בס"ד
סיפור חברי ילדותי
השדה הפתוח שנשקף מחלון חדרי וריח הפרדסים שנישא עם הרוח היו חלק מזיכרונות
הילדות המתוקים שלי. החיים במושב היו חיים של טבע ושל חופש. יצאתי יחפה לחצר
שליד הבית וכל השטח מלוא העין שעמד לרשותי, היה כל עולמי. כאן שיחקתי עם החברות
וכאן בלעתי ספרים כתולעת.
"נורית" אמרה לי אמי בוקר אחד בחופש הגדול כשסיימתי את כתה ד' "אנחנו מתכוונים
לעזוב את המושב ולעבור דירה. אנחנו נגור בהרצליה ואת תלמדי בבית הספר העירוני".
"למה?" נבהלתי, "למה לעזוב את המושב?"
"אנחנו לא משתלבים בחיי החברים במושב" ניסתה אימי להסביר, "סגנון החיים שלנו שונה
משלהם". "אבל מה עם כל החברים שלי, איך אעזוב אותם? אותם אני מכירה ואיתם אני
משחקת, אני לא רוצה לעזוב". כל גופי התקומם, לא רציתי לקבל את רוע הגזירה .
כאן הבית שלנו, כאן טוב לי, כאן כל העולם שלי.
אבל הורי הסבירו לי שבמושב רוב החברים עוסקים בחקלאות ואילו אנחנו עוסקים במקצוע
חופשי.
כל היום התהלכתי מדוכדכת ומחשבות רבות התרוצצו במוחי. 'מה אעשה? איך אעזוב את
המקום שאני כל כך אוהבת? איך אעזוב את כל החברים שלי, את איתן, את נועה?'.
בסתר ליבי קיוויתי שהורי עוד ישנו את דעתם.
"אולי נגור בהרצליה אבל אני אמשיך ללמוד בבית הספר של המושב", הצעתי להורי בערב לפני
שהלכתי לישון.
"נורית מתוקה" נכנס אבי לתמונה, "בית הספר של המושב הוא בית ספר טוב אבל הוא לא דורש
מהתלמידים הישגים לימודיים גבוהים. אנחנו חושבים שמתאים לך ללמוד בבית ספר שרמת
הלימודים בו גבוהה יותר". ידעתי שהורי מחשיבים מאד את ההשכלה והבנתי שהם רוצים
בטובתי אבל הייתי עצובה. חבל היה לי לעזוב את הבית הנטוע בתוך החצר הגדולה.
הצטערתי מאד על שאני צריכה להיפרד מחברי ילדותי. במיוחד הצטערתי שאני צריכה
להיפרד מאיתן. אהבתי לשחק אתו. איתן השכן שלי, שכל יום בשעות אחר הצהריים
השתובבנו יחד. בימי הקיץ הארוכים הקמנו לנו אוהל בחצר והבטחנו זה לזו שזה
יהיה ביתנו, ובימי החורף הקרים נכנסנו לאוטובוס הגרוטאה שהיה מונח שם למשחקי
הילדים, והשתעשענו, כאילו איתן הוא הנהג ואני הגברת הנוסעת.
אבל הורי החליטו, והעמידו אותי ואת אחי הקטן בפני עובדה מוגמרת.
לקראת כתה ה' עזבנו את המושב, עברנו להרצליה, ואותי הם רשמו לבית הספר החדש
בעיר.
בשכבת הגיל שלי, כתה ה', היו שלוש כתות ובכל כתה היו כשלושים וחמישה ילדים.
כשהגעתי ביום הראשון וראיתי את הבניין הגדול ואת מאות התלמידים שהתקבצו באולם
לקראת הטקס של תחילת שנת הלימודים התמלאתי יראה ופחד. לא הייתי רגילה לגודל כזה.
לא הכרתי אף ילד והתיישבתי באודיטוריום במקום הפנוי הראשון שמצאתי. התרגשות של
תחילת שנה ריחפה באוויר. הושלך הס והמנהל, איש גדול ומפחיד, עלה לדבר.
בקול רועם הוא ברך את כל התלמידים ואיחל להם הצלחה בלימודים. "אנחנו מקווים שתהיה
לכם שנה מלאת חוויות מעשירות. שנה של למידה ושל הישגים. שנצליח שוב להוכיח, כמו
בשנים קודמות, שאנחנו בית הספר הטוב בעיר. אנחנו, צוות המורים והעובדים, נעשה
כמיטב יכולתנו כדי להעניק לכם כלים שיעזרו לכם לנווט במשימות הנדרשות, ואנחנו
מבקשים שגם אתם תשתדלו לתת מעצמכם ולנצל את כל יכולותיכם." קצת נבהלתי
מהנאום, מהציפיות ומהדרישות.
גם נציג ועד ההורים עלה לדבר. הוא איחל הצלחה למורים ולתלמידים והבטיח שיתוף פעולה
למען ההצלחה של כולם ובעיקר של הילדים. בסוף הדברים הלכה כל כתה והתרכזה סביב
המחנכת שלה בכיתתה.
אני שובצתי למחנכת לירון והייתי התלמידה החדשה היחידה בכיתה בשנה זו.
המחנכת, בניגוד גמור למנהל, הייתה מאד חביבה אלי וקיבלה אותי בסבר פנים יפות. היא
היציגה אותי בפני הילדים ואמרה לי "נורית, ספרי לנו מאיפה באת ואיך היה לחיות במקום
שממנו באת". שמחתי לספר על המושב. שמחתי לתאר את הנוף הפתוח, את הבתים
הנמוכים, את השכנים ואת החברים.
תיארתי בפרוטרוט את סגנון החיים במושב וראיתי שהילדים מקשיבים בפה פעור ובעיניים
בורקות, סקרניים ומתעניינים. עבורם המושב היה מקום רחוק ולא מוכר, מעין עולם קסום. כך
גם אני הרגשתי.
כשהמפגש הכיתתי הסתיים והתפזרנו הביתה ניגשו אלי כמה ילדים ורצו לשמוע עוד על
המושב ועל החיים בו. נראה לי שדבריי עניינו אותם ואולי גם אני, הילדה החדשה מהמושב.
כולם היו חביבים אלי ובמיוחד יעל ואסנת שקיבלו אותי בשמחה לחברתן. הן גרו ליד בית
הספר והיכירו היטב את הסביבה ואילו אני החדשה, גרתי במרחק של נסיעה באוטובוס. הן
מיד היציעו ללוות אותי לתחנה. הדבר מאד שימח אותי וחימם את ליבי. 'גם בהרצליה יש
חברות טובות' חשבתי והפכנו לשלישיית חברות.
פעמים רבות אחרי בית הספר הלכתי לאסנת. היא הראתה לי את הציורים היפים
שצירה ואת עבודות היצירה מעשה ידיה, ותמיד הרגשתי שביתה ברחוב מעלה הצבי 15 ,
קומה ראשונה, הוא ביתי השני.
גם אצל יעל בילינו הרבה יחד. יעל ידעה לפרוט על גיטרה והייתה מוקד חברתי. היינו
מתקבצים אצלה שלושתנו, ולפעמים הצטרפו עוד ילדים, היינו יושבים ושרים ויעל הייתה
מלווה אותנו בנגינה. עשינו זאת כל שנות חברותנו בכל הזדמנות.
יום חורף אחד, כשהיה קר מאד בחוץ וגשם זלעפות ירד, ישבנו אצל יעל והתחממנו
ליד התנור. יעל הוציאה את הגיטרה והתחלנו לשיר אבל אני הרגשתי מאד לא טוב, כאב לי
הראש ונתקפתי צמרמורת בכל הגוף. אמא של יעל מדדה לי את החום והתברר שאני חולה.
יש לי שלושים ותשע מעלות חום. "תתקשרי הביתה, נורית" יעל ואסנת נבהלו קצת. ואמא
של יעל אמרה "תבקשי מאמא שתבוא לקחת אותך, אני אדבר איתה ואסביר לה איך להגיע"
היא אמרה לי ונתנה לי נשיקה על המצח. "בינתיים עד שאמא תגיע תשכבי כאן ואני אדאג
לך" היא סידרה לי כורסא נוחה, כיסתה אותי בסמיכה והביאה לי כוס תה מתוק. שתיתי
וחיכיתי לאמא שתבוא לקחת אותי. מזג האוויר בחוץ היה סוער ונסיעה באוטובוס של רבע
שעה בדרך כלל, ארכה עכשיו שעה וחצי. אמא מאד העריכה את הדאגה של אמא של יעל
ואת הטיפול המסור שלה בי ונקשרו ביניהן קשרי חברות הדוקים.
ואילו אנחנו סיימנו את בית הספר היסודי וכל אחת מאיתנו הלכה לתיכון אחר. דרכנו נפרדו
והקשר נותק, אבל מידי פעם מסרנו וקיבלנו דרישת שלום זו מזו דרך אמהותינו. אני תמיד
הרגשתי שלמרות הזמן שעובר, החיבור הריגשי בין שלושתנו חי וקיים ובבוא הזמן נחזור
ונחדש אותו.
ב.
עברו השנים, גדלנו, וכל אחת התפתחה במסלול חייה. אסנת, היצירתית בעלת ידי הזהב,
שהציורים שלה קישטו תמיד את בית הספר, למדה אמנות בבצלאל. יעל, חריפת המחשבה
והתלמידה המצטיינת, למדה משפטים באוניברסיטה, ואני, שתמיד נמשכתי לשיחות נפש,
למדתי פסיכולוגיה.
ערב אחד חזרתי מהאוניברסיטה והתכוננתי להעביר כמה שעות שקטות בבית. תקופת
המבחנים הסתיימה וחופשת הסמסטר התחילה. דיברנו, מספר חברים, שנטייל במדבר
יהודה. פתחתי מפות, רציתי לראות ולתכנן את המסלול, ואז צלצל הטלפון. הרמתי ואמרתי
"הלו" "הי נורית" שמעתי מהצד השני. "יעל?" שאלתי בהפתעה גמורה "מה שלומך? היגיע
הזמן למפגש" אמרתי בלי היסוס.
היה שקט מעבר לקו. "זיהית את קולי" היא אמרה בתדהמה "חמש שנים לא היינו בקשר".
"נכון" השבתי, "אני אזהה את קולך בכל זמן ובכל מקום. יש לך ספק בכלל?" התרגשנו מאד
וכל זיכרונות בית הספר הציפו אותנו. השיחה קלחה כאילו רק אתמול נפרדו דרכנו. העלינו
חוויות מהעבר, סיפרנו מה קורה לנו בהווה ויעל אמרה "היגענו לגיל שאנחנו מחליפות
קידומת, אני רוצה לעשות לעצמי מסיבת יום הולדת עשרים. אני מזמינה חברים וכמובן גם
אותך ואת אסנת. אז בעוד שבועיים בבית הורי, רחוב המרגנית 31 הרצליה". שמחתי מאד.
מבחינתי, החיבור הרגשי נותר כשהיה וידעתי שיעל ואסנת מרגישות ממש כמוני.
יעל ארגנה לעצמה מסיבה נחמדה. היא הזמינה כמה חברי ילדות מהעבר וחברים חדשים
שלה מההווה והמפגש המחודש שלי אתה ועם אסנת היה מרגש.
כשעמדתי שם ודיברתי עם כמה חברי ילדות משותפים, פתאום ראיתי אותו בזווית עיניי,
בקצה השני של החדר. הוא עמד שם ודיבר עם חברים. 'האם אני מדמיינת? האם אכן הוא? האם זה איתן? איך הוא מגיע לכאן, למסיבה של יעל?'
ליבי החסיר פעימה.
גם הוא הבחין בי ועמדנו כך כמה שניות בוהים זה בזו. איתן הניח על השלחן את הכוס
שהחזיק בידו וניגש אלי. כשהוא חצה את החדר והתקרב אלי הרגשתי כמו שהכה בי הברק.
במשך שתים-עשרה שנה, מאז שעזבתי את המושב, לא ראיתי אותו, לא שמעתי עליו ולא
דיברנו זה עם זו, למעשה גם לא חשבתי עליו כל השנים האלה, הוא פשוט נמחק מזיכרוני.
אבל ברגע שראיתי אותו עכשיו, ברגע שהוא התקרב אלי, נוצר איזשהו קסם באוויר. כאילו
נגע בי שרביט הזהב. הרגשתי שנמצאה הנפש התאומה שלי, והרגשתי שגם הוא מרגיש
אותו דבר לגבי. העבר שלנו במושב היה חזק מהפרידה שהייתה. משהו בשורשי ילדותינו
חיבר בינינו. כל הערב היינו צמודים. איתן סיפר לי על המשפחה שלו, על אביו ועל אימו
שאותם זכרתי היטב, שתמיד קיבלו אותי בחמימות ובשמחה. הוא סיפר לי שכל האחים שלו
נשארו במושב ורק הוא, לאחר הצבא, עבר לגור בעיר. הוא לומד משפטים באוניברסיטה
ביחד עם יעל, וגר בדירת שותפים בתל אביב. איתן גדל להיות בחור נאה, חכם וחביב
ולא שוקט על שמריו.
כל תקופת משחקי הילדות המשותפים שלנו צפה ועלתה ועוררה בי גל של רגשנות.
גם אני סיפרתי לו על המשפחה שלי, על בית הספר היסודי שעברתי אליו, על החברות שלי –
יעל ואסנת.
הערב היה מבחינתי ערב מופלא והמסיבה הסתיימה. איתן ליווה אותי הביתה והפכנו לזוג.
יצאנו, בילינו, אהבנו, והחלטנו להתחתן.
ג.
בנינו את ביתנו בנתניה. איתן פתח משרד עורכי דין בתל אביב ואני הייתי פסיכולוגית
במוסד לילדים בסיכון. נולדו לנו ארבעה ילדים ובתוך מחויבויות הבית והמשפחה, החיים
התחילו להשתבש. חתול שחור עבר בינינו. משהו בתדר בינינו התקלקל, התקשורת לא
הייתה טובה ולפעמים גם הטונים עלו. כשאיתן היה חוזר מהעבודה , הבית היה עדין בשיא
הפעילות, הילדים ערניים ומשתובבים. הוא היה שוקע בכורסה עם העיתון, כאילו כל מה
שקורה מסביב לא שייך אליו. 'למה? זה גם הבית שלך' חשבתי. 'שנינו עובדים קשה אז בוא
נתחלק במטלות, אל תשאיר את הכול למשרתים שלך'.
ככל שניסיתי לדבר אתו, לפתוח את הדברים, לנקות את הפצעים שאנחנו פוצעים זה את זו
לא הצלחתי. כל מילה שאמרתי הקפיצה לו את הפיוזים והוא היה נכנס לחדר זעוף ושותק.
אני איבדתי את שמחת החיים והייתי אובדת עצות.
התקרב יום הולדת ארבעים של איתן, וחשבתי להפתיע אותו בארוחת ערב משפחתית
חגיגית. אולי תשומת הלב הזאת תשפר קצת את האווירה שהתקלקלה והתעכרה. אני
אוהבת אותו, אני רוצה שהוא ידע שהוא יקר לי והוא חשוב לכולנו. מלבד זה, יש לנו ארבעה
ילדים חמודים וצריך לשמור על המשפחה.
"ילדים, אנחנו נחגוג לאבא יום הולדת, נפתיע אותו בארוחת ערב משפחתית" אמרתי והילדים
שמחו. כשהגיע היום ערכנו את השולחן בחגיגיות, על המפה היפה שהילדים פרסו הנחתי
שני פמוטים עם נרות דולקים ובקבוק יין עם גביעי זכוכית גבוהים. הילדים סדרו את מערכת
כלי האוכל עם המפיות הצבעוניות וחיכינו לאיתן שיחזור מהכדורסל. בינתיים סיימתי את כל
הבישולים. כשפתחתי את דלת תנור האפיה כל המטבח נמלא בריחות נעימים של סטייק
פרגיות מתובל ועסיסי. התוספות כבר היו מוכנות על השיש וגם העוגה לקינוח. איתן פתח
את הדלת והריח שמילא את המטבח הגיע לנחיריו. "מה זה נורית? לכבוד מה הארוחה?"
"מחר יום הולדתך, רצינו להפתיע אותך". איתן באמת היה מופתע. הוא לא ציפה למחווה הזו.
הוא נתן לי נשיקה, הלך להתרחץ וניגשנו כולנו לשולחן. הארוחה התחילה במנה ראשונה ולאחריה
הרמנו כוסית וברכנו אותו באושר ובבריאות. הילדים הכינו חידון על מאורעות מחייו של אבא
ושרנו לו שירי יום הולדת. האוירה הייתה חגיגית ועליזה אבל אני הרגשתי שמתחת לחיוכים שלו
יש בור שחור ועמוק. משהו מפריע לו ואין לי יכולת להבין מה.
"נורית" הוא אמר לי בסיום הארוחה ואחרי שהילדים הלכו לישון "אני חושב שכדאי שנלך ליעוץ
זוגי, יש יעוץ כזה בטיפול קבוצתי. אני רוצה שננסה". הסכמתי. מה יש לי להפסיד. יש איזה שד
שמרחף באוויר ואני לא יודעת לטפל בו.
נרשמנו לקבוצה של מכון "דורית אביב" שמטפל בבעיות של זוגיות ומשפחה.
הגענו בערב הראשון לקבוצה של שלושים איש, חמש-עשרה זוגות. לאחר רישום וכיבוד קל
התיישבנו במעגל. שני המדריכים, גבר ואשה, הציגו את עצמם – דורית ואביב.
הם סיפרו קצת על עצמם ועל המכון שהקימו ודיברו על התהליך שנעבור. "הדבר החשוב
ביותר בתהליך", הם אמרו, "הוא שיתוף הפעולה שלכם והפתיחות. אם זה לא יתקיים תהליך
הריפוי יהיה לקוי". התחלנו עם סבב הכרות של שם, עיסוק ומצב משפחתי ולאחר מכן אמרה
דורית: "לאחר שכל אחד הציג את תעודת הזהות של עצמו אני מבקשת מאחד הזוגות או
מאחד מכם להציג את הסיבה שבגללה היגיע לכאן. כמובן, מי שרוצה, ללא לחץ. הרי סך
הכול באתם לכאן לפתור בעיה מסוימת ולפעמים קל יותר לפתוח אותה בפני אוזניים זרות.
אוזניים זרות גם יתנו נקודת מבט שונה מזו שהכרתם עד עכשיו ואולי מכאן תצמח הישועה.
בכל מקרה, אנחנו לא ננסה לתת פתרון, הפתרון תמיד יבוא מכם. אנחנו ננסה להציף את
הבעיה ולתת כלים". זוג אחד הסכים לדבר על הבעיה שלהם. הם סיפרו באריכות
ובפרוטרוט ואיתן ואני הסתכלנו זה על זו ושאלנו את עצמינו בלי קול 'האם עלינו הם
מדברים?'. שנינו הסתכלנו עליהם בהזדהות מלאה ואפילו הינהנו להם. לאחר שהם סיימו
דורית אמרה שהמפגש הזה רק פותח פתח והמפגש הבא יוקדש לתרגיל קבוצתי שנעשה בעקבות
מה ששמענו.
אנחנו חזרנו הביתה וההרגשה שלי הייתה שנוכל לפתוח את הבעייתיות בזוגיות שלנו
בקבוצה הזו וקיוויתי לטוב. גם איתן יצא בהרגשה שהסדנה הזו יכולה להועיל לנו. סך הכול
מצאנו שם אנשים כמונו עם בעיות כמונו.
במפגש הבא אביב הציג את התרגיל. הוא ביקש לרענן את מה שעלה במפגש הקודם וכל
אחד התבקש להתייחס לבעיה בתפקיד בן זוגו. לאחר הפסקה, התחלקנו לקבוצות של ארבע
זוגות. כל קבוצה הייתה צריכה לברר בתוכה, ותוך כדי דיון למצוא איזשהו מכנה משותף
לבעיות של הזוגות בקבוצה.
באחד המפגשים היותר מאוחרים התבקשנו שוב להתחלק לקבוצות ולארח בבתים. אנחנו
היינו ארבע זוגות ומיכאל ודנה הזמינו אליהם. "איפה אתם גרים?" שאלנו אותם "אנחנו גרים
בהרצליה". כששמעתי הרצליה, נדלקה לי נורה, זוהי עיר ילדותי. "באיזה רחוב אתם גרים?"
שאלתי "ברחוב מעלה הצבי" הם ענו. "שם גרה חברתי הטובה אסנת. באיזה מספר בית?"
"מספר 15 קומה ראשונה" הייתה תשובתם. "אז אתם גרים בדירה של אסנת, חברתי
הטובה, חברת ילדותי". ואכן, קבענו יום והיגענו לדירה של אסנת. ההורים של אסנת כבר
עברו לדיור מוגן. הם מכרו את הדירה למיכאל ודנה ומיכאל ודנה כמעט ולא שינו דבר בדירה.
אני כמובן מאד התרגשתי. אבל מה שהיה יותר מדהים הוא שאצל מיכאל ודנה אנחנו נפתחנו
ופרסנו את הבעייתיות שנוצרה בזוגיות שלנו. אולי כי שם אני הרגשתי קצת בבית, הרגשתי קצת
מוגנת ועם זאת, כפי שדורית ואביב אמרו, דיברנו בפני אוזניים זרות.
מסתבר שאיתן ציפה ממני, בתת ההכרה שלו, להיות יותר עקרת בית, יותר בשלנית, יותר
מאורגנת, יותר מאמא, כמו שהייתה אמא שלו, שעשתה הכול בבית. הוא חשב שכשהוא
יחזור הביתה מיום עבודה עמוס ולוחץ, הבית יהיה מאורגן ושקט וכולנו נתפנה אליו.
אבל גם אני עבדתי, אולי פחות שעות ממנו, ובכל זאת, רציתי את העזרה שלו בבית וציפיתי
שהוא יקח חלק במטלות הבית, הבית הוא של שנינו ולשנינו יש אחריות על תפקודו.
כל הדברים האלה נפרשו על השולחן.
שנינו לא היינו קשובים לצרכים הפנימיים אחד של השני. היינו כנראה מרוכזים כל אחד
בעצמו ועכשיו הייתה לנו הזדמנות ללבן את הדברים.
האמת היא שהרגשתי מה הוא מצפה ממני, אבל אני הייתי אני, לא רציתי וגם לא יכולתי
לשחק מישהי אחרת.
ברגע שהדברים נפתחו והבנו את שורש העניין הגענו שנינו למסקנה שאנחנו אוהבים זה את
זו כמו שאנחנו, אנחנו צריכים לבוא אחד לקראת השני, אבל אף אחד לא צריך להשתנות
למען השני.
ד.
למדנו לחיות זו עם זה לצד חוסר השלמות, והאהבה התעצמה. הרגשנו שהקשר בינינו יציב
וחזק מאי פעם ונעבור ביחד כל מכשול.
הילדים גדלו והתחילו לפרוח מהקן. שתי הבנות הגדולות, קרן ומעיין התחתנו ורועי הלך
לצבא. נשארנו בבית עם בן הזקונים, גיא שגם הוא כבר היה בכתה י"א, גברבר צעיר.
החיים התנהלו על מי מנוחות. איתן עשה חיל במשרד, אני התקדמתי בתפקידי כפסיכולוגית
וגיא עמד לסיים את כתה י"א. הוא למד במגמת פיזיקה, והתכונן, יחד עם חברו הטוב דויד
למבחן המסכם.
יורם, המורה הצעיר והתוסס שלהם לפיזיקה, החליט להזמין את כל עשר תלמידי המגמה
שלו אליו הביתה לציין את סוף השנה. 'הם חבורה מגובשת ומלוכדת' הוא חשב בליבו 'כל
אחד הוא אוצר שצריך לטפח'. והוא אמר להם "אחרי שנה שבה השקעתם בלימודים,
הצלחתם ועשיתם חיל, אני מרגיש שמגיע לכם שנחגוג ביחד במסיבה קטנה משלנו".
יורם השכיל ליצור עם הילדים קשרים טובים ולבביים והם שמחו לקבל את הרעיון. הם
החליטו להכין לו הפתעה. הם בנו רובוט שיודע להגיש קפה "כי" הם אמרו לו "כבחור צעיר
שגר לבד בדירה זה יהיה נחמד אם יהיה מישהו שיגיש לך כל בוקר קפה למיטה".
יום המסיבה הגיע וכל עשר התלמידים, החברים הטובים, נסעו להרצליה לביתו של יורם.
איתן ואני יצאנו לבלות עם חברים.
כשהגענו הביתה בשעה 11.00 גיא עדיין לא היה בבית. הדבר קצת הפליא אותנו אבל
החלטנו לא להיות לחוצים.
בשעה 11.30 הטלפון צלצל וגיא היה על הקו: "דויד, החבר שלנו, התמוטט והזמנו אמבולנס
ולקחו אותו לבית חולים. כולנו כאן המומים. האם אתם יכולים לבוא לקחת אותי הביתה?"
"כן, בטח, מה קרה?" שאלנו בבהלה.
ידענו על בעיות הלב של דויד לביא. דויד הוא חבר טוב של גיא. הם תמיד למדו יחד
למבחנים. דויד הוא כמו בן בית אצלינו, אנחנו מכירים אותו וגם את ההורים שלו.
וגיא אמר: "תמיד ידענו שיש לדויד בעיית לב, הוא לא הסתיר את זה והוא תמיד מאד שמר
על עצמו, ונזהר מכל דבר, אבל הבנו מהפרמדיק שהוא קיבל עכשיו פתאום איזשהו דום לב".
"בסדר גמור, גיא, אין שום בעיה, אנחנו נבוא, אנחנו כבר יוצאים. מה הכתובת של יורם?"
שמתי את הטלפון על רמקול כדי שגם איתן ישמע את הכתובת שיהיה יותר בטוח להגיע.
"רחוב המרגנית 31 הרצליה" אמר גיא.
הייתה שתיקה. ביחד עם ההלם על מה שקרה לדויד היינו בהלם על הכתובת שגיא אמר.
האם שמענו נכון? יורם המורה לפיזיקה גר ברחוב המרגנית 31 הרצליה, בביתה של יעל,
חברתי הטובה, חברת ילדותי.
הוא גר במקום בו הייתה פגישתנו המחודשת, במקום בו פרחה אהבתנו לפני שלושים שנה.
הסתכלנו זה על זו כלא מאמינים אבל מיד התעשתנו ואמרנו "כבר יוצאים" ויצאנו לנקודת
ההתחלה.
סיפור חברי ילדותי
השדה הפתוח שנשקף מחלון חדרי וריח הפרדסים שנישא עם הרוח היו חלק מזיכרונות
הילדות המתוקים שלי. החיים במושב היו חיים של טבע ושל חופש. יצאתי יחפה לחצר
שליד הבית וכל השטח מלוא העין שעמד לרשותי, היה כל עולמי. כאן שיחקתי עם החברות
וכאן בלעתי ספרים כתולעת.
"נורית" אמרה לי אמי בוקר אחד בחופש הגדול כשסיימתי את כתה ד' "אנחנו מתכוונים
לעזוב את המושב ולעבור דירה. אנחנו נגור בהרצליה ואת תלמדי בבית הספר העירוני".
"למה?" נבהלתי, "למה לעזוב את המושב?"
"אנחנו לא משתלבים בחיי החברים במושב" ניסתה אימי להסביר, "סגנון החיים שלנו שונה
משלהם". "אבל מה עם כל החברים שלי, איך אעזוב אותם? אותם אני מכירה ואיתם אני
משחקת, אני לא רוצה לעזוב". כל גופי התקומם, לא רציתי לקבל את רוע הגזירה .
כאן הבית שלנו, כאן טוב לי, כאן כל העולם שלי.
אבל הורי הסבירו לי שבמושב רוב החברים עוסקים בחקלאות ואילו אנחנו עוסקים במקצוע
חופשי.
כל היום התהלכתי מדוכדכת ומחשבות רבות התרוצצו במוחי. 'מה אעשה? איך אעזוב את
המקום שאני כל כך אוהבת? איך אעזוב את כל החברים שלי, את איתן, את נועה?'.
בסתר ליבי קיוויתי שהורי עוד ישנו את דעתם.
"אולי נגור בהרצליה אבל אני אמשיך ללמוד בבית הספר של המושב", הצעתי להורי בערב לפני
שהלכתי לישון.
"נורית מתוקה" נכנס אבי לתמונה, "בית הספר של המושב הוא בית ספר טוב אבל הוא לא דורש
מהתלמידים הישגים לימודיים גבוהים. אנחנו חושבים שמתאים לך ללמוד בבית ספר שרמת
הלימודים בו גבוהה יותר". ידעתי שהורי מחשיבים מאד את ההשכלה והבנתי שהם רוצים
בטובתי אבל הייתי עצובה. חבל היה לי לעזוב את הבית הנטוע בתוך החצר הגדולה.
הצטערתי מאד על שאני צריכה להיפרד מחברי ילדותי. במיוחד הצטערתי שאני צריכה
להיפרד מאיתן. אהבתי לשחק אתו. איתן השכן שלי, שכל יום בשעות אחר הצהריים
השתובבנו יחד. בימי הקיץ הארוכים הקמנו לנו אוהל בחצר והבטחנו זה לזו שזה
יהיה ביתנו, ובימי החורף הקרים נכנסנו לאוטובוס הגרוטאה שהיה מונח שם למשחקי
הילדים, והשתעשענו, כאילו איתן הוא הנהג ואני הגברת הנוסעת.
אבל הורי החליטו, והעמידו אותי ואת אחי הקטן בפני עובדה מוגמרת.
לקראת כתה ה' עזבנו את המושב, עברנו להרצליה, ואותי הם רשמו לבית הספר החדש
בעיר.
בשכבת הגיל שלי, כתה ה', היו שלוש כתות ובכל כתה היו כשלושים וחמישה ילדים.
כשהגעתי ביום הראשון וראיתי את הבניין הגדול ואת מאות התלמידים שהתקבצו באולם
לקראת הטקס של תחילת שנת הלימודים התמלאתי יראה ופחד. לא הייתי רגילה לגודל כזה.
לא הכרתי אף ילד והתיישבתי באודיטוריום במקום הפנוי הראשון שמצאתי. התרגשות של
תחילת שנה ריחפה באוויר. הושלך הס והמנהל, איש גדול ומפחיד, עלה לדבר.
בקול רועם הוא ברך את כל התלמידים ואיחל להם הצלחה בלימודים. "אנחנו מקווים שתהיה
לכם שנה מלאת חוויות מעשירות. שנה של למידה ושל הישגים. שנצליח שוב להוכיח, כמו
בשנים קודמות, שאנחנו בית הספר הטוב בעיר. אנחנו, צוות המורים והעובדים, נעשה
כמיטב יכולתנו כדי להעניק לכם כלים שיעזרו לכם לנווט במשימות הנדרשות, ואנחנו
מבקשים שגם אתם תשתדלו לתת מעצמכם ולנצל את כל יכולותיכם." קצת נבהלתי
מהנאום, מהציפיות ומהדרישות.
גם נציג ועד ההורים עלה לדבר. הוא איחל הצלחה למורים ולתלמידים והבטיח שיתוף פעולה
למען ההצלחה של כולם ובעיקר של הילדים. בסוף הדברים הלכה כל כתה והתרכזה סביב
המחנכת שלה בכיתתה.
אני שובצתי למחנכת לירון והייתי התלמידה החדשה היחידה בכיתה בשנה זו.
המחנכת, בניגוד גמור למנהל, הייתה מאד חביבה אלי וקיבלה אותי בסבר פנים יפות. היא
היציגה אותי בפני הילדים ואמרה לי "נורית, ספרי לנו מאיפה באת ואיך היה לחיות במקום
שממנו באת". שמחתי לספר על המושב. שמחתי לתאר את הנוף הפתוח, את הבתים
הנמוכים, את השכנים ואת החברים.
תיארתי בפרוטרוט את סגנון החיים במושב וראיתי שהילדים מקשיבים בפה פעור ובעיניים
בורקות, סקרניים ומתעניינים. עבורם המושב היה מקום רחוק ולא מוכר, מעין עולם קסום. כך
גם אני הרגשתי.
כשהמפגש הכיתתי הסתיים והתפזרנו הביתה ניגשו אלי כמה ילדים ורצו לשמוע עוד על
המושב ועל החיים בו. נראה לי שדבריי עניינו אותם ואולי גם אני, הילדה החדשה מהמושב.
כולם היו חביבים אלי ובמיוחד יעל ואסנת שקיבלו אותי בשמחה לחברתן. הן גרו ליד בית
הספר והיכירו היטב את הסביבה ואילו אני החדשה, גרתי במרחק של נסיעה באוטובוס. הן
מיד היציעו ללוות אותי לתחנה. הדבר מאד שימח אותי וחימם את ליבי. 'גם בהרצליה יש
חברות טובות' חשבתי והפכנו לשלישיית חברות.
פעמים רבות אחרי בית הספר הלכתי לאסנת. היא הראתה לי את הציורים היפים
שצירה ואת עבודות היצירה מעשה ידיה, ותמיד הרגשתי שביתה ברחוב מעלה הצבי 15 ,
קומה ראשונה, הוא ביתי השני.
גם אצל יעל בילינו הרבה יחד. יעל ידעה לפרוט על גיטרה והייתה מוקד חברתי. היינו
מתקבצים אצלה שלושתנו, ולפעמים הצטרפו עוד ילדים, היינו יושבים ושרים ויעל הייתה
מלווה אותנו בנגינה. עשינו זאת כל שנות חברותנו בכל הזדמנות.
יום חורף אחד, כשהיה קר מאד בחוץ וגשם זלעפות ירד, ישבנו אצל יעל והתחממנו
ליד התנור. יעל הוציאה את הגיטרה והתחלנו לשיר אבל אני הרגשתי מאד לא טוב, כאב לי
הראש ונתקפתי צמרמורת בכל הגוף. אמא של יעל מדדה לי את החום והתברר שאני חולה.
יש לי שלושים ותשע מעלות חום. "תתקשרי הביתה, נורית" יעל ואסנת נבהלו קצת. ואמא
של יעל אמרה "תבקשי מאמא שתבוא לקחת אותך, אני אדבר איתה ואסביר לה איך להגיע"
היא אמרה לי ונתנה לי נשיקה על המצח. "בינתיים עד שאמא תגיע תשכבי כאן ואני אדאג
לך" היא סידרה לי כורסא נוחה, כיסתה אותי בסמיכה והביאה לי כוס תה מתוק. שתיתי
וחיכיתי לאמא שתבוא לקחת אותי. מזג האוויר בחוץ היה סוער ונסיעה באוטובוס של רבע
שעה בדרך כלל, ארכה עכשיו שעה וחצי. אמא מאד העריכה את הדאגה של אמא של יעל
ואת הטיפול המסור שלה בי ונקשרו ביניהן קשרי חברות הדוקים.
ואילו אנחנו סיימנו את בית הספר היסודי וכל אחת מאיתנו הלכה לתיכון אחר. דרכנו נפרדו
והקשר נותק, אבל מידי פעם מסרנו וקיבלנו דרישת שלום זו מזו דרך אמהותינו. אני תמיד
הרגשתי שלמרות הזמן שעובר, החיבור הריגשי בין שלושתנו חי וקיים ובבוא הזמן נחזור
ונחדש אותו.
ב.
עברו השנים, גדלנו, וכל אחת התפתחה במסלול חייה. אסנת, היצירתית בעלת ידי הזהב,
שהציורים שלה קישטו תמיד את בית הספר, למדה אמנות בבצלאל. יעל, חריפת המחשבה
והתלמידה המצטיינת, למדה משפטים באוניברסיטה, ואני, שתמיד נמשכתי לשיחות נפש,
למדתי פסיכולוגיה.
ערב אחד חזרתי מהאוניברסיטה והתכוננתי להעביר כמה שעות שקטות בבית. תקופת
המבחנים הסתיימה וחופשת הסמסטר התחילה. דיברנו, מספר חברים, שנטייל במדבר
יהודה. פתחתי מפות, רציתי לראות ולתכנן את המסלול, ואז צלצל הטלפון. הרמתי ואמרתי
"הלו" "הי נורית" שמעתי מהצד השני. "יעל?" שאלתי בהפתעה גמורה "מה שלומך? היגיע
הזמן למפגש" אמרתי בלי היסוס.
היה שקט מעבר לקו. "זיהית את קולי" היא אמרה בתדהמה "חמש שנים לא היינו בקשר".
"נכון" השבתי, "אני אזהה את קולך בכל זמן ובכל מקום. יש לך ספק בכלל?" התרגשנו מאד
וכל זיכרונות בית הספר הציפו אותנו. השיחה קלחה כאילו רק אתמול נפרדו דרכנו. העלינו
חוויות מהעבר, סיפרנו מה קורה לנו בהווה ויעל אמרה "היגענו לגיל שאנחנו מחליפות
קידומת, אני רוצה לעשות לעצמי מסיבת יום הולדת עשרים. אני מזמינה חברים וכמובן גם
אותך ואת אסנת. אז בעוד שבועיים בבית הורי, רחוב המרגנית 31 הרצליה". שמחתי מאד.
מבחינתי, החיבור הרגשי נותר כשהיה וידעתי שיעל ואסנת מרגישות ממש כמוני.
יעל ארגנה לעצמה מסיבה נחמדה. היא הזמינה כמה חברי ילדות מהעבר וחברים חדשים
שלה מההווה והמפגש המחודש שלי אתה ועם אסנת היה מרגש.
כשעמדתי שם ודיברתי עם כמה חברי ילדות משותפים, פתאום ראיתי אותו בזווית עיניי,
בקצה השני של החדר. הוא עמד שם ודיבר עם חברים. 'האם אני מדמיינת? האם אכן הוא? האם זה איתן? איך הוא מגיע לכאן, למסיבה של יעל?'
ליבי החסיר פעימה.
גם הוא הבחין בי ועמדנו כך כמה שניות בוהים זה בזו. איתן הניח על השלחן את הכוס
שהחזיק בידו וניגש אלי. כשהוא חצה את החדר והתקרב אלי הרגשתי כמו שהכה בי הברק.
במשך שתים-עשרה שנה, מאז שעזבתי את המושב, לא ראיתי אותו, לא שמעתי עליו ולא
דיברנו זה עם זו, למעשה גם לא חשבתי עליו כל השנים האלה, הוא פשוט נמחק מזיכרוני.
אבל ברגע שראיתי אותו עכשיו, ברגע שהוא התקרב אלי, נוצר איזשהו קסם באוויר. כאילו
נגע בי שרביט הזהב. הרגשתי שנמצאה הנפש התאומה שלי, והרגשתי שגם הוא מרגיש
אותו דבר לגבי. העבר שלנו במושב היה חזק מהפרידה שהייתה. משהו בשורשי ילדותינו
חיבר בינינו. כל הערב היינו צמודים. איתן סיפר לי על המשפחה שלו, על אביו ועל אימו
שאותם זכרתי היטב, שתמיד קיבלו אותי בחמימות ובשמחה. הוא סיפר לי שכל האחים שלו
נשארו במושב ורק הוא, לאחר הצבא, עבר לגור בעיר. הוא לומד משפטים באוניברסיטה
ביחד עם יעל, וגר בדירת שותפים בתל אביב. איתן גדל להיות בחור נאה, חכם וחביב
ולא שוקט על שמריו.
כל תקופת משחקי הילדות המשותפים שלנו צפה ועלתה ועוררה בי גל של רגשנות.
גם אני סיפרתי לו על המשפחה שלי, על בית הספר היסודי שעברתי אליו, על החברות שלי –
יעל ואסנת.
הערב היה מבחינתי ערב מופלא והמסיבה הסתיימה. איתן ליווה אותי הביתה והפכנו לזוג.
יצאנו, בילינו, אהבנו, והחלטנו להתחתן.
ג.
בנינו את ביתנו בנתניה. איתן פתח משרד עורכי דין בתל אביב ואני הייתי פסיכולוגית
במוסד לילדים בסיכון. נולדו לנו ארבעה ילדים ובתוך מחויבויות הבית והמשפחה, החיים
התחילו להשתבש. חתול שחור עבר בינינו. משהו בתדר בינינו התקלקל, התקשורת לא
הייתה טובה ולפעמים גם הטונים עלו. כשאיתן היה חוזר מהעבודה , הבית היה עדין בשיא
הפעילות, הילדים ערניים ומשתובבים. הוא היה שוקע בכורסה עם העיתון, כאילו כל מה
שקורה מסביב לא שייך אליו. 'למה? זה גם הבית שלך' חשבתי. 'שנינו עובדים קשה אז בוא
נתחלק במטלות, אל תשאיר את הכול למשרתים שלך'.
ככל שניסיתי לדבר אתו, לפתוח את הדברים, לנקות את הפצעים שאנחנו פוצעים זה את זו
לא הצלחתי. כל מילה שאמרתי הקפיצה לו את הפיוזים והוא היה נכנס לחדר זעוף ושותק.
אני איבדתי את שמחת החיים והייתי אובדת עצות.
התקרב יום הולדת ארבעים של איתן, וחשבתי להפתיע אותו בארוחת ערב משפחתית
חגיגית. אולי תשומת הלב הזאת תשפר קצת את האווירה שהתקלקלה והתעכרה. אני
אוהבת אותו, אני רוצה שהוא ידע שהוא יקר לי והוא חשוב לכולנו. מלבד זה, יש לנו ארבעה
ילדים חמודים וצריך לשמור על המשפחה.
"ילדים, אנחנו נחגוג לאבא יום הולדת, נפתיע אותו בארוחת ערב משפחתית" אמרתי והילדים
שמחו. כשהגיע היום ערכנו את השולחן בחגיגיות, על המפה היפה שהילדים פרסו הנחתי
שני פמוטים עם נרות דולקים ובקבוק יין עם גביעי זכוכית גבוהים. הילדים סדרו את מערכת
כלי האוכל עם המפיות הצבעוניות וחיכינו לאיתן שיחזור מהכדורסל. בינתיים סיימתי את כל
הבישולים. כשפתחתי את דלת תנור האפיה כל המטבח נמלא בריחות נעימים של סטייק
פרגיות מתובל ועסיסי. התוספות כבר היו מוכנות על השיש וגם העוגה לקינוח. איתן פתח
את הדלת והריח שמילא את המטבח הגיע לנחיריו. "מה זה נורית? לכבוד מה הארוחה?"
"מחר יום הולדתך, רצינו להפתיע אותך". איתן באמת היה מופתע. הוא לא ציפה למחווה הזו.
הוא נתן לי נשיקה, הלך להתרחץ וניגשנו כולנו לשולחן. הארוחה התחילה במנה ראשונה ולאחריה
הרמנו כוסית וברכנו אותו באושר ובבריאות. הילדים הכינו חידון על מאורעות מחייו של אבא
ושרנו לו שירי יום הולדת. האוירה הייתה חגיגית ועליזה אבל אני הרגשתי שמתחת לחיוכים שלו
יש בור שחור ועמוק. משהו מפריע לו ואין לי יכולת להבין מה.
"נורית" הוא אמר לי בסיום הארוחה ואחרי שהילדים הלכו לישון "אני חושב שכדאי שנלך ליעוץ
זוגי, יש יעוץ כזה בטיפול קבוצתי. אני רוצה שננסה". הסכמתי. מה יש לי להפסיד. יש איזה שד
שמרחף באוויר ואני לא יודעת לטפל בו.
נרשמנו לקבוצה של מכון "דורית אביב" שמטפל בבעיות של זוגיות ומשפחה.
הגענו בערב הראשון לקבוצה של שלושים איש, חמש-עשרה זוגות. לאחר רישום וכיבוד קל
התיישבנו במעגל. שני המדריכים, גבר ואשה, הציגו את עצמם – דורית ואביב.
הם סיפרו קצת על עצמם ועל המכון שהקימו ודיברו על התהליך שנעבור. "הדבר החשוב
ביותר בתהליך", הם אמרו, "הוא שיתוף הפעולה שלכם והפתיחות. אם זה לא יתקיים תהליך
הריפוי יהיה לקוי". התחלנו עם סבב הכרות של שם, עיסוק ומצב משפחתי ולאחר מכן אמרה
דורית: "לאחר שכל אחד הציג את תעודת הזהות של עצמו אני מבקשת מאחד הזוגות או
מאחד מכם להציג את הסיבה שבגללה היגיע לכאן. כמובן, מי שרוצה, ללא לחץ. הרי סך
הכול באתם לכאן לפתור בעיה מסוימת ולפעמים קל יותר לפתוח אותה בפני אוזניים זרות.
אוזניים זרות גם יתנו נקודת מבט שונה מזו שהכרתם עד עכשיו ואולי מכאן תצמח הישועה.
בכל מקרה, אנחנו לא ננסה לתת פתרון, הפתרון תמיד יבוא מכם. אנחנו ננסה להציף את
הבעיה ולתת כלים". זוג אחד הסכים לדבר על הבעיה שלהם. הם סיפרו באריכות
ובפרוטרוט ואיתן ואני הסתכלנו זה על זו ושאלנו את עצמינו בלי קול 'האם עלינו הם
מדברים?'. שנינו הסתכלנו עליהם בהזדהות מלאה ואפילו הינהנו להם. לאחר שהם סיימו
דורית אמרה שהמפגש הזה רק פותח פתח והמפגש הבא יוקדש לתרגיל קבוצתי שנעשה בעקבות
מה ששמענו.
אנחנו חזרנו הביתה וההרגשה שלי הייתה שנוכל לפתוח את הבעייתיות בזוגיות שלנו
בקבוצה הזו וקיוויתי לטוב. גם איתן יצא בהרגשה שהסדנה הזו יכולה להועיל לנו. סך הכול
מצאנו שם אנשים כמונו עם בעיות כמונו.
במפגש הבא אביב הציג את התרגיל. הוא ביקש לרענן את מה שעלה במפגש הקודם וכל
אחד התבקש להתייחס לבעיה בתפקיד בן זוגו. לאחר הפסקה, התחלקנו לקבוצות של ארבע
זוגות. כל קבוצה הייתה צריכה לברר בתוכה, ותוך כדי דיון למצוא איזשהו מכנה משותף
לבעיות של הזוגות בקבוצה.
באחד המפגשים היותר מאוחרים התבקשנו שוב להתחלק לקבוצות ולארח בבתים. אנחנו
היינו ארבע זוגות ומיכאל ודנה הזמינו אליהם. "איפה אתם גרים?" שאלנו אותם "אנחנו גרים
בהרצליה". כששמעתי הרצליה, נדלקה לי נורה, זוהי עיר ילדותי. "באיזה רחוב אתם גרים?"
שאלתי "ברחוב מעלה הצבי" הם ענו. "שם גרה חברתי הטובה אסנת. באיזה מספר בית?"
"מספר 15 קומה ראשונה" הייתה תשובתם. "אז אתם גרים בדירה של אסנת, חברתי
הטובה, חברת ילדותי". ואכן, קבענו יום והיגענו לדירה של אסנת. ההורים של אסנת כבר
עברו לדיור מוגן. הם מכרו את הדירה למיכאל ודנה ומיכאל ודנה כמעט ולא שינו דבר בדירה.
אני כמובן מאד התרגשתי. אבל מה שהיה יותר מדהים הוא שאצל מיכאל ודנה אנחנו נפתחנו
ופרסנו את הבעייתיות שנוצרה בזוגיות שלנו. אולי כי שם אני הרגשתי קצת בבית, הרגשתי קצת
מוגנת ועם זאת, כפי שדורית ואביב אמרו, דיברנו בפני אוזניים זרות.
מסתבר שאיתן ציפה ממני, בתת ההכרה שלו, להיות יותר עקרת בית, יותר בשלנית, יותר
מאורגנת, יותר מאמא, כמו שהייתה אמא שלו, שעשתה הכול בבית. הוא חשב שכשהוא
יחזור הביתה מיום עבודה עמוס ולוחץ, הבית יהיה מאורגן ושקט וכולנו נתפנה אליו.
אבל גם אני עבדתי, אולי פחות שעות ממנו, ובכל זאת, רציתי את העזרה שלו בבית וציפיתי
שהוא יקח חלק במטלות הבית, הבית הוא של שנינו ולשנינו יש אחריות על תפקודו.
כל הדברים האלה נפרשו על השולחן.
שנינו לא היינו קשובים לצרכים הפנימיים אחד של השני. היינו כנראה מרוכזים כל אחד
בעצמו ועכשיו הייתה לנו הזדמנות ללבן את הדברים.
האמת היא שהרגשתי מה הוא מצפה ממני, אבל אני הייתי אני, לא רציתי וגם לא יכולתי
לשחק מישהי אחרת.
ברגע שהדברים נפתחו והבנו את שורש העניין הגענו שנינו למסקנה שאנחנו אוהבים זה את
זו כמו שאנחנו, אנחנו צריכים לבוא אחד לקראת השני, אבל אף אחד לא צריך להשתנות
למען השני.
ד.
למדנו לחיות זו עם זה לצד חוסר השלמות, והאהבה התעצמה. הרגשנו שהקשר בינינו יציב
וחזק מאי פעם ונעבור ביחד כל מכשול.
הילדים גדלו והתחילו לפרוח מהקן. שתי הבנות הגדולות, קרן ומעיין התחתנו ורועי הלך
לצבא. נשארנו בבית עם בן הזקונים, גיא שגם הוא כבר היה בכתה י"א, גברבר צעיר.
החיים התנהלו על מי מנוחות. איתן עשה חיל במשרד, אני התקדמתי בתפקידי כפסיכולוגית
וגיא עמד לסיים את כתה י"א. הוא למד במגמת פיזיקה, והתכונן, יחד עם חברו הטוב דויד
למבחן המסכם.
יורם, המורה הצעיר והתוסס שלהם לפיזיקה, החליט להזמין את כל עשר תלמידי המגמה
שלו אליו הביתה לציין את סוף השנה. 'הם חבורה מגובשת ומלוכדת' הוא חשב בליבו 'כל
אחד הוא אוצר שצריך לטפח'. והוא אמר להם "אחרי שנה שבה השקעתם בלימודים,
הצלחתם ועשיתם חיל, אני מרגיש שמגיע לכם שנחגוג ביחד במסיבה קטנה משלנו".
יורם השכיל ליצור עם הילדים קשרים טובים ולבביים והם שמחו לקבל את הרעיון. הם
החליטו להכין לו הפתעה. הם בנו רובוט שיודע להגיש קפה "כי" הם אמרו לו "כבחור צעיר
שגר לבד בדירה זה יהיה נחמד אם יהיה מישהו שיגיש לך כל בוקר קפה למיטה".
יום המסיבה הגיע וכל עשר התלמידים, החברים הטובים, נסעו להרצליה לביתו של יורם.
איתן ואני יצאנו לבלות עם חברים.
כשהגענו הביתה בשעה 11.00 גיא עדיין לא היה בבית. הדבר קצת הפליא אותנו אבל
החלטנו לא להיות לחוצים.
בשעה 11.30 הטלפון צלצל וגיא היה על הקו: "דויד, החבר שלנו, התמוטט והזמנו אמבולנס
ולקחו אותו לבית חולים. כולנו כאן המומים. האם אתם יכולים לבוא לקחת אותי הביתה?"
"כן, בטח, מה קרה?" שאלנו בבהלה.
ידענו על בעיות הלב של דויד לביא. דויד הוא חבר טוב של גיא. הם תמיד למדו יחד
למבחנים. דויד הוא כמו בן בית אצלינו, אנחנו מכירים אותו וגם את ההורים שלו.
וגיא אמר: "תמיד ידענו שיש לדויד בעיית לב, הוא לא הסתיר את זה והוא תמיד מאד שמר
על עצמו, ונזהר מכל דבר, אבל הבנו מהפרמדיק שהוא קיבל עכשיו פתאום איזשהו דום לב".
"בסדר גמור, גיא, אין שום בעיה, אנחנו נבוא, אנחנו כבר יוצאים. מה הכתובת של יורם?"
שמתי את הטלפון על רמקול כדי שגם איתן ישמע את הכתובת שיהיה יותר בטוח להגיע.
"רחוב המרגנית 31 הרצליה" אמר גיא.
הייתה שתיקה. ביחד עם ההלם על מה שקרה לדויד היינו בהלם על הכתובת שגיא אמר.
האם שמענו נכון? יורם המורה לפיזיקה גר ברחוב המרגנית 31 הרצליה, בביתה של יעל,
חברתי הטובה, חברת ילדותי.
הוא גר במקום בו הייתה פגישתנו המחודשת, במקום בו פרחה אהבתנו לפני שלושים שנה.
הסתכלנו זה על זו כלא מאמינים אבל מיד התעשתנו ואמרנו "כבר יוצאים" ויצאנו לנקודת
ההתחלה.