פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 681 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים זה לא סיפור אהבה Rasta
העבר מזמן מת, את רובו אני לא זוכר, ההווה מייאש ולחשוב על העתיד מדכא אותי.
כל דור ראה עצמו כדור אבוד, ואם כל דור חשב כך אז אולי אפשר להסיק שבני אדם כולם אבודים ולתקופה בה הם חיים אין משמעות. למה יש? לשום דבר.
העולם כבר לא בחיתולים, הכל עשו, הכל כבר היה. שום דבר לא חדש, הכל בנאלי ומשעמם וממוחזר.
יחסי אנוש נרמסו, הרומנטיקה מתה, אין קונים, אהבה הפכה זולה, והבדידות, בתחפושת של נרקיסיזם ומימוש העצמי, גדולה מתמיד.
כולם רוצים אהבה, אובססיביים ממש, אבל מסרבים לאהוב, הם יודעים איך, הם לא באמת רוצים. הם מאוהבים ברעיון של אהבה, והרעיון נוצץ להם, משכר ביופיו, זה הרי רומנטי להיות רומנטי, אבל אף אחד לא ימות משברון לב היום.
מלחמות עדיין יש, מלחמות תמיד היו. מלחמות בין בני אדם לא מרגשות אותי, בטח לא מעניינות. אלו שעסוקים בלהרוג אחד את השני שימשיכו. משחקי פוליטיקה מעייפים אותי. אג'נדות יש כמו מספר הכוכבים בשמיים והכל חשוב ולכולם אכפת מהכל עד שכבר לא אכפת להם משום דבר.
הגדולה מכולן היא המלחמה של הרוח, היא בלתי נראית, מסתתרת עמוק שם בפנים בתוך כלי קיבול שברירי עשוי בשר ודם שמתפרק עם כל יום שעובר, והיא גם האכזרית ביותר. זו מלחמה ללא צדדים, אין פוליטיקה שמעורבת ויחסי גומלין, אין אינטרסים או כבוד ומוסר. זו מלחמה שקטה, קרה, מלחמת התשה. שפוטים של מחשבה. אני ואתה כבר לא נשנה את העולם, זה אני ואני. האני שמיוסר והאני שפעם, בתקופה אחרת, עוד האמין שיכל להיות טוב יותר.
פעם, כשכאבתי, כשנשברתי, הייתי מתפרק, נחנק מדמעות שהיו מתפרצות החוצה בברוטליות כואבת וחדה, תחושת המועקה היתה כבדה על חזי, על נפשי, ונפשי היתה קורעת אותי מבפנים, חופרת עם כפית קטנה כאילו היתה אסיר, זועקת, מתחננת לצאת מכאן, לברוח. להשתחרר מהקליפה האנושית. למצוא שקט, קצת שלווה ונחת.
והיום? הנפש הפסיקה לחפור, היא כבר לא זועקת, אלא השלימה עם גורלה העצוב. היא כבר לא מאמינה שיש דרך להשתחרר מהמבוך הזה, והנורא מכל שהיא צופה מהצד ורואה את כל המתרחש והיא אפילו לא מנידה עפעף, היא עצמה נוכחת בהרס העצמי שלה, והיא זורקת זין אחד גדול על הכל ועל כולם ובעיקר על עצמה.
כבר הפסקתי לחפש סדר. הכתיבה שלי כאוטית, כמו החיים.
לאחרונה אני כמעט ולא כותב. החשק כמעט ואבד לגמרי. לא מוצא סיבה להמשיך.
יש לך חלק בזה. אבל אני לא מתכוון לכתוב עלייך ובשבילך יותר, את זה עשיתי כשהכרנו. היית לי כמו מכרה זהב, המעיין התמלא ועלה על גדותיו והמילים זרמו ונשפכו ללא בקרה. זה נגמר. אני גם לא מתכוון לכתוב על אהבה נכזבת, סיימתי לדבר על זה. המקום שתפסת אצלי בחיים הוא אישי לשנינו והוא לא צריך לעניין אף אחד, אני לא אפול לתוך המשבצת הלעוסה הזאת, אז אל תדאגי, אני לא אכתוב על מה שהיה ואני בטח לא אשתף באיזו קבוצת כתיבה דבילית בפייסבוק בה כולם שופכים את הלב ומדברים על אהבה נכזבת.
אני כן אציין דבר אחד. מה שקרה בינינו היה ונשאר מראה למציאות בה אנחנו חיים, מראה לדור שאנחנו. הדור שמפחד לאבד את עצמו, שמפחד להתמסר ולהתקרב, שמפחד לכאוב. וזהו. נמאס לי לכתוב עלייך.
הימים ארוכים, הלילות ארוכים אף יותר. לזמן כבר מזמן אין משמעות.
לאוכל אין טעם.
כשאני לא עובד אני ישן.
אין לי סבלנות לבני אדם.
במהלך היום אני שותה כדי לעלות את מצב הרוח, ובלילה אני משתכר כדי להצליח להירדם נקי ממחשבות.
אני מזניח את עצמי, כי כבר לא אכפת לי. כי אין לי סיבה.
כשאמא שולחת הודעה או מתקשרת לשאול לשלומי אני משקר ואומר שבסדר.
לא דיברתי עם אבא כבר קרוב לחודשיים והאמת היא שזה לא מפריע לי.
סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה.
אני כבר לא מפחד למות.
מיום ליום המוות הופכת לנחשקת יותר ויותר. מסתורית שהיא. עם שפתיים רכות ושחורות והבטחה לשקט, למנוחת עולם.
אני מתייאש לאט.
יצחק קלפטר הובא למנוחות. הוא ואריק התאחדו מחדש. אולי שכשתורי יגיע, אולי עד אז, השניים יוציאו אלבום נוסף יחד. המוסיקה שלו מנחמת אותי, אני אפילו מחייך לרגע, חיוך אמיתי, לא מתאמץ, לא מתבייש, זו כוחה של מוסיקה וכמה טוב שיש מוסיקה, כי אחרת מזמן הייתי פורש מהמרוץ הזה. המוסיקה שלו פשוטה וישירה ולא מתיימרת או מחפשת להיות משהו גדול יותר ממה שהיא באמת. כשקלפטר כתב על אהבה האמנת לו, כשאחרים היום כותבים על אהבה אי אפשר שלא לצחוק, עד שזה כבר מפסיק להיות מצחיק. זה כמעט תמיד מגוחך. קלפטר היה מעשן כבד, ובכל זאת הגיע לגיל 72. אני בטח לא אגיע ל72. אני גם לא רוצה, תחסכו את זה ממני. עוד 11 יום נשארו ועוד שנה תחלוף לה, השנה ה-28.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים ~~ Storm~
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים כל מה שאגיד יהיה קלישאתי חני
וכבר דיסקסנו המון♡
ממתי המוות טוב
מהחיים?באיזה עולם מקביל
המשוואה הזו תקפה?
לחייך רסטה ומזל טוב
אחפש לך שיר
https://youtu.be/xZ3nJ6KhWOo
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שנתיים ו-10 חודשים תראה סייג'
אני ממש גרועה בלתת עצות, אבל אני עדיין מנסה לתת אותם.
לפעמים זה מתקבל טוב כי אפילו אם העצה שלי ממש מעפנה, לפחות היא מוכיחה שאכפת לי, וזה כבר גורם לאנשים להרגיש יותר טוב.
אבל אני לא נותנת לאנשים עצות כדי שהם ירגישו טוב... אז לפעמים העצות שלי גורמות לאנשים להרגיש ממש מחורבן.
סתם שתדע, אני במצב רוח מעולה עכשיו.
אבל במשך שעתיים רצופות, הייתי כל כך לא בסדר...
בכל כך הרבה מובנים.
כתבתי לפחות שלושה קטעים ואני לא בטוחה מה לעזאזל כתבתי - רק שזה כאב.
באיזשהו שלב למדתי, שלהרגיש חרא זה חלק מהתהליך שמוביל לכך שנרגיש טוב.
בכל פעם שהרגשתי שרציתי למות, מצאתי דרך טובה יותר לחיות, וזה משהו לא?
הקונספט שלקחתי איתי הלאה הפעם, מהנפילה האחרונה שאני עדיין עובדת עליה, הוא "חדש".
אני מאמינה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו בכל רגע, ושזה לא מה שאנחנו עושים כמו שזה מה שאנחנו חושבים.
"מה שמתמקדים בו גדל" - זה המשפט שאני חושבת שעזר לי לשנות את החשיבה שלי.
כי עם כמה שהחיים מחורבנים, שמתי לב, שעדיין הרגשתי חרא וחשבתי בצורה מאוד אפורה - גם כשהחיים היו טובים ויפים.
"איננו רואים את הדברים כפי שהם, אנו רואים את פני הדברים כמו שאנחנו." - זה אומר, שאם אתה רוצה עולם חדש, אתה צריך להיות אדם חדש.
אז השאלה היא, עד כמה אתה קשור לעצמך?
אתה אוהב להיות אתה?
ואם אתה אוהב להיות אתה, איך אתה יכול לעזור לו לאהוב את החיים?
אם מה שמתמקדים בו גדל, אני חושבת שהדבר שהכי עזר לי להתמקד בו היה אהבה.
פשוט מחשבות, אנשים ודברים שגרמו לי להרגיש ולחשוב -"זאת אהבה".
אני לא חושבת שהמחשבות שלך על אהבה אובייקטיביות.
מותר לי להגיד את זה?
בקשר לשאר הדברים המדכאים, אתה צודק, אבל כל הדברים האלה... הם לא חייבים להיות העולם שלך.
אני יודעת שזה יכול להישמע אנוכי, להעלים עין מהדברים המכוערים והכואבים שקורים בעולם, אבל - אם אנחנו לא בעמדה לעשות משהו לגבי זה, איך אנחנו אמורים להכיל את זה?
איך ראוי להכיל את כל מה שדפוק בעולם, להסתכל לשדים בעיניים, ועדיין להמשיך לתפקד כאילו כל זה לא רלוונטי?
ת'אמת, לא אכפת לי מה רלוונטי.
כאילו, זאת שאלה מעניינת, אבל אני כבר החלטתי מזמן שאני אעשה הכל כדי להיות מאושרת.
ואני חושבת שאחת הסיבות שהתקשיתי להיות מאושרת (ויש לציין שעבורי להיות מאושרת זה פשוט להיות בסדר ולהרגיש שזה כל מה שחשוב), היא כי עמוק בפנים, לא רציתי להיות מאושרת.
רציתי לכעוס, להיות פגועה, לצרוח... כי חשבתי שיום אחד kמישהו יהיה אכפת מספיק כדי לעשות משהו בנוגע לזה.
אני חושבת שממש התבגרתי כשהתחלתי להבין, ולהודות, שאני כל כך רוצה לעזור לאחרים אבל לא מסוגלת כי יש לי כל כך הרבה שיט משלי.
כשהבנתי את זה, שאני רוצה לעזור ופשוט לא יכולה, ובמקום פשוט להגיד את זה, שגם לי קשה, עשיתי את מה שכולם סביבי עשו וחסמתי את הרגש; כשהבחנתי בזה, הבנתי, שאנשים רואים שכואב לי... הם פשוט באמת לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע לזה, כי יש להם את האפלה האישית שלהם.
אני לא מפחדת מהאפלה האישית שלי, כי קיבלתי הצצות למה שקורה אצל אחרים... וזה הרבה יותר מפחיד.
כאילו, לי לפחות יש תקווה ורצון לחיות, אבל הם פשוט סובלים את זה.
עוד משפט שכנראה כבר השתמשתי בו כאן, אולי אפילו כמה פעמים - "סבל נגרם לנו, כאשר אנחנו מתווכחים עם המציאות."
אני חושבת שסבל זאת סיבה נהדרת לרצות למות, שמותר לנו לרצות את ההקלה הזאת.
אני לא יודעת אם אתה סובל, נשמע שאתה פשוט כבוי, אבל בכל מקרה אני מציעה לך לשאול את עצמך עם אלו דברים במציאות שלך כרגע אתה מתווכח - ואז פשוט לשחרר אותם.
אני חושבת שזה משהו שאנשים מתקשים איתו, לשחרר את הדברים שמכאיבים להם ומדאיגים אותם.
אני חושבת שאם אומרים שאנשים אינטליגנטים יותר נוטים לדיכאון, אז אולי תרופה הפלצבו - להעמיד פני טיפשים, גם יכולה לעזור.
בכל אופן, תפסיק להתעסק במוות, זה כבר כל כך ישן לך, אין פלא שאתה קמל ככה.
אתה צריך ריענון, משהו חדש, שאלה חדשה או פרויקט חדש.
רוב הסיכויים שאין לך כוח לזה, אבל אני לא אחראית למה שנמצא במחסנים המנטליים והפיזיים שלך, אני רק הבחורה שאוהבת לתת עצות גם כשלא מבקשים ממנה.
ובקשר לכתיבה...
זה מזכיר לי שאומרים, שאם תלחץ על תפוז יצא לך מיץ תפוזים, כלומר, אנחנו מוציאים מאיתנו את מה שיש בנו.
אז אולי אתה צריך לסגור את הברז, לשבת עם השיט של עצמך לשבוע-שבועיים, להרגיש ממש חרא, ואז להתעייף מלהרגיש חרא ולהתחיל לסדר קצת את מה שקורה בפנים.
המאמץ שאתה צריך להפעיל, הוא לא במה שאתה עושה, אלא באיך שאתה חושב.
אתה לא יכול לשכנע את עצמך לעשן פחות, אם אין לך קודם את המחשבות על כך שזה מה שאתה רוצה.
כאילו, אתה בוודאי רוצה משהו נכון?
אז פשוט תחשוב על זה, לא ממקום של סבל ו"אין לי את זה", אלא ממקום של "מה אני מחפש בזה?".
למשל, "מה אני מחפש בכתיבה?", "מה אני מחפש נשים?", "מה אני מחפש בספרים?".
תשאל את עצמך מה אתה מחפש, ואז תתחיל לפקוח את העיניים ולנסות לזהות את ההזדמנויות שמתחת לאף שלך.
אה, והערה אחרונה ואולי הכי מעצבנת, אל תחשוב על הגיל שלך יותר מדי.
ה-28 שנים שעברת, הם בעבר, וכבר לא רלוונטים יותר.
מה שבאמת אמור לשנות לך, זה במה אתה יכול לבחור, כדי להפוך את השנים הבאות ליותר טובות.
וחלאס כבר עם הנבואה הזאת שעוד תגשים את עצמה על כך שאתה תמות צעיר.
אתה לא תמות צעיר, אבל אם תמשיך להתעלל בעצמך ככה, אתה אולי תמות בסבל עצום.
אני אומרת את זה כי עוד יש לך תקווה לשנות את הכל.
כאילו, נראה לי שזה ברור ממה שכתבת, שיש לפחות משהו אחד שאתה מאוד מאוד רוצה לשנות.
אז תתחיל, בקטן, במשהו שיגרום לך להרגיש יותר טוב היום.
נ.ב
אני שונאת לתת עצות לאנשים בדיכאון.
זה תמיד מרגיש מיותר, כאילו כל העצות האלה הגיעו מאוחר מדי.
אבל קיבינימט, אתה רק בן 28 בעוד 11 ימים... המאוחר מדי שלך נמצא עוד עשרות שנים לפניך.
כאילו, אם לא תהרוג את עצמך בטעות לפני.
אני אומרת את כל זה באהבה כמובן.
סליחה שאני לא הכי טובה בלהראות רגישות.
המקסימום שאני יכולה לעשות זה להגיד שאכפת לי, ושאני מקווה שגם לך אכפת מעצמך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
