הַבְּדִידוּת שֶׁלִּי כְּפוּלָה, אַתָּה מֵבִין,
לִכְתּוֹב לְךָ שִׁירִים וּלְפַחֵד
שֶׁלּא תּאהַב אוֹתָם, אַךְ גַּם לָדַעַת
שֶׁלּא תִּקְרָא אוֹתָם, שֶׁאֵין עוֹנֶה.
לָשִׁיר זוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֵן
עַל אַף שֶׁהַתַּשְׁבֵּץ חוֹצֶה כְּאֵב,
אַךְ הַכְּאֵב שֶׁל כְּמִיהָתִי אֵלֶיךָ
חוֹרֵךְ לִי חוֹר בְּקַרְקָעִית הַלֵּב.
וְהוּא דּוֹלֵף, הַחוֹר, דּוֹלֵף שִׁירִים,
וְאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג אֵיךְ לְהַפְסִיק.
הוֹ יְדִידִי, תַּגִּיד, אֵיךְ לא יָדַעְתִּי
שֶׁבְּמוֹתְךָ אֶהְיֶה כָּל כָּךְ בּוֹדֵד?
כָּל שִׁיר דִּמְעָה, כָּל שִׁיר חָרָךְ דּוֹלֵף
וְתַדְהֵמָה – חֶרְפַּת הַהַכָּרָה
שֶׁבְּמוֹתְךָ אַתָּה אָהוּב כְּמוֹ בְּחַיֶּיךָ:
שֶׁבְּמוֹתְךָ צִוִּיתָ לִי כְּאֵב.
השיר לקוח מהספר "גני תל אביב התלויים" (סדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד). הספר והשירים שבו נכתבו בעקבות מותו של הסינולוג, המתרגם והמו"ל דן דאור, שהיה חבר קרוב להירש.
(הופיע ב-YNET , 28.03.13)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
