אני קוראת אותך בימים האחרונים, קוראת אותך בתוך המערבולת מן העבר וההווה ומתחשק לי לגרום לך לחייך, להצחיק אותך אמיתי, צחוק עמוק מהלב, כי אני יודעת שאחת התחושות הכי טובות בעולם היא לצחוק, לחייך את הלב. אבל אני גרועה בזה. אני מהאנשים האלה שמחפשים את האנשים האחרים שיצחיקו אותם ולא מצחיקים בעצמם כי ההומור שלנו לא משהו..
ושלי ממש גרוע ולא מובן :)
אני לא יודעת למה להתייחס ואיך, אז תסלחי לי מראש שזה יצא מחורבן (מתנצלת על המילה. אני ממש אוהבת אותה כי היא משעשעת וכמעט ולא יוצא לי להשתמש בה), ולא זו לא נגיעה באזורים המדממים שלך אלא כיצד שורות מילים מסוימות מכל קטע תפסו אותי והעלו לי מחשבות, ואולי באמצעות ההתייחסות שלי אליהם.. לא יודעת בעצם.
אולי עדיף שאשתוק :) אבל כאמור, יש משבצות שקשה לי לשתוק לנוכחותם. אז אתייחס כרגע רק לאחת.
כתבת איפשהו שיש לך זמן. זמן להתגבר, להשתנות, לשנות (אל תתפסי אותי בניסוחים תזכרי שאני *מבוגרת* והזיכרון לא משהו ;)- ואני אומרת נכון, את צעירה, יש לך זמן. אבל גם אין לך.
אנשים עוזבים את העולם הזה ללא התראה ונוכח עזיבתם משקפת לנו כמה החיים קצרים, שבריריים. כן, כלשון הקלישאה. אבל הם באמת כך.
אנשים נוטים לשכוח כי הם שרויים בשגרה מסוימת (טובה, פחות טובה, משעממת, גרועה וכו') ושגרה זה מבורך. עשייה היא מבורכת. אין לך מושג כמה.
ובינתיים הזמן חולף על אילו שעזבו למוות וחולף גם אותנו. ואין דרך חזרה, סאן.
מה נותר לנו אחרי המוות? זמן.
רק זמן.
ולפעמים אפילו לא אותו.
☆
וזו לא הטפה או משהו בסגנון, או הקטנת רגשותייך, זה רק תזכורת.
נ.ב רציתי להגיב על הצ'ק ליסט שלך לדרים בוי (נו סליחה, את פשוט צעירונת :) 5 המאפיינים, אבל יש לי תגובה הומוריסטית מדי (עם הומור לא מובן, כן?) וככל הנראה לא הולם כרגע..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
