נועם היה ספרן בספרייה עירונית ישנה, כזו שכבר לא הרבה פוקדים. רוב האנשים קראו ממסכים, ורק בודדים עוד טרחו לדפדף בין דפים מצהיבים ולחפש עולמות בין כריכות קשיחות.
הוא אהב את השקט של הספרים. את הריח שלהם. את הפינה הקבועה שבה איש לא הפריע לו להיעלם. במשך השנים אסף לעצמו אוסף קטן של סיפורים על חיות חכמות – שועלים פיקחים, דובים מלנכוליים, פילים חכמים. משהו בנוכחות השקטה והכבדה של הפילים ריגש אותו במיוחד – אולי כי גם הוא הרגיש תמיד קצת גדול מדי, לא שייך, שקט מדי בשביל הרעש שסביבו.
ביום הולדתו הארבעים ושלושה, כשהגיע לספרייה כרגיל, מצא מכתב מונח על שולחנו. לא הייתה עליו כתובת, רק כתב יד מסולסל, ישן, כאילו נכתב בעט נובע:
"נועם היקר, הזמן הגיע. המסיבה מחכה."
מאחור, בקצה הדף, היה מצויר פיל.
נועם חייך. חשב שזו אולי מתיחה של אחת הספרניות הצעירות, אולי אפילו ברכה שובבה. אבל כשפתח את דלת המחסן האחורי – הדלת שלא נפתחה שנים – מצא מאחוריה לא מדפים, אלא שביל.
שביל אל תוך יער עבות, שהספרים בו צמחו על העצים במקום פירות, והאוויר היה רווי ריח של דפים ודיו טרי. ככל שהתקדם, שמע קולות – לא של אנשים, אלא של... פילים.
הם חיכו לו. בעיניים חכמות, מבינות, ללא מילים. הם הקיפו אותו באיטיות, כאילו מברכים אותו בשפתם העתיקה. אחד מהם, בעל עיטורי זהב על מצחו, ניגש אליו והגיש לו ספר. על הכריכה – שמו שלו. הסיפור שלו.
נועם הבין. כל השנים האלה הוא רק דפדף. קרא סיפורים של אחרים. עכשיו הגיע תורו לספר.
המסיבה לא הייתה של בלונים או עוגות, אלא של זיכרונות. של רגעים שאסף, של מילים שאמר ושתיקות שבחר. הפילים, מסתבר, זכרו הכול.
כל מה ששכח על עצמו – הם החזירו לו, עטוף בשקט ובעוצמה.
וכשחזר – לא היה שום מחסן. רק שולחן עבודה ישן וספר חדש מונח עליו.
לא כתוב על ידי סופר מפורסם, אלא עליו. ובפנים, בעמוד הראשון, נכתב:
"ברוך הבא. עכשיו תורך לכתוב."
אם תרצי גרסה ריאליסטית יותר או עם נופך פילוסופי, אפשר לעבד אותה גם לכיוון הזה.
(נכתב בעזרת chatGPT כדי לדחוק החוצה ספאם פרסומי
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
