אוקי, הרבה זמן לא הייתי כאן. אבל ממש הרבה.
ראיתי שאסף כתב כאן שיר שנקרא "לברוח מהגן"
זה הזכיר לי סיפור שקרה איתי כשהייתי תמים (#אהמ... ואידיוט#) קרי: כשהייתי פעוט.
אז כתבתי במהירות. יצא טעון שיפור אבל נחמד. אין לי כוח להשקיע עוד :)
אז, עת לפנות ערב תמים היו ימי
כאשר קולה של אמי הכתיב פנימה פעמי
נפרש לו בן ערביים נטול עננים
ומצא לו על שולי הכביש זוג פספוסים קטנים
הביטו הילדים, אחד מהם היה אני
על כדור האש היורד באופק, חינני
אל בין הבניינים שם פעמיו באיטיות
צובע תכול שמים באדום רך כפיוט
הביטו זה בזה וראשיהם בהתאמה
הגו הרעיון: נלכה ונצוד חמה
הן אינה כה רחוקה, מאחורי הבניינים
איך לא חשבו כך קודם? היי, אנחנו ראשונים!
אדום הוא ויפה, גודלו קנאה לכל כדור
נרוץ קצת בשדרה, כן גם איפה שאסור
הורינו לא ידעו, ובכלל זה לא חשוב
כעת רק נסיים לתפוס, ומיד מיד נשוב.
פרצנו בריצה, מרוכזים במטרתנו
עד שהופיעו נערות, חסמו הן את דרכינו
"לאן רצים?" הן שאלו, להמשיך הן לא הניחו
תמהתי אז: ראיתן ילדים רצים? יופי. תמשיכו!
"לתפוס השמש פעמינו עוד רגע ונספיק
בזמן שאנו מדברים, לברוח הוא הספיק
הניחו לנו, תנו נא, אנא, להמשיך לרדוף
אם תפריעו, מי יודע אם אכן נספיק בסוף?"
כך ענינו, לא בזה הלשון ובקול מעט דקיק
אני לא זוכר אם הן צחקו אך ההמשך אינו מצחיק!
"אתם חוזרים הביתה"! (הן ידעו היכן ביתי)
כך קבעו הן בחוצפה, תפסו את יהודה ואותי.
החלטנו לא לריב איתן, על כבודנו חסנו
הלכנו מובסים. את השמש לא תפסנו.
מאז בכל אירוע סבתי זאת מספרת
ואמי, מכל ילדותי, את זה היא הכי זוכרת
ומה איתי? בצאתי לרחוב בדמדומים
והילדים שם משחקים ברחובות ההומים
אני מניף אצבעותי ומסמן ברגיעה
"אני איתך לא סיימתי. שמש, צפי פגיעה"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
