פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 41 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 ימים פרק חדש. Rasta
מעולם לא יצאנו ממצרים. זהו סיפור אגדה שמהימנותו מוטלת בספק, אך האירוניה שבו משעשעת ועצובה גם יחד – אמיתית להפליא. שהרי לכאורה השתחררנו מעבדות לחירות, ועתה, שלושת אלפים שנה ויותר לאחר מכן, אני שוב מוצא עצמי עבד.
ב־1 בספטמבר 2025 עברנו דירה, ג'ולין ואני. החוזה הקודם נקטע אחרי שנה אחת, לאחר שבעלת הבית – שלא לומר מטורללת – החליטה שאיננו ממשיכים. כששאלתי לסיבה, ענתה שביתה מבקשת לשוב ולגור בבית ילדותה. שבוע קודם לכן הזמינו השכנים מתחתינו בודק קרינה מטעם המשרד להגנת הסביבה, ונאמר להם שרמת הקרינה בבניין גבוהה ומסוכנת. לא טרחתי לעדכן את בעלת הדירה בחדשות.
וכך אני מוצא את עצמי שוב עבד. לא לפרעה, אלא לעבודה שגוזלת ממני שישה ימים בשבוע, שעות על גבי שעות, רק כדי להרוויח כמעט מספיק, בעוד שרוב מה שאני מרוויח נעלם אל תוך דירה שבורה, איכות חיים נמוכה ורמת קרינה גבוהה.
"הכל לטובה ג'ולין. נעוף מכאן - מצ'רנוביל - ונתחיל פרק חדש בחיינו"
הגענו להחלטה, ג'ולין ואני: הגיע הזמן להשקיע באיכות החיים שלנו, לחשוב על נוחות, ולקבל תמורה אמיתית לעבודה הקשה. אם כבר משלמים ביוקר, לפחות שהתמורה תהיה בהתאם. הדירה הבאה תהיה הבית של המשפחה הקטנה שלנו לשנים הקרובות – של ג'ולין, שלי ושל זטסו, החתולה המתוקה, הבת שלנו שאנחנו אוהבים כל כך. זה משגע את אמא שלי כשאני קורא לזטסו 'הבת שלנו', שכן היא עוד מתעקשת, ומקווה, שאשנה את דעתי לגבי הבאת ילדים לעולם.
אל החדשות על המעבר הפתאומי ג'ולין הגיבה בהתקף לחץ קטן. יאמר לזכותה, הוא נרגע די מהר אך לא לחלוטין – שכן מעבר דירה תמיד מעלה בה חרדה. לא המעבר עצמו מלחיץ אותה, אלא התזמון הגרוע, ובעיקר המובילים: להפקיד את כל רכושה בידיים זרות, גברים חסרי אכפתיות ואמפתיה, רכוש שנשמר במשפחתה שנים רבות, מסבתה ועד אביה שנפטר. ג'ולין אוהבת לחשוב, לתכנן ולעצב – עבורה, בית חדש הוא קנבס לבן, גדול וריק, שמחכה ליד אמן.
החיפוש אחר הבית החדש שלנו לא ארך זמן רב. ראינו מספר דירות, אך לא אחת מהן עמדה בקנה מידה עם התמונות שפורסמו בפייסבוק או באתר יד 2. לבסוף מצאתי אותה – בית יפהפה במתחם יוקרתי הנושק לעיר העתיקה, צמוד לנמל, באזור מקסים פסטורלי ושקט. יקר, אך איכות החיים בו גבוהה מתמיד, כנראה הגבוהה ביותר שחוויתי אי פעם.
"אנחנו שניים, ג'ולין. אנחנו יחד בסיפור הזה. יחד אנחנו מסוגלים לעמוד בהוצאות. והתמורה שאנו מקבלים יוצאת מן הכלל. הגיע הזמן שנפנק את עצמנו, אנחנו בני 30, כבר לא רווקים בני 20 שיכולים להתפשר על איכות חיים בשביל לחסוך כמה גרושים."
הדירה גדולה - ארבעה חדרים, שני חדרי אמבטיה, שלושה שירותים. חדר שירות ומטבח גדול. יש מקום, והרבה ממנו. המתחם עצמו כולל בריכה גדולה, חדר כושר, סאונה, וגם קפיטריה, אודיטוריום, שולחן סנוקר, והכי חשוב: שחמט רצפה ענק.
ביום שבת, בדיוק לפני שבוע, התעוררתי כהרגלי מוקדם. זטסו בדרך כלל ישנה איתנו, אוהבת להתכרבל בין הרגליים שלנו. באותו בוקר היא לא היתה שם. תחילה לא חשבתי את זה למוזר. מעבר הדירה השפיע עליה קצת, לקח לה זמן להתרגל; היא עדיין לא מורגלת, עדיין מפוחדת, עדיין לומדת את הבית החדש. אולי מצאה מקום נוסף להסתתר בו לאחר ששמעה רעש לא מוכר – זטסו שלנו, פחדנית קטנה.
בדרך כלל, כשאני מתעורר, גם אם רק כמה דקות אחר כך, זטסו מצטרפת אלי. היא מלווה אותי אל חדר האמבטיה, יושבת לידי כשאני על האסלה, ואז לוקחת אותי אל המטבח מבקשת את ארוחת הבוקר שלה עם קול יללה מתוק ושקט. באותו בוקר, שום דבר מזה לא קרה.
החלון נשאר פתוח. זטסו נעלמה.
השבוע האחרון היה קשה. בלילה הראשון שלנו בלעדיה בכיתי; ביום השני הדמעות התייבשו, אך העצבות נשארה. ג'ולין, לעומת זאת, בוכה כבר שבוע, לפרקים – בעיקר בבוקר, כשהיא מתעוררת וזטסו לא איתנו, וגם בשעות החמות כשהיא חושבת על זטסו ועל החום הכבד. "התפקיד שלנו היה להגן עליה, לשמור עליה... היא בטח רעבה או פצועה הטיפשה הקטנה" היא אומרת ובוכה.
כבר שבוע שאנחנו מחפשים את זטסו שלנו. תלינו מודעות בכל המתחם, שלחנו הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הדיירים, פרסמנו פוסטים בפייסבוק, פתחנו קריאה במוקד 106, ודיברנו גם עם צער בעלי חיים. השכנה שלנו, שרה שגרה בדירה ממול, הקימה צוות חיפוש הכולל צרפתיות פנסיונריות וילדים – כולם מחפשים את זטסו. ענת, שאמורה לחזור ביום ראשון מחופשה, מדברת עם ג'ולין כבר כמה ימים ומנסה להרגיע אותה: "חתולים לא מתרחקים מהבית שלהם. היא עדיין במתחם, אנחנו נמצא אותה. אל תדאגי. בבית הקברות כבר בדקתם?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
