שעת ערב מוקדמת, דמדומים. אני שרוע מנמנם על המושב תא נוסעים ברכבת הנוסעת מפרנקפורט למינכן, אוזניי קשובות לרחש הדלת המחליקה על מסילתה, מבעד לריסי עיניי העצומות אני צופה בה בדמות האישה הנכנסת, תנועותיה קלות, איטיות מקפידות לא להשמיע רחשים מיותרים. בזהירות הניחה את המזוודה למקומה, התיישבה תוך שהיא שולחת אצבעות ומדליקה את מנורת הקריאה לצידה, ריח סחלבים לבנים עיקצץ בקצות נחירי. באיטיות החליקה את שערה לאחור שיחררה ומשכה את צעיף המשי מעל צווארה, ראשה מוטה קלות, עיניה נחות, מביטות אליי ואל ספרי הקריאה המונחים לצידי. הבעת פניה שלווה מהורהרת .
כעבור זמן מה פקחתי את עיניי, התיישבתי תוך כדי דחיקת המושב לאחור, מחייך אליה חיוך של הכרת תודה. היא חייכה והחזירה את עיניה אל בין שורות המגזין שבידה. הושטתי יד אל ספרי שלי, היא שאלה עליהם ועל השפה בה הם כתובים, אמרתי שני הספרים כאן כתובים עברית. משהבחנתי בפליאה הנסוכה על פניה הוספתי "כן.. יש בי הנאה מיוחדת לקרוא ספרות עברית על אדמת גרמניה", חיוך סמוי התגנב בין שפתיה עיניה רשפו באפלה..
"ראיתי פעם כתבים עבריים, בהקשר אחר.." אמרה באנגלית רהוטה. "אבל כאן זה נראה שונה..? הגרפיקה מעידה על נושאי כתיבה מעודכנים פוליטית. אתה שרוע לך רגוע ושלוו בתוך תא רכבת נוסעים בגרמניה.. ספריך לצידך אלא שהם כתובים עברית.. לא אנגלית לא צרפתית או גרמנית. הדיסוננס הזה פשוט מפתיע.. אני מקווה שאתה מבין", הוסיפה בחיוך. "כן נדמה לי שאני מבין, את ודאי תוהה מניין לי השקט הזה להירדם כך בתוך תא רכבת על אדמת גרמניה, ספריי חשופים לעיני כול מסגירים את זהותי.." " יש לי ממה לחשוש.. ?" שאלתי. "לא.." היא זעה על מקומה באי נוחות, מיישרת בקפידה את שולי שמלתה "טוב אתה יודע.. כ - 50 שנה חלפו מאז מלחמת העולם.. וכול זה היה לא מזמן.. מה אתה קורא? על מה הם, הספרים האלה " החליפה נושא.
"זהו 'מהפך העוצמה' כתב אותו הוגה דעות יהודי אמריקני בשם אדווין טופלר, ודאי שמעת עליו, נביא מהפכת המידע" היא הנהנה בראשה. "וזה פחות מוכר, הוא ניקרא 'הדרך הרביעית' ניכתב על משנתו של פילוסוף ומיסטיקן ידוע.." "הספרים האלה נכתבו במקור באנגלית לא כן?" הנדתי בראשי לחיוב, "אם כך למה אתה לא קורא אותם בשפת המקור?"
"משום שהאנגלית שלי לא מספיק טובה, ודאי לא ברמה של שפת אם." "שפת אם" מלמלה לעצמה חוזרת על דברי "..מוזר לא הרבה יותר מ- 50 שנה חלפו וכול כך הרבה השתנה."עיניה המשיכו לרצד, זה היה הרגע בו הבחנתי בה, בחתולת הערבות כאן לידי, נעה בחופשיות בתוך שמלתה הקלילה, רגליה אסופות אליה וצמודות, היא פשטה את צווארה, קימרה את גווה והעמיקה את עיניה כששאלה לאן מועדות פניי.. "למרכז העיר" עניתי "אמצא חדר באחד ממלונות אזור הקתדראלה."
"זה לא יהיה פשוט למצוא חדר הערב במינכן.. ודאי לא באזור הקתדראלה". למבטי התוהה הוסיפה "..משום שהערב הוא ערב יום איחוד הגרמניות.. והאירוע המרכזי מתקיים כאן בקתדראלה של מינכן." וואו.. לחשתי לעצמי מביט בה עיני קרועות לרווחה "..יום איחוד הגרמניות, לא פחות ולא יותר". מה זה אומר?
ניערתי את מבטי מעליה, נשמתי נשימה עמוקה הושטתי יד והצגתי את עצמי בחיוך "הראל – נעים לי מאוד.." "ברלינדה.." מיהרה להשיב, חיוכה זוהר כף ידה ענוגה בתוך כף ידי.
היא הציעה להתלוות אליה אל המלון שלה, שם שומרים חדרים ברזרבה לשעת הצורך עבור חברי מלון קבועים.. היא תוכל לבקש שם חדר בשבילי. שמחתי מאוד. "מפליא בעיניי רצף המקרים הזה.. אני פוגשת עברית ישראלית לראשונה בחיי, על רכבת נוסעים בערב יום כול כך טעון וגדוש משמעויות, יום איחוד הגרמניות.. "הביקור שלך פה קשור לזה כך או אחרת? " "לא," עניתי, מחשבותיי נודדות מתקשה להסיר את עיני משפתיה.
הד צפירת הקטר נשמע חוזר מהיערות והמרחבים הפתוחים, הכרוז הכריז על קרבתה של העיר מינכן, תא הנוסעים הוצף אור חיוור. מסונוור קלות הבטתי בה תוך שאני נועל את נעלי ומארגן את חפציי.
מלון דומיניון, הסמוך לקתדראלה העתיקה של מינכן, קיבל את פניה של ברלינדה בחמימות ועם שפע של גינוני כבוד. אין ספק האורחת מיוחסת ורמת מעלה. היא החליפה כמה מילים עם מנהל המלון והציגה אותי בפני מנהל הקבלה, עוד לפני שהבנתי מה קורה, נפרדה לשלום ופסעה בעקבות נער המעלית. עמדתי תוהה מלווה אותה במבטי. קצת לפני שנסגרה הדלת הישירה אלי את מבטה.
חלון חדרי שבמלון פתוח קרוע לרווחה, מגדל הפעמונים המרכזי של הכנסייה ניבט ממנו, השמיים בהירים זרועי כוכבים, רוח דרומית נעה בכנפי הוילונות, חלצתי את נעלי והתיישבתי מכופף בירכיים על מפתן החלון מביט הרחק למעלה אל צריחי המגדלים המוארים ואל ענבלי הפעמונים, הקתדראלה של מינכן לבשה חג.
מחשבותיי נדדו אל הרכבת.. חשבתי עליה.. על ברלינדה על כול מה שאמרה, או יותר נכון על כול מה שלא אמרה.. עצמתי את עיני, חשתי בה.. ראיתי אותה נעה, הרמוניה של תנועה מעודנת, מגע כף ידה בכף ידי.. קטיפה מתפנקת. האם אראה אותה שוב??
אינני יודע כמה זמן עוד ישבתי כך על אדן החלון, המולת הרחוב התגברה השעה קרובה לחצות, השעה בה יצלצלו הפעמונים כדברי פקיד הקבלה. שלוש מאות ועשרים פעמוני הקתדראלה שופצו וזו תהיה הפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה בה יצלצלו שוב ..
נקישה קלה.. דלת החדר נפתחה, היא נכנסה סגרה את הדלת צעדה מספר צעדים ונעמדה, לבושה שמלת שיפון קלה בצבעי שדות זהובים של קיץ בקבוק שמפניה בידה, "לא חשבתי שאראה אותך עוד" אמרתי לעברה "ואני דווקא כן" קראה כשהיא טומנת את
הבקבוק שבידה אל תוך דלי קרח אותו הוציאה ממקרר המטבחון שבפינה. היא ניגשה אל החלון ואחזה בידי, הנחתי את ידי השנייה על מותניה שוקע ברכות מגעה, הסתובבתי לעברה מחליק מעל אדן החלון כורך את זרועותיי סביב מותניה מושך אותה קלות נושם את ריח גופה.
"השתתפת בטקס?" שאלתי ברוך, היא נרתעה קלות "אתה מטיב לנחש" השיבה נושאת אלי את ראשה. "איזה מן טקס זה היה?" המשכתי "הטקס היה דתי אבל השתתפו בו גם פוליטיקאים ואנשי חברה" היא העבירה יד מלטפת על לחיי משרטטת באצבעותיה את קו שמורות עיני.. קול נקישת מחוגי השעונים נשמע והפעמונים קרעו את הלילה, עצמתי את עיני, גופה צמוד מתמסר לכול אורך גופי, שפתיי טובעים ענוגות אל תוך רכות שפתיה.
פקחתי את עיני אל יום בוקר סגרירי וגשום מאוכזב לגלות שאני בגפי, מיהרתי להתלבש ולרדת אל מזנון הבוקר שתיתי קפה תוך שאני מעיף מבט אל כל מי שנכנס. ניגשתי אל דלפק הקבלה מקווה למצוא את האיש שקיבל אותי בליל אמש, הוא לא היה צוות חדש אייש את העמדות. לשאלתי לא ידע הפקיד להשיב – הוא לא ידע מי זו ברלינדה, לא ידע איך יוכל לעזור.