ולכן מנסים לייצר פתרונות,אומרים את דעתנו בנחרצות, מנסים להרחיב טווח חשיבה, להרחיב דעת, להוות קול אחר, שונה, שאולי אותו צד שמולנו לא הצליח להבחין, ואולי בעקבות ההבחנה, הוא ימצא מזור.
מעין רצון נואש לטפל, לתמוך, ובעיקר- להוכיח לו שהוא לא לבד, שהוא לא צריך להתמודד לבד.
הרי, להעניק למישהו אחר שייכות, מקום אליו הוא יכול להיות שייך זה... אין לי מילה הולמת לתאר את מלוא התכלית.
וזה נורא, כי זה תמיד מתחרבש, ויוצא עקום ומחסיר את התכלית.
אני אישית מחורבנת בזה.
תמיד כה גרועה.
הדברים שמכאיבים לך, סאן, אני לא אתיימר-
סבל וכאב יוכלו להיות מופחתים, להתעמעם, להתחלף, להתמתן- רק כשנטפל בנגע השורש העמוק ביותר שקיים בנו.
גם אם תצליחי לגרום לעצמך להרגיש טוב (ואני בטוחה שאת יודעת איך)- זה רגעי, זה חולף, זה לא נאחז.
בסוף העולם יישבר, כן.
כותרת טובה לתיאור הלך רוח נפשי (וגם לספר שירה :), ואולי אנחנו נשברים קודם, בפעמים מסוימות והעולם ממשיך לנהוג.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
