איך בלאומילך עוזר לספרות
אבי גולדברג
מדי פעם כשאני חודר למעמקי העיר שהיתה לבנה, עולה בליבי התחושה שהטופוגרפיה שלה משתנה ללא הרף. בימים אלה הכניסה הצפונית מרחוב ארלוזורוב שובשה היטב בחריצת אספלט וגידור מרבית שטח התנועה הממונעת לכדי נתיב צר, בדרך בה בוקרים ממונטנה מנווטים את עדריהם מהמרעה הירוק אל בין הגדרות . דרומה משם בדרך שנקראה פתח תקווה, מנסה בגין לשלוח זרוע תחבורתית נואשות לשאול המלך הנתון בכבלים: שוב גידרו, פצלו, אזקו ופרצו במקום בו נחה שנים רבות צומת מוצלת בנופי פיקוסים. במקומה מתפתל מעבר צר לוליינית מערבה, לשמאלו מוטל גל הריסות מרשים בקנה מידה של אתר חאן יונסי, או הר נפוליאון, שהיה עד לפני שבוע חלק משכונת מגורים הוותיקה.
בקיצור [זה כבר לא יהיה] כשהגעתי לחנות הספרים בפינת רש"י לאחר שעברתי בזהירות בפרוזדור עירוני מאולתר בין רשתות ברזל וכביש מרוסק מכיכר מגן דוד צפונה לגן מאיר. שמחתי על מנוחת דציבלים רגעית מתסמונת בלאומילך, בה נדבק כל קומפרסור ופטיש אוויר שהשתחרר ממילואים או יצא לסופ"ש מעזה. כולם הגיעו לתל אביב והם יורדים בחמת זעם בלתי מרוסנת על כל ביטון ואבן וכל חומר קשיח בו הם נתקלים. ולזכרו של בומבה צור!
כשהתרווחתי אל שולחן וכוס קפה וספר שמשכתי באקראי מאחד המדפים, חשתי בנקישה קלה על שכמי, וקול נשי השואל בהיסוס לשמי. בדרך כלל מנסים לאמת אותי עם שמי רק בקופת חולים. המתנתי עד שהקול השואל יואיל להניע את עצמו ולהתייצב בפני, כדי שלא לסובב את צווארי בתנועה פזיזה שתוצאותיה ידועות. הגברת שהתייצבה בפני הציגה עצמה כ"ארנונה מהעממי", רוצה לומר היא הייתה ילדה בשם ארנונה שלמדה באותו בית ספר בו אני למדתי שתי כיתות מתחתי, ובחישוב מהיר היא כיום צעירה פוחזת בתחילת שנות השבעים שלה.
נאלצתי לאכזב אותה " מצטער חלפו שנים איני זוכר"
היא התנחמה בכך שהיא דווקא זוכרת אותי.
"נהדר " השבתי לה בניסיון לצמצם את האינטראקציה שכבר החלה לערער את שלוותי שאך זה נקנתה במחיר קפה הפוך במקלט הספרים.
"שמי בימים אלה הוא ארני, והספר שכתבתי, אולי שמעת עליו, 'מכתבים אל עצמי : זכרונות משעבוד זוגי'
הנעתי רפות בראשי לשלילה והבנתי שלא מדובר במפגש שיסתיים בקרוב.
הגברת לא היססה ושלפה ספר שכריכתו בצבעי כרומו עזים, מהודק בניילון קשיח, כגבינת הגאודה שבסופר. הבטתי באדישות בספר.
"נו" היא אמרה דוחפת את האריזה עמידת הטילים לעברי
" יפה " מלמלתי חלושות.
"ידעתי שתאהב את הספר. היא שלפה פצירת ציפורנים חדה ושסעה באבחה אחת את אריזת הוואקום ונתנה את הספר בידי.
"להוסיף הקדשה?" שאלה
אף מוכר בשוק בצלאל הסמוך לא הפליא מימיו למכור פולובר בקיץ בזמן כה קצר.
"הנה הקדשתי לך את הספר, 95 ₪, אני מקבלת רק מזומן"
כאשר נפלתי נפלתי. שיני מלכודת ארני–ארנונה- סופרת - כיתה ג' ננעצו בכיסי.
כשהציעה לי את העודף משטר מאה הש"ח לא התאפקתי ושאלתי:
"איפה את מוכרת את ספרך בדרך כלל?"
"רק בחנויות ספרים כמובן, כמו שמכרתי לך עכשיו.
הרבה אנשים משוטטים בחנויות הספרים להימלט מרעש פטישי האוויר ואני דגה אותם כמו שפמנונים שמנמנים ומוכרת להם ספר מצוין באריזת ואקום עמידה ממישהי שכנראה הכירו פעם בבית ספר עממי"
והנה תגובה רשמית ראשונה לרשימה :
א.נ.
הבנתי שהגבת בציניות למימוש תכנית הריסות ת"א 4230\20243 תשת"ס, המוכרת לציבור בשם "גרנד בלאומילך" . לשמחתי, עד שנת 2035 פלוס מינוס תסתיימנה העבודות במפלס הקרקע.
בברכת אריכות ימים עד לגמר ההריסות.
גואל אספלט דובר המחלקה לתיאום הריסות במרחב תל אביב
אבי גולדברג
מדי פעם כשאני חודר למעמקי העיר שהיתה לבנה, עולה בליבי התחושה שהטופוגרפיה שלה משתנה ללא הרף. בימים אלה הכניסה הצפונית מרחוב ארלוזורוב שובשה היטב בחריצת אספלט וגידור מרבית שטח התנועה הממונעת לכדי נתיב צר, בדרך בה בוקרים ממונטנה מנווטים את עדריהם מהמרעה הירוק אל בין הגדרות . דרומה משם בדרך שנקראה פתח תקווה, מנסה בגין לשלוח זרוע תחבורתית נואשות לשאול המלך הנתון בכבלים: שוב גידרו, פצלו, אזקו ופרצו במקום בו נחה שנים רבות צומת מוצלת בנופי פיקוסים. במקומה מתפתל מעבר צר לוליינית מערבה, לשמאלו מוטל גל הריסות מרשים בקנה מידה של אתר חאן יונסי, או הר נפוליאון, שהיה עד לפני שבוע חלק משכונת מגורים הוותיקה.
בקיצור [זה כבר לא יהיה] כשהגעתי לחנות הספרים בפינת רש"י לאחר שעברתי בזהירות בפרוזדור עירוני מאולתר בין רשתות ברזל וכביש מרוסק מכיכר מגן דוד צפונה לגן מאיר. שמחתי על מנוחת דציבלים רגעית מתסמונת בלאומילך, בה נדבק כל קומפרסור ופטיש אוויר שהשתחרר ממילואים או יצא לסופ"ש מעזה. כולם הגיעו לתל אביב והם יורדים בחמת זעם בלתי מרוסנת על כל ביטון ואבן וכל חומר קשיח בו הם נתקלים. ולזכרו של בומבה צור!
כשהתרווחתי אל שולחן וכוס קפה וספר שמשכתי באקראי מאחד המדפים, חשתי בנקישה קלה על שכמי, וקול נשי השואל בהיסוס לשמי. בדרך כלל מנסים לאמת אותי עם שמי רק בקופת חולים. המתנתי עד שהקול השואל יואיל להניע את עצמו ולהתייצב בפני, כדי שלא לסובב את צווארי בתנועה פזיזה שתוצאותיה ידועות. הגברת שהתייצבה בפני הציגה עצמה כ"ארנונה מהעממי", רוצה לומר היא הייתה ילדה בשם ארנונה שלמדה באותו בית ספר בו אני למדתי שתי כיתות מתחתי, ובחישוב מהיר היא כיום צעירה פוחזת בתחילת שנות השבעים שלה.
נאלצתי לאכזב אותה " מצטער חלפו שנים איני זוכר"
היא התנחמה בכך שהיא דווקא זוכרת אותי.
"נהדר " השבתי לה בניסיון לצמצם את האינטראקציה שכבר החלה לערער את שלוותי שאך זה נקנתה במחיר קפה הפוך במקלט הספרים.
"שמי בימים אלה הוא ארני, והספר שכתבתי, אולי שמעת עליו, 'מכתבים אל עצמי : זכרונות משעבוד זוגי'
הנעתי רפות בראשי לשלילה והבנתי שלא מדובר במפגש שיסתיים בקרוב.
הגברת לא היססה ושלפה ספר שכריכתו בצבעי כרומו עזים, מהודק בניילון קשיח, כגבינת הגאודה שבסופר. הבטתי באדישות בספר.
"נו" היא אמרה דוחפת את האריזה עמידת הטילים לעברי
" יפה " מלמלתי חלושות.
"ידעתי שתאהב את הספר. היא שלפה פצירת ציפורנים חדה ושסעה באבחה אחת את אריזת הוואקום ונתנה את הספר בידי.
"להוסיף הקדשה?" שאלה
אף מוכר בשוק בצלאל הסמוך לא הפליא מימיו למכור פולובר בקיץ בזמן כה קצר.
"הנה הקדשתי לך את הספר, 95 ₪, אני מקבלת רק מזומן"
כאשר נפלתי נפלתי. שיני מלכודת ארני–ארנונה- סופרת - כיתה ג' ננעצו בכיסי.
כשהציעה לי את העודף משטר מאה הש"ח לא התאפקתי ושאלתי:
"איפה את מוכרת את ספרך בדרך כלל?"
"רק בחנויות ספרים כמובן, כמו שמכרתי לך עכשיו.
הרבה אנשים משוטטים בחנויות הספרים להימלט מרעש פטישי האוויר ואני דגה אותם כמו שפמנונים שמנמנים ומוכרת להם ספר מצוין באריזת ואקום עמידה ממישהי שכנראה הכירו פעם בבית ספר עממי"
והנה תגובה רשמית ראשונה לרשימה :
א.נ.
הבנתי שהגבת בציניות למימוש תכנית הריסות ת"א 4230\20243 תשת"ס, המוכרת לציבור בשם "גרנד בלאומילך" . לשמחתי, עד שנת 2035 פלוס מינוס תסתיימנה העבודות במפלס הקרקע.
בברכת אריכות ימים עד לגמר ההריסות.
גואל אספלט דובר המחלקה לתיאום הריסות במרחב תל אביב