פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1523 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים סייג' (ל"ת)
-
לפני 3 שנים הטוטאליות הזו, כשצעירים Hill
כשרוצים להתמסר במלואנו.
זה ראשוני וזה יפה כל כך. לרוב זה לא חוזר. מתקבע בראשוניות שלו ומה שיגיע אחרי.. צרכים שהמישהו הפרטי שלנו ימלא לנו, וצרכים אחרים שהוא לא יצליח. והאיזון.. מקבל תכלית אחרת.
והאיבוד העצמי לתוך מישהו אחר מתבצע בבגרות, בבשלות. נופל למקומו, עם האחד האחר.
נהנתי לקרוא סאן, יצירתי מאוד.
תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים אני לא בטוחה מה אני חושבת על מה שאת אומרת סייג'
כי אני בהחלט זוכרת את עצמי מקנאה - בזה שאני ממש לא טוטאלית בהשוואה לבחורות אחרות.
אני חושבת שזה לא קשור לגיל, אלא לכמה שאת מאמינה ורוצה אהבה בחייך.
שאולי, ככל שאת רואה אותה באור יותר חיובי, ככה את גם יותר חופשייה וקלילה לגביה, מספיק כדי להיות קיטשית וטוטאלית.
ואני מניחה שעכשיו, אני רואה את האהבה בדרך שהיא מספיק שונה מבעבר, כדי שזה יעורר בי את הטוטאליות הזאת - שבאמת לא הרגשתי המון המון שנים.
זה אכן ראשוני, זה לגמרי משהו שמרגישים בהתחלה.
אמרת שלרוב זה לא חוזר, ואני מניחה שזה כי זה קשה לחזור להסתכל על האהבה כמו שראינו אותה בהתחלה, לפני שמישהו ניפץ לנו את החלומות עליה.
אז נראה לי שהטוטאליות שלי כרגע, רק מעידה על כך ששיחזרתי משהו שאיבדתי בעבר, ואני בהחלטת חושבת שזה היה קצת מתוכנן מצידי.
אז אולי זה לא קשור לזה שאני צעירה.
כי אני עדיין, ממש זוכרת את עצמי בתור נערה, ואת מה שהייתי מסוגלת אליו רק בשביל להיות קרובה אל מושא האהבה.
רק בגלל שבעבר זה נגמר במקרים של ניצול או אכזבה... לא אומר שההרגשה עצמה, ילדותית או רעה.
בעיניי ככה זה אמור להרגיש, ילדותי או לא; כי אם אהבה לא גורמת לך להרגיש ככה, אז מה הטעם?...
אולי אהבה, היא רגש צעיר מטבעו, ואחד שיכול להישאר צעיר לנצח, כשהוא מכוון אל מערכת היחסים והאדם הנכון.
אלו רק מחשבות שיש לי, אני לא ממש בטוחה שאם אני יודעת על מה אני מדברת, השעה כבר די מאוחרת. (0:24)
אני פשוט יודעת שלא הייתי טוטאלית...
אבל שכן, גם אם אמצא את עצמי שוב מתקשה עם זה, זה בהחלט עדיין המקום שממנו אני רוצה לאהוב אנשים.
כי אחרת באמת אין הרבה טעם בעיניי.
ואני באמת לא חווה את הטוטאליות הזאת כקיצוניות, ורגשות "קיצוניים" כאלה, בעיניי לא נחשבים קיצוניים, אם אנחנו משתמשים בהם כדי לאזן קיצוניות אחרת שיש בנו או שקרתה בחיינו.
לדעתי, להרגיש דברים ברמה כזאת, זאת התרופה הכי טובה לחיים ארוכים של אכזבות וייסורים.
ועצם זה שיש אנשים שלא חושבים שזה בוגר, שבגלל שהחיים ניפצו להם את החלום, זה הופך אותו לאשליה ולא אמת ומשהו שיש לנו זכות לחוות...
זה עצוב בעיניי.
כי כן, יש דברים שאנשים יכולים לקחת מאיתנו ולעולם לא יחזרו.
אבל כשזה נוגע לאהבה, בעיניי זאת רק ההתפשרות שלנו והמחשבות הריאליות כביכול שמונעות מאיתנו להגשים אותה בחיינו, קודם לבד אחר כך עם בן זוג.
אני באמת מאמינה, שאהבה יכולה להחזיר לאחור את הזמן, ולהשיב אלינו את מה שחשבו שכבר אבד.
במקרה שלי, זאת הייתה הטוטאליות, וכנראה גם עוד דברים קטנים פה ושם.
רק תחשבי, כמה מאושרים כולנו היינו יכולים להיות, אם כולנו היינו מסוגלים לשחזר המצב הנפשי, ואת הטבע שהיה לנו בעבר.
אני באמת לא חושבת שיש סיבה הגיונית ללמה שזה לא יהיה אפשרי, כל עוד אנחנו בריאים בנפשנו, ויכולים למצוא תקווה לחיים באמת טובים.
תודה לך היל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים מעברים Hill
לעתים אנחנו חווים יותר מאהבה 'גדולה' אחת בחיים. לעתים אנחנו מבלבלים 'אהבה' עם תשוקה, עם רצון להיות נאהבים, עם הצורך בהיקשרות כדי לשרוד וכדומה.
המעברים שאנחנו עושים מאנשים (ואני מתכוונת כרגע רק לאנשים שאיתם אנחנו מקיימים קשרים יציבים וארוכי טווח) נוטעים בנו את הבשלות והבגרות שציינתי מעלה. זה לא היה במובן שציינת. אי אפשר לתחום 'אהבה' במושגים כמו 'בגרות'. היא מעל לכך. אי אפשר לכמת או לצמצם אותה כך. היא מתקיימת אחרת וניזונה אחרת באינטרקציה של כל זוג.
כמובן שאפשר להיות טוטאלים גם בגילים יותר מאוחרים, גם כשעברנו אדם אחד או שניים (אני בכוונה אומרת 'אדם' ולא מערכת יחסים כי לא כל מערכת יחסים שאנחנו חושבים שמושתתת על אהבה כרגש היא אכן מושתתת רגש) אבל בדרך כלל הטוטאליות המלאה בתום, ברצון לכבוש, להתמסר, להאמין באדם שמולך- לא מצליחה לשחזר עצמה. היא נותרת בראשוניות המובהקת שלה.
וזה יפה כשזה נותר כך, כי אנחנו מתפכחים כל כך הרבה פעמים בחיים הללו, וההתפכחות הרגשית, היא הגיים צ'יינג'ר האמיתי.
הטבע והמצב הרגשי שהיה לנו בעבר כפי שציינת- מניחה שהוא תלוי נקודת מוצא. לעתים דווקא ההתפתחות הנפשית שלנו תטיב עימנו יותר.
'אהבה יכולה להשיב לנו את מה שחשבנו שכבר אבד'- זה משפט של צעירים אדיאליסטים :) וזו חשיבה יפה סאן.
ובאשר לאנשים שיכולים לקחת מאיתנו דברים שלעולם לא יחזרו, אם אנתק את החשיבה הרצינולית שלי לגבי המשפט הזה, ואם אתייחס אליו רק בהקשרים של רגש, של אהבה ומאוהבות - אז כן, לגמרי. אנחנו יכולים ליצור אהבה אחרת, כימיה ותשוקה אחרי שכבר חווינו זאת. לשוב להרגיש את כל הרגשות האלה עם אדם אחר.
ואם הזכרת את המילה 'קיטשי' שם למעלה- קבלי את אם כל הקלישאות- אהבה (על שלל צורותיה וגווניה *הבריאים* ולא רק אהבה 'רומנטית'), כשהיא מוצגת לנו בצורתה הגולמית- מרפאת את מרתפי מחשכינו. תמיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים היל, מודה באשמה סייג'
אני אכן אידיאליסטית.
אני לא בטוחה בקונוטציה שהמילה הזאת נותנת לאחרים, אבל בעיניי להיות אידיאליסט זה כל כך מורכב.
כי זה לא עניין של תקווה, וחלום - זה עניין של טבע.
אני חושבת שאפשר לבלבל לפעמים את האידיאליזם עם אופטימיות או תמימות... ולמעשה, בעיניי ולפי החוויה הסובייקטיבית שלי, לטבע האידיאליסטי יש ספקטרום רחב שנע בין אופטימיות לפסימיות, והצורה שבה הוא מתבטא משתנה בהתאם איך האדם מתמודדת עם זה שהוא אידיאליסט מטבע.
כי להיות אידיאליסט לא אומר שיש לך חשיבה אידיאליסטית, אפשר להיות אידיאליסט ולהיכנס לדיכאון ולהיות פיסימי וחושך - ואני חושבת שכל זה, בשורש שלו, זה כי האידיאליזם קיים ואנחנו פשוט מתכחשים לו - כי אנחנו לא מאמינים בעולם שאנחנו רוצים.
אבל זה לא משנה במה אדם מאמין, כי בסופו של דבר, האידיאליזם נמצא עמוק...
ואני חושבת שיש הרבה אנשים שלא מודעים לכך שהדיכאון שלהם בא מעצם היותם אידיאליסטים עם מוח פסימי.
כי בעיניי, האידיאליזם שיש בתוך האדם, יכול לגרום לו להיות האדם שאומר שהכל אבוד - כי אף אחד לא רואה כמה רחוק העולם משלמות, מהאידיאליסט.
אז אחרי שדיברתי קצת על מה זה אידיאליזם בעיניי, למרות שבאמת לא יצא לי לחשוב על זה יותר מדי אז יכול להיות שאני עוד אשנה את דעתי כל כמה דברים-
בעיניי, זה כמעט דמיוני, הדבר שאהבה יכולה להשיב לנו.
אם לא הייתי חווה את זה בעצמי, לא הייתי מדברת על זה, ואני חושבת שזה באמת קשה להסביר למי שלא חווה את זה - בדרך איטית. SLOW BURN.
בקהילה הרוחנית, של הטארוט והאסטרולוגיה, הם אוהבים לומר שאהבה היא התשובה, שאהבה היא הבורא, שאין דבר כזה גן עדן או גיהנום כי כל הקיום הזה הוא אהבה.
יש גם אמירות על תדרים, ועל כל שאהבה היא התדר הכי גבוה שבו אדם יכול לרטוט, ושכולנו בעצם משדרים את מה שבתוכנו וזה משתקף אלינו בחזרה מהסביבה.
כלמעלה למטה, כבפנים בחוץ, ואני לא יודעת איך לומר את זה בעברית, אז אני אלך על המקור: everyone are just yourself pushed out.
עכשיו, אני לא אומרת שאני מאמינה בזה, כי אני חושבת שזה לא תמיד נכון, אבל זאת החשיבה בעולם הרוחני הזה.
והדבר שלקחתי מזה, זה שהדבר שאליו אנחנו מכוונים, לא משנה כמה קטן הוא נראה לנו בהתחלה, נהיה גדול יותר ויותר ככל שאנחנו מתמקדים בו.
במקרה שלי למשל, אהבה, נראתה כמו מתנה קטנה.
אבל ככל שהתמקדתי בה, היא הפכה להיות הכל, מצאתי אותה בכל מקום - והיל, שום דבר לא השתנה.
שום. דבר. לא. השתנה.
ועדיין...
אני רואה אותה בכל מקום פתאום!
זה בגלל שכמו שהם אומרים, "כבפנים כן בחוץ".
כשאת מוצאת אהבה, בתוכך, ואת לא לוקחת למקום של "עכשיו אני אוהבת את עצמי, איזה יופי לי", אלא למקום של - "עכשיו יש לי אהבה לתת. עכשיו העולם שלי מלא באהבה, כי אני מלאה באהבה" - זה משתלט על הכל.
ואתמול בחיי, שחשבתי לעצמי לרגע: "בואנה, החשיבה שלך לא השתנה בכלל מאז שהיית ילדה קטנה אה?".
וזה נכון.
אני עדיין חושבת כמו הילדה שהתמימה שהייתי, למרות שאני כבר לא תמימה, ואיבדתי כל כך הרבה מהחלק מהזה בעצמי דרך ההתבגרות והפגישה עם מה שאפשר לקרוא לו "מציאות".
אם את מאמינה, שאת חיה בתוך עצמך, שכל מה שאת רואה סביב נמצא גם בך, וזאת את שבוחרת מה יכול להישאר ומה לא - פתאום המילה הזאת "מציאות" נשמעת קצת מצחיקה.
אנחנו העולם שלנו, ולכן אנחנו יכולים להשיב הכל, אבל כשהפוקוס שלנו הוא על העוולות ועל מה שאין...
החיים מאבדים את הקסם, בגלל שזה קשה יותר להיות אידיאליסט בריא, כשאת צריכה להתמודד כל יום עם כך שיש עוד כל כך הרבה לתקן.
אני חושבת, שבסופו של דבר כולנו בוחרים את העולם שבו אנחנו חיים.
אנחנו יכולים לברוח מכל דבר, להיות חופשיים מכל דבר, אנחנו פשוט צריכים לוותר על להילחם בדברים שאנחנו לא יכולים לשנות.
ואני לא אומרת להפסיק לפעול למען עולם יותר טוב, אני אומרת לתת לאידיאליסט שבתוכנו לפרוח, גם כשהוא חווה יום יום את זה שהעולם שלו רחוק מלהיות מה שהוא מקווה שהוא יהיה.
אהבה, זה כמו שריון, ובכל פעם שהסתכלתי על המילה שריון, מה שעלה לי זה איך שאנשים אומרים אחד לשני להוריד את השריון כדי לתת לאהבה להיכנס.
ואני רואה את זה קצת שונה, אני חושבת שאנחנו צריכים להוריד את השריון לא כדי שאהבה תיכנס, אלא כדי שאהבה תוכל להיות השריון החדש שלנו.
ובקשר למשפט האחרון שלך, כמובן שאני מסכימה.
למעשה, אני חושבת שהסכמתי עם כל התגובה שלך הפעם, ופשוט הרחבתי על הדרך השונה שבה אני רואה דברים מסוימים.
אני חושבת שתמיד כשמדברים על אהבה, זה יכול להישמע קילשאתי...
אבל בסופו של דבר אהבה זה טבע וזה כוח, וזה מניע הרבה בדיוק כמו שסקס וכסף מניעים.
זה נורא קשה בעיניי, לדעת מה לחשוב על אהבה, ולכן אני חושבת, שהפתרון הוא לא לחשוב על זה בכלל, אלא פשוט לחפש את זה בכל מקום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ובכן, Hill
נהנתי לקרוא על הדרך שבה את רואה את הדברים.
נקודה אחת שהדהדה לי - את צודקת, שום דבר לא משתנה.
אהבה יכולה להיות התשובה, הדרך, המזור. להתגלם כפיסות קטנות של אושר ועדיין, שום דבר לא ישתנה.
אבל, כש'אהבה' היא חשיבה, אופן חשיבה, כשהיא מתרגמת להתנהגות, לפעולות ולמעשים, אז מתחולל משהו. נוצר שינוי. תחילה בעצמנו ולעתים גם בעולמנו וזה כבר תלוי עשייה. ולמעשה זה הרעיון הגרעיני של מה שכתבת מעלה :)
לתמימות יש פג תוקף. היא אינה חפה וזאת נקודת התורפה שלה. אבל עדיין היא לא לגמרי נאבדת. אולי רק משנה עוצמה, משנה צורתה?
מובן הבחירה הוא מובן חמקמק לטעמי. חושבת שגם ראוי להפריד בין המונח 'בחירה' ל'החלטה'. שני המונחים כביכול נעים על ציר אחד אבל שונים במהותם. למה אנחנו יותר כבולים לאפשרות של בחירה או ליכולת להחליט? מה יותר מדמה לנו שליטה מבין השניים?
אנחנו אכן יכולים לברוח מכל דבר, להרגיש חופשיים מכל דבר (כשבפועל זו לא בדיוק המציאות שלנו).. ולגבי לוותר על להילחם בדברים שאנחנו לא יכולים לשנות- זה תלוי הקשר ונסיבות. כי לפעמים המוצא הכי קל הוא לוותר. לא לרצות את המחיר שאותה 'מלחמה' תגבה מאיתנו. זה רציונלי וזה תפיסתי ומציאותי. אבל, לא תמיד נרצה או נוכל לבחור במוצא הכי קל. אולי רק כשהוא יוותר האין-ברירה.
'אהבה היא כמו שריון'- מודה שלא חשבתי על המונח הזה ביחס אליה. שיריון עבורי נתפס כמעמסה נפשית שנרצה להשיל רק כשהזמן יהיה נכון עבורנו. זה לא יהיה חייב להיות מול האדם הנכון או הנסיבות הנכונות, אלא רק נכון עבורנו. הפשטה עצמית שנבחר לבצע, גם אם היא נדונה לשרפה, לבערה.
אהבה וסקס וכסף ושליטה- זה בהחלט כפי שציינת- טבע וכוח. ובעיקר הנעה. ומקורות ההנעה הללו משליכות על כל כך הרבה.. טבע וכוח ועוד..
*ובמכלול של כל שכתבת- אוהבת את הרעיונות שהבעת.
באשר לאידיאליזם, לקחתי לי כחומר למחשבה. תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים טוב, סייג'
אולי המילה שריון באמת לא הכי מתאימה. אולי מגן זה יותר מדויק.
אני חושבת שיש משהו באהבה, שגורם לנו להרגיש מוגנים בתוך העור שלנו, שהשריון הוא לא ממתכת אלא מאנרגיה טובה.
כשאתה אומרת ששריון הוא מעמסה נפשית שנרצה להשיל, כשנרגיש בטוחים, זה מרגיש שאת מתארת יותר עוגן או אזיק, מאשר משהו שבאמת מגן עליך.
בעיניי, אנחנו מוגנים איפה שאנחנו מרגישים מוגנים, ולא איפה שאף אחד לא יכול להיכנס.
אני גם לקחתי ממך חומר למחשבה. תודה לך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים הו סאן, Hill
אני אוהבת דיונים על תחושת מוגנות, האופן בו אנחנו מרגישים מוגנים וכיצד זה מתרגם לתחושת הבטיחות האישית שלנו, שאחד הפלחים שלה זה תחושת המסוגלות העצמית ואז ניתן להקביל לתחושת ערך עצמי ואני יכולה להמשיך ולהמשיך.. :)
רק שאני *מבוגרת* ואת הלימודים שלי בתחום סיימתי לפני לא מעט שנים (וייזמיר, ציוני הדרך האלה מזכירים לי את גילי הכרונולוגי וכמה שהוא לא תואם את הרגשתי ;) כך שזה לא יהיה דיון כפי 'שצריך'.
ובאשר למה שציינת בתגובה האחרונה לגבי אהבה ואנרגיה טובה- לאורך כל חיי מצאתי את זה באהבה חברית לא פחות מאשר באהבה 'רומנטית' (לא מתיישב לי לגמרי המונח הזה להגדיר מאוהבות אבל לא עולה לי כרגע משהו אחר :).
וזה מזכיר לי שאנשים הולכים מאיתנו למוות, האנרגיה והאהבה שלהם, קלישאתי ככל שיהיה, עדיין נותרת.
*ובלי קשר או שתמיד יש קשר למוסיקה (עבורי לפחות)- יש הערב פסטיבל בירה בת"א, עם הופעה של דודו טסה (אין מספיק אייקונים מאוהבים שניתן לשים לצד שמו של העילוייייי), ומה יותר טוב ממוסיקה, אלכוהול וטריליון זרים? (נו טוב במקרה שלי יהיו אנשים שאכיר.. האם זה טוב? לא יכולה לומר בקול רם ;)
תשקלי הגעה. הנפש שלך תודה לך☆
;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים אוי היל, אין לך מושג מה עשית עכשיו. סייג'
אני לא יכולה להסביר את זה מבלי להישמע מוזרה, אז אני אשמע מוזרה - ה-19 זה מספר מאוד חשוב עבורי.
אני רואה אותו בכל מקום לאחרונה, אז כמובן שלקחתי את זה כסימן לכך שאם תבוא הזדמנות כלשהי לצאת לאנשהו ב-19 באוקטובר - כדאי לי לקחת אותה.
ובכל זאת...
אני עדיין לא רואה את זה קורה.
אני בהחלט מעדיפה להישאר בבית ולסיים לקרוא כבר את "רוזנפלד", למרות שאני די גוררת אותו כרגע.
אוי היל, איזו מעצבנת את "הנפש שלך תודה לך", זה מעורר בי חלחלה, את בטוחה שאת לא לפחות קצת סייקיק או משהו?!
אני אלך על המדיניות של: if it's not a 'hell yes' it's a no.
אבל לפחות שקלתי את זה לרגע!
מקווה שתהני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ראי, אצלי בולניו, סודוקו, מורקמי, פבלו נרודה ועדי קיסר שורצים בשידה הקטנה שליד המיטה שלי וכל יום, ליטרלי כל יום, אני קוראת בהם (סודוקו פותרת) Hill
כך שיכולה לגמרי להבין את החשק להישאר בבית.
*אבל* מוסיקה זו התחושה הכי טובה שקיימת בעולם הזה (גם ריקוד אבל על זה ניתן להתווכח), ואני תמיד אבחר בה.
"הנפש שלך תודה לך" זה באמת מעצבן, הא?? אפילו זקן. גאד. אני כל כך זקנה. המבוגרת האחראית. וייזמיר. אשים לי את קריס קרוס כדי להשתחרר מהאנרגיה הדודתית הזו ;) ;)
אבל זה נכתב ממקום תודעי מסוים- במובן של חומרי המרצה לנפש. אז בבקשה לא לזכור לי זאת.
אני סייקיק אבל ללא יכולת שליטה בכוחותיה. נשבעת לך שנאמר לי שלקראת גיל 40 זה יתחדד אצלי. וכך קורה (!)
אוהבת את הקטע שלך עם מספרים. לדעתי זה לא מוזר. פעם באוניברסיטה היה לי ידיד שאמר לי שאם את מסתכלת בשעון בזמן שהשעה בו כפולה (למשל 11:11) זה אומר שמישהו חושב עלייך (גלגול עיניים מאסיבי התבצע אז ונעשה גם כעת) ומאז, האמירה הזו יושבת בזוית מסוימת בתודעה שלי ולפעמים אני תוהה אם זה באמת נכון או שזה מסמל משהו אחר.
שמחה ששקלת (זה בשרונה, אגב), ומי יודע, אולי יגיעו פעמים אחרות שתחליטי ללכת על זה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים הו, 11:11 זה אחד המספרים. סייג'
נתנו לו כל כך הרבה פרשנויות, נשמות תאומות, התחלות חדשות, שמירה מהמלאכים - אז אני לא בטוחה.
אבל ראיתי אותו הרבה בשבועיים האחרונים, כמעט כל בוקר, ואני די בטוחה שאין אף אחד שיחשוב עליי כל כך הרבה.
ולא אמרתי שזה מעצבן בקטע זה :)
אבל אני מבינה למה זה נשמע לך זקן.
בכללי, לדעתי דברי חוכמה עתיקה, תמיד נשמעים קצת זקנים.
אבל לא כל יום ממציאים את הגלגל, לפעמים יש אמת גדולה ברוחניות אבל קשה לנו לעכל אותה - כי היא נאמרת בפשטות יתר.
ואת לא זקנה, אני לא חושבת שאני מכירה מישהי יותר open minded ממך, ולדעתי פתיחות מחשבתית היא ההפך מזיקנה.
לדעתי זיקנה היא תודעה, ואת גמישה מדי מכדי לקרוא לעצמך זקנה...
בסך הכל, כל העניין של סייקיק, זה יכולת לתקשר עם משהו מעבר למימד השלישי.
אני כנראה לא סייקיק, אני פשוט טובה בלשתמש באינטואיציה שלי ובלהבחין בסימנים לדברים.
למשל, הנה טיפ, אם את מסתכלת על מספר מסוים, ואת מרגישה שזה סימן - אז זה סימן.
אבל אם את צריכה לחשוב רגע, ולשאול את עצמך אם זה אולי סימן למשהו, זה לא.
כשאני ארצה ללכת על זה, אני אלך על זה.
אני כבר די מנוסה, להכריח את עצמי לצאת מהבית בתקווה שזה ישנה משהו...
אף פעם לא עבד.
אני יודעת שלאנשים אחרים קורה שהם לא רצו לעשות משהו, ואז עשו, ומצאו בזה הנאה גדולה.
אבל במקרה שלי, לא קרה לי עדיין שנחרדתי ממחשבה על מה היה קורה אם לא הייתי הולכת למקום שלא רציתי ללכת אליו.
בכל מקרה, כשאני אמורה להיות במקום מסוים, גם אם אני לא רוצה, אני אהיה שם מסיבה שגדולה ממני.
אז זה לא באמת משנה, פומו זה לא מדאיג אותי בשלב הזה, אפילו שאני בהחלט אומרת "לא" קצת יותר מדי, וכמעט לכל דבר חדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים אני יכולה להתחבר לכך שאם משהו צריך לקרות לך הוא יקרה מסיבה גדולה יותר ממך Hill
ועדיין, ו*אבל* אני מאמינה וכך גם חיה את חיי- בלהניע את עצמי לעבר מה שאני רוצה.
אני צריכה להשיג את הסיפור, אני צריכה לתרגם אותו לעשייה? אצא לתחקר. אקרא את החוק. אחפש פרצות, תקדימים. אעשה שיתופי פעולה עם אנשים שיוכלו לקדם אותי עצם בקיאותם.
ראיתי אחרי מספר שנים ידיד מהעבר מופיע על הבמה (סיפור אמיתי), אני רוצה לבדוק אם הוא יכנס לחיי, אם הוא כמו שזכרתי אותו? אני אבחר לגשת אליו, לומר שלום, לשוחח, ומי יודע מה יתפתח משיחת התזכורת הזו? (אהמ אהמ)
אני רוצה ללמוד משהו חדש? (היי צילום) לפתח תחביב? (היי סדנת כתיבה שרוצה להתקבל אליה) אני אחפש מידע, אבדוק פרטים, אבדוק פרקטית כיצד אוכל לשלב את זה עם שגרת חיי, עם כל המשימות והחובות וכו'.
הדוגמאות שלי מחורבנות (סליחה על המילה) אבל זה מה שיש כרגע ;) מניחה שאת מבינה למה אני חותרת וכן היה חשוב לי לדגם בפרטים הפשוטים והקטנים, הדברים שקורים לנו באופן יום יומי, כלומר שאנחנו גורמים להם לקרות.
יודעת שהפרשנות רחבה ומתחברת גם לזוית הראיה שלך. אבל, חושבת שאם את רוצה משהו- צאי להשיג אותו. ואם את רוצה משהו אבל לא מסוגלת את המעט שנדרש, תני לו זמן. תני לעצמך זמן.
לגבי הסייקיק, מבינה למה את מתכוונת ובכנות, יש בי צד של זה, אני פשוט לא נותנת לו את המקום הראוי. אבל מאמינה שמתישהו אפנה זמן לעולם הזה, כי זה נוכח. (אני נשמעת כמו דמות מסיילם ;)
כשהייתי צעירונת כמוך זה היה קורה לי המון- לא הייתי רוצה לצאת ובסוף נהנית כאילו אין מחר. אבל טוב שאת מודעת לרצונות שלך ולמה שעושה לך טוב, רק תזכרי שלצד זאת, יש אפשרויות אחרות שאם לא נחשף אליהם לא נדע מה אנחנו מרגישים כלפיהם ואיך הם גורמים לנו להרגיש.
לומר 'כן' לדברים חדשים לא תמיד יהיה קל, אבל אם מתחילים בקטן, אפשר לאמן את זה. יש לזה מכלול יתרונות אך לא אלאה אותך כעת.
:)☆
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים אני מניחה שאני פשוט לא מונעת אל הרבה דברים סייג'
במילים אחרות, יש לי פחות או יותר כבר עכשיו את כל מה שאני יכולה לרצות.
תכלס, הדבר היחיד שבאמת חסר לי, שיעזבו אותי בשקט, ויקבלו את זה שאין לי ממש רצון לשום דבר.
אבל הם אובססיביים לאפשרויות...
למימוש פוטנציאל.
ואני פשוט חושבת, שיש לי פוטנציאל נהדר לחיות את חיי ללא דאגות, ובחרתי להשתמש בו ככה.
כנראה בגלל זה אני כל כך אוהבת את הרעיון של "מה שצריך לקרות יקרה", כי באמת אין לי כוח או רצון לגרום לדברים לקרות, רק בגלל שאנשים אחרים חושבים שזה מה שצריך להיות... שבן אדם צריך לרדוף.
אני מניחה שבמובנים מסוימים, בני אדם כן צריכים לרדוף, לפעמים הם מוצאים את רוב ההנאה שלהם במרדף וזה הטעם לחיים.
אבל במקרה שלי, אני לא באמת יודעת מה נותן לי טעם לחיות, אני פשוט יודעת שיש ימים שטוב לי וימים שלא ועוד לא פיענחתי את הנוסחה למה בדיוק עושה את ההבדל עבורי.
הניחוש שלי, שמה שהכי עושה לי טוב, זה פשוט לא לחשוב על העתיד בשום מובן.
כל מה שיש לי זה עכשיו, כל מה שחשוב הוא עכשיו, וכל עוד אני חיה כרגע כמו שאני מאמינה שבן אדם אמור לחיות - זה נראה לי לגמרי לגיטימי לשחרר מהעתיד.
שוב, אני לא ממש רוצה משהו...
בכללי, להרגיש "רצון" זה מאוד נדיר עבורי, מאז שהייתי ילדה, הייתי קוראת לזה "כוח רצון שלילי", כי כל מה שרציתי זה לא לעשות דברים.
בגלל זה אני מסוגלת להיות כל כך טוטאלית כשאני כן מרגישה את זה, כי זה מיוחד, זה כמו מטר מטאורים.
שום דבר שתגידי לי רוחניות לא ישמע לי מוזר, אני די בעולם הזה כל הזמן.
אמרתי לך כבר פעם, שיש לי משיכה לאזוטריות.
בעבר היה לי קונפליקט ענק בקשר לזה, כי אני דתיה וכו', אבל היום אני חושבת שזה לא משנה דרך איזה כלי את מוצאת את אלוקים, כל עוד את מוצאת את אלוקים ולא משהו אחר.
אפשר גם לקרוא לזה "אלוקות" ולא אלוקים, כי אני די מרגישה שיש בזה משהו שונה איך שמנסחים את זה.
אבל זה אותו דבר בעיניי.
אין לי בעיה לומר כן לדברים חדשים, יש לי בעיה עם זה שאני לרוב מרגישה זרה בתוך כל זה, ושאני לא רוצה להיות שם.
שוב, if it's not a 'hell yes' it's a no, אני חושבת שאני מסוגלת לדעת מתי משהו באמת בשבילי ומתי לא, רק לפי התחושה הראשונית הזאת.
לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי ללכת לאנשהו ולא הלכתי.
זה גם לא שמשעמם לי.
לפעמים, דברים חדשים יכולים להיות יותר הסחת דעת מהדברים שקורים ודורשים את תשומת לבי, מאשר הזדמנויות להגשמה.
תודה על השיחה היל.
ואני מקווה שתמצאי את הדרך שלך להתחבר למה שנוכח עבורך ובתוכך, גם אם את לא יודעת איך לגשת לזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
