ולא, אל תבקשו ממני להסביר- אפילו בשבילי זה מוזר מידי ואין לי שמץ של מושג מה עבר לי בראש. אני רק זוכר שבהיתי בים...
ו-כן. אני יודע שהשם גנוב בעזות מצח מדהימה. אבל אם לא תספרו-גם אני לא... :)
'הזקן והים'
וברבות הימים, כך ידע אמזלג, הוא ימצא אותה שוב, זאת אשר רדפה את לילותיו ואת האוקיינוס הפרטי שלו. שדת דמיונו ויראת כבודו.
הוא, ללא ספק, היה מאוהב.
בינות לריחות השום וצלילי העוד הוא יכל עוד לראות אותה מדשדשת בין סירי המטבח, מערבבת תבשילים ושוטפת רצפות.
ובלילות... אח... בלילות...
לאורו של ירח חיוור מידי או בוהק מידי הם מצאו איש את תשוקתו ואשה,כך העיז לנחש ואף להתיימר, את תשוקתה.
שנים חלפו-עברו להן.
אמזלג והיא לא עשו שום ניסיון ולו הקלוש ביותר למנוע את שעתיד להגיע מכורח המציאות.
הזיקנה קפצה עליהם.
כחבר וותיק שהגיע לפגישה מפתיעה בתזמונה, צפויה במפלס תת מודע נשכח ונחבא מעין, במעמקי ליבם התשוש ממלחמות ותשלומי משכנתא.
ולא שהם לא יכלו לה.
אחרי ככלות הכל, הן סבתה שלה הייתה מכשפה בעצמה. כלי הנשיפה ששימשו אותה בזמנה למגר את זעמם של הרוחות האפלות מכל עדיין עמדו שם על המדף, מתכסים באבק החמים להנאתם.
אבל, כך אמר אמזלג ביום שטוף שמש ומרפסתי אחד, עד מתי נמלט מהגורל והייעוד האמיתי שלנו בתור בני אדם ובנות חווה? לנצח?!
והרי זה יהיה משעמם מידי, לא?
אז הם הרפו.
והניחו לשערם להאפיר ואז לנשור. לעצמותיהם להיסדק ולהתפורר עם השנים. עיניהם מתקהות ומיטשטשות ומבטם מעמיק.
שלובי ידיים הם צעדו,אפוא,לעבר שקיעת האנושות ואז,כפסע בינם לבין המוות הוא נשקה לשלום, שכן לעולם יהיה האחרון ללכת, ממש כשם שהיה הראשון לצעוד...
וכעת הוא יושב לו כאן, על סלע עתיק יומין.
מביט בים. מאזין לגלים.
וממתין.
המים עוד ישטפו אותו ברצונם.
האופק עוד יבלע אותו באהבתו.
ואיזו אהבה זו תהיה... אח... איזו אהבה...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
