הלוואי והייתי אלתרמן.
הייתי הופכת את הכאב, האכזבה והיגון לנוף, למשפט חסר ומלא הגיון.
ערים מסורקות באור ובגשם, ירחים על כידונות ברושים ופונדקי רוחות רדופים.
הלוואי והייתי רחל.
הייתי מציירת את הרגשות בגווני הכחול.
פגישה חצי פגישה, מילים אבודות. סכרים שנפרצים, נהרות מוצפים, סערות משתוללות.
הלוואי והייתי לאה גולדברג.
הייתי מדמה מעשים ומחשבות לפרחים ולשדות.
הייתי מצמיחה עשב רך על פני הצלקות, מגדלת חיטה שופעת ודוקרת, אך אינה מכאיבה.
כי הדבר הכואב ביותר כבר קרה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה