פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1086 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים סייג' (ל"ת)
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים קראתי ו- פוליאנה :-)
מזדהה כל כך- עם התחושה הזאת של לא מבינים אותי- פשוט לא מבינים אותי.
יש מדבקה כזאת של מישהו שפשוט מטיח את הראש שלו בקיר שוב ושוב ושוב- זה עושה לי חשק גם לעשות את זה לפעמים, לא רק במדבקה בוואטספ באנימציה.
אבל מניסיון- זה לא עוזר.
ויש לי המון שירים שמדברים על זה- על זה שלא מבינים אותו, פשוט לא מבינים אותי.
בעולם שפוי היו כולם מבינים את כולם וחיים ביחד בהרמוניה זה עם זה.
אנחנו לא בעולם שפוי- אז- לחזור ללדפוק את הראש בקיר, אולי זה יעזור קצת;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים פוליאנה סייג'
אני לגמרי מסכימה איתך שזה לא עוזר.
הקטע הזה שלא מבינים אותי הרס לי הרבה קטעים והכניס אותי להרבה מערבולות מיותרות.
היום כשאני מתעסקת בזה, זה בעיקר במעגל הקרוב שלי, ששם ההרמוניה הכי חשובה לי כמובן.
כרגע אני מסתפקת בשלום והשלווה שיש לי בתוך עצמי, ועדיין, לפעמים זה חודר אותי.
בגלל זה התחלתי את הקטע הזה אם "אז עשיתי את הטעות", כי הייתי אמורה לדעת שהדברים שאני חושבת ואומרת זרים להם מדי.
אני כל כך רגילה לדבר עם עצמי ולהבין את עצמי, שאני שוכחת לפעמים שאנשים אחרים הם לא אני חחחח
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים צודקת, את לגמרי צודקת פוליאנה :-)
הלוואי ובמעגל הקרוב אלי ביותר שההורים כרגע חלק ממנו- הייתה שלווה והרמוניה, אבל זה לא, זה לחלוטין לא.
והלוואי ויכולתי למצוא בתוכי את המחסום שפשוט ייאטום אותי כשקורים דברים כאלה ושום דבר לא יחדור פנימה, אבל זה לא קרה, זה לא קורה ויתכן שזה גם לעולם לא יקרה, פשוט כי אני רגישה מדי.
כל הכבוד לך על היכולת להבין את עצמך, זה חשוב, לא כל אחד מסוגל לכך.
יש גם את אלה שיש להם יכולת פשוט להשליך הצידה את כל מה שאומרים עליהם ולא להתייחס, פעם הייתי רוצה להיות כמותם, היום לא, כי כשם ששום דבר לא חודר פנימה, גם אין את היכולת להיות ולגלות מספיק רגישות לעולם. אז... אני רוצה להיות מי שאני, עם כל הרגישות שבי והפגיעות לעיתים.
זה מי שאני, כרגע אני לא יכולה, ובעתיד אולי אני גם לא רוצה, לשנות את מי שאני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים זה נהדר, כשאפשר להפוך את הרגישות לעוצמה סייג'
אבל לא כל אחד יכול לעשות את זה, ורק בגלל שאת משליכה הצידה ולא מתייחסת למה שאנשים אחרים אומרים, לא אומר שרגשית זה לא משפיע.
הקטע הוא מנטלית, להבין מה זה יגבה ממך אם כן תתייחסי, ואם זה שווה את זה.
אני באופן אישי ניסיתי להתייחס, אבל בבסיס שלי אני מישהי שלא מפקפקת בעצמה, לא משנה מה אחרים אומרים, אז להתייחס מעבר ל-"שמעתי אותך", יגבה ממני מחיר עצום של להתחיל לחשב מחדש אם אני טועה בקשר למשהו - ואז כבר סיפור של האם אני יכולה לסמוך על הדעה של עצמי או לא.
כשאני לא מתייחסת למה שאנשים אומרים, זה כי אני בוחרת להקשיב למה שאני אומרת, ולא כי אני לא סופגת את הצד השני.
זה פשוט עניין של למי את נותנת את הכוח עלייך, וזה מזכיר לי משהו שכתבתי לאחרונה ולא הבשיל:
אני מתאבלת
על מה שיכולתי להרגיש
אילולא הייתי-
אומללה עכשיו
אף אחד לא יכול לתקן לי את זה
לאף אחד אין-
את הכוח הזה עליי
אני בזירה הזאת לבד
'מי המלך שלך?'
הם שאלו אותי-
'מי מולך עלייך?'
'אני', עניתי ללא היסוס
וזה נכון
אבל אני גרועה בזה…
אני כל כך גרועה בזה
אבל בחיי שאני משתפרת.
-
אני רואה את זה יותר כסינון והפעלת שיקול דעת מאשר חסימה מוחלטת של הכל.
אני באופן אישי מאוד מודעת למחשבות שלי, וברגע שאני מקשיבה למישהו ומתייחסת למה שהוא אומר - אני נותנת לו להיכנס לי לראש.
ולא לכל אחד מגיע להיכנס לראש שלי, לא לכולם יש כוונות טובות, לפעמים אנשים אומרים דברים רק כדי להכאיב לך או שהם משליכים עלייך משהו שהם מתקשים איתו בתוך עצמם.
במקום להתמודד עם זה, לקחת עליי את המשימה הזאת, אני מעדיפה לעשות סריקה מהירה ואם אני לא מרגישה שמה שנאמר לי רלוונטי- אני פשוט זורקת אותו לפח.
במילא אנשים חוזרים על עצמם, פאקינג כל הזמן, אז הסיכוי שאני אפספס פנינת חוכמה כשכולם אומרים בייסקלי את אותו הדבר - נורא נורא נמוך.
לעיתים נדירות אני שומעת ממישהו משהו חדש, ולעיתים נדירות אני מרגישה שמי שמדבר באמת מכיר אותי ויודע למה הוא אומר את מה שהוא אומר.
כשאני מקשיבה לאחרים, אני לא נפגעת ממה שהם אומרים כשזה לא רלוונטי אליי.
מה שאני כן נפגעת ממנו, זה שאני מצפה מאנשים מסוימים לדעת מי אני ועם אילו ערכים אני מזדהה - ומגלה שאין להם מושג.
זה לא מה שהם אומרים, זה זה שהם לא מבינים עם מי יש להם עסק, שבאמת מפריע לי לפעמים.
אם להכיל את מה שאחרים אומרים לא מפריע לך, אז אני מבינה את זה, אבל לי זה מפריע מאוד...
אני טיפוס עצבני, אני לעיתים קרובות טועה ומנסה לשנות את מה שמישהו אחר חושב עליי, וזה קרב אבוד.
התקופות שבהם התייחסתי לכל מה שאנשים אמרו, הובילו אותי ללא לדעת מי אני, שוב ושוב.
כי לכולם יש דעה, וכולם רואים אותי מזווית שונה, וזה פאקינג מעייף לנסות לפענח מה מזה אמת ומה אשליה.
אז החלטתי שרק הדעה שלי חשובה, וזה מה ששומר עליי שפויה, אבל יופי לך שמה שאחרים אומרים לא מחבל לך עד כדי כך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים וואו- סאנשיין פוליאנה :-)
קודם כל- הקטע/שיר/אחד הדברים המקסימים שקראתי לאחרונה פשוט יפייפה, ומתאר כל כך טוב את מה ואת מי שאת ואני מוצאת את עצמי מתחברת לזה מאוד. תודה!
את צודקת, אין ספק שאת צודקת והלוואי ויכולתי לא לקחת ללב את מה שאחרים אומרים...
אבל זה מתקשר לחלק החסר ביטחון שבי ולחלק הזה שלא בטוח שהוא יודע מי ומה אני באמת.
ואז כל מה שכל אחד אחר וזה הבנאדם הכי חסר חשיבות או זה שהכי לא מכיר אותי בעולם אומר- ו- יש מצב שאני אקח את זה ללב ואפילו אאמין בזה.
אני פשוט פגומה בקטע הזה, וכל כך מנסה לעבוד עליו.
שנים שאני במלחמות עם עצמי לגבי כמה באמת אני שווה, ואני יודעת, ולא רק מהסביבה, שאני שווה הרבה.
תהיה זו הכתיבה, תהיה זו הרגישות, תהיה זאת העובדה שאכפתי לי כל כך מאחרים, אכפת לי מספיק כדי לא לפגוע, ואפילו אם פגעו בי קודם או אם אני יודעת שיפגעו בי בהמשך, אני עצמי לא רוצה ולא מוכנה לפגוע.
ו... אני שווה, ושווה הרבה, אני יודעת את זה. אבל אם פתאום בנאדם מהצד, יגיד לי את לא שווה! כי- א,ב,ג,ד יש מצב גדול שאאמין לו לרגע, אולי אפילו לכמה רגעים. וזאת בעיה, וזאת הבעיה שלי...
וההורים שלי... ההורים שלי שהייתי רוצה וכולנו היינו רוצים שיהיו הכי מכילים שבעולם והכי אכפתיים- בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי נפגעת מהם יותר מכל בנאדם אחר. ויש מצב, שאני אפילו זוקפת את הביטחון העצמי הנמוך שלי ואת הדימוי העצמי הנמוך שהתמודדתי ועדיין אני מתמודדת איתו לפעמים כבר שנים- לחובתם. ולא, זה לא כיף.
אז כל הכבוד לך על היכולת לסרוק את מה שאומרים לך ולקבוע האם את רוצה לקחת את זה ללב או שלא, וכל הכבוד ויישר כוח על היכולת לראות ולהבין אם אנשים רוצים פשוט לפגוע בך, או משליכים עליך דברים שהם מתמודדים או לא מסוגלים להתמודד איתם בעצמם.
אני... עד כמה שאני חכמה ואינטליגנטית, ואני אינטליגנטית... אני לא מצליחה לזהות את זה בזמן אמת ולא מצליחה להבין ש- מה שאחרים אומרים, זה שלהם, לא שלי, ויש לי הזכות לא להיפגע מזה ולא להתייחס לזה ולא לקחת את זה ללב.
בגלל זה הרבה מהחיים שלי אני מבלה בבכי... פשוט רגישה כל כך. וכל אחד במשפחה שלי כבר סיגל לעצמו דרך התמודדות, רק אני... רק אני לא מצליחה... אז זה לא פלוס מבחינתי, זה מינוס, גדול, מאוד... אבל אני מאמינה שיום אחד אני אצליח, השאלה רק, מתי זה יקרה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים בתור ילדה הייתי בוכה הרבה סייג'
כי מה לעשות, האנשים הכי קרובים אלינו הם אלו שהכי פוגעים בנו, ואני אף פעם לא הבנתי את זה.
היו לי מחשבות נוראיות, כשהייתי פגועה, הייתי מאחלת לכך שכשהם ימותו אלוקים יקרין להם את כל הטעויות שהם עשו איתי.
אני חושבת שזה כי רוב הזמן בכיתי בסתר, מאז שהייתי ילדה, אף פעם לא הרגשתי שאני יכולה למצוא נחמה במישהו אחר.
העולם פשוט אף פעם לא הרגיש בטוח עבורי בקטע הזה, וגם כשזה קרה, לפעמים זה לא הרגיש כזה טוב כי להסביר לאנשים למה אני בוכה גרם לי להרגיש מטופשת... כי הייתי נפגעת מהדברים הכי שטותיים שיש.
באיזשהו שלב, פשוט הפסקתי לבכות...
ואם לומר את האמת, זה כי למדתי שאני לא חייבת להישאר איפה שפוגעים בי.
פשוט למדתי לקום וללכת, לא לחכות שאנשים ילמדו להתייחס אליי כמו שצריך, פשוט להעניש אותם בחוסר הנוכחות שלי.
כי עצם הקיום שלי הוא מתנה, עצם הקיום שלך הוא מתנה, ואנשים שמתייחסים אלינו כאילו זה מובן מאליו...
כאילו שאנחנו צריכות להוכיח את עצמנו להם, על ידי כך שנהיה משהו שפוגם בייחודיות שלנו - זה פשוט דפוק.
את צריכה לזכור, שלא לכולם יש נשמה בולטת.
זה צורם לאנשים לפעמים, ואני חושבת שאנשים שמראים את הנשמה שלהם, באופן טבעי מעוררים את השדים באלו שלא.
את באמת שווה הרבה, זה לא עניין של העצמה, זה עניין של - את מביאה אותך לעולם, לא הפכת להיות עותק של מישהו אחר, נשארת את, וזה נדיר בעולם שיכול למצוא פגמים בזה.
רק בגלל שיש פגמים במי שאנחנו באמת, לא מוריד מהערך שלנו.
לאנשים אין מושג מה זאת שלמות, ובכל זאת הם מצפים מכולם לנסות להיות מושלמים בדרך שאותה כולם מאשרים.
וזה בלתי אפשרי.
לאנשים שונים יש דעות שונות, וערכים שונים, וכולנו שופטים זה את זה על פי החוויה הסובייקטיבית שלנו.
אני חושבת שההורים שלנו, כנראה הכי עיוורים לכך שאנחנו המתנה שלהם...
אני בכל אופן, מאמינה שאני מתנה עבור ההורים שלי, ושנולדתי בשביל להעניק להם משהו שלא היה להם לפניי.
אז בכל פעם שהם מתלוננים עליי...
אני פשוט מחייכת, כי הם לא מבינים את זה, אבל יום אחד הם יבינו.
בכנות, אני מודה להורים שלי על כך שהם לא מבינים אותי, כי זה מכריח אותי לחדד את מי שאני, להפוך את זה לעובדה.
הם עדיין חושבים שאני יכולה להיות משהו אחר לגמרי ממה שאני עכשיו...
זה מתיש למען האמת.
כל הזמן לנסות להגיד להם מי אני, כשהם כבר היו אמורים לשים לב לזה ולפענח את זה בזמן שגדלתי להם מול העיניים.
אבל ההורים שלי לא שמו לב, הם לא הסתכלו, אז הם לא מבינים אותי.
ואני לא יודעת מה המקרה שלך עם ההורים שלך, אבל אני באופן אישי לא נוטרת להם, כנראה כי אני לא בוכה בקלות.
אני חושבת, שרק לאנשים שאת אוהבת ואוהבים אותך יש את הזכות לגרום לך לבכות מבלי שתנטרי להם על זה.
כל אחד אחר? - שם אני כבר מפעילה שיקול דעת.
אני מאוד מאוד אוהבת את עצמי, אז כשמישהו פוגע בי...
בוא נגיד שמזל שאני שוכחת בקלות, כי כשמישהו פוגע בי אני נכנסת למחשבה של "איך אני גורמת לו להתחרט על כך?".
אני מניחה שבסופו של דבר הבנתי, שהנקמה הכי טובה היא לא לנקום בכלל, פשוט לעבור הלאה ולשכוח אותם.
הנה, ניסיתי לחשוב עכשיו על מישהו שפגע בי ואני עוד נוטרת לו, ואף אחד לא עלה לי לראש.
זאת הנקמה הכי טובה שיש, כי היא מעניקה לי שלווה.
אני לא יודעת איך לך אין מחשבות על נקמה.
את כנראה חושבת שעמוק בפנים כולם אנשים טובים.
אני לא בטוחה מה אני חושבת...
אבל אני כן מאמינה שאלוקים מעניש במקומי, ושאני לא צריכה לעשות שום דבר.
למעשה, לפעמים אני רואה את האנשים שפוגעים בי כשליחים.
לפעמים, אני פשוט מרגישה שהם היו אמורים לפגוע בי, ולכן איני אמורה לכעוס, כי הם רק עשו את התפקיד שלהם.
ככה אני מרגישה כלפי רוב האנשים, וזה קל, כי בסופו של דבר הם הפסידו אותי ולא אני אותם - ואני רואה את המבחן הזה הרבה בחיי.
בעיניי אם את מאפשרת למישהו שפוגע בך לתפוס מקום בחייך, את בעצם משדרת מסר שזה מקובל עלייך.
לכן כשמישהו פוגע בי - הדבר הראשון שאני אחשוב עליו זה איך ללמד אותו לקח.
רוב הזמן, הלקח הוא פשוט לחתוך אותם החוצה, וזה מכאיב להם יותר מכל דבר אחר...
כי הנה משהו מעצבן מאוד באנושות, הם מרגישים חזקים כשהם יכולים להכאיב למישהו, אז כשמישהו פשוט חותך אותם ומוותר עליהם - זה עלול לזעזע אותם, ולגרום להם להרגיש שהם לא כאלה חשובים. (וזאת תחושה מחורבנת שכולנו צריכים להרגיש לפעמים)
את כנראה לא רוצה לגרום לאנשים להרגיש ככה, אני גם לא רוצה לגרום לאנשים להרגיש ככה, אבל לפעמים-
אנשים צריכים את הכאפה הזאת על מנת לשנות את דרכם.
זה טוב שאת לא כזאת.
אני בטוחה שאנשים מרגישים בטוחים איתך, ושאת סוג של אדם שמראה להם את ההפך של "אדם לאדם זאב".
לצערי, הרבה אנשים חיים במיינדסט כזה, שהכל תחרות, ואדם לאדם זאב.
וגם אני...
אני רואה זאבים בכל מקום, ואני נושכת שלא לצורך לפעמים.
אבל רוב הפעמים, כשאני נושכת אדם חף מפשע, אני מגלה שגם הוא חי לפי המנטליות הזאת של "אדם לאדם זאב".
ואת מסוג האנשים, שאני בטוחה שהרבה אנשים נשכו בטעות והתחרטו על זה, כי את לא חיה את הסיפור הזה, ואת מגיבה כמו אדם נורמלי לאנשים שרואים את עצמם כזאבים.
זה ישמע מוזר אם אני אגיד שזה נדיר לראות בן אדם שמתייחס לאנשים סביבו כאל בני אדם?
בכל אופן, את לא צריכה ללמוד איך לא להיפגע, את רק צריכה להתבגר באיך שאת חווה את הפגיעה.
כי רק בגלל שמישהו פגע בך, לא חייב להעלות בך דמעות או לגרום לך להסתתר מתחת לשמיכה.
אולי את צריכה ללמוד איך להיפגע במידה הנכונה עבורך.
לפעמים, אני נפגעת מאוד מאוד, אבל אני לא מצליחה לבכות על זה, וזה יושב עליי יותר מדי - וזו גם בעיה.
את פשוט צריכה למצוא את האיזון שלך, גם לאפשר לעצמך להיפגע, וגם לצמוח מהפגיעה הזאת יותר חזקה וחסינה.
הדרך היחידה לעשות את זה, היא לתת לעצמך להיפגע ללא תחושת אשמה, לא כלפי עצמך ולא כלפי אחרים - אלא פשוט להתמקד ברגש עצמו ובסיבה לכך שהוא שם.
כשאת מזהה את הדברים שיכולים לפגוע בך, ואת מזהה גם למה, יותר קל לשלוט על זה.
את לא סתם נפגעת, יש סיבה, וברגע שתתייחסי למה שאת מרגישה כאל "מידע" שהגוף שלך נותן לך - את תוכלי ללמוד את עצמך מספיק כדי לדעת על מה את יכולה לעבוד, וממה את פשוט תמיד תיפגעי לא משנה מה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים תודה רבה לך:) פוליאנה :-)
התרגשתי לקרוא את תגובתך- קראתי אותה מזמן, אבל טרם הגבתי.
ובאישורך אני אגיב בקצרה הפעם- אז תודה רבה!
ואין לי מחשבות על נקמה- אני בד"כ שוכחת וסולחת- או כאשר אני עושה למישהו משהו לא טוב אני מרגישה תחושת אשמה, כזאת אני.
אבל כן יש פעמים שקשה לי לסלוח על דברים- גם זה קורה, ואז אני עובדת על עצמי ככה שזה לא יפריע לי במהלך החיים, יש אנשים שאני אוהבת שאני עדיין לא סלחתי להם על דברים מסוימים- אבל לא כולם מתנצלים, ומה, אני אתן לזה להפריע לי? נראה שלא...
טוב, בכל אופן תודה- אולי אמשיך להגיב בהזדמנות- רק אציין שאני ממש מודה לך על הזמן שהשקעת להגיב לי ותודה רבה ואני מאחלת לך שתמצאי את האנשים הטובים שעושים לך טוב להיות מוקפת בהם וזה יקרה מתישהו, אני בטוחה.
ואני? מוקפת גם באנשים טובים אז הכל בסדר, והיום ספציפית אני במצברוח טוב, קניתי כמה דברים נחמדים לשבת וגם כל מיני שטויות שעושות לי ולאחותי מצברוח טוב (אהמ מחזיקי מפתחות צמריריים של ארנבונים:).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
לפני שנתיים ו-10 חודשים מהמם M. Kolt
אני כבר השלמתי עם העובדה שאף אחד לא יבין אותי.
אין לי כח להסביר לאף אחד, ואם יבינו אותי, וגם אם לא,זה לא ישנה כלום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-10 חודשים דווקא סייג'
אני חושבת שזה ישנה.
לפחות עבורי.
החיים היו זורמים הרבה יותר בקלות אם אנשים היו פשוט מבינים.
תודה, וחג שמח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
