סימור אף פעם לא הקדיש מחשבה לדרך בה הוא ימות.
מוות תמיד נראה לו דבר כל כך רנדומלי (ברוב המקרים,כמובן). הוא אפילו לא זוכר איך בדיוק הכל קרה.
אבל עכשיו הוא רק התמקד באותה הרגשת החמימות העמומה שעטפה אותו. הוא לא ראה את החיים עוברים על פניו, הוא לא חווה הבזק של אור לבן. הוא פשוט.. חשב. הוא התחיל להיזכר באותם הרגעים, אבל השכיבה על מצב האבנים הנוקשה הציקה לו.
והוא זכר- הוא נהג בשברולט שלו,שברולט מודל ה-2007 שהוא חיכה זמן כה רב עד שיכל להניח את ידיו עליה (יותר מידי זמן אם תשאלו אותו). היא הייתה פשוט חלום שהתגשם. איתה, הוא הרגיש שהכל כל כך חלק,רך ופשוט. הוא תמיד אהב לנהוג,הנהיגה השרתה עליו תחושה של.. שליטה. הוא הרגיש שהכל הופך לברור ומובן.
הוא אהב את המגע העדין של השברולט על כביש האספלט המחוספס,הרגיש אותה מהדהדת על פני הרחובות.
יש אנשים שיוצאים לטייל כשהם צריכים לחשוב.
אצלו זאת תמיד הייתה הנהיגה.
הוא זכר שהיא ישבה לידו,במושב הנוסע.
היא קשקשה על אותם ההבלים שהיא תמיד מתעקשת לדבר עליהם. הוא אפילו לא הקשיב לה.
רק בלע את המילים בשתיקה מאולצת, הנהן או המהם בזמן הנכון.
הוא נזכר שהוא החליט שהגיע הזמן להיפרד ממנה- הוא כבר מאס ממנה ומההצקות הבלתי פוסקות שלה. כנראה שהוא פספס הנהון כלשהו, כי היא התחילה לדבר בקול רם ומצפצף- הוא קלט משהו על אמון (אולי חוסר אמון,במחשבה שנייה?) וחוסר סבלנות.
הוא ניסה להתמקד בכביש. הוא הסתכל על האורות המסמאים. הוא תמיד היה רגיל להדחיק את הרגשות שלו- לא היה שום יתרון בחשיפה מיותרת. את זה הוא למד מאביו. היה לו קשה להתרכז בכביש. הוא נוכח להבין כי שתה שוט אחד יותר מידי. אולי שניים. מה זה כבר משנה?- הוא אף פעם לא הבין מה הטעם בקיומו. קיומם של כולם. מה זה בכלל שווה..בזבוז מיותר של הכל.
אור חזק הבליח. רעש חזק (צפירות?) ודברים מעופפים.
הוא הרגיש חבטה עזה בעורפו. הוא הרגיש הקלה מדהימה לאחר מכן, כאילו מישהו ביטל את כל כוחות הכבידה הקיימים והוא רק נשאר לרחף באוויר.
צפצוף חזק. שקט. וזה הכל, כל מה שנותר לו,לסימור,היה השקט.
-----
תגובות,מכל סוג שהוא, יתקבלו בברכה :)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
