פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 695 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-8 חודשים תא - ימים ראשונים של פברואר. Rasta
אני בטח אמשיך לבהות בדף השחור עוד הרבה זמן.
אצלי הדף שחור,
תמיד שחור.
בנוסף לקונוטציות השליליות שהצבע הלבן מעלה הוא גם כואב לעיניים שלי.
בוהק מדי.
להוריד את הבהירות לא עוזר, העיניים כואבות לא פחות כשהן משקיעות כל כך הרבה מאמץ בפעולה כל כך טבעית וטריוויאלית.
אין לי מושג מה יהיה התוכן של המסמך המרתק הזה.
אני נוטה לספונטניות.
אלו ימים ראשונים של פברואר. חורף נזכר שתורו עכשיו.
בחוץ גשום ורטוב וקר.
מקסים.
אני משועמם כהרגלי.
טרוד.
חסר חשק.
ללא מעוף.
סוג של זומבי.
נשים…
אני לא בטוח שהסקס שווה את כאב הראש שהן עושות לי. זה נחמד והכל, כיף לא נורמלי. אבל זה זמני.
גם גברים עושים לי כאב ראש. אני פשוט לא מעוניין לשכב איתם.
בני אדם הם קוץ בתחת.
אני אוהב את החורף.
גשום בחוץ וקר.
כבר כתבתי את זה…
זו תופעת לוואי מוכרת בקרב צרכני קנאביס.
לשכוח.
תקופה מוזרה.
מאתגרת.
הייתי שמח לגור עם פינגוויין.
אבל שלא יהיו בינינו יחסי בעלות, הפינגווין הוא שותף לחיים.
חבר.
אח.
יש לו מדף במקרר והכל.
האמבטיה שלו.
אני לא צריך אותה.
נלך לשחות יחד, ולדוג.
אלוהים מת.
אנשים עוברים בשדרה כשהם אוחזים בדגלי ישראל.
בדרך לעוד הפגנה.
פעם הפגנה של נשים, פעם אחרת נגד פאשיזם,
מורים, נהגי אוטובוס, סטודנטים וחברים בקהילה הגאה.
כולם יוצאים לצעוק את זעקתם, להשמיע קול.
הכל חשוב.
גם העצים חשובים, והלוויתנים.
חתולי הרחוב ודבורים.
אוקיינוסים והרים.
החלל.
זנים נכחדים.
הכל חשוב.
דחוף.
בהול.
הכל חשוב, וכולם רוצים לתקן.
צריך להראות שאכפת לך.
צריך לפעול.
הם מנסים לתקן אחד את השני וגם את העולם.
אבל לרגע לא חושבים לתקן את עצמם.
העניין הוא שקשה לתקן את עצמך כשאתה לא מכיר את עצמך.
"אני"
מה זה בכלל אומר?
היא רוצה שנדבר.
היא תמיד רוצה שנדבר.
הן תמיד רוצות לדבר...
אז דיברנו.
כיף לנו ביחד.
אבל שנינו לא באמת מסוגלים להתמסר עד הסוף.
אולי זו בכלל שאלה של רצון.
אנחנו אוהבים את החופש.
אתמול עלינו לגג של אחד הבניינים בשדרה.
כשעולים לקומה העשירית ויוצאים החוצה אל החניון הגדול מיד מרגישים בניתוק.
כאן למעלה אנחנו לא חלק ממרוץ החיים.
התחושה משחררת.
היא החליטה לוותר על הכפכפים ומהר מאד גם הגרביים ירדו.
"זו בטח החלטה לא חכמה, אבל לא נורא"
היא רצה ודילגה על האספלט הקר של החניון ורקדה לשירים של הביטלס כשנוף העיר כולה עוטף אותנו מכל הכיוונים עד שנחתך ונצבע כחול.
כשנעצרה על יד מעקה הבטיחות הסתובבה אליי ושלחה את כף ידה קדימה.
אחזתי בידה והיא משכה אותי בעדינות אלייה.
אני אוהב לנשק אותה.
אנשים שואלים אותי כל הזמן:
"תגיד, למה אתה לא שם מגן לפלאפון שלך?"
או
"יא משוגע, איך אתה מסתובב בלי מגן?"
אין לי ערך סנטימנטלי לרכוש וכסף.
למה שיהיה?
אני גם לא צריך לאסוף אחריו את הקקי שלו.
למרות שאני לא בטוח,
אבל עדו אומר שאני לא צריך לדאוג. עדו כנראה מבין בפינגוויינים.
"הוא בטח ייצא החוצה לפינה שלו" אמר לי.
"אז מה שאתה אומר לי בעצם זה שהפינגוויין לא רק ידאג לקקי שלו אלא שהוא גם יודע לפתוח דלתות.
"כן… יש לו שכל."
אי-הוודאות, הבלבול וחוסר ההיגיון הפכו אותי אדיש בעודי צועד בדרך סדוקה ושבורה,
והתקופה בה אנחנו חיים, בכיכובם של בני האדם,
הפכה אותי משועמם נורא וציני. אתה מבין?
למי אני מדבר? מי בכלל שומע?
אני לא מפגין.
לא מעניין אותי.
בכלל לא חשוב לי להשמיע את קולי בשמה של הדמוקרטיה.
המשחק הזה מעייף.
העולם לא צריך שנדאג לו.
העולם לא סופר אותנו.
פמיניזם מעייף אותי.
עדו התגלח היום.
כשנכנס לבר לקח לי כמה רגעים להבין על מה אני מסתכל, לעכל את המראות, להכיל.
"זה מוזר להסתכל עלייך"
הוא עמד שם, יד אחת על המותן והשניה באוויר והוא מסופק. מרוצה. אין מרוצה ממנו בכל העיר.
"תפסיק לחייך ככה, אתה מקריפ אותי"
נמות כולנו גזענים.
ג'ורג' מאמין בקארמה.
"תפסיק להאמין בקארמה, ג'ורג'" אני אומר לו.
ג'ורג' רוצה תמלוגים.
"הכי הרבה שאני יכול לספק לך זה הופעת אורח מתישהו לאורך הסיפור. קצת רקע: מי אתה ומה תפקידך בכוח."
נשענו מחוץ לבר, שישי בצהריים. עדו קפץ לבקר. אנחנו שכנים.
עישנתי מהג'וינט, מזג אוויר נעים, שמש יצאה.
"זהו. זה נגמר עם עמית."
"בשעה טובה."
רקע בקצרה: הכירו בבר שכונתי.
עדו התאהב.
יצאו תקופה.
נפרדו.
חזרו.
נפרדו.
חזרו.
את המשפט "סיימתי עם עמית" שמעתי כמה פעמים בפרק זמן לא ארוך במיוחד.
עד אותו יום. הפעם הרגיש כמו סוף.
"זהו. זה נגמר עם עמית."
"כן. שמעתי בפעם הראשונה."
"איזו מהן?"
אההה איזו הפתעה.
שלום לך, עבר זמן רב.
שלום שלום. זמן רב בהחלט. אני רואה שאתה עדיין מחזיק מעמד.
ישר ולעניין, כמו שאתה אוהב. לא מבזבז זמן. אבל אולי נהנה קצת מהסיטואציה לפני שנחפור עמוק יותר ונחשוף שלדים.
רק ליהנות אתה רוצה. החיים הם לא רק כיף. לכל כיף יש סוף וזה אף פעם לא כיף בסוף. כיף?
לא זכרתי אותך לואיס קרול.
בטח שכן. באחד המפגשים הקודמים שלנו כתבנו על זה, אתה לא זוכר שעשינו השוואה ביני לבין קרול?
אני זוכר שעשינו השוואה ביני לבין המינגוויי…
בכל אופן, המפגש הזה פשוט קרה. אני כתבתי כאן משהו ואתה פשוט צצת וחתכת לי את חוט המחשבה עם הקטאנה המחורבנת שלך. למה יש לך קטאנה? אתה לא נינג'ה! כבר היינו בסרט הזה, חשבתי שהוא מאחורינו.
ברור לשנינו שאתה מקנא. לי יש קטאנה ולך אין. תפסיק להתנהג כמו ילד קטן ונתחיל להתמקד בדברים החשובים באמת.
אתה יודע טוב מאד איך מתנהלים האירועים האלה.
ברור, גם אתה יודע. הגרעין לא משתנה. אלו אנחנו שגדלים ומתפתחים.
כן… פעם היינו רבים המון. היום התקשורת השתפרה פלאים. אני אפילו מתחיל לחבב אותך. אתה קולט?
גם אתה בסדר. אני קצת מופתע, ומרוצה יש להוסיף, שאתה עדיין כאן.
גם אני. אפשר להחזיק את הקטאנה?
אתה יכול לנסות אבל אתה לא תצליח לאחוז בה.
איך החלטת דבר כזה?
פשוט ככה. יש דברים שפשוט יודעים. תסמוך עלי. אני כבר תקופה רוצה לומר לך שאתה מתמודד יפה. אתה עושה משהו עם עצמך. משקיע במקומות הנכונים, ממשיך לכתוב ערימות של גיבובי שטויות לאורך לרוחב ובאלכסון. קראתי כמה מהקטעים שכתבת בתקופה האחרונה, התרשמתי. גם במסגרת העבודה. אתה מרוצה. הם אוהבים. אתה אוהב. אתה מתקדם.
וואו… אני לא זוכר מתי פעם אחרונה מילים חיוביות יצאו ממך כשאני היעד שלהן.
נשארת ציני.
תאשים את החיים.
אתה קרן שמש מחייכת היום, קרה משהו ספציפי?
זה בזכות מרי ג'יין. אתה יודע את זה בדיוק כמוני.
אני לא בטוח שאני צריך לספר לך את זה אבל אני כן יודע שאני רוצה. תתכוננו לבידור קוראים נכבדים. נשים ונשים. אני ומרי ג'יין שכבנו.
אההא?!
כן! אני רואה שאתה חסר מילים. אז אני אמשיך מכאן. אבל לפני שאמשיך אני חייב לומר לך שסקס איתה זו חוויה חוץ גופית שמחברת אותך לאמא אדמה מחדש ומחזירה אותך אחורה אל השורשים הכי עתיקים שלך.
יא חתיכת נוכל! אתה נוכל ארור! נוכל ובוגד ואני אדאג שיעלו אותך על המוקד בכיכר העיר כשברקע מתנגן אחד מהשירים של נטע ברזילאי, שכל קשר בינה לבין ברזיל זה הגודל, ואתה תסבול. אתה תצרח כי האש לוהטת ובזמן שאתה נשרף ונעלם מן העולם הדבר האחרון שתשמע יהיה הרעש שבוקע מהתרנגולת הגדולה ביותר בתעשיית המוסיקה.
היא מריחה כמו שדות עצומים וירוקים של קנאביס, מרי ג'יין, ושיער הערווה שלה ירוק, בדיוק כמו שחשבנו, וכשאתה חודר אליה הגוף שלך, יחד עם התודעה, מוצאים כולם את האיזון ומגיעים לסיפוק שהוא בלתי ניתן לתיאור לאלו שלא חוו דבר כזה. דמיין שאתה מתעלה מעל כל מה שהופך אותך לבן אדם, לא לאינדיבידואל, אלא פשוט בן אדם, כמוך יש עוד מיליארדים. אתם זן בעייתי. ככה זה מרגיש לזיין את מרי ג'יין.
אני לא ממשיך את השיחה הזאת איתך. תשכח מזה. לא אשתף פעולה עם נוכל מדופלם.
אתמול היה מצחיק. אתה לא חושב?
עד שהפך מוזר.
מוזר אבל מצחיק.
כדאי לשתף את הקוראים, לא? אחרת לא יבינו מה לעזאזל הם קוראים.
אני חושב שכבר מאוחר מדי. גם אני לא תמיד יודע מה קורה כאן, ואני זה שכותב.
בכל אופן, על מנת שכולנו נתחיל באותה נקודה אספר שאתמול נכנסה אל הבר אמריקאית בת 46 עם כובע גרב לבושה בטרנינג שחור וקפוצ'ון תואם. שיער בלונדיני. אני ועדו אכלנו מנת שף אסיאתית ב7.90 כששאלה אם המקום עדיין פתוח.
"בטח" אמרתי,
"המקום פתוח לעוד משקה אחד" אמר אורי.
הפרצוף שלה קיבל חזות לא מרוצה, כאילו נאמר משהו שלא מצא חן בעיניה.
"איי ניד מור דן וואן דרינק"
"אול רייט דן, יו קאן הב טו דרינקס, נאו סיט."
אני אוהב את איך שאתה מספר את זה.
רב תודות לך ידידי, עכשיו תשתוק ואל תפריע לי.
אני ממשיך.
מיכל קוראים לה.
מיכל לא הפסיקה לדפוק מבטים אל עבר המנה חמה שלי.
"איט סמלס סו גווודדד" אמרה.
המשכתי לאכל עד שאורי פנה אליי שוב ואמר לי שהיא רוצה את המנה החמה השניה שנמצאת בשקית.
דחפתי בעדינות את השקית לעברה בלי לומר מילה והמשכתי להתענג על האטריות הנהדרות שקניתי בסופר יודה.
אחרי אלף תודות שתקה ועברה לאכול אבל מהר מאד התחילה לדבר שוב.
סיפרה על עצמה ועל חייה בירושלים.
היא לא הפסיקה לחייך אבל החיוך שלה היה שבור.
היא דיברה על נושאים קשים כמו המצב הנפשי שלה ועל כך שאיבדה את התמימות אחרי מספיק שנים שהיא חיה.
היא גם לא הפסיקה להחמיא לי על השיער ועל איזה בחור טוב אני.
"אמריקאים מעייפים נורא" אמרתי לעדו ובתגובה צחקק. עדו אוהב אמריקאים. הוא נראה כמו אחד. מהדרום.
ואז היא הוציאה שקית וויד.
"לוק" אמרה וחייכה חיוך מוזר.
רק אז הבנתי שעשינו טעות. התקדמנו עמוק מדי ועכשיו מאוחר לחזור. אם לא היינו עסוקים בלשאוב אטריות כמו שתי דמויות אנימה היינו מבחינים בדבר הזה שיש לה בעיניים ומונעים את כל העומד להתרחש. כשחייכה אליי ראיתי את זה.
"שיט" אמרתי לעדו.
"מה קרה?" שאל.
"היא משוגעת."
"למה החלטת שהיא משוגעת?"
"אתה פשוט יודע. זה המבט. אל תתווכח. היא פסיכופטית! אני אומר לך."
ואז היא ביקשה שאגלגל בשביל כולנו ג'וינט.
"יה, שור. אלל פיניש מיי סיגרט פיירסט." ויצאתי החוצה. לחמש דקות בלבד.
"אול רייט דן, שאל ווי רול וואן?" אמרתי והתיישבתי על ידה.
"סו ליסן. איי קאנט פיינד מיי וויד, אנד אוורי טיים יור פרנד ווקס אין איי קאן סמל אית אראונד הים."
"יההה… איימ פריטי שור היא דידנט טייק יור וויד"
"סטריפ מי! סארצ' מי! איי דונט קאר. וואט דו יו ת'ינק האפנד? אליינס שואוד אף אנד טוק מייק פאקינג וויד?"
אמריקאים אוהבים חייזרים.
אחסוך מכם, קוראים יקרים, את שאר השיחה ואספר לכם שהיא הקצינה עד לכדי איומים על חייו של עדו שלנו. בזמן הזה, כשהיא מספרת לי על עורך דין, שהוא לכאורה חבר שלה, שעזר לאנשים דפוקים מאד לצאת מהכלא ועכשיו כעונש על כך שנשדדה היא נאלצת להרוג את עדו. היא אפילו עשתה איתו סלפי ואמרה משפטים כמו:
"בליב מי קובי, איימ איי גרייט פרסון, אן אמייזיינג וואן, איי ווד נוור הרט נו באדי. באט אייה'ב הד איט אפ טו היר. דיס דוד איז גואינג טו דיי, איימ סורי."
כדי לחתום בדרמטיות עשתה פנטומימה של עריפת ראש.
אנשים משוגעים.
אמריקאית מטורללת. היא גם עשתה סצנה מחוץ לבר. פרץ פתח את דלת הבר ונכנס לעדכן שאיבדה את העשתונות בגלל שנעלם לה הוויד. "אני רק מעדכן, תהיו מוכנים שאולי עוד תחזור לכאן."
אי אפשר לומר שלא מעניין אצלכם שם בבר.
נאט טו באד, נאט טו באד אט אול.
היא כבר לא פה, אתה יכול להפסיק עם האנגלית.
לאט מי אינג'וי מייסלף. קאנט יו סיי דיס הול טינג איז דה פרידום איימ לוקינג פור. נואו רולזס. טוטל פרידום.
תעשה מה שבא לך. אני ממשיך בעברית.
פתאום נזכרתי ששכחתי לכתוב את מה שרציתי לכתוב מלכתחילה. אז, שהפרעת לי.
אני לא הפרעתי לך ואתה לא שכחת. אתה דחית. הנה נזכרת שוב. מעגל שכזה. תפסיק להתלונן. אתה יודע יותר טוב. אז לא היה הזמן. עכשיו כן.
אתה גורם לזה להישמע חשוב מדי עם בחירת המילים שלך. כאילו יש בפי בשורה שתשפיע על גורל האנושות. אני מבטיח לך שזה לא חשוב בכלל.
אני מתעקש שתספר לי.
באמת שלא צריך.
אני מתעקש בכל זאת.
טוב. אבל הזהרתי.
אז כשאני ועדו עמדנו מחוץ לדודו, כמו ג'יי וסיילנט בוב, נשענו על חלון הראווה עישנו ג'וינט, שישי בצהריים, זוכר?
כן כן, נו?
מי עברה שם?
מי?
נטע.
איזו נטע?
נטע ברזילאי.
אהה גם יוני היה שם.
איזה מהם?
המקעקע.
אוקיי, תמשיך.
היא עברה שם ועדו עשה פרצוף. גם אני עשיתי פרצוף. שנינו צחקנו.
ו…?
זהו…
מה "זהו"?
מה אתה רוצה עוד לשמוע? אמרתי לך שלא היה שום דבר. בסהכ תרנגול שמן שהלך בשדרה ונכנס לחנות בגדים של היפסטרים תל אביביים שמקשיבים למוסיקת טראפ רועשת. צחקנו כי היא פשוט מגוחכת. המראה שלה, הבגדים שהיא לובשת והקולות שהיא משמיעה.
אתה אכזרי.
לא. אני לא. בני אדם הפכו רכים מדי. אני בסהכ אומר את דעתי. מי שלא מסוגל להתמודד איתה רשאי לעזוב. היטלר. היטלר היה אכזרי. אין מתוק ממני.
עקרונות חשובים לך. אתה יודע את זה, נכון?
אני מתחיל להבין את זה יותר ויותר עם כל יום שעובר. אף אחד לא ישתיק אותי. זו לא הבעיה שלי שאתם שמנים. אתם. לא אני. אני אמשיך לדבר, לכתוב ולומר את דעתי ואתם תמשיכו לדחוף אוכל לגרון שלכם עד שתיחנקו או תקבלו התקף לב. יש מספיק דרכים לא להיות שמן ואני לא אעמיד פנים שלהיות שמן זה בסדר או נראה טוב. תאהבו את עצמכם כשאתם שוקלים כמו בני אדם נורמליים, תפסיקו למכור לנו עודף משקל כדבר חיובי.
עכשיו נזכרתי. זה התחיל בגלל ג'ורג', הסיפור על נטע, כי רציתי לתת לכם הקוראים דוגמה על ג'ורג' ומאז נכתבו מאות מילים ואף לא מילה או סיפור על ג'ורג'. עוד אגיע לזה, אני מבטיח.
אני חייב לספר לך עוד משהו.
נו? מה עכשיו? מה עשית הפעם? אולי תגיד לי שגם עם מולי שכבת? אולי גם שכבת עם יערה? המורה לארכיאולוגיה שכל כך אהבתי.
לא. לא, לא. מרי ג'יין מאד רכושנית… מי היה מאמין.
אז מה אתה רוצה לספר לי?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-8 חודשים ראסטה סייג'
אתה בהחלט משתפר.
יש לך נטייה לפרט את הדברים הנכונים, ולהסתיר את הדברים שגורמים לרצות להמשיך לקרוא, כדי להבין את הסיפור.
הכתיבה שלך נוטה לגרום לי להרגיש שהכול סביבי נעלם, ושאני נבלעת בתוך הדף השחור שלך ומחפשת סימנים מזהים למה נמצא סביבי.
אני לא יודעת למה, אבל עכשיו אני מבינה כשאני קוראת אותך זה תמיד חורף, וזה תמיד חשוך וזאת תמיד תל-אביב שמרגישה קצת כמו גן חיות.
אני חושבת כשאתה נהנה לכתוב את מה שאתה כותב, גם אם זה בטון פסימי או מריר, גם הקורא נהנה.
הייתי יכולה להסתדר בלי הביקורת על נטע, אבל מכיוון שאני כבר מכירה אותך, זה היה קומי גם עבורי, כאילו נטע היא מוטיב חוזר שמסמן עבורך, זה קשה להסביר, אם החיים שלך היו סיפור שאני כותבת ללא ספק הייתי חוזרת לנטע באיזשהו שלב מאוחר יותר בסיפור.
בכל אופן, אני חושבת שבשלב זה אם יש אילו שהם פגמים בכתיבה שלך, זה רק מאפיין אותה יותר ומוסיף לה.
אז אני במקומך הייתי ממשיכה בסגנון הזה, ומנסה לשמור על איזשהו קו שמשותף לכל הטקסטים, משהו שמחבר את הטקסט לקרקע מבחינת הקורא.
זה יכול להיות המיקום, הקשרים האישיים, ומחשבות חוזרות על הדברים שמטרידים אותך, העניין הוא להפתיע ולחדש אבל עדיין ירגיש מוכר.
שאני חושבת שאתה כותב שיחות בצורה נהדרת, אבל ספציפית בקטע הזה לקראת הסוף היה לי ספק אם אתה מדבר עם עצמך או עם מישהו אחר או גם וגם.
אני לא צריכה לדעת עם מי דיברת, אבל כשאתה כותב דיאלוג בצורה מסוימת עם מירכאות, ואז מפסיק, זה קשה לדעת מה באמת נאמר בקול רם למישהו, ומה הוא רק דיאלוג פנימי.
אתה לא צריך לכתוב לפי חוקים מסוימים, אבל אני חושבת שעדיין לא לגמרי מבין את החוקים של עצמך, ואני הייתי ממליצה לא להתעסק בזה בכלל כי זה משהו שאתה תגלה בהמשך בכל מקרה, באופן טבעי, ומכיוון שאתה כותב הכי טוב כשאתה לא חושב יותר מדי, אני במקומך הייתי נמנעת מלנתח את הכתיבה שלך, ומסתמכת בעיקר על הדעות של הסביבה ומי שכבר קורא אותך תקופה.
בהצלחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-8 חודשים היי סאן Rasta
שמחתי לקרוא את התגובה שלך.
אני מעריך כל מילה שאת כותבת כי את באמת בן אדם שחווה יחד איתי את התהליך הזה שאני עובר עם עצמי והכתיבה. את תמיד קוראת קטעים שלי ובדרך כלל מגיבה והביקורת תמיד בונה ומלמדת. אז תודה על זה.
הפסקה הראשונה שכתבת גרמה לי לחייך כי אני מניח שזה בדיוק המקום אליו אני שואף להגיע, ניכר שאני מצליח. אני גם מרגיש ככה.
היה לי ברור שהקטע הזה יבלבל בגלל כל מיני סיבות, אבל המשכתי כי אהבתי את הרעיון ומלכתחילה הרעיון היה פשוט לשפוך, זה סוג הכתיבה שאני אוהב ולשם אני מנסה להגיע. אני חושב שזו כתיבה שדורשת לקרוא עוד פעם ואולי עוד פעם אחת, לא בגלל שהיא מורכבת או חכמה אלא בגלל שהיא כאוטית ולא שומרת על קווים מנחים או חוקים מסוימים, וגם אם כן אני לא בטוח מה הם עדיין, ככה אני הכי אוהב לכתוב. אני מניח שלקרוא את הקטע הזה בפני עצמו יעורר סימני שאלה, יהיה לא ברור וזה גם הגיוני, לקרוא את הקטע הזה כחלק מיצירה שלמה זה כבר סיפור אחר. אני סקרן לדעת מה יהיה... אני לא כותב הרבה לאחרונה. זה יצא במקרה, נשפך ממני בלי לחשוב יותר מדי.
עד הפעם הבאה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-8 חודשים מה שיהיה יהיה סייג'
ניכר שאתה מתחיל להכיר את הסגנון של עצמך, ואני חושבת שזה כשלעצמו, מהנה.
באמת לא צריך לחשוב יותר מדי כשכותבים.
אתה לא כותב הרבה, ובכל זאת אתה משתפר, מה שמעיד על כך שבעיניי לא צריך לכתוב כדי לפתח את הסגנון האישי, ושזה משהו שקורה מחוץ לדף ורק מקבל צורה דרך הדף.
מה שאומרים על כתיבה, זה שאם אתה מצליח להתהלך ביצירה של עצמך מבלי ללכת לאיבוד, זה מספיק.
זה כמו לבנות בית, ככל שהקורא מצליח לראות את הבית, להרגיש את האווירה ששוררת בו, ולזהות את בני הבית, כך יהיה יותר קל לו לעקוב.
אני באופן אישי חושבת שהכותב צריך להכיר את הכתיבה שלו, את הבית, ברמה של להסתובב בו בעיניים עצומות או בחשכה מוחלטת, ונראה שאתה בהחלט משתפר בזה.
כנראה כי אני אוהבת לקרוא על כתיבה, ואת הכתיבה כנושא, אני אוהבת לעקוב אחרי התוכן שלך כי יש בתוכו גם סיפור על יחסים עם כתיבה.
הכתיבה שלך כאוטית קצת בסגנון, אבל היא גם כאוטית מבחינת זה שאין בה רק סיפור אחד וכיוון אחד שהיא צועדת לעברו, והיא נורא מציאותית מהבחינה הזאת, שהסיפורים שמסביב קיימים כל הזמן ושהסיפור הראשי הוא בדרך כלל מה שאתה מתמקד בו.
ואצלך אין משהו אחד שאתה מתמקד בו, כאילו שהוא הדבר היחיד שחשוב ושכל השאר לא באמת רלוונטי לך, ואני אוהבת את זה, אולי כי אני הפוכה בקטע הזה.
בהצלחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
