סְּלִיחות! סְּלִיחווות! עם "סמך" מודגשת וב"שווא נע", ומאריך במילה סליחות. "השנייה".
כך היה מרעים בקולו מואיז השמש, כמנהגו מדי בוקר ממחרתו של ראש חודש אלול.
בשעה ארבע לפנות בוקר, בעוד מלאכי השרת נמים את שנתם, מתייצב היה מואיז בפתח ביתנו,
אוחז ברגלו של מקל ההליכה שלו, ונוקש שלוש נקישות קצובות על דלת הברזל שלנו.
"חכם שלום, חכם שלום"!, ובטרם היה ספק בידו לקרוא "חכם שלום" בפעם השלישית, נשמע קִרְקוּשׁ המפתח, ואבי היה מתלווה אליו,
אל בית הכנסת "תפארת ישראל", במורדות רחוב הנביאים בירושלים.
בדרכם היו עוצרים בפתח ביתם של מתפללים נוספים – עזרא החלבי (מארם צובא), יהודה חתוכה "הקטן",
ועוד אחרים. מלקטים אותם זה אחר-זה, כלקט ביצים עזובות, עד שְשָלְמו עשרה מתפללים.
אחת לכמה ימים, היה שואל את אבי – בקול רם, כדי שגם אני אשמע – "ומה עם אברי?
אין הוא רוצה לבוא לסליחות"? "וכי אין לו עוונות לכפר עליהם?
אבי לא טרח מעולם לענות לו על השאלה הנצחית הזו - וטעמו עימו.
אולם מפאת כבודו של אבי, עניתי גם-עניתי.
המתנתי לשעת כושר וכשנשמעה השאלה "ומה עם אברי", יצא כול קצפי על מואיז השמש,
אזרתי כגבר חלציי, וכך עניתי לו: "חכם מואיז!, מה פשעי מה חטָאתִּי, כי דַלקתָ אֲחרי?
הן נער קטון אנוכי, בן תשע שנים, בדוחק, ומה לי ולסליחות?
מואיז נבעת מעט, אך התעשת במהרה, והרעים בקולו: "אין לך אדם שאין לו עוונות" אמר. והמשיך:
"אנשים גדולים, עוונות גדולים, אנשים "קטנים" עוונות קטנים", כאשר הוא מטעים את האותיות
שבניקוד ה"שווא" כמעט כמו "צירה".
עניתי לו מינה וביה, שאם יש לי עוונות קטנים, אבוא לסליחות "קטנות".
"ברוך תהיה" ענה מואיז, "גם זו לטובה".
וכך במשך שנים רבות, כאשר מואיז היה נוקש על דלת ביתנו היה קורא פעם אחת "חכם שלום"
ולאחריה, "אברי, אברי!" מיד היה נשמע קִרְקוּשׁ המפתח בדלת והייתי מצטרף
לאבא ולמואיז לאמירת הסליחות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
