. הייתי מאושרת לשמוע זאת, משום שבאותו בוקר הייתי חסרת מצב רוח לחלוטין, ולא היה לי ראש למדעים, לא שהיה לי ראש אי פעם למקצוע המשעמם הזה, אך באותו בוקר לא היה לי ראש לשיעור מדעים במיוחד. בנוסף דווקא באותו יום שכחתי לעשות את השיעורים במדעים, ולא היה לי חשק לשמוע את יפעת אומרת לי מול כל הכיתה, בקול הצורמני שלה שנעשה צורמני, בגלל כמות הסיגריות הלא אפשרית שהיא מעשנת ביום: "אלן, האם את יכולה להסביר לי למורתך, וכך גם לכל הכיתה מהי הסיבה שבגללה היית כל כך עסוקה, ולא יכלת לפנות מקסימום 20 דקות מזמנך היקר, להכנת השיעורים? אני מאוד מאוכזבת ממך אלן, מפני שהשיעורים היו על החומר הנלמד בשיעור שעבר, ואני הסברתי לכם את הנושא בפרטי פרטים. אבל את כנראה היית עסוקה מדי במשהו אחר, וכלל לא הקשבת לי". נראה שהבוקר ההוא היה לא כל כך נורא, אם ה' ריחם עלי ופטר אותי מלשמוע את יפעת ואת הקול הנוראי שלה, ומלהריח את הריח הנורא שנדף מפיה בגלל הסיגריות, שהיה עוד מתערבב בריח מסטיק מנטה, ויוצר שילוב כל כך מסריח שפשוט היה בא לך לסתום את האף ולא לנשום בכלל, כאשר היא היתה מתקרבת לשולחנך בכיתה, ופותחת את פיה כדי לומר לך משהו מרושע עם הקול הצורמני שלה. לקחתי את התיק שכבר הספקתי לתלות על גב הכיסא שלי בכיתה, ומיהרתי לצאת לכיוון הדשא, בניסיון לחמוק מכולם ולהיות לבד לפחות ב-45 הדקות הבאות, שהיו אמורות להיות מוקדשות לשיעור במדעים, שהתבטל. הגעתי לדשא כמעט בריצה, ונשכבתי עליו במהירות. הנחתי את ראשי על התיק שלי, ועצמתי את עיניי. קיוויתי שאוכל להירגע ולא לחשוב על כלום, אך דמותו של הנער צחי, אשר פגשתי באותו בוקר בתחנת האוטובוס, צפה לה ועלתה במחשבותיי. מצאתי את עצמי מפנטזת עליו, וכנראה באותו רגע נפרש על פניי חיוך מאוד מטופש, מכיוון ששמעתי לפתע את קולה של לורין אומר:"ואיי אלן, מה זה החיוך הדפוק הזה שמודפס לך על כל הפרצוף?". פקחתי את עיניי בבת אחת, וראיתי את לורין, עדן ולימור עומדות מעלי. אני חושבת שנראיתי די מבולבלת באותו רגע, כאילו חזרתי לכדור הארץ מעולם אחר. מצמצתי פעמיים בעיניי ויישרתי מבט אל לורין, שנראיתה משועשעת מאוד. "אני חייכתי?" שאלתי בתימהון והבטתי בשלושתן, שהתיישבו מסביבי על הדשא. התרוממתי לתנוחת ישיבה מזרחית, ופיהקתי בקול, כאילו שרק עכשיו התעוררתי. לורין צחקה משום מה וענתה:"כן את חייכת. ואני רוצה לדעת למה חייכת". העמדתי פני תמימה שלא מבינה מה כולם רוצים מהחיים שלה, ועניתי בקול עייף:"אני כבר לא זוכרת למה חייכתי". לורין נאנחה, אבל וויתרה לי ולא ניסתה לחקור אותי. "אז אלן, זה נכון שהבוקר התחיל איתך איזה חתיך אחד בתחנה של האוטובוס?" שאלה עדן ונעצה בי מבט סקרן. הבנתי מהר מאוד, מאיפה היה להן את מקור המידע הזה, ונעצתי בלורין מבט כועס. "לורין היית חייבת לספר?" שאלתי את לורין ברוגז. לורין הביטה בי ופרצה בצחוק, הבטתי בה צוחקת ורציתי פשוט להביץ לה. "אלן, טוב נו מה את רוצה. סתם סיפרתי לבנות, מה אסור?" שאלה לורין והביטה בי במבט מלגלג. לימור שראתה שאני עוד שניה מתפרצת על לורין בצעקות, מיהרה לשאול:"אלן, אז הוא באמת היה חתיך? והוא באמת התחיל איתך כזה?". גלגלתי עיניים, ועניתי בחיוך ציני:"כן הוא התחיל איתי, אבל הוא לא היה ממש חתיך. הוא היה פשוט נורא חמוד". עדן הביטה בי, וכנראה הבחינה בציניות שהיתה בקולי. היא זרקה מבט רב משמעות לעבר לימור, ולימור אמרה פתאום:"עדן אכפת לך לבוא איתי שניה לשירותים? אני חושבת שנמרחה לי כל המסקרה". עדן קמה במהירות מהדשא ואמרה:"כן בטח לימורוש", אחר כך היא הושיטה את ידה ללימור ועזרה לה לקום. הבטתי בשתיהן ההולכות וצוחקות, ולאחר מכן הסתובבתי אל לורין ונעצתי בה מבט נוקב. לורין הביטה בי בעיני העגל שלה, ושאלה:"מה?" בשיא התמימות, כאילו שהיא לא סיפרה עכשיו לשתי הבנות הרכלניות ביותר בכיתה, על סתם בחור שדיבר איתי קצת הבוקר בתחנה, וניפחה את זה כבר לתחילת רומן סוער, או לא יודעת מה. "לורין אני חשבתי שאמרת על צחי שהוא לא כזה חמוד, ושלא כדאי לי להתבאס בגלל שלא יצא לדבר איתו בדיוק. אז מה פתאום את מספרת לעדן וללימור שכל כך אוהבות רכילות, שהוא היה ממש חתיך ושהוא התחיל איתי?" שאלתי את לורין בזעף, והרגשתי שאני כבר ממש רותחת מבפנים. לורין צחקה שוב, בפעם החמישית שלה באותו בוקר, ועניפה את ידה בביטול. "טוב נו מה מתעצבנת כל כך, אלן. סך הכל הבננות שאלו אותי מה חדש וכל זה, ואני סיפרתי להן על הצחי הזה שלך, כי הן אמרו שממש משעמם להן, ושבא להן לשמוע משהו מעניין. וכן הצחי הזה לא היה ממש חמוד, ובטח שלא חתיך" ענתה לורין עם שמץ של שחצנות בקולה, ושוב צחקה. הצחוק שלה נורא עיצבן אותי, ורציתי באמת להרביץ לה. הבטתי בה פשוט המומה, מכיוון שלפני התקרית של היום, לורין בחיים לא דיברה עם עדן ולימור הרכלניות, ובטח שלא קראה להן בננות ולא כלום. היא תמיד שנאה אותן, וקראה להן סנוביות ושחצניות, ועכשיו היא דיברה ממש כמוהן. כל כך כעסתי עליה, שפשוט לא יכולתי לחשוב על משהו הולם להגיד לה. אמרתי לה רק:"אין לי על מה לדבר איתך עכשיו" והלכתי משם בכעס. אחרי זה נשמע הצלצול ואני רצתי לכיתה, למרות שלא באמת מיהרתי. הייתי כל כך פגועה מלורין, ולא יכולתי להבין מדוע היא ריכלה עלי עם עדן ולימור, שמעולם לא היה חברות שלה באמת, ורק העמידו פנים שהן חברותיות אליה כדי שהיא תספר להן דברים עלי. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי במהירות, הוצאתי מחברת כלשהי מהתיק והתחלתי לקשקש כל מיני דברים על דף המחברת. לורין נכנסה לכיתה באיחור קל, קצת אחרי המורה לאזרחות יוסף, ועברה לידי בהפגנתיות. תקעתי את מבטי במחברת, ולא הקשבתי למורה בכלל כל השיעור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה