פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 433 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים - סייג' (ל"ת)
-
לפני 3 שנים ו-1 חודשים פעימות אברהם
יומן.
כתיבה בגוף ראשון זה מה שאני אוהב.
ועשית זאת יפה.
גם המעורבות האישית בהתפתחות האירועים יוצרת אמינות גבוהה, אם כי ממבט של הכותבת.
טוב, זה לא סיפור דמיוני, זו מציאות והכל נראה טבעי - זה יומן, ויומן כדאי לכתוב תמיד בגוף ראשון.
המבוא/הקדמה מאוד מצאו חן בעיניי:
"כמובן שאני אוהבת את המשפחה שלי, אבל אני לא מ-ר-ג-י-ש-ה שאני אוהבת אותם".
אמרתי איפשהו בסביבות גיל 17.
זה הפריע לי, לא להרגיש את הדברים שאני אמורה להרגיש.
*********
יומן בן 2 חלקים המתעדים יום (בעצם יומיים בדילוגים) בחייה של משפחה בכלל ושל כותבת היומן בפרט.
חלק ראשון.
מתחיל בעזרה להוריד את שקיות המזון ולהכניסם הביתה, שאלה דברים שוליים, אך יש בהם מעין
סוג של שותפות בתפעול הבית.
כאשר "נכנסתי" (דרך קריאת היומן הגלוי) לביתכם, בדיוק אמרת "ובמקרה הייתי ערה (התכוונת שלא ישנת כלל) ועברתי בדיוק כשאבא שלי הגיע בבוקר עם הקניות"
יש לך מה לומר על כל דבר בבית כמו המלפפונים שאימך חושבת שזו ביקורת, ובעינייך רק "תהיות"
את מחפשת תמיכה ופונה לאבא.
"אתה יכול להסביר לי איך התהיות שלי הן ביקורת?".
אבא שלי חייך ואמר משהו בבדיחות.
ופעמיים זה קורה: סוג של בקשה שאבא יפסוק בין תהיות לביקורת. ובכלל בין "מחלוקת בינך לבין אמא".
שוב אמרתי לאמא שלי שיש לה בעיות תקשורת, היא התעצבנה, אבא שלי שוב היה במטבח מול התמי4, **וכמובן שהייתי חייבת לצאת צודקת בנושא הזה**.
כי אצלך "וכמובן שהייתי חייבת לצאת צודקת בנושא הזה".
אבא נראה כאילו משכין השלום המתמיד, שבמקום מילים מחייך וזהו.
גם כאשר היה ליד תמי 4
דלעת ! - בהזדמנות אומר מה זה כמשל.
בין לבין יש את יחסייך עם אמך שאפשר להביט עליהם מכמה כיוונים.
מבחינתי זו אהבה רבה לאימא שקשה לך להביע אותה או שפשוט לא הפנמת,
אולי בשל הרגילות שאת בחיכוך (חיובי) מתמיד, בעיקר הצעירים שיודעים יותר טוב מההורים בכל עניין.
סיומו של החלק הזה, מסתיים בתובנה יפה
ומה שעבר לי בראש היה: "אני בן אדם הרבה יותר טוב כשאני מאושרת".
חלק שני
מיום שני והלאה.
כאן מתחילות "הצרות האמיתיות" כלומר מהומה על לא מאומה,
בס"ה אמא מבקשת להדפיס לצלם משהו. והכותבת (ציפור לילה)
שעצביה עומדים לפקוע, מבחינתה ההדפסה בסדר רק שייתנו לה לישון.
הוויכוחים נמשכים זו בכה וזו בכה.
אבל מי יכול על אימא?
כאן מגיע קטע שקרע אותי מצחוק: (כדאי לקרוא פעמיים)
הרבה פעמים היא דפקה לי על הדלת וביקשה ממני משהו, וצעקתי לה מהמיטה:
"לא, אני ישנה" -
"אבל אני צריכה את זה", היא בדרך כלל עונה.
"אמא תעזבי אותי".
אחרי שהיא לא עונה אני שוכבת במיטה לכמה שניות,
*מוטרדת* ממה שזה לא יהיה שהיא צריכה,
ואז קמה ומגלה שהיא עדיין עומדת מול הדלת שלי ומחכה.
*אני אוהבת שאמא שלי עושה את זה*.
שתי הנשים מכירות זו את זו.
האמא יודעת שהבת מוטרדת וממתינה ליד הדלת
הבת יודעת האמא ממתינה ליד הדלת (מושכת טיפה זמן ולבסוף קמה)
*אני אוהבת שאמא שלי עושה את זה*.
*******
מעניין שהאבא לא מתערב, כנראה שהוא יודע ומכיר את הנפשות הפועלות, ולמה להיכנס למיטה חולה, כמשל בלבד.
**********
אני קופץ מעט:
זה אולי ישמע מוזר, אבל התקשורת שלי עם אמא שלי *הרבה יותר טובה מבעבר*.
(צחקתי לפני יומיים כתבת "שוב אמרתי לאמא שלי שיש לה בעיות תקשורת")
אני מכריחה את עצמי להיות *סבלנית*,
והיא מכילה את זה שהבת שלה *שרוטה* קצת יותר טוב מבעבר.
*****
חלק שלישי - המשך ליום שני או אחרי קצת
ואז, כשנכנסתי למיטה, הרמתי מעליי את השמיכה,
פניתי לשכב על הצד ולחבק את כרית הלב שלי,
חייכתי וחשבתי לעצמי:
"אני אוהבת את המשפחה שלי". (סוף סוף)
הרגשתי את זה כשראיתי כל כך הרבה מהאנשים שאני אוהבת במקום אחד,
אז כשנכנסתי למיטה בידיעה שהם מעבר לקיר מבלים את זמנם בנעימים...
פשוט אהבתי את זה.
אהבתי את איך שזה מרגיש.
והרגשתי את המחשבה הזאת: "אני אוהבת את המשפחה שלי".
וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי אותה השנה, אבל כנראה שזו הייתה הפעם השנייה.
(בתלמוד כתוב: אינה דומה ראייה ראשונה לראייה שנייה, וכנראה שתמיד אהבת, רק עכשיו מחלחלת ההבנה)
"משהו בי שונה".
"מצאתי את הדרך הביתה".
"אני עדיין לא לגמרי שם...
אבל אם יש טפטופים, זה לא טבעי להניח שבקרוב ירד גשם?"
משפטים יפים בעלי תובנות
*****
כן, לשם שינוי יורד גשם אחרי טפטופים, אם רק רוצים מספיק.
============
הערת המגיב, כתיבה מעניינת, אבל בהומור אישי אומר לך משהו.
בספרו של עגנון "תהילה".
תהילה בצעירותה מספרת ששמעה שלכל אחד יש תקציב מילים בעולם, ואם הוא יגמור את התקציב,
הוא לא יוכל לדבר יותר. נו, זה ממש לא נכון, שהרי היא חיה עד 104 ולא הפסיקה לדבר.
עוד הערה
כאב גרון יכול לנבוע מכתיבת יתר.
הערה אחרונה, בעצם לא הערה אלא סיום
כתבת
"ואני חושבת, שזאת באמת המשאלה הכי גדולה שלי.
שלהרגיש אהבה להורים שלי ולמשפחה שלי זה לא סתם לאהוב אותם - זה גם משהו שמעיד שאני באמת אני עכשיו.
שאני בבית, גם אם לא בכל יום, והטיפטופים האלה עדיין נותנים לי תקווה.
תקווה שאני מסוגלת להתאחד עם עצמי לגמרי אם אני רק אמשיך לעקוב אחרי הפעימות.
הטובות יותר, והטובות פחות.
הסיפא של הסיפור מרגשת מאוד על אהבה בתוך המשפחה.
יכולתי לכתוב עוד בנושא, אבל מה הטעם שהתגובה תהיה ארוכה מהכתוב ביומן.
יופי של עבודה.
מאהבה מקבלים אהבה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-1 חודשים אברהם, אין ספק שאתה יודע איך לקרוא אותי סייג'
אהבתי מאוד את ההערות שלך, ולמדתי "תהילה" בתיכון ואני חושבת שהעניין הזה של תקציב מילים הוא הדבר היחיד שנחרט לי מהסיפור.
"כאב גרון יכול לנבוע מכתיבת יתר." - אני באמת לא מרגישה שאני כותבת יותר מדי.
טוב, בהשוואה לאנשים אחרים אני כנראה כותבת הרבה, אבל בהשוואה לכמות שאני יכולה לכתוב...
"בתלמוד כתוב: אינה דומה ראייה ראשונה לראייה שנייה", אהבתי את ההערה הזאת.
זה קשה להתייחס לקטע הזה כאל עבודה, כי חוץ מלנסות להעביר את המציאות שלי לכתב בצורה הוגנת וכנה - לא באמת התעסקתי יותר מדי באיך שזה כתוב.
אני חושבת שאני יותר זהירה כשאני רוצה להעביר משהו ברמת דיוק, וכשזה נוגע לזיכרונות וחוויות, אני חייבת שזה יהיה מדויק כדי שהזיכרונות והמחשבות האלה ישמרו כמה שיותר "טהורים".
שמעתי איפשהו שבכל פעם שהמוח שלנו נזכר בזיכרון, הוא משנה אותו קצת.
אז אני נוטה לרצות לכתוב זיכרונות מיד, כדי שהם יהיו כמה שיותר קרובים למקור.
בכללי, אני חושבת שהכתיבה שלי התחילה מכתיבת זיכרונות, ומתוך חשש כלשהו שהזיכרונות הטובים פשוט ישכחו.
כשאני קוראת את היומנים הפיזיים של עצמי, זה קצת מרגיש כמו נסיעה בזמן, כי אני מתארת את הרגעים החשובים בצורה שגורמת לך לי לראות לחיות אותם שוב.
ואני מניחה שזה מה שסופרים עושים בסיפור, הוא כותבים על דמויות ורגעים שמרגישים כל כך אמיתיים שזה מנתק אותך וקצת גורם לך לשכוח שאתה קורא.
אז מה שאני מנסה להגיד, זה שנראה לי שהקטע הזה כתוב ביותר בזהירות, כי יש בו כל כך הרבה זיכרונות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
