פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 623 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים אשמח לחוות דעת (סיפור ארוך) נוגה
בס"ד
סיפור : נגלה לי סוד גדול
א.
"צריך להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודים," אמרה לי אימי תמיד, וכך גם ניהלה את חייה.
"אם תרצי להיות מאושרת – תהיי מאושרת," חיזק אבי את דבריה כשישבנו יום אחד בחדרי
וניהלנו שיחה פילוסופית על החיים.
ואז צלצל הטלפון.
"שלום יעל, זה יוני."
"שלום יוני," עניתי.
"קיבלתי את מספר הטלפון שלך מאלי ואשמח שניפגש."
"גם אני אשמח," עניתי.
היה לו קול נעים. החלפנו בינינו מספר משפטים, הוא סיפר לי קצת על עצמו, אני סיפרתי על עצמי
וקבענו להיפגש. דרך חוטי הטלפון זלג אלי מן חוסר ביטחון נערי שמצא חן בעיני והישרה עלי סוג
של רוגע. הוא לא מוחצן ומלא בבטחון עצמי כמו קובי, ניסיתי לנתח את אופיו, וסקרנותי התעוררה.
אולי הוא יהיה האחד לקשר יציב ואמיתי.
אלי כבר הכין אותי, הוא אמר לי שיוני שונה מקובי. "יוני יותר שקט, יותר סולידי, אני חושב שתאהבי".
כך אמר לי.
השבוע עבר, התכוננתי והתרגשתי ויוני הגיע. נכון, לא היו לו כתפיים רחבות ולא שיער שופע,
אבל עיניו היו טובות ואהבתי את זה. לחיצת ידיים, היסוס ראשוני, מילים בודדות ויצאנו למסעדה.
גיששנו את תחילת היכרותנו והשיחה קלחה. שמחתי כשהחלטנו שנמשיך להיפגש. פעמיים או שלוש
בשבוע יוני היה מגיע עם הב.מ.וו. הקטנה והנחמדה שלו. יצאנו, בילינו, והקשר הלך והתהדק. הייתה
לנו שפה משותפת ונהנינו לבלות ביחד. אבל עדיין הרגשתי שיש מעצורים, כאילו קיר שקוף חוצץ בינינו.
כל היום התלבטתי עם עצמי. חששתי שמה שמקשר בינינו הוא חוט דק ושברירי ולא חבל עבה ויציב,
כמו שאני באמת רוצה. אבל קול פנימי בתוכי אמר לי: 'את יכולה לשנות את המצב. אם את באמת
רוצה את יכולה להפוך את החוט הדק והשברירי לחבל עבה מלא בתוכן וברגש'.
ובלילה במיטה, כשהאירועים וחוויות היום עולים במוחי וחולפים כמו בסרט, שוב עולה
דמותו של יוני ואני רואה אותו בעיני רוחי ניצב עם הרגליים על הקרקע ומילה שלו יצוקה בסלע.
אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, אם יוני אמר או הבטיח משהו הוא יקיים.
והתכונה הזו שובה את ליבי.
אז למה את מהססת? שואל הקול הפנימי, למה את רואה רק את מה שחסר? חסרה לך הספונטניות?
חסרה לך הקלילות שהייתה בקובי, קובי הכריזמטי שהיה מלא בביטחון עצמי? אבל קובי הרי
אמר לך שלא תוכלי להכיל אותו, ונפרד ממך. יוני שקול יותר וטוב לך עם זה. את אוהבת את ההרגשה
הזאת. נכון, אני עונה לעצמי, יוני משרה עליי ביטחון. הראש מתווכח עם הלב. מה עושים?
בערב יום חמישי יצאנו לטיילת, השקיעה הייתה מרהיבה, יוני החזיק את ידי ושאל אותי כבדרך אגב
מה דעתי על נישואין, "יוני" אמרתי לו "אנחנו לא מספיק מכירים, הקשר שלנו עוד לא חזק"
ניסיתי להתחמק אבל יוני המשיך "את יודעת שאני אוהב אותך" ומיד הוא היציע שניסע לטיול.
"לאן?" שאלתי, "ניסע לקיסריה" הוא ענה.
היה יום חורפי, השמים היו מעוננים וגשם איים לרדת, אך את התוכנית שלנו לא שינינו.
נכנסנו לאוטו ונסענו צפונה, לקיסריה.
הדרך הייתה אפורה ויפה, העננים רכנו מעלינו אך התחשבו בנו ולא המטירו גשם.
יוני שאל אם קר לי והידליק את החימום באוטו, אחר-כך הוא הדליק את הרדיו ומוסיקה ישראלית
נעימה התנגנה לה, אינטימיות וחמימות אפפו אותנו. עיני נמשכו כמאליהן אל יוני שישבתי לצידו,
אל הידיים האוחזות בהגה, הידיים שדאגו לי שיהיה לי נעים ונוח, שטיפלו בחימום וברדיו.
הן היו ידיים בוטחות ויציבות, הרגשתי שאני בידיים טובות.
כשהגענו לקיסריה, ירדנו אל החוף. הרוח הכתה בפנינו, אך אנו מצאנו לנו פינה מוגנת על המצוק.
ישבנו והיבטנו אל האופק, אל הגלים המתנפצים, אל הים הגועש. גם ליבי געש.
הרגשות והמחשבות סערו בתוכי. האם יוני הוא בחיר ליבי? האם אני אוהבת אותו כמו שהייתי רוצה
לאהוב? אולי אני רק משכנעת את עצמי לאהוב אותו ומבטיחה לעצמי שיהיה לי טוב איתו?
אני מכירה את התכונות הטובות שלו, אני לעומתו מרחפת, היום אמרתי משהו ומחר כבר שכחתי.
ואני הרי תבנית של בית הוריי, אבי היה איש טוב ומשפחתי, לבבי וחם, אבל הוא לא הצליח בעסקים
והמצב הכלכלי בבית היה קשה. הוא היה נוהג להבטיח לנו הרים וגבעות, אך שוכח משום מה
לקיים אותן. הוא לא הצליח לטעת בי את התחושה שהבית הוא אי של יציבות.
"יוני," אמרתי לו על המצוק בקיסריה, "אתה נותן לי ביטחון, טוב לי איתך."
יוני הסתכל עלי וחיוך של שביעות רצון התעגל בזוויות פיו.
האוויר היה קר. יוני חיבק אותי וכך ישבנו, הסתכלנו על הים הפתוח ונתנו למחשבות לעוף.
היום נטה לערוב, השמים התלקחו כאש בשלל צבעי הקשת, וכשכדור השמש הבוער נשק למים הכהים
ידעתי שיוני ואני נתחתן.
יוני ואני התחתנו.
הציפיות היו גבוהות אבל משהו השתבש. בעצם מבחינתי, כבר מההתחלה משהו היה משובש.
הייתה לי חיבה והערכה עמוקה אל יוני אבל הייתי צריכה לשנן לעצמי כל הזמן את המנטרה ההיא:
'אם תרצי להיות מאושרת – תהיי מאושרת'. ידעתי שיוני טוב בשבילי, אבל האם גם הלב ידע זאת?
עשיתי הפרדה בין הראש לבין הלב, הפרדה שהייתה לי הכרחית.
נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים והחיים היו טובים ונוחים. אני עבדתי כמורה ויוני היה
המפרנס העיקרי. הוא הקים עסק משגשג שאפשר לנו חיי רווחה ונוחות. הוא ידע לפנק, זכר לציין
ימי הולדת וימי נישואין. קנינו תמיד את הדברים הטובים ביותר.
הרגשתי שיוני אוהב, שהוא נותן את כל הנשמה לזוגיות ולמשפחה ורוצה באמת ובתמים בהצלחתנו.
אבל אני, מה קורה איתי? משהו היה חסר לי. אהבה, איפה את אהבה?
רציתי בעל שיהיה חופשי בחברה, ויוני היה שקט ועצור. רציתי בעל שיזרום איתי בספונטניות,
ויוני היה מחושב ונוקשה. פנטזתי על בעל מתחשב יותר ומפרגן, גם אם לפעמים זה לא כל-כך נוח לו,
כמו שראיתי בבית הוריי.
קשה להיות בזוגיות בלי לאהוב, אבל כנראה שקשה שבעתיים לחיות בלי להיות נאהב.
אינני מחפשת אשמים, לא ביוני ובנוקשות שלו ולא בי וברצון שלי בקלילות.
זאת הייתה המציאות שלנו לאורך שלושים שנות הנישואין.
עד שבוקר שישי אחד העסק התפרק.
במחשבה ראשונה סברתי שזהו חוסר אחריות. יש לנו משפחה לגדל, יש לנו ילדים לחתן,
איך עושים דבר כזה?
אבל יוני, כמו יוני, מחליט ועושה. הוא חתך את הקשר.
היה כואב, היה קשה, אבל רק כך היצלחנו לרפא את השבר ולמצוא את התיקון.
וכך זה קרה:
יום שישי בבוקר. יושבים במטבח, שותים קפה ושותקים.
"ביום ראשון יבוא הביתה מהנדס מהעירייה לבדוק אפשרות לבנות מרפסת," אמרתי.
שתיקה –
"ביום ראשון אני עוזב את הבית. נפריד את החשבונות ואת תוכלי לעשות לך איזה מרפסת שאת רוצה."
--- בום ---
יום ראשון הגיע. מזוודה קטנה ושלום.
איך אני מתמודדת עם המציאות החדשה הזו?
הרגשות סוערים בתוכי, הבטן מתהפכת.
האם זה מבושה? לא .
האם זה משמחה? בוודאי שלא .
כל גופי רעד. כל כולי הייתי בתחושה קשה של צער עמוק וכאב גדול. למה הבאנו את עצמינו למצב הזה?
למה לא ידענו לנהל את חיינו על מי מנוחות? אנחנו הרי לא שונאים זה את זו. אני יודעת
שיוני הוא איש טוב וגם אני אישה טובה. למה האווירה בינינו הייתה כל כך קשה? כל כך בלתי
נסבלת? איך זה שהיתלקחנו במריבות אינסופיות? ועכשיו התוצאות - נשרפנו ואוכלנו.
בסתר ליבי ידעתי שיוני עושה את הצעד הנכון, באומץ רב ובגבורה. הוא עושה את מה שליבו אומר לו
שצריך לעשות.
אבל אני הייתי מפוחדת, הייתי עצובה עד דמעות ומבולבלת. לא ידעתי איך יראו חיי מכאן ואילך.
הרגשתי כאילו תהום נפערה לרגלי ואני חייבת לשמור על עצמי שלא אפול לתוכה.
לאחר מספר ימים, כשקצת התאוששתי צלצלתי אליו ובקשתי ממנו שיחזור הביתה.
אבל יוני ענה: "לא יעל, הגענו לנקודה שבה אנחנו חייבים להיפרד. אין טעם להמשיך בצורה כזאת".
האמת היא שהוקל לי במקצת. ידעתי שיוני צודק ועם כל הקושי שבפרידה, אין מנוס מהצעד הזה.
ב
אט-אט החיים נכנסו למסלולם ואני מצאתי את עצמי מתמודדת לא רע עם המציאות החדשה.
אולי, חשבתי לעצמי, במעשה שיוני עשה הוא היציל אותי, אולי עכשיו אהיה חופשיה למלא את חיי
באושר ואהבה. והתחלתי לחפש אהבה. אבל איפה אמצא את האהבה?
שלמה? אילן? בנצי? כל גבר והשריטה שלו, כל גבר והשק שהוא נושא על גבו.
בפרק ב' בזוגיות אנחנו שני אנשים מצולקים שצריכים למצוא את החיבורים העדינים ביניהם.
והשנים עוברות.
ואז פגשתי את דן.
דן, גבר נאה, גבוה ורחב כתפיים, מקרין לבביות וחום. לא עוד נוקשות וחוסר התחשבות.
דן חופשי וחברותי, מפרגן ומשתף. אנחנו מאותה תפוצה, אותו סגנון חיים, בית ההורים דומה.
אפילו המראה החיצוני שלו הזכיר לי את אבא שלי. חשבתי לעצמי שתהיה לנו שפה משותפת
והבנה הדדית. סוף סוף יהיה לי בן-זוג כלבבי. הרגשתי כאילו שבתי הביתה.
דן מגיע אליי ומציע שניסע ליחידת הדיור הקטנה שלו. יחידה של חדר, סלון ומטבח.
מסתבר שהמצב הכלכלי שלו די מזופת והוא לא מסתיר את זה. לא רק שאין לו כסף,
אין לו דירה וגם המכונית שלו היא בבעלות משותפת עם קולגה מהעבודה.
אבל הוא עובד ויש לו הכנסה קבועה. הוא לא צריך להישען עליי.
אנחנו מדברים כל יום בטלפון. מספרים זה לזו את חוויות היום, את התחושות והרגשות.
אני רואה שדן לא מציע שניפגש. לא באמצע השבוע וגם לא במוצאי שבת. קצת מוזר לי.
הוא נבוך ממצבו הכלכלי? הוא לא מעוניין בקשר? זה לא מה שהוא משדר. הרי רק
אתמול הוא שלח לי את השיר: "dance me to the end of love" של ליאונרד כהן וכתב לי –
"ליפה בנשים."
וכשאני מזמינה אותו והוא יושב אצלי במטבח לארוחת ערב, הוא מספר לי שיהיה בשבת אצל בתו,
שרית. "יופי, תהנה עם הנכדים החמודים שלך" אני אומרת, קצת מאוכזבת, ואחר-כך שואלת:
"במוצאי שבת תבוא?" "כן," הוא עונה לי. אבל למה אני מרגישה שאם לא הייתי שואלת
הוא לא היה מציע ולא היה מגיע? סתם חששות, אני מרגיעה את עצמי,
הרי אתמול הוא סימס לי: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות."
במוצאי שבת הוא הגיע, הוא נראה מדהים בז'קט החום ובמכנסים הבהירים, ופני אורו. ישבנו בסלון,
הטלוויזיה זימזמה ברקע ואנחנו היינו בשלנו- צחקנו, פטפטנו ושיתפנו בחוויות השבת.
"את יודעת," דן אמר לי, "הייתה שבת מקסימה, שיחקתי עם נועם ואיילה והיה כיף,
אבל באיזשהו מקום הרגשתי גם קצת לא נוח." "למה?" שאלתי מופתעת.
"כי גיורא חושב שהוא הכי חכם בעולם וכולם טיפשים. לא נעים לי להיות במחיצתו".
אני מתפלאת. איך ייתכן שהבת שלו מאפשרת לבעלה לזלזל כך באביה?
"אולי הייתה אי-הבנה" אני מעלה השערה, "אולי תנסה לברר אתם." דן מהנהן.
נראה לי שהוא מסכים איתי.
ושוב טלפונים, ושוב דיבורים, עד שאני מציעה שנצא למסעדה עם דוד ואלה, החברים שלו.
"רעיון מצוין," הוא אומר. קבענו ויצאנו. פגשנו את דוד ואלה בכניסה למסעדה ונכנסנו פנימה.
באותו רגע קפאו עיניו של דן. באחד השולחנות ישבה גרושתו עם שלושת ילדיהם ובני זוגם.
דן ניגש אליהם. ראיתי שהוא מדבר איתם, פונה אל גרושתו, לוחץ את ידה ומחליף אתה כמה
מילים. כשהוא חזר אלינו הוא סיפר שיש לה היום יום הולדת והילדים חגגו לה. "איחלתי לה מזל טוב"
אמר, והלכנו כולנו לקצה השני של המסעדה, שלא יהיה קשר עין. ראיתי את שפת הגוף הנינוחה שלו
במפגש האקראי עם ילדיו ועם גרושתו. זה לימד אותי קצת על היחסים הלבביים בתוך המשפחה
ואהבתי. הערב עבר בנעימים.
ושוב טלפונים, ושוב דיבורים, ושוב אני מציעה הצעות. הפעם לסרט. כשיצאנו מהסרט ונכנסנו לבית
קפה דן הרגיש שמשהו מציק לי. "במה אני יכול לעזור לך, יעל?" שאל בחביבות האופיינית לו.
השתדלתי לדבר בנעימות, לא רציתי להתלונן, אבל המילים פרצו : "שבוע ימים אנחנו מדברים בטלפון
ואני לא שומעת ממך משהו כמו: מתי נתראה, אני רוצה לראות אותך, בואי נעשה משהו ביחד".
מי יבין ללב אישה החוששת שהיא רואה בבן-זוגה את אביה הפסיבי והנגרר.
אבל דן מחייך ומשיב, "את חושבת שאם לא הייתי רוצה להיות איתך הייתי בא?"
ולחיזוק הוא שולח בלילה אס.אמ.אס.: "את גילית לי מה זאת אהבה."
תירגעי, אני אומרת לעצמי, אל תעשי פיל מזבוב, אז את היא זו שמציעה להיפגש, ואת היא זו שמתכננת
את התוכניות. אז מה? דן מפנק אותך ואוהב אותך ושולח לך אס.אמ.אסים מרגשים.
ואכן, למחרת דן מתקשר ובפיו הצעה: "מה דעתך שניסע לטיול?" "כן," שמחתי,
"ניסע לדרום, לעוטף עזה שסופג טילים ובלוני תבערה. ניסע לחזק אותם". "רעיון מצוין" דן משיב.
קבענו ונסענו.
ביקרנו בשדרות ובסעד, בכפר עזה ובכפר מימון. בכל מקום ראינו שדות שחורים, עצים שרופים וחנויות
סגורות. דלת פתוחה של קיוסק קרצה לנו ונכנסנו פנימה.
"הם לא ישברו אותנו" אמר לנו המוכר בגאווה, "אנחנו כאן לתמיד." קנינו אצלו כמה שוקולדים
ופיצוחים להביא הביתה מתנות לילדים ולנכדים וגם כדי לעודד אותו, לחזק קצת את עסקיו.
אחר כך שוטטנו ברחובות השוממים ובפינה התגלתה לנו מסעדה נחמדה עם שולחנות ערוכים המחכים
לסועדים. ניכנסנו והיזמנו ארוחת צהרים. שוחחנו עם בעל המקום וגם הוא סיפר לנו עד כמה
המצב קשה "בשנה שעברה המסעדה הייתה מלאה ושוקקת חיים במשך כל שעות היום ועכשיו
תראו," הוא אמר והחווה בידיו סביב, "המסעדה כמעט ריקה."
לאחר שהודינו לו ואיחלנו לו הצלחה הצעתי שניסע לבקר את איתן ורחל בנו וכלתו שגרים
בקיבוץ יבנה. "הם גרים לא רחוק מכאן" אמרתי "הזדמנות עבורך לראות את הנכדים שלך".
אבל הילדים לא היו בבית. "הם נסעו ליום בילוי עם סבתא" אמרה רחל והוסיפה בחביבות
"לא נורא, בואו תשבו, נשתה קפה, יש עוגה טובה, ובהזדמנות זו נכיר את זוגתך". שמחתי להזמנה,
דן היה קצת מאוכזב שהוא לא פגש את הילדים אבל הייתה לנו שעה שקטה ונעימה לשוחח בניחותא
ולהכיר. השארנו את השוקולדים שקנינו וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים.
היה לי כיף לטייל ולבלות והשתדלתי לסלק מראשי את המחשבה המטרידה שאני נשאתי את הטיול
על גבי ודן היה מטייל פסיבי.
ובערב - האס.אמ.אס: "כמו שתמיד כיף לי איתך, כך היה גם אתמול בטיול. ומכאן, אנחנו נמריא
והשמים הם הגבול". איזה אס.אמ.אס. יפה.
למחרת היגיעו בני משפחתי לארוחת ערב. דן שיחק עם הילדים ושוחח עם כולם. 'הוא באמת
משתדל ומשתלב יפה במשפחתי', חשבתי לעצמי ושמחתי. הילדים קיבלו את השוקולדים שקנינו להם
וכולנו נהנינו. ובמהלך השבוע, כמו תמיד, שיחות טלפון כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום.
עבודה, ילדים, רגשות, חלומות. רציתי שדן יגיד לי שהוא רוצה לראות אותי, שהוא מתגעגע,
אבל אמרתי לעצמי: "יעל, אל תצפי."
"אני מתגעגעת," אמרתי לו, "מתי תבוא?"
"גם אני מתגעגע, אבוא מחר," השיב.
יופי, חשבתי, אולי ניסע לים, נטייל על הטיילת, נראה את השקיעה, אולי דן יציע משהו אחר. אולי.
למחרת, בשמונה וחצי בערב, דן מופיע. ואני, כמו בלון נפוח שהוציאו ממנו את האוויר,
מאוכזבת וכועסת.
"למה כל-כך מאוחר?" אני שואלת.
"באיזו שעה התכוונת שאגיע?" הוא משיב בשאלה.
"חשבתי שתבוא אחר הצהרים, בחמש או בשש. קיוויתי שנצא לאיזה מקום."
"בפעם הבאה" אומר לי דן, מתיישב ולוחש על אזני: "בלילה אפייס אותך."
ליבי מנתר, הוא יודע לנגן על מיתריו, אבל במוחי מתרוצצות המחשבות. כשאנחנו ביחד
הוא כל-כך אוהב, מרעיף עליי מילים טובות ויודע לענג אותי ברגעים האינטימיים שלנו, נופת צופים.
אך כשצריך לקבוע עמדה כלשהי, כשצריך להחליט דברים או לעשות מעשים,
הוא כעלה נידף ברוח. הוא לא קיים.
ובפעם הבאה הוא מגיע, רץ, ממהר ומתנשף. "רצית שאגיע בשש. איחרתי רק ברבע שעה. מה האסון
הגדול?" "מה זה רציתי שתגיע בשש? ומה אתה רצית?" שאלתי בכעס.
ושוב אותה תשובה: "אם לא הייתי רוצה להיות פה, לא הייתי בא."
והתשובה הזו מרגיזה אותי עוד יותר, אבל אני משתדלת להתאפק ולדבר בנחת. "אני יודעת שאתה
רוצה להיות איתי, אני מרגישה את זה ואני שמחה. אבל לא זה העניין. העניין הוא שאנחנו נפגשים רק
כשאני יוזמת את המפגשים ואתה אדיש לגמרי. אם ניפגש – טוב, ואם לא ניפגש – גם טוב."
ועוד, אני חושבת אך לא אומרת, כשאני מתכננת לנו תכנית ומבררת אתו אם מתאים לו, הוא עונה לי:
'מה שתבחרי לעשות, זה באמת לא משנה לי'. למה זה לא משנה לו? לא איכפת לו מה אנחנו עושים?
"איפה הרצון האישי שלך? איפה הצרכים שלך?" אני שואלת אותו כמה ימים אחר כך.
"יעל, הרצון האישי שלי הוא שאת תהיי מרוצה", הוא משיב.
"אבל אני רוצה מולי אדם עם צרכים ורצונות משלו", אני אומרת לו, "אדם עם דעות משלו .
אני לא פוחדת מחילוקי דעות, כשיש אהבה, אפשר להסתדר".
אבל דן חוזר, "זהו רצוני וכך אני מרגיש טוב. אם את לא תהיי מרוצה, גם אני לא אהיה מרוצה".
ולמחרת, איך לא, אס.אמ.אס.: "השקית אותי בסם האהבה ונתת לי חומר למחשבה".
אני מרגישה קצת מתוסכלת. אני לא מרגישה את המחויבות שלו להצלחה שלנו, להצלחת הזוגיות.
אנחנו בזוגיות כבר שלוש שנים והקשר תקוע. נכון- יוצאים, מבלים, יש אהבה ויש אינטימיות,
אבל זה לא מספק אותי.
אני רוצה קשר יותר משמעותי, רוצה שהפרטנר שלי יהיה אדם עצמאי בדעותיו, אדם עם עמוד שדרה,
אדם שיש לו צרכים ויש לו דעות, ולא איזו בובה נגררת.
הטלפון מצלצל. יוני על הקו. יוני יודע שאני בזוגיות עם דן, הוא גם מכיר אותו. ליוני ולי יש קשר טלפוני
מידי פעם, בדרך כלל בקשר לילדים ודן ידע זאת.
"יעל", הוא אומר לי, "הזמנתי את הילדים לארוחת ליל שבת בעוד שבועיים לכבוד יום הולדת חמש
של גיא ואני רוצה להזמין גם אותך".
אני מסכימה, בוודאי, יום הולדת של נכדנו. אני משערת שקצת קשה ליוני לארח את הילדים לבדו
ואני שמחה להיות איתם. ובכלל, חשוב לי שיהיה ליוני קשר טוב עם הילדים. הילדים של שנינו.
צלצלתי לדן ושוחחנו, כמו בכל יום. סיפרתי לו על השיחה שלי עם יוני והוא לא אמר דבר.
המשכנו בשיחה כרגיל. חשבתי, קיוויתי, שהוא יציע לבוא אליי לשבת הקרובה,
רציתי שהוא יראה לי שהוא רוצה לחזק את החיבור בינינו. אבל זה לא קרה.
כשהוא בא אליי במוצאי שבת, לאחר שבת של בדידות ושל מחשבות, אמרתי לו את אשר על ליבי:
"אתה שולח לי אס.אמ.אסים יפים ומרגשים מאוד ואומר לי מילות אהבה, אבל הקשר שלנו דורך
במקום כבר למעלה משלוש שנים וקשר שדורך במקום הוא קשר שהולך לאחור, זוגיות שלא מתפתחת
היא זוגיות שמתפוררת".
"יעל, הזוגיות שלנו לא מתפוררת. אם את רוצה, אפשר לדבר על מגורים משותפים".
'אם את רוצה…,' שמעתי והתאבנתי. לא באופן הזה חשבתי שדן יציע לי לעבור לגור ביחד.
חשבתי שהוא יעשה זאת מתוך מחשבה תחילה, בהחלטה מושכלת, במקום רומנטי כלשהו
ולא כך פתאום, לאחר שאני מדברת אתו על הזוגיות המתפוררת שלנו. נעלבתי עד עמקי נשמתי.
'אם את רוצה...,' כמו בפעמים קודמות, הוא מעביר את האחריות אליי.
בתחילת הקשר התענגתי על התחושה שחזרתי הביתה. אבל בדיוק מה שלא אהבתי בבית הוריי
חוזר אליי עכשיו בבן-זוגי.
גם מצבו הכלכלי הגרוע של דן הוא השתקפות של בית הוריי.
האם זה מה שאני באמת רוצה? והרי לא הצלחתי לסלוח לאבי בדיוק על הדברים האלה.
וכל-כך שמחתי כשפגשתי את יוני לפני שלושים וחמש שנה וגיליתי שהוא הניגוד המוחלט.
הוא נחוש, הוא החלטי, הוא יוזם והוא אמין.
ואז התקרבו חגי תשרי.
"צריך לתכנן את ראש השנה", אמר לי דן.
או.קי., אם צריך לתכנן – אז תתכנן, חשבתי בליבי ולא אמרתי דבר. אני הרי יודעת למה הכוונה.
דן זורק מילה והוא מתכוון שאני אתפוס אותה ואוציא אותה אל הפועל, כמו שהיה בחג השבועות כשדן
אמר לי "אני אהיה במקום שיהיו בו שיעורים מעניינים" ואני מיד היצעתי לו שיהיה אצלי כי כאן
השיעורים מעניינים. גם עכשיו, הוא רוצה שאני אציע שנהיה ביחד בראש השנה.
אבל לי אין חשק לעשות בשבילו את העבודה. אם הוא רוצה שנהיה ביחד שיואיל נא ויגיד:
בואי נהיה ביחד בראש השנה. אני רוצה לשמוע את הדברים מפיו.
אבל הימים עברו ואף אחד מאיתנו לא אמר דבר. ראש השנה הגיע וכל אחד בביתו. אוכל לבד, ישן לבד.
מה הטעם בזוגיות כזו, חשבתי לעצמי. זוגיות עם בדידות.
ועוד חשבתי לעצמי, גם אם הייתי מזמינה את דן אליי לחג, הייתי מרגישה את הבדידות, כי הבדידות
נוכחת כשאין השתוקקות משני הצדדים להיות ביחד, ואני לא מרגישה את ההשתוקקות שלו. יש לי
הרושם שהתכונה הזאת של השתוקקות, של רצון עז, לא קיימת אצלו, הוא פועל לפי הצרכים של הצד
השני. בארוחת החג, כשכל בית ישראל הסב לארוחה חגיגית ואני נגררתי לבית אחותי, הבנתי.
זו לא הזוגיות שאני רוצה. אני רוצה זוגיות משמעותית יותר, מלאה יותר.
זוגיות שיש בה אחריות הדדית לקשר. זוגיות שבה שנינו נושאים את המשא.
אני רוצה גבר שלא ימנע מלהביע רצונות, שאיפות ותוכניות ויחתור גם לממש אותם.
לא מעניין אותי להיות עם גבר פסיבי וחסר יוזמה, שיושב בעגלת החיים ונותן לבת-הזוג
למשוך אותה לבדה.
למחרת החג, כשדן צלצל אליי, אמרתי לו שמבחינתי הזוגיות שלנו הסתיימה.
"לא מתאים לי להיות לבד בשבתות ובחגים.
לא מתאים לי לאכול לבד.
לא מתאים לי ללכת לישון לבד.
ובעיקר לא מתאים לי שבן-זוגי לא מביע רצון שנהיה ביחד ולא משתדל למען זה."
"אבל אמרתי לך שצריך לתכנן את ראש השנה," השיב לי דן.
"נכון, אמרת לי, ובכן, אם צריך לתכנן, אז תתכנן. מה אתה רוצה ממני?
ולמה אתה מדבר איתי ברמזים?"
"אמרתי לך גם שהקשר שלך עם יוני מפריע לי ואם זה ייפתר, אז תדירות המפגשים שלנו תעלה."
"אף פעם לא אמרת לי שמפריע לך שאני מדברת עם יוני, גם לא כשסיפרתי לך במפורש שנאכל ביחד
בשבת". והרי זה בדיוק הפוך, חשבתי לעצמי, אם היית מראה יותר איכפתיות, יותר רצון לחזק את
הזוגיות שלנו, הקשר שלי עם יוני היה דליל יותר. ועוד חשבתי, יש לנו ילדים משותפים לעולם ועד יהיה
לנו קשר כלשהו. אך שתקתי. הרגשתי שכבר אין טעם בדיבורים ולא הוספתי.
אם קודם לכן עוד עלתה במוחי המחשבה שיכול להיות שאני עושה טעות שאתחרט עליה, בכל זאת, הוא
טוב אלי ונעים לי אתו, הרי שאחרי הדברים שקרו ונאמרו, נסתם הגולל.
ג.
למחרת החג היה לי תור לטיפול עיניים בירושלים. התור נקבע כבר מזמן ודן, בטובו, אמר
שהוא בכל זאת מוכן לקחת אותי.
בדרך דיברנו על הקשר שלנו, קשר שנמשך יותר מארבע שנים, ועל הסיבות לפרידה. אמרתי לו שהרבה
דברים אני אזכור לטובה, בעיקר את טוב ליבו ואת נכונותו לעזור. "תמיד הערכתי זאת והיום יותר
מתמיד". דן אמר לי שהוא חשב שהזוגיות איתי תהיה כבר לתמיד.
וזו הייתה פגישתנו האחרונה.
בנסיעה, נמשכו עיני להסתכל על דן, על הגבר הנאה שישבתי לצידו, על הידיים הנאות המונחות
על ההגה ופתאום נגלה לי סוד גדול.
לעזאזל מראה חיצוני, לעזאזל גם יכולות חברתיות. איך ייתכן שאהיה שבויה בשטויות של גיל
הטיפש-עשרה.
איך לא ראיתי את האמת הפשוטה, שמה שחשוב באמת זו האחראיות לחיים ולמשפחה, המסירות
והכבוד ההדדי, היצר לפעול ולהתקדם.
ומיד עלתה לפני דמותו של יוני. האם יתכן שיש בי רגש אליו? האם, למעשה, יוני הוא הבית שלי?
עוף השמים הוליך את הקול. יוני שמע שנפרדתי מדן.
הוא טילפן אלי ובפיו הצעה מעניינת.
"מה דעתך, יעל, שבשבת חול-המועד סוכות נלך לבית-מלון ונזמין את הילדים לארוחה?"
ליבי החסיר פעימה. זכרתי כמה נהניתי מהיוזמות והרעיונות שלו.
הרגשתי כמה זה היה חסר לי עם דן.
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי ליוני: "כן". הזמנו חדר במלון.
או-אז נפתח הסכר והקשר שלי ושל יוני פרץ בכל הכוח, וכל הפוטנציאל שהיה גלום בו,
והיה סגור ונעול במשך שלושים שנות נישואינו ושתים-עשרה שנות הפירוד שלנו, התממש.
בחדר, במלון, באינטימיות שיצרנו, פגשתי מחדש את יוני.
יוני שארגן לנו את ארוחת השבת המקסימה והמיוחדת הזאת עם הילדים והנכדים.
יוני שדאג לי והזכיר לי לקחת עליונית כדי שלא יהיה לי קר כשחיכינו לילדים שיבואו.
יוני עם הנוקשות וההחלטיות, השקט והעוצמה - שני צדדים של אותה מטבע.
שיתפנו האחד את השנייה בכל התחושות והרגשות שחווינו ועברנו בשנות הפרידה,
וגם בתובנות שגיבשנו בתקופה הזו. למדנו מחדש זה את זו וידענו באמת זו את זה.
גיליתי את האהבה וחיברתי בחזרה את הראש ואת הלב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-2 חודשים אהבתי את gigi
הסיפור וגם את סגירת המעגל שיש בסוף, כשיעל מבינה שיוני הוא זה שמתאים לה ושלא זורקים משהו טוב. קצת קיטשי אבל נו מילא. נראה שהפרידה הייתה בדיוק מה שהשניים היו צריכים אבל 30 שנות נישואין?? כל כך הרבה שנים להחזיק זוגיות ואז לפרק את החבילה נשמע לי קצת לא אמין כי זה כל כך הרבה זמן שאו שמתרגלים לריבים ודווקא בונים מערכת יחסים של תלות הדדית או שמחזיקים כל כך הרבה כי זה דווקא טוב אבל גם זה פרט קטן שמחליקים בסופו של דבר. הטקסט עצמו יכול להשתפר מבחינת עריכה לשונית אבל בגדול, נהניתי. מתי הסיפור הבא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-1 חודשים מתי הסיפור הבא נוגה
שאלת ואכן שלחתי.
שלושה סיפורים: המורה לפסנתר, חברי ילדותי, סמדר.
אשמח לחוות דעתך. נוגה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 3 שנים ו-2 חודשים אשמח לחוות דעתך נוגה
צרפתי שני סיפורים
1. המורה לפסנתר. 2. חברי ילדותי.
אשמח לחוות דעתך.
תודה, נוגה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 3 שנים ו-2 חודשים תודות נוגה
תודה על ההערות. הסיפור הוא קיטשי במובן הזה שזוגיות שהיתה קשה 30 שנה, כנראה שתמשיך להיות קשה גם בניסיון השני.
תודה על כך שנהנית. האם אפשר לדעת (בגדול) איך/מה לשפר מבחינת עריכה לשונית.
הסיפור הבא כבר מוכן. ישלח בקרוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
