פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 477 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-1 חודשים - סייג' (ל"ת)
-
לפני 3 שנים ו-1 חודשים שאלות מיותרות אברהם
קודם כל זה מצחיק ומשעשע.
לראות מישהי נופלת.
למה מצחיק?
כי לפני שבועיים, ביום שבת בצהריים, איזו אישה צעירה, (חרדית) בערך בגיל שלך, שברה את העקב
של הנעליים וטרחח, היא נפלה אפיים ארצה. (עד כאן, קצת מצחיק)
והמשעשע בדבר הוא שמישהו רצה לעזור לה לקום, והיא אמרה לו שהיא שומרת נגיעה.
מישהו הציע לקרוא לבעלה שיעזור לה לקום.
והיה איזה פיקח שאמר להרים אותת רק מהבגדים (בלי נגיעה) ובאמת כך עשו.
אחרי שסיפרו לי, צחקתי גם אני. לא על הנפילה, אלא זכרתי את הבדיחה על החמור של הרב שנפל לבור בשבת.
ע"כ ההומור.
ועוד הומור מקומי שלך "פשוט נפלתי ובאמת שניסיתי *ליפול נכון*."
מצד אחד זה טוב שאף אחד לא ראה, ומאידך אם זה היה חמור יותר (כמו שבר) לא היה מי שיפנה אותך.
את כותבת
"אני מרשה לעצמי להיות כלבה, כי אני מאמינה שאם אלוקים לא מסכים איתי על משהו - הוא ימצא דרך להבהיר לי את זה"
ובנשימה אחת את מוסיפה: "בטח עשיתי משהו אחר לא בסדר, אבל אני *לא אתנצל* על זה, כי גם אם פגעתי במישהו הייתה לי סיבה ממש טובה לזה - ובכל מקרה נפגעתי בעצמי!"
העניין שבאמונה יש 3 חלקים, העבירה, הענישה, והכפרה.
זה שנפגעת בעצמך זה, לכאורה, העונש על "כי גם אם פגעתי במישהו הייתה לי סיבה ממש טובה לזה"
אבל זה לא פוטר אותך מהתנצלות. כך אני חושב. כי ההתנצלות היא הכפרה לאחר הענישה
טוב, נו אולי החצאית שהלכה פייפן תכפר על ההתנצלות.
אבל לא! אלוקים לא מתעסק בקטנות כמו חצאית שהתלכלכה, אלא במידה כנגד מידה.
את לא חשבת להתנצל מול אותו נפגע - משמע *להתייחס לנפגע*, ואז קיבלת את התשובה
"לא הצלחתי למצוא תשובה עדיין, אבל זה מוזר, כי הדבר הראשון שרציתי לעשות כשנפלתי היה *שמישהו יתייחס אליי*
המסקנות מכל הסיפור:
"אז בכל פעם שזה כואב, אני לא אשאל שאלות מיותרות כמו למה ואם זה מגיע לי.
אני אמצא שאלות טובות יותר, שאלות שבאמת מנסות להבין את הבעיה."
שאלות כמו: "מה כל זה אמור להחליף?".
למען האמת, אין דבר כזה *שאלות מיותרות*, רק הדרך בה שואלים את השאלות.
ראי מקרה רבי עקיבא, ואלישע בן אבויה.
שניהם שאלו את אותה השאלה, רק כל אחד בדרך שונה.
כתוב יפה ואהבתי מאוד. תודה
ולראות מישהי בחצות הלילה יושבת על מדרכה וכותבת פוסט, אין יותר משעשע מזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-1 חודשים אני קצת מפונקת סייג'
בקטע הזה, לא ממש התבגרתי הרבה מאז הילדות.
והפציעה לא הייתה כל כך נוראית כדי להרוס חצאית, אז אני חושבת שפשוט זרקתי אותה לכביסה כי גם בקושי רואים את זה.
רגע לפני שהתחלתי לענות לך הבחנתי בדם על שפת הכוס תה שלי, ומסתבר שהשפה התחתונה שלי נפתחה איכשהו ולמרות שזה בקושי מורגש - עדיין מטריד אותי כי אני מרגישה שאני פשוט פצועה בכל מקום.
אני מבינה את כל העניין שצריך גם לבקש סליחה, אבל אני חושבת שאני קצת כמו פרעה ועשר המכות.
אם אני לא מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה, אז אני לא אבקש, ואני אצטרך להרגיש שמישהו ממש מעניש אותי על משהו כדי להתנצל וגם זה רק אחרי שהצלחתי לקבל תחושה על איך שפגעתי וכמה שזה כאב.
אני חושבת שתמיד יהיה לי קשה להתנצל, אם זה לא בא ממקום של "אני מבינה כמה פגעתי בך, וזה מכאיב לי גם".
בגלל זה כשאני פוגעת במישהו, ואני מרגישה שאני פגעתי במישהו, אני אעשה הכל כדי לכפר על זה.
אני חושבת שאני גם משווה את גודל העונש כגודל הפגיעה, אז אני לא באמת חושבת שאלוקים מעניש את הפוגע כדי לסלוח לו, אלא שהעונש בא כדי לתת לפוגע הזדמנות לפוגע להבין מה הוא גרם בנפשו של מישהו אחר.
אני חושבת שהעונשים אמורים לעזור לפוגעים להרגיש מספיק עבור מי שהם פגעו בו כדי לבקש סליחה כנה.
אני מניחה שכשכתבתי את מה שכתבתי לגבי זה שלא אכפת לי ושגם אני נפגעתי, התייחסתי לנפילה כאל איזושהי התראה שאומרת שטעיתי במשהו, אבל זה שטעיתי במשהו לא מספיק, והייתי צריכה לחוות את הפצעים קצת יותר זמן כדי לראות בפצעים ובכאב שהם גורמים לי משהו שמקביל למה שאני גרמתי למישהו אחר להרגיש.
ואני חושבת שזה משמעותי, כי הרי הפצעים שלי בסופו של דבר יחלימו אם שום דבר לא יסתבך בדרך, אבל הפצעים של האדם השני לא עובדים ככה.
נראה לי שאני פשוט בסדר עם קצת עינויים משמיים אם הם באמת עוזרים לי להבין ולשנות את איך שאני מסתכלת על דברים.
כשאני מסתכלת על הפצעים שלי ודואגת לגבי זיהום ולגבי כאב, ומתקשה לישון - והראש שלי כבר החליט שזה סוג של "מידה כנגד מידה" אבל לא בקטע של לכפר - אז זה נורא קל לי להתחיל לפתוח קצת יותר אמפתיה עבור הצד האחר.
אני חושבת שזה גם מחדד את הפער בין הכאב הפיזי שאני מרגישה, לבין העולם הפנימי שלי שנותר רגוע ואדיש לכאב, כי זה קצת גרם לי לראות את האדישות החיצונית שאני מראה לכאב של מישהו אחר.
לא יודעת, מרגישה שיש משהו בענישה שכן מעורר תשובה, ואני לא חושבת שאני מסתכלת על זה כאל משהו שאמור לכפר.
אני פשוט מאמינה שאם באמת הייתי עושה משהו לא בסדר, הנשמה שלי הייתה מנסה להגיד לי את זה, כי אני מאמינה שאלוקים מעביר מסרים דרך הנשמה.
אז לא הגשתי שלנשמה שלי זה ממש הזיז באותו הרגע, והרגשתי די שקטה בתוכי(כמו שאמרתי העולם פנימי שלי נשאר אדיש) ורק דרך תהליך ריפוי פיזי אני חושבת שדברים התחילו לחלחל פנימה ולגרום לי לשנות קצת את דעתי.
זה כן גרם לי להתגמש קצת, אבל כנראה שלא נהייתי גמישה בשנייה ושלקח כמה תרגולים פנימיים.
אני יודעת שזה מוזר, אבל אני ממש אוהבת לתקשר עם האמונה ואלוקים בדרך שלי, ואני מזדהה יותר עם מה שמרגיש לי נכון מאשר עם מה שאחרים אומרים.
בגלל זה אני גם מאמינה שאם אני טועה - אלוקים ינסה לעזור לי להרגיש שאני טועה כדי לשנות את דעתי.
אולי אין לי מספיק יראת שמיים...
אבל אני די בטוחה שאם זה מפריע לו, הוא יכול לסדר משהו כדי לגרום לי להרגיש את זה.
כי בסופו של דבר, כמו שפרעה לא יכל לשחרר את עם ישראל בגלל שהשם הקשה את ליבו, וזה כי הוא כנראה לא ממש חיבב את פרעה...
בעיניי אלוקים מנסה כל הזמן לרכך את הלב של אנשים ונותן להם הזדמנות לתקן.
ואין לי בעיה להרשות לעצמי לחשוב דברים שאחרים לא אומרים או שלא כתוב בספרים, כי אני באמת מאמינה שאם אני טועה אלוקים יגיד לי.
זה אולי מטופש, אבל זה די עובד לי.
לגמרי הייתי יכולה לשבת על המדרכה ולכתוב פוסט...
אבל אני משתדלת לא לפנות לכתיבה ישר, ולנסות קצת להכיל את הרגשות של עצמי בתוך עצמי.
למדתי שזה הרבה יותר בריא להכיל דברים, לפני שמחפשים דרך לשחרר אותם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
