בדרך כלל אני אוהבת לשבת לנסות לכתוב עם קפה בצד, אבל מכיוון שאני מעדיפה לחמם חלב על הגז אבל אמא שלי מבשלת עכשיו ואני לא רוצה להפריע, אני אסתפק במים.
התעוררתי לא מזמן, בעצם, אולי כן מזמן, פשוט הייתי במיטה מחוברת לפלאפון שלי אז לא שמתי לב כל כך לזמן שעבר.
החלטתי לכתוב כי סוג של יש לי משהו לכתוב עליו כרגע, אז למה לא.
אני לא מסתדרת עם אנשים.
כאילו, אני בטוחה שזה לא מפתיע אף אחד, אבל אני חושבת שרק עכשיו אחרי שניתקתי קשר (בפעם המי יודע כמה) עם האדם שהייתי איתו בקשר, אני מבינה עד כמה - אני לא מסתדרת עם אנשים.
אני רגישה במיוחד לאחרונה, מכיוון שהייתי בקשר עם מישהו שבהתחלה הכול היה בסדר איתו אבל אז לאט לאט החוסר כבוד התחיל לחלחל, אני סוג של שומעת אנשים אחרת, ברמה של להיות מסוגלת לזהות איך הערה קטנה היום, יכולה להפוך לחוסר כבוד בעתיד.
לפחות אני לא מצולקת מהקשר ההוא, אני מרגישה די בסדר, זה שהייתי איתו בקשר כבר לא כל כך מיוחד בעיניי, כי ברור לי שמה שהיה יוצא דופן לא היה הוא, אלא החיבה שלי אליו.
זה לא שאני לא מחבבת אותו יותר, אני פשוט - לא חשה שום רגשות חיוביים או שליליים כלפיו.
אני פשוט סיימתי רגשית.
אבל אני אחזור לשאר האנשים בעולם, ולשאלה האולי מטרידה: "איך זה שאין אפילו אדם אחד שאני מסתדרת איתו?"
מישהו אמר לי שזה כי יש לי אינטליגנציה רגשית גבוהה.
כאילו, זה קשה עבורי לתקשר עם אנשים שאין להם את אותה רמה של מודעות, שלא מתעמקים בדברים.
מהמעט שאני מבינה על בני אדם אחרים, נראה שאני נופלת על הצד יותר רציני של הספקטרום מבחינת הרגשות והעומק שאני מחפשת, אבל לא רצינית בכלל כשזה נוגע לדברים כמו אחריות, עתיד, שגרה וכו'.
אני פשוט לא מבינה למה זה עניין של אנשים אחרים, איך אני חיה את חיי.
אז יש חלק די מכובד, מהעוגה הזאת של "לא מסתדרת עם אנשים", שנובע מהלייף סטייל שלי ומאי ההסכמה של אנשים אחרים.
אני מניחה שהם פשוט לא רואים את הצביעות, "תעשי מה שאת רוצה עם חיים שלך! אבל את צריכה לצאת מהבית, ולעבוד בעבודה נורמלי, ושיהיו לך חברות."
יש לי בעיה עם תנאים.
אבל יותר מזה, יש לי בעיה עם אנשים שלא שמים לב, שהם מציבים לי תנאים, ובעצם מתכחשים לכך, שיש להם בעיה עמוקה עם מי שאני, ושאם הם לא יקבלו אותי כמו שאני פשוט לא יהיה שום קשר בינינו.
כאילו, זה מוזר לי שאנשים חושבים שאני ארצה קשר איתם, אם הם יגידו לי מה לעשות עם חיי, ואיך אני צריכה לחיות, ומה נכון בעיניהם.
זה כל כך הפך ממה שאני מחפשת בבני אדם, בגלל זה זה כל כך מוזר שזה כאילו מה שהם מנסים להציע לי כשהם קשר איתי, הדרכה והכוונה, מהסוג שבאמת לא מעניין אותי.
הסוג השני של אנשים שאני לא מסתדרת איתם, זה אנשים שלא יודעים איך להגיב לכעס שלי, שרואים אותי כאגרסיבית או עצבנית רק מהדרך שבה אני מביעה את עצמי, ועם הזמן מתחילים להתנהג כאילו - מה שאני אומרת לא שווה הקשבה, אם זה נשמע להם כועס.
זה גם מוזר לי, כי הרי כשאדם כועס הוא לרוב מביע סוג של רצון להציב גבול, ולהבהיר משהו שקריטי עבורו, לאדם האחר - ולהתנהג כאילו, אתה לא אומר לנהל שיחה עם אדם שאולי מביע כעס, זה פשוט חתיכת נטישה.
וכאילו, אנשים עושים את זה כל הזמן.
הם נוטשים את הספינה, ברגע שהיא מתחילה להיות מוצפת באיזשהו רגש שהם מפחדים להתמודד איתו.
אז פחדנים קיצר.
אני מניחה שאני אדם מלא תשוקה סך הכול, למרות שאני בתולה וזה.
אני באמת לא אדם מאיים, אני כולי קטנה ולא מזיקה, אבל - התשוקה שלי, שבמערכות היחסים שלי אני מבעיה אותה דרך רגשות ותקשורת אינטנסיבית לאחרים, הופכת אותי לאדם שחוששים לדבר איתו.
אני לא אוהבת פחדנים, אז ברגע שאני כועסת, ואני מביעה משהו, ואני רואה שלאדם האחר לוקח זמן לענות לי, אבל הוא עדיין עונה לי, אבל הוא עדיין מכבד אותי, והוא מתנהג כאילו מישהו שרואה שיש פה אישיו ומתרכז בשיחה - זה כל כך מרגיע עבורי.
כאילו, איך לעזאזל אני יכולה לסמוך על אדם שלא יכול אפילו להתמודד עם שיחה שיש בה מטען, אני לא רוצה אדם כזה לידי בזמן אפוקליפסה.
זה תכלס מה שאני מחפשת בבני אדם, אנשים שאני אוכל לסמוך עליהם בזמן אפוקליפסה.
כאילו, אם אתה לא יכול לסחוב אותי על הגב שלך, אני לא רוצה אותך לשארית חיי.
אלא אם כן אני ממש מחבבת אותך, ואז אני אסחוב אותך על הגב שלי, כי מסתבר שכשאני מחבבת מישהו, אני פתאום נהיית גיבורה.
כאילו אני סוג של אדם, שיגן על אנשים בגופו.
אז אני צריכה מישהו הרבה יותר אמיץ ממני, שישמור עליי מהטיפשות של עצמי.
למרות שבואו, זה לא כזה טיפשי, אני במילא לא כזה מועילה לחברה, הרבה יותר הגיוני שלא מועילים לחברה יהיו מגנים אנושיים.
אם היה לי ילד, אז הייתי לגמרי משתמשת באנשים אחרים כמגן אנושי כדי לשרוד, כי להגן על עצמי זה כבר לא רק להגן על עצמי, אלא להגן על עוד אדם.
אבל תודה לאל שאני לא רוצה ילדים.
באופן כללי, על כל האימהות צריך להגן, כי הן אלו שיגנו על הילדים שלהם.
כאילו, אתם ראיתם את הסרטון של האמא שרצה לכיוון הילדים שלה שהיו בים בזמן צונאמי?!
זאת אימהות.
די בטוחה שהיא הצילה אותם ואת עצמה, למרות שהיא עשתה בדיוק את ההפך ממה שאנשים ממליצים לעשות.
אתם יודעים מה אנשים ממליצים לעשות בזמן צונאמי?
להשאיר את כל איפה שהוא, ולרוץ למקום גבוה, 3 מטר מעל פני הים נראה לי.
זה כולל תינוקות.
כאילו אני לא אמא, ואני לא יודעת לשחות, אבל איך לעזאזל אפשר לרוץ ולהשאיר תינוק מאחור?!
על מה אני כותבת בכלל?
אה כן, אני התחלתי להסביר על סיבות למה אני לא מסתדרת עם אנשים.
אני פשוט כל כך עוקצנית.
כאילו, מצד אחד, אני יכולה לתת לזרים עצה ממש טובה, ולהקשיב להם, בלי שום היסוס, כי אם יש מישהו שחושב שאני יכולה לעזור לו במשהו - ברור שאני אנסה.
אבל מצד שני, אני מתבטאת בצורה אגרסיבית ומפחידה.
ואני יכולה פשוט לסיים את הקטע הזה בלהגיד שאני מאשימה בזה את אמא שלי, אבל אני לא רוצה להגביל את עצמי ככה.
אני מאשימה בזה - גם - את אמא שלי, אבל נשארת פתוחה לעוד אפשרויות.
אני כל כך מצחיקה את עצמי, שתדעו.
אולי היא סיימה כבר עם הגז?
אני צריכה את המשקה החם שלי.
(29/3/26 15:31)
התעוררתי לא מזמן, בעצם, אולי כן מזמן, פשוט הייתי במיטה מחוברת לפלאפון שלי אז לא שמתי לב כל כך לזמן שעבר.
החלטתי לכתוב כי סוג של יש לי משהו לכתוב עליו כרגע, אז למה לא.
אני לא מסתדרת עם אנשים.
כאילו, אני בטוחה שזה לא מפתיע אף אחד, אבל אני חושבת שרק עכשיו אחרי שניתקתי קשר (בפעם המי יודע כמה) עם האדם שהייתי איתו בקשר, אני מבינה עד כמה - אני לא מסתדרת עם אנשים.
אני רגישה במיוחד לאחרונה, מכיוון שהייתי בקשר עם מישהו שבהתחלה הכול היה בסדר איתו אבל אז לאט לאט החוסר כבוד התחיל לחלחל, אני סוג של שומעת אנשים אחרת, ברמה של להיות מסוגלת לזהות איך הערה קטנה היום, יכולה להפוך לחוסר כבוד בעתיד.
לפחות אני לא מצולקת מהקשר ההוא, אני מרגישה די בסדר, זה שהייתי איתו בקשר כבר לא כל כך מיוחד בעיניי, כי ברור לי שמה שהיה יוצא דופן לא היה הוא, אלא החיבה שלי אליו.
זה לא שאני לא מחבבת אותו יותר, אני פשוט - לא חשה שום רגשות חיוביים או שליליים כלפיו.
אני פשוט סיימתי רגשית.
אבל אני אחזור לשאר האנשים בעולם, ולשאלה האולי מטרידה: "איך זה שאין אפילו אדם אחד שאני מסתדרת איתו?"
מישהו אמר לי שזה כי יש לי אינטליגנציה רגשית גבוהה.
כאילו, זה קשה עבורי לתקשר עם אנשים שאין להם את אותה רמה של מודעות, שלא מתעמקים בדברים.
מהמעט שאני מבינה על בני אדם אחרים, נראה שאני נופלת על הצד יותר רציני של הספקטרום מבחינת הרגשות והעומק שאני מחפשת, אבל לא רצינית בכלל כשזה נוגע לדברים כמו אחריות, עתיד, שגרה וכו'.
אני פשוט לא מבינה למה זה עניין של אנשים אחרים, איך אני חיה את חיי.
אז יש חלק די מכובד, מהעוגה הזאת של "לא מסתדרת עם אנשים", שנובע מהלייף סטייל שלי ומאי ההסכמה של אנשים אחרים.
אני מניחה שהם פשוט לא רואים את הצביעות, "תעשי מה שאת רוצה עם חיים שלך! אבל את צריכה לצאת מהבית, ולעבוד בעבודה נורמלי, ושיהיו לך חברות."
יש לי בעיה עם תנאים.
אבל יותר מזה, יש לי בעיה עם אנשים שלא שמים לב, שהם מציבים לי תנאים, ובעצם מתכחשים לכך, שיש להם בעיה עמוקה עם מי שאני, ושאם הם לא יקבלו אותי כמו שאני פשוט לא יהיה שום קשר בינינו.
כאילו, זה מוזר לי שאנשים חושבים שאני ארצה קשר איתם, אם הם יגידו לי מה לעשות עם חיי, ואיך אני צריכה לחיות, ומה נכון בעיניהם.
זה כל כך הפך ממה שאני מחפשת בבני אדם, בגלל זה זה כל כך מוזר שזה כאילו מה שהם מנסים להציע לי כשהם קשר איתי, הדרכה והכוונה, מהסוג שבאמת לא מעניין אותי.
הסוג השני של אנשים שאני לא מסתדרת איתם, זה אנשים שלא יודעים איך להגיב לכעס שלי, שרואים אותי כאגרסיבית או עצבנית רק מהדרך שבה אני מביעה את עצמי, ועם הזמן מתחילים להתנהג כאילו - מה שאני אומרת לא שווה הקשבה, אם זה נשמע להם כועס.
זה גם מוזר לי, כי הרי כשאדם כועס הוא לרוב מביע סוג של רצון להציב גבול, ולהבהיר משהו שקריטי עבורו, לאדם האחר - ולהתנהג כאילו, אתה לא אומר לנהל שיחה עם אדם שאולי מביע כעס, זה פשוט חתיכת נטישה.
וכאילו, אנשים עושים את זה כל הזמן.
הם נוטשים את הספינה, ברגע שהיא מתחילה להיות מוצפת באיזשהו רגש שהם מפחדים להתמודד איתו.
אז פחדנים קיצר.
אני מניחה שאני אדם מלא תשוקה סך הכול, למרות שאני בתולה וזה.
אני באמת לא אדם מאיים, אני כולי קטנה ולא מזיקה, אבל - התשוקה שלי, שבמערכות היחסים שלי אני מבעיה אותה דרך רגשות ותקשורת אינטנסיבית לאחרים, הופכת אותי לאדם שחוששים לדבר איתו.
אני לא אוהבת פחדנים, אז ברגע שאני כועסת, ואני מביעה משהו, ואני רואה שלאדם האחר לוקח זמן לענות לי, אבל הוא עדיין עונה לי, אבל הוא עדיין מכבד אותי, והוא מתנהג כאילו מישהו שרואה שיש פה אישיו ומתרכז בשיחה - זה כל כך מרגיע עבורי.
כאילו, איך לעזאזל אני יכולה לסמוך על אדם שלא יכול אפילו להתמודד עם שיחה שיש בה מטען, אני לא רוצה אדם כזה לידי בזמן אפוקליפסה.
זה תכלס מה שאני מחפשת בבני אדם, אנשים שאני אוכל לסמוך עליהם בזמן אפוקליפסה.
כאילו, אם אתה לא יכול לסחוב אותי על הגב שלך, אני לא רוצה אותך לשארית חיי.
אלא אם כן אני ממש מחבבת אותך, ואז אני אסחוב אותך על הגב שלי, כי מסתבר שכשאני מחבבת מישהו, אני פתאום נהיית גיבורה.
כאילו אני סוג של אדם, שיגן על אנשים בגופו.
אז אני צריכה מישהו הרבה יותר אמיץ ממני, שישמור עליי מהטיפשות של עצמי.
למרות שבואו, זה לא כזה טיפשי, אני במילא לא כזה מועילה לחברה, הרבה יותר הגיוני שלא מועילים לחברה יהיו מגנים אנושיים.
אם היה לי ילד, אז הייתי לגמרי משתמשת באנשים אחרים כמגן אנושי כדי לשרוד, כי להגן על עצמי זה כבר לא רק להגן על עצמי, אלא להגן על עוד אדם.
אבל תודה לאל שאני לא רוצה ילדים.
באופן כללי, על כל האימהות צריך להגן, כי הן אלו שיגנו על הילדים שלהם.
כאילו, אתם ראיתם את הסרטון של האמא שרצה לכיוון הילדים שלה שהיו בים בזמן צונאמי?!
זאת אימהות.
די בטוחה שהיא הצילה אותם ואת עצמה, למרות שהיא עשתה בדיוק את ההפך ממה שאנשים ממליצים לעשות.
אתם יודעים מה אנשים ממליצים לעשות בזמן צונאמי?
להשאיר את כל איפה שהוא, ולרוץ למקום גבוה, 3 מטר מעל פני הים נראה לי.
זה כולל תינוקות.
כאילו אני לא אמא, ואני לא יודעת לשחות, אבל איך לעזאזל אפשר לרוץ ולהשאיר תינוק מאחור?!
על מה אני כותבת בכלל?
אה כן, אני התחלתי להסביר על סיבות למה אני לא מסתדרת עם אנשים.
אני פשוט כל כך עוקצנית.
כאילו, מצד אחד, אני יכולה לתת לזרים עצה ממש טובה, ולהקשיב להם, בלי שום היסוס, כי אם יש מישהו שחושב שאני יכולה לעזור לו במשהו - ברור שאני אנסה.
אבל מצד שני, אני מתבטאת בצורה אגרסיבית ומפחידה.
ואני יכולה פשוט לסיים את הקטע הזה בלהגיד שאני מאשימה בזה את אמא שלי, אבל אני לא רוצה להגביל את עצמי ככה.
אני מאשימה בזה - גם - את אמא שלי, אבל נשארת פתוחה לעוד אפשרויות.
אני כל כך מצחיקה את עצמי, שתדעו.
אולי היא סיימה כבר עם הגז?
אני צריכה את המשקה החם שלי.
(29/3/26 15:31)