הפתקיות הדביקות שלי אף פעם לא נדבקות טוב, אבל מלשאול את ג'מיני גיליתי שאם אני תולשת את הפתקית מהצד ולא מלמטה למעלה, אז היא אולי יכולה להחזיק טוב יותר.
אני אצטרך לחכות כמה שעות כדי לראות שזה אכן עובד, בינתיים הדבקתי אחת ריקה על הקיר, אם היא לא תראה סימנים של נפילה, זה יהיה שיפור.
חשבתי על הקשר שלי עם הבחור הגבוה כל השבת.
אם קודם חשבתי שהקשר הזה לא מתאים לי, שאני לא מסוגלת בגלל כל הקטע של... מיזנתרופיות אולי, אז עכשיו אני מתחילה לחשוב שאנחנו פשוט לא מתאימים זה לזו.
אחרי השיחת טלפון הצלחתי לשכנע אותו לצאת איתי עוד פעם אחת, אבל אז כששאלתי אותו מה הוא חושב על הקשר שלנו, הוא אמר "אני זורם".
מה זה אומר בכלל?
יוצאים אחד עם השנייה עד שמגיעים למסקנה שזה לא מתאים לא?
הוא, פשוט שונה ממני, אני חושבת שמה שהוא רוצה ממערכת יחסים, ומה שאני רוצה, הם דברים שונים לגמרי.
בכל פעם שאני מנשקת אותו הוא נדלק, ובכנות, אני לא מרגישה שבאמת כיף לו איתי אלא אם כן אני מנשקת אותו באיזשהו שלב.
זה קצת מוזר לא?
בכנות, זה משהו שכנראה עדיף לא לשתף, אבל הרשימה ללמה אנחנו לא מתאימים נהייתה ארוכה מדי, ואני צריכה לעשות לעצמי קצת סדר.
לא בא לי לנשק אותו שוב.
זה מרגיש כמו משהו שאני עושה כי אני מרגישה שאני חייבת, וגם, כדי לתרגל או משהו, אבל בכנות, אני חושבת שבפעם הרביעית כבר קלטתי את העניין, אז... אני פשוט נצלנית.
זה מה שאני אומרת לעצמי בכל אופן, שאם אני לא יכולה לנצל מישהו למשהו שאני רוצה, אז אני לא בעניין.
אני לא מספיק מחבבת אותו כדי להמשיך ככה.
כאילו, הוא חמוד והכול, אבל... אני חושבת שמה שאני מחשיבה לכיף, ומה שהוא מחשיב לכיף, אלו דברים שונים.
וגם, יש עוד איזשהו עניין נפשי בקשר אליו, שהוא קצת... יותר מדי כמוני, במובן השלילי.
זה כמו מינוס ומינוס, זה לא עובד.
המשכתי איתו את הקשר כי הרגשתי שיש לי חיבור אליו, ואני עדיין לא מרגישה את הרגש הברור הזה של "אוקיי סיימתי", ושוב המוח שלי קורא לי נצלנית.
בהתחלה, היה לי רושם כזה שחשבתי שאני עלולה להוריד אותו למטה, כי אני בדיכאון, חסרת אנרגיות בהרבה מובנים, ובכללי בלי חשק לחיים ולדברים.
אבל אחרי שהכרתי אותו יותר, הבנתי שאני לא יכולה להסתיר לו את השמש, כי היא כבר מוסתרת.
אבל מה זה עושה לי?
במקום להגיד "אה מעולה, אנחנו דומים", אני מתחילה להרגיש אחריות לגרום לאדם הזה להרגיש טוב יותר.
זה מזכיר לי את מערכת היחסים שלי עם החברה הכי טובה שלי, שנפרדתי ממנה לפני כמה שנים, כשהייתי ממש בדיכאון והרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את הקשר יותר.
זה קשה לנטוש אנשים כשאתה מבין את האפלה שהם חיים איתה, אבל גם תחושת האחריות על המצב המנטלי של אחרים כשאתה עצמך די... לא מעוניין בחיים, זה משהו שקשה להחזיק.
גם אני חיה באפלה, ברור, אבל אני גיבורה, זה שונה.
אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא מי שהייתי בעבר, שהגבולות שלי וההבנה שלי לגבי איך אני סוג של מקריבה את עצמי בשביל אחרים, טובים יותר היום.
אבל למה שאני אסכים להיכנס לזה?
אני לא... מרגישה עבור האדם הזה, את הרגשות שמצדיקים את הדאגה שמתפתחת בי.
דאגה שבקלות יכולה לבוא על חשבון האינטרסים שלי, כאילו כן, אני נצלנית לגמרי, אבל זה יותר בקטע של "הצד האפל המודחק", אני לא באמת חיה את הגרסה הזאת שקיימת בתוכי.
להפך, דווקא בגלל שבטבע שלי אני נצלנית, אני מוצאת את עצמי מסרבת לקחת מאנשים דברים, כמו נזירות כזאת.
אני כמו ערפד צמחוני.
עוד עניין, זה שהוא סיפר לי סוד שלו, אז... אני לא יכולה בדיוק להיפרד ממנו יום אחד, הוא יחשוב שזה בגלל זה.
וגם, אני לא יכולה להיפרד ממנו בלי להיות בטוחה במאה אחוז שזה מה שאני רוצה, כי אז אם זה לא ייגמר באמת, אני אשבור את האמון שלו.
כי כן נכון, כבר אמרתי בעבר שאני חושבת שהקשר שלנו לא מתאים לי, אבל לא אמרתי את זה שהצהרה לכך שהקשר שלנו נגמר מבחינתי, אלא יותר בקטע של לשתף את מה שאני חושבת ומרגישה - והוא פשוט לקח את זה מיד לשטות הזאת של-"ביי ובהצלחה".
זה מרגיש מטופש לצאת עם מישהו שאני כבר יודעת שמתישהו אני איפרד ממנו.
אבל כשאני מנסה להיות חכמה, אני סתם יוצרת תסבוכת, אז עדיף לחיות בטיפשות וברמה האמיתית שלי, מאשר לנסות להקדים את זמני.
האם זה אכן מטופש לצאת עם מישהו שכבר ברור מראש שאנחנו לא מתאימים? - כנראה כן, אבל בתור מישהי שעדיין לא עשתה את זה, אני לא יכולה באמת לדעת.
יצאתי איתו פעמיים, היה לי נחמד איתו פעמיים.
אני עדיין לא מצליחה לראות את האדם שעומד מולי, ויש לי תחושה שכשאני אראה את האדם שעומד מולי, הסקרנות שלי תסתיים ואני אמשיך בדרכי ישר אל מישהו אחר.
וואלה, עכשיו אני מבינה את המשפט: "הכול הוגן באהבה ובמלחמה".
כי הדבר הראשון שחשתי לגבי זה שאני פשוט אעבור הלאה לאדם הבא, היה אשמה, אבל אז חשבתי לעצמי שככה זה במערכות יחסים.
אני אדם נאמן, כזאת שנדבקת אל אדם אחד וזהו, וגם לא משחררת בקלות.
אבל מסתבר שהתכונות האלה, של להיות נאמנה לאדם אחד ולא לשחרר בקלות, לא מתאימות לעולם הדייטים.
והאם פאקינג הסכמתי להיכנס לעולם הדייטים?!
לא במודע.
בגלל זה אני קצת מתעצבנת עכשיו.
הייתי מעדיפה להכיר את עצמי דרך תחביבים או קריירה - לגלות עכשיו שמערכות יחסים הן הדבר שהכי חושף את הטבע שלי, זה פשוט מאכזב.
כי אז, אני רואה תועלת במערכות יחסים, בקטע של לנצל אותן בשביל להכיר את עצמי, אבל מכיוון שאני אידיאליסטית, זה גם נשמע לי רע ולא נכון.
אבל שוב, זה מחזיר אותי למשפט, ואני חושבת שעכשיו אני מתחילה להבין את העניין... למרות שזה לא אידאלי, זה כן הוגן.
מערכות יחסים אפלטוניות, יכולות להתקיים עם מינימום של אינטרס אישי, אבל כשאני חושבת על זה, כשאני לא רוצה מאנשים משהו אני גם לא נוטה לפתח איתם מערכת יחסים חזקה.
כל מערכת יחסים טובה שהייתה לי, התחילה מאינטרס.
זה מכאיב לאידיאליסטית שבי, אבל אתם יודעים מה, אני צריכה להתבגר ולהביט בעובדות.
אם אין לי אינטרס להיות במערכת יחסים מסוימת, אבל אני כן נמצאת בה, לרוב אני בעמדה של לתת מעצמי עבור האחר.
אז או שיש ניצול הדדי, או שאני פשוט משתמשת בעצמי כדי לעזור לאחרים.
אז אולי כל הקטע של לגלות שהצד האפל שלי הוא נצלן, זה בכלל לא עניין של טבע אישי שלי, אלא טבע אנושי של כולם.
אולי כולם נצלנים, אבל הם בסדר עם זה, כי הם אף פעם לא היו אידיאליסטים כמוני, והם אף פעם לא ראו בזה משהו שפוגע באחרים.
האידאל הישן הוא ללא אינטרסים וללא ניצול, האידאל החדש, זה אינטרסים משותפים וניצול הדדי.
והסיבה היחידה שאני חושבת שזה אכן ככה, ושזה תקין, זה כי אני לא חושבת שיש מערכת יחסים אחת חזקה שהייתה לי, שבה לא הייתה קיימת הדינמיקה הזאת, לפחות בשלב התחלתי.
בעצם, זה לא שאני תוהה אם זה בסדר לנצל את האחר, אלא שאני מגיעה להשלמה, שכבר ניצלתי מישהו.
כנראה שכבר ניצלתי מלא אנשים, פשוט התמקדתי יותר בחלק שבו אני הוגנת ונותנת גם להם משהו שהם רוצים.
אבל עכשיו אני רואה את זה, הנצלנות שלי היא לא דבר חריג.
היא כנראה הדלק מאחורי הרבה התחלות חדשות וקשרים, כי הרי מכיוון שאני לא אדם שמעריך קשרים או אוהב התחלות חדשות, מן הסתם שבכל פעם שזה קרה לי בכל זאת, זה כי היה לי משהו להרוויח מזה.
(25/7/26 22:55)
אני אצטרך לחכות כמה שעות כדי לראות שזה אכן עובד, בינתיים הדבקתי אחת ריקה על הקיר, אם היא לא תראה סימנים של נפילה, זה יהיה שיפור.
חשבתי על הקשר שלי עם הבחור הגבוה כל השבת.
אם קודם חשבתי שהקשר הזה לא מתאים לי, שאני לא מסוגלת בגלל כל הקטע של... מיזנתרופיות אולי, אז עכשיו אני מתחילה לחשוב שאנחנו פשוט לא מתאימים זה לזו.
אחרי השיחת טלפון הצלחתי לשכנע אותו לצאת איתי עוד פעם אחת, אבל אז כששאלתי אותו מה הוא חושב על הקשר שלנו, הוא אמר "אני זורם".
מה זה אומר בכלל?
יוצאים אחד עם השנייה עד שמגיעים למסקנה שזה לא מתאים לא?
הוא, פשוט שונה ממני, אני חושבת שמה שהוא רוצה ממערכת יחסים, ומה שאני רוצה, הם דברים שונים לגמרי.
בכל פעם שאני מנשקת אותו הוא נדלק, ובכנות, אני לא מרגישה שבאמת כיף לו איתי אלא אם כן אני מנשקת אותו באיזשהו שלב.
זה קצת מוזר לא?
בכנות, זה משהו שכנראה עדיף לא לשתף, אבל הרשימה ללמה אנחנו לא מתאימים נהייתה ארוכה מדי, ואני צריכה לעשות לעצמי קצת סדר.
לא בא לי לנשק אותו שוב.
זה מרגיש כמו משהו שאני עושה כי אני מרגישה שאני חייבת, וגם, כדי לתרגל או משהו, אבל בכנות, אני חושבת שבפעם הרביעית כבר קלטתי את העניין, אז... אני פשוט נצלנית.
זה מה שאני אומרת לעצמי בכל אופן, שאם אני לא יכולה לנצל מישהו למשהו שאני רוצה, אז אני לא בעניין.
אני לא מספיק מחבבת אותו כדי להמשיך ככה.
כאילו, הוא חמוד והכול, אבל... אני חושבת שמה שאני מחשיבה לכיף, ומה שהוא מחשיב לכיף, אלו דברים שונים.
וגם, יש עוד איזשהו עניין נפשי בקשר אליו, שהוא קצת... יותר מדי כמוני, במובן השלילי.
זה כמו מינוס ומינוס, זה לא עובד.
המשכתי איתו את הקשר כי הרגשתי שיש לי חיבור אליו, ואני עדיין לא מרגישה את הרגש הברור הזה של "אוקיי סיימתי", ושוב המוח שלי קורא לי נצלנית.
בהתחלה, היה לי רושם כזה שחשבתי שאני עלולה להוריד אותו למטה, כי אני בדיכאון, חסרת אנרגיות בהרבה מובנים, ובכללי בלי חשק לחיים ולדברים.
אבל אחרי שהכרתי אותו יותר, הבנתי שאני לא יכולה להסתיר לו את השמש, כי היא כבר מוסתרת.
אבל מה זה עושה לי?
במקום להגיד "אה מעולה, אנחנו דומים", אני מתחילה להרגיש אחריות לגרום לאדם הזה להרגיש טוב יותר.
זה מזכיר לי את מערכת היחסים שלי עם החברה הכי טובה שלי, שנפרדתי ממנה לפני כמה שנים, כשהייתי ממש בדיכאון והרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את הקשר יותר.
זה קשה לנטוש אנשים כשאתה מבין את האפלה שהם חיים איתה, אבל גם תחושת האחריות על המצב המנטלי של אחרים כשאתה עצמך די... לא מעוניין בחיים, זה משהו שקשה להחזיק.
גם אני חיה באפלה, ברור, אבל אני גיבורה, זה שונה.
אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא מי שהייתי בעבר, שהגבולות שלי וההבנה שלי לגבי איך אני סוג של מקריבה את עצמי בשביל אחרים, טובים יותר היום.
אבל למה שאני אסכים להיכנס לזה?
אני לא... מרגישה עבור האדם הזה, את הרגשות שמצדיקים את הדאגה שמתפתחת בי.
דאגה שבקלות יכולה לבוא על חשבון האינטרסים שלי, כאילו כן, אני נצלנית לגמרי, אבל זה יותר בקטע של "הצד האפל המודחק", אני לא באמת חיה את הגרסה הזאת שקיימת בתוכי.
להפך, דווקא בגלל שבטבע שלי אני נצלנית, אני מוצאת את עצמי מסרבת לקחת מאנשים דברים, כמו נזירות כזאת.
אני כמו ערפד צמחוני.
עוד עניין, זה שהוא סיפר לי סוד שלו, אז... אני לא יכולה בדיוק להיפרד ממנו יום אחד, הוא יחשוב שזה בגלל זה.
וגם, אני לא יכולה להיפרד ממנו בלי להיות בטוחה במאה אחוז שזה מה שאני רוצה, כי אז אם זה לא ייגמר באמת, אני אשבור את האמון שלו.
כי כן נכון, כבר אמרתי בעבר שאני חושבת שהקשר שלנו לא מתאים לי, אבל לא אמרתי את זה שהצהרה לכך שהקשר שלנו נגמר מבחינתי, אלא יותר בקטע של לשתף את מה שאני חושבת ומרגישה - והוא פשוט לקח את זה מיד לשטות הזאת של-"ביי ובהצלחה".
זה מרגיש מטופש לצאת עם מישהו שאני כבר יודעת שמתישהו אני איפרד ממנו.
אבל כשאני מנסה להיות חכמה, אני סתם יוצרת תסבוכת, אז עדיף לחיות בטיפשות וברמה האמיתית שלי, מאשר לנסות להקדים את זמני.
האם זה אכן מטופש לצאת עם מישהו שכבר ברור מראש שאנחנו לא מתאימים? - כנראה כן, אבל בתור מישהי שעדיין לא עשתה את זה, אני לא יכולה באמת לדעת.
יצאתי איתו פעמיים, היה לי נחמד איתו פעמיים.
אני עדיין לא מצליחה לראות את האדם שעומד מולי, ויש לי תחושה שכשאני אראה את האדם שעומד מולי, הסקרנות שלי תסתיים ואני אמשיך בדרכי ישר אל מישהו אחר.
וואלה, עכשיו אני מבינה את המשפט: "הכול הוגן באהבה ובמלחמה".
כי הדבר הראשון שחשתי לגבי זה שאני פשוט אעבור הלאה לאדם הבא, היה אשמה, אבל אז חשבתי לעצמי שככה זה במערכות יחסים.
אני אדם נאמן, כזאת שנדבקת אל אדם אחד וזהו, וגם לא משחררת בקלות.
אבל מסתבר שהתכונות האלה, של להיות נאמנה לאדם אחד ולא לשחרר בקלות, לא מתאימות לעולם הדייטים.
והאם פאקינג הסכמתי להיכנס לעולם הדייטים?!
לא במודע.
בגלל זה אני קצת מתעצבנת עכשיו.
הייתי מעדיפה להכיר את עצמי דרך תחביבים או קריירה - לגלות עכשיו שמערכות יחסים הן הדבר שהכי חושף את הטבע שלי, זה פשוט מאכזב.
כי אז, אני רואה תועלת במערכות יחסים, בקטע של לנצל אותן בשביל להכיר את עצמי, אבל מכיוון שאני אידיאליסטית, זה גם נשמע לי רע ולא נכון.
אבל שוב, זה מחזיר אותי למשפט, ואני חושבת שעכשיו אני מתחילה להבין את העניין... למרות שזה לא אידאלי, זה כן הוגן.
מערכות יחסים אפלטוניות, יכולות להתקיים עם מינימום של אינטרס אישי, אבל כשאני חושבת על זה, כשאני לא רוצה מאנשים משהו אני גם לא נוטה לפתח איתם מערכת יחסים חזקה.
כל מערכת יחסים טובה שהייתה לי, התחילה מאינטרס.
זה מכאיב לאידיאליסטית שבי, אבל אתם יודעים מה, אני צריכה להתבגר ולהביט בעובדות.
אם אין לי אינטרס להיות במערכת יחסים מסוימת, אבל אני כן נמצאת בה, לרוב אני בעמדה של לתת מעצמי עבור האחר.
אז או שיש ניצול הדדי, או שאני פשוט משתמשת בעצמי כדי לעזור לאחרים.
אז אולי כל הקטע של לגלות שהצד האפל שלי הוא נצלן, זה בכלל לא עניין של טבע אישי שלי, אלא טבע אנושי של כולם.
אולי כולם נצלנים, אבל הם בסדר עם זה, כי הם אף פעם לא היו אידיאליסטים כמוני, והם אף פעם לא ראו בזה משהו שפוגע באחרים.
האידאל הישן הוא ללא אינטרסים וללא ניצול, האידאל החדש, זה אינטרסים משותפים וניצול הדדי.
והסיבה היחידה שאני חושבת שזה אכן ככה, ושזה תקין, זה כי אני לא חושבת שיש מערכת יחסים אחת חזקה שהייתה לי, שבה לא הייתה קיימת הדינמיקה הזאת, לפחות בשלב התחלתי.
בעצם, זה לא שאני תוהה אם זה בסדר לנצל את האחר, אלא שאני מגיעה להשלמה, שכבר ניצלתי מישהו.
כנראה שכבר ניצלתי מלא אנשים, פשוט התמקדתי יותר בחלק שבו אני הוגנת ונותנת גם להם משהו שהם רוצים.
אבל עכשיו אני רואה את זה, הנצלנות שלי היא לא דבר חריג.
היא כנראה הדלק מאחורי הרבה התחלות חדשות וקשרים, כי הרי מכיוון שאני לא אדם שמעריך קשרים או אוהב התחלות חדשות, מן הסתם שבכל פעם שזה קרה לי בכל זאת, זה כי היה לי משהו להרוויח מזה.
(25/7/26 22:55)