פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1634 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים משהו שנוי במחלוקת. נראה לי. יאסון
'מלחמת המינים'
הוא קרב אליה לאט, תווי דמותו התמירה מתמזגים לה באופן מושלם, קסום כמעט, עם החשיכה המתערבלת סביבה. ידיו, גזעים של עצים בפני עצמם, חזה הבטון שעיצב את גופו לכדי מסה של שרירים רוטטים, מצפים. ופניו... פניו היפות...
'והכל בגללי...' ,חשבה, מוחמאת.
"לא". אמרה.
הוא חייך.
'החיוך המקסים הזה. המתוק הזה.'
"מה לא ?", שאל כלא מבין, מתישב לידה על המיטה, מלטף את גב כף ידה.
"לא. אני לא רוצה." השפילה את ראשה.
"למה לא ? לא הגיע הזמן כבר ? דיברנו על זה...", המשיך לחייך, ידו מזדחלת לה במעלה ידה, אל מרפקה, אל כתפה ובמורד חזה... השנייה במעלה רגלה... כאילו היו בעלות חיים משל עצמן. והוא עצמו קרוב כל כך... נשימתו על לחייה הסמוקות, החמות כל כך...
היא התכווצה, מתכנסת לתוך עצמה, מנסה להרתע.
"אני מפחדת..."
"זה בסדר, גם אני...", הרגיע אותה, מתחיל להתעסק בכפתורי חולצתה. חולצת הכפתורים המשובצת כחול וירוק.
אמא קנתה לה אותה.
אמא.
אבא.
הם יכעסו.
"די...", מלמלה, אדישה למגע ידו.
"מה די ?", שאל בשקט, כבדרך אגב,לא ממש מתעניין, עוסק בשלו.
"די, בבקשה..."
"למה, חמודה שלי ? זה בסדר, תמיד זה מפחיד בהתחלה, באמת... בסוף יהיה לך נעים וכיף... מבטיח, את תראי.."
"לא...", לחשה, עוצמת את עיניה, מסבה את ראשה.
ואולי באמת יהיה עדיף כבר להתמסר. לגמור עם זה. אחת ושתיים. הרי כולן בכיתה כבר...
היא פקחה את עיניה לאט, לכדי חריכים צרים בלבד ומבטה המזוגג נתקל בחוברת הקומיקס שאחיה הקטן השאיר שם במהלך שיטוטיו-חיטוטיו בחדרה של אחותו הגדולה, שעה קודם לכן. עכשיו הוא כבר ישן. הוריה נסעו לסופשבוע והשאירו אותו איתה. בייביסיטר על ילד בן שמונה. אחראית עליו. על הארוחות שלו. על שעות השינה שלו. על חייו. אחריות...
והרי אני מבוגרת ממנו בשש שנים. שש שנים. לא הפרש גדול. מי מת והמליך אותם למועצה הפדגוגית ? מי מת והמליך אותי לבייביסיטר ? אני בעצמי צריכה בייביסיטר. צעירה. צעירה מידי. אבל אחראית, אם השאירו אותו איתי. צעירה. ילדה. צעירה מידי. אחראית. החלטית.
"לא." אמרה שוב. בתקיפות. קולה כבר לא רעד.
"ששש...", נענתה בלחישה משתיקה מצידו. פיו כבר היה צמוד לצווארה, מלקק את עורה הבתולי...
"לא!" קראה והדפה אותו ממנה.
היא הביטה בו בזעף ומשכה את החולצה הפתוחה לכסות על חזה. ואז ראתה את מבטו
משתנה...
רגע אחד ישב שם מופתע, המום, גזעי ידיו שמוטים לצידי גופו, דומם, מנסה להבין מה השתבש. ואז עלה על פניו הכעס. עלבון הציף את אישוניו ופיו רטט.
"בת זונה..." לחשש והטיל את כל הזעם שבו עליה.
גופו הפך פתאום לסלע עצום שהושלך לכיוונה, נוקשה, בלתי חדיר, משקל לא אנושי, כאילו שכבה מתחת לבניין רב קומות. מעולם לא הרגישה משהו קשה כל כך, כבד כל כך. הכח הזה שהיה אצור בו היה זר לה, הפתיע אותה כשם שהפחיד אותה... כל כך חזק לפתע... כהרף עין...
"מה פתאום את אומרת לא עכשיו?!", סינן לתוך אוזנה, "עושה ממני צחוק?! משחקת איתי?! אומרת אני אוהבת אותך! זאת אהבה זאת ?! "
"תפסיק!", אמרה בנחישות,"אני אצרח!"
"תצרחי ?!", שאל בחיוך, חושף שיניים לבנות, מושלמות. עיניו מצטמצמות בחשדנות.
"כן! אני אצרח!",התכווצה תחתיו בהתרסה, ממתינה בחשש לתגובתו.
"תצרחי...", מלמל ומבטו הפך מזוגג, מתמקד באיזושהיא נקודה בלתי נראית מעליה.
"נו, תזוז ממני!", דרשה, "אתה חונק אותי!"
"חונק...", מלמל שוב, קולו מתעמעם, "תצרחי..."
"נו, מה יש לך?! תזוז!"
רטט קל חלף בבניין שמעליה ואז עיניו הושפלו, לפגוש את עיניה שלה.
בתדהמה מוחלטת הבחינה בשחור המוחלט ששטף את אישוניו.
זה קורה, הבינה.
ידו נשלחה מאוגרפת לצד גופם הצמוד ופיו ביטא מילים לא ברורות, בשפה גרונית, מחלחלת אדמה, פוסעת הרים כלשהיא, מוזרה. זוהר ירקרק, טמא, עטף את האגרוף ובמהירות שלא תאמן הוא הצמיד אותו לפיה ושוב לא יכלה לפתוח אותו.
חסל סדר צרחות.
המאבק החל.
היא בעטה ושרטה, בקושי רב וללא הועיל. פעורת עיניים ומוצפת אימה. השתוללה ככל יכולתה, משוועת לאוויר. נדמה כאילו היה אדיש לנסיונותיה העלובים, חסין לכאב.
'והרי באמת-כל הבניינים חסינים לכאב...',עברה בה המחשבה לרגע,בין סטירה לסטירה.
אגרופיו נשלחו שוב, קורעות ממנה את החולצה, חולצת הכפתורים, זאת שאמא קנתה לה. הגזעים הפכו ליער, מכסים את כל כולה באפילה בלתי חדירה. היא התפתלה בטרוף מתחתיו, לא מניחה לו לשקוד על מלאכתו ופיו מלמל מספר הברות נוספות. גפיה שותקו, רותקו למקומם. ללא שום יכולת לזוז. היא התייפחה, דמעותיה צורבות חורים קטנים ומלוחים בשמיכה מתחתיהם. הוא חטף את ידה, יד הגוויה שלה והניח אותה על גופו, על גבו, על מותניו, מזיז אותה מצד אל צד כאחוז שגעון, מלטף... משפשף...
הרגשת הגועל והאימה גאתה בה עד לאין שאת כאשר מכנס הג'ינס הכחול שלה, זה שאבא קנה לה, נתלש בגסות ותוך רגע נוסף יכלה להרגיש את עורו על עורה, גס ומחוספס, חזו על חזה, נוקשה ושטוח, בטנו על בטנה, מוצק ומלבני. ושם, בין רגליה...
'לא', החליטה לבסוף, 'אפילו במחיר הזה...'
היא עצמה את עיניה, מנסה, שולחת את תודעתה למקום אחר ולזמן אחר, הרחק משם. והנה, גם בחשיכת חדרה, המילים הצטיירו במוחה בבהירות רבה מאור השמש היוקדת ביותר.
או אז היא שחררה אותן לחופשי.
בפרץ עז מנשוא ודרך כל נקב חופשי אפשרי.
גם בשפת הדממה- זה ייתכן. מסתבר שזה ייתכן.
הכאב התפוצץ בתוכה, לבן ומסנוור. כל הוויתה נמוגה לכדי עילפון של חושים, כוכבים רחוקים, נוצצים... דוקרים...
כלי הדם שהתאספו בתוכה לקול הפקודה שמוחה השמיע באוזניהם התארגנו מחדש לכדי חניתות של עור ובשר, נשלפות במהירות האור מתוך גופה, חותכות את האוויר האפסי שבינם, מגוננות, משספות כל ישות שתבוא איתה במגע כעת. ממלאות את יעודן האמיתי.
הבניין צרח בייסורים כאשר שופד על חניתות חדות מתער, פקעת הקוצים שהפכה להיות. הן העמיקו עוד ועוד, נשלחות בזו אחר זו, מוצאות להן מקום בלוח המטרה החי שמעליהן, הבשרי הזה, מפלחות, קורעות ומשברות כל עצם שעמדה בדרכן... חסונות וחסינות. כל-יכולות. הורסות ומבתרות...
הבניין פלט חרחור נוסף ואז קרס עליה, על שלל קומותיו.
הוא רטט עוד מספר רגעים, מניח לחייו לזלוג מתוכו מכל נקב אפשרי משל עצמו, טינופת ירוקה שכזאת, אחר שתק ונדם לנצח, משקלו האדיר מונח עליה.
פיה שוחרר לחופשי והיא פלטה גניחה, רעבה לחמצן, צבועה בירוק ושחור, עירומה ורועדת מתחת לגוף הבטון שלו.
כעת יכלה כבר לבטא את המילים הצלולות כשמיים, כמים, אווריריות כעננים, ביתר חופשיות.
היא נאנקה עת חזרו השיפודים לתוך גופה, למקומם הבטוח- ביתם האחד והיחיד. מתנשפת , מנסה להסדיר את נשימתה המאומצת, ומתעלמת מהכאב החד היא ניסתה לדחוף את הבניין מעליה בשארית כוחותיה ולקום משם, מהמיטה הספוגה נוזלים שונים ומשונים. במאמץ נוסף הוא התגלגל מטה ונותר שרוע איברים על הרצפה לצד מיטתה, רמז קלוש בלבד לגוף בעל הצורה הברורה שהיה פעם. ידיו, רגליו וראשו תלויים על חוטי בשר דקיקים לשארית מרכז גופו. ופניו.. פניו היפות כל כך...
מה עשתה... ארורה לנצח...
נועצת מבט מזועזע בגופתו, היא נשענה על הקיר והניחה למקדש גופה המחולל, הרועד והתשוש להישמט מטה מולו. ואז משכה באיטיות את ברכיה אליה. וכך, מכורבלת ומצונפת בתוך עצמה, הניחה לעצמה לבכות כפי שלא בכתה מימיה.
עליו, על עצמה ועל העולם שלא הבין ולא יבין אף פעם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים חייבת coral
להודות,אני בנאדם רגיש. וזה היה מכאיב..וזה בטח גם לא ייצא לי מהראש כל היום..
אך משום מה,נתפסתי חזק ולא יכולתי להפסיק לקרוא.אולי זה היה מזוכיזם רגעי, אבל כנראה זה קשור לצורת הכתיבה שלך.
והנה יאסון,אני עדיין מוצאת את עצמי מחמיאה לך..(!)
בהחלט צריך כישרון ואומץ גדול לכתוב ולפרסם דבר שכזה..אז כל הכבוד!
ולעתיד,אני אלמד להיזהר יותר בבקשות שלי(:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים צריך יאסון
פשוט שיהיה מי שיהיה מוכן לקרוא ולחוות דעה. מישהו כמוך, זתומרת...
תודה.
ואת מוזמנת להמשיך לבקש- זה לא מפחיד אותי, כפי שכבר שמת לב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים "הגזעים הפכו ליער" - אהבתי. וירג'יניה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים וואו... וואו... אין לי מילים. הסיפור פשוט היה מדהים, כל הכבוד לך. ~דניאל~
זה היה מדהים יאסון, אין לי מילים אחרים... ווואו!! זה היה נהדר! פשוט סיפור מדהים... הראת פה כישרון... !
הצלחת באמת ובתמים לשחזר את הרגע האיום הזה, והצלחת לתאר אותו מנקודת מבט של בחורה. וואו...
כל כך הרבה נשים עוברות את זה יום ויום - נאנסות.
זה מזעזע לחלוטין.
בכל מקרה, הצלחת להרשים אותי..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים אני מודה, יאסון
למרות היומרנות הנפוחה שמאפיינת את כתיבתי בדכ- זה הגיע ממקום אישי לחלוטין. לא שלי. אבל הייתי קרוב מספיק כדי לערוך סוג של 'תצפית' על השלכות המעשה. על ה'עולם שאחרי' שממלא את נפשה... זה כאב לי. תסכל אותי. הכעיס. והבנתי, שלא משנה כמה ארצה ואצא מגידרי כדי לחלוק את הנטל,לנסות ולהקל-באף רמה שהיא של הזדהות, מסירות ואהבה-לעולם לא אוכל באמת להיות שם. כי זה לא שלי. אני לא דובר את השפה. לעולם לא אוכל באמת להתמזג עם הבועה הזאת שלה ולהיות לאחד איתה. לנפץ את החומה. אז כמה שאולי ניסיתי-ובאמת שניסיתי-לעולם לא אוכל לתאר את זה באמת. זה לעולם לא יהיה מושלם. מתסכל, אם לתת שם לגחמה המטורפת-משהו הזאת של כותב שמייחל לכתיבה טובה ואמיתית. כנה.
אז לא, אני לא חושב שהצלחתי. לעולם גם לא אצליח.
אבל תודה בכז... באמת תודה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים וואו... וואו... אין לי מילים. הסיפור פשוט היה מדהים, כל הכבוד לך. ~דניאל~
זה היה מדהים יאסון, אין לי מילים אחרים... ווואו!! זה היה נהדר! פשוט סיפור מדהים... הראת פה כישרון... !
הצלחת באמת ובתמים לשחזר את הרגע האיום הזה, והצלחת לתאר אותו מנקודת מבט של בחורה. וואו...
כל כך הרבה נשים עוברות את זה יום ויום - נאנסות.
זה מזעזע לחלוטין.
בכל מקרה, הצלחת להרשים אותי..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
