אומרים שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אבל האמת היא שלפעמים אלוהים עוזר למי שבא לו באותו רגע, כמו במקרה של ניסים זהבי.
עד לא מזמן ניסים היה מבסוט אם היו נותנים לו לסדר עגלות במינימרקט. אבל היום? היום כולם בשכונה מסתכלים עליו מלמטה. אלוהים נתן לו דחיפה קטנה עם האצבע ועכשיו יש לו את הג'וב הכי מגניב במדינה אחרי אייל פלד (ואיפה הוא, באמת?).
לפני שנה, שנה וחצי, אחרי איזה פיגוע, ראש הממשלה הגיע לביקור בחיפה. הוא התראיין בטלוויזיה, ובפנים נחושים ואבלים אמר שהמרצחים ושולחיהם ייתפסו וייענשו, שלא ניכנע, ידו הארוכה וכו' וכו'. האמת הא שרה"מ היה רעב בטירוף ושהריח של הבשר החרוך שיגע אותו. ישר אחרי הראיון הוא נכנס למכונית המשוריינת ואמר לנהג שלפני המנחת שילחץ על הגז לואדי ניסנס, הוא חייב לאכול משהו לפני הישיבת מטבחון עם הרוגעלך היבשים. הוא הסתכל מסביב, פקד על הנהג לעצור, ולמרות מחאות המאבטחים הוא פתח את הדלת ויצא החוצה ישר לשווארמה הקבועה של ניסים, ובדיוק ברגע שהוא קיבל לידיו את ה"רגילה" שלו, שווארמה עגל בלי צ'יפס וסלט, עם חומוס, הרבה טחינה, שום וחצילים מטוגנים. המאבטחים שיצאו מהרכב מיד אחרי ראש הממשלה דחקו בניסים שיזדרז עם התשלום ויזוז משם, אבל בפעם הראשונה בחייו, ניסים זהבי, נווה שאנן חיפה, עמד על שלו. הוא שמר על קור רוח ואמר להם שזאת השווארמה הקבועה שלו, שהוא אזרח תמים, וזאת זכותו לפי החוק לאכול שמה, ראש ממשלה או לא ראש ממשלה. המאבטחים, וגם יפת המוכר, היו המומים, אבל ראש הממשלה הרים את היד ואמר להם שזה בסדר, ולניסים שהוא יכול להישאר. הוא הזמין מיפת (שעדיין עמד קצת בהלם עם הסכין של הבשר ביד) שווארמה פרגיות בלאפה, וניסים העז להגיד לו שיעזוב אותו מפרגיות (עוף זה לאשכנזים), שיילך על העגל, ובלי צ'יפס בשביל לא להסתיר את הטעם של הבשר.
אחר כך זה כבר היה כמו בסיפורים. ראש הממשלה וניסים עמדו ואכלו, מוקפים במאבטחים, כמו באי בודד משלהם. כמעט מיד הם שמו לב ששניהם אוהבים לשים כף של טחינה אחרי כל ביס, והתלוצצו שהם גורמים ליפת הפסדים. הם המשיכו לאכול ולדבר ככה סתם, וניסים אפילו העיר לראש הממשלה שתקועה לו חתיכה של פטרוזיליה בין השיניים, ופאדיחה אם יראו את זה בטלוויזיה. יפת שמע וחייך לעצמו. הוא ידע שאף אחד לא יאמין לו בשכונה. ראש הממשלה, אצלו בשווארמה. דווקא אצלו.
ניסים סיים עם השווארמה, ונותר עומד שם, לא בטוח איך להמשיך. הוא אסף עם האצבע טיפת טחינה שנזלה לו על הצווארון, ומולל נייר סופג באצבעותיו. אמנם תחושת האינטימיות היתה כבר כמו בין חברים וותיקים, אך היא הלכה ונגוזה ברגע שהוא סיים לאכול. ראש הממשלה שעדיין לעס את הביס האחרון נקש באצבעו לאחד המאבטחים, ששלף מיד פנקס בצבע כחול ורשם את הפרטים המלאים של ניסים. הוא הבטיח לו שבפעם הבאה שיגיע לחיפה לאכול, הוא יכול להיות בטוח שיתקשרו אליו. הוא לחץ לו את היד, אמר ליפת שהיתה אחלה שווארמה, הצטלם איתו ועם ניסים בפלאפון, ונעלם לתוך המכונית.
אחרי שבוע הטלפון בבית של ניסים צלצל. וראש לשכת ראש הממשלה היה על הקו. הוא שאל את ניסים אם הוא עובד, ושאל אותו בלי לחכות אם הוא יהיה מוכן להתחיל לעבוד כטועם האישי של ראש הממשלה. יש התראות חדשות, הוא אמר, לא רק מערבים, ואי אפשר להיות בטוחים בכלום. כמובן שתהיה תוספת סיכון, ותנאים של עובד מדינה. והכי חשוב, הוא הוסיף, שראש הממשלה סומך על חוש הטעם שלך.
ניסים ביקש לישון על זה לילה, ולמחרת התקשר למספר שנתנו לו והודיע שהוא מסכים. מאז הוא נוסע עם ראש הממשלה לכל מקום, ונחשב חלק מהפמלייה בביקורים ממלכתיים בחו"ל. הוא אוכל כמו מלך, ובכנסת מתנהגים אליו בכבוד, אפילו יותר מהמאבטחים של השב"כ.
פעם ניסים חטף הרעלת קיבה במקום ראש הממשלה. הוא טעם מסלט ביצים שהוגש באיזו פתיחה של תערוכה, והרגיש מיד שמשהו לא בסדר. הוא עצר במהירות את היד של ראש הממשלה שכבר נשלחה אל הכף, וסימן תנועת "לא" עם האצבע כשפניו מחווירים. את השף (הערבי!) וסלט הביצים לקחו מיד לחקירה בזיהוי פלילי, וניסים הוחש לבית חולים בניידת עם צ'קלייקה כחולה וסירנות. הוא אושפז לשבועיים ברמב"ם, עם סלמונלה, ואחד המאבטחים אמר לו שהוא גיבור ופטריוט, ושמה שהוא עשה זה בדיוק כמו לעצור כדור של מתנקש.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
