פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1130 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים לילה בנחלה. Rasta
החורף הגיע וכולם כבר בבתים.
מעטים האנשים שנשארו ברחובות, הבר כמעט והתרוקן.
ארלו ואני יושבים בחוץ, מדברים על מוסיקה כתיבה ואהבה.
״חתכתי את זה…״ אמרתי.
״אתה יודע הכי טוב״ השיב.
הכביש רטוב ואורות הרחוב משתקפים במים והכל צבעוני ומרוח,
פעם ירוק, פעם אדום, לפעמים לבן וגם כחול והמסעדה שממול מנצנצת זהב.
כבר שבועיים לא כתבתי, זה מתסכל נורא.
לאחרונה אני מבין שקפצתי מעל הפופיק. וזה כנראה בסדר לשאוף גבוה, אבל לפחות אני לא עיוור למציאות. אני מודע לעצמי. אני לא בטוח כמה מוכשר אני, ומה אני מביא לשולחן הספרותי? על מה אני כותב? ומה בכלל יש לי לומר? ולמה זה חשוב? כל כך הרבה שאלות. מה תהיה העלילה? ומי הדמויות? הן צריכות לעבור תהליך, יש להן רקע, עבר והווה, והן גם מתכננות קדימה וחושבות על העתיד. בזמן שאחרות אולי לא, בזמן שאחרות מחפשות סיבה להמשיך ולחיות.
רומן... אולי כדאי להתחיל עם סיפור קצר אחד או שניים. מקבץ סיפורים סוריאליסטיים. על החיים, ועל מוות. על תכלית, רצונות ושאיפות. על אהבה...
מאז שנגמר, מאז שאת לא איתי אין בי חשק.
״הרעיונות הם כאן, הבעיה היא שאני לא מצליח להעלות אותם על דף, וגרוע יותר זה שאני לא מוצא סיבה להמשיך.״
ואז ארלו סיפר שלהפתעתו הוא לא מפסיק לכתוב. ״דפים! דפים שלמים.״
קראתי קטע שכתב.
״רואים שאתה מוזיקאי, אתה כותב בחרוזים״
ארלו כותב מוכשר, ומוזיקאי מוכשר אפילו יותר.
היום היתה המשמרת הראשונה שלו בדודו בר.
בחוץ התקרר וריח של רטיבות מצנן את ראותי.
הסטלה עברה שלב, היא חזקה מתמיד והלב דופק במהירות, סוסים דוהרים בגשם.
פתאום אני קולט שלא חשבתי עליה כבר זמן מה.
אני לא בטוח אם זה טוב או לא. ואם אני אוהב את זה. אין ספק שהסיטואציה לא בריאה לי, אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני ממשיך להזיק לעצמי במודע.
"זה מזוכיזם, אתה יודע..." את זה אמר לי דודו, ערב אחד כשיצאתי לעשן סיגריה במהלך המשמרת.
קשה לשחרר.
השאלות של מה היה קורה אם, תחושת הפספוס וחוסר הודאות...
זוג התיישב על הספסל מחוץ לבר. אחד עם שיער ארוך אסוף וחולצת פלנל משובצת, השני לבוש טייץ בעיצוב חלל, ירוק ושחור וקצת אדום והרבה כחול, וג׳קט ג׳ינס בהיר. לראשון גיטרה, והוא לא מדבר הרבה. השני לא סותם את הפה.
"מוזיקאי" עאלק.
כולם מוזיקאים היום, כמו שכולם סופרים.
כל פוץ מפליץ כמה משפטים, מפרסם אותם באיזו קבוצת כתיבה רנדומלית ודביקה בפייסבוק. כולם כותבים על אותו שיט בקבוצות האלה, כולם מדברים על אהבה.
מפתיע איך בתקופה בה נרקיסיזם הוא ערך עליון, כשמימוש העצמי זה כנראה הדבר היחיד שמעניין את האינדיבידואל, דווקא היום כולם אובססיביים לאהבה. נו, באמת.. אתם לא יודעים לאהוב. אתם לא רוצים אהבה. אתם מתלהבים מהרעיון שלכתוב על אהבה כושלת, או לאו, זה רומנטי וכולם אוהבים להיות רומנטיים, מקווים שהם כאלה, אבל אף אחד לא ימות משברון לב היום.
בזמן שאני חושב עליה, ארלו, ובז שנות אור שלא מפסיק לעוף על עצמו, ממשיכים בשיחה.
הוא אמר את שמו, אבל אני מבטיח לכם שבאותה מהירות בה אמר את שמו כך גם שכחתי אותו.
הוא לא הפסיק לדבר, בעיקר על עצמו ועל המוסיקה שהוא אוהב. מידי פעם עצר לרגע והביע התלהבות מוגזמת בכל פעם שזיהה שיר שמתנגן בבר.
"אני רוצה להופיע" אמר כשהוא מתקרב יותר ויותר אל השולחן שלנו. הוא עמד בזווית, יד אחת נשענת על העגן, האחרת מעופפת מצד לצד. הוא לא מביט לנו בעיניים כשמדבר, בעיקר למעלה, כמו מחפש. הוא נורא תיאטרלי, גיי? לא. סתם שחקן. חי בסרט. כמו רוב האנשים בעיר הזאת.
"יש לך חומרים שלך? בשביל להופיע צריך הרבה חומר" ארלו סוף סוף הצליח להשחיל משפט.
כמו שזה נראה חומרים יש לו, והרבה, אבל לא מהסוג שאתם חושבים עליו.
"אני עושה קאברים, זה חשוב"
חלאס, מספיק.
אני פרשתי מהשיחה הזאת, ארלו, תעדכן אותי כשסיימתם.
אני תוהה מאיפה כל הביטחון הזה? אני קצת מקנא בו. אני חושב שהוא דביל שלא מחובר למציאות אבל אני קצת מקנא בו.
בכל אופן זה טוב. ארלו מתאמן. הוא לא יצא מהבית הרבה זמן. זו בדיוק הסיבה שהצעתי לו שיבוא לעבוד איתי, הוא צריך לתקשר עם בני אדם.
לא ציינתי. "ארלו" כמו ארלוזורוב. שמו עמית, אבל אף אחד לא קורא לו עמית. אפילו אמא שלו מעדיפה את ארלו.
מור שלחה הודעה.
החלפנו מספרים לפני שעזבה את הבר והמשיכה לתדר בדרך יפו לפגוש חברים. היא בדרך כלל מגיעה מוקדם, קצת אחרי הפתיחה. מזמינה כוס בירה גדולה ומתיישבת על הספסל. כמה דק אחרי שהגיעה תגלגל לעצמה ג'וינט שמן שתחלוק עם מי שיושב על ידה. הרבה פעמים זה אני. היום הוציאה מחברת מהתיק, כמה עפרונות, והתחילה לצייר. החלפנו משפטים בין לבין. לא רציתי להפריע לה. ניצלתי את הזמן והמשכתי להוסיף שירים לפלייליסט חדש שאני מרכיב בספוטיפיי. בשביל הבר. קראתי לו DELUXE, ושם תמצאו רק את הטובים ביותר. למור יש שמחת חיים והמון אנרגיות, כמו כל דרום אמריקאי שפגשתי בחיי הקצרים. היא מקסיקנית. המבטא שלה משגע, אני יכל להקשיב לה מדברת בעברית צולעת 24/7, שלא תפסיק. כשהיא מדברת אנגלית המבטא נעלם. אחרי כוס הבירה השניה הזמינה אחת קטנה נוספת ואז כבר התחילה עבודה, המשחק עוד רגע מתחיל, השולחנות כבר מלאים. כשסיימה את כוס הבירה נכנסה אל הבר לשלם ולהיפרד לשלום. אני תוהה אם היא מחבקת את כולם כמו שהיא מחבקת אותי. לפני שעזבה הצעתי שתרשום את המספר שלי, "כן!" היא מלמלה משפט בספרדית ומיד חזרה לעברית, "איך עוד לא עשינו את זה". ב21:13 שלחה הודעה. חיכיתי עם התגובה לכשאסיים. שעתיים ודקה אחר כך שלחתי שתי הודעות.
“Hey You, still with your friends?
הם יושבים בתדר, כתבה לי.
“Wanna meet Liam?”
“No. I wanna see you.”
השיחה המשיכה לפרקים עד שנעצרה. למחרת בבוקר קיבלתי הודעה:
"סליחה חחחח עניתי כשחזרתי לישון."
העברית שלה עדיין לא משהו. זה משעשע.
"בוקר טוב לך, איך היה אתמול?"
"היה חמוד חחח זה אבל ניראלי פעם אחד ואחרונה שאני יושבת בתדר חחח"
"זו המסקנה שכל בן אדם שפוי בדעתו מגיע אליה אחרי פעם אחת בתדר."
הזוג עזב את הבר. אני וארלו המשכנו לדבר. בחוץ המשיך להתקרר.
"החורף הופך הכל יפה יותר..."
"אתה יודע... אני כבר לא מפחד מהמוות. הרעיון של להפסיק לחיות כבר לא מפחיד אותי, מה שכן מפחיד זה הסיכוי שאמות לפני שכתבתי את הספר."
לפני שהספקתי להחיות את כל הרעיונות שצפים לי בראש, כמו גוויות חסרות חיים בחלל אינסופי.
"זה כנראה החלק הכי מפחיד במוות. אבל אל תחשוב על זה. גם אני שם, ואני משתדל שלא לשקוע לתוך זה כי אני מבין שזה הזמן שלנו לעוף על עצמנו."
"כמו הבחור עם הטייץ המגוחך? תגיד... מה לעזאזל קרה לג'ינס וחולצה שחורה?"
"לנו יש מה להציע. אני קראתי קטעים שלך." אמר, "אל תפסיק לכתוב, תכתוב הכל! תסנן ותערוך אחר כך. כי מתישהו, אם לא תמות בקרוב, תגיע לגיל 40 כשלא עשית כלום ואז בכלל תרצה למות, אתה תשנא את עצמך."
הוא לקח שאכטה מהג'וינט והמשיך, "אתה רוצה פסקול לספר שלך? אין בעיה. רעיון נהדר. אתה רוצה שאכתוב קטעים בשביל הספר שלך? נפלא. תשלח לי קטעים שכתבת, יש לי הרבה שאלות לשאול אותך. זה לא משהו שעשיתי ואני רוצה לעשות את זה הכי טוב שאני יכל."
גשם חזק החל לרדת.
מהבר המשכנו לתחנת האוטובוס. חיכיתי איתו עד שהגיע. "תודה על שלישי נהדר!"
הצמדנו אגרופים והמשכנו כל אחד לדרכו.
מתחנת האוטובוס המשכתי לצ'ירס. כל מה שרציתי היה לשחק פול. שתיתי שני בקבוקי בירה, שיחקתי עם דותן וניצחתי אותו. הוא שאל אותי על נגה, סיפרתי לו מה היה.
מהצ'ירס חזרתי לדודו, המשכתי לצפות בריק ומורטי עד שנרדמתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים יסורי האהבה הם הזמן הנכון לכתוב, אפילו בשביל המגירה. מורי
גם למגירות מותר לשמוע סודות נשמות מיוסרות. צא לדרך, אפילו אם אלו רק כמה שורות פתיחה של שיר. לא צריך הכל ביום אחד. קח דוגמה מרומא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים אהבה תקרע אותנו לגזרים. Rasta
-
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים השתפרת. סייג'
ואני לא מתכוונת מבחינה טכנית, כי מבחינתי תמיד היית מעולה מבחינה טכנית.
זה פשוט הכיוון שלך שלא אהבתי לפעמים.
או יותר נכון, חוסר הכיוון שלך, כתיבה שהיא לא יודעת מה היא מנסה לעשות.
ואני בכוונה אומרת שהכתיבה לא יודעת, ולא שאתה לא יודע, כי אני חושבת שתמיד אפשר להרגיש כשכותבים על משהו שבאמת מנסה להגיע רחוק מעצמו.
יש משהו מאוד מייצג בדרך שאתה כותב, ואני חושבת שאתה כותב הכי טוב כשאתה כותב על העולם שלך ופחות על הראש שלך.
הקטעים שבהם היית לגמרי בתוך הראש שלך, שבהם השיחות שלך היו בעיקר עם עצמך, היו פחות כנים בעיניי.
אני חושבת שאתה מסוג האנשים שיודעים איך להיות כנים עם אחרים, בקלות, אבל עלולים לאבד חלק מהכנות הזאת, כשהם יותר מדי בראש של עצמם.
הזרימה בקטע הזה טובה, יש בו משהו יותר שלם, יותר אתה, ובכללי - אני חושבת שאני יכולה להרגיש מתי אתה כנה ומתי פחות, ושהקטעים שבהם אני מזהה אותך והכנות שלך, הם גם הקטעים הכי טובים.
אני יודעת שלא כל כך אכפת לך מה אני חושבת, ושדעותינו חלוקות בכל כך הרבה דברים(עניין של טעם אישי בעיקר), אבל בנושא הזה של כתיבה, אני חושבת שאתה נמצא במקום הנכון.
אני אוהבת את השאלות שלך, אני אוהבת שאתה לא מנסה להתיימר למצוא תשובות, אני חושבת שאם זה הסגנון שאתה רוצה לכתוב בו, אז כדאי לך פשוט ללכת על זה ולראות מה יקרה.
יש משהו בתוכן שלך שהוא מאוד עכשווי, אבל כמה צעדים קדימה מבחינת המודעות שלך לעולם ולעצמך.
ככה שספר בסגנון הזה למשל, יכול להתאים במיוחד לדור שחושב בדיוק כמוך, אבל לא מביע את זה...
אני גם חושבת שכולם כותבים על אהבה ושזה מעצבן.
וכמות הפעמים שהרגשתי כעס על זה ורציתי לכתוב משהו נגד זה... זה היה נורא חזק, כי פשוט לא הבנתי למה כולם כותבים על זה, וזה הביא אותי לכתוב על זה בעצמי.
רק אחר כך, הבנתי שהרבה מזה חארטה ואשליות.
בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד, זה שאם זה הסגנון שאתה רוצה לכתוב בו, אל תתמהמה, זה משהו שהדור שלנו צריך והתזמון צריך להיות נכון.
אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת.
פשוט תשמור על ניקיון, תדע מה אתה מנסה להשיג בכתיבה שלך, כי בוודאי שזה מעבר לתוצר הסופי, בוודאי שלכל דבר שאתה מתעסק בו וכותב עליו יש חלק שהוא מעבר לסתם יצירת ספר.
בהצלחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים היי סאן Rasta
זה לא נכון שלא כל כך אכפת לי מה את חושבת.
בכל אופן, שמחתי לקרוא את המילים שכתבת, מעריך מאד, ורשמתי לעצמי נקודות חשובות שנגעת בהן.
זה אחד הקטעים שאני הכי מרוצה מהם, בעיקר כי אני מרגיש שלאט לאט אני מוצא את הסגנון שלי, אני ער לתהליך שמתרחש ואני אוהב את מה שקורה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים אני שמחה לשמוע סייג'
כי אני חושבת את אותו הדבר.
אתה באמת מוצא את הסגנון שלך, והוא די היה שם מההתחלה, אבל זה כיף לראות שאתה יותר מזהה אותו עכשיו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
