פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 569 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-4 חודשים מול הים - פרק 3. Rasta
לא עבדתי במוצש אז ניצלתי את ההזדמנות לחזור לבת ים מוקדם יותר. אין מה להישאר בתא, חשבתי לעצמי. העיר תחכה לי, היא לא בורחת לשום מקום, בזה אין ספק. כשנכנסתי הביתה ניר היה במטבח בלי חולצה, כרגיל, יחד עם שלי. ניר, אחי הצעיר, אוהב לבשל והוא גם טוב בזה. אבל זה לא מפתיע אותי מאחר ואין דבר שניסה בחייו ולא הצליח בו. יותר מאשר הכישרון ללמוד כל דבר שמעניין אותו, ואת זה ללא ספק יש לו, בנוסף יש לו רצון, משהו מניע אותו, וזה כנראה הדבר החשוב ביותר ואולי ההבדל המשמעותי בין ניר לביני. כל דבר שהתחלתי הפסקתי, אתם תוהים למה? אני לא בטוח שיש לי תשובה מספקת לתת. אולי פשוט איבדתי עניין. בגיל 13 התחלתי לרקוד ברייקדאנס ודבקתי בזה, וגם הייתי טוב עם עתיד מזהיר בתחום, עד שהתגייסתי לחיל הים. ניר התחיל לרקוד גם הוא כשסיים את בית הספר היסודי ועלה לכיתה ז' בתיכון "רמות". אבל אני, אני מהר מאד הפסקתי לרקוד, הבלתי נמנע קרה, וניר, לעומת זאת, עשה כל שביכולתו לא להיות לוחם אבל לגמרי נלחם במערכת הצבאית ועשה כל מה שצריך, את כל אותם הדברים שאני נמנעתי מלעשות, על מנת להמשיך ולרקוד. הוא הצליח. הוא עזב את חיל הים לקראת סיום הקורס, שבסופו היה אמור להצטרף לאחת מספינות הטילים, ועבר להיות מאמן כושר בקריה. קרוב לבית וגם קרוב למשרד עורכי הדין שאמא מנהלת במגדל העגול. לי לא היתה הסבלנות, אבל כזה אני. אין לי סבלנות לשום דבר והחיים מעייפים מדי. יותר מדי דרישות. יותר מדי מחויבויות. בסוף מתים. בשביל מה כאב הראש הזה? האש של ניר תמשיך לבעור, וניר ימשיך לרקוד. עד שלא. אבל אז הכל יחדל מלהיות ושום דבר כבר לא יהיה משנה. אני כבר לא אחזור לרקוד, השלמתי עם זה, אבל כן מצאתי את המעט שבאמת חשוב לי ובמעט הזה אני רוצה להתמקד. אל המעט הזה אני מקדיש את כל תשומת ליבי, לשם אני שולח את כוחות הצבא, שם נמצא היעד ואל היעד אגיע מנצח.
"מה אתה מבשל שם?" שאלתי,
"לא בשבילך. למה אתה לא מעדכן שאתה מגיע? יש רק חיות."
"שלום לך!" שמעתי לפתע קול מוכר שהגיע מהמרפסת. במרפסת ישב דימה ועישן סיגריה. "דימה!" קראתי בקול, הוא קם מהכיסא ולחץ את ידי. "הרבה זמן" הוספתי.
גלגלתי סיגריה והצטרפתי אליו.
מאז שעברתי לגור בקומה השניה של הדודו בר, הבר בו אני עובד ומנהל, לא פגשתי בדימה. יש לי אופי כזה, אני נעלם לאנשים, אני לא טוב בלשמור על קשר, אני לא מתקשר לאף אחד, רק לאמא ואחי, וגם בקושי שולח הודעות. כמה שבועות לתוך השינוי הלא שגרתי אמא התקשרה ושאלה אותי לאן נעלמתי ולמה אני לא מתקשר, "כאילו עברת לגור בחול" נשמע בצד השני של הקו. "את צודקת" השבתי, "נבלעתי לתוך העבודה והשגרה כאן, אתקשר יותר." התחלתי לעבוד בבר ביולי, ובאוקטובר כבר עברתי לגור בקומה השניה באופן קבוע. הפכתי להיות חלק בלתי נפרד מהבר, בפן המקצועי ובכל פן אחר. אני הפרצוף של הבר ואחרי חצי שנה הפרצוף הפך מדוכדך. לכן החלטתי שנכון עבורי לא להיות בתל אביב 7 פעמים בשבוע ולסדר לי ככה שאת ימי החופש שלי אעביר בבת ים. לכאן אני מגיע כדי לנוח, כדי לכתוב.
"ניצחתי את אלכס אתמול." אמר דימה וחייך חיוך מרוצה.
"טוב, תשמע…." אמרתי, "אלכס אף פעם לא היה טוב במיוחד."
"אתה רוצה לשחק?" שאל אותי ולפני שהספקתי לענות כבר התחיל לסדר את הלוח. דימה ניצח. הקרבתי צריח על מנת להרוס את ארמון המלך אבל פספסתי מהלך שדימה מצא, המהלך היחיד שעוצר את ההתקפה שלי ונותן לדימה זמן לארגן את הצבא שלו ולהתחיל מתקפת נגד. לא ויתרתי, המשכתי לתקוף אבל דימה היה מהיר יותר ולבסוף ניצח.
המלך מת.
"דימה." קרא אחי מהמטבח, "מנה ראשונה מוגשת ברגע זה ממש, תזיז את התחת שלך לכאן."
"אני הולך להשוויץ לאחיך." אמר ונעלם אל המטבח.
הם אכלו כנפיים ועל קרש חיתוך מעץ על שיש המטבח המנה העיקרית, נתח הדנבר, כבר מחכה. ניר צורב אותו על מחבת פסים ומשם ישר אל הצלחת, אין דבר כזה לתת לבשר לחכות, ניר קפדן מאד בכל הקשור לאוכל שהוא מבשל. את הביצים למשל הוא מבשל בדיוק 7 וחצי דקות, הוא פותח טיימר. אתם צריכים לראות את הביצים שלו. את הביצים שהוא מכין… החלמון כתום כמו אפרסמון בשל, כתום בוהק ויפה. לרגע אתה שוכח שאתה אוכל ווסת של תרנגולת.
מהמקרר במרפסת הוצאתי סיר מרק והנחתי על הגז. אכלתי קערת מרק וכמה בורקסים שנשארו מארוחת הבוקר ונזרקתי על הספה בסלון. כשהתעוררתי דימה ושלי כבר הלכו ואחי יצא אל הסטודיו לאמן. התלבשתי ויצאתי אל הטיילת. השעה 19:30 ובחוץ שאריות אחרונות של אור כמו מסרבות להיפרד. חציתי את הכיכר הקטנה ועברתי אל הצד הקרוב לים ושם 50 מטרים קדימה הצבא הסובייטי כבר נוכח, והפעם בהרכב מלא. לוח מספר 1: לניק שן הזהב והדודה. הם כבר בסוף משחק, אבל המלך של הדודה חשוף והצבא הלבן של לניק שן הזהב סוגר על המלך השחור. זה רק עניין של זמן. אי אפשר להגן לעד. המוסיקה מתנגנת ולניק כמו מכונת הגרוב לא מפסיק לזוז ולשיר. הוא מאושר כי הוא ביתרון על הדודה, ושלא תטעו לרגע, הדודה חריפה ביותר. לוח מספר 2: ויטלי מול האיש במסכה. אני לא זוכר את שמו אבל הוא שחקן טוב. מבוגר. הוא בין המעטים שיודע תיאוריה וכמו הדודה גם אוהב לתקוף. שיחקנו פעמיים. משחק ראשון הפסדתי, הפסד מטופש. המשחק השני היה מעניין. במהלכו הגיע מוכר הראמן כשהוא אוחז במטקה קטנה של טניס שולחן. "הורדת את הגבס." אמרתי, "בשעה טובה." הוא לא מבין עברית, והוא לא היחיד, אבל זה אף פעם לא מונע ממני לדבר איתם. עם רובם אני בקושי מחליף משפט או שניים במהלך המשחק אבל בעיניי זה פשוט ויפה ובעיקר די נדיר. היכולת לשבת אחד מול השני במשך שעות ולשחק בלי להחליף מילה, זו מערכת שקטה, אין צורך במילים, מלחמת מוחות והתוצאה מוצגת לפנינו על הלוח. שני השחקנים שאוחזים בכלים אומרים ומספרים הכל עם כל מהלך שלהם, או להפך, מסתירים או מתעתעים, ולכן כל שצריך לעשות זה לבחון את הלוח, את בחירת המהלכים, להבין מה היריב רוצה ולפעול בהתאם. אפשר ללמוד הרבה על אדם אם נבחן את אופי המשחק שלו, ולא רק, אפילו משהו קטן וחסר משמעות כמו הדרך בה אחד אוחז בכלי מספר מספיק על האדם שיושב מולך. הצצתי על הלוח של לניק והדודה והנה זה קורה, המלך חשוף, אי אפשר לברוח, המלכה חזקה מדי. שח עם המלכה, שח נוסף עם המלכה, עוד אחד עם הצריח שמצטרף מהצד השני של הלוח, המלך נדחק לפינה והמלכה של הדודה נאלצת להקריב את עצמה, אבל זה רק דחיה של הבלתי נמנע. במשחק השני שיחקתי "ניידורף", הסתעפות פופולארית על שמו של מיגל ניידורף. מהר מאד השגתי יתרון עמדתי על הצבא הלבן של האיש במסכה ואחרי מהלך עם המלכה הלבנה מצאתי רצף מהלכים שבסופו אני מרוויח את אחד הרצים של הצבא הלבן וגם הורס את ארמון המלך וחושף אותו לשדה הקרב. את המשחק השני הפסדתי על זמן. "כמעט ניצחת!" אמר ויטלי והתיישב במקומי. "כן…" האיש במסכה החמיא לי על המשחק והתחיל משחק חדש ואני שלפתי את הג'וינט שגלגלתי מוקדם יותר מכיס החולצה והלכתי לעשן מול הים. קפצתי מעבר לגדר ועברתי אל הצד השני. התיישבתי על הדשא ונשכבתי על הגב. עצמתי עיניים והקשבתי למוסיקה, או לפחות ניסיתי, הצד השני די רחוק והטרנזיסטור קטן וישן. בדמיוני, על מסך שחור ראיתי דמויות, או קוויי מתאר של דמויות, וגם נקודות אור צבעוניות וצורות גיאומטריות. אני מתגעגע לרמי. הצטערתי לשמוע שנפטר. המשחקים שלנו תמיד היו מרגשים, ובכל פעם שהגעתי לשחק איתם שמח ודאג שכולם ידעו שאני והוא חברים. "סוף סוף מישהו מעניין הגיע." אמר לי באחד המשחקים שלנו, "הרוסים כאן כולם משחקים שחמט ארוך ואסטרטגי, משעמם ולא מרגש, כבר קרה שנרדמתי במהלך המשחק. אתה, אתה אוהב לתקוף ולהקריב." זה נכון. אני שחקן אגרסיבי. שחמט זה מלחמה, שחמט זה גם אמנות, אבל קודם כל ולפני הכל מדובר במלחמה. אני אוהב להקריב חיילים, אני מסתער קדימה. אני חסר פחד ואני מחפש להפוך את המשחק למעניין ומאתגר ובעיקר מסובך, לשני הצדדים. שחמט לימד אותי לצאת מאזור הנוחות שלי, לחשוב אחרת, לא להיות פזיז, להסתכל על התמונה הגדולה, להבין את הצד השני, לתכנן, וגם להקריב כשצריך.
"התגעגעתי אלייך."
פקחתי עיניים ואודרי ישבה על הדשא מימין אליי, היא חייכה חיוך עדין.
"חשבתי עלייך…"
"על מה חשבת?"
"למה את תמיד לובשת לבן?"
"למה אתה תמיד לובש שחור?"
"לבן מלחיץ נורא, זה צבע חסר חיים. שחור, לעומת זאת, בעוד שמדובר בהיעדר אור, בכל זאת מרגיש חי יותר, אנושי. אבל את בטח לא חושבת ככה כי אצלך כל יום שבועות." לקחתי שאכטה מהג'וינט ושחררתי עננת עשן ירוקה שהתפזרה אל המרחב.
"עדיין לא ברור לי למה אתה לובש רק שחור. אתה לא אוהב לבן, מקובל. יש עוד הרבה צבעים אחרים."
"את נשמעת כמו אמא שלי."
"אתה מתכנן להעביר לי את הלפיד? או שלקחת בעלות על הפרח?"
צחקתי. צחוק בלתי נשלט שיצא לפתע ותפס אותי לא מוכן.
"מה כל כך מצחיק?" שאלה ושלחה 2 אצבעות קדימה.
"הפרח… הפרח מצחיק."
"אולי נקשיב למוסיקה, מה דעתך?"
"תקשיבי לגלים, לרוח, למערכה שמתרחשת כמה מטרים מאיתנו, לנקישת החיילים על לוח העץ. אנחנו מוקפים במוסיקה."
"תביא לי את הפלאפון שלך." אמרה אחרי שתיקה קצרה, אולי עצרה רגע להקשיב. אולי עלה זיכרון ישן. אולי חשבה על כל מקום אחר, או על אדם קרוב.
לא שאלתי שאלות, עשיתי כרצונה.
"מה הקוד?" שאלה.
"1969" השבתי.
"למה דווקא 1969?"
"וודסטוק. המי שחררו את "טומי", קינג קרימזון שחררו את אלבום המופת שלהם, האבנים המתגלגלות לימדו אותנו שאי אפשר לקבל כל דבר שנרצה ולפעמים הפתרון הכי טוב זה פשוט לדמם, לתת לדם להמשיך ולזרום החוצה."
"גם משורר וגם פילוסוף. מרשים. מה עוד קרה ב 1969?" היא שאפה עמוקות מהג'וינט והמשיכה להביט אל האופק שנצבע ירוק.
"איזי ריידר, עם ניקולסון. ג'ים מוריסון נעצר ונשפט אחרי שחשף את הזין שלו בארוחת ערב במיאמי מול 10,000 אנשים."
"אהא… עכשיו הכל ברור. אתה משועמם, זו הבעיה שלך." אמרה והעבירה לי את הלפיד חזרה.
"את דורשת תגמול בתמורה להערכה המקצועית שלך, או שמדובר בפרו בונו?"
"אתה יודע שאני צודקת. אני גם משועממת, אתה לא לבד."
"משהו מעניין אצלי בפלאפון?"
"אני תוהה איזה שיר לנגן לנו, יש לך הצעות?"
"דיסינטיגריישן" של הקיור." שלפתי מיד בלי לחשוב. אלבום כמו זה לא דורש מחשבה, אלא רק שיאזינו לו ויקשיבו לו, שיכילו אותו ומשם גם השמיים הם כבר לא גבול.
"מילה יפה, "התפוררות", אתה לא חושב?"
"את יודעת שאת מזכירה את דמי מור?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה.
"אני לא מכירה. היא יפה?"
"דמי מור היא כמו חלום, כמו האלבום המושלם שאת מקשיבה לו כרגע."
"אם כך זו חייבת להיות מחמאה."
הירח יפה, מלא והוא כמו מנורה גדולה בשמי הלילה, הוא השאיר שובל של אור שפיצל את הים לשניים. תמיד אהבתי את המראה הזה, יש בו משהו קסום, שונה, רחוק, ובתור ילד פינטזתי רבות לצאת בסירת משוטים ולהפליג על השובל. תהיתי לאן אגיע ומה מחכה שם בצד השני.
המשכנו לשכב על הגבעה המשקיפה אל הים, רוח קרירה ליטפה אותנו ברכות ואלבום המופת של הקיור המשיך מתנגן והקסם, הקסם כבר קרה ויחד נסחפנו תחת אור ירח אל לילה מואר כוכבים בשביל ארוך אל עבר האופק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-4 חודשים … Rasta
-
לפני שנתיים ו-4 חודשים ראסטה סייג'
אני לא יודעת מה שונה בקטע הזה מהקטעים הקודמים, אבל זה מוצא חן בעיניי.
כאילו יש בו איזשהו עוגן, וכרגיל לקראת הסוף קצת משתחרר, אבל אני חושבת שהאיזון הזה מאוד ראלי, מראה על איזשהו מעגל כזה.
זה מזכיר לי שאומרים שנשים הן כמו הירח, וגברים הם כמו השמש, והנשים משתנות בכל יום והגברים עולה ויורדים עם השמש.
כמובן שאתה רחוק מלחיות בהתאמה עם השמש, אני יודעת שאתה איש של לילה, אבל בכל זאת זהיתי קצת משהו שמזכיר את שעות האור, אל תוך שקיעה ואז לילה.
משהו נורא בהיר ומציאותי בהתחלה, שלאט לאט הולך ומתעמק, עד שהוא נהיה מסתורי ומתעתע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-4 חודשים היי סאן. Rasta
תודה על התגובה היפה.
נשים הן לגמרי ירח. מצד שני הירח בטוח משפיע עלינו, נשים וגברים כאחד.
את מבינה אותי… אבל זה לא מוזר.
אהבתי לקרוא את התגובה שלך, תודה שקראת והגבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני שנתיים ו-4 חודשים לחיים אין שום משמעות ולכן, בניגוד לאלה החושבים שאם כך אז צריך להתאבד, אמי אומר שצריך להעביר החיים בסבבה. מורי
גם אני לא שומר על קשר ולאחרונה נזכרתי במישהו שלמד איתי באוניברסיטה ולא דיברנו ממש. על זה אני מצטער מאוד מסיבות השמורות עמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-4 חודשים להעביר אותם בסבבה, אין ברירה אחרת. Rasta
-
-
