היום התחיל במסע כומתה בשביל מטען מחורבן ללפטופ המחורבן שלי. איבדתי אותו אתמול ואחרי חיפוש מעמיק בכל המקומות בהם הייתי אמרתי פאק איט והלכתי הבוקר לחנות מחשבים באלנבי, זה כשלעצמו מדכא כי אני מתעב את רחוב אלנבי, בנוסף חם נורא, הרחוב רועש, מסריח ואני גם בטוח שכל הדבר הזה מיותר שהרי בהמשך היום המטען יצוץ איפשהו. אם כי אולי עדיף כך, אני מכיר את עצמי, כדאי שיהיה לי אחד נוסף. אמא תמיד אומרת לי שטוב שהראש מחובר לגוף אחרת הייתי מאבד גם אותו. אני מאבד הכל. אני מאבד הכל כי א' - אני מפוזר וב' - לא באמת אכפת לי מדברים חומריים. אני מתחיל לחשוב שלא אכפת לי בכלל. בדרך לחנות המחשבים חשבתי כמה נוח וקל יהיה אם אמות. כשמתים לא צריך לצאת למסע בעקבות מטען נייד ללפטופ ואף פעם לא חם, לא צריך להתעסק בכסף ובנקים מזוינים. שלוות נפש מובטחת, ללא דאגות ושום מחויבויות, סוף לאחריות. להתראות בני אדם, שלום דממת עולם. אנשים לא אוהבים להרגיש לא בנוח, לדבר על הצדדים הפחות נעימים שבחיים, אבל מה לעשות שהחיים הם לא סיפור אגדה. מוות מעסיקה אותי, יותר מהחיים. תמיד הייתי מורבידי, או לפחות מספיק זמן בשביל שזה ירגיש כמו נצח. מוות מסתורית, מרתקת, שאלות רבות יש לי לשאול אותה, תהיות רבות מופיעות בראשי כמו פטריות אחרי הגשם. אולי אם אגמור עם עצמי, אתחיל סוף סוף… מאוחר מדי פרננדו, אני שר מתוך שכרון את החיים והאמנות שלי מברכת את המוות ומקבלת אותה בזרועות פתוחות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
