פורומים » תקרא לי סיפור
אוהבים להקריא? אוהבים שמקריאים לכם? חברים בחוג קריאה? רוצים לתת פידבק לחבר שמקריא באתר?
מאגר קטעים מספרים לשמיעה
כתיבת הודעה חדשה בפורום תקרא לי סיפור
» נצפה 80146 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-המבוא סופרת
דבר אחד אחרון
היום אני יודעת: הוראת עשה ואל תעשה לא עובדת!
היפנוזה עמוקה אותה חוויתי לפני שלוש שנים, אשר באה בעקבות חלומות תכופים ולא ברורים, גרמה לי להעמיק ולחשוב מהי "כוחה של מחשבה"!
בחדר חשוך ושקט ישבתי לי בניחותא וחזרתי על מילותיו של ד"ר וולף
"זה בסדר לזכור עכשיו".
ברקע נשמעו זרמי מים, ובי נוצרה תחושה עמוקה של ידע רב עוצמה וסקרנות רבה – עד כמה החיים מגוונים. בעקבות כך נפלה בתוכי ההחלטה למהר ולכתוב כדי ליישר קו בין המציאות העכשווית והעבר המסתורי.
עבר אשר היה חבוי בתוכי במשך שנים עמוק מאוד, ולפתע נחשף, צף ועלה, ונעשה לי מאוד ברור. הבנתי מעל לכל ספק כי כדי להשאיר חותם, עלי לשתף אנשים, וטוב רבים ככל האפשר...
מהופנטת צללתי לגלגול חיים אחר ובכך פילסתי את הדרך לעצמי, למרות שהבנתי היטב את אלה מאתנו החיים בתלם ותוהים כיצד ולמה.
ההיפנוזה פתרה עבורי את חידתם של אלה שאינם, והבהירה לי כי הנסתר רב מהגלוי למראית עין.
חשוב לי מאוד להבהיר כבר עכשיו, כי מטבע הדברים תיאור המסע אותו אני מתארת בספר נטוע עמוק בתוך עולם אשר מוכר לכולנו; אבל אחרי החשיפה אותה חוויתי בדרך לא דרך לעולמות אחרים, מפעמת בי תחושה חזקה ופליאה רבה – כי האותיות אשר זרמו לתוך הדפים והפכו אותו לספר נבעו לא רק מאופיי, פנימיותי, מחשבותיי ופעימות לבי. לתפיסתי, החיים מאוד מורכבים ומהווים אתגר לכל אחד מאתנו, לכן רק צלילה לתוך הלא נודע גרמה לי לחשוב מחשבה בהירה ומעמיקה ויצרה בי את הרצון לכתוב את הספר באופן בו הוא מופיע בדפים אלה.
האם לא כך קורה לכולנו כאשר אנו חוצים את הפחד והופכים אותו לאומץ?
והשאלה הגדולה אשר העסיקה אותי ימים ולילות – האם ד"ר וולף חשף מתוכי סוג של אגדה, מרתקת ככל שתהיה, או שמא התגלו בפניי רסיסי חיים אמיתיים ואני הבטתי בהם דרך מראה שקופה?!
יום אחרי החשיפה ולאחר ששכך בי ההלם, שבתי ונזכרתי בסבתא רבקה אשר אהבה יותר מהכול לספר לי סיפורים מהעבר והפקידה בידי באהבה רבה צרור מכתבים ישנים ומצהיבים ובהם נרשמו שפע פרטים מדהימים. היא ידעה והכירה בכך כי אוהבת אני עד מאוד לחשוב ולחקור את נפש האדם, ובידי הפקידה את האוצר אשר עבר אליה בירושה מליידי יוליינה – הסבתא הגדולה מסנט פטרסבורג.
ה"צוואה" אשר נשלחה בסוף המאה התשע-עשרה מבריטניה לרוסיה, הכתה בי רעד ועוררה בי מחשבה כי מונח לפניי מסר חזק לסוד החיים הטובים:
"כל בעיה היא גם הזדמנות".
מכתבים אלו פתחו בסיפור מתחילתה של המאה התשע-עשרה, ותיארו תמונת חיים של אישה יפיפייה עתירת נכסים, אשר צמחה בתוך רקע משפחתי הנטוע מדורי דורות בבית הנובר למלכי בריטניה הגדולה.
צרורות של מכתבים אלו שייכים היו לליידי מיוחדת, בעלת פנים רבות וגדושה כפרי הרימון, אשר הפרה מוסכמות אך חיה עם הסכם הנאמן למקורות.
דמות של צעירה מדהימה, יפיפייה עוצרת נשימה אשר בקעה לאישה בשלה, ובכך האיצה את דופק הזמן ושימשה בכך השראה וחיקוי רב השפעה. כל זה עד שהלכה לעולמה בשיבה טובה.
היא הייתה סופרת גדולה ואישה בעלת ניסיון רב, ובאמתחתה מסר יציב וברור: במהלך דרכנו בנתיבי החיים קיימת תמיד אפשרות בחירה.
התיישבתי מול הדפים הצפופים, מעט בוהה בחלל והרבה חושבת, חוזרת ובוחנת ומנסה לשייט בפרטים. מחשבותיי מאוד ערניות-קופצניות מאיצות בי הלאה...
מצאתי עצמי עוברת מנושא לנושא ומאירוע לאירוע בסדר לא רציף, לא צפוי, משתנה, ובה בעת צוללת אל תוך נשמתי, חושיי, הרגשותיי ותהיותיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-המשך המבוא...תהנו סופרת
הבטתי במבט מחודש גם ביומנים הצפופים מהמאה העשרים, חלקם נכתבו על ידי ילדה וחלקם על ידי אנשים אחרים הקשורים בעבר משותף.
נדהמתי מהגודש המונח לפניי ומגודלם של האירועים שהתרחשו. ליטפתי ביד רכה את המכתבים הקצרים או האגרות הארוכות, יישרתי את פיסות הנייר, התעמקתי בתוך גלויות הנוף וחקרתי את התמונות או הדיוקנות התלויים על הקיר. חייכתי בראותי כיצד מבטם קורץ קמעה כלפי ונטמע בתוכי.
בדרך זו או אחרת היו מרבית המצבים אשר הונצחו והונחו לפניי גלויים מחד וחבויים מאידך. לאורך כל הכתיבה ניסיתי להבין מחדש את הילדה הרכה והמיוחדת אשר נולדה ברוסיה הקומוניסטית – כיצד העזה לרקום חלומות גדולים בתוך מציאות קשה, ובחן רב הצליחה לנצח במשחק הגדול של החיים.
ילדה מהמאה העשרים וליידי מהמאה התשע-עשרה – כיצד הן קשורות?
ברגע מסוים ההוא גמלה בי ההחלטה לכתוב את סיפור המסע המפלס את דרכו בתוך העולמות, אך שאלתי את עצמי לא אחת:
האם זו אותה האחת ורק הדרך שונה, או האם...?
הרבה שאלות.
בספרי שרטטי את כוחם של החיים המשולים לאגדה בתוך מראה של דמויות דומות, אחידות וייחודיות.
התעקשתי להזכיר לכולנו כי בכל צעד לאורך כל מסע בו נצעד, קשה ככל שיהיה, ניתן לצבוע בצבעי תקווה את הפגיעות האנושית ואת מיליוני הפרטים, האירועים או העובדות, וכך נוכל לאפשר לעצמנו להפוך את החיים לחוויה טובה יותר, נקייה מאגו מנופח מיותר ולא נחוץ. הדמויות שלי מופיעות בצורה מעגלית תמיד על רקע של תרבות קיימת, שומרות על מוסכמות והולכות בתלם מחד, ומאידך עומדות בזכות עצמן ללא קשר לשעון החול המודד זכות קיום לכל החלטה והתלבטות.
במהלך הכתיבה נאבקתי יחד עם הדמויות במלוא העוצמה והלהט מול כוחות אדירים אשר עמדו לכלותם ועל ידי כך לייאש אותי, אז הרפיתי בבהלה רק כדי לפוג מעט ולאסוף כוח, ולהישאב בחזרה למרכז חייהם בהתלהבות וחיוניות מחודשת. אומר רק כי זהו מבטי האישי, וגם עבורי קיומו מותנה רק לדקה או לרגע במימד הזמן החולף, כי גם ברגעים בהם אני עומדת ללא תזוזה השעון מתקתק ומאיץ בי, ואף בכם, ללכת הלאה, הלאה.
לכן מודה אני על כל גילוי וגילוי אותו חוויתי במהלך הכתיבה, ועל שפע המכתבים והסיפורים אשר אפשרו לי להביט דרכם ולראות דמות חדשה או מוכרת המשתקפות במראה!
אומר בפשטות: צריך לחיות מספיק זמן והכול קורה...
במשך שלוש השנים בהן כתבתי, הבטתי בשלל תמונות המשתקפות מהאותיות, כשכל מבט מקשר אותי אל אותה ילדה קטנה, נערה תמימה או אישה בשלה לא מוגנת, לעתים מנותקת או ספק מחוברת, נדמה ככועסת ומיד מפויסת, הנה נעלמת ולפתע נחשפת.
עבורי הכול התרחש בזמן אמת, שיט במרחבי מאתיים שנות חיים... הקפדתי במהלך התהליך לרשום באזכורים קצרים את התחושות, השמחות, הספקות או הלבטים של הדמויות שלי.
שעות רותקתי בקריאה של האיגרות והיומנים.
לא יאומן – עד כמה הכול דומה ושונה כאחת!?
הנה, לפני המאה התשע-עשרה:
איזה עושר ביטוי!
איזו עוצמה!
איזו אהבה עמוקה ומרגשת למין האנושי!
נשים וגברים וכל מה שקורה ביחסים ביניהם, האהבה הרומנטית נלחמת על כבודה בדו-קרב אכזרי.
למדתי מחדש את צירופי הלקחים והפנמתי את הרעיון כי גם סוס רתום לכרכרה יכול להגיע ליעדו ולעבור מרחק רב, ומכיוון שלא היה באפשרותי לעצור את הגלגלים רק מעט לסובבם – הפכתי את הצירים והאוכף לדפים של ספר מלא חוויות מרגשות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים how i got my husband back isabella765
נפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים להפסיק לשכוח מהנישואים ולהמשיך בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. סבלתי כל כך מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אפטה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. עלי לפנות מיד לד"ר אפטה כעבור מספר דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי שלא ייצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אלי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזוהי עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס ד"ר אפטה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לד"ר אפטה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב. , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחייך, תבנית הלחש של ד"ר אפטה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל drapata4@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 3 שנים ו-6 חודשים marriage solution isabella765
שלום לכל החברים שלי בחוץ, כל מי שקורא את העדות הזו היום צריך לחגוג איתי ועם משפחתי כי הכל התחיל כבדיחה עבור אנשים מסוימים ואחרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שמי שירה אליהו ואני נשוי באושר עם שני ילדים ואישה מקסימה. משהו נורא קרה למשפחתי, איבדתי את עבודתי ואשתי עזבה את ביתי כי לא יכולתי לדאוג לעצמי ולצרכים. משפחתי. היא והילדים שלי באותו רגע. הצלחתי תשע שנים, אף אישה לא תתמוך בי כדי לטפל בילדים. אני מנסה לשלוח מבחנים לאשתי אבל היא חוסמת אותי מלתקשר איתה אני מנסה לדבר עם החברה והמשפחה שלה אבל עדיין יודע שאפשר לעזור לי והגשתי בקשה אז לכל כך הרבה חברים אבל הם עדיין לא יתקשרו אליי, עד שיש מגיע יום נאמן שלא אשכח בחיים שלי. כשפגשתי חבר ותיק שלי הסברתי את כל הקשיים שלי והוא סיפר לי על אדם נהדר שעוזר לו למצוא עבודה טובה בחברת קוקה קולה והוא אמר לי שהוא איות אבל אני אדם שאף פעם לא מאמין באיות אבל אני החליט לנסות את זה וד"ר אפטה הורה לי והראה לי מה לעשות בשבעת הימים של ארוחת הצהריים את הכישוף. בצע את כל ההוראות ועשה מה שהוא ביקש ממני לעשות טוב. ד"ר אפטה בטוח שהכל יעבור כשורה ואשתי תראה אותי שוב לאחר עבודה נפלאה של ד"ר אפטה. אשתי מתקשרת אליי עם מספר לא ידוע והתנצלה והיא אמרה לי שהיא ממש מתגעגעת אליי והילדים שלנו ואשתי חוזרים הביתה. היום אני מנהל חברת פרגון בארה"ב. אני ממליץ לך אם יש לך בעיות כלשהן, שלח אימייל אל {drapata4@gmail.com} הזה או ווטסאפ אותו באמצעות איש הקשר שלו למטה +1(425) 477-2744 תודה לך ד"ר APATA. ותקבל את התוצאה הטובה ביותר. קח דברים כמובן מאליו וזה ייקח ממך. אני מאחל לך את הטוב ביותר .......
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 3 שנים ו-6 חודשים marriage solution isabella765
שלום חבר נפגעתי ושבור לב כשקרה בעיה גדולה מאוד ביני לבין בעלי לפני שבעה חודשים בנישואיי. כל כך נורא שהוא לקח את התיק לבית המשפט לגירושין. הוא אמר שהוא לעולם לא רוצה להישאר איתי שוב ושהוא כבר לא אוהב אותי. אז הוא ארז מהבית וגרם לי ולילדי לעבור כאבים עזים. ניסיתי בכל האמצעים האפשריים להחזיר אותו, אחרי הרבה תחנונים, אך ללא הועיל. והוא אישר שקיבל החלטה ולא רצה לראות אותי שוב. אז ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, פגשתי את חברתי הוותיקה שחיפשה את בעלי. אז הסברתי לו הכל, אז הוא אמר לי שהדרך היחידה שבה אוכל להחזיר את בעלי היא לבקר לזרק כישוף, כי הוא באמת עשה את זה גם. אז מעולם לא האמנתי בקסם, אבל לא הייתה לי ברירה אלא למלא אחר עצתו. לאחר מכן הוא נתן לי את כתובת האימייל של זורק הכישוף שהוא ביקר. DR APATA. למחרת בבוקר שלחתי מייל לכתובת שהוא נתן לי, ומטיל הכישוף הבטיח לי שאחזיר את בעלי ליומיים הקרובים. איזו אמירה מדהימה!! אף פעם לא האמנתי, אז הוא דיבר איתי ואמר לי כל מה שאני צריך לעשות. ואז אני עושה אותם בלי עלייה, אז ביומיים הבאים, באופן מפתיע, בעלי שלא התקשר אליי ב-7 החודשים האחרונים התקשר אליי להודיע לי שהוא חוזר. כל כך מדהים !! אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדיי. ואז מאותו יום הקשר בינינו היה חזק יותר מבעבר, בעזרתו של זורק קסמים נהדר. אז, אני אמליץ לך אם יש לך בעיות כלשהן, צור קשר עם Dr apata במייל: drapata4@gmail.com או צור איתו קשר בוואטסאפ וב-Viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744.......
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים Seriously ??! אנקה (ל"ת)
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים 'זורק הכישוף' Hill
או זורק הקסמים. שתחליט.
ומסייקיק אחד לשניה (אני)- לפני כמה ימים רציתי לעורר את הפורום הזה ולשאול אם יש כאן אנשים שמקליטים קטעי קריאה, ובמידה וכן, אולי יעלו לכאן.
יש איזשהו קסם להקשיב למישהו מדבר/מקריא, לא?
אני רגילה מעברי שירה, אבל זו הקראת טקסט אחרת וכמובן שאפקט המוחשיות משחק תפקיד אחר, ועדיין.
והנה אנקתי, הקדמת אותי והחיית את הפורום..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים אין לי מושג איך מחיים פוסט מלפני 9 שנים או נתלים עליו. אנקה
כשראיתי את הפוסט-מה הנ"ל התחלתי לצחוק ואז 'עניתי' לה. חשבתי שזה משהו שמעודד אנשים לשלשל כמה מטבעות לאיזה חשבון או הבטחה
לשלשל לחשבון הפונה איזו ירושה שמנה.
אמרתי בלבי : אנסה אולי יצא לי מזה משהו (מיליון דולר)
מכירה ?
https://www.youtube.com/watch?v=PdbMZKmhlsI
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים marriage solution isabella765
אני והאקס שלי נפרדנו לפני שנה וחודשיים והייתי בחודש השישי להריון. שנינו אוהבים אחד את השני וזה היה הלם עבורי וזה ממש שבר לי את הלב. ניסיתי להתקשר אליו ושני הקווים נותקו. ניסיתי להשיג אותו ברשתות החברתיות, אבל הוא סילק אותי מהן. ניסיתי להגיע להורים שלו והם אמרו לי שהבן שלהם אמר שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי והם לא יודעים מה לא בסדר. בכיתי ובכיתי כל יום כי אהבתי אותו מאוד. עד שילדתי והתינוק היה בן שנה, לא הצלחתי להחזיר את אהבתי. שוב, התבלבלתי. אני לא יודע מה לעשות וגם איבדתי את העבודה ואין לי כסף לטפל בתינוק. הייתי אומללה בחיים אז בכיתי לאחותי וסיפרתי לה את הבעיה שלי ואמרתי שהיא יודעת על כישוף עוצמתי של ד"ר אפטה שעוזר לה כשהיא לא הצליחה להיכנס להריון. יצרתי איתו קשר במייל והוא אמר שהוא יעזור לי ואמר לי שאישה שמה כישוף על בעלי ואמרה שהוא יעזור לי לשבור את הכישוף כדי שבעלי יחזור אליי לנצח והדבר יהיה שלי. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי שכל מה שהוא אמר קרה. בעלי מיד חזר אלי ואמר לי לסלוח לו. תודה רבה למטיל הקסמים החזק והאמיתי הזה. אני מתפלל שהוא יחיה זמן רב ויעשה עוד מהעבודה הנפלאה שלו. אם יש לך בעיה שמטרידה אותך בחיים, עליך ליצור קשר עם שחקן הכישוף החזק הזה! הוא יכול לעזור לך. הוא לא יאכזב אותך, אתה יכול להגיע אליו דרך כתובת ה-gmail: drapata4@gmail.com או שאתה יכול להשיג אותו דרך הוויבר/וואטסאפ שלו: +1(425) 477-2744
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 3 שנים ו-6 חודשים אנקתי, לא תאמיני, אבל היום שלחו לי את השיר הזה Hill
לא הכרתי וגאד, איזה קול יש לו.
בכנות, לא יודעת מה אני חושבת על השיר הזה.
חושבת שזה שענית לה באנגלית מקנה לך יתרון אמיתי לשלשל כמה מטבעות לחשבונך :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים שלחתי בגלל המיליון $ לא בגלל פרסקי :) אנקה
בחיי, תראי היא שלחה גם לי מיליון $ או יותר נכון את הסיפור סוחט הדמעות.
מעניין מי ההזויים האלו וכולם באתר הקטן שלנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים how i got my husband home isabella765
אני והאקס שלי נפרדנו לפני שנה וחודשיים והייתי בחודש השישי להריון. שנינו אוהבים אחד את השני וזה היה הלם עבורי וזה ממש שבר לי את הלב. ניסיתי להתקשר אליו ושני הקווים נותקו. ניסיתי להשיג אותו ברשתות החברתיות, אבל הוא סילק אותי מהן. ניסיתי להגיע להורים שלו והם אמרו לי שהבן שלהם אמר שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי והם לא יודעים מה לא בסדר. בכיתי ובכיתי כל יום כי אהבתי אותו מאוד. עד שילדתי והתינוק היה בן שנה, לא הצלחתי להחזיר את אהבתי. שוב, התבלבלתי. אני לא יודע מה לעשות וגם איבדתי את העבודה ואין לי כסף לטפל בתינוק. הייתי אומללה בחיים אז בכיתי לאחותי וסיפרתי לה את הבעיה שלי ואמרתי שהיא יודעת על כישוף עוצמתי של ד"ר אפטה שעוזר לה כשהיא לא הצליחה להיכנס להריון. יצרתי איתו קשר במייל והוא אמר שהוא יעזור לי ואמר לי שאישה שמה כישוף על בעלי ואמרה שהוא יעזור לי לשבור את הכישוף כדי שבעלי יחזור אליי לנצח והדבר יהיה שלי. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי שכל מה שהוא אמר קרה. בעלי מיד חזר אלי ואמר לי לסלוח לו. תודה רבה למטיל הקסמים החזק והאמיתי הזה. אני מתפלל שהוא יחיה זמן רב ויעשה עוד מהעבודה הנפלאה שלו. אם יש לך בעיה שמטרידה אותך בחיים, עליך ליצור קשר עם שחקן הכישוף החזק הזה! הוא יכול לעזור לך. הוא לא יאכזב אותך, אתה יכול להגיע אליו דרך כתובת ה-gmail: drapata4@gmail.com או שאתה יכול להשיג אותו דרך הוויבר/וואטסאפ שלו: +1(425) 477-2744
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים !!! Not you again אנקה (ל"ת)
-
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים כן, Hill
הבנתי את זה :) אבל פרסקי, האל יעזור - מה זה הדבר הזה? ולמה נחשפתי אליו, למה?!?!?
לא ברור מי הם ואיך הם הגיעו לאתר הקטן שלנו, ובכלל, שיציעו דברים יותר מעניינים.. אם כבר ל"הרעיד" את האתר, אז במשהו פיקנטי, לא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים "פיקנטי" כבר היה לנו בלי סוף :( אנקה
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-סוף המבוא...תהנו סופרת
הבטתי במבט מחודש גם ביומנים הצפופים מהמאה העשרים, חלקם נכתבו על ידי ילדה וחלקם על ידי אנשים אחרים הקשורים בעבר משותף.
נדהמתי מהגודש המונח לפניי ומגודלם של האירועים שהתרחשו. ליטפתי ביד רכה את המכתבים הקצרים או האגרות הארוכות, יישרתי את פיסות הנייר, התעמקתי בתוך גלויות הנוף וחקרתי את התמונות או הדיוקנות התלויים על הקיר. חייכתי בראותי כיצד מבטם קורץ קמעה כלפי ונטמע בתוכי.
בדרך זו או אחרת היו מרבית המצבים אשר הונצחו והונחו לפניי גלויים מחד וחבויים מאידך. לאורך כל הכתיבה ניסיתי להבין מחדש את הילדה הרכה והמיוחדת אשר נולדה ברוסיה הקומוניסטית – כיצד העזה לרקום חלומות גדולים בתוך מציאות קשה, ובחן רב הצליחה לנצח במשחק הגדול של החיים.
ילדה מהמאה העשרים וליידי מהמאה התשע-עשרה – כיצד הן קשורות?
ברגע מסוים ההוא גמלה בי ההחלטה לכתוב את סיפור המסע המפלס את דרכו בתוך העולמות, אך שאלתי את עצמי לא אחת:
האם זו אותה האחת ורק הדרך שונה, או האם...?
הרבה שאלות.
בספרי שרטטי את כוחם של החיים המשולים לאגדה בתוך מראה של דמויות דומות, אחידות וייחודיות.
התעקשתי להזכיר לכולנו כי בכל צעד לאורך כל מסע בו נצעד, קשה ככל שיהיה, ניתן לצבוע בצבעי תקווה את הפגיעות האנושית ואת מיליוני הפרטים, האירועים או העובדות, וכך נוכל לאפשר לעצמנו להפוך את החיים לחוויה טובה יותר, נקייה מאגו מנופח מיותר ולא נחוץ. הדמויות שלי מופיעות בצורה מעגלית תמיד על רקע של תרבות קיימת, שומרות על מוסכמות והולכות בתלם מחד, ומאידך עומדות בזכות עצמן ללא קשר לשעון החול המודד זכות קיום לכל החלטה והתלבטות.
במהלך הכתיבה נאבקתי יחד עם הדמויות במלוא העוצמה והלהט מול כוחות אדירים אשר עמדו לכלותם ועל ידי כך לייאש אותי, אז הרפיתי בבהלה רק כדי לפוג מעט ולאסוף כוח, ולהישאב בחזרה למרכז חייהם בהתלהבות וחיוניות מחודשת. אומר רק כי זהו מבטי האישי, וגם עבורי קיומו מותנה רק לדקה או לרגע במימד הזמן החולף, כי גם ברגעים בהם אני עומדת ללא תזוזה השעון מתקתק ומאיץ בי, ואף בכם, ללכת הלאה, הלאה.
לכן מודה אני על כל גילוי וגילוי אותו חוויתי במהלך הכתיבה, ועל שפע המכתבים והסיפורים אשר אפשרו לי להביט דרכם ולראות דמות חדשה או מוכרת המשתקפות במראה!
אומר בפשטות: צריך לחיות מספיק זמן והכול קורה...
במשך שלוש השנים בהן כתבתי, הבטתי בשלל תמונות המשתקפות מהאותיות, כשכל מבט מקשר אותי אל אותה ילדה קטנה, נערה תמימה או אישה בשלה לא מוגנת, לעתים מנותקת או ספק מחוברת, נדמה ככועסת ומיד מפויסת, הנה נעלמת ולפתע נחשפת.
עבורי הכול התרחש בזמן אמת, שיט במרחבי מאתיים שנות חיים... הקפדתי במהלך התהליך לרשום באזכורים קצרים את התחושות, השמחות, הספקות או הלבטים של הדמויות שלי.
שעות רותקתי בקריאה של האיגרות והיומנים.
לא יאומן – עד כמה הכול דומה ושונה כאחת!?
הנה, לפני המאה התשע-עשרה:
איזה עושר ביטוי!
איזו עוצמה!
איזו אהבה עמוקה ומרגשת למין האנושי!
נשים וגברים וכל מה שקורה ביחסים ביניהם, האהבה הרומנטית נלחמת על כבודה בדו-קרב אכזרי.
למדתי מחדש את צירופי הלקחים והפנמתי את הרעיון כי גם סוס רתום לכרכרה יכול להגיע ליעדו ולעבור מרחק רב, ומכיוון שלא היה באפשרותי לעצור את הגלגלים רק מעט לסובבם – הפכתי את הצירים והאוכף לדפים של ספר מלא חוויות מרגשות.
בעת בה כתבתי את תחילת הסיפור קשה היה לי מעט. ידעתי בביטחון ומתוך התנסות כי לשעון המודד לילדות את הזמן יש שני מחוגים – מציאות ודמיון – והם משולבים זה בזה. אי-לכך הידע והיגיון לא יתקבלו יפה כי רב בה הנסתר על הגלוי, למרות שהכוח הטמון בה מלהיב ועצם קיומה מאפשר מניע וסיבה לחיים הבוגרים.
נקלעתי לקושי לזכור, לקושי לחוות ולקושי לא לחוש שפיטה מיותרת.
אין ספור משפטים מעצבים עליהם בניתי את זיכרון הילדות סייעו בידי או לחילופין תסכלו והפריעו:
לילדים אף פעם אין בעיות
במשפחה שלנו תמיד הכול בסדר
בסוף יהיה טוב!
הילדה הכי יפה בגן אף פעם לא בוכה
ילד, תהיה גבר ותחביא את הדמעות.
אין סוף לכוחן של המילים.
היו ימים בהם חשבתי להניח לכל הרישומים, האזכורים והמכתבים, שכן המסרים שלהם היו יותר בין השורות מאשר בשורות עצמן.
יש והרגשתי צורך להתנצל בפני הדמויות על שלא כתבתי יום או החסרתי ניתוח של אירוע דרמתי או שגרתי, אבל בדרך כלל זרמתי באופן חופשי מבחוץ פנימה ומתוכי החוצה בקצב אחיד ורציף.
לעתים תוך כדי הכתיבה התבהרו השמים והוטמעה בי ידיעה מאוד נחרצת כיצד אמורה הדמות להרגיש או להתנהג.
ומאוחר יותר...
בשקיקה ובלהט מחודש מצאו הגיבורים שלי פתרון טוב יותר כיצד להיות מוכנים לבאות! במשך השנה האחרונה מצב רוחי היה שקט ומלווה בסקרנות, בסוג של הצצה לדלת פתוחה. מדי יום עלה בי רצון אדיר להשלים פיסות חסרות, להתפייס עם הלא נעשה, לגעת., כל כך הרבה דברים לא היו לי ברורים, אולי חסרים אולי קיימים ומאוד מורכבים...
כאילו נשבר בי משהו והתאחה מחדש.
לעתים בלילות הייתי כועסת או חסרת סבלנות, אך לרוב מפויסת עם עצמי ועם העולם סביבי.
החיים הם כזה בלגן מסודר...
העבר העתיד וההווה חד הם!
אחזור ואומר שוב: צריך לחיות מספיק זמן והכול קורה...
בחסות "כוחה של המחשבה" נוצר הספר, אשר מיזג עבורי את האמת עם האגדה, וגרם לי לסיים אותו ולזרום לכתיבה של הספר הבא בביטחון ובשקט.
החיים, כמו שאני מבינה אותם, מטפלים בעוול וברוע או בחסד וטוב לב בנוסח מיוחד, מסתורי מעט ולא תמיד מובן, ולכן נותנים תחושה כי הכול פתוח ודבר לא מובן מאליו.
החיים דומים לסיפור אגדה אשר בסופה היא הופכת את האמת הקשה לרכה יותר, ושוב הכול חוזר להתחלה – "זה היה כמו אתמול"...
כך מתחילה כל אגדה, וחיים הם אגדה אמיתית המשייטת בזרימה מעגלית במרחבי הזמן.
מוהלת דם כחול בדם אדום. לאור כל זה המסקנה היא חד משמעית: הדרך הפשוטה וההגיונית לנוע בספינת הזמן היא להתיר את החבל העבה במזח של הנמל הקרוב ולהתחיל מיד "מההתחלה".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים שמות הפרקים-הספר-"דם כחול אדום" סופרת
דם כחול אדום
שמות הפרקים
דבר אחד אחרון
היה
פרק 1 הצוואה
פרק 2 מקום בזמן
פרק 3 התקווה פרק 4 כל עוד בלבב פנימה
פרק 5 נסיכה
פרק 6 נפש יהודי הומייה
פרק 7 נסיכה
פרק 8 ולפאתי מזרח קדימה
פרק 9 נסיכה
פרק 10 עין לציון צופיה
פרק 11 נסיכה
פרק 12 עוד לא אבדה תקוותנו
פרק 13 נסיכה
פרק 14 התקווה בת שנות אלפיים
הווה
פרק 15 נסיכה
פרק 16 להיות עם חופשי בארצנו
פרק 17 נסיכה
פרק 18 ארץ ציון ירושלים
פרק 19 נסיכה
פרק 20 כול עוד דמעות מעינינו
פרק 21 נסיכה
פרק 22 יזלגו כגשם נדבות
פרק 23 נסיכה
פרק 24 ורבבות מבני עמנו
פרק 25 נסיכה
פרק 26 עוד הולכים על קברי אבות
פרק 27 נסיכה
פרק 28 כל עוד מי הירדן בגאון
פרק 29 נסיכה
פרק 30 מלא גדותיו ייזלו
יהיה
פרק 31 נסיכה
פרק 32 ולים כנרת בשאון
פרק 33 בקול המולה יפלו
פרק 34 כל עוד שמה עלי דרכים.....
פרק 35 זמן קפוא להפשרה
ההשראה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הרעיון הגדול של -"דם כחול אדום"-"הייתכן כי חיינו הם שיח נוקב בין 'פעם למעלה ופעם למטה'? סופרת
הספר "דם כחול אדום" ,הוא סיפרה של מדינת ישראל ומקפל בתוכו אמיתות מתוך יומנים המשתרעים על פני שנים ובכך מביא נושאים חברתיים,זה הוא רומן חברתי מסמך קריאה נדיר.
ספר שניתן ללמוד ממנו,אך יותר מהכול,מבטא מה שמכונה...
"לא יאומן כי יסופר"
הספר מביא נושאים חברתיים דרך סיפור חיים של נערה אשר נולדה בארץ קומוניסטית והפכה לקליטה מוצלחת של דור קום המדינה.
הדמות של לוסי נכתבה על בסיס יומן מקורי ואמיתי לחלוטין.
הדמות המקבילה של דוכסית לוסיאנה מהמאה ה-19 ,צמחה מעצמה בין דפי הספר כתוצאה מחשיפה של התת מודע, היא רקמה עור וגידים ובכך השתלבה כבמטה קסמים עם דפי יומן משל עצמה...
הספר מביא את ההזדמנות לגלות כי שום דבר לא חדש תחת השמש......
המבט לאחור מאפשר מרחב תמרון- רב,
מדובר פה בהפיכת דפים במגע מיוחד, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק המסיר את השכבה החברתית ומבליט את הפרט,דרך יומן חברתי.. לאורך שנים ומאות בשנים.
הספר לא קל, הוא דורש סבלנות,אך מרגע שזו נמצאה השמים......הם הגבול, והחיים לא כך הם?
ובמשפט אחד שמסכם:
"הייתכן כי חיינו הם שיח נוקב בין 'פעם למעלה ופעם למטה'?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 1...תהנו סופרת
פרק 1
הצוואה
1897 09 08 יום רביעי
"מעבר לעולמות שוכנים הענקים" – הציטוט בלט בכול העיתונים.
.......אין ספק ,כי יצירתה חייה ואישיותה של רום מעלתה הדוכסית לוסיאנה הפכו אותה לדמות מרתקת וצבעונית במיוחד, אשר תהיה חרוטה בלבינו לנצח...............
אחותי היקרה ליידי יוליינה!
ראשית אודה לך על תנחומייך, קשה להאמין אבל הוד רוממותה מאמינקה לוסיאנה הלכה מאתנו ואיננה עוד, וזו אבידה גדולה עבורי, עבורך ועבור כולנו!
אכן, ברצוני לציין כאן כי מאות מכתבי הניחומים אשר הגיעו אלינו מאנשי ספר ואנשי השכלה מהעולם כולו נוגעים ללבי. האיגרות אשר הגיעו מהמוני נשים אשר העריצו אותה ואהבו אותה מלאות בחום, למרות שתמיד ברור היה לכולם כי הגברים הם אלה אשר משכו את תשומת ליבה והערצתה ואף כידידים סקרנו אותה יותר. כן, יוליינה יקרה שלי, אמך זכתה לקהל עצום של מבקרים אשר פקד את ביתנו, ורבים מהם התוודעו לאוצר המכתבים והיומנים הארוז והשמור עמי היטב, ומראם וקיומם הדהים אותם עד מאוד. החברים המכובדים והנאורים שביניהם עודדו אותי לעשות את המעשה ולהעביר אלייך, ודרכך לדורות הבאים אחרינו, את מסר האוצר המובא במכתבים. כל זאת לאור העובדה המצערת, אשר התבררה לי רק לאחרונה, כי עירי לונדון – המצטיירת כנצחית בעיניי ובעיני אחרים, והידועה כאחד ממרכזי התרבות הגדולים בעולם – אינה יכולה לשמש מקום מתאים לשמור על ערכם של יומנים מתקדמים ונאורים מסוג זה. לדעתי, ובהתייעצות עם משפחתי, נחוץ מבט רחב וחודר כמו שלך כדי להעביר בצורה נכונה לדורות הבאים את ההתרשמות מתוכנם ועומקם. לכן, רק צדק ייעשה אם הם יעברו אלייך.
והנה עושה אני זאת באהבה גדולה. החלטה מסוג זה היא בהסכמתה המלאה ובחתימת ידה של מאמינקה שלנו, ונפלה והתקבלה עוד בחיי הדוכסית הנערצת על כולנו.
במשך שנות חיי הארוכים (נשקתי את שנתי השבעים) למדתי להכיר בערך המילה הכתובה, אשר בעיניי נדמית נצחית, ואף חוננתי ביכולת הבנת הנקרא של יומן בנוסח רום מעלתה מאמינקה שלנו. על כך אסירת תודה אני יותר מהכול לאלוהים הגדול והרם. אני מודעת לאושר הרב אשר הסבו לי ה"דפים הצפופים", ומאחלת לנו ולדורות אשר יבואו אחרינו "נתיבי בחירה", כדברי הדוכסית היקרה שלנו, אשר עבורי כמו אף עבורך הייתה והינה מאמא אחת ויחידה!
אי-לכך מוטלת עלי החובה להעבירם אלייך לעיר הגדולה סנט פטרסבורג ולהפקידם בידייך הנאמנות. מאז ומתמיד כאחותי הבכורה וידידתי הוותיקה, היית נדיבה ומסורה וכמובן חלק בלתי נפרד ממשפחה מיוחדת כמו שלנו.
יודעת אני כי הינך אישיות מאוזנת היודעת לשמור על חשאיות מרבית מחד, ומאידך מזוהה כסמל ומופת להערכה בלתי מעורערת בעיני כל יקירינו.
ברשותך האדיבה אצטט כאן את אחת האמרות, מהחשובות ומהמשמעותיות של רום מעלתה הדוכסית מאמא: נאמנות היא לא תכונת אופי, נאמנות היא החלטה!
לכן היית ונשארת לי האחות והידידה האהובה ובת משפחה מבחירה חופשית, למרות המרחק הפיזי הרב בינינו.
כך בדיוק הייתה הדוכסית אנסטסיה אמך המאמצת , הידועה ברבים כתאומה נפשית ונצחית של מאמינקה לוסיאנה, לכן נחשבת את מאז ומתמיד באופן הטבעי ביותר ה"יורשת העדיפה".
אחותי הגדולה והיקרה:
אני כבתה של לוסיאנה אומר רק זאת – השוני ביני ובין מאמינקה רב, והוא דומה לאותה תהום הפעורה בין הדורות:
רק כאשר האחת יוצאת השנייה נכנסת!
לאור הנאמר אני מאמינה בכל לבי כי רק דרכך יגיע מסר חבילת מכתבי האוצר לידיים אשר יידעו להעריך "נתיבי בחירות" של אישה חזקה, אינטלקטואלית, בוטחת בחיים, מלאה להט, פורצת דרך ואריסטוקרטית נאמנה למסורת – כנאמר באין ספור מאמרי ביקורת אשר נכתבו אודותיה!
לכולנו ברור כיום מעל לכל ספק כי אלו תכונות אופי אשר עברו אלייך דרך אהבתה העמוקה באמרה:
"לעולם אל לנו לשכוח את הלב הנוסף שלנו בסנט פטרסבורג, הנותן לנו את המשמעות לחיים אשר נלקחו ממני וממשפחתי לזמן קצר וטבעו בים הדמעות".
בכולנו מפעמת הכרת תודה גדולה עם לידתה של בתך רוזליה, אשר כידוע לכולנו הפכה להיות ציירת מוכשרת בזכות עצמה ושמה הולך לפניה למרחקים. ואיך ייתכן אחרת עם ירושה רוחנית ונפשית כה נכבדה?
מאמינקה אמיצה הייתה לנו, כי בעת בו עולמה המוגן התפרק ונשפך בזרם אדיר היא הקפיאה את כאב הדמעות בנטיפים של קרח, אספה ללא היסוס את כל מחשבותיה, חלומותיה ואת התקוות, והתרכזה בבניית ההווה למרות הרגשת הכובד אשר פיעמה בתוכה כשהביטה בדרך אשר התפתלה לפניה קשה וארוכה.
כן, כיום את ואני יודעות בוודאות כי ההישרדות הקשה גרמה לאימא שלנו צמיחה, וכך היא קיבלה את החופש שלה דווקא דרכך –
נולדה מחדש!
כלל אינני מופתעת לשמוע כי בתך רוזליה אמיצה דיה להביע בציוריה את עולם המחר, ובכל משיכת מכחול נותנת ביטוי נרחב לשינויים המתהווים כיום בסנט פטרסבורג, עם הד צליל קולה של המהפכה הרועמת ברקע כאשר העומד בראשה הוא בולשביק צעיר, לנין שמו, ההופך עם חבריו את החיים המוגנים לחיים הבוערים יומם ולילה.
מצרפת אני לך בזה את אוצר המכתבים היקר, בהמון אהבה... דורשת אני בשלומו של נכדך מויזס ואשתו היהודייה...
אכן, נסגר המעגל שלנו!
מאושרת אני עבורך כי זכית להאריך ימים ולהכיר את נינתך היקרה רבקה בת העשר ואחיה השרמנטי לייב הנושק לגיל שמונה, ואף ליהנות מהפעוט המקסים ישי שהוא ללא ספק ההבטחה הגדולה שלנו.
לא פעם שתתה משפחתנו מגביע ריק רק כדי לשוב ולמלא אותו מחדש ביין שמפנייה עם הרבה סבלנות ואהבה, כך היה בימים ההם וכך גם היום.
שלך לתמיד
ליידי קייטלין, אחותך האוהבת.
פרק 1
הצוואה
1897 09 08 יום רביעי
"מעבר לעולמות שוכנים הענקים" – הציטוט בלט בכול העיתונים.
.......אין ספק ,כי יצירתה חייה ואישיותה של רום מעלתה הדוכסית לוסיאנה הפכו אותה לדמות מרתקת וצבעונית במיוחד, אשר תהיה חרוטה בלבינו לנצח...............
אחותי היקרה ליידי יוליינה!
ראשית אודה לך על תנחומייך, קשה להאמין אבל הוד רוממותה מאמינקה לוסיאנה הלכה מאתנו ואיננה עוד, וזו אבידה גדולה עבורי, עבורך ועבור כולנו!
אכן, ברצוני לציין כאן כי מאות מכתבי הניחומים אשר הגיעו אלינו מאנשי ספר ואנשי השכלה מהעולם כולו נוגעים ללבי. האיגרות אשר הגיעו מהמוני נשים אשר העריצו אותה ואהבו אותה מלאות בחום, למרות שתמיד ברור היה לכולם כי הגברים הם אלה אשר משכו את תשומת ליבה והערצתה ואף כידידים סקרנו אותה יותר. כן, יוליינה יקרה שלי, אמך זכתה לקהל עצום של מבקרים אשר פקד את ביתנו, ורבים מהם התוודעו לאוצר המכתבים והיומנים הארוז והשמור עמי היטב, ומראם וקיומם הדהים אותם עד מאוד. החברים המכובדים והנאורים שביניהם עודדו אותי לעשות את המעשה ולהעביר אלייך, ודרכך לדורות הבאים אחרינו, את מסר האוצר המובא במכתבים. כל זאת לאור העובדה המצערת, אשר התבררה לי רק לאחרונה, כי עירי לונדון – המצטיירת כנצחית בעיניי ובעיני אחרים, והידועה כאחד ממרכזי התרבות הגדולים בעולם – אינה יכולה לשמש מקום מתאים לשמור על ערכם של יומנים מתקדמים ונאורים מסוג זה. לדעתי, ובהתייעצות עם משפחתי, נחוץ מבט רחב וחודר כמו שלך כדי להעביר בצורה נכונה לדורות הבאים את ההתרשמות מתוכנם ועומקם. לכן, רק צדק ייעשה אם הם יעברו אלייך.
והנה עושה אני זאת באהבה גדולה. החלטה מסוג זה היא בהסכמתה המלאה ובחתימת ידה של מאמינקה שלנו, ונפלה והתקבלה עוד בחיי הדוכסית הנערצת על כולנו.
במשך שנות חיי הארוכים (נשקתי את שנתי השבעים) למדתי להכיר בערך המילה הכתובה, אשר בעיניי נדמית נצחית, ואף חוננתי ביכולת הבנת הנקרא של יומן בנוסח רום מעלתה מאמינקה שלנו. על כך אסירת תודה אני יותר מהכול לאלוהים הגדול והרם. אני מודעת לאושר הרב אשר הסבו לי ה"דפים הצפופים", ומאחלת לנו ולדורות אשר יבואו אחרינו "נתיבי בחירה", כדברי הדוכסית היקרה שלנו, אשר עבורי כמו אף עבורך הייתה והינה מאמא אחת ויחידה!
אי-לכך מוטלת עלי החובה להעבירם אלייך לעיר הגדולה סנט פטרסבורג ולהפקידם בידייך הנאמנות. מאז ומתמיד כאחותי הבכורה וידידתי הוותיקה, היית נדיבה ומסורה וכמובן חלק בלתי נפרד ממשפחה מיוחדת כמו שלנו.
יודעת אני כי הינך אישיות מאוזנת היודעת לשמור על חשאיות מרבית מחד, ומאידך מזוהה כסמל ומופת להערכה בלתי מעורערת בעיני כל יקירינו.
ברשותך האדיבה אצטט כאן את אחת האמרות, מהחשובות ומהמשמעותיות של רום מעלתה הדוכסית מאמא: נאמנות היא לא תכונת אופי, נאמנות היא החלטה!
לכן היית ונשארת לי האחות והידידה האהובה ובת משפחה מבחירה חופשית, למרות המרחק הפיזי הרב בינינו.
כך בדיוק הייתה הדוכסית אנסטסיה אמך המאמצת , הידועה ברבים כתאומה נפשית ונצחית של מאמינקה לוסיאנה, לכן נחשבת את מאז ומתמיד באופן הטבעי ביותר ה"יורשת העדיפה".
אחותי הגדולה והיקרה:
אני כבתה של לוסיאנה אומר רק זאת – השוני ביני ובין מאמינקה רב, והוא דומה לאותה תהום הפעורה בין הדורות:
רק כאשר האחת יוצאת השנייה נכנסת!
לאור הנאמר אני מאמינה בכל לבי כי רק דרכך יגיע מסר חבילת מכתבי האוצר לידיים אשר יידעו להעריך "נתיבי בחירות" של אישה חזקה, אינטלקטואלית, בוטחת בחיים, מלאה להט, פורצת דרך ואריסטוקרטית נאמנה למסורת – כנאמר באין ספור מאמרי ביקורת אשר נכתבו אודותיה!
לכולנו ברור כיום מעל לכל ספק כי אלו תכונות אופי אשר עברו אלייך דרך אהבתה העמוקה באמרה:
"לעולם אל לנו לשכוח את הלב הנוסף שלנו בסנט פטרסבורג, הנותן לנו את המשמעות לחיים אשר נלקחו ממני וממשפחתי לזמן קצר וטבעו בים הדמעות".
בכולנו מפעמת הכרת תודה גדולה עם לידתה של בתך רוזליה, אשר כידוע לכולנו הפכה להיות ציירת מוכשרת בזכות עצמה ושמה הולך לפניה למרחקים. ואיך ייתכן אחרת עם ירושה רוחנית ונפשית כה נכבדה?
מאמינקה אמיצה הייתה לנו, כי בעת בו עולמה המוגן התפרק ונשפך בזרם אדיר היא הקפיאה את כאב הדמעות בנטיפים של קרח, אספה ללא היסוס את כל מחשבותיה, חלומותיה ואת התקוות, והתרכזה בבניית ההווה למרות הרגשת הכובד אשר פיעמה בתוכה כשהביטה בדרך אשר התפתלה לפניה קשה וארוכה.
כן, כיום את ואני יודעות בוודאות כי ההישרדות הקשה גרמה לאימא שלנו צמיחה, וכך היא קיבלה את החופש שלה דווקא דרכך –
נולדה מחדש!
כלל אינני מופתעת לשמוע כי בתך רוזליה אמיצה דיה להביע בציוריה את עולם המחר, ובכל משיכת מכחול נותנת ביטוי נרחב לשינויים המתהווים כיום בסנט פטרסבורג, עם הד צליל קולה של המהפכה הרועמת ברקע כאשר העומד בראשה הוא בולשביק צעיר, לנין שמו, ההופך עם חבריו את החיים המוגנים לחיים הבוערים יומם ולילה.
מצרפת אני לך בזה את אוצר המכתבים היקר, בהמון אהבה... דורשת אני בשלומו של נכדך מויזס ואשתו היהודייה...
אכן, נסגר המעגל שלנו!
מאושרת אני עבורך כי זכית להאריך ימים ולהכיר את נינתך היקרה רבקה בת העשר ואחיה השרמנטי לייב הנושק לגיל שמונה, ואף ליהנות מהפעוט המקסים ישי שהוא ללא ספק ההבטחה הגדולה שלנו.
לא פעם שתתה משפחתנו מגביע ריק רק כדי לשוב ולמלא אותו מחדש ביין שמפנייה עם הרבה סבלנות ואהבה, כך היה בימים ההם וכך גם היום.
שלך לתמיד
ליידי קייטלין, אחותך האוהבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים-8-9 סופרת
פרק 2
מקום בזמן.
מה הם פניה של ילדות?
כאשר אראה את התמימות אשר דומה לי, אדע בוודאות!
שמי הוא אחד ויחיד – לוסי, אך לעיר הולדתי שמות מגוונים ורבים מדי:
לביב למברק, לבוב.
נולדתי ב-8.9.1947 לעולם מוכה תדהמה כמו אחרי כל מלחמה, והפעם הייתה זו מלחמת העולם השנייה. הגעתי לכאן בתום חמישים שנה בדיוק ובתאריך זהה להסתלקותה של הדוכסית לוסיאנה, סבתא-רבה של סבתולה שלי.
רבקה היא סבתולה שלי ונינתה הבכורה.
בשנה בה נולדתי אירע והתרחש כל עניין רציני ציבורי או אישי בעל משמעות ובעל חשיבות תמיד אחר הצהריים (בבוקר אנשים עובדים ושורדים). ולכן, כדי להיות מיד בעניינים הזדרזתי והגעתי לעולם לקראת השעה חמש ועשרים, עם שקיעתה של השמש הסתווית באספה כבר את קרניה לקראת הדמדומים המתקרבים.
הגעתי דקה וחצי אחרי גמר המלחמה, אבל כמובן לא לפני שאימא שלי סיימה לראות וליהנות מהסרט "דם כחול אדום". היא נתנה מנוחה לרגליה באולם הקולנוע הישן והאהוב "שצורס", ורק כשירד המסך על הכתובית הגדולה "סוף" אחזה בידו של אבא והשניים פסעו בזריזות לכיוון בית החולים בבניין העתיק אשר זה עתה נבנה מחדש.
הזוג הצעיר פסע במרץ רב, כאשר בטנה של אימא לפניה רומזת על פתיחתו של סרט עם נגינת חיים חדשה – אבא אימא והילדה "" Rebenok – שזו אני עצמי השוחה ברחמה לכיוון היציאה ומתכוננת לבאות.
נולדתי בשעה מאוד טובה עם המון תקוות, כאשר הירח במזל תאומים האופק במזל דגים והתמימות במזל בתולה. כלומר, מושלמת.
יצאתי לעולם בצורה יפה קלה ודי נינוחה, וכבר מהצעקה הראשונה אשר חזרה אלי כהד חזק, שמעתי כי הסתיימה תקופה שהייתה קשה ואכזרית עד מאוד והתחילה תקופה בה לאימא ולי יש שפע של זמן הנשאר אחרי המלחמה, לכן אל לנו למהר לשום מקום.
בילינו יחד, ואת זמננו בבית חולים הקדשנו ללמידה כיצד לאכול לינוק ולעתים אף ניסינו לישון מעט, ורק כעבור שבוע יצאנו לכיוון הבית במטרה ברורה: לחיות ביחד כמשפחה.
בהגיעי הביתה נרדמתי מיד ומאוד בנוחיות, והרי בבית החולים לא ישנתי כל כך טוב מרוב התרגשות ותשומת הלב.
הגיגית הקטנה אשר הוכנה מראש לכבודי ועמדה באמצע החדר היחיד שהיה הבית של אבא ואימא, שימשה בלילה כמיטה ולסירוגין הפכה לגיגית לשטיפת כביסה או אמבטיה לרחצה. הכול היה מאורגן ובנוחות המקובלת, ואני הייתי מאושרת וילדה רצויה עד מאוד... אבא ואימא התמלאו תקווה מחודשת, ולמרות המצב הלא ברור התארגנו להם בדירה הזעירה ועמוסת העצב. עז היה רצונם למצוא שמחה בהווה ולבנות עתיד אחר למרות הכול ואף על פי כן.
הגעתי לעולם אשר רצה לשכוח את ההיסטוריה ודרש בעוז להתחדש לקראת העתיד. העולם סביבי קשקש בקולניות בבליל שפות רבות, הכול לפי הצורך: גרמנית, פולנית, רוסית, וכמובן ברקע התנגנה בעוצמה השפה המקומית האוקראינית השורשית בגאווה ובראש מורם ונישא אחרי ניצחונם במלחמה האכזרית.
ורק את האידיש לחשו בחדרי חדרים.
אז הנה אני כאן, אחרי "כמה פוגרומים טובים ומלחמה אחת גרועה" – תלוי למי?
דברי לגלוג כאלה נשמעו בכל מקום.
השכנים שלנו חזרו להתנהגותם הטבעית והמוכרת. "הם לא אוהבים אותנו", אמרה אימא לסבתא, ואבא אמר: "צריך לשמור על הילדה!"
הוריי לא סיימו עדיין לחלום את החלומות הנושנים אשר זחלו למוחם בלילות, מאירים את החדר במחזות קורעי הלב אשר התרחשו באגם ינובה הסמוך, שהפך בזמן המלחמה ממקום נופש המוני לקבר המוני. באותה עת בה ישנתי לי בגיגית ותכננתי את חיי, בנתה גם עיר הולדתי רסיסי חייה מחדש. לה היה קשה יותר, כי כבר בשעות הבוקר המוקדמות היא התחילה לאסוף את פצעיה האפופים בטרוף מזוהם. מצב זה יצר אובך של כאב פיזי והרבה ערפל נוקב וחדור פחד.
ואז, בשארית כוחותיה לקראת הלילה, כאשר פנסי הרחוב העתיקים מאירים את השכונות אשר כונו "הגטו", חשפה העיר ההמומה את הסמטאות ההרוסות והמכוערות, ואת נתיב ההליכה הארוך של מוות המוני אשר חצה את העיר בדרכים עקלקלות ממערב שקע במזרח עבר לדרום ורעד בקור המקפיא של הצפון.
הפנס הגדול הנישא אל על האיר את הפינה בעיקול הרחוב וסנוור אותי באור חזק כאשר חדר דרך חלוני, ונפל על פניי ועל ידיי. כך שיקף לי האור החזק תמונה לא יוצאת דופן כלל של שתי נערות צעירות ללא שם וללא זהות המוטלות בקצה המדרכה, רגל פה ורגל שם, ונראה היה שרק דקה קודם הן התחננו על חייהן הצעירים בהסתכלם לתוך עיני הרוצח העלוב המבצע רק פקודה... כדברי פרידריך החייל.
עתה פניהן שלוות ושקטות, מישירות מבט למקום אחר.
מראות כאלו היו מחזה יומיומי אשר ניסה לסיים תקופה אחת וליצור התחלה לסוף אחר... הרחובות הארוכים חשו בושה גדולה שלכך הגיע מצבם, אחרי שידעו עבר שונה וסגנון חיים מפואר.
הסמטאות זכרו את העוברים והשבים אשר התהלכו גאים ועמוסים בסליהם המלאים בכול טוב, כשכיום נשארה בהם תחושה של חרפה בלבד והבטון הקר בכה ונאנח כמו נשמתו של ילד מת.
הילד הקטן אשר הפך להיות אבי בגר מנער והפך לעלם חייכן ומאושר. גורלו שפר עליו והוא שרד את המלחמה והצער, חזר והגיע שוב לאותו רחוב "וייסוליה" (שמחה) לגור מחדש בבית ילדותו.
אבא הגיע בזמן טוב, מיד בתחילת האביב, בחודש מאי 1946, אחרי שסיים את המשימה הלאומית. דקה ושש שנים אחרי גמר המלחמה הארוכה.
אבא חזר כדי לחלום מחדש חלומות ולחיות את חייו החדשים. אבא חזר לדירת המשפחה, אותה המשפחה שנעלמה ונרצחה בפתח ביתה באמצע הרחוב. אבא חזר ללא אחיותיו, הנערות הצעירות והיפות לוסי ויאנה.
"הוא כן חזר משם".
כאשר זיכרונות הילדות של אבא נעשו קשים, והיה חשש כי יצליחו להרוס את התקווה המתהווה, התקבלה אצלו ההחלטה לקחת אחריות וליצור משפחה מחדש. כי הרי הילדות נעלמה לו ללא שוב אי-שם ברחוב הציבורי בחסות המשימה הלאומית.
אבא עבר למשימה הפרטית – ליצור מחדש זיכרונות טריים וטובים, משלו.
הוא החליט להפסיק להיות יתום, והפך עצמו לגבר עם הרבה אחריות ומעט שמחת חיים.
כך פגש את אימא, צעירה נמרצת ומאוד רזה אחרי ימים של בריחה ממקום למקום ברחבי אימא רוסיה, תמיד רק צעד אחת קטן לפני החיה הנאצית. נעה במשך שעות וימים ברעב ופחד, אוחזת בידה של סבתא ושני אחיה הגדולים.
הרבה לילות הרבה ימים!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--10-11 סופרת
השמש העולה.
סבתא רבקה אמרה לא אחת כי בתחילת המאה, בהיותה עדיין צעירה ותמימה, נגוזה תקווה גדולה עבור כולם כולל היהודים, עם מותו של ולדימיר איליץ לנין, הבולשביק הצעיר שנבחר להיות האבא של כולם. לכן לא פלא ששתי מלחמות העולם סחבו את אימא רוסיה היתומה רחוק כל כך באין לה מנהיג גדול.
אך בהיוולדי כנכדה הראשונה חמישים שנה בדיוק מיום הסתלקותה בשיבה טובה של הדוכסית לוסיאנה, החזרתי את התקווה למשפחה שלנו והיא הוסיפה:
"עכשיו הכול יהיה שונה. חייב להיות אחרת אחרי המקריות המדהימה של אותו התאריך – 8.9.1897-1947
אבא רצה מאוד להאמין לסבתא, לכן שתק ובכה.
לפיכך, כאשר השמש הגדולה אשר תפקידה להאיר את השמים המעוננים הפכה להיות כינוייו של החבר סטאלין, היא בלבלה את המבוגרים עייפי המאבק. הם ניסו לאהוב אותו ואת אישיותו רבת העוצמה, ושש שנים לפני היוולדי בחרו בו לראש ממשלה. אחרי שהצליח להביא להם את הניצחון במלחמה האיומה דרכו הייתה סלולה.
החבר סטאלין השתלט על השמש, והיא להטה האירה וזרחה בשמי העיר בדרכה האכזרית. כבר בשעות המוקדמות עם שחר היא שרפה את מחסום האופק, וכאשר ירדה האפילה היא הניסה את האנשים במהירות הביתה.
החבר סטאלין התיימר לפתוח צוהר קלוש של תקווה לנו, הילדים הפוסעים וחוצים את שערי מחצית המאה. ואשר ליהודים המבוגרים, אותם אומללים אשר שרדו את המלחמה, להם הבטיח החבר סטאלין הרבה תמיכה ועזרה בהקמת מדינה עצמאית כדי לבנות שייכות. אך הוא התעקש כי זה יקרה במקום אחר, שיהיה רחוק ככל האפשר מאימא רוסיה. אבא ואימא התעייפו מיהדותם, התנהגו באדישות ולא האמינו להבטחות של השמש הגדולה, החבר סטאלין. הם התאמצו מאוד להתמזג בהמוני האוקראינים כדי להיות אנשים רגילים ולא מיוחדים... מאוכזבים היו מרעיונות גדולים ולא התעניינו בהחלטות הטובות של "השמש". אך למרות רצונם של הוריי לא לבלוט הם סווגו כ"זידים" (כינוי ליהודים), וספגו את נחת ידו הקשה של החבר "שמש".
לאור המהומה הבנתי כי קשה להשיג שייכות בקלות. כך זה היה בתחילת המאה כמו שסבתא סיפרה, ממשיך לאמצע המאה כמו שאבא מרגיש. הרי קרו אותם הדברים הרעים באותו אופן בדיוק.
למזלי לא היו אלו הבעיות שלי. לא הבנתי מה זה "מאה" כי עדיין הייתי קטנה, ולא הרגשתי את השייכות אף לעצמי. עדיין הייתי רק אני.
החיים הטובים
אבא ואימא התחילו חיי משפחה ברחוב מרטוביצ'ה, וכולנו גרים בחדר אחד – שישה-עשר מטר גודלו.
חדר אשר התמלא אוויר צח רק לעתים רחוקות, כי היה מצורף למטבח ולריח התבשילים. והכול היה משותף לנו ולגבר ללא אישה עם שלושה ילדים שובבים עד מאוד. ברחוב מרטוביצ'ה גרנו כמעט ארבע שנים ואימא אמרה: "מאוד קשה לגור לבד", והתכוונה ללא עזרתה היומיומית של סבתא רבקה.
אך אני לא הבנתי את המושג "לגור לבד"... איך זה יכול להיות שאבא, אימא וילדה זה לגור לבד?
יכול להיות שאימא צדקה. אני הרי לא בישלתי את הארוחות, לא עמדתי לאורך התור הארוך בשעה חמש בבוקר רק כדי להשיג כיכר לחם, ובוודאי שלא רצתי לשוק הגדול דווקא ביום רביעי כדי לקנות בשר לצלי.
כמובן שאני גם לא ניקיתי מעולם את רצפת הפרקט שהתכסתה תדיר פרורים ושאריות, אותם הצליחה אימא להסיר רק עם סמרטוט מצמר קשה אשר חתך לה את הידיים באכזריות.
וכולם יודעים כמה ידיה של אימא עדינות – אימא!
אימא שלי ניהלה את חיי השגרה שלנו בסדר מופתי, לכן תמיד הייתה לנו ארוחת בוקר גדולה, שנחשבה אצלנו במשפחה לחובה ולחשובה בעולם בעיניה של אימא. ואבא חזר ואמר כי בעיניו יש רק דבר אחד חשוב בחיים – להקפיד ולשמור את החוקים של אימא.
בזמן הארוחה דרשה ממני לאכול יפה ואת הכול, "פתחי פה, כן, גדול ויפה", חזרה ואמרה. והופ, דחסה לתוכי בכף מתכת כסף מבריקה את דייסת הסולת החמה והסמיכה, העשויה עם הרבה חלב ומתובלת בחמאה וקצת מלח.
כף הכסף הייתה מאוד לא נעימה, והעבירה רעד בלשוני וצמרמורת בגופי כי שחררה קוצים קטנים. אך אני פתחתי "פה גדול" והדייסה חלחלה לתוך גרוני פנימה, ובדרכה שרפה את הגרון בצורה איומה.
אם פלטתי מעט מהדייסה היא מיד הוחזרה לתוך פי, ולכן על פי רוב קיררתי את החך ואת הלשון עם כוס גדולה של מיץ חמוציות גדוש בסוכר לבן וטוב.
לא התנגדתי כי הרי יש חוק לפיו חובה על הילדים לאכול דייסה טובה.
אורחים.
יום אחד בשעה עשר בבוקר הרטבתי בתחתונים. לבושתי שמעתי את אימא כאשר סיפרה לשכנה השמנה קטיה אשר גרה ממול, וזו בתדהמה ציינה כי בגיל שלוש וחצי זו בושה גדולה שלא יכולה לקרות כך סתם. ועוד הוסיפה אימא: "אוי לאותה כלימה, להיות רטובה בפארק מול כול האנשים... לכן נאלצנו להפסיק את התענוג היומי של לנשום את האוויר הצח בגינה וחזרנו שלא כמתוכן מוקדם מהרגיל".
כאן כבר ספקה קטיה וחיכתה לבאות.
ומה גילינו בחרדה גדולה בשובנו – גנבים ביקרו אצלנו.
וכל זה למה?
כי סדר יומם של הגנבים אף הוא היה מתוכנן אך ללא הפרעות של ילדים קטנים, ולכן נכנסו ללא בעיה בדלת הכניסה הראשית.
הם התקדמו בזריזות ובמומחיות, שברו את דלת הזכוכית החומה בדירה הפרטית שלנו. "הם עשו את הכול במהירות ודי בשקט, למרות שרעש גם אם היה חזק לא היה מטריד את השכנים הטובים שלנו". "נכון", הסכימה קטיה והנהנה בראשה, "יש להם מוזיקה טובה".
"הם גנבו את הציוד הרגיל: שני סדינים ישנים, שטיח שהיה תלוי על הקיר ושתי שמלות יפות".
"אצל אנשים כאלה הכול מחושב", הוסיפה קטיה, "כי הם יודעים איזה דברים ניתן למכור בשוק הגדול".
"כן, אך אולי הם מסכנים", ניסתה אימא להבין.
"לא", קבעה קטיה, "הם חוליגנים! זו בושה גדולה לגנוב כדי לקנות בשר לארוחת הערב".
ואני חשבתי לעצמי כי לגנבים היו חלומות על צלי בשר בארוחת הערב, לכן הם היו מאוד שונים מהחלומות שלי. אולי כי הם לא אכלו דייסה בבוקר מחלב נקי ואמיתי, מצב אשר גרם להם להיות רעבים כל היום. אז עלתה בי מחשבה מוזרה – כנראה "החוליגנים" עוד יותר עניים מאתנו.
אימא המשיכה לספר:
"חזרנו מהגינה, פתחנו את הדלת ונכנסנו פנימה, הילדה לא נזהרה (אימא הייתה עסוקה באירוע) ונפצעה משברי זכוכית אותם השאירו הגנבים שכנראה לא היו עד כדי כך מסודרים בעבודתם".
בערב כאשר נרגעתי ראיתי כי אימא צוחקת ובקולה פחד (את זה שמעתי כאשר סבתא הסבירה את הצחוק המוזר לדודה), כאשר אמרה לאבא שהיה לנו מזל גדול שלא תפסנו את הגנבים בפעולה, כי אחרת הם היו הורגים אותנו מחשש להלשנה.
אבל אבא בכה כי לא הבין את המזל.
אני התבלבלתי לגמרי בשומעי את הדעות של אבא ואימא, לכן בכיתי מעט כמו אבא, ובמיוחד כי הייתה לי סיבה – הרי נפצעתי וכאבה לי הרגל, וקצת צחקתי מהפחד כמו אימא, כי אהבתי את המזל כמו שאימא הסבירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--12 סופרת
לא יאומן כי יסופר.
הגנבים אהבו את הבית שלנו ואת הדברים שלנו, ולכן הם חזרו שוב ביום אחר. אך בפעם השנייה היינו במקרה בבית, אימא ואני, וכדי לשמור על אותו המזל לא הפרענו להם בעבודה. אימא שלי התנהגה באומץ ובשקט כאילו לא רואה או מרגישה, והמשיכה לקרוא בספר בלשים המספר איך תופסים גנבים בארץ אחרת.
אני דאגתי מעט מנוכחותם אך התמלאתי סקרנות, לכן הצצתי דרך הרשת שהייתה תפורה מעל מיטתי.
למען הביטחון שתקנו בזמן שהגנבים גנבו ועשו רעש. שתקנו כדי שאוכל להמשיך לגדול ולהישאר בחיים – כך הסבירה לי אימא, בעיקר לאור העובדה שרק יום קודם חזרנו משהות בבית החולים אחרי שהחלמתי ממחלת הסקרלטינה.
את עיקר העבודה עשו הפעם הגנבים בחוץ – הם לקחו את כל הכביסה הנקייה שהייתה תלויה. הכביסה הייתה קפואה וקשה היה לראותה מהחלון כי היא הייתה לבנה כמו שלג.
על המזל של הגניבה הזו אימא לא רצתה לספר לאבא...
אבל מכיוון שנשארנו בלי סדינים והמזרנים במיטה הגדולה נשארו חשופים, אימא הייתה חייבת לדבר על זה. לכן, בערב לפני השינה אמרה את הכול לאבא בצורה הכי שקטה שאפשר וברגע האחרון, אבל הוא בכה בכל מקרה!
"יש לי הרגשה מאוד גרועה", התלוננה אימא, "לא נעים לי כי את הסדינים שלקחו הגנבים קיבלנו מהדודה הרופאה אחרי הגניבה הראשונה, מה נגיד לה עכשיו?"
"בושה גדולה", אמר אבא והוריד את עיניו בשתיקה!
באותו ערב התכרבלתי בשקט במיטה והבטתי במזרן שלי, אשר נדף ממנו ריח של תפוחי אדמה אותם סיימנו לאכול לפני שבוע ועדיין היה ספוג בו הריח.
כן, המזרן שלי מאוד מיוחד, הוא עשוי משק ריק של תפוחי אדמה המלא בנסורת דחוסה.
אבא עבד קשה ודחס ומילא כמה שקים בחורף האחרון. אימא אמרה:
"דחוס כספוג קשה כדי להכיל הרבה שתן ולא להרגיש בריח", ותפרה עליו סדין כדי שלא אקבל שריטות בגוף מחוטי השק החום. למזלי הגנבים לא אוהבים את הבד עם הריח של נסורת, לכן הסדינים שלי לא מבוקשים.
למה יש לי כל כך הרבה פיפי בלילה?
אולי כי אני שותה הרבה מיץ חמוציות?
או אולי קשה לי להתאפק במשך הלילה כי כאשר מופיעים החלומות הטובים אינני רוצה להפריע להם... וכך הכול בורח לי.
למרות כל התפירה והבד המיוחד שימש המזרן רק כהגנה חלקית. "אבל ככה זה", אמרה אימא, וכתם שלולית עקשן בצורת הספרה שמונה נזל בטיפות קטנות, החליק וירד לרצפה.
הוא שימש כעדות לאשר התרחש בלילה, ואני ידעתי – כאשר יש שלולית גדולה יש חלומות גדולים, אין שלולית אין חלום. כל כך פשוט.
אבל זו הייתה הדעה שלי... ואימא לא הסכימה איתה, כי כל חודש אבא והיא החליפו שק תפוחי אדמה חדש וטרי. ויום אחד אמרה לסבתא, "מה יהיה? מה נעשה עם החלומות של הילדה?"
וסבתא אמרה בשקט, אבל אני שמעתי את זה חזק מאוד: "יותר קל להחליף מזרן או לתפור סדין מאשר להישאר בלי חלום..."
להיות כמו כולם.
במשפחה שלנו הכי חשוב להיות נקי ומסודר.
"עלי לכבס תמיד באותה השעה כי את צריכה ללבוש את אותם הבגדים, אך אל תהיי עצובה, הם נקיים ומגוהצים כמו חדשים מהחנות", כך הרגיעה אותי אימא כאשר בכיתי. "ילדה קטנה את ואינך מבינה כי אין לנו אפשרות לקנות ולגוון כל יום. עניים אנחנו, ולכן הכי חשוב לנו הוא הריח הטוב הנודף מהגוף ומהבגדים שלנו".
לכן אימא תמיד הייתה עסוקה, מהרגע בו דרכה על מפתן הבית פנימה במיוחד בשעות הערב אחרי העבודה בחוץ. אימא רחצה ושפשפה את כל הגוף שלי בקפדנות כל יומיים לפני השינה בגיגית, בה ישנתי פעם, ולאחר לכתי לישון כיבסה ושפשפה באותה גיגית את הבגדים. בסיימה היא שמה את הבגדים לייבוש על תנור הפחמים החם והלוהט, וזאת רק כדי להספיק לקום מוקדם בבוקר ולגהץ את הכול לקראת היום החדש.
כל המבוגרים יודעים שאין מקום לגיוון ויופי של גנדרנות במשפחה ענייה, אני לא ידעתי עדיין את החוק הזה כי לא חגגתי מספיק ימי הולדת כדי לדעת הכול כמו גדולה.
חבל שלא עשו לי ימי הולדת עם מתנות ועוגה. ולמרות שלא עשו לי חגיגות, בלי לשים לב או להתאמץ גדלתי לי מיום ליום גם בלי עוגה של יום הולדת, וכמו שסבתא ציינה:
"הוי, כמה גדלת!"
הרגשתי דאגה קלה – מוזר, אם אגדל כל כך מהר ובלי תכנון ותבונה, מה יהיה? לבסוף התרגלתי לגדול גם בלי חגיגות ימי הולדת!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--13-14 סופרת
"בניה" (בית מרחץ)
מאוד חשוב להתרחץ ולהתנקות בגיגית, אבל זה אף פעם לא כל כך יסודי כמו ללכת לבית המרחץ, "בניה", כי שם גם אנחנו העניים דומים לאידיקה איבנובה השכנה העשירה. כי בבואה ל"בניה" היא עירומה ויחד איתה גם כול שאר השכנות,את זה שמעתי את אמא אומרת לאבא
"הבניה היא מקום טוב,כי כאשר אנשים עירומים כולנו יפים",וקרץ בחיוך,ואני הסתכלתי ולא ראיתי כול דמיון בין הנשיםלמרות היותן עירומות.
אך "בניה" היא מקום מציון כדי להשלים ולהתפייס ולהתחיל מחדש יחסים בצורה אחרת, כי שם הדודה הרופאה השלימה עם אימא אחרי הריב הגדול.
סבתא אמרה כי האדים החמים המיסו את הבעיות והכול התאדה לאוויר, ואני נשארתי פעורת פה כאשר שמעתי על כך לראשונה ופי התמלא אדים.
"אדים ממיסים את הבעיות", ואני הכרתי את האדים כאשר הם כיסו את המראה בכניסה בפתח "הבניה" והסתירו את האנשים. אך אימא אמרה, "תעשי פו ותראי כיצד הבעיות נעלמות", רק שכחה להגיד לי לנגב את ה"פו" מהמראה.
את הביקור החגיגי ב"בניה" כדי להתנקות ולהתרענן עשינו פעם בשבוע, ושם הכול היה כיף וחגיגה אחת גדולה של "המים הזורמים", ככה אבא תמיד הוסיף כי אהב במיוחד לחבוט את עצמו עם ענפי עץ קשים כדי לנקות את העור ולקרצף את הגב ביסודיות, ואולי הוא רצה להוציא את הכעס... למען האמת לא אני חשבתי ככה, אלא שמעתי שככה מדברים השכנים הטובים ממול.
תמיד צעדתי לשם בגאווה גדולה כי עבורי היה זה טיול מדהים, כמובן לא כמו הטיול של יום ראשון עם אבא לקמרה (בית הקולנוע) אבל טיול!
תמיד הלכנו לטקס הרחצה עם עוד שכנים, ודודה וסבתא. יחד עמדנו בתור, אשר תמיד היה מאוד ארוך, "שלא נגמר", אמרה אימא...
אהבתי לחכות ולהסתכל על האנשים ומאוד נהניתי .
יכולתי לקפוץ על שתי רגליי, על רגל אחת מצד לצד ישר והצידה ושוב מצד לצד ישר והצידה. בת הדודה שלי, הבת של הרופאה, לא ידעה שזה משחק "קלס" בנוסח חדש והמצאה שלי לאותו הרגע, לכן היא תמיד התבלבלה והרימה פעמיים רגל ימין ואחר כך את רגל שמאל ורק אז את רגל ימין. וכך לא הצליחה כמעט עד הסוף, כי היה חוק במשחק הזה – אסור לצאת מהשורה. ועד שהיא למדה, לחוסר מזלה נגמר המשחק כי התקדמנו בתור.
לבסוף נכנסנו פנימה להתרחץ.
קודם התפשטנו ושמנו את כל הבגדים ביחד בסל גדול .
אימא עטפה את עצמה במגבת, אך השכנה נשארה ערומה ללא מגבת. היא הייתה יפה ושמנה במקומות הנכונים, ככה הדודה העירה, ואני חשבתי:
הייתכן ובגלל זה היא לא מתכסה במגבת..?'
אבל האדים החמים קיבלו את פנינו והכול התכסה, וכולם נעשו דומים כמו שאימא אמרה.
אותי האדים עשו עיוורת בעיניים. שאון המים אשר זרמו בקול גדול עשו אותי חרשת וכל הדיבורים סביב ומסביב הפכו אותי אילמת.
אסור לדלג על שלבים, כך הסבירה הדודה הרופאה לבת שלה. ואני רציתי לדלג כי בתחילה היה החלק המרגיז של טקס הרחצה בו אימא חפפה לי את הראש באופן יסודי. כן, את החלק הזה לא אהבתי בכלל, במיוחד כי שערי הארוך כיסה את פניי והכניס לי סבון שורף לעיניים. אחר כך אימא שפשפה את הגוף שלי בספוג קשה, ובעיקר הקפידה לנקות את פנים האוזניים.
המבוגרים יודעים שלתוך האוזניים נכנס הלכלוך אותו הם שומעים מכל עבר במשך היום, לכן חשוב לשפשף חזק ולנקות היטב את האוזניים. ואני חשבתי לעצמי: אני הרי לא שומעת הרבה לכלוך במשך היום, ולמה בכל זאת אני צריכה לעמוד בשקט ולהתנקות?
רעש והמולה היו תמיד בחדר הראשון, אך בחדרים הפנימיים והחמים יותר כמעט כולם התרחצו בשקט והקולות הפכו חרישיים. שם אימא והשכנות התרחצו בעיניים עצומות ובמים מאוד חמים אשר שרפו את גופם, לכן לשם אסור היה לילדים להיכנס.
למה? אינני יודעת אך במילא לא רציתי להיות שם.
בזמן הזה נשארתי לדאוג לעצמי והרגשתי את ההנאה הגדולה. התזתי מים והפרחתי בועות סבון, הסתכלתי איך המים זורמים להם, ובעיקר חשתי שמחה גדולה להיות לבד ללא השגחה.
הזמן שלי למשחק היה קצר, רק עד שאימא סיימה, והכול תמיד נגמר מהר מדי.
אימא אספה את כלי הרחצה ובקוצר רוח בולט, אשר תמיד ליווה את הסוף, אמרה: "דברים טובים נגמרים מהר".
ועבורי לשחק במים היה הדבר הטוב ביותר בכל העולם כולו.
אך לאימא לא היה זמן לחשוב או לדבר, היא עטפה אותי במגבת והלבישה אותי בגדים מאוד חמים, ברור שכדי להגן על הראש היא קשרה לי מטפחת גדולה מצמר של סבתא רבקה.
כאשר היינו כולנו מוכנים ועטופים כמו דובים יצאנו החוצה לרחוב הקר והמקפיא, אך לא לפני שעשיתי "פו פו" גדול לכיוון המראה בכניסה כדי לגרש את הבעיות. והיא, המראה, חייכה אלי בחזרה כי עבורה הייתי הילדה הכי יפה בעולם ולכן היא לא הרגישה שיש לי בעיות.
איך ידעתי שאני הכי יפה בעולם?
בגלל כל המחמאות של האנשים המבוגרים, אשר תמיד אמרו וחזרו על כך בפניי שוב ושוב ובכל הזדמנות. ואני מאמינה להם, כי הרי המבוגרים יודעים הכול ולכן כנראה זו האמת.
האם הם מתכוונים לכך..?
החגיגה הגדולה
היום הבת שלנו בת ארבע!
אימא הכינו לנו ארוחת בוקר חגיגית ללא דייסה וערכה שולחן מאוד יפה.
"היום תצא עם הילדה ל'קמרה'", שמעתי אותה אומרת לאבא, ועבורי זהו הטיול הכי נהדר, כי ללכת עם אבא לקמרה הגדולה זו תמיד החגיגה האמיתית של יום ראשון אחרי ארוחת הבוקר.
כולנו אכלנו ביחד, הרי ביום זה אבא לא הולך לעבודה בבית החרושת לשוקולד. ואימא אמרה: "נכון, שוקולד זה גם אוכל, טעים לגדולים ולקטנים כאחד, אבל לא כמו ארוחת הבוקר החשובה והטעימה של יום ראשון".
אימא שמה לבשל סיר גדול עם תפוח אדמה בקליפה (ומונדירך), במרכז השולחן הניחה צלחת גדולה ובה כמה חתיכות של דג מלוח מעוטר בבצל ירוק וצנונית אדומה, ריחם היה מאוד חריף וצבעם העז העפיל אפילו על הטעם הנהדר אותו כל כך אהבתי לחוש בפי.
בסיום הארוחה יצאנו לטיול של יום ראשון. תמיד רצתי קדימה לפני אבא כי מאוד מיהרתי ורציתי כבר להגיע, לכן לפעמים גם נפלתי על הגב. אבא נבהל כי אימא ביקשה ממנו לשמור עלי טוב. אבל אני יודעת שהוא לא היה אשם, פשוט מיהרתי ולכן לא נזהרתי. אפילו הקאתי מעט את הארוחה הכי חשובה ביום, והרגשתי את הטעם המלוח בפה של הדג מלוח. אבל לא נורא, נשאר לי מספיק אוכל בגוף כי הייתי שמנמונת, כדבריה של השכנה ממול.
חבל שהשמלה הלבנה התלכלכה, אבל זה כבר סיפור אחר, ואותו אבא יסביר לאימא בערב. הלכנו מאוד גאים יד ביד ברחוב אקדימיציסקיה. היינו כמעט לבד ברחוב כי השעה הייתה מאוד מוקדמת לפני הצהריים. זו השעה בה ביקשה אימא שנצא מהבית כדי שהיא תוכל להספיק לנקות בשקט וביסודיות.
לאימא לא היה יום חופשי אפילו ביום הולדת שלי...
סבתא אמרה:
"ככה זה אצל כל האימהות, אין יום חופש כאשר יש ילדים קטנים!"
הסרט אותו אבא רצה לראות היה מיועד לגדולים ונקרא "קומדיה", ומכיוון שהייתי ילדה קטנה והסרט לא היה עבורי התיישבתי לי מתחת לספסל באולם והשתעממתי.
אחרי ההתחלה, כאשר אבא התחיל לצחוק ולא ראיתי כלום בחושך המוחלט, הכנתי לי דלי גדול וכף גדולה ב"כאילו", כדי לדמיין לעצמי סרט משלי. בשקט בניתי ארמונות של חול בלונים בכחול אדום כחול, גלידות מקושטות ונסיכות קטנות יפות ועדינות.
לסרט שלי קראתי "פנטזיה" .
עולם שלם נולד מתחת לכיסא של אבא, אשר היה מרוכז בסרט. וכך העברנו את הזמן בנעימים. אבא לא הפריע לי, צחק בקול והיה מאושר, ואני לא השמעתי קול... והייתי מאושרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--15-16-17 סופרת
חלומות גדולים
ביום ראשון שלאחר מכן הצטרפה אלינו אימא, לכן הכול הפך שונה. אימא אוהבת להסביר לי הכול, והתעקשה שאראה יחד איתם את הסרט המצחיק ולא אשחק בדמיונות.
מה יצא מכל ההסבר?
היא הפריעה לעצמה להסתכל וליהנות, לכן הפסידה את החלקים החשובים של הסרט, ואני לא בניתי את הארמון שלי "פנטזיה". בכלל, אימא בזבזה המון זמן על הטפות כדי לחנך אותי כיאות וחבל, לא תמיד התחנכתי כרצונה.
איך אני יודעת?
ככה סבתא אמרה לה כשחשבה שלא שמעתי...
וזה נכון!
באותו יום התנהגתי מאוד גרוע. היה לי משעמם ומאוד עצוב ואימא כעסה עלי כשיצאנו מהחושך של הקמרה הגדולה למדרכה המוארת של הרחוב החשוב והפתוח.
מיד הבחנתי ב"דאדא" (רוכל) המוכר "מי זלצר". הוא עמד קרוב לפתח היציאה מהקולנוע , ואני נעשיתי צמאה ורציתי לשתות בכוס גדולה מים קופצים בצבע אדום מעורבב עם צהוב.
אוהבת אני מאוד כאשר הבועות של המים קופצות לי ישר לפנים, וכך יכולה אני ללקק את הבועות הזעירות ולגעת בקצף כמו הקצף של הים. כל כך טעים, כמו טיפות ברד מתוק.
"דאדא" המוכר תמיד מחכה לכל הילדים באמצע הרחוב, ואי-אפשר לא לראות אותו או להחמיץ. קשה עוד יותר להתאפק כאשר יוצאים מהאולם החשוך. "דאדא" השני, האיש עם הבלונים הצבעוניים, עומד לידו ותמיד אני חולמת כיצד הוא מחביא את בלון ההפתעה, גדול מבריק אדום ורק שלי.
בינתיים אימא נרגעה כי אבא הזכיר לה:
"את זוכרת את יום הלידה של הילדה, כאשר היא חיכתה בסבלנות עד שתסיימי לראות את הסרט 'דם כחול אדום'?"
"נכון", חייכה אימא ובאותו יום קיבלתי גם שתייה וגם בלון אדום. אבל לרוב הבקשות שלי נשארו כחלומות אשר נעזבו בקמרה הגדולה בחושך מתחת לכיסא של אבא...
ובאותו יום, בגיל ארבע, הבנתי שחלומות נושמים ומתקיימים הרבה יותר טוב בחושך ובאור הם פשוט נחנקים מהסנוור. חבל שכך!
אבא אמר שזה לא בגלל משחק החושך והאור אלא בגלל שאין לנו מספיק כסף, ככה מתנהגים המבוגרים כאשר הם מאוד עניים.
נו, באמת..!
אז למה?
באחד במאי, בחגיגה הגדולה של כל פועלי העולם, כן היה לנו כסף והתנהגנו כמו אנשים עשירים וחגגנו את חג הפועלים. התיישבנו בבית קפה והזמנו פירושקי (בלינצ'ס) ממולאים בצימוקים והמון קצפת מונחת בצד.
כל כך שמחתי... אבל התבלבלתי, אז אימא הסבירה לי שלפעמים גם לעניים מתחשק להרגיש עשירים. אהבתי את חג הפועלים.
המלחמה האחרונה.
חודש מאי היה תמיד חודש מוזר ואותי הוא הפחיד. בהתקרב התאריך תשעה במאי אימא שתקה ואבא בכה כאשר אמר לה: "זהו תאריך גדול בו ניצחנו את החיות הנאציות, אך לאחיותיי לוסי ויאנה כלום כבר לא עזר ולהן זה היה מאוחר מדי".
אימא שתקה והקשיבה ושקעה בהרהורים, במיוחד באותו יום כאשר לכבוד הניצחון ביקרנו בגן קסטיושקה והסתובבנו בשבילים המוכרים שהפכו לנקיים כמו לפני המלחמה.
השכנים אמרו באותו בוקר כי כדאי לנו להתרחק מהבור הגדול אשר בגן, כדי שלא ניפול לתוכו ונמצא שם "חלקי גוף אדם". ואני חשבתי לעצמי: 'כיצד זה ייתכן הרי המלחמה הסתיימה. הכול נקי, לא?'
אולי קשה לאימא להיות רחוקה מהביטחון אשר משרה עליה הבית הסגור, לכן קשה לה לטייל וליהנות.
ואולי הזיכרונות עד כמה הכול היה פעם שונה גורם לה עצב בעיניים... למזלנו הגשם אשר הופיע פתאום שטף את העצים שעל שפת האגם היפיפה, ומחק את העקבות אותם לא רצינו לראות. המגע של הטיפות הרטיב את שערותינו והתערבב בדמעות של אימא.
אבא לחש לאימא: "אהובה שלי".
פנינו לשביל ומילאנו את פינו בתותי בר מתוקים. קטפנו גם את הפטריות הלבנות, ואז אימא אמרה לאבא:
"צריך להיזהר, לא כל הפטריות טובות, אך ריח הגשם תמיד טוב ומראה הפריחה של פרח ה'רמשקה' בשלל צבעים של צהוב וכתום, נותן את האוויר לנשימה".
הסתכלתי ולפתע אימא הייתה שונה – יפה, צעירה ולא רצינית כל כך. הנחיריים באפה הפכו לשתי צינוריות חלולות ודרכם נראה שובל חריף של ניחוח, הפה נפתח כלפיי וחייך ברוך, והעיניים אומנם דמעו אך הדמעה נפלה על הבטן אשר התיישרה. לפתע אימא שלי דמתה לנסיכה.
אפילו הצוענים שתמיד היו שם לא הפריעו לנו, הם הסתובבו והלכו מסביב, אוחזים ידיים כמו מנגנים על קלידים לבנים של פסנתר, נזהרים לא ללחוץ על קלידים שחורים כדי לא לחולל מהומה.
כן.
יש רגעים שאימא שלי לא דומה לעצמה.
באותו יום היא שכחה לחנך אותי ולא הזהירה אותי מהצוענים...
הילדה הכי יפה בגן
הזמן חלף והגיע היום החשוב ביותר. סיימתי לאכול את ארוחת הבוקר ויחד עם אבא הלכנו לגן הילדים. ידו הגדולה בידי הקטנה, כובע צמוד לראשי להגן עלי מפני הקור אשר מאוד אוהב להיכנס לתוך אוזניי, לחיי ורודות סמוקות בהשפעת הרוח הקרה, ורגליי קופצות משמחה. הגענו לגן והדלת נפתחה לרווחה. החצר הגדולה בלעה אותי לתוכה, ארגז החול הושיט לי דלי עם כף אדומה, מגרפה כחולה ומעדר ירוק, וילדה יפה חיכתה רק לי כדי להתחיל לבנות יחד את הארמון מהסרט "פנטזיה"... בצהריים אכלנו בגן, לא זוכרת מה, כי אף מטפלת לא התעקשה שנסיים את כל אשר הניחה בצלחת הקטנה. אולי כי בגן יש חוקים אחרים, לא כמו של אימא בבית. אבל אחרי האוכל היה עלי ללכת לישון, בגן זו הייתה חובה, כנראה שהמטפלות אוהבות את הילדים במיוחד כאשר הם ישנים.
הרבה שעות ביליתי שם. לפעמים אימא הגיעה לפני הזמן ולמרות החושך אשר השתלט על הערב הייתה צריכה לשבת לחכות בספסל הנוקשה והקר וראשה נשמט מדי פעם בעייפות גדולה.
אימא הייתה ביישנית וחיכתה המון זמן, ומאוד התפלאתי שיש חוקים גם לגדולים. אימא הרי עבדה קשה מהבוקר ועד שהדליקו את החושך והייתה לה משרה חשובה בעבודה, אבל כשהיא הגיעה לגן להחזיר אותי הביתה היא לא הייתה מיוחדת ולא קבעה חוקים למטפלות. כאן הגננת קבעה. לכן היא ישבה בשקט והסתכלה עלי מרחוק ולפעמים בכתה כמו ילדה קטנה, אך אני לא בכיתי כי אמרו לי להתנהג כמו גדולה. ורק בדרך הביתה, באוחזי בידה הגדולה, ברח לי הפיפי לתחתונים והרטיב את המכנסיים. והדרך הייתה ארוכה והיה לי קר ולא נעים...
אבל זה כבר סיפור אחר על חינוך טוב והתאפקות, ואין לזה כל קשר לשעות הארוכות אותן ביליתי בגן לבד, ללא אימא ואבא, כמו שאמרה השכנה הרכלנית כאשר היא הסבירה לאימא שלילדה שלה זה אף פעם לא קורה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים -"דם כחול אדום"-סוף; פרק 2...תהנו -עמודים--18-19-20-21 סופרת
"לגדל ילדים זו מלחמה"
הזמן חלף. עדיין גרנו ברחוב מרטוביצ'ה, וגם אחרי ארבע שנים אימא חשבה שזה מאוד קשה לגור לבד בלי סבתא...
לכן ההחלטה גמלה אחרי שאחותי נולדה והחיים נעשו הרבה יותר קשים, כמעט בלתי אפשריים, וביום לא בהיר במיוחד וללא כל הכנה עזבנו את הדירה הקטנה רק כי הדירה החדשה התפנתה בהגרלה.
ארזנו בערב ובבוקר נסענו לרחוב גלבבה, הרבה יותר קרוב לסבתא רבקה. ואכן, מיד נעשה יותר קל עם עבודות הבית, כי סבתא עזרה לנו וכל יום הסבירה לאימא ואבא כיצד לחיות נכון וכיצד להתנהג כמו מבוגרים אחראיים.
היא אומנם התגוררה עם הדודה הרופאה ברחוב טשרנישבסקיה, שהיה סמוך אלינו, אך אפילו משם היא שלטה יפה. ברגע שהתפנתה עוד דירה בבניין שלנו, הם עברו כדי שלסבתא יהיה יותר קל לעזור לכולם.
לי נעשה הרבה יותר שמח.
הדירה שלנו הייתה פשוטה אך הרבה יותר גדולה, שני חדרים בקומה עליונה עם מרפסת ארוכה מסוכנת ולא בטוחה לילדים – ככה אימא אמרה מיד והוסיפה בדאגה:
"אפשר ליפול ממנה ולשבור את הראש!"
גם פה היה המטבח משותף עם משפחה זרה, ובו תמיד היה ריח של תפוחי אדמה המתבשלים בנקניקיות תפוחות ועסיסיות, שלנו או של השכנים. אהבתי להיות במטבח קרוב לריח הטוב, אבל הגדולים לא ממש אהבו אותי מסתובבת בין הרגליים.
הכי קשה ולא נוח היה להספיק לרוץ כדי לעשות פיפי וקקי בחוץ, כי החור ששימש כבית שימוש היה מאוד מרוחק מהמטבח ואני תמיד נזכרתי מאוחר מדי. ואיך לא? הייתי שקועה בריח הנקניקיות המתבשלות.
הטוב ביותר היה לשחק למטה בחצר קטנה ופנימית, וממנה לחלום ולהשקיף על המרפסת הגבוהה שלנו כדי לנפנף למשפחה שלי.
אהבתי לשחק בחול הרך שבארגז המשחקים. לפעמים החול נכנס לציפורניים הזעירות שלי ולכלך אותן, ולפעמים לא!
אימא סבלה מזה נורא, ותמיד התלוננה לשכנים כמה היא שונאת חול בציפורניי ובשערותיי.
לעתים, כאשר לא ירדתי למטה, חלמתי את מחשבותיי בהביטי החוצה דרך העץ הסגול "סיריין" (עץ לילך בעל פרחים סגולים הצומח בארצות קרות), שהיה ספוג ריח נפלא. מזל שהפרחים נפלו לתוך חלוני פנימה, וכך יכולתי לגעת בקלות בענפיו.
העץ שלי שימש כבית לציפור החומה וה"פשוטה", אבל קולה היה קול יפה כמו של זמיר. אבא אמר: "היא אולי פשוטה אבל מאוד מיוחדת, כי היא מבשרת את האביב והתקווה".
אני חשבתי אחרת – לדעתי היא שרה את השיר העצוב על פרידה "תחת שמי מוסקבה", לכבוד המקומות אותם עזבה.
אבל אני ילדה, אז מי צודק?
לפנות ערב אהבתי יותר מכל לחלום כי אני בת הים הקטנה בגוף קל כמו בועה של קצף סבון, המרחפת על פני הגלים ומפלסת את דרכי בזהירות ובמיומנות בתוך המערבולות. משלבת את זרועותיי ואצבעותיי ועם כל זריחה עולה למעלה כדי לצייר כל יום מחדש. חלום מיוחד ומעניין.
לא פעם אבא שלי כעס, "את בת שש, תפסיקי לחלום ותשמרי על אחותך". לעתים הייתה לנו מלחמה בה נענשתי קשות, למרות שעבורי היו אלה רגעי קסם ילדותיים.
אבא אמר לי: "תעמדי עם הפנים לחזית ארון הבגדים החום בדממה מוחלטת במשך דקה". וזה היה המון זמן ומאוד משעמם. בכי לא עזר במאום.
אימא אמרה לו: "חבל שאתה משקיע כל כך וכועס, יש לנו ילדה מאוד מרדנית".
ומי ניצח במאבק בין אבא וביני – "פושקין", כלומר אף אחד .
כי מי יכול לנצח את הילדה העקשנית... אז אבא במבוכה ובצער פסק:
"לגדל ילדים זו מלחמה".
שוקולדים
ופתאום השמש הגדולה והשורפת של החבר סטאלין שקעה, שמה קץ לאסון כללי מתמשך ולעריצות של אדם נורא.
את זה שמעתי כשסבתא רבקה אמרה לאימא בלחש, ואימא אמרה: "ההרגשה של כולם ברחוב כאילו בן-רגע כולנו התייתמנו, נשארנו בלי אבא גדול".
אך אני הרי לא יתומה, יש לי אבא ואימא?
"נראה לי כי ברוסיה קל מאוד להתייתם"... נבהלתי מכל הלחישות והדיבורים, הם הותירו אותי בוכה מתייפחת אבודה ומאוד מבולבלת.
"מה נעשה עכשיו, בלי השמש מעלינו?" שאלתי את אבא בזהירות.
אבא רכן ולטף אותי באהבה, "לא נורא, נסיכתי, נחיה, יהיה בסדר".
ובאותה נשימה ממש, ברגע בו הסתיימה צפירה ארוכה ועצובה התחילה מוזיקת ולס שמחה, והוציאה את כל האנשים לרחוב בריקוד שירה ומחיאות כפיים. וכהרף עין פסקו הלחישות... ואני לא הבנתי את כל הדיבורים והמעשים המתרחשים סביבי.
הכיצד בכי וצחוק יכולים להיות קשורים למותו של אותו אדם עצמו?
למחרת, כדי לרכך את המכה ואת הפחדים שלי כתוצאה מהלחישות בקשר למותו של "השמש", וכדי להוציא את הבהלה מעיניי, קיבלתי מתנה גדולה ומיוחדת:
אבא הביא לי קופסת עץ לא גדולה ולא קטנה. קופסת פלאים יפיפייה.
פתחתי אותה בזהירות ושתי עיניי סונוורו מיד למראה קוביות קטנות וזוהרות העשויות צורות שונות ומסודרות יפה. הן הפיצו ריח של שוקולד בטעם חמאה. כולן עטופות בנייר פנטיק (נייר עטיפה מאלומיניום), מבריק מרשרש ובהמון צבעים.
השוקולדים העטופים סנוורו אותי ושבו את לבי מאותו רגע לנצח.
הייתי המומה ונשמתי נעצרה. בזהירות פתחתי פנטיק אדום כחול אדום ומרשרש. ידיי רעדו כשהתקדמתי לכיוון הפנטיק השני, כשעדיין השוקולד הרך נמס בפי בתשוקה שלא ידעתי כמוה מעולם עד אז.
רציתי לפתוח את כולם אחד לאחד, אבל אימא אמרה לי:
"אל תאכלי כל כך הרבה שוקולד, זה לא בריא. כל השיניים שיש לך בפה יפלו לך".
לא הבנתי, איך זה ייתכן?
מאוד נבהלתי, הרי עוד אפילו לא צמחו לי כל השיניים. ומכיוון שלא הבנתי שתקתי ועצרתי. רק לרגע.
ליטפתי את הקופסא בזהירות. היא הייתה מעץ יפה חום-לבן, ושוב הצצתי פנימה. לא התאפקתי כי השוקולד הבא נתגלה כקובייה מעוגלת של לב חם ויפה...
אחזתי את לב השוקולד בין שתי אצבעותיי בזהירות רבה כדי לא למעוך אותו, וקירבתי בעדינות לפי שכבר נפתח לקראתו. בחוסר סבלנות דחפתי את הלב הרך ונגסתי. מתיקות נפלאה נספגה לי בלשון ובחך, המילוי החמוץ שהיה בתוך הקובייה היווה עבורי הפתעה גמורה. ריח טוב של פטל נשאף לנחיריי וראשי הסתחרר קלות. לא יכולתי להשאיר את המילוי להרבה זמן בתוך הפה כי הוא החליק לגרוני.
מאושרת נגסתי שוב במרץ רב, עכשיו כבר ידעתי למה לצפות...
אבל הנה שוב הפתעה, הנגיסה השנייה הייתה שונה, יותר טובה מתוקה ועסיסית בטעם דובדבן. ואז, כאשר הורדתי את עיניי לידי האוחזת בקופסא, גיליתי לתדהמתי שלא נשאר בקופסא כלום...
כל כך מהר נגמר ואני לא הספקתי אפילו לחשוב ולתכנן ולהשאיר ליום אחר.
אז חלפה בי מחשבה מרגיעה: אבא ידאג להביא לי עוד.
בערב אימא ואבא כעסו עלי כי לא נותרו קוביות שוקולד בקופסא. הם אמרו שקשה מאוד להשיג דברים טובים כמו שוקולד העשוי מחמאה.
"כן!" אמר אבא לאימא מאוחר בערב, "מאוד קשה יהיה לי להביא שוב. את יודעת כמה הסתכנתי עבור הקופסא הזאת. אך ראית עד כמה הילדה הייתה מאושרת".
אימא הביטה בו ואמרה: "אתה גבר טוב, אך אבא רגשן מדי!"
ואני חשבתי לעצמי – מזל שנשארה לי הקופסא כשימושית לאוספים של פנטיק!
קייטנה
לחנך אותי כיאות היה הדבר הכי חשוב בעיני אבא ואימא, והתפקיד העיקרי של כל הורה – כך שמעתי אותם מדברים שלא בפניי.
"כיום את כמעט בת שבע, את צריכה להיות עצמאית", אמרה לי אימא. ואני חשבתי – האם העובדה שאחותי גדלה והתחילה להיות מעניינת וערנית לא משפיעה על כך?
אחותי הפכה ל"מתוקה קטנה", התינוקת של המשפחה. וכידוע לכולם, תינוקת אחת זה די והותר למרבית המבוגרים.
בקיץ לפני כניסתי לבית הספר צצו בעיות חינוך לא צפויות. זה קרה בדיוק ברגע בו נשלחתי מהבית להיות גדולה ועצמאית, ולבלות בחברת ילדים אחרים בני גילי על שפת האגם.
נשלחתי לקייטנת ילדים לחודש ימים.
המקום היה ממש קרוב למים, האוכל היה לא טעים, המיטה קטנה וההמולה מסביב גדולה. סדר יום מאוד קפדני הבטיח לעשות מאתנו ילדים מחונכים ונאמנים "פיאנירים" (חניכי תנועת הנוער) של אימא רוסיה.
השחייה באגם בתוך המים הקרים גם בשעות חמות אמורה הייתה לחזק את מצב בריאותנו. לי היה קשה להתרגל לאוכל, וקשה לישון בצפיפות ובמקום זר. כן, זו הייתה לי הפעם הראשונה רחוק מהבית, בלי אבא ואימא.
החלטתי לקבל עלי את האחריות ולהתגבר.
בשבוע הראשון, שהיה ארוך ועצוב מהרגיל, התחלתי להתרגל. וכאשר מצאתי לי את נטשה, ילדה נעימה, חזר אלי החיוך והצחוק. למרות זאת מאוד התגעגעתי הביתה, לכן שמחתי כאשר ראיתי את אבא ואימא עומדים בשער עמוסים בחבילות אוכל מהבית. בכיתי ורצתי לקראתם.
אבל אולגה אלכסנדרובנה, המדריכה הראשית חמורת הסבר, התיישבה מולנו ובפנים קפואות אמרה: "רוזה שמולביף, אנא קחי את הילדה שלך הביתה מיד!"
אימא החווירה והביטה בי בשאלה.
"הביתה מיד כי הילדה מרטיבה את המיטה בלילה!"
אולגה אלכסנדרובנה כעסה מאוד והמשיכה לדבר ולהעליב אותי לפני כל החברות, אשר התביישו כמוני כי כולנו ישבנו ביחד בחוץ בזמן השיחה הקשה. נשמתי אוויר, הבטתי עמוק בעיני אימא ואמרתי בנחישות:
"אני לא חוזרת הביתה! אל תדאגי! לא תהיה יותר הרטבה במיטה!"
פניתי למדריכה ואמרתי:
"אולי אני ילדה לא מחונכת מספיק, אבל יודעת אני להיות אחראית ונחושה. לכן, מהיום אפסיק!"
הושארתי. הימים עברו במהרה. אבא ואימא לא ביקרו יותר. לשחות לא למדתי. אך המיטה נשארה יבשה.
גם עיניי הפכו לצלולות יותר כי הדמעות התייבשו בהן לגמרי ולא שבו עוד.
שלום כיתה א".
חלף עוד זמן ויומי הגדול הגיע, יחד עם פתיחת עונת הסתיו אשר השיל את עליו והתחדש בגווניו.
גאה פסעתי בצעדיי הקטנים לבית הספר, לבושה בהתאם למקובל ובאופן המקסים ביותר עלי אדמות. שמלתי החומה וסינרי הלבן גרמו לי גאווה גדולה כמו לכולם. הרקמה אשר נתפרה על חזי מעשה ידי סבתא רבקה בלטה למרחק, הפיצה את אהבתה כלפי והעניקה לי בכך הרגשה של ילדה מיוחדת.
שתי צמותיי הארוכות נקשרו בסרט לבן מבריק, ועוד אחד נוסף בצבע לבן נקשר בצד ימין מלפנים, והוא אשר הוסיף חן ליופיי. הייתי יפה מאושרת וציפיתי לגדולות ולהרבה הרפתקאות.
כל התקוות והחלומות היו לפניי וכל עתידי צעד קדימה. הייתי גדולה במחשבות וקטנה בחגיגות של ימי הולדת...
פתחתי את דלת שער הברזל של בית הספר שלי ושמו "פארוסקיה" (רוסית), ופסעתי פנימה בבטחה. ידי בידה הימנית של אימא, ובידה השנייה תיק קטן ובו סנדוויץ' מלחם שחור עם חמאה ובצל ירוק שזור בצנונית אדומה. המחשבה על ריחם החריף העלתה בנחיריי את ריח הבית, אשר התערבב עם ניחוח עז של הפרחים שאחזתי בידי השנייה.
הכול נראה מושלם.
הייתי כמו כולם – ילדה רוסייה גאה!
בת דודתי התנהגה כילדה "זדובקה" (יהודייה) אמיצה וטובת לב, המתאמצת קשה לרצות את כולם כדי לשמור על תוארה הנאות.
לחברתי מהגן, נטשה, היה קל להיות שייכת כי אבא שלה היה אומנם יהודי וזו בעיה אך אימא שלה הייתה רוסייה, וזו בהחלט הייתה מתנה מועילה.
כבר מהיום הראשון ללימודים התאהבתי בהפסקות. אימא חשבה בסדר הפוך, עבורה הכי חשובים היו שיעורי הבית.
"עלייך ללמוד כתיבה תמה יפה", אמרה, "כי כתיבה תמה זו תמונה המראה לכולם שאת מחונכת היטב". ואכן, אימא לא ויתרה וכל יום מיד אחרי הכביסה של הבגדים שלי ישבה עד שעה מאוחרת בלילה ובדקה את האותיות הקטנות, תיקנה ותיקנה.
חשבתי לעצמי: 'עלי למצוא פתרון איך להתקדם מכאן, איך לרכך את המכה של שיעורי הבית בלי לכתוב שעות..?"
החלטתי לקבל עזרה מילדים אחרים. אספתי קבוצה של ילדות וילדים מהרחוב שלנו וביחד שקדנו על שיעורי הבית של הכתיבה התמה שלי, וכך הפכתי את הכול למשחק תחרותי. הבנות עשו כמוני, הבנים עשו כמו הבנות ולי נעשה יותר קל. החיים היו טובים.
הרצון להיות חלק מהקבוצה והרצון להיות רוסייה כמו כולם, אך באותה מידה להיות שונה בצורה נעימה, לקבל הערצה ולפרוח כמו פרח בשדה פרחים באופן יחיד ומיוחד, הביאו אותי לבסוף למקום טוב, ובמהרה הפכתי למלכת הכיתה.
אהבתי להיות מלכת הכיתה, אהבתי להיות חברה טובה ואהבתי מאוד את חיי .
עץ אשוח ירוק עד.
חג המולד של אותה השנה גרם לבעיות רבות ביני לבין אבא ואימא. למדתי במשך השנים שאנו רוצים להיות דומים לשכנים סביבנו ולהיות "כמו כולם", לכן טבעי היה בעיניי שיהיה לנו עץ אשוח עם כל הקישוטים והמתנות. ככה זה היה תמיד וכך זה חייב יהיה להיות השנה, אך בחג הזה הכול השתנה.
רציתי שיהיה לנו עץ מקושט ואולי אף יותר יפה וגבוה מהרגיל, ואימא ואבא היו עסוקים במחשבות אחרות לא מוכרות לי וספק אם הם הכירו בכך, אך דבר מה נפל במשפחה שלנו.
באותו ערב בו השתנה הכול השתוללה בחוץ סופת שלג עזה, סימאה את עיניי ולא אפשרה לי לראות אף למרחקים קצרים. השלג ירד ללא הפסקה במשך היום, ואם לא הפתיתים הלבנים אשר זהרו למרחקים החושך אשר ירד כה מוקדם יכול היה לבלוע אותי.
יצאתי את הבית בשקט ופילסתי את דרכי בנוף הקפוא, כי החלטתי להביא בעצמי את העץ המתאים הביתה. אבא היה עסוק וסידר ניירות ומסמכים, ואימא הייתה מוטרדת ממה שאירע בעבודה שלה בזמן הנאום של האסיפה השנתית הגדולה.
התגברתי על הפחד, הרי הייתי כבר בת תשע וקצת ולכן מספיק גדולה כדי להיות אמיצה והחלטית. בדרכי החוצה, מיד בקצה הרחוב, פגשתי קבוצה של חיילים שמחים ונמרצים אשר עמדו ושוחחו ביניהם. קבוצה כזאת הייתה מצליחה בדרך כלל להפחיד כל "ילדה פחדנית", אך לא אותי. בטבעיות רבה ביותר התחברתי אליהם.
"איבן פטרוביף", פניתי למנהיג החבורה לאחר ששמעתי את שמו נישא בפי חבריו, "תעזור לי בבקשה!"
איבן פטרוביף, ג'נטלמן צעיר למרות היותו חייל, הביט בי ואמר:
"ילדה יפה וחייכנית את, נמצא לך עץ אשוח. אני לשירותך בואי אחרי", וכל חבריו הצדיעו לי.
חושך של לילה שרר אותו יום אחר הצהריים. הימים לפני החג הגדול והחשוב, רחוב מרטוביצ'ה דרגמנובה עמוס באנשים שנעים מסביב וממלאים את שתי המדרכות בהמולה נעימה, ואני נצמדת לחברתם של החיילים כדי לא לאבד את דרכי, מניחה את ידי הקטנה בידו של החייל איבן פטרוביף.
בעוברנו דרך השוק הצפוף של יום ראשון כוסו בגדיי בעשרות פתיתי שלג, ולפתע זיהיתי את העץ שלי בין כל העצים שסודרו שורות שורות, מוכנים לקראת החג. ריחם החריף הפיץ עוצמה של חיים בשיאם, הניחוח החזק חדר לנחיריי והרטיב בהתרגשות את אישוני עיניי. הרגשתי שמחה, נחישות והרבה כוח על כי מצאתי את העץ הטוב ביותר. בצדי השוק הצבעוני ישבו בבושקות (סבתות) ומכרו קישוטים יפים, נוצצים ומלאי צבעים שהונחו בסלסלה של איכרים.
הרגשתי תחושה של חג וחוויה גדולה.
אף לרגע לא דאגתי שככה העזתי, אך לפתע נצבט לבי למראה נדנדה מעץ סדוק בחצר אחד הבתים. התרוממתי על בהונותיי והסתכלתי דרך החלון ממנו הציצו לעברי קישוטי אגס מצמר גפן אשר נתלו על העץ החגיגי בבית פנימה. לרגע התגעגעתי למראה המוכר כל כך, ללהבה החמה המתפוצצת באח אותה השארתי בבית שלנו. הורדתי את עיניי ודעתי הוסחה למראה הקסום של נטיפי הקרח שנתלו בכל מקום, והם אשר רככו את תחושתי והחזירו אותי למשימה. אחזתי בזרועו של איבן פטרוביף החייל ובאומץ מחודש האצתי בו:
"אני זקוקה לעץ מיוחד, בבקשה". והוא ללא היסוס ובעזרת חבריו בדק זרק הרים והזיז את העצים המונחים על האדמה. ללא לאות הפך עץ אחר עץ כדי למצוא את המתאים ביותר. פסלתי הרבה עצים עד שלבסוף הגענו לתחתית הערמה ונמצא העץ. גאווה הציפה אותי כשחזרתי הביתה עם העץ הנישא בידי החיילים המאושרים, ולא שמתי לב שכשהגענו לפתח הבית כמעט ופרחה נשמתם של הוריי. אימא רק אמרה "תודה" בשקט ובנימוס, נתנה להם להכניס את העץ פנימה, סגרה את הדלת ופתאום נתנה לי מכה בלחי עד שיצא לי דם מהאף.
"יכולת למות", לחשה חיוורת ופרצה בבכי.
גם אני בכיתי, למרות שלא הבנתי מה קרה ולא הבנתי למה. אפילו לרגע לא קלטתי את גודל חומרת המעשה אותו עשיתי, לא קלטתי את אומץ הלב המסוכן בו ניחנתי, ולא הערכתי כראוי את השפעתי על אנשים זרים. אבל גם לא הייתי ערה לכך שיש בי חוש נסתר לזהות סכנה ולהישמר ממנה...
מאוחר בלילה אמר אבא לאימא בשקט:
"עץ אשוח ירוק-עד הוא סמל והוכחה לעמידה עיקשת והישרדות טובה במקומות מסוכנים או בלתי אפשריים. כן, יש לנו ילדה מיוחדת ואמיצה, יש לנו נסיכה גדולה ואמיתית", אמר בטון גאה. אך כשפנה אלי דיבר בכעס רב.... ואת העונש המשיכו לי גם למחרת.
זה היה שווה – הקישוטים על עץ האשוח אותו הבאתי במאמצים כה גדולים היו היפים ביותר אותם ידענו עד כה, סרטי בד ארוכים, כדורים צבעוניים העשויים זכוכית בוהקת ועשרות נורות פארו את העץ העקשן.
היה זה עץ החיים והתקווה שלי.
סיפור מעשה העץ הקדים את זמני, כשטרם שיערתי עד כמה אהיה זקוקה לכל גילוי של אומץ לב, סבלנות ונחישות במהלך חיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 3...ההתחלה תהנו -עמודים--22-23 סופרת
פרק 3
"התקווה"
לקראת שנתי העשירית הלכה לה ילדותי לבלי שוב. הפכתי זרה. ילדה פליטה העושה דרכה למדינת התפוזים!
"מוזר היה לראות את נפנוף ידך הקטנה מחלון הרכבת גדולה", אמרה לי אימא. ואבא הוסיף: "סיימנו תקופה וזו רק מחצית המאה".
דמעות עומדות בעיניי והרכבת עוזבת!
הנה, רואה אני מרחוק את סבתא מסתירה בגופה את הדודה הרופאה. האם אראה אותן שוב? האם אראה שוב את בת דודתי שנשארה בבית? את חברי?
רציף הומה בני אדם הרצים לכאן או לשם, ים של דמעות, ים של קולות, שקשוק גלגלים, צפירות ארוכות. הכרוז מכריז בשפה הרוסית, גם השפה האוקראינית מתגלגלת ונשמעת מכל פינה אפשרית. פה ושם נשמע גם קול של בכי אשר מתחבא בפינות הנסתרות מאחורי המטפחות הרקומות, קול של רגשות מהלב הנשמע כשפה לא ברורה.
אני מנסה להביט דרך החלון, אך קשה לי לראות היטב כי הכול לא ברור ולא נעים בגלל הזכוכית העכורה והלא נקייה. לכן, כשמגיעות הנשיקות הזכוכית העבה אינה קולטת אותן במעופן ולא מעבירה אותן היטב וכך קורה הגרוע מכל – לא כולן מגיעות ליעדן.
לפתע אימא פתחה לי את החלון והצלחתי לתפוס נשיקה של סבתא. הצמדתי את רכותה לתוך לבי, אך התחושה לא מצליחה למלא אותי שמחה. ריק לי בתוך תוכי. ריק ועצוב.
חלק מהנשיקות חדרו ונפלו על ערמת המזוודות, מתערבבות עם אבק וזיעה. התבזבזו לשווא, נשיקות אבודות.
סביבי כמות עצומה של מזוודות: גדולות, קטנות, נוקשות, רכות או עקומות ומעט שבורות. המזוודות הצבאיות לא נראות לי נוחות במיוחד, אך צבען הירוק בולט למרחקים ולכן קל למצוא אותן בערמה. מזל שהמלחמה הסתיימה ונמצא להן שימוש.
הן עשויות מעץ כבד ונסגרות באבזם רחב, מכילות מקום רב ואפשר לזרוק אותן לערמה ללא חשש, לא כמו אלה החומות הרכות והמכוערות הקשורות בחבל איכרים חזק – מזוודה רוסית טובה ושימושית.
לנו יש רק שתי מזוודות והרבה מקום פנוי, מעט בגדים להחלפה, מסמכים נחוצים, קצת כלי מטבח, אלבום תמונות, חשבונייה מעץ ללמוד חשבון וסדינים חדשים מעומלנים.
"אימא" אני שואלת שוב ושוב, "למה לא לקחנו את הבובות והספרים שלי?"
אימא לא עונה.
מציפה אותי תחושה שברגע זה ממש סיימתי להיות ילדה.
ולמה?
כי לילדים יש צעצועים, ספרים ועפרונות צבעוניים. לי כבר אין.
לפתע נזכרת אני באופן חד בארוחת הבוקר הגדולה. הכול בגלל בליל הריחות אשר עולים באפי ומפיצים אדים המוכרים לי כל כך של ריח נקניק, ביצים קשות, לחם שחור ועגלגל, וניחוח של גוש חמאה שמנה עטופה היטב בשכבות עבות של כמה עיתונים רק מיום אתמול.
הריחות מוכרים לי אך כאן טעמם שונה, והם אינם זהים לריחות אשר השארנו בבית ברחוב "גלבבה".
שמחה אני מאוד כי בשקית החומה והנפרדת ארזנו תפוחים וקצת ריבה מעשה ידיה של סבתא רבקה, אותה עזבנו מאחור.
בהיותי כה עסוקה לא שמתי לב שהרכבת יצאה לדרכה, כאשר ברקע מהדהדים הקולות בצליל רגיל כאילו לא עזבנו אלא רק יצאנו לטייל.
להקות של ברווזים ואווזים נשארו מגעגעות בצל המים, רחוק בקו האופק פרות גדולות נשארו לרבוץ במנוחתן, ולאורך כל הדרך רואה אני הרבה פרחים אשר זה עתה נפתחו והתמלאו זוהר זיו והילה נהדרת.
כל כך קר לי וכל כך חם לי, לסירוגין!
הנוף אותו אני רואה דרך החלון ומסביבי בתוך קרון הרכבת הוא פסיפס של זיכרונות אותם אני כבר מתחילה לשכוח! המצב אליו הגענו "לא כול כך עצוב", ככה אימא אומרת, "תהיה לנו התחלה חדשה". ואני מאוד מבוהלת ולא ממש מאמינה!!
אנחנו משפחה בנסיעה ולא נחזור יותר, כיצד נחיה ללא עזרתה של סבתא? אני תוהה וחרדה.
מצמידה את אפי הקטן והסולד לחלון כדי לראות טוב יותר, אבל רואה רע יותר.
הכול נגמר.
זהו, ראיתי מספיק, אין יותר מה להסתכל, אבנה לי חלום חדש. יש לי פנטיק גזור כמו פרפר צבעוני. מזל שנמצא מקום לפרפר הקטן במעיל הגדול.
חם לי במעיל הארוך, הוא מגיע לי עד הוולינקי (מגפיים חמות). כל הבגדים החשובים והנחוצים לי נמצאים עלי, למה?
אימא אומרת שאין ברירה, שכל הרכוש שלנו ארוז בשתי מזוודות אך כאשר נגיע למדינת התפוזים יהיה לנו הרבה יותר! סבתא רבקה אמרה: "כל ילדה צריכה מעיל ארוך כדי לגדול בו", ותפרה לי את המעיל הזה במיוחד לנסיעה.
השענתי את רגליי על אבזם "כתר המלכה" הסוגר את המזוודה שלנו, זו שאבא החזיר כשחזר מהצבא, וחשבתי: 'עכשיו אני קטנה אבל אחרי שהדרך הארוכה תסתיים ונגיע לחוף אהפוך לגדולה'. אך לא הבנתי מתי בין המעבר מקטנה לגדולה אספיק להיות אני.
בלילה לא ישנתי כל כך טוב, אבל לבסוף התרגלתי לנסיעה. אכלנו, דיברנו וישנו ובינתיים המשכתי לא להבין מאום.
ניסיתי לחשוב על הבית, ניסיתי להיזכר בגינה שלנו, ולא הצלחתי...
רק מעט ריחות טובים וצבעים עזים רקדו מול פניי. חיוך השתלט עלי כשנזכרתי בבצלים ירוקים רעננים קשורים בסרט, ובזר צנוניות סגולות אדומות חריפות וטעימות שחופן אדמה דבוק בצידן.
המשכתי לחייך בחושבי על אימא המכינה לי פרוסה של לחם שחור וחמאה ועליו מעט מלח.
ולבסוף עלה בי טעם של בית.
לפתע הבחנתי מהחלון בילדים עם ילקוטים, דמעה ירדה מעיני והתגעגעתי לריח של מחברת חדשה, לטעם "מי זלצר" ולנגיסה בתפוח ירוק עסיסי וחמוץ. אפילו נזכרתי ברחוב עם המדרכה העקומה בסמטא מול הבית בעירי לבוב . בצלצול הפעמון של בית הספר ובשכנה השמנה היפה ממול אשר תמיד יצאה למרפסת כדי לומר דבר מה. חשתי כיצד נשמתי נעשית כבדה ומנגינה מוכרת מזמזמת באוזניי.
הנחיריים שלי הפכו לשתי צינוריות חלולות מלאות בשובל חריף של ניחוח מוכר. סגרתי את עיניי חזק.
החלטתי כי לא אבכה!
אבל עיניי לא נשמעו ובטני התכווצה, וכל גופי נכנס לרעד בלתי נשלט.
כה קשה עלי הפרידה.
אימא אמרה שאני מתנהגת ברגשנות יתר ומגזימה כרגיל... נזכרתי בצוענים החכמים ונפרדתי מהם בתוך לבי, הם תמיד ידעו לעבור ממקום למקום ולעזוב יפה ללא צער.
הם תמיד אחזו ידיים ושרו ברגעים הקשים, ואמרו כי לעזוב דומה לנגינה על פסנתר – לעתים צריך להשתמש רק בקלידים בצבע הלבן ומאוד להיזהר לא ללחוץ על הקלידים בצבע השחור.
כבר שעות אנחנו בנסיעה. אימא הגישה לידי לחם שחור ואמרה:
"תאכלי, ילדתי".
"אימא", אמרתי ללא קול, "הלחם לא טעים לי".
והרכבת דוהרת...
"ילדתי, תאכלי..."
נפנפתי בידי הקטנה "שלום, אימא רוסיה". הגשם המשיך לשטוף את העצים, ראיתי כי הפטריות הלבנות מציצות לעברי בערגה, התותים האדומים קוראים לי "תישארי..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-3 חודשים נכון ואוסיף משכ2
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 3... תהנו -עמודים--24-25 סופרת
העשן אשר עלה מרכבת הקרונות הזכיר לי את ריחם השורשי של תפוחי האדמה, המתבשלים בתוך נקניקיות תפוחות ועסיסיות לארוחת הבוקר של יום ראשון.
הכול הפך פסיפס של חיים זעירים אותם השארנו מאחור. ירדתי מאדן החלון ושאלתי:
"אימא, מדוע עזבנו? ומדוע עזבנו בחיפזון?"
אבל אימא עסוקה הייתה בשיחה עם אבא, לכן לא נותרה לי ברירה אלא להמתין, וכך שמעתי אותה מספרת לו סיפור שלא הייתי אמורה לדעת ולא נועד לאוזניי.
עיניה של אימא הבריקו כאשר שחזרה את המעשה:
"הכול התחיל בתחילת שנה זו, שבוע אחרי החג, כאשר עץ האשוח עדיין לא הורד באופן רשמי. האווירה עדיין הייתה חגיגית בשעה בה התקיימה האסיפה הגדולה. כולנו ישבנו נינוחים באולם על שם לנין, אך ברגע אחד הכול התפוצץ ונוצרה בעיה!
האזנו בדממה וחבר גלידקו, המנהל, פתח בנאום מרשים וכבר בהתחלה דיבר בטון רציני וגילה דאגה רבה למצב הקשה שנוצר לאחרונה עקב המתח הרב בין העובדים הרוסים והיהודים.
הוא הרים את קולו: 'חברים, כדי לבנות עתיד טוב יותר עלינו להפעיל יד קשה נגד הבוגדים באימא רוסיה...'"
אימא אמרה לאבא שלה לא היה מה לדאוג, הרי כולם ידעו עד כמה החבר גלידקו מכבד אותה, לכן באומץ רב הרימה את ידה ושאלה:
"איך אתה מעז לדבר ככה ולצאת בהאשמות כה קשות?" אבא שאל: "ומה הוא ענה?"
אימא לקחה נשימה וענתה ללא היסוס:
"החבר גלידקו השיב לי בקול נעים כי מדובר ביהודים הלא טובים, אשר מטבעם הם אנשים שונים, שלא כמוך... הוא הוסיף והסביר לי את עמדתו במתינות ובסבלנות, אבל אני התבלבלתי ונבהלתי מעט כי לא הבנתי את ההכללה, וכיצד ובמה אני שונה. ובכלל, הדוגמאות אותם הביא לא היו ברורות, ולא קלטתי מה הקשר ביניהן".
"אז מה הייתה הבעיה?" תהה אבא.
"הוי", המשיכה אימא, "מיד למחרת האספה התחילו ההלשנות בין העובדים כי הבחורה מטשקנט, אהובתו הזנוחה של החבר המנהל גלידקו, הסגירה את ינטה התמימה שהייתה הרה ועשתה הפלה לא חוקית בנושאה את הילד שלו. ינטה התמימה נפטרה בעקבות ההפלה ונקברה בבית קברות יהודי, כי כשמתים כולם חוזרים למקורות..."
עכשיו עוד פחות הבנתי מדוע עזבנו את רוסיה ואת הרוסים, ועלה בי חשד גדול שכנראה עשינו טעות אחת גדולה!
אבא אמר: "עכשיו אני מבין למה שבועיים אחרי האסיפה ושלושה שבועות אחרי ההלוויה של ינטה הצעירה ביקשת ממני להזדרז ודיברת בקול נחרץ: 'עלינו לעזוב מיד!'"
סוף סוף התחלתי להבין מה קרה.
אבא שלי התארגן ונסע למוסקבה והגיש את הבקשה ליציאה מהעיר לבוב, ואימא, אשר לא יכלה לעזוב את העבודה כדי לא לעורר חשד, לא סיפרה לנו כלום והתנהגה כרגיל.
אך לא... כי לפתע נזכרתי כיצד היא סטרה לי ביום בו הבאתי עם החיילים את עץ האשוח לפתח הבית...
אבא נסע לסדר עניינים, אך כמובן לא שכח לקנות לנו מתנות. לי הוא הביא חליפה אדומה מאוד יפה ולאחותי קנה מעיל מאוד חם.
שמחנו לקבל את המתנות, אך הופתעתי מאוד – הרי לא עשירים אנו.
מאז התחיל הכול להשתנות במהירות. כבר בחודש פברואר קיבלנו את הרישיון לעזוב לתמיד, ולכן חודש אחרי ולפני בוא האביב הרשמי כבר יצאנו לדרך. "אסור לבזבז זמן יקר כאשר נופלת הזדמנות טובה", כך אמרה והתעקשה להסביר לנו סבתא רבקה ביום האריזה.
יצאנו לדרך חדשה עם שתי מזוודות, אחת גדולה ואחת קטנה יותר, אימא החלטית ומרוצה מאוד ואבא מבולבל ולא משוכנע, ואנחנו אוחזות בידיהם – שתי ילדות מתוקות ותמימות ללא שום רצון או דעה עצמית.
יום לפני הנסיעה אבא עבד ביסודיות ופרק את הפטיפון הגדול, כדי שיהיה לנו נוח לקחת אתנו ונוכל להאזין למנגינות אחרות, חדשות יותר. את הרדיו המצורף אליו השארנו מאחור.
אימא אמרה לאבא, "הגיע הזמן לשמוע מוזיקה אחרת", ואבא הסכים. אך אני יודעת כי השארנו את הרדיו מסיבה אחרת, הוא השמיע קולות חריקה בזמן החדשות ברוסית ולא כדאי היה לתקן אותו.
דבר אחד לא הצלחתי להבין ולחלוטין לא היה לי ברור: הרי החבר גלידקו כן העריך יהודים, עבד איתם ואפילו התיידד עם כמה מהם. עובדה, הייתה לו ינטה, אהובתו היהודייה למרות שלא כולם ידעו על מוצאה הסודי, אבל אימא אמרה לי שאני לא מבינה עד כמה הכול מסובך וזו הסיבה לא להקשיב לשיחות שלא נועדו לאוזניי הקטנות.
אך אני המשכתי להיות סקרנית, ולכן בלילה שוב הקשבתי "לא לאוזניים שלי", אך אז שמעתי קולות אחרים, כמו בכי מתפרץ.
הנשמה של אימא בכתה (כך הייתה סבתא מכנה את הדמעות המלוחות) למראה שתי בנותיה, אשר נעקרו מהבית אף הדבר נעשה לטובת עתידן.
לבסוף אימא שלי נרגעה, למה?
כי מיד מיום המחרת התחלתי לחייך, הפסקתי לשאול שאלות ולעולם לא בכיתי יותר בקול רם...
כאותה אמרה הנאמרת במשפחה טובה: "מי שלא בוכה לא מרגיש רע".
אחרי שלושה ימים הגענו לעולם זר – מדינת הפולנים!
ירדנו אוחזים ידיים כמשפחה קטנה, וקרון הרכבת המשיך לדרכו. פנינו לכיוון בית המלון שהוכן עבורנו. אבא, אימא, שתי ילדות ושתי מזוודות, אחת גדולה וירוקה ואחת חומה קטנה יותר.
הגענו בשעת לילה מאוחרת, ובאפלולית מראה המסדרון עם הרבה דלתות להמון חדרים היה מוזר בעיניי ומפחיד .
אבא אמר, "המקום דומה יותר לבית סוהר", ואני עיקמתי את נחיריי כי ריח חריף של לכלוך עלה באפי. מזל שגילינו שהשירותים מחוץ לבנין, ממש כמו שהיינו רגילים ברחוב גלבבה, בבית.
הכול היה מעורפל, הירח האיר אך לא במלוא עוצמתו ולכן קשה היה להתפשט ולהתכונן לשנת הלילה. הורדתי את המעיל והנחתי בזהירות, כי הוא היה חשוב לי מאוד ויקר לי יותר מכל דבר בעולם.
חשבתי לעצמי שעלי לספור עד אלף ואז בוודאי יפציע האור, אך גם כשהגעתי לשלושת אלפים האור עדיין התמהמה.
שמעתי את אימא אומרת לאבא: "אולי הכנסנו את עצמנו לצרות צרורות כאשר עזבנו את הבית?"
אבא לא ענה. הוא למד לשתוק ולעשות מעשים, לכן לא בזבז זמן ומיד יצא לנסיעה ארוכה נוספת, לעיר ורשה, כדי לפגוש את אחיו אותו השאיר אי-שם בפרידה הארוכה בזמן המלחמה. אבא הלך לחפש את שורשיו.
"כן, גורל שונה פקד כל אחד מהאחים", מלמלה אימא לעצמה כשאבא סגר את הדלת ויצא. לי הכול נראה כמו חלום, ובאותו לילה למדתי משפט אותו שמעתי לראשונה בחיי – "ככה זה במציאות".
בחדרנו במלון הייתה מיטה אחת בלבד לכולנו, והכול היה יותר קטן אפילו מהבית ברוסיה. האוכל היה שונה ולא מוכר, לכן קשה היה ליהנות מהארוחות ומוזר היה לשמוע את המנהל אומר לטבח הראשי פאן פולנסקי: "מה הרוסים מבינים באוכל טוב? לרוסים האלה אין שום סגנון!"
מילים אשר גרמו לי לבלבול נוסף – הכיצד הפכנו פתאום לרוסים?
הרי הסיבה שיצאנו מרוסיה היא שאיננו רוסים.
בזמן שאבא נסע לפגוש את אחיו התרחשה הפתעה גדולה:
אחיו הבכור בא לפגוש אותנו אצלנו!
מעולם לא ראיתי את אימא כה חיוורת, ומעולם לא ראיתי אותה כה מתרגשת. פתאום הדברים המסתוריים נפתחו, וכאשר דוד בומק עמד בפתח הדלת שמעתי אותה לוחשת לעצמה:
"במלחמה התרחשה טרגדיה גדולה והתוצאה עומדת בדלת שלנו".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 3...סוף ;תהנו -עמודים--26-27 סופרת
אימא פתחה לו את דלת העץ, אשר חרקה מעט, וכולנו הבטנו בסקרנות. מולנו הופיע גבר עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, רזה גבוה ונאה, בדיוק כמו נפש תאומה של אבא רק בצבעים אחרים. ג'נטלמן אשר הגיע מעולם אחר.
ברעד קל אשר חלף בגבי חשבתי: 'הנה אבא הפסיק להיות לבד, כי סוף כל סוף מצא את העבר של משפחתו, ועכשיו נוכל לשמוע ולדעת מה באמת אירע לאביו ואחיותיו'.
דוד בומק בכה ומלמל: "אתם המשפחה שלי, המשפחה היחידה שנותרה לי אחרי שהחיה הנאצית רצחה את כולם", ובהביטו בי ציין בתדהמה, "אכן את דומה לאימא שלנו". וזו הייתה מחמאה גדולה.
אימא שלי השיבה לו בפנים עצובות: "כן, אחיך מעולם לא התגבר על מות אחיותיו לוסי ויאנה".
בפגישה המחודשת שתינו תה ומצצנו קוביות סוכר, וכך בילינו יחד שעות ארוכות ומאוד מרגשות. אחרי שינה קצרה, יותר נכון מנוחה קלה, יצאנו לקראת הפגישה המחודשת עם אבא בוורשה כדי להיות ביחד משפחה מאוחדת.
בימים לאחר מכן שמעתי את כל הסיפורים הנוראים, והחלטתי שקשה לי לשמוע את זיכרונות המשפחה.
למה לי לדעת או להקשיב לכל הסיפורים העצובים, הרי במילא כול האנשים האלה נכחדו לנצח.
רציתי לחזור להיות ילדה עם זיכרונות קטנים ומוכרים, אבל הבית שלי נשאר שם והיה רחוק, ואני נראיתי עמוסה בבגדים כמו דובה במעיל הארוך ו"בוולינקי" אשר לרגליי.
חודש אחרי השתקענו בדז'רז'וניב, אשר הייתה משוחררת מגרמנים רעים אבל לא מפולנים שונאי יהודים. למדתי את המילה החדשה "פליטה", והיא נשמעה לי לא רע כי בשפה הפולנית המשמעות שלה הייתה להיות כמו כל הזרים מסביב.
מצאנו בית חדש מאוד יפה ומרווח כדי לחיות כמו השכנים אבל באווירה פולנית מנומסת. מצאנו רישיון לעתיד טוב יותר, אך ההווה עדיין מוזר בעיניי.
אבא היה מאושר כמו ילד שמצא את הצעצוע שלו, עבד קשה והרוויח כסף טוב, כסף שמעולם לא היה לנו, אימא לא עבדה מחוץ לבית ופטפטה המון עם השכנות. סוף סוף אכלנו הרבה בשר, אבל בצורה תרבותית ומנומסת עם סכין ומזלג כמו שאח של אבא דרש, למרות שאת דגי השפרוטים אותם הכרנו מהבית אכלנו באצבעות הידיים כדי לטבול את הלחם השחור בשמן העמוק שלהם.
לראשונה היינו עשירים באמת, ולי קנו כל יום סוכריות ובית עשוי ממתק של ופלה ממולא שוקולד חום.
לבסוף הבנתי שעזבנו את אימא רוסיה כי בארץ של פולנים קל יותר להפוך לאנשים עשירים.
שנה עברה. הגיע תורנו וקיבלנו היתר לעזוב לארץ התפוזים. הרגשתי שרוסיה נשכחה ממני לחלוטין ואינני רוצה לעזוב את פולין.
אך כרגיל, איש לא שאל אותי ושוב יצאנו לדרך.
בחודש אוגוסט החם עמוסים בהרבה מזוודות עלינו שוב על רכבת. הדוד בומק הגיע לרציף הומה אדם כדי להיפרד, הבטיח לכתוב מכתבים ולשמור על קשר. לא העפנו נשיקות באוויר, גם לא בכיתי, כבר לא היה לכך כל טעם, התרגלתי לפרידות מהירות.
אחרי פרידה קצרה בתחנת הרכבת יצאנו לדרך, ברגע שהגענו לווינה שמעתי גרמנית פחדתי מאוד, רעדתי והייתי בטוחה כי נמות כולנו כמו הנערות במלחמה האחרונה. אך אימא אמרה:
"המלחמה נגמרה", ואני חשבתי – כיצד אפשר להיות בטוחים בכך, אולי חלק מהגרמנים לא שמעו על כך...
פולין עשתה אותנו עשירים וגם קצת יותר שמנים בגוף, גם רכושנו גדל:
שני זוגות אופניים נארזו בזהירות, יחד עם כלים נאים מקריסטל כדי לארח ולהגיש כיבוד בחגים משפחתיים, ושטיחי קיר מדהימים להניח בבית החדש במדינה היהודית.
הדרך לאיטליה ארכה שלושה ימים, והפעם היה יותר מעניין ופחות עצוב והאוכל היה יותר טעים. העיר נאפולי קיבלה את פנינו בשירים יפים ובגלידה טעימה "לא כדי למות בה", כדברי השיר המפורסם על העיר אותו שר אבא שם, בבית שנשכח מאחור.
אבא צחק המון ובקול מאושר אמר:
"השיר מאוד יפה ומזכיר לנו את אימא כשהיא מחייכת".
הקשבנו שוב ושוב לשיר של סנטה לוצ'יה הקדושה מסיציליה, ובכל פעם עת שמענו אותו מחדש אבא בכה מאושר כמו ילד ואני ליקקתי גלידה עד שכאבה לי הבטן.
קנינו בעיר אקורדיון כדי ללמוד לנגן בו מנגינות חדשות במדינת התפוזים.
אחרי כמה ימים טובים, מוקדם לפנות בוקר, יצאנו להפלגה הארוכה. האונייה הייתה גדולה והכיוון חיפה בארץ ישראל. אבא אמר שיהיה לנו את כל התפוזים שרק נרצה לאכול או לשתות מהם מיץ, ושמחתי מאוד.
שלושה ימים בים ומאה ואחד סיפורים אותם סיפרנו ושמענו. התיידדנו עם המון משפחות ונשבענו כי נישאר חברים לנצח, ובכל זאת היה לי קשה והימים היו ארוכים ורק בלילה מאוחר הצלחתי להירדם מעט.
ובחלום... ראיתי אותה.
ראיתי את השמש שוקעת מעל הסיפון ודמעות זלגו מעיניי, ראיתי אותה – את בת הים הקטנה – החברה האחרונה שנותרה לי מהעולם הישן והטוב. גופה היה קל כמו בועת קצף על פני הגלים, מפלסת דרכה בזהירות ביינות למערבולות.
היא הייתה תמיד כמסתורין עבורי, מתרחקת ומתקרבת בדרכה, נכנסת ויוצאת לתוך עולמי וחזרה לתוך עולמה על פי חוקים משל עצמה.
מאוד לא מובנת ולא הגיונית, ובתקופה מכרעת בחיי היא באה להיות החברה הכי טובה שלי. אבל, עדיין רב היה בה הנסתר על הגלוי. באותו חלום יפה היא שילבה את זרועותיה סביב החזה הרטוב שלה, והגיחה מולי בחיבה. היא הביטה בי והבטיחה כי תמיד תשוב, ותפיץ שוב ושוב אור רב עוצמה בצבע אדום לוהט כדי לפרוס דגמים חדשים בעולמי. כך תעשה, הבטיחה, כל יום עם הזריחה.
וכך קרה הלא יאומן, כי באותו בוקר מיוחד בו ראיתי את החוף של מדינת התפוזים חשתי בה ובנאמנותה. כמו חברה טובה היא הביאה אותי בבטחה לנמל חיפה בארץ ישראל, ובהביטה בי דורכת את הצעד הראשון על אדמה יציבה עזבה רק כדי לשוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--28-29 סופרת
פרק 4
"כול עוד בלבב פנימה"
1960 מרץ 1
השפה העברית נתנה לי את הכוח וחיזקה את תשוקתי, והיא אשר הזיזה את ציר הדלתות לנוע קדימה ואחורה – הגדולה מלאה בקסם ילדות אשר אבדה ללא שוב ונסגרה, ובתנופה ובלהט החבטה נפתחה דלת עץ פשוטה במקום אחר ובזמן שונה. ההחלטה נפלה בבוקר יום שלישי. הבוקר המיוחד בו התחלתי את לימודיי בארץ החדשה.
התעוררתי בשעה מאוד מוקדמת מוצפת בהמון ציפיות, התרגשויות ודאגה נסתרת אשר חתכה את האוויר.
ידעתי שאני רוצה להצליח, וידעתי שאתאמץ מאוד ואגיע לכך.
במקלחת שטפו המים בחדווה הרגילה, וההרגשה המוכרת כל כך: להישאר ללא תזוזה בתוך המים, חזרה והרגיעה אותי. הטיפות זרמו גדולות לוהטות ומאוד מלטפות, ולרגע שכחתי את ההתרגשות ושקעתי בתוך ההנאה.
סיימתי להתארגן והתיישבתי דרוכה, אימא ניסתה שוב ושוב לנגב את שערי הרטוב, ואני יותר מכל תחושה אהבתי לצאת החוצה בשיער רטוב – מעשה אשר מעורר באמי מתמיד כעס וזעם מהולים בדאגה.
"אין לצאת החוצה בשיער רטוב", חתכה אימא, ועבורי אין מגע יותר נעים מטיפות המים הניתזות על שערי.
אבל היום בוודאות זו לא הייתי אני עצמי, לכן לא התעקשתי! בתנועות מהירות ומיומנות כמו שרק אימא יודעת, היא ספגה את טיפות המים מכל שערה, עיסתה את קרקפת ראשי ביו אצבעותיה ולבסוף הניחה. במיומנות נלמדת ובתנועות סירוק החלה להבריש את שערי הארוך: מלמעלה למטה ושוב מלמעלה למטה, מנסה לא להכאיב בהתירה בעדינות את הקשרים הזעירים.
ורק כשהעבודה הושלמה לשביעות רצונה, התחילה לקלוע את הצמות. הצצתי במראה בפליאה, מן המראה ניבטו אלי שתי צמות ארוכות ודחוסות, כל אחת קשורה בסרט לבן העשוי מבד סטן שהודק בצורת פרח. על הסרט השלישי בפינה הימנית של הקודקוד ויתרנו, למרות שבבית אותו עזבנו זה היה הכרחי וכך סירקו האמהות את הבנות.
הבטתי במראה וראיתי את עצמי ילדה יפהפייה, נקייה, לבנה ומאוד חיוורת למרות העיסוי הנמרץ של המגבת אשר נועד לייבש את שערי ואת העור סביבו.
הייתי חסרת מנוחה ומאוד דרוכה, סירבתי לאכול ולשתות. יותר מכל השתוקקתי כבר לצאת לדרך.
יצאתי לרחוב שלנו, שיכון עולים חדשים, או כמו שהשכנים אומרים: "שכונה של מהגרים גאים".
עמדתי לרגע קט על המדרכה ומדדתי בעיניי את המרחק אותו עלי לחצות לכיוון בית הספר הממוקם בשיכון ותיקים, בה האנשים יודעים היטב את השפה העברית וקוראים כל יום בבוקר את העיתון "דבר". הגעתי למסקנה מהירה ובלתי נמנעת – עלי לעשות קיצור דרך לתוך ה"חולות".
בזהירות רבה וברתיעה גוברת ומוכרת מהאבק המיתמר אשר חדר לעיניים נאבקתי בחול הרך, חציתי את הדרך הטובענית הארוכה ועצרתי, ניערתי את גושי החול מנעליי ואת האבק אשר נדבק לגרבי הלבנות ונעמדתי עייפה אך מרוצה בצד הדרך.
אחזתי בחוזקה בתיק בית הספר, אשר הכיל בתוכו מחברות עטופות, עטים, מחדד עפרונות צבעוניים בתוך קלמר, והמון חלומות ותקוות פזורים ללא סדר.
על פניי ניכר תימהון אמיתי. כל דבר אשר ידעתי עד כה היה חסר משמעות,
אי-ודעות חלחלה לתוכי, ושוב לא ידעתי מה נכון ומה לא... היה לי כוח רצון אבל הוא היה מכוסה בערפל, ולפתע... כמו במטה קסמים התגלה לפניי הבניין כשבצדו מציץ ה"צריף".
פניתי ימינה לכיוון שער עץ ישן אשר פער את פיו לקראתי, נשמתי עוד נשימה אחת ארוכה, רווח לי וצעדתי בבטחה לעבר עתידי.
נכנסתי לכיתה ו' לבושה מאוד יפה, מהודרת וחגיגית כיאה למעמד, ועד מאוד הופתעתי, נדהמתי ונעלבתי לגלות שכל הילדים כולם היו לבושים בצורה אחרת, די משונה, מאוד פשוטה וללא שום השקעה. מיד רשמתי לעצמי כי עלי ללמוד איך להתלבש, איך להיות רגילה ופשוטה!
שמעתי את רות העדינה והמיוחדת ממלמלת לעצמה: "תלמידה חדשה, עולה חדשה, כל כך גבוהה וחזקה".
המורה דבורה אמרה: "תכירו, יש לנו ילדה חדשה ושמה לוסי... ילדה שקטה נעימה וטובה". ובאמרה את שמי שרקה האות "ס" בחוזקה בין שיניה.
למה בעברית מנגנים את המילים? גילה הזקופה והגאה ישבה קרוב מאוד, בשורה הראשונה בצד, וציינה בגיחוך ובתדהמה שהחולצה שלי שקופה ומבעדה מציצה חזיית דנטל רקומה...
נאווה היפה עם גומות החן בעיניים הנידה קלות בראשה ולחשה כי אני שונה, אבל הרי זה ברור למה – אני לא מכאן אלא עולה חדשה משם! עמדתי זקופה וצמותיי נעות במרדנות מצד לצד, מהססת אבל רק לרגע קט. ואז, חייכתי בעוצמה והתיישבתי בשורה האחרונה לפני הסוף.
ניסיתי להקשיב, ניסיתי להבין והשתדלתי להספיק לכתוב את כל המילים, הדיבור בעברית נשמע קשה, שפה מסולסלת חפוזה, העתקתי מהלוח בצורה יפה ונקייה בצורת כתיבה תמה אשר עליה התאמנתי כה רבות בשפה הרוסית. אבל כאן זה היה שונה, לכן לא הספקתי להעתיק את כל שיעורי הבית מהלוח הצפוף. בצהריים, בתום הלימודים, ניגשתי לרות וביקשתי להתלוות אליה בהליכה הביתה והיא הסכימה מיד. רחל כהן חייכה אלי בחום והצטרפה, ורק נאווה הרימה את האף בסירוב. 'יהיה עלי ללמוד את הכללים', חשבתי. יצאנו לדרך ברעש גדול. נעים היה להיות חלק מהחבורה. החלטנו ללכת דרך הרחוב הארוך ולא דרך החולות, ולמרות שעבורי היה זה סיבוב מאוד גדול הפכה הדרך לקצרה, פשוטה, נוחה ומזמינה.
רות נפרדה ראשונה ימינה בפינה, נאווה שבכל זאת הצטרפה פנתה הביתה באמצע הסיבוב השני, לא אמרה "שלום" והתעלמה ממני, ורחל כהן הנעימה אשר המשיכה אתי לאותה שכונה פטפטה עמי עד לשיכון. גם היא הייתה עולה חדשה, אבל הגיעה מעיראק.
הגעתי הביתה. מיהרתי לעמוד במרפסת ולהרים את עיניי לשמים,חיפשתי תמיכה. הרגשתי כילדה קטנה אשר גדלה בן-רגע. הייתי זקוקה לאלוהים שלי... ולנעליים חדשות ונוחות. נשמתי עמוק, ניגבתי דמעה פרועה ולא רצויה, וידעתי שיהיה טוב...
אבל לא ידעתי מתי, ואיך וכיצד עלי לנהוג מכאן והלאה. הורדתי את החזייה בהקלה גדולה והעפתי אותה בזעם ובבושה, הפס הלבן חתך את עורי ושרט את לבי... ואז צעקתי מתוכי את הבכי האמיתי.
הגיע ערב. התקלחתי ארוכות מעריצה את המים המוכרים, מפנקת את גופי ושוטפת את מוחי. עייפות ירדה עלי, התיישבתי במיטה והחלטתי לכתוב ביומן. הבטחתי לעצמי לכתוב בכנות, דברים של ערך עבור עצמי ואולי גם לכל הזרים האחרים. ושמו של יומני יהיה קייטלין.
יום חמישי, ה-17.3.60
היום הכול מאוד רע גם בשיעור וגם בהפסקות, פורים חלף ולא השאיר עקבות של שמחה, כולם הורידו את המסכות וחזרו לעצמם.
דוד לוי היפה, החרוץ ומלך הכיתה, לא מסתכל לעברי, עיניו מביטות באסתר ורק בה, והרי היא ילדה רגילה למדי – קטנה, צנומה ולא מפותחת, אבל יש לה יתרון גדול: היא הילדה של המורה דבורה, והיא גם לא לובשת חזייה ולכן היא ב"מידה הנכונה"! הלב שלי נשרף מכאב כי אני אוהבת אותו כל כך. דבר נוסף, מאוד חשוב, יש לי כבר חברה הכי טובה וזו רות. היא ילדה עדינה, צנומה ולא גבוהה והכי מקובלת בכיתה. אפשר להגיד עליה שהיא "מלכת הכיתה".
דבר אחר מצער אותי מאוד, אלה היחסים שלי עם נאווה, ה"צ'ילבה" שלי, אנחנו לא ממש מסתדרות ולכן לא מדברות, אנחנו "ברוגז".
עמירם הילד הגאון של הכיתה הוא החבר הכי טוב של דוד לוי וידיד טוב שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--30-31 סופרת
יום שישי, ה-18.3.60
היום אימא יוצאת מאוד מוקדם לעבודה ובחוץ עדיין חושך מוחלט. התעוררתי בכוחות עצמי ומיד דאגתי לאחותי, עזרתי לה להתלבש ולהסתדר אבל אוכל להכין לעצמנו לא כל כך התחשק לי, וכך יצאנו רעבות מהבית. אז כמובן שבשיעור השני כאב הראש שלי התגבר וגם כאב הבטן החריף, כך שאפשר לומר שלא הרגשתי טוב.
הייתי צריכה לקום וללכת הביתה, אבל מכיוון שאת שיעור החברה אני אוהבת יותר מהכול, והשיעור הזה תמיד בסוף היום, הכרחתי את עצמי לא לעזוב ולהישאר אף על פי שהיה עלי לסבול את כל השיעורים. בהפסקות נשארתי לנוח בכיתה.
ואז קרה הדבר הנפלא: בהפסקה האחרונה רות הכינה "פתקאות מזל" עם שמות של ילדות ונתנה לדוד לוי לבחור, והוא ברצון בחר מתוך הקופסא את מזל השבוע לילדה המיוחדת בעיניו ואמר:
"מי שיוצאת חתיכה שלי!!"
ובפתק יצא השם שלי... שמחתי מאוד, במיוחד כשראיתי שגם הוא מאוד שמח בבחירתו. ברגעים כאלה אני מאושרת, ואז יודעת אני שכדאי לי ללכת לבית הספר כי חברים זה עולם ומלואו עבורי.
הכי נעים שהיום בערב תהיה אסיפת כיתה, כמו בכל ערב שבת, בשעה שבע וחצי.
חזרתי. התאספנו כרגיל והלכנו לקרוא גם לדוד, אבל כשהוא יצא למרפסת הוא אמר שאינו יכול לבוא אתנו.
מאוד הצטערתי ולא יכולתי להבין איך הוא מוותר על החברים ועלי... אבל המשכנו עם כל הכיתה לראות משחק כדורסל, ולשמחתנו הפועל חולון ניצחה כי צביקה לוי הוא שחקן מצוין. בדרך פגשנו את עמירם, שהצטרף אלינו. יום שהתחיל קצת רע נגמר טוב מאוד.
באתי הביתה והתרחצתי, ובמיטה נזכרתי לכתוב ביומני קייטלין, והנה אני מסיימת.
יום שני, ה-21.3.60
השבת חלפה וטוב שהגיעו הלימודים. דוד לוי דיבר אתי בשיעור אנגלית, ולמרות שהוא יודע יותר טוב ממני את השפה, יש דברים שיכולתי להסביר לו ולתרגם מאנגלית ולכן מאוד התרגשתי.
תוך כדי ההסבר שלי באנגלית חלפה מחשבה בראשי...
החלטתי את ההחלטה החשובה והאמיצה ביותר: לכתוב מכתב אהבה לדוד מיד אחרי השיעור באנגלית. אחרי השיעור השלישי בתנ"ך קיבלתי ממנו תשובה מהירה ביותר:
"לוסי, אינני אוהב אותך! אולם גם אינני שונא אותך! מאין את יודעת שאני אוהב את אסתר?
והאם אני אוהב אותה בכלל?
דוד לוי"
התשובה שלו מאוד השפיעה עלי וגרמה לי לעצב רב, ומיד החלטתי לענות לו בחזרה אחרי השיעור הרביעי.
אני חושבת שזה לא יגמר טוב עם דוד, כי תמיד מאהבה גדולה יוצאת שנאה גדולה וחבל שכך.
סוף היום נגמר רע ומאוד צר לי ועצוב, התרחצתי והלכתי לישון.
יום רביעי, ה-23.3.60
היום בבית הספר היה עניין גדול עם הצ'ילבה שלי נאווה. לאף אחד מאתנו אין ספק שהיא היפה של הכיתה, ומכיוון שיש לה "גומות חן בעיניים", כולם אוהבים אותה מאוד, וגם ההורים שלה אנשים חשובים, כך שמעתי. והנה, אני הילדה הזרה הפכתי למרכז הוויכוח אשר נעשה גדול ומאוד סוער, וכל זה למה?
מפני שהיא סיפרה לבנות וגם לרות כל מיני דברים עלי... על כך שאני מפותחת, גבוהה, זרה ושונה, ואפילו היא לא חששה לרכל או לפגוע בי, ועל כך אני שונאת אותה בכל נימי נפשי... אבל רות היא החברה הכי טובה שלי ויש לי הגנה בכיתה, לכן גם אחרי הלימודים, כשהלכנו יחד אני ורות וצ'ילבה נאווה הביתה, עדיין התווכחנו בדרך ולא נרגענו כל כך מהר. טוב שרות הגנה עלי.
כרמלה הג'ינג'ית השלימה עם נאווה היפה.
יום חמישי, ה-31.3.60
ממחר ועד ה-19 באפריל יש לנו חופש פסח, אבל מצאתי פתרון כיצד להתראות עם דוד – פשוט לבקר את עמירם אשר גר באותו רחוב של רות.
לי יש רק מחשבה אחת בראש... כמה אני אוהבת את דוד לוי, אבל עדיין אני שומרת על כך בסוד מפני כולם.
מאוד חשוב לי לדעת מה דוד מרגיש, לכן שלחתי לו מכתב יפה מלא שאלות וקיוויתי שזה ישפיע עליו לאהוב אותי ולענות, כי בשבילי האהבה אליו היא הכול ואני מוכנה לעשות עבורו המון. הלב שלי מתמלא המון שמחה כאשר אני רואה אותו.
האהבה שלי אליו גדולה כמו הר ורחבה כמו ים! ובאמת הוא ענה לי בתשובה מהירה ובצורת מספר שאלות הדומות לשלי, שכמובן מראות על כך שהוא רוצה להמשיך להתכתב אתי.
"לוסי, כתבת על אהבה, איזו אהבה? אני לא יודע על אהבה! כתבת שאת יודעת את האמת! איזו אמת?
כתבת שאת לא רוצה להפריע לי, במה להפריע?
דוד".
אשתדל לענות לו ברצינות ויפה כדי שיבין הכול. אלוהים כנראה רוצה לעזור לי. כמובן שמאוד נעים לי שהוא רוצה להתכתב אתי ולהבין את הכול.
היום הראיתי לרות את היומן שלי לא כדי לקרוא בו, אבל היא הספיקה לראות שיש לי סוד כתוב וביקשה מאוד שאגלה לה מהו.
לא הסכמתי כי קשה לי מאוד, וחשה אני בושה גדולה לגלות לה שאני ודוד לוי מתכתבים... חבל לי שרות מנסה לנחש את השמות של הבנים, היא גם ניסתה את השם של דוד לוי...
לא הסכמתי לספר.
כתבתי שיר מיוחד לדוד לוי: ראיתי פרח והרחתי, ראיתי סרט ונהניתי! הכרתי חברה והייתה חביבתי,
ואז ראיתי ילד שאוהב אותו תמיד !
יום ראשון, ה-3.4.60
חופש פסח ואנו נשארות הרבה לבד כי אימא עובדת קשה, יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר עם החושך עייפה עד מוות, כדבריה. ועולה בדעתי המחשבה – האם אימא ואבא מאושרים? האם היה כדאי לעזוב את רוסיה?
היום בפעם הראשונה הלכתי לבד לסרט עם רות ועם אחותי, שהתעקשה להצטרף אלינו. ההתרגשות שלי הייתה גדולה, הסרט היה נהדר ובדרך חזרה פגשנו את אמי ואבי שמיהרו בדרכם לדודתי בתל אביב כדי לספר לה בשורות נפלאות – על אודות החבילה אשר נשלחה מסבתא רבקה אשר נשארה ברוסיה.
כן, עדיין קשים לי הזיכרונות... החבילה הגיעה מלאה בסוכריות חמוצות בצבעים שונים ומספר עצום של מכתבים חשובים אשר מיועדים עבורי לכשאגדל מספיק.... אוצר מתוק המחכה לי באהבה רבה. רצינו להצטרף להורים אבל להם זה לא התאים. לא נורא... חזרנו הביתה. רחל כהן הבטיחה להיות אתנו עד מאוחר מפני שהיא גרה מאוד קרוב אלינו. וכך, ביחד, פחדנו פחות. וכאשר מרסל הצטרפה, רק אז נרגעתי לחלוטין. התרגשות אוחזת בי למראה דברים המגיעים מרוסיה, אפילו שזה רק סוכריות חמוצות ומכתבים מסתוריים הנראים כחשובים מאוד. הם כתובים בשפה האנגלית. לא ראיתי את דוד לוי הרבה זמן עקב החופשה מהלימודים ואני מתגעגעת ומקווה בקרוב לראותו. והכי חשוב, גיליתי לרות החברה הכי טובה שלי את הסוד הגדול של חיי! –
אהבתי לדוד לוי.
הראיתי לה את הכתוב ביומן, ואני מרגישה בטוחה בכך ואפילו נעשה לי קל יותר לשאת את הגעגועים. והמחשבות המטרידות..!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--32-33 סופרת
יום רביעי, ה-6.4.60
יש לנו חופש מהלימודים, אבל אין לי חופש מהאהבה. ביקשתי מרות עזרה ונתתי לה להיות השליחה שלי ולמסור לדוד מכתב ממני.
הוא שמח ואמר לה פעמיים "תודה רבה, תודה רבה!" ועוד פעם אחת "תודה רבה!"
אינני יודעת למה הוא כל כך התרגש, ונראה מה הוא יענה לי הפעם. נפלא שיש לי חברה שיכולה לעשות עבורי את המעשה המביך הזה...
עד כמה אני אוהבת אותו אין לי מילים ורק שירים יכולים להביע את התרגשותי. מקווה אני שבקרוב מאוד גם הוא יאהב אותי.
במיוחד אחרי שראיתי אותו אצל עמירם, כשהלכנו אליו אני ורות כדי לקבל עזרה באנגלית.
לאבא של רות מכונית סוסיטא כי הם עשירים ותיקים, אז מאוחר יותר חזרתי הביתה במכונית הפרטית שלהם.
שיר בשביל דוד לוי:
אני אוהבת ילד ששמו... ייוודע לכם בסוף. ילד יפה ילד נחמד... ששמו דוד האחד!
יום שבת, ה-09.4.60
היום זהו יום עצוב מאוד ולא אשכח את היום הזה לעולם!
אני זקוקה לעזרה כי אני לא מבינה למה דוד לא ענה לי כמו תמיד? ההתרגשות שלי בימים האחרונים גדלה, לכן החלטתי לעשות מעשה אמיץ וללכת בצהריים עם רות לדוד כדי לקבל הסבר בשאלות קשות בהנדסה. הוא הזמין אותנו להיכנס, דיבר יפה והסמיק, וזאת הוכחה שהוא אוהב אותי.
אבא ואימא שלו היו בחדר האוכל ועמירם הכין אצלו שיעורים. דוד בשבילי הכול ואני מוכנה לעשות עבורו המון, הלב שלי מכיל המון שמחה כשאני רואה אותו.
האהבה שלי גדולה כמו הר ורחבה כמו ים!
ונכון, הוא הסביר מאוד יפה וברור, אבל לדעתי הוא היה מוטרד ונבוך בצורה משונה. ברגע מסוים חשבתי שהוא ימסור לי פתקה, אבל זה לא קרה.
ואני שואלת את עצמי – אולי הוא לא רצה למסור בנוכחות רות?
הייתכן כי לערב אותה בכל הייתה טעות? ואולי חברה הכי טובה ואהבה לדוד לא מתאימים כל כך ביחד?
בערב קיבלתי כאב ראש ואמי אמרה שיש לי חום ושלחה אותי לישון למיטה, כי כאשר חולים חייבים לשכב במיטה במנוחה מוחלטת. רחל כהן ומרסל נשארו אצלי קצת.
הימים האלה מאוד קשים לי! אני רוצה לומר שלספר סודות לא תמיד עוזר, כי הנה נעשה לי קשה יותר ועם אמי אינני יכולה לדבר על כך.
הנה היום היא דרשה ממני לצרף את אחותי אלי ואל חברותיי לכל מקום, אפילו לביקור אצל רינה ברמת יצחק. ולמרות שסירבתי בתוקף והתעקשתי שהמקום מאוד רחוק ויש ללכת הרבה ולאחותי רגליים קטנות העלולות לכאוב ועל ידי כך לגרום לכולנו קשים ועיכוב, קיבלתי מאימא פרצוף חמוץ וצעקות ומאבי קיבלתי גם מכות. בסוף אף אחת מאתנו לא הלכה, ולא הייתה לי הסחת דעת מאהבתי וגעגועיי הגדולים לדוד לוי...
טוב שמחרתיים ליל הסדר ויש לנו תוכנית לנסוע לדודים בתל אביב.
יום ראשון, ה-10.4.60
אמי ואבי לא עובדים. הם בחופש וזה נהדר שהם בבית כי אני מעריצה אותם ומאוד אוהבת אותם וכאן בארץ אני כמעט ולא רואה אותם.
לכבוד החופש מהעבודה הגיע אוסקר עם המשפחה שלו, ומכיוון שרות מאוד אוהבת אותו ואני בסוד העניינים הזמנתי גם אותה. היא ביקשה ממנו להישאר אבל הוא התבייש למרות שהוא בכיתה ז', ילד יפה ושוויצר לא קטן. ורק אמי הצליחה לשכנע אותו להישאר לאכול אתנו ולכן רות עשתה מאמץ ונשארה עד שעה מאוחרת, כמעט שמונה בערב.
בילינו ערב בלתי נשכח מקסים ביותר בבית. ישבנו כולנו ביחד – אבא ואימא, אחותי והחברות שלי מרסל ורחל כהן, ושרנו בקולי קולות שירים מוכרים ברוסית ואכלנו סוכריות מהחבילה והיה שמח. למרות שמרסל הגיעה מלבנון היא מבינה ללבי מאוד. רחל כהן רק זמזמה בלב.
דמעות ירדו מעיניי – געגועים לדוד או לזיכרונות ילדותי?
לא יודעת...
אימא לא בכתה!
יום שבת, ה-16.4.60
בימים האחרונים לא כתבתי, אבל היום מזג האוויר הקשה הפיל אותי קשות ובמיוחד כי הוא לא מתאים לעונה של אמצע אפריל, כדברי המבוגרים.
מהשעה שבע בבוקר ועד שלוש בצהריים היה חמסין נוראי שהופיע בצורת רוח חמה שבאה לחולון וגרמה לאנשים להיות חולים, לכן אני לא מרגישה טוב. מאוד חם לי, החום משגע את כולנו, אי-אפשר יותר, החום נורא קשה!
ישנתי הרבה שעות וקמתי כשהייתה כבר רוח קרירה בחוץ ונעשה נעים.
רחל כהן ומרסל הגיעו ושיחקנו במשחק טלפון שבור. אחותי חולה עם דלקת בגרון ורות חולה בחצבת ולכן אסור לי לבקר אותה, אבל לא פחדתי מזה ומכיוון שהתגעגעתי הלכתי אליה.
הביקור היה נהדר. טוב להיות ביחד. ישבנו במרפסת מול העצים שבגינה שלהם, אכלנו פירות וכתבנו שפה חדשה סודית רק לעצמנו. השפה החדשה היא בכתב סתרים. אולי אעשה בה שימוש כשאכתוב את הספר שלי על חיי ילדים צברים בארץ...
יום רביעי , ה-20.4.60
היום חזרנו לבית הספר. סוף סוף נגמר החופש, ואני מאושרת כי שוב פגשתי את דוד, את כל החברים מהכיתה ואת המורה היקרה שלי. אותה אני מאוד אוהבת, כי היא יודעת איך לחנך את הילדים שיהיו טובים ומנומסים.
רות הבריאה וגם אחותי מרגישה קצת יותר טוב, ואפילו מצב רוחי עדיין לא התקלקל מזה שמחר יש מבחן בחשבון ובהתעמלות ועלי ללמוד הרבה לשני המבחנים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--34-35 סופרת
יום חמישי, ה-21.4.60
אני כותבת היום ביומן בבכי לא קטן, הדמעות מרטיבות את הדפים והממחטה הרקומה שאימא נתנה לי ספוגה בתוך הקישוטים היפים. אני לבד בבית ואני בוכה, אבי ואמי עדיין לא חזרו מעבודה ואחותי הלכה לתנועת הפועל. נורא עצוב לי היום.
החלק העצוב קשור לרות החברה, הכי טובה שלי שפתאום הפכה להיות ילדה נורא רעה.
היא לא מפסיקה להתחבק ולהתלחש עם מרסל, ואני מרגישה שריפה בלב וקנאה עמוקה, דבר שמשפיע עלי עד בכי!
היא הרי החברה הכי טובה שלי, גיליתי לה את הסודות הכי יקרים שלי.
אני מתפוצצת, זה נורא ואיום... הרי בעולם הזה אני אוהבת אותה ואת דוד הכי מכל הילדים.
יום שבת, ה-23.4.60
מאורע חדש קרה בחיים שלי – עמירם החבר הכי טוב של דוד לוי אוהב אותי. הוא אמר את זה לדוד, ורות שהייתה בסביבה לגמרי במקרה שמעה הכול. היא ראתה שדויד נעשה אדום מאוד ונבוך.
חשבתי הרבה על הסיפור הזה, ואחרי התייעצות עם רות החלטתי לכתוב מכתב לדוד ולומר לו שהכול נגמר ואני לא אוהבת אותו יותר. כמעט חודשיים אהבתי אותו, זה נראה לי כמספיק והיום אני רוצה לסיים ולא לחשוב עליו אף דקה. לכן עלי להשתדל להיות אמיצת לב וישרה.
הפעם כתבתי לו מכתב ומסרתי לו בעצמי, ואכן התשובה שלו לא אחרה לבוא. אבל... לא בצורת מכתב תשובה אלא בהתנהגות פוגעת.
דוד התחיל לצחוק ולדבר עם אסתר. קשה לי לסבול את זה, זה משפיע עלי! וכתוספת ליחס הרע הוא לא בחר בי לתפקיד "תורנית תור". כל הילדים בחרו בי ורק הוא לא! הרגשתי פגיעה ישירה בלב. חבל...
הוא עוד יצטער אבל אין מה לעשות (אולי עלי לאהוב את עמירם). זה עדיין סוד ובינתיים אני מגלה רק כאן ביומן. תעזרי לי, קייטלין! בבקשה, תעזרי לי! תגידי לי, מה לעשות?
עצוב לי לא לאהוב את דוד יותר. על מה אחשוב בלי האהבה הזאת?!
יום שבת, ה-30.4.60
יום ועוד יום והצרות הולכות וגדלות גם בחוץ וגם בפנים.
קודם כל ככה:
לפני שבוע הרי שלחתי לדוד מכתב, אז הוא לא שמר עליו במיוחד והפתק נפל לו.
רחל כהן והבנות מהכיתה מצאו את הפתק וקראו בו, שאני לא אוהבת את דוד לוי יותר! וכולם החליטו שהכותבת היא סולי, ואף אחד לא חשב עלי, פלא?
יש לי מזל!
כולם האשימו אותה בקשר לפתק, היא כל כך כעסה ואמרה שאותה עניני אהבה של בנות לא מעניינים והיא תספר למורה דבורה. אני מאוד מפחדת ונבוכה.
תעזרי לי, האם עלי להגיד למורה את האמת?
אני חושבת שצריך להיות אמיתית וישרה ואשתדל להיות כזו.
מאתמול אני יותר לא חושבת עליו אף דקה, הוצאתי אותו מהלב לגמרי. היום אני שוב חולה ואני שוכבת במיטה. רות ומרסל אצלי, ודיברנו על כל מה שקרה בכיתה וקצת נרגעתי וירד לי החום.
ואגלה לך כאן סוד: עמוק בלבי נוצרה ההחלטה עוד מהימים של מחנה ישראל – מעברה של עולים בה גרנו במשך שנה כשרק באנו לארץ.
ושם הרי לא כתבתי יומן כך שהכול היה בלב פנימה, כי שם החיים היו פשוטים – לא היו לימודים, לא למדנו לדבר בשפה העברית ורק ישבנו בחוץ בשמש או בגשם ובילינו את הזמן בבטלה ובחלומות. יחד עם רינה חלמנו על בית אמיתי לפחות כמו זה שעזבנו ברוסיה.
במעברה הייתי ילדה מאוד שקטה וטובה, ילדה מאושרת. אך תמיד כשרינה ואני התווכחנו או רבנו, אני ולא היא יזמתי את ה"שולם" והיא שמרה על כבוד עצמי.
לכן, יום לפני שעזבנו ישבתי מול הצריף הארוך והחלטתי על דרך חדשה כאשר נגיע לחולון ולבית אמיתי – הבטחתי לעצמי להשתנות ולהפוך לאחרת, לילדה עם כבוד עצמי. רציתי שכולם בסביבתי יקשיבו לי, יעריכו ויכבדו אותי. ואם אקלע למצב של ריב אנהג אחרת, לא אהיה היוזמת שמחפשת את הדרך ל"שולם". אהיה חזקה כמו שהייתי ברוסיה.
צדקתי, כי הנה: כולם אוהבים אותי יותר גם בכיתה וגם בשיכון.
את סוד ההחלטה אגלה בבוא הזמן רק לחברה הנאמנה ביותר שלי.
אתמול קיבלתי תשובה מחייל שאתו אני מתכתבת במסגרת שיעורי כתיבה בכיתה לכבוד עידוד מצב רוחם של החיילים ליום העצמאות.
מכתב התשובה בכלל לא מצא חן בעיניי, גס רוח, דוחה ומאוד חוצפני. הוא ביקש שאצייר לו נשיקה בשפתיים. עניתי לו שבצורה כזאת אינני רוצה להתכתב, ואם כן שלא יכתוב יותר מכתבים גסים כאלה.
רחל כהן עזרה לי בכתיבת מכתב התשובה. היא אומרת שהכול בגלל שאני כותבת מכל הלב ומאוד מרגשת במילים, וכך אפשר להבין אותי לא נכון.
יום שני, ה-2.5.60
היום אני כל כך נרגשת לכתוב ביומן שאת לא יכולה לתאר לעצמך. אבא ואימא עוד לא חזרו, ונדמה לי שאני שוב חולה ולא אוכל ללכת מחר לבית הספר לטקס יום העצמאות.
בבוקר עמדתי וראיתי דרך החלון תהלוכה של חיילים לכבוד החג, גם ראינו המון חיילים במדים מדהימים עוברים ליד קולנוע "מגדל". זו הייתה חגיגה לעיניים ותקווה ללב, כמו שאבא אומר, מאוד יפה, גדול ומרשים!
כל זה כהקדמה לכבוד יום העצמאות, שבשבילי זה יום העצמאות השני מאז שאני בארץ. עבורי זה פלא אמיתי והתרוממות רוח עצומה. בשנה שעברה נסענו לחגוג בבמות בידור בתל אביב, והשנה החגיגה הגדולה והמרכזית של במות הבידור תהיה בחיפה. מכיוון שזה רחוק ומאוד יקר נשארנו בחולון.
בכיכר ויצמן הכינו במה גדולה שעליה יעמוד אמן ויצחיק את כל האנשים.
המון זיקוקי דינור יעופו בכל הצבעים ויאירו את השמים, כמו ארץ חלומית.
כל זה גורם לי המון אושר. אין לי מילים.
השנה החגיגה תהיה גדולה במיוחד כי אתמול היה חג הפועלים, החל באחד במאי. אבא אומר כי בארץ זה "חג למפאיניקים". אני לא מבינה אך שמחה בכל מקרה ומצפה לערב מרגש...
גם הדודים מתל אביב יבואו. טוב לחשוב על משפחה שלמה ומאוחדת.
יום שלישי, ה-3.5.60
מהיום רות תישאר אצלנו עשרה ימים עד שניסע לטיול השנתי, ואין דבר שמשמח אותי יותר. עשרה ימים ביחד. אימא שלה נסעה ואחותה תהיה אצל אחות של דוד לוי. אימא שלי לא במיוחד מרוצה, אך הסכימה לכך כדי שלא נישאר לבד שעות כה רבות. בעוד שבוע כל הכיתה נוסעת לטיול והפעם, לא יאומן, גם לי מרשים. מרסל כבר נסעה לטיול הזה והיום היא חוזרת ותספר לי הכל.
ושוב לא אלך מחר לבית הספר כי שוב אני לא מרגישה טוב מהחום החזק שהיה בצהריים. לא היה אוויר והיה לי קשה מאוד לנשום!
רק שלא אפסיד את הטיול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...תהנו -עמודים--36-37-38-39-40-41- סופרת
יום שישי, ה-6.5.60
כותבת אני בשקט לבד בחדר לאחר שחזרתי מהטיול. אמי ישנה ואבי יושב במרפסת, מסתכל החוצה ומנסה לנוח מעבודה גופנית קשה, ואחותי בחוץ משחקת "קלס". הטיול היה יוצא מן הכלל, משהו נפלא.
ביום רביעי סדרתי את הכול כי ביום חמישי בשעה שש בבוקר הייתה יציאה מוקדמת. נסענו להמון מקומות: להר תבור הגבוה והנישא, אשר גרם לי לדמעות של שמחה אותן ניגבתי בשקט ובאין רואים.
העיר נצרת הייתה כל כך מיוחדת עבורי, האנשים השונים והמוזרים שלא ראיתי אף פעם קצת הפחידו אותי. בלילה ישנו באכסניה לא ממש נקייה ומסודרת.
דוד כל הזמן רצה להיות קרוב אלי, וגרם לי להרגשה מקסימה של פינוק תענוג והמון כוח. הוא דיבר וצחק אתי ללא סוף.
ואני הרי כתבתי שאני לא אוהבת אותו יותר, והבנתי שלא כך הדבר כי לא צדקתי... שיחקנו כולנו ביחד במשחקים שונים, והכול היה כל כך ברור עבורי... נעים היה לגלות שהוא כן אוהב אותי, ולכן כל כך נהניתי מהטיול. בדרך חזרה כולם שרו בקול:
לוסי ודוד הללויה...
והוא ענה באומץ: "אכפת לכם?" ואני, שתמיד רציתי שהוא יאהב אותי, זכיתי לשמוע את זה ועכשיו אני מאושרת.
יום שישי, ה-13.5.60
היום היה ריב קטן ביני לבין רות, ומאוד קשה לי עם זה. והנה הסיפור: קודם כל, כמו שאת יודעת תמיד רציתי שדוד יאהב אותי, והנה בטיול הכול הפך גלוי. גילה מרוב קנאה לחשה לכולם שאני מדברת המון על בנים בכל הזדמנות, ולדעתי היא אמרה זאת בגלל שהיא בעצמה מאוהבת בדוד.
איך אני יודעת? ראיתי את זה ביומן שלה אותו היא השאירה פתוח. אני מאוד מצטערת שגיליתי לכולם את רגשות האהבה שלי.
עד עכשיו אני וגילה היינו חברות, לא בדרגה כמו עם רות אבל חברות כמעט הכי טובות, ומה היא עשתה: סכסכה ביני לרות וביני לכולם. צר לי כל כך ואני מאוד מקווה שהכול יסתדר. בערב פגשתי בנות מהכיתה, והן התחילו לקשקש לי כמה אני אוהבת את דוד. התפלאתי לשמוע את זה מכמה ילדים באותו היום. התרגשתי והתבלבלתי.
בלילה זלגו לי דמעות, לא הצלחתי להירדם וחשבתי המון. ובנוסף לכל זה ועוד ביום כזה קשה אבי ואמי צעקו ורבו ביניהם וגם עלי כעסו וזה היה יותר מדי.
רק עכשיו, כשכתבתי ופתחתי לך את הלב, אני מרגישה יותר טוב. "רע לי היום דווקא כשכל כך טוב לי"!
יום שבת, ה-14.5.60
היום ל"ג בעומר וחשוב לעשות מדורה, לכן עשינו בשכונה של רות עם החברות והאחים הקטנים: אחותי, אחותה ואח של מרסל.
היה מאוד שמח. אכלנו תפוחי אדמה מהמדורה ושתינו קפה שחור. אני לא אוהבת קפה שחור. שרנו המון וכולם הפכו צרודים ואדומים מהקרבה לאש, רקדנו בלי סוף ובעוצמה כבירה.
כשסיימנו רות נסעה לבר מצווה ואני נסעתי עם אוסקר לתל אביב לתיאטרון, לראות הצגה על רמה אבא שלו השיג לנו כרטיסים מהעבודה שלו בסוכנות וגם שילם עבורם. בשבילי הייתה זו שמחה גדולה לראות הצגה וחוויה בלתי נשכחת. חזרנו מאוד מאוחר הביתה. מחר חופש ולכן עדיין לא הכנתי שיעורים כי הבוקר ביליתי אצל רינה.
יום שלישי, ה-17.5.60
נעים לי ללכת לבית הספר כשהיחסים ביני ולבין דוד כל כך טובים. לדוגמא: בשיעור מלאכה המורה ביקשה לאסוף את התיקים מקרטון.
היה עלינו לשים את העבודות שלנו בצורה מסודרת, ומכיוון שהייתי תורנית הושטתי לדוד את התיק שלו והוא בשמחה אמר לי "תודה", והעביר דרכו גם את התיק של נאווה הצ'ילבה שלי כדי לעזור לי, וזה הזכיר לי שאנחנו ברוגז משבעה-עשר במרץ והיום כבר השבעה-עשר במאי. הרבה זמן.
ייתכן שעלי לחשוב איך להשלים איתה, אבל אינני רוצה להיות היוזמת. ובכלל, דוד ביקש מהמורה לעבור מקום קרוב לידי בטור, אבל גילה לא רצתה להתחלף כדי לא להתרחק ממנו בעצמה. מעניין כמה בנות אוהבות אותו, אבל אני בטוחה שמקומי בלבו שמור כי סוף סוף הוא מתעניין בי.
יותר מאוחר, בזמן שחילקו את המבחנים, אמר לי דוד בקול: "יפה מאוד, לוסי". ואני הסמקתי...
קיבלתי במבחן בגיאוגרפיה טוב מאוד, בהיסטוריה כמעט טוב מאוד, באנגלית טוב מאוד+ ובציור טוב מאוד עם הערה למטה שהציור מאוד יפה.
יום ראשון, ה-22.5.60
היום דוד לא בא לבית הספר כי נכנס לו מסמר ברגל.
מאוד הצטערתי לשמוע, כי בדיוק היום גמרתי לספור "כוכבים אשר מאירים את השמים" ועמירם התחיל לדבר אתי ראשון! וזה חשוב כי הכוכבים מספרים את הרגשות האמיתיים.
ספרתי גם חמישים מוניות ונראה מי ידבר אתי...
אחרי הלימודים הלכתי לעמירם כדי לקחת את מחברת טבע כי לי אין מחברת מתחילת השנה, ודוד היה אתו והם הכינו שיעורים בחדר השני.
התביישתי קצת מאימא של עמירם, אבל הוא יצא והיה כל כך נחמד, נתן לי ברצון את המחברת. ובסוף אימא שלו לא נתנה לי ללכת מהר כל כך ושוחחה אתי אולי שעה.
חשוב היה לה לדעת איך אני מרגישה בארץ כעולה חדשה. היה לי מוזר, כי כבר שכחתי את רוסיה וכאן כל הוותיקים דווקא מזכירים לי אותה שוב ושוב.
אני מאוד מחבבת את עמירם וכיף לי לבקר אצלו, אבל אני אוהבת את דוד ורק אותו.
אחרי שהכנתי שיעורים בא אלי אוסקר ודיבר המון על רות. הוא הצטער שהיא גומרת לספור "כוכבים" כשהוא נוסע לטיול ולא יהיה מולה ברגע החשוב.
יום רביעי, ה-25.5.60
היום אינך מתארת לעצמך מה שיש לי לכתוב לך, יום מאוד חשוב!
קודם כול עשו לנו זריקות. פחדתי, אבל כשסיימו התברר שזה בכלל לא כואב, ורק אחר כך הרגשתי את הכאבים אבל אז זה כבר לא היה חשוב. אחרי בית הספר הלכתי הביתה ומיד התחלתי את השיעורים באנגלית, ולצערי לא הבנתי מספר שאלות ולכן הלכתי לעמירם ונאמר לי שהוא אצל דוד. כמובן שהלכתי אליו בהתרגשות רבה.
עמדתי על יד הדלת רבע שעה, ובסוף החלטתי להיות אמיצה ודפקתי. דוד פתח לי את הדלת ומאוד שמח והתרגש. היה לו חיוך גדול והתרגשות בעיניים... כמובן שעמירם הסביר לי וחזרתי הביתה.
יותר מאוחר הלכתי עם רות להביא את התמונות מהחנות, ולדעתי הן לא מוצלחות במיוחד ובחיים אני נראית יותר יפה בעיני עצמי, אבל אמי ואבי אמרו שהתמונות יצאו טוב וכך אני נראית. אני לא מסכימה.
נפגשנו בדרך עם דוד ועמירם והיה מאוד שמח. רות, רחל כהן וציפי באו אלי וציפי אמרה לי דבר חשוב, שהתברר בסוף כשקר. היא אמרה שדוד חושב שאני רודפת אחריו, כולם הסכימו שהיא דיברה מתוך קנאה בי ולא יותר. בשורה חשובה: דוד התחיל לדבר אתי ראשון אחרי שספרתי חמישים מוניות, וזה אומר שהוא אוהב אותי. עובדה!
מוניות לא משקרות.
יום שבת, ה-28.5.60
היום יום שבת ואני בבית בעונש, כי שוב כמו תמיד לא רציתי לקחת אתי את אחותי לחברותיי. בחוץ מאוד חם כך שעדיף להיות בבית. לפני כמה רגעים הוריי נרדמו ואחותי משחקת בחוץ.
אני יושבת ומהרהרת, מעט עצובה ומפוחדת כי האירועים שקורים בארץ מאוד מסעירים את נפשי:
שמעון ויזנטל ניצול שואה מהרוצחים הגרמנים הביא מידע חשוב ביותר וכך גרם לתפיסתו של אדולף אייכמן בדרום אמריקה. הממשלה עדיין לא יודעת איזה עונש לתת לו, ובקרוב נדע.
איך אפשר בכלל להתלבט, הרי ברור שיש כאן פושע אמיתי,לא?
במעורפל עולים בי הזיכרונות של הנערות אשר נרצחו בלבוב ... הן היו אחיותיו של אבא לוסי ויאנה ,שנרצחו באמצע החיים, אך על כך לא מדברים אצלנו.
אתמול הייתה בת מצווה לשלוש בנות וחגגנו עד מאוחר, הסתובבנו ברחובות ושרנו בקולי קולות עד עשר בלילה כשכל הרחובות ריקים.
יום רביעי, ה-1.6.60
היום אחד ביוני. "לא ראיתי ולא שמעתי איך זה קרה", ככה אימא אומרת. הוריי בחופש כי היום חג השבועות וזה כיף גדול עבורי, למרות שככה אני לא רואה שלושה ימים את דוד ואני מאוד מתגעגעת אליו. היום הייתי אצל רות, אכלנו יחד ארוחת צהריים, שמענו יחד שירים ומאוד נהנינו והחלטנו כמה החלטות חשובות כמו להיכנס לתנועה של "השומר הצעיר". נכון שיש תנועה יותר קרובה לבית שלי ה"תנועה המאוחדת", אבל היא לא מוצאת חן בעיניי כי אין בה מספיק משמעת.
ועוד רעיון שנכנס לי לראש ועליו דברנו בצורה יסודית – לעבור בשנה הבאה לקיבוץ כדי לגור שם ולהתחנך. כבר הספקתי אפילו לחלום על כך. ברור לי שאם אחיה בקיבוץ ארגיש יותר צברית ופחות רוסייה.
אבי ואמי אומרים לי שלא כדאי כי אין בזה עתיד, "פועלים זה טוב לרוסיה". אבל... הם לא מבינים!
אני חושבת אחרת, מה לעשות?
ביום שני בערב, אחרי טקס שבועות, שיחקנו בחוץ בכל מיני משחקים, מרסל, רחל כהן, ציפי, אורה, דוד ועמירם. כשאני נזכרת בזה עולה לי חיוך מאושר.
היום לא אסע לדודים בתל אביב ובמקום זה אלך לפעולה בתנועה. עבורי זה מאוד חדש. אימא ואבא מאוכזבים מכך, אבל אני רוצה להיות גדולה ושייכת, כמו כולם.
יהיה לנו משחק צופי, נלך עד קצה העיר ונחפש לפי סימני דרך את המדריך והמדריכה. המשחק יימשך עד עשר בלילה ואני בהתרגשות גדולה.
יום חמישי, ה-9.6.60
היום הגיע שוטר לבית הספר ולימד אותנו איך להיות שוטרי תנועה. במשך השיעור הוא הצחיק אותנו כל כך שירדו לי דמעות צחוק. הוא הסביר לנו איך לשמור על ילדים קטנים בבוקר בזמן חציית כביש, וגרם לנו להרגיש מאוד גדולים ואחראים. אחר כך הוא חילק אותנו לקבוצות, והקבוצה הראשונה ובה חמישה ילדים נקראת "אגודת משמר הבטיחות", ואני נבחרתי לקבוצה הזו יחד עם דוד, עמירם, יצחק ונאווה.
נישאר בתפקיד עד סוף השנה. המנהל התערב ואמר שהחלפות יהיו רק בשנה הבאה. העבודה שלנו היא בבוקר משעה שבע וחצי עד שמונה, ובצהריים משעה שתים-עשרה עד שתים-עשרה וחצי. נעמוד בצומת סואן ויהיה עלינו לשמור במעבר חצייה של הבית הספר ועוד רחובות סמוכים מסביב המסוכנים לתנועה.
חילקו לנו שרוול לכל יד, חגורה וכובע, ואיך שאני מביטה תמיד דוד לוי נמצא בסביבה מאוד קרוב. לכן לא פלא כשנפתח לי השרוול בזרוע הוא אמר, "בואי, אני אסגור אותו ואסדר לך יפה".
כך שאין לי מילים לתאר את ההתנהגות של דוד כלפי, העדינות והנועם. למשל, הוא החזיר מכה לאורה ותוך כדי כך הוא פגע בי לא בכוונה, אפילו לא הרגשתי בזה אבל הוא ביקש פעמיים סליחה.
אחרי שנסיים את תפקיד השוטרים נקבל תעודות ונענוד תג על תלבושת חאקי.
את הימים האלה לא אשכח. הם בהחלט הכי מאושרים בחיי, ואני חושבת שלא רק לי גם לדוד אהובי.
רות חולה היום ולא באה לבית הספר. אימא קנתה לי ארבע חולצות יפות לקיץ וסוודר לבן לחורף. סוף סוף יש לנו קצת יותר כסף לקנות בגדים ליופי והחלפה.
יום ראשון, ה-12.6.60
אני שוכבת במיטה וקוראת ספר מעניין, ופתאום נזכרתי שיש לי הרבה דברים חשובים לכתוב ואי-אפשר לוותר עליהם: היום בערך בשעה שש בערב שיחקנו בחוץ, מרסל ואחותי עם החברות שלה, ואז פתאום הופיעה אחות של דוד מהכיתה של אחותי ורצתה להזמין אותה אליה, ולא הסכמתי.
מרסל הזכירה לי בשקט שכדאי לנו ללכת איתה לאותו כיוון ולבקש ספר גיאוגרפיה מדוד. ברור שרציתי, וכך הלכנו כולנו ביחד. בדרך ראינו את כרמלה הג'ינגית שאמרה, "הוי, את הולכת לדוד לוי?"
וגם רות ראתה אותי עומדת על יד הבית שלו וצחקה, "כן, את רוצה לראות את דוד", שיקרתי לה.
אך לפתע דוד יצא במהירות וחיוך על פניו, וברצון נתן לי את הספר ונפנף לי בידו בשמחה ובאושר. שמחתי מאוד.
יום שישי, ה-17.6.60
היום, באסיפת הכיתה הקבועה למדתי משחק חדש: "אמת או חובה". התאספנו בבית של עמירם והתחלנו לשחק, וכך זה היה:
יצחק בחר בי כי לי הייתה החצאית הכי יפה. עמירם בחר בי כילדה הכי חביבה. שניהם בחרו "אמת".
אני בחרתי את דוד כילד הכי אהוב עלי, והוא בחר את אורה כילדה ששרה הכי יפה "אמת". הרבה ילדים בחרו גם "חובה", כמו: לקפוץ להסתובב או לשיר. שיחקנו כל הערב, צחקנו ונהנינו מפקודות "חובה" ובלב התרגשנו מפקודות "אמת". רק שלא ידעתי שבסוף הערב עלינו לגלות את הבחירות שלנו בקול רם לפני כולם, ולכן בביטחון בחרתי בדוד כילד הכי אהוב עלי, בחרתי "אמת".
בסוף קצת התביישתי, כי אם הייתי יודעת לא הייתי בוחרת או שהייתי מבקשת מדוד לבחור ב"אמת" את הילדה הכי אהובה עליו.
וככה הייתי יודעת, חבל!
אחרי האסיפה הלכנו לנאווה והבנים עשו רעש, ומכיוון שאימא שלה בהיריון אבא שלה מאוד כעס, אבל לי היה תרוץ טוב ואמיתי ולא התקרבתי לבית שלה כי הרי אנחנו ברוגז.
יום ראשון, ה-19.6.60
היום בשעה שש בערב יש טקס סיום ההתנדבות של "אגודת משמר הבטיחות". ייערך מצעד של הכיתה שלנו עד בית ספר ביאליק במרכז העיר, שבו נקבל תעודות של שוטרי תנועה. לצערי אני לא אשתתף כי אין לי תלבושת חאקי, והרי זה ברור כי אין להורים שלי אפשרות לקנות בגד לשימוש קצר. חבל!
גם דוד לא ישתתף בזה כי יש לו פצע רציני ברגל, ואחותו ביקשה שאביא לו שיעורים. כמובן שהלכתי אליו והוא מאוד שמח ואני שמחתי לקראתו. הרגל שלו נפוחה מאוד ואני חושבת שגם מחר הוא לא יבוא לבית הספר.
היום נאווה הגיעה בפעם הראשונה לרחוב שלי והסתכלה לכיוון הבית שלי, מעניין?
היא אמרה שרצתה להשאיל ספר מרחל כהן.
רחל אמרה: "מעניין, נאווה גילתה את השיכון".
יום רביעי, ה-22.6.60
בעוד עשרה ימים אסיים את כיתה ו', והיום הנושא "רות". החברות שלנו מאוד מיוחדת עבורי, ואנסה להסביר למה.
לכיתה שלנו נכנסתי כעולה חדשה אבל לא הייתי עולה חדשה. בבית הקודם חייתי בארץ אחרת דיברתי שפה שונה והיו לי המון חברות אחרות, כל זה מאוד השתנה ונלקח ממני בלי שרציתי או ששאלו אותי.
כנראה שככה זה בחיים, והייתי חייבת לבנות לי עולם חברות חדש.
ורות כל כך התאימה לי. תמיד הבינה אותי והתייחסה אלי כאחת שווה, חכמה ומעניינת. רות היא החברה הכי טובה שלי ועד עכשיו לא היה צורך לכתוב דברים רעים רק דברים טובים. יוצא מזה שעכשיו אני לא החברה הכי טובה שלה. כן! כל הזמן היינו ביחד, ולהרבה בנות היה מאוד קשה עם זה, במיוחד לגילה אשר קנאה בנו מאוד ואף הציעה לנו להיות חברות טובות שלושתנו. האם זה אפשרי?
גילה נכנסה לתוך החברות שלנו, ועשתה את זה בעורמה כאילו גם היא רוצה להיות אתנו ביחד. ואנחנו לא הבנו, לא נזהרנו, ולגמרי לא ניחשנו כיצד זה ייגמר.
נכון, לא יכולנו לנחש איך ההתחלה התמימה שלה להיות אתנו תהפוך לרוע ותסכסך בינינו. היא שיתפה אותנו בסודות שלה, במיוחד סיפרה סיפורים על דוד לוי, וכך רצתה למשוך אותנו קרוב יותר, משכה אותנו להיות איתה ולגלות לה את הסודות שלנו בתמורה.
גילה הרסה לנו חברות של שלושה חודשים ואני עצובה.
מה זאת אומרת?
כך היא הסבירה את ההתנהגות שלה: אני מגלה לכן דברים ואתן תגלו לי סודות חשובים בתמורה. היא ניסתה בכל תוקף לשכנע כל אחת מאתנו לעבור לחברות איתה. קודם ניסתה אתי והזמינה אותי אליה להכין יחד שיעורים, ושכנעה אותי להישאר עד הערב כדי להשוויץ בביתה המפואר. לא הבנתי שזה כאב מאוד לרות, כי גילה בלבלה אותי עם המון מילים יפות. ואז רות רצתה להחזיר לי, לכן הלכה ושיחקה עם גילה והפסיקה לשחק אתי. נכון ששתינו אשמות אבל רות יותר ממני, כי גילה הצליחה להרחיק אותה ממני בהצלחה גדולה יותר. רציתי להסביר לה את זה אבל לה אין בשבילי זמן, אבל לגילה ולבנות אחרות יש לה. היא איננה רוצה להיות חברה שלי בשום אופן. היא לוחשת לגילה סודות באוזן ולא מרגישה שזה כואב לי, וכשאני רוצה להגיד משהו בלי שגילה תשמע היא אומרת שזה לא יפה להעליב.
אני יודעת שהיא תתחרט על כך. אבל זה יהיה מאוחר מדי כי אני אמצא ילדה אחרת ויהיה קשה לה להפריד בינינו.
אחכה עוד יום-יומיים עד שיהיה לה זמן, ואז אספר לה את כל זה, ואחר כך נחליט מה לעשות. או שניפרד או שניפגש כמו תמיד וכבר אף אחד לא יעמוד בדרכינו.
נוכחתי לדעת שרחל כהן היא הילדה הכי טובה ונבונה בשבילי, היא תמיד מקשיבה ועוזרת ויש לה עצות טובות, "חוכמת חיים", כמו שאחותה אומרת, "יותר חשובה מהכול".
יום שישי, ה-24.6.60
אני שוכבת במיטה, יש לי "גריפה". שוחררתי מבית הספר בשעה הרביעית כי הרגשתי שיש לי חום, חבל לי כי היו לנו חזרות ודווקא ארגנו את הכיתה כך שמקומי היה על יד דוד ועמירם. יש לי מזל כזה!
המצב עם רות גרוע. היא בשום אופן לא רוצה לבוא אלי הביתה בגלל הנאמנות לגילה, ובכל פעם מוצאת תרוץ חדש. זה מאוד כואב לי. היום כשישנתי והיה לי חום גבוה חלמתי חלום:
דוד לוי בא לבקר אותי ושיחקנו יחד! הלוואי והחלום היה מתקיים...
מאוד משעמם לי ומחר שבת ולא נלך לים בגללי.
יום שלישי, ה-28.6.60
היום בבית הספר הייתה לי עבודה רבה בהפסקה, קיבלתי תפקיד לאסוף את הספרים מכל הילדים. החופש הגדול לפנינו וההתרגשות רבה .
אני ילדה אחרת. סוף כל סוף אני כמו כולם.
בסוף היום התיישבנו לכתוב בספרי זיכרונות. דוד כתב לי בכתב סתרים בפינה המקופלת למעלה שלוש מילים, ועמירם אמר שהפירוש הוא "אני אוהב אותך", אבל אי-אפשר להיות בטוחים בכך הרי זה רק ניחוש. ואני לא יודעת מה הן אומרות.
לאורה הוא כתב "מילד ששונא אותך דוד לוי", כי היא מציקה לו, מעליבה אותו וכול הרחוב גם שלו וגם שלה יודעים על כך.
היא כמובן מאוד התרגזה והחליטה להיות ברוגז אתו. להגיד פה את האמת, התחברתי איתה קצת כי הלב שלה טוב,והמשפחה שלה ועניה, אבל חסרונה הגדול שהיא מראה לכולם את אהבתה לדוד. אתמול הייתה חגיגת הסיום. החגיגה הייתה לפנות ערב אבל כמובן נשארנו עד כמעט שתים-עשרה בלילה לרקוד והיה מאוד שמח.
דוד ועמירם הסתכלו עלי ועשו לי פרצופים, במיוחד עמירם היה מצחיק. אכלנו כיבוד ביחד, אני עם ציפי, רחל כהן ואורה רות כמובן ישבה רחוק מאתנו, על יד גילה. אחר כך עמירם לקח את הכפפות שהיו חלק מההצגה, רדף אחרי בנות ונתן איתן מכות. רחל כהן תפסה את הכפפה שלו ונתנה לי, אני החזרתי לה ולא לעמירם. אז הוא התרגז, הרביץ לי ואמר:
"תבכי קצת, לא נורא"! אני באמת בכיתי וכולם קללו אותו בהתחלה מאוד כעסתי אבל אחר כך נרגעתי והסברתי לו, והוא הבין שהוא היה אשם וביקש "סליחה" והכול נגמר בשלום. לבסוף רות התיישבה לצדי, וכולנו ודיברנו על ההרגשה הטובה שהים נותן לנו. לכן החלטנו ללכת ביום שבת לים.
אני מאוד שמחה לצורה בה עמירם מתייחס אלי, ולא נורא אם דוד מקנא. אבל אני אוהבת את דוד אלף פעם יותר, למרות שעמירם מקסים ונעים לי כשהוא רודף אחרי. ביקשתי ממנו שיכתוב לי זיכרון, אבל הוא מוכן לכתוב רק על נייר מיוחד את הסוד ואז להדביק אותו לספר הזיכרונות.
היום הייתי בחגיגת הסיום של אחותי. היה יפה אבל קצת תינוקי, ראיתי את דוד לוי עם אמו ואביו שבאו למסיבה של אחותו.
חבל לי על הנתק עם רות.
יום חמישי, ה-30.6.60
היום קיבלנו תעודות לסיום השנה, והתעודה שלי די טובה. בארץ המנהגים שונים, ואת התעודה לא קיבלנו במסיבה אתמול והגענו היום במיוחד. לא נורא, זו עוד הזדמנות עבורי לראות את דוד.
אני מאושרת לעלות לכיתה ז', שזו כיתה גבוהה. אני פשוט לא מאמינה שזאת באמת אני, ואהיה בכיתה ז'...
אחותי עולה לכיתה ג' ולא שמחה, היא דווקא רוצה להישאר כיתה ולהיות קטנה. אני לא!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 4...תהנו -עמודים--42-43 סופרת
יום ראשון, ה-3.7.60
יש לי הרבה לספר לך: אתמול הייתי בים... יום שבת הוא יום של ים, ועבורי זה היום המאושר ביותר בחופש הגדול, יש לי המון חברות שם והמים והגלים גורמים לי שמחה גדולה, אך הדבר הכי טעים בים זה ה"אסקימו לימון". תמיד מתחשק לי שניים אך לא תמיד יש כסף אפילו לאחד. אין יותר טעים מארטיק לימון בים.
אתמול נסעתי עם אבי ואחותי ומרסל עם אחיה. בשעה שמונה בבוקר כבר הייתה המשאית מלאה, אבל היה לנו מקום טוב לשבת עמוק בתוכה וכך פחות נזרקנו מצד לצד. בים היה טוב וכיף גדול, למרות ששרפתי את הגב ואת האף בשמש ועד עכשיו יש לי כאבים ובועות גדולות. אולי אימא לא מרחה לי מספיק לבן לקרר את המקום.
בערב הוזמנו לארוחה לנחמה אשתו של הבן דוד ואוסקר השוויץ כל הארוחה כמה רות אוהבת אותו ושולחת לו פתקאות ללא סוף.
זה מאוד הרגיז אותי למרות שאני ורות לא חברות הכי טובות, אבל יש בי נאמנות לצדק וההתנהגות שלו הייתה מגעילה. החופש רק התחיל אבל כבר סיימתי חלק מחוברת החשבון בעזרתה של מרסל החכמה, ואני כמובן מודה לה על כך.
לגבי חוברת באנגלית: קנו לי מילון עברי-אנגלי כדי שיהיה לי יותר קל עם השפה האנגלית. חשוב לי מאוד לדעת את השפה הזאת, במיוחד כדי שאוכל לקרוא את המכתבים המסתוריים שסבתא רבקה שמרה עבורי.
יום רביעי, ה-13.7.60
מחר תהיה רעידת אדמה מאוד גדולה. היום כל הילדים מדברים רק על כך שמחר יהיה נורא, ואני כל הזמן חושבת על זה ומאוד מפחדת. כולם אמרו ששמעו תוכנית מיוחדת שדיברה על כך ברדיו, וחלק אמרו שקראו על זה בעיתון. אבי ואמי לא מאמינים לכל זה, והיום בערב שמענו חדשות באידיש ופולנית וכלום לא נאמר בנושא.
נראה מה יהיה מחר.
החלטתי ללכת עם אחותי למרסל כבר מהבוקר כי אני מפחדת להישאר לבד בבית, וחוץ מזה אימא שלה מכינה כדורי גבינה חמוצים בתוך שמן מיוחד כך שנוכל לאכול ביחד עם לחם מיוחד הנקרא "פיתה". אבא ואימא ילכו לעבודה כרגיל, הם לא מודאגים בכלל. אומרים שבשעה אחת יהיה חושך מוחלט והאדמה תזוז. לאן יש לה לזוז?
חס וחלילה, ישמור אותנו אלוהים!...
אוי, כמה שלבי דופק, איך אישן הלילה?
יום שבת, ה-23.7.60
היום הגעתי שוב לתנועה וראיתי את רות, אשר הגיעה במפתיע כי היא הייתה בקיבוץ ואחר כך חולה. החלטתי לדבר איתה: האם היא רוצה להיות החברה הכי טובה שלי מחדש?
גם אם היא תקרא לי חנפנית אני לא מפחדת, כי אני אוהבת אותה, וכשראיתי אותה היום הבנתי עד כמה... אם היא חברה נאמנה ויש לה לפחות קצת אהבה אלי, היא לא תגלה לאף אחד ולא תקרא לי חנפנית...
דיברתי איתה אחרי שאספתי את האומץ, אבל למרות זאת היא לא רצתה לבוא אלי כפי שהחלטנו בתנועה.
אולי ככה יותר טוב, הרי יש לי המון חברות אחרות.
אתמול הבאנו רהיטים יפים עד מאוד ואני מאוד שמחה אבי ואמי נסעו אחרי העבודה ליפו כדי לקנות בחנות טובה אך לא יקרה כמו בחולון. ואכן, הבית שלנו נעשה יפה מיום ליום. הם חזרו מאוד מאוחר ואפורים מעייפות אך חשוב היה להם לעשות את המאמץ. סוף סוף יש לנו חדר כמו לכולם.
שום רעידת אדמה לא הייתה. הכול היה שטויות וטוב שכך. וכמו שאבא אומר, "את רואה, עדיין האור מאיר את חיינו".
יום שישי, ה-12.8.60
עכשיו אני אצל דודתי המהנדסת בבית, מחצית החופש הגדול חלף. אחותי ואני נמצאות כאן כבר יומיים, ומחר בערב אמי ואבי ייקחו אותנו בחזרה.
בבית סיימתי את החוברת בשפה האנגלית והשתפרתי מאוד. אם אמשיך כך תהיה לי שפה נוספת בעתיד. וכאן גמרתי את הסוף של חוברת החשבון.
הבילוי העיקרי שלי כאן זה לקרוא ספרים, ולפתע פתאום התאהבתי בשפה העברית, אבל גם בשפה הרוסית עדיין יש לי המון אפשריות כדי לנוח ולחלום בשקט על החיים והילדות שהייתה לי. אני קוראת ספר טוב ברוסית, יש כאן ספרייה גדולה בשפה בחדר הנקרא "סלון". התחייבות שהוטלה עלינו בסוף השנה לסכם תוכן של ספרים גוזלת ממני זמן רב. הרעיון של המורה דבורה היה לגרום לנו לקרוא ספרים ואז לעשות עשרה חיבורים מעשרה ספרי קריאה בשפה העברית. אני אוהבת לקרוא אבל כעת עלי לקרוא במרץ רב, כי עד עכשיו סיימתי רק חמישה חיבורים והשתדלתי שיהיו מאוד יפים.
אני מאוד מתגעגעת לכיתה שלי ולדוד לוי, וטיפונת, לא להתבייש, גם לרות. במחשבה עליהם לבי מתמלא שמחה אשר פורצת מתוכי!
החיים כל כך טובים.
טוב להיות בארץ ולא להיות ילדה זרה, טוב לחשוב על אהבה בעברית ונעים לקרוא ספרים בשפה החדשה. מזל שיש לי מילון אנגלי-עברי ומילון רוסי-עברי, כי היום ברור לי מאוד עד כמה חשוב שלא שכחתי את השפה מהבית ההוא.
משתוקקת אני ברגע זה לפתוח את צרור המכתבים הראשון של סבתא רבקה.
אני בטוחה ויודעת שדודתי לא תכעס עלי, והרי יש לי את כל הזמן עד מחר בערב, לא..?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 5...תהנו -עמודים--44-45-46- סופרת
פרק5
נסיכה
18.1.1812, יום שבת
אימא יקרה, אני מבוגרת מדי לסיפור ילדים לפני השינה! הפרכתי נשיקה והתכרבלתי, מרחוק שמעתי את אימא מציינת באוזני אבא וצער עמוק בקולה:
"אני יודעת כי הצדק איתה, אך היא הבת הקטנה שלי, לא?"
"כן", שמעתי את אבא עונה, "ייתכן והיא כבר לא קטנה לשמוע סיפורי אגדות, אך תמיד תהיה הנסיכה באגדה שלנו!"
מתוק ונעים להירדם בהרגשה כי אני צעירה והכול לפניי בפתחה של מאה!
היום התיישבתי לכתוב כי עז הרצון המפעם בתוכי לתאר את הכיוון בו מובילה אותי דרכי בשביל המרוצף באבנים יקרות, וטוב לדעת כי אבני יהלום ופנינים מעצבים את הבית בו דרה משפחתי.
גאה אני מאוד במשפחתי המורחבת, משפחה מכובדת ומבוססת אשר עליה נמנים שופטים ואומנים. לכן עבורי זו הבטחה גדולה להיות כמעט בת שתים-עשרה. עלמה צעירה בראשית חיי. ושמי הוא . Luciana!
הייתי צריכה להיוולד בבריטניה, אך אימא איבדה את התינוקת הראשונה במהלך הלידה למרות נוכחות המיילדת והרופא. בעיניים דומעות מצער יצאו השניים מביתנו, וכך גרמו למים הקפואים אשר בחוץ להפשיר והם נסוגו בטיפות זעירות ובגלים קטנים לאי-שם. לכן בפעם השנייה שלה, כאשר אני הגחתי לעולם, זה היה עם זריחתה של השמש על יום קיץ חם בתאריך מאוד מיוחד – ה-18 באוגוסט, ויש לכך משמעות מיוחדת כדברי המיילדת: "שמיניות יתר", אשר בדרך זו רצתה לרמוז להוריי על כיוונה של הדרך בה ינועו חיי. לדבריה חיי יהיו ארוכים, טובים, מאושרים ומיוחדים, ותמיד יפרסו את זרועותיהם בחיבוק רחב לשני העולמות – "משני צדי המטבע" – מנהיגה גדולה בדור הענקים! אני מבינה את זה קצת אחרת: מצד אחד אהיה בעלת רכוש נכסים וכסף (הזוהי משמעותו של מטבע?), וכמובן גם עם הרבה הבנה, חוכמה וכוח כדי לבצע את כל ההחלטות הנכונות המופיעות בציור המטבע על גבי הצד האחר.
מצבים מנוגדים המשולבים זה בזה...
תחילתה של מאה, ואני לצערי הרב לא שוהה בבריטניה שלי ולא כי לא רציתי בכך. איש לא שאלני ואיש לא בירר אתי מהו רצוני ואיפה יהיה עבורי טוב יותר לראות את צבע השמים לראשונה. ובכן, הגעתי לעולם לא במולדתי בריטניה, השוכנת רחוקה מעבר לים ושמיה אפורים מעשן, אלא כאן, בדרומה של Germany (או כפי שכאן מכנים Deutschland, ארץ היער השחור, ושמיה בהירים בכחול.
בסתיו הגשם יורד פה ללא הפוגה, והשלג הלבן הוא צונח ללא הפסקה במשך חודשי החורף הנפלאים.
בחורף אנו מבלים בהרים, בהם אני מתמלאת שמחה ואוחזת בפתיתי הלבן הצח, והם בהכרת טובה כדרכם של פתיתים לעולם לא נמסים לי בין אצבעותיי. החברות בינינו נמשכת עד בוא האביב, אז המים ממיסים את השלג והשמש מתערבת בלהט ועוצמה, ועל ידי כך גורמת לי להרים את פניי מול האור ולחלום על עולם דמיוני גדול ונישא אשר נמצא מעבר לאופק, בסוף היער השחור, עם פרוץ הקיץ החם על יום הולדתי.
למען האמת, למשפחתי הייתה עוד אפשרות בחירה לשרת מחוץ למולדת, וכך יכולתי להיוולד במקום, אחר כמו למשל הודו האקזוטית המשופעת בטעם פירות טרופיים הנספגים בפה. פירות הנמרחים ברכות על השפתיים. אבל לא, אנחנו כאן. הכול ובגלל המהפכה הטכנולוגית, אשר מתקדמת ומתפתחת כיום אף ביתר עוצמה מאשר עם תחילתה המבטיחה לפני חמישים שנה, ולכן חשוב כל כך לשלוח לכל מקום את המומחים כדי להעניק השפעה וידע.
אבי היקר והכישרוני בצורה גאונית עומד בראש משלחת המומחים הגדולה, אשר מייעצת כאן לממשלה הבווארית. חלק אחר מחבריו מהאריסטוקרטיה הקרובה הצטרפו לחברה הבריטית והפליגו להודו המערבית. אבא היקר, הוא ולא אחר, קיבל את התפקיד מטעם בית הלורדים בהוראתו המפורשת של הוד מלכותו, ג'ורג השלישי מלך בריטניה אירלנד, נסיך-בוחר של הנובר.
כן, כבוד המלך שלנו הוא תמיד הפוסק האחרון בכל החלטה חשובה של הממשלה בלונדון הגדולה.
אבא שלי דובר את השפה הגרמנית הרשמית וגם את הניב הבווארי ביירני, ובשעת הצורך אף משתלט על הניבים הנוספים: פרנקונית, אלמנית ואף שוובית.
לאבי היקר יש את כל הידע ההכרחי כנדרש, ומעמדו האציל ואילן היוחסין המשפחתי אף מוסיפים למשימה את האיכות המרשימה, הליטוש והברק אשר הכרחיים לתפקיד מסוג כזה. ארצות כמו אוסטרליה וניוזילנד, הדוברות את שפתינו, ודאי גם הן היו זקוקות לא פחות למומחיותו אך לא הובאו כלל בחשבון.
לי לא ברור למה ואולי חבל שכך.
השפה הראשונה אותה שמעו אוזניי הקטנות הייתה השפה המדוברת כאן בניב גרמני בווארי – אבל הסתדרתי לא רע ואפילו טוב מאוד.
האומנות המסורות שלי, מיס גילדה ומיס זילפה, דוברות בה ביתר קלות, למרות כי השפה האנגלית שגורה בפיהן ברמה גבוהה כיאה וכמקובל בהיותן עובדות ומשרתות את המעמד שלנו.
בימים הראשונים של חיי בחדר התינוקות לא הייתה לכך משמעות גדולה, כי השפה האנגלית בנוסח המסורתי השתרבבה בזכותה של מיס סוזאנה סוכנת הבית הראשית. בנוסף מפקחת היא על הטיפול בי, כאשר היא מדריכה מקרוב את האחיות לבית רוסו, מיס גילדה ומיס זילפה.
אבל ככל שנוקפים הימים שפת המקום שלטת, ונשמעת בכל חדרי הבית. הוריי לא רווים מכך נחת, במיוחד לאור המאמצים אותם הם משקיעים בבתם האחת והיחידה, שזו אני, לכן מאוד חשובה להם איכות החינוך אותו אקבל. במשפחה כמו שלנו המעמד והתואר עוברים בירושה בהתאם לכללים וחוקים שלSangre azul :
הדם הכחול לעולם לא נמהל!
לכן שמים אצלנו דגש על "אצילות הולמת ומקובלת". אבל שלא כמקובל, לאבי יש צד נוסף באישיותו והוא רצונו האדיר להעמיק את הידע ולרכוש השכלה רחבה עבורי, ולכך הוא נותן חשיבות מאוד גדולה ומיד אומר: "רוצה אני יותר מכל כי העולם יהיה שלך ללא דאגות ורק עם פתרונות מוצלחים לכל בעיה ועם שפע רעיונות טובים..." מה שמשתמע מכך הוא שמירה נוקשה על חוק השולט אצלנו להעניק לי חינוך רחב, אותו מבצעים מדי יום מורים פרטיים אשר הוכשרו לכך בקפדנות יתרה.
המורים הפרטיים שנשכרו עבורי שמים דגש מיוחד על שעות לימוד מורחבות עיוניות בשעות המיועדות לכך בבוקר, ובהוראה מפורשת נקבע תחילתן לשעה עשר במדויק.
רק יותר מאוחר יש מקום לרעיונות כיצד למלא באופן נאות ומכובד את שעות הפנאי, וכיצד לפנות לכך זמן אחר הצהריים.
רקמה ואריגה אומנותית או נגינה בפסנתר הם התחייבויותיי היומיומיות. אשר לציור, כאן יש לי אפשרות ליהנות לרוב לפני השקיעה. פעילות חשובה נוספת היא טיול רגלי בליווי נאות בשעות הבוקר, כאשר קרני השמש חודרות דרך חלונות "הוויטרז'" הצבעוניים, וכך הם עשויים לדחות מעט את שעת החינוך.
לא כך הוא לגבי רכיבה על סוסתי האהובה טרילינה גלנקורה. כאן הכול מותנה ותלוי במזג האוויר, וכמובן במידה ומאפשר לי קו הבריאות.
הרכיבה היא הזדמנות עבורי להפגין את כובעי החדש, פריט לבוש האהוב עלי ביותר. האורוות שלנו גדולות ויפות, ולאחרונה שוקמו ללא הכר. מצב הגורם לסוסתי האהובה הרבה נחת.
לדברי אבא החינוך אותו אני רוכשת הוא ולא אחר יקרין וישקף בעתיד את דמותי כאישה בוגרת ואצילה אמיתית.
הוא עצמו מעדיף לבלות את זמנו הפנוי במסע ציד בחוות האחוזה אשר בקצה המערבי של רצועת היער השחור. אווירת המקום מעניקה לו שלווה כפרית הנחוצה לו מאוד, אך לעתים הוא עם אימא יוצאים לדיג באגם הירוק הנושק לדנובה וחוצה את אחוזתנו לרוחבה, ועל ידי כך מספקים לעצמם את הנוף הרומנטי להם ולחבריהם בשעות הפנאי המיוחדות.
עבורו פעולות אלו חשובות ביותר, כי דווקא בהן הוא מצליח לשלב את מומחיותו כיועץ לממשלה הבווארית מטעם בית הלורדים. על פי הגדרתו:
"חברים למשחק, חברים לחיים", ועל כך הוא מקפיד במיוחד.
23.1.1812, יום חמישי
מיסטר Jagd , רב המשרתים ועוזרו האישי של אבא, הוא בעל ידע וכושר המצאה מאין כמוהו. היום כהרגלו נסע לעיר, לחנות הגדולה, והביא את כל הנדרש עבור הפעילות החברתית של אבא, וגם לא שכח להביא את הסכין המיוחדת לציד באורך שנים-עשר אינץ' כדי שיהיה נוח לפשוט את עורם של חזירי הבר בזריזות, לגבי עז הבר יש לו סכין שונה ומוכנה מראש.
החנות הגדולה והמיוחדת ידועה בכך שיש בה כל הנחוץ לציד טוב, ובעיקר תחמושת יבשה לרובה בעל קנה ארוך הטווח אשר מצטיין בדיוק מרבי בקליעה למטרה. רב המשרתים, מר Jagd, מאמין כי בחירת נשק יסודית ומדויקת תעניק לאבא יתרון רב כי הוא מכיר בערכו וכוחו של הכלי.
החנות לא רחוקה ונמצאת ברחוב קאופינגר אשר בכיכר הגדולה, ולעתים קורה שאף מיס סוזאנה יוצאת בחיפזון לקניות באותה עת ממש, ונשאלת השאלה – מדוע?
לאחרונה נראה כי יש לה רגשות חמים לרב השרתים שלנו.
26.1.1812, יום ראשון
היום תוכנן לנו פיקניק בחברת המשפחות האריסטוקרטיות מ"מועדון ג'נטלמן" של אבא. המשרתים רתמו את הסוסים הלבנים בשקט ובצנעה לכרכרה המהודרת ביותר.
האירוע תוכנן לשעות המאוחרות של הבוקר, לכן הוזמנו גם אנו, הגבירות. אימא אומרת בחיוך רחב: "כבוד גדול הוא לנו להיכנס למעוזם של הגברים", ובהזדמנות זו רוכסת בגאווה את המעיל המדהים בצבע הארגמן ההולם את כובעה. אבל אני אינני בטוחה שאימא מרוצה כל כך להיות נוכחת, אף אם הלבוש היאה לכך הולם אותה עד מאוד. ההזמנה מציינת כי הסעודה תהיה רשמית.
האירוע התנהל בשיא הפאר באולם בעל החלל הגדול, אשר התנשא לגובה רב. וזאת חוויה מאוד מרשימה עבורי – ההרגשה להימצא תחת תקרה גבוהה כאשר מסביב מכוסים הקירות בציורים והדפסים מאוד נעימה, למרות שמעט מפחידה.
הארוחה כללה תפריט בסגנון אקזוטי, ונקבעה לשעה סבירה מיד בתום הדרשה בכנסייה. דרשה בה דיבר הכומר בשבח השפע הקיים בחיינו ובקריאת הללויה לאלוהים והכרת תודה גדולה.
השטח של אדמת הציד שופע שוורים וחזירי בר, ואף עדרי צבאים ושפע פסיונים, ולכן כולם נראו מרוצים עד מאוד.
המנה של בשר הציד לא ערבה לחכי, אבל הפאי של פירות היער היה מעולה. אימא נהנתה מהצדפות ומתפריט היין הגדול והמרשים. הרמנו כוס גדולה של וויסקי לחיי החיים הטובים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 5...תהנו -עמודים--47-48-49-50- סופרת
27.1.1812, יום שני
שעות הלימוד שלי מתקיימות בשעות הבוקר בחדר עבודה בצד המזרחי, ויודעת אני שכדי להבטיח את עתידי ניתן לי בשפע כל אשר נחוץ לכך עם המון אהבה ומסירות אין קץ מאבא ואימא.
שעות ארוכות אלו כוללות שינון יסודות השפה היוונית, הבנה והכרה של חוקי משחק השחמט, וכמובן הכרות עם רעיון הפילוסופיה אשר לא קל ולא פשוט אבל מעניין.
בשיחות הארוכות ביניהם אימא עדיין תוהה: "האם כל השיעורים נחוצים לה בכלל?"
בכל שעת הדרכה מסודרת הפרופסור שלי לפילוסופיה תמיד חוזר ואומר כי עלי לשאוף לאיכות מרבית בחיי היומיום, וזאת אוכל להשיג אך ורק אם אקיף את עצמי באנשים בעלי רמה אישית גבוהה של יכולת חשיבה וניתוח מצבים בתחומי השפעה, ולאו דווקא אם אקיף עצמי באנשים בגלל קשרי משפחה או אינטרסים חברתיים משותפים.
דעתו מאוד נחרצת בעניין, והוא מדגיש כי רק בדרך זו אהיה ראויה לתואר האצולה, למרות ואף על פי שהתואר הוא שלי באופן טבעי ועבר אלי בירושה כתוצאה מייחוס משפחתי.
עלי ללמוד לבחור.
לכן, עלי להקפיד על זהירות יתרה ב"קטנה כגדולה".
טוב לנו בעיר מינכן, ולדעתי היא אחת הערים היפות והמהודרות בזכות שמירתה על רמה תרבותית ההולמת את מעמדנו. עיר עם שפע של מקומות מרכזיים להופעות, בנייני תיאטרון, מוזיאונים מצוינים ואין ספור גנים עוצרי נשימה.
הוריי מרוצים ומוקפים אהבה והערכה, למרות שאימא תמיד מצטטת מהירחון האהוב עליה: "זרים יישארו זרים למרות מעמדם הרם" .
בזה אסיים להיום, כי הנה מיס גילדה הגיעה ועומדת על מפתן דלתי מחכה בסבלנות וברמז קל לקוצר רוח כדי להכין אותי לשנת הלילה, ומיד בהרימי את ראשי מהכתיבה היא נכנסת. ובדאגה רבה וללא הסכמתי מכבה בעדינות את הנר הנוסף על שולחן הכתיבה שלי, ואז רוכנת כדי לכסות אותי באהבה.
מקווה אני ליהנות תמיד מהכתיבה שלי ומהרהורי לבי.
אניח עתה את עט הנוצה שלי בעדינות.
18.2.1812, יום שלישי
אוהבת אני לנסוע בכרכרה שלנו מסביב למרכז העיר, אך אין אני מחבבת את הרעש אשר יוצרים הלמות גלגלי הברזל של הקרוניות על כביש האבן. לכן את האהבה הגדולה אני מייחדת לטיול השבועי בשבילי הפארק, המפיץ ריחות אלוהיים ומאפשר לנהל שיחה טובה ושקטה.
מתבוננת אני בטבע ומתמלאת אהבה. Englischer garden הם הגנים המרהיבים ביותר ביופיים עבורי, והפרחים אשר נפתחו זה עתה עוצרים את נשמתי.
היום זמננו פנוי, לכן נכנסנו לחנות הספרים המפוארת Gebildeten (המשכילים), כדי לרכוש עבורי את ההוצאה האחרונה, השישית במספר, של כתבי Johann Wolfgang von Goethe.
קשה להאמין בכך!
בעיניי הוא מצטייר כסופר מבריק של הספרות הגרמנית, ובמיוחד יש בלבי הערכה רבה אליו על כי מצאתי אתו נושא הערצה משותף – הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, שלשמחתי נולד כמוני בחודש אוגוסט.
הסופר המבריק והוגה הדעות בעל שיעור הקומה גטה, חושב עליו רק דברים טובים ולא מגנה אותו כמו האחרים ככובש ארצות ומשעבד עמים. הזדהות מסוג זה גורמת לי לגבש תפיסת עולם רחבה ופותחת לי צוהר לעולם זרוע כוכבים זוהרים, "טוב לדעת שהכול אפשרי בעולמי"...
בדרכנו חזרה, בת הלוויה המסורה שלי מיס סוזאנה, בעלת האופי הרומנטי, מתעכבת ומשקיפה למרחקים כדי לעקוב אחר קצב זרימתו של נהר האיזר, ובתוך כך שוקעת בשרעפים. או-אז אני יודעת כמעט בוודאות מוחלטת כי רב המשרתים מככב בחלומותיה.
לעתים, אם הזמן בידינו כמו היום, אנו מתיישבים לפוש קמעה ליד המזרקה הגדולה. אז מביטה מיס סוזאנה בעיניים כלות בעוצמת נפילת המים כשפניה חולמות ומביעות כמיהה לבלתי ניתן להשגה.
ובהביטי בה תוהה אני:
האם נכון הדבר רק לחלום?
אני מרוכזת בקריאת ספרים כי מפעם בי רצון אמיתי להוסיף דעת. מאושרת אני להיות בת אחת ויחידה להוריי, אוהבת אני את הרגשת הפינוק ונעים לי להיות מוקפת המון אהבה. מאושרת אני להוות תוספת יקרה ליחסים הטובים השוררים בניהם. משתדלת אני ללא הרף להיות מתאימה לאורח החיים המכובד של משפחתי, ומספיק מחונכת כדי לשמור על כבודנו הרם.
אבי היקר מכנה אותי "בת הצאר", כי עבורו אני רק אחת ויחידה בכל העולם. הכינוי מקסים אותי ומאוד הולם את אישיותי, הממזגת גינוני אצילות נאותים ומעט עצמאות מקובלת.
הקיסר האציל נפוליון בונפרטה יחגוג בחמישה-עשר באוגוסט את שנתו הארבעים ושלוש. מעניין, לא? לכן מאוד מסקרנת אותי המחשבה מהו המשותף לאנשים אשר נולדו באותו חודש גם אם לא באותה שנה?
האם יש לכך חשיבות כלשהי ?
בזה אסיים להיום. נהנית אני עד מאוד משגרת חיי היומיום שלי.
19.3.1812, יום חמישי
היום אני מאוד נרגשת, זאת לאחר קריאה במאמר ובו הבלטה גדולה לציון יום ההולדת ל"אלה מינרווה". כל באי יריד הספרים רעשו וגעשו. הכתבה הייתה גדולה והשתרעה על פני העמוד המרכזי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה" (ההר הגבוה).
תוכן הכתוב נגע ללבי למרות שהופתעתי לגלות כמה מאמץ הושקע בכתיבת הנושא, ותהיתי איך הקדישו לאירוע כמו זה שטח כתיבה כה נרחב במיוחד לאור העובדה שמדובר בכתב העת הנחשב לרציני ביותר. האלה מינרווה היא בתו של יופיטר שליט האלים, היא מזוהה כאלת החוכמה אומנות האריגה וכלי הנגינה, מדע ואף נחשבת כאלת המלחמה.
הייתי רוצה להבין איך דמות אחת יכולה להכיל את כל התכונות, שהן מנוגדות, בתוכה? ואולי זו האופנה השוררת היום – לדבר בכל מקום על הקסם הטמון במלחמה, ולכן יש הבלטה לכתיבה מהסוג הזה?
וכיצד ייתכן שהיא מעולם לא הייתה ילדה וזינקה לעולם כאישה בוגרת ועוד מתוך ראשו של אביה?
יש בי מורת רוח מעצם החיבור בין האומנויות היפות והרצון העז ללחימה!
אבל כנראה אלה חולשות אנושיות וטבעם של כל האנשים. אפילו אצל נפוליון. ובכל זאת, למצוא את זה אצל אישה, ועוד אצל האלה מינרווה, איך ייתכן? היא הרי טהורה ומעל לכל זה, לא?
הערב כולנו מוזמנים לפסטיבל קווינקואטריה לחזות במופע המרכזי הנערך לכבוד יום הולדתה של האלה. הפסטיבל מתקיים באופן קבוע ביום החמישי הגדול, שעבורי הוא היום האהוב ביותר בשבוע.
ההכנות ללבוש הולם ונאות התחילו לפני הצהריים, וההתרגשות שלי גברה מרגע לרגע לקראת הנסיעה, במיוחד בראותי את הכובע החדש אשר נרכש עבורי – כובע מהודר שאינו מסתיר את יופיי, כי הוא מונח בצורה אלכסונית על הראש ומחובר לטול שקוף.
הכרכרה לנסיעה החגיגית מתוכננת להיות מלאה אורחים, וכולנו נוסעים לחזות בהצגה "גם הוא באצילים" מאת מר ז'אן בטיסט פוקלן, המכונה אדון מולייר הצרפתי, ולדברי כולם הוא ולא אחר נחשב לגדול המחזאים מזה כמעט מאתיים שנה. אימא אמרה שהשחקנים בהצגה מעבירים המון ביקורת על התנהגות אותם אנשים השייכים לרמי המעלה. אומנם היא חזרה והדגישה: "כל חילופי הדברים ואף התפאורה עשויים בדרך של הומור וצחוק אשר מתגלגל מפעם לפעם גם מפי האצילים, אבל נראה כאילו לאורך כל ההופעה עוטים השחקנים רק מסכה של נהנים ומבודחים אך למעשה הם מאוד רציניים". ואבא הוסיף שלאור כל זה מאוד ייתכן ולא אוכל להבין את הכוונה והמתרחש.
האומנם?
איך לא אבין דברים אותם אני מכירה ואליהם אני רגילה מהסביבה הקרובה שלי?
בזמן ההפסקה אבא התלונן באוזני הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה, כי אכן נראה לו שיש הגזמה באופן בו מתוארים בני האצילים. הרוזן השיב ברצינות האופיינית לו כי למרות הנאמר נראה שהמחזאי המכובד הכיר היטב את הטבע האנושי ויש להתחשב בכך... ואימא הוסיפה כי ודאי יש אמת בדבריו של הרוזן לאור ריבוי תוארי האצולה הנזקפים לזכותו בשל הנחלות הרבות שבבעלותו.
'כן', חשבתי לעצמי, 'יש המון סובלנות והבנה למשפחה הבריטית הזו'.
23.6.1812, יום שלישי
היום מתרחשת התקפה של נפוליון בונפרטה על כוחות הצאר אלכסנדר!
העיתונים מצטטים אותו: "תבוסה מהירה וחזרה הביתה".
הרוסים יילחמו מלחמת התשה כדי להציל את ארצם. משפחתה של מיס אנסטסיה עוקבת בערנות אחרי החדשות.
מצב רוחי לא פנוי לארוחת בוקר בווארית "וויסוורסט". היום היא נראית לי גדולה מהרגיל למרות שבדרך כלל זו המנה האהובה עלי: נקניקיות חזיר מתובלות בפטרוזליה ולימון. אכלתי מעט מאוד ומיד התיישבתי מתחת למרפסת כדי לנצל את הבוקר הנאה ואת מזג האוויר הנוח.
סביבי משתנה העולם במהירות, ועלי לנצל את השלווה. מיס סוזאנה הביאה לי את כתב העת עליו אנו מנויים, ובו קראתי בפרטי פרטים את החדשה המרעישה. נדהמתי... כי לאחר תקופת רגיעה מסוימת בקרבות הם חזרו והתחדשו. אני מעט מוטרדת ואף מאוכזבת.
אבי היקר, אשר מעניק לי חינוך נאות מגיל מאוד צעיר, מגלה הבנה חלקית לרגשותיי הסוערים כי במשפחה שלנו אך טבעי להיות מעורבים בנעשה. לעתים הוא מתרעם על הקרבות המוגזמים, ולכן הוא ער באופן מיוחד למהלכיו של כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. אני מתעניינת בקיסר באופן מיוחד לאחר שקראתי בעיון את עיקרי החוק. החוק נקרא "קוד נפוליון" אותו הוא חיבר בעצמו, לכן הכול נראה לי מוזר, והרי נאמר בו מאוד ברור:
כל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש! בעיניי זו הכרזה מאוד משונה. הרי ידוע לכל שהמשפחה שלי שונה מהרבה משפחות עליהן אני קוראת בכתב העת הרציני "אזרח גרמני".
בכלל, נראה לי כי זהו רעיון לא צודק. הנה, אני מאוד מתקשה לחלק את אוצרי וספריי עם חברותיי, וכך מרגישה אני מאז ומתמיד. צרוב בי זיכרון מגיל ארבע, כאשר מיס סוזאנה ביקשה ממני בעדינות אך בתקיפות לשחק יפה ובשותפות עם חברותיי.
אני זוכרת כמה היה לי קשה ואף בכיתי כאשר היה עלי לתת את בובתי לילדה אשר התארחה בביתנו. ורק לחשוב שזו הייתה אותה השנה בדיוק בה כבודו דיבר על ה"קוד". נראה לי שהוא לא הכיר לעומק את אופן התנהגותם של הילדים הצעירים.
לדעתי כל המהומה המתרחשת סביב המצאת החוק קשורה ליחסים שלו עם אשתו האצילה, הוד רוממותה ג'וזפין, אשר לא העניקה לו ילדים ולכן לא נוצרה אצלו ההבנה כיצד מתנהגים: לתת או לא לתת? הרצון לוותר על דברים אישיים או לא?
כבודו לא מבין עד כמה קשה לתת לאחרים ובמיוחד את הרכוש העובר במשפחה, אז למה שזה יהיה אחרת לפתע פתאום למעמד כמו שלנו?
אולי עכשיו מבין בונפרטה טוב יותר, כשבנו הגיע לגיל שנה ושלושה חודשים, ולפי הכתוב בעיתונים מאוד קשה לו להתחלק עם אחרים והוא מתנהג כילד רכושני ועקשן מאין כמוהו.
25.6.1812, יום חמישי
אתמול אחר הצהריים רתמו המשרתים את הכרכרה לסוסים הלבנים, וסוף כול סוף עשו את הכול בשקט ובצנעה ולכן קיבלו מחמאה ממיס סוזאנה אשר העירה על כך ואמרה:
"כיאה לבני תרבות מחונכים".
הגענו בדהירה קלה עד כיכר Marienpiatz בשעה בה הכיכר התמלאה במכרים משותפים, כדי להאזין לצלילי הפעמונים של בית העירייה.
צלילים אלו כל כך נפלאים, ונראה כאילו הם מתחברים לנפש ומתמזגים עם האוויר. כרגיל לא היה גבול להנאתי, ומיס אנסטסיה חברתי נהנתה אף היא למרות הבעת חוסר הסבלנות הרגעית הידועה כחלק מאופייה הסוער.
לאחר מכן התיישבנו בקרבתם של משטחי פרחים כדי לנוח קמעה.
"לפוש מהעולם", כך מכנה אימא את ההפסקות שלנו. ויתרנו על מוזיאון הפסלים, למרות שמאוד רציתי לראות שוב את הפסלים של רומא, יוון וימי הביניים, אך לוח הזמנים לא אפשר לנו והיה צורך לחזור לאחוזה כדי להספיק להחליף בגדים ולהופיע בזמן לארוחת הערב.
מיס אנסטסיה הוזמנה גם, וציינה כי הארוחה אשר הוגשה הייתה בדיוק לטעמה: פשטידת יונים ובשר טלאים קר וכמובן לקינוח תות שדה אדום בשל ועסיסי, ממנו אף אני נהניתי עד מאוד .
אבא אומר שאל לי להיות שרויה בצער וללא תיאבון רב בגלל הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, אך אני תוהה: איכה זה?
כבודו נמצא בבדידות אי-שם ברוסיה הרחוקה והקרה ואיך לא אתעצב?
מיס אנסטסיה אומרת, וחוזרת על כך בנחישות:
"רוסיה היא מולדתי, לכן היא לא יכולה להיות רחוקה ובוודאי לא קרה!"
ובכלל, מרחק נסיעה של שלושה שבועות מכאן הוא לא רב מדי כדי להגיע לעיר אהבתה סנט פטרסבורג. אבל בונפרטה הגיע מצד אחר, כדי לכבוש את מוסקבה העיר. ניסיתי להסביר לה זאת אך לשווה. ואני תוהה: איכה זה רעיון המרחק שונה מאדם לאדם וגם אצל חברות טובות?
29.6.1812, יום שני
מפליגים ללונדון. המשפחה שלי יוצאת לדרך, תיבות ארוזות מתאספות באולם הנמוך מיד בירידה בגרם המדרגות וההמולה רבה.
ההזמנה הרשמית מעוטרת בפנינים לבנים סביב תחרה בצבע אדום כחול, הכול לכבוד חגיגת השנה להיווסדו של התיאטרון הלאומי Old Vie. האירוע וקבלת הפנים יתקיימו באולם המוזיקה הגדול תוך השמעת מוזיקה קאמרית, והאופרה המפורסמת תהיה בשבוע הבא. תוכנית הנסיעה שלנו גדושה ולהתרגשותי אין גבול, כי הרי גם הוד מלכותו ג'ורג' השלישי מלך בריטניה אירלנד, נסיך-בוחר של הנובר יהיה במקום. למרות שכבודו לא נראה בציבור מזה שנתיים ימים מפאת מצבו הבריאותי, הפעם הוא יכבד אותנו בנוכחותו בחברת אשתו שארלוט ממקלנבורג שטרליף ועשרה מילדיהם הנסיכים הצעירים.
התוכנית גדושה מאוד אך מחייבת ונהיה עמוסים מאוד.
20.7.1812, יום שני
אנחנו בלונדון, והנסיעה ל- RICH MOND GREEN המעון המלכותי תמיד גורמת לי לחלום ולהרגיש כמו באגדה כי היא עוברת לאורך רחוב של גנים מעוצבים נוסח פריס, הנותנים ביטוי חזק לאווירה המצפה לנו היום בגנים.
אכן, הגנים הבוטניים המלכותיים והחממות של הדקלים העומדים זקופים בגאווה מול חבצלות המים היפיפיות משאירים עלי רושם עצום.
הבוקר קשה היה לי לאכול ולהיות מרוכזת בשל כך, למרות הארוחה הטעימה אותה הגישה לי מיס סוזאנה המפנקת אותי ללא הרף. הצלחת נראתה מזמינה ומלאה בביצים מטוגנות, רצועה יפה של בייקון, עגבנייה חמה ופטרייה מלאה בעסיס, אך אני בחרתי לשתות תה מתוק עם לחם ורצועות גבינת צ'דר.
יותר מאוחר, בניסיון להירגע, התיישבתי על מושב חלון חדרי מאחורי וילון התחרה הלבן, ובמוחי מחשבות על יופיים של הפרחים והצורה המדהימה בה הם פורחים רק על ידי טיפוח עקבי מזה יותר מחמישים שנה. וכך הם יוצרם גן בוטני מרשים ביופיו ועוצר נשימה. ואכן, מקום האחוזה שלנו, הקרובה כל כך לארמון סנט ג'יימס, מרומם את רוחי ביודעי כי רק מרחק נסיעה קצרה בכרכרה מהודרת הרתומה לסוסים אציליים יפים כשלנו ואני עוברת לשדרה המשחזרת בדייקנות את יופייה של פריס ואת הגנים המעוצבים, כפי שכבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה מעריץ.
מחשבות כאלה מעוררות התרגשות עצומה בי ובהתנהגותי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 5...תהנו -עמודים--51-52-53-54 סופרת
18.8.1812, יום שלישי
יום הולדתי החל היום נחשב לסיבה מכובדת למדי כדי להזמין דברי מאכל אקזוטיים מהחנות ההדורה FORTNUM AND MASON של בית המלוכה.
היום הוא יום הולדת מיוחד במינו, ויש סוד גדול ביני לבין אימא המכנה את המצב שלי "סימני נשיות". לכן אנחנו נערכות לבילוי יום של אימא ובת ובנות לוויה קרובות, וכמובן שמיס סוזאנה בסוד העניין.
ביקורנו יתחיל בכנסיית ST JAMES CHURCH נקשיב לקונצרט קלאסי האהוב עלי ולאחר מנוחה קצרה נמשיך משם בכרכרה המקושטת לכבודי לגלריה הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה נוחה. הגלריה בעלת קירות עץ מוארת בנברשות של זוהר זיו והילה, ומשקיפה על נוף מרהיב אשר על גדות נהר התמזה, אליו נפנה לארוחה קלה.
השיט באגם בסביבה כפרית שלווה יהיה מהנה יותר בשעות אחר הצהריים, כאשר אבא היקר שלי יצטרף עם הידידים ועם המשפחה כולה, ואז נתחיל בנשף האמיתי.
6.9.1812, יום ראשון
אחת הדרכים לבסס את מעמדנו בכנסיה האנגליקנית הם ימי ראשון בכנסיה, תוך כדי הדרשה המרשימה של הכומר שלנו. אכן, כל יום ראשון הוא מפתיע אותנו ומגלה בדרשתו המון נושאים חדשים עבורי.
חזרנו ומיד הגיעו אלינו כל חדשות העיתונים, אשר החזירו את אבא לעניינים, כדבריהם של הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה שלצערם לא ביקרו במולדת ונשארו במינכן. הם עדכנו את אבא בכל הנעשה כאשר הגיעו אלינו בחברת התאומים צ'רלי ושירל הצעירים, וכמובן מיס אליזבט הביישנית, לארוחה המסורתית בנוסח בריטי, שכללה בשר צלוי של יום ראשון.
מזג האוויר הנוח אפשר למשרתים להגיש את הארוחה מתחת למרפסת שטופת השמש הסתווית.
אדים חמים של פאי מבשר טחון העצימו את טעמו הנפלא, והיוו תוספת יפה לכל השאר. ידוע לכל כי זו המנה האהובה עלי בתוספת מחית תפוחי אדמה ברוטב ירוק של פטרוזליה המזכירה לי את המנה הבווארית "וויסוורסט".
Arch duke הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם הצעיר אמיליו הגיעו אף הם בכרכרה חדשה ומהודרת. הביקור שלהם חשוב מאוד לאבא כי הקשרים ההדוקים שלהם עם משפחת המלוכה האוסטרית מאוד משמעותיים לעסקים טובים .
הם הצטרפו למנת הקינוח "קסם הפודינג", ממולא פירות יער ומכוסה שמנת, אשר נמסה מיד בפי ועל שפתי האדומות והפכה את פניי לדגל בריטניה בצבעי לבן אדום וכחול כצבע הפרי. ראיתי דמעות שמחה בפניה הגאות של מיס סוזאנה, כי לעולם אין היא שוכחת את מוצאה האנגלי ואת הייחוס וגינוני האצולה הטבועים בה.
12.9.1812, יום שבת
"הקרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה הנטושה. אין הכרעה. הצבא הרוסי בלתי מנוצח!" צועקים מכל עבר מחלקי העיתונים. הכול כתוב בכתב מאוד בולט, ואני מרחמת מעט על כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. כולם שכחו את הדברים הטובים אותם תרם כבודו להתפתחות המדע, כאשר שהה יחד עם מומחים במצרים העתיקה והם גילו את קברי המלכים בתוך חומה בעיר העתיקה רוזטה, שם נמצאה "אבן הרוזטה" הענקית בגובה עצום וברוחב כמעט לא יאומן.
המומחים כתבו שאפשר לפענח בעזרתה את הכתב של מצרים העתיקה הנראה כקשקוש מסתורי, ובעיניי הוא מעורר דמיון ודומה מאוד לכתב סתרים.
אולי אעשה לעצמי כתב סתרים ואתכתב עם מיס אנסטסיה? אבא אומר כי לא מדובר בשכחה של האציל נפוליון האיש טוב!
את הדברים הטובים אף אחד לא שכח, אבל קשה להבין את הקרבות הצבאיים האחרונים אשר הפכו להרסניים, והסיבה הכי גדולה לכישלון צורב זה הוא הרצון שלו לעוד כיבוש ועוד קרב מוצלח. הקיסר רצה יותר מדי ועל ידי כך חצה את גבול הטעם הטוב – התנהגות אשר הביאה אותו כעת למפלה.
אבא שלי מדינאי טוב ומומחה גדול בכל העניינים החשובים, אבא יקר שלי... כנאמר: "טעם טוב ואיכותי חשוב יותר מעוד ועוד בחיים"...
מיסיס ארוסה חזרה זה עתה מהשוק והביאה כהרגלה את הטוב ביותר: גבינות האהובות עלי ובמיוחד גבינת צ'דר הטעימה, לחם עשיר, שפע תבלינים המגרים את חושיי אותם ביקשתי במיוחד כי רק כך היא מכינה מאכל ביירני האהוב עלי מאז ומתמיד בשם "לברקיז", שזהו קלופס מבשר עגל. ומיסיס אריסה הטבחית מכנה אותו בהיגוי בווארי "כבד גבינה". יש למה לצפות בארוחת הערב היום, גם משפחת יבאנוב רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית קטרינה עם בתם מיס אנסטסיה ידידתי מוזמנים אלינו, מצב המביא לכולנו שמחה עצומה.
19.10.1812, יום שני
הייתי חולה מאוד ובמשך עשרה ימים סגורה בחדרי במיטה. ישנתי מרבית שעות היום. לא חשתי בטוב ומיס סוזאנה חזרה ואמרה שאין זה דבר פעוט ערך כלל וכלל ונאנחה בכבדות מפעם לפעם. אימא ואבא חרדו לי מאוד ואפילו לא הרשו לי לקרוא בספרי האהוב "ידיד הילדים של רושוב", שלא להזכיר איסור קריאה מוחלט בכתבי עת. התנהגתי בצורה מופתית ונשאתי את כאבי כמעט ללא תלונה, אבל לעתים התקשיתי לי לשלוט במזגי. הימים נראו אפורים וקודרים ובדידותי הייתה רבה.
מיס אנסטסיה ידידתי הביעה רצון לבוא לבקרני, אך נאסר עליה שמא תידבק ותחלה אף היא בהתקררות.
ברגעי הדמדומים, בצר לי, ליטפתי את בובתי היפה המכונה "רוסקיה", זו המתנה היפה אשר נתנה לי ידידתי מיס אנסטסיה, והתנחמתי במחשבה שהבובות לא נמצאות בסכנת הדבקה מיידית ועמידות בהחלט מול מחלות אנושיות.
שעות ארוכות התהפכתי לכאן ולשם, מדמיינת לעצמי סיפורים כדי למצוא עניין בתוך עצמי. אז שקעתי לתוך שינה וחלמתי חלומות טובים שמהם קשה היה לי להתעורר. ד"ר יורי גוטרייך שלנו הגיע לבקרני שלוש פעמים ביום בשעות שונות לפי ראות עיניו המקצועיות!
הרופא המסור עשה כמיטב יכולתו וחילק הוראות מפורשות, אך מרבית הטיפול בי היה מרוכז בידיה הנאמנות של מיס סוזאנה.
מיס סוזאנה מאוד אחראית, ובזמן המחלה אשר תקפה אותי הדאגה לרווחתי היה תפקידה הבלעדי. ברור כי את שאר תפקידיה היא האצילה על משרתים אחרים. רוב הלילות היא ישבה על יד מיטתי ופחדה בשקט, אפילו מיס מרי המקסימה לא הייתה רשאית לגעת בי ובשום פריט בחדרי למרות שאמי האצילה מעריצה את שירותה של מיס מרי ולא חוסכת בשבחיה.
מיס סוזאנה מטפלת בנו ברמה שונה. מוצאה ממשפחה רמת מעלה בעלת ייחוס אנגלי, ולמרות שמזלה לא שיחק לה לחיות כגבירה בביתה שלה, מצוידת היא בגינוני אצולה טבעיים. מיס סוזאנה אומרת שמצאה אצלנו בית חם, תומך ונאמן.
ומי לא מוצא אצלנו בית חם?
לבסוף, לפני שבוע בשעה אחת אחר חצות הרגשתי שהתחולל בי שינוי לטובה, ומיס סוזאנה אישרה שהמצב השתפר לחלוטין. סומק עלה בלחיי ודומה היה כי החום ירד. ואכן, החיוורון הנורא נעלם ונשימתי נרגעה. גופי שרד את ההתקררות הגדולה. היום אני חוזרת לעצמי. אמרתי את תפילותיי ומיד התיישבתי לכתוב.
הבוקר התעוררתי מוקדם מאוד, בעלות השמש, כשקולות המים המבעבעים וקולה של מיס סוזאנה קראו לי לטבילה מרעננת באמבטיית הקצף מסבון מהול בחלב.. הצטערתי על כי עדין איני משוחררת לחלוטין מחולשת גופי, וקשה לי עדיין לנוע בחופשיות אפילו בחדרי הבית, אבל תודה לאלוהים על כוחי הגדל והולך, ורב אושרי שחוזרת לקו הבריאות התקין וכבר מגלה אני סימני רעב!
26.10.1812, יום שני
אכן, גם חייליו של כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה זקוקים לכוח, מנוחה ומזון כדי להשקיט את הרעב ולחמם את גופם.
מזג האוויר קשה והמפלות גדולות, ואבא אומר: "לסגת חייבים!" אך גם פעולה זו לא ממש אפשרית כרגע, כי החורף הקדים לבוא והוריד שלג כבד, האדמה קפאה והחיילים הצעירים מצאו את עצמם אומללים ובלתי מוכנים לחלוטין.
יש דרכים שונות להרגיש מפלה, מי היה מאמין והרי נפוליון היה בטוח כל כך כי נכון לו ניצחון גדול והנה, הכול נהרס והחיילים האמיצים נפלו בקלות לידי "אויב הקור הרצחני", וכנראה לא יראו את האביב המתעורר כדי להתחמם.
18.12.1812, יום שישי
יש למה לצפות... נשף בחוג רם המעלה אצלנו, האצילים! ההזמנה התקבלה לפני חודש והנה היום התקדמו ההכנות עד מאוד.
אמי ואבי קיבלו בשמחה ובהכרת תודה את ההזמנה, אשר הגיעה כבר בחודש שעבר, וכל הבית נכנס להכנות מואצות לנשף החשוב של השנה.
וכך נכתב בהזמנה: "רום מעלתו הדוכס הגדול מוונציה קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית: מארחים!
בארמון הנשפים למשפחת פונטי
לכבוד השנה החדשה".
מיס סוזאנה העירה כי אל לה לשכוח להורות בזמן למשרתים הנלווים להשאיר את כרטיסי הביקור המהודרים בכניסה, ולהקפיד על לבוש רשמי מהודר כיאה. מיס מרי הוסיפה כי הרקדנים והנגנים הם מהשורה הראשונה.
אך עבורי יותר מכל מתבטא סמלו של החג בשפע הפרחים הפורחים בגן הנשקף מחלון חדרי, כאשר ריחם העז חודר לנחיריי וגורם לי שיכרון חושים.
לבי יוצא בריקוד שמחה למראה הכריזנטמות הלבנות והיפיפיות, כשמולם במרחק בטוח ניצבים בגאון מסודרים בצורת לב אוהב הוורדים האדומים. ברגע בו רואה אני את הפריחה הנפלאה, יש בי אושר רב. אך למרות כל הטוב הזה אני מאוד מוטרדת, כועסת ולא מצליחה להתמלא שמחה, ומאוכזבת מעט.
יש לי סיבות לא לשלוט במזגי כיאות, וכל זה למה? עבודת הרקמה שלי, אשר עליה עמלתי זמן רב, לא הצליחה כמצופה. הבוקר הייתי אמורה לסיים את רקמתי ועליה ציורי הפרחים הנשקפים מחלוני.
אדון מרקו הקשיש קטפם בעדינות והכניס אותם בסידור יפיפה לאגרטל מפורצלן בוהק גבוה ונישא, הניח אותם בזהירות על שולחן אליפסה מצד ימין כדי שיהיה לי נוח, זאת רק אחרי שדאג שהאור ייפול יפה לקבלת השראה נאותה לעבודה המיוחדת שלי. התמונה הרקומה אמורה להיות תלויה כשטיח קטן בחדר הדרומי כדי לעטר את הקיר הפונה לכוון השמש, אבל הפרחים נראים לי לפתע נבולים ובצבע הלא נכון. אומנם הצבע אדום, אבל בעל גוון של חיוורון והלבן נראה מצהיב ולא בוהק. וחוץ מזה, התפרים של העלים הסתבכו לגמרי.
כולם כאן עסוקים בהכנות לנשף ולא יכולים לעזור לי לפרום את הבלגן שעשיתי. לא תהיה לי כל ברירה, אלא לתחוב את המחט לתוך הרקמה העדינה ולהתחיל לפרום בעצמי.
הכול קרה בגלל חטא הגאווה, כשחשבתי שיש לי ניסיון רב במלאכה זו במיוחד לאור העובדה כי זו לא הרקמה הראשונה שלי, שנעשתה לפני שנה והייתה סדרה של שבע ממחטות בעלות שוליים מתחרה יפיפייה עדינה ושקופה.
מיס סוזאנה אומרת שהממחטה היפה והעדינה, שהיא אחת מתוך סדרה של שבע, הקסימה את אמי ולאחרונה היא נושאת אותה לכל מקום בגאווה גדולה, וכל יום משתאה למראה יופייה ולכן מקפידה היא לבחור ציור שונה המותאם לאותו יום. מחשבה זאת ממלאת אותי גאווה גדולה, ולכן נראה לי שלא שמרתי על ענווה, סבלנות ודיוק ברקמת התמונה החדשה, שהיא עדינה ומורכבת יותר. על ידי כך חציתי את הגבול והרסתי את הטעם הטוב.
במיוחד עצוב לי כי אתמול בערב התרחשה חוויה אחרת, בה המטירו עלי שפע מחמאות עד כי נבוכה הייתי.
ישבנו באולם ההסבה הגדול בחברת ידידים, וכולם הצטרפו בשירה נעימה לשמע נגינתי, ואף הרעיפו עלי תגובות נלהבות מאוד. וכל זה למה? על כי הצלחתי להפיק צלילי מוסיקה מהפסנתר ברכות ובסגנון נאות, ואף לשוטט באצבעותיי על הקלידים השחורים בשילוב תואם עם הקלידים הלבנים.
במהלך הנגינה חיברתי את התווים לתוך הנפש, וכך הוצאתי את המיטב דרך אצבעותיי הארוכות. והנה היום אותן האצבעות אכזבו אותי, ותוהה אני איזו עבודת ידיים מתאימה לי ביותר.
אולי בכלל הכול קשור ותלוי במצב הרוח? ולכן אני נרגשת, לא מרוכזת ועייפה דווקא בבוקר זה?
28.12.1812, יום שני
אירועים משפחתיים הם דברים נעימים ואוהבת אני להיזכר בהם לאחר מכן.
לכן מגיעה אני למסקנה כי עלי לשלוט במזגי, היות ותמיד במחשבה לאחור הדברים נראים אחרת!
הכישלונות או ההצלחות שלי משתנים מעת לעת, לכן עלי להקפיד על סבלנות ולעשות כל מאמץ לכיוון הנכון.
בפרוס השנה החדשה, המתחילה בעוד ימים מספר, אשתדל להיות דייקנית בביצוע המשימות, ומלאה בהכרת תודה על כך. אני בקו בריאות ועסוקה, וזה חשוב מאוד כדברי מיס סוזאנה.
מרגישה אני כי עמוק בלבי יש המון תפילה וברכה ואינני רוצה לתת לכעסי לשקוע. אשא את צרותיי באומץ ואעצור את הדברים אשר לפתע מעיקים עלי בעודם במחשבותיי. לעולם אין לדעת מהו הטוב אשר מחכה לי.
אתן לעצמי להירגע ולהיות בת נאמנה לבריטניה מולדתי.
סביבי קיימת הסכמה כי עלמה בגילי, בייחוד במחצית השנייה של גיל זה, דומה לצמה קלועה המשלבת בתוכה מזיגה בין התנהגות מסורתית מתבקשת, לבין צעדים קטנים חדשניים ומתקדמים ברוח התקופה בהשגחת עיניהם הבוחנות של המבוגרים.
ואני מהרהרת לעצמי – מהי הדרך?
אך לעת עתה אני מבטיחה לא לחצות את הקווים החדשים מהר מדי, רק אשתדל לעגל אותם בפינות בכל הזדמנות. כך אוכל להתקדם לכיוון הרצוי לי.
Luciana
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- ההתחלה פרק 6...תהנו -עמודים--55-56-57 סופרת
פרק 6
"נפש יהודי הומייה"
יום שישי, ה-2.9.60
אתמול חזרנו לבית הספר, אני לכיתה ז' ואחותי לכיתה ג' .
לומדים אנו עדיין בבניין הגדול למעלה, ודבורה ממשיכה להיות המורה שלנו ומחנכת הכיתה. התרגשתי כל כך לחזור, וההרגשה שלי שונה – אני ילדה אחרת. הבגדים שלי יפים יותר ולא רואים את החזייה דרך החולצה. יש לי ביטחון והרבה חברים, והכי חשוב – אני יודעת לדבר עברית טובה, אחרי שאני חושבת ומתרגמת את הכול בשקט מהשפה הרוסית. לפעמים כה צר לי שלא נולדתי במדינת ישראל.
המורה דבורה הסכימה שנשב באופן חופשי, לכן בחרתי לשבת עם אורה בטור ב' בספסל א', קרוב למורה וללוח. למרות שאני גבוהה אני לא מסתירה לאף אחד, כי יותר נעים לי לשבת קדימה ולהיות בעניינים.
אבל לבסוף דבורה שינתה את המקומות והושיבה אותנו בצורה שהיא רצתה, אך המזל המשיך לשחק לי כי היא הושיבה אותי על יד דוד.
אני מאושרת, איך לא? כולם מקנאים בי ואורה במיוחד.
אני די שמחה על כך שאני יושבת לידו, למרות שעם תום החופש הגדול השתנו הרבה דברים. אהבתי אליו קטנה ואני מרגישה רק מעט מהאהבה הגדולה שהייתה לי אליו בעבר.
השלמתי עם נאווה בעזרתה של אורה, אנחנו מאוד מאושרות ונראה לי כי המזל צוחק אלי מכל פינה!
יום חמישי, ה-8.9.60
היום מלאו לי 13 ואני כבר ילדה גדולה למדי .
לא עשו לי שום יום הולדת וגם בת מצווה לא עשו לי לפני שנה, מאוד חבל! עצוב לי על כך כי יום הולדת עבורי מאוד חשוב אבל ככה זה, לאימא ואבא יש המון דאגות אחרות מאז שבאנו לארץ ישראל ואני לא הדאגה עבורם. בכל זאת, כדי שנוכל להרגיש מעט את השמחה שלי, כדברי דודתי המהנדסת, היא טרחה ובאה עם בתה ואף הביאה לי מתנה – שרשרת זהב לצוואר עם תליון בצורת מגן דוד. אני מאוד שמחה כי היא ציינה שהשרשרת תגן עלי תמיד. תגן ממה? לא הבנתי אבל אהבתי את הברק שנותן לי הזהב.
אולי כך אהיה בטוחה?
רחל כהן ומרסל באו אלי כדי לשמוח אתי, וכהרגלן נשארו כל הערב וזה תמיד עושה לי מצב רוח טוב.
אבי ואמי הבטיחו לקנות לי מתנה כשיהיה להם כסף, אבל אינני יודעת מתי זה יהיה בדיוק. בינתיים נתנה לי אמי לירה אחת, אותה כמובן אחסוך. נראה לי כי אשב עם דוד עד סוף השנה. חושבת אני שלשבת אתו זה לא רע, אבל נוכחתי לדעת שככל שאני מכירה אותו יותר ומתקרבת אליו בהפסקות ובשיעורים "אהבתי אליו הולכת לאיבוד".
הנה, כמעט הכול כבר השגתי: לשבת אתו, לדבר אתו ואולי אפילו יש לי את אהבתו, אבל לצערי אהבתי הגדולה עברה וחלפה. הוא די מסכן, כל בת שאהבה אותו עכשיו שונאת אותו. מעניין אם הוא ישלח לי שנה טובה.
קיבלנו מכתב מסבתא רבקה, היא רוצה לעלות לארץ.
עבורי זה יהיה מאוד חשוב ואושרי יהיה מושלם. במיוחד יש לי הרבה שאלות לשאול אותה על הדוכסית לוסיאנה, אשר התנהגותה וחייה מוצאים חן בעיניי מאוד.
יום רביעי, ה-21.9.60
היום ערב ראש השנה ועבורי זו שמחה מיוחדת, כי לפני קצת יותר משבוע רות ואני החלטנו להיפגש ולדבר על מצב החברות שלנו.
החברות שלנו מאוד מיוחדת וחשובה, והיא עבורי חלום ובמיוחד להיות יחד בימים של החגים. לכן אני מחכה לשיחה בקוצר רוח, כי היא הבטיחה לבוא.
ברוסיה לא חגגנו את החג ואפילו לא ידעתי שהוא קיים, לכן ימים אלה מאוד מיוחדים עבורי וחשובים עד מאוד! אולי נצליח לשכוח את הרוע שגילה עשתה לנו, למרות שזה סיפור גדול כי היא מקנאה ומתרגזת ומאוד רוצה להשלים אתי. גילה היא ילדה חזקה ועם הרבה כוח בכיתה, כי אימא שלה רופאה ואבא עורך דין.
המצב לא בטוח עבורי ואני מבולבלת, בעיקר שהיא מתחנפת אלי בהפסקות. שלשום רחל כהן טובת הלב החליטה להשלים ביני לבין גילה, ושתינו אמרנו את שמותינו בקול רם בבת אחת וכך השלמנו. וכמובן תיכף ומיד היא הזמינה אותי לבוא אליה למחרת כדי ללכת ביחד לרקוד.
השלמנו ועל ידי כך גרמנו לרעש גדול בכיתה. רות מאוד התרגזה, אבל אנחנו עדיין לא חברות בצורה רשמית כי עוד לא יצא לנו לדבר. לא שלחתי שנה טובה לדוד לוי עדיין, אני מהססת בקשר לכך, אולי אשלח אחרי החג. אני שולחת שנה טובה לגילה ואולי לעמירם. ההורים שלי בבית שלושה ימים ועבורי זה אושר וכיף. קיבלנו שנה טובה ממשפחתו של אוסקר, ובנוסף הוא השלים אתי.
מזל טוב ושנה טובה לי ולכולם!
יום שלישי, ה-27.9.60
רות!! מה קורה לנו?
לא מצליח לנו לדבר. בחופש ראש השנה לא באת ואני כל כך חיכיתי לך.
ומה שאמרת לי על אימא שלך עדיין כל כך כואב לי – איך זה ייתכן שההורים שלך לא רוצים אותי ומעבירים ביקורת כל כך קשה על ההתנהגות שלי?
האם ייתכן וזו האמת?
אני מאוד פגועה! מה עשיתי להם? ואולי זו המצאה שלך? כך או כך אני כל כך כועסת! האם את זוכרת את ההתחלה שלי? איך הגעתי לכיתה?
עולה חדשה גבוהה ומוזרה לבושה שונה ועוד עם חזייה מציצה מתחת לחולצה השקופה. בעיני הילדים בכיתה הייתי זרה ומאוד שונה, אבל בעינייך תמיד הייתי טובה כמו כולם ועוד יותר, ועבורי זה היה מאוד חשוב.
לכן כל כך קשה לראות שגילה, אשר רוצה להפריד בינינו, היא נחשבת בעיני אמך ילדה "פנטסטית". אבל להפריד בינינו זה לא מעשה אצילי או טוב לב ויושר, אך איך אוכל להתחרות בהורים כמו של גילה? לעולם אמך לא תקבל אותי!
רות, תסתכלי על גילה, היא מאוד תחרותית ולא פשוטה. איך אימא שלך, אישה עם ניסיון חיים, יכולה לטעות כל כך?
יודעת אני בוודאות שאמך אינה אוהבת אותי, למרות שאת אומרת שאני טועה, אבל כשהפסקנו את חברותנו ראיתי את זה טוב מאוד וברור. לפי דבריה את לא צריכה להיות חברתי כי אני שונה בדעות שלי ובחיצוניות, לכן אין אנו מתאימות.
את חוזרת ואומרת שהיא רואה בי טוב לב ויושר ועל כך כי אין לה מילה רעה להגיד עלי, אבל עבורך היא רוצה חברה צברית ממשפחה עשירה דומה לך, ולא זרה ושונה כמוני.
אני שמחה שאת רוצה להיות חברתי למרות הדעה הזאת עלי ובניגוד לדעתה של אימך, ואף רוצה לחזור לזמן המיוחד שהיה לנו בהתחלה. תדברי עם אימך ותסבירי לה את הקשר הטוב שלנו.
שעה חמש אחר הצהריים באותו יום
אני רוצה להוסיף לך על מכתבי בטרם תעני לי.
את רואה, כשכותבים מכתבים אאפשר להגיד הכול בבת אחת. התרגלנו לכתוב מכתבים אבל אולי זה לא כל כך טוב לו היינו מדברות פעם אחת על הכול נדמה לי שהיה הרבה יותר טוב.
רוצה אני שנהיה חברות מהרגע שתקראי את המכתב, כי אני חברה שלך כבר עכשיו, ואת תחליטי מתי את מתחילה. ברגע שתרצי אבוא אלייך ואת תבואי אלי, כי הדלת שלי פתוחה בפנייך תמיד.
אני אוהבת אותך יותר מכולם. הייתי רוצה להיות איתך תמיד ולא להיפרד אף פעם, לעולמים.
בבקשה, רות, תבואי אלי היום אם את רק יכולה. תבואי אלי בכל עת שתרצי ותתנהגי אלי כמו ידידה, כמובן איך שליבך יצווה עלייך.
אני מאוד מקווה שהבנת אותי. את יכולה לענות לי בחזרה דרך אחותי, אל תפחדי היא לא תקרא, ואם את חוששת אז תבואי אלי בעצמך ותביאי את התשובה.
תעני לי בבת אחת על הכול.
לוסי
יום שישי, ה-7.10.60
ביום כיפור למדתי לרכב על אופניים, וההורים שלי הבטיחו לי שבקרוב יקנו לי זוג. איילה עזרה לי ללמוד לרכב על אופנים של בן דודתה. אימא אומרת שלא היה צורך בכך, כי בפולניה רכבתי בחופשיות כמו גדולה ואיך ייתכן ששכחתי?
עובדה!
אני לא זוכרת... ואולי אם לא היינו מוכרים את האופניים כדי לחסוך כסף לשיכון לא הייתי שוכחת כה מהר, אך ברור כי ההחלטות של אבא ואימא חשובות יותר.
עכשיו חג סוכות ועד השישה-עשר בחודש יש חופש מהלימודים. עמירם ודוד כבר לא חברים הכי טובים. עמירם התחבר עם יצחק שגר על יד כרמלה הג'ינגית, ומחלון הבית שלי אפשר לראות כשהוא בא אליו לבקר. דוד לוי נשאר לבד.
כשחשבתי שאני כבר לא אוהבת אותו טעיתי, כי היום כשראיתי אותו על יד קולנוע "מגדל" יחד עם אחותו ואביו הוא מיד שבה את לבי. עם עמירם אני ביחסי ידידות. הוא אוהב אותי ואני מחבבת אותו די הרבה.
הוא לא רצה לגלות לי מדוע הם כבר לא חברים, כנראה הסיפור מאוד רציני כי עמירם ילד ישר והאשמה היא בוודאי בדוד.
כיתה ו' הייתה ה"שנה" של דוד לוי והכי מאושרת מכל הבחינות בחייו כי:
עמירם היה חבר שלו, הוא היה התלמיד הראשון בכיתה, כל הבנות אהבו אותו וגם אני אהבתי אותו. ובכלל, כולם רדפו אחריו והוא היה ה"מלך".
עכשיו הכול שונה: כולם אוהבים את עמירם, ובנוסף לכל אמו של דוד כבר שבועיים בבית חולים. מסכן, לא מגיע לו! "כזה עונש חמור יש לו".
אני רוצה לגרום לו שמחה, לכן אשכנע את עמירם לחזור להיות החבר הכי טוב שלו. אני יודעת שהוא יעשה זאת למעני.
כבר דיברתי עם עמירם והוא אמר שהוא יעשה את מה שניתן. והוא עדיין לא יודע על מצבה הרע של אמו.
כרגע יש לי רק שתי מחשבות בראש: שיקנו לי אופניים ושיהיה טוב לדוד. היום הסתפרתי כמו השחקנית האהובה עלי ומאוד מתאים לי.
שנה טובה וחתימה טובה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- ההתחלה פרק 6...תהנו -עמודים--58-59-6-61-62 סופרת
יום רביעי, ה-12.10.60
החופש נמשך ונשארו עוד ארבעה ימים. הכנתי את כל השיעורים כבר מזמן, למדתי בעל-פה והתכוננתי לכל המבחנים.
ביום שבת לא הלכתי לפעולה כי לא התחשק לי. הייתי עם עמירם על יד הבית שלי וביקשתי ממנו שיגיד לי כיצד הוא מרגיש כלפיי וכלפי נאווה. הגיע הזמן שיעשה סדר – נאווה או אני?
הוא אמר שהוא אוהב את נאווה ואחר כך אותי. אמרתי לו שאני אוהבת את דוד לוי ומחבבת אותו. יש לנו סדר דומה. יותר מאוחר הלכתי לנאווה והייתי איתה עד הערב, ואז גיליתי לה את השיחה עם עמירם והיא כמובן שמחה מאוד.
(הוא נתן לי רשות לגלות).
אני מאוד אוהבת אותה ורוצה שהיא תהיה ידידה שלי, כי אחרי שהשלמנו ראינו שאנו דומות בהרבה מובנים, מוזר?
אני אשתדל מאוד ואולי ייצא משהו טוב מהחברות. אני ממשיכה לאהוב את דוד למרות שהרבה מהאהבה שלי אליו אבדה לי. ביום ראשון הייתי בסרט "המלך שלמה ומלכת שבא". מאוד יפה. בכיתי מקצת. עכשיו אני ואחותי בבית, סידרנו הכול וניקינו מסביב, או שנלך לאיזה מקום או שאקרא ספר מעניין ואנוח לי בשקט.
יום שני, ה-17.10.60
אתמול חזרנו ללימודים והשתוקקתי לכך מאוד. ביום שישי הייתי בפעולה בתנועה והייתה חגיגת בת מצווה לרות, היה הרבה יותר שמח מאשר החגיגה שעשתה בכיתה. היא קיבלה מוצץ עטוף בהמון עיתונים והיה מאוד מצחיק. עד שהיא פתחה את כל העטיפות התמלאנו בהמון סקרנות.
רות הייתה במצב רוח רע וסיפרה לי שביום שבת הייתה לה בת מצווה בבית למשפחה, וכל הבית "עמד על הרגליים" במשך כל היום.
מי צריך כזו שמחה אם לא יכולים לעשות את זה יפה ורגוע? בעיניי נראה הבית של רות כל כך מיוחד, שכשהיא מספרת לי על הסבל אותו היא עוברת עם הוריה שרבים לעתים עד ביקור מהמשטרה, אני מתקשה להאמין.
אימא שלה אמרה שבחיים יש שתי שמחות חשובות וחייבים לחגוג אותן: בת מצווה וחתונה. ואני חושבת שכל יום הולדת זו שמחה מאוד גדולה וצריך תמיד לחגוג, ומאוד חבל לי שלא עשו לי בת מצווה כמו לכולם.
רות רוצה מאוד להיות שוב החברה הכי טובה שלי, ככה היא אמרה לי בלחש לפני תחילת החגיגה. היא סיפרה לי שמאוד כאב לה לקרוא את המכתב שכתבתי לה. אם היא מתכוונת לזה אז אני מסכימה בכל נפשי, כי אני אוהבת אותה מאוד וגם היא אותי, וזה המון. אחרי שדיברנו התרגשתי לשמוע כמה אני והחברות שלנו יקרה בעיניה. היא אמרה שאני חברה יקרה ומסורה. ואכן, נאמנות מאוד חשובה לי ובמיוחד עם האנשים הקרובים אלי.
רות גם סיפרה לי ששרפה את יומנה, כי כולו היה מוקדש לאהבתה לאוסקר, והתחילה יומן חדש.
אני נרשמת ל"דן חסכן". יש לי בבנק שתי לירות ובקופה חצי לירה, וכמובן את הלירה של יום ההולדת.
היום נאווה ואורה עבדו במסעדה של בית הספר והאוכל היה טעים מאוד, במיוחד קציצות הדגים.
אני ותרצה ידידות ובימים האחרונים אנחנו מכינות יחד שיעורים.
יום ראשון, ה-23.10.60
אני רוצה לצאת מהתנועה, אבל רות אומרת שאם אצא היא לא תדבר אתי. אני אתחשב בה ואחשוב על זה מאוחר יותר, למרות שקשה לי עם היחס של המדריכה כלפיי. לדוגמא, היא סילקה אותי מהפעולה בגלל שלא רציתי לשחק מחניים, והסיבה שלי הייתה פצע ברגל. אבל אותה זה לא עניין, היא רצתה שארוץ כמו כולם.
היום היה לנו בתנועה משחק צופי והיינו צריכים לעקוב אחרי סימני דרך קבוצתיים, הקבוצה שלי ניצחה והגיעה ראשונה והמדריכה לא חשבה להגיד לי מילה טובה למרות שאני הייתי היוזמת, יחס מוזר!
יום שישי, ה-21.10.60
היום היה לנו מבחן באנגלית ואני חושבת שמאוד הצלחתי. השפה האנגלית מאוד חשובה לי, ואני עושה כל מאמץ לקבל ציונים טובים.
בערב עשינו אסיפת כיתה ראשונה השנה. התאספנו יחד עם המורה בשעה שבע וחצי והיה מאוד יפה. רות, אסתר ומנחם ארגנו את הכול, וכולם היו מאושרים כי הרגשנו מאוד גדולים ועצמאים.
חבל שדוד לא בא אתנו ונסע לבת ים, אבל גם בשנה שעברה היה לו קשה להגיע ולהיות כמו כולם. בבית הספר הוא מתנהג באופן שונה, מדבר אתי יותר ויותר ומתייחס אלי יותר טוב מאשר לשאר הבנות. אחרי האסיפה הלכנו כל הבנות לתרצה, כי אימא שלה נסעה. חזרתי מאוד מאוחר, בעשר וחצי. בבית פגשתי את אוסקר יושב אצלנו ואוכל עוגה, והוא מאוד התעניין אם אורה הייתה. נראה לי שהוא מתחיל איתה כל הזמן, פלא דווקא איתה? אבל מה זה חשוב, שיהיה!
עמירם ביחסים מאוד ידידותיים אתי, ולדעתי הוא אוהב אותי למרות שהוא לא מודה אלא להפך. היום אחרי הלימודים הוא חיפש אותי וחיכה לי עד שחזרתי מרות, אבל לעלות אלי הביתה הוא לא רצה ועל כך אני כבר אתן לו מנה מחר בבית הספר.
אתמול קנו לאחותי נעליים חדשות והיא הסתפרה מאוד נאה. חוץ מזה, סוף סוף קנו לה צבעי טוקי כדי לפתח אצלה את הכישרון לציור.
יום שני, ה-31.10.60
את היום לא אשכח לעולם!
אני חולה, יש לי "גריפה" אבל בלי חום ולכן לא הלכתי לבית הספר ולא נוכחתי כשהחזירו את המבחנים באנגלית, לכן את שלי לא החזירו.
היום הבנתי איזה חברות יש לי – כל מה שאני אומרת מתגלה מיד לכולן, אחת מעבירה לשנייה. ורק רחל כהן, כתמיד, ילדה נאמנה ושומרת סוד.
היא הציעה לי משהו מצוין: לא לגלות לאף אחד את הסודות הכמוסים שלי אלא להשאירם בלבי, ועם החברות לשמוח לשיר ולדבר על דברים פשוטים שכל אחד יכול לדעת. היא צודקת ואני אעשה בדיוק כך.
פתאום הבנתי שכל החברות שקרניות ומרכלות. לא רציתי אף פעם להרגיש ככה אבל אני חייבת. אפילו רות שתמיד אהבתי אותה בגדה בי.
להבא אהיה חכמה יותר, ומעכשיו והלאה לא אגלה שום דבר לאף אחת.
כנראה שאת היום הזה ואת ההחלטה הזאת לא אשכח.
יום חמישי, ה-3.11.60
אתמול ירד הגשם הראשון, אבל איזה גשם... היה קר מאוד ומרגישים שהחורף מתקרב, גם כרגע, בין הערביים, כשאני כותבת ביומן ורחל כהן קוראת בתנ"ך, יורד בחוץ גשם.
אפסיק לכתוב ואלך לדרוך בשלוליות.
דרך החלון אני רואה את הקשת בענן ואני יודעת שהחורף בפתח ובקרוב יהיה יותר נעים.
"מרגישים את החיים", ככה אימא אומרת!
קיבלתי כמעט טוב מאוד באנגלית. זה לא כל כך טוב, הייתי רוצה לקבל טוב מאוד. לא חשוב, בפעם הבאה אשתדל ואהיה חרוצה יותר. האנגלית מאוד חשובה עבורי.
אתמול הייתי בקופת חולים בעניין בדיקת העיניים, והרופאה אמרה שצריכים לעשות לי ניתוח (כי אני קצת פוזלת), אבל כרגע אי-אפשר כי אפסיד את הלימודים. רחל כהן התחילה לכתוב יומן. אני מקווה ומאחלת לה שתצליח. היא גם החליטה סופית לצאת מהתנועה. היום כאבה לי מאוד ההתנהגות של דוד לוי, כאילו נשכח ממנו כל הרגש הטוב שהוא מרגיש כלפיי.
הכול קרה בשיעור ציור. הוא דיבר הרבה עם ציפי ולקח מים מהכוס שלה, ואני לא יכולתי לראות את זה והחלטתי לא לדבר אתו אבל כן לענות לו ברגע שהוא יפנה אלי. אבל רחל כהן שכנעה אותי שהכול בגלל הקנאה שלו בעמירם, ולכן עלי לנסות לפחות לשבוע לא לדבר כל כך הרבה עם עמירם, כי לפי דעתה דוד סובל מכך ומדבר עם ציפי רק כדי להתנקם בי.
אנסה, ואם לא יהיה שינוי אשנא אותו לעולמים...
יום שישי, ה-4.11.60
רק עכשיו חזרתי מקבלת שבת בבית הספר הנערכת אחת לשבועיים יחד עם המורה, וכרגע לבי מלא צער ואינני יכולה יותר לסבול. במסיבה המורה שאלה מי מוכן לעזור לאסתר לשאת את האקורדיון. דוד הצביע בהתלהבות גדולה, וכשהסתכלתי עליו לא היה לו בכלל אכפת. החלטתי שזהו! בשבילי זה הסוף!
זה כבר מספיק ועלי להפעיל עליו את הסעיפים האלה: 1. לא ליזום אתו שיחה ראשונה ולחכות שהוא יפנה אלי.
2. לא לבוא לקבלת שבת, ואם המורה דבורה תשאל אז להמציא כל פעם תרוץ חדש. ואם היא תנדנד, אגיד לה שיש לי סוד ואני חייבת לקיים אותו.
3. להרגיז את דוד בכל דרך שרק אוכל, בשיחה עם עמירם או עם אחרים. אני מקווה שאוכל לקיים את ההחלטות שלי, כי אם לא אני "סבקה" (כלבה).
כואב לי.
יום שלישי, ה-9.11.60
יש לי לספר לך הרבה דברים חשובים.
היום עמירם הגיע אלי כדי לקחת ספר היסטוריה, וביקשתי ממנו שיספר לדוד על הסעיפים שהחלטתי להפעיל עליו. דוד לא הגיב על זה בכלל, וחשבתי שאם הוא בן כה וכה יודע אז אין צורך לעשות שום קשיים.
כי הרי עשיתי את הכול כדי שהוא יידע, ועכשיו הוא יודע לכן אין בהם טעם.
היום לא עשיתי מבחן בהיסטוריה כי עבדתי במסעדה (היה ממש קל), והבנות סיפרו לי שדוד הזכיר את שמי בקול רם, כמו שאני כל כך אוהבת, כששאלו עלי. אבל אני עדיין מאוד כואבת וכבר לא מאמינה לו אף על פי שכל הבנות אומרות את זה. נדמה לי שזה לא מלב נקי...
עמירם נאמן לי מאוד, תמיד שומע בקולי, והוא באמת הילד היחיד שמבין לרוחי. לבו כל כך טוב והוא חרוץ מאוד. כמעט כול יום אני הולכת אליו וזה לא פלא, כי אמו מתייחסת אלי הרבה יותר טוב מאשר לכל שאר הבנות. אתמול נתתי לעמירם פתק ושם שאלתי אותו אם כואב לו שאני מדברת עם דוד, אז הוא ענה לי כמו שלא ציפיתי, ואמר שהוא עושה הרבה למעני ותמיד יעשה, כי מצא בי דבר שלא מצא באף אדם שהכיר.
מעניין מה הדבר הזה ולמה הכוונה.
יום שבת, ה-12.11.60
שוב ירד גשם אחרי הרבה זמן של יובש. חבל, הימים קצרים והלילה ארוך. אצלנו בבית מנוחה – הורים שלי ישנים ואין מאושרת ממני.
היום הלכתי לתנועה בשעה יותר מאוחרת. למרות שרציתי להישאר עם הכלבה החדשה שלי, חבל היה לי להפסיד את הפעולה שהייתה רק עם הבנות.
הכלבה שלי אצלנו רק כמה ימים אבל היא פשוט נהדרת, שחרחורת ומחונכת יפה. היא הייתה שייכת לשכנים של רות. כולם כבר באו לבקר אותה, רק רות לא כי היא שוכבת חולה בבית. גם לה יש כלבה חדשה, וטוב לי לדעת שיש לנו דברים משותפים.
יום שישי, ה-18.11.60
החיים שלי מרים וגרועים. אינני רוצה בהם עוד. החזרתי את כלבתי לאורה כי היא צעקה ויללה כל הלילה, ואימא ואבא לא יכלו לסבול.
רק עכשיו, השעה שבע, חזרתי מקבלת שבת שהתחילה בשעה חמש, הכול בגלל שעכשיו מחשיך מוקדם. והרי אמרתי שלא אלך, אבל כולם אמרו שאני צריכה לבוא כי זה מאוד לא יפה. ישבתי ליד עמירם ודוד ישב בדיוק מולנו, וכולם אמרו שאני מסתכלת עליו וזה ממש לא נכון כי גם המורה דבורה ישבה שם מול ואיך לא אביט בה? תרצה אמרה שדוד אמר לכולם שאני שוויצרית, ולי זה מאוד הכאיב, אבל נאווה אמרה שגם היא הייתה בסביבה ולא שמעה שום דבר כזה שנאמר.
היום קראו לי פעמיים ללוח בשיעור חשבון ופעמיים קיבלתי כמעט טוב מאוד.
ביום ראשון אני הולכת לרוקן את קופת "דן חסכן" ולקבל מתנות: שקית עם ידיות מניילון דק, מעטפות אדומות למחברת בהן אעטוף את היומן, ואיזה כיף – גם כרטיס לסרט.
היום עמירם לא רצה לבוא אלי, וזה הכאיב לי.
יש לנו בכיתה חמישים ואחד ילדים, כי הגיע אלינו ילד חדש בשם אברהם לוי.
יום שישי, ה-25.11.60
רות מאוד אוהבת את אוסקר, ואני מבינה את הרגשת העצמאות שמתלווה ל"אהבה". החיים זורמים בקצב שונה ולכל יום יש טעם אחר.
יש איזו רצינות באוויר, שהיא מצד אחד נעימה ומצד אחר לא מוכרת... שוחחתי על כך עם רות והיא אמרה שזה גיל כזה, בו אנחנו מתרגשות מכל נגינה יפה הנשמעת ברקע... ואהבה זו מנגינה של גדולים!
רות מאוד מאוהבת, ולעתים היא מודאגת ומתייסרת באהבתה ותוהה עד כמה אנו בוגרות לכך?
אני לא מוטרדת מהמצב, כי אני בטוחה שזה בסדר גמור לאהוב בגילנו, לא?
האם זה בסדר לדבר כל כך הרבה על אהבה? אינני יודעת, אך כנראה לאהבה יש הרבה כוח ואני לא מוותרת...
אוסקר הגיע אלינו לביקור בדיוק כשרות ואני דיברנו בנושא הרגיש והייתה התרגשות רבה. בילינו יחד שעתיים אחר הצהריים. את רות קל לאהוב כי היא צברית חכמה ומאוד יפה.
אשר אלי, דוד הוא הילד אותו אהבתי תשעה חודשים כל מה שאמר שימח אותי, אבל זהו, התייאשתי, אינני רוצה בו יותר. פעם עוד יבוא יום ואזכה לאהבתו, אבל אז כבר לא אתייחס אליו.
גם עמירם מכאיב לי לעתים, אבל אליו יש לי אהבה שונה והכול מאוד לא ברור לי. אינני יודעת מה אני מרגישה...
למה לא להעריך את מעשיו של עמירם שכל כך מסור לי?
הוא אומר בפירוש: "אני רוצה לעשות הרבה למענך".
אבל הוא רוצה ממני אהבה שאני לא יכולה לתת, ואני לא יודעת איך להסביר לו במילים, אני לא מצליחה והמעשים שלי יוצאים מבולבלים.
למה אין בעולם סדר כזה, שכל אחד יאהב את מי שאוהב אותו באופן הדדי?
שלא תהיה קנאה אלה ידידות.
אמי בבית עד יום ראשון וזה אושר גדול עבורי. הוריו של דוד נסעו לבית הבראה כדי שאמו תוכל להחלים.
יום שני, ה-12.12.60
היום היה ה"סקר" למרסל ואוסקר, שהם הילדים הכי קרובים אלי מכיתה ח' לכן אני מתרגשת יחד איתם.
היום למדנו למטה בכיתה של שושנה רק עד השעה אחת ורק את המקצועות החשובים, טבע ואנגלית, כי כל המורים היו עסוקים וכל הכיתות היו תפוסות בגלל ה"סקר".
אפשר להגיד שהיום בפעם הראשונה נאווה הזמינה אותי לבוא אליה הביתה, ועבורי זה כבוד גדול.
נאווה היא סמל להתערות שלי בארץ, מפני שאיתה היה לי הקושי הגדול ביותר להשתלב. מהרגע שהגעתי ועוד הרבה זמן היינו צ'ילבות. כרמלה הג'ינג'ית אומרת שנאווה היא ממיוחסי הארץ.
אני באמת רוצה להיות חברה שלה וגם היא רוצה בכך, אני יכולה לראות את זה לפי כל הסימנים. היא הרי מסקרנת אותי עוד מכיתה ו'.
הכנו יחד שיעורים והלכנו יחד לעמירם עד שבע וחצי בערב. דוד לוי עבר שם וכשראה אותי מאוד התרגז, כי הוא רוצה שכל תשומת הלב ממני תהיה מופנית רק אליו. רות הייתה אצלי היום. היא ילדה חכמה, ומפני שהיא מכירה אותי, היא תמיד מבינה למה אני מתכוונת בכל מעשה שאני עושה.
מחר יש חגיגת סיום לשליש ואחר כך כבר חנוכה. נראה איזה ציונים אקבל.
יום שלישי, ה-13.12.60
קשה לכתוב כשהלב מלא רגש! היום יום ההולדת של דוד... רוצה אני לכתוב הכול, אבל תמיד משהו נשכח. מזמן לא הייתה לנו קבלת שבת בכיתה, כי קיבלנו עונש מהמורה בגלל ההפרעה האחרונה ומאוד התגעגענו להיות ביחד. לכן היום היה כל כך חשוב עבורי: זה ערב חנוכה וגם מסיבת סיום השליש הראשון.
קיבלנו תעודות. קיבלתי שלושה מספיקים, אחד מספיק בקושי ואחד לא מספיק. רע מאוד.למטה ממספיק זה בטבע ובכתיב.
כן, יש ירידה מאוד גדולה בציונים שלי ואני מרגישה שאני לא משקיעה מספיק בדברים החשובים לבניית העתיד שלי בארץ.
אימא דיברה עם המורה דבורה, ושאלה בדאגה מה לעשות אתי.
המורה אמרה לה: "אל תדאגי, בישראל הדבר הכי חשוב זה להיות חברמנית וזו התכונה הכי טובה של בתך..! בארץ הלימודים הם במקום השני!"
אבל אימא ואבא בכל זאת דואגים מאוד, לכן החלטתי שעכשיו, בחופשת חנוכה, אעבוד על המקצועות שקשה לי איתם.
אלוהים יעזור לי ללמוד מצוין בשליש השני.
הקבוצה בתנועה יוצאת לטיול להרי אפרים, ואני אשב על השיעורים.
יום רביעי ה-21.12.60
השבוע הייתי בסרט "בלדה או סלדטה" ("בלדה לחייל" בשפה הרוסית). מעניין ועצוב. בכיתי המון, אך בכי טוב.
מסופר על מלחמת העולם השנייה ממנה הבן לא חוזר הביתה.
לדעתי מלחמה היא הדבר הכי נורא בעולם, המשמיד אנשים, נשים וילדים בלי כל רגש. אף ילד בעולם אינו רוצה מלחמה, כולם רוצים לחיות בשלום ובשלווה בין אדם וחברו.
גם לסרט שמח הלכתי "חוזליטו", סרט מאוד יפה. מחר חוזרים לבית הספר, ואני מקווה לקבל ציונים טובים בשליש השני.
יום שבת, ה-24.12.60
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 6...תהנו -עמודים--63-64-65-66 סופרת
יום שבת, ה-24.12.60
היום יום בהיר ויפה. ההורים שלי בבית והכול כאילו יפה, אבל לי פה ושם יש דברים רעים.
אתמול בתנועה היה לנו ערב עדות, היה שמח ונהניתי. יש לנו מדריכים חדשים, והם המדריכים הטובים ביותר שהיו לי עד כה בחיי, כי הם לא עושים אפליות בין הילדים ובגללם כף להיות ב"שומר הצעיר".
הערב הפעולה הייתה בלי מדריכים, אבל היה מאוד שמח. אני מתכננת לכתוב ספר על חיי ילדים בתנועה בשם "חיים טובים".
חלק גדול מזמני הפנוי לוקחים הפעילות בתנועה וקריאה בספרים. קראתי אתמול את הספר "אמיל והבלשים" והיום התחלתי לקרוא על הורדוס ומרים, ספר עצוב.
אני מודה לאלוהים על הכול ולא רוצה להתלונן.
אבל שוב הכאב הישן חזר: ריב ביני לבין רות. אין אנו חברות קרובות כמו פעם, למרות שאני יודעת שהיא הילדה היחידה המבינה אותי ויכולה לעשות אותי מאושרת. מסרתי לה מכתב, כי ככה קל לי יותר להסביר את עצמי:
יום ראשון, ה-25.12.60
רות!!!
סוף שנה ואני יודעת כי בשבילך זה רק תאריך, אבל עבורי התאריך הזה הוא סיכום למה שהיה והתחלות חדשות. נכון, את צודקת, השבועות האלו ייזכרו עמוק בלבנו. לאחרונה התרחקתי ממך, כטענתך העיקרית, ואולי זה נכון, כי בנות אחרות כמו נאווה או תרצה מעסיקות את מחשבותיי. אך טבעי בעיניי שלאחר המהומה הקשה שהייתה עם גילה לא חזרנו לחברות כמו בהתחלה.
הסתרתי ממך את האמת, כי גם לי לא היה ברור מה באמת קורה אתי. האם את מרגישה את הכאב ?
זו לא נקמה. לא, רות, זו לא נקמה, פשוט השתניתי ורוצה אני לנסות אולי את נאווה כחברה חדשה בחיי! גם אני עדיין אוהבת אותך כמו שאת אוהבת אותי, אבל המצב השתנה. נכון, עדיף היה לדבר פנים אל פנים, אבל לשתינו קשה מאוד להביע את הדברים. את אומרת שהרגש שלך אמיתי, אבל לאחרונה יש בינינו חברות רק כלפי חוץ, למרות שאני עדיין מאוד מעריכה אותך !
האם אני לא מקשיבה לך מספיק בדברייך על אהבתך לאוסקר?
אני לעומת זאת מרגישה שאת לא מקשיבה לי מספיק כשאני מספרת על אהבתי לדוד, ואולי פשוט יש לנו המון מה להגיד בקשר לבנים שלנו ולכן קשה לנו לשמוע שוב את הסיפור שלא נגמר.
לאחרונה יש יותר כאב בחברות שלנו מאשר רגעים טובים ותמיכה. גם אני לא מבינה מה עובר עלינו, ובכך אני מסכימה איתך.
לוסי
יום ראשון, ה-1.1.61
אני רוצה להיות חברה של נאווה אבל כה קשה לי לעזוב את רות, ילדה שכל כך אהבתי פעם ואפילו קינאתי בה. עכשיו אני מעדיפה לא להיות חברה שלה וזה מאוד מוזר לי – איך החיים והזמן משתנים והכול משתנה.
מאז שאני גרה בחולון קשה לי כי אני נאבקת על כל דבר טוב וחשוב כמו על אהבתו של דוד לוי או על חברות עם הילדה הכי מקובלת בכיתה, וכמובן על מקומי בחברה של צברים... הכול משתנה בחיים שלי במהירות גדולה, ולכן שמחתי לחשוב שנאווה, היפה של הכיתה עם גומות החן בעיניים, שתמיד רבה אתי והתעלמה ממני לפתע פתאום רצתה בי כחברה הכי טובה שלה.
האם מישהו יצליח להבין עד כמה היה לי קשה לסרב למחמאה כזאת? היום אמרתי לרות שאינני רוצה להמשיך להיות החברה הכי טובה שלה. היא בכתה, ואני כל כך הצטערתי שהגענו לכך. בשבועיים האחרונים הכול התהפך והפרידה הייתה באוויר.
נכון, יהיה מוזר לא להיות יחד ולשחק עם בת אחרת, אבל אני רוצה לנסות את המצב הזה. רות אמרה לי שהיא אוהבת אותי וקשה לה להאמין שלא נהיה יחד, שעבורה זה חלום רע. שהיא מתייסרת מאוד, מתרעמת שאני לא מבקרת אצלה בבית ומתרחקת ממנה, ולאחרונה אף לא כנה איתה מספיק. שגם אם נפרדנו, לא צריך לעשות זאת בכעס וטינה. אני מסכימה ואפילו מרגישה את הכאב, ולא מבינה איך הגענו למצב הזה. העיסוק בחברות שלנו משפיע על כול חיינו החיצוניים והפנימיים גם יחד. לא רציתי לראות אותה בוכה בנוכחותי, זו לא הייתה מחמאה אלא מעמסה במיוחד כי אף פעם אף אחד לא בכה בגללי.
נכון, יש דברים לא טובים בחברות שלנו כדבריה (למרות שלי קשה לראותם), אני לא ילדה פשוטה ויש לי דרישות לחברות טובה כמו שאני מבינה אותה, וגם יודעת אני עמוק בלב שגם לה יש רצונות לאיכות טובה בחברות.
יום רביעי, ה-4.1.61
ביום שני וביום שלישי חליתי ולא הלכתי לבית הספר, כי קשה היה לי עם המצב החדש – לעזוב את רות. אני ונאווה כמעט החברות הכי טובות, אולם זה עוד לא בטוח והאומץ שלי לשנות דברים מפחיד אותי.
מחר יש מבחן בחשבון וכבר התכוננתי על כל החומר. שקט בחדר, הוריי לא בבית ויחזרו מאוחר בלילה, אחותי ישנה ורחל כהן מעתיקה את העונש בטבע חמישים פעם, הדפים שלי כבר גמורים. היא תישאר אתי עד שהוריי יחזרו.
יום ראשון, ה-15.1.61
קרה הגרוע מכל ויותר מהר ממה שאפשר להאמין!
שבוע ימים היינו חברות אני ונאווה, ואז היא הושפעה מזה שתרצה, החברה הקודמת, כתבה לה מכתב עצוב – שהיא בכתה כל הלילה ולא ישנה וסבלה נורא, ונאווה הפסיקה להיות חברה שלי.
בינתיים הרי כבר דיברתי עם רות שאני והיא כבר לא החברות הכי טובות, והנה, את רואה מה קרה! נאווה עזבה אותי.
מה יכולתי להגיד לרות, לרחל כהן ולשאר הבנות? אני מתביישת אבל לא יכולה לעשות כלום.
נבהלתי מעצמי שככה בגדתי ברות, ילדה טהורה וטובה, ומובן לי שעשיתי טעות גדולה ורות כועסת ובצדק!
עכשיו אשאר גלמודה ובודדה, והכול בגלל שלבי התבלבל ורציתי לנסות. הכול התברר כשהלכנו הביתה אחרי בית הספר, נאווה אמרה לי שזהו! היא החליטה להיות בחזרה חברה של תרצה. בכיתי כל הערב, על מר גורלי ועל האכזבות שלי. הייתי לבד כי הוריי ואחותי לא היו בבית. צעקתי לאלוהים אבל הבכי שלי כנראה לא עלה לשמים.
אני מסתכלת בספר הזיכרון בו נאווה כתבה לי זיכרון מאוד יפה וגם אני כתבתי לה, אבל זה היה לפני שכל זה קרה. היא כתבה לי מכתב, והוא שמור אצלי, על כך שנהיה חברות נאמנות לנצח. מכתב עם המון אהבה ומסירות, ועכשיו אינה רוצה אפילו לחכות לי ללכת יחד איתה הביתה ומתעלמת ממני.
עכשיו גם לא אהיה חברה של רות, כי היא ילדה טהורה נבונה וטובה כדי שתהיה חברה שלי אחרי מה שעשיתי לה, מעשה כל כך טיפשי ושטותי.
לעזוב אותה בשביל נאווה – התנהגות בה אני מתביישת. היא אומרת שיש לה רשות לדעה עצמאית, אבל איפה ההבנה שלה לטעויות?
ואולי איבדתי את רות לתמיד?
יום שישי, ה-20.1.61
אספר כאן את הדבר המוזר ביותר, שמסביר את כל הצרה שנפלה עלי. הרי אמרתי לך שאני מאוכזבת מנאווה, והנה היום היא באה פתאום ודיברה כל מיני דברים, לא חשוב מה, ובדרך אגב שאלתי אותה: "נאווה, תגידי, מה אני אשמה ובמה חטאתי שגילית את סודותיי, ציטטת ממכתביי וסיפרת מה כתוב בספר הזיכרון שלי, למה התאכזרת אלי?" והיא ענתה: "כמו שאת עשית, כך החזרתי לך".
אמרתי לה: "מי סיפר לך שקר כזה?"
והיא ענתה: "רות ותרצה"...
הייתי המומה. התמונה התחילה להתבהר לי... שאלנו את רות ותרצה, והן בהתחלה הכחישו, התבלבלו והסמיקו, אולם כשגילה ונדיה באו ואמרו שזה נכון והן אשמות – הן התביישו והודו.
כמובן שנאווה התרגזה ובכתה, וכשהלכה אמרה לתרצה "ברוגז". את זה שמעתי מזהבה, אבל גם זה לא בטוח. אל תחשבי שאני קנאית ורציתי להפריד ביניהן, הרי בן כה וכה נתתי לעצמי מילה שלא אהיה חברה של נאווה, אולם יש לי רשות לברר את העניינים שלי.
כך קרה שבסוף הרבה בנות בכיתה הבינו אותי. רות מעדיפה את תרצה ונאווה ולי זה כואב מספיק...
עכשיו לא אוכל לומר – מדוע דרך רשעים צלחה? הצדק יצא לאור!
שבוע ימים בסך הכול היינו חברות אני ונאווה, ומאז הפכו היחסים בינינו לדיון של צדק בכיתה. רות כמובן לא לצדי וזה כואב. מוזר לראות שאני, הילדה הזרה, לא צברית, גרמתי לכל הכיתה להתעסק בדיון על מה צודק ומה הוגן.
ואולי נאווה פשוט לא מתאימה לי ולא נועדה להיות חברתי ללא קשר למה שקרה...
פתאום הכול כל כך ברור!
יום ראשון, ה-5.2.61
ביום רביעי קרה לי דבר שבאמת לא אשכח לעולם.
כל התקופה בחולון לא היה לי אף פעם מזל טוב מתמשך ורצוף. הכול עובר מהר ואי-אפשר לתפוס את הזמן. ביום שני הייתי עם הכיתה בהצגת תיאטרון "רוזנים ואביונים" וישבתי ליד דוד ואסתר.
עכשיו אחזור אחורה ואספר לך מה קרה לי!
הכול על עמירם…
אתמול דבורה החליפה לעמירם מקום ישיבה והעבירה אותו לספסל האחרון, חבל כי זה מאוד רחוק ממני. וזאת רק התוספת למה שקרה לפני שלושה שבועות. הלכתי לעמירם בערב והוא לא התנהג אלי באהבה כמו תמיד, וזה הרג אותי. החלטתי לא לבוא אליו במשך שבוע, קיימתי זאת ואפילו יותר – שלושה שבועות. חשבתי שהוא לא חסר לי והתרגלתי בלעדיו, אבל היום כשהעבירו אותו מקום נבהלתי מהצביטה בלב.
ואז, בהפסקה, אזולאי נתן לי מכה בראש עם אבן גדולה, בכיתי וכל הבנות ניגשו אלי ועמדו לצדי. נאווה עברה במקום וחשבה שעמירם עשה את זה, כי הוא היה איתם במשחק בסביבה. מיד היא האשימה אותו והוא ביקש סליחה בשם אזולאי.
באמת...
אני מאוד לא רוצה שעמירם יבקש ממני סליחה על דברים שהוא לא עשה ויותר מכך, אני לא רוצה שנאווה תנחם אותי, כי הפצע שלי על זה שהיא עזבה אותי נפתח מחדש.
דוד כותב ספר. בינתיים הוא כתב פרק אחד ומאוד יפה, ואם ספרו יהיה יפה ויתקבל אני הראשונה שאקנה אותו.
יום שלישי, ה-14.2.61
היום היה לנו מבחן באנגלית ואני חושבת שהצלחתי. אני מתקדמת עם השפה מאוד יפה, וכך אוכל לקרוא ביתר קלות את המכתבים שסבתא שלי שלחה.
היום בכלל היה יום טוב בבית הספר, הקראתי בקול את החיבור בתנ"ך והמורה דבורה אמרה שהוא יפה מאוד, כמו של צברית. כבר שבוע ויומיים אני ועמירם ברוגז, וזה הזמן הכי ארוך שהיינו ברוגז. הוא מאוד רוצה להשלים אתי ואולי כבר הייתי מוכנה, אבל קרו כמה דברים היום כך שאדחה את ההתפייסות:
1. לפני כמה זמן הצעתי לנאווה, עמירם, יצחק ואזולאי לעשות חברה קטנה, והצעתי להכניס גם את רות ודוד ולא לגלות לאף אחד אחר.
עמירם התחייב בפניי שיעשה חברה רק אם אני אתו, והיום ראיתי שרות והוא מדברים והתברר לי שהם עושים חברה בלעדי. מאוד התרגזתי ובכיתי בלב.
2. היום רות ונאווה הלכו יחד למופע בלט, ונאווה אמרה שאני שוויצרית ועוד אבוא לנשק את הרגליים של עמירם. ובכלל, היא מאוד מרוגזת עלי ואני כבר לא רוצה להיות איתם בחברה.
ניסיתי לבכות ולהתפלל, ניסיתי להתנקם... ניסיתי לעזוב ולשכוח... אבל לא עוזר כלום ואני מאוד עצובה. גם הוריי הרגיזו אותי מאוד ובכיתי.
למה אלוהים לא עוזר לי, לפחות אדע מה חטאי ואוכל לתקן את מעשיי ואז אהיה כמו כולם?
חוץ מזה, היום שוב קיבלתי וסת לפני הזמן המצוין בלוח. אני מרגישה רע...
יום ראשון, ה-12.2.61
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף; פרק 6...-תחילת פרק 7 -תהנו -עמודים--67-68-69-70- סופרת
יום ראשון, ה-12.2.61
אני מתנקמת כהוגן ברות, נאווה ועמירם. עם עמירם כבר רציתי להשלים, אבל אחרי המקרה שקרה לי ביום רביעי לא אשלים.
אני ברוגז אתו כבר שבועיים. אילה רוצה להשלים בינינו, אבל הוא מתעקש לדעת למה אמרתי לו "ברוגז". כתבתי לו והסברתי את עצמי, ומחר היא תיתן לו את המכתב.
אתמול בערב תנועה הוא עבר ליד, וכשראיתיו התמלא לבי חרדה גדולה כי הוא הסתכל בי במבט עצוב – כאילו אני אשמה שאינני משלימה אתו. כבר רציתי לשכוח ולהשלים, אבל בדיוק רחל כהן קראה לי והלכתי לרקוד עם כל הילדים.
האמת, נוכחתי לדעת שאני אוהבת אותו מאוד. נאווה אמרה שאני עוד אבוא לנשק את רגליו כדי שהוא ישלים אתי, אבל זה אף פעם לא יקרה... עמירם, בבקשה תשלים אתי בעצמך כדי להרגיז את נאווה, הילדה הכי שוויצרית בעולם.
אתמול הייתה לנו פעולה כמעט צופית. הגענו בשלוש וחזרנו בשבע בערב והיה מאוד מעניין. הלכנו רחוק ועשינו כיף.
עמירם לא בא היום לבית הספר, ואני לא הייתי היום בשיעור מלאכה אלא עבדתי במסעדה, עזרתי להכין קציצות דגים.
יום שלישי, ה-21.2.61
מדוע אני כותבת ביומן מיד אחרי בית הספר ולא בלילה, בשלווה הרגילה? הנה, אסביר לך, אבל האמת שאני קצת חוששת שאחרי שאכתוב שמחתי תלך לאיבוד, כמו כל שמחה שגנבו לי כשדיברתי על כך. היום דוד אמר בשיעור תורה משהוא מצחיק:
המורה דבורה שאלה מתי תורה משיבה נפש, והוא ענה שכשאדם מתייאש אז התורה משיבה את נפשו!
מעכשיו, כשאתייאש אקרא בספר תורה חה חה חה.
כן, לא דיברתי עליו הרבה זמן והוא חסר לי. אם הייתי בטוחה באהבה שלו כלפיי הייתי מתמלאת ביטחון, והחיים שלי היו שמחים ומתמלאים אור. אז גם לא הייתי מכאיבה לאחרים. אבל כבר די התייאשתי מזה, אולי לא לגמרי אבל כמעט.
כולם אומרים שהוא אוהב אותי כי הוא מתייחס אלי מאוד יפה, אבל אני כבר לא יודעת?
המחשבות שלי במקום אחר. עבר הרבה זמן ואני לא כבר כל כך מאמינה, הכול מאוד מוזר לי, יש לי הרבה מחשבות על עמירם ועל החיים בכלל!
אתמול הייתי בקולנוע וראיתי את הסרט "אחדות הלבבות", ממש סרט מופת. התרשמתי ובכיתי כמו תמיד, אבל נדמה לי שהפעם קצת יותר.
אמרו שמחר ירד גשם וביום רביעי יהיה קר מהרגיל. יום רביעי הוא היום הקבוע בו אני תמיד סובלת...
ביום שישי העדה (קבוצה) שלנו בתנועה נוסעת לכנס שייערך בקיבוץ נגבה, ואני לא אסע כי הוריי לא אוהבים נסיעות כאלה!
אנחנו נלך למכרים אותם הכרנו בפולין ובאו יחד אתנו מרוסיה, ולמרות שאני רוצה להיות בכנס הזיכרון של רוסיה מחמם את לבי .
מחר מתחילים ללמוד מקצוע חדש תודעה, ואז יהיו פחות שיעורים בהיסטוריה. חבל!
יום חמישי, ה-23.2.61
שוב אנו נפגשות, והנה אספר לך כל מה שקרה לי בזמן האחרון.
היום דוד עבד במסעדה וקרה משהו מאוד חשוב: היה לנו מבחן בחשבון ובשאלה הראשונה רוב הילדים לא הצליחו, ומכיוון שהיה גשם בחוץ לא יצאנו להפסקה. אז גילה ותרצה ניגשו לתיק של דבורה המורה והוציאו את המבחן של עצמן והתחילו לתקן, וגם אסתר בקשה מתרצה שתוציא לה את שלה.
אבל אחרי שהילדים בכיתה השפיעו עליהן, הן לא תיקנו כלום והחזירו בחזרה למקום. למרות זאת אזולאי הלך וסיפר לדבורה, והיא לקחה אותן לבירור אצל המנהל והיה עסק שלם. את אסתר, המלכה המועדפת שלה, היא לא לקחה ברצון, אבל לא יכלה להימנע מכך וחייבת הייתה להעניש גם אותה. חבל שדוד לא היה, רציתי שיראה איך "אהובתו" מתנהגת.
קיבלתי היום טוב+ במבחן בהיסטוריה, וביום רביעי כנראה הצלחתי במבחן בטבע. מחר מבחן בתורה שבעל-פה.
יום שני, ה-27.2.61
מחר בשבע בערב תהיה לנו חגיגת פורים בכיתה, ואם לא יהיה גשם בבוקר תהיה חגיגה נוספת, של בית הספר כולו בחצר .
הלוואי שלא ירד גשם...
אחותי התחפשה לעגבנייה. אמי תפרה לה בעצמה את התחפושת, והצליחה בכך מאוד. ביום רביעי תהיה לנו חגיגת פורים בתנועה וצריכים לבוא בתחפושת, אחרת יצבעו לנו את הפנים בגואש וזה ממש לא נעים. היום י"א באדר והיה לנו טקס בבית הספר. דיברו על מותן של נשמות טהורות שנפלו למען ארצנו כמו יוסף טרומפלדור וחבריו. אזכרם לנצח! בקרוב תהיה לנו חגיגת בר מצווה לעמירם ועוד בנים, והייתי רוצה להשלים אתו כדי לקנות לו מתנה.
רק שיהיה לי כסף.
יום רביעי, ה-1.3.61
היום אספר לך הכול לפי הסדר: חגיגת פורים התקיימה בבוקר כי לא ירד גשם, והיו תחפושות מאוד יפות. אני התחפשתי לסבתא רבקה, ומצאתי חן בעיני כולם. הייתי מסתורית ומעניינת.
אחותי התחפשה לעגבנייה, הבת של המורה פרידה התחפשה לברז מים וקיבלה פרס ראשון, דוד לוי התחפש לצוענייה, רחל כהן התחפשה לכרוב, אסתר לקווקזית ונאווה לדו-פרצופית, מעניין...
המון ילדים התחפשו לקאובואים וירו לכל עבר.
בערב הייתה לנו מסיבה נהדרת של הכיתה, ומכל המסיבות שאני זוכרת שמחה כזאת לא הייתה.
תודה לך, אלוהים.
אברהם לוי שר מאוד יפה לפני כל הכיתה והיו לי דמעות בעיניים, ולא רק עיניי דמעו גם ילדים אחרים בכו.
אסתר שרה על הדייגים, אחד השירים האהובים עלי. בקיצור, היה נפלא ואין מילים בפי להודות לכל אלה שהביאו לי שמחה והתרגשות כה גדולים, שיישאר אתי לא רק השבוע. גם דוד היה שקט ואוהב, ואפילו חלמתי עליו בלילה. עמירם קיבל את הפתק שלי ואמר לאילה שיחזיר לי תשובה.
רחל כהן חולה כבר שבוע.
אוסקר אוהב את נאווה בגלוי, ורות מאוד מקנאה...
נחיה ונראה מה יביא הזמן.
גם בתנועה היה מאוד שמח, והתחפושת שלי מצאה חן בעיני כולם. רות התחפשה לרות המואבייה, מאוד צנוע כי היא מאוד עדינה.
אחרי התנועה המשכנו לקולנוע "ארמון" לחגיגה לכבוד החג, וגם שם הבת של פרידה המורה קיבלה פרס.
חזרתי הביתה ברבע לאחת-עשרה, ואני ממשיכה להיות מאושרת כמו בכל הימים האחרונים.
לא היה גשם לקלקל את האווירה, ריקודי ההורה התעצמו, ההתרגשות אחזה בנו והמשכנו בעוד ריקודים. יש לנו חופש פורים נהדר.
כמה טוב אני מרגישה בארץ שלי.
יום חמישי, ה-2.3.61
אף פעם לא קרה לי שכתבתי יום אחר יום אבל עכשיו, בפורים, כל יום יש משהו משמח ויפה. ראשית, אוסקר בא אלינו היום ואמר שהוא אוהב את רות, וכתב לה מכתב עם שאלה: מי אמר לה שהוא אוהב את נאווה? וזה בכלל לא נכון!
רצתי לרות לספר לה, והיא מאוד שמחה ואמרה לי מתוך הלב "תודה רבה". אני רק מקווה שהיא תזכור כמה דברים טובים עשיתי בשבילה, ואולי נוכל לסלוח ולשכוח... אני מאמינה שיש לחכות בסבלנות, כי הזמן מביא רק טוב לתוך חיינו.
היום נסענו אמי, אחותי, אני ורות (הזמנתי אותה והיא הסכימה בשמחה) לעדלאידע בתל אביב. היה מאוד שמח וראינו המון דברים יפים, כי הספקנו ותפסנו מקום ראשון מקדימה בשולי המדרכה ולכן הראות הייתה טובה. כמות האנשים ורעש השמחה אשר מסביב הרשימו אותי. חגיגות זו תחושה טובה של ביחד ולעולם אניני עייפה מזה.
חזרנו עייפים ועוד לא עשיתי שיעורים.
הפורים הזה כל כך שמח ומלא חוויות, וכמה אחרת הכול היה לפני שנה. זוכרת אני עד כמה הייתי זרה ותודה על הכול....
רחל כהן הבריאה סוף סוף.
פרק 7
נסיכה
7.1.1813, יום ראשון
היום הדרשה הייתה יפה עד מאוד. האזנתי לשירת המקהלה ועיניי דמעו. על רקע הנרות שהאירו את הנגנים בלטו ציורי המוזאיקה היפה השזורה זהב, הצבע האהוב עלי, והשילוב גרם לי להתרגשות גדולה. הכומר ידיד המשפחה מיסטר אנטוניו המכובד, הסביר בדבריו כיצד חולפים להם שנים-עשר ימי החג המשופעים במתנות של שפע ושמחה, ולכן מצווה עלינו להרגיש הכרת תודה. בסיומה של הדרשה, שנערכה לכבודנו, הוגשה לנו תקרובת של "קסם פודינג חג המולד", אשר הפיצה ריחות משכרים בטעם גן עדן.
הכנסייה FRAUENKIRCHE יפה מבחוץ כמו בפנים, ותמיד בצאתי ממנה ובהביטי בשמים מופתעת אני לגלות את שני מגדליה הגבוהים והמרשימים הנישאים אל על, ואז שולחת אני את תפילתי דרכם לשמים. בדרך חזרה נסענו בכרכרה החגיגית, הפעם דרך כיוון השוק הצבעוני, וזו הייתה תחושה מלהיבה ומלאה רוממות רוח. מסביב עדיין הכול צבעוני מאוד, פנסי הרחוב מאירים את המדרכות בזוהר וזיו ומפיצים הילה עדינה. בכל מקום הונחו ערמות של פירות יער עסיסיים, גבינות, בשרים משובחים, יין חם ובירה קרה. הכול הואר בשלל נרות, קושט בפרחים צבעוניים, והמוני צורות של שוקולד בריחות משכרים הונחו בתוך סלסילות מעוצבות.
היום ההנאה שלי שלמה.
8.1.1813, יום שני
פסטיבל Fasching הוא הקרנבל האהוב עלי ביותר, כי אלו הימים בהם אין גבול למחשבות המשתוללות בדמיוני ולכל החלומות האפשריים השרויים בתוך מוחי. לכן המסכה והתחפושת שלי יכולים לתת לי את כל רצונותיי! השנה המסכה שלי זו אני עצמי האמיתית – "אלת השמש הגדולה"!
אני מרגישה כי כל רגע וכל יום, עם זריחתה של השמש העולה אני מתחדשת ובהחלט לא נשארת אותה נערה אשר הייתה לאורו של יום אתמול. ולכן, בעלות השמש מעלי לאורו של יום חדש אני לא מבזבזת זמן, ואין לי צורך לבהות בזיכרונות מיותרים! מאוד מרגש אותי לבחור את התחפושת המתאימה לי, ובמיוחד את המסכה אשר תהלום אותי. עבורי זו משימה כלל לא אקראית אלא תמיד מתוכננת היטב, כי רק בדרך זו מתקרבת אני יותר ויותר למאוויי לבי ומצליחה להגיע לתוך תוכי פנימה. שואפת אני לחיות תמיד כדמות אמיתית, אבל אין אני שוללת חלילה או מזלזלת ביתרון העצום של היותי חלק ממעמד המבורך על ידי אלוהים. מעמד הנותן שפע וכל טוב עבור בני משפחתי, ומכיוון ואני חלק ממנה אז באופן טבעי גם עבורי. זהו מקום נכבד ביותר, עם כי לעתים קשה לי לא להיות חופשייה.
ובכל זאת, אני מודה עד כי.
בעיני עצמי אני זו אני האמיתית תמיד, אבל... המסכה עוזרת לי לממש בדרך נאותה ומקובלת את חלומותיי, ואף אם זה רק לרגע קט נעימה לי ההרגשה שיש בי צדדים נוספים...
כשאני מתחת למסכה קל לי להופיע לפני כולם כי אני מלאה ביטחון עצמי, וזוהי עבורי ההזדמנות היחידה להיות אני בדמות אחרת בחוגים כמו שלנו. לכן כה חשוב עבורי הקרנבל הגדול, המאפשר ונותן את הבמה לכך!
9.1.1813, יום שלישי
ההכנות לתלבושת הססגונית לקראת הפסטיבל מרובות ורבות עד אין קץ:
עלי לנהוג בזהירות ובתשומת לב מרובה כדי לבחור נכון מתוך האפשרויות המוצעות לי, לכן מקשיבה אני לצלילים הבוקעים מתוך לבי, בודקת היטב את המסתתר בין המילים אשר מופנות כלפיי, מקשיבה לנשמתי וחולמת את חלומותיי בסתר.
מיס סוזאנה תמיד מעירה לי בחיבה: "הנה שוב הדוכסית המתוקה והאהובה עלי יושבת בחדר הסגול על אדן החלון הגדול, משקיפה על הפריחה הגדולה, רושמת ומוחקת ומחייכת חיוך רחב לעולם אשר נמצא בחוץ!"
תוהה אני לעצמי איזה קרנבל נפלא הוא זה אשר מאפשר לי מדי שנה לתכנן את התחפושת של "ללא מסכה רק כדי ליצור מסכה" זו אמת או חובה? לא!
אני יוצרת בדמיוני הפורה את שדומה לי, שזו אני, אפילו אם ליום אחד, לרגע קט או לשעה קצרה!
אתמול, שלא כמו בשנה שעברה, ברגע בו הופעתי בנשף של המכובדים נבוכה הייתי עם החשיפה הפומבית אשר יצרה התלבושת שלי, והרגשת האומץ המוכרת נסדקה קמעה ונבקעו בה חריצים. לפתע הייתי חרדה והרגשתי את בערת הסומק אשר כיסתה את פניי מתחת למעטה הזהב אשר עטף אותי. פיק ברכיים אחז בי ורגליי כשלו, לכן אך טבעי הוא שהמצב לא נעם לי וגרם לפליאה גדולה על עצמי.
נראיתי שונה מאוד והרבה הרימו גבה בתמיהה. האם ייתכן וכה גלויים היו סודותיי הפנימיים? והאם מחשבותיי המוכרים אך ורק לי בחשכת הליל בחלומות עלו והופיעו, הייתכן? ואולי חשפתי הרבה מדי וגלוי מדי, ואולי הקדמתי את זמני? האם בהופעתי המיוחדת פגעתי ברגשותיהם של החברים המכובדים שלנו? רגע המבוכה ההדדית לא נעם לי!
אבא היקר לא התרגש מכך יותר מדי!
כאן עלי להבהיר על מה בעצם הייתה המהומה ולמה התחפשתי, ואיזה תלבושת יצרו עבורי כבקשתי, ומה כיסה את פניי.
שמלתי נתפרה בגזרה מיוחדת אצל אדוןUnik , ולמרות היותו המעצב המקובל על החוגים שלנו אותי הוא מעריץ באופן מיוחד ו"אינו יכול שלא לקרוץ לרעיונותיי", כמו שמיס סוזאנה רומזת לא פעם בחרדה גדולה ודאגה רבה.
השמלה עטפה את גופי בחופשיות לא מסובכת, עם כוונה ברורה לשוות לי סגנון ייחודי. היא נתפרה בפשטות ובסגנון חופשי, השרוולים נשזרו ברקמה שקופה של חוטי זהב והבליטו את מראם הצעיר של שתי ידיי אבל לא פגמו בנשיות הזוהרת והיפה עד לידי התפעלות עוצרת נשימה, במיוחד מכל אלה אשר עמדו בקרבתי .
בזמן שיחה ערה נעו זרועותיי בחופשיות קלה כדי להסביר את כוונותיי, תנועה אשר הבליטה את החריץ המדהים שבצבץ בין ניצני שדיי המתפתחים והבליט אותם היטב, ועל כך אני גאה מאוד – כי הרי זהו חידוש מרענן שהופיע בחיי רק לאחרונה. הגלימה מעל לכתפי השמאלית האירה בגווני כחול עז אבל לא בוהק מדי, שהלם למחרוזת הפנינים שענדתי על צווארי.
נעליי המדהימות ביופיין החזירו אור כחול פטרול כלפי, ונצצו בכל פיתול ותנועה של צעדיי ולו הקלים ביותר, ובמיוחד כאשר שמלתי ההדורה נעה לפי קצב הריקוד ובתאום מלכותי.
רב בי הגלוי ועדיין מסתורית אני עד מאוד... פשטות אצילית השתקפה
מהצללית אשר נשאה את גופי בגאווה!
"אלת השמש הגדולה"...
12.1.1813, יום שישי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 7 -תהנו -עמודים--71-72-73-74-75 סופרת
12.1.1813, יום שישי
בשיחה אישית עם מיס אנסטסיה התרעמה היא מאוד והעירה לי בחרדה הולכת וגוברת: "איכה ייתכנו פשטות ושונות במעמד כמו שלנו, ואיפה החזות האצילית המסורתית?"
הסברתי: "הלבוש שלי יוצר צללית של ליידי מלידה שהפכה עלמה צעירה, אבל אין הוא נועד להסתיר מכל בחינה שהיא את המיוחד שבי – הופעה נועזת בצד נשיות איכותית מסורתית". כן, אני מודה, יש ודמותי יוצרת בלבול, לכן נוצרה סביבי מבוכה בנשף האחרון. אומנם מהומה שקטה ולא מתפרצת אבל... כי על כן חשוב לי להדגיש: אכן יש בי אצילות טבעית בהתחשב במעמדי הרם ללא כל קשר לסגנון המעט יוצא דופן בו נישא הבגד על גופי. אכן יש בי שקט אצילי, כי השוני טבוע בי באופן טבעי ללא צורך בצעקה. שואפת אני לכך שהעולם ישים לב אלי, ויבחין בנוכחותה של נערה אמיתית המשלבת יופי ועוצמה בהרמוניה.
אשר למסכה אשר כיסתה את פניי: זו הייתה עשויה רצועות זהב שזורות בצורה אומנותית, הנראות כמו צמה בדוגמת קליפה רב-שכבתית. ובכך רמזתי באומץ רב כי אף אם יש לי קליפות מיותרות הן גלויות ומלאות בתכונות אציליות, והיה אם לפעמים הן נושרות ונפרמות עדיין נמדד ערכן בזהב. אי-לכך תמיד מפיצה אני אור ושפע מבלי למחוק את עצמי או את נוכחותי בחברה, והנוכחת שלי נשארת גם אחרי לכתי!
חג המסכות נותן לי תמיד הזדמנות להיות אני ולו במעט, ואולי אאמץ לעצמי את ההרגשה הזו גם לסתם ימים אחרים שיבואו.
אני מנסה ומשתדלת!
בדמיוני יש מולי מראה שקופה ובה אני מביטה בצללית שלי מעת לעת, וכך אני לומדת את עצמי ואיך אני מעדיפה להופיע מול פני החברה המכובדת.
25.2.1813, יום חמישי
אבא אומר כי הדרך היחידה לקבל תחושה חיונית, תקווה ואפשרות אמיתית לחיים טובים, הינה ללמוד להכיר ולשנן את מקורות הידע של טוב ורע. ואם קורה חלילה ומאבדים את הדרך הטובה, והדבר יכול להתרחש כהרף עין, אזי יש ללמוד מחדש כיצד להיזהר, ולא לפנות לכיוונים רעים ולא נכונים המכשילים אותנו. בחושבי על כך רוצה אני מאוד להצליח ולבחור נכון את השבילים הזעירים במקום בו מתעקלת הדרך הנכונה של החיים!
כל זה עלה בזיכרוני הבוקר ביושבי מאחורי הווילון הסגול על אדן חלוני, בניסיון לתכננן איך לעשות את המוטל עלי וללטש את אופן נגינתי.
לפני יומיים הודיע לי על כך ומאוד בבירור המורה שלי למוזיקה, מיסטר פיינרו המכובד, הוא התחיל בנאום קצר, ואמר כך: "רצוני שתיגשי אלי, כבוד העלמה!"
דבריו נאמרו מעט בתקיפות מיד בתחילת השיעור, תוך הרמת הגבה שמאלית באופן מוזר אבל מאוד אופייני לו בשעת מצוקה. אחרי שיחה קצרה של חינוך הוטלו עלי ללא היסוס משימות גדולות ומאוד שאפתניות, בהן ניסה להסביר לי בפרטי פרטים ובסבר פנים מכובד למדי כיצד עלי ללמוד לתרגל את אופן נגינתי, כמה זמן עלי להקדיש לכך, ומהי משמעותה של נגינה נכונה ואיכותית!
זו דרכו היחידה להבטיח את מעמדו המקצועי ולשפר את תדמיתו כמורה Master בעיני הוריי, אך לדעתי יש בכך הגזמה מצדו. אבל עלמה צעירה אינה אמורה להגיד את דעתה לפני מבוגרים ממנה.
התרעמתי לפני מיס אנסטסיה ידידתי והיא כרגיל אמרה: "במהרה תחושי טוב יותר!" תמיד אחרי שיחה איתה אני מלאה הכרת תודה על כי יש לי חברה מבינה כל כך...
בקשתו הנחרצת של מיסטר פיינרו הינה כי עד לשבוע הבא יהיה עלי להכיר שתי יצירות ואף לנגן חלק קטן מהן בפניו, וזו לכל הדעות בקשה מוגזמת ולא הוגנת עד מאוד.
אחת היצירות מכונה בשם "ההפתעה" סימפוניה של Franz joseph haydn.
לשמחתי הרבה מופיע בה אקורד חזק מיד בתחילת הפרק האיטי, והדבר מעורר מיד את חושיי בעוצמה רבה וכך גורם ללבי לקפוץ החוצה. ייתכן שהתעוררות של רגש חזק כל כך תגרום לי להרגיש ולראות את עצמי כאמנית מכובדת, ואהיה מסוגלת להוביל את הסימפוניה ולהתנהג בהתאם המקובל.
לגבי המטלה השנייה: אין אני מעוניינת אף להזכירה כאן, מפאת המשימה הכבדה והקושי שלי לבצע את הדרישה של מיסטר פיינרו בפרק זמן כה קצר.
למה כל כך קשה לי מחד, ולמרות זה אכפת לי מאוד ורוצה אני להצליח מאידך?
נראה לי כי הבעיה בללמוד נגינה לעומק נעוצה אצלי במחשבה כי באומנות זו הכול תלוי במיומנותן של שתי ידיי על הקלידים המסתוריים, ורק דרכם אני יכולה להביע את עצמי. לכן מהווה הנגינה פעולה מאוד קשה לקווי האופי אשר בהם ניחנתי, כי תמיד אני שואפת וחותרת לשלמות בכל מעשיי ושונאת אי-ודאות...
מאוד קשה לי בבדידות עם האימון הטכני האין סופי של משמעת אישית וקפדנית.
4.3.1813, יום חמישי
היום אני מאושרת. הגיע היום הגדול עבורי ובו אלמד את התנועות החשובות בריקוד כהכנה ראויה לכניסה לחברה האריסטוקרטית.
הריקוד הוא עולם פתוח עבורי, עולם בו אני מצליחה להתחבר לכל חלק בגופי, וכך מאפשרת לעצמי לבטא את רגשותיי העזים בשלל אופנים. בתנועה עצמה יש גוונים של שליטה וכוח כביטוי לסגנוני האישי, שאף אותו אני רשאית לשנות כאשר אני מושפעת ותלויה במצב רוחי המתחלף. האימון היסודי אותו עלי לעבור לא מפריע לי ורק משפר את התנועות שלי, ואפילו מלמד אותי כיצד עלי להתחשב בתנועות בן הזוג הרוקד מולי.
מיס אנסטסיה מתעקשת לומר לי כי לדעתה לרקוד טוב זה להבין פרק חשוב בחיים: היכן טמון סוד ההצלחה.
לא להימצא לבד באף משימה, לשתף את הלב הרוקד עם בן הזוג כדי לפעום בקצב, שני אנשים בדרך אחת....
אבא שלי חזר ואמר היום בשעת תה מנחה, "נסיכה אהובה שלי, זכרי, החיים הם כמו תנועות הריקוד ובמיוחד הצעדים הבסיסיים, בתחילה הצעד הראשון זז תמיד קצת הצידה, ואם רוצים או לא דורכים על רגל שמאל. אז פונים אחורה, דורכים אחד לשני על הרגליים ורק לבסוף מצליחים להצליב נכון, ושוב יוצאים לדרך – ומצליחים לחבר את הרגשות המנוגדים כמו בכי מתפרץ ודמעות שמחה".
מאז היותי ילדה בוער בעצמותיי להצליח בחיים, לכן עלי לא להיבהל מכל קושי, לחזק את הנחישות שלי ולא ללכת לאיבוד בתוך הצעדים. עלי ללמוד לרקוד יפה!
קל לי ונוח להמריא תוך כדי הריקוד. אופיי הטוב יוצא החוצה ללא פחדים מיותרים.
אשר לעניין הנגינה – אניח לזה לעת עתה.
18.3.1813, יום חמישי
"המרכז והלב התרבותי של חיינו נמצא כאן, בטרקלין ההסבה", ככה אימא חוזרת ואומרת לאבא, והוא כרגיל מהנהן בראשו בהסכמה מיידית.
אך לעתים, כדי לתרום לשיחה, הוא מוסיף ואומר לה בקולו השקט: "רעייתי האהובה, ידוע לכל כי אנו אנשי אצולה המכבדת את עצמה, ולכן ראוי לנו להוביל ערבי תרבות נאותים. לכן הימצאותו של פסנתר כנף מאפשרת לנו להביא לתוך הבית פנימה את האריות המוכרות מתוך האופרות האופנתיות, וזו עבורנו חובה הכרחית המתאימה לסגנון המכובד בו אנו חיים".
מצאתי את דרכי בנגינה בפסנתר על ידי בניית חלום פנטזיה, המעצב עבורי חיים אותם אוכל לממש בדרך הטובה ביותר.
יש הרבה דברים בחיי שכדאי לי לחיות עבורם, לכן למדתי לנגן מהלב. אולי לא מושלם, אבל מספיק טוב כדי לא לסבול בזמן האימון השבועי.
אדון פיינרו מדגיש לא אחת כי הנגינה שווה השקעה ותעזור לי גם ללא דיוק יתר, היות והצלילים הבאים מתוך הנשמה ינקו את מוחי.
ואכן, אחרי אימונים רבים הופכת המוסיקה בעיניי לחשובה כמו מילה וכתיבה. אולי פחות ברורה ומקושטת, אך עם יופי והנאה.
שמחה אני שלאחרונה חל שינוי בגישתו הקפדנית של אדון פיינרו.
3.4.1813, יום שבת
הוריי מבורכים בהרבה ידידים אינטלקטואליים שיוצרים בתחומים שונים, ולמרות שעיסוקיהם מתמקדים בציור, פילוסופיה או כתיבה, אווירה זו לא מוצאת את ביטויה, ולעתים הם מאוד רציניים בגישתם. אריסטוקרטיה בהתגלמותה, כמו עוטים מסכה. הנה, דוגמא לרצינותם: בעת ביקורנו לפני שבועיים בתיאטרון הלאומי של מינכן "Max Joseph", ירדנו מהכרכרה סמוך למרכז בכיכר האהובה עלי. כבר בכניסה המהודרת קיבלה את פנינו תערוכה מרשימה של אוסף כלי חרסינה ומערכות לתה מנחה מהיפים בעולם, כדברי אימא, ברקע עוצבו ושולבו פרטי ביגוד ותלבושות מפוארות, נעליים וכובעים מדהימים. היה מעניין אך את תשומת לבי שבתה תערוכת צעצועים עתיקים, אשר עוצבה כחלום ואגדה. נלהבת וללא היסוס ביקשתי רשות ופניתי לשעה קלה למוצגים אשר שבו את לבי לחלוטין, כמובן בליווי נאות, אך התעכבתי מעל למצופה.
מעשה נועז למדי, שגרם לסערת רוחות קלה – כי הרי אין זה מקובל שעלמה צעירה תאמץ לעצמה אופן מחשבה שונה ותתעניין בתצוגה אחרת. דעה עצמאית הכיצד?
אוכל רק לומר שתחושותיי נבעו מאסוציאציה חזקה וגעגועים עזים לזמן בו הייתי ילדה. לכן יצרתי רושם של התנהגות לא הולמת וחוסר הקפדה על ערכי נימוס, אשר כמובן לא מקובלים ואינם נחשבים נאותים במשפחתנו. הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה הגיעו בחברת התאומים צ'רלי ושירל, המתנהגים תמיד כיאות ומנומסים להפליא, ומיס אליזבט השקטה, האחות הצעירה אשר לא זזה מחברתם של ההורים הגאים, התנהגות אשר הבליטה יותר את עצמאותי. הרוזן מריוס התלונן באוזני אבא: "ראיתם פעם התלהבות כזאת?"
הרצינות אשר הובאה בדבריו הבליטה יותר מתמיד את מבטאו הבריטי, כנראה הפעם הוא חש מחויבות יתר לתוארי האצולה הרבים אשר נזקפים לזכות, ולכן הייתה לו תחושה שהגזמתי. מאוד הופתעתי מתגובתו כי תמיד חשבתי לעצמי מה רבה הסובלנות וההבנה במשפחה הזו, אך נראה כי יש להם גישה משתנה למצבים חברתיים דומים.
מאוחר יותר קיבלתי נזיפה רצינית ביותר מאבא, שחזר והדגיש בפניי כי רצונו העז ביותר היה ויהיה לתת לי חינוך היאה למעמדי, למרות שהוא מבין ומודע לכך שבאופיי קיימים קווים בולטים ללהט רב מדי, ולפעמים הם אשר מזיקים לי בחברה ואף מביכים אותו ואת משפחתי בפומבי!
שונים אנו כולנו, אך אין זה מקובל בחוגים שלנו לבחור ולהבליט את השונה אף אם לזמן מאוד קצר כדי לעשות את מה שהלב חפץ!
דעה עצמאית, הכיצד?
20.4.1813, יום שלישי
דרך החלון מבחינה אני במרקו הגנן הנלהב חוצה את הגן שלנו שוב ושוב וגאה בו עד מאוד, כי הגן המעוצב הנו באמת אחד היפים במינכן הנפלאה שלי, ונמצא מאוד קרוב לאזור המגורים של ארמון Residenz גן יחיד ומיוחד שמרקו החרוץ לא מפסיק לטפחו ביום, ולשמרו אף בלילה בעברו עם הנר הגדול לאורכו ולרוחבו.
אימא אומרת בגאווה גדולה כי הוא לא נופל מיופיו של הגן באחוזה שלנו בווסט אנד, על יד ארמון סנט ג'יימס בלונדון, אהבתה הגדולה.
אני שמחה מאוד על כי מזג האוויר הנאה נמשך, ויש לי אפשרות לצאת היום לטיול כדי לעשות את הפעילות היומית שלי באוויר הצח. "תרגול בריאותי", כדברי מיס סוזאנה, למרות התרעומת של אימא אשר פנתה כלפיה בנזיפה קלה רק הבוקר:
"את מתירה לילדה להישאר בחוץ עד לשעה לא מקובלת, ותמיד דקה אחת אחרי המותר, וכך מאפשרת לה להירטב בגשם. עלינו לחכות לחודש מאי כדי לערוך טיולים באוויר הצח!"
מיס סוזאנה מיהרה להגיש לאימא את הרקמה, ותוך כדי כך הפעילה את השפעתה הטובה כדי להרגיע את רוחה הסוערת. דאגתה של אימא מאוד ברורה, כי הרוח הקרה של החודש האחרון הייתה מלווה בעננים אפורים ומעט קודרים, הורידה גשם כבד ולא את הטיפות הצלולות האהובות עלי כל כך. אי-לכך נפסקו לזמן מה ההנאות הקטנות שלי הכרוכות בפעילות בחוץ, ולא ניתן היה להמשיך בטיולים הארוכים במיוחד בשעות אחר הצהריים הצוננות, אשר תמיד שילבנו בהן ישיבת מנוחה בספסלים המהודרים המוסתרים תחת הגגון.
כאן עלי לערוך וידוי קטן לגבי מיס סוזאנה, אשר עבורה לא לצאת אתי החוצה מהווה תזכורת קשה לא להתראות עם משוש ליבה, רב המשרתים מיסטר Jagd, אשר נחשב לאיש מצוין ותדיר שומר על איפוק, אבל בראותו אותנו, כלומר את מיס סוזאנה המטיילת בחברתי, מיד מופיע על שפתותיו חיוך מסתורי. נראה כי הבחור מאוהב. מיס אנסטסיה ציינה כי המצב הזה מכונה "מביט בה בערגה". הנה, אמש הוא הגיש לה מתנה צנועה, וכך הפך את יום האתמול ליום המתנות הרשמי ביניהם.
עלי לציין כי השינוי בהבעת פניו בולט במיוחד בזמנים אחרים, בהם אנחנו לא בסביבה, כי אז הוא דואג לשוות לתדמיתו רצינות אשר לא מציתה שום דמיון. כנראה שמיס סוזאנה היא מקור ההשראה שלו, ומקור חשוב ביותר.
לפני שבוע היא בכתה בסתר ומיד שאלתיה בדאגה רבה מדוע, "האם יש לך בעיה אשר מסכנת את חייך?"
והיא ענתה בביישנות: "עלמתי, צר לי עד מאוד שאיננו יכולות לצאת היום לגן".
אז הבנתי הכול – מדוע לעתים בדרכינו בשבילי הגן מתעכבת מיס סוזאנה, בעלת האופי הרומנטי, להביט בטיפות הגשם השוטפות את הפרחים ושוקעת בחלומות. במיוחד באותם רגעים בהם רב המשרתים מופיע באקראי ומתעכב לרגע. אז לפתע פתאום היא מאיצה בי להיחפז. עכשיו ברור לי בוודאות מי מככב בחלומותיה!
ואני נרגשת עד מאוד...
בזה אפסיק ואצא ליהנות מהפריחה המדהימה בחלק הדרומי של הגן הבוטני שלנו.
26.4.1813, יום שני
לעוד שלושה ימים מוכנה לנו הזמנה מיוחדת למופע של מלחין גדול ואדם מקסים מאין כמוהו, כך נאמר בכל מקום, ולשמחתי הרבה אף אני כלולה בהזמנה המכובדת.
כבוד גדול הוא לי לשמוע את הביצוע היפה של "מיסת הבריאה", יצירתו הנפלאה ומרשימה של joseph haydn Franz, אשר כבר אינו עמנו ונפטר לפני ארבעה וחצי שנים בלבד.
היצירה תושמע בכנסיית בורגקירשה, המעוטרת בצורה המדהימה ביותר וניצבת בגאון ובממלכתיות ברחוב קסום המרוצף באבנים קטנות.
כן, העיר וינה האהובה עליו, מעניקה לו כבוד גדול כי בה הוא עבד ללא לאות ובה פורסמה יצירתו לראשונה לפני חמש-עשרה שנה בארמון שוורצברג, ועדיין מדברים בכך עד כמה כולם היו נלהבים.
אבא ואימא תמימי דעים, כך שמעתי אותם כאשר הם שוחחו ביניהם בתארם את הביצוע המרהיב "כולו לב ונשמה". ואיך לא, הרי העיר וינה היא המרכז המוזיקלי של אירופה כולה. היצירה נכתבה ממש סמוך ללידתי, דבר המעניק לה קשר כמעט משפחתי אלי. כמו אחיות אנחנו, כי הרי בריאה של יצירה ובריאה של תינוקת היא אותה בריאה – מהחושך לאור!
30.4.1813, יום שישי
עבורי זו הנסיעה השנייה לעיר וינה, וכבר מהבוקר בסיימי לומר את תפילותיי פרצה השמש לחלוני והאירה בבוהק אדיר את פניי. הזריחה כמעט וסנוורה אותי, ומרגישה אני כי זו דרכו של האלוהים שלי לחגוג אתי את השמחה וההתרגשות.
שמעתי לפני כשעה רמז ממיס סוזאנה שנטייל למחוזות חדשים בדרך חזרה.
היצירה "מיסת הבריאה" מתארת את הבריאה הראשונית, והרי אין עלמה בעולם האוהבת את החיים יותר ממני. האזנתי היטב ויכולתי לשמוע את ציוץ הציפורים בתוך הרעש המתנפץ של גלי הים. כן, רב בה הנסתר על הגלוי, ממש כמו החיים אותם ברא האלוהים עבור כולנו!
כמובן שיש בי הכרת תודה גדולה ואושרי מלא על כי ידידתי מיס אנסטסיה הוזמנה אף היא בליווי משפחתה, וכך נוכל לעבור את החוויה יחד. לכן כולנו נלהבים עד מאוד, ואיך לא?
15.5.1813, יום שבת
המון פסלים סביבנו, וההרגשה היא כמו בעיר האהובה רומא העתיקה. התחושה כל כך מוכרת, תמיד ממלאת אותי אושר ולעולם אינני שבעה.
מיס אנסטסיה הוסיפה בקוצר נשימה ואמרה: "הרים סביב ומסביב ולעולם עין לא שבעה". בנסיעה חזרה מווינה הביתה התחושה נוגעת בי ומחברת אותי לשמים.
השיא של הביקור הייתה ההנאה הגדולה אותה חווינו עם שמיעת היצירה המדהימה. אז המשכנו תה מנחה בארמוןSchonbrunn , ביתם של כבוד משפחת האבסבורגים.
הוזמנו כמובן לאחר צהריים ארוך מאוד. הכול היה מדהים, ושפע אדיר של עוגות מהטעימות ביותר אותן אכלתי אי-פעם הוגשו לשולחנות.
אני מודה כי אכלתי מעל למקובל, ואני מאוד מצטערת על נימוסיי.... התרגשתי מאוד להסתכל לתוכה של היסטוריה מפוארת למשפחה האוסטרית.
בארמון זה יש כל כך הרבה חדרים וכולם מעוצבים בסגנון הרוקוקו העשיר והמהמם,כול הספות הנמצאות בחדרים הגדולים שנתפרו מבד מלא קפלים, אשר סודרו והונחו זה על גבי זה.
בפינת האולם הגדול גילינו את הפתח של המבוך המלכותי המתפתל והארוך, וכאשר נכנסנו מעט נבהלנו כאשר הלכנו "לאיבוד".
מסביב הכול זהר בצבעים עזים מלאים בזיו והילה, והמחשבה שחלפה במוחי כי "מונרך נאור" גר וישן פה ואף התהלך בנחת בכמה מהחדרים חיממה את לבי, ומיס אנסטסיה צחקה אבל הפעם בהבנה...
כמובן שביקרנו בקתדרלה של סטפן הקדוש. אבא העיר: "הביטי היטב, ילדתי, זו בנייה יפה בסגנון גותי". לכן הרמנו את ראשינו ואמרנו את תפילותינו בהביטנו לשמים, כי הצריחים היו גבוהים ומאוד עתיקים.
בדרך חזרה, יחד עם מיס אנסטסיה, פצחנו בשירי שמחה כאשר נכנסנו לתוך הכרכרה. אני מודעת לכך שאלה אינם הגינונים החברתיים הראויים, אבל לא נורא להיות לרגע קט צעירה לא אחראית.
ידוע לי שהתנהגות כזו מזמינה כלפיי את הריגוש הלא רצוי מהסביבה, אך גם ברור לי שישנם ותמיד יהיו סביבי אותם האנשים מבני מעמד שלנו החשים ביטחון רק בקרב התנהגות מוכרת ומסורתית.
2.7.1813, יום שישי
"געגועים ללונדון", כך הגדירה אמי את מטרת הנסיעה שלנו. רבים אף מנסים לשכנע אותנו להישאר בבית בבריטניה בשנה הקרובה, אבל בינתיים הדבר לא בא בחשבון.
הנסיעה לבית המשפחה הישן מאוד מרגשת אותי, בעיקר לראות מחדש את יופיו של הגן באחוזה שלנו הבנוי מאבן המדהימה ביותר בווסט אנד. זיכרונות המעוררים בי התרגשות עצומה ומשפיעים מיד על התנהגותי,
עד כדי כך שמיס סוזאנה גערה בי יותר מפעם אחת כבר בשעת ארוחת הבוקר: "כתפייך שמוטות, התיישרי, ילדתי היקרה". ייתכן מאוד והיום מתאים היה לי לאכול את ארוחת הבוקר שלי במיטה!
מיס סוזאנה יודעת כי בשעת התרגשות כה גדולה כמו חופשה בבריטניה אני לא שולטת בדחפים שלי, ופועלת מתוך להט רב עד כי כל התלתלים שלי מתנופפים לכל עבר.
לקראת הצהריים נרגעתי מעט, למרות שהפלתי את פקעת החוטים ואת אצבעוני התפירה החדשים וכך הם הסתבכו לגמרי, מעשה אשר גרר אחריו עבודה מיותרת!
המולדת תהיה תמיד חלק ממני, ותמיד יש לה מקום חשוב אותו אני שומרת בתוך לבי. לכן מפגינה אני סערת רגשות כה גדולה ובלתי נשלטת אשר מלווה באי-שקט הנראה כהבעה זועפת בפנים וכתפיים שמוטות המכונסות לאחור. ברור לי כי עלי ללמוד איפוק ולהראות יותר כבוד כלפי רצונותיהם של המבוגרים.
נרגעתי ועכשיו באה בשורה נעימה: מצפה לנו ביקור באוקספורד ב"חדר המוזיקה על-שם המלך ג'ורג'", אשר נבנה במיוחד למטרה זו לפני כמעט שמונים שנה. יותר מאוחר נבלה שעות נעימות, כאשר תזמורת מיוחדת תנגן עבורנו " מוזיקה על פני המיים". שלושים נגנים ישייטו סמוך אלינו בספינה, במעלה נהר התמזה מהקתדרלה של ווסטמינסטר לכיווןHAMPTON COURT PALACE, וכאן אני לא יכולה לעצור את דמעותיי מהתרגשות...
נראה לי ששהייה של חודש במולדת תהיה לי חוויה נעימה ומיוחדת, וצר לי שמיס אנסטסיה לא תהיה אתנו. אבל גם לה מצפה חופשה מדהימה, כי משפחתה מתעתדת לנסוע לביקור מולדת לסנט פטרסבורג ברוסיה הגדולה.
היום דיברנו על כך והבטחנו זו לזו כי לא נשכח אחת את השנייה גם אם לא נתראה בחודש הקרוב. עלי להודות שאתגעגע אליה מאוד...
11.7.1813, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 7 -תהנו - סופרת
11.7.1813, יום ראשון
נעים להיות במולדת ולשמוע את הדרשה במקום השמור עבורנו בכנסיית St - Martin-in –The - Fields. "שירת המקהלה מרגשת אותי היום עד דמעות", העירה אימא לאבא ממקום מושבה המפואר.
שמה של הכנסייה מאוד אקזוטי עבור מקום המיועד לתפילה והרהורים נוגים.
17.7.1813, יום שבת
לוסיאנה ידידתי,
מזג האוויר כאן מצוין. השמש שלנו לא שוקעת וכך גם לבי, מלא הוא שמחה ועולה על גדותיו. לכן עז רצוני לספר לך ועל ידי כך להתחדש בעט הנוצה החדש שלי.
כאן, במולדתי, יש לנו שפע של הזמנות שנשלחו אלינו עוד בטרם הגענו, וכולן נערמו בכניסה במגש האליפסי.
וכך נאמר בהן:
"רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית קטרינה עם בתם הדוכסית מיס אנסטסיה, מוזמנים לארוחת ערב ונשף מסכות מלכותי אריסטוקרטי". המרכבה הרתומה לסוסים שחורים, אשר נשלחה עבורנו בליווי המשרתים, הייתה חלק מהאירוח. ומבינה את, ידידתי, כי היא השאירה אותי נרעשת והעתיקה את נשמתי.
המרכבה עמדה לרשותנו שעה קלה עוד לפני ההכנות האחרונות שלנו, נוצצת וכולה משובצת זהב, מלאה במתנות אישיות של קופסאות ארוזות משובצות פנינים המלאות שוקולד, אשר הונחו על משענת הארגמן של הכיסאות. ארמון החורף קיבל את פנינו באלף חדרים מוארים בשלל נרות תחת נברשות אלגנטיות, אשר הפיצו אור וחמימות לעבר המוזמנים הנבחרים. אוסף האמנות הגדול הניבט מכל קיר או תקרה עצר את נשמתי, והרי יודעת את יחסי לאמנות הציור.
לנו, הצעירים, הוגשו מיץ תותי יער ומיץ דובדבנים בגביעים העשויים פורצלן מעודן ומעטור בזהב בוהק בשוליים, מעשה ידי אומן.
אבא ואימא עם שאר האצילים התקבלו בחדר הזהב, אשר הכיל אגרטלים מרהיבים ספונים בשפע אדיר של פרחים. לכן בשומעי מרחוק את נושא השיחה הקבועה המעסיקה את כל המבוגרים: "מדוע אנחנו, הרוסים, לא מצטרפים למהפכה הטכנולוגית כשאר עמי אירופה?" לא התרגשתי, כי אפילו היא לא הצליחה לשבש את מצב רוחי לחלוטין.
מיס לוסיאנה, ידידתי, חסרה את לי מאוד ודמעות עמדו בזוויות עיניי בהתנגנה לה המוזיקה האהובה עלינו. סדר הישיבה בארוחת הערב מאוד נעם לאבא ואימא. הרי יודעת את עד כמה הם מרגישים ביטחון בקרב בני מעמדם.
לכן מאוד הופתעתי כאשר מיס מאתריצה, המשרתת האישית שלי, הביאה לי קנקן חלב לפני השינה וסיפרה בתדהמה שהייתה באגף המשרתים רכילות גדולה ובוטה עד מאוד הגובלת בחוסר נימוס. דובר בליידי מריאנה מסנט פטרבורג, אשר הגיעה בלוויית משרתת אישית אחת ובת לוויה אחת. "גבירה ללא כבוד עצמי", כהגדרתה של מיס מאתריצה. אומר רק זאת, מיס לוסיאנה ידידתי, כי לבסוף אימא היקרה שמחה לתווך בשמה של ליידי מריאנה ודאגה לעזרה מתאימה עבורה ללא כל מחשבה להכרת תודה.
אמי היקרה מאוד מקפידה לנסוע עם שלוש משרתות ושתי בנות לוויה לכל נסיעה חשובה וארוכה כמו זו.
מוסרת לך אהבה, ראי: חותמת שעווה חדשה. מיס אנסטסיה ידידתך
15.8.1813, יום ראשון
חזרנו ועדיין ההתרגשות אוחזת בי בהיזכרי ברחוב המרשים ביותר בלונדון האהובה שלי, רחוב פליט. כן, זהו הרחוב המרכזי לעיתונות, כתבי עת ולכל הספרים האהובים עלי. רכשתי את הספר החדש ומיד התחלתי לקרוא בו. התרגשתי מנושא הספר, שהוא כה נפלא ומרתק, ועוסק בשאלות: מהו הבסיס לחיים טובים? הספר מפשט במילים ברורות שרק מצבים אשר ניתנים למדידה מדויקת יכולים להיחשב כאוחזים בתוכם את החיים הטובים. המחבר מפרט את אופן המדידה אחד לאחד לפי העניין, ועורך רשימה מסודרת שמאוד מרשימה אותי.
כסף מאוד נחוץ, בריאות טובה רצויה, תעסוקה הולמת ומתאימה למעמד,
גודל המשפחה וחינוך נאות לילדים הקטנים. ובמיוחד שבתה את לבי ההדגשה שנכתבה במרכז הספר, ובה תיאור מפורט: כיצד עלינו לנצל את שעות הפנאי. דעתו של המחבר ברורה – כל אדם המכובד בעיני עצמו ובעיני הבריות רצוי לו מאוד כי יפנה זמן לנושא הקרוי "שעות פנאי רבות ככל האפשר".
לאור הקריאה בדפי הספר באופן מעמיק אני בהחלט מרוצה, כי הרי למשפחתי שפע של זמן פנוי ולכן מצבנו החברתי טוב מאוד. אבל למרות ההרגשה הטובה אשר נגרמה לי כתוצאה מידיעה זו, רוצה אני דבר מה נוסף לחיים שלי אשר הוא יותר "משעות פנאי רבות ככל האפשר", ושואלת את עצמי שוב וללא הרף: מדוע?
איך אפשר לדעת מהי צורת המדידה הנכונה של האושר? והאם הרשימה אותה המחבר מנה היא אכן הנכונה והנחשבת? ומדוע לא ציין המחבר מה קורה לתחושת האושר במצבים לא צפויים ולא מתוכננים המתרחשים בחיי אדם?
לכן חושבת אני כי אבחר לעצמי תפקיד ברגע בו יבוא זמני לקבל את ההחלטות על חיי מנהיגה לעיצוב האושר.
שואפת אני להיות מאוד קרובה לחלומותיי כדי להישאר שם בנוחות הכי טובה.
20.8.1813, יום שישי
את כל המחשבות החדשות העולות בקרבי סיפרתי היום למיס אנסטסיה עת ישבנו אחר הצהריים בכיכרKarispiatz אחרי שערכנו קניות וטיול רגלי קצר למזרקה המרהיבה. נדיב מאוד מצידה להתלוות אלי לפגישה המחודשת שלנו.
מיס אנסטסיה אמרה: "אני בעד כל רעיון העולה בלבך, אני איתך בכל", ובאמרה זאת נדד מבטה למרחקים, כך שנראה היה לי כי דעתה הוסחה והייתה לרגע במקום אחר. כך או כך, נעים היה לדעת ואף להרגיש שיש לי חברה תומכת.
ועכשיו לתוכניות הגדולות הקשורות לאירוע אחד ויחיד אשר יתרחש בביתנו ביום א' הקרוב והוא: חגיגת יום הולדתי.
הוריי לא חוסכים במאמץ כדי לציין ברוב פאר והדר יום מיוחד זה, ואין עלמה מאושרת ממני.
כל המי ומי במוזמנים, והבית כולו "עומד על הרגליים", כמו שמיס סוזאנה אומרת בחיוך אוהב ובקריצה למרחקים.
רוחי קצרה לראות את השמלה אותה אלבש, שמלה אשר עוצבה במיוחד כבר לפני שבועיים, לאחר שדוגמת הבד הובאה במשלוח מיוחד מפריס. כמובן שאין שנייה לה ביופי, והפעם המעצב שלנו, מיסטר Unik , עשה עבודה מדהימה מעל ומעבר. הרי ידוע לכל וברור מאז ומתמיד כי אני משמשת כמושא הערצתו בכל הנוגע לאופנה איכותית, ולכן קשה לו לעמוד מול רצונותיי
"והרי הוא אינו יכול שלא לקרוץ לרעיונותיך", כמו שמיס סוזאנה רומזת לא פעם. אבל למרות כל זה אנסה לדבר ללבה של מיס סוזאנה בהזדמנות מתאימה, כדי שתעלה לפניו בצורה נאותה את עיצובו של רדיד המשי ולשכנעו להוסיף לרוחב את התוספות המקושטות בצבע הארגמן.
האולם הדרומי שופץ ושוחזר במיוחד בסגנון הבארוק המפואר, ו"עבר רנסנס", שזו כמעט חוויה מיסטית של יופי, כדברי אימא היקרה.
לכבוד הנשף הקרב ובא חודשו כל הרהיטים עד לפרט האחרון... החלונות הוגדלו באופן משמעותי כדי שהאור יחדור פנימה דרך זכוכיות הקריסטל וייפול בפיתולים רכים על הרצפה המעוצבת.
בימים האחרונים קורה מצב מדהים: כל אדם הנכנס לאולם המרשים במטרה להוסיף פריט זה או אחר, מוחא כף להערכה רבה! רשימת הריקודים שלי כמעט סגורה, וכמובן הריקוד הראשון הובטח לאבי היקר מכל, כי הרי הריקוד אתו הכי חשוב לי בעולם ולכך אני מצפה.
22.8.1813, יום ראשון
"רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו רום מעלתה הדוכסית רוזמרי, חוגגים לבתם, העלמה לוסיאנה הדוכסית הצעירה, ברוב פאר והדר את יום הולדתה השלוש-עשרה.
הנשף ייערך באולם הנשפים המשפחתי".
הרקדנים והנגנים הם מהשורה הראשונה, ומגיעים מווינה במיוחד. הלבוש רשמי ומהודר. ההזמנות נשלחו לכל ידידינו היקרים, ועיניי דומעות בבוקר קסום ומיוחד זה.
רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה עם בתם הדוכסית מיס אנסטסיה, ידידתי, כמובן הופיעו ראשונים. רום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית האיטלקייה מוונציה, הגיעו מאוד חגיגיים עם בנם סר בירניו השרמנטי להפליא ובתם מיס אן הלבושה באופנה האחרונה מאיטליה, עלמה עוצרת נשימה ומפגינה כלפיי חביבות באופן מיוחד.
הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה ממוצע סקוטי בחברת התאומים סר צ'רלי וסר שירל, וכמובן מיס ליזי – אליזבט האצילית, הגיעו בכרכרה הלבנה השמורה לאירועים מכובדים כמו אלה.
כבודו הרם הדוכס הגדול מיסטר שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה הבלגית הגיעו שעה קודם בחברת בנם הצעיר סר אמיליו יורש העצר המבטיח של משפחת פון רייך, ויודעת אני כי עבור אבא משפחה זו חשובה, הן לצורך עשיית עסקים עם גרמניה והן לבילוי שעות הפנאי.
אלה ואחרים הם רק חלק מהאנשים אשר הגיעו כבר בשעות המוקדמות של הבוקר לטקס המרשים שנערך לכבודי בכנסייה היפה שלנו!
24.8.1813, יום שלישי
יומיים חלפו מאז הנשף המדהים של יום הולדתי, ואני נמצאת עדיין בתוך התנועה המעגלית של חלום. רשימת הריקודים שלי נסגרה מהר מאוד, וכמובן הריקוד הראשון אשר הובטח לאבא עטף את כולי, כי אבא הוא השמחה של חיי ותמיד מדבר אתי באהבה ובכבוד.
אבא הרים את גביע הזהב לברכה, ובנוכחות מרשימה של אריסטוקרטים מכובדים ואך ורק כאשר הושלך שקט דרמתי נשא את ברכתו: "לחייך, נסיכה שלנו, את הנך התגלמות ושילוב של יופי וכשרון הראויים להערצה, ובתור דוכסית לעתיד יודעת את כיצד להתנהג ללא רבב בצורה מלכותית והיכן לשלב אחריות וחובה. מעתה והלאה יהיה עלייך ללמוד לחשוב תמיד מספר מהלכים קדימה, כדי להשאיר את המשחק הגדול של החיים בידייך למשך הזמן הרב ביותר.
מר בירניו הצעיר הזדרז להזמין את הריקוד השני, מצב אשר גרם למר אמיליו להיות קרוע עיניים באופן המחמיא ביותר. מראה אשר הפתיע אף אותו בעצמו. בחוגים שלנו ההפתעה והתדהמה או אף האכזבה עדיפים מהתעלמות – מצב אותו לא הכרתי מעולם וזר הוא לי מאז ומתמיד.
מר בירניו בן השש-עשרה הוא קל רגליים להפליא, במיוחד כשהוא רוקע בהן בתנועות סיבוביות ללא מילים מיותרות, מצויד ברצף תנועות מסוגנן.
לרקוד אתו זה לחוש עוצמה גדולה. לעומתו, אמיליו הצעיר שומר על קוד התנהגות אבירי, תכונה אותה הוא מחשיב ביותר. אף כאשר היינו חלק משרשרת הרוקדים, החיזור הנאות כלפיי הוא הכוח המניע עבורו מאז ומתמיד. שני צעירים אלה הם כניגודים המתנגשים בתוך חושיי, וגורמים לי לרקוד באופן הנלהב ביותר אך שונה לחלוטין מאחד לאחר.
אשר לסר צ'רלי הבן, הוא הרומנטיקן הגדול ותמיד עומד בציפיותיי בנימוס אבירות וחיזור נפלא. על רחבת הריקודים הוא גורם לנו להיות הזוג המוביל במעגל, תמיד מלא להט ועוז. ולמרות שהתנהגותו מוחצנת, הוא אינו מוותר על עדינות, וכך קורא שכל תנועה מתנועותיו בעלת גוונים דקים של עידון וזוהר בוהק, זיו עוצמתי והילה חיננית. וכל זה עטוף אצלו בשמחה המובעת בצורה החושנית ביותר.
כן, המצב הזה מתאים ונכון עבורי, ומאוד קל ונוח לי להמריא בתוך ריקוד ולהרגיש כעלמה צעירה ומבוקשת. לכן הופתעתי מאוד כאשר בשעת המנוחה הקצרה אחרי הריקוד המשותף עמו הוא ביטא את רחשי לבו ואמר: "הרשי לי לכתוב לך ותבטיחי לי לענות, כי זה יהיה כבוד גדול עבורי". נדיבותו ודבריו גרמו לי להשתתק, בחושבי הכיצד שירל, אחיו התאום, שונה ממנו כל כך, בהפגינו מעט פחד, התעלמות מנוכחותי, והיבלעות בתוך עצמו.
18.9.1813, יום שבת
היום לאחרי תה המנחה רקמתי תמונה מדהימה, המיועדת לכיסוי בשעות הבוקר של מיטתי. תוך כדי עבודת הרקמה פרצה בי סערה רגשית, וכדי להירגע מצאתי לנכון להביע את עוצמתם של תחושותיי באמצעות צבעים חריפים ומשיכות מחט עמוקות ורבות.
מיס סוזאנה ציינה זאת באוזני אימא, וכולם הביעו דעה אחת והסכמה משותפת כי יש בי כשרון טבעי לביצוע רעיונות גדולים. אבי שמח ואמי חייכה במבוכה... אינני יודעת מה הייתה כוונתה...
הכול אירע בשל השינוי הדרמתי החל במזג האוויר – קור עז שורר בחוץ. אמנם זה אופייני לחודש אוקטובר, אבל עבורי הוא הגיע מוקדם והמצב לא מאפשר לי את ההליכה המהנה לטיול רגלי. מה עוד והכרכרה הפרטית שלנו לא עומדת לרשותי היום... אז איך היא מכונה "פרטית?"
כן, היום אני לא במצב רוח טוב, היום אני ב"דיכאון מחשבתי", לכן המחשבה שרקמתי נחשבת ככישרון זו לא מחמאה, כי בסך הכול היום אני בתחושה של חוסר עניין. מכיוון וחשוב לי להיות יצירתית ומעניינת בשעות הפנאי, ובמיוחד לפנות ערב, מרגישה אני עצב ולכן ניסיתי לעשות דבר מה מעניין – הכול כדי לא ליפול לשעמום. לא הצלחתי בכך. לאור הכתוב בספר "מהו בסיס לחיים טובים" יש דברים אותם אני מנסה ליישם, היום לא הצלחתי...
אני עייפה ומבולבלת!
מיס אנסטסיה ציירה היום ציור מדהים של נוף יערות הלקוח ממראות אותם היא אוהבת ואליהם היא מתגעגעת, הנמצאים במולדתה הרחוקה. היא עבדה על הציור שלה כל אחר הצהריים, ולראשונה השתמשה בצבעים פחות עזים אך מאד עמוקים כדי להביע את עוצמת רגשותיה העמוקים.
אני המומה מהכישרון הטבעי שלה הגדל מיום ליום!
18.10.1813, יום שני
היום היו לנו מבקרים, הדוכס הגדול והרם שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם הצעיר מיסטר אמיליו, עלם בשנה החמש-עשרה לחייו. הם הוזמנו אלינו לביקור עסקים ולארוחת ערב רשמית הכוללת מנות רבות.
כבר בתחילת הארוחה תיארו בהתרגשות את ביקורם בשבוע האחרון בברלין, וליידי סיציליה הוסיפה כי העיר אף מזכירה לה את בלגיה בילדותה – יפה, מיוחדת ונהדרת. בהמשך הארוחה לא פסקו להתלהב בספרם אודות השער המרשים Brandenburrg tor בנם אמיליו עלם נעים הליכות למדי עם נימוסי שולחן וחברה מאוד קפדניים. הוא הקשיב בדריכות, ללא חיוך או תגובה כלשהי, ולעתים אופן התנהגות כזה מעייף אותי למרות שנימוסים טובים חיוניים לאווירה הנכונה. חושבת אני כי הוא בעל אופי מעט זועף בשיחה על עניינים רציניים או אחרים, אף על פי שעבורי הוא שומר חיוך רחב בכל מצב.
אומר רק זאת: אין אני חשה כל חיבה מיוחדת לעלם זה מאז הוצג בפניי, וכבר ראיתיו מספר פעמים לא מבוטל בהזדמנויות שונות, אבל הוריו הם ידידים מאוד נחשבים של הוריי ועל כן רוכשת אני לו את הכבוד הראוי. תמיד קיים בי החשש כי לפתע החיוך שלו יישכח ואז הוא יאבד את התנהגותו האבירית...
הערב התנהל בצורה נעימה. ישבנו סביב האח הבוערת, אשר השרתה עלי את סוג השלווה המתבקש. אור הנרות הפיץ זהר יקרות המלא בזיו מקסים והילה נהדרת, אש האח ליטפה את פניי, ומרוצה אני שאינני "בדיכאון מחשבתי".
מאוחר יותר עברו האורחים לחדר האובאלי, הבולט בצבעי הזהב והמהגוני, כדי לשתות וויסקי טוב. מרבית השיחה נסבה אודות רכוש וממון וכמה זה עולה לאחרים. שמיעתי התחדדה, ורווח לי ברגע בו הבינותי כי אנו משפחה בעלת נכסים רבים היכולה ליהנות משעות הפנאי שלנו באופן הראוי.
לקראת סוף הדיון הער ולאחר שרווח לי, איבדתי עניין ופניתי לכן הציור בפינת החדר, מנסה להמשיך את הקו בו התחלתי בבוקרו של היום. הוספתי פתיתי שלג נוספים וסמיכים מעט, בעקבות שיחתי המוקדמת עם מיס סוזאנה.
היא התעקשה כי ראוי לי לתת ביטוי יותר ובולט יותר לחורף הקר הפוקד אותנו השנה, שקר יותר אף מהחורף של שנת 1775, כדברי משפחתה היקרה.
אשר לציור, עלי להדגיש כי ליידי צעירה וכשרונית כידידתי, מיס אנסטסיה, מערפלת את הריאליזם הטבעי באמנות הציור, אבל אצלי מה שקובע זו ההרגשה, והיום היא חדה מאוד – כך ציין סר אמיליו במחמאה גדולה.
סר אמיליו לא מתעניין באמנות הציור, וחשוב לו בעיקר להבין את ההתנהלות הנכונה של נכסי משפחתו. לכן הממה אותי תגובתו כאשר אמר עד כמה הוא מעריך רגשות חדים אצל עלמות צעירות, ולפיכך מתפעל מאוד מיצירתי. הוא אף ליווה את תגובתו בהרכנת ראש מקסימה.
אבא אמר כי בהזדמנות הראשונה בה נבקר בבית בבריטניה, תהיה לי אפשרות להתרשם מאוסף יצירותיו של הצייר הגדול וויליאם טרנר. לדעת רבים אין כמוהו מומחה לנוף, במיוחד לכזה שחי, נושם, נוצר ומתהווה כנגד איתני הטבע, אם סערה גדולה, שלג עמוק או גשם שחור.
4.11.1813, יום חמישי
היום ברצוני לתאר את הכישרון הגדול לאמנות הציור של חברתי, מיס אנסטסיה. אין ספק שפה אין לה מתחרים, ואני אף לא מתיימרת להתקרב לגודל ועומק כישרונה. ציוריה מאופיינים בעדינות אבל סוערים במידה זהה, ומאוד מובלט על הבד הרצון להראות את החיים לא כשחור ולבן. העזה גדולה, לעניות דעתי, רק לחשוב על מעמדנו הרם והחד-משמעי. שוני בולט התרחש בדעותיה, כי זו לא אותה מיס אנסטסיה אשר התרעמה מאוד והעירה לי לא אחת בנוגע לתחפושת המיוחדת שלי, והייתה כול כך חרדה באמרה: "איכה תיתכן פשטות במעמד נצחי כמו שלנו? ואיפה האצילות המסורתית?"
יש משהו מאוד מרומז בציוריה לכיוון הטלת הספק בנושאים האסורים! תהיה גדולה וסימני שאלה גדולים – האם חיינו לא לגמרי בסדר?
מיס אנסטסיה ידידתי מנסה לומר: המקום שמור והרקע קובע אבל....
בראותי אותה עושה שימוש בצבעים בהירים בצורה כזאת היא גורמת לי להיות מופתעת, כי עבורי הכול מאוד חד כמו האור החזק והמסנוור ביום שלג.
התמונות של מיס אנסטסיה משקפות עונות ביניים, אביב או סתיו, ולא מתארות את המראה השמור אך ורק לחורף או לקיץ חם, שהן דווקא העונות החדות בצבעיהן. אכן, רוצה ידידתי להיות אמיצה ולומר הכול אבל לא אומרת אלא במרומז לעת עתה!
המבט של הדמויות הצעירות, הילדות או הנערות, המופיעות בתמונותיה צלול וחד, ממוקד וללא פחד, אבל ותוהה אני לגבי המראה אשר ניבט מעיניהם של דמויות המבוגרים: שם המבט קשה.
האם מיס אנסטסיה נמצאת במצוקה?? שם התצוגה "כאן ועכשיו ומעט זיכרונות" והאירוע מאוד מרגש את כולנו, כי זו תערוכת הבכורה של ידידתי הטובה.
יש לי למה לצפות, היות ורום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה, הוריה של מיס אנסטסיה ידידתי, הזמינו את האצולה החשובה מכל רחבי אירופה, ואף את אותם הידידים בעלי זרם המחשבה הפוליטי החדשני. אך אין ספק כי האורחים מסנט פטרסבורג, נציגי הכנסייה הרוסית האורתודוכסית, הם המוזמנים החשובים ביותר כדברי אביה של ידידתי, כי ברור לכל מי קובע את דעת הרוב.
מרשים ומכובד עבור עלמה כה צעירה כמוה.
האירוע יהווה אות פתיחה לקראת נשף השנה החדשה, אשר הפעם ייערך באחוזתם באולם הגדול. הכול כבר ערוך לכך במלואו ההדר, וכמובן כולנו נרגשים.
31.12.1813, יום שישי
לפני שבוע נסענו לעיר ורונה באיטליה. הוזמנו לקונצרט פומבי בחסות ה"האקדמיה פילהרמוניקה". המקום מקסים והוריי נפגשו עם חבריהם רמי המעלה ממקומות אחרים, אשר אף הם נמצאים בחוג החברתי שלנו. בדרך חזרה הביתה ביקרנו ביריד הגדול בSpitteiberg
אבא אמר שזהו היריד הצבעוני והיפה ביותר באזור, ואני שמתי לב שכל הגגות ובתי העץ של היריד עמוסים בשלג לבן צחור.
קרוב מאוד למקום בו התקיים היריד נפתחה מערה ענקית, אשר נחפרה בתוך הקרח. מראה מהמם, אבל חששתי מעט להיכנס פנימה. אבא כמובן מאוד התלהב מאוסף היינות החדשים שהיו בתצוגה, והוכנו במיוחד לאירוע. אך לא כך לגבי היין החם עם קורטוב תבלין הקינמון אותו קיבלנו בנדיבות רבה, לגביו לא הייתה הסכמה מוחלטת והיו חילוקי דעות – האם אכן תיבול בקינמון מעשיר את הטעם?
אימא אהבה את הפירות האקזוטיים וכמעט את כל מאפי הגבינות בסלסילות של האיכרים המקומיים, ואשר לי – אני הרחתי כמות עצומה של ריח פרחים עד כי נחירי אפי כוסו אדמומיות חיננית, ולא שבעתי מכך. ובעניין השוקולדים, קצרה רוחי להוסיף... ורק אזכיר את הכמות האדירה של הממתקים החדשים ששבו את לבי.
התרשמות כולנו מהמראות הנהדרים ומהריחות הקסומים לאורם של המזרקות הזוהרות והפסלים המוארים שניצבו בגאווה, הייתה ללא ספק גדולה. כנראה זו הייתה שעה אחת מאותם הרגעים בהם טוב להיות עשירים, בריאים וצעירים.
לבסוף חיכתה לנו ההפתעה: תרגילים יפיפיים ומדהימים אותם ביצעו סוסי ליפיצאנר לבנים לצלילי מוזיקה טובה מאוד שנעמה לאוזניי יותר מהכול. מאושרת אני מהחוויה!
בדרכנו אף עצרנו ברחבת החלקה על קרח ואני צחקתי ללא הרף, נפלתי וקמתי לסירוגין באושר רב. תאבוני למוזיקה טובה הולך וגובר בשנה זו, כאן המקום לפרוס את הגיגיי ותפילותיי בסיומה של השנה.
מתפללת אני לך, אלוהים, ומבטיחה אני להיות קשובה אליך בכל דרשה המתקיימת בכנסייה כדי ללמוד מעל לכל: לתת מקום למחשבות כדי שהם יתנו לי יכולת כתיבה עמוקה ובונה באמצעותה אביע את עצמי היטב.
אנא, ברך אותי ולמד אותי את ההבדל בין טוב ורע, כי למדתי לאחרונה שלא תמיד כל אשר קורה לי ונראה רע מאוד הוא כזה גרוע, ולא כל אשר מתרחש סביבי ונראה כטוב מאוד הוא אכן כזה נהדר!
אנא, למד אותי להיות סבלנית ועם אורך רוח, להמתין בצד כדי לא להתבלבל בדרך ואז לתת לעצמי לנוע באופן טבעי.
רוצה אני ליזום דברים מבלי לדחוף אותם. ללא יצרים מתפרצים אבל בלהט עדין!
מאוד מאוחר הגענו הביתה ללהבה המתפוצצת באח, ואני מאוד מאושרת מהמסע הארוך אותו עברנו...
ולמרות כל היופי והחוויה, מעטים הדברים אשר מתחרים במראה האחוזה שלנו ביום חורפי ולבן – כי אין להתחרות בעוצמתם והדרם של העצים המושלגים וגודלם המרשים של נטיפי הקרח המביטים מבעד חלון חדרי.
הבטחתי לעצמי שמחר אצא להשתובב בשלג כבר בשעות הבוקר, אלוש כדורי שלג ואזרוק אותם למרחקים רק אחרי שאבנה בובה גדולה וחייכנית.
אדמיין את עצמי לנסיכה לבנה יפיפייה, הלבושה גלימה העשויה ממיליוני פתיתים של שלג.
שעה קלה לפני תה המנחה אפגש עם נסיך דמיוני ונצא לטייל במזחלת הרתומה לאיילים, ובערבו של יום נשכון בארמון פרטי ומכושף. ואז, כדי לנוח וליהנות יחד, נאזין למוזיקה מדהימה המספרת על אהבה אין סופית הנמצאת תמיד ברקע ומגיעה למרחקים. כן! ממלכתי כולה תהיה אחת ויחידה בעולם ולא תהיה דומה לה!
Luciana
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- התחלה פרק 8 -סוף עמוד 87 תהנו סופרת
פרק 8
"ולפאתי מזרח קדימה"
יום ראשון, ה-5.3.61
דמעות חונקות אותי, אינך יכולה לתאר עד כמה.
פורים חלף, הורדנו את התחפושות והאמת מסנוורת את עיניי...
הדבר הנורא מכל קרה, אני אפילו לא יכולה לדמיין שזה הגיע, אי-אפשר להאמין בזה לגמרי... האם זאת האמת?
הנה מה שקרה: החליפו לי מקום בכיתה, ואני לא יושבת יותר על יד דוד. יצחק עבר לשבת לידו במקומי. קשה לי, אני כותבת ודמעות עומדות בעיניי וחונקות אותי, ואפילו לנשום קשה לי.
כל התפילות שלי היו לשווא. כל כך ביקשתי שזה לא יקרה וזה קרה.
בגלל אירוע ההעברה לא הייתי היום מרוכזת במבחן בחשבון, ואני יודעת מראש שלא הצלחתי. הייתי כלא מאמינה...
ובכלל, כל כך הרבה דברים השתבשו ולבי מלא דאגה:
אתמול רות סירבה להיות החברה הכי טובה שלי, ואמרה שאותי ואת נאווה היא אוהבת אותו דבר. דמעות חנקו אותי כשהיא אמרה שאני ונאווה שוות בעיניה כחברות. והרי אף פעם הן לא היו חברות, אז איך זה שעכשיו אנו שוות? אם היא עדיין כועסת עלי על מה שעשיתי לה זה הגיוני, אבל הדרך שלה להראות את זה מוזרה בעיניי.
לעולם לא זכיתי ממש לאהבתו של דוד כמו שאני מבינה את האהבה, וחוששני שכבר לא אזכה.
אני עדיין ברוגז עם עמירם והוא עדיין לא ענה לי, למרות שכתבתי לו כבר לפני פורים, כמו שביקש.
ירדתי בלימודים בחשבון, ואולי אקבל מספיק בקושי בציון שליש.
כל הדברים האלה מורידים אותי לאדמה וקוברים אותי בעודי חיה ונושמת. היה לי דבר שכן יכולתי לשמוח בו והוא לשבת ליד דוד, אבל גם זה עבר ואיננו. אבל יש דבר שלמדתי והוא "לא להתייאש", אז אני מנסה להחזיק מעמד אבל מאוד עצוב לי כי יש כאן אי-צדק גדול...
נודרת אני נדר ללמוד במסירות של כלב ללא ויתורים כדי להיות הראשונה בכיתה.
אחליף את התפילה הקבועה שלי, ובמקום לבקש את אהבתו של דוד לוי אתפלל להצלחה בלימודים וחריצות בכיתה, להיות כמו כולם וקצת יותר...
יום שבת, ה-11.3.61
עדיין מוקדם בבוקר וההורים נחים, מגיע להם אחרי שבוע כה קשה. אני שוכבת במיטה אבל ברצוני לכתוב: עבר שבוע מאז שאני ודוד לא יושבים באותו ספסל, ובהתחלה זה היה באמת קשה אולם עם הזמן התרגלתי. ובכלל, מיום שלישי הוא חולה. ביום שני הבאתי לו שיעורים, וביום רביעי הלכנו אליו עם רחל כהן כדי שהוא יסביר לנו הנדסה ודיברנו על המון דברים. ביום חמישי הייתי אצלו עם רות והוא נתן לי לקרוא את הספר "בן- חור". רות נתנה לי ספר בשם "עמק עשרת התמרים", גמרתי אותו כרגע. יופי של ספר.
ביום שלישי אנחנו נוסעים לטיול. עמירם עדיין לא ענה לי ואני מאוד מאוכזבת. בחשבון קיבלתי מספיק, ובשבילי כרגע הציון הזה הפך להתקדמות ואושר.
יום רביעי, ה-15.3.61
אתמול היינו בטיול והיה כיף. היינו בכפר חב"ד, שזה קיצור של חכמה בינה ודעת. היו שם אנשים דתיים, ועבורי זה היה עולם מוזר אחר וקצת מפחיד.
אני עדין ברוגז עם עמירם ומיום ליום עצוב לי בשל כך יותר ויותר. הוא אמר לאילה שהוא מוכן להשלים אתי ורק אז יחזיר לי תשובה בפתק, כי הוא מפחד שאילה תקרא את מה שהוא יכתוב. מחר בוודאי נשלים.
יום חמישי, ה-16.3.61
היום קרא הלא יאומן: עמירם ואני השלמנו. כרגיל זה יום חמישי שבו תמיד קורים לי דברים טובים. השלמנו בפשטות, התחלנו לדבר וזהו זה כאילו כלום. כל הכיתה אומרת "מזל טוב" בלי סוף. נאווה מאוד מקנאה. קשה לה לראות אותי מאושרת.
יש לה ולרות הופעת בלט בקולנוע "ארמון", אני לא הוזמנתי.
יום שני, ה-27.3.61
עכשיו חופש פסח. אני ואחותי בבית אבל אמי עובדת. מזל שיש לה עבודה כי זו הפרנסה שלה, וטוב שהיא קלה, ועל כך אני מברכת, למרות שמאוד מרגיז אותי לקחת את אחותי לכל מקום ולא להיות חופשייה מדאגות לשלומה.
גילה ונדיה נפרדו והן לא חברות יותר, ונדיה מתכוונת להיות חברה של רות. היא רוצה לנסות. והרי אין ילדה בכיתה שלא רוצה להיות חברה של רות... היא לא מבינה שזה לא יתגשם עבורה, כי לבסוף רות תהיה רק החברה שלי למרות כל הקשיים.
היום רות באה אלי לדבר מיד אחרי שיעור בלט, אבל נראה לי שהחברות שלנו לא הולכת לכיוון כלשהו. וזה הסיפור:
בזמן שישבנו ושוחחנו בנעימים על הספסל הגיעה אלי נאווה באופן פתאומי, ואמרה לרות שאימא שלה קוראת לה לחזור הביתה. אז הבנתי הכל – אימא של רות ביקשה ממנה להרחיק את רות ממני, ולא אכפת לה שטוב לנו ביחד.
נעלבתי. קשה לי עם אי-הוודאות ועם חוסר ההחלטה שלה!
יותר קל לי עם תשובה ברורה לכאן או לכאן, כי אז אוכל ביתר קלות לסגור את הרגשות על כל מה שהיה שנה שעברה ולהתחיל חיים חדשים עם חברות חדשות.
עכשיו אחפש לי חברה חדשה ואחיה חיים אחרים לגמרי, את רות אני לא צריכה. היא ראתה שהבנתי את המאמצים של אימא שלה להפריד בינינו, ועד עכשיו זה לא כל כך עזר לה, כי את רות אני אוהבת ובלעדיה לא אוכל לחיות. אני חושבת שגם היא אוהבת אותי, ועל כן שתינו נלחמנו באנשים שרצו להפריד בינינו, כולל ההורים שלי שמעירים הערות לא נעימות על החברות שלנו.
די, אין יותר יחסים עם רות... מספיק!
נדמה לי שסיפרתי לך שנדיה ביקשה מרות להיות חברתה הטובה, ורות סירבה לה ואמרה שהן יהיו חברות כמו כולם. עכשיו נדיה רוצה לחזור להיות חברה של גילה. טיפשה כזאת לא ראיתי!
בשבת שעברה היה יום הולדת לאחותי, מרוסיה שלחו לה במתנה שעון שהביאו אנשים שבאו לאחרונה, אבל אני חושבת שאני אקבל אותו.
רות, נאווה, נדיה, עמירם, אזולאי ויצחק עשו חברה והיום עשו קומזיץ ביחד. מה שלא יפה זה שרות תמיד אומרת שבשומר הצעיר לא עושים חברות קטנות וכולם שווים, ובעצמה עושה חברה פרטית. בושה וחרפה.
יום שני, ה-3.4.61
ערב פסח חלף בלי להשאיר רשמים מיוחדים, וטוב שכך. נכון שהחגים בארץ מאוד מעניינים עבורי, אבל עדיין קשה לי להיות ממש שייכת להרגשה שאלו גם החגים שלי, וקשה לי עם האמת הזו.
עכשיו ערב ומאוד נעים בבית. אני שוכבת במיטה ורוצה לכתוב לך כמה דברים אמיתיים. אתמול אמי הדאיגה אותנו מאוד. היא הלכה ולא אמרה לאן, לכן אבי, אני ואחותי הלכנו לחפש אותה. הייתי כל כך מודאגת ובלב בכיתי בפחד גדול. התחלנו את החיפושים אצל אוסקר, כי הוא גר שתי בתים על ידנו, אבל היא לא הייתה שם. רק מאוחר בערב היא חזרה עם קניות של אוכל. נו, באמת... אבא אמר, נו באמת, איפה היית?
זמן קצר אחרי זה הגיע אלינו המדריך מהתנועה יחד עם נדיה, כדי להשפיע על הוריי להרשות לי לנסוע לטיול להרי הכרמל .
כל הבנות נוסעות אבל לי לא מרשים. חבל שהשיחה לא עזרה לשכנע אותם. יכול להיות שהסיבה היא כעס, מתח והרבה קנאה בין אבא ואימא. היום שוב גילה באה אלי ודיברנו על כל מיני דברים. היא סיפרה לי משהו מאוד טוב: הקבוצה שלה בחרה בי להצטרף אליהם. אין זה אומר שאני רוצה, אבל שמחה אני שדוד רשם אותי על פתק. יותר מזה אני לא צריכה. בקבוצה חברים מנחם, גילה, דוד ונדיה, ועכשיו גם אני, ושמה "השלום". זוהי קבוצה עם מטרה לעזור לחלשים. הם יכניסו עוד שני בנים ועוד שתי בנות. גילה תגלה לי מי יהיו אתנו.
עברה שנה וכל כך הרבה השתנה בכיתה שלי. אני חשה שאני מתחילה להיות כמעט "צברית" ומקובלת בין הבנות, ואין שמחה יותר גדולה עבורי.
יום שבת, ה-8.4.61
היום בערב שיחקנו בתנועה משחק לא רע. המשחק הוא כזה: התחלקנו לכמה וכמה קבוצות, בכל קבוצה שלושה-ארבעה ילדים. קיבלנו מהמדריך רשימה של שאלות, והלכנו ברחוב כדי לשאול אנשים.
בקבוצה שלי היינו גילה, אני והרצל והלכנו לקולנוע "ארמון". אגלה לך סוד – לא שאלנו אף אחד, אלא כתבנו את התשובות בעצמנו.
בבוקר נסענו כל העדות בתנועה לתל אביב לראות מצעד של השומר הצעיר מכל רחבי הארץ. ואז, אחרי המצעד ואחרי משחק השאלות הייתה לנו פעולת סיכום צופית בחולות והיה כיף.
יום ראשון, ה-9.4.61
חזרנו לבית הספר. חבל. הפעם התחשק לי שהחופש יהיה ארוך יותר. מיד בהפסקה הראשונה שמעתי סיפור אמיתי נורא מכל. נדיה גילתה לי סוד מאוד גדול, ותמיד אודה לה על כך. וזה הסוד:
בשליש השני, כשעדיין ישבתי ליד דוד והאמנתי שיש לנו קשר טוב, הוא כתב מכתב אהבה לגילה ובו פירט כמה הוא אוהב אותה ורוצה להיות חבר שלה. נדיה ראתה את המכתב בעצמה, ולה אני מאמינה כי היא ילדה ישרה. היא הוסיפה שגם גילה כתבה לדוד מכתבי תשובה רבים.
קשה לי לתאר לך איזה מכה ודקירה זו עבורי... הם חברים?
אבל למזלי זה לא פגע בי כל כך קשה כמו שחשבתי. אמרתי לגילה שאני יוצאת מהקבוצה שלהם ואני מקווה שגם נדיה תצא.
אני אתגבר...
פתאום הבנתי:
דוד הוא ילד רגיל והוא אוהב באמת את גילה ורוצה להיות חבר שלה, כמו שאני אוהבת אותו ורוצה להיות חברה שלו!
מדוע לא ? מדוע רק אני צריכה להגשים את חלומי?
מדוע רק לי צריך להיות הכל?
גילה היא המפרידה ביני ובינו.
ועוד דבר, כרגע אני חברה של נדיה ואינני יכולה להיות חברה עם רות. אני לא רשאית לבגוד בנדיה. כאשר הייתי לבד, אחרי הפרידה מנאווה, והיה לי רע, ביקשתי חברה וקיבלתי את נדיה. אלוהים נתן לי אותה, אז מה יש לי עכשיו טענות.. אי-אפשר שרות תהיה עכשיו חברתי כי יש לי חברה אחרת. גם כאן גילה הייתה המפרידה ביני ובין רות, עוד בשנה שעברה.
על כן החלטתי היום לוותר על שתי משאלות הנפש: עלי לוותר כבר עכשיו על רות ודוד לוי. כרגע זה בלתי אפשרי וכאשר יגיע הזמן הנכון אלוהים יטפל בזה בשבילי. ואלוהים ייתן להם אושר מלא, בזה אני בטוחה כי הם בטיפולו.
בזמן האחרון כואב לי בלב, ומחר אני הולכת לרופא ולא לבית הספר. חבל לי אבל אין דבר, החיים והבריאות יותר חשובים.
יום שלישי, ה-11.4.61
היום מתקיים משפטו של הרוצח הגדול אדולף אייכמן. סוף כל סוף... עמירם הביא טרנזיסטור לבית הספר, וכולנו שמענו את החלק הראשון של המשפט. השופט האשים אותו בדברים איומים:
1. הוא הראשון שהוציא פתרון סופי לבעיית היהודים.
2. הוא הרג מיליוני יהודים חפים מפשע רק בגלל שהיו יהודים. הסנגור הגרמני אמר:
אין רשות למדינת ישראל לשפוט אותו, כי אז עוד לא הייתה קיימת מדינת ישראל והיהודים היו בתפוצות, והוסיף עוד הרבה דברים לצדקתו של הרוצח.
העיתונאים כותבים שלא טוב שהיהודים בארץ שופטים אותו, כי זה יעורר שנאה עוד יותר גדולה בקרב הגרמנים ויזיק לנו.
אולם אני חושבת שאנו לא צריכים להיות תלויים בחסדי אחרים, אותנו הרגו והשמידו ולנו אסור להגן על עצמנו?
עלינו לנקום ברוצחים כמה שאפשר!
אני כבר מחכה בקוצר רוח לפסק הדין מחר. לא אלך לבית הספר כי יש לי בדיקות ביפו.
היום היו לנו מבחן בדקדוק והכתבה באנגלית, ואחר כך הייתי בסרט "קסם הנעורים" ובכיתי מאוד. ייתכן שזה בגלל מצב הרוח של המדינה שלי...
יום רביעי, ה-19.4.61
היום ערב יום העצמאות. התאספנו כל הכיתה והלכנו לכיכר ויצמן לרקוד ולשמוח. האושר שלי כל כך גדול בחג הזה, ורוצה אני להגיד תודה לאימא ואבא שבאומץ לב לקחו אותי ואת אחותי והביאו אותנו לארץ ולחולון.
זה לי יום העצמאות השלישי, ואני לא מאמינה שאני כאן... אשרי וטוב לי שזכיתי להיות לא אחרונה לגולה אלה ראשונה לגאולה.
את פסק הדין של הרוצח אייכמן עוד לא הוציאו וחבל, כי זו הייתה יכולה להיות מתנה יפה לכבוד עצמאותה של מדינת ישראל – ככה אמר אבא של גילה והוא מתמצא בכך.
אני כל כך רוצה להיות תלמידה הכי טובה וראויה להוריי ולמולדתי. גם ברוסיה, ארץ הולדתי, קרה אירוע מיוחד לפני שבוע. ב-12.4.1961 יצא יורי גגרין, קוסמונאוט, ועבר את כל העולם בשעה וארבעים ושמונה דקות. מעניין, כי זה הזמן שלוקח לי ללכת לבית ספר ובחזרה, עם כל השיחות החשובות שבדרך. הלכתי לסרט "חרב במדבר" עם רחל כהן, מרסל, אחותי ואחים שלהם. הסרט הוא על לפני קבלת העצמאות, וחשבתי – מעניין איך חיו אנשים לפני שנולדתי, לא?
יום ראשון, ה-7.5.61
מרוב שמחה אין לי מילים כי אני כה נרגשת: מחר נוסעים לטיול של יומיים עם הכיתה לגליל העליון. באוטובוס אני יושבת ליד רות וגילה ומול דוד. הכול כבר מוכן ומחר אני צריכה לקום בחמש, כי צריך להיות בבית הספר ברבע לשש ובשש כבר יוצאים. כשאחזור מהטיול אספר לך הכול לפי הסדר.
אלוהים יקר עשה שנחזור בשלום מהטיול. אני כל כך מאושרת. אמן!
יום חמישי, ה-8.6.61
כמעט חודש עבר מאז שכתבתי.
חזרנו מהטיול, שהיה יפה להפליא. דוד, רות וגילה ישבו לידי, ומולי ישבו מנחם ועמירם. היה כל כך שמח שאינני יכולה לבטא את הרגשותיי, אבל עם כל השמחה יש לי לספר לך על צער מעומק הלב, ומהו הדבר החשוב שלמדתי ורוצה מאוד לזכור אותו:
נדיה (היא מצרפת) כתבה לי מכתב שהיא רוצה להיות חברה שלי. את מכירה אותי ואת לבי, ויודעת כמה לבי רגיש, אז כמובן עניתי לה: כן!
כי יודעת אני מהי ההרגשה להיות זרה, והצעתי לה חברות טובה אבל לא "החברה הכי טובה". היא ענתה שהיא מסכימה, ואפשר היה לחשוב שהכול יסתיים בכי טוב. אולם לא ולא, המילים של רות שינו את הכול. כן, היא דיברה לליבה של נדיה שאני לא יודעת מה זו חברות ואני בוגדנית, ונדיה האמינה לה וכתבה לי שהיא לא רוצה ומתחרטת על רעיון החברות אתי. תאמיני או לא אבל זאת האמת, וממנה אי-אפשר לברוח: רות היא "קנאית"!
אוי לי שבמשך שנה שלמה לא הבחנתי על כך!
חוששני שלא הכול כשורה, כי היא מסיתה את כולם להתרחק ממני ובעצמה לא רוצה להתחבר אתי. הבנתי שרק חשבתי שאני מכירה את רות וטעיתי לחלוטין! לא הכרתי ולא האמנתי שלרות התכונה הנוראית "קנאה". הילדה שהייתה במשך כמעט שנה נאמנה לי, לא באמת רוצה את הטוב עבורי וחושבת רק על עצמה. לא יאומן כי יסופר. נדיה לא מפסיקה לדבר על כך ובטוחה שהיא עשתה את כל המהומה, ומרגישה שדחינו אותה בעצה אחת. ואפילו בהפסקה של שיעור אנגלית, אחרי ההכתבה הקשה, היא כתבה לי:
לוסי, ייתכן שאת צודקת ומהר מדי פניתי אלייך בטענות קשות.
אני יודעת שמאז שנכנסתי לכיתתכם לא גרמתי לא לך ולא לרות כל רע,
להפך – במקרים רבים עזרתי לכן. אינני יודעת איזה לב יש לך ולרות לעשות דבר כזה, שהכאיב לי מאוד...
אמרת לי שיותר לא תהיה לך אף חברה טובה, ועכשיו נוכחתי לדעת שסתם שיקרת, כי בכלל לא הייתה לך כוונה להיות חברתי הטובה... ואני בכלל מצטערת שהצעתי לך חברות. ואם לך ורות יש איזו טענה נגדי, יכולתן לגשת אלי ולומר לי בפנים ולא להתחבא מאחורי תירוצים. אני גם לא מאמינה לך שחל שינוי גדול בחייך בעקבות אכזבה, כמו שאת אומרת, ולכן זו הסיבה להיפרד ממני... איבדת את האמון שלי בך, כי לדעתי רצית את חברותי רק כדי לגרום לרות לקנא.
את יכולה להראות מכתב זה לרות.
נדיה
יום ראשון, ה-11.6.61
המכתב של נדיה מאוד הפריע לי, כי אני מרגישה שאני במצב דומה לשלה: זרה שהתברגה לכיתה באמצע שנת הלימודים. כל הילדים היו יחד והנה, אני הופעתי שונה עם רצון להיות חלק מהחברות הכי טובות. לכן כל כך מובנת לי התקווה שלה לרצות בחברה כמוני, שנראה היה לה שאני מאוד מעורבת וחברותית עם כולם. אבל היא לא מבינה שלא תצליח להפריד ביני לבין רות לאורך זמן.
אני מצדי הסברתי לה שאני עוברת שינויים, והיא לא מתאימה לאיך שאני מבינה את מושג החברות וזו הייתה טעות להסכים.
לא רציתי לפגוע בה כי יודעת אני כמה קשה להגיע למקום טוב בכיתה ובקרב החברות. ניסיתי להסביר לה שלא בזה העניין, אלא בי ובשינויים שעוברים עלי. היא מאוד נפגעה על אובדן האמון, וחבל לי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 8 - תהנו סופרת
יום שני, ה-12.6.61
היום עשינו חזרה לחגיגת הסיום. יש לי תפקיד יפה וכבר למדתי אותו בעל-פה. קיבלתי בהכתבה באנגלית 100, בגיאוגרפיה טוב ובמבחן בחשבון טוב מאוד ובכלל, הציונים שלי עלו יפה.
מחר תהיה אסיפת הורים בשעה שמונה בערב ולא נראה לי שעלי לדאוג. החופש הגדול בפתח והוריי הבטיחו שניסע לים כל שבת.
מאז יום שישי עמירם לא בא לבית הספר, אז הבאתי לו את המבחן בהיסטוריה. הוא כל כך שמח וממש לא רצה שאעזוב כל כך מהר.
קשה לי להסביר את רגשותיי וקשה לי להבין את עצמי, כי בלי הסבר הגיוני וללא רצוני לבי עדיין חפץ ואני רוצה את עמירם...
אבל אם נגזר עלי שזה לא יהיה!?
ברגעים בהם אני מתפללת לחברות עם עמירם, אני מקווה לא לעשות שוב טעות עם תפילה לא נכונה לאלוהים.
יום חמישי, ה-24.6.61
אני כותבת לך תמיד כשדמעות עומדות בעיני וכשיש צורך בזה. שנה זו עברה עלי כל כך מהר שלא ציפיתי לכך, והנה הסוף הגיע. אתמול בערב הייתה לנו מסיבת סיום. היה מאוד שמח. במסיבה עלו הרבה מחזות יפים ושירים נהדרים, התנדבנו לסדר את החדר בו הייתה החגיגה וניקינו בסוף.
למסיבה באתי עם חצאית חדשה לבנה, אשר תפרו לי מבד רפיה במיוחד לכבוד המסיבה. ישבתי ליד רחל כהן ולידה ישב דוד לוי ומצד שני גילה ואחריה נדיה. בילינו את הזמן יפה, ובסוף הלכנו לשפת הים עד מאוחר בלילה.
היום היינו בבית הספר רק עד השעה עשר בבוקר, ואחרי זה דוד, מנחם ורחל היו אצלי עד שתים וחצי בצהריים. שיחקנו בהמון משחקים שלמדנו בשומר הצעיר, כמו גילוי תכונות אופי. דוד אמר שאני גנדרנית ואני אמרתי לו שהוא כפוי טובה. דומני שהוא הבין את פירוש המילה ולמה התכוונתי.
ועדיין אני מתפללת שהוא ייתן לי מכתב שהוא אוהב אותי... אולי מחר, כי זה היום האחרון וההזדמנות האחרונה. מחר נקבל את התעודות, נגמרת עוד שנה והחופש הגדול יתחיל. לכן חייבת אני לכתוב לרות ולנסות לאחות את הקרע...
יום שישי, ה-25.6.61
רות!!
לשם מה משוא הפנים, והקנאה בנדיה? האמיני שלא היה צורך, הבנתי! הסבלנות והסלחנות שלי יכולים לאורך הרבה זמן, אבל גם להם יש גבול והנה הוא הגיע. קיבלתי עלי את כל האשמה, ניסיתי לתקן את האופי העקשן שלי – והכול למענך. אולם את מצידך לא הוספת אצבע לידידות שלנו.
זהו. את כבודי לא אשפיל, לזה לא תזכי... ואת אהבתי אהרוג ואלמד לשנוא אותך.
לא נתת לי לא כבוד ולא אהבה, לשם מה אם כן נחוצה לי הידידות?
לשם הרושם ? מוותרת.
אולי עוד ניפגש אבל רק אם אלוהים ירצה.
שלום לך, ידידתי, ציערת אותי צער רב, אבל כבודי חשוב לי יותר מאהבתי.
תעני לי רק אם את מוצאת לנכון לענות מתוך הלב.
אם זה מתוך נימוס, ותרי.
לוסי
יום שבת, ה-26.6.61
רות!!
אגש ישר לעניין: אחותך פקחה לי את העיניים אשר היו סגורות באכזריות. את עשית אותי אדישה, את ולא אחרת. את תמיד נלחמת שאני לא אקנא בך ואהיה סבלנית לכל החברות סביבך, ואכן הצלחת.
אינני מתחרטת שאני כזאת, אולם כנראה עברתי את הגבול ואחותך במילים תמימות ופשוטות פקחה את עיניי. בחברות עם זהבה ונדיה ועוד בנות לא התכוונתי לפגוע בך. סלחי לי, אני מתחרטת שהכול השתבש, וזה לא רק למען המילים עצמן. אני אוהבת אותך כמו שאהבתי קודם ועוד יותר, ואני די גאה בזאת... אגלה לך את האמת – בזמן אחרון זהבה מתייחסת אלי מאוד בידידות ובהרבה יותר אהבה, והדברים של אחותך העירו בי משהו. את ידידה שלי ואינני רוצה שנהיה סגורות אחת בפני השנייה. כמובן שלאור היחס הקודם שלי לא יכולת לגלות לי את ליבך, כי אכן התאכזרתי אלייך, אבל כעת עשי זאת בבקשה.
ראיתי חובה לעצמי לכתוב לך על כך ולידע אותך, למרות שאת לא חייבת לגלות לי את ליבך. ידידותינו מאוד יקרה לי, והעובדה היא שכתבתי לך מכתב זה. אני אוהבת אותך ומוכנה לעשות הכול כדי לגרום לך שמחה (אולי תתני לי הזדמנות). סלחי לי, כי את במחשבותיי גם כשאני מכאיבה לך. ואיך אדע לנהוג אחרת אם את כה סגורה בפניי?
זכרי ותשנני לך יום ועוד יום רגע ועוד רגע כי אני אוהבת אותך ורוצה בידידותינו בכל מחיר.
שלך לעולמים,
לוסי
יום שישי, ה-14.7.61
יום חופש מבורך!
מחר באים אלינו אורחים מכפר סבא ומרעננה, שתי משפחות: מכפר סבא הורים עם בן בכיתה ז' וילדה בכיתה ה', ומרעננה הורים עם לדה בגילי וילד בכיתה ג'. אצלם היינו אנחנו לפני שבועיים. נעים שיש חברים איתם עלינו מרוסיה, נעים להיזכר בעולם אשר הלך ונעלם ללא שוב.
לפני שבוע אחותי הייתה בבריכה ומאוד נהנתה. אני אוהבת את הים הרבה יותר..
עברו כבר שבועיים מאז התחיל החופש הגדול. נסעתי עם משפחתי פעמיים לים והיה כיף. הגענו עד הסלע הענק בלב הים. בפעם האחרונה פגשתי את רות, הצטלמנו והתמונות יצאו מאוד יפות.
קראתי הרבה ספרי אגדות: אגדות בר- כוכבא, אגדות דוד, אגדות שלמה, אגדות יהודה המכבי. אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי אגדות בנושאי היסטוריה. ביום ראשון הלכתי עם רחל לסרט "בן –חור", הסרט מאוד יפה ומאוד ארוך וצפינו בו משעה ארבע עד שמונה בערב. הכרטיס שלנו היה הזול ביותר ועלה לירה. נהניתי במיוחד כי הכרתי את הסיפור עוד קודם, השאלתי את הספר מדוד וקראתי בו בהנאה. אבל יש משהו כל כך עצוב ואני רוצה לכתוב עליו כאן: ביום רביעי השבוע קרה מקרה שכולם יזכרו לתמיד – קבוצת ילדים מהשומר הצעיר נסעה לטיול וכשהם ירדו מהאוטובוס כדי לאכול באה מכונית משא וחיכתה בסבלנות שהם יחצו את הכביש, אבל נוצר רווח שלא נראה מהצד ולכן כאשר באה מכונית נוספת היא עברה בלי לראות את הילדים. שבעה ילדים נהרגו במקום וחמישים ואחד נפצעו קשה. גם הגדוד שלנו נסע באותו יום לטיול באותו כיוון, אבל להם היה סוף טוב והרבה מזל. בפעולה ביום שלישי קיבלתי עניבה וסמל.
יום חמישי, ה-27.7.61
אין בכוחי לכתוב לך היום יפה, כי היום יש בלבי צער שלא היה לי כמוהו מעולם: אימא של דוד לוי, אהוב נפשי, נפטרה.
אלוהים ישמור את ילדיה ובעלה. בוכה אני כל הזמן ואינני יכולה להירגע. דבר כזה לא קרה לי מעולם. כאשר קברוה בעלה אמר: "אני נשבע לך לשמור על הילדים!" ישבתי וכתבתי לו מכתב נחמה ויותר אין לי מה להוסיף, ידיי רועדות ובכי בלבי. שבוע לא שרתי ולא צחקתי בתנועה.
יום שבת, ה-12.8.61
יום שבת יום קדוש לאלוהים!
היום יש דגל לבן, ואנחנו ניסע לים במשאית של השעה שמונה. גם ביום שלישי אחרי הבחירות ואחרי שאמי ואבי יצביעו נלך לים. מחר כולנו הולכים לחתונה בשעה שבע בערב. אמי תפרה שמלה חדשה אצל תופרת, והיא נראית בה יפה, צעירה ולא כל כך עייפה.
החופש הזה כל כך שונה. הימים גדושים, אני מאושרת ומבלה חלק גדול מהזמן בתנועה. נסעתי עם התנועה לטיול להרי ירושלים, זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי עם התנועה והיה פנטסטי.
קראתי את הספר "אסתר קוסטלו" ועוד הרבה ספרים יפים.
בשבוע האחרון ראיתי כמה סרטים: שלשום את הסרט "איי אבי", סרט על ילדה רוסייה המחפשת את אביה. הסרט "אמי אל תעזביני", סרט מאוד יפה ומרגש, ואתמול הייתי בסרט "כמו חור בראש".
אתמול מצאתי מכתבים ששלח לי דוד בכיתה ו'. הכול נראה מאוד רחוק אבל עדיין מאוד קדוש עבורי.
יום שבת, ה-16.9.61
תפילה לי לאלוהים: שדוד ורות יהיו החברים הכי טובים שלי בכיתה ח', שתעזור לי להיות חרוצה ולהצליח בסקר.
לפני שבועיים התחלתי ללמוד בכיתה ח'. אשרי וטוב לי. שלחתי את ה"שנות טובות" למי שרציתי, וקיבלתי מילדים אחרים וגם מאלה ששלחתי... מחר אני מקווה לקבל עוד "שנות טובות".
אני מאוד שמחה ואוהבת את ראש השנה, רק חבל שכל הימים של החג הייתי חולה.
הרבה דברים השתנו. נדמה לי שנאווה כבר לא החברה הכי טובה של תרצה, ולא אכפת לי כלל וכלל. נדמה לי שזהבה קצת התחברה אתי.
בעניין דוד – הוא נשאר עדיין כמו שהיה, אהובי, ויש לי עדיין תקווה שהוא יהיה פעם חברי ויאהבני. וכמובן, שרות אהובת נפשי תהיה חברה שלי.
יום רביעי, ה-20.9.61
עונת החגים הקדושים באוויר. היום יום כיפור! צמתי מאתמול רק עד השעה שתיים היום. לא יכולתי יותר. אבל אספר לך מבראשית: אתמול בערב יצאתי לבית הכנסת עם אמי ואחותי, כי אבי כבר היה שם לפנינו. בדרך פגשתי את החברות והמשכתי איתן ובסוף כולן באו אלי הביתה. היום בשעות הבוקר כולם באו וקראו לי לבוא לטייל והלכנו לגן הציבורי. פתאום נזכרתי ששכחתי את הספר "הבלשים הצעירים במבצע סיני", ורק רות הסכימה לבוא אתי כדי לקחת את הספר. כן, מאוד מפליא אבל ככה זה, אף אחת מהבנות לא רצתה ללוות אותי. רחל אמרה שאם היא הולכת היא לא חוזרת יותר. וככה, בזכות רות שהסכימה לא הייתי צריכה לחזור לבד. באמת תודה לה.
מחר הולכים לבית הספר רק בשעה תשע, אבל אחותי לא תלך כי היא חולה.
יום רביעי, ה-3.10.61
עוד שעה אני צריכה ללכת לתנועה, ויש לי עוד לעשות שיעורים בתנ"ך והיסטוריה. אתמול לא הייתה לנו פעולה והיום בשעה שש יהיה בירור רציני. בקרוב נקבל בתנועה סמל ועניבה, יהיה לנו דגל ונהפוך מעדה לגדוד. אבל קודם הבירור הגדול. ביום שלישי שעבר שיחקנו בתנועה בהמון משחקים: "מטבע" – העברנו מטבע ושאלנו שאלות מיוחדות, וכשהגיע התור של רות בחלוקה היא נתנה לי ולכן מאוד שמחתי.
גילוי הסודות היה מעניין. המדריכים חילקו אותנו לשתי קבוצות, הרצל היה צריך לגשת לילדה הכי יפה והוא ניגש אלי. ולבסוף, מכיוון שזה היה ערב מזרחי אכלנו פלאפל. אחרי הפעולה הלכתי עם רחל ומולי הופיע דוד כאילו הוא צמח מתוך האדמה. הוא כל כך שמח לראותני וכמעט צעק בקול רם את השלום שלו. הוא מתכנן להיכנס לתנועה, ואז בכלל יהיה שמח.
ביום רביעי הלכתי לסרט "עשרת הדיברות", המספר על משה.
ביום שישי תהיה בר מצווה להרצל ויעשו את הכיף בתנועה. כל אחד צריך להביא 25 א"ג.
יום שלישי, ה-7.11.61
יום גדול היום. כן, יום גדול!
אני יוצאת מהתנועה שכה אהבתי, אבל ייתכן ואחזור אליה. כרגע אין בי שום הרהורים בעניין, ואני יודעת שבעולם אין צדק וכל העולם הוא שקר רוע ואכזריות. גם בכיתתנו אין צדק, אבל בתנועה קיוויתי למצוא את האנשים הטובים שקיימים בעולמנו. קיוויתי שבתנועה יהיה צדק.
אכן בהתחלה היה נדמה לי כי מצאתיו, אבל בהמשך התברר לי שטעיתי טעות חמורה.
היום בבירור ראיתי זאת בפעולה. אומנם ידעתי את זה קודם, אבל קיוויתי שזה ישתפר. "טעו-טעיתי" – מצאתי שהיופי החיצוני הוא השולט, מסתיר את הרוע ומחפה על הכול.
אינני רוצה להזכיר שמות כי גם ככה זה ברור, ולבי כואב מאוד.
מה לעשות, כל אדם טועה בחייו והפעם הגיע תורי להתאכזב…
יום שישי, ה-10.11.61
הנושא המרכזי: רות!
כבר ארבע וחצי חודשים שאנחנו לא ה"חברות הכי טובות", ועדיין כואב לי העניין מאוד ולא מובן לי מה השתבש בינינו.
אהובה היא עלי מכל הבנות, על מעלותיה ועל הדברים הלא נעימים. קשה לנו להתחבר, לא כי אנו לא רוצות ההפך, שתינו רוצות מאוד ואני יודעת על כך בוודאות. אבל בנות אחרות, כמו: תרצה גילה ונאווה מהצד שלה, ומצדי נדיה וזהבה, לא מניחות לנו ומנסות בכל תוקף להפריד בינינו וזמן מסוים אף מצליחות. אולם האהבה כשמה כן היא, לא מרשה זאת ומחזיקה אותנו עד עכשיו.
כל פעם יש שערורייה כזו או אחרת ושוב אנו חברות המתגעגעות אחת לשנייה. תמיד הכנו שיעורים יחד והתכוננו למבחנים, ואפילו בעל-פה למדנו יחד. והיום אלוהים לא עוזר לנו להבין מה קורה, ועל כך אני מצטערת בכל נימי נפשי. החלטתי להוריד מכבודי ושוב לכתוב לה את מה שאני מרגישה.
יום שבת, ה-11.11.61
רות!!
את מאוד השתנית בהשפעת החברות, במיוחד גילה, ואת זה אני מבינה רק לאחרונה, כי עד כמה שאני מכירה אותך לא הייתה בך אף פעם כל כך הרבה אכזריות. את לא חייבת לאהוב אותי, אבל אני מצפה ממך לענות ביושר, ולהגיד בדיוק אם את רוצה להיות ידידה שלי או לא.
אנו נמצאות בסערה גדולה מאוד, ולכן אני כותבת באמת את כל מה שיש עם לבי.
לפעמים אני מתנחמת בכך שבסופו של דבר את תביני אותי כי הרי את מכירה אותי כל כך טוב, למרות שחל בך שינוי כאילו מישהו החליף אותך וזה חבל...
רות, שכחת מה זו ידידות, ואל תגידי שזה לא נכון! נעלם הרגש שהיה בך שאותו כה אהבתי ,חבל...
התפללתי לאלוהים שתמיד תהיי החברה הכי טובה שלי, ואלוהים לא עשה את זה. עשיתי כל מה שיכולתי וזה לא עזר. שלא כמו עם היהודים בגולה, שסבלו הרבה וקיוו שאלוהים יעזור להם עם הקמת מדינה משלהם, ואכן זה קרה.
אני רק פסיק קטן ולא נחשב ולא מיליוני היהודים, אני ילדה פשוטה ביותר ואין בי כוח לעמוד בניסיון כה גדול. "אולי פעם יהיה לי", אולם עתה המקום ריק.
תחשבי על זה ותכתבי לי את האמת. כיתה ח' תיגמר מהר והתנועה לא תוכל לקשר בינינו, כי יכול להיות שאת תיסעי למקום אחר וגם אני ואז...
קשה לבטא את הפחד הזה אולם ככה זה, אל תחריבי את גורלי!! ויודעת אני שהחיים הם ארוכים עד 120 שנה והגלגל חוזר ופעם גם את תרגישי ככה מאנשים אחרים (אני לא מאחלת לך), תיזכרי בי ותדעי שהאהבה זה דבר חזק או שהיא מורידה את האדם לידי ייאוש או שהיא מעלה אותו עד לאושר נצחי.
אל תעזבי אותי!
לוסי
יום חמישי, ה-16.11.61
רות!!
אכזבת אותי למרות שאת אומרת שלא רצית לעשות כך. את מבקשת שאסלח לך ואבין אותך כי זו בהחלט התנהגות אנושית, אבל אני מרגישה שהגזמת והיית כלפיי מאוד אכזרית... שיחקת בי כבובה.
אני מגנה אותך!
נכון, אני מבינה שאת מגנה על עצמך, אבל גם עלי להגן על עצמי ולכן אני אומרת לך את הדברים האלה. אינני תמימה ואינני צדיקה, יש הרבה שחסרים בי, אבל את השתנית – הפכת לדמות אחרת. את אהבתך אלי שוב אינני מרגישה, למרות שאת אומרת שהיא תמיד איתך.
כן, אני אומרת את זה ברורות, ויודעת שאת לא מסכימה וצוחקת לי בליבך. זה לא מפריע לי ואת יכולה לזלזל בי, אולם נוכחתי שכל מה שעבר בינינו, כל הסכסוכים והפרידות, לא שינו את אהבתי ויחסי כלפייך, אבל את אחרת. שוב אין ביכולתי לראות את מה שבליבך פנימה, ופעם זה היה מאוד קל וברור לעין !
אני מוכנה להיות חברתך. כן, אני מוכנה! ורוצה שתדעי שזה לעולם, ואת אומרת שגם את רוצה בכך כי כך לבך מצווך.
אז אולי נפסיק את הוויכוחים ונאמין בעצמנו?!!
לוסי
יום שישי, ה-16.11.61
מאורע גדול: רות תהיה ידידתי בקרוב. היא כתבה לי זאת במכתב בהפסקה הגדולה ונתנה לי אותו בעצמה. שוב אני מביעה את שמחתי על כך שרות תהיה חברתי הטובה. תודה לאלוהים!
יום שלישי, ה-21.11.61
רות!!
קודם כל מוסרת אני לך הרבה שלומות, שתבריאי ותבואי מחר לבית הספר.
תודה שענית מהר ומהלב…
מצרפת אני לך ספר שלקחתי מנדיה, ולדעתי הוא מאוד יפה. אחרי שתקראי אותו נראה מה היא דעתך, רק תגידי לנדיה שהוא אצלך.
קיבלנו מבחנים באנגלית. לצערי קיבלתי מספיק+ ואת מספיק. מחר יש מבחן בחשבון בשעה הראשונה. במקרה שאת הולכת לסרט "ספרטקוס" תגידי לי ואני מוכנה לבוא איתך, אבל רצוי מאוד שאדע מראש עם מי את הולכת.
אלו כל החדשות שאני זוכרת. ובבקשה, אל תהיי חולה כל כך הרבה. אם את רוצה לענות לי, את יכולה לשלוח עם אחותך מכתב.
ועוד דבר: בשיעור מלאכה עשינו גזרה לחולצות.
תבריאי ובואי לבית הספר.
לוסי
יום שלישי, ה-28.11.61
את רות אני אוהבת יותר מכל אדם בעולם! היא יקרה לי ואני תקווה שלא תאכזב אותי שוב לעולמים.
אלוהים, מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע לו כך, שאל ירמיהו, ואני אשאל זאת בתור ילדה קטנה!! פלא... כבר יותר משבוע רצוף אנחנו חברות. אולי זה לא זמן ארוך אבל זה זמן איכותי ומכובד, אנחנו מסתדרות עם הדברים הטובים ואף עם הדברים הרעים לומדות לחיות. נכון, קשה לנו מול הבנות שרוצות להפריד בינינו, ואני רואה שרק האהבה מחזיקה אותנו כל פעם מחדש.
מודה אני על כך לאלוהים בכל נימי נפשי.
עכשיו אכתוב על נושא מרכזי שני: התנועה. הרי החלטתי לצאת ממנה אולם שיניתי את דעתי. לא אוכל לעזוב מקום שאליו מאוד התרגלתי, וגם לא אוכל לעזוב שם את רות בלעדי. אז מובן שחזרתי ועכשיו אני מרוצה ושמחה על כך.
עכשיו אספר לך דברים חשובים, אבל די קטנים: לצערי גנבו לי בכיתה שש לירות, וכל הכיתה מחזירה לי אותם – כל אחד שניים וחצי גרוש. הכיתה נוסעת ביום שני לטיול לירושלים והוריי לא מרשים לי לנסוע עם כיתה כזאת. קיבלנו מכתב מרוסיה אחרי הרבה זמן, והם כתבו שסבתי רבקה חולה ויש לה קריש דם ברגל.
סוף סוף נכנס כסף הביתה, ככה אבא אומר, לכן קנו לי נעליים כמו למדריכה שלי, בד מאוד יפה לחצאית וחולצת פלנל. הביתה קנינו ארון גדול לחדר האורחים כדי לשים קישוטים, אימא קנתה לעצמה חולצה נהדרת עם שרוולים מיוחדים ואחותי קיבלה מעיל אדום כמו שלי. ביום ראשון אבא הבטיח לקנות לי בולים לאוסף, כי קיבלתי מ"דן חסכן" אלבום בולים מתנה. כן, יש לי כבר 100 לירות חיסכון בבנק...
יום ראשון, ה-3.12.61
נר ראשון של חנוכה, החג האהוב והמיוחד. היום הלכנו לסרט "הגיל היפה ביותר", סרט אהבה. ישבנו כולן ביחד: רות, זהבה ורחל כהן, אני ישבתי בין רות וזהבה ומאוד נהניתי.
אחרי חופשת חנוכה יהיה לנו סקר ואני מאוד מתרגשת ומחכה לכך בקוצר רוח. רות כל הזמן אתי, "תודה, תודה אלוהים"!
יחד עשינו המון חזרות על הכללים בהנדסה, ובחנו את עצמנו בידיעת שמות של ערי בירה בעולם. הרדיו ממלמל מילים,"מוזיקה שקטה וצלילים רוגעים לסיומו של יום". השעה מאוחרת הימים קצרים והלילה ארוך.
אני מקווה שרות ואני נצליח. מתפללת לכך בחוזקה...
יום ראשון, ה-17.12.61
הסקר עבר והחיים חזרו למסלולם, אולם לא כך היה לפני. היו כמה שמועות סותרות, המורים הסתמכו על עיתונים ורדיו בלי לקבל ידיעה ברורה ממשרד החינוך, ואיימו שציונים גרועים יעצרו את העתיד שלנו. כמה התרגשנו, הוי אלוהים!
והנה הוא עבר ואני מאוד מקווה שאצליח, כי הסקר הוא עניין של כבוד עבורי. והוא גם מאפשר הנחה בכסף בתיכון, שנחוצה להוריי האהובים. ביום שישי היינו כל התנועה במופע של להקת "התרנגולים" לא ראיתי מופע כזה מימיי.
הנה חדשה: נאווה יצאה מהתנועה. תודה לך אלוהים שהגשמת את בקשתי. ועכשיו ברור שלא מגיע לה רשות חזק (ציון דרך בתנועת נוער). תודה! ועוד משהו: יש לי חלום להיות מורה בקיבוץ יחד עם רות חברתי, לחיות את חיי בקיבוץ והעיקר להיות איתה כל הזמן.
סוף השנה מתקרב, ולמרות שאני יודעת שעבור החברות שלי בארץ זה סתם תאריך, עבורי זהו עדיין תאריך סיכום של כל מה שהיה והתחלות חדשות לאור מחשבות שנוצרות במוחי. השנה החולפת תיזכר עמוק בלבי. למדתי את האמת על איך להיות צברית והצלחתי. נכון שאחרי הרבה לילות של בכי, אבל היה שווה והכרחי. לאחרונה התקרבתי לרות, והחלום להיות איתה החברה הכי טובה הפך מציאות. נכון שעדיין בנות אחרות כמו נאווה, תרצה, נדיה וזהבה או אפילו גילה מעסיקות את מחשבותינו ומעורבות פה ושם, אבל אחרי כל המהומה הקשה שהייתה למדנו כיצד לשמור על עצמנו, וחזרנו לחברות כמו בהתחלה. כיום מאוד ברור וידוע לי מה באמת קורה כאן, ואינני מפחדת מהאמת.
באמת… התנסיתי בהמון דברים. השתניתי ורוצה אני לנסות לחיות כמו ילדה בוגרת, כחברה חדשה בחיי שלי!
מרגישה אני שהגיעה השעה להמשיך בקריאת המכתבים שסבתא רבקה שלחה מרוסיה, מכתבים שנותנים לי כל כך הרבה רעיונות ועוזרים לי להבין טוב יותר את חיי. וחוץ מזה אני מאוד סקרנית, ושואלת את עצמי – האם אני רוצה את סגנון חייה? לפעמים אני חושבת שכן!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- התחלת פרק 9- תהנו-עד עמוד 101 סופרת
פרק 9
נסיכה
7.1.1814, יום שישי
נכבשנו על ידי מלך החורף. הכול לבן וטיפות המים בצבען העז והאצילי קפאו לחלוטין. ברצוני לצאת לעולם ולהשתובב כילדה צעירה השבויה בקסם... אבל הקור מקפיא. ברר. ברר. ברר.!
והיום גם אין לי לכך את הפנאי כי אהיה עסוקה מאוד.
מתוכנן לי ציור פורטרט בפרופיל, דיוקן יופי רשמי בו עלי להביע רגשות בעיקר בפנים. עדינות עם מעט צבעוניות מהולה בחריפות. משעות הבוקר המוקדמות ההכנות מרובות והבית כולו כמרקחה סביבי.
אימא התלבטה והתייעצה רבות, כי לדעתה הלבוש הנכון והמתאים עבורי צריך להיות עז ובוהק, כיאה לדוכסית צעירה. היא אמרה לי בקולה הרציני כי בעיניה יש חשיבות גדולה ומשמעות רבה לדאוג לכך שהפורטרט יבליט צללית חיננית, נשית, עדינה וצעירה, ולכן המחוך אשר מהדק את מותניי תפקידו ליצור עוצמה הגוברת על מימד הזמן. אכן, אני נמצאת בשיאי.
לדעתה השמלה ממשי אשר נתפרה לי זה מכבר, וצבעה כחול עז המתחלף לגווניו היא חובה, כי זוהר וחיוניות באים לידי ביטוי בעיצוב הבגד. רק כך האדוןFuoco הצייר יהיה רגוע ויסיט את תשומת לבו מהבגד המהודר העוטף אותי ויפנה לפרטים האחרים. מיס סוזאנה קבלה באוזניי בקול חמור, למרות שהיא ידועה ברכותה כלפיי, כי אל לי להיות מתוחה והכול יראה לבסוף כהלכה. חדר ההסבה, או בשמו הרשמי "אולם הבוקר הכסוף", נבחר לישיבה הממושכת כדי להקל על המשרתים לשאת את הכלים של הצייר מיסטר Fuoco. זאת שלא כמו בפעם הקודמת, בה היה נחוץ לעלות מסביב.
התרגשות רבה אוחזת בי להיות לבושה כמו נסיכה אמיתית. הנה, עור פניי כה עדין, שפתיי ופי יוצרים חיוך שובה לב וכולי מתנה יקרה שניתנה לאבא – הנסיכה שתמיד רצה שאהיה. יושבת אני בתנוחה מלכותית על מסעד הכורסא, רקע הקיר מכוסה בשטיח רקמה מעבודת יד, צעיף ארוך רך ועדין ממשי נכרך סביב מותניי בהצלבה וחושף ענק בדמוי קשת בענן השזור פנינים בוהקים. שערי נאסף על ידי מיס זילפה בצורה יפה עד מאוד, וכולי מוכנה ומאוד נרגשת. במיוחד לאור השמחה המפעמת בי, כי שרשרת הפנינים אשר על צווארי היא ירושה משפחתית חשובה המעניקה חום לעורי. זהו אינו ציור הדיוקן הראשון הנעשה עבורי, אבל נראה לי שהפעם הוריי תולים בו מחשבות סמויות לשידוך אשר יהלום את עתידי. אימא בונה תוכניות בקפידה רבה, כי היא מאוד מעוניינת במציאת בעל ראוי עבורי. כמובן, הכול בבוא הזמן, אך לעת עתה רואה היא בפורטרט דיוקני השקעה להנצחת הופעה המבליטה שם טוב ואצילות נאותה כדי להגדיל את סיכויי לנישואין מזהירים.
מיסטר Fuoco מעצב את דיוקני בצורה אוורירית לחלוטין, ומצליח ליצור יופי מעורר יראת כבוד גדולה וסקרנות גדולה אף יותר. הוא משתמש בחומרי צבע טריים וטבעיים, ומקפיד על כל פרט כדי ליצור דיוקן קרוב ככל האפשר למציאות היפה שלי, ואף יותר. כבר בשעת ארוחת הבוקר הסבירה לי מיס סוזאנה בצורה ברורה, כי כדי להשיג את המטרה הנכספת יהיה עלי לשבת גם אחר הצהריים, ואם יהיה צורך, וכנראה שכן, גם בשבוע הבא יוקדשו לכך שעות לא מעטות. עמוס, אבל לא נורא!
בתום ארוחת הערב חשתי את עצמי מאוד עייפה. וכעת, לקראת שנת הלילה, אסיים לכתוב היום מעט יותר מוקדם.
ברגע זה עלי להרים את ראשי מהכתיבה ולאפשר לאומנת שלי לכבות בעדינות את הנר הנוסף על שולחן הכתיבה שלי. ושוב, כמו תמיד, חשה אני רגשות עזים כלפי מיס סוזאנה שלי גם ללא מילים נוספות. היא מקיפה אותי באהבה כה רבה, תמיד רוכנת כדי לכסות אותי בקפידה. מרגישה אני הכרת תודה גדולה על תמיכתה בי ביום כה משמעותי, בו מצויר דיוקני למטרת נישואין.
היום חשה אני ילדה יותר מאי-פעם.
8.1.1814, יום שבת
גם היום אין לי פנאי כי אהיה עסוקה מאוד. מתוכננת לי פגישת המשך לעיצוב הדיוקן, דבר שנראה לי שיימשך עד סמוך לארוחת הערב. אצטרך להתלבש ולהחליף בגדים די במהירות, כי מצפים אנו לאורחים מכובדים לארוחת הערב: כבודו הרם הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם מיסטר אמיליו. הארוחה בחברתם תהיה כרגיל מאוד רשמית.
ברור לי כי הארוחה בהיותה רשמית תכלול מנות רבות, כמקובל: מתאבנים, מרק, סלט פסטה, דגים, בשר וכמובן קינוח. עבורי יש בכך עומס של אוכל, כך שאנסה לדלג באופן מנומס על כמה מנות. הלוואי ואצליח!
מעודדת אותי המחשבה על המשכו של הערב החברתי. לשמחתי מתוכנן לנו ערב קריאה מאוחר יותר, כדי לבדר את זמננו ולהעשיר את דמיוננו. האירוח יהיה בחדר האהוב עלי, אשר תמיד מייחדים אותו לכך. וטוב שתמיד בשעה יותר מאוחרת מצטרפים עוד אורחים רמי מעלה מתוך חברינו רמי הדרג ויחידי הסגולה.
הוריי מקפידים מאוד להיות מעורים בחוגים הנאורים, היודעים להעריך קריאה בספרי עילית נאותים. כמובן שבערב כמו זה נבחרות יצירות הגורמות לכולנו הנאה רבה וכבוד רב.
עלי לומר בגאווה גדולה כי אצלנו בחדר הספרייה, בארון הספרים הגדול והעמוס, לא ניתן לזהות שכבת אבק על הכרכים המרובים...
מאמינה אני כי לערבי קריאה של הספרות היפה יש כוח תרבותי חזק מאוד, ולמרות שלנו כמשפחה לא חסר כסף, כבוד או מעמד, כדבריו של אבא, טוב להוסיף לכך השכלה רחבה יותר. קיום ערב תרבותי לקריאה משותפת מהווה הזדמנות טובה לתדמית מצליחה ואיכותית, ותמיד ייחשב הדבר כהשקעה מועילה ונחוצה לבניית עתידי ולמציאת שידוך הולם.
5.2.1814, יום שבת
היום הוא היום, ולכן המשרתים רתמו את הכרכרה לסוסים הלבנים וההמולה וההתרגשות מסביב רבים. כל הנעליים צוחצחו בקלות, הארגזים הגדולים נערמו והקטנים בדרכם החוצה – נוסעים אנו לחופשת החורף הקבועה למעיינות החמים, יחד עם משפחתה של מיס אנסטסיה כמובן. ידידתי חוזרת ואומרת כי אין מקום רחוק מדי לחוות תענוגות! אבל תמיד יש להקפיד על בחירות טובות. כך משיגים מצב רוח מתאים, והזמן עובר נעים יותר. וכמו דבריו של אבא המחזקים תמיד את דעתי: "טעם טוב חשוב בכל דבר בחיים"...
מיס אנסטסיה מתכננת לצייר את יופיו של הנוף דרך המים הפורצים מבעבעים ומשתקפים באדים החמים. כן, היא יודעת כיצד לעשות שימוש דרמתי באור גם אם הוא חודר דרך קירות אבן ונשבר במהלך דרכו.
12.2.1814, יום שבת
"אף פעם אין לדעת את מי תפגוש במסעותיך!" עוד אחת מהאמרות המרתקות של מיס אנסטסיה. עבורה השהיה במקום הזה עם האור היוצא מן הכלל זו חגיגה צבעונית המבססת את אהבתה לטבע. עבורי המקום מלא מסתורין, שומר בתוכו סודות ורגעים קסומים של חלום לא מוחשי. הכול כל כך מהנה. המים נמצאים בכל מקום, ולכן זהו אחד המקומות הטובים לבלות, לנוח, להירגע ולשאוף פנימה את האושר. היום מתוכנן לנו עיסוי בשמונה ידיים על ידי מריחת בוץ הרים עתיק. העיסוי יתקיים בבקתה אקזוטית, והוא יפנק ויחמם אותנו – את עורנו מבחוץ ואת לבנו מבפנים. מיס אן קרלו הצעירה ממשפחת פונטי נבוכה מעט מהתוכנית המיועדת עבורנו. פניה הפכו סמוקות והתרגשותה אף גדלה כאשר הוגשו לה פרחי בר יפיפיים. אכן, יש לציין שזו משפחה היודעת כיצד להעצים את רגשותיה.
מיס ליזי סטנלי סמית ידידתי, אשר רק לפני שנה לא עשתה פסיעה ללא אישור, חייכה חיוך רחב אל המעסות מלוכסנות העיניים, עיניה זוהרות בחדווה. סר בירניו פונטי הנאה והתאומים סר צ'רלי וסר שירל סטנלי סמית השתהו מעט בגלישה במדרון, וירדו בזריזות רק כדי לעלות למדרון הבא. למרבה הפלא רק אבירי סר אמיליו טבל במערה הגדולה עם המים החמים, ואף נהנה מכך. זו אכן חופשה מרגיעה המלבה בתוכנו את העוצמה המתפרצת של רגשותינו הצעירים.
31.3.1814, יום חמישי
פריס הרומנטית נכבשה!
חזרנו הביתה והתמלאתי מועקה. אינני רוצה לבכות, אך ידיעה כמו זו גורמת לי להתפרק במיוחד אחרי ההתרוממות הרוח אותה חוויתי במעיינות החמים, כשהאהבה הרומנטית בערה בתוך המים וחיבקה אותי בתקוות גדולות. שרויה אני במתח ועצב, מעבר משמחה גדולה לאכזבה גדולה.
כן, הגיבור הרומנטי שלי, הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, הובס יחד עם צבאו הגדול לא על ידי אנשי צבא או בשדה הקרב, אלא על ידי מלך השלג. הוא ולא אחר הגיע בסערה והביא אתו חורף אכזרי מלווה בקור נורא, וכנגד זה לא היה לגיבור שלי כל סיכוי. קור הוא אויב חד יותר מחרבות הקרב, ביוצרו מצב חדש ולא מוכר המתיש בעוצמתו ומרדים ערנות. וכך קרה הגרוע מכל עבור נפוליון, אשר מעולם לא חשש משום סכנה אך לא העריך נכון את העוצמה הטמונה באיתני הטבע הגדולים והחזקים פי כמה מהלוחמים הלא מנוצחים! הטבע אמר את דברו ועכשיו נקלע נפוליון למצב אשר מבליט ביתר שאת את חולשתו הרבה. "עוצמה מאוד מעייפת והגיבור הבלתי מנוצח מותש".
1.4.1814, יום שישי
היום צועקות כותרות העיתונים: "נוצר מצב חדש". נוצרו אפשרויות גדולות וחזקות לבריטניה הגדולה, וכמובן גם כאן בגרמניה לפתע נעשה הכול מאוד פשוט וברור. אפילו האיחוד עם רוסיה נראה אפשרי, כדי לסיים את העבודה ולהחזיר את העולם לסדר אשר היה לפני הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. כן, הוא בתבוסה יחד עם צבאו הגדול והעיר פריס הרומנטית והחופשית שבוייה....
מביטה אני בצער במאמר גדול המשתרע לפניי ולא מאמינה: כל העמוד מכוסה תמונה אחת גדולה של האי אלבה, אליו יישלח האביר שלי לגלות. לא מאמינה אני – מכל האוצרות והנכסים אשר היו ברשותו רק האי אלבה הוא שנותר לו. אי קטן על יד חופי איטליה.
אימפריה גדולה הפכה לקטנה, והגיבור שלי התכווץ יחד איתה.
נזכרת אני בדבריו של הפרופסור שלי לפילוסופיה, לפיהם יכול האדם להשיג כל אשר חפץ רצונו, אבל אך ורק אם יידע להקיף עצמו באנשים בעלי רמה אישית גבוהה ובעלי יכולת חשיבה וניתוח מצבים. וגם אם ישנם חילוקי דעות, יש לדעת כי חוכמה לא צריכה לאיים, אך טיפשות של אנשים בעלי אינטרסים יכולה להרוג.
כל קריאה נוספת אודות נפוליון מעוררת בי מחשבות נוגות, ועולה בי השאלה הכואבת: האם זהו ריקודו האחרון?
נזכרת אני בתנועת הריקוד החשובה ביותר – ההצלבה. הפעם מצליב הגיבור שלי את עוצמתו ותרועות ניצחונו בכאב חרישי וחולשה. צר לי, ונראה ברור מאוד שאביר נעוריי לא נמצא בקצב הריקוד הנכון.
לפני לכתי לישון אבא רכן לעברי ואמר, "אמרי את תפילותייך, נסיכה שלי, וזכרי: אין תבוסות יפות!"
2.4.1814, יום שבת
הבוקר כשהתעוררתי הייתי עדיין מאוד נוגה ומהורהרת, בעיקר הרגשתי כך בשעת שינון ההיסטוריה. לכן, בהגיע ההפסקה התיישבתי על אדן חלוני והרמתי את עיניי בהשתאותה לשמים, כי תחושותיי מעורבות. עז רצוני לעצור את הכול לרגע ולחשוב היטב: איכה כל זה קרה? הכיצד אדם גדול ולוחם ללא חת, חכם ואמיץ, טעה כל כך? איך כל זה התרחש? הדברים נטמעים בי ולא מרפים, קשה לי עד כי חשה אני שאבא מאוד מוטרד ממצבי המהורהר. לכן לא הופתעתי כאשר הוא נכנס לחדר המואר בו למדנו, למרות שזהו מעשה תמוה ולא אופייני לאבא. הוא פנה אלי ואמר בחומרה: "ומדוע הנסיכה שלי כל כך רצינית? מצבך לא נראה לי וזה קצת יותר מדי!"
אני נבוכה וחרדה מעט. עוברות עלי תחושות מרובות ומצבים חדשים, וכל זה מבלבל אותי. הכול קורה מהר, הכול משתנה. הפרופסור שלי לפילוסופיה אמר בסוף ההרצאה, "הנה, תראי, עכשיו הזמן הנכון לכניסתה של תקופה המחדשת את עצמה, לכן צריך לתכנן את המעשים כך שניתן יהיה לבנות הרמוניה בין אותם רגשות אנושיים שנפגעו במהלך הקרבות ובין צדק בדרגים המדיניים. אולי כך ניתן יהיה לחבר את סוף המעשה לתחילתו". בהמשך הדגיש הפרופסור כמה חשוב להתחשב במעמד, בייחוס ובמסורת המשפחתית העוברת מדור לדור.
מתוך המחשבות אני מבינה מעט איך מתנהל העולם, ומנסה להגיב בהתאם לדרך בה התחנכתי עד כה.
5.4.1814, יום שלישי
הכתבה אותה כתבתי בעקבות האירועים המתרחשים בימים האחרונים תשלח לכתב עת. הדבר קרה באופן מפתיע, ולאחר מחמאות רבות אותם הרעיף עלי הפרופסור שלי לפילוסופיה. הדבר, כמובן, הובא לידיעתו של אבא.
כאן קרה לי הלא יאומן: רצוני לכתוב מומש מוקדם מן הצפוי, וההעזה לכתוב לראשונה גם החוצה קמה והייתה!
אבא התלבט ושמח כאחת, והחליט שהכתבה תתפרסם תחת שם בדוי. הוא יפנה בשבוע הבא לאנשים המתאימים.
נושא הכתבה: האם המעמד נקבע מראש או נתון לשינוי? סוגיה זו נאמרת תדיר בכל שיחה ואירוע המכבדים עצמם, וגורמת לחילוקי דעות ערניים ביותר.
חשוב לי מאוד לברר לעצמי: האם זוהי מחשבה חד משמעית או ניתן לשנותה.
עדיין זכורה לי ההרגשה אחרי שקראתי את עיקרי החוק הנקרא "קוד נפוליון", אותו חיבר הקיסר האציל בעצמו, וכבר אז נראה היה לי מוזר כל כך. החוק אמר ברור מאוד:
כל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש!
נפוליון טעה מאוד באמרה זו, וגרם להרבה חילוקי דעות סביבו בנושא הזה באופן מיוחד.
בעיניי זו הכרזה מאוד משונה, והרי ידוע לכל כי משפחה אחת לא דומה לשנייה. יש משפחות אצילות ויש מעמדות אחרים ושונים עליהם אנו קוראים בכתב עת הרציני "אזרח גרמני". הרעיון נראה לא צודק, ולעניות דעתי זוהי העזה גדולה ולא מציאותית לנסות ולחשוב על מעמד רם וחד משמעי לא במונחים של שחור לבן, הרי כך הם נולדו, וילדים אחרים נולדו שונים. לכן השאלה הגדולה היא האם ניתן בכלל לבחור את סוג החיים או לשנות את הייחוס הקיים?!
18.4.1814, יום שני
הכתבה שעסקה במאמרי הייתה גדולה והשתרעה על פני מחצית העמוד הפנימי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה" (ההר הגבוה).
התגובות הרבות נגעו ללבי וריגשו אותי עד מאוד. כתב עת זה נחשב לרציני ביותר, וזוהי מחמאה גדולה. אכן מאמינה אני כי ערבי הקריאה של ספרות יפה, המתקיימים תדיר בביתנו, הם הנותנים לי את הכוח התרבותי החזק המעשיר את דמיוני הצעיר.
וכמובן שעבורי זו רק ההתחלה!
25.4.1814, יום שני
היום יועד ליציאה לצייד, לכן כבר השכם בבוקר רצתי לאורוות החדשות. מיסטר הורציו, ראש הצוות שלנו, שהה בחדר הציוד וטיפל בריכוז רב בסוסים. ביקשתי ממנו להכין עבורי את טרילינה גלנקורה, הסוסה האהובה עלי, כי מצב רוחי היום מתאים לרכיבה בשדות הפתוחים. היום זקוקה אני לנשום את הנוף הנפלא במורד הדרך היפה. ברצוני להגיע עד הגדרות החדשים, אשר תוקנו לא מכבר כדי להגן על שטחי המרעה הרבים באחוזה. היום לא ארחיק לכת ואחזור מאושרת יותר.
מיסטר הורציו צחק בקול ובמבטא באוורי אמר: "נסיכתי האהובה, יא, יא, והרי סוסתך כבר מאמש מוכנה עבורך..." אני מאוד מעריכה את עבודתו ואת יחסו הנפלא.
שמעתי הבוקר את אימא אומרת לרב המשרתים: "הואל למסור למשרתים במטבח כי את המרק יש להגיש רק אחרי סיבוב הצייד השלישי, ונא להקפיד על בגדים חמים ונוחים ובעיקר לבנים חמים עבור אבא".
לבי התכסה עננה קלה, כי לאחרונה אבא מתקרר בקלות, לכן אימא מאוד מקפידה על הוראות מדויקות למשרת האיש שלו ודעתה נחרצת בעניין.
25.6.1814, יום שבת
היום אחר הצהריים הגענו לבילוי נפלא בעיירה אקזוטית מאין כמוה. הנאה גדולה היא לכולנו, ונראה כי האווירה הבלתי מחייבת במקום גורמת לכל ידידנו התנהגות יותר עליזה מהרגיל, ולמחזרי הביישן סר אמיליו הצעיר להפשיר קמעה. יפה שהוא מגיע לכך לבסוף. הארגזים לפיקניק הגדול פורקו ונמצאים במרתף לניקוי ואחסון.
בשעת תה המנחה הוצבו על השולחנות קופסאות מהודרות של שוקולד "פורסט" בטעמים שונים, שהובאו במיוחד מהחנות בזלצבורג. חשה אני סיפוק רב באמת ובתמים וחדווה גדולה מאוד, לבי מתכווץ ומתרחב לסירוגין רק מהמחשבה שיצאנו מהעיר. בחדרי המשרתים הכול התרחש כבר מעלות השחר, ואנו השכמנו בשעה עשר. מיד עלתה במוחי המחשבה, כי תוכניות מסוג זה וההכנות המרובות עם ההמולה הנעימה המתלווה לכך גורמות לי לחשוב כמה בטוחים ומוגנים הם חיי ועד כמה הם נוסכים בי בטחון. הדהירה למרחבים הפתוחים בכרכרה היפה שלנו גרמה לי לשמחה ואמירת תפילה: אולי אפשר הדבר ולא נחזור מהר אלא נשאר לזמן בלתי מוגבל.
יש בי תחושה של שלווה ונחת, ומה נעימה לי המחשבה שגם ידידתי מיס אנסטסיה עם משפחתה תצטרף אלינו. ובהמלצתם האדיבה מתוכננת לנו ארוחת ערב בנוסח רוסי מהחצר הצארית, מלווה בשפע סיפורים אודות הקתדרלה על שם יסאק הקדוש, אשר בעיניה של ידידתי היא אחת ויחידה בעולם כולו והמרהיבה ביותר. לדעתי יופייה אומנם אדיר, אבל רק בסנט פטרסבורג. כמובן שעם מיס אנסטסיה לא כדאי ליצור חילוקי דעות בנוגע להוד וההדר של העיר שלה, כי בעיניה היא היפה בעולם כולו.
ארוחת הערב הבלתי רשמית הוגשה בסלון הירוק, וכללה אינספור מנות מרשימות אף יותר מהמקובל: מרק כרוב מסורתי הוגש כמנה ראשונה, הפירושקי הממולאים בבשר וכרוב בפריכות נמסה בפה היו חלק מהמנה השנייה, אחריהם מגוון סוגי קוויאר, דגים מעושנים מכל הסוגים, ירקות מוחמצים ושמנת חמוצה. שלל המעדנים שפיאר את השולחן גרם לכולנו אדמומיות קלה של התרגשות.
את השתייה החריפה למבוגרים הביאו המשרתים לספרייה ספונת העץ המכוסה מדפים עמוסי ספרים מיד ברגע בו התיישבו רום מעלתו הגרף בוריס יבאנוב ואשתו ליידי קטרינה, אך לא לפני שהצטרפו לחברתם כבודו הרם הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה יחד עם כבודם של אבא ואימא היקרים שלי. הדוכסית ליידי קטרינה העירה כי טיול ערב לאורך אחת השדרות היפות באירופה, בסנט פטרסבורג, הינה חוויה שעל כולנו לחוות בהקדם, ובמיוחד עתה כשכל הבניינים הרשמיים שוקמו אחרי פלישתו הרת האסון של נפוליאון. ובימים אלה, לדבריה, חובה לצרף לכך שייט בנהר כדי להשקיף בהנאה על יופייה של העיר הידועה כ"עיר ללא חשכה".
היא הוסיפה וסיפרה בהתרגשות כי רק לאחרונה הם הוזמנו שוב לכפר הצארים, לכבוד נשף האביב העונתי המתקיים כרגיל בארמון הצאר, לכבודו ובחסותו של כבוד הצאר אלכסנדר הראשון אדמומיות פשטה בפניה בתארה את יופיו של האולם בכניסת השמש דרך החלונות הגבוהים. קרני השמש הצפונית נשברות בדרכן באין ספור מראות המחזירות שוב את האור דרך אבני הענבר ומהם לעולם הפתוח. כמו כן תיארה בהתרגשות את הגנים המטופחים ולצידן מזרקות המים הגועשות והפסלים המרשימים העומדים זקופים סביב.
אין ספק כי סנט פטרסבורג נותנת תחושה של נצח שלא נגמר לעולם. לקראת סוף הארוחה הוסכם על נסיעה לסנט פטרסבורג לחגיגת שבעים וחמש שנה להיווסדה של האקדמיה לבלט, וחברתי מיס אנסטסיה חייכה אלי מאושרת ואני בניד ראש הסכמתי איתה.
26.6.1814, יום ראשון
היום מתוכנן לנו הטיול הגדול ברגל וברכיבה, וככל שנעשה יותר כך נהנה יותר. האגמים מעוררים בי תחושה טובה, ותמיד מסירים מלבי חרדות ודכדוך המעכירים את נפשי ללא סיבה נראית לעין.
יש הרבה יופי והרמוניה בשמים מעל ובמים סביב.
היום לבי מלא אהבה ותחושה זו גורמת לי להיות אדיבה, נדיבה וחביבה כלפי כולם, ולחוש צער וחמלה על כל אדם המאושר פחות ממני.
התנהגותו של מיסטר אמיליו, מחזרי הביישן, בהחלט מאוד שונה. אני מאמינה כי נוצר קשר טוב בינינו, ומיס אנסטסיה אומרת לי בחשש קל: "ראי, מיס לוסיאנה, עד לאן זה הגיע"...
ואומנם, היא לא רואה בעין יפה את בחירתי להיות במחיצתו, ולא מנסה אף להכחיש כי דעתה עליו לא הכי טובה.
נכון, אופיו נקבע על ידי אביו המכונה בחיבה "הג'נטלמן חמור הסבר", כמובן לא בפניו, והוא מצפה מבנו לגדולות ועל כן מתנהג בקפדנות יתרה כלפיו. חוזר ואומר לא פעם כי "אין לסמוך על הלב על מנת שיוביל אותנו לכיוון טוב ומתאים, אלא יש לסמוך אך ורק על הראש".
הנה, היום לפנות ערב אמר סר אמיליו הצעיר בהיסוס קל ובעדינות שלא תאומן: "מיס לוסיאנה, התוכלי לכרוך את זרועך בזרועי והרשי לי ללוותך לטיול קצר".
הלא יאומן התרחש!
כן, האביר הצעיר אמיליו מתבגר ומפתיע את עצמו, זאת בניגוד לדעותיו של אביו הקפדן במיוחד בכל הנוגע לקוד התנהגות שמרני ולקרירות מאופקת. מניחה אני כי יהיה על אביו לצפות מבנו לכמה שינויים בעתיד הלא רחוק...
27.6.1814, יום שני
האיגרת נמסרה לי והונחה על שולחני מיד אחרי ארוחת הבוקר, וזו לשונה: "מיס לוסיאנה ברכות!
עלמתי המכובדת והמקסימה, האם תוכלי לומר לי למי אני חייב הכרת תודה על היכרותנו? מצפה אני בכיליון עיניים לחברתך. מסיר אני את כובעי לכבודך ופותח את מחשבותיי. מצווה עלי לשים רטיות קרות על לבי הבוער, כי ירית את חץ החיבה לעברי כמו צלף מאומן – חד וישר לתוך מרכז לבי. מצפה אני בעונג רב לפגישה מחודשת של משפחותינו, הכול כדי לשוב לראותך ולהביא לך את מנחת חיבתי באופן אישי.
מודע אני לכך כי אין זה מקובל להפגין רגשות אינטימיים בעוד אנו צעירים כל כך, לכן מפאת כבודך אין אנו שוהים ביחידות. והרי איגרת אינה נחשבת בחזקת אינטימיות, ונותנת היא אך ורק את המילים ורחשי הלב הראויים לך.
מניח אני כי חוטא אני לכללי הנימוס, אך אנא סלחי לי כי גדול הרומנטיקנים אני ורבים הם געגועיי. געגועים אלה אף דוחקים בי להמשיך לכתוב לך למקום בו נופשת משפחתך.
מבקש אני את רשותך לשהות במחיצתך מחר אחר הצהריים לתה מנחה, בפיקניק אשר ייערך באחוזת הנופש. משפחתי, אבא היקר הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואמי האצילה ליידי טילדה מתעתדים להגיע בשמחה אליכם.
בכבוד רב,
צ'רלי הצעיר המעריץ".
מיס אנסטסיה העירה לי בשעת טיול הבוקר שלנו כי אומנם מיסטר צ'רלי הבן מצטיין בעדינות ובכתיבה נאה של הבעת רגשות, ומר בירניו פונטי בן השבע-עשרה לא מבזבז מילים מיותרות, ועוצמתו ברורה ללא מילים חלקות בפיו. אך אל לנו לטעות, כי לה הם נראים מסוכנים באותה מידה למרות היותם צעירים למשפחות מכובדות ומיוחסות .
מיס אנסטסיה הוסיפה בסבר פנים רציני, בנעצה בי את מבטה החודר, כי היא דוגלת בהסתרת רגשות ומאמינה כי אני עלמה תמימה מדי היות ומעולם לא חוויתי נזק הנובע ממנהגים פוגעים.
הלהט בו נאמרו דבריה, למרות צורת המילים העדינה בפנייתה כלפיי, גורמים לי הרהורים נוגים.
כן, מיס אנסטסיה משתנה ויש ונדמה כי היא אינה יכולה לשאת הנאות פשוטות. כך זה נראה בעיניי לאחרונה. רצינית היא מאוד בציירה את הנוף על הבד, ואותה ראייה משתקפת אצלה גם על החיים. לכן עלי להתייעץ בהקדם עם אימא: כיצד עלי להתענג על ההנאות המתרחשות בעונת החיזורים?
30.6.1814, יום חמישי
הכרת טובה גדולה מפעמת בי על חיי המוגנים. שמחה אני עד מאוד כי יש דברים אשר לעולם לא משתנים. הנה, מביטה אני סביב המקום המדהים בו אנו מתארחים. זוהי עיירת נופש הנאחזת בקצה צוק ושוכנת למרגלותיו של הר. לב האגם מארח ברבורים גאים, אשר נעים בהתמדה ובשקט אצילי.
מנגינה התנגנה לתוך לבי כאשר חצינו את האגם בסירה, ולפתע פרצו לטווח ראייתי מפלי מים אינסופיים והאופק התמלא אדים.
מיס אנסטסיה יושבת לצדי סמוקה ונפעמת, אך מגלה קוצר רוח לשוב לכן הציור שלה. לאחרונה "הראש שלה לוהט באופן אמנותי", כדבריה.
לשוט במורד האגם בעקבות השמש זוהי ללא ספק דרך טובה לביטוי אדיר של רגשות, ואכן ידידתי ואף אני, כל אחת בתחומה, שואבות את השראה מהיופי סביבנו.
מוזר, חשבתי שהדרך במורד תיקח אותנו למקום אחר, חדש ושונה, והנה היא הובילה אותי במחשבות למוכר, לטוב ולמוגן.
מרחוק שמעתי את אבא לוחש לאוזנה של אמא: "האם את זוכרת איך זה להיות צעירה, וכיצד רצית לבחור את החלומות שלך לבד?"
מרחוק הבחנו ברום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית עם בנם סר בירניו ובתם מיס אן ההדורה כתמיד, יורדים לחוף והמשרתים קושרים את סירתם למזח.
העלם הצעיר, מר בירניו בן הדוכס, אשר נראה נאה אף יותר מתמיד ולבוש באופנת העיר האחרונה, לא השתהה ומיד קד את קידתו היפה וחיוך רחב האיר את פניו בהגישו לי פרחי בר יפיפיים. מיס אן, אחותו היפיפייה לכל הדעות, חיבקה אותי קלות. יש לומר שזו משפחה היודעת כיצד לברך לשלום.
משפחתו של הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ירדו מסירתם החדשה והמפוארת בצורה מהירה ביותר, כאנשי ים מיומנים.
לאחרונה סר שירל בעל העיניים החודרות עורך שיחות מעמיקות בנושאים רגישים עם מיס ליזי – אחותו וידידתי הקרובה. ומשפחתו של הדוכס הגדול שוגון פון זיך כבר היו ערוכים תחת השמשיות.
רום מעלתו הגרף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה נחו במרחק כמה צעדים מכולם, נופפו לשלום וחיוך נסוך על פניהם. חיוך המיועד לבתם מיס אנסטסיה ידידתי.
הסלים המלאים כל טוב לפיקניק הגדול הורדו לחוף וסודרו בשולחנות על ידי המשרתים. התה השחור נמזג במיומנות ובצורה אלכסונית ואיטית לספלים המעוצבים. הקנקן מחרסינה, אשר עמד במרכז השולחן, דמה לאגרטל פורצלן צרפתי של זר פרחי בר מעוצבים. לגמנו את התה באיטיות וטעמנו קוביות שוקולד "פורסט" בטעם פירות יער, אשר הוגשו עם כריכים זעירים ועוגיות חמאה. וכמובן ריבת תפוזים האהובה על כולנו, אשר הוכנה בחודש ינואר האחרון. לפתע התעורר בי רצון עז לשתות חלב שמנת ולהיות שוב ילדה. חשה אני סיפוק רב באמת ובתמים וחדווה גדולה, כי למרות שלכולם יש ציפיות גבוהות ממני, לי יש רעיונות ומנגינה משלי. יודעת אני בתוך לבי בבירור כיצד עלי לבחור את החלומות שלי. לכן רוכשת אני הכרת טובה גדולה לאבא על כי אהבתו ותמיכתו בי לעולם לא משתנים.
כאן עלי לומר מאוד ברור כי אוהבת אני לא פחות גם את החזרה הביתה, לשגרה הברוכה, ולעולם איני שוכחת את זיכרונה הענוג של החוויה אשר חוויתי, ועל ידי כך מאפשרת לעצמי לשוב ולמצוא בה עניין.
הפעם החוויה חדה מאוד. הבילוי ממנו אנו נהנים מעורר בי מחשבה של הכרת טובה
ושמחה גדולה עם מעט חרדה לבאות, בראותי את השינויים הקטנים
.
20.7.1814, יום רביעי
בוקר שקועות מחשבותיי סביב אירועי אמש – במהומה אשר נוצרה בעקבות מעשה בו הייתי הכוכבת הראשית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 9- תהנו-עד עמוד 105 סופרת
.
20.7.1814, יום רביעי
בוקר שקועות מחשבותיי סביב אירועי אמש – במהומה אשר נוצרה בעקבות מעשה בו הייתי הכוכבת הראשית.
האירוע המדובר התרחש בשעת ארוחת הערב, וכל השיחה נסבה אך ורק על אופן התנהגותי. מדובר ביוזמה אישית שלי (כמובן בהסכמתה של מיס סוזאנה), בה התנדבתי לקחת על עצמי את הכנת המנה האחרונה לקינוח בארוחת הערב, כמובן לא ארוחה מאוד רשמית וללא זרים או אורחים... עשיתי כמיטב יכולתי, אבל גיליתי בתדהמה כי גם לכך נחוץ כשרון, ואני כפי הנראה לא ניחנתי בו. הייתי בטוחה שזהו ענין של מה בכך, וטעיתי!
בזמן הארוחה רציתי לברוח לחדרי ולהיעלם מרוב מבוכה, שכן המנה אותה הכנתי לא הייתה ראויה למאכל.
לפחות התותים הטריים והעסיסיים היו ראויים למאכל, כנראה בגלל שלא אני טיפלתי בהם אלא מיסיס ארוסה שהביאה אותם מהשוק.
אבא צחק ואימא חייכה, ורק עיניי התמלאו דמעות.
בהגיעה לחדרי עודדה אותי אימא: "לוסיאנה שלי, למרות הכול אני מרוצה מהניסיון שלך". היא הדגישה וחזרה ואמרה כי יש לכך חשיבות גדולה, ורק על ידי התנסות תינתן לי ההזדמנות להבין שבת אצילים גם אם היא חכמה מאוד לא בהכרח מתאימה ומוכשרת לכל מטלה בחיים, וכשלון בעיקר חד פעמי לא צריך להרוס שום רעיון בעתיד.
אבא הוסיף ואמר כי עלי להשתדל לחיות את החיים כמו תרגיל אימון של קליעה למטרה: לא תמיד פוגעים, ובכל זאת יש לנסות עוד ועוד. כי לא חשוב אם מנצחים או מפסידים, חשוב איך משחקים!
מיס סוזאנה ליטפה אותי לפני השינה, אמרה אתי את תפילותיי ועודדה אותי כי אל לי להיות במצב רוח רע להפך: עלי לדבוק בדברים בהם אני טובה, וכך יהפכו חיי להצלחה.
מרחוק שמעתי את שעון האורלוגין עונה לדבריה ב"גלינג גלינג טיק טק".
4.8.1814, יום חמישי
חשוב מאוד עבורי להקפיד על דיוק מרבי בכתיבה... לפחות בכך אני עונה מעט על הציפיות המתבקשות ממני – להיות מסודרת ועקבית, ולפתח את האהבה הרבה הקיימת בי לכתוב ללא הרף. לאחרונה חשה אני כי יש מתח רב ביני ובין ידידתי אנסטסיה, ולעתים תוהה אני בעקבות השיחות איתה האם שייכת אני לנורמות המקובלות בחברה של זמני. אמש היא אמרה לי בתרעומת גדולה:
"מאיפה יש לך האשליה שאת יכולה לשנות את הגורל? כיצד זה את מתעקשת כי תכונות של להט ועוצמה עם עדינות מרבית יתנו לך את כל תשומת הלב הנחוצה לך?"
נכון, בהתבונני סביב בכל התוכניות הנעשות לגבי עתידי מבולבלת אני מעט, כי מקננת בתוכי תחושה שהזמן המתקתק בשעון הוא אחיד – שייך להווה, התקיים בעבר או יהיה בעתיד… מצב רוחי מהורהר ואני חשה תחושות שונות ומאוד פילוסופיות.
18.8.1814, יום חמישי
ושינגטון עיר הבירה נכבשה על ידי האימפריה הבריטית!
משכן הנשיא בוער!
כבוד נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון וליידי דולי מדיסון אשתו הצעירה והמרתקת ברחו מביתם. לא עזרה להם כל ההשפעה העצומה וכל היוקרה. למזלם הצליחו להציל את תמונת הנשיא הראשון, ג'ורג' ושינגטון.
כך נכתב בכתבה המהללת את המעשה כהישג אדיר, ומפנה מאוד מכריע של ההנהגה בלונדון.
אמש שוחח אבא עם כבודו הרם שוגון פון זיך בחדר הספרייה, ושמעתי את אבא מעיר כי זה אותו הנשיא הזכור לו עוד בהיותו שגריר ארצו בלונדון, ותמוה בעיניו הכיצד תפקידו כשגריר עיצב אותו כהלכה ושלטונו כנשיא שיבש דבר מה בהתנהגותו. לאחרונה קורים דברים מעניינים מדי יום. מרגישה אני כי נוצרת בי פתיחות המפתיעה אף אותי, והדבר נובע מקריאה מרובה בספרות יפה ובעיתונים הרבים המונחים סביבי. שוב נכנסתי ל"דיכאון מחשבתי" אחרי חלום רע הלילה, למרות שאין לי על מה להתלונן בשנה זו – היא העניקה לי המון וגרמה לאישיות שלי להתחזק.
הגעתי למחשבה זו בעקבות הבנה עמוקה אותה רכשתי באמצעות קריאה יומיומית ומיומנויות כתיבה אינסופיות.
לפני שבוע קיבלתי רשות לנגן בפסנתר הכנף השחור, שהוא הרבה יותר מהודר מהקודם, לצורך אימוניי היומיומיים.
לאחרונה מצליחה אני לנגן ברמה סבירה, וכך מנעימה את זמננו בימי ראשון אחר הצהריים או בערבים. הנגינה מעניקה הנאה לכולנו – למשפחה ולחברים קרובים המתכנסים פעם בשבוע. "ערב תרבותי נחוץ לכולנו", מדגישה אימא ומקפידה על כך מאוד!
מחשבה זו מעודדת אותי וגורמת לי לשמחה גדולה, ולפתע ה"דיכאון המחשבתי" הופך קל יותר.
מיס אנסטסיה אומרת שאני קצת מגזימה ברצון להצליח, אבל נראה לי שהיא לא מבינה גדולה בתשוקה המפעמת בי שבאה מתוך הנשמה ומפזרת את המילים על הדף. הרי זה אינו דומה לאמנות הציור אשר בה היא אמנית טובה ממני. עבורי המילה היא כמו שער זהב דרכו אני פוסעת ומתמלאת רעיונות אינסופיים.
ואולי היא צודקת? הייתכן והמקום אשר אליו אני שואפת לא קיים או מציאותי?
כתיבה עבורי היא כמו האין סוף ברקיע הזרוע כוכבים נוצצים, יש בה שביל ארוך של צלילים ההופכים לאותיות העולות ויורדות ולפתע פורצות מתוך הרגש השרוי בתוכי.
זוכרת אני כי רק לפני שנה חשבתי עד כמה זה קשה להיות תלויה במיומנות היוצאת אך ורק מתוכי, כמו נגינה, בה הכול תלוי במיקוד וריכוז עצמי. לעומת פעולת הריקוד, בה יותר קל לי לאפשר לעצמי לבטא את רגשותיי העזים דרך תנועות הידיים ורקיעת הרגליים בשלל של סגנונות אישים המשתנים ללא הרף, שלי ושל בן זוגי, ובכך לאפשר לעצמי מצב בו אני לעולם לא לבד ביצירה. לכן נראה היה לי כי יותר קל לרקוד וכך להמריא גבוה ולהוציא מעצמי את הטוב שבי.
היום לא קשה לי לכתוב ואני מאוד רוצה להצליח. פשוט יהיה עלי לחבר מילים בהתלהבות המתאימה לאופיי.
אני מאמינה במילה הכתובה... יש בה כוח, עוצמה, עומק והרבה מנוחה ללב. היא כמו קסם: מכשפת. ותמיד מעודדת אותי לזכור כי אלוהים אוהב אותי שם למעלה!
"22.8.1814, יום שני
רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי רוזמרי חוגגים ברוב פאר והדר לבתם העלמה לוסיאנה הדוכסית הצעירה את יום הולדתה הארבע עשרה. הנשף ייערך באולם הנשפים למשפחת אדלר, לכבודה של בתם האחת והיחידה המעניקה אושר לחייהם.
הרקדנים מהשורה הראשונה, והגיעו במיוחד מווינה.
הלבוש רשמי ומהודר כיאה".
ההזמנות נשלחו לכל ידידינו היקרים, ואני מאושרת עד מאוד שהטכס הקבוע חוזר על עצמו שנה בשנה.
האולם הענק כוסה במראות אינספור – נברשות זהב זוהרות באור נרות, המאירים את הכול כמו ביום שמש זוהר בזיו והילה עדינה.
רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה עם בתם מיס אנסטסיה ידידתי הופיעו הראשונים.
רום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית נראו מאוד מחויכים כאשר רום מעלתה הניחה את זרועותיה על כתפי בנה סר בירניו, והדוכס הגדול חיבק את מותניה של בתו מיס אן הצעירה. כך הם נכנסו וכמה דקות לאחר מכן ביקשו להגיד למיסטר הורציו, ראש הצוות המסור שלנו, שעליו לדאוג לכך שיובילו את הסוסים העייפים למנוחה בביתנים המפוארים וידאגו להשקותם היטב.
הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה הגיעו בחברת התאומים צ'רלי ושירל ובתם המקסימה ליזי, נכנסו ברעש גדול בהשאירם מאחור לטיפולם של המשרתים את הכרכרה החדשה המפוארת מאין כמוה ואף את חיית המחמד שלהם .
כבודו הרם שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה היו כבר בחדר הספרייה לצורך שיחת עסקים, ומרחוק נשמע המשפט האהוב והחשוב ביותר הנשמע בכל שיחה: "הכי חשוב השגשוג הכלכלי, כמו במצב הקיים כיום, המתרחש בעקבות שיתוף מלא אשר מביא את ההצלחה המדינית לכולנו".
מרחוק שמעתי קולות נוספים, לא מוכרים – ג'נטלמן כבן חמישים במבטא הולנדי כבד התערב בשיחה: "הכלכלה תלויה כיום גם בייבוא תבלינים מהודו המערבית". אבא הוסיף בקולו השקט, בפנייתו לשוגון פון זיך, "אכן, אדוני המכובד סר יוהאן כגן המכובד צודק בהערתו כי לא רק הטכנולוגיה נחוצה לנו כדי להצליח". בהיותי עסוקה בהקשבה לשיחה, לא הבחנתי במיסטר אמיליו הצעיר אשר צעד לקראתי בהפתעה נעימה, ומיד הוסיף לידיעותיי כי הג'נטלמן המעורר את תשומת לבי הוא ממקימי בית הכנסת הגדול ואוחז באמונה שונה מאתנו, אך מיוחדת ומוכרת מאוד.
הנשף נפתח בצורה שקטה, ביטוי בולט לאצילות אשר שורה במשפחתנו ומותאם לכל כללי הטכס. מצפה לנו ערב בו נתענג על ריקודי העונה, והדוכס הצעיר מיסטר בירניו הבן מיד הפנה אלי את מבטו ואמר: "לכבוד יהיה לי להזמינך לריקוד בנוסח דרמתי לכבוד יום הולדתך. האם תשמרי לי גם את הריקוד הבא אחריו?"
מיסטר אמיליו שולט במזגו יתר על המידה, לעולם לא נכנע לרגש ותמיד שומר על קור רוח – נכס מאוד שימושי אותו ניתן להציג לראווה בעסקים ודיונים – נשאר לעמוד נבוך למרות הנאמנות שלו כלפיי ואחרי שהביא לידיעתי פיסת מידע כה חשובה. כן, התנהגות מנומסת וטובה פותרת חיש קל כל אי-הבנה...
רק מאוחר יותר, בצאתי לשאוף אוויר בחברת מיס אן, הזמין אותנו אמיליו לטייל מעט בשבילי הגן כדי ליהנות מהמרחב בפרטיות מקובלת. אכן, סיום מפואר לאירוע הנוצץ של השנה.
26.8.1814, יום שישי
התעכבתי רק לרגע כדי לנקות את המכחולים שלי, ואז ירדתי לארוחת הבוקר. חשבתי לעצמי שאני חייבת לטפח את הרישומים שלי ולעשותם יפים יותר משניתן למצוא בדמיוני.
אם כי יש מקומות מסוימים בהם לא ניתן לשפר באופן מלאכותי, לכן אניח להם להישאר דומים יותר לטבעי למרות שצבע בוודאי היה מוסיף להם חן. בנות אצולה לא מציירות ללא הפסקה וממלאות כך את כל זמנן ואת מרבית שעות הבוקר... כן, לעתים מזגי מאוד סוער ובוער בתוכי הרצון לנסות הכול.
כבר קיבלתי הערה בשל כך, לאחר ששיעורי הבוקר הסתיימו ואני שקעתי בציור במקום לצאת לאוויר הצח שבחוץ.
הגן שלנו מלא פינות ישיבה מעוטרות צמחים ריחניים ועצים גבוהים, לכן נוהגת אני לשבת בחברה או אף לבדי, אם הדבר מתאפשר, לצפות וליהנות מהפרטיות. בדרך זו משקיטה אני את הניגודים השרויים בתוכי, בהביטי בשבילים המתפתלים החוצים את הגן באלכסון ויוצרים על בכך הרגשה כי למרות הניגודים נוצר מרחב והרבה עניין.
כך נודדות מחשבותיי לערב הנשף, אשר חלף יחד עם יום הולדתי.
מיס סוזאנה מהתלת בי, כי יודעת היא עד כמה עבורי זו אחת מההנאות הקטנות והחשובות – לשבת בגן הקסום של האחוזה.
מיס אנסטסיה, אשר הגיעה זה עתה, אומרת כי כל בן זוג אשר רקד בחברתנו פיתח סגנון אישי משלו, והביע חוש וקצב טבעי הטבוע אך ורק בו, אך כמובן חייב היה לשלבו עם נגיעה הכרחית במסורת. היא מוסיפה בנחישות כי לדעתה לא משנה עד כמה מרהיב הריקוד ומהנה הוא, תמיד יישאר כפנטזיה אישית של אותו הרגע. בעיניה הרקדנים האמיתיים הם הצוענים הזרים אשר יושבים בחבורה לצד הדרך, מנגנים ושרים לעצמם ומדי פעם קמים רוקדים ושוב יושבים. לדעתה אצל אנשים פשוטים כמוהם הכול מאוד רגשי בעוצמתו. בעיניי אין תשובה אחת לשאלה: כיצד לשמור על צעדי ריקוד אציליים הנשענים על המסורת, ועדיין לחוש באש הסערה ובקורטוב אקזוטיות.
הנה, אבא היקר שלי תמיד מכין את האווירה הנאותה, רוקד בראש מורם במהירות ועוצמה, ואתו אני חשה תמימות ורוך עדין, משוחררת מהסביבה או ממגע הכרחי במסורת. בריקוד שלי אתו נעה אני בין המקובל המאופק לבין שמחה פורצת, וכך מצליחה למצוא את האיזון.
לפתע מסכימה מיס אנסטסיה עם כל אשר אמרתי, ומאמצת את מחשבותיי באופן חסר תקדים.
כן, מיס לוסיאנה: אין תשובה אחת כיצד לרקוד את החיים, וכיצד למצוא את הכוח הנחוץ לכך...
17.9.1814, יום שבת
עריכת השולחן לטכס תה המנחה אהובה עלי במיוחד וזוכה להערכתי המלאה מאז ומתמיד. בעיניי זו אומנות יפה, תרבותית וחשובה מאין כמוה. תמיד הקפידו אצלנו על כל כללי הנימוס המתבקשים מכך והשייכים לנו כבני אצולה. מודעת אני לכך שייתכן מאוד וגינונים אלה לא נחוצים או לא הכרחיים למי שלא משתייך למעמד שלנו! במשפחתנו מסורת קבועה של ימי אירוח העוברים מדור לדור, והימים המועדפים הם ימי חמישי כל שבוע וימי שני אחת לשבועיים, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים.
עבור אימא אלו ימים משמעותיים וחשובים, והיא מקפידה לקיימם לפי כל הכללים.
לטכס מייעדים את חדר ההסבה המפואר, הסמוך לחדר האוכל הגדול, כשכבר בבוקר מוקדם מגיעה מיס מרי לכנף הדרומית ופותחת את הווילונות בצבע כתום-צהוב בהיר כדי לאוורר את המקום.
הנוף המשתקף מקומה זו דרך החלונות מקסים.
אין שמחה יותר גדולה אם מצטרפים אלינו אורחים רמי מעלה. ואם זהו להם הביקור הראשון בביתנו, כמובן ניתנת לכך תשומת לב רבה לפריטים המרובים ונעשה סידור מאוד קפדני של השולחן המרכזי.
מקומי כמובן אינו נפקד במידה וכלולים בהזמנה אנשים צעירים בני גילי.
בשאר ימות השבוע אני מעורבת באופן אישי בעניין הכנת הטכס עצמו, ולמרות שהוא פחות מחייב אני מאושרת כאשר יושבים אנו כמשפחה בחדר הכחול-פטרול אשר בכנף המזרחית, המשקיף דרך החלונות הרחבים עד לקו האופק ואף מעבר לו. מנסה אני להיות מועילה, כי באירוח לא רשמי ניתנת לי הרשות להעביר את ספלי התה בזהירות מרבית לכל הנוכחים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 9- תהנו- סופרת
18.9.1814, יום ראשון
היום הקפדתי במיוחד, וביקשתי מראש ממיס סוזאנה לאפשר לי לערוך את טכס תה המנחה לאורחיי הצעירים: מיס אנסטסיה, הדוכס הצעיר בירניו ואחותו אן הנרגשת, אשר כרגיל מפתיעה את כולנו בבגדיה האופנתיים,
מיסטר צ'רלי ואחותו מיס ליזי היפיפייה, השובה בקסמה את כל רואיה, סר יוהאן כגן הצעיר האקזוטי ומיסטר אמיליו.
מיסטר שירל הודיע כי נבצר ממנו להגיע כיוון שנשלח על ידי אביו לחופשה מיוחדת בלונדון, כדי ללמוד את הגישה החדשה הכיצד לא ללכת לאיבוד בחברת אנשים ברגע המכריע, וללמוד להתנסח נכון כדי לשחרר את הקדרות באופיו. כל זה נאמר לאבא אמש בספרייה, ואבא ציין בפני אימא כי הדבר אורגן כדי לאפשר לשירל להיות ראוי לכל הזמנה חברתית. לדבריו של אביו חש הוא כי נכשל בחובותיו כלפי בנו. התרגשתי מאוד למזוג את התה השחור במיומנות ובאופן אישי. המזיגה הנכונה ביותר היא בצורה אלכסונית ואיטית. הקנקן שנבחר לכך שייך לקולקציית הירושה של סבא וסבתא, כולו עשוי חרסינה עם זרבובית ארוכה המעוצבת בפרחי ורדים הגולשים לתוך ידית אחיזה רחבה ומבריקה.
כולנו לגמנו את התה באיטיות, וטעמנו כריכים זעירים מעוטרים בשורה דקיקה של עיגולי מלפפון ירוק מדיף ריח רענן.
השיחה אשר התפתחה בינינו הייתה תחת השראה חזקה של הדרשה המדהימה אותה שמענו הבוקר בכנסייה. הדרשה נסבה סביב ההבדל בין חושך ואור – מחשבות המעסיקות אותי לא פעם.
סר יוהאן כגן הצעיר, המרגיש בן בית אצלנו, הביע דעות מעניינות אף שאינו מגיע לכנסייה שלנו מפאת אמונה שונה.
הרגשתי הייתה טובה ורחשה בי אהבה רבה לשעה קסומה זו. בילינו בנועם עוד בטרם הקדימה לרדת החשכה וסגרה את אורו של היום, אף ניצלנו את האור הנותר ליציאה נוספת אל מתחת למרפסת.
בשעה קסומה זו ובאופן טבעי מתמלאת אני שלווה מופלאה הספוגה באור אשר בתוכי, ואינני זקוקה לשום פעילות נוספת.
אבל היום ההרגשה היא המופלאה ביותר, ונכון ציינה מיס ליזי בעדינות ובחן האופייניים לה: "שעות הפנאי מספקות הזדמנויות נהדרות ליחסים חברתיים..." תוך שהיא משפילה את מבטה כלפי מיסטר בירניו הצעיר האיטלקי. הערצתי מאוד את השינוי החל בה ואת אומץ ליבה.
בהחלטה משותפת הסכמנו על מועד לפגישה נוספת כדי לצאת לרכיבה.
הורצ'יו ידאג לכל הארגון.
אלה הרגעים בהם אני מרגישה הכי טוב ובעיקר שייכת כל כך!
5.10.1814, יום רביעי
בימים אלה שוהה מיס אנסטסיה ברוסיה לביקור מולדת, ולדעתי היא מאריכה את שהותה שם. עלי להודות שאני מתגעגעת אליה עד מאוד. אתמול היה מוזר לנסוע ללא חברתה של היקרה בידידותיי ולבקר בחנויות ספרים, מנהג אשר כה השתרש אצל שתינו ומהווה עבור כולנו תענוג רב.
אימא בקשה ממיס סוזאנה לקנות את הספר "עצות מעשיות לניהול משק הבית" של Becker. ספר מומלץ מאוד כבר יותר מעשרים שנה.
מיס סוזאנה, אשר לא מחמיצה חוויה מיוחדת זו, עמדה על כך שניסע ולא נחמיץ את "חדוות הנסיעה", כדבריה. לכן דיברה ודיברה על כך כל הדרך כדי להסיח את דעתי, למרות שהלמות גלגלי הקרונות על כביש האבן יצרו רעש עד שלא ניתן היה לנהל שיחה או אף להאזין לכל מה שהיה לה לומר, ולה תמיד יש מה לתרום לכל שיחה...
ברגע בו ירדנו מהכרכרה היא הגנה עלי מפני משב רוח חזק במיוחד אשר נוצר ברגע פה דרכו כפות נעליי במדרכה. מבחינתה לא יאה ולא יהיה מצב שבו חלילה אתלכלך בטיול אשר נועד כולו להנאה של אחר הצהריים.
אומר שוב ואחזור על כך בפליאה: יש בה כל כך הרבה התחשבות כלפיי, שתמיד מותירה בי את רישומה העמוק.
16.11.1814, יום רביעי
כותבת אני בקביעות ובדייקנות, ומעשירה אני את עולמי עד מאוד. אבא הודה באוזניה של אימא שיש לי כשרון כתיבה נדיר המחמם את הלב ומקסים את המוח, והעניק לי עט נוצה חדש יפיפייה ומיוחד.
אשר להרגלי הקריאה שלי: ספר המתאר את חייהם של אנשים עדיין מועדף עלי יותר מהכול. אבל לאט לאט נראים הדברים אחרת, ואהבת הקריאה שלי הופכת לצורך חשוב גם בהרבה נושאים אחרים. בקריאה טובה ומעמיקה יש הרבה השקעה בידע ולא רק התלהבות לשמה.
קריאה בספרי היסטוריה אשר הודפסו בפורמטים מאוד מהודרים תופסת מקום ראשון בחיי, ואני הופכת בהם שוב ושוב ומאמצת ללבי את חוויותיהם, ומתוודעת לגיבורים מיתולוגיים. מאוחר יותר מניחה אותם בזהירות על המדף רק כדי לשוב ולעיין בהם לפנות ערב, לפני ארוחת הערב הרשמית הנערכת בשעה שבע.
לאחרונה בולט מאוד המנהג החדשני לנסוע לחנויות ספרים, ממלא הוא בצורה משמעותית את חיינו ומקפל בתוכו חוויה עמוקה.
מיס סוזאנה לא מחמיצה חוויה מיוחדת זו, וכמובן מפנה לכך זמן. אנו מזמינות את הכרכרה לרשותנו לימי שלישי אחר הצהריים, בהתחשבות ביום החופשי שלה בשבוע.
בשהותה בעיר חווה מיס סוזאנה שלנו עונג שתמיד מותיר בה את רישומיו.
30.11.1814, יום שני
הנסיעה לחנויות ספרים היא חלק מאוד יפה בחיי ומאוד משמעותי לצורת הכתיבה שלי. אתמול אף הוספנו לכך מעשה היתולי למדי: רכשנו כרטיסי ברכה לברך בהם את מכרינו לקראת סוף השנה המתקרבת, ובנוסף הזמנו כרטיסי ביקור קטנים לי ולמיס אנסטסיה. זה קרה כי לא עמדנו בפיתוי כשביקרנו בכריכיה, מעשה אשר שפך נופך של שובבות על הטיול השבועי שלנו בכיכר העיר.
פרצי הצחוק שבקעו מתוך הכרכרה בדרך חזרה היו כה עזים עד כי הסוסים התרעמו והרעישו גם הם, וכך נוצרה המולה גדולה.
אשר לחברתי מיס אנסטסיה, אומר רק שיש לה המון ביטחון עצמי בקשר לידידות שלנו וביחסים המאפיינים את החברות שלנו. וכמובן שהיא חווה באופן מתמיד הרגשה טובה בכל עת בה היא מבקרת אצלנו.
אני תמיד מפנה לה זמן ומקדישה לה תשומת לב מלאה כשהיא זקוקה לכך, יש יתרון עצום בכך שאנו מתראות כה הרבה ויש לנו המון נושאים משותפים, ובמיוחד שמחה אני על כך שהיא מתגוררת לא מאוד רחוק מאתנו – מרחק דהירה מהירה של שעה קלה. והרי זו תמיד הרגשה נפלאה להזמין כרכרה ולרתום את הסוסים לכיוון שלה, לסובב את שורת העצים ולחצות את הדרך בדהירה קלה סביב לכיכר המקושטת והיפיפייה שבשדרה, וכבר להיות יחד בהנאה גדולה. בבוקר יום ראשון, עם הנסיעה שלי אליה אחרי טכס התפילה, חודר האור פנימה מבעד הווילון ומגיע עד כפות רגליי, וכולי ציפייה קצרת-רוח והתרגשות.
מודה אני על המראות בצדי הדרך, כי אין תחושה יותר מרגשת מהפסלים העתיקים הניצבים מנגד, המשפיעים עלי ויוצרים בי מחשבות עמוקות המציתות את דמיוני. כל נסיעה היא גם חוויה עבורי וגם חומר כתיבה לשעות הערב...
יש בינינו הבנה מופלאה והיא יודעת שתמיד תקבל ממני תשומת לב בשפע.
ומה באשר לי? עבורי נותנת החברות כוח רב ורעיונות טובים וגדולים, למרות שלעתים בודקת מיס אנסטסיה את רעיונותיי ובולמת מעט את מעופם של חלומותיי. לא נורא!... לעתים חשוב לקבל מעט איזון מחברה! לא?
מכל זה מסיקה אני כי עלינו להיות אחת לשנייה תמיד, כדי להמריץ ולהתחדש.
4.12.1814, יום ראשון
היום בהגיענו הביתה הרהרתי רבות. היה זה לאחר ביקור נימוסין אצל כבודו הרם הרוזן שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה ובנם אמיליו.
חל שינוי באמיליו. אולי שינוי קטן, אך הוא תורם המון לאווירה הנכונה. אומנם בשוחחו אתי היו מעט הערות על עניינים רציניים, אבל הוא הפגין חיוך יותר רחב ואף צחק בקול בהפגינו חוש הומור בספרו לפתע בדיחה טובה.
עדיין אין אני חשה כל חיבה מיוחדת לעלם זה, אבל השהות בצורה זו הייתה נעימה הרבה יותר. אני רואה בשינוי תוצאה של נסיעתו לאיטליה בהמלצת אביו. אכן, אביו הדוכס הגדול מיסטר שוגון פון זיך בעל הדעות הקיצוניות יכול לעתים להפתיע!
ביושבי בכרכרה, בהביטי דרך הווילון לכיוון השמים, שמעתי את הלילה לוחש את מילותיו הנפלאות ונושא אותן על כפיו למרחקים. ראיתי את הנרות זוהרים, ומבעד הסדק ראיתי את השנה החדשה.
יודעת אני עד כמה אני זקוקה להפוגה קצרה כדי להרהר בכל הקורה אתי.
אושרי גדול ופורץ מתוכי החוצה וחודר לתוכי פנימה. מזגי הסוער נעשה מתון יותר, ומתפתחים בי רגשות כמו עדנה וסבלנות רבה יותר אף לאמיליו. אין לי ספק שאלו מחשבות טובות שיביאו למעשים טובים. אני עלמה צעירה ויפה הרוצה להושיט ידיי לעבר החיים החדשים העומדים מולי, אולי מעט מבוישים אבל מאוד ברורים ובהירים.
23.12.1814, יום שישי
החיים דומים לארבע עונות השנה – משתנים ומתחלפים. האם אנו מבינים את מלוא משמעות הכוח או ההשפעה שיש לנו על אחרים?
הזמן נע ממצב של קור לחום בדרך מעט רטוב, מעט יבש, לא ברור, ואת הכול מחברת זיקה של הדדיות, התלויה ומחוברת על גשר לא תמיד יציב. דומה הדבר בעיניי לנגינה בפסנתר בליווי שירה אדירה באולם האופרה, שילוב רצון האדם ורגש אדיר היוצרים את הטוב ביותר.
הבנת ההיסטוריה משפיעה עלי ויוצרת בי מילת תודה. הנה הנוף הנשקף מחלון חדרי המוכר והידוע – מרחוק רואה אני גבעה עם עצים בקצה הנהר הנושקת לגשר עץ ישן עבה וטוב.
יום אחר יום בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר מזג האוויר מאפשר, מביטה אני בעיניי הכחולות החוצה ומיס סוזאנה מחבקת אותי. בדמיוני נעמדת אני קרוב מאוד מתחת לגשר בצלו של עץ עתיק, וחולמת חלום בו קוטפת אני הזדמנויות הנופלות מהעץ לתוך זרמי המים. לעתים, כאשר מרחיקה אני מעט את מבע עיניי מעבר לשמים ופורסת כנפיים בעקבות הרוח, שומעת אני כיצד שריקתה וקול צחוקי יוצרים אקורד מנצח.
התשוקה והמרץ שלי גדולים והחיים מאתגרים אותי ללא סוף, ולעתים אני חוששת מרצונותיי. בעיקר מאותם דברים המובילים אותי קדימה!
יש בי המון אש פנימית ואני משחררת זיקוק בודד רק מפעם לפעם, יש לי יותר שאלות מתשובות, ואני תוהה נרגשת ומעט מבוהלת מהעוצמה המפעמת בתוכי.
כן, לעתים העוצמה מאוד מתישה!
. Luciana
פרק 10
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 10 כולו- סופרת
פרק 10
עין לציון צופיה
יום רביעי, ה-10.1.62
שנה חדשה ברוכה הבאה…
חורף. בחוץ יורד הגשם כמעט רוב שעות היום, אבל אני מרוצה כי טוב שבכל עונה מזג האוויר שונה. כיף לכתוב הרהורים ולחשוב מחשבות כשגשם משתקף בחלוני . רות ואני חברות הכי טובות מזה חודש וחצי, והיחסים בינינו פשוטים. אני מקווה שנהיה חברות טובות כל ימי חיינו. אפשר להגיד שחיות אנו בשלום את החברות שלנו, גם אם פה ושם יש פגיעות הדדיות מאוד קלות. זה נראה טבעי בעיניי, הרי אנו בני אדם אז איך אפשר בלי צרות בכלל או תקלות קטנות? לאחרונה היה עוד ניסיון להפריד בינינו, הפעם של תרצה. כמו שורה ארוכה של בנות היא ניסתה להתקרב לרות, ובתחילה מאוד התרגזתי מחוסר ההבנה של רות ורציתי פשוט לצעוק לה ולהגיד: "האם את מוכנה לוותר?"
אבל התיישבתי, שתקתי וחשבתי – למה לי? החלטתי לנסות להסביר לה בשקט שהיא מזלזלת בדבר הטוב שיש לנו, וכתבתי לה מכתב מפורט על תרצה ושאיפותיה. ואכן היא ענתה שלעולם לא תזלזל בי והיא אוהבת אותי, ותרצה לעולם לא תצליח. המכתב שלה נוגע ללב גם בתוכן וגם מנוסח יפה, ויש בו אמת חשובה וטובה: רות לעולם לא תבגוד בי, נועדנו אחת לשנייה.
סוף סוף הגענו למצב שכל הכיתה יודעת שאנו חברות, וגם בתנועה זה כבר ברור לכולם. יש בכל זאת כאלה שלא מקבלים את החברות הזו, אולי בגלל שאני זרה והיא צברית.
נדיה סיפרה לרות ולי שתרצה בפירוש אמרה שהיא רוצה להפריד בינינו, ועכשיו שתינו יודעות את האמת.
קיבלתי תעודה די טובה, בחשבון טוב מאוד וממוצע טוב.
יום ראשון, ה-4.2.62
בצר לי אכתוב, למרות שנשבעתי שלא אכתוב יותר על קשיים ובעיות עם רות, היא קרעה את לבי וזלזלה בו!
כותבת אני כאן בלי להחסיר את האמת הרעה, כי יש לי כל כך הרבה רגעי בדידות בארץ ובחברות הנפלאה הזאת חשבתי כי אמצא הקלה. מבחינתי אלו הצעדים האחרונים להילחם על שתינו. אחרי כמה חודשים של ידידות אנו מתחילות לריב מחדש. האם הפעם זה הסוף? לא!
רות מזלזלת בי מאוד, לא שומרת על סודותיי ואני יודעת שחברות אמיתית היא נאמנות אחת לשנייה. כה האמנתי בה!
אני תמימה. העוגן היציב שלי בארץ אכזבה אותי. לא נראה לי שאבטח שוב בחברה אחרת.
ראיתי את הסרט "החיוך שבלב", ולמדתי המון על יחסים טובים ואמיתיים.
יום שני, ה-5.2.62
ביום שישי ייסע כל הגדוד לגן שמואל, למפגש של קן חורשים וקן להב שיתארחו בקיבוץ, וקן דביר ונחשון יבואו להיפגש בחולון. הכול יעשה תוך הכרות אישית ובילוי זמן משותף. אני אמורה לנסוע רק בתנאי שאלך לרופאת שינים, ואני אלך למרות שאני מפחדת מהמכונה הקודחת בפי.
חשוב לי נושא התנועה, במיוחד כי בחרו אותי ואת הרצל לדגלנים דווקא בחודש של התנועה לציון גדילה ושגשוג – 215 חברים!
התחרות בין הגדודים החלה. היא תהיה על הופעה,דיוק, תלבושת וניקיון, והגדוד שלנו מוביל בעיקר כי אנו גדולים מספרית. לגדוד של אחות של רות מגיעה ברכה מיוחדת על ארגון ילדים בשכונת תל גיבורים לפעילות בונה, ותוך תקופה קצרה מתוכנן לקום שם צריף. השתתפנו בדיון שנערך בקן של התנועה המאוחדת על מטרות החינוך בתנועות הנוער. הוויכוח גלש מהנושא העיקרי ולא פגע במטרה, וגם הרמה לא הייתה מי יודע מה. אבל לנו, הנאמנים של השומר הצעיר, היה הרבה מה להגיד ולהשפיע בצורה עניינית על תנועות אחרות.
ועכשיו לשאלה הגדולה שמופיעה החודש בדף ההפצה "השמעת?" – החוק צודק או לא? האם אתה מחייב או שולל את הממשל הצבאי? עם מול עם? נקווה שנושאים אלה יהיו מסמר הדיונים החודש בתנועה.
יש לי דעה אבל בדיונים לא תמיד אני זוכה להקשבה רצינית, אולי כי עדיין בולט מאוד המבטא הזר אשר בפי.
יום שני, ה- 12.2.62
אני שבה וחוזרת ליומני, כי בצר לי אשפוך כאן את אשר על לבי הכואב. רגשותיי מעורבים. במשך השנתיים של בניית חיי בארץ רגשותיי נעים מהקצה לקצה, ואולי אם אכאב מספיק ואוציא מלבי את המושג של "חברה הכי טובה" יוטב לי. אבל עד מתי? זאת לא אדע ברורות!
בכיתי הרבה כדי שהוריי ירשו לי לנסוע לטיול היום ומחר לגן שמואל. רציתי להיות עם כולם ולא לבד עם עצמי. אפילו הלכתי לרופאת שיניים למרות שאני כל כך מפחדת, אבל לא היה לה זמן לקבל אותי, לצערי. חושבת אני שאדם הוא מאוד בודד ברגשות ואף אחד לא מבין לנפשו, אפילו הכי קרובים לו – משפחה והחברה הכי טובה. כנראה זאת דרכו של עולם!
האמת שאינני יודעת בדיוק מה מעיק עלי, אבל ברור מאוד שלבי רוצה משהו, עוד לא ברור מה. כנראה שהספרים והסרטים מאוד משפיעים עלי הם ולא אחרים מבלבלים אותי, כי אחרי קריאה בספר לבי מתמלא עצב והמון מחשבות על החיים. גם בשומעי מנגינה או שיר לבי מתמלא בהמון געגועים נוגים.
האם אני כה חלשה שאינני מסוגלת להתגבר על תחושות קשות?
האם ילדים אחרים לא מרגישים געגועים, ואם כן איך הם מתגברים על הכול?
למשל רחל כהן, לפעמים אני מקנאה בה עד מוות – לו הייתי יכולה להיות חצי ממנה כבר היה לי טוב, לראות אותה רגועה ומאושרת לפחות כלפי חוץ ואפילו בתוך תוכה היא משתדלת להרגיש טוב.
אניני יודעת מה קורה אתי וזה לא צחוק!
הפעם אני כותבת בדעה צלולה ונבונה. מאוד כאב לי הסירוב של הוריי לתת לי לנסוע לטיול לגן שמואל עם כולם. על מה ולמה אני מתאמצת להיות כמו כולם זאת לא אדע ברורות...
קשה לי התחושה שרות או כל חברה אחרת לוקחות אותי כמובן מאליו. אולי עלי להפוך אדישה ואז אהיה מאושרת.
לא אחשוב עליה דברים רעים ולא אתנקם כי אני עייפה... באמת אין לי יותר חשק לכתוב ולדון ביחסים שלנו.
שלושה חודשים היינו חברות והבעיות גדלו. האם זה מסתיים? האם זה הכול? זהו. זו הפעם האחרונה שאכתוב כאן בנושא, כי לשם מה הכאב?
במה חטאתי שמגיע לי עונש כה חמור להתמודד עם רגשות כאלה?
והרי גם עלי מצווה לשמור על כבוד מסוים…
היא פצעה את נפשי. האין אלוהים בליבה?
כנראה עלינו להיפרד. אמצא לי חברה אחרת, טובה הרבה יותר ממנה.
יום שבת, ה-15.4.62
הצלחתי בסקר! התוצאות היו טובות ואני כל כך מאושרת. אצלנו בכיתה הצליחו 30 ילדים מתוך 50. מודה אני לאלוהים עד בלי גבול, כי זה הציל את כבודי. ביום שקיבלתי תשובה קניתי מזוזה מיוחדת לדלת הכניסה הביתה ונשקתי אותה.
מחר אמי רושמת אותי לתיכון ואני ממש צברית. הלוואי ואצליח בבחינות הכניסה ואהיה תלמידה טובה!
אלוהים, יש לי אליך שלוש בקשות:
ללמוד בתיכון, להיות ידידה של רות, ולהיות אהובה של דוד לוי...
ביום שלישי נסענו לטיול של שלושה ימים למצדה. את הרשות לכך נתנו הוריי בקלות ובלי שום תנאים. אולי הדברים מתחילים להשתנות? טיפסנו על המצדה, התרחצנו בנחל דוד, היינו בעין גדי ובאילת האקזוטית והרחוקה כל כך. קניתי בקבוק חול צבעוני מתנה הביתה. היה כיף עד בלי גבול. הימים האחרונים טובים, ועם רות זו תקופה רכה ואוהבת. אני מקווה שיבוא יום ולא נריב לעתים כל כך תכופות, אני בטוחה בזאת. עוד יומיים ליל הסדר, וכמובן שקנו לי בגדים חדשים ובהירים, בגדי אביב!
יום חמישי, ה-20.4.62
ליל הסדר עבר והיה מאוד יפה. עשינו ארוחת חג יחד עם השכנים. האוכל היה טעים והמון. אימא שלי הכינה "גפילטע פיש", כבד קצוץ, מרק צח עם כנפיים וקניידלך, והשכנים הביאו אוכל רומני חריף.
אני אכלתי רק את האוכל של אימא, ככה אני רגילה, אבל שמנו לחם על השולחן כי לא כולם אוהבים לאכול מצות.
הוריי בבית ולא יעבדו ארבעה ימים.
הייתי בסרט "גבעת האהבה" ובכיתי הרבה. מחר אני הולכת לקרקס הצרפתי עם אחותי ועם הוריי.
יום ראשון 62 5 20
רות!!
שמעי והאזיני למכתבי זה, כי שונה הוא מהאחרים תכלית השינוי... נוצרת עבורי מאלוהים וילדה אחרת לא תחליף אותך, אבל לצערי את לא שווה מיל לאהבתי הגדולה. אני המומה לחשוב שאתמול התביישת בי מול חברות חדשות אשר פגשנו בתנועה, ולא רצית לשתף אותי בסודות שלכן. לפעמים אני מאוד רוצה לגמור כבר את בית הספר היסודי ולהיכנס לתיכון, לפתוח חיים חדשים רק כדי לא לראותך יותר. ברגע שאני נזכרת שאת יכולה לאהוב את נאווה, תרצה או נדיה או כל חברה חדשה כמו שאותי או אפילו יותר, רעד אוחז בי. אומנם אני יודעת שרצוני בדבר גדול – את כל תשומת ליבך – ובכל זאת, את חייבת להבין שהאהבה לא יודעת גבולות. אני מעדיפה שתדברי אתי דברים הכי גרועים, תהיי "ברוגז", אבל אל תתייחסי אלי בזלזול ובאדישות בזמן שהינך החברה הכי טובה שלי.
אוי, כמה החיים קשים... כן, בפעם האחרונה כתבת לי שהשמים כחולים, העולם יפה, אנחנו בתחילת דרכינו בחיים וכל האפשרויות לפנינו, והכול צריך להיות פתוח. אני אוסיף על כך שזה לא תמיד נכון, כי גם לצעירים יכולים להיות סבל, כאב ואכזבות.
כה רבים מנסים להפריד בינינו – אמך, גילה, נאווה, תרצה ואפילו נדיה.
דעי כי הפעם שופכת אני לפנייך את לבי והדבר מאוד קשה עבורי, כי אינני יודעת האם יש לי סיכוי מולן.
את חייבת לענות לי. עני לי ואל תאכזבי אותי. סלחי לי על כך שדיברתי אלייך קשות אתמול, אך הייתי כה נסערת. סלחי לי שהעלבתי אותך, אך לבי כה כאב מההשפלה, והתחושה להיות שונה מפחידה אותי מאוד!
כי רק את קרבתך ביקשתי, וכנראה לא אזכה לכך לעולם. ואולי בכל זאת... דמעות עומדות בעיניי וקשה לי לעצור אותן.
אם את צריכה להודיע לי דבר מה רע – תכסי על הדבר בדברי חלקות, תשקרי, רק אל תתני לי את המילים כמו שהן. זה יכאב. אולי תתנהגי הכי רע כדי שאשכח אותך...
חזק ואמץ!
ואולי גם מהסיסמה הזו אפרד בגלל האכזבה הגדולה.
יודעת בביטחון שלא תגלי את תוכן המכתב, על כן לא ביקשתי זאת ממך. לוסי
יום שישי 1962 6 1
רות!!
ראשית תודה רבה על הכול, בהחלט על הכול.
בתוך לבי ידעתי שאינך אכזרית, כתבתי כך כי נעלבתי קשות. ומדוע נעלבתי? כי דבר דומה קרה כבר לפני שנה. אומנם ידעתי בלבי שאת שונה מאחרים, ואין עלי להאמין לרכילות, אבל הייתי פגועה.
בקראי את מכתבך דמעות זלגו מעיניי מפני שידעתי שאת טובה, והרי לא סתם אהבתי אותך כשנתיים.. אני כל כך אוהבת אותך שאין אפשרות לבטא זאת במילים. ועכשיו אם נהיה חברות רק אלוהים, חס וחלילה, יפריד בינינו ולא שום יצור עלי אדמות (אני מקווה לכך בכל לבי).
כשנהיה חברות לא אעיר לך יותר, ומעתה תהיי ידידה כמו שאת מבינה. למרות שקשה לי להאמין איך תוכלי להישאר ידידתי כשסביבנו נאווה, גילה, לבנה המתנשאת, נדיה, תרצה ועוד בנות המנסות להפריד.
סלחי לי אם פגעתי בך עם התלונות, אולם הן מטרידות אותי יומם וליל.
מי ייתן ונהיה חברות שלא נפרדות לעולם. מי ייתן...
הנה, תראי מה זו אהבה. כמה אושר היא מעניקה, ובלעדיה כמה יגון היה לי אילו היית עונה לי בשלילה.
באהבה רבה,
מחברתך לעתיד
לוסי
יום ראשון, ה-10.6.1962
אין הדבר חדש עבורי לכתוב ביומן את רגשותיי, אבל נראה כי הפעם הצורה היא אחרת. ההרגשה שיש לי היא כמו לעלות דרגה, מחברת חדשה ואני מעט יותר בוגרת. המון ספקות מתעוררים בי, שאלות רבות וגם בושה. אומנם אסור לי לבוא בטענות, כי אלו היו חיי והם יקרים לי מאוד גם בשמחה וגם בעצב. הייתי קטנה והבנתי הרבה פחות. זה בהחלט לא אומר שכעת אני מבינה הכול, אבל בכול זאת גדלתי והתגברתי בנפשי, וכעת אני מרגישה שאני ראויה לכתוב בתבונה ובחוכמה. ומכיוון שיש הרבה מצבים בהם נערה מגלה על עצמה דברים חשובים רק על ידי כתיבה אמשיך ואכתוב גם להבא. רק מקווה אני שגם להבא זה יספק אותי.
מה שגרם לי לכל המחשבות החדשות, הנו הסיום המתקרב של כיתה ח', בעוד פחות מחודש. לפניי יעמוד בקרוב עתיד לא ידוע, ואני בלי כל בושה אומרת שאני מאוד חוששת ומפחדת. אינני מרגישה מספיק חזקה לקבל על עצמי את נטל החיים, למרות כי אין בלבי ייאוש. יודעת אני כי אנסה וגם אצליח.
אני בטוחה בכך.
והדפים האלו ישמשו לי מקום בו אוכל לשפוך את אשר על לבי, ולהרהר אחר מעשיי בלי עין זרה וביקורתית.
דומה הצעיר לאדם עיוור שלא יודע את דרכו בבירור, אדם שאחרים עוזרים לו למצוא את דרכו. הוי, מה קשה לו!
אכן, אדם צעיר הוא חסר ניסיון חיים הצריך להחליט איזו היא הדרך, זו או השנייה?
הסיום מתקרב וכל דבר עושה לי מצב רוח!
הנני בת בעלת כבוד עצמי רב, והבנתי לבסוף שאני אוהבת את עמירם. מכירה אני אותו כבר שנתיים, בהן עמדתי על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו. התחלתי לאהוב אותו מאוד לפני כשלושה חודשים. עמירם הוא בן אמיתי, בעל נימוסים!
לפי הרגשתי עמירם מחבב אותי, וקובעת אני זאת על פי התנהגותו ויחסו אלי, אבל... האם ההרגשה שלי יכולה לספק אותי כדי להשתכנע?
האם אין אני חייבת לשמוע מילים ברורות מפיו?
לדעתי זה סבל לאהוב ולא לדעת בבטחה אם אוהבים אותי. אבל גם זה לא נורא, אפשר להתרגל, אבל האם כדאי?
אני אחכה ואולי זה ייקח שנים, ואם בינתיים אפסיק להרגיש כלפיו רגשות אין זו אשמתי. האם זה צודק: אוהבת אני את עמירם עד לידי שיגעון, זה לא צחוק זו האמת! אחכה עד סוף החודש כדי לקבל ממנו מכתב שהוא אוהב אותי, ואם לא – אשנא את כל הבנים!
רות, ידידתי הטובה… בשנתיים האחרונות בהפסקות הקצרות רבנו הרבה אולם בסופו של דבר מצאנו קו משותף לשתינו, וכעת אנחנו ידידות. אולם ידידות זו תמיד קרובה לסכנה, ואם שתינו את דרכינו לא נתקן ידידות זו תתמוטט.
רות מחבבת אותי מאוד וגם אני אותה, ורק ההתקפות של שתינו מפריעות מפעם לפעם. לכן מקווה אני שעם גיל ההתבגרות גם זה יעבור, ואז או שנהיה ידידות או שבצער רב ניפרד.
ועוד נושא:
החברות שלי בשומר הצעיר היא גם בת שנתיים ומוצאת חן בעיניי מאוד. המדריכים הגונים ולאחרונה הם עוברים אתנו על נושא המין. נושא טבעי ומעניין, ואם מבינים אותו היטב וביסודיות אז אין בזה כל בושה. בפעולה האחרונה הייתה אפשרות לשאלות דרך פתקאות בעילום שם.
אני שאלתי שאלה שמטרידה אותי מאז ומתמיד: למה בסרטים הגבר תמיד מופתע כשהאישה מודיעה לו שהיא בהיריון, הרי הוא הראשון שצריך לדעת, לא? ולמה היא צריכה להודיע לו, הרי שניהם ביחד עושים אהבה?
ענו לי שלא בכל מגע מיני נכנסים להיריון... נשמתי לרווחה, מזל!
אבל אני עדיין לא שקטה. יש לי הרבה שאלות שלא נענו.
בעוד פחות מחודש אסיים כיתה ח' ואת בית הספר היסודי בכלל, ובצער רב ושמחה חלקית אכנס לתיכון.
עברה עלי הילדות והיא לא תחזור לעולם. נשארה לפניי רק ברירה אחת: ללכת קדימה ולהיות מועילה לעצמי, להוריי ולארצי .
יום שלישי, ה-12.6.62
החיים העומדים בפתח יפים, אבל האושר לא ניתן על מגש של כסף וצריך להתאמץ. הייתי בסרט "הרחוב האחורי" וכמובן הושפעתי מאוד. מוסר ההשכל אותו למדתי: ברגע שיש אהבה והיא פורחת, היא מסוגלת לבנות את הנשמה. אבל מה קורה כשהיא בורחת? אקווה רק שחיי יהיו מאושרים ואדע לבחור בין טוב ורע, להתאפק בשעת הצורך, לסלוח ולאהוב בזמן ובמקום.
היום הייתה התנגשות ביני ובין רות והערב נגמר בכי רע. היא ידידתי ולכן צריך לסלוח לה תמיד.
עמירם עדיין מאוד חביב עלי, אבל... האם ללא תשובה ברורה ממנו הרגש יכול להימשך זמן רב? הלוואי שכן, כי מצדי מוכנה אני לחבבו עד עולם!
בעוד שבועיים נסיים את בית הספר. רעד עובר בגופי, כי חלק מאוד חשוב ממני עבר ואיננו עוד ולא יחזור לעולם.
והשאלה הנצחית: מה יהיה? מפחידה אותי מאוד! מה יהיה בהגיעי לבגרות, האם אהיה מאושרת או אומללה?
דבר אחד בולט במיוחד – מרגישה אני פחות בודדה ויותר מעורבת, בעיקר שבמהלך הפעולות בתנועה התגלתה האמת: כולנו מפחדים…
יום שלישי, ה-19.6.62
ושוב סרט שהשפיע עלי, הפעם זה "אל -סיד". ערכים של כבוד, אומץ לב, הקרבה, מחילה ואהבה הם הדרושים לבן האדם מעל לכל. אל סיד היה אדם גאה במולדתו ספרד, ומלכו היה גאה בו. הוא נלחם לצד המלך והיה סמל לאומץ לב וגבורה, על כן הביא לניצחון – כולם ידעו שהוא מגן עליהם חי או מת.
בדרכי לחיים הייתי רוצה... מלפניי את הוריי ואחותי, מאחורי את מדריכיי ומוריי, לימיני את אהובי עמירם, ולשמאלי את רות.
חיים חדשים ולא ידועים מתחילים. ייתכן ויהיו קשים או קלים. למדתי לקח ורכשתי ניסיון, וזה יועיל לי.
אלוהים, בקשה לי אליך:
תן לי ברכה לעמוד מול החיים ושמור שלא אפול.
תו לי ברכה ללמוד המון ולשבת על כתיבת הספר שלי. תן לי ברכה לאהוב ולהיות נאהבת באותו הזמן.
יום חמישי, ה-21.6.62
שוב התגלעו חילוקי דעות עם רות ידידתי, וידידותינו שוב תלויה על שערה דקיקה מאוד. מכיוון שהידידות מאוד יקרה לי מיהרתי לחזק את החוט.
רכשתי לי ידידה, ואותה אחבב ואשמור לעולמים עד כמה שזה יהיה אפשרי. באוויר תחושה של פרידה ואניני רוצה שגם החברות שלנו תיפגע מכך.
היום הייתה לנו מסיבת פרידה מהמדריך בתנועה. זה היה אחד הערבים היפים שהיו אי-פעם לגדוד שלנו.
יום שני 1962 6 21
רות!!
רציתי להגיד לך אבל החלטתי לכתוב, את ידידה שלי, נכון, אבל... האם את ידידה שלי רק במצבים טובים?
אם את כועסת עלי או על משהו אחר הינך חייבת לספר לי, הרי פעם זה היה כך, האם עכשיו לא אכפת לך?
שנתיים אנחנו חברות, אולי הבנות היחידות בכיתה שחברות כל כך הרבה זמן, ואת מכירה אותי כל כך טוב אז את מבינה שאם לך כואב (בגללי או לא) זה אכפת לי! אצלנו זה התקפות של "ברוגז", לו ידעתי שאת שונאת אותי לא הייתי כותבת זאת, אבל יודעת אני כמה את אוהבת אותי ורוצה להיות חברה שלי. האם רוגז רגעי על שטות צריך לקבוע את היחס בינינו?
את אומרת שאני משתמשת במילה "שנאה" יותר מדי... את כועסת כי נראה לך שדברים שאני אומרת לא קשורים ממש אלי ובעצם זו השפעה של סרטים, אבל לא, זה נוסח הכתיבה שלי וכך אני מרגישה, ולא הושפעתי מהמילים ששמעתי בסרט "אל סיד".
אני באמת מאמינה שאם יש רגשות חזקים של אהבה ופתאום נפרדים, נולד רגש חילופי של כעס ושנאה למלא את הריקנות.
אולי נראה לך שאני מתייחסת אלייך כמו בן שאומר לבת את משפטי האהבה, אבל לדעתי אין פה שום קשר למיניות האדם אלא ל"רגש האהבה" עצמו, ולא כל כך משנה אם הם בני מין זהה.
הכעס שלך מושפע ממה שאנשים אחרים אומרים עלי ולא מהבנה נכונה של הרגש עצמו. אולי כדאי שנשב ונברר מהי בעינייך ידידות אמיתית?
לגבי המקרה שנזפתי בך כשפתחת אצלי בבית את הארון בחופשיות ללא רשות, זה לא קשור לידידות ולעומק שלה אלא אך ורק תוצאה של חינוך.
אותי לימדו להקפיד על נימוסים גם בין אנשים מאוד קרובים.
כן, את צודקת, הנימוס שולט בי, כי מהמקום ממנו באתי התנהגות מנומסת היא חובה ואינה קשורה לרגשות.
נכון, אני אוהבת לכתוב מכתבים כי אני אוהבת את המגע של המילים, אבל אני גם אוהבת ידידות פשוטה שבאה מאליה בטבעיות, ואולי אקח הערה זו לתשומת לבי.
מאוד הפליא אותי שבעינייך סוד החברות הוא בכך שאין צורך במילים, מה כל כך מוזר בלהגיד שלום לפני שהולכים הביתה בסיום הפעולה בתנועה?
אנו מאוד שונות ולכן אנו כל כך הרבה רבות וכועסות, אבל את אמרת שאינך רוצה שאשתנה ושתמיד אמשיך לאהוב בדרכי, זוכרת? אולי אנחנו באמת לא מתאימות, אבל להיות עכשיו סתם ידידות ללא התחייבות אחת לשנייה לא נראה לי. יכול להיות שלא נחזור למה שהיינו אבל אולי נהיה חברות בנוסח אחר, טוב יותר לאחר הבהרת הדברים.
תעני לי מחר בבית הספר, ואין צורך לחשוב על זה כל כך הרבה.
רוצה לראותך כמו שהיית פעם, ולא כמו שאת כעת – עקשנית וכועסת.
לוסי
יום שני, ה-25.6.62
כדור הארץ יכול להסתובב במעגל סביב השמש, אולם אדם צריך ללכת בדרך אחת ויחידה ולא להתנדנד ללא הרף כדי להיות באלף חתונות בו-זמנית.
נראה לי שאני ורות ניצחנו את המחלוקות ומצאנו קו משותף לשתינו. ידידותנו עמדה במבחנים גדולים, שרדה את מאבקי הילדות וכיום פוסעות אנו יחד לבגרות. סכנה תמיד תארוב לנו בפתח ותאיים למוטט את היסודות שבנינו במשך השנתיים. הרבה בכינו ועכשיו הזמן לשמור על מה שיש – חברות חזקה ואיתנה המסוגלת לעמוד נגד הסיכונים החדשים העלולים לפגוע בה.
אני מודעת לכך שסרט יכול להשפיע עלי, לכן למדתי שאין לברוח מאהבה ולהקריב אותה על חשבון הכבוד.
כך אני מרגישה כלפי עמירם ורות, ועבורי לכבוד וגאווה אין מקום באהבה.
יום שישי, ה-30.6.62
אתמול היה יום מאושר וגם עצוב. מחזור מ"ב סיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי! היה טכס סיום מדהים, ואני מרגישה אושר גדול להיות בוגרת, משולב בעצב גדול לעזוב את הילדות.
שלוש שנים ישבתי על ספסל הלימודים בארץ, ועבורי הן היו ארוכות כשמונה, כי הכיתות הראשונות משם נשכחו כלא היו. מדי יום ביומו עם ילקוט ביד חציתי חולות ובניתי חלומות.
תקופה ארוכה זו עיצבה את תפיסת עולמי, והנה היא חלפה ואיננה.
קיבלנו ספר ת"נך, ברכנו את המורים בהרחבה והמנהל נשא נאום אישי. עשינו הצגה ובסוף שרנו את "התקווה" ואני הכרתי את כל המילים.
"עין לציון צופייה"... ופניי מביטות לעתיד... לפנינו חגיגה רק של הכיתה שלנו, ובזה תמה ונשלמה הילדות וחגיגותיה. נפרדת אני מדוד לוי אותו אהבתי כל כך. ממורתי היקרה ומכל שהיה קיים עד עתה. אולם רק דבר אחד אני משאירה לעצמי עדיין: את זכרונו של עמירם. ואם הוא לא יציע לי ידידות בגלוי תוך זמן קצר, גם הוא ייעלם באופק השוקע. אז תהיה לי בגרות חדשה כמו שהילדות הייתה חדשה.
יום שלישי, ה-3.7.62
כמה מאורעות קרו בזמן שלא כתבתי: החגיגה הפרטית של הכיתה הייתה פשוט נהדרת, עד שעה אחד עשרה וחצי בלילה היינו עם ההורים והמורה.
הצגנו הצגה, שרנו, רקדנו ואכלנו. אחרי זה ההורים הלכו הביתה עם המורה, ואנו הלכנו לשפת הים בבת ים עם כמה הורים מלווים. בילינו שם עד הבוקר. שרנו, רקדנו מסביב למדורה, אכלנו תפוחי אדמה ושתינו קפה שחור עם הרבה סוכר, ונשארנו עד שש בבוקר.
החופש הגדול התחיל – "חופש מעבר" מילדות לבגרות. קיץ עם הרבה חלומות והרבה זיכרונות.
אינני בודדה עוד!
אתמול רחל כהן סיפרה לי שאחותה ויולט, אשר כידוע לכולנו יפיפייה אמיתית, הוזמנה לתחרות "כפילתה הישראלית של סופיה לורן", והזוכה תופיע בשער של "העולם הזה". אכן, לאחותה יש עיניים מדהימות, שיער ארוך ועצמות לחיים גבוהות כמו לשחקנית האיטלקייה. יודעת אני כי היא תזכה.
הלכתי ליריד המזרח עם אמי ואחותי. נסענו ברכבת הרים, היינו בביתן הצחוק, ביקרנו בביתן המוות ושם ראיתי אישה שבמקום רגליים יש לה זנב והיא בת שלושים ושתיים. היא צחקה ודיברה אבל בעיניי היא הייתה פשוט אומללה. אומנם היא מרוויחה המון כסף אבל מה זה שווה לעומת כיעורה.
כן, יופי ובריאות נראים כדבר האמיתי עליו עלי לשמור.
חזרתי הביתה מהורהרת, כי הכול פתוח בפניי ואינני בודדה עוד.
תודה על הבריאות והאושר!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 11 כולו-עד עמוד 125 סופרת
פרק 11
נסיכה
18.1.1815, יום רביעי
פתחתי את השנה בקריאה מעמיקה של הספר "ברוב שקיקה". המחבר משקף בין דפי הספר את רוח הזמן, כך שהקריאה מוסיפה לי ידע רב. הרגלי קריאה בספרי קלאסיקה ואחרים הופכים עבורי לצורך חיובי, ועל כך אני מברכת את אבא.
לפני שבוע התפרסמה כתבה משלי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה". נפלא היה לראות את פרי יצירתי בעמוד הפנימי מצד ימין למעלה. כן, המקום בו פורסמה הכתבה מאוד חשוב, כי זהו הצד לכותבים בתחילת דרכם. מפעמת בי שמחה גדולה ואני שרויה במצב מרגש – כתב עת זה נחשב לרציני ביותר, וזו מחמאה מאוד גדולה. משפטי הביקורת יפים ומאוד חיוביים, הם חודרים ללבי ולתוך תוכי. אני רואה בהם תכלית אחת ויחידה: להעשיר את עולם היצירה שלי ולתת לי כוח לכתוב עוד ועוד. נכון, הכתבה נשלחה ופורסמה בעילום שם, כמקובל, אבל אין בדבר הזה מלמנוע ממני את אושרי. הבוקר, בראותי שהכתבה פורסמה נגעתי מעונג בשחקים. עובדת הפרסום מעודדת אותי להמשיך לקרוא ולהתפתח.
הספר "ברוב שקיקה" כתוב מאוד בעדינות ובמרומז, ומשקף את החיים הרומנטיים המתרחשים מתחת לאפי, אך חשה אני כי סמויים הם עדיין מעיניי הצעירות. גם שאר הספרים מהם אני נהנית עמוקים בתוכן ונאים בעיצוב. הנה, כריכת הספר "ברוב שקיקה" מקושטת בצורה נאה וללא הגזמה מיותרת, דבר חשוב בעיניי כדי למנוע הסחת דעת מהעיקר.
המילה הכתובה מהווה עבורי את צליל קולו של המוח ואת ההד העמוק של הלב. הסיפורים המהנים ביותר מספרים על הדרך הארוכה אותה עשו אנשים לפני שהבינו את החיים לעומקם וחוו את הנפש הרומנטית.
12.2.1815, יום שבת
סיימתי לקרוא את הספר, המתאר מהו סוד הקסם של שפת האהבה... מה משמעותם של הרגשות הפורצים מתוכה ובעיקר מסביר את תחושת האושר המתלווה לאהבה. במיוחד מעודד הספר את הקוראים לטפל בסבלו של הלב, וכיצד ליצור אינטימיות ולחוות אותה עד הסוף. הקריאה בספר הזה גרמה לי מעט מתח וחששות, למרות הנינוחות אשר בה אני שרויה בעקבות כל הידע והתבונה אותה אני מקבלת מהקריאה.
מעט אחרי תה מנחה התיישבתי וכתבתי מאמר תגובה לעיתון, ציינתי כי בעיניי זוהי היצירה העמוקה ובעלת הערך הגבוה ביותר אשר קראתי לאחרונה, והיא אשר גורמת לי להבין מעט יותר מהי המהות של סוד האהבה בחיים, מהי מהות הרומנטיקה המתרחשת מתחת לאפי, מהם הרעיונות שכל כך קשה לראותם, כי הם סמויים מעיניים צעירות ולב תמים.
אביא כאן חלק מהמאמר, ששמו: מהי דרך בעלת משמעות! "מיס אליזבטה, הגיבורה הצעירה, לא אמורה הייתה להתמוטט במהירות כזאת, אך האביר שהגיע על סוסו כבש אותה בסערה. מה השתבש?
מיס אליזבטה הגיבורה שלנו התעייפה כאשר הגיעה לנקודת השבירה, ואיבדה את הנתיב האמיתי. הדרך אותה הכירה היטב כוסתה בצמחים שוטים ואבנים קטנות צפופות ודוקרניות, והחריצים אותם יצרה הכרכרה בה התרחק מר סטיבן אהובה מחייה דמו לחריצים בסנטרה ובפניה היפות.
היא לא שיערה שהקץ יהיה כה קרוב. עד אותו רגע חשבה כי האהבה תנצח, אך הכול השתבש – כפי שהבריות בעלי הלשון הארוכה ניבאו.
פאניקה אחזה בה והרסה כל רצון להילחם, ועל ידי כך נגזלו ממנה הדברים שעשו אותה מוכרת ונעימה לעצמה!
"עדיין הדהד קולו באומרו כי הכול חלק ממטרה טובה וחיונית – להשאיר את העניינים פשוטים כדי לשוב ולהיפגש בעוד שנה, יחד עם הבטחתו הנחרצת כי אהבתם תבער מעתה דרך מכתבים. אבל היא פחדה. היא ידעה כי הריחוק מייצר ערגה עצומה במעמקי הלב וקשה יהיה לשאת את השתיקה והגעגועים. הבינה כי אהבה אינה חטא, היעדרה כן! היא ידעה בבטחה כי אצלה תהיה מחויבות נצחית וחוסר אונים, ואצלו חיים סוערים ושכחה כשהיא לא לצדו. "את תמיד במחשבותיי", זכרה את קולו והבעת שפתיו בהתרחק הכרכרה אשר לקחה אותו ממנה. אז ורק אז היא נפלה על האדמה, כאשר בקרבה האש המכלה המתחילה להבעיר בה את הצורך למות..."
ולסיום הכתבה סיימתי באמרה האהובה עלי: "באין מטרה אמיתית יש רק סבל, אבל אם יש מטרה טובה יש סבל וגם פתרון".
שעות הכתיבה שלי הן חלק מזמני הפנוי. אני עמוסה בצורה המכובדת ביותר, מצב המשמח את אימא, למרות שלא פעם היא מעירה למיס סוזאנה כי באחריותה להקפיד יותר על כך שלא אקרא הרבה, כמו לפני כמה ימים בהם קראתי אף במיטה...
19.2.1815, יום ראשון
הקיסר האציל נפוליון בונפרטה נמלט מהאי ונחת בחופי פרובאנס... מאמר גדול בנוגע לכך משתרע במרכזו של העמוד הראשון בעיתון "גרמניה שלנו", ומתאר את אשר התרחש. תמונתו של הקיסר הצועד כמו גיבור גדול החוזר מהגלות מאוד מרגשת, וכל הצרפתים מריעים לכבודו ואף המון חיילים מצטרפים לשורותיו בשמחה גדולה. זה היה נושא השיחה היום בכנסייה, אי-לכך הוסחה דעתי ולא מצאתי הרבה עניין. הסיבה העיקרית אשר בשבילה אני טורחת להגיע בימי ראשון היא בראש וראשונה מחויבות משפחתית, אך נעים ליהנות משמיעת דרשה יפה, והיום הדברים אשר נאמרו לא היו לרוחי....
למרות חוסר שביעות רצוני התנהגתי בנימוס וגיליתי עניין בשיחה, כי יודעת אני שמוטלת עלי החובה למלא התחייבויות משפחתיות וזו אחת הדרכים לבסס את מעמדנו בכנסייה האנגליקנית.
בניגוד לכך מאוד נהניתי מנוחיות הנסיעה בכרכרה החדשה והמהודרת.
הכרכרה ניתנה לי כמתנה ולכן עומדת לרשותי בכל עת שאחפוץ, דבר המאפשר לי לתכנן הרבה פגישות אישיות עם ידידים. אין גבול לנדיבותו של אבא, ואני המומה מהנדיבות ומהאהבה שלו כלפיי בכל פעם מחדש.
כמובן תודה למיס סוזאנה אשר עשתה עבודת שכנוע טובה... דבר המאפשר לה להיות יותר בחברתו של Jagd רב המשרתים.
18.6.1815, יום ראשון
אשתקד חזרנו מעיירת נופש, ונראה היה כי האווירה הבלתי מחייבת במקום גרמה למיסטר אמיליו מחזרי הביישן להפשיר קמעה וליזום שיחה יותר מרגשת ומעניינת. הבחור הזה הרי מעולם לא מדבר אם אינו רוצה בך, כך שהדבר מאוד רציני בעיניי.
שעות אחר הצהריים לקראת תה מנחה הביאו אותי לחשוב כי הדרך הטובה ליהנות הינה לפנות זמן למנוחה טובה. שתיית תה המנחה התקיימה כרגיל בשטח הגן האקזוטי, ואז קרה הלא יאומן: התנהגותו של מיסטר אמיליו הפכה לנעימה עד מאוד... אכן, העלם הצעיר ער לחסרונותיו, ובצורה מוכשרת להפליא מגן עליהם בהצלחה ובהתמדה.
התה עם העוגיות המתוקות הוגש ברוב טכס על תחתית מעוטרת בפרחים עדינים, בצרוף הכפית הקטנה המזלג לעוגה והסכין המחודדת. הכול בהידור רב, כולל המפית הרקומה שהונחה על ברכיי.
עונג נוסף שלא פסח עלינו אף בעיירת הנופש האקזוטית, זו ההנאה הגדולה של כולנו בקריאת ספרי שירה לקראת שעות הערב.
הרגשה כה טובה יש בשהות עם חברותיי היקרות מיס אנסטסיה האחת והיחידה, ומיס אן אשר הפכה לעלמה עוצרת נשימה, יחד עם מיס אליזבט אשר החליפה את האיפוק התמידי בחוש הומור שובה לב, והיא גורמת לכולנו צחוק והנאה גדולה. אימא של מיס אליזבט, הרוזנת ליידי טילדה, אישה מאוד קפדנית המדברת תדיר על התנהגות ראויה, התרעמה מעט אך התרצתה לבסוף בראותה את השמחה ואת החברות הנהדרת בה אנו שרויות. שמעתי את אבא לוחש לאימא, שיש דברים אשר מקבלים חשיבות ויוצרים סדר עדיפות שונה גם בחברה קפדנית כמו שלנו.
מיסטר אמיליו המשיך להיות מקסים ואף יותר, ובזמן הריקודים ומשחקי החברה הפשיר לחלוטין. מיסטר יוהאן כגן הצעיר, הבן המבטיח, יוצר אצל כלנו הרגשה של ארץ זרה ואקזוטית, וקשה לי להסביר את התחושה אותה הוא מעורר בי, במיוחד לאור חוסר ניסיוני.
התבשרנו מה קורה בעולם הגדול, ושמענו גם על הקרב הסופי בווטרלו. אכן, הידיעות לא פסחו עלינו אף בנופש, כי הילדים הצעירים מוכרי העיתונים שאגו בקול ניחר. ניצחון לאנגליה ופרוסיה נכתב וסופר בהבלטה יתרה, ולראשונה הבנתי כי הגיבור שלי גרם להרבה אנשים אכזבה רבה ולאחרונה רבים התעייפו ממנו וממלחמותיו האינסופיות.
אני די נבוכה ואולי מאוכזבת קלות לעצם הרעיון שלנגד עיניי מתחוללת תבוסה גדולה לגיבור ילדותי... הקיסר האציל נפוליון בונפרטה נמלט לפריס, אבל הפעם ללא קבלת פנים נלהבת. תבוסת הגיבור הבלתי מנוצח מאוד עצובה, ואבא הוסיף: "הסוף במלחמה לעולם אינו שמח". בחזרה מהנופש התקבלנו על ידי אוויר צלול מלא רעננות עליזה, המרוממת את הרוח וממריצה את הדם. כולי מלאה הנאה פשוטה ובריאה. מיס אנסטסיה ואני התחבקנו ונפרדנו חרישית. היינו תשושות כי ליבנו קפא בעצב. הנה, האמנו וחשבנו כי לא יהיו יותר אכזבות ודאגות מלחמה בעולמנו, ולפתע הבנתי שייתכן והגיע הזמן להיפרד כראוי מהגיבור שלי. הוא נטש אותי ונתן לחלומי ליפול.
13.7.1815, יום חמישי
געגועים ללונדון הביאו אותנו לנופש תרבותי בבית. אנו נמצאים כאן. אבא הבטיח לי שבין התוכניות החשובות המתוכננות הוא יראה את יצירותיה של מיס אנסטסיה לאמנים הנחשבים.
מיס אנסטסיה אוהבת מאוד לצייר בעיקר את עונות הביניים של השנה, ולא את המראה השמור אך ורק לחורף או לקיץ חם, שהן דווקא העונות החדות ומאופיינות בצבעים חזקים של צהוב מכאיב או לבן מסנוור.
כן, עדיין יש בה שינוי גישה ומדובר במפנה מפתיע והישג אדיר. רוצה ידידתי להיות אמיצה, לעמוד מנגד ולומר הכול, אבל לעת עתה לא אומרת אלא במרומז!
מה אני מבינה מהתבוננות בתמונות, רואה אני בהם הרבה תוכן רקע בעל משמעות, וכוונה ברורה לצייר מסר מאוד לא חד משמעי. ותוהה אני כיצד מיס אנסטסיה תקבל את הביקורת של האמן הגדול... כשבעיניה נחשב מר וויליאם טרנר לגדול מכולם.
היופי המהמם המשתקף מיצירותיו מנציח את משחק השמש בתוך המים, ושפע הצבעים המרהיבים הרוקדים סביבה. אבא חוזר ואומר בגאווה כי בראש וראשונה מר וויליאם טרנר הוא אומן "משלנו" הנקרא בן זמננו, אבל לכול הדעות מקדים את זמנו וצועד לפני כולם מרחק רב.
לא ברורה לי האמרה הזאת – להקדים זמן?
ידידתי מיס אנסטסיה נעה בין חוסר ביטחון וחששות לשאפתנות וחלומות גדולים, אך כרגיל מצליחה היא לשמור על קור רוח ואילו אני מתרגשת ומחכה לכך בקוצר רוח.
16.7.1815, יום ראשון
ובכן, עוד טרם הספקנו להסתדר כאן ולנשום את המולדת, הבנתי כי אנחנו מחכים לאורח חשוב, וברגע בו ראיתי אותו הבנתי כי מדובר באחד ויחיד
"מר וויליאם טרנר הצייר הגדול".
לא נשארו מילים בפי... ואני שמחה מאוד לבואו. אמי, השומרת כל כך את על הגינונים המסורתיים ומטבעה מכניסה אורחים ברמה הגבוהה ביותר ובסגנון מלכותי, הפעם אף עליה הייתה השפעה גדולה והיא יצרה סביבה התרגשות כזאת שלא הכרנו ולא חווינו מעולם.
הצייר הגדול ישתכן במערכת חדרים המשקיפה על גדות התמזה, וכך יוכל ליהנות מהנהר לכל אורכו. הכול נעשה מאוד יפה ומכובד ובסגנון הנכון, כך יאה וכך נאה!
במצב עניינים כמו זה ייתכן ואני מגזימה מעט, אבל כולי התרגשות לקראת הגבר המבוגר והמוכשר. והוא הרי בן ארבעים שנה, לכן רוצה אני להופיע לפניו כעלמה צעירה, בוגרת ונשית. כך אני מרגישה רק לעצם המחשבה...
23.7.1815, יום ראשון
התרגשות כזו לא חוויתי – הצייר הגדול מר וויליאם טרנר שלח רק עבורי עשרה זרי פרחים, ומיד כשהתעוררתי חשתי כבתוך חלום. חדרי התמלא בניחוח אדיר של הטבע בבית פנימה, כך ציינה מיס סוזאנה אשר הייתה המומה לחלוטין הרבה שעות קודם.
הזריחה בבוקר זה נראית מסנוורת, שלא כרגיל, כנראה לכבוד האורח המכובד שלנו. זוהי כנראה דרכו של העולם להגיד "אתה יחיד ומיוחד". וכך, בעקבות כל ההתרגשות מסביב, דמיוני מיד הוצת...
כמובן שכל רגשותיי מאוד אישיים ופרטיים, אבל הייתי רוצה לפחות כאן לדבר על זה: המרגש מכל אירע – הצייר הגדול מר וויליאם טרנר אשר מטבעו (כך נאמר) בעל אופי מופנם נרגן ומאוד מכונס בתוך עולמו, איבד שליטה... הגבר המדהים הושיט לי את ידו כשחיוך על שפתיו, וביקש ממני להעניק לו את ידידותי.
הרגשתי ולו לרגע כאישה צעירה.
אני מניחה כי אין דופי באופי הצעתו, כי הוא איש העולם הגדול המרבה בנסיעות ואף אורח רצוי בוונציה החלומית. ובכלל, אדם אשר רואה עולם ומלא חכמה למרות שמעולם לא שוחחתי אתו שיחות ארוכות מאוד.
התרשמתי מעיניו המביטות בי בהיותנו בחברה עיניים חוקרות, וראיתי את ניסיונו הרב הבא לידי ביטוי בהתנהגות חברתית בדרך הנאותה ביותר. לכן כשפנה אלי ואמר דברים נפלאים, כמו: "את מקור להשראה עבורי בציירי מיזוג של אור ולהט, המצית את דמיוני שהכול אפשרי".
קשה היה לי לרדת לסוף דעתו של הגבר העומד מולי, במיוחד ביושבנו בנוף החלומי אשר סבב אותנו. הוא התרגש עד מאוד ואני אף יותר מזה, למרות האווירה המכובדת למדי. הוא הקפיד בכל הגינונים החברתיים הראויים, אך עבורי המצב אשר נוצר היה למרות הכול מביך.
תחושותיי מאוד נסערות, ותוהה אני באיזו קלות או באיזה מחיר ניתן לחיות בחברתו של אדם יוצר, אמן ואישיות יצרית כמוהו?
25.7.1815, יום שלישי
היום לפנות ערב, ביושבי בערסל המתנועע, הרגשתי ייסורי מצפון ורגשי אשמה. שקועה אני בטלטלה הגונה והמון חרדה בהביני כי בהיותי כה צעירה עדיין קל לי כל כך להיות מושפעת. הבנתי כמה אני רחוקה מרגש בוגר, והעברתי במחשבותיי ביקורת קשה על יומרנותי בחושבי כי יודעת אני ומבינה מהו רגש אשר ממיס לבבות. במבוכה רבה התעוררתי מחלומי המתוק, מבינה כי בתקופה זו של חיי וגילי המתלבט אני מתגעגעת מאוד לדבר מה, אבל לא ברור למה.
ברקע שמעתי את אבא פונה אל אימא בשמחה ומספר לה בחדווה על חוויותיו המרשימות כמארחו של מר וויליאם טרנר. הוא תיאר באוזניה בפרטי פרטים את הסיור המעניין שארגן לכבוד האורח שלנו באחוזה העצומה.
דמעה זלגה בזווית עיני – מר וויליאם טרנר ימשיך את חייו בלעדי, לצערי הרב.
28.7.1815, יום שישי
האם אני מתרגשת ממרכזי קניות? ייתכן ולא, אבל BURLINGTON ARCADE הוא היפה ביותר ובנוסח חדשני מעורר השתאות. ערכנו שם קניות לבגדי הקיץ של האופנה האחרונה. הנאה רבה נגרמה לנו בזמן שהותנו במקום. תוהה אני האם אוכל ליהנות גם מצורת קנייה חדשנית זו, אחרי שהורגלתי לקבל את דגמי האופנה האחרונה לאחוזה.
מיס סוזאנה מלאה ספקות בעניין!
18.8.1815, יום שישי
בילינו חופשה נהדרת בלונדון אבל טוב לחזור למוכר והידוע.
אמש עם השקיעה יצאנו מיסטר אמיליו ואני לטייל אל הגן מאחורי האחוזה. כמובן שמיס סוזאנה ישבה בחברתו של Jagd לא רחוק, לכן התאפשרה לנו פרטיות מכובדת. נהנינו מאוד לטייל בין הפרחים, והגענו עד לתצפית הגבוהה אשר ממנה נשקף נוף חלומי רחב ידיים. ובעוד מיסטר אמיליו מספר על הבנקאות המתחדשת ומפרט לפרטי פרטים את הדרך בה מתפתחת הכלכלה, ישבתי שעונה בחן על הספסל והאזנתי לעצמי... ניסיתי לדמיין את עצמי בדרך אחרת – בה אני חלק מסיפור אהבה, מאזינה למוסיקת רקע של התזמורת הבווארית ומצפה לאהובי, המגיע לקראתי לא בכרכרה נוחה אלא בדהירה על סוס לבן.
הייתה לי תחושה טובה, והייתי מוכנה לכל אשר יביא אתו אהובי... אך עד מהרה חדר לאוזניי קולו של העלם אמיליו ושאלני מה קרה ואיפה אני במחשבותיי. חשתי אכזבה גדולה אך רק לרגע, כי עדיין נשארו לי החלומות גם אם הדוכס הצעיר אמיליו לא היה כלול בהם. בצעדים נמרצים פנינו לדרך חזרה, ובמוחי עלתה השאלה המדהימה: כמה זמן יכול לקחת לי לעבור את הדרך ולהגיע למטרה בחברתו של סר אמיליו... קבלת פנים גדולה ונשף כמקובל ייערך לכבוד יום הולדתי החמש-עשרה. אני מרוצה שלמדתי לא לפנות זמן לאכזבות מיותרות, כי סבורה אני שאם ארפה הטוב עוד יופיע, וגברים בעלי כבוד עצמי ואמות מידה חדשות יפתחו לי את דלת הסתרים ויעמדו בתור כדי לפגוש אותי!
20.8.1815, יום ראשון
ושוב לבשה האחוזה חג, ושוב השמחה בלבי על כי זוכה אני לכזו אהבה ותשומת מדי שנה לציון יום הולדתי.
בחגיגיות רבה נשלחו כרטיסי הזמנה לכל מכרינו המכובדים, איש מהם לא אכזב, וכולם באו לחגוג עמי.
אמש העירה מיס אנסטסיה בהחלטיות כי עד כמה שכולנו יודעים היא מיטיבה מאוד להעריך את אופיו וכישוריו של כל אדם, ומכירה היטב את טבעם של הבריות. לכן נראה לה כי אישיותו של מיסטר יוהאן כגן הצעיר משקפת אופי נטול חסרונות. "לפחות הם לא בולטים מדי", כדבריה, ונראה לה שהוא בחור טוב ונעים הליכות, ושמועות אומרות שיש לו תדמית של פרש אמיץ השולט בסוסו באצילות. בדאגה קלה היא הוסיפה כי נראה לה שהוא מתכנן את מעשיו וחושב כמה צעדים קדימה, ואז מפעיל את השפעתו מבלי שאף הוא ירגיש בכך.
אשר לקשרי משפחה, הוא תמיד מוכן לכל משימה שאביו מטיל עליו, ונכנס לנעליו של אביו בקלות רבה.
מיד אחרי הדרשה החגיגית בכנסייה התכנסו האורחים הנכבדים.
היום השתדלתי באופן מיוחד ונשאתי תפילה עמוקה בעמדי על יד המזבח, כשברקע נגינת העוגב מלווה אותי. ביקשתי בשורות טובות ורמזים מדהימים אשר יגרמו לי להאמין בעצמי לעשות דברים שאני יכולה ללא פחד, ביקשתי לתת לעצמי במתנה תכונות של אומץ כדי לשמור על מה שיש אך לבנות סביבי מרחב יותר גדול כדי להגיע מעבר למוכר, ולעודד את עצמי לטפח את הסבלנות וההקשבה.
23.6.1815, יום רביעי
יש ביטחון גדול בעובדה שמדי שנה בשנה אנו חוגגים באופן קבוע את יום הולדתי.
השתעשענו במשחקים ובריקודים, וזה היה נשף מדהים. קיבלנו שפע של השראה ועלו רעיונות מקסימים כיצד להשתמש במסכות האהובות עלינו. ברגע האחרון עלו חזיונות בעיני רוחנו אשר הציפו אותנו באור והוסיפו הומור ועניין רב. אין ספק כי גם ריקוד הסיבובים האיטי משלב בתוכו דמיון ויוצר תנועה מושלמת, ובמיוחד מסיר כל חשש מלבי. כך כולנו משלימים את תמונת העתיד התומך, המחלק בינינו את הכוח. לכן כשאני באוויר וכביכול אינני יודעת מה יקרה בעוד רגע, באה תנועת הסיום המושלמת באחיזתו של בן זוגי, המניח פרח בכף ידי. אז חשה אני בשיאי ובטחוני העצמי עולה ונבנה.
כתמיד, עבורי הנשף המרהיב של יום הולדתי מלא עניין, פאר וטעם טוב.
18.9.1815, יום שישי
ימים של גשם בלתי פוסק הפכו את הרחובות לבלתי עבירים, לכן צעידה נמרצת של כולנו אחרי הירידה מהכרכרה לכיוון השער הגדול בפתחו של בית ה"אגודה להגנת הילד" הפיגה מעט את המחשבות הקשות לקראת ביקורנו במקום העצוב, בו חיים ילדים נטולי תקווה. ההצעה לערוך את הביקור הנדיר מסוגו עלתה בשיחה עם הג'נטלמן סר יוהאן כגן המכובד, המגלה התעניינות ותורם רבות לאחזקת מקום זה.
עבורי זהו ביקור המעורר מחשבות נוגות, אבל אבא אומר שיכול היה להיות עצוב יותר ללא כספי הצדקה. לדבריו ילדים אלה הגיעו לעולם לאמהות אשר היו לכודות בצרתן ולא היה להן מוצא אחר. כל הכבוד לילדים החזקים האלה, הנאחזים בחיים בעולם כה אכזר.
בביקור, אותו ערכנו אתמול בשעות הבוקר המאוחרות, הרגשתי מעט ייסורי מצפון וחלחלה לתוכי רגשנות יתר אשר נראתה היטב על פניי. בנם המבטיח של מארחנו, מיסטר יוהאן כגן הצעיר, פנה אלי בפשטות ועדינות נעימה וסיפר כי כרגע משמש המרכז, בלית ברירה, את מרכז עולמם של ילדים אלה, אך ברור כי זה לא המקום עבור ילדים. עצם הופעתו גרמה לי הפתעה, אך דבריו עוררו בלבי צער עמוק. בחנתי את פני הילדים בהסתייגות קלה, עבורי היה זה הלם כי לראשונה בחיי ביקרתי במקום כזה. רעדתי רק מהמחשבה על כך, על כן אמרתי לעצמי בשקט: "תודה לך, אלוהים, על מעמדי הבטוח ומזלי הטוב". ידיי היו קפואות לחלוטין, והנשים הצעירות אשר קיבלו את פנינו וערכו לנו סיור במקום נבוכו בחברתי, למרות שהן רגילות לאורחים רמי מעלה המגלים התעניינות ותורמים לאחזקת המקום.
מכל עבר נשמעו קולות נעימים כמו: "ברוכה, הבאה דוכסית!" "בבקשה, תני לנו את מעילך!" "כבוד הדוכסית הצעירה, האם להגיש לך כוס תה כדי שתתחממי?" "לאן ברצונך לגשת בהתחלה?" "האם הינך רוצה לשוחח אתנו לפני? אנחנו לרשותך..."
בתום הביקור הקצר, אולי הארוך ביותר אותו חוויתי בחיי, ברכוני הנשים הצעירות במאור פנים: "להתראות.... ותודה!"
דמעה ירדה מעיני, 'אני אחזור ואעזור', נשבעתי בלבי... רגשותיי רדפו אותי, לרגע חשתי את בדידותם ולא הצלחתי לשמור על קור רוחי.
בדרך חזרה מיסטר אדוארד נהג בסוסים לאט ואימא חיבקה אותי קלות, אבל הישיבה בכרכרה הייתה מאוד מייגעת. ואולי שהיתי שעה ארוכה מדי במקום נורא מכל? אכן, יש צעירים שתקופת ילדותם היא תקופה מפחידה מאוד ומשמעות לזה רבה! הוריהם נהגו באופן חריג והם משלמים את המחיר. משכנם נראה כמו צל חיוור לאחוזה המפוארת בה אני חיה. ייתכן והם היו רוצים לחיות אחרת, אך מערבולת של הרס גרמה להם למשחק חיים שונה לחלוטין.
לפני השינה ואחרי העזרה של מרי ברכיסת שמלת הלילה שלי, אמרתי את תפילותיי באריכות ובכוונה יתרה, ובטרם כיבו לי את הנר נישקתי את הצלב וביקשתי מאלוהים שיברך תמיד את משפחתי ואת הבית שלנו!
20.9.1815, יום רביעי
מאז הביקור ב"אגודה להגנת הילד" עבר קצת יותר משבוע, אבל עדיין אני מאוד נסערת. לכן מוקדם בבוקר מיסטר אדוארד הכין עבורי את סוסתי טרילינה, ובעלותי עליה בקלות ובסערה פרעתי את תלתליי הזעירים אשר בצבצו מתוך כובעי ויופיין התגלה והתנופף ברוח.
הבוקר הייתי זקוקה לכך, לכן פתחתי את עיניי לקראת יופיו של הטבע ורציתי לדהור ולדהור ללא סוף במרחבים. השכמתי קום באופן מיוחד, והכול היה כל כך יפה. כל רגע נראה פתאום כל כך יקר.
הופתעתי מאוד בעיקול הדרך עת פגשתי את סר יוהאן כגן הצעיר, שסיפר לי כי אחרי הביקור המשותף, שהיה קשה אף לו, הוא פנה בתפילה ארוכה ובכוונה יתרה בבית הכנסת. "אצלנו האלוהים אינו נראה ולא ניתן להציגו בשום פסל או תמונה", הסביר. לשמחתי הגיעה בעקבותיי מיס סוזאנה ושחררה אותי מהמבוכה אשר גרמו לי דבריו. היא הופתעה מהמרץ אשר השתלט עלי, ולכן בדאגתה לי הסבירה לי בהתאמה ובקולה הרציני המיוחד השמור למצבים כאלה:
"את צריכה להסתכל קדימה כדי לראות לאן טרילינה שלך דוהרת. אם ברצונך לעצור, עלייך לומר לה בבירור ובעדינות". כך הרגישה שעשתה את המוטל עליה – לחלץ אותי ולהסיט אותי מהנושא, ונרגעה בעצמה.
הרכיבה במרחבים והפגישה הלא צפויה עזרו לי להירגע, ולבסוף התחלתי להרגיש את לבי וראשי נקיים ובהירים.
השלווה והביטחון חזרו אלי, ולא פחדתי שמא לפתע אאבד את כל השפע אשר יש לי בחיים, החסר כל כך לאותם ילדים אומללים ב"אגודה להגנת הילד".
22.9.1815, יום שישי
לאחרונה אני משקיעה בשיעורי הרכיבה עבודה רבה, לכן התקדמתי מאוד בזמן קצר אחרי הרבה שעות של אכזבה. הרכיבה הופכת עבורי לקלה כי צוברת אני הרבה שעות של זיכרונות טובים וחוויות נעימות, ואף מקבלת מחמאות רבות בכל עת בה אני פוגשת את מיסטר יוהאן כגן.
המורה שלי אמר: "סוף סוף רואה את כי ניתן ללמוד גם דבר בו אין לך כשרון טבעי והוא קשה עבורך. בזמן הרכיבה ובמצב של איבוד שליטה יש לך נפילות חוזרות, אך את נאבקת בגבורה בתחושות החרדה והפחד ואני מאוד גאה בך, מיס לוסיאנה".
אני מאוד מאושרת מההתקדמות וכשאני זקוקה לסוסתי האהובה, היא דוהרת במהירות נעימה ונותנת לי ביטחון לאורך כל הדרך.
המורה שלי, מיסטר נירו, אומר שיש קשר ישיר בין רכיבה על סוס לתחושת הביטחון ויכולת השליטה שלנו בחיים, לכן הוא רוצה שארגיש בטוחה על סוסתי ואפיק מכך הנאה.
יודעת אני כי הפגישות הנעימות עם מיסטר יוהאן הן המעניקות לי את השליטה שלי על כיוונה של הרוח.
17.10.1815, יום רביעי
"גלות אחרונה לקיסר האציל נפוליון בונפרטה. על אי בודד ביותר... היה שלום!"
הכותרת עוררה בי מחשבות נוגות, לכן היום אני רוצה לכתוב על רגשות הקשורים לכל הפחדים, ואני מתכוונת לכל הסוגים!
הייתי רוצה להרגיש ולדעת שלכל כאב אותו אני עוברת יהיה סוף, ולא אפחד כל כך ללכת לשנת לילה במחשבה פן אמות ולא אתעורר בבוקר! היום יש בי צער רב על גורלו של הקיסר, ולאור המחשבות עליו זו ההזדמנות עבורי לעשות שינוי – לשפר את מעשיי ותגובותיי כלפי ידידי המשפחה ולהמשיך מעתה והלאה בדרך טובה.
רוצה אני ללמוד איך לרקום חיים המלאים כוח ואומץ היוצאים מתוך תוכי, ואיך לא להתיש את עצמי ולהיוותר חלשה במצבים בהם אנשים אחרים אומרים עלי דברים לא נעימים.
רוצה אני לא לחשוב על הדברים אשר מטרידים אותי, ולא רק כשאני ישנה או מתעלמת מהאירועים ובורחת לדמיונות, אלא פשוט לא לחשוב! עז רצוני להיות מלאת תודה ולספר לעצמי רק סיפורים טובים מלאי עוצמה ותקווה רבה הבונה את העתיד.
20.12.1815, יום רביעי
אווירת חג המולד קרבהCristmas תחושה של פעילות. אצלנו נהוג להציב את עץ ה- Abies procera, האשוח האציל, כסמל חשוב לחג הקרב, והוא מעלה ריח מתוק של יער באפי.
האחוזה שלנו לובשת קישוט, וכל האווירה הופכת לחוויה מיד בתחילת ההכנות – בהינתן האות לתליית הפנס הגדול על העצים בפתחי השערים הראשים משני הצדדים ובתוכם שקוע הנר האדום.
שלל נרות צבעוניים מקשטים את המזחלת הלבנה המונחת בצד הצפוני של האחוזה, ובה יושב איש שלג נעים ונדיב ופורס את זרועותיו כלפינו.
את הבסיס לקישוטים של עץ האשוח מניחים המשרתים על השטיח המיוחד, שאת חלקו הצבעוני הקרוב לשוליים אני עזרתי לארוג ולכן אין אני מחמיצה את המראה ואת ההכנות.
אבא עדיין לא לגמרי בטוח כיצד עלינו לנהוג בימים אלה – האם בהתאם למנהג החדשני האוסטרי להעמיד את העץ בתוך ביתנו? כי הרי אין לזה קשר לאצולה ולמעמד שלנו, במיוחד לא להיותנו בריטים. ידוע לכל כי המקור לקישוט העץ האציל הוא בבתי הגילדות ואינו נוגע לנו לחלוטין, אך לאחר הקונגרס בעיר וינה, בה לקח אבא חלק פעיל, קרה הלא יאומן: גם אבי האציל נכנע. במיוחד לאחר פגישתו עם הנסיכה הנרייטה פון נאסאו וילבורג המקסימה, והיא הרי מצדדת בשמחת החג וממליצה לפאר את העץ עם כל הקישוטים האפשריים הנמצאים בבית.
ואכן, יש לה השפעה עצומה על כל גינוני הטכס המפארים את ארוחת החג ואני נהנית מכך מאוד.
24.12.1815, יום ראשון
הבוקר התעוררתי נרגשת... ערב חג מצפה לנו! הנוף המוכר הנשקף מאדן חלוני התכסה שלג לבן, ואני מרגישה במיטבי. לי כמובן אין כל ספק מהי העונה האהובה עלי....
מיד בסיום ארוחת הבוקר יצאתי החוצה, ולמרות סופת השלג אשר השתוללה וחדרה לעיניי זרקתי כדורי שלג. לבסוף לא עמדתי בפיתוי וקשרתי את עצמי למזחלת והופ – החלקתי במורד השביל. הכול כדי להתחמק ממיס זילפה שלא רוותה ממני נחת. לא נורא, נכון? הארוחה הגדולה מתוכננת לשעה שבע באולם הנשפים האדום, והעץ האציל יאיר לכולנו בנרותיו הזוהרים. נשף הריקודים יערך רק מחר כמובן.
מצפה אני לבואה של ידידתי מיס אנסטסיה כדי להניח ביחד במקום כבוד את סנטה קלאוס הגדול, אשר הביא עבורי את חמשת המלאכים הפרטיים שלי:
מלאך עקשן... מלאך שורד... מלאך מזל... מלאך בריאות... ומלאך האהבה... היום אני חוגגת יחד עם המלאכים שלי את נס ההבנה הזו!
מיס סוזאנה נתנה לכך אישור והסכמה מלאה, אחרי התייעצות רצינית עם הוריי. כמובן שעיצוב העץ ושאר הקישוטים נשארו בידיהם הנאמנות של המשרתים, בהדרכתה ובפיקוחה של מיס סוזאנה:
עיטורי קריסטלים בשפע מרהיב של צבעים, פרחים מזהב ופירות יער בכל הגדלים האפשריים, וכן אגסים קטנים וגדולים. נרות למאות קטנים וגדולים מפיצים זוהר רך, זיו מלא הוד והילה נהדרת, פתיתי שלג עשויים בצורה אומנותית ומזחלות קטנות רתומות לאיל הצפוני, ועל הכל זרועים בהדר המון כוכבים נוצצים.
25.12.1815, יום שני
ארוחת ה-Cristmas המשפחתית מוכנה. מיס זילפה לוחשת באוזניי ואני יודעת: יום מהנה של הפתעות עומד בפניי...
השחלתי בעדינות ומאוד ברכות את ידי מתחת לכרית ונגעתי בעטיפה מרשרשת, משכתי את האריזה היפה ביותר עלי אדמות העשויה מנייר זהב, פתחתי למרות האיסור ומול עיניה הנדהמות של מיס זילפה מה נגלה לפניי: הספר שכה רציתי בו – "האושר בהישג יד". הכרתי את התוכן ושמחה אמיתית שטפה את לבי. זוהי ללא ספק מתנה עם ערך רגשי רב ביותר!
הידיעה הברוכה כי אבא מאשר את הקריאה בספר זה ומסכים למחשבות החדשות שלי, מהממת אותי בדיוק באותה עוצמה כמו חווית האושר שיש לי בהביטי בספר והידיעה שהוא שלי!
אבא הוא סלע איתן בחיי. מעולם אין לי צורך להילחם על תשומת לבו ותמיד זוכה אני ממנו ליחס אוהב. שמחה אני על שמעולם לא שברתי את לבו.
אבא ואימא סביב שולחן מעוצב כחלום, ואני תמיד מחכה למנת הפתיחה: פודינג חג המולד בצלוחית קריסטל מעוטר בפירות יער, קינמון ותפוז. וכמובן שאי-אפשר בלי Lebkuchen – עוגיות מקושטות של סנטה קלאוס. אבל מיד לאחר מכן אני מלאה... האוכל טעים אבל אני קצרת רוח למתנות הנוספות שיגיעו מיד אחרי הארוחה בטכס משפחתי פרטי ומיוחד.
האריזה הגדולה מכילה בתוכה בובה יפה מאין כמוה: בעלת ריסים ארוכים, אף סולד, חיוך גדול ויופי רך ונעים. למרות גילי, לעולם איני שבעה מלקבל בובה חדשה. זמן רב השתוקקתי לבובה חדשה נוספת ממש אמיתית כמו זו, ודמעות אושר שוטפות אותי. כמובן שכל שאר המתנות נפתחות מיד אך מראה "הנסיכה" – כך קראתי לה מיד לא מש מעיני ,אבא אמר: "את נסיכה אמיתית שלי!"
עלה בי רצון אדיר לכתוב במדויק את קורות היום הזה, והנה התפניתי לכך... עכשיו לילה, ולפני שכבי לישון יודעת אני שחיי משופעים במתנות לרוב, ומבקשת אני להיות כעץ האשוח האציל הנישא בתוך ביתנו. עץ זה מסוגל לשרוד בתנאים קשים מחד, ולפרוח בקלים והנוחים ביותר מאידך. זהו עץ אשר מסמל יותר מהכול מזל, בריאות ואהבה אמיתית לטבע. היום אני חוגגת עבורו ועבורי את ההבנה הזאת.
עזה שאיפתי למלא תפקיד משמעותי ופעיל בחיים אשר נכונו לי, לפתח חוש צדק, להביע את עצמי בהתנהגות שקטה ותמיד להיות מוכנה היטב.
27.12.1815, יום רביעי
איגרת מעוטרת בציורים של כוסיות קריסטל מאירות הונחה על שולחנו של אבא הבוקר:
"כבוד הדוכס רוברט אדלר והדוכסית רוזמרי!
ברכותינו לחג מולד שמח!
ברצוני לציין לפניך כי חג חנוכה החל היום נחוג במשפחתי בעונה זו של השנה, ולכן ההכרות העמוקה אשר נוצרה בתוך משפחתנו והאינטרסים הכלכליים המשותפים לנו הם כמעבר מחושך לאור עבורי.
הנה אספר לך מעט על מוצאו של החג זה, המהלל ניצחון מפואר חסר כל סיכוי לעם שלי: החג מתאר יציאה מדימוי של חורף קשה, קר וחשוך וחזרה לאור, כמו השמש בעונת הקיץ.
מודע אני לגודל השוני בינינו: משפחתי שומרת מאוד על עברה ועל המסורת של שייכות לדת היהודית, לכן מאושר אני לאור הקשרים החדשים אשר מבטיחים את העתיד לשיתוף הדדי בין משפחתי ומשפחתך.
מקווה אני כי היחסים אשר נוצרו ימיהם לא יהיו קצרים כימי החורף הקר. מצרף אני לך מתנה לחג המולד שלך – "מעות חנוכה" הנהוגים אצלנו. בהערכה הג'נטלמן סר יוהאן כגן המכובד ואשתו ליידי רות כגן".
בקראו בפני אימא את האיגרת חשבתי לעצמי: 'והרי אנו כמשפחה מכובדת ואצילה חוגגים את הולדת התינוק ישו, אשר נתן גאולה חדשה ותקווה לאנשים, האם זה כה שונה?'
כן, נעים לדעת שאבא ואימא מכבדים אנשים השונים מהם, והעיקר עבורם יחס הוגן ומחויבות למדיניות בתחום הכלכלה הנחוצה לשגשוג בעולמנו.
Luciana
פרק 12
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 12 כולו-עד עמוד 132 סופרת
פרק 12
עוד לא אבדה תקוותנו
יום שבת, ה-5.8.62
הבוקר היה לנו וכוח סוער בקן של התנועה שנושאו: החלפת ילדים לתפקיד במועצה. אותי ואת שושנה זה שעשע, כי מזמן איבדתי את האמון שהתנועה הוגנת לגבי כולם. וכמו שזה נראה לי, הזמן עצר את השעון בדעותיהם או פעולותיהם של מנהיגי התנועה. אבל את רות חברתי זה לא מצחיק, לה זה מאוד כואב ועדיין יש לה רצון לשנות ולהשפיע. היא נתנה את נשמתה בהמון תחומי ארגון במועצה, ועכשיו תורה להתאכזב. נראה כי אכזבות לא פוסחות על אף אחד, ויש לדעת איך ומתי לצאת מכל מצב בזמן הנכון... הנה, היום נודע כי השחקנית היפה והכי מפורסמת, השחקנית מרלין מונרו, נפטרה באופן מסתורי. אישה שהיה לה הכול, אבל כנראה שלא ידעה כיצד ומתי לצאת ולהיכנס דרך הדלתות שנפתחו לה בחיים... חבל! סיום בפתח, ואיכשהו אני רגועה ועסוקה. מחכה לצאת עם התנועה למחנה עבודה בקיבוץ עין החורש, זאת אחרי שסוף סוף הגעתי למצב בו יש לי אישור מהוריי לכך. עבורי זוהי סופה של הפעילות בתנועה, אז למה לצאת ואחר כך לעזוב? אינני יודעת!
יום רביעי, -9.8.62
שלום שושנה!!
שמואל ואני יושבים כעת באוהל בקיבוץ עין החורש וכותבים לך:
שמואל: למי את כותבת מכתב, איזה שושנה, הגבוהה כמו העץ ההוא?
אני: כן, זו שושנה הפיוטית, אמרה מילה ושכחה את השנייה. שמואל: הו, כן!... פיוטית, חה חה חה חה. אני: כבודה מוזמנת ביום ראשון הקרוב אלינו למחנה עבודה.
שמואל: כתבי לה שחולון תצא לה מהאף ותיכנס דרך האוזניים, ושתצא דרך הפה מעורבבת בגריז שמנוני....
אדם: הממתקים הם העיקר, כתוספת בנזין, בלי זה...
אני: הכול כאן מאוד רציני. כולם מתגעגעים אלייך נורא וכל הבנים משתגעים אחרייך! מתי כבר תבואי?
שמואל: שתבוא מהר כי התאהבתי בה, כי עיניים לה פנסי חשמל ושיני גמל ופרצוף של קוף, וגוף של דוב, התאהבתי בה, כי עיניים לה...
שמואל הקטן: מוסיף ד"ש קר...
צבי: שופך ד"ש פושר.
שושנה ז': ד"ש בתוך שרוול.
אדם: ד"ש ללא חד"ש.
שמואל: ד"ש רותח כדי שלא תבואי. אני: כולם השתגעו מרוב אהבה אלייך, סלחי להם. שושנה, אל תיעלבי, סתם רצינו לצחוק קצת. עכשיו שמואל רוצה להוסיף משהו.
שמואל: תבואי מהר. לראות אותך ולמות.
ביום שישי נחזור.
לוסי
יום שבת, ה-18.8.62
היום רוצה אני לכתוב על סבתא שלי.
סבתא הגיעה אלינו לפני חודשיים מרוסיה וכרגע מתגוררת אצלנו, ועבורי זו גאווה ושמחה גדולה. זכור לי היטב עד כמה היא הייתה מעורבת בגידול "הילדה". עלי לציין כי שהותה אתנו מעוררת בלבי געגועים והשלמה, כאילו אני מתחברת עם כל החלקים המפוזרים. אצלנו בבית יש לה חדר משלה וכול הנוחיות הנחוצה, וכל זה לא מפחית את געגועיה לרוסיה ובמיוחד למראות המיוחדים משם, לריח האדמה ולזיכרונות. על האחרונים היא לא פוסקת לדבר.
אימא מאושרת, אבא פחות. שניהם ישנים בחדר האורחים. אך מכיוון ומרכז עולמה הוא בישול, הבית התמלא מאכלים מוכרים כך שגם אבא שותק.
סבתא אוהבת את המטבח לא רק בגלל הכנת האוכל ושקשוק הסירים, אלא בגלל ההרגשה הנוצרת כאשר עולים הסיפורים הנפלאים מאותם הימים בהם היא הייתה צעירה.
ריח התבשילים מעלה אצלה זיכרונות של הימים ההם, וכך היא מפרטת לי את סיפורי ילדותה – סיפורים מדהימים על עבר מפואר וקסום אודות סבתא רבה שלה ליידי יוליינה, בתה של הדוכסית לוסיאנה.
הנה,אתמול התיישבנו כהרגלנו במטבח ומבעד לאדים שעלו מסיר תפוחי האדמה כוסו עיניי בדוק. האזנתי לסיפור המופלא מכל:
"המשפחה של אימא שלי" כך סבתא תמיד מדגישה, "הייתה מאוד ענייה וגרה בז'פקה, כפר קטן במזרח רוסיה הלבנה. זה היה מקומם של יהודים בלבד, אך אבא שלי היה במוצאו ממשפחה מאוד עשירה ונכד של ליידי יוליינה פטרוביץ וינוגרד מסנט פטרסבורג, כך שבאופן טבעי הם לא אמורים היו להיפגש לעולם. איך הם בכל זאת נפגשו? בהיותו בן עשרים בלבד הוא ערך מסע צייד באחד מאחוזותיו הרחק מביתו אשר בסנט פטרסבורג, ראה את אימא והתאהב נואשות!"
כאן סבתא נאנחת ואלמלא האדים העולים מהסיר אפשר היה לחשוב כי דמעות הערצה בעיניה...
"כן, אבא הרומנטיקן הגדול התאהב בבחורה יהודייה, סוניה בודנייב יפיפיית הכפר, שלמרות היותה בת שלושים יופייה וכישרון הציור שלה בלטו למרחקים. הם היו מאושרים ומאוהבים מאוד..." כאן סבתא רבקה השפילה את עיניה ואמרה בכבדות:
"זוכרת אני כי בהיותי ילדה בת עשר עברה משפחתי לעיר ויטיפסק, שם התגוררנו ברחוב ששמו "תפילה קטנה לאלוהים", ופעם בכמה חודשים ביקרנו בסנט פטרסבורג את הסבתא המפורסמת שהייתה מאוד מוכשרת כציירת, ואני זכיתי ממש להכירה.
לוסי יקרה, הינך נצר לשושלת של דוכסים..."
הכיצד? שאלתי בתדהמה.
"הוי, תפוחי האדמה נשרפים", היא נבוכה ופסקה לדבר.
לפתע הגז כבה. אילו זה היה קורה לי הייתי פשוט מדליקה ודי, אולם לא כך נהגה סבתי: היא מיד קמה, לקחה בזריזות את הקביים ו"רצה" למטבח להדליק את הגז, ותוך כדי דיברה על זה ללא הרף, "איך זה קרה? אוי ואבוי" כולה נסערת! אותי התנהגות כזאת מאוד משעשעת, אך נראה לי שסערת רגשותיה לא בגלל ריח הגז באוויר הייתה, אלא בגלל ריח הגעגועים לילדות המיוחדת אשר בעברה.
לסבתה רבקה יש רק רגל אחת, את השנייה איבדה בניתוח ברוסיה, ולמרות המגבלה היא קופצת יפה ורק לעתים רחוקות נעזרת בקביים.
היא אוהבת מאוד להיות בתנועה ובתזוזה מתמדת ולארגן דברים, ונעים לה וחשוב עד מאוד לספר לי את קורות משפחתה. אך לעתים קרובות קורה שהיא מפסיקה. ואז, עד הפעם הבאה, הכול הופך עבורי דמיוני לחלוטין. סבתא: "העולם שלנו מקפל בתוכו את סוד החיים הנחוץ לנו כדי להבין את המציאות, אך הסוד הכמוס מתחבא בתוך אגדת ילדות אשר הולכת ונשכחת על ידי המבוגרים".
במזוודה אשר דחופה עמוק מתחת למיטה יש דופן שבתוכה מונחים צרורות של מכתבים קשורים בסרט אדום כחול אדום. מאז ומתמיד סבתא מדברת עליהם ושומרת עליהם בקנאות רבה. יש להם ריח עדין המזכיר מטפחת משי רקומה.
סבתא אמרה לי שהיא שומרת עליהם כל חייה, ולי כנכדה הבכורה היא בחרה לתת את אוצר המכתבים היקר.
כן, את הצרור הראשון קיבלתי מזמן דרך משלוח דואר מרוסיה כמתנת יום הולדתי הארבע-עשרה, אבל את מרבית האוצר הנותר אקבל בבוא היום. התרגשות אוחזת בי רק לעצם הזכרת הרעיון המקסים.
יום שבת, ה-1.9.62
החופש הגדול נגמר כשהוא מלווה שרב והרגשת שממון ומועקה. הרבה זיכרונות, מצבי רוח, מחשבות ותפילות אינסופיות עוברים עלי לקראת החגים הנוראים. וכן, גם הרבה דמעות... האהבות שלי דרמתיות, עמוקות, תובעניות וגדולות מהחיים. הן בולעות אותי וגורמות לי לחנק. הייתי רוצה אופי אחר, קל וזורם, ללא דרמות. הייתי רוצה להתייחס לאהבה בקלות ובטבעיות כמו פרח הפורח בשדה באור השמש.
הייתי רוצה, וזה לא קורה.
הנה, אצל רות האהבות מתחלפות, והיא לא מתעכבת על מה שלא קיים. בניגוד לה אני מתעכבת לנצח, דשה ומציקה לה שוב ושוב. שתינו מבלות הרבה זמן בניתוח מצבים שהתרחשו, משחזרות את כל המבטים שרצו סביבנו כמו ניצוצות חשמל, חשמלו את האוויר והסיחו את הדעת.
דמעות מציפות את עיניי בקוראי בדפים הישנים, בזוכרי את עצמי כה תמימה וממושמעת. כעת שוב אינני ילדה ושוב אינני בוכה על כל שטות, הבנתי הרבה מאוד ולמדתי, ואולי פשוט כאבתי מספיק כך ששילמתי את חובי.
ואם מדברים על רות, זה נושא מאוד חשוב: זו הידידה היקרה ביותר, המבינה ביותר והמיוחדת ביותר.
אתם, דפים יקרים, מכירים אותה. הייתם עדים הרבה פעמים לריבים, צער ולפירוד בינינו. כעת אתם יכולים להיות שקטים: אנו חברות באמת טובות. ולמרות שהיא נשארה בתנועה ואני עזבתי לחברה סלונית מיד אחרי הנסיעה לעין החורש, יש בינינו הבנה מאוד עמוקה. אני אוהבת לספר לה על עצמי, להתייעץ איתה ולשמוע את דעתה, כי בנוסף לכך שאני מחבבת אותה, אני גם מעריצה אותה. זה אולי הדבר הכי חשוב בידידותנו, כי היא באמת ראויה להערצה.
מקווה אני שתמיד נהיה חברות קרובות, גם כשנהיה נשואות ואמהות לילדים.
רק לפעמים מטריד אותי משהו: נדמה לי שרות לא מייחסת חשיבות מספקת למה שאני אומרת לה. היא כל כך התרגלה לזה שאני גלוית לב לפניה בכל עד שלפעמים זה הופך עבורה למעמסה, ואז היא פשוט מפסיקה אותי באמצע שטף הדיבור ואינה חפצה לשמוע יותר. חבל!
היחס הזה פוגע בי מאוד, אף על פי שאני מבינה שמדרך הטבע צריך להיות כך, מכיוון שאני מספרת לה הכול וזה הפך כנראה להרגל. היא שכחה שבעבר הלא רחוק לא סיפרתי לה כמעט כלום למרות החברות בינינו.
מילא, אני מבינה את זה. ולמרות הכול היא באמת ראויה לאמון. טוב שיש לי ידידה כזאת, כי אחרת כל רגשות אהבה המתעצמים בתוכי היו מקשים עלי. עבורי הרי רק הזכרת שיר אהבה מוריד מעיניי דמעות... התחושות שלי וכל עולמי הפנימי גועשים וסוערים בעוצמה גדולה של אהבה לחיים, והיותי צעירה כל כך וחסרת ניסיון מכבידים על מציאת פתרונות. נכון, יש עלי השפעה מאוד גדולה של סרטים ורומנים, וכל אזכור של אהבה גדולה מרטיט את לבי, אבל אני מאמינה שגם האחרים חווים את עוצמתם של הסרטים ומפנימים את הספרים הנהדרים.
אבל עובדה היא שהם לא נסערים כמוני, ולא חיים את החלום עשרים וארבע שעות.
יום שני, ה-8.10.62, יום כיפור
צר לי. מתחשק לי לבכות ולשבור משהו מכאב, מה עוד שכעת בדיוק בוקע מהרדיו השיר "תחת שמי מוסקבה", שמזכיר לי פרידה חפוזה מרוסיה מקום הולדתי. אני יודעת שהרבה לא כתבתי על רוסיה ולא הזכרתי את שמה, אך כיום, בעקבות הסיפורים של סבתא, משהו התעורר בי.
אף אדם ביקום אינו יכול לשער באיזו מידה אני מתגעגעת ללבוב, העיר בה נולדתי וגדלתי, העיר בה הלכתי לראשונה לבית הספר.
מתגעגעת אני מאוד לעץ הסגול (סיריין} שצמח לגובה רב ונכנס לחלון חדרי, עליו תמיד שרו ציפורי דרור חומות ופשוטות ויקרות ללבי.
מתגעגעת אני לנוף הלבן בחורף הקר ולמגע השלג הנמס בכף ידי הקטנה... עורגת אני למשחקי הילדות בהם אני הייתי מורה גדולה וחברותיי תלמידות נאמנות. מדמיינת עולם אחר... מציירת בעיני רוחי דרכים נסתרות!
מחשבות אלה עולות דווקא בשנה זו, שהיא חשובה כל כך כי בה ייקבע גורלי. חשה אני את האחריות העצומה הטמונה בקבלת ההחלטות הנכונות אותם אקח על עצמי לעיצוב עתידי. המשמעות של להתבגר מקבלת עומק עצום.
לפתע מחשבה אחת גדולה מכה בי לעומק, וזו ההבנה המוחלטת כי שם רחוק, בעיר לבוב, התקבלה עבורי ההחלטה הקשה והמשמעותית מכולן ואני רק בת עשר – החלטתם הגורלית של הוריי לעזוב, להיפרד ממשפחה גדולה ולהגיע לארץ חדשה. כל זה בוצע עבורי ללא מעורבותי, ותודה לאימא ואבא על האומץ והתעוזה. אך עם ההחלטה שלהם עלי להתמודד היום ולהצליח בבחירה הנכונה! לא התכונתי לכתוב על כך, אבל לעתים הגעגועים לתמונות ישנות שורפות את לבי. משום מה מצב רוחי שפוף מאוד ואני בוכה, אולי בגלל החמסין הגדול שהיה היום והזכיר לי את כיתה ו' ,את אהבתי לדוד לוי והאכזבה הגדולה מכך.
ואולי סתם צער גיל הנעורים?
יום שלישי, ה-16.10.62
בת חמש-עשרה סתווים אני ובחודש האחרון צועדת את פסיעותיי לבית הספר התיכון, עוברת דרך שער גדול ומרשים. אבל איזה הבדל, כי בעיניי אין שום דמיון בין כניסתי כיום בשער הברזל לבין העמידה המהססת מול צריף בית הספר עממי בכיתה ו' כילדה פליטה ומוזרה. כאן המרחק הגיאוגרפי קצר, פשוט ומהיר. עלי לדלג בזריזות במדרגות הבית שלי, לפנות ימינה בשביל, ועולם חדש נפתח בפניי לרווחה. אני גרה עדיין באותו שיכון עולים, אבל כבר אין מחיצה ביני לעולם שסביבי.
התיכון סמוך כל כך לכן הצלצולים החדים נשמעים בחדרי גם ביום שבת, מזכירים לי את חבריי הקרובים.
הרבה זמן לא כתבתי. החופש חלף ונשכח, וכעת הזמן לספר מהי עבורי המשמעות להיות תלמידת תיכון. לא יאומן, אבל כבר עומדים אנו באמצע חופשת סוכות.
מכירה אני כמעט את כל המורים, זהבה יושבת על ידי, רות בטור שלי ובצד השני פנינה פ', ועמירם בכיתה הסמוכה וילדים אחרים המוכרים לי בכיתה שלישית.
ידידותי עם זהבה מאוד לא ברורה, ואינני יכולה להגיד בפה מלא שהיא ידידתי משתי סיבות: היא מתאמצת רוב הזמן להוכיח שהיא ידידה של דניאלה, ובאותו זמן ממש מתרועעת אתי מבלי שאני מבקשת ממנה זאת. לדוגמא: בזמן שלא הייתי בבית היא הגיעה כמה פעמים בלי שקבענו.
אני חושבת שאם היא רוצה בי כידידה אני מוכנה לכך, אבל לא כחברה הכי טובה, כי לבי נתון לרות ואינני רוצה לשנות זאת. להיות חברתה השנייה אחרי דניאלה הוא המצב הטוב עבורי!
את עמירם כמעט ואינני רואה, על כן חוששת אני מאוד לאהבתי ופוחדת מפני העתיד. בפעמים הספורות בהן ראיתי אותו לא הרגשתי געגועים מיוחדים, ונדמה לי שרק כאשר מבטיו נחים עלי נוצרת בי האהבה. דומני שעם הזמן הרגש יחלוף, ואני לא מצטערת על כך...
בקיץ האחרון התחלתי לנגן על אקורדיון, וכבר למדתי שלושה שיעורים עם מורה. אני מאוד אוהבת את הכלי הזה, יש בו שמחת חיים וזיכרונות טובים. וההרגשה שאני מנגנת עושה אותי מיוחדת. הציונים שלי מתקבלים על הדעת, ורוב הזמן אני שקועה בלימודים עד צוואר. כן, לעתים אף אני לא מאמינה בכך.
בדרך כלל אני מאושרת. יש לי חברות חדשות למרות שאת החברות הישנות לא שכחתי, אך חלשה אני ברוחי ומדי פעם ראשי סחרחר ולבי דופק חזק בשקיקה לא ברורה. אז אני נעשית לא שקטה, ואיזה צער עמוק רודף אותי. עלי לציין בהתרגשות את הסרט המיוחד ששינה את מבטי על החיים ותכליתם – "זוהר-בדשא". מה אומר: הרבה סרטים ראיתי אבל כזה לא חוויתי מעולם. הסרט מיועד לבני שש-עשרה ומעלה, אבל הלכתי כי אני מנוסה בנושא האהבה...
הסרט מתאר אהבה נצחית ואמיתית שתמיד מתגברת על המכשולים...
חזרתי נסערת וניסיתי להירגע על ידי נגינה באקורדיון אבל יש בי איזו מועקה. אני אוהבת את חיי אבל רוצה עוד משהו. למה אני נכספת? לחברות עם אהבה של בן? לחריצות בלימודים? לכתיבה יצירתית עמוקה? לדעת לנגן מהלב?
נכון שהסרטים משפיעים עלי בחיי היומיום ואני מאוד מוקסמת מהם כאילו היו אמת, אבל הרי ידוע וברור לי שהסרטים נעשים על פי דוגמא הלקוחה מהחיים האמיתיים שרק במקרה הם לא שלי, לכן מבחינתי יש בהם אמת גדולה.
הייתי גם בסרט קליל "אליקי נערת הפיראוס" וקראתי את הספר "נאווה חן". הוי, איזה ספר אמיתי!
יום ראשון, ה-28.10.62
אני חווה ממש עכשיו משהו מפחיד ולא מוכר – פגישה עם המוות! לפני שעה השכן הקרוב ביותר שלנו נפטר מקריש דם בראש. עבורי זה נורא. שומעת אני צעקות דרך הקיר ושואלת את אלוהים: למה? למה לא מוות טבעי בזקנה טובה?
ברך אלוהים את משפחתי, אמן.
שנה מאוד מעיקה בהתבגרות, הרבה רגעים של ריקנות ומחשבות נוגות. המקום המיועד לאהבה התרוקן. נחוץ לי זמן כדי למלא את החסר, אבל נראה כי הזמן עמד לנוח בצד הדרך.
יום שלישי, ה-26.3.63
תמיד זה קורה לי בשיעור שאני נזכרת בעוצמה שיש לאהבה, ומיד מבטי הופך ליוקד, ולא נותר לי אלא לשפוך את כל מחשבותיי על הדף. היום סיימנו את הלימודים לשליש ב', השקעתי את כל נפשי ללמוד וללמוד, וחופשת פסח תפסע את צעדיה הראשונים בעוד שבוע.
תוהה אני ואינני מפסיקה לייחל לכניסתה של אהבה אמיתית לתוך חיי... וברגעים אלו, של שעה אחרונה לפני הפרידה מהלימודים ומהבנים, וחסימת כל מגוון האפשרויות לפגישה שלא תלויה במובן מאליו כמו הפסקות או שיעורים משותפים עם בנים, ניצתות פעימות לבי והופכות לתקווה, שאיפה והתגשמות אפשרית.
כמה מהר מתחלפים הרגשותיי ומצבי רוחי, ואני מייחלת כבר ליציבות ולהפגת המתח, מייחלת להרפות מאחיזתה של אהבה ללא מימוש. אופיי האישי מאוד רומנטי ולעתים מעיף אף אותי...
אחרי החופש יהיו שני מבחנים קשים שיסיימו את השנה, וראשי חצוי בין חלום האהבה וההתחייבות הלימודיות.
יום רביעי, ה-24.4.63
חזרתי לכתיבה ואני חלק מהעולם הנושם והחי אשר סביבי. יצחק בן צבי, הנשיא שלנו, איננו! אתמול בשעת בוקר מוקדמת פסקו צלילי הרדיו והממשלה יצאה בהודעת צער. כולנו התפללנו באהבה לשלומו, אבל ללא הועיל.
שלום לך נשיא...
יום רביעי, ה-28.8.63
היי שלום כיתה ט'. כה מעט כתבתי במהלך שנה זו ביומן, אך חיברתי שירים במחברת השירים. אין סוף לשירים הזורמים ממני וממלאים דפים בתקוות גדולות ודמעות זעירות. כיום יותר קל עבורי לבטא את רגשותיי בשירים, במיוחד במה שקשור לאהבה. לשירים שלי יש יכולת ביטוי יותר עמוקה והרבה יותר חדה ונמרצת, החודרת ישר ללבי ומבהירה לי את המצבים שעלי להבין ואולי לשנות.
חברים חדשים נכנסו לחיי והרבה דמויות מהעבר נשארו מאחור, נשכחו בערפל.
הייתה זו שנה של בנייה, ומקווה אני שהנחתי יסודות מוצקים לכך. כל כוחי מופנה פנימה והזמן יפעל לטובתי.
יום ראשון, ה-8.9.63
אני בת שש-עשרה. יומיים לפני ערב ראש השנה ולי יש היום יום הולדת. כיתה י'.
אני יושבת לבד בחדר! תמיד אני המבינה? המקבלת? לא עוד! ומנסה לחשב מה יהיה גורלי, מה יהיה תוכן חיי? מהם הרשמים שיהיו לי, ומה תהיה תגובתי כשאזכר בהם בעוד שנים. אלפי שאלות מתרוצצות במוחי, נחפזות לכאן ולשם, אולם ללא כל פתרון. חיי עד כה היו מלאי חוויות שונות, מאוד ילדותיות שהכילו בתוכם אהבה ראשונה ויקרה, ידידות עמוקה ביני לרות, ועוד הרבה דברים רגילים ופשוטים שכפי הנראה אירעו לכל נערה מתבגרת. התחלתי לחשוב יותר לעומק ולהרהר על תוצאות מעשיי. לבחון את עצמי לעתים קרובות, ולהקפיד יותר על התנהגות מצליחה בחברה.
מי כמוני יודעת כמה פעמים הפסדתי ונכשלתי, אולם לזכותי ייאמר שלא נכנעתי! גם כעת, לאחר שלמדתי הרבה דברים, אני מרגישה כל כך קטנה וכל כך זקוקה ליד עוזרת.
לעתים קרובות אני בוכה ובאמת עצוב לי, לפעמים אפילו ללא סיבה ממשית. מין מועקה בלתי נתפסת שאוחזת בלבי וחונקת אותי ללא רחם. לכן חרדה אני לחיי, שמא אחזור על שגיאות העבר ואמצא לאחר שנים לבטים דומים לאלה שכבר היו לי קודם. ולמרות זאת אני מקווה שדרך חיי תענה על כל דרישותיי ותספק אותי.
יום ראשון, ה-22.11.63
לפני כמה דקות רות ואני שמענו ברדיו (השעה 11) את ההודעה על הירצחו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי. הכול נגמר! אשתו היפה נשאה אותו בידיה בחיבה גדולה והפכה בין רגע לאלמנה. הצער נגע בכולנו. הסתכלתי על הילדים הקטנים, והילדה הקטנה שבתוכי פרצה בבכי!
תקופה של תום הסתיימה. האימה מחקה את הזמן ושעון חדש מתקתק ברקע. היום מבינה אני מהי ישראל עבורי, אולי אינני צברית כרות, אבל ישראלית הנני!
ביחד קל לנו יותר לשאת את צער החדשות. חשה אני נוח מאוד בבית של רות. החצר מלאה פירות כמו שזיפים וגויאבות, והפרח המקסים ציפורני חתול מלא טל. רק אתמול ירד גשם ועדיין מזג האוויר סוער, רוח שורקת דרך החלונות אשר פונים החוצה לרחוב ולגינה הזרועה סביונים צהובים. אשר לא מסתירה את הסוסיטא המשפחתית אשר חונה ברחוב.
אנחנו יושבות ומדברות. סתם מפטפטות על דא ועל הא. רק לפני כמה רגעים קראנו יחד את דפי יומני במחברת הישנה, וצחקנו לא מעט על תמימותי ועל היחסים המסובכים שהיו לנו בהתחלה.
ולפתע רות אמרה:את יודעת לוסי, אייני רוצה יותר להתעלם מהמצב הנורא ,של היחסים הקשים בין הורי, הגיע הזמן. לגלות לך את "הסוד שלי" .
שנים המשפחה שלי מנסה לא לקלקל את החלום. אך אמא שלי מלאה סימנים כחולים,וזה לא מנפילה כמו שהיא אמרה לך אתמול, לא,היא מחפה עליו, על אבא שלי.
אבא שלי מכה אותה,ואין לה לאן לברוח,אין לה לאן ללכת וחוץ מזה היא לא תעשה בושות לילדים שלה.
ואין זו אהבה כאשר הוא צובט אותה,כי תמיד אחרי הצביטות ובמיוחד בשעות הערב הוא מכה אותה כול כך חזק בחגורה ,עד כי אני חוששת שיהרוג אותה מיד. ואז הבנתי את כול הפעמים שרות אמרה לי שתבוא ,לא באה ולא הודיעה, כי היא רצה בכול כוחה לקבל עזרה בתחנת המשטרה.
רות הביטה בי בדרך המיוחדת שלה ואמרה:
משטרה,הם אמרו:ילדה לכי הביתה,אבא שלך לא רוצח והוא לא יהרוג אף אחד וצחקו לי בפנים
הלם עלה בפני כיצד הידידה היקרה הזאת הצליחה להסתיר את הכול,
התביישתי ,לחשה רות, קנאתי לא רק בנשיקות של אביך לאמך, אלא גם בהורים של תרצה כמה הם אהבו אחד את השני ,ותמכו .וכך קלטתי את הלא יאומן ,כי כאשר אבא שלי רץ בין חדרי הבית אחרי אמא שלי הוא כן אהב אותה.
רות מאוד פיקחית והצליחה להטעות את כולנו עם ההצגה של המשפחה המושלמת, ואני אמרתי לה זאת בביטחון מלא ,לא, לא הרגשנו שום דבר כלפי חוץ.
היא מאוד התרגשה כי זה בא ממני – חברה של שנים בטוב ועכשיו גם וברע. לפתע נעשינו מאוד רעבות והחלטנו על חביתה ולחם שחור עם חמאה, אין לנו מומחיות בהכנת אוכל אבל האוכל הזה אהוב עלינו מאז ומתמיד והיחיד אותו אנו יודעות לעשות לבד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 13 -עד עמוד 135 סופרת
פרק 13
נסיכה
6.1.1816, יום שבת
הבוקר היה עלי למהר. מיס מרי הצעירה מלאה את חובתה ועזרה לי להתלבש כדי שלא אבזבז את רוב השעות על סידורים אישיים, כי היום עלינו להוריד את קישוטי עץ חג המולד. זהו יום מיוחד עבורי ואימא תמיד מוסיפה בחיוך קטן מלווה בלטיפה: "ילדתי, זכרי תמיד כי גם דברים טובים צריכים להסתיים".
ואני חושבת: 'אולי כל זה נעשה כדי לפנות מקום לשמחה הבאה?'
16.1.1816, יום שלישי
שיעורי הפילוסופיה מאוד אהובים עלי, והיום השיעור היה מרתק במיוחד. לכן עזרתי אומץ ושאלתי את הפרופסור המכובד שתי שאלות: איך להתנהג כדי להיות תמיד מאושרת? איך עלי להתנהג כדי לא להיות אומללה כלל? הפרופסור השיב לי ברצינות מהולה בחיוך, תוך נגיעה בראשו וקימוט מצחו בצורה מוזרה: "לכבוד לי לבטא את דעותיי עבורך – תמיד השתדלי לבחור את דרכך בחיים, ולעולם אל תהיי זרה לחלומותייך! תאהבי את הבלתי יאומן והמופלא הבא מתוך דמיונך! הביעי את רגשותייך! הקסימי את עצמך, אל תחששי מדי, ותמעיטי בהיסוסיך. זוהי התשובה על השאלה הראשונה. אשר לשאלה השנייה, היא מאוד פשוטה: לא נראה לי כי כדאי לך להתאמץ ולבזבז זמן יקר על כך, כי כלל לא נורא לחיות עם מעט אומללות אשר תעניק לך תבלין בדומה לשום ובצל הנמצאים במרק הבשר. רק על ידי כך תיהני מהטעם הטוב, תביני את משמעות האושר ותעריכי כל התחלה חדשה המתהווה בך". יותר מאוחר הוא אמר את הדבר המוזר ביותר: "תמיד תצאי בצעדי ריקוד יציבים. הפעילי את תנועת הגוף אפילו ברגעי האומללות והפחד, ותחליטי כי את חיה כאילו בתוך ריקוד עם חוש קצב וחן פנימיים. אל תהיי רצינית מדי, ולעולם אל תהיי חסרת מטרה. זהו הקשר הכי חשוב שלך עם החיים, והוא יחזק את האמונה שלך לאלוהים. תני לגוף שלך לדבר בשמחה דרך תנועות הבאות מהריקוד, וכך התפילה שלך תמלא בעוצמה את מחשבותייך, שיהיו טובות, ואת ליבך ברגשות חמים".
23.1.1816, יום שלישי
עדיין חושבת אני על שיעור הפילוסופיה האחרון. עבורי מדע הפילוסופיה היא כיוון חדשני ומרענן, ויהיה אף הוגן לומר כי מפיקה אני מכך המון הנאה.
מדי שבוע לומדת אני והרבה, אבל כל הידע הזה עלול להפוך לסיוט. מודעת אני היטב להיותי חלק מדור של עלמות צעירות,יפות, נחשקות ושנונות, בעלות מעמד גבוה, ולכן מבוקשת מאוד לנישואים הולמים ולהתחייבות לחיים בה עושים בפשטות את רצון הבעל.
לידע שלי אין כל משמעות אלא אם יש פעולות נכונות בצדו. רכשתי כישורים רבים ויש בי כמעט כל אשר נחוץ לאישה צעירה במעמדי, כמו: רקמת תחרה, קריאה מהירה, אמנות הציור, ונגינה רגשנית ומבריקה. כל זה כדי לחזק סביבי את הדעה החברתית האיתנה: "חשוב ביותר לשמור על מבנה הסדר הישן". ולמרות ההבנה העמוקה וההסכמה לכך, עז רצוני לפרוץ קדימה ללא פגיעה במסורת או במשפחתי. שואפת אני עד מאוד להשתלב בחן ובתעוזה בחברה נאותה למדי, כמו: סופרים בעלי שם וציירים כישרוניים, ובעיקר הוגי דעות והיסטוריונים, ולהפוך לנוכחת בעולם הקיים סביבי ולא כצל בלבד.
עז רצוני לשחק דמות משמעותית ומרכזית "בנשף של חיי", למרות היותי רק אישה צעירה, יפה ולא מנוסה עדיין.
האם אפשרי הדבר? האם אצליח?
15.2.1816, יום שבת
נולדתי במעגלים הנכונים, ועל כן בורכתי...!
בשעות הבוקר אני מתעמקת בשירה האנגלית, משננת אני המוטל עלי בין השעה עשר לאחת-עשרה, אך את אחר הצהריים אני מקדישה ללימוד יסודי של תורת הריקוד, והידע הרב המצטבר אצלי גורם לי להרגשה טובה וחשיבה נמרצת.
כדברי היווני לוסיאנוס (דומה שמו לשמי) מהמאה השנייה: "המחול עתיק הוא ממש כמו שהאהבה עתיקה". ואני חושבת שאמנם עדיין אינני מנוסה באהבה, אבל הריקוד כבר חדר לעצמותיי.
ואולי אומר כאן בגילוי לב כי אוהבת אני עד מאוד להימצא בתוך תנועת הריקוד, כי אז המילים אשר בפי שותקות ולפעמים גם מתרחקות ממחשבותיי ונעשה לי שקט ואין לי מה לומר. וטוב לי בכך, שרק המוזיקה אשר סביבי חודרת לאוזניי, עוברת לתנועות ידיי וזרועותיי נשענת על חזות פניי. ובמבט אחד רואה את העולם כדי לצייר בעדינות את משאלותיי. כל תנועה מתנועות גופי מחליפה את שפע האותיות הרוצות להסתדר ולעלות על שפתותיי, וכל מילה אשר בפי נשמעת כמיותרת. תנועת הריקוד הזורמת ממני ולתוכי נושאת אותי רחוק מאוד, אף רחוק יותר מהמקום אשר אליו יגיעו הקולות או המילים. חשה אני ביטחון רב ביודעי כי שפע של תוכניות ובילויים לחיי חברה טובים מייעדים לי הוריי היקרים, אם וכאשר יגיע הזמן ונחזור למולדת הגדולה. אוחזת בי התרגשות רבה רק לחשוב על העומד לבוא, ואימא אומרת שאני נסערת מדי ואל לי להרחיק לכת במחשבות על העתיד לבוא!
הייתכן והשהות בנכר תסתיים אי-פעם?
14.3.1816, יום חמישי
לפני שבוע הגיעה אלינו עזרה לשטח האורוות בדמותו של מנהל חדש, סייס בדמו ובנפשו, מיסטר Arab . הוא מומחה בתחום ממשפחה של סייסים ותיקה, וייתן עזרה וייעוץ למיסטר הורצ'יו. פגשתיו לראשונה קודם בעיקול הדרך, עת גרר בצורה מתוחכמת מספר סוסים גזעיים מהטובים ביותר.
הבוקר בשעה מוקדמת הכין עבורי הורצ'יו את סוסתי טרילינה, כי כבר בשעת ארוחת הבוקר עלה בי הרצון לצאת לסיבוב בקצב מהיר על סוסתי המובילה והאהובה. במבטאו הבווארי אמר: "נסיכתי האהובה, זוכר אני היטב כי היום הוא יום הפגישה שלך עם סוסתך המיוחדת. והרי היא מוכנה עבורך". אבא מאוד מעריך את דאגתו ומסירותו של ראש הצוות הנאמן שלנו, והיום טרח להביע בפניו באופן אישי תודה על טוב הלב אותו הוא מגלה כלפינו.
והוא צודק, סוסתי טרילינה אכן חברתי, ושתינו מכירות כל כך טוב – אני את דרך תנועתה והיא את דרך המחשבה שלי. מיום ליום אני מחוברת אליה יותר ויותר.
מיסטר הורצ'יו מלמד אותי המון: כיצד עלי לטפח אותה נכון, איך להבריש אותה ביד בוטחת וחזקה של מומחית בתנועה מעגלית. היא מצידה מאוד אוהבת אותי ומעריכה כל תנועה ולו הקטנה אשר מגע ידי יוצר בגופה, ולעולם אינה מהססת להראות לי את שמחתה בקפיצות גופה ובמבט עיניה.
סוסתי פיתחה היום מהירות גדולה באופן מיוחד, וכך פגשתי שוב את מיסטר יוהאן כגן הצעיר, שבקלות הדביק את הפער. כך מצאנו את עצמנו זה ליד זה רוכבים במסלול מקביל. לשמחתי מיס סוזאנה התעכבה מעט ולא הגיעה בעקבותיי במהירות (כמובן שלא נותרתי ללא ליווי נאות). כך התאפשר לי לשמוע מפיו כי חג היום במשפחתו, חג הנקרא "פורים", והתלבושת הדרמתית שלו היא חלק מאירוע נוצץ אליו הוא הוזמן. במחווה יפה הוא הושיט לי מתנה לציון חג המסכות – "תקרובת מתוקה" שנשלחה עבורנו כמנחה מהוריו.
הופתעתי ובאתי במבוכה מהמרץ אשר השתלט עליו, לכן שתקתי כדי להבין ולהרגיש מה קורה לי בפנים...
מיס סוזאנה הגיעה לבסוף ועזרה לי להירגע.
18.4.1816, יום חמישי
אבא מתכנן את הביקור השנתי שלנו לאנגליה, ואימא מתגעגעת עד מאוד לפגישות שלה בטרקלינים החשובים ולמסע הקניות עם המשפחה, כי הגיע המועד העונתי להצטייד באופנה האחרונה – קניות אותן היא תמיד עורכת בלונדון ומהווים כמובן חלק נכבד מהשגרה המקובלת עליה. מסעות אלה מעשירים את עולמה, ומבליטים את תחושת השפע בה אנו שרויים. אשר לי – אני מתגעגעת לחדרי הבית, לחדר הספרייה הגדול ולפינות האהובות עלי בגן המרהיב.
נכון כי סביב לאזור מגורנו בלונדון ישנם הרבה בתים מרשימים ומכובדים למראה, אך לי האחוזה שלנו היא היפה ביותר, ולא בגלל געגועיי – כדברי אבא. "בית אדלר ויק" שלנו הוא בית פינתי, על כן יופיו מיוחד בהשקיפו למרחב הפונה לכל כיוון. בנוסף, לשמחתי הרבה ממוספר הוא בספרה "תשע" הטובה והמבטיחה, החלטה שנעשתה בימים המוקדמים של- 1765 בזמנו של סבי היקר. בתקופה המדוברת חילקו את הבתים למספרים והם היו רק תוספת לכינויי הבתים בעלי שמות המשפחה המסורתיים.
הבית תמיד מואר ושופע שמחה, כי האור חודר פנימה מיד עם הופעת השמש, הנדירה... הבנייה הטובה והבידוד הטוב חוסמים אותנו מרעש ומסקרנות מיותרת, מצב המאפשר לנו חיי משפחה וחברה נאותים.
משפחתה של מיס אנסטסיה ידידתי מתכננים בימים אלו את הביקור למולדת רוסיה, וייתכן אף שיט בחצי האי קרים. נתגעגע אחת לשנייה עד מאוד, למרות שהמרחק מעולם לא הפריד בינינו.
16.6.1816, יום ראשון
הכומר שלנו, מר אנטוניו, ידיד יקר למשפחה ובעל חזות מרשימה במיוחד בגלל רעמת שערו השחורה הבולטת למרחקים וידיו הטובות, הצליח לגרום לכולנו הפתעה גמורה היום בדרשה. הוא השווה את תנועות הריקוד לתפילה, ואמר כי הגוף משתחרר ונפתח בשמחה לחיים חדשים הזורמים ממנו החוצה – בדיוק כמו שהתפילה עושה לנשמה שלנו!
במהלך הדרשה המעניינת הרהרתי בכך כי ההשוואה שלו טובה במילים, אך לתת דלת פתוחה לכל תחושה או רגש הפורצים דרך תנועת הריקוד בעולם בו המסורת היא חלק בלתי נפרד, בו האישה מחונכת כיצד להיות אישה הגונה – השוואה מסוג זה יכולה להרוס במקום לבנות.
יותר נכון להיות אישה ההולכת בתלם, ולכן הדרשה היום בלבלה אותי.
כן, יש מצבים בהם קל מאוד להיות מושפעת מהדעה הנשמעת באוזניי, במיוחד אם זו הדעה האחרונה שהובאה לידיעתי.
זקוקה אני להרבה ניסיון בחיים כדי להיות מאושרת. ודבר חשוב לא פחות: צריך הרבה מזל...
14.7.1816, יום ראשון
כבר שבוע שאנחנו מבלים בלונדון האהובה. אמש ערכנו שייט מדהים באגם המלכותי של HYDE-PARK ומזג האוויר היה נפלא. לכן מאוד הצטערתי לקרוא היום בשורות עצובות בעיתוני הבוקר:
באגם LONG= WATER – האהבה משקרת
זעקה כותרת גדולה! וכך נכתב: "ליידי הארייט וסטברוק, אשתו של המשורר פרסיביש שלי הטביעה את עצמה במימי האגם..."
שמי לונדון כוסו בכאב המחשבה שעולה בי בעקבות הידיעה, הופכת לרצון לכתוב מאמר התיחסות בנושא: האם ניתן לעצור את להט האהבה?
אך כיצד אדע ומעולם לא התאהבתי באמת! מעולם לא הקדשתי את כולי לרגש מופלא זה, אבל מכירה אני בוודאות את רגש הלהט וכיצד הוא סוחף בעוצמתו המתישה את הרצון להקדיש הכול למטרה אחת.
החיים שהיא הכירה לא קיימים יותר, לכן המוות היה הפתרון עבורה.
20.7.1816, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 13 -עד עמוד 138 סופרת
.
20.7.1816, יום שבת
מחכה לנו יום ארוך של ביקורים, כי אנו מוזמנים לבקר בחנות הנותנת שירות לבית המלוכה שלנו. עדיין זוכרת אני את אולם הכניסה המהודר המעוצב בפאר, רמז בולט לכך שהמקום מתמחה לספק בגדים מהודרים ללקוחות אציליים.
אימא החליטה כי עלינו לצאת ממצב הרוח הרע, ולכן עלינו לערוך הזמנה הן מהמעצב היוקרתי שלנו והן מאולם תצוגה.
אולם התצוגה מקושט כמו קבלת פנים לאירוע נוצץ, מואר בשפע של נרות על קני נברשות מזהב. כל הפריטים מעוצבים בעבודת יד יפה ובעושר עצום של בדים שנתפרו באופן בלעדי ובצורה מאוד דקדקנית ודרמתית.
נפעמתי עד מאוד ממספר השמלות אשר הונחו על ספות ארגמן בצבעי פסטל וזהב, ובשיפולי השמלות המדהימות ביופיין בלט הגימור הפנימי בדוגמא אומנותית. תחתוניות משי בצבצו בצבע המתאים, ואת השרוכים אפשר היה לשרוך בכל דרך אפשרית. שפע האבזרים, כמו: צעיפים, רדידי משי או ארנקי עור רך, הונחו על כורסאות קטיפה.
נפלא להיות צעירה ולרכוש בדים מפוארים מעוטרים בתחרה, ולהוסיף על יופיים את התכשיטים היקרים אשר עוברים במשפחה שלנו בירושה.
18.8.1816, יום ראשון
"רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו ליידי רוזמרי עם בתם העלמה מיס לוסיאנה הדוכסית הצעירה מאושרים ומזמינים את כל המכובדים לנשף יום הולדתה של בתם האחת והיחידה היקרה מכל..." אני נרגשת עד דמעות – גיל שש-עשרה המתוק בפתח.
כל מכרינו יהיו נוכחים, יחד עם ילדיהם – חבריי הטובים.
הנשף נפתח בהרמת גביעי קריסטל וברכות חמות לרוב. בהביטי מסביב עלה מתוכי הרהור – מהי הצלחה עבורי?
הנה, אני חיה כל יום בשיא חדש של הצלחה והרגשה טובה, ואם לרגע אני עוצרת ועצובה, מיד חשה אני חוסר שביעות רצון מעצמי. לכן המסקנה המתבקשת היא שכדי להרגיש הצלחה יומיומית, עלי להשתנות ללא הרף ולזרום כמו נהר הפורץ בשפע אדיר קדימה...
יש בי תחושה עמוקה כי עלי להציב לעצמי מטרות, כשאחת מהן באופן טבעי היא נישואים מוצלחים והשנייה להפוך לסופרת.
תוהה אני על מה אני אחראית יותר ומי אני באמת?
24.8.1816, יום שבת
עבר שבוע ועדיין הדי הנשף מהדהדים ומזמזמים באוזניי.
"עלמתי הצעירה, האם תכבדי אותי..." כך זה נשמע מכל עבר. התברכתי בהזמנות לרוב לכל ריקוד וריקוד, ונותרתי ללא נשימה וללא מנוחה. קדתי קידה ושוב יצאתי במחול.
צ'רלי רקד באצילות וחן, הוביל אותי לאט ובאופן חגיגי ולא החמיץ הזדמנות לרקוד עמי, למרות שעיניי קלטו טעם של חיזור מצדו לכיוונה של מיס אן היפה.
צר לי על כך, כי נראה לי ולאנסטסיה שדווקא שירל הוא מושא חלומותיה. את השמחה הגדולה במהלך הריקודים יצר מר בירניו בריקוד סוער בחברתה של מיס ליזי, במקצב מלא חיים תוך שילוב נפלא של סגנונות אנגליים ואיטלקיים כאחד. אמיליו אבירי שמר כהרגלו על איפוק אצילי ועידון בתנועותיו, ולבסוף הגיש לי את מטפחתי הרקומה השמורה עמו, אך דאג לקחתה למזכרת בסיום הקידה...
17.10.1816, יום חמישי
היום לקראת בוא הערב הרגשתי עייפה מדי מעיסוקי אחר הצהריים, רציתי רק לשבת נינוחה בחברתה של מיס מרי, האומנת האישית שלי. כהרגלי התיישבתי מתחת למרפסת הסגורה בגג אפיריון המכסה חלקית את מראה השמים, מתאווה לפשטות ונועם ללא רשמיות.
היום אחר הצהריים מיס סוזאנה בהחלט לא הייתה מרוצה מאנסטסיה וממני עת יצאנו לטיול שלנו לכריכיה, ועל כך אני חייבת לה אלפי התנצלויות. למרות שהכרכרה עמדה לרשותנו התעקשנו ללכת ברגל את המרחק הזעום לפינה. אהבנו את הרוח אשר שרקה ופיזרה את הטיפות הגדולות והקטנות. העולם שלנו נראה רטוב, אך כלל לא דאגנו כי היינו עם מטריה.
יכולתי לשמוע את צליל הגשם, והוא חדר לנשמתי והקפיץ אותי אל העולם הפתוח. השביל בו דרכנו אומנם היה רטוב וחלק, אך שימש כמראה לצללית היפה שלי והבליט את דמותה האצילה של מיס אנסטסיה חברתי. לכן לרגע קסום כל כך מהל הגשם את נשמותינו לאחת.
מיס סוזאנה דואגת לבריאותי בכל המובנים, אבל אפילו היא לא מצליחה לעצור את הרגש המיוחד המפעם בי בכל מגע ולו הקל ביותר בטיפות המים. עולה בי מחשבה כי הצעידה הנמרצת בגשם דורשת זהירות רבה, ומאוד מקבילה להליכה בה אני צועדת בדרכי החיים האמיתיים.
הקשר הנכון ביני לבין אנשים סביבי יקר לי, ומשתדלת אני מאוד להיות חופשית מכל דעה קדומה בכל נושא מבלי לגרום נזק מיותר.
3.11.1816, יום ראשון
אירוסין באוויר!
אולם קבלת הפנים עוצב בתפאורה חלומית והשמחה הכללית כבשה את בוא הלילה המתקרב.
הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו ליידי וינקה לוציה ערכו מסיבה לבנם הבכור מיסטר בירניו לרגל אירוסיו. המחזר השרמנטי שופע החיים אכן מצדיק את שמו כמחזר רומנטי. אך הפעם, בהתלהבותו ממיס ליזי שלנו, אפילו הוא הצליח להעניק נקודת השקפה חדשה למושג "חיזור" דרך אהבה מילולית.
אמש, בקבלת פנים מרשימה מלאה הדר, הוא הרים גביע בדולח מלא יין והבטיח לתמוך בה, להעניק לה את כוחו, לטפח את יופייה הנשי, להעניק לה תקוות גדולות ולהצדיק את בעלותו עליה בהעניקו לה מקסימום אפשרויות בחירה.
לא הייתה זו רמיזה, אלא גישה שונה ורבת רושם.
בהביטי במיס ליזי שיקפו פניה את מצב רוחה, והביעו מודעות גבוהה ליכולתה לשאת חן בעיני המחזר הנכון. מיס ליזי עברה שינוי כה משמעותי וניצבת בעמדה גבוהה, לכן מבינה היא באופן מושלם אילו צעדים עליה לנקוט. היא ערה מאוד לכישרונותיה, ויודעת כי בהיותה אישה נשואה עשויים חייה לשנות גישה. וכדבריה של מיס אנסטסיה: מאוד קל לעשות צעד מוטעה ולהפסיק את ההתפתחות האישית.
בלילה שמעתי את אימא מעירה כי בחייה של אישה מכובדת נישואים זו נקודת מפנה, ולעתים חולשות באישיות יכולות להפוך לחוזק ולשנות את השגרה הפשוטה להמון רגעי הפתעה.
17.12.1816, יום שלישי
זרמים של מחשבה חדשה ונועזת שוטפים אותי!
תחושות עמוקות הם חלק מעולם הדמיון שלי, אשר מתמזגות עם רגשותיי.
הספרים המדהימים והרעיונות החדשים אולי מהווים סכנה לרוח המסורתית אליה מטיפה הכנסייה, אבל אפילו בספר המיוחד של הברית החדשה אני מוצאת הרבה מצבים דמיוניים הנסתרים בתוך האמת הכתובה, ואותם אני תמיד סופגת בהנאה. חשה אני צמיחה ורצון עז להתמזג עם הטבע לישות אחת. יש בי המון סקרנות. הרבה סערות רגשיות עוברת עלי, לכן כיום אני בודקת מחדש את אותם הדמויות אשר שמתי לפניי כדמויות אידיאליות.
מאוד רוצה אני לצמצם את הניגודים העולים מתוכי כאשר אני עושה השוואה הולמת היוצאת מתוך לבי. תמיד שנאתי כפל לשון ומשפטים סותרים. חולמת אני להפוך לסופרת מיוחדת שאינה דומה לאף אחד, ולכך אני מפנה את מבטי.
היום הטילה אימא על מיס סוזאנה להביא את החלק השני של הספר "עצות מעשיות לניהול משק בית", ואני עדיין מחפשת את ספר ההדרכה אשר יסביר לי: כיצד לברוא את עצמי מחדש מבלי לזרוק את עצמי הישן? ואיך ניתן להתמזג בצורה הכי טובה בעולם אשר סביבי, המתחדש במהירות כה גדולה מול עיניי הסקרניות?
נעמה לי מאוד הידיעה שכתבה שלי העוסקת בנושא פורסמה בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה".
האם ייתכן ומצאתי את הקול האמיתי שלי – קול הכתיבה?
המבט שלי מופנה קדימה, וברור לי לחלוטין כי רק אם סוטים מדרך המלך רואים את העולם בעיניים פקוחות.
22.12.1816, יום ראשון
השלג יורד ללא הפוגה ומעניק ליום הזה את יופיו. היום הדרשה הייתה חגיגית יותר מהרגיל בכנסייה הקטנה של מיס סוזאנה. הכומר שלנו הרי הוא יותר מידיד למשפחתנו והוזמן במיוחד על ידי אבא.
כולנו כה נרגשים – מיס סוזאנה, הגיבורה שלי, הפכה היום למיסיס Jagd היא לבשה שמלת "דנדל" יפיפייה ונשענה על זרועו של רב המשרתים הנאה.
שערה המלא נאסף ופרחים ורודים האירו את החיוך הנסוך בעיניה, מבליטים את התלתל הטבעי בצבע אדום שעיטר את פניה שבצבץ מתחת לכובע תחרה מרהיב.
מעבר הכנסייה כוסה בשטיח מיוחד והכיסאות קושטו בסרטים צבעוניים.
הזוג עבר במעבר ומיס סוזאנה הייתה יפה מתמיד. כן, Jagd חיכה לה מספיק "כדי לעשות את המעשה", כך אמרה אימא לאבא.
מיס סוזאנה נעמדה בחברתו של Jagd , הם הביטו זה בעיני זו, אחזו ידיים והכומר שלנו התחיל:
"אני מברך אתכם כי יהיו חייכם טובים ומאושרים, והשראה לכל אלה הבאים במחיצתכם. מאחל אני לכם כי תמצאו את מקומכם בעולם, כי מכאן יוצאים אתם למסע רב חשיבות ביותר".
מיסיס סוזאנה קדה את הקידה האצילית שלה לאימא ואבא ואמרה:
"רום רוממותכם, אינכם יודעים עד כמה חשוב עבורי לראות אתכם בחתונה שלנו!"
אבא היקר בירך: "אני ובני משפחתי ניצבים כאן בהתרגשות רבה, כי אתם מעניקים לנו אהבה ונאמנות מסוג אותו אף לחלום לא ניתן".
השולחן העמוס ריגש את הזוג הטרי, ואני חשתי עצב מהול בשמחה. לראשונה, ואף אם זה רק ליומיים, מיסיס סוזאנה שלי יצאה לחופשה בבית ידידים ולא הכינה אותי לשנת הלילה. היא לא נכנסה לחדרי ולא כיבתה בידיה המוכרות בעדינות רבה את הנר שלי, ולא רכנה כדי לכסות אותי באהבה.
שינויים טובים לאחד ולא לאחר...
. Luciana
פרק 14
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 14 -עד עמוד 140 סופרת
פרק 14
התקווה בת שנות אלפיים
29.1.1964
רות שלום,
חבל שלא נסעת... אני בפלוגה א' מחלקה ג'. אני באימונים, מאמינה? אנחנו עושים פה ממש כיף, קצת קשה אבל לא חשוב. הגענו ומיד חילקו אותנו לביתנים. אותי עם גילה נדיה וציפי, וכמובן את כל הבנות מכיתה י' 5. מולנו לא רחוק נמצאות שאר הבנות, אבל אנחנו ביחד בפלוגה אחת.
היום הצטלמתי עם רובה בכל הפוזות למזכרת. הרובה כבד אבל קל לאחיזה.
כמעט ולא רואים את הבנים... חבל, אבל אותו ראיתי שלוש פעמים... מעניין, לא? תמסרי לאמי שתבוא ביום ראשון עם הרבה ממתקים.
ביי, לוסי
יום שלישי, ה-8.9.64
יום הולדתי. בת שבעה-עשר סתווים. שלום כיתה י"א. תקופת הנעורים היא "זמן איכות לאהבה". למסקנה נחרצת זו הגעתי לאור אירועי החיים שלי אשר נראים כמקריות, ולא היא! זהו בפירוש גורל שנקבע מראש!
כל אשר קורה לי ולכולנו אלו הינם משחקים במנהרת הזמן ונועדו לכך מהתחלה.
יש לי חדשות: האהבה הגדולה של חיי – מיכאל.
איך היא נולדה? ולמה אכנה אותה "הגדולה". כי שום דבר שחשתי לפניה עד כה אפילו לא מתקרב לפתחה... תחושת המיניות הגואה... בשנה האחרונה, בה לא כתבתי, נשמתי אהבה ולא נשאר לי זמן להבעה! הכול קרה בחודש פברואר בכיתה י" חזרנו מהאימונים וכל הגוף שלי עבר תפנית והשתנה.
בוקר אחד ביושבי בכיתה הבטתי לאחור כדי להשאיל מחק, ואז ראיתי את עיניו של מיכאל בלכרוביץ מביטות בי חודרות ועמוקות. מיד נמחקו כל האהבות האחרות ולא במחק שהשאלתי אלא בדם לבי הגועש. ללא התראה התאהבתי בו מיד.
אתאר את מיכאל שלי: מאוד גבוה, תמיר ונאה במידה הנכונה, בעל שערות שחורות ועיניים ירוקות אפורות שכשמביטים בהן מתעורר רצון עז להגיד משהו טוב. מיכאל בחור בעל אופי מאוד מופנם, נמצא בתוך עצמו ואין לו בכלל חברים זולת חיים. אני מסיקה מכך שכנראה טוב לו והוא שלם עם עומק רגשותיו, ולא נחוץ לו לדבר עליהם ללא הרף. הוא מרבה לשחק בכדור. אין הפסקה שהוא לא במגרש ומכדרר באופן מושלם, ועל בנות אין מה לדבר (לפחות כך זה נראה כלפי חוץ). הוא בעל לב טוב ומאוד מנומס, כי לא פעם נשא את תיקי כברת דרך כשהייתי צריכה לאחוז דברים ביד השנייה.
הוא באמת נפלא. מושך והכול... ורק תכונה אחת חסרה לו: אומץ לב של גבר בעל ביטחון עצמי הבא לידי ביטוי בהתנהגות עם בת, אין הוא מעז להגיד לי ישר בפנים את שהוא מרגיש, למרות שעיניו אומרות ללא הרף. זהו מיכאל האחד והיחיד, אשר כבש את לבי בשנה שעברה. הוא התאהב בי ולא הייתי היוזמת, אך נכבשתי מיד.
כל השיעורים היינו יחד בכיתה, למדנו שעות ברציפות, שוחחנו ללא סוף והבטנו זה לזו בעיניים שעות ארוכות. היינו יחד בטיול ונהנינו ממראה נוף נפלא, אבל הנוף של חזות פנינו היה המרגש מכל
הייתי צעירה ומאוהבת ללא תקנה!
מיכאל נהנה בהחלט ממצב זה, לא דרש הרבה ולא הציע לי חברות. אהבתנו הובעה בצורה שונה, ונעה במסלולים אחרים, שלו בהפסקות בטיולים בזמנים הפנויים ואקראיות מזדמנת עולה בהתרגשות ויורדת מעצמה, ואילו שלי קבועה ויומיומית במשך כל שעות הערנות שלי ובחלומות הלילה גם.
לי היו דרישות, ציפיות, חרדות וחיוך מרוח של תקווה, והוא תמיד קל ואוורירי כמו הקצפת על העוגה.
יום חמישי, ה-1.10.64
הפעם אני רוצה להרהר בכתב. אני מרגישה שאני מתבגרת עם כל יום שעובר, ובכיוון הנכון, ולכן הפעם איני רוצה לקלקל אהבה חשובה זו... נוכחתי לדעת שהבנים והבנות שונים, והכול מאוד מוזר, לדוגמא:
יש לנו בכיתה נערה ושמה חנה, היא נחמדה ומאוהבת בכל רמ"ח איבריה בנער מהכיתה הריאלית. עד כאן הכול טבעי, מה עוד שהם חברים כבר זמן סביר, אבל כאן מתחילה הטרגדיה... היא מאוהבת והוא אדיש לחלוטין.
אפשר לתקוף אותי ולומר: והרי הם חברים. ופה בדיוק מתחילה הבעיה – היא רודפת אחריו בלי סוף לעיני כל העולם, והוא מרשה לעצמו להיות אדיש ושאנן ולקבל את היחס שלה כמגיע לו.
ייתכן שבתחילה הוא אהב אותה, אבל עם הזמן הוא הפסיק להעריך אותה. הוא התרגל והכול נעשה מובן מאליו. בשל רדיפותיה ותשומת הלב הרבה שהיא העניקה לו הוא התחיל להתנפח מגאווה.
זהו, לדעתי, אי-צדק מוחלט ודבר נורא, כי לה יש כוונות טובות והוא התרחק.
אני מוטרדת מהעניין כי לדעתי זו התנהגות אופיינית לבנים – ברגע שהם מקבלים את מה שהם רוצים, הם מתרחקים כמו ממצורעת. הייתכן שזה אופייני רק לנוער? לא, נראה לי שזה דומה בכל הגילים.
וכעת צריך לחשוב איך נערה צריכה להתנהג? האם עליה להסתיר את הרגשות? האם לגלות ובאיזה מידה?
ועוד אלף קושיות, ולשם מה? האם לא ניתן להיות כנים וגם מאושרים? הגעתי למסקנה מאוד משונה: אם אני רוצה באהבתו של מיכאל, חייבת אני להתנהג אליו כאילו הוא לא קיים לגבי ולהיות אדישה כמו פסל, כי רק אז מתעוררת תגובה.
ההתבגרות כרוכה בהבנה שאסור להתאהב לחלוטין, כי אז זה הופך לעיסוק טוטלי ברוב שעות היממה.
ומה קרה ביומיים האחרונים? מיכאל נעדר מבית הספר בגלל מחלה, כשחזר מיד בהפסקה הראשונה הוא יצא החוצה והסתכל למעלה, וכשראה אותי חייך, נרגע ונכנס בחזרה לכיתה. הדבר מלמד אותי שהוא אוהב אותי, וחייב לראות אותי מיד, בלי לעורר מהומה ובלי טרחה מרובה.
כעת נשאלת שאלה מיידית: אם כך, מדוע הוא לא רוצה להציע חברות לבת שהוא אוהב?
זו שאלה שמאוד מטרידה אותי.
האם נכונה הרגשתי הנשית שהוא אוהבני או שאלה תעתועי דמיון ואשליה?
אני רק יודעת שמה שינצח בסופו של דבר זו המחשבה שאני מסוגלת להשתלט על עצמי, ולהראות לו שהוא לא קיים לגבי. לצערי הרב רק כך אני רואה שהוא יאהב אותי. איך שלא יהיו התוצאות, לומדת אני לקח מאלף מדי יום.
הייתי בסרט "מטריות שרבורג", נהדר ומיוחד במינו. גם "שלוש פנים לחווה" סרט מצוין.
יום שלישי, ה-3.11.64
עניין מאוד חשוב: המגמה החברתית, הכיתה של מיכאל, למדה היום אתנו גד"נע ומיכאל ישב מולי ולא הסיר את עיניו ממני. כל כך התרגשתי ומיד הרגשתי שיש לי מוזה לכתיבת שיר, כנראה שאני עדיין לא מכירה מספיק לעומק את עוצמת רגשותיי.
בחמישה-עשר בחודש נצא לשירות לאומי, ואני זקוקה לגיוון והתחדשות.
אווירה של קיבוץ תואיל לי מאוד להמשך השנה, למרות שאחת הסיבות החשובות שיצאתי מהתנועה היא שאני אוהבת את חיי העיר יותר מהכול.
היום היה מבצע "הקש בדלת". רות ואני הלכנו לשני בתים לאסוף תרומות,
וראינו דברים איומים: משפחה גדולה יושבת עם גדוד ילדים על הרצפה וכולם אוכלים לחם טבול במים, וזה היה כל מזונם.
הייתכן שיש עוד כאלה אנשים בישראל?
יחסית לשאר הזוגות אספנו מעט כסף, רק עשר לירות, אבל בסביבה כל כך ענייה זה היה סכום גדול ומכובד. אדם אחד נתן עשרים וחמש אגורות פחות מהרשום בקבלה, אבל לנו לא היה נעים לסרב לו כי הנתינה הייתה מכל הלב.
אני מתכננת ללמוד בבית הספר לאחיות ואז, תוך שלוש שנים אהיה אחות מוסמכת.
מחר יש לי התייצבות בצבא לבדיקות פסיכוטכניות, חבל שאפסיד לימודים, אבל זה חלק מהתהליך.
יום שלישי, ה-10.11.64
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 14 -עד עמוד 143 סופרת
יום שלישי, ה-10.11.64
זה עתה גמרתי להתכונן לביולוגיה, ויש לי ללמוד גם לערבית. נותרו ארבעה ימים ליציאה לשירות לאומי בקיבוץ בית קשת, ואני מקווה ליהנות שם. חבל לי שמיכאל לא יוצא יחד עם הכיתה שלי, כי אנחנו יוצאים עם הריאלים.
אני באמת לא יודעת מה להחליט בקשר למיכאל, מה יחסי אליו. כל כך הרבה מחשבות אני מקדישה לו, כל כך הרבה שירים כותבת למענו. מה לא חלמתי, האם הכול לריק?
למרות שיש משהו שונה ביחסים עמו, כנראה שעדיין חסרה פיסת זמן. מאוד מכאיב "צובט את הלב ומחלקו לשניים" – ציטטה מאחד משיריי. בנוסף, גם החברה שבה אני נמצאת כיום מסבה לי הרבה שממון.
רוצה אני כל כך למצוא חברה טובה, ובינתיים אין בנמצא. כדי לעזור לעצמי כספית אני נותנת שיעורים פרטיים לשני תלמידים, ומרוויחה מכך שתי לירות לשעה. אני מרוצה מהם, כי הם מתקדמים יפה.
אתמול פתחו הסורים באש על הקיבוצים דן ודפנה שבצפון, שני חברי קיבוץ נפצעו אבל לא בצורה קשה.
"אנשינו השתיקו את האש, וגם כמה אווירונים השתתפו בהגנה והכול חזר על מקומו בשלום".
האם אפשר להתבטא כך ביחס לתקרית אש – איזה "חזר למקום ואיזה שלום"!?
יום חמישי, ה-12.11.64
שוב אני כאן מול המחברת. מתחשק לי לכתוב למרות שאין לי סיבה טובה, כי עברתי עד כה שעות של מתח דאגה וחוסר שינה מעומס הלימודים, ולפניי עדיין שירות לאומי ופרידה פיזית למשך שבועיים ממיכאל – אהבתי הגדולה אף על פי כן ולמרות הכול. למה תמיד הבן שאני אוהבת או ביישן או שלא אוהב אותי?
הרי יש בתוכי ביטחון רב שמיכאל כן אוהב אותי, למרות שרות טוענת שאני משלה את עצמי ורודפת אחריו, כי אצל רות מה שקובע זה עובדות מוחשיות ולא רחשי הלב המדומים, כדבריה.
הערות כאלה מצידה, ומיד מצב רוחי הופך להיות מאוד עגום, כי אני יודעת אל נכון שאני כן נאהבת.
לא התכונתי לכתוב על כך, אבל לעתים הגעגועים לתמונות ישנות שורפים... משום מה מצב רוחי שפוף מאוד ואני בוכה, אולי בגלל החמסין הגדול שהיה היום והזכיר לי את כיתה ו' ואת אהבתי הנכזבת לדוד. ואולי בגלל מיכאל, שעמד היום כל כך סמוך אלי עד כי יכולתי לחוש את נשימתו. עורי סמר... רציתי כל כך לחבקו...
האם לא אחדל לחשוב עליו ועל מימוש אהבתנו?
הוא לא התלמיד הכי מבריק כמו עמירם, ולא יפיפה גדול כמו דוד לוי, ובכל זאת הוא האהבה של חיי!
מדמה אני שיש בו יותר נסתר מהגלוי, ולכן אחרים לא מבחינים בכך. בעיניי אין יותר ממנו הראוי לאהבתי.
אף על פי שהוא כנראה לא מעלה את זאת בדעתו, ואולי כן מי יודע?
אולי פעם ייפגשו דרכינו ונוכל לממש את אהבתנו...
חשוב לי מאוד שזה יקרה.
יום שבת, ה-14.11.64
מחר אני יוצאת לשירות לאומי. הכול ארוז ואני מוכנה. בעוד שעה אלך עם הוריי ואחותי לסרט "סלאח שבתי".
לא תמיד אני הולכת עם הוריי לסרט, אבל מכיוון שאני נוסעת לא יוצא לי ללכת ביום אחר, והיום אף אחת מחברותי לא מעוניינת וחלקן כבר ראו אותו בתל אביב. ושוב מיכאל. אני רועדת למחשבה שלא אראהו שבועיים. אולי מחר ירמוז לי שברצונו להתכתב, ואז הפרידה תהיה יותר קלה...
קראתי את הספר "עניין של אהבה", וקיבלתי משושנה כרטיסים לתיאטרון הבימה להצגה "ממלא מקום", כך שהיום אני הולכת גם לסרט וגם להצגה.
יום חמישי, ה-19.11.64
עשיתי מעשה אמיץ לפני שנסענו לכאן...
רות טוענת שהשפלתי את עצמי, ואני אומרת שזה דווקא מעניין ומאתגר.
וכך היה: ניגשתי למיכאל ברעד לא קטן, וביקשתי שיכתוב לי מכתב לבית קשת. הוא ענה בחיוך רחב: "מובן שאכתוב, אבל אני רוצה שאת תעני לי מיד ומהר..." ואז נבהלתי וברחתי כל עוד נפשי בי מרוב בושה.
מה אני יכולה לעשות שאני מאוהבת כל כך? מובן מאליו שאם הוא לא יכתוב לי, אניח לעניין ואשתדל לשכוח.
אני יושבת בחדרי ומאוד קשה לי... אני אוהבת מאה פעמים... אני אוהבת אותו ורק אותו... אולי אפשר להגיד שאני מטורפת וצריכה ומוכרחה להתגבר ולשכוח, ואני אשיב שאני רוצה ומוכרחה לזכור.
מי ייתן והמכתב שיגיע ימלא את כל משאלותיי, ויביע את יחסו האמיתי. מיכאל בלכרוביץ – אין לך זכות להרוס את רגעי האושר והשלווה המעטים שיש לי... אין לך רשות! שוב אני בוכה, המשפט הזה שכיח מדי עד שחלילה יהפוך להרגל.
אני במתח מתמיד ובציפייה גוברת והולכת. אבל אני בתקווה ורועדת מקור.
זהו היום החמישי לשהותנו בקיבוץ, כבר התרגלתי לחיות פה ואני מוצאת הרבה עניין. ורק הגעגועים למיכאל שלי וההמתנה למכתב ממנו מקלקלים הכול.
כל תנודה במצב רוחי תלויה בכך.
אני מרגישה שאם לא אקבל את המכתב אהיה בודדה ומבוישת. אני פשוט לא מאמינה שהוא יהיה כה אכזר אלי! ואולי טיפש כל כך? כרגע גמרתי את הספר "אווה" של מאיר לוין, ספר טוב המסביר איך אדם יכול לעבור המון קשיים ולצאת שלם ואף, לזכות ברגעים של אושר.
ספר שני שקראתי "זר לא יבין זאת" של חמדה אלון, ספר מקורי ישראלי.
נעים לקרוא ספרים יפים, לשקוע בהם ולשכוח את החיים שלי.
הגשם יורד כאן ללא הפוגה, ויש חשש שנחזור הביתה לפני הזמן. היום אני ורות לא עבדנו בגלל הגשם. הבנים מהכיתה הריאלית מאוד נחמדים, וכל ערב אנו מתאספים ועושים שמח.
קיבלנו דואר. אני לא.
לא ציפיתי לכך שמיכאל שלי כה יכאיב לי. אסור היה לו לעשות לי את זה. לא מספיק שניגשתי והשפלתי את עצמי, ביקשתי ודיברתי? מיכאל בגד בי וגם בעצמו, כי הוא הרג בי את האהבה היפה שלי...
כעת בחדר יושבים אתי רות, אהרון המקשר שלנו, אליהו, ציונה, ציפי ומנחם. הם צוחקים ואני צוחקת איתם. הם מתבדחים על חשבוני ואתי, אולם בלבי מחנק וסערה גדולה, בדידות וכאב חד.
מיכאל לימד אותי לקח מר וכואב. הקדשתי לו שירים ומחשבות, והוא יצר בי אכזבה גדולה.
יום שבת, ה-21.11.64
הגשם לא פוסק. הקור והרטיבות מחלחלים פנימה ויוצרים הרגשה רעה. זה היום השביעי לשהותנו בקיבוץ. למדתי פה הרבה דברים שיישארו אתי. השינוי הקיצוני התחיל עוד בהיותנו בבית הספר וביקשתי בטיפשותי ממיכאל שיכתוב לי.
הרגשתי שאני לא ביישנית ומתייחסת לבנים בחופשיות כשווים, הרגשתי שיכולה אני לבקש את מה שנחוץ לי, הרגשתי שאני חופשייה מדעות קדומות.
יצאנו לדרך וכשהגענו לכאן היה מצב רוחי מרומם ורציתי שכל העולם ייהנה מהאושר. השתכנו בחדרים והתחלנו להסתגל לתנאי החיים של השבועיים הבאים. אליהו ומנחם ביקרו בחדרנו כל ערב, וכך גם שאר הבנים. הייתה לי הרגשה שמימית. צחקנו עד דמעות... הייתי מחוזרת בקלילות.
הדמעות באו בלילה, כשחשבתי על מיכאל שלי וציפיתי ממנו למכתב, לדרישת שלום. המתח שבציפייה הרס אותי, אולם המכתב לא הגיע עד היום.
ואפילו אם יגיע, האם זה עדיין נחשב והאם הדברים יכולים להשתנות?
כעת אצטרך לעבוד קשה. להרים את הראש כדי להחזירו למצב הקודם, ואז לעלותו יותר גבוה. אני יודעת שמיכאל אוהב אותי, לכן לא תיארתי לעצמי שהוא יפגין אדישות אלי וירצה להסב לי כאב.
הוא הרי יודע שאני מחכה ומצפה למכתב ממנו. לא הצלחתי לחבר שיר, כי הכאב יותר מדי מגובש וחזק. לפחות למדתי המון, ואולי להבא אתנהג נכון יותר.
אני מוכרחה לסיים. יש לנו מסדר ברבע לעשר, ואני מוכרחה לסדר את החדר. רות כבר התחילה.
אחר הצהריים ביום שבת ואני ממשיכה לכתוב, וכי מה אכפת לי שכולם מתבדחים כאן ומקשיבים למוזיקה.
ציונה צוחקת וזה טבעי – היא הרי יושבת ליד אבינועם אהוב נפשה, וכל פליטת פה שלו משעשעת אותה.
חמדה נהנית מדבריו של אליהו, אבל לא לטעות: אין לזה כל קשר לאהבה, פשוט מרוב בטלה ושעמום.
ורדה מאוהבת באליהו ומתמוגגת מזה שהוא נשען על ברכיה.
אהרון המקשר שלנו בקיבוץ מתכונן ללכת, כי איזה עניין יישאר לו אם לבנה מתכוונת לצאת. נטשה מקשיבה למוסיקה ומי יודע במה היא מהרהרת.
אמה חולמת... גליה קוראת ספר, אווה לא מוטרדת ולא אכפת לה – היא כבר קיבלה את המכתב מהחבר שלה. כך נראה החדר וכדי להגדיש את הסאה המדריך מדליק סיגריה, מצחיק לא?
מוטב שניסע מחר הביתה, אין טעם להישאר פה. אין טעם לקלקל את ההרגשה הנפלאה שהייתה לי עד היום. מוטב להצפין זיכרון נפלא. כרגע גמרתי את הספר "מדם בובארי", ספר עצום ואמיתי. היא דמות טרגית, כלי שעשועים בידי הגורל.
האם חמדה לא תחדל לצחוק? וציונה, האם היא באמת מאושרת? אני בטוחה שככל שהצחוק מתגבר, סכנה היא שיהפוך לבכי.
יום ראשון, ה-22.11.64
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 14 -עד עמוד 146 סופרת
יום ראשון, ה-22.11.64
השירות הלאומי נגמר וקצת חבל. למדתי הרבה והתבגרתי בעוד "סנטימטר". אני יושבת ליד אליהו ובקרבתי יושב המדריך הנערץ, שבא במיוחד מחולון לביקור קצר אלינו. התיידדתי מאוד עם אליהו, והיחסים בייננו השתנו מקצה לקצה. הוא נהג להקניט אותי מתוך בדיחות דעת עד שיום אחד חל מפנה, הוא צעק עלי ואני כעסתי ואז הוא אמר: "לא התכוונתי, סלחי לי, אני מאוד מחבב אותך".
אפילו אם לא היה אומר זאת הכול היה כתוב בתוך עיניו היפות והכחולות, ומאז השתנה היחס – בכל מקום הרגשתי את מבטו נח עלי. אולם כמובן שמצדי אין זו אהבה אלא סתם חיבה והערכה לנער שיש לו כל מה שנחוץ לי מלבד גילו הצעיר ממני בשנה, חבל...
ואז נוכחתי לדעת שהוא וורדה חברים והיא אוהבת אותו וזזתי אחורה. אליהו הרגיש ודרש שאגלה לו מה קרה לי. הסברתי שנאמנות מאוד חשובה לי והוא הבין את הרמז. הייתה לו בררה...
בערב התמוטטתי ופרצתי בבכי שכמותו לא ידעתי ימים רבים.
מחר נוסעים הביתה והמכתב ממיכאל לא הגיע ולא יגיע לעולם, ואולי כך עדיף.
יום רביעי, ה-25.11.64
אני בחדרי החמים בבית, מצב רוחי פחות או יותר בסדר וזאת מסיבה פשוטה: כתבתי שיר.
הגענו בשלום וחזרנו לעול הלימודים. היה קצת קשה בהתחלה, אבל מקווה אני שהכול יסתדר בהמשך. עלי לתקן את הרושם שנוצר – שרק עצב שוכן בלבי ושולט בו. אבל למעשה בקיבוץ היה הכול, ובזה גדולתו של המחנה: שנאה ואהבה, עצב ושמחה, ועוד רגשות עזים באו לידי ביטוי. השהות בחברת בני גילי לזמן כל כך ארוך ובתנאים קרובים מאוד שינתה אצלי הרבה רגשות ולימדה אותי הרבה על החיים. היחס של החברים כלפינו היה חם אף על פי שכמעט לא עבדנו (בגלל הגשם). יום לפני העזיבה הלכנו זוגות של בן ובת וביקרנו בבתים של החברים. אני הלכתי עם בני מהריאלית, ונעים היה לשבת אתו ועם המשפחה המארחת ולדבר. בשיחה החברתית כל הערכים היו ברורים לי, ודעתי הייתה מאוד נחשבת. איפה הימים בתנועה שהייתי כל כך לא מקובלת... לראשונה בחיי ידעתי שייכות טבעית ישראלית, וביטחוני הפך ליותר מוצק. איזה הישג ואיזו הרגשה טובה, ואשרי שלכך הגעתי....
היום ראיתי בבית ספר את מיכאל שלי הבלתי נשכח, לבוש מכנסי ג'ינס צמודים, זקוף וגבוה. הרגשתי זעם ושנאה עולים בי, אינני רוצה לכתוב עליו ומוטב שאניח לדבר ואמהר לשכוח אותו.
יום שלישי, ה-1.12.64
השמש כמעט שקעה וחבל, בתקופה זו יש מעט שמש ותמיד קר לי.
אתמול קרה לי דבר מצחיק: ישבתי בכיסא נוח במרפסת ונרדמתי והיה לי חם ונעים, התעוררתי בפתאומיות כי השמש שקעה והרגשתי כמו חתול מתפנק...
אני מקווה שמחר אסע לבית הספר לאחיות על שם "בילינסון" להביא לקיצם את הסידורים בעניין התחלת הלימודים. אמי לא עובדת כעת כך שיש לה פנאי לנסוע אתי לבירורים, ואין מאושרת ממני על כך.
אני מאוד רוצה למצוא חברת צעירים טובה והעניין לא כל כך פשוט, ברור שזה קשה וייקח זמן.
ביום ראשון הייתה לנו מסיבת חנוכה עם הכיתה הריאלית, היה נחמד ולא יותר. הבנות באו לבושות קצר, מכסות בקושי את התחתונים, וצבועות בפנים כמו בפורים, אחת יותר גועלית מהשנייה. אולי גם זה הוסיף לאווירה הרעה.
דוד לוי ישב מולי. לא להאמין – נער שפעם השתגעתי אחריו, שהיה מרכז עולמי, ופתאום מצחיק היה לראותו נבוך ולא יודע מה לעשות עם עיניו. קצת משעמם לי בחופשת חנוכה זו.
בביקור אצל רות יחד עם שושנה ישבנו והתחייבנו לפגישה עתידית,
ודמיינו איך ניראה ב-1970: רות תהיה אימא עם גדוד ילדים, אני אהיה נערת זוהר ומפורסמת! ושושנה תישאר רווקה נצחית עם עתיד מעורפל.... צחקנו המון אחת על חשבון השנייה, הכול ברוח טובה.
יום שני, ה-7.12.64
עבר כמעט שבוע מאז שכתבתי לך, ואני מרגישה רע מאוד. שוב אותם מצבי רוח רעים, מועקה חזקה בפנים והרגשה כבדה מאוד.
מחר חוזרים לבית הספר. החופש שלו חיכיתי עבר במהירות וככה סתם. אינני צריכה לכתוב על מיכאל, אולם מחשבות רודפות אותי ולמרות שאני מבטיחה לך לשנוא אותו שנאה שירגיש בה היטב, אני לא מצליחה. אני עדיין אוהבת אותו, ועלי להכריח את עצמי לשנוא אותו. ברור לי שעלי להיות יפה ומטופחת יותר, וכך אולי הבנים יאהבו אותי יותר. אני כל כך רוצה להיות יפה, שלפעמים הדבר מעביר אותי על דעתי. אני מוכרחה להצליח לרזות, כי זו המשמעות היחידה ליופי... יש לי שני קילו מיותרים וזה המון.
הצבתי לעצמי מטרות לשליש הזה: להצטיין בלימודים ולרזות, ואני חייבת לקיים.
אתמול הייתי בהצגה "גברתי הנאווה", מאוד נהניתי שייקה אופיר שיחק תפקיד מדהים,אולם במשך כל ההצגה ריחפה מעלי דמותו של מיכאל, כי כאשר בילינו יחד הוא סיפר על ההצגה ותיאר אותה בהתלהבות רבה, ואף הבטיח שנראה אותה ביחד.
מוטב שאניח כעת לכתיבה, יש לי המון ללמוד.
יום שישי, ה-11.12.64
אתמול הייתה הרצאה של המשורר ש.שלום ושירתו די מעניינת. השירה שלו מדברת על מסתרי העולם שמסביבינו. הוא הקריא משיריו בקול נעים, מתון ורגוע. הוא דומה לחורשצ'וב: נמוך, שמנמן ועם מבע עיניים המפיקות חוכמה ודעת.
בעוד כחצי שעה אלך לבית הספר, כי בימי שישי אנחנו מתחילים רק בתשע. אבל כבר הייתי קודם בבית הספר, הלכתי לי"א חברתית לבקש ספר ערבית ששכחתי לקנות. תודה לאל שמיכאל לא היה בכיתה כשנכנסתי, אבל אז רמי קרא לי והתעכבתי לרגע, ופתאום ראיתי אותו מולי והוא הסתובב במיוחד לראות אותי, עשה תנועה לקראתי, אך אני לא נתתי סימן שהבחנתי בו. אני מאוד משתדלת לשכוח אותו ואני ואצליח! השליש השני מאוד חשוב ויקבע את עתידי, לכן אני משתדלת ללמוד ממש טוב. אליהו מתייחס אלי מאוד יפה.
מה קורה עם הבנים? אין לי חברה של בני גילי, ואני לא יודעת אם לחפש חברה כזאת או להקדיש את הזמן ללימודים.
הייתי בסרט "גן הגיר" עם היילי מילס והתרשמתי מאוד.
קנינו ארון בגדים חדש מאוד יפה, ולי קנו בגדים יפים. חלק מהכסף לקניות עבורי תרמתי מהשיעורים הפרטיים.
יום שני, ה-28.12.64
לפני דקות אחדות דיברתי עם הוריי על לימודי המשך בבית ספר לאחיות. השיחות בינינו מאוד דרמתיות, רציניות ומעט מפחידות אותי. הם ביקשו שאסכם עם עצמי מה זה יהיה עבורי, מה עומד לפניי באמת ועל מה יהיה עלי להילחם. מהי המשמעות לעזוב את התיכון ולא להשלים את בחינות הבגרות עם כל חבריי למחזור, ולעשות דברים שונים מאחרים. ובעיקר, איך זה לעבור לגור במעונות וללמוד שלש שנים מחוץ לבית!
אני חושבת שהמעבר ידרוש מאמצים גדולים, ואני מפחדת להישבר באמצע. השאיפה שלי לשלמות לפעמים מעייפת אותי, ואם אשבר זה יהיה נורא. אני מרגישה נחנקת מאי-ידיעה ברורה, לכן אנוח מעט ואגש להכין שיעורים.
יום ראשון, ה-17.1.65
התאריך מעיד שהחלה שנה חדשה, מלאה בהפתעות ואירועים. אני בטוחה שהרבה הפתעות צפויות לי בחיים, אולי ייסורים ואולי אושר, ובינתיים אני מאוד ריקה.
מיכאל בלכרוביץ שלי... ההיית או חלמתי חלום? כבר התרגלתי לרעיון שלא אהיה חברתו. הייתה זו אהבה כואבת, למרות שאני יודעת שהוא אהב אותי. מיכאל ביישן מדי, ורק בזכות חיים הוא נפתח קצת. אין לו חברים, ואני חשה שהוא בודד מאוד ומשהו מעיק עליו. אני שואלת את עצמי האם נוצרתי אך ורק לאהוב בנים אומללים? הרי כל הבנות צוחקות מבנים עדינים ומנומסים, ואני נחנקת בנשמתי רק בראותי אותו, למה? יחד עם זאת אני מרגישה שאילו הייתי מדברת אתו יותר, הייתי נוכחת לדעת שאני לא אוהבת אותו. עולה בי החשד שרק מפני שהוא קשה להשגה אני נמשכת אליו, הייתכן?
לא אוכל להבהיר זאת אלא אם אהיה חברתו, ולכן זה לא ניתן לבדיקה. בכל הפסקה הדבר היחיד שהוא עושה זה לשחק כדורגל או כדורסל. זז ממקום למקום בודד, גבוה ונישא... לו הדבר היה ניתן לי, הייתי עושה אותו המאושר באדם – הייתי מלטפת את ראשו ומסלקת ממנו את צער העולם.
אבל זו לא המציאות, כי נפרדנו עוד בטרם נפגשנו... גורל!
אהבתי הייתה משגה וטרגדיה גדולה, אשר גזלה מזמני וגרמה צער לנשמתי. ניסיתי לאהוב, לשכוח, לשנוא, להיות אדישה – הכול ללא הועיל, ואני יודעת שלעולם לא תהיה לי שוב אותה אהבה: אחת ילדותית כמו לדוד לוי ואחת של נערה מתבגרת כמו למיכאל בלכרוביץ. ודאי שאוהב פעם, אבל זה יהיה פשוט יותר ואחרי ניסיון שאצבור...
נער כמוהו לא אפגוש, הפסדתי במשחק, לא הצלחתי לשבור אותו ולהכריח אותו לדבר.
כנראה אני לא מהסוג הזה... בשלב זה אני נכנעת... רק דפים אלה ושיריי יהוו זיכרון חונק על שהיה ואבד בטרם עת.
מיכאל – ייתכן ופעם תקרא שורות אלו ותדע שכל אהבתי הייתה נתונה לך, כל תנועה שלך הייתה חשובה, הכרתי היטב את עיניך ופניך ואת אופן ההליכה שלך. הרגשתי שקשה לך באהבה ובזוגיות, וכנראה שבבוא היום תכבוש אותך נערה וליבך יפרפר לקראתה, ולא תהיה זו אני!!
האמן לי שאשמח בשבילך אחרי שאמות קמעה.
זהו מצב הדברים. מוטב שאניח ואנסה לשכוח עד כמה שזה קשה. גשם שוטף, רעמים וברקים. מחר מבחן בכימיה.
יום שישי, ה-5.2.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 14 -עד עמוד 148 סופרת
יום שישי, ה-5.2.65
סר וינסטון צ'רצ'יל נפטר בתאריך ה-24.1 והוא בן תשעים. הייתה לו הלוויה כבירה ובאו ללוותו מכל מדינות העולם. הוא באמת היה אדם גדול ואהב אותנו, דבר נדיר בין מנהיגי העולם.
בן גוריון והנשיא זלמן שז"ר הלכו לטכס ברגל כי זה היה יום שבת, והדבר היה לסנסציה גדולה. שלושה אישים גדולים מתו תוך זמן קצר: הנשיא שלנו יצחק בן צבי, ג'ון קנדי שנרצח וסר וינסטון צ'רצ'יל. ברוסיה חורשצ'וב עזב את השלטון.
תקופה חדשה בפתח.
אצלנו השליש הולך ונגמר, אקווה לסיים יפה ואז נצא למסע כיתתי. היום לקראת סוף היום נערכה החלפת מקומות ישיבה, ולמזלי ברות ובי לא פגעו כי קשה לתאר איך זה יהיה לשבת בלעדיה. הסיבה להחלפה: הרוב המכריע של הכיתה שלי הן בנות ורק שישה בנים שבהדרגה הפכה התנהגותם להיות כמו של בנות מקשקשות. בזמן השיעור הכיתה רוחשת כמו כוורת של דבורים, ורוב התלמידים לא מרוכזים בחומר הנלמד. מכיוון שאנו בכיתה י"א והבגרות בפתח, זו טרגדיה והחלפת המקומות הייתה נחוצה. הדבר גזל המון זמן, כי אף תלמיד לא רצה לשנות את מקומו.
כמו שזה נראה כעת, עבורי זו השנה האחרונה בתיכון. ייתכן שברגע האחרון אתחרט ואמשיך ללמוד לבגרות, אולם רוב הסיכויים שאכנס לבית ספר לאחיות להמשך דרכי. אני מודעת לנטל ויודעת שזו מעמסה רצינית.
גודלה של האחריות ברור לי מאוד, אבל החלטתי שזו דרכי וממנה לא אזוז.
יודעת אני ששנה זו לימדה אותי המון. הרבה דברים נקבעו בה שיהיו לי לעזר רב בהמשך דרכי, כאן או שם. לפחות בינתיים אני מרגישה מאוד מאושרת.
אני רוצה לבקר בתערוכות ציורים ולקבל השראה לכתיבתי. כתבתי לאחרונה שיר באנגלית ושלחתי לפרסום בעיתון עם המון תקווה, ואם הוא לא יתקבל אשאף להתאמן יותר ולהתאזר בהרבה סבלנות.
השירים מאוד מעסיקים אותי, ואני מקפידה שייצאו בצורה נאותה ומשביעה את רצוני. נדמה לי שיש לי כבר ארבעים ושלושה שירים, ואני כותבת ללא הפסקה. מקווה אני להגיע למצב שהם יהיו ראויים לדפוס.
יום רביעי, ה-10.2.65
מיום ליום אני מרגישה בי את השינוי.
ביום שישי חוויתי דבר קשה ביותר: רות ואני הלכנו לקומונה ומצב רוחנו מרומם, והנה עברנו דרך גן ציבורי וראינו נער שתלה את עצמו על עץ!
נער תלוי...
נער שובב יצא לטייל עם כלבו, החליט להפחיד את חברו למשחק ובשעשוע תלה את עצמו על עץ. כשהוא רצה לרדת ולשחרר את עצמו היה מאוחר. הוא נפל מהעץ והפך קורבן להלצה אכזרית של עצמו.
לא יכולתי להתנתק משם ונשאבתי לתוך הצער. רות רצתה לזוז מיד ואני הרגשתי שרגליי ממוסמרות לאדמה.
כמה פעוטים אנו מול כוחו של אלוהים! בערב קיבלתי חום והבנתי שהאירוע השפיע עלי קשות. קשה היה לקלוט שביום גשם קר נער בן חמש עשרה מת מיטה בודדה כשבמרחק מאוד קצר משם היו כל כך הרבה אנשים.
לפעמים אני רוצה להיות שוב הילדה הקטנה משם, שאותה אני לא זוכרת...
אני במתח תמידי וקשה לי.
הייתי בתערוכה של מאה עשרים יצירות אומנות, והוקסמתי במיוחד מדמות של אישה עירומה בשלג, "אישה אחרת".
עם רות הכול בסדר. היא באמת חברה יקרה וכעת מאוהבת במרדכי המדריך עד מעל ראשה, ואני מקווה בכל לבי שהוא יציע לה חברות. עם ישראל היא גמרה מזמן, הם לא התאימו.
ברצוני לכתוב כאן קטע מהתכתבות ביני לבין רות בשיעור פיזיקה:
רות: מה דעתך על מה שדיברנו בהפסקה? תעני ברצינות.
אני: דעתי היא חד משמעית שתניחי לעניין, האם לא למדת לקח שאם בן רוצה הוא יעשה הכול בעצמו ללא כל עזרה ממך, וימצא דרך לברר אם יש לך חבר, ואם ירצה יבקש ממך.
רות: ומה אם הוא ביישן, ונפגע בקלות?
אני: אז אני מאוד מצטערת, אין לי שום עצה. הרי לא ייתכן שאני אגש אליו ואסביר שכדאי לו ללוות אותך הביתה, ושהוא טעה ולא פירש נכון את הליכתך הביתה עם ידיד מהתנועה!! רות: כדאי מאוד שתמלאי את השורה עד הסוף... ככה יהי יותר מה לקרוא.
אני: אני חושבת שכדאי לך לשכוח אותו באם את באמת חושבת שהוא לא שם עלייך. ואם את מרגישה אחרת, גם אז מוטב קצת להתאפק כי אחרת יהיו לך עצבים מתוחים. נעבור אלי, מיכאל עמד בהפסקה מאחורי, וכדי לעבור קדימה במקום פשוט להגיד סליחה הוא חיבק את מותניי למשך כמה שניות. התעלפתי... רות: צלצול, בואי.
אני: בואי נישבע שבמשך חודש לא נדבר על בנים בכלל ולא נסתכל עליהם, ואחרי זה נספר אחת לשנייה מה קרה. הלוואי ויקרה משהו, את יודעת למה אני מתכוונת.
רות: חודש שלם בקושי נהיה בבית הספר, אז אולי נפחית את הזמן? לדוגמא, אם אני מסתכלת על שלי הוא בכלל לא שם לב, אז אולי כבר אפשר להבין שאין תוצאות ? אני: בדרך כלל אני מתאהבת בבנים יפים או גאונים, ומיכאל לא זה ולא זה. מעניין מה הסיבה?
רות : נכון, עמירם היה גאון, ואל תאמרי שלא היה לך משהו אליו. היום במסטיק "בזוקה" היה כתוב שבקרוב אפגוש אדם שישפיע מאוד על חיי.
אני: סתם שטויות, תתרכזי בעובדות והן: הוא לא מסתכל לכיוון... בואי נלך אחרי הלימודים לתערוכה?
רות: אני צריכה להתכונן לפיזיקה...
יום שישי, ה-19.2.65
התבגרתי והתחלתי לראות את הדברים באור אחר, מרגישה אני שלא אסתפק באהבה התלויה על ענף רעוע כשלא תהיה לי אפשרות בחירה לחיי אהבה מספקים.
שנת הלימודים הנוכחית עומדת להסתיים, ודומה שגם רגשותינו. למרות שברור לי שאהבה לא נעלמת כה מהר רק מפני שאני רוצה או מחליטה. מיכאל מוסיף לאהוב אותי דרך מבט עיניו ולחפש אותי, ואף יום אחד שאל אותי מה אני עושה בערב, והשתומם כשעניתי שאני פנויה, אבל לא הציע דבר.
כפי שניתן להסיק: אי-אפשר לנהוג כך כשבאמת אוהבים.
אני מתחילה לראות בצורה אחרת דברים שקודם נראו בעיניי כה פשוטים. אני מבינה שאם אראה את רגשותיי בגלוי, ייתכן ואאבד אותו כליל. ובאמת, בימים שאני לא שמה לב אליו יותר מדי הוא רודף את צילי. אבל אצלי הזמן עושה עבודה הפוכה – ככל שאני מחביאה יותר, הולכת אהבתי ומתקררת.
הרגשתי היא שפרק נוסף תם, ואהבתי גוססת בייסורים ובזעקות מתוך כאב. וייתכן מאוד שרק פה, בכתיבה, יישאר ממנה זכר.
אני מאוד מקווה שבמהרה אחזיר לי את שלוותי, כי זה נכס יקר במיוחד אחרי אהבה נכזבת.
אני מתכננת לכתוב סיפור לעיתון "לאישה" על אהבתי למיכאל ועל השתלשלות העניינים הסוערת. כמובן שאכתוב בעילום שם.
הרבה עבר עלי בימים האחרונים. ניסיתי להחזיק מעמד לא לכתוב כדי לא לעשות דרמה, אולם לא הצלחתי. אני פשוט לא מבינה מה קורה אתי. מין מהפכה שלמה מתחוללת בתוכי ואינה נותנת מנוח.
אני חייבת לגמור את פרשת הרגשות שלי למיכאל, כי לא בסדר עבורי לסבול ככה. השתיקה שלו כלפיי לעומת החיפוש המתמיד שלו אחרי ממשיכים לבלבל אותי מאוד. לא בסדר לענות אותי כה באכזריות, ואני לא מבינה מהו הכוח שמכריח אותי להתמיד באהבתי ולהישאר כה נרגשת כשאני רואה אותו עובר לידי! אהבתי אליו חזקה ואיתנה במידה כזו שלעתים אני מפחדת. חבל לי כל כך שאני צריכה לסבול רק בגלל שהתאהב בי נער ביישן בצורה קשה. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה לתקרית מסוג זה, שלהבא יתאהב בי נער אמיץ ואף אני אוהב אותו.
היום, בנוסף, נשרפתי בגללו מקנאה, שזה רגש בזוי בעיניי. אחותי סיפרה לי שראתה אותו בחברת חבר ועוד שתי בנות. קינאתי עד שריפה! בכיתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי – להישאר בבית, לבקר חברות, לעשות שיעורים. חשתי חלשה, אובדת עצות, מבולבלת ובודדה.
דבר אחד הוא לחוות אהבה לא ממשית ולדעת כי הוא פשוט ביישן, ודבר אחר הוא לחשוב כי הוא של נערה אחרת.
במצב הזה אין שום טעם עבורי, לכן עלי לשכוח את העבר ולבנות הווה חדש.
אסיים לעת עתה. אני מרגישה קצת הקלה וקצת הוטב לי.
נתתי למיכאל שלי אש והוא החזיר לי גיצים העפים ברוח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 15 -ההתחלה-עד עמוד 152 סופרת
פרק 15
נסיכה
4.1.1817, יום שבת
מביטה אני מעבר לחלוני וחושבת: 'הרי זה בוקר נפלא, אחרי השתובבות ונסיעה במזחלת השלג לאורך האגם הקטן'. כן, בצד הצפוני של האחוזה שלנו יש הרבה מראות מהממים. הלהט והשמחה אשר נוצרים בתוכי, מעוררים בי את התשוקה והרצון לכתוב ללא הרף.
המאמר בו אני עסוקה עכשיו ומונח על שולחני הוא בנושא: כיצד נגן על המסורת?
אבל ברגע זה אני עדיין במחשבות על אשר התרחש בנשף חג המולד הנפלא, שזה עתה הסתיים. מיסיס סוזאנה הייתה מאוד טרודה בימים האחרונים, כשפיקחה על המשרתים שתפקידם להניח את מתנות חג המולד בחדר המיועד לכך. המתנות הגדולות והמתנות הקטנות מקפלות בתוכן עולם סודות עצום של תשוקות, רצונות וחלומות! המסתורין השורר בתקופה זו בין בני המשפחה והחברים הקרובים ממלא את האוויר ציפיות, ואולי מחביא אכזבות!? האם גם זה חלק מהמסורת? מביטה אני לעבר העולם בחוץ דרך חלוני, ויודעת אני כי עוצמתי הפנימית ואושרי הרב נובעים מסביבתי המוגנת והמגוננת. האם אפשר שיהיו לאדם סודות השמורים עמו, או סודות משפחתיים העוברים מדור לדור?
אביא כאן את עיקרי המאמר:
...דומה הדבר לצלילים הרחוקים אך המוכרים לנו היטב של מים הנשפכים ב"פנטן" יפה בגן האחוזה. המים נשפכים מלמעלה למטה ושוב חוזרים במעגל סיבובי, כאשר ברקע שפע אדיר וירוק של צמחים חדשים המבטיחים תקווה והתחדשות ומהווים מסגרת תומכת. אווירה מיוחדת במינה עוטפת אותנו בעונה זו, והציפורים הבודדות והאמיצות שרות הללויה למרחקים. האוויר צלול וכל הנוף מתמזג לתוך מסורת הטבועה בזיכרון משפחתי של הרבה שנים לאחור, מלווה בהרבה קסם וזמן אישי הניתן לנו בשפע. כן, זו הדרך הנכונה בה נבנית תחושת המסורת – שמחה, גאווה, והנאה גדולה בקבלת השפע המתמשך והחוזר על עצמו, מלווה בתחושת ביטחון המעניקה טעם וצבע לחיים טובים...
1.3.1817, יום שבת
אמש הגענו לכאן, והתחושה המוכרת מחממת את הלב. כאן יש לנו חברים מאוד תומכים וכולנו מאוד מלוכדים. התחושה ההדדית היא שאנחנו נמצאים בצד הנכון, לכן החיים שלנו מאוד מלאים ומבטיחים.
הטבע מסביב עוטף אותנו ומחייך אלינו, לכן אין לי כל צורך לשלוט במחשבות כדי להניע את חיי לכיוונים אחרים, או לחילופין ליצור מחסומים שיגנו עלי מפני החיים. וכמובן, אין בי כל רצון לשנות את עולמי.
חשה אני כי החופשה הנפלאה יחד עם אבא ואימא היקרים, חושפת בפניי עולם עוצר נשימה, ונותנת לי הרגשה כי יש ביכולתי לעשות כל דבר עם הלהט העצום הטמון בקרבי – להגיע עד המקום האין סופי באופק המוכר והנראה.
כולם כאן. כל האנשים מהעולם המוכר לי כל כך: רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה, כמובן עם בתם הדוכסית מיס אנסטסיה, ידידתי היקרה מכל.
רום מעלתו הדוכס קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית עם בנם בירניו המקסים ובתם הצעירה מיס אן, אשר זה עתה חגגה שמונה-עשרה.
ידידיי הצעירים מלאים חוכמה וכישרונות לרוב, וכה נעים לי לשהות בחברתם.
הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה בחברת ילדיהם התאומים צ'רלי ושירל, אמן בנשמתו, וכמובן מיס אליזבט, הדומה לי ברצון האדיר לקרוא ספרים ולהתייחס לחיים בהומור קל.
נעים לי לשוחח איתה ונעים לנו להתחדש ביחד. יש לנו נושאי שיחה מרתקים בעיקר בעת השקיעה.
נכון, מאז האירוסין חל מפנה קל ביחסה ובדעותיה לנושאים רומנטיים, אבל עדיין כאשר מיסטר בירניו הצעיר לא בסביבה עומדת מולי אותה מיס ליזי שובת הלב ומלאה ההומור העמוק. קורה ואחיה צ'רלי מצטרף אלינו לשיחה וכדרכו מסיט את הנושא על ידי הבעת מילות חיזור כלפיי, הגורמים לי התרגשות גלויה. מצב המביך את כולנו, אף כי הוא נעים למדי למרות שהוא מעורר עניין חברתי רב סביבי.
אך המחמאות כלפיי לא מונעות ממנו לגלות התעניינות גם במיס אן, האיטלקייה האקזוטית.
וכמובן מעריצי הוותיק והנאמן מכל אמיליו הצעיר, המגלה בי עניין רומנטי בשפע למרות אופיו המאופק, המשתנה לרצינות בהימצאו בחברת הוריו, כבודו הרם שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה היפיפייה ממשפחה בלגית מכובדת.
אבא מאוד גאה כי כולנו הפכנו חברים קרובים ואמיתיים, למרות שתחילת היחסים נבעה מאינטרסים כלכליים.
5.3.1817, יום רביעי
עוד מעט מתוכנת לנו ארוחת צהריים בפאתי היער העבות, אך כרגע אני חולמת לעצמי. מנגד ניצבים בגאון ההרים הגאים, אשר בהביטם בי חשה אני קרבה כה גדולה לעצמי האמיתי. שומעת אני את צלילי הטבע מסביב: קולות הנשברים לאגם מתוך המפל הגבוה, כשהצליל הוא ליטוף של המים. מקשיבה אני לקולות הבוקעים מתוך היער, וחולמת את חלום הילדה הקטנה השוכבת בערסל ונעה בין שני זרמים של משבי רוח, חם וקר, הנספגים בתוכה כאשר הם עוברים דרכה. וכך, תוך כדי החלום, עולה אני בתנופה אדירה גבוה אף יותר מעצמי, וחשה בעוצמה רבה את האושר ומעריכה את הקיים בהווה. יפים הם הבגדים אשר על גופי, שמלתי מרהיבה ארוכה ושופעת, וצווארי החשוף מעוטר בפנינים המקרינים אור של זוהר, זיו והילה הנוצצים למרחקים וחושפים את מזלי. יש בי כוחות טבעיים איתם נולדתי כדי לחיות ולהתחדש, יש בתוכי הרבה אומץ כדי להתמודד עם הזמן העומד לרשותי ולעולם אין בי תחושה של מרוץ נגד השעון. יודעת אני כי עלמה צעירה ומבטיחה אנוכי, ומצווה עלי לציית ולקבל את החלטות משפחתי. הגישה המסורתית מקובלת עלי ומתאימה לי, והיא נובעת מההבנה הגוברת בי שעלי לשמור על עצמי ולא לראות את מזלי כמובן מאליו. הרי מעולם לא אירע כי נפגעתי מעבר לנקודת האל-חזור.
אבא תמיד חוזר על כך, וללא לאות מלמד אותי את הסוד הנסתר של הכוח העצום הטמון בחיים הטובים אשר מיועדים עבורי. מיס אנסטסיה, בניגוד אלי, מאוד מהססת, כי לדעתה ההזדמנויות עלולות להיעלם בן רגע.
מיס אליזבט מתלבטת כמוה, למרות ואולי בגלל רצונה העז לפתח עצמאות בחשיבה יחד עם קיומם של נישואים טובים.
ואני בטוחה שההזדמנויות פשוט מופיעות באופן ברור ואין צורך להסס יתר על המידה.
2.4.1817, יום רביעי
מוזמנים אנו! נשף האביב נפתח בהזמנה גדולה... רשימת הריקודים שלי מוזמנת ומתואמת. מכאן ואילך לכל מחשבה או פעולה שלי יש רק מטרה אחת: להציג את עצמי בחברה בסגנון הנאות ביותר, כדי להעניק לי חיים טובים. ההבטחה לחיים חדשים רוחשת מסביבי בעוצמה ומחממת את לבי.
אוהבת אני את החיזור העדין המתרחש בזמן הריקודים בנשף, כי התנועה המשותפת יוצרת גוף אחד, ליטוף אוורירי והדדי ולבבות צמודים.
שנים מלאות של ילדות עומדים להסתיים. עולמי משתנה ואני מרחפת בעונג רב. נשף ריקודים דומה עבורי למסע אהבה.
התרגשות אוחזת בי, ודמעות השמחה שלי מתוק טעמן לרעיון האהבה העומדת בפתח. מכירה אני את האהבה דרך קריאה בשירים, אבל לא מכירה את מימושה במעשים כמו ריקוד זוגי היוצר גוף חדש.
18.8.1817, יום שבת
היום מלאו לי שבע-עשרה ואני מאוד נרגשת!
מלאה אני רוח אש ההתלהבות ועמוסה בדמיון יוצר. עלמה יפה, רבת עוצמה וחכמה מאוד – כך מדברים עלי בחברה הגבוהה שלא בפניי, ואני נבוכה ונרגשת רק מהשמועות. מיס אנסטסיה אומרת לי כי אני ברת מזל על כי יש בי את סוג הנשיות מלאת התשוקה, אותה ניתן למדוד אך ורק לפי האצבעות של כפות הרגליים. ואני אומרת לה כי לדעתי רק מבנה הפנים הוא הקובע את סוג היופי, ולדעתי בכך ממש בורכתי: מצחי רחב ומבליט את האף הקטנטן והסולד בחינניות, שחי בהרמוניה עם הפה הנשי שלי בדמוי תות שדה המתעקל בקשת.
מצפה לי היום חגיגה גדולה ומיוחדת, ואימא ואבא מתנהגים באופן מאוד מסתורי אף יותר מתמיד. אפילו מיסיס סוזאנה הנאמנה לי כל כך לא חושפת שום פיסת מידע ולו ברמז קל!
20.8.1817, יום שני
"רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו רום מעלתה הדוכסית רוזמרי מזמינים את כל ידידיהם לעיר ונציה, לחגוג ברוב פאר והדר את יום הולדתה של העלמה מיס לוסיאנה הדוכסית הצעירה".
כל חברינו הטובים הצטרפו לנסיעה המהודרת לוונציה...
דמעות חמות מערפלות את עיניי בהאזיני לגונדולייר השר לכבודי... חוגגת אני את יום הולדתי בסביבה הכי רומנטית בעולם.
לפנות ערב שבנו למנוחה באחוזת הקיץ האיטלקית של הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו האצילה הדוכסית ווינקה-לוציה. האחוזה משרהה תחושה של אור ואווריריות, האולם הענק קושט בצורה הכי יפה אשר ראיתי אי-פעם. חלונות זכוכית משופעים בצבעים נפלאים חייכו אלי כמו ציוריה של מיס אנסטסיה, ומרחוק הבהיק ביופיו גרם המדרגות האיטלקי בעל מעקה מעץ מגולף.
היש בעולם צעירה מאושרת ממני?
לפני תחילת הנשף הגדול התכבדנו בארוחת פתיחה של הפסטה הכי מדהימה, שהכילה סרטנים טריים. אבא אמר כי אין בעולם מאכלי ים יותר טעימים מאשר בעיר ונציה הרומנטית, ואין נסיכה יפה יותר מהנסיכה של אבא...
27.8.1817, יום שני
עדיין אני חולמת ושקועה במחשבות על האירוע הגדול שנערך לכבודי, שהיה המרהיב שידענו עד כה. הריקודים והשירה בסגנון איטלקי שולבו במהלך כל הערב, והרושם הנותר היה רב קסם עד מאוד. רקדנו לצלילי המוזיקה לאורך ולרוחב הרחבה, ירדנו במורד המדרגות היפות ביותר בעולם לתוך הלילה. כשהכול חלק מטכס יום הולדתי.
מודה אני לכל החוכמה וההבנה אותה רכשתי במשך שנים של חינוך טוב, כי רק כך מצליחה אני היום לשמור על כוחי ולעמוד בראש הפירמידה החברתית אשר סביבי. אכן, שיעורי הפילוסופיה מועילים לי מאוד.
היורש הצעיר מר בירניו המקסים גילה כשרון יוצא דופן, ופתח אפשרויות מדהימות בריקודי זוגות במעגל. ואכן, ביושבי היום למנוחה אחרי הביקור בכנסייה, יש בי רצון עז לשחזר את העוצמה הגלומה בדמותו הדומיננטית ולחבר את האירועים אשר התרחשו לתמונה אחת. הצעדים החדשים אותם הוא אימץ הלמו אותו, וכדברי מיס אליזבט יהיה עליהם לקבוע תאריך וליצור זוגיות מחייבת.
כן, היורש הצעיר בירניו, בנו של הדוכס הגדול בעל המעמד הגבוה במיוחד, עשה לאחרונה שינוי גדול מצעיר קל רגליים שהתהדר באופנה האחרונה לבחור שעיצב את סגנונו באופן הרבה יותר ברור ומחייב. יש לו תוכניות לנישואין וברצונו לקחת אחראיות, ולכולנו ברור כי במה שנוגע למיס אליזבט הוא לא פועל לבד. לא תהיה זו כלל הפתעה אם תהיה הכרזה על התאריך המיוחל. והיא, מיס ליזי ידידתי, אשר הפכה מנערה ביישנית וסגורה לאמיצה ושובת לב, יודעת להעריך ככול בת אצילים את התהליך ההדרגתי ונישואין הולמים.
27.9.1817, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 15 -עד עמוד -156 סופרת
לב, יודעת להעריך ככול בת אצילים את התהליך ההדרגתי ונישואין הולמים.
27.9.1817, יום שבת
אבא שלי הקדים את זמנו ומת בטרם תם זמנו ונשלם. סעדתי אותו כאחות רחמנייה מסורה, ובמותו הרגשתי שחלק מפסיפס החיים הנמצא בתוכי נעלם יחד אתו. אובדנו מהווה טלטלה גדולה ללא נשוא. האהבה החזקה והעמוקה ביותר אשר חשתי הייתה ממנו אלי, וזכיתי בכך לגמול אדיר.
אבא איננו! ועבורי זמן לכתו ממני ומאתנו כמשפחה תמיד ייחשב "טרם זמנו". עומק סערת הרגשות בהם אני שרויה לא מאפשר לי להתרכז בשום צורה של יצירה, ולכן לא מאפשר לי לחוש את קולות החיים. תכונה שכה בורכתי בה...
אבא נתן לי שקט, ביטחון ויציבות. אבא נתן לי זמן ילדות, ובמותו עברתי לזמן בגרות. מותשת אני עד מאוד.
לאבא הייתה גישה של דלת פתוחה עבורי, האם אמצא שוב דלת כזו? בימים האחרונים לא יצאתי מחדרי, וקראתי המון בכתבי הסופר המבריק הרומנטיקן של הספרות הגרמנית גטה. קראתי בו שוב ושוב, הרי ידוע לכל כי אליו במיוחד יש לי לב מלא הערכה והדרת כבוד.
ההזדהות עם כתיבתו ועם הערכתנו המשותפת לקיסר נפוליאון העניקו לי כבר לפני שנים יכולת לגבש תפיסת עולם רחבה, לכן כה קשה היה לי הפעם לקרוא את אמרתו הנחרצת: "דבר אינו גווע אם אינו ראוי לגווע".
אבא לא היה ראוי לגווע, בהחלט לא!
בכיתי בחושבי על אבא שלי, ורק לאחר עיון מעמיק במזמורי תהילים בהמלצתו של ידיד המשפחה, הכומר מיסטר אנטוני, נרגעתי מעט ושקטה נפשי. הכומר המכובד הסביר לי כי הגיע הרגע בו כל הידע הרב שלי בהלכות החיים וכל האימון הממושך אשר ניתן לי מהמורים הטובים במשך שנים, יכשירו אותי כעת כיצד לעבור לדרך חלקה, אשר הפכה עבורי לדרך עפר.
הכומר, אשר היה כה מקורב לאבי, ישב אתו שעות רבות, ולכן הוא ולא אחר אמר לי בעדינות כי בשהותו הממושכת עם אבא בתקופה הקשה שלו הוא הקשיב הרבה ולמד הרבה מאבא היקר שלי, מעבר למתבקש מתפקידו במצבים מסוג זה.
כן, אבא היה מיוחד במינו, אחד בדורו.
הכומר ערך את טכס ההשכבה, והכול היה כל כך יפה.
אבא שלי, אשר תמיד היה מכובד וראוי לשבת בראש השולחן, יהיה מעתה קבור עמוק באדמה. בקרוב ייעשו מאמצים להעבירו ללונדון האהובה שלו בבריטניה הגדולה, לבית הקברות HIGH- GATE , מקום בו הוא השקיע כל כך בתרומותיו, אבא הנדבן שלי.
28.9.1817, יום ראשון
הבוקר אחרי לילה ללא שינה הופיעו אצלי סימנים של עכירות בעיניים, הגורמים לי הפרעה בראייה וקושי רב לכתוב. נעלמה לי השקיפות של המילה הכתובה, ונראה כאילו תמונת החיים החדה והבהירה נותרה ללא הגנה.
מיסיס סוזאנה שלי הביעה דאגה עמוקה בזמן שתיית תה הבוקר, כאשר הודעתי לה כי חוסר תאבוני המוחלט עדיין לא חלף. אבא שימש עבורי עיניים חדות שאפשרו לי חיים תקינים ובטוחים, ומעתה יהיה עלי ללמוד כיצד לנהוג ולהישמר מול המכשולים ולמצוא חדות במקום אחר.
5.10.1817, יום ראשון
חשה אני עייפה וחלשה עד מאוד. האם כל הטוב שאפף אותי היה לשווה, או שמא לימדוני היטב והוכשרתי כהלכה לעמוד איתן במשבר זה?
חייתי וחוויתי את עומק החוויה, כיצד לטפס על פסגת הר לנשום הזדמנויות מיוחדות וחד פעמיות. ידעתי בביטחון כי כאשר רוצה אני בכך אתרחק מההמון ואשקיע את המאמץ הנדרש ממני לחיות כמו ליידי, ולכן את כל הנקרה בדרכי הפכתי לחוויה מהנה ומבטיחה. הייתי מוגנת מכל רע...
כיום, למרות היותי קרובה עד מאוד לזמן אשר גרם לי כל כך הרבה כאב, מחפשת אני בתוכי את הלהט להתקיים. קשה לי להיות כבויה, לכן כל רגע מנסה אני לשפר את עצמי מחדש. היום נזכרתי במאמר אותו שלחתי לפרסום בכתב העת בתחילת השנה אודות חשיבותה של מסורת. כן, הרעיון אותו כתבתי אז עוזר לי היום. אפילו אימא היקרה והשבורה מצער אמרה: "לוסיאנה שלי, צעירה את אך רואה אני כיצד את מצליחה לכסות על ההרס השרוי בתוכך, עד כי הוא ניכר בך רק בלילה במיטה".
לאימא קשה ואופייה לא מגן עליה. היא נותנת לצער מקום רב מדי! ליידי סיציליה פון זיך העירה ביום ראשון אחרי הדרשה כי אימא נתונה להתפרצויות המזיקות לה ולכולנו, ולמרות שהן נעשות בהסתר ביכולתן להשמיד הכול בדרך חייה...
אשר לי, עזרה רבה מקבלת אני ממיס אנסטסיה, ולכן חבה אני לה הכרת תודה גדולה. חברתי מהווה עבורי קיר מגן, היא עוצרת את הסחף המבקש לפרוץ מתוכי וממלאת תפקיד מרכזי בהגנה על חיי! והעיקר, מונעת ממני להביט בתדהמה ובכאב על העבר. היא אומרת ללא הרף: "יש ימים ויש ימים, ועוד יהיו לך ימים תוססים. לכן תנסי לעת עתה להחזיק מעמד כדי לא לשקוע עמוק בנקודת האל-חזור".
7.10.1817, יום שלישי
אימא לא מתאוששת ועדיין המומה, לכן אחרי התייעצות רצינית עם הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית, ידיד טוב של אבא, התקבלה ההחלטה: אנו יוצאות למסע מנוחה. חשה אני כי חיי השתנו ללא הכר, ויש בי צורך אדיר לבנות ביטחון מחודש. האמנות והתרבות אשר אני סופגת בדרכנו משפיעה עלי לטובה. עצרנו למנוחה בפאתי היער השחור, באחוזה כפרית מרהיבה השייכת לידידינו המקורבים רום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה-לוציה הדוכסית.
האחוזה מאוד גדולה, והאור החודר דרך החלונות הגבוהים מכניס פנימה את יופיו המדהים של האזור בסגנון הישן עם נגיעה היסטורית. הכול מסביב מעוצב בסגנון של אווירה חמה ומזמינה. נהנים אנו מהשקט הרחק מעיניים חטטניות, למרות הזיכרונות מהנשף המדהים אותו ערכו אבא ואימא רק לא מזמן לכבודי באחוזה שלהם בוונציה. הפעם האירוח שקט ומעניק לנו זמן של רגעי קסם.
אמש עצרה הכרכרה שלנו בכיכר מאחורי הפארק, ומשם פנינו לשוק הדגים. הדרך הייתה מאוד יפה וגרמה לי לראשונה מאז האסון לחייך. להיות בחברתה של מיסיס ארוסה הנאמנה שלנו, הנושאת אותי כמו נסיכה שבירה, תמיד נעים עבורי. את הגבינות האהובות עלי ולחם עשיר היא קנתה מיד בהתחלה, ורק אז התפננו לחוויה של דוכני סרטן ומאכלי ים מעוררי טעם.
לעתים טוב לשוטט ללא מטרה.
08.11.1817, יום שבת
הידיעה מלונדון הגיע אלינו מיד.
כל כך צעירה, רק בת עשרים ואחת, ומתה כאשר כרעה ללדת לאחר צירי לידה קשים. התינוק נולד מת.
הנסיכה שארלוט, אשתו של ללאופוד סאקסה קובורג-גותה, הייתה בתם היחידה של ג'ורג' וקרוליין מבראונשוויג.
הידיעה על מותה והמחשבה על הסכנה לחיי אישה בשעת לידה מעוררים בי פחד עצום.
מוות עשוי לעורר חלחלה גדולה!
רק לפנות ערב בשעת מנחת התה, ביושבי בחברתה של אימא וליידי סיציליה פון זיך, קרובתה של הנסיכה, הבנתי מהשיחה של השתיים "מה מסוכנת הלידה", וכי לא ניתן למנוע אירועים מסוג זה.
חרדה אני – מה מפחיד הוא הגורל! לראשונה ראיתי את אימא בוכה, כי הרי היא נזכרה איך איבדה את התינוקת הראשונה במהלך הלידה למרות כל העזרה שניתנה לה. אך ליידי סיציליה פון זיך העירה: "עלייך לחיות בהכרת תודה כי נשארת בחיים".
אך אימא בצערה בכתה!
13.11.1817, יום חמישי
האונייה שלנו עומדת להפליג בעוד יומיים. כל התיבות הגדולות כבר ארוזות, והיום חשבתי שעלי לראות שוב את שער ברנדנבורג שהיה אהוב כל כך על אבא. לא מעט סיפורים סיפר אבא על בנייתו ב-1788, בהיותו צעיר ומלא תקוות – הן אבא והן השער המפואר היו בתחילת דרכם...
איך לא להתמלא תקווה אם מראשו של השער מביטה מלמעלה אלת הניצחון ויקטוריה... ואולי בתקופה זו של זיכרונות נכנסת אני לדרך המעבירה אותי לעולם שונה...
כן, עלי להיפרד!
מיס אנסטסיה היקרה!
מתחילה אני חיים חדשים, וחולפת בי המחשבה על עולם שלם אותו חיינו: תהפוכות שונות, הצלחות אדירות וכישלונות קטנים. עולם זה חלף לו עבורי, ועלמה שונה חוזרת הביתה לבריטניה!
כנראה הגיע הזמן לחיות בבית ולעשות שימוש בשפה האנגלית. מקבלת אני עלי את הכאב, ויודעת כי נכון לי מאמץ גדול לבנות בחזרה את ההרגשה הטובה. אך כדברייך תמיד: "זו דרכו של עולם", למרות כי כרגע המראה מול עיניי חשוך והשמש לא מאירה את האופק, אני בוטחת בך.
קשה לי לראות את אימא בוכה כי עבורה עמד הזמן מלכת, והיא אמרה בשקט לליידי סצילייה פון זיך: "הנה, זו התמונה של חיי – עונת סתיו של שעות ממושכות ההופכות ליום ארוך נצחי שלא נגמר ולגמרי נטול התלהבות, אך מבשר בעוצמה רבה חורף קפוא למדי".
הידיעה הזאת די מטלטלת ומטרידה אותי!
שלך,
לוסי
16.11.1817, יום ראשון
בחלומי הלכתי לבקר את קברו של היקר מכל, את אבא, שקענו אני והוא בחיבוק דמיוני ולא רציתי לעזוב. דיברתי אתו שיחה ארוכה, ושוב לרגע קט ונעלה מאין כמוהו חייתי את הימים בהם הכול אבל הכול יכולתי לומר לו, לשקוע בביטחון ולדעת שיש פתרון לכל מצב. הוספתי בשקט: "עזור לאימא".
אבא היה יקר וחשוב לרבים, ועדיין מאושרת אני להיזכר כי עם מותו נכתבה מודעת אבל בהבלטה גדולה בעיתון המצורף לכתב העת "אזרח העולם", הנחשב ביותר בלונדון, וזו לשונה:
"אדם אציל ואנושי הלך מאתנו ואנו חסרים!"
הידידים של אבא יטפלו בהקדם האפשרי בהעברת ארון עצמותיו לבריטניה.
16.12.1817, יום שלישי
המסע חזרה הביתה ערך עשרים ימים, דרך היבשה והים. תמיד העדפתי את תחושת היבשה מתחת לרגליי מול תחושת הים והמרחבים, זאת למרות האהבה הרבה שלי למים ולרוח הנפלאה אשר מביאה איתה את טעם המלח הנישא באוויר.
ישבתי מכונסת בתוך הספינה על אדן החלון המוגבה, צופה בגלים המתנפצים ומאזינה לרחש הנעים של המים. הפעם שולבה החוויה בטעם המלח של דמעותיי, אשר הרטיבו את לבי ופתאום הביאו ריח אחר לחיי.
מסע לאחר מות אבא. אימא ואני עזבנו את מינכן מלאת הזיכרונות כדי לא לשוב לעולם!!
פנינו לעולם ישן-חדש בלי להביט לאחור, כאב ותקווה משמשים בערבוביה. ואני נערה בוגרת ואישה צעירה...
קשה לחשוב שנעלמה עבורי אהבתו של אבא, ואולי זו ההזדמנות האחרונה שלי לדבר על אהבתי לאבא שלי כששנינו עדיין בקרבה כל כך גדולה.
מכאן ואילך נדבר דרך הזמן האבוד, זמן האוזל מהר ולוקח אתו אף את הזיכרונות.
היית לי אבא מיוחד – אבא טוב, אבא אמיתי. אבא כמו אבא! הייתי הנסיכה שלך, ותמיד הדגשת זאת בעוצמה...
הערכתי מאוד את הדרך בה חיית ומעולם לא שברתי את ליבך! הרעב שלך לרעיונות חדשים וגירויים אינטלקטואליים הקסימו והעשירו אותי, ובכך יצרו אצלי גישה קלה לפתרון בעיות אשר החיים מביאים עימם. כרגע כל החלק הזה נעלם איתך. למדתי ממך את כל מה שעלי לדעת. תודה. אהבת את החיים ונפרדת במותך כמו האציל באדם – בשקט ובכבוד. אציל אתה!
אפשרת לי הזדמנות להיפרד ממך בביתך ובחדרך היקר... יש לי המון דברים לומר לך, ומאמינה אני כי לפנינו משתרעות כל השנים כולן, בהן אוכל לומר לך זאת שוב ושוב בדיוק כמו שבחייך אמרתי תמיד את אשר עם לבי ואתה הקשבת.
תודה! אוהבת אותך אהבת אמת.
תנוח ושמור עלינו מאי-שם לעולם...
עלינו על האונייה "רוזהיכטה". הים סער ורוב האנשים הרגישו רע מאוד. ניסיתי לנחם עצמי בשירה ולדקלם שירים אהובים, ובערבים קראתי ספרי פילוסופיה. אך לרוב חלמתי וחיכיתי. הו, כמה ייחלתי לראות את ארצי...
ובראותי את בריטניה סנוורו דמעות סנוורו את עיניי ופי נסגר בחנק, לכן בדקות הראשונות הייתי זהירה ומכונסת. הייתי שקטה והתבוננותי פנימה וגיליתי התפעמות אדירה בתוכי. למדתי את משמעות המושג: "ידיד השקט נחוץ בשעת צורך אמיתי".
ואז הכרכרה עצרה ופקחתי את לבי, וראיתי את ביתנו שנגלה לעיניי. הוקסמתי מיופיים של הפרחים ומצבעם העז, וריחה של בריטניה שיכר את נחיריי.
כהרף עין נמוגו זיכרונות ילדותי כלא היו.
23.12.1817, יום שלישי
בחוץ קר, אבל לי נעים עד מאוד. החזרה הביתה הציפה בי את הזיכרונות אותם השארתי במינכן הרחוקה. "תני לי להביט בך, שבי לידי על יד האח..." אימא מביטה בי ובוכה. ורק ידידתי מיס אנסטסיה, אשר נמצאת ברוסיה מולדתה, היא הכוח שלי וכרגע היא כה רחוקה. מיס אנסטסיה היא גם הכוח המלכד ביני לבין אימא שלי.
שאלות רבות מייסרות אותי: אבא דאג לרווחתנו ותמיד שלט בכל בעצמו, ועתה מי ידאג לילדתו בעבותות של מסירות והערצה?
זקוקה אני למילים רכות כי מותו של אבא משתלט על הכול, ולמרות כך עלי לנהוג כמסורת אבא ולשלוט בעצמי... האין חיים אידיאליים? המתחם עליו בנויה האחוזה שלנו הנו רחב ידיים, גבוה ונישא כמו מבצר על צוק. זהו ביתי עתה וזהו מבצרי.
זוהי ירושתי וזו נחלתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 15 - תחילת פרק 16-עד עמוד -160 סופרת
זוהי ירושתי וזו נחלתי.
25.12.1817, יום חמישי
בעונה זו אנו מקשטים את הבית ומפזרים סרטים נוצצים לאורך כל הפתחים והדלתות, גם הפעם נוהגת משפחתי בהתאם לכל כללי המסורת. עלי לציין כי Jagd רב המשרתים מתנהג בעדינות ואהבה כלפי מיסיס סוזאנה שלו, מסתובב סביב האח הגדול ומניח שוב ושוב את גזרי העץ בצורה הנוחה ביותר.
יש ריח שונה לחג כאן, בבריטניה שלי, ועצוב לי עד מאוד כי זו הפעם הראשונה בה אין אבא במסיבת החג שלי...
בחוץ משתוללת סופה של גשם, ותוגה גדולה של געגועים אופפת אותנו. כן, עלי ללמוד לראות את החיים בצבע אפור וערפילי.
במכתב אותו קיבלתי לאחרונה מאנסטסיה, הביעה היא את עצמה בבהירות האופיינית לה, וכתבה כי עדיין היא מציירת את החיים לא כשחור ולבן. העזה גדולה לעניות דעתי, אבל זו כנראה הדרך שלה לגלות את הזווית המושלמת לכל האפשריות אשר מעמדנו הרם והחד-משמעי יכול להציע.
תמו חלפו להם חיי הקודמים!
עלי לצאת למסע של חיפוש דרך נוספת השוכנת בתוכי, כדי לאפשר לעצמי מחדש את העוצמה והכוח לחזור וליהנות מהמרחבים של העולם ללא הצער בו אני שרויה.
עלי להתאמץ להכשיר את עצמי מחדש להופעה מושכת, מקרינה ביטחון ועוצמה, עלי ללמוד לקחת אחריות ולהכניס שמחה לחיי.
עלי לשרוד ולמצוא את עצמי.
28.12.1817, יום ראשון
סוף שנה. סוף תקופה. עד לא מזמן היו החיים קלים יותר ובטוחים כל כך. והנה החורף הקשה של מולדתי עומד בפתח. הכול מכוסה מעטה ברד לבן ודק והמון טיפות קפואות של גשם. ריקוד הרוח יכול להפחיד... אבל נחושה אני בדעתי להילחם בכפור המתפשט באבריי ומטיל בי את אימתו. את לבי עוטפים מי קרח שייתכן ולעולם לא ימסו. אבא מת ונעלם...
כל יום אני מפשירה במעט ועל ידי כך הסבל מאבד מכוחו. בשנה זו חוויתי את האובדן הראשון שלי, וברגע הכי לא מתאים בחיי הצעירים. האם יש רגע מתאים?
היום בסיומה של דרשה בכנסייה ולקראת סופה של שנה, נשאתי תפילה למצוא מחדש מקום בטוח ואת נפשי התאומה.
31.12.1817יום רביעי
כתב העת "אזרח העולם", הנחשב לרציני ביותר בלונדון, פרסם הצעה לנושא והיא משכה את תשומת לבי: כתבה למאמר בנושא "היכולת להזדהות עם תרבות בת ימינו". הכתבה אמורה להיות גדולה ולהשתרע על פני מחצית העמוד השלישי , בהערות צוין כי לכותב המאמר צריכה להיות היכולת להזדהות עם התרבות בה אנו עסוקים, להיכנס לתוך תוכה, לכתוב את העמדה שלו אבל לדבר בשם כולנו ברחבי בריטניה הגדולה. רוצה אני לנסות לכתוב על הנושא. אינני מחכה או מצפה לתגובה סוערת כלפיי, כי הכול נעשה בעילום שם ולכן מתרגלת אני איפוק לאורך כל הדרך. האירוניה הגדולה עבורי: דווקא ברגע של אובדן כה קשה רוצה אני לצאת להתחלה חדשה, לנסות לזכור את מקומי בגבהים אשר היו שלי עד לא מזמן. עלי להתאים את עצמי לאילוצים ולהתגבש מחדש. רוצה אני להביע בכתבי את רוח המסורת הבריטית, רק צר לי שאני לא נמצאת כאן מספיק זמן כדי לדעת בבירור מהו אופייה של עלמה אנגליה, ליידי למופת...
הדרישה שלי מעצמי היא לכתוב ברמה גבוהה, להקפיד על ראייה בהירה, להשמיע קול נכון וכנה, ולערוך את המילים בצורה המושכת ביותר. "כמו ריקוד של צעדים מבריקים בסערה גדולה".
המחשבות אותם אני מביעה דרך המילים מעניקות לי אושר מסוג חדש, ועל ידי כתיבתן אני מחזירה לעצמי תחושה של הערכה אשר אבדה לי מעט. Luciana
פרק 16
להיות עם חופשי בארצנו
יום שבת, ה-20.2.65
לדעתי אדם צריך להיות מוכן לכל הזדמנות הנקרית בדרכו, כי כל הדברים הגדולים באים אלינו דווקא כשאיננו מצפים להם. הקיץ השנה התחיל בחודש פברואר ועצוב לי... שוב לא יצאתי לבלות לשום מקום ונותרתי לבד בבית. לא מצאתי עד עכשיו חברת צעירים מתאימה. פשוט נורא, אבל זו עובדה ששום חברה לא מוצאת חן בעיניי. אחת מהשתיים: או שאני לא בסדר או שהם לא בסדר... אני עייפה וזה מוזר בגיל שבע-עשרה וחצי, אולם זה יעבור. אילו לא חשבתי כך, לא הייתי יכולה בכלל לחיות.
מתקרב סוף השליש ואתו תעודתי, שהיא לא הכי מצטיינת, מצב המעורר בי דאגה רבה כי עם תעודה כזאת יהיה לי קשה להתקבל לבית ספר לאחיות. מה יהיה? אני מתפוצצת ממחשבות ואינני מוצאת כל תקווה, ורק אלוהים יודע מה ילד לי המחר.
הקיץ בפתח במלוא עוצמתו. רוח חמה מנשבת, הרחובות נושמים אוויר ומעלים חיוך על שפתותיהם של האנשים המתהלכים שיכורים מההתחדשות. מקווה אני לעשות קיץ זה למיוחד של חיי, ללא מיכאל בלכרוביץ אשר הולך ונשכח...
עלי ליצור קיץ הזכור לטוב!
ולעתים אך ורק בחלומות מוטרדת אני מה באמת היה יחסו של מכאל כלפיי? האם כל מה שחשבתי היה חלום, פרי המצאתי, אהבה חד-צדדית, או שהייתה כאן אהבה הדדית? מה מנע ממנו את הצעד הגורלי למימוש האהבה? האם אני זו ששיבשה הכול? כנראה שרק אלוהים יודע!
קניתי לרות שי לפורים, ספר "שירים יפניים" די נחמד, והיא קנתה לי את הספר "רסיסים" של אסתר קל, רשימות קצרות ויפות.
יום שני, ה-1.3.65
בעוד כעשרים דקות אלך לבית הספר, היום אנו מתחילים ללמוד בשעה תשע. עלי להיות מוכנה בתלבושת אחידה בצבע כחול נקי ולא חלילה אפור-כחול. בזמן האחרון אני מנסה לשכנע את עצמי להיות בסדר, ומאמנת את עצמי היטב. מדי יום אני קמה בשעה שש ועושה התעמלות – תרגילי בטן, וריצה של סיבוב שלם מסביב לבתים שלנו. לכל זה אני מצרפת דיאטה. וכך אני מקווה לרזות בהקדם...
היום אלך לקנות לי נעליים לבנות על עקב ותיק תואם, והחלטתי לקנות פילם לצלם תמונות בצבע בחג פורים המתקרב.
אתמול נסעתי עם אחותי ואמי לדודתי לבקר את סבתי. כן, היא עברה לגור בבית בתה הבכורה, הדודה המהנדסת. היינו שם שלוש שעות, ועבורי זה היה בילוי טוב כי קיבלנו חבילה מרוסיה שלי, יופי של מעדנים: אגוזי יער, פטריות יער, ממתקים, שוקולדים ובושם. למרות הפיתוי הרב לא קלקלתי את הדיאטה ולא אכלתי, אבל הזיכרונות בלעו אותי והיה מרגש ועצוב.
לפני שעזבנו סבתא לחשה לי וקרצה בחיוך:
"לוסי, נערה יפה שלי, שמרי על עצמך!" ודחפה עוד שני מכתבים לארנקי, "קראי לעומק וחשבי טוב על סוד החיים האמיתיים!"
בלילה פתחתי את המכתבים והלם גדול עטף אותי!
לוסיאנה, עשירה מיוחסת שמחה ומוגנת, ואיזה צער עמוק חוותה!
המסע שלה חזרה הביתה לבריטניה ערך ימים רבים ביבשה ובים. מסע אותו גם אני עברתי כשעזבתי את רוסיה, אך אני נסעתי עם אבא ואימא, מוגנת כל כך. ועולה בי תחושה חדשה, כי בית הוא כל מקום בו המשפחה נמצאת ולא מדינה או עיר, יקרה ככל שתהיה.
היא איבדה את ביתה-עולמה! מסע לאחר מות אבא – לוסיאנה ואימא שלה יצאו לדרך בלי להתכוון לשוב לעולם!!
חשה אני בשברון ליבה עד מאוד, ולפתע מודעת לכך כי "דבר לא מובן מאליו".
יום שישי, ה-19.3.65
אתמול הייתי בעדלאידע בתל אביב יחד עם שושנה, היה נחמד אבל התעייפנו כהוגן. רעש, המולה והמון אנשים. פעם זה היה כה מספק ומדהים, אך היום רצוני במסיבה פרטית. תוהה אני – מה באמת אני רוצה?
שושנה סיפרה לי שהיא עזבה את התנועה. מה היא תעשה בחוץ, לפחות שם היא הייתה מוגנת ובחוץ היא לעולם לא תמצא את מקומה. זה ימים רבים שאני מרגישה הרבה התלבטויות ומחשבות עמוקות.
חג פורים, האהוב עלי מכל, הסתיים.
אם ארצה לסכם כיצד ביליתי בחג אפשר לומר טוב, בחלקו הראשון הייתי עצובה ואובדת עצות ובחלקו השני מאושרת ובוטחת בעצמי.
המפליא הוא שדווקא מקור האושר שלי נבע מהביטחון אותו רכשתי מהצער והאובדן של לוסיאנה, ומההבנה ש"דבר לא מובן מאליו".
הוזמנתי למסיבה בשומר הצעיר. לא להאמין עד כמה הייתי מחוזרת. בנים שעד לא מזמן לא הביטו לעברי רצו לשבת רק לידי ולשמוע אותי, והברק מעיניהם סנוור את כולי.
מה אומר, הייתי בשמים...
יום ראשון, ה-28.3.65
הפעם יש דברים מעניינים, החיים התחילו לזוז לכיוון חדש... ראשית הלכתי עם פנינה פ' למסיבה במקהלה עד שלוש לפנות בוקר, ונהניתי בצורה מדהימה. נראיתי די טוב, עם תסרוקת חמודה, רקדתי המון ואפילו קיבלתי שלוש נשיקות ממזכיר הקבוצה. הוא התבקש לבחור בחורה יפה מתוך כשלושים-וחמש בנות... ובחר בי, נו? בקיצור, ביליתי כהוגן ועבורי זו הפעם הראשונה שנהניתי בשלמות. היו המון בדיחות לעניין ושרו שירים נפלאים, שהרי הם מקהלה. ברצוני להזכיר את המנצח של המקהלה – גבר יפה ומדהים כמותו לא ראיתי. הוא מבוגר כבן שלושים, שערותיו שחורות ועיניו שחורות, גבה קומה ופשוט כליל השלמות, אולם נראה מאוד ביישן. אשתו נראית הרבה יותר מבוגרת ממנו, אבל הם נראים מאוהבים עד מאוד. חזרתי עייפה אך רעננה בנשמה. אולי אצרף את עצמי אליהם לטיול ביום שבת.
בערב נכנסה בי רוח שטות וראיתי סרט ילדותי: "שמונה בעקבות אחד".
יום רביעי, ה-21.4.65
חופשת פסח. החופש שכה חיכיתי לו. אני מבלה כמו שצריך, ועצם הדבר שאין לימודים מביא לי רווחה ושקט.
שפע של דברים אירעו לי בזמן האחרון: נרשמתי לבית הספר לאחיות ומקווה אני שהתקבלתי. הבחינה לא הייתה קשה במיוחד, ואני חושבת שעמדתי בה מאוד יפה. לבחינה באו כעשר בנות, והאמת שהם לא מצאו חן בעיניי כשותפות לחיים החדשים. מקווה אני שזה יהיה אחרת בזמן הלימודים, למדתי שיש לי יכולת להתחבר עם בנות גם אם הן שונות ממני.
חזרתי עייפה אך מלאת רשמים מ"העולם החדש".
מסמר הטיול בפסח זה זו ישיבה במסעדה נוצרית בחיפה. נסענו אחותי, אמי ודודתי עם בתה ובעלה, אבי העדיף להישאר בבית.
הגענו למסעדה אחרי נסיעה ברכבת והרגשתי עמוסה בזיכרונות!
ביקור בגן הבהאים לא יצא לפועל, היה סגור.
לי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים לשבת במסעדה... הנוצרים אוכלים לחם כי החג לא שלהם, לכן המלצר פנה אלינו והציע לנו לחם וקיבל את הסכמת הנוכחים. ואז אני בלי להרהר פעמיים נזפתי במשפחתי בקול ואמרתי, "אתם גויים!" להפתעתי ולתדהמתי דודי, שבדרך כלל כן שומר על מעט כללי מסורת בראש השנה ויום כיפור, כעס עלי וכינה אותי "אנטישמית" לפני כולם, והוסיף שכך בדיוק התנהגו בגולה הגויים ליהודים. נבהלתי, הסמקתי ולא ידעתי מה עלי לענות. הרגשתי שהוא העליב אותי שלא בצדק.
אחרי ויכוח סוער שנגרם בגללי נרגעו כולם והמשכנו לאכול. מוסר כליות ייסר אותי, אבל לא הייתה דרך להחזיר את המילים ולכן אכלתי בשתיקה. למדתי לקח: אני לא חייבת להיכנס למסעדה של גויים בפסח אפילו שהמבוגרים רוצים בכך.
שלשום ביקרתי ב"היכל התרבות" בהופעה נהדרת של מקהלת גברים, הייתי גם בהופעה מקסימה של ה"גשש החיוור", ואתמול הייתי בסרט "ילדי קפיטן גרנט".
ביליתי נהדר ואני מקווה להמשיך לבלות עד סוף החופש.
אז לסיים את השליש האחרון... ולא לראות יותר לעולם את שאהבה נפשי, את מיכאל!
אני עדיין בתהליך של דיאטה, ומקווה לראות תוצאות בקרוב.
יש לי כבר חמישים ושלושה שירים, ואני מאוד גאה בכתיבה שלי.
יום שני, ה-10.5.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 16 - עד עמוד -162 סופרת
יש לי כבר חמישים ושלושה שירים, ואני מאוד גאה בכתיבה שלי.
יום שני, ה-10.5.65
יום העצמאות עבר חלף לו, שבע-עשרה שנה מלאו למדינתנו.
מדינה כה צעירה, אבל לנו כעם בבירור אין במה להתבייש – יש לנו מדינה ישרה, אמיצה ויפה למרות שהיא קטנה מאוד במפה.
עיריית חולון ערכה במת בידור, והתוכנית הייתה זהה לזו של לפני חמש שנים, ההצגה "חלום ליל קיץ". עבורי זו הייתה תזכורת לתחילת דרכי בארץ, ואני גאה בדרך אותה עברתי. אבל כמובן שמה ששבה את לבי לחלוטין אלה הזיקוקים... זו לי לא הפעם הראשונה, אבל בכל פעם מחדש הם גורמים לי התרגשות גדולה. הזיקוקים מעוררים בי מין יראת כבוד ושמחה שאינני יכולה לתאר במילים, ולדעתי הם אכן מעוררים התפעלות כבירה והרבה רגשות רומנטיים. למחרת נסענו אמי, אחותי ואני לתל אביב לחזות במצעד. יצאנו בשש בבוקר ועד שעה אחת-עשרה חיכינו להתחלת המצעד. מזל שאנשים חביבים נתנו לנו מקום לשבת, אחרת מי יודע מה היה קורה לרגלינו המסכנות. ואז לקראת סוף היום אירע דבר לא נעים – כרעתי, נפלתי והתעלפתי.
למען האמת הרגשתי רע כבר שעה קודם, אבל לא רציתי להטריד את אמי. וחוץ מזה, רציתי לחזות במצעד הנפלא, אבל לבסוף הכאבים הכריעו אותי, הפכתי חיוורת כמו סיד ואמי יחד עם אנשים טובים נשאה אותי לאמבולנס. שם שכבתי חצי שעה עד שנרגעתי, ואז שמנו פנינו לביתה של דודתי להירגע. ביום שישי הייתי במסיבה ופגשתי את צבי ורובי, בנים שחיזרו אחרי בתנועה בפרקי זמן שונים,לבי עמד מלדפוק והזכיר לי את הימים הנפלאים והמרים כאחד. ביום שבת הייתי בסרט "רק לא בשבת", ואילו אתמול הייתי ב"לואיזה וששת בעליה" בכיכובה של שירלי טמפל.
לפני כמה שבועות נסעתי שוב להופעה עם המקהלה, בניצוחו של המנצח הגדול, ושם ראיתי פנים אל פנים את ניל סדקה – זמר אמריקאי ממוצא יהודי שנמצא החודש בארץ וכולם מלאי הערצה. הוא מאוד נמוך לגבר אבל עם קול נפלא, והשם האמיתי שלו נסים צדקה. כמו כן ראיתי פנים אל פנים את בומבה צור – שמן ונמוך, ולא עליז בכלל כמו שהוא מצטייר בסרטים.
היה מעניין לשהות מאחורי הקלעים.
קראתי כמה ספרים, כמו: "לוסי בראון", "וידויה של אישה", "עמק החריץ", וכרגע אני שקועה בתוך "מרי אנטואנט" – ספר קשה, רציני, נפלא ועצוב.
רות נוסעת בשליחות לסירן בצרפת. איזה כיף לה. כל הכבוד לה.
קראתי את הספר "מרג'ורי מורגינסטאר", המתאר את חייה של נערה מתבגרת ומאוד התרשמתי, אך לוסיאנה משפיעה עלי יותר מכל.
יום שבת, ה-15.5.65
אתמול הייתה לי הצלחה במסיבה סלונית... אפילו ריקוד אחד לא ישבתי בצד. מוזר, אבל לא הרגשתי שום שמחה. הייתה בי מין לא אכפתיות, מין ריקנות. אינני מבינה מה קורה לי, מה אני רוצה מהחיים ומעצמי? מהם הדרישות שלי מהחיים?
לא היה נער שלא הזמין אותי לרקוד, הייתי צריכה להיות מאושרת ואפילו התחייבתי בפני עצמי לא להיות בררנית. השמלה החדשה בצבע ירוק הלמה אותי, נעלי העקב החמיאו לי, והייתי אמורה להיות על גג העולם.
ושוב, כמו בכל מקום, שמתי לב רק לבן אחד ששמו שבתאי, אבל הפעם שיחקתי אותה אדישה וזה עשה את כל ההבדל – הוא הזמין אותי לרקוד פעמיים!
אשתדל להיות יותר עם החבר'ה האלה ולנצח את האומללות, כדי לשקם את גאוותי הפגועה.
מיכאל בלכרוביץ, אהוב לבי, נכנס לעולם החשכה...
חזרתי הביתה מאוחר, ותודה לך בורא שבשמים!
יום שלישי, ה-18.5.65
אתמול התבררה לי עובדה מעניינת: מיכאל מאוד מעורב במה שקורה לי ומאוד מתעניין בדברים שקשורים בי, ואפילו מפגין קנאה לא קטנה... חבל, אבל בשבילנו זה כנראה כבר מאוחר מדי.
ביום שישי, לפני המסע הנהדר של השביעיות,הייתי במסיבה עם החברה הסלונית החדשה שלי ודורון, בחור שהכרתי, ליווה אותי הביתה. הרגשתי מאוד מאושרת ויפה. בדרך ראיתי את חיים, החבר של מיכאל, ואת מבט התדהמה שהופיע בעיניו לא אשכח לעולם. ידעתי שיספר למיכאל ופחדתי מהתגובה. ואכן, התגובה לא איחרה לבוא: מיכאל התעלם ממני ביום ראשון ועזב הביתה מרוגז ומאוד מוקדם מהרגיל, ואפילו להפסקות לא יצא. מאוד מוזר לא לראותו מכדרר... גם היום הוא עדיין מתעלם. אולי כך טוב יותר!
יום שישי, ה-11.6.65
הלא יאומן קרה: יש לי חבר, והוא עונה לשם דורון. אנו ביחד שבוע ימים, ובינתיים מאוד נהנים זה מזו. זו הרגשה מוזרה לחוש רגש ולקבל רגש חזרה. דורון ואני נמצאים באותה חברה, בה אני מאוד מחוזרת. לדוגמא: שבתאי מאוד מחבב אותי ומגלה כלפיי קנאה רבה, וזה מחניף. חשה אני כי עולם חדש ולא מוכר נפתח בפניי.
זה עתה חזרתי מנשף השמיניות. מיכאל הציץ לעברי כל הערב ולבסוף ניגש וניסה להזמין אותי לרקוד, אבל מבחינתי הכל הסתיים כי נראה לי שאני אוהבת את דורון.
צר לי מעט ששנה זו מסתיימת. מרגישה אני שחיי עתידים להיות מעניינים, מרתקים ובנויים בדרכי...
מי ייתן ואלוהים יאמת את תפילותיי.
יום חמישי, ה-17.6.65
תמיד תמהתי מה גורם לו לאדם להישבר, ליפול או להתייאש?
אף פעם לא ידעתי לענות על כך, במדויק יכולתי רק לחוש דברים במעורפל.
היום אני מודעת לכך שאדם יכול להשתנות בן-לילה, ובתנאים מסוימים אף להרגיש חסר הגנה בן-רגע!
מדובר ביחסים שלי עם דורון. לא בעיניי אלא בצורה בה רואים אותם הוריי. דורון בחור בן עשרים-ואחת ולא משלנו ("שוורצע") – זהו פגם רציני בעל חסרון אדיר בעיניהם, ומאוד זר להם ולכל אשר הם מכירים. הם הסבירו לי באלף מילים ועוד מילה שאין בקשר הזה שום דבר טוב, ושאני צריכה להשקיע בלימודים ורק אז, כשאגמור את בית הספר לאחיות, אוכל להתפנות לחברות עם בחור.
האם כל הבנות "זוכות" להטפות כאלה, או שרק בחלקי נפל התענוג?
התאפקתי לא לענות, כי ידעתי שזה יגרום למהומה גדולה פי כמה. שתקתי וחשבתי: 'מדוע הם זורעים בי רעל, הם שאמורים להיות האנשים הקרובים אלי ביותר'.
האם הורים נעשים טיפשים עם השנים, והאם כך מתבטאת האהבה לילדים?
ובכן, הכול עומד להשתנות. הם אסרו עליו לבוא לביתי, לכן יהיה עלי ללמוד לשקר ולהיפגש אתו בחוץ. רציתי להיות כנה וישרה, אבל הוריי לא יכולים להתמודד עם האמת. אז אהיה שקרנית, אשתדל רק להיות שקרנית טובה...
ולמרות כל הקשיים אני מקווה להצליח, כי לבי לא בנוי לפשרות! אתמול הם הכריחו אותי להיפרד מהרגשות אותם אני מרגישה, מהתמימות שלי ומהיושר בו אני מאמינה. שוב אני מאוכזבת מחוסר ההבנה שלהם כלפיי או הדרך בה הם מבטאים את האהבה שלהם כלפיי. אתמול נשברתי... בדמעות נפרדתי מעצמי התמימה והרגישה, שעה ויותר בכיתי ונרדמתי עייפה בלב עם מטען של מרירות ואכזבה. לא הבנתי איך אפשר לא לראות את דורון בעיניים טובות, והרי הוא כמו נסיך – בחור מיוחד שמחבב אותי ומתייחס אלי כל כך יפה, ממש כאל מלכה.
שנת הלימודים הסתיימה, הנעורים חלפו ואיתם חלף מיכאל שלי לנצח. כעת אני עומדת נבוכה ומפחדת בשערי העולם האמיתי, הרבה יותר ממה שהיה כשעמדתי רועדת בפתח שערי התיכון.
יום שלישי, ה-29.6.65
לבסוף נכנעתי. השתניתי ועוד איך, כל יום וכל שעה אני מרגישה את עצמי אחרת, מבוגרת יותר.
אינני יודעת אם אני אוהבת את עצמי.
יודעת רק שאני העצמי הישנה והמתוקה לא תשוב עוד. השינוי הוא כה מהיר והתרחש ברגע שסיימתי את התיכון. שכחתי את מיכאל ואת אהבתי התמימה והיקרה מזהב, שכחתי ימים של קריאה שקטה ושיחה עם חברות על דברים פשוטים, אשר נראו חשובים עד אין קץ. נגמר פרק נוסף בחיי. פרק עצוב מבולבל, רגיש ויקר כל כך.
שוב אינני אותה האחת. יש לי את דורון ואתו אני מבלה יום אחר יום ומתחלקת בכל חוויותיי. בזמן הקצר שלנו ביחד, בשלושת השבועות האחרונים, התנסיתי בדברים שמעולם לא חוויתי: בילוי אמיתי עם גבר שיודע מה עומד לפניו. ביישנותי הסתלקה והתבגרתי בן-לילה.
למעשה, נולד בי הביטחון המיוחל...
גליה, בחורה נאה מהחברה של צעירים בה אנו מבלים כל יום שישי, מאוהבת בדורון ושונאת אותי. בתחילה עשיתי הכול כדי לשנות את יחסה כלפיי, כי אינני רוצה לרכוש אויבות ואף פעם לא היו לי כאלה, אולם לא הצלחתי והיא ממשיכה להיות עוינת מאוד. כבר לא אכפת לי, אין לי כוח להמשיך להתאמץ ולפייס אותה שוב ושוב. נעשיתי אדישה. ברור לי שלוסי הישנה הייתה מתאמצת לרצות יותר ולא הייתה ממהרת לוותר. שבתאי עדיין מחזר אחרי אבל אין לו סיכוי, והכי מצחיק שהסיבה שלא התאהבתי בו היא שכולם רוצות אותו והוא הבחור הכי מחוזר. לי היה די בזה בעבר, לא? דורון מאוד מקנא לי ואני מאוד מבולבלת. הכול שונה ואני מקווה שלטובה.
רות נרשמה לסמינר בית ברל כדי ללמוד להיות גננת.
אני עדיין מאוד מעריצה אותה, ויש לה המון תכונות אופי הדומות ומשותפות עם דורון, וכנראה בגלל זה אני מחבבת אותו. אבל נראה כי ייקח עוד המון זמן להתאהב בו...
בעיניי אהבה זו ההרגשה הכי טובה והמבטיחה ביותר. את כל העולם מגישה היא על מגש זהב בשפע ובנדיבות, אבל לעתים היא מרגיזה מאוד. אתמול בהצגה דורון חיבק אותי ואף אני רציתי בכך. המגע שלו היה נעים וחוץ מזה היה לי קר... הרגשתי מוגנת ומחוזרת.
חזרנו הביתה במונית ובדרך הייתה לנו התנגשות קלה עם עוד מכונית. לא נורא, לא קרה לנו כלום, תודה לאל.
החיים נעשו ורודים.
דרך אגב, הוריי התפשרו והתגברו על עקשנותם, ודורון שוב נכנס אלינו הביתה.
פרק 17
נסיכה
2.1.1818, יום שישי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד - 166 סופרת
דרך אגב, הוריי התפשרו והתגברו על עקשנותם, ודורון שוב נכנס אלינו הביתה.
פרק 17
נסיכה
2.1.1818, יום שישי
זוכרת אני היטב את רגעיו האחרונים של אבא, בהם אמר לי בשקט: "אנא, תואילי לשבת מולי, נסיכה שלי, ברצוני לשוחח איתך לפני לכתי. מעתה והלאה, לקראת העתיד העומד לבוא, אהיה עבורך כמראה שקופה". ובלחש אשר כמעט לא נשמע הוא ביקש ממני הבטחה כי אחיה בהכרת תודה בכל מקום ובכל זמן, ואאמין בכך בזמנים טובים וגם בזמנים של טלטלה, כאשר החיים עשויים להפוך לרסיסים זעירים המתמקמים ומשתקפים מתוך אישוני עיניי הבוכיות בכל עת בה אביט במראה. "זכרי, נסיכה", הוא המשיך, "לעולם אל לך להעדיף חברתם של אנשים אשר לא ראויים להתייחסות נאותה, ולעולם אל לך להתרועע עמם. תני כבוד רב לאלה המיטיבים עימך ואהבים אותך. אהבי אותם כראוי להם, אבל גם להם אל תתני את הלהט הגדול שלך, כי זו מתנה שלך. לכן את רגש הלהט שמרי עבור עצמך בלבד".
עדיין זוכרת אני היטב איך חיבק אותי אבא בחוזקה, רכן לעברי בשארית כוחותיו והוסיף בהטעמה: "האם את מבינה?"
18.1.1818, יום ראשון
הייתי רוצה להיות דומה לציפור קטנה. נמרצת, מלאה בהחלטות, כוונות ותוכניות גדולות, שחגה לה לגמרי נינוחה בתוך עולם של דרכים נפתלות דמיוניות מתחת למראה שקופה. כן, כל ציפור יודעת להישמר ולהתרחק מכל סכנה, אך עבורי זה לא כך – ללא התראה או הכנה מראש, וכמובן ללא כל הסבר, הושלכתי מהדרך הראשית לשביל צדדי ולא בטוח, וכעת עלי למצוא בחזרה את הדרך. עלמה צעירה ומחונכת חלשה היא מציפור קטנה ועדינה. דרשת הבוקר בכנסייה הייתה מאוד משמעותית בעיניי... אבא שלי עלה לשמים ומשם הוא מביט ורואה את כל המחשבות אשר בלבי, וצופה בכל המעשים אשר מוחי מתכנן וחושב. אבל הוא רחוק, ועדיין אינני מבינה איך יכול היה להשאיר אותי וללכת לדרכו האחרת... הרי הוא בהחלט לא סיים את תפקידו החשוב – לתת לי את כל הידע והעזרה הנחוצים והפתרונות הנכונים כיצד לחיות חיים מאושרים. או אולי כן?
לכן בימים אלו יותר מאי-פעם אני מקפידה על אמירת תפילותיי בבוקר, וכמובן מסיימת איתן בערב. כך מקווה אני למצוא את התשובה הנכונה.
22.1.1818, יום חמישי
איך אעביר לכתב את התחושה האדירה המפעמת בתוכי?
ומה אגיד לעצמי? ולמי אגיד אם לא לי?
המקום בו אנו נופשים מאוד יפה ומאוד ידידותי עבור משפחתי, אך אמש קרה דבר מה שונה ולא צפוי: ישבתי על הגבעה שלנו בנוחיות המוגנת שלי בחברתה הנעימה של מיס אליזבט, והנה קרה לי דבר מוזר.
החוויה של לובן השלג השתלטה עלי, הנופש החורפי שלנו והשהיה בו תמיד יהיו עבורי מצב של חלום מספר אחת, ולרגע חזרתי להיות הילדה של אבא:
דרכתי, שקעתי, נגעתי, הרחתי, ראיתי, נשמתי, ואף הגשתי כדור שלג לבן נמס אל פי. ואז, מרוב התרגשות התעלפתי מעונג. מיסיס סוזאנה הצילה אותי בהגישה לי מלחי הרחה. הבוקר התעוררתי לאורם של הפתיתים הלבנים המכסים את חלוני, וכל הערגה, הכמיהה והתשוקה שנכלאו בתוכי פרצו החוצה. ונזכרתי...
נזכרתי בצעקה של הילדה הכלואה בתוכי וקולה לא נשמע רק רטט בקע מליבה: "אלוהים... אימא... אבא... מדהים... עצום... בלתי נתפס..."
המילים מאמש הביעו התרגשות, כמיהה וצער על אובדנה של הגנה, אבל זו לא הייתה רק תחושה של החמצה, זה היה גדול מזה – תוכי פרץ החוצה!
אוכל לומר כי מאז אמש אני חסרת נשימה ולא ישנתי כהלכה. מרחפת אני כמו פרפר... התחושה המרשרשת אשר יצר מגע השלג תחת רגליי, החזיר לצעדיי את הקלילות ועדינות אותם שכחתי, כשמוזיקה ערבה ומוכרת מתנגנת בתוכי.
1818 1 24 יום שבת
ביושבי ברגע זה בחדרי המוגן, מהרהרת אני כיצד שיחקתי עם כדורי השלג הבוהקים והגשתי אותם בעדינות אל פי. התחושה הקרה והלבנה המיסה את הקיפאון אשר בתוכי ופתחה קמעה את שפתותיי לכדי חיוך נחבא.
מעולם לא חשתי תחושה בעלת ריגוש כה עצום ואהבה כה אדירה לחיים, ומעולם ולא הגעתי לפסגה פנימית כה גבוהה.
מחלחלת בי תחושה כי לא בתוך גופי אני נמצאת, אלא תלויה על ענפו של עץ שכולו לבן עוטה חג, והוא מעניק לי צללית נקייה וטהורה.
מאזינה אני לשפה של רוך ואהבה, ועיניי משתאות: חוויית לובן השלג השתלטה עלי, וכשהבטתי מבעד לזגוגית החוצה חלפו מולי דמויות בתנועה נדירה של ריקוד... ,לפתע ראיתיו... מרחוק... עומד איתן ודומה לאביר לבן שהופיע מאי-שם. ואינני יודעת – מאין, איך וכיצד?
"תוהה אני מה הצעיר המקסים סר יוהאן כגן עושה כאן היום?" לחשה בצנעה מיס אליזבט, ואני לא מצאתי מילים לענות. לפתע, בראותי אותו כה יפה, אקזוטי וזר נכלאו רגשותיי.
הייתכן כדבר הזה – לפתע פתאום כה להתבלבל?
בליבי מנשבות רוחות חדשות, זכות ולבנות, מנסות לעדן את צערי הגדול על אובדנו הקשה של אבא.
מיס אליזבט ידידתי הטובה מצאה לבסוף את המילים הנכונות: "אם זה מה שגורם לך לחייך, אין לי מספיק מילים להביעה את תודתי לסר יוהאן..."
יום שלישי 24 2 1818
אנסטסיה היקרה שלי,
ברצוני לספר לך בהתרגשות גדולה כי הנסיעה המשפחתית השנתית למורדות השלג, בחברתם של הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו ליידי וינקה-לוציה כללה כמובן גם את סר בירניו הצעיר ומיס אליזבט שלנו, אשר הפכו את האירוע למסעיר ביותר.
המומה אנוכי מתחושותיי, כי מי כמוך המכירה בתכונה זו אצלי: עד כמה חשוב לי להיות בשליטה רגשית...
כן, מאז ומתמיד עז רצוני להיות בעניין תמידי כל הזמן, לדעת כי כל הקורה לי מבוקר ונשלט על ידי, ושאיש לא מנסה לערער זאת. סר יוהאן כגן הצעיר שב מהודו, ונראה לפתע מולי. דמותו האחרת מורכבת ומסתורית... זוכרת אני את אמרתך כי כאשר מדובר ביחסי אל ג'נטלמנים צעירים, אני מאוד מקפידה על שליטה רגשית, ובונה סביבם מחשבות של הגנה. ואפילו אלה הראויים והמכובדים, גם להם אני רק כביכול "נכנעת", ברמז של אישור סמוי, כי באופיי תמיד אני המניעה וזו הנותנת את ברכת הדרך. אך בראותי את סר יוהאן אירע דבר מה שונה – האהבה מצאה אותי ללא עזרתי.
לוסיאנה
26.2.1818, יום חמישי
אנסטסיה היקרה שלי,
האם אמת בדבר שהנני כל כך שקולה?כל כך מובנת?
מיסיס סוזאנה לא מרוצה ודואגת לי מאוד... כי הפעם חשה אני רגשות של הבנה ורגישות הנוגעים לאחרים, ויש בתוכי צורך אדיר לאהוב ברכות, נועם והתמסרות, ולאו דווקא להיות נאהבת בהזמנה.
כל זה חולף במחשבותיי ללא הרף מאז האיגרת אותה שלחתי לך לפני יומיים. הרצון לא להיפגע תמיד הצליח להרוס עבורי את הכול, משחק החיזור הפך למאבק ואז איבד החיזור את טעמו... כידוע לך עבורי להיות נאהבת תמיד היה הדבר הברור מאליו, אבל לא כך הדבר להיות אוהבת. כאן אני יותר שקולה. לכן חלומי הגדול הוא להתנהג כמו ליידי חזקה דיה, אמיצה במידה ובעלת יכולת בחירה.
מרגישה אני איך פנייך האוהבים מביעים חשש! אך הפעם נחושה אני בדעתי לטפח בתוכי את הרגש האמיתי בחשאי מרבי, וברגע המכריע אאסוף מספיק אומץ כדי לפנות אליו, אל נושא אהבתי, ולהתוודות בפניו!
שומעת אני אותך אומרת בתדהמה כי שאיפה זו היא אחרית הימים עבור ליידי במעמדנו הרם.
צר לי על כך, כי הרי בסופו של דבר תמיד גיליתי כי המחזר הנלהב אשר עומד מולי מכיר ברגשות שלו כלפיי, אך גם לו אין האומץ לגלות את לבו למרות היותו "הגבר". לכן הפעם אמצא אני את האומץ לחשוף את לבי. ואולי את צודקת, ואלו הם לא סדרי העולם?
לוסיאנה
9.3.1818, יום שני
פתאום כל כך נבוכה אני בזוכרי בידיד משכבר הימים, אשר הפך לקרוב ואינני יודעת כיצד. בלבי מנשבות רוחות חדשות, זכות ולבנות.
הקרח הפשיר ועיניי דומעות.
חזרנו ללונדון, ועבורי היא מקום רב עוצמה המהווה מגן חברתי. יודעת אני כי רבים מחברינו חשים הלם ואי-נוחות למראה העיר הזאת, לא אני.
אני אוהבת את ההרגשה להיות פה, אבל האם אני עדיין זוכרת את הימים ההם, הקסומים, אשר המיסו את לבי בשלג הלבן?
מתגעגעת לחלום אותו חוויתי באופן הרך והבוגר ביותר. יודעת אני כי קיימת מציאות די מטרידה בין ג'נטלמן ועלמה צעירה, אבל היא לא מבטלת את רגשותיי ותשוקותיי המתעוררים. יודעת אני כי לכל דבר בחיים יש את המקום הנכון, זאת בתנאי שאדבק בדרך החינוך שהוטבעה בתוכי.
יש בי נחישות להצליח באופן חיובי, כי האצילות מחייבת אותי ולה אני שומרת אמונים.
13.3.1818, יום שישי
לוסיאנה שלי,
קיבלתי את מכתבך. אכן מדהימה היא ההרגשה העוברת עלייך. מתגעגעת את לאהבה, אבל בדרכך המיוחדת מקבלת עלייך את קצב הזמן הנחוץ כדי לקבלה בצורה הנאותה. אשר לי, אני רגועה. מבלה הרבה בנשפים בחצר הצאר שלנו, אשר כידוע לך היא אחת החצרות הטובות והנחשבות באירופה כולה. עירי סנט פטרסבורג כה יפה בעונה זו, כך שרוב שעות יומי אני מרגישה מאושרת בזכות עצמי, ולא מתנה שום מצב בגעגועים לרגש או אהבה. נאמנה אני להרהורי לבי, והערך העצמי שלי לא קשור למחשבות המשתנות יום ביומו. אך לעתים עלי להיות זהירה כדי להבין מי אני.
שלך,
אנסטסיה
13.3.1818, יום שישי
קראתי הבוקר את מכתבה של ידידתי והוטב לי, כי היא תמיד מוצאת דרך להיות מאושרת. אך לא כך מצב רוחי, ובמיוחד עם בוא הערב כאשר כולם סביבי "מדליקים את החושך". משהו עגום חודר לתוכי, הלב נעשה כבד ומושך אותי לאדמה. יודעת אני שיש חיים אחרי החושך, אבל בועטת ודורשת שידליקו את הנר ויביאו את השמש.
ללא הגנה מאפשרת אני לעצמי להיכנס שוב לכאב, לחוש בו ולגעת, לבכות קמעה, ובשקט ללחוש בקול: "אני זקוקה", ואז להתגעגע להגנתו של אבא...
מחר כשיפציע השחר כנראה ואשוב להיות בהירה לעצמי!
14.3.1818, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד - 169 סופרת
מחר כשיפציע השחר כנראה ואשוב להיות בהירה לעצמי!
14.3.1818, יום שבת
גורל. רק כך אפשר לכנות את הניצוץ הלא מובן ואת פגישתנו מאמש, האם נכון רגש זה גם עבורו?
נפגשנו בשעת בין ערביים והיה כל כך מיוחד. שמחה אני שהגעתי לפגישה עם סר יוהאן, הג'נטלמן המקסים שלי. כמובן שמיסיס סוזאנה עזרה לי מאוד, ואיך לא? היא תמיד ישנה ותומכת!
מאז ומתמיד שומרת היא עבורי את האהבה האמיתית ביותר בעולם, ולכן רק לפניה פתחתי את לבי והיא איתנה לעזור לי כמו סלע יציב.
נפגשנו בסתר מאחורי האחוזה. ייתכן ועבורי יש בזה קסם רב, אך אם הפגישה תתגלה לאימא יהיה בזה הרס מוחלט...
התרגשתי מאוד מקבלת פנים הלבבית. יוהאן אבירי לחש לי מילים אשר סובבו את ראשי, סחררו וריגשו אותי עד מאוד. הפגישה הייתה כל כך יפה. המבטים ההדדיים חממו אותנו כמו נרות חג המולד בכנסייה, והוא לחש באוזניי: "את כמו נר חנוכה שלא נגמר".
חשה אני תזוזה בסדרי עולם. המציאות משתנה!
אמש גיליתי אומץ רב כאשר רכבתי על אוכף סוסתי לפגישה סודית, ויודעת אני כי זו עובדה המפחידה את החיים עצמם. בטיולנו לא יכולתי שלא לשים לב כי יצרנו הזדמנות חדשה, כשנתנו איש לרעהו את מתנת האהבה.
היום בחושבי על אמש יש בי חוסר שקט ודאגה גדולה, הבטן והראש כבדים במיוחד, יש בתוכי סוג של ריקנות עמוקה, וחוסר כוח העושה אותי רדומה. היום אין אני יודעת מי אני. האם אפשר לסמוך עלי? האם אכן זו הדרך אל האושר?
21.3.1818, יום שבת
יוהאן, אהובי הזר!
האם גם האביר שלי מרגיש את תוך תוכם של רגשותיי?
המבין אתה, החש גם אתה את אותה אהבה וריגוש הממלאים את זמננו, זמן שהופך את המציאות שלנו לקסומה כמו באגדות? אהבה וריגוש גדול כמו שלנו מרדימים, משכיחים את החוקים, ואותי מפחידים. ייתכן ולכל זה יש סיבה, אך האם יש חמלה בחשיפה לסכנה? ומה על המסורת? ואיכה נשכחו מאתנו חוקי חברה וסדרי עולם מוכר? היש לכל זה הצדקה?
כותבת אני לך, כי אני נותנת מקום לכל המחשבות ומנסה לשמוח בפשטות עם האהבה והרגשות שחדרו ללבותינו. מנסה להבין ולקבל את המצב החדש ולזרום בסגנון מלכותי... אך עדיין תשוקתי הגדולה היא ללמוד איך לא לוותר על עצמי בתוך הפחד המזדחל.
חרדה הגורמת לי לחשוב על המחיר הגבוה של פגישתנו בסתר. אני לומדת איך להיכנס לתוך רגש אדיר, איך לרעוד בלי לקפוא, איך לצמוח בלי להישבר, איך לא לפחד או להתבייש, איך לא לדאוג כאשר המצב בו אני שרויה לחלוטין לא מוכר לי לחלוטין, איך להיערך לבאות? לעת עתה לא אסתכן לשלוח לך איגרת זו, כי עדיין לא ברור לי מצבי.
הנחתי את האיגרת בתיבת הנגינה והרהור חלף בי – אכן מנגינה אחרת מזמזמת בתוכי, לא מוכרת אך נעימה.
22.3.1818, יום ראשון
יוהאן, אהובי הזר!
לך היום יש חג מסכות, ולי הפכו החיים למסכה. המצב הפך עדין מאוד. המבין אתה את אשר אומר לך הלב שלי בזהירות ובחרדה גדולה? הייתי רוצה לחיות אך ורק בשעת זריחה אדירה של אור, כשהשמש יוצאת ומבטיחה הבטחות, כשהציפורים במעופן חוצות את קו הרקיע ושרות, ודממת בוקר בקולה החזק נשמעת היטב. הייתי רוצה לראות בכך את הדרך אל האושר.
אולם צריכה אני לחיות בכל השעות, ולגלות את השמש בדמדומים, באכזבות.
ואינני בת שמונה-עשרה עדיין וכבר מחליטה החלטות קשות ללא אבא!
בלב הולם חוצה אני את היום הדועך. הודפת מעלי את הממדים החשוכים, אשר לא נחשפו לאור החיצון, ומורידה את עטיפת הכיסוי מעל המטמון העצום הטמון בתוכי הרוצה להיחשף אל העתיד, אל העולם של האלוהים הכול יכול...
המבין אתה, אהובי הזר? האם אתי אתה במחשבות מתחת למסכה המסתירה את עיניך?
ועדיין, גם הפעם האיגרת הזאת אליך תהיה שמורה אצלי.
29.3.1818, יום ראשון
זה עתה חזרנו מהכנסייה ואני מאוד נרגשת. הדרשה הייתה כל כך נוגעת ללב עד כי יש בי רצון להזיל דמעה. לכן החלטתי לשבת ולכתוב איגרת מיוחדת לאלוהים הגדול שבשמים. אני כל כך אוהבת אותך, אלוהים, ומלאה בהכרת תודה!
אינני חושבת שזה משנה לך כל כך, אם אני אוהבת אותך או לא, מה שחשוב לך שאוהב את עצמי מספיק כדי לא ללכת לאיבוד בתוך ההחלטות שלי. הפעם הלכתי לעצמי לאיבוד ואני סובלת כל כך.
יש בי התרגשות עזה ומעט פחד וחוששת אני שאתפרק. הגבהים אליהם הגעתי הפעם עצומים, והירידה שלי עשויה להיות להתרסקות. שואלת אני אותך, אלוהים, האם חטאי הוא כה נורא לאהוב בעוצמה?
והרי אתה אוהב אותנו בעוצמה כה גדולה, לא? ורוצה לבקש ממך את הבלתי אפשרי – שמור על אהבתי ליוהאן היקר, כי בחרתי ללכת בדרך אחרת, בשביל מנוגד. אך האם לא כל הדרכים שלך הם?
כורעת אני ברך לפניך, ברכני אבא גדול שלי!
הוקל לי. נעשה לי שקט כמו ילדה קטנה אשר קיבלה את חסותך. התמלאתי נחמה!
30.3.1818, יום שני
יוהאן אהובי הזר!
מתפללת אני ומבקשת את סוג האהבה הנכון, אהבה אשר לא תשפיל אותי. והנה, הסודיות אשר ביחסים שלנו גורמת לי למות מבושה.
אני לא רוצה להרגיש לכודה ולדעת שכדי להיות מאושרים עלינו לחכות ולקבל עלינו את הסדר הנכון, ובהחלט לא נעימה לי כתיבתה של איגרת זו המתארת קשיים, אבל אמש השהיה בקרבתך הייתה קשה מנשוא.
נשיקותיך גורמות לי איבוד חושים ומבעירות את תשוקתי החבויה אף ממני. כל נקודה ונקודה בגופי בוערות ברגע בו אתה נוגע בי. אפילו מילותיי שותקות כלואות בתוך גרוני, ההופך יבש לחלוטין.
רואה אני את העצב בעיניך ושפתיך הלוחשות: "לוסיאנה, נסיכתי, אני אוהב אותך ולעולם לא אפגע בך".
וזה עוד יותר שובר את לבי, כי אבא תמיד אמר: "אל לנו לומר הבטחה בה כלולה המילה 'לעולם', כי יש את החיים והם זמן אין סופי..."
אולם בזו הפעם אני רוצה להאמין דווקא לדברים שלך...
5.4.1818, יום ראשון
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
שמחתי לקבל את האיגרת הכנה... החלטתי לעזור אומץ ולהשיב. מה אומר, רק זאת: אני כה אוהב אותך ולבטח תמיד ארצה לדאוג לביטחונך בכל אשר תהיי. כמובן שלעולם לא ארצה למנוע ממך את עתידך הטוב או לגזול ממך את המגיע לך מהחיים. ידוע לי בבירור כי מגיע לך מחזר בעל ייחוס ובריטי אמיתי, ללא שורשים ממוצא יהודי מכובדים ככל שיהיו.
הייתי חייב לענות לך מיד, למרות שלא ביקשת, וזאת כדי להסיר דאגה מליבך – אכן "לעולם" לא אשבור את ליבך.
את נתת לי את עצמך באושר, מצב שרק יכולתי לחלום עליו, שנינו יודעים עד כמה מסוכנות לנו הפגישות בסתר אך יופייך המאיר את שעות בין הערביים לא ניתן לתיאור במילים. ההתמסרות שלך לנשיקותיי היא כה טהורה, מלאה בלהט. וגם היום ברגע זה עדיין חש אני בעוצמתה ופוחד מהכאב אשר באובדנה.
ביום שבת מיד אחרי התפילה בבית הכנסת מצאתי את עצמי צועד מרחק עצום ללא מטרה, עד לשקיעתה של השמש על יומי... ועדיין לא מצאתי מנוחה. חשבתי אף על פתרון אחר, כמו: להחזיר את הגלגל לאחור ולשוב להיות מה שהיינו בעבר, ידידים הנפגשים במקומות המקובלים, ולחדול להתראות בסתר, לפחות לא בזמן הקרוב... או אולי עלי לעזוב את לונדון ולהקדים את השליחות המתוכננת אשר נקבעה עבורי "המסע להודו הרחוקה".
אבל כל זה לא מציאותי, כי להיות רחוק ממך יהיה עבורי סוף העולם.
אני לא מבקש רחמים. יהיה זה בזבוז זמן לרחם עלי, כי אין אני מרחם על עצמי אלא מאוהב.... ומודה אני למזלי הרב, כי הרי ידוע לי עד כמה רב מספר המחזרים שהיו שמחים ליפול לרגלייך רק כדי לשרתך...
שלך
7.4.1818, יום שלישי
יוהאן, אהובי אבירי!
האהבה אשר נחתה עלינו משנה את הגישה שלי לחיים. חשה אני שיש לי הרבה מה לתת, ושיש בתוכי אוצר של שפע, גילויים מופלאים של רכות. רוצה לתת בנדיבות, לתת ללא תנאים, לתת באהבה. ורק להתפלל שתמיד יהיה לי מספיק לתת...
הגישה החדשה שלי לחיים הפכה להבנה כי כל הניתן לי הופך למתנה נדיבה, וזו דרכי להחזיר – לצאת מעצמי ולהתחבר לאותו עולם הזקוק למה שלי כבר יש בשפע. דרכך צומחת אני עוד יותר, וחווה אושר הנובע מנתינה- קבלה ושוב נתינה, בזרימה קולחת. עבורי זה לחיות תמיד באור. כן, לעתים אני מרגישה כי האור מסנוור מדי, וזו משימה לא פשוטה העומדת בפני עצמה: לראות את עצמי שונה במראה, לאהוב את מבטיי החדשים, לספוג את העייפות המזדחלת לתוכי כתוצאה מחרדה קבועה, ולדעת שאין לקום וללכת כאשר לא נוח או לא טוב.
אני יחד אתי נמשיך קדימה...
לחוש אור בתוך לבי ונס מופלא אותו אתה חוללת.
שלך!
12.4.1818, יום ראשון
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
עם ההבנה החדשה שלי לאורו של הקשר שלנו, חש אני שיש דברים אשר מתרחשים וזרמיהם חודרים לי למוח. תופסים נחלה ומנהלים אותי מבפנים. יש גם דברים מאוד ברורים מפניהם כבר למדתי להימנע, אבל...
קיימת כנראה רשימה סודית ביותר של "כן" ו"לא" בהבנת האהבה העמוקה, שלא היה לי כל מושג מהי, איך היא משפיעה עלי או מנהלת את חיי.
ימים אלה, המסתוריים הקסומים והטובים, הם רק למראית עין, כי בבסיסם הם הרבה יותר מסובכים.
כמו מילה אותה אני שומע הנאמרת באקראי בשעת מנחה לשתיית התה וגורמת לי אשמה בלב, או מראה האחוזה שלנו הנשקף מחלון חדרי ומשמש נושא טוב בשיחות טרקלין של קבלת שבת בערבו של יום שישי, כשמפנים הערות לעברי כיצד עלי ללמוד ולשמור על הרכוש ונחלת משפחתי.
לאחרונה תוקפת אותי עייפות פתאומית כי דאגתי רבה.
בקבלת שבת האחרונה הוזמנו לאחוזה שלנו אורחים חשובים, ותוך כדי שיחה ערה הם רמזו על שידוך הולם עבורי "כלה משלנו".
ואשר למשפחתך, האם זה לא דמיון פרוע אם אפנה אל הדוכסית, אמך היקרה, ואומר: "האם אקבל את הסכמתך לכך שבתך היפה, מיס לוסיאנה, תהיה אשתי?"
כל זה ועוד משאירים אותי עם טעם של אי-בהירות, חרדה גדולה ועצב עמוק. אז, כהרף עין, אני מדמיין אותך כמקור של שמחה וצחוק, וזיכרון פנייך מעלה חיוך היורד לתוך לבי ומשנה את מצב רוחי.
ושוב הכול חוזר להתחלה והמציאות הקשה נשכחת.
שלך
15.4.1818, יום רביעי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד -173 סופרת
ושוב הכול חוזר להתחלה והמציאות הקשה נשכחת.
שלך
15.4.1818, יום רביעי
יוהאן אהובי!
לחיות בתוך דרמה זו לא הנחיצות מספר אחת של החיים, אבל בעיניי כל מצב הגורם שינוי זו הזדמנות מיוחדת, ואני עדיין בודקת וממאנת להאמין... לעתים כל כך קשה להאמין ולקבל את הטוב ואחריו את היותר טוב.
אני, שברחתי ממצב של חוסר תקווה, חוויתי אובדן, איבדתי קרקע בטוחה ואת כל המוכר לי, וחשבתי כי לעולם לא אחזור לתחושת הלהט שבה כה התברכתי, זכיתי דרכך להזדמנות לחוות התלהבות בריאה ומחודשת. אי-לכך מרגישה אני כי חובה עלי לא לוותר ולא לסגת. ופתאום ההבנה וכתיבת האיגרת אליך חודרים לתוכי ברכות ומחבקים את נפשי, ומושיטה אני את שתי ידיי אל על כי מה שיקבע בסוף אלה כללי המשחק הנכון.
יודעת אני בוודאות כי עלי לעשות כל מאמץ לא ללכת לאיבוד בתוך עצמי. עלי להחזיק מעמד בימים קשים או נאים, ולדעת כי הלהט אשר נוצר בינינו הוא הנס האמיתי.
שלך!
18.4.1818, יום שבת
יוהאן אהובי
אני כל כך מתגעגעת באופן הרך ביותר והבוגר ביותר לאהבה שלנו, לפגישת אהבה עם איכות גדולה וגורלית. תמיד יש בי הרצון לדעת ולשמוע מה עובר עליך בכל עניין, ולו הקטן ביותר. מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש בחיי מציאות אחרת, ועבר כמו שהכרתי לא יחזור, אבל כל ההבנה הזו לא מבטלת את רגשותיי ותשוקותיי.
יודעת אני שלכל דבר מקום וזמן וכדאי שאצמד להבנה זו, כי אתה לא תמיד נמצא אתי ועלי לשנות את עצמי ואת מחשבותיי ולהתנהג באופן נאות. אך גם בשעות הפנאי שלי אני מאוד מתגעגעת ומנסה לקבל עלי את קצב התרחשותם של הדברים. להרגיש שלמה בלהיות לבד לעצמי בזכות עצמי ולא להתנות את חיי בגעגועים השוכנים בתוך לבי.
חיי שזורים טוב ורע!
שלך.
19.4.1818, יום ראשון
יוהאן אהובי,
תזכור את בכיי מאמש, התזכור? התזכור את קשייך להתאפק, והרי זה יותר קשה מאשר לבכות. חוסר אונים עמד בגרוננו – צערי מחד ותסכולך מאידך. ניסינו להקפיא את הרגשות שחשנו. אצלך הבכי נבלע, אצלי הוא פרץ ויצר קו ארוך ודק של נתיב עד לקו המים ושם פגש את האופק הממשי מאוד.
עמדתי דוממת ודשדשתי ברגליי היחפות אחרי שאתה, אהובי, חלצת את נעליי מרגליי ברוך ובזהירות עדינה. הסתכלתי קדימה דרך המים הגועשים עד קצה האופק. ושם, בקצה הרחוק במקום בו לא ניתן יותר לראות, נגעו השמים באדמה לחה וקרה. פרצתי בבכי ורגע קט הייתה בי תחושה מזככת של שחרור כי, רגשותיי קיבלו מקום ונפתחו למרחבים. ולמרות התשישות הפיזית, הרגשתי נחמה והקלה. נעים היה לבכות בזרועותיך. בדמעות שלי יש קו המפריד בין אגדה ומציאות, קו החותך את המליחות עד האופק ובונה גבול ברור מבפנים החוצה.
הדמעה עבורי היא קו מים!
לך יש נטייה לעמעם תחושות קיצוניות, לא להגיב בגלוי אלא להגיב דרך מחיצה מחוררת אחרי שארגנת את חייך והסדרת את מחשבותיך.
תיזהר, אהובי, פן יקרוס הכול בטרם תתארגן. יאבד לנצח!
אולי ננסה לקראת החג שלך החל מחרתיים, ובפיכם נקרא "חג החירות", למצוא את השביל עבורנו.
מאחלת לך סעודה טובה וחג פסח שמח.
שלך
3.5.1818, יום ראשון
יוהאן האהוב!
חשה אני שבימים קסומים אלה נוצרת בי אמונה חזקה שהאהבה היא לא מעל לכל. זוכרת אני את המקום המיוחד שלנו, אשר העניק לנו הפוגה מכל סוג של אחריות, בו חשבנו והרגשנו כי העולם הוא אנחנו ואנחנו העולם!
לפעמים, יקירי, מחשבות יכולות להטעות, כי העולם הוא אשר יפריד בינינו לבסוף, הלא כך הוא?
הייתי רוצה כי הידיעה הזאת וההבנה תאפשר לי לחוות את האמת גם אם הפעם היא לא נוחה עבורי, כי כאשר יש בי אמונה חזקה וברורה, איתנה אני בדרכי ועושה בה שימוש לכיוון צמיחה ולא חשה כל חולשה.
שלך
10.5.1818, יום ראשון
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
זוכרת איך שמחנו בפשטות וללא היסוס, לקחנו הפוגה מכל מחשבה מקובלת וחשפנו דרך משלנו? והנה, בקוראי את מכתבך מבחין אני כי חל בך שינוי – הנה את מנסה לחזור לחיים השקולים. עד כי לפתע תוהה אני בפליאה: כיצד רכשנו את האמונה באהבה טוטלית מהתחלה?
צעירים אנו אך אני הייתי אמור לקחת יותר אחריות, למתן את הלהט ולנהוג כפי שלימדוני: להיות ג'נטלמן בוגר ובעל תבונה הן כלפי החברה בה את נמצאת, וכמובן למשפחתי ולמסורת שלי.
מודה אני כי כיום קשה לי יותר להיזכר מאין באתי ולאן פניי מועדות. זקוק אני ליותר כוח ואמונה לדבוק בחושיי ומעשיי, כדי לפתח את אותה התנהגות נאותה שעד לא מזמן עשיתי ללא מחשבה ובאחריות גדולה.
כן, אהבתי אלייך בלבלה אותי.
סלחי לי אהובה,
שלך
17.5.1818, יום ראשון
יוהאן האהוב!
איגרתך עצובה ומאוד כנה ואני מלאה הערכה לך על גילוי לבך.
אומר לך בפשטות: תמיד אהבתי את חיי ואת עצמי, אך בהכירי אותך לא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי את האהבה שלנו ולא הערכתי את הדברים הממשיים להם הורגלתי ומהם מורכבים חיי.
ויתרתי בגלל הפחד... פחדתי מפני דחייה... דחיתי אכזבות... באופן זה לא נתתי לך אפשרות לגלות לי כנשוא אהבתך את העובדה שתמיד תאהב אותי למרות הכול, גם ללא סודיות וללא פגישות חמות ומסוכנות! ותמיד תרצה אותי. לא הבנתי זאת והעדפתי להתמסר לפחדים ולחולשות שלי בחסות אהבתך הגדולה, נתתי לך להעריץ את מסירותי. כיום גם אתה צריך ללמוד על מהות האהבה החכמה.
מאפשרת אני לך את המרחב, הורסת את מחסום "האל-חזור" ומאפשרת לך לזרום עם החיים.
ואתה, אהובי, תהיה אמיץ להקשיב לי ולאהוב אותי מרחוק!
21.6.1818, יום ראשון
חלף יותר מחודש בו אהובי ואני לא נמצאים בקשר מכתבים. בעמל רב מנסה אני להחזיר לעצמי את חיי הקודמים. בטיולים היומיים שלי עם מיסיס סוזאנה ובנסיעות לחנויות ספרים בימים החופשיים שלה לא יכולה אני שלא לשים לב לנטייתה לחייך ולשעשע אותי יתר על המידה, ולחבק בחטף יותר מהרגיל.
אכן, מצבי עדין ולה יש סיבה מוצדקת לדאגה.
17.7.1818, יום שישי
נפגשנו מחדש בבקתה, שכשמה כן היא: "שום מקום". וכך נראתה הפגישה הגורלית של חיי, אחרי ניסיון פרידה לא מוצלח של שלושים-ושישה ימים: דמתה הפגישה בעיניי להשתקפות מי הנהר הזורם בקילוחים עזים לכל עבר בתשוקה ובעוצמה של טרוף. החיבוק השליך אותנו לקצב מהיר של רגע קסום.
יוהאן נישק אותי והפסקתי לחשוב. נכון, היה בי רמז קל של מעט פחד, אך התעלמתי כאילו סגרתי את המפתח על הסדר והביטחון של חיי.
יוהאן לחש באוזניי: "אני אוהב אותך ואת ריחם של מי הוורדים העוטפים אותך".
במעורפל זכרתי את המשפט האהוב עלי, האומר: "הקשיבי לליבך ואם לחש לך 'לא', אל תעשי...' אבל בתוך הנשיקה חשבתי: 'לא אקשיב לכך...' יוהאן לחש: "יש לנו זה את זו ונתגבר על הכול". לא הייתה בינינו שום תחושה של בושה, כאילו הכרנו כל חיינו לפנים ומאחור.
השענתי את ראשי בזרועות אהובי הצעיר, וחלמנו על אהבה בהתלהבות חסרת זמנים עד לעצירת נשמתנו. תחושת הביחד הייתה כה גדולה עד שלא עצרנו לנשום מעט בדרכנו אל האושר.
ההשפעה ההדדית הייתה כה גדולה שלא חלפה בנו ולו מחשבה קלושה כי יחסים אלו, היפים כל כך, נחשבים למסוכנים ורעים לעתידנו או לא נכונים לחלוטין....
עלמה הייתי עד כה, אישה הפכתי בן-רגע!
11.8.1818, יום שלישי
מיסיס סוזאנה לא יודעת! הפעם אני לבד ומשהו בתוכי דואג. זכורה לי ה"הפגישה", אליה באתי עלמה מאוד חכמה וכיום אני אישה. בתוכי אני עדיין עלמה צעירה, נרגשת ומעט מותשת רגשית וגופנית כאחד. יחד עם יוהאן חלקנו את הנס הגדול של גוף אחד ונשמה זהה.
כמעט חודש חלף, וכיום אני יודעת דברים בתוך עצמי שכלל לא ידעתי שקיימים והפכו חלק ממני.
16.8.1818, יום ראשון
תכננתי חיים שלמים, ועתה אינני יודעת כיצד עלי להמשיך. חיי המוגנים היו שזורים במגוון צבעים, משובצים באבנים יקרות, ואף כמות של יהלומים ופנינים לא הייתה מספיקה עבורי מעולם.
כן, המשפחה שלי והחברה בה אני חייה ציפו ממני להרבה. והנה, ללא מחשבה הגעתי לנקודת מפנה ועלי להתחיל מחדש. מפחידה אותי המחשבה כי עלי לפסוע ברגליי הזעירות והעדינות ולדרוך על אבנים קטנות הפוצעות אותי. ורק תקווה קלושה מסתתרת בלבי, שאותה תמיכה טובה אשר המסורת נותנת ומוכרת לי כל כך, תעמוד לצדי כעת ותעניק לכל זה משמעות כלשהי.
18.8.1818, יום שלישי
יום ההולדת הראשון שלי ללא אבא, ובלבי הרגשה כאילו מעולם לא הייתי ילדה. אבא ואימא היו תמיד כמובן מאליו, והנה – לא עוד ולעולם לא! אני חוגגת בתוך תוכי באינטימיות שקטה וסודית עם יוהאן, ותוהה איך אתמודד עם מצב חדש זה ואצא לחברה ללא אבא. הייתי נותנת הכול כדי לזכות ברגע של אושר, אוחזת בזרועו האיתנה של אבא, לבושה בשמלה ארוכה כאשר סביב מותניי חגורה בצבע ארגמן שזורה בפנינים ורודות ותלתלי מתנופפים לכל עבר בגאווה!
בת שמונה-עשרה בתחילתה של המאה התשע-עשרה...
ומה אומר עבורי יום לידתו של אדם? האם זה אומר לידה מחודשת שנה אחר שנה לתוך החיים, רק נקודה ברצף החיים, או אולי סיכום של כל שהיה וכל שיהיה.
שום החלטה לא עולה בלבי, כי לשינוי מועדות פניי. וביום הולדת זה במיוחד אני חוגגת נוכחות אדירה! חוגגת אני נועם, רוך, תשוקה, להט ומציאות שונה מכל שידעתי.
לא ילדה הנני.
היום אני מלאה תקווה והמחר נראה מבטיח. והיה אם מחר אהיה עצובה, עייפה וחסרת סבלנות, אדע בחדרי לבי כי חיה אני וזו חייבת להיות התקופה שלי!
הובאה לידיעתי הצעה מדהימה מחברותיי היקרות, מיס אליזבט ומיס דיאנה בת דודתה, אשר הרגישו לאחרונה כי אני מזניחה אותן והחליטו כי נבלה ביחד.
דיברנו והחלטנו לעשות מעשה שונה.
יומיים צחקנו, דיברנו, שתקנו ובנינו מחדש את עצמנו ואת היחד שלנו... חזרתי שונה, חזרתי לעצמי ולו במעט.
הנה אתאר כאן את קורותינו מהרגע הראשון, ואולי רגע לפני הראשון אשר קבע את הגישה למסע עצמו.
להיות סבלניות ולהתנהל בקצב איטי אותו יכתיב לנו הזמן – הייתה ההחלטה הראשונה... הסוסים בכרכרה הפרטית אשר עמדה לרשותנו דהרו אומנם בקצב מהיר מדי בהתחשב באבני הדרך, אבל עדיין נעו באופן איטי למדי לעומת הקצב בו הלם ליבנו הסוער. הנוף שהשתקף מסביב היה חדש-ישן. אחרי מחצית הזמן עצרנו להתרענן, שתינו ואכלנו מעט, ומשם פנינו לאגם ולמרחצאות החמים. שכחנו את הזמן החולף ונשמנו את הרגעים היקרים, למדנו מחדש על קורות עצמנו וחיבקנו לליבנו את החברות שלנו.
נולדתי לתוך היום מחדש והפעם ללא אבא, ואני כבר משתוקקת לקראת החיים המתחדשים.
עלי להניח בצד את אובדן החלום המקובל – הבת של אבא – ולאפשר לעצמי את הרשות להשתטות.
יום הולדת שמח. האם אני מוכנה לכך?
20.8.1818, יום חמישי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד -176 סופרת
יום הולדת שמח. האם אני מוכנה לכך?
20.8.1818, יום חמישי
התעוררתי הבוקר ועדיין אני ממשיכה להיות נקייה...
צריכה הייתי לקבל את המתנה החודשית ומשהו השתבש, מה קרה?
ובכל זאת, בקוראי את דבריו של יוהאן מתחמם לבי ומשכיח ממני כל מחשבה מדאיגה על שינויים במצבי הגופני. דומעות עיניי כאילו החודש לא חלף ובקתת העץ הסודית שלנו "שום מקום" עדיין רוחשת אהבה. "לוסיאנה, נסיכה שלי האחת והיחידה,
יוצא אני לשליחות בהודו הרחוקה, אך לעולם לא אהיה רחוק ממך. הביני כי זו הזדמנות אמיתית עבורי לעלות את חיי לדרגה יותר גבוהה כדי לנסות ולהיות ראוי לך ולמשפחתך...
תמיד תהיי בתוך לבי ותמיד אהיה יוהאן שלך לנצח... אנא השגיחי על עצמך, כי לפתע חושש אני לנו ולאהבתנו. ייתכן ואיעדר חודשים, ייתכן ותהיה עלי חובה להאריך את התפקיד, כי גבר אני ומחויב למעמד ולמדינה עד מאוד.
אנא, חכי לי ואחזור!
את הנסיכה שלי גם ללא אירוסין רשמיים. אשתי את לכל דבר.
יודע אני כי דרוש לנו זמן כדי להיות מוכנים כבני זוג בחברה המקובלת, לכן תהיי שקטה – תמיד תדעי היכן למצוא אותי, הלא כך הוא?"
21.8.1818, יום שישי
יוהאן כותב במכתבו האחרון שיחזור, אך מתגנב לתוכי חשש גדול. הרי מעולם לא הייתי במצב כזה ואינני יכולה אף לדמיין עד כמה קשה הדבר. תמיד ידעתי כי המשפחה קודמת לכל, ולמרבה הפלא נוכחתי לדעת כי אצלו קשרי משפחה עמוקים אף יותר בתוך המסורת, וכנראה שכך יהיה תמיד. אבא תמיד אמר: "בלי משפחה אין לאדם מאום".
יוהאן בטוח מאוד במציאת פתרון, ומשוכנע שבדת שלו יש הרבה ניסיון, יודעים כיצד להיות שונים ואיך לשרוד מצבים בלתי אפשריים. לכן חוכמתו ותבונתו השנונה תמציא לנו תשובה, האם?
23.8.1818, יום ראשון
בהתעוררי הבוקר חשה אני בעוצמה אדירה את הקושי הגדול שבו אני שרויה, ויודעת ללא צל של חרטה כי נתתי ליוהאן את המתנה של חיי, וטוב לי להיות במצב של לתת במקום במצב של לקחת.
עדיין עומדת בתוכי ההרגשה איך גופו היה בתוך גופי. נכון, זה היה מלווה במעט כאב, אבל כאב מתוק כל כך.
עלולה אני לאבד את כל חלומותיי לחיים טובים ולהפסיד את כל אשר עבורו עמלה משפחתי כה רבות – מודעת אני לכך, אבל לכל אישה צעירה מגיע רגע בו יכולה היא לבטא את עצמה ולהעז להפליג אף רחוק יותר מדמיונה.
אין אני רוצה לעולם להפסיק את הלהט השוכן בתוכי, והרי סוף סוף למדתי כי נעים גם לתת ולא רק לקחת.
עדיין חשה אני את ידיו הרועדות בתוך ידיי כאשר החלפנו מתנות יקרות כסמל לאהבתנו:
יוהאן ענד על צווארי צלב זעיר של זהב ולחש: "לא טבעת יהלום מעניק אני לך, כי עבורי את כולך יהלום גדול מהחיים. במיוחד בהביטי בעטרת ראשך המכוסה בשיער היפה ביותר שראיתי בחיי... וכבר אני כל כך מתגעגע".
וברגע ההוא הושטתי לו תלתל קטן, זעיר ושובב.
זוכרת אני כיצד חשתי את הלמות לבי והרגשתי כי יחידים אנו בעולם כולו, עיניי דמעו באומרי לו כי אכן נכון הדבר שדרוש לי זמן, כי עדיין שרויה אני באובדני הגדול על אבא.
30.8.1818, יום ראשון
גם בבוקר זה ממשיכה אני להיות נקייה... יוהאן אבירי אינו יודע על כך דבר. אני סומכת על מצפוני ונותנת לו להדריך אותי. יודעת אני מהי אחריות, וכל הנעשה בגופי באחריותי.
אחרי מחשבה מעמיקה אני מסירה כל אחריות ממנו. ברגע שיוהאן יידע אסתבך בצרה גדולה. אני מודעת למצבי שאינו פשוט לחלוטין .
אני מאוד מבולבלת והאופי שלי מורה לי ללא שום היסוס להשאיר כרגע בסוד את "המצב העדין", זולת מיסיס סוזאנה שלי.
יותר מהכול רוצה אני לעשות את הדבר הנכון. יש בי הרגשה קשה של אכזבה וזעזוע מעצמי, הרי הוריי חינכו אותי למעשים הגונים.
איך עלי לנהוג במצב?
ברור לי מאוד כי עלי לעשות מעשה נכון, אבל מה הוא?
האם ייתכן ולא מגיעים לי החיים הטובים שנועדו עבורי מלידתי?
אני יודעת עד כמה חשובה האחריות לשתף את האנשים הקרובים, ומיסיס סוזאנה אתי לאורך כל דקה. קשה לה, אך היא הגיבה באמרה: "לך קשה יותר!"
לספר ליוהאן זה איבוד עצמי לדעת...
המעשה עצמו היה ביטוי לאהבה גדולה. עשיתי אותו בלהט רב אבל ללא מחשבה. יש בלבי מעט חרטה על שלא עצרתי ולא זכרתי כי ליידי אנוכי!
המעשה הטוב הניב תוצאה קשה, כי בשלב זה של חיי הצעירים זו טעות גדולה.
הלוואי והזמן יורה לי אחרת.
8.9.1818, יום שלישי
במקרה הטוב אני עלולה לאבד את תינוקי, כי הרי אני רק בתחילת מצבי העדין... הכול רץ לי בראש – מה אם יבקשו ממני לבחור? מה עלי לבחור?
הייתי כל כך מאושרת עד לא מזמן. חלפה רק שנה והכול זז ממקומו המוכר.
כולם שואלים מה קורה לי.
יודעת אני כי חלק ממני נעלם, ומול עיניי המשתאות נבנה חלק חדש. זו אני כיום. רק לפני שנה חזרנו ללונדון, ובשלב זה בחיי אפילו אימא לא מבינה מה עובר עלי. יוהאן אהובי הושיט לי חיוך שהיה נחוץ לי כל כך.
מגלה אני יום אחר יום כי אינני יודעת להתמודד עם ההלם הלא יאומן . תמיד קשה הייה לי להתרגל למצב הנשי, שהגיע בקילוחים מדי חודש בחודשו וגרם לי לכאב ולימים קשים מנשוא. אבל הפעם ההרגשה הרעה שונה ולא מרפה.
תוהה אני כיצד הילדה הקטנה, הנסיכה של אבא אשר מעולם לא חוותה כזה בלבול והלם, נתונה במצב כזה.
16.9.1818, יום רביעי
בהתעוררי הבוקר נזכרתי בחלום שחלמתי, החלטתי לאסוף אומץ ולומר לאימא את הנורא מכל... בחלומי ראיתי את אבא רוכן לעברי באהבה גדולה ואומר: "את צודקת, את כבר לא ילדה, אבל עבורי את נשארת נסיכה לנצח! ואת אשר עלייך לעשות נעשה ביחד. לכן תלכי לכנסייה ושם תמצאי את התקווה מחדש". אימא יודעת... אימא הלומת צער...
בכינו יחד וחשבתי כי עלי לוותר, אבל אימא בכתה ואמרה כי הכול יהיה בסדר.
האם עלי לחדול ללכת לכנסייה או להמשיך, כעצתו של אבא?
מיס אנסטסיה כתבה שהכול לא יאומן, ומדהים עד כמה רחוק הגעתי... השבועות האחרונים קשים מנשוא, לא חלמתי כי אגיע למצב מסוג זה של שבעה שבועות בחילות קשות.
20.9.1818, יום ראשון
בת שמונה-עשרה וכל תוכניותיי שונו. ידעתי תמיד כי עז רצוני לעסוק בכתיבה. להיות סופרת גדולה היה עבורי אתגר גדול מאוד ועכשיו, מה יהיה על עתידי?
אמש, אחרי הרהורים עם עצמי, הבנתי פעם נוספת וללא כל היסוס כי אין ברצוני להביא את יוהאן לעשות מעשה כלשהו תחת מעטה חוש האחריות. אין הוא מוכן לקראתו. אהובי היקר שקוע כל כולו באהבתנו, אך לא פחות עסוק בתפקידו הנכבד בהודו.
אהובי אינו ער למתרחש בעולמי.
אני יודעת בוודאות כי אכפת לו מאוד, לכן חוששת אני לשגות ולפגוע בו או בי.
הבוקר התעוררתי רגועה והספקות נעלמו. נחושה אני בדעתי כיצד עלי לנהוג ואילו החלטות עלי להחליט לגבי מצבי העדין. אולי עקשנית אני באופיי או ברוחי, אבל גם הגוף שלי מדבר. וגופי אומר את דברו ברור מאוד וחזק ביותר...
23.9.1818, יום רביעי
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
ראשית אשאל לשלומך, ואלוהים ישמרך...
אין לתאר ואין למצוא את המילים הנכונות עד כמה צר לי אבל לא אוכל להגיע בקרוב למרות כל מאמציי. לפחות הצלחתי להעביר את המכתב, ותקווה אני כי ישרוד את הדרך ויגיע אלייך בבטחה.
אהובתי שלי, נסיכתי האחת והיחידה,
מעניק אני לך בזאת את ההחלטה הגדולה אם רצונך לשמור לי אמונים ולחכות עד שאשוב.
עבורי היית ותישארי הכוכב הנוצץ בשמי חיי. עשית למעני את הדבר היפה ביותר – נתת לי את חיי לבך הרוטט. לכן לבי רוכש לך רק כבוד והערכה.
שמרי על עצמך ונתראה בקרוב.
שלך
25.9.1818, יום שישי, שמונה שבועות...
המכתב של יוהאן אהובי הגיע לידיה של מיסיס סוזאנה, והונח על שולחני לצד ארוחת הבוקר. ההחלטה הגורלית נפלה: עלי לנסוע! חייבת אני להתרחק מכאן, כי בקרוב יראו עלי! "עלייך בהחלט להתרחק מלונדון", כדברי אימא ההמומה, "ייתכן וממרחק תוכלי להבין יותר מה גודל הנזק אשר גרמת לכולנו ולעצמך, ולמצוא את דרכך חזרה. טוב מאוד שתשהי הרחק מהמוכר. ואני אהיה בסדר".
יש בי אי-נוחות מתמשכת הזוחלת כמו מחלה, אבל מיסיס סוזאנה מעודדת אותי באמרה כי זה זמני ואל לי לדאוג מדי.
השינויים שמתרחשים בגופי גורמים לי לאי-וודאות, והופכים אותי מכונסת בתוך מחשבותיי. יש בי שאיפה להגיע להחלטות הנכונות כדי לא להרגיש תוהו ובוהו.
כל כך קשה לי להבין מה טוב ומה רע, ויש בי משאלת לב סמויה שעם ההבנה יבואו על פתרונם כל הדברים הלא נוחים, ואהבתו של יוהאן תעטוף אותי למרות המרחק הרב.
26.9.1818, יום שבת
מיס לוסיאנה היקרה!
צר לי כי על מצבך!
עלייך לנסות להירגע, ולא לחשוב על איך וכיצד. ההבנה תבוא מאוחר יותר, וגם היא לא תהיה הפתרון.
המפתח אשר פתח לפנייך דרך לעולם חדש והצית את דמיונך, בנה בסיס לכל שמעתה תהיי את ההחלטה שלכם להיות ביחד נפלה בן-רגע, אבל ההליך ייקח את כל חייך.
דואגת אני לך, ידידתי הטובה, אך אל תבטלי את הכול, רק וותרי מעט לזמן מה על המוכר והידוע.
עשי כל מאמץ לא להרוס את שארית ברכתו של אלוהים בחייך.
הבנתי ממכתבך האחרון כי חלו שינויים גדולים בשגרת חייך כתוצאה ממצבך העדין, אך שמחתי לקרוא כי שומרת את על מעט מצב רוח טוב ומקווה כל בוקר לשיפור. הביני את הבלתי נמנע: אמך חייבת לנקוט עמדה, כי ללא דעה ברורה וביטחון עצמי לאורך זמן הכול ייהרס לחלוטין.
ההבנה שלה, למרות הקשיים אותם היא עוברת, מקרבת אותה אלייך, ואולי לראשונה בחייה המוגנים מחברת אותה למציאות הגורמת לה להכיר בגבולות האמיתיים.
אנסטסיה שלך
לפנות ערב במיטה הנוחה שלי לפתע התבררה לי "אמת אחרת", לפיה יש לי הרבה מה להפסיד אך ישנה אפשרות גם להרוויח.
אמרתי את תפילותיי בכוונה יתרה...
27.9.1818, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 17 - עד עמוד -180 סופרת
אמרתי את תפילותיי בכוונה יתרה...
27.9.1818, יום ראשון
נוכחותו של אבא ודאגתו חסרים לי. עבורו הייתי תמיד מאוד מיוחדת וראויה לציון טוב בכל המובנים, וחבל שכל עתידי ירד לטמיון בגלל טעות של להט רגעי. אימא נצלה את קשריה הטובים כדי שנוכל לבצע צעדים נכונים עבורי בטרם יפציע השחר על חיי החדשים. אני נוסעת רחוק, וכמקובל ניתנו כל ההסברים הנכונים למכרינו המכובדים.
לעולם לא נוכל לגמול למשפחתה של מיס אנסטסיה על מה שהם עושים למעני.
עשיתי החלטה נכונה למרות הקושי. החלטה שלא נובעת מחולשה אלא מהבנה וחוזק.
מקווה אני שאימא תבוא לבקר אותי בסנט פטרסבורג הרחוקה, ולא תסתפק במכתבים, יהיו מרובים ככל שיהיו. מבינה אני כמה קל לאבד דרך, לכן מקדמת אני את נסיעתי בברכה. צעירה אני והלהט לקח ממני את עצמי, לכן כיום רוצה אני שקט באופן נואש. גדילתה של הבטן בחודשים הקרובים מאוד מפחידה אותי. מצבי העדין מוזר ומרתק עבורי כאחד. בבקרים יש לי סחרחורת וכל רצוני הוא להירגע, אין לי תיאבון...
מיס אנסטסיה אומרת כי אני נמצאת בפרשת דרכים ועלי להחליט האם לפנות שמאלה או ימינה, ואני חשה כי אני מדשדשת במקום.
חושבת הרבה על יוהאן אהובי – כיצד נגע בגופי באהבה – אז למה גופי גומל לי באכזבה.
7.10.1818, יום רביעי
ברצוני להגן על יוהאן אהובי, האריסטוקרט היהודי, מפני החלטות שאינן קשורות לחייו ובעיקר לא ישירות לגופו. הן יזיקו לו למצוא את דרכו בחיים, כי הרי הסוד שלי יכניס אותו לדרך חיים שונה וללא מוצא אשר תערער אצלו את הסדר הנכון בקריירה העסקית והחברתית בהודו הרחוקה.
מקווה אני שהוא לעולם לא יכעס עלי, כי הרי עשיתי את ההחלטות על מצפוני בלבד. ידיעה זו מעניקה לי שקט ואני מרגישה הרבה יותר טוב, כאילו ענן שחור חלף מעלי והביא את המחשבה הבהירה לתוכי.
במצב זה של שקט יכולה אני ליהנות מחדש מזיכרון בקתת העץ בה נפגשנו, ואף לחוש מחדש את מגע פי על פיו, שלא יימחה מגופי לנצח.
לעתים אני שומעת את המנגינה בתוך לבי, המזמזמת לי את שיר האהבה בה היינו החלק היפה של הטבע, שעטף אותנו בעומקו של יער החיים.
10.10.1818, יום שבת, אחד-עשר שבועות...
ארמון החורף בסנט פטרסבורג יפיפה מאין כמוהו, ואני מרגישה כי ברצוני לנצל את זמן שהותי כאן לכתיבה. הכנתי תוכנית של מספר נושאים, ומיסיס סוזאנה מאושרת עבורי. האדמה הטובה מכוסה שלג לבן. כמה זה נעים לעיניי, כי הרי בלונדון שלי אין זכר לכך בימים אלו.
היום יום חג עצוב לדת היהודית ויוהאן הוא חלק מהמסורת הזו. היום הוא יום צום עבורו ועליו לחשוב מחשבות של חרטה וסליחה, ותמהה אני האם כלולה אני ברגשות האשמה שלו?
נושא המאמר שלי: איך מתגברים על רגש החרטה?
קורא יקר,
התכונה הבולטת ביותר הנחוצה לאדם כדי להתגבר על רגש קשה זה, היא חוסר מחויבות להתנצל בפני העולם. אך לעומת זאת עליך לעודד את עצמך ליותר אחריות יומיומית, כדי להיטיב עם עצמך ולתקן בפועל את שגיאותיך החדשות (מאוד מאכזב לחזור על שגיאות ישנות שוב ושוב). אם עולה בך הצורך להתנצל בפני עצמך – אל תהסס! אך עליך לדעת: רבה היא הדרך להתגבר על חרטה, כי הנתיב בה היא עוברת הוא המצפון האילם. קורא יקר,
עשה הכרה מחודשת עם עצמך, למד מחדש כיצד עליך להציג את עצמך לעולם, ותכיר תודה כלפי העולם – אשר יגיב אליך שוב בצורה הראויה... השלמתי את הכתבה ויודעת אני כי אביה של מיס אנסטסיה יטפל בכל אשר נחוץ מכאן ואילך. אכן, אין גבול לאהבתם ותמיכתם.
לפנות ערב, ביושבי בחמימות ובנינוחות בחברתה של מיס אנסטסיה, שוחחנו והיא שאלה לפתע: "למי נתונה הנאמנות שלך – לאישה של היום המצליחה לדאוג לעצמה למרות המשבר, או לאותה נערה אשר איבדה את עולם התמימות?"
תשובתי פשוטה: הזמן החולף והמבט המרוחק הוא ולא אחר נותן לי תחושה של זהות עצמית, ולה נתונה נאמנותי. כי ההשלמה עם העבר יוצרת בהווה מעשים המעניקים לי גאווה ורצון להמשיך הלאה להזדמנויות חדשות וטובות.
הוספתי בהכרת תודה כי רק הביטחון הכלכלי מאפשר לי להיות סבלנית עם הזמן כדי לגלות את עצמי.
16.10.1818, יום שישי
יוהאן אהוב ועדיין יקר!
כותבת אני לך את מכתב הפרידה הרשמי. אתה שהיית יקר לי יותר מחיי הטובים והבטוחים. ציפיותיי ממך היו גבוהות, השקעתי בך את הלב והתפללתי בתוכי כי נוכל לחיות יחד לנצח. רציתי יחסים מיוחדים וקיבלתי כאלה בשפע, אבל ליחסים שלנו נכנס המרחק הבלתי נמנע והשוני האינסופי.
מיס אנסטסיה הנמצאת אתי בסוד העניינים נעשתה מעורבת ביותר, ועוזרת לי לשקם את הרגשתי. והרי היא תמיד עשתה את זה כהלכה, כידוע לך.
חצויה אני ומלאה ספקות, ואחרי מחשבה מעמיקה מבינה אני כי היחסים בינינו חייבים להיפסק.
תמיד אני מגיעה לעניין של בחירה הולמת ונכונה.
עלי להתמודד עם המציאות, כי בראש וראשונה מחויבת אני לעצמי, ואין פה אשמים.
הלא כך, יוהאן יקירי?
זוכר את השיחה הטובה בה שאלת אותי איזה מין אישה אני רוצה להיות, ועניתי ללא היסוס: "אישה מאושרת! ועבורי זה לא מצב זמני או חולף אלא תכונת אופי מלידה", זוכר? והנה, בתקופה זו של חיי הכול מאוד מוזר ולא נוח, ועלי למצוא בחזרה את אותה נקודה בתוכי של אושר.
לכן עלינו להיפרד, כדי שאמשיך את המסע אף אם זה קשה עד מאוד... וארגיש שוב שאני זו אני!
ועוד שיחה זכורה לי, בה התוודעתי בפניך כי לי יש זיכרונות ילדות מאוד טובים, על שתמיד דאגו לי ויצרו סביבי אווירה שבה לעולם לא אפגע. לכן כיום יש לכך השפעה רבה על הגישה שלי לחיים.
אינני מעוניינת לחיות ללא תכנון אשר יגן עלי, אף אם המצב נראה זמני, ומכיוון שעשיתי דרך מאוד יפה בשבילי החיים אני רוצה ומסוגלת להוציא את התמיכה הנחוצה לי מתוך המוכר סביבי.
אבא לימד אותי להיות מחויבת למצב טוב ולא להרגיש אבודה לעולם.
אבא לימד אותי לחלום חלומות ברורים ולצעוד זקופה בדרך להגשמתם.
אי-לכך אהובי האהוב אני יודעת מה לעשות עם חיי ומי אני באמת!
יוהאן אהובי,
אתה תמיד אומר לי כי אל לו לפחד לעכב אותנו ותמיד יש לשאוף לצמיחה ללא חרטה.
כיום אני נמצאת בתוך העצה שלך.
היה שלום,
שלך
30.10.1818, יום שישי, שלושה-עשר שבועות...
הכתבה שלי השתרעה על פני העמוד הפנימי בצד ימין בכתב העת הנפוץ "אמת אחת". התגובה הרחבה לה זכיתי היממה אותי, נגעה ללבי וריגשה אותי עד מאוד.
בכל תקופה בחיים יש צרכים שונים, ובתקופה זו אני צריכה חמלה מנחמת, עצמאות שונה וזהות אחרת. כתיבה יכולה לתת לי המון.
יודעת אני כיום כי מאוד מסובך לאחוז בשרביט החיים בשני קצותיו. לכן מנסה אני להושיט יד לצד אחד ומנסה לא להביט בצד שנשאר, זוהר ומפתה ככל שיהיה.
נוגעת לא נוגעת בתוך מצבי החדש ורואה כי טוב, מתקשה להאמין שזה יכול להיות שלי, מתקשה להאמין כי מתפתחת בי אהבה לנפש הגדלה בתוכי... ורוצה להאמין שאהבתי זו גם תישאר כך.
יש ימים בהם אני נסחפת בצער, מסיטה בחשש מבט אחורה ולפעמים תוהה איך כל זה אירע. מועדת בעדינות אבל יודעת כי אין לעמוד במקום עם הגוף המשתנה כל יום – יש ללכת קדימה ובראש זקוף.
יודעת שהיסוסים וחוסר עקביות יחזירו אותי לאחור ולא עוד, ושוב מבינה שבכל תקופת חיים יש איכות אחרת, ועלי להסתגל לכך כל פעם מחדש.
אני זוקפת ראש והספקות מקפלים זנב, אפילו אם זה רק בינתיים...
21.11.1818, יום שבת
חלפו כבר ארבע חודשים, ומחשבותיי סובבות סביב הנשמה הגדלה בתוכי: האם היא מחייכת כאשר אני מחייכת, ואולי היא מקמטת את מצחה כאשר אני המומה. הייתכן והיא מניעה את ראשה מצד לצד בסירוב כאשר אני מתעקשת?
הבחילות פחתו ואני פחות חלשה בבקרים, אך מצב רוחי משתנה משעה לשעה. כמובן שתמיכתה של אנסטסיה מפיגה מעט את הרגישות הגבוהה.
אמש ישבנו ודמיינו מהו צבע שערה של ילדתי (זו חייבת להיות ילדה), האם יהיה רך ועדין כמו שלי? ואיך ייראו הגבות הקטנות והריסים המיוחדים, האם ידמו לשלי?
ארבעה חודשים... האם אני חולמת? יש בתוכי נשמה קטנה והיא זקוקה לי עד מאוד.
ואני זקוקה לעצמי.
24.11.1818, יום שלישי
מה מפחיד בפרידות? האם זו הידיעה הנחרצת שהן אכן מתרחשות ומבשרות את הסוף?
הערב יש בי יותר שאלות מהמותר לשעת הדמדומים, כך גורסת מיסיס סוזאנה ומנסה בכל כוחה לספר לי כיצד ארגנה את ביתה הקטן.
ואני מאוד מוטרדת, כי למרות השמחה בה היא שרויה היא חולת געגועים לבריטניה. לכן הפניתי כלפיה שאלה: "מה כל כך קשה בגעגועים המתלווים?" מיסיס סוזאנה ענתה בשלוותה הרגילה: "אכן, מיס לוסיאנה שלי, הגעגועים מבשרים ורומזים על סוף".
היא מקיפה אותי בדאגה כנה ועמוקה ללא תנאים, ולעתים יש לה הרגשה, כדבריה, שאינני יודעת כיצד לנהל את חיי.
ייתכן ויש אמת בכך, במיוחד בשנה האחרונה כשלא הייתה בי שום הבנה ונתתי לכל דבר להמיס את עורי ולחדור לתוכי.
האם הבנה זו עשויה לעזור לי?
ואולי זהו שלב בדרך אינסופית שאין בה תשובות נחרצות, ורק עצם תהליך ההבנה נותן רגיעה חלקית ותקווה שבאותו מקום בו נמצאו לי תשובות יהיו עוד תגליות שיעניקו לי ידע נוסף – כיצד לבנות לעצמי הגנה ותמיכה.
והרי אימא אני בקרוב...!
13.12.1818, יום ארשון
היום בתום הדרשה בכנסייה כרעתי על ברכיי ונשאתי תפילה בכניעה גדולה. "אלוהים יקר", אמרתי בלחישה, "אהבה גדולה חוויתי וחטא גדול חטאתי לעצמי ולך, אך הנה חשה אני מעט הקלה. מתחילה אני דרך אחרת בברכתך, ויוצרת עבור עצמי התחלה חדשה. המשפחה היקרה הזאת, אשר הושיטה לי יד ופתחה לי את ליבה, מאירה לי את דרכי בנר מהבהב...
השינוי המבורך במחשבותיי תופס בי אחיזה עד כי רצונותיי ותשוקותיי מהעבר מתפוגגים בתוכי, עם היוולדה של התבונה והחרטה אשר נוצרה בתוכי.
עדיין המהומה בלבי קיימת עדיין הבושה שולטת בי. לכן ברשותך אעניק לעצמי שתיקה והרהורים נוגים אמן.."
16.12.1818, יום רביעי
אמש חלמתי חלום ואני בסנט פטרסבורג נחה על מיטת הארגמן הגדולה מול חלון הפונה לזריחתה של השמש ובחיוך אני נעה בגדול מעבר לאופק!
והנה אספר את החלום הנפלא מכל: בת נהדרת בתוכי ואת תנועותיה חשה אני בקרבי. בת בריאה, יפה וכולה שלי...
בת שוקקת חיים ולה לב הולם בחוזקה וברכות עדינה אבל מושלמת, וכולה מוכנה להיכנס לעולם שלנו.
בחלום הנהדר אחזה בי התרגשות עזה רק לעצם הרעיון האדיר, ויודעת אני כי לידתה של בתי מתוכי תהווה עבורי מתנה מיוחדת.
בהתרגשות הצצתי לתוכי פנימה וראיתי זוהר של זיו מוקף הילה של ארגמן מלכותי ומרהיב. ילדתי מיוחדת היא, ובדעה נחושה עשתה דרך ארוכה ביוצרה רגע מושלם בחיי.
ילדתי היוצרת, הגדולה מכולם...
וברגע בו התעוררתי ידעתי בבהירות: בתי עצרה אצלי אבל לא תישאר בשבילי, על כי הקדמתי את זמני לזמנה. החלום מתוק ובלתי אפשרי אבל עדיין צעירה הנני ובתחילת דרכי, ואין מקום בחיי למטען נוסף אפילו זה אוצר יקר!
30.12.1818, יום רביעי
רכנת כלפיי לפתע פתאום ולחשת: "אני זקוק לך כל כך".
תדהמה עצומה אחזה בי, פחד והתרגשות רבה, ורעד פנימי שככה הגענו! שככה זכינו לעוד רגע קסום ולא נשכח. הכול נעצר – החדר, התקרה, המיטה, השטיח. אפילו המבט שלי קפא בהפתעה.
פחדתי לזוז כדי לא לנתק את מרחב גופי מגופך ואת חוט האהבה שחיברה אותנו, אבל אתה התרחקת לתוך עצמך כמו מתוך מבוכה ומאידך התמסרת בעיניים עצומות לתחושת הקרבה ששוב הלמה בנו.
נוכחנו פעם נוספת שלא הכול בלתי מושג בחיים, ויש רגעים אמיתיים המגמדים אפילו את החלומות.
התעשתי וקירבתי את גופי אליך, נגעתי בך בתשוקה שאת חוזקה העצום לא זכרתי. דומם התמסרנו לנס וליופי ובלב אמרנו "תודה..." אני אמרתי "תודה" בקול ואתה הזלת דמעת אהבה...
חודשים של פרידה היו כלא היו.
"אסור לוותר על דברים טובים, אפילו אם מקבלים דברים טובים אחרים", זהו המשפט שלנו שתמיד האמנו בו כל כך.
הערב ירד וכבר מאוחר, המתח נחלש והתעוררתי בבהלה...
האם היית אי-פעם או חלמתי חלום?
יש חלומות ויש מציאות.
אני צועדת קדימה.
Luciana
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 18 - עד עמוד -184 סופרת
פרק 18
ארץ ציון ירושלים
יום חמישי, ה-1.7.65
מעכשיו אני מתכננת למלא את יומני בחוויות הקשורות לדורון.
כן, דורון, בחור שעד לפני חודש לא ידעתי על קיומו ושעתה יקר לי כל כך. במהלך השבועיים הראשונים רק חיבבתי אותו והערצתי את יחסו המתחשב כלפיי, בהמשך זה כבר הרגיש אחרת... השבוע היינו בהצגה בתל אביב, הוא לקח את ידי בידיו, חיבקני והייתי מאושרת מאוד. לא התביישתי ולא פחדתי כלל. הוא הפגין המון טקט, ולימדני כמו שמלמדים ילדה קטנה, לאהוב בטבעיות. ברגע מסוים הרגשתי שהתאהבתי ושאני מקנאה לו, ואז נחרדתי – לא רציתי להתנסות מחדש ברגש מתעתע ולא יציב כמו אהבה, כי זיכרון הכוויה ממיכאל צרב ורציתי את השלווה והשקט שלי בחזרה. אבל לא הייתה דרך חזרה, השקט והשלווה שלי התפוררו לרסיסים ושוב לא היה לי את עצמי.
אתמול הוא ניסה לנשקני, אמרתי לו: "דורון, לא!"
והוא אמר: "אנשקך בכוח!"
עניתי בלחש" "אתה לא תעז", והוא התרחק ושתק.
אמרתי "לילה טוב" ועליתי הביתה. לא הרגשתי דבר, והייתי כעיוורת. נרדמתי בהרגשה כבדה ואטומה. היום לא היה לי שקט ותוהה אני מה באמת אני מרגישה. עלי לציין שכל חברותיי מעריצות אותו.
היום ישבנו יחד: דורון, אני, רות וציונה מהתנועה ודיברנו, וברגע מסוים ידעתי: זהו! רציתי להיות אתו לבד, דבר שלא חשתי קודם. כשרמזתי לרות ללכת היא הבינה. ואילו ציונה, נערה כל כך מרוכזת בעצמה ומעייפת, לא הרפתה והמשיכה לדבר ולהתעלם במכוון. קשה היה לה להיפרד ממנו. לפתע הרגשתי קנאה, וכשלבסוף יצאנו הבנתי בוודאות שעד כאן הייתי קטנה ותמימה ומכאן נערה בוגרת, והנורא ביותר – מאוהבת... נבוכה הייתי מהתנהגותי העצמית: הכיצד זה? נבהלתי ונכלמתי, בלבול נוראי השתרר בלבי – הכיצד עלה בי הרצון לשלוח את רות? כנראה הגעתי למצב אותו לא הכרתי. רק לחשוב שעבורי חבר יימצא בראש הרשימה על פני ידידה יקרה כמו רות... נראה לי כי אני כבר לא אותה נערה המוכרת לעצמי.
אלוהים, כמה שזה מפחיד!
חיי עשויים להיות מעניינים, אני חשה זאת באוויר, אבל אם אהיה מאוהבת הרי לא אוכל לחיות בצורה בה אני רוצה ואצטרך לוותר המון. זה מפחיד אותי.
ברצוני לעבוד בקיץ זה בקורס הדרכה של קייטנה, כדי לחסוך כסף לו אני זקוקה מאוד. יודעת אני שיש לי גישה טובה לילדים מתבגרים, איך לא? אתמול הייתי בבית הספר אחיות לבדיקות רפואיות, ורות עשתה בדיקות פסיכוטכניות לסמינר בית-ברל. שתי חברות יוצאות לדרך חדשה...
יום שישי, ה-2.7.65
אני מחכה לדורון. זה לא פייר, הוא הבטיח שיבוא בשעה שמונה ועכשיו כבר חצי שעה איחור ואין לו זכר. לא מגיע לי העוול הזה. אפסיק כאן, הוא הגיע...
אתמול התנשקתי עם דורון, אחרי לילה ללא שינה והרבה מחשבות הבנתי דברים ובכניסה לבית התנשקנו בלהט.
לא הרגשתי שום בושה או ייסורי מצפון. זה היה נפלא ואני מרגישה שבאמת התבגרתי.
אתמול חיים הסתובב ללא הרף על יד מועדון "מן היסוד" ובסוף ניגש אלי במבוכה חקר אותי ושאל איך אני מבלה בחופש. חיים בחור נהדר רק חבל שמיכאל שולח אותו. עוד יותר חבל שישנא אותי אחרי שישמע מה קורה לי דרך חברו הטוב, למרות שיש עוד אפשרות – לקנא ולחזר מחדש...
אתמול נחום ביקש ממני לצאת אתו. כזה בן נודניק לא ראיתי מימיי, מובן שסירבתי.
זה עתה חזרתי מהים ואני מאוד עייפה.
יום ראשון, ה-11.7.65
איכה השתנתי כל כך, תוך ימים ספורים התבגרתי .
אני מרגישה כמרחפת בחלל האוויר וחולמת. אינני יודעת אם אני מאושרת, ולראשונה בחיי אינני יודעת למעשה מה זאת אהבה.
בנשיקה של דורון אני מרגישה אושר ועדנה. הוא מתייחס אלי כל כך יפה שלעתים אני חשה נבוכה כמו נסיכה, לבי מאושר רק בראותי אותו. בכלל, הוא בחור יפה ועדין, שפשוט נורא לחשוב שנריב אי-פעם...
לפניי עוד חודש וחצי ליהנות מחופש נפלא וכה יפה, שמעולם לא היה לי כמותו, וחבל יהיה כשיסתיים.
ביום שישי ארגנתי מסיבת יום הולדת לגליה, והיה מאוד יפה ומאוד נהנינו. מרסל התחילה לצאת עם גיל
השכנים שלנו חזרו אחרי ארבע חודשים באיטליה, והם השמינו מאוד (גם בכסף וגם בגוף) ונראים מאושרים.
ביום חמישי רות נוסעת לצרפת לעיר התאומה של חולון סירן ואני מקווה שתיהנה.
התחלתי היום לעבוד בקייטנה והיה ממש שמח. מיתרי הקול שלי נסדקו מצעקות ואני צרודה, אבל מאוד נהניתי.
אני מאושרת! החיים טובים וההוכחה הכי טובה לכך היא שלא כתבתי שיר מאז הכרתי את דורון.
אתמול הייתי אצל רינה חברתי ובילינו בנעימים, עד שהיא נזכרה שהחבר שלה סער צריך להגיע בשש וחצי. כך יצא שהיה עלי לעזוב מיד וללכת הביתה לבד. אולם רינה וסער לא הסכימו לרעיון שאעבור את הגבעה שבדרך לבד, וסער הציע ללוות אותי. הסכמתי ויצאנו לדרך וקרתה לי תאונה – החצאית שלי נתפסה בגדר תיל ונקרעה ללא רחמים. חמלתי על עצמי, אבל סער עשה כל מאמץ לעודד אותי. התחושה שלי הפכה לכעס משפע הרמזים שלו. את שארית הדרך העברנו בשתיקה גדולה ורועמת. כאן עלי להעיר הערה משמעותית: הרגשתי שהיחס שלו לוקה בבירור בחוסר נאמנות לרינה, לכן נראה לי שזו ההתנהגות הרגילה שלו כלפי בנות. אולי זה דבר לכאורה פשוט, אבל לגבי מהווה נורית מהבהבת...
יום שבת, ה-17.7.65
חיה אני במין חלום ארוך ומלהיב, ומקווה שיהיה בסדר ואמצא כיוון. אתמול ברגע שחזרתי מהמסיבה רציתי מיד לכתוב ולספר עד כמה מצבי השתנה, ומה מתחולל סביבי ובתוכי.
שבוע של בילויים סביב השעון עם דורון, נוח תמירה { תמירה גרה בירושלים ומתארחת אצלי). התחלנו עם ביקור בים, שם פגשנו את גליה אשר לא פסקה לקנטר אותי ועקצה אותי ללא הרף. כשלא יכולתי לסבול יותר, שאלתי אותה שאלה מכשילה: "האם את רוצה לקחת לי את דורון?"
היא התבלבלה והגיעה להגזמה בכך שהתחילה להשמיץ אותו ולהגיד עד כמה הוא מכוער, ומה פתאום... כעסתי עליה וכיניתי אותה "שקרנית". פגעתי בה קשות והזהרתי אותה שאם היא תמשיך ככה אנתק איתה כל קשר, וזה השתיק אותה לחלוטין .
אבל אולי לא הייתי צריכה להתרגש כל כך, כי בעצם אני מרחמת עליה. להיות מאוהבת בדורון שלי ולא לקבל תשומת לב, מי כמוני יודעת! לא?
אחר כך המשכנו לבית של נוח ושם ראינו תמונות מאוד יפות, ובלילה במיטה לפני השינה תמירה סיפרה בגילוי לב שהיא מוקסמת מנוח ומאוהבת בו. הזדעזעתי ונדהמתי כי ידעתי שהוא לא חושב עליה במונחים כאלה לחלוטין. חבל, היא לא מהסוג שלו ונחמדה מדי עבורו. ריחמתי עליה...
היא דיברה לתוך הלילה ואני מאוד הושפעתי מדברי האהבה שלה כלפיו, וכשנרדמתי חלמתי בערבוביה על דורון, גליה, נוח מיכאל ורות, וכל האנשים בתבל.
ביום חמישי נסענו לנתניה לבקר את סבתי, שהתארחה יחד עם דודתי בווילה מקסימה ומאוד גדולה. הצטלמנו המון ובילינו בים. לפני שעזבנו התיישבתי ליד סבתא שלי, היא הביטה בי ואמרה את הדבר הכי מוזר אותו שמעתי אי-פעם:
"שמרי על אהבתך קרוב ללב ואל תסירי ממנה את עינייך, פן תהפוך לשברי ספינה המתנפצת אל חוף לא ידוע!"
רעד חולף בי למחשבה עד כמה המילים של סבתא מעמידות תמרור אזהרה בדרך בה הולכים חיי, והחלטתי לקרוא מכתב נוסף של לוסיאנה מיד בשובי הביתה.
בערב הבטתי במילים שלה כלא מאמינה:
"החלום מתוק ובלתי אפשרי, אבל עדיין צעירה הנני ובתחילת דרכי, ואין מקום בחיי למטען נוסף אפילו זה אוצר יקר!
רכנת כלפיי, אהובי, לפתע פתאום ולחשת: "אני זקוק לך כל כך"... תדהמה עצומה, פחד והתרגשות רבה אחזו בי, ורעד פנימי שככה הגענו!
אסור לוותר על דברים טובים אפילו אם מקבלים דברים טובים אחרים..."
אתמול במסיבה הבטתי בעולם המאוהב בי דרך עיניה של לוסיאנה:
יחזקאל התנהג כמאוהב בי וידעתי, שזו לא אשליה, העובדה הזאת הפחידה והחניפה כאחד. הוא הזמין אותי לרקוד ללא הרף והזניח את כל הבנות האחרות. אז הגיע שבתאי הפולניי וגם הזמין אותי לרקוד, בכוח נישק לי את קצה האף ואפילו ביקש ממני לצאת אתו. בקושי הצלחתי לשבת לרגע כדי לנוח ולשתות. המסיבה הייתה סוערת מאוד, והייתה בה שמחה גדולה, כולם רקדו ושרו וצרחו בשיא השיאים. נוח וויחזקאל ניהלו שם את העניינים, ולכן הכול הפך להיות פרוע ועם המון כיף.
חשתי את קנאתו של דורון, אבל הוא לא הראה כל סימן, וכדי שהבלגן יהיה מושלם פגשנו בדרכנו חזרה את מיכאל עם בת. קיבלתי מכה חזקה בלב וכמעט פרצתי בבכי. אבל האמת שאני לא בטוחה באמת מה הרגשתי... יותר מאוחר שוב עבר מיכאל מולנו, הפעם ללא הבחורה, ועיניו חיפשו אותי...
יום שלישי, ה-27.7.65
שלום לך, רות!
הנה סוף כל סוף אני כותבת. עברו יומיים מאז קיבלתי ממך מכתב מצרפת הרחוקה, ומרוצה אני שלא עניתי מיד. זה מפני שלילה כמו אתמול לא היה לי בכל תולדות חיי הקצרים (זו הייתה הרמוניה שלמה של עינויים).
אני מקווה שאת מרגישה מצוין ולא מתגעגעת לארץ, כי הרי את באירופה ומי יודע מתי יזדמן לך לעשות טיול כזה. ודאי יש לך המון חוויות לספר לי, אבל לדעתי ולאור מה שקרה לי, מאוד ייתכן שאת תלמדי ותכירי את העולם הגדול באופן כללי בו-בזמן שאני מכירה את העולם הקטן מתחת לפני השטח, אם את מבינה את הכוונה... את חסרה לי מאוד! אינני יודעת מה היה קורה אתי לו לא הייתה לי חברה כמוך, ולו לא היה לי את דורון. הייתי שוקעת במרה שחורה. אז הנה אספר לך הכול:
ביום חמישי הלכתי עם דורון לשפת הים וריחפנו בשמים... חזרנו בשעה 11 בלילה וזה היה עולם חדש. ההרגשה הנפלאה אותה אני חשה כאשר הוא נוגע בי לא דומה לשום תחושה אותה ידעתי באהבה. הפעם הגוף שלי מדבר!
למסיבה ביום שישי באו חבר'ה חדשים, פולנים, ואחד בשם ולדק ממש התלהב ממני. הוא לא ידע שיש לי חבר ואני לא ידעתי איך לנער אותו ממני ולסרב לו. דורון כמו להכעיס לא היה בסביבה, כאילו בלעה אותו אדמה, אז ולדק העיר לעברי הערה:
"כדאי לך לבוא אתי למסיבה פרטית אצלי, יהיו רק פולנים ורוסים", והיה מאוד גאה בעצמו. הוא לא האמין כשסירבתי, רגיל שהבנות נופלות לרגליו מיד!
התחכמתי ואמרתי לו: "טוב, אבוא, אבל עם החבר שלי". למזלי דורון הופיע כמו לפי הזמנה, ואז ולדק אמר: "מה, החבר שלך לא משלנו? עזבי אותו, הוא אפס שחור".
רות, איך את היית מגיבה לשפלות כזו? אני פשוט הזדעזעתי ועניתי לו בדיוק מה אני חושבת עליו, הייתי מאוד חריפה...
דורון הזמין אותי לרקוד וולדק ניסה להזמין אותי אחרי חצי שעה שוב ולהתווכח עם דורון. לא הגבתי אליו כל הערב וכך נגמר העניין, מה דעתך?
מטומטם כזה! היית מאמינה? למחרת שטנו בסירה בירקון וכמעט התהפכנו כי עקב הנעל שלי נכנס לחריץ בסירה. לא נורא, סיימנו את היום בטיול בטיילת תל אביב.
תמירה חברתי מירושלים הגיעה אלי. בילינו המון בים והיא התאהבה בנוח שממש לא בשבילה, ואילו הוא לא מאוהב בה ואפילו אמר זאת לדורון מפורשות. יותר מאוחר ראינו את מיכאל ופניו הביעו הלם מוחלט, וקיבלתי תזכורת לשנים האבודות.
לדורון תירצתי את דמעותיי בצחוק חזק שתמיד מצליח להוריד דמעות מעיניי...
ד"ש מכולם, שלך בידידות,
לוסי
יום שבת, ה-27.8.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 19 - עד עמוד 187 סופרת
פרק 19
נסיכה
3.1.1819, יום ראשון, שישה חודשי היריון...
חשה אני שהגעתי לסוף דרכי. האוויר בתוכי נגמר, עייפה כורעת אני על ברכיי ורואה את שברי חיי. בזהירות חופנת אני את הרסיסים כשקול פנימי מבעבע בתוכי ומתריע בחוזקה: "את לא זהירה! הכיצד את לא מטפלת בנפשך השסועה!? האם את לא מרגישה בסכנה? כיצד אינך מבינה?"
נוצרת מולי מין נקודה ריקה וחלולה בקצה החיים הנשברת מול האור, וחשה אני אובדן גדול על שאין לי התשובות, ואף לא השאלות הנכונות. המעשה הנכון התערבב עם שגיאה נוראית, וכאב חד וחריף בוער בתוכי באש גלויה.
אבא תמיד אמר: "כאב זו דעה", אך הבדידות האיומה לוחשת: "כאב זו עובדה!"
יודעת אני שהנשמה התאומה שלי, מיס אנסטסיה, תומכת בי לאורך כל הדרך, אבל נפשי פצועה ומדממת. בוכה אני אל מול אכזבותיי.
מרחוק חשה אני אותך, אנסטסיה שלי אהובתי ידידתי וחברתי הנאמנה, קורעת עבורי עולם חדש, פתוח ורחב, ומזמינה אותי להיכנס פנימה ולא להסס!! דרך זגוגית עיני הדרכים מטושטשות, אך לאט הן מתמלאות בדרכים חלופיות. בעדינות של נשימה רכה הכול מתכסה אדים טריים, ואני בהבל פי בונה את תקוותיי, מושיטה את ידיי לקראתן, מלטפת קלות
ומניחה בצד את עברי המלא בושה ופחד. נושמת מחדש. ואת כמו תמיד אתי ולצדי.
9.1.1819, יום שבת
ליוהאן, אהובי המיתולוגי,
והיה אם יכולתי לומר לך ...
הלכנו לאיבוד רק לרגע ואולי לשנייה, ושואלת עצמי בתדהמה ובעיניים פקוחות: איך הלכנו לאיבוד? ואיך לא אטעה מחדש?
מתגעגעת לאהבה לא כואבת, ברורה ואיתנה, ויודעת שכיום אני משלמת מחיר כבד לחלום שהיה בינינו. נכון, היו בינינו רגעים אשר בהם צמחתי, אבל כיום קשה לי להכיל את התוצאות ואת ההחלטה הגדולה ביותר של חיי – ללדת!
לרגעים אני מאבדת את הכיוון, ואז מכה בי האור והמצפון וחוזרת אני לשביל. אוחזת בידה המושטת של משפחה תומכת ואוהבת, ושוב אני ילדה מוגנת. וכך נשאבת חזרה לתוך תקווה להזדמנות נוספת.
שלך!
31.1.1819, יום ראשון
תמהה אני עד מאוד הכיצד איבדתי את היכולת להחזיק חיוך מאושר על פניי, התמוסס בי הלהט שהיה כה טוב עבורי. אהבתי גבר בכל לבי, וגם אם היה זה לזמן קצר בתוך נצח, חיי התמלאו תוצאות לשארית ימיי.
אני אמיצה. תמיד הייתי. אבל שרידי האומץ שלי נמוגים, ומתקשה אני לתת אמון בהווה. קיבלתי את היכולת להחזיק דמעה... בהרהורים הנוגים הבאים לעת ערב, כאשר בטני הגדלה אומרת לי "שלום" בבעיטות רכות, יודעת אני כי הייתה לי אהבה גדולה עליה הייתי חוזרת ללא היסוס.
7.2.1819, יום ראשון
נזכרת אני כיצד לפני שנתיים הטביעה עצמה מייאוש אשתו של המשורר פרסיביש שלי, ותוהה אני האם שמו נישא על שפתיה בדקות המכריעות של המעשה הנורא.
מצבי העדין מעלה מתוכי השראה לנושא נוגה מאוד:
האם ניתן לעצור את להט האהבה? בגיל שש-עשרה לא הבנתי, האם היום אני מבינה?
הנה אהבתי הסתערה במלא עוזה ולא עלה בידי למתן את התשוקה, ועל ידי כך הרסתי את עצמי ללא מחשבה. הקדשתי את כולי לרגש מופלא זה, ולכן כיום מכירה אני בוודאות מהו רגש הלהט וכיצד הוא סוחף.
בעוצמתו המתישה המיס הלהט את כל פחדיי וקידש את הכול למטרה אחת. אבל שאלה אחת עומדת בעינה, אז ועכשיו: האם האהבה משקרת?
לא! בהחלט לא ניתן לעצור את להט האהבה...
21.2.1819, יום ראשון
היום שוחחתי עם מיסיס סוזאנה ושאלתי אותה בתוגה: "איך אדע שעשיתי החלטה נכונה?" והיא ענתה בביטחון הקבוע שלה: "רק אם ההחלטה עושה אותך מאושרת".
שתקתי וספק החל לנקר בי: האם אני מספיק מבוגרת לקבל החלטות של מבוגרים? האם כבר מאוחר עבורי, או יש לי את כל הזמן שבעולם?
לעת ערב עם פרוץ הדמדומים מרגישה אני את המשמעות של השאלה הגדולה אותה שאלתי בבוקר: כן, נהגתי נכון!
אולי כי חשה אני כי החורף הארוך מתקרב לקיצו והחיים, אשר יכלו להפוך למטלה יומיומית קשה, הפכו בשהייה כאן למעין חופשה. כרגע מחכה אני לימי אביב בהם ינוע מסלול חיי הלאה. כבר עכשיו נושבת הרוח בגבי, עלי לעצור קמעה ולהמשיך אבל לעולם לא לבד אנוכי במסעי, ועל כך מודה אני...
11.3.1819, יום חמישי, שבעה חודשים להיריון...
היום קמתי עם החלטה נחרצת: רוצה אני חיים עם משמעות!
נושא הזמן מעסיק את מחשבותיי בראותי את הבטן העגלגלה שלי. אני במצב משבר ורצוני להיות טובה במצב של משבר. רוצה לדמות לעוצמתו של נשר ולא לנפילה גדולה של שק מלא תפוחי אדמה הצונח ללא שליטה מענף עץ האגסים. עלי להבין את כיוון הרוח. לדעת ליפול על האדמה ברכות, ובהגיעי לקרקע להיות גמישה דיי כדי להגן על עצמי, ולדעת כי גם מצב כזה יכול להיות בסדר. ללמוד כיצד לשכוח את הפחד, גם אם לעתים קשה להתעלם ממנו.
9.4.1819, יום שישי, פסח
חלפה שנה מאז חגג יוהאן עם משפחתו את הסעודה של יציאת מצרים.
מאז עברנו חיים שלמים ויוהאן לא נמצא אתי אלא אי שם בהודו הרחוקה.
יודעת אני בוודאות כי הולכת אני בעקבות בטני הגדלה, מודעת אני לנוכחות החיים בתוכי, חשה אני בתנועות הרכות והגוף שלי מתמודד עם חוויה מוזרה.
11.4.1819, יום ראשון
למה בכלל עלי ללדת? למה עלי להתמודד?
אני לא בטוחה בעצמי או ביכולות שלי לעבור את הלידה, ודאי אמות... יש לי תחושה של לחץ כבד בגב כאילו יושב עלי דוב גדול.
ההתכווצות חזקה מנשוא. הכול כל כך לא נוח ומפחיד. אני חשה בגבי את דמות המוות אשר מציץ לעברי ומלכסן את מבטו הזועף אל תוך תוכי. עיני שטן המוות מתכווצות לחריץ ומאירות את החושך.
הדמעות המלוחות אשר זולגות מתוך עיניי ממיסות את העור העדין המכסה את צווארי, ואולי על ידי כך ממתיקות במעט את התחושה המבלבלת אותי.
היום בכיתי למיס אנסטסיה כששבה מהתפילה של הבוקר ואמרה: "התפללתי גם עבורך!" הבנתי שכרגע אין בחיי הזדמנויות חדשות, וסגורה אני מהעולם המוכר כל כך. ואולי לעולם גם לא יהיה להזדמנויות חדשות מקום. כמה צורב הזיכרון של כל ההזדמנויות הנפלאות שהוחמצו ללא שובץ.
הרבה הזדמנויות נמוגו וחלפו לעולם.
החדר האפלולי נעשה קר כל כך למרות החום הנעים. מסביב הכול חונק וסוגר, אך עדיין נותרה בלבי תקווה קלושה שבחוץ יש עבורי עתיד ויהיו עוד הבטחות.
איכה התפוגג עברי?
16.4.1819, יום שישי
אימא יקרה!
אמש עם זריחתה של השמש ילדתי את הבת שלי ומיד איבדתיה לעולם הגדול ולבי כבד מנשוא...
המיילדת אמרה לי לדחוף וחזק ושוב לדחוף ואז להרפות, לנשום עמוק ולסחוט את כל כוחי, לשחרר את האוויר בעדינות ולהירגע ושוב...
ואז, לפתע, קרה הלא יאומן: בתי יצאה לעולם!
הרגשתי "פק" ומשהו בתוכי בקע לשני חצאים לנצח. וברגע הלא נשכח ביותר בחיי נולדה בתוכי העצבות הגדולה מכל מהולה בשמחה לא מוכרת.
המיילדת הניחה את יוליינה שלי על שדיי ובטני הרפויה, והזיזה ברכות את ידיה כלפי. חוויתי את ההרגשה הטובה ביותר הקיימת בעולם כולו, פשוט מדהים... אחזתי בה בתחושה של בראשית, הרמתי את ראשה וראיתי את פניה, ומבט פניי אמר הכול. לא ציפיתי לחוש אהבה כל כך גדולה. דרכה ראיתי את כל חיי נמוגים ומתרחקים וכל העולם שלי הופך שונה, אבל לעולם לא הייתי משיבה לאחור את מחוגי השעון.
אני אוהבת את ילדתי כאן ועכשיו. הרגש המציף אותי הוא גדול מאין כמוהו, וברור לי כי איש לא ישנה את המקום הזה בלבי ואין שום עוצמה אשר חוויתי עד כה המשתווה לאירוע מסוג זה. למרות שברור לי שכנראה לעולם לא אהיה איתה. גורלה ועתידה תלויים בי, ושלה אהיה לנצח. לכן רוצה אני לנצור בלבי את הרגעים היקרים אשר ניתנו לנו ביחד ולו לרגע, למרות שרגעים אלו הם הקשים והכואבים בחיי.
חשה אני כי העולם הקסום שלי נפרץ ושדדו לי את ניצוץ התמימות, ואף את ההתרגשות הטבעית בה כה התברכתי...
פחד מלווה באושר הם בני הברית החדשים שלי מעתה ולעולמים.
המשבר עבורי הוא גדול ושברון לבי עצום לא פחות. חשה אני כי חבל הטבור יחבר אותנו לנצח, ודרכה אהיה תמיד בתוך ילדות אבודה.
המבינה את, אימא?
הילדה שלך, לוסיאנה!
30.4.1819, יום שישי
מיס אנסטסיה יקרה!
תודה לך כי מיהרת לבקרני!
שופעת אני חלב, אך לא לילדתי הוא נועד. אישה מינקת והזמן יעשו עבורה את הטוב ביותר כדי ליצר את הביטחון הנחוץ לה, ואסור לי לפספס עבורה. פניך היו כל כך רכים ומחייכים, וגם אם היה בהם כעסהוא היה מרופד בנועם.
יודעת אני את הגיגי לבך: כי הנישואים הם המתנה של אהבת האל, וממני היא נמנעה, ואת הכאב קשה לך להסתיר . ראיתי את הדאגה בעינייך כאשר לחשתי כי התחושה שלי היא כמו לרחף ללא משקל, ללא אדמה מוצקה להיאחז בה.
כל התכונות האנושיות אותן הכרתי היו כלא היו, והפכתי קלה ואוורירית. דומה הייתה חווית הלידה כאילו ועברתי למימד אחר, וכעת כל אחת מאתנו נמצאת במקום שונה. אך את עדיין ותמיד תהיי החברה הכי טובה שיכולה להיות לאישה.
את נמצאת כיום בעולם העשייה – אישה צעירה, מבוקשת, מחוזרת וציירת מוכשרת, ואני מנסה לברוח ממחשבות שמחות לתוך הדממה.
שאלת שוב ושוב: "במה עוד אוכל לעזור?" ועניתי: "הפעם אינך יכולה, עלי לחשוב ולהחליט".
לראשונה נולדו בינינו חילוקי דעות... האם מאוחר מדי עבורי לבנות תקווה?
לוסיאנה שלך!
2.5.1819, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 19 - עד עמוד 192 סופרת
ליידי צעירה אני בעיני עצמי גם במצב בו אני נמצאת. ברגע לידתה של התינוקת שלי היו חיי מושלמים, אבל הלידה לימדה אותי לחיות ולהבין את האמת של החיים בצורה שונה, ולהרגיש את ההווה ללא חלומות על עתיד רחוק. בעיניה של ילדתי רואה אני רק את הטיפה הזעירה בזוית העין של כאן ועכשיו. כל יום אני מנסה לבחור נכון את דרכי החדשה. אוחזת באוצר אשר בחיקי ויודעת כי תמיד אעמוד לצידה לא משנה מה. אבל ברור לי כי עלי להרפות מתחושה, זו כי לא אהיה לצידה לראות את ההתפתחות שלה.
בקרוב תילקח ממני כל האחריות לגידולה, כשאעניק לה חיים במשפחה אחרת.
ועל כך אין לי מספיק דמעות לבכות...
הכינותי לה קופסא קטנה מרופדת בקטיפה אדומה כדי שיאכסנו עבורה את אוצרותיה, הנחתי מסביב אבני יהלומים ופנינים על מצע מרופד, שנשם את לבי הפתוח ושפך פנימה את כל האהבה אותה ניתן למצוא.
כן ! יוליינה קטנה ויקרה, ריפדתי עבורך התחלה לעולם חדש ובו חיים שלמים.
אני מנסה להיות רגועה, אך הקרבה אל בתי התינוקת משפיעה עלי, ובהביטי לתוך עיניה הכחולות הגדולות והיפות יודעת אני כי זמננו קצוב. אני בוכה בדממה אבל מנסה לנצל את הזמן. בלילות אני מדמיינת את חייה בלעדי, כנראה כך הוא הנכון ואני מנסה להיות שקטה. יודעת אני כי היא תהיה עם אנשים טובים, והזדמנויות טובות ייפתחו בפניה. בסופו של דבר היא בת מזל וחייה ימשיכו. היא חזקה כמו אימא שלה ותהיה לה אהבה בשפע...
מצבי שונה, בלעדיה אחיה בריקנות קבועה, ותוהה אני אם יתאפשר לי לראותה אי פעם בעתיד.
סנט פטרסבורג רחוקה מלונדון, וכאשר אשוב הביתה ייראה הכול כאילו היה חלום. אני מבינה כי היותה רחוקה ממני יהיה רק לטובה עבורה ובכל זאת אין זה הוגן. מדוע נקלעתי למערבולת רגשית בגיל כה צעיר?
6.5.1819, יום חמישי
אמש לא יכולתי להירדם כי חשתי את ילדתי בועטת בי כאילו עדיין הרה אני, כל הלילה היו הבעיטות כמו אמיתיות וגרמו לי סיוטים מוחשיים.
אני חשה ריקנות גדולה. בדמיוני אחזתי באצבעותיה המושלמות והקטנות כמו אבנים יקרות, וחיבקתי את גופה הרך לתוך גופי המתמסר – אוצר במשקל של שבעה פאונד!
מיס אנסטסיה לא מרפה ממני, מסתובבת סביבי ותוהה מה לעשות. שתינו יודעות כי זמנים גדולים עוברים על הידידות שלנו, לכן מרבית הזמן היא פשוט אוחזת בידי. היא אינה רוצה להישבר בפניי ומשתדלת לבנות למעני יציבות.
13.5.1819, יום חמישי
ביום ראשון השבוע הכול הסתיים – ילדתי נלקחה ממני והיא עומדת לעזוב בזרועותיה של מיסיס סוזאנה למקום בטוח ולידיים טובות. בעיניים דומעות לחשתי לאישה אשר אוהבת אותי כל כך: "תטפלי בה למעני, אנא ממך!" והיא בחיוך המבטיח שלה אמרה: "מבטיחה אני לך כי אוהב אותה כאילו הייתה בתי".
אין באפשרותי לעשות דבר אלא להיות חזקה ולשמור על קור רוח.
למרבה השמחה ניתנה לי הבחירה להלבישה, והלבשתי את היקרה לי מכל בבגדים היפים ביותר בעולם. מיסיס סוזאנה עזרה ובכתה...
מידות כף רגליה כה זעירות הן כדי לצאת למסע בעולם כה גדול.
אני רועדת והמומה.
לעולם לא אשכח תאריך זה....
מעתה לא תהיה לי שליטה על חייה, וכל הקורה לה יהיה נתון בידי אחרים. מעתה לא אוכל לגעת בה כל אימת שאשתוקק, ולא אוכל לראות את זוהר האור וזיו החיים המשתקפים כהילה יפה בתוך בעיניה.
אני מרימה את שתי ידי אליך, אלוהים, אל תניח לאוצרי להיעלם מעולמי.
15.5.1819, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאוד!
חודש לא קל עבר עלייך אבל ניתן להמשיך מכאן הלאה! הלידה שלך וכל הכרוך בכך עזרו לי להבין הרבה דברים. מודעת אני יותר לתפקידי כאימא, ומהו רצוני מהחיים עבורך. הינך רואה איך ובאיזו קלות ניתן היה לאבד הכול.
ברור לי מאוד מה אני צריכה לעשות ומה באמת חשוב... בהביטי מעבר ליער השחור אשר נוצר בחייך אני מבחינה כמה חשוך וקר שם, בחוץ. לכן יש לי רק שאיפה עמוקה אחת – לתת לך את ידי ולבי לעזרה.
אינני מרחמת עלייך. יהיה זה בזבוז זמן לרחם על נסיכה כמוך, כי הרי יש סביבך משפחה אוהבת ויש לך כמובן את עצמך. והכי חשוב: יודעת את בוודאות שתמיד אני לשירותך. לכן, כשתהיי מוכנה לחזור אחרי החודשים הרבים תדעי – אני כאן!
שמחתי לשמוע שמצאת עזרה גדולה אצל כבודו הגראף בוריס יבאנוב והדוכסית ליידי קטרינה, ובמיוחד טוב לדעת כי הכול הוסדר למציאת בית הולם לתינוקת היקרה. העיר סנט פטרסבורג זהו הסיכוי הטוב שלה בחיים, בחיק משפחה טובה שתעניק לה לב חם וטיפול מסור. ואיך לא, אם לצידה מיסיס סוזאנה היודעת להעניק מאז ומעולם ביטחון, כוח תמיכה ואהבה.
אבא שלך אמר: "את רוסיה לא ניתן לקנות אלא דרך הלב".
אימא שלך
20.5.1819, יום חמישי
כן, אימא כתבה לי מכתב תמיכה ולפצע הפעור בתוכי הוקל מעט. מעתה, כאשר המרחק מילדתי יהיה תמידי, זקוקה אני לטוב לבה יותר מהכול.
יהיה לי מאוד קשה לחיות בנפרד מיוליינה הקטנה. מעולם לא ידעתי כי ארגיש אהבה כה גדולה לנשמה כה קטנה זעירה. אבל עליה מוטלת האחריות לגדול בצורה הראויה – לאכול, לישון ולחיות במקום מבטחים – וכך יהיה!
לרגע נרגע בי הספק ומבינה אני שכך אמורים הדברים להתנהל, אבל ההלם נשאר בתוכי פנימה, וכנראה לעולם לא אבין עד הסוף למה זהו הפתרון הנחוץ לכולנו.
אני נזכרת בדמותה ו... לא! איני רוצה ללדת יותר לעולם!
חוזרת אני הביתה לאחר היעדרות ארוכה, ולא רחוק היום בו אחזור להיות חלק מהחברה היציבה שלי. אבל בתוכי יקנן שינוי אדיר, כי האירועים אותם חוויתי הם השתקפות החיים עצמם.
27.5.1819, יום חמישי
מיס לוסיאנה היקרה!
זה עתה שמעתי והמומה אני!
כמובן שעלייך לחזור לקחת חלק בחיים, אף אם הדבר קשה או נראה לך בלתי אפשרי. שומעת אני למרחקים את ליבך ההולם מחדש, הרוצה לחזור ולחיות כדי להיות שותפה פעילה בחיים האמיתיים של כולנו.
המשבר הנורא מכל אותו עברת הנו חדש, שונה ומוזר עבורי. מפחיד אותי אף לדמיין ולראות כיצד ישפיעו תוצאותיו על כולנו!
אינני יכולה להיות חופשייה מדעות ומסקנות של אחרים, אך הפעם בעיקר בגלל הקרבה שלי אלייך עלי לגבש דעה בעצמי.
אעזור לך, ידידתי, לחזור לחיים שלנו ולגלות שוב את ההתלהבות והתשוקה אשר שקעה עמוק בתוכך.
מיסיס ליזי שלך
30.5.1819, יום ראשון
אלוהים אוהב אותנו ללא תנאים – כך ציין היום האב הקדוש בדרשתו, והביא דוגמאות טובות משכנעות! ואכן, לאחרונה חושבת אני ברצינות על נושא האהבה, ותוהה לעצמי בפליאה האם היא כולה רגש או מעשה של החלטה?
האם עלי לאהוב את כולם, או אולי עלי לבחור בזהירות את מי לאהוב? והאם עלי בכלל לאהוב? האם עלי לאהוב את עצמי יותר מאחרים? מה עלי לעשות או לא לעשות עם התחושה המיוחדת אשר מגיעה לפתע, גועשת ועולה בקרבי?
נראה לי כי עלי להמשיך ולהאמין שאהבה היא מתנה מיוחדת בחיים!!
אמש לפנות ערב, בדמדומי היום החולף, כתבתי מאמר לקורא המתעניין:
"אם ברצונך להעניק אהבה כשלבך מלא, יגרום לך הדבר הרגשה של חסד אמיתי ומתנה גדולה אותה נתת לעצמך.
אם תוכל להעניק אהבה כשלבך כואב, ייחשב לך המעשה כהקרבה גדולה בחסדו של האל!
אך היה ותוכל להעניק אהבה ללא כל תנאי וללא בקשת תמורה – יובטחו לך חיי נצח בגן עדן..."
לסיכום המאמר כתבתי: "דבר אחד ברור, את רגש האהבה יש לטפח ולהשקות כמו פרח נדיר, כדי לאפשר לו לפרוח ולהיות מתאים לעונה. לבסוף יגיע זמנו לנבול, כי זו דרכו של עולם.
"לכן עליך רק לזכור את ארעיות קבלתה של מתנת האהבה, ולומר תודה!"
הכרת תודה גדולה יש בי למיס אנסטסיה אהובתי, אשר תמיד נמצאת עבורי, גם אם לא תמיד יודעת אני לבקש את הנחוץ לי!
היום אמרתי בדבקות את כל תפילותיי, בכוונה גדולה ואמיתית!
13.6.1819, יום ראשון
מיסיס אליזבט היקרה!
תודה! יבורכו נישואייך, אך מבינה את כי נבצר ממני להגיע! זוכרת כיצד שוחחנו על הנושא "עובדות החיים האמיתיים"?
העובדות אף פעם לא היו לטעמנו, ורצינו לייצור מצבים חדשים, אך למדנו לוותר וליהנות מהקיים, זוכרת?
מיסיס ליזי הטובה שלי,
מודעת אני היטב לאופן בו בנויים חייך – כה דומים לאלו שהיו לי – ומאוד קשה להשתחרר מדעות ומסקנות של אחרים, לכן אני כה גאה בך על כי הפעם גיבשת דעה עצמאית בתהליך איטי ועקבי.
מסלול חיי השתנה. משתרעת לפניי דרך אחרת, ועלי להיכנע לעובדות לפחות עד שייווצרו כאלה שיהיו מתאימות עבורי.
מקווה אני כי הוויתור אותו עשיתי יאפשר לי הזדמנות חוזרת לעשות דברים בדרכי, ללא סתירה עם המסורת עליה גדלנו.
ושוב, עלי להודות לך כי אין בלבך כלפיי גינויי טינה או רחמים.
מודעת אני לכך שהמסלול בו אצעד מעתה יהיה רצוף התנסויות אכזריות וכואבות. יהיה עלי לעשות את כל אשר נחוץ כדי להשתתף בחיים בעודי צעירה ופניי קדימה...
מיס לוסיאנה שלך
14.6.1819, יום שני
אמש בתפילה המיוחדת הייתה הכנסייה מלאה מפה לפה בכל המכובדים. זו ההשפעה הגדולה היוצאת מחצרו של הצאר אלכסנדר הראשון, ואני מברכת על כך. זאת למרות אי-הנוחות המתגנבת ללבי בנושא ההטפה לטוהר ואדיקות, היכולה לעורר גל שמועות לא רצוי על מצבי העדין.
תפילה היא צורך אדיר עבורי, לכן צועדת אני צעד אחד נוסף לקראתה בתפילות יומיומיות ובעריכת ימי צום אחת לשבועיים.
לא רוצה יותר לכאוב אכזבות, ומרשה אני לעצמי להרגיש בשקט. לבכות חרישית. לצעוק לתוך הלילה, וביום להישיר מבט בוטח ולהיות אמיצה.
החיים האלה הם כיום המציאות שלי...
המכות כופפו אותי אבל לא שברו. אינני יודעת מה צופן לי עתידי אבל אתן לו אפשרות להיכנס ולהופיע ואהיה שם לקבלו... ולמרות שאני מאוד כמהה, מאוד מתגעגעת, ורוצה את התחושות הגדולות שאף פעם, אבל אף פעם לא היטיבו אתי, כל כך רוצה את עצמי בחזרה.
הלב מתרגש ואני אובדת עצות. כל כך מסובך.
18.6.1819, יום שישי
האוויר בחזה הולך ונגמר לי, ותשוקה אדירה ממלאת גם את החלקים ההגיוניים. מזה שנה מנוהלת אני על ידי סערה עצומה ביותר, ועייפתי מכך...
רוצה להיות גלויה ואת אשר בלבי להוציא לאור, ויודעת ומרגישה שזה לא ניתן ולעולם לא אוכל להיות גלויה לחלוטין. רוצה את הנגיעה הרכה בשמים, והרי בקושי עומדת אני ביציבות על האדמה.
מאוד במצוקה, המצוקה והכאב אשר מתלווים לכמיהה האדירה לראות את ילדתי הינם מתנות חיי. הם דפיקות לבי הפועם המעיד על כך שיש בי סימן חיים נפלא. אדם טוב אני וויתרתי עבורה על ידי נתינה של אהבה ללא תנאים.
עלי להמשיך הלאה... כי מוח ולב שקולים משמעם איזון עבורי.
17.7.1819, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 19 - עד עמוד 195 סופרת
עלי להמשיך הלאה... כי מוח ולב שקולים משמעם איזון עבורי.
17.7.1819, יום שבת
היום התעוררתי לאורה של השמש העולה עם גוף, אשר עבר שינוי גדול, ועלי מוטלת החובה לקבל החלטות חשובות. תמיד האמנתי כי לאבד את התינוקת מרצון ולסיים לפני הזמן היריון לא מתוכנן הוא חטא הכי עצום נגדי ונגד האלוהים. נכון, התרחשו בגופי דברים אשר לא נעמו לי, אך עדיין מפעמת בי ההרגשה כי נהגתי נכון ובחסות האמונה.
גופי חלש אך נשמתי חזקה, ומצווה אני להביא את גופי להרמוניה עם נשמתי כדי לא לאבד את עצמי. אני אישה צעירה ויפה, ועלי לחזור לכך. עלי להתמקד במראה שלי, כי הופעתי החיצונית גורמת לי דאגה רבה...
אחזיר לעצמי את השליטה על גופי, אפנה לכך זמן.
יהיה עלי למצוא דרך לקבל תמיכה ולגלות מחדש את הרעות היקרה.
יש רגעים קשים בחיים האמיתיים, וכאשר נפשי סוערת וחסר לי אוויר עלי לא להישבר ולא להסתנוור כנגד האור החזק והברור החודר פנימה.
18.8.1819, יום רביעי
כאילו נשכח יום הולדתי, אך לא!
מתוכנן לכבודי הנשף הגדול באחוזת הקיץ באולם האדום, כשהמעצבים הראשיים של האירוע הם כמובן משפחתה של ידידתי מיס אנסטסיה. כדבריה אמש: "כל אשר נחוץ לנו כרגע הוא לחדש את הערכים בזרם חיוניות עוצמתי, לעמעם את העבר כדי להניח יסודות איתנים לתור זהב חדש".
מיד עם אור הבוקר הרהרתי באבא, אשר תמיד היה בתמונת חיי כדי לעזור לעורר או להעניק השראה והנחיה, וכיום הגראף בוריס יבאנוב אבא של מיס אנסטסיה דואג למצב רוחי הטוב וממלא אותו ברגש של טוב לב באמרתו: "אין זה כה חשוב מאין באה העזרה כל עוד היא באה".
הנשף מתוכנן לשבת הקרובה. האולם כבר ערוך, מרהיב עין ביופיו ומסנוור אותי בתחושת אושר.
הדוכס מר ברניו פונטי ואשתו הדוכסית הצעירה ליידי אליזבט מיהרו להגיע לכאן. מיסיס אליזבט התוודתה באוזני מיס אנסטסיה שהיא מעריכה מאוד את העבר בינה וביני, כאשר נתתי לה עצות טובות להם היא נזקקה וגם בזמנים בהם דעותינו לא השתלבו, לכן יש בה הכרת תודה גדולה אותה היא משיבה כיום.
נישואיה למר בירניו טובים, ולמרות הרצינות שלהם הם מלאים הומור ומאפשרים לה להפגין אישיות קורנת, אשר ללא ספק מסייעת לה לזכות בהכרה עצמאית הנחוצה לה כל כך. הרוזן הצעיר צרלי סטנלי ברון סמית יבוא לבקרני בשבוע הקרוב, ומקווה אני כי נסיעתו תהיה טובה. הפרחים הרבים אותם הוא טרח לשלוח יום ביומו בחודשים האחרונים חממו את לבי, כמו-גם המשפטים הקצרים אשר צורפו להם. אולי היו קצרים אך משמעותם הייתה עמוקה וארוכה.
לא כך לגבי הדוכס הצעיר אמיליו פון זיך. כבודו עסוק בסלילת דרכו לפסגה על ידי אימוץ רעיונות חדשים, לימוד והקשבה לכל מילה בעלת משמעות הנאמרת בטרקלינים המתאימים. אכן מכתבו האחרון אלי כיסה טווח עצום של הבעה, והוא התבטא לעומק בעוצמה וללא זעם. תוהה אני האם מיסטר אמיליו, הידוע כשונא עימות ישיר ומעריץ את הסדר הישן, לא הגיע כי זו דרכו להראות באופן מעשי את תחילתה של סוף הידידות שלנו...
25.8.1819, יום רביעי
אני מניחה כי פניי לעתיד.
הנשף היה מדהים. למען האמת, לערב אחד לא חששתי מצבעוניותם של החיים, והשתלבתי בנועזות האופיינית לי. מנסה אני לספוג את אשר מתרחש סביבי, ומסתגלת בהדרגה לאווירה החדשה. עדיין כל שמחה, ולו הקטנה, היא עבורי כמו ניסוי, ואני מנסה לגלות שוב את אישיותי הייחודית.
למרות היותי טרודה בענייניי, לא נעלם ממני הרגע בו נוצר קשר חם בין מיס אנסטסיה ומיסטר מיכאל האביר המנומס, בנם של הברון אלכסנדר פטרוביף ואשתו ליידי טטיאנה היפיפייה המדהימה.
הטיול שלהם בצל העצים היה ארוך מהרגיל.
כן, הצלחה רבה מתרחשת בחייה של אנסטסיה, כי גם בן דודתו של מיכאל, הדוכס אנטולי אנטוליביף, לא מוריד את מבטיו ממנה.
האחיות לבית רומנוב: ליידי טטיאנה וליידי סופיה הן נשים מדהימות בעייני.
אין לי כל ספק שידידתי יודעת לבחור כהלכה.
לכולנו צר היה לגלות כי מיס אן לא תגיע. נודע לי כי ההתעניינות שלה במיסטר שירל, האמן העצוב, גדלה מיום ליום. מוזרות דרכי הלב, ולמרות הכול אין אני מבינה מה הצורך של יפיפייה מהממת כמיס אן במיסטר שירל, והרי כל הג'נטלמנים של אירופה יכולים ליפול לרגליה...
כמה פעמים אפשר לבכות מאותו נושא ולהשמיע אנחה קורעת לב למראה שקיעתה האיטית של השמש?
27.9.1819, יום ראשון
מיס לוסיאנה היקרה!
מתגעגעת אלייך עד מאוד!
עלי להודות שחששתי שמא לעולם לא תמצאי את אושרך שוב, אך נראה כי את מחלימה. כן, יודעת אני מהם כאבי חיים, כי עבור שירל היקר שלי הם שגרה ובחברתו אני מנסה לשמור על כוחי.
מנסה אני ללא לאות להאיר את יומו בכל עת בה אנו מתראים או מחליפים מכתבים, ואז חווה אני כאבי צמיחה מתמשכים.
נכון, יש גם שלווה ושקט מתמשכים, אך לעתים אורי מסנוור את אהובי.
אור חד לפעמים כל כך מפחיד!
אני מנסה להיות לצדו בכל, אך קורה ולעת ערב מתערבבים לי כל הרגשות ולא יודעת אני להבחין מה לפני מה, איפה הסוף ואיפה ההתחלה.
כבר אין אני משוכנעת כי אני היא האישה שהוא צריך.
מיס אן
9.10.1819, יום שבת
מה שומר על חלומות?
במשך יותר משבוע חושבת אני על הנושא הנוגע בכולנו!
קורא יקר,
עליך ללכת באומץ לכיוון עולם לא מוכר, עולם חדש ומרתק הנותן חופש אמיתי שישחרר אותך מהחבלים אותם קשרת במו ידיך בצדי גופך. כך ורק בדרך זו תמצא התלהבות והשראה ברוכה.
ומה ישומר עליך כאשר החלום שלך ייפול?
רק דבר חשוב אחד ישמור ויעזור, וזו ההבנה כי הגיע הזמן להשתנות ולעצב את עצמך מחדש! לקבל כל שיבוא בהכנעה ולא להירתע מפיצוץ של כאב. זהו צורך קיומי – לכאוב על אובדן חלום המפעם בך כל חייך.
האם ניתן לך לבחור בין המצבים?
לא! כי החיים משלבים בתוכם הכול: כאבי לב, התלבטויות, כוח, שליטה, אהבה ללא גבולות, קנאה, געגועים ופחד לחלום... חוסר מנוחה, כמיהות ועצב בעיניים, דמעות שזולגות וגם אלה שתקועות, ייסורי לב, מאוויים נשכחים. ועדיין הם כלום, בטלים לעומת האובדן לתוכו תצלול כשתאבד התלהבות ותחפש תשובות אצל אחרים.
השנה הקשה מאחורי. היה בי הלהט לכתוב ולשלוח את המאמר בדרך המקובלת.
13.12.1819, יום שני
עלי לשנות את חיי!
עדיין זכור לי חג החנוכה והמילים של יוהאן שלי כי אני נר הבוער לנצח!
כיום אני רוצה לצמוח למקום בו אוכל להמריא שוב ולהביע את שבתוכי. חשה אני כי לא טוב עבורי להישאר עם מילים אשר נאמרו לי, ולבנות עליהם חיים רק מפני שהם נאמרו.
משחררת אני אותך, אהובי, לא עוד בבקשה! אל תעשה מאום רק כי הבטחת. הנסיבות השתנו ואנו מצווים להשתנות איתם. אם לא נעשה כך איבדנו את הדרך כולה.
20.12.1819, יום שני
חג החנוכה הסתיים. הנרות כבו, ועלי להתחיל להתמודד עם סוד לידתה של בתי. לנסות לחזור לחיות בצורה נאותה, שתחבר בגלוי את העבר הנסתר עם הגלוי העכשווי.
גמלה בי ההחלטה לצאת מכאן למינכן. ברצוני לבחון לעומק את השינוי שחל בחיי, ולהבין שבשיחות טרקלין עלי לומר רק את מה שרוצים שאומר. ואז, בהבזק של רגע, מופיע מולי בצורה חדה ומסנוורת דמותי הפנימית המשתקפת דרך הבגדים הנוצצים אשר עלי. רוצה יותר מכל לפתוח דף חדש, ואת הדפים מאתמול לכרוך בסרט ולהניח בצד.
מבינה אני היטב כי הכול הוא חלק ממסע מרתק, ולא נכון עבורי לרדת בתחנה הקרובה ובוודאי לא בתחנה הלא נכונה. מעדתי חזק אבל עז רצוני להיות שוב החברה הכי טובה של עצמי.
המקום הנפלא בו חוויתי כה הרבה רוך הבנה ואהבה, יחזיר לי את האמונה בכוחי ופתיחות לרעיונותיי. הכול כדי שאראה את הדברים כפי שהם באמת ולא כמו שהם נראים כעת. מתפללת אני לאלוהים להיות חזקה וממוקדת, בטוחה מאוד בזהותי, בהירה במחשבותיי, כמו הנסיכה של אבא אשר גדלה במינכן... רוצה לצאת מגבולות עצמי ולהרחיב את דמיוני בצורה החיובית ביותר.
מחר יש לי הזמנה לשתות תה מנחה בחברה נאותה, וביחד נתכנן את הנסיעה. הפעם אענה להזמנה בחיוב, כי תפקידי לשמור על שקט ומצב רוח טוב כדי לתכנן את החזרה שלי לעולם המוכר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 20 - עד עמוד 200 סופרת
פרק 20
כל עוד דמעות בעינינו
יום ראשון, ה-5.9.65
הנה הגעתי למקום והוא מאוד מיוחד בעיניי. כאן אחיה שלוש שנים, בחדר משותף עם לאה ואניטה ואני מרוצה. למעשה, אני מוכרחה להיות מרוצה כי אין לי ברירה אחרת. כתבתי מכתב לרות, מכתב מאוד ארוך, כדי להרגיש קרבה לעבר המוכר ולדעת שאי-שם יש לי ידידה יקרה מפז. היום גם אשתדל לדבר בטלפון עם דורון, כי חשה אני את השפעתו העצומה על חיי.
חשוב לי לשמור על עצמי כאן – לאכול אוכל לא משמין, בלי עוגות ומיני מתיקה, כי יש פה הרבה פיתויים. אני מרגישה מצוין ואין לי שום געגועים הביתה, כולי תקווה שבחרתי את הדרך הנכונה בחיים. בעוד כמה דקות תהיה קבלת פנים, ובזה אפתח דף חדש. דף חלק, נקי ומעניין.
המסיבה נפתחה בשיר שתמיד מזכיר לי את ימיי הראשונים בארץ: "הנה מה טוב ומה נעים". הרגשתי שאני רוצה לבכות, הרגשתי דמיון לכל אחת מהבנות שישבו בדשא וכולנו שרנו בקול שקט ועצוב שיר שמח.
המנהלת, אישה נעימה, דיברה שתי דקות ולא יותר, מילים שיצאו מליבה ונכנסו לליבותינו. היו אלה מילים מקוריות וחדשות עבורי, שגרמו לי דמעה בזוית העין.
הבנה חדשה הכתה בי, שאכן יש עולם של ירח וכוכבים, ומעכשיו נכיר עולם של חולים ונזקקים.
בזה הסתיים היום הראשון. תמו הברכות והאיחולים ומחר יתחילו הלימודים הממשיים, שהינם חיים חדשים ומאוד מסתוריים עבורי.
טלפנתי לדורון, הייתי מוכרחה לשמוע את קולו, ואני תמהה... האין זה מוזר שהתאהבתי שוב?
אני מודה לאלוהים על ההזדמנות!!
יום ראשון, ה-5.9.65
רות היקרה!
הנה הגעתי לבית הספר לאחיות!
אספר לך מההתחלה: הגענו מוקדם בבוקר ורק בתשע התחילו לסדר אותנו בחדרים. שלוש בנות בחדר, ככה זה בשנה הראשונה. הסתדרתי עם עוד שתי בנות: אניטה מחולון ולאה מבני ברק, די נחמדה. יש לנו ארון גדול ולכל אחת יש בו חלק די גדול. אני מרוצה, רק קשה לי עם הגעגועים אלייך ולכול החברות הישנות שהבטחתי לעצמי לא לשכוח לעולם.
הכול כאן פשוט נהדר. אחרי שהסתדרנו וקיבלנו את המדים, הלכנו לאכול צהריים. אוכל מצוין ויש בחירה גדולה, כך שאכלתי רק ירקות ובשר ואת העוגה נתתי ללאה... עכשיו, אחרי שהתקלחתי, אני כותבת לך. היום לא אכתוב יותר לאף אחד כי מחר אני ואניטה ניסע הביתה, כך שאראה את דורון וגם את פנינה פ .
לקראת סוף היום דורון יחכה לי על יד הטלפון. מקווה שהטלפון במסדרון יהיה פנוי, כך שבשעה חמש אולי ייצא לי לדבר אתו.
ואילו לך אני כותבת, כי את מאוד חסרה לי. ביום שבת כבר נחליף חוויות. כרגע יש לנו שעות פנויות עד ארוחת ערב.
בערב מתוכננת לנו מסיבה גדולה עם הבוגרות של בית הספר. נחמד, לא? ומחר היום הגדול בו נתחיל ללמוד בשעה שמונה בבוקר.
ועכשיו לפרידה שלי ושל דורון אתמול: בקושי נפרדנו, אני עוד החזקתי מעמד ואילו הוא לא רצה להיפרד. אולי כי היינו בסרט ודובר שם על בית חולים ובגידה של רופא עם אחות. דוגמא גרועה להתחלה שלי בבית הספר...
האם את יכולה לקשור את זה אתי – אחרי הסרט הוא אמר לי: "אינני סובל לראות בגידות בין אנשים. לפני שהכרתי אותך הסתכלתי על זה אחרת, ועכשיו אני רואה את זה בצורה שונה..."
גם אני חשתי אי-נוחות – כאילו אני זו שנמצאת בבית חולים ובוגדת בו. היו לנו מחשבות דומות רק שהוא ביטא אותן בקול!
ובכל זאת נהנינו מהסרט, ואחריו טיילנו עד שתים-עשרה בלילה ורק קול הלבבות שלנו נשמע ברחובות הריקים. רות שלי,
מה נשמע אצלך והאם את מאושרת? איך הבנות בחדר שלך? אני מצפה מהר לתשובה ואל תחכי הרבה כי עכשיו זה הקשר היחיד שיש לנו... יכול להיות שאני ואניטה ניסע אלייך, כי גם לה יש שם חברות. אם לא, אז נתראה רק בשבת.
רות, ברור לך שאת המכתבים יש לשמור כבבת עינייך, כי בתום הלימודים תהיה זו המזכרת היפה ביותר של שתינו...
טוב, בזה אסיים. אני עייפה משהו לא רגיל.
להפתעתי הרבה אין לי געגועים לדורון. אולי זה רק זמני...
עלי ללמוד מאוד קשה ולהשקיע מאמצים גדולים. למשל, מחר התוכנית היא כזאת:
8-10 סיעוד, 11-12 מיקרו-ביולוגיה, אח"כ מבחן בחשבון, ארוחת צהריים ובין 2-3 כימיה, 3-4 התעמלות, 4-5 כתיבה תמה... על מה רבת עם אימך? דעי שאני רוצה לדעת הכול, מפני שנשארתי חברתך הטובה ביותר, וצר לי כשאת רבה ולא טוב לך. אני שולחת במכתב את תמונתי, שלחי לי את תמונתך. נשארתי אותה אחת – "קלילה וצחקנית".
בידידות,
לוסי
יום שני, ה-6.9.65
שמעתי הרצאות ולפתע חשתי כיצד מתגבש בי כיוון שונה: דמות של אחות חדרה לתוכי. התבגרתי ושוכנעתי שחיי הפכו לרציניים ושונים, ועלי ללמוד הרבה.
המורה למיקרו-ביולוגיה הולך בכיתה הלוך ושוב ומשרה הרגשה טובה, המורה לכימיה לא דמות נעימה, הוא מקריא מתוך דפים ונוסך שעמום, מה גם שהמקצוע הזה אף פעם לא התלבש עלי.
אלו הן שעותיי הראשונות בלימודים, ואני תמהה: האם ברור לי מהם כל הרשמים והחוויות העוברים עלי כאן? כן ברור שמפעם בי רצון עז ללמוד ולהצליח.
בשעה ארבע נסעתי הביתה. נחתי, ביקרתי את פנינה פ', ומרסל נכנסה אלי הביתה להצצה קצרה.
נפגשתי עם דורון. טיילנו ברחובות המוכרים והרגשנו מאוהבים ומלאי געגועים. יחסו החם אלי מקשה מאוד על הפרידות. בתשע בערב.קרעתי את עצמי ממנו וחזרתי עם חברה לביתי ה"חדש".
אנא, אלוהים, ברך אותי כי אני זקוקה לכוח מיידי.
יום רביעי, ה-8.9.65
יום הולדת שמונה-עשרה. יום גדול מאוד בחיי, וביום זה נמצאת אני רחוק מהבית בין אנשים שהכרתי רק לפני שבוע.
איה האנשים שחיו אתי 18 שנה כדי לחגוג אתי יום כה חשוב עבורי? יום רודף יום, וארבעה ימים כאן נראים כנצח. אתמול עייפה, היום רעננה, ומחר שוב יהיו תחושות שונות.
קיבלתי מכתב תשובה מרות, ודורון תיכף יגיע. אני מאושרת ושמחה ללמוד ולהפוך לאישיות משפיעה בדמות אחות מוסמכת.
יום רביעי ה-65 9 8
רות היקרה,
קיבלתי את מכתבך ומאוד שמחתי. זה קרה בדיוק כשקמתי משינה טובה ויצאתי לבקש מאחת הבנות שתשים לי את "הכף" על הראש, ואז מחלקת הדואר התורנית הושיטה לי מכתב ממך. טוב שענית מיד, כי גם ככה זה לוקח ארבעה ימים לקבל מכתב תשובה.
אצלי הכול בסדר.
ביום שני הייתי בחולון וביקרתי את פנינה פ', והיא התלוננה בלי סוף על המנהל החדש שנכנס לתיכון שלנו, ואיך הכול השתנה מאז עזבנו. בשבע דורון הגיע וטיילנו, ורק אז הרגשתי עד כמה התגעגעתי אליו. שוב... היה לנו קשה להיפרד, ולכן והוא ליווה אותי עד תל אביב ורק בשעה עשר הגעתי לבית הספר והלכתי לישון.
אתמול למדנו די קשה, ובהפסקת הצהריים מדדתי סינרי מדים כדי למסור אותם למתפרה. חבל, כי ככה לא יצא לי לנוח.
עשיתי שיעורים עד שמונה בערב לבד עם עצמי, כי לאה ואניטה נסעו לסרט. לפתע הרגשתי כאבי ראש חדים וטשטוש בעיניים ומאוד נבהלתי. כנראה שהגזמתי בכתיבה. כשחברותיי חזרו ישבנו ודיברנו, והלכנו לישון יחסית מוקדם – בעשר וחצי. היום קמתי רעננה. אני בת שמונה-עשרה ועבורי זה חג גדול. בערב דורון צריך לבוא ונחגוג ביחד.
יש לי המון רצון ללמוד ואני מאוד אוהבת את המדים שלי. אין לך מושג כמה סמכות הם מקנים לנו. אנשים בבית החולים שואלים אותנו שאלות ומתייחסים אלינו מאוד בכבוד בכל מקום.
היום הוזמנו למסיבה עם קצינים. הם אמורים לבוא לקחת אותנו מכאן ולהחזיר לבית הספר. החלטתי לא ללכת, כי דורון מאוד לא יאהב את זה ומאוד יקנא, אז למה לי? מפחיד, אבל מי כמוני יודעת שאפשר לסגת מאהבה בדיוק באותה צורה שנכנסים אליה.
לוסי
יום שישי, ה-10.9.65
מיום ליום שמחתי גוברת, ואני משוכנעת שבחרתי את המקצוע המתאים עבורי. אף פעם לא הייתי כל כך מאושרת לקום לקראת הלימודים.
המדים מקסימים ואני גאה. זו הרגשה שמימית, והיא תהיה עוד יותר מיוחדת כשאגמור את שלוש השנים ובטכס חגיגי אענוד סרט הסמכה מקטיפה שחורה על "הכף" – אז אזכה להתגשמות חלום.
דורון היה אצלי וטיילנו בשטח בית החולים. אולי לא המקום האידיאלי לציון יום הולדת, אבל כל זמן שאנו ביחד כל מקום טוב עבורי.
אני מתחילה לקלוט שבשנים הבאות המקום הזה יהיה ביתי, ועבודה עם חולים תהווה נתח משמעותי מחיי היומיום שלי.
חשוב היה לי לעשות חשבון בנפשי ביום המשמעותי של יום הולדת שמונה-עשרה ובפתיחת תקופה חדשה. הגאווה במדים הכחולים-לבנים שלי מאירה את פניי, ומזניקה את מצב רוחי לגובה.
אתמול בערב הוזמנו על ידי חיילים למסיבה ושם התחוללה מהפכה בנפשי: בחור יפה ומאוד חריף ניסה לקשור אתי שיחה והזמין אותי להמון ריקודים, ולפתע נבהלתי כי ראיתי שאני מסוגלת לשכוח בקלות את דורון... איך זה ייתכן, האם שונו אצלי ערכי האהבה? האם אני מסוגלת להתאהב כל כך בקלות?
לקראת סוף המסיבה נרגעתי, ולמרות הפצרותיו סירבתי באדיבות וחזרתי לפנימייה.
היום היה יום שגרתי של לימודים, כתיבה תמה וציונים גבוהים.
עוד מעט אסע הביתה ואפגש עם דורון.
יום ראשון, ה-12.9.65
שלשום בילינו במסיבה עם דורון, יחזקאל, צילה ועוד חברים, ואתמול יצאנו יחד לקיבוץ יפתח. שרנו במהלך הנסיעה וזה היה יום חלומי. יחזקאל ממש מאוהב בי ומחזר בכל הזדמנות, אבל לי אין כל עניין בכך. ברור, לא? אפילו כימיה למדתי עם דורון, שהתגלה כגאון בנושא.
קיבלתי ליום ההולדת מדורון ספרי הגות ושירה ולא היה גבול לשמחתי.
יום ראשון, ה-12.9.1965
לוסי, שלום!
קצת קשה לכתוב לך בעודי יודע שאפגשך בעוד יומיים או שתתקשרי עוד קודם טלפונית, ואז אוכל לספר לך מה שיש לי לומר.
אך בכל זאת, אין שיחה בטלפון ואין שיחה פנים מול פנים כדרך שיחה שבכתב. אף כי שיחה זו היא מונולוג בלבד, ואין באפשרותך להעיר את הערותייך ולענות לשאלותיי.
אתמול בערב חזרתי הביתה מיד אחרייך, ורק עברתי את מפתן פתח ביתי פגה עייפותי והייתה כלא הייתה. איני יודע איפה הצליחה להסתתר.
ישבתי ליד שולחן העבודה שלי ועסקתי בגזירת סרטי צילום, חשבתי לעצמי איך הגיבו הורייך כשחזרת מאוחר...
ביחס למתנה שקניתי לך, אני מקווה שהספקת לקרוא משהו ולהתרשם, הייתי רוצה שנשב יום אחד ונקרא שירים יחד.
מעניין אותי איך עזרו ההסברים שלי בכימיה, והאם הלימוד המשותף עזר לך בשאר המקצועות.
שעון מתקתק עוד חלקיק של זמן, שנייה, דקה, שמורות עיניי נעצמות וברפרופי מחשבותיי אני שומע את קולך מברכני בלאט: "לילה טוב".
דורון
יום ראשון, ה-12.9.1965
רות היקרה!
אני באמת מצטערת ואת בטח מתארת לך שזה כך. רציתי מאוד להיות איתך בסוף שבוע זה, ופתאום יחזקאל ודורון הודיעו לי שהם נוסעים לטיול.
רצו לנסוע לקיבוץ יפתח כדי להביא אוגר או משהו כזה וממש התחננו שאסע איתם גם. צילה הצטרפה אלינו כמובן, איך לא?
תאמיני לי, אם היה מקום נוסף הייתי לוקחת אותך אם היית רוצה. הטיול היה פנטסטי, לנסוע בג'יפ במהירות שיא ולשיר חזק ובהתלהבות היה חלום. חזרתי הביתה בשמונה בערב והייתי ממש "מתה". היום בבית הספר כמעט וקיבלתי חום מעיפות, אולם כעת, בשעה חמש, אני מרגישה מצוין ומאוד רגועה. רות, למה לא באת אלי היום?
אפילו אם הסיבה הייתה כעס יכולת לבוא, חיכיתי לך. הרי שתינו מבינות אחת את השנייה. אני שוב מדגישה – צר לי מאוד, רציתי להיות איתך ולנסוע ביחד לים, אך דורון...
עני לי מהר ותבואי מהר ככל האפשר. משעה ארבע עד הערב אני פנויה. בואי, רות, כי אנו מתראות כל כך מעט וזה חבל.
קיבלתי מדורון מתנה ומאוד שמחתי.
שלך בידידות,
לוסי
יום ראשון, ה-19.9.65
רות היקרה!
לא מזמן התראינו אבל אספר לך כמה דברים חשובים:
אתמול לאחר שנפרדתי ממך ביקרה אצלי מרסל וסיפרה לי על החבר החדש שלה, שלפי דעתי הוא בסדר גמור ובחור די רציני (לפחות כך הוא נראה לי). היא באמת מאושרת ואני שמחה על כך.
בשמונה בערב בא דורון והראיתי לו את התמונה שלו המונחת דרך קבע על שידה בחדרי. הוא חייך במבוכה ולא דיבר הרבה, אבל ראיתי שזה קסם לו. אני מאושרת שעשיתי לה מסגרת והבאתי לפה, כי אפילו ברגע זה הוא מסתכל עלי מתוך התמונה ומחייך. וכך, בכל רגע שאחפוץ אני יכולה לראותו.
את ודאי נדהמת – מה פתאום אני כה מאושרת וכותבת עליו ככה, אבל אני מרגישה שאתמול בערב כשנפרדנו התאהבתי בו מחדש, ופשוט צר לי לא לראותו כל השבוע.
רות, אל תחשבי שאני לא חושבת עלייך. אני יודעת שלך קשה שבעתיים מפני שאין לך מישהו אותו תוכלי לאהוב, ואהבה היא מאוד חשובה ולנערה בפנימייה חשובה שבעתיים.
אני בטוחה לחלוטין שגם את תסתדרי, ועוד יהיו ימים בהם תהיי מאוד מאושרת. אל תצחקי! כרגע אני מאוד רגשנית וכותבת את מחשבותיי בדיוק כאילו מדברות אנו. קשה לי מאוד להגיע אלייך, אולם בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אבוא.
עכשיו שורה עלי המוזה ואני מתכוונת לכתוב לתמירה מירושלים. יש לך ד"ש ממנה וגם משושנה מחולון.
בשעה שש אחכה ליד הטלפון, תתקשרי אלי.
תליתי את תמונתך לצד תמונתו של דורון, ומדי פעם אני מציצה בך...
שלך בידידות,
לוסי.
יום שני, ה-20.9.65
שלום דורון,
הנה, פעם ראשונה שאתה תקבל ממני מכתב, ומקווה אני שימצא חן בעיניך. יושבת אני בדשא מול הבית שלנו בפנימייה, לידי טרנזיסטור ונוני החתול משתזף בשמש. השעה עשר בבוקר ואני בסביבה אידיאלית לכתיבת מכתב לחבר אהוב. אתמול למדתי כמעט כל היום, ובערב הייתי עייפה עד מוות ונרדמתי מיד. היום בבוקר קרה לי דבר מוזר: התלבשתי בחדר ופתאום הרמתי את הראש וראיתי אותך מחייך מתוך התמונה. התביישתי במערומיי. זה היה לשנייה ואז צחקתי נורא...
היום כמעט לא למדנו, בינתיים רק סיעוד ואז מיקרו-ביולוגיה ואחר הצהריים רק כימיה, כך שהיום ממש נחמד.
אולי אלך לסרט או שאטלפן אליך. כבר תדע יותר מאוחר.
ההרגשה שלי אחרי מיקרו-ביולוגיה שאוכל להיות רופאה..כי אני מלאה בידע.
דורון, ביום שבת נהניתי מהפגישה שלנו במיוחד, לכן אתמול הייתי ממש מאושרת דבר שהשפיע על הלימודים שלי – היה לי חשק לעשות הכול. זהו, אין לי עוד מה לספר, אבל רציתי שתקבל ממני פעם מכתב, סתם כך.
להתראות,
חברתך לוסי
יום שלישי, ה-21.9.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 20 - עד עמוד 204 סופרת
חברתך לוסי
יום שלישי, ה-21.9.65
אני פשוט שלמה ולא חסר לי שום דבר, וכל מי שמכיר אותי או קרא אי- פעם את כתביי יודע שלא תמיד זה היה כך.
אני מרגישה שעליתי על דרך נכונה, ואני צועדת בה זקופה לקראת המטרה של חיי. אומנם אני בין זרים שהכרתי רק לפני שבועיים, ובכל זאת העניינים מתקתקים. בשעת מצוקה אני נוסעת הביתה, והבית מקבל צביון יקר. לפעמים דורון מגיע או רות, לכן אני מרגישה שכאן זה הבסיס והם תוספת חשובה שאי-אפשר להתקיים בלעדיה. אני מביטה בתמונה של דורון ונזכרת בשמחה שאי-שם בעירי האהובה ישנו חבר אהוב שחושב עלי ואוהב אותי. לצדו תליתי ציור שרות ציירה עבורי, כך שהקיר שלי מהווה תמיכה טובה. כמובן גם ציורים של אחותי תלויים. חג ראש השנה בפתח, ובחינה גדולה במיקרו-ביולוגיה עדיין לפניי. אני רוצה להצליח.
יום רביעי, ה-22.9.65
אתמול חזיתי בחזיון הכי נפלא עלי האדמות – לידה. ברגע ראשון נלחצתי. ראיתי זוג רגליים ובאמצע כתם דם, הצבע האדום סנוור אותי לשנייה ואז נפקחו עיניי לראות יצור שמימי, מעט כחלחל, זערורי, ללא רוח חיים. קילו ושלוש מאות גרם של אדם חדש. היולדת לחשה בקול שאגה: "למה הוא לא בוכה?" המסכנה ידעה מה פירושו של ילד לא בוכה.
הרופא יצא לחדר הסמוך להחיות את הנולד, ואני התקרבתי אלי היולדת שהייתה חיוורת כמו סיד, עיניה קרועות לרווחה וחריצים עמוקים לאורך פניה הביעו ייאוש עמוק. הבטתי בה ונשאתי תפילה עבור הוולד החדש. ולפתע התפילה נענתה והפה הקטן נפתח וסינן קול דק. האף רטט, נשימה קטנה בקעה, והנשימה שלי השתחררה ונרגעה. רק אז הבחנתי בתינוק אמיתי חמוד אנושי, אשר מרגע זה התחיל את חייו ואת ההתמודדות לשרוד. פניתי ליולדת ללא אומר, והיא לחצה את ידי ומלמלה חרישית: "עשית עבודה של מלאך... אחות!"
ניגבתי את דמעות המאמץ שלה והיא נרדמה.
אומר בסיפוק: עמדתי במאמץ, לא נרתעתי אלא צמחתי, נעשיתי עייפה ומאושרת מאוד. אתמול הכפלתי את אהבתי למקצוע.
בערב יצאתי עם דורון לשפת הים ונשמנו אהבה מלוחה. הידיעה כמה אני יקרה לו לעתים כל כך מפחידה... ונשיקותיו נוגעות בכל גופי.
יום רביעי, ה-29.9.65
שבוע מאז כתבתי, והמון מאורעות זרמו בחיי כמו המים המתוקים הזורמים בירדן, למרות שכרגע אני מרגישה רע כאילו אכלתי רעל מריר...
ולמה?
אתמול דורון ואני ישבנו בחצר של בית החולים בספסל הקבוע שלנו ושוחחנו בינינו על עניינים שונים ומשונים. בין השאר שאלתי אותו איך אהיה בטוחה שאני אוהבת אותו. הוא ענה שאי-אפשר לדעת מפני שאנו מתראים כמעט כל יום ונמצאים בקשר תמידי, לכן אין מקום לגעגועים. ואז שאל אותי במפתיע: "האם חשבת פעם אם את מוכנה להתחתן אתי?" נדהמתי... עניתי שמעולם לא חשבתי על כך, דבר שהיה שקר, והוא ענה שהוא דווקא חשב על כך והחליט שבטווח הארוך הוא מוכן לכך.
מאוד ייתכן שכל הזוגות מדברים על נושאים אלו ורק אנחנו מאוד תמימים כי אין לנו ניסיון. לכן נבהלתי כל כך מההכרזה שלו.
קמתי היום עם הרגשה רעה, מה עוד שהיום היה לנו מבחן באנטומיה
מחר מבחן בכימיה ואני מרגישה שאני לא יודעת שום דבר למרות שלמדתי כל היום. אני מוטרדת מהשאלה...
שחררתי מעט את רגשותיי בכתיבת שיר הנקרא "ספק באופק".
כמה הייתי נותנת כדי לדעת מה בדיוק אני מרגישה כלפיו? כמה הייתי רוצה להיות ברורה לעצמי!!
מחר דורון ורות יטלפנו אלי ואני מחכה לשיחה. רות כה רחוקה וצר לי במיוחד ברגעי מצוקה, אבל יודעת אני כי חברות טובות נישאר תמיד.
יום ראשון, ה-10.10.65
אני כל כך מאושרת. כל סנטימטר בגופי מלא עדנה ואושר אין סופי. אני מודה לאלוהים כל יום שפגשתי את דורון ואני יודעת שעצם אישיותו נוסכת בי הרגשה טובה ועמוקה. הוא אדם יקר שנותן לי הרגשה שמימית, תמיד ובכל דבר מתחשב בי.
שוב איני מתייסרת וכותבת שירים בטרוף, אלא לומדת במרץ.
ערב חג סוכות ואני נמצאת בבית. נעים לי מאוד להיות בחברת אנשים אהובים.
אתמול במסיבה רקדנו, והרגשתי שזה נפלא להיות צמודה ללוח לבו ולחוש את נשמתו הזכה. הייתה בי הרגשת שכרון ורציתי שהערב לא ייגמר לנצח.
צחקתי המון וריחפתי באוויר כמו נוצה קלה. רקדתי גם עם בחורים אחרים, כמו: יחזקאל שבתאי, נוח ודודו, והייתי כמו שושנה בנשף. עם נוח התוכחתי פחות, ולשאלתו אם יש בבית ספרי חברה בשבילו עניתי שייתכן מאוד שהוא לא ממש ימצא חן בעיני אף אחת... אבל לפי מבט עיניו הדבר אפילו לא עלה בדעתו, והוא פשוט צחק בפניי צחוק מתגרה!
ברגע מסוים נעשיתי שחצנית וגאה... האם זה רע כל כך?
אבל בהיותי לרגע לבד עם עצמי, בדמדומי האור המסנוור של הערב, חשתי עייפה ונבוכה ואז אחזו בי פחד וחששות – מה יהיה אם אושרי ייגמר ושוב אהיה בודדה? מהר מאוד גירשתי את ההרגשה, הרי מה יותר נפלא מלהיות צעירה בת שמונה-עשרה!
מיכאל נשכח וטוב שכך, ורק כעת אני יכולה לראות עד כמה אהבתי אליו הייתה חסרה – הרי בכלל לא הכרתי אותו לעומק, ולמעשה הייתי מאוהבת באידיאל ולא באדם אמיתי. כיום אני מאוהבת באדם אמיתי אידיאלי!
אהבתי לדורון היא עניין רציני מאוד, ועדיין אני תוהה אם זאת האהבה שמדברים עליה.
רות מקבלת סמל בוגרים, ואני מאחלת לה הצלחה יחד עם כל חבריי בתנועה מאותם הימים. דורון ואני הוזמנו לטכס ונהנינו מאוד.
חשוב לי לשמור על קשרים.
יום שני, ה-11.10.65
לוסי יקרה,
מים שטפו את גופי בקילוח עז וזוהמת היום ממני סרה, לבנים נקיים לבשתי והרגשה טהורה אפפה את כולי. וכך הייתי רוצה להרגיש את עצמי תמיד, אך כמובן שזו ציפיית שווא. דף חלק השתרע לפניי לבן ונקי כאילו חרד לבל יכתימוהו, אך מה רב פלאי בראותי את דמותך נשקפת אלי חלומית ובלתי מושגת, כולך בתוך דף לבן זה וכאילו מהווה היא לך מסגרת.
מדבר אני אלייך פנים אל פנים, ועינייך נשואות אלי במבט שקט ובוטח הנוסך בי עוז להמשיך ולצלול במצולות הדמיון.
השעון המונח לפניי מתקתק וחורק בצליל מתכתי מציאותי למדי, והרהור של חלקיק שנייה מעלה במחשבתי שמא מזכיר תקתוק זה את פעימות הלב...
היום פסעתי ברחובות תל אביב, מביט סביבי ומביט פנימה לתוך נפשי. שמתי לב שעוטף אני את נפשי במין חומה נסתרת לבל תיפגע מדברים שרואה אני ושומע. אתי הלכה בת אחותי, נעמי, נערה בגילך שקשר דם וקשר נפשי עמוק בינינו, אך רציתי מאוד שאת תהיי לצדי... ומאוד רציתי לדעת אם גם את היית שמה לב לאותן התרשמויות.
התפללתי לחוויות עשירות יותר עם הנפש אליה נקשרתי, שיהיו מלווות באותו רגש עמוק ונעלם – אהבה...
ואולי עלי לסיים, שמא יאבדו הדברים את ערכם אם תתרבינה המילים.
מיטתי עטופה בסדין צחור ועליה שמיכה חמימה מצפה לגופי, שיבוא וישכון בתוכה ויפרוק את מטען העייפות שצבר במשך יום גדוש זה.
אוהב,
דורון
יום שישי, ה-15.10.65
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". השיר מזמר ברדיו ואני באווירה המוכרת של חולון האהובה. זה עתה התעוררתי ועדיין אני רגועה ומעט מנומנמת.
היום קיבלתי מדורון מכתב מאוד יוצא דופן מאוד. בתחילה אפילו צחקתי כי היה בו המון פיוט, אבל אחרי יום יומיים אני מבינה שכזה הוא דורון וככה הוא כותב. רוך ואהבה זרמו מכל שורה, וכנראה אינני מעריכה אותו מספיק. ייתכן שכל כך טוב לי שאני מחפשת צער ורוגז בנרות.
איזה מין אופי מזופת יש לי?
יש לי חבר, יש לי בית ספר שאהוב עלי ביותר, ובכל זאת מבעד לחיוכים והמסכות מבצבץ מתוכי צער על זיכרון ימים עברו. על כי שוב אינני רואה את רות מדי יום, ולא את הוריי ואחותי שמעריצה אותי וכנראה זקוקה לי עדיין. כל אלה היו עד לא מזמן במקום הראשון ועכשיו עברו למקום השני וצר לי מאוד. לכן בעמדי בתחנת האוטובוס לכיוון הבית או לכיוון הפנימייה אני מרגישה כמה סמלי בעיניי הטלטול המתחלף מעולם ישן לעולם חדש.
קשה לי לעמוד בכך בתדירות גדולה. אם אני בבית טוב לי ולבי דופק בחוזקה, ואם אני במדים בבית הספר אני מוקפת הערכה רבה.
מחלוני אני רואה את הבניין של "קוגל" שהיה פעם התיכון שלי ובו חייתי, האם ייתכן שאני היחידה שמתרגשת בקלות ורואה סמל בכל מעשה שלי? והנה כבר דמדומים ועדיין כל כך מוקדם, רק חמש וחצי אחר הצהריים,
ושואלת את עצמי – למי מצלצלים הצלצולים עכשיו?
יום שבת, ה-23.10.65
ביום חמישי רבתי עם דורון ונעשה לי עצוב. יכול להיות שנערה אחרת לא הייתה חושבת כך, אבל אני מאוד נפגעתי וכעסתי. הכול בגלל שדורון העדיף ללכת עם נוח לסרט "האספן" במקום לבוא אלי כדי שנארגן שידוך לנוח עם בת כיתתי, חבל. אני לא צריכה לקחת דברים רבים מדי ללב!
הלכתי לישון מוקדם כדי להיות רעננה לשיעור של המנהלת שמרדימה אותנו...
אתמול היינו "במן היסוד" במסיבה ולא נהניתי, למרות שדורון היה מאושר לראותני ואף אני השתוקקתי להיות חבוקה בזרועותיו. אבל מסביבי הכול לא היה כאתמול שלשום, כי לפתע לא הייתי במרכז המסיבה, אחרי שציונה וגיטה נכנסו. לא עברה דקה ויחזקאל ביקש להכיר את גיטה היפה, נעלבתי... למרות שיחזקאל ממש לא מעניין אותי. בכלל, בזמן האחרון אני מאוד כעסנית, לכן החלטתי ללכת לבד הביתה כי לא הסתדרתי עם הכעס ורבתי עם דורון. היה מאוד מוזר ללכת לבד ברחובות של יום שישי. באמצע הדרך הוא השיג אותי וביקש סליחה, נשכח...
היום אחרי שהשלמנו הלכנו רות, דורון, אני ודודו לגן הבוטני ב"מקווה ישראל", הצטלמנו והיה נהדר. הייתה לי שיחה רצינית עם רות, והיא סיפרה לי על אהבה חדשה בחייה. כמו שאני מכירה אותה כנראה שזה רציני.
היום בערב היינו בהצגה "כנר על הגג" וחזרנו רטובים מהגשם.
אני מאוהבת...
יום ראשון, ה-24.10.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 20 - עד עמוד 207 סופרת
אני מאוהבת...
יום ראשון, ה-24.10.65
דורון היקר!
רק אמש ראיתיך כה קרוב אלי, רק אמש החזקת אותי בזרועותיך והרגשתי כל כך טוב ונפלא. רק אמש הייתי בבית, בעולמי הישן והמוכר. זה היה רק לפני מספר שעות, ועתה אני רחוקה ונמצאת במקום זר, בעולם חדש ומסתורי. יודעת אני שעולם זה יהיה עבורי בית חדש, ואני מקווה שיהיה זה בית מתוק.
הרגע הקשה ביותר בשבילי זה לא שם או פה אלא בתחנת האוטובוס, המקום שמקשר בין שניהם וגורם לי תחושה רעה, לכן אני שונאת נסיעות. דורון, רציתי לספר לך שבמוצאי שבת נהניתי באופן לא רגיל, ואני בטוחה שאזכור אותו לאורך ימים. אף פעם לא נהניתי כל כך מהנשיקות שלך, ואף פעם לא הרגשתי עצמי כל כך טוב בזרועותיך.
אני חושבת, דורון, שאני מאוד אוהבת אותך... אולם לעתים אני לא בטוחה וזה עבורי נורא. אני מקווה שהרגשות האלה יחלפו במהרה. ובקשר לריב שלנו משלשום – אני באמת מצטערת מפני שאני יודעת שבי האשמה, תמיד אני מתנהגת ככה ואין לי שום תקנה. אני באמת מבטיחה שאנסה להתגבר על עצמי, אתה יודע שזה מאוד קשה לי. אתמול מבחינתי היה יום מושלם, מפני שכפי שאמרתי לך רות היא חלק מחיי ואני מוכרחה לראותה ולדבר איתה לעתים ביחידות. לכן גם התנהגתי ככה... אתה מוכרח להבין אותי ולהאמין בי! לפעמים נדמה לי שאתה לא מאמין לי וצר לי על כך, ואז אני מאוד מתרגזת.
אנא, דורון, נסה לא להטיל ספק בדברי, מפני שכשאתה חוקר את רות אתה קובע שאני משקרת, וזה הכי פוגע בי...
היום למדנו רק שעתיים סיעוד ופסיכולוגיה, ועכשיו יש מנוחה עד שתיים ואחרי זה אנטומיה, פיזיולוגיה והרצאה על חשיבות ההסתדרות.
בערב כנראה אלך לסרט בבית החולים ומחר אני מקווה לראותך. יש רגעים שאני מוכרחה לראותך ואתה לא כאן, אבל מובן לי שלא אוכל לראותך בכל הרגעים שבחיי.
כל הכבוד לי שכתבתי לך מכתב. לאה ואניטה גאות בי...
אני שולחת לך נשיקות, בעיקר בעיניים.
תמסור דרישת שלום ליחזקאל דודו וצילה.
"...אצא לי השוקה... תרנגול... קטן אקנה לי..."
חה חה חה
לוסי המאוהבת
יום ראשון, ה-24.10.65
רות היקרה!
רק אמש ראיתיך וכבר היום מתחשק לי לכתוב לך מכתב.
רות, חבל לי שאנו מתראות לעתים רחוקות כל כך!
עבורי זה קשה, אבל כמובן שאין לנו ברירה ולכן עלינו לנצל את פגישותינו כמיטב יכולתנו.
אתמול ממש שמחתי לראותך והיה לי כמובן מה לספר לך, חבל רק שדורון היה אתנו. כמובן ששמחתי לראותו, אולם במקרה זה טוב היה לנו להיות לבד. התווכחתי עם דורון שאמר שלא התנהגתי כלפיו יפה בחברתך ולכן הוא נעלב, אבל לבסוף התנצלתי והוא סלח לי. אני באמת איומה... מקווה אני שהבראת ואת מרגישה יותר טוב. יש לך אופי חזק שאותו אני מאוד מעריצה. שוחחתי אתמול עם דורון ואמרתי לו שאם הייתי במקומך (בלי חבר במקום זר וחברה טובה כה רחוקה), הייתי נשברת לגמרי, ואת ממש גיבורה. אני בטוחה שגם לך ממש לא טוב ויש לך הרגשה רעה, אולם תפילתי היא שיהיה לך טוב ואני יודעת שכך יהיה.
ואולי ייצא משהו טוב מהאהבה החדשה שלך... אני מקווה שנהנית להיות יחד ב"מקווה ישראל".
היום למדנו פסיכולוגיה, מעניין מאוד.
מה נשמע עם הבנות שאיתך בחדר? את ממעטת בדיבור על כך. כרגע לאה כותבת לחבר שלה ואניטה מתלבשת. עוד רגע נשב ונלמד מיקרו -ביולוגיה ובערב נלך לסרט שמוקרן בבית החולים.
מחר באים אלי דורון וציונה וגם מרסל עם החבר הרציני שלה.
רות, זכרי שאני החברה הכי טובה שלך, אז בכל רגע שאת יכולה תבואי אלי, אני תמיד רוצה לראותך... אל תתעצלי.
בזה אסיים. השמש מלטפת אותי ואני מתפנקת כמו חתול נוני.
אם הייתי בטוחה שיש לי חופש במערכת מעשר עד שתיים, ודאי שהייתי מבקשת ממך לבוא, אבל אני "זלמן" (כינוי למבולבלת) ושכחתי להסתכל. חשוב מאוד:
דורון מאוד מחבב אותך!
בידידות,
לוסי
יום ראשון, ה-24.10.65
שוכבת במיטה מלאה בזיכרון נפלא.
כבר כתבתי מכתבים לדורון ורות, כך ששפכתי את לבי וכרגע קשה לי לכתוב שוב. אתמול בערב לפני ההצגה של "כנר על הגג" הצעתי לדורון ללכת לטייל בשניים. ישבנו ושוחחנו עד שעה שמונה, ורציתי להיכנס ולראות מה שלום חברינו במועדון "מן היסוד". נכנסנו לרגע, ואיזו קבלת פנים קיבלתי... דורון נתקף קנאה ורצה ללכת. הבנתי אותו. בערב אחרי ההצגה בהיפרדו ממני הוא לחש לי: "כל העולם ילך לאבדון, רק אני ואת נשאר", והוסיף: "אנא, לוסי, אל תעזביני לעולם". זה היה הערב היפה ביותר בחיי ונשיקותיו נפלו עלי כסוכריות שוקולד מתוקות וטובות.הבטתי בעיניו בחושך וראיתי בהן תקווה גדולה, באתי במבוכה ודמעה ירדה. ראיתי עתיד ולא ידעתי איך להסביר לו ומה לענות, שתקתי. יותר מאוחר כתבתי שיר .
יום שלישי, ה-26.10.65
לוסי היקרה,
אמש כשחזרתי מביקורי אצלך קרה לי דבר מוזר: עמדתי באוטובוס לחולון חושב על הערב היפה שהיה לנו, ולפתע שמעתי משהוא מוכר מאוד, צליל שמאוד דיבר אלי: שריקה של השיר "אצא לי השוקה"!
חיפשתי מסביב, אולי האדם הזה מוכר לי ויודע על מה מדבר השיר, וכשמצאתיו מוזר היה לי שלא הכרתי את הבחור. ויותר מזה – הוא נעלם לפתע פתאום. אכן, זו הייתה הפתעה כאילו שמישהו תכנן וסידר הכול, כמו שאת אומרת על אלוהים שלך...
נסעתי במונית וישבתי ליד הנהג בודד עם עצמי, הבטתי בדרך המוארת על ידי שורת הפנסים שנמשכה עד האופק כעין שביל זוהר של ירחים המוביל לשמים. שם כנראה שוכנת ממלכת האהבה... ובקצה השביל ראיתי עיניים דומעות מביטות בי ובשפתי חן לוחשות, אומרות מילים כה יקרות.
ישנתי הלילה שינה עמוקה ושקטה ללא כל חלומות, וקמתי רענן לעבודת יומי. אומר לך בכנות: היום ביצעתי עבודה רבה ויעילה במינימום של זמן, הרגשתי שגם הדגים אוהבים אותי ואת מזונם אכלו בתיאבון גדול.
היום יורד גשם ורוח עזה וקרה נושבת, ממש יום חורף טיפוסי. ביום כזה ממש יש חשק לעשות הכול, ואני מקווה שזה ייתן לך חשק ללמוד.
אוהב,
דורון
יום שלישי, ה-26.10.65
דורון היקר!
בחוץ מעונן וייתכן וירד גשם, אבל לי זה לא משנה כי כרגע אני נמצאת במחשבות עליך ומה נעים להיות אתך כשבחוץ יורד גשם.
אתמול היה לנו ערב מושלם, ובשובי כתבתי שיר שנקרא "עיניו העמוקות". כמובן שהשיר נכתב עליך, ובהשפעתך.
אמש, כשעמדנו בחוץ והקור חדר לגופי גלים גלים, צר היה לי שאינך יכול לקחתני בזרועותיך. אולם ברגע מסוים בהביטי לתוך עיניך הבנתי המון והרגשתי הרגשה שלא כל אחד זוכה לה... ראיתי את עתידך והוא השתרע לפניי כדרך ארוכה וקשה, חשתי וידעתי שלא קלים יהיו חייך, מפני שהנך כה רגיש ומאמין באלוהים.
חשבתי: הנה עומד לפניי בחור צעיר שעיניו מאירות ויפות. בחור זה כרגע מאושר, אולם מה ילד יום עבורו? ואז נשאתי תפילה רכה ואת דמעותיי צירפתי בעדינות. וכך בקשתי מאלוהיי: שישמור עליך למעני. ואני מבטיחה לך, יקירי, שתפילתי תתקבל, הרי לא ייתכן אחרת!
את התמונה הזו אזכור לאורך ימים, צילמתי אותה בלבי. האם התקבלה תפילתי?
אעתיק לך את השיר, אולי הוא לא הכי יפה ומושלם אבל זה מה שהרגשתי... מעולם לא הקדשתי שיר לאדם ושלחתי אליו, שמור עליו...
אמש חלף ואף פעם לא יחזור היום של אתמול על עצמו, אולם שירי יישאר ויזכיר לי ולך משהו שאדם זר לא יבין.
חבל שחיינו כה קצרים, ולדעתי הפתגם הזה לא נכון וכך הוא אומר: "אנו משתוקקים לחיי נצח, ואין אנו יודעים מה לעשות בחיינו הקצרים". יש לי כל כך הרבה מה לעשות, ואני חסרה בזמן וחסה על כל רגע שחולף. בפרט רגע איתך...
לוסי האוהבת
יום חמישי, ה-28.10.65
לוסי היקרה,
יושב אני פה מוקף עולם שלם, חי ומתנועע – דגים. איני בודד כאן אך בכל זאת: חומת דממה מפרידה בינינו ורק המזון מקשר, אני הוא המתעניין בהם אך הם לא בי. ביני ובינך קיים קשר הדדי, ושנינו מעוניינים זה בזו.
מכתבך מאוד יפה וגילם בתוכו עושר נפשי רב ועמוק, אשר קשה לגלותו מהתרשמות חיצונית בך.
השיר – אינני יודע אם אני זכאי לו, אך אם שימשתי גורם בכתיבתו, הרי זה מוכיח לי את הרגשות העמוקים שאת רוחשת לי בתוכך.
גם כוחי בכתב גדול יותר, ואולי האומץ רב יותר לבטא רגשות כשכותבים... שלשום הלכתי לבקר חבר מהצבא אשר עלה לארץ מרוסיה, ממש כמוך... הוא הגיע לכאן ב-1958 וגם התגורר זמן מסוים בפולין. יש לו ספרייה גדולה ברוסית וזה אולי יעניין אותך.
אוהב,
דורון
יום ראשון, ה-31.10.65
דורון היקר,
לפני שעה נבחנתי ונרגעתי, וכרגע אני מרגישה יותר טוב...
כל הלילה חלמתי עליך, והיום חשבתי עליך. אני חושבת שבאמת התאהבתי, והדבר מתחיל למצוא חן בעיניי... אף על פי שזה די מפחיד.
אתמול היה יום נפלא, ואני לא יודעת איך אני יכולה להודות לך על כך. אני חושבת שלא רק שאתה חבר טוב ואוהב, אלא בכלל בחור יקר.
אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, כי הרי הלימודים שלי דורשים ממני הרבה כוח נפשי כדי לספוג מראות קשים ולהתגבר עליהם.
תמיד ברגע הכי קשה אני קוראת לך ואתה מגיע ותומך בי. תאר לך, כשאיחרת לבוא אתמול העירה אמי בפליאה: "מה, דורון לא יבוא היום?"
תאר לך שלה זה נראה מוזר... עברנו שלב...
שלך,
לוסי
יום שני, ה-1.11.65
הקשר ביני ובין דורון מאוד יפה ועז.רצוני להעניק לו הרבה אושר לאור מצפוני ועקרונותיי, אבל אף פעם לא מתוך איבוד חושים.
לא ארצה אהבה משכרת ותובענית, אהבה שתבלע אותי. מזה היה לי מספיק. לכן עלי לאהוב במתינות ובהתמדה, כשהתנאי הוא שדורון יאהב אותי ללא תנאים... רק כך נשרוד. מה הגורל מזמן לנו?
הרבה מים זרמו בירקון מאז הכרתי אותו, ואני מרגישה יותר בטוחה ומתנהגת ביתר חופשיות בחברת בנים. ובכלל, כל ההרגשה הכללית שלי השתנתה. הרבה בזכות דורון, כי הוא עוטף אותי בהמון אהבה וזה משמעותי מאוד ומשנה את כל התמונה. זוהי אהבה בוגרת ומלאה והכי חשוב – הדדית.
אינני יודעת מה הייתי עושה בבית הספר לאחיות ללא תמיכתו, כי המקום טעון משברים אין ספור. הצורך שלי בכתיבה שונה: יותר יציבה ובוגרת אחרי שפיתחתי חוסן נפשי חזק.
ברור כבר מעל לכל ספק שאני נכנסת לעולם המבוגרים... עולם שנקרא "אמיתי". מוקפת אני בדרישות גבוהות של לימודים, ויש עלי אחריות זוגית.
התאהבתי בחוכמתה של התבונה! הייתכן שלמדתי שיעור?
הייתכן והמכתבים של לוסיאנה עושים עבורי עבודה כה טובה? למילים שלה צליל כמו של שעון השכמה:
"מבינה אני היטב כי הכול הוא חלק ממסע מרתק, ולא נכון עבורי לרדת בתחנה הקרובה ובוודאי לא בתחנה הלא נכונה. מעדתי חזק אבל עז רצוני להיות שוב החברה הכי טובה של עצמי.
מתפללת אני לאלוהים להיות חזקה וממוקדת, בטוחה מאוד בזהותי, בהירה במחשבותיי, כמו הנסיכה של אבא אשר גדלה במינכן... רוצה לצאת מגבולות עצמי ולהרחיב את דמיוני בצורה החיובית ביותר".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 21 - עד עמוד 211 סופרת
פרק 21
נסיכה
2.1.1820, יום ראשון
שוהה אני בעיר ילדותי, מינכן הנוסטלגית. העיר עטופה לבן, ואווירת החג מחבקת אותי בזרועות פתוחות. הבית נפתח לקראתי והמשרתים עמדו ובכו בבואי. מיס נינט, סוכנת הבית הראשית, לחשה בשקט: "אנו שמחים כל כך שיכולת להגיע". כמה נעים לראות את הבית פתוח לרווחה מחדש. מודעת אני לביקורת הרצינית אשר רחשה סביבי, אך אין בי כל חרטה על החלטתי. אני מאמינה שהאנשים, אף הקרובים והאוהבים שביניהם, לא יכולים לשפוט אותי אלא אם הם חשים כמוני ונמצאים בספר החיים הזהה לשלי. מי שלא חווה את מצבי ולא הרגיש את מה שעברתי, אינו יכול להבין או לחרוץ משפט.
כל אשר התרחש ביום בו ילדתי את יוליינה, הביא בתוכי לתחושה של אהבה גדולה לילדתי. נראה כי רק העתיד אשר יבוא לקראתי יחרוץ את הדין – האם יום לידתה אכן היה המאושר בחיי או לא.
מעתה והלאה אינני רוצה להרוס את חיי, למרות הסוד הגדול הטמון בהם. אינני חושבת שתחושות של חרטה או הפניית שאלות תמיהה אינסופיות לאלוהים ישנו את לידת בתי, שבזמן אחר – זמן מתאים יותר – אמורה הייתה להיות החוויה הגדולה של חיי! נכון לעכשיו חיי החברה שלי נראים כהרוסים, אבל לחיות בתסכול כאילו חיי נגזלו ממני ולהישאר בבועה לא נחוץ לי.
מתגעגעת אני לעברי נטול הדאגות, אך נחושה אני להזיז את מחוגי השעון המסובך והכבד קדימה.
נעימים לי הדברים הפשוטים, כמו: ההרגשה המפנקת אשר עטפה אותי כשהעלו לי את ארוחת הערב לחדרי.
האם הבית הוא בכל מקום בו אני נמצאת?
4.1.1820, יום שלישי
ההחלטות לצאת למסע בעקבות ההיריון והלידה לסנט פטרסבורג והשהיה שם, היו עבורי החלטות גדולות ומעשה גדוש רגשות.
בדרכי חזרה הביתה ללונדון, הגעתי לכאן כדי לנוח בחברת בנות משפחה וחברות ילדות. והנה אני כאן בגרמניה, ביקור במולדת הישנה רק כדי ליהנות ולשנות את מצב רוחי, ואכן כאן יכולה אני להוציא את עצמי מהדכדוך בו אני שרויה. אני מאוד אוהבת את האווירה במינכן. זו העיר בה גדלתי ובה ביליתי את החלק הגדול והנעים של חיי. כל רחוב וסמטא פה יפים בעיניי. הבתים מעוצבים בסגנון מהודר ונראים לי כמזמינים ומנחמים, ולכן מעלים בתוכי זיכרונות של ביטחון שמרחיק מכל סכנה. כיום חשובה לי ההרגשה להימצא מחדש במקום בו חשה אני חזקה ובטוחה בעצמי, ואין מתאים לכך מבית ילדותי.
9.1.1820, יום ראשון
איגרת הונחה על שולחני הבוקר, ובה צוין כי הדוכס הצעיר אמיליו פון זיך רוצה עד מאוד להביע את עצמו ולהתבטא בנוחות בפניי, ועל כן מבקש הוא רשות להגיע לביקור היום בשעת תה המנחה.
אין בי כל רגש הדומה לזעם, כי מודעת אני לשפע המאבקים העוברים עליו בהתחשב באופיו הקפדני. היכולת לקבלני כאישה אחרת, אשר יצאה קמעה כנגד המוסכמות החברתיות, קשה עד מאוד עבורו.
אנסה להיות רגועה ולהקשיב לכל מילה בעלת משמעות אשר ברצונו לומר לי, כי אינני שוכחת את חיבתו הגדולה אלי.
אינני נגד המסורת ולא נגד החברה בה אני חיה, ויודעת אני בבירור איך להגיב למילים הנאמרות בנוכחותי או לרמזים המתארים מצבים דומים כשלי. קל לי יותר כי יש לי עצמאות כספית, והיא משמשת לי מגן מבורך. היותי בת למשפחה מיוחסת מהווה עבורי חוצץ ומגן חזק ביני ובין אסון חברתי, אשר יכול היה להיות בלתי הפיך.
אמיליו הוא ג'נטלמן מושלם, אך אני יודעת שאין עלי לבטוח בגילויי רגשות חיבה ממנו.
הוא הגיע לפגישה שופע חיוכים, ולא ראיתי סיבה להרגיש מבוכה או לחוש התרגשות יתר. הוא הראה באופן מעשי כי הידידות בינינו יציבה ובטוחה עד מאוד.
בעת הפרידה התרכך אמיליו עד מאוד ופנה אלי: "מיס לוסיאנה היקרה, עונג היה עבורי לבקרך ולראות במו עיניי כי שלומך משביע רצון , צר לי על שעסוק הייתי ולא הופעתי בנשף יום הולדתך, אך מעולם אינני שוכח את חיבתי ואת רחשי הידידות העמוקים אותם אני שומר עבורך".
16.1.1820, יום ראשון
אני נרגשת: פיניתי את רגשותיי והגיע זמני לחזור הביתה ולעשות את המקובל עלי. הצורך שלי בהכרה חברתית נאותה הוא מן הידועים מאז ומתמיד, אך אין בהרגשה זו לשלול את כמיהתי הגדולה להיות סופרת רצינית כדי לתת לעצמי הזדמנות לתאר את החיים בהומור מיוחד ובאהבה גדולה.
כיום, בהתקרבי לשנתי העשרים, הצורך שלי בהזמנות לנשפים החשובים הופך לחובה נחוצה, לכן אופן הסגנון בו אכנס לחצרו של המלך ג'וורג' השלישי הנו אירוע מאוד משמעותי עבורי, ועבור משפחתי המורחבת.
בחוגים כמו שלנו יש בכך התחייבות גדולה ביותר, לכן מיס אנסטסיה הנערצת עלי, מדברת על כך ברצינות המתבקשת במכתביה הרבים – כי מתקרב המועד החשוב של הצגתה בחברה של סנט פטרסבורג.
ה"נישואין הנכונים" הם חובה לכל בת ממשפחה טובה ומכובדת, במיוחד כי כרוכים הם בהון משפחתי ושושלת יוחסין טובה.
למרות כל שעברנו והסוד הגדול השמור שלנו, הגיע היום בו עלי ואף עליה לחשוב על הנושא ברצינות. לא פעם בקוראי את מכתביה המזכירים את העבר, אני נעשית נבוכה ועצובה ונתקפת חולשה...
רוצה אני להמשיך להאמין כי בראש וראשונה תמיד הייתי ואמשיך ואשאר ליידי המכבדת ונאמנה לחלומות שלה.
חלום על טרקלין מפואר המארח מכובדים לשיחות פילוסופיות עמוקות על "מודעות לעיצוב האושר", ששמו ייצא למרחקים...
29.1.1820, יום ראשון
מלכנו ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה ואירלנד, נסיך-בוחר של הנובר אשר חיי את חיו בצורה לא נעימה בעשר השנים האחרונות, הלך לעולמו. אשתו הגרמנייה שרלוטה ממקלנבורג סטרליף, הידועה כגבירה אוהבת שמחה, עצובה היום. בשהותי כאן, בעיר מינכן, נודדות מחשבותיי לבשורת המוות, וחושבת אני על עץ החיים האהוב עלי כל כך, המפיח בי כל שנה תקוות מחודשות. הנסיכה שלנו, היא ולא אחרת, טרחה כה רבות והביאה אותו לחצר המלכות מגרמניה, מולדתה הישנה, ובכך העניקה את עץ החיים של חג המולד לכל בית בבריטניה שלנו והסבה שמחה רבה. היום כל בית בבריטניה הגדולה איתה בצערה העמוק.
מצב מחשבה עגום זה גורם לרגשות שלי להיות מאוד סוערים ולגופי אי-נוחות רבה. רגליי נעות בדילוגים רחבים ופסיעות גדולות, מראה אשר לא יאה ולא נשמע נעים אף לי. נזכרתי הבוקר בדבריו של המורה שלי לפילוסופיה:
"בתקופת אתונה הגדולה והחכמה עדיף היה לאנשים שילגלגו עליהם מאשר יתעלמו מהם..."
האם זה היה גורלו של מלכנו אשר סיים את ייעודו זה עתה?
ועבורי, מה עדיף?
16.2.1820, יום רביעי
חזרתי ללונדון לפני יומיים, ומיד נכנסתי למלא את חובותיי החברתיים.
היום נלך כולנו ללוות את מלכנו. ההלוויה תהיה בסגנון המקובל ב- HANOVER SQUARE ROOMS . אמי הדוכסית, שמקפידה בקטנות ובגדולות, עסוקה מאוד בימים אלה כדי להכניסני למצב חברתי נכון. בהיותה אימא לליידי צעירה המתקרבת לגיל עשרים בפתחה של המאה, היא מחויבת להכניסני לחברה בצורה נאותה.
האם נכון ההכרח הזה עבור כל הנשים הצעירות? עבורי יש לכך חשיבות מיוחדת לאור אירועי העבר – חובה מתבקשת! במהלך טכס ההלוויה חשתי כמו הוזמנתי לפגישה מוקדמת עם המוות.
אין מראה יותר סופי מטכס פרידה מהחיים. הבנתי פעם נוספת כי אני אישה צעירה אמיצה גם בעולם מסודר וידוע מראש.
הלב שלי מלא. אני מרגישה את הדאגה אשר סביבי. עטפו אותי בהמון אהבה עדינה, שהשתקפה במבטים סביבי – חיוך, חצי חיוך שם ופה, רכינה קלה לעברי, הרבה ברכות שלום ומילה טובה.
האם הכול היה שווה?
1.3.1820, יום רביעי
התשוקה לחזור לחיים מתחילה לקבוע עובדות, אך הלילה חלמתי על אהובי הבלתי נשכח יוהאן, אשר ברגע המכריע לא חשב כמה צעדים קדימה, ותחושתי הפכה סוערת מחדש... עורי סמר וכאב והתכסה כמו כוויה שפלטה חום וקור לסירוגין, גופי כאב. בערה בי התשוקה לגעת בו, לחבק, לבכות, למלא את הריקנות וחלילה להחמיץ את הגורל... קשה היה להיות כל כך קרובה, ולרגע עלה בי הרצון לברוח. אבל רגליי לא נעו, נטועות היו חזק באדמה.
לפתע ידו אחזה בידי ושערי הארוך נגע בלחיו, וצעקה גדולה הדהדה: "הלכתם עם האהבה עד סופה..."
התעוררתי.
כן, יוהאן היה הכול עבורי ואני הייתי הכול עבורו. נסערת אני מאוד ולכן אפסיק כאן את כתיבתי ואנשוף בחוזקה כדי לכבות את אור הנר.
4.3.1820, יום שבת
היום נפלה בי ההחלטה לכתוב מאמר ולחתום , בשם הספרותי רוברט א.ד.ל.ר.
שם המאמר: החיים כריקוד, האומנם? "...נשף ריקודים זו במה לחיים אמיתיים, החושפים כל פרט ומבליטים כל אשר מסתתר אחרי כל כסות. זהו זמן איכות המקרין מצב רוח מרומם ושפע עליזות. ג'נטלמן מכובד או ליידי אצילה מפלסים את דרכם תחת עיניהם הבוחנות של בני המשפחה הדואגת. התחושה הנפלאה של הגנה אותה הוא מפגין כלפיה, והברק אשר מופיע בעיניה, תמימות אך ללא התנצלות – מעניקים עבורם עולם מוגן אך לא שואב.
זהו ריקוד בשניים, אך הם חלק מעולם גדול יותר.
החיים המשתקפים בריקוד הם הנאה וצורה עדינה של חיזור, הרומזת על אהבה. לעתים אפשר לשאת רק כמות זעירה של רמזי אהבה, ולעתים זו עוצמה סוחפת.
בחיים כמו בריקוד –תנועות גופם מעניקות להם תחושה של שליטה, המביאה לרגעים של התחדשות ותקווה. בו ברגע בו המילים נגמרות, הריקוד כמו זרמי החיים ישאו אותם לחופש ולחלומות מחודשים.
החיים כמו הריקוד מאפשרים לחזור לרגשות או להמשיך בצעדים.
אולם הנשפים החגיגי וחברתם של הידידים האצילים כמראה לבמת החיים מחייבת אותם להתמיד ולרקוד בלהט, כדי לתת הזדמנות לחברים לחלק להם מחמאות והערכה נאותה. אך לעתים, בחסות הווילון, מאפשר הריקוד הבעה של כאב כמו במת החיים הגורמת לעצב ורצון עז להסתתר. הנשף זורם כמו החיים החזקים, כאשר בעלי הניסיון לא מפגינים כל ביטוי לייאוש בתנועותיהם גם ברגעים בהם יש תחושה של אובדן ופחד או בלבול בתנועות.
אך כאשר במת החיים מתכסה באבק המפוזר לצדדים ומרעיד את קירות האולם, אז ביתר שאת חובה עליהם לא לחדול לרקוד לעולם – עד אשר יימצאו מילות הקסם שיקשרו אותם לחלום. יחזירו להם את הכוח למחשבות ואת הרגש הנכון לביצועי הלב.
והנס קורה, וזיכרון החמלה, הנתינה והתנועה הנכונה מגבירים את הרוך והגעגועים לאותם רגעים קסומים. נשמתם מתעוררת מחדש והגוף יוצא בריקוד סוער.
קורא יקר, דע וזכור כי יש לתת זמן לזמן.
רוברט א.ד.ל.ר."
12.3.1820, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 21 - עד עמוד 214 סופרת
רוברט א.ד.ל.ר."
12.3.1820, יום ראשון
אנסטסיה יקרה!
עלייך להיאבק כדי ללמוד איך להיפרד לנצח מדמותו של הדוכס אנטולי אנטוליביף הבן, הדומה בתעוזתו לדוכס הגדול ליאוניד, ובקסמו לאמו ליידי סופיה הנערצת עלי. כן, נפשך נקשרה בנפש המסמלת יותר מכל את סמל האביר בתקופתנו, הג'נטלמן השרמנטי הקורא ל"דואל" כדי לשמור על כבודך.
"דואל" תמיד היה חלק מהאופי הגברי, ובארצך המנהג הזה חזק וקיים. חבל עד מאוד שג'נטלמנים רוסיים מוכנים למות לכבודה של הליידי אשר שוכנת בליבם, אך לא מיומנים דיים לחיות עם הליידי אשר לצידם! תוהה אני האם כל הגברים הם גיבורים במותם יותר מאשר בחייהם?
מי כמוני יודעת ומנוסה עד כמה קשה לברך אהוב לשלום "אל-חזור" בצורה הנאותה, כיצד לחיות עם רגשות מבוכה וכאב המהולים בכעס ולא לסגת מהם, וכיצד לקבל אחריות מלאה להרגשה של "עצב מזדמן על מפתן הלב". קשה?
הנה זוכרת את כיצד יכולתי להתפרק בצערי, אבל למזלי נמצאו סביבי אנשים קרובים שהיו פתוחים למצבים בלתי אפשריים כמו שלי, ואת היית אחת ממלאכי השרת. כן, למדתי איך להגיד שלום לעבר...
אבא שלי תמיד אמר: "נסיכה שלי, אל תכעסי! אל תברחי! הישארי זקופה ותחושי במלוא העוצמה. רק כך תבטאי את הפחד הגדול".
זוכרת אני היטב כיצד אבא סיכן את הכול למעני, וכיצד אני, הנסיכה שלו, הייתה חשובה עבורו יותר מכל.
כיום, שלוש שנים לאחר מותו, חשה אני נוח בתוך תוכי, ואיני תוהה מי אני ומהי דרכי. וגם לך, ידידה יקרה, יהיו ימים יותר טובים!
שלך.
לוסיאנה.
17.4.1820, יום שני
לוסיאנה יקרה!
למה נועד הסבל ולמי הוא נחוץ? אני לא רוצה לסבול. זו הייתה ההתחלה וזו הייתה המשאלה כשעשיתי את ההחלטה לשכוח את האסון. הימים עוברים ואני עדיין מאוד מבוהלת ובחרדה אמיתית, כשאני סובלת ומאבדת את עצמי מגששת באפלה.
ביושבי מול כן הציור ניבט הסבל מתוך עיניי ומקמט את עור פניי. ימים כאלה עשויים להבהיל אותי כהוגן ולהסיט אותי מהעיקר, ולשכוח את כל הטוב אשר התרחש בחיי עד כה – הזמנות לתצוגות אין ספור ושפע מחמאות.
בימים כמו אלה אותם אני עוברת כיום, אינני מסוגלת להאמין ולא רואה את האופק, כי דוק עיניי מכסה באדי דמעותיי!
אני כואבת ומתריסה. לא רוצה לסבול את הלא ניתן לשינוי, רוצה דרך חלקה וקלה. יודעת אני שיש מקום טוב, אך כרגע לוט מכסה את עיניי.
בכנסייה, כאשר אני כורעת ברך, יודעת אני ש יש אדמה מוצקה מתחתיי, אבל אני לא מסוגלת לחוש את עוצמתה כי הדמעות לא מאפשרות.
הנה, בשותפות הגורל הנפלאה שבינינו, את ידידתי במגע רך מוחה את דמעותיי, אוחזת בידיי ומקימה אותי על שתי רגליי, מצביעה לי על כיוון ומזכירה את התקווה.
אכן, צודקת את באמירתך הכואבת: "סבל הוא חלק מהחיים"!
שלך.
אנסטסיה.
18.4.1820, יום שלישי
אנסטסיה יקרה!
מצטערת מאוד על מכתבך האחרון!
יש בי אהבה עבורך וחיבוק גדול, תמיד האמנתי בך עד הסוף. בכל מצב, קשה או קל, אך טבעי הוא עבורי להגיע אלייך לנחמה...
עוברים עלייך ימים קשים של אובדן על אהובך אנטולי, הגורמים לך שברון עמוק ולב חצוי. מודעת אני לכך כי מעולם יחסינו לא שימשו תחליף לשום רגש זולת תמיכה אמיתית, ותמיד עמדו בזכות עצמם.
לכן אני שואלת: מה האמת ביחסינו ומה עומקם?!
שלך.
לוסיאנה.
22.4.1820, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
המומה אני... והרי כל אשר קיים בינינו מוכר כל כך ועבורי קיים מאז ומתמיד. הריגוש אמיתי, ודומה לאותו ריגוש עצמו אשר חוויתי עם הדוכס אנטולי שלי רק אשתקד בבית בסנט פטרסבורג. אפילו חילוקי הדעות בינינו דומים, לא?
מפחיד אותי הגילוי החדש הזה.
לדעתי אין זה מהר מדי או מפתיע, והלוא שנים אנחנו ביחד, לא? ובכלל, את תמיד מדברת על נושא הזמן והצדק הנאות, ולדעתי אין לוח אחיד וחלק לרגשות כדי לבנות יחסים אוהבים וטובים. לכן בואי ננסה להתאים את עצמנו לקצבם של הרגשות הגועשים והעולים.
כמו שדיברנו לא פעם – אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד, ואולי גם לא נחוץ לדעת. אבל ברור שחלק מהעתיד זו הידידות שלנו והתינוקת שלך, אשר תקשר בינינו תמיד...
את לא אנטולי אנטוליביף האציל הרוסי הנלחם עבורי שלא לצורך, ואני לא יוהאן כגן הזר האקזוטי האחד והיחיד הנלחם למען האנושות למטרה תמוהה, לא? רגשותינו לעולם לא ייקחו את מקומם של "הג'נטלמנים האמיצים" בליבנו, אך עדיין יש לנו אחת את השנייה. אנו הרבה יותר מכך אחת עבור השנייה, ואין לנו צורך להתאמץ ואף לא לקבוע תוויות.
שלך
אנסטסיה
28.4.1820, יום שבת
אנסטסיה יקרה!
הסבל אותו עברתי בחיי מטרתו אחת היא: לחשל אותי כשותפה בחיים!
אם אני כבר בתוך סבלי, עולה בי הרצון לנסות ללמוד מערכת רגשות שונה שממילא קיימת בחיי מאז ומעולם.
ייתכן ומשהוא טוב יצא מהקדרות אשר סביבי... אבל גם זה לא תמיד מעשי!
בתוך תהליך של בנייה מחודשת אני חווה שוב ושוב עליות ומורדות, אשליות ודמיונות – איך בדיוק אמורים חיי להתנהל? ואני מתריסה לעתים... ולמרות הכול, גם בימים קשים מנשוא אני יודעת כי השינוי הכרחי לי מאוד כדי להיות שותפה לחיים, לעתים רק במעט אפילו רק כדי להציץ, איך חיים באמת? למרות הקושי, עם הקושי, ובגלל הקושי...
עלי להתמודד עם ניפוץ אשליות ומשאלות, ולמצוא שוב את השביל המסתורי.
להיות יותר מבינה מאשר מובנת, שותפה במשחק אמיתי. נניח לעת עתה ליחסים החדשים שלנו וניתן זמן לזמן.
לדברים הגדולים בעולמנו: הכנסייה התכבדה בקונצרט של היידן, המלחין האהוב עלינו. עדיין מהדהד באוזניי הביצוע היפה של "מיסת הבריאה", יצירתו הנפלאה.
שלך
לוסיאנה.
20.5.1820, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
אני מאוד מתגעגעת אלייך לחיבוק ונחמה... אין באפשרותי לשנות את עובדת מותו של אנטולי שלי ועלי לקבל את המציאות. זו המשימה בפניה אני ניצבת, והיא מכריחה אותי להכיר את החלקים השונים שבי .
נוגעת אני בכאב, נוגעת אני בתשוקה, נוגעת באהבה, מושיטה יד לקנאה, והכי נוגעת בחוסר ישע עמוק. יודעת שעלי ללמוד כיצד לא להישבר, עלי להבין מהי האמת ומה רק נראה כאמת. רוצה אני ללמוד את הנכון מבלי לשגות, לראות מעבר למילים, למעשים, מעבר לאכזבות, רוצה לא לוותר בקלות מתבלבלת... יודעת כבר מעבר לכל ספק שלחיות במציאות הוא הדבר הקשה מכל, אבל לא לחיות במציאות זהו מוות!!
שלך!
אנסטסיה.
17.6.1820, יום שבת
אנסטסיה יקרה,
במבול האכזבות, התסכולים והכאב, מבעד לדמעות יכולה אני לעשות דברים שונים – לוותר ולסגת, או כאילו להיות שקטה ולהרגיש טינה בדהירה במדרון. לכן כל כך רוצה אני לעשות הכול למענך כדי שנצעד במדרכה בצד הנקי.
כוח נחוץ לך, כוח שלא ידעת על קיומו.
ההזדמנות אותה נעניק לעצמנו תחולל אמת שונה, ראייה אחרת, חציית גבולות. לאחרונה הרעיון כבר לא מזעזע כל כך, ויש בי נכונות לחיות בארץ לא מוכרת, אבל מושכת מאוד...
אני איתך!
שלך
לוסיאנה.
22.7.1820, יום שבת
אנסטסיה יקרה!
ההחלטה האמיצה שלנו הביאה לחיקנו לידה מחודשת של יחסים,
מקום מופלא ברצף החיים העמוסים בתחושות של כאבי צמיחה, ועצב מהול בשמחה. לא עוד דהירה בודדת לקו דמיוני, כשכוחותינו אוזלים הרבה לפני הגמר המיוחל... ברקע שעון זהב מתקתק חרישית. במרוץ להבין את עצמנו טמונים כאבי צמיחה ולעתים האוויר עומד בהם להיגמר, אבל אנו נמשיך ויחד ניצור לידת אהבה מחודשת – והיא תהיה נקודת התחלה. ולמרות שלעתים הייאוש מכסה חלקית את הנוף, הנקודה נולדה וברוכה הבאה... מפה אני ממשיכה איתך מלאה בכוחות חדשים.
פחד, אימה, כאב והרבה משאלות לב, זורמים ומתמזגים, ויודעת אני כי לידתה של התקווה הייתה שווה את מאמצינו!
שלך!
לוסיאנה.
18.8.1820, יום שישי
היום הוא יום הולדתי, ואיזו דרך נאה להתחיל את החגיגות בהזמנה מיוחדת בה התכבדנו לכבודו של מיסטר קרלו באלסיס הצעיר המבטיח, בן למשפחה אצילים, אשר יופיע במופע מחול מרהיב של תרגילי גוף אקזוטיים ומלאי דרמתיות של רגשנות עמוקה הלקוחה מתוך חיינו.
המופעים האלה תמיד היו ויישארו זיכרונות טובים ורומנטיים, כמו שאימא אומרת...
26.8.1820, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
מוזר לא להיות בקרבתך ביום כה מיוחד עבורך, הוא יום הולדתך, אך כידוע לך לבי איתך בכל מרחק.
מתכננת אני את בואי בחודש הקרוב כדי לשהות ולהתארח באחוזתכם, אך כרגע מוטלת עלי האחריות לחצות את גבולות עצמי לכיוון מציאת השקט בתוכי אשר אבד לי. רק כך אוכל להינצל מחידלון אפור ומתמשך.
עדיין חווה אני את האובדן הלא נחוץ של מחזרי האציל, ולעתים מאוד קשה לי. אך אני לא מאפשרת לעצמי לדאוג יותר מדי, לכאוב או להתייסר עד כלות!
את מרבית שעותיי מקדישה אני לאמנות הציור, ומנסה להשלים עם האהבה אשר לא הושלמה אלא דרך המוות ב"דואל".
ממאנת אני לקבל את העצב וכמהה לצאת לעבר מסע חדש, בציירי זמנים ונופים מתחדשים. יש ולעתים חוטאת אני בחוסר סבלנות ביחסי עם אנשים, אך אימא אומרת כי מזגי הטוב לא ישאיר את רגשותיי הקשים טבועים בי לנצח, וכך משקיטה את מצפוני הסוער. בצער עמוק קיבלתי את הידיעה שהרוזן הצעיר שירל סטנלי התאבד בתלייה ונתלש מהעולם. ותמהה אני מה עבר בראשו, וכיצד הוא נלכד בתוך עצמו? ואומר לך, ידידה יקרה, יש בי כעס למרות שאין אני רגישה לא לסבלו ולא לסבל בכלל. אבל כמו שאת מכירה את אופיי ודעותיי, אומר זאת שוב: המוצא היחיד לסבל הוא לגבור עליו ולא להיכנע, והמיומנות היחידה הנחוצה היא לעשות את זה במיטב הכישרון.
הרוזן הצעיר שירל סטנלי היה מאוד כישרוני. הכיצד זה הוא טעה ואיך עזב אותנו?
אנסטסיה שלך!
18.9.1820, יום שני
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 21 - עד עמוד 217 סופרת
אנסטסיה שלך!
18.9.1820, יום שני
הידיעה הממה אותי! בקוראי את מכתבה של אנסטסיה שציינה את האסון בהתאבדותו בתלייה של שירל סטנלי.
אופיו העצוב הגיע לידי רתיחה מתחת לפני השטח. בהודעה נאמר כי הוא נפטר לאחר חמישה ימים בהם היה מחוסר הכרה. הדוכסית הצעירה מיס אן פונטי, היודעת להפגין את רגשותיה בכל מצב, שבורה ואומללה בצורה קשה.
נראה כי היא אהבה אותו למרות הכול!
7.10.1820, יום שבת
חייהם המסעירים של ידידיי מעסיקים אותי ללא הרף. הידיעה בדבר האירוסין של הדוכס הצעיר סר אמיליו פון זיך עם בחירת ליבו ליידי לוליטה פון-קיר, יורשת יחידה למשפחת ברונים מפורסמת ממוצא אוסטרי, בלטה בכל עיתון אפשרי. אכן, זו תהיה חתונת העשור, כי הצעיר סר אמיליו מאוד מבטיח בתחום המדיני והכלכלי כאחת. אלו בהחלט ה"נישואין הנכונים", הממזגים היטב הון משפחתי ושושלת יוחסין ארוכה ומכובדת.
ולמרות זאת כיסה דוק של עצב את עיניי בקראי את הידיעה בעיתון ללא קבלת ידיעה אישית. נכון, יש בי אכזבה קלה כי תמיד ידעתי על רגשותיו כלפיי, אך ברור לי לחלוטין שכדי להיחשב לליידי שתהיה ראויה עבורו, עליה להיות בדמותו ובצלמו. החתונה תיערך במינכן לקראת האביב וכולנו מוזמנים.
12.11.1820, יום ראשון
מיס לוסיאנה!
רק לאחרונה הגיעה לאוזניי הידיעה על אודות המשבר שפקד אותך. צר לי, ועוד יותר מצערת אותי העובדה כי עסוקה אני בצערי ולא פנויה להיות איתך. סר שירל שלנו, הרוזן המקסים, בדק את אהבתנו ומת באכזבה גדולה. הוא, שנראה לכולם כה רגוע ושליו, היה מאוד פגיע והזיק לעצמו ללא הרף. ואני צפיתי בכך ללא כל יכולת לשנות. הוא ידע כי האויב הכי משמעותי בחייו זה הוא לעצמו, ואני חייבת הייתי להפגין לו נאמנות ולמחוא כף להרס העצמי שלו.
האם ניתן היה להצילו?
ניסיתי בכל כוחי לשנות את אופן מחשבתו כדי לנתק אותו מעצמו, עשיתי מאמצים לשוחח אתו על החיים בהומור. אך הוא לא גילה עניין באנשים, ואם גילה מעט הקשבה זה היה באופן השלילי ביותר.
הייתי קצת תמימה בנוגע לתהליך האמיתי בו מתנהלים חייו, כי הוא הצליח לנתק אותי ולא לתת לי את מה שלא רצה.
החיים עבורו היו במה המעלה הצגה גרועה, והיותו מוקף אנשים לא גרמה לו להשראה טובה.
היום מודעת אני לאמת אחת: חשוב להיכנס לצרות במצב "מאוד בריא". באופן הזה אני רואה אותך ואת התנהגותך בשעת קושי וסכנה – כיצד לא נכנעת ובצורה בה נהגת במשבר.
שלך,
ליידי אן פונטי
15.11.1820, יום רביעי
מיס אן!
להיכנס לצרות במצב "מאוד בריא" – כמה יפה! תודה!
פתחתי את האפשרות לחשוב מחדש. לדאוג ליכולות הנחוצות לי כדי לא לפחד להרגיש או לכאוב, ואז להניח ולחכות. מצב אותו לא הכרתי בעבר.
אינני רוצה לדעת מה אעשה מחר בנוגע לבעיות של היום, כי היום אני מתגברת יפה. וכי יש משמעות אחרת לפתור בעיה?
נחוץ לי מאוד לספר על כך לך, חברתי הטובה, כי עוברים עלייך ימים קשים.
אם בכל יום ויום מעתה תתאמצי לזכור שאנו בעולם הזה באופן זמני, וגבעה זו והרגעים אלה הם שלנו אך לא ניתנו לנו במתנה לתמיד – אז לא תתייאשי לעולם! הייאוש הוא מנת חלקם של אומללים, אשר מאמינים כי אנו כאן לנצח, ולכן הם רוצים לשלוט בנצח!! אכן, סר שירל שלנו יצא לבדוק את הנצח ומת באכזבה גדולה.
שלך, מיס לוסיאנה
16.11.1820, יום שישי
מיס אנסטסיה ידידתי היא דמות מסקרנת המושכת אנשים אחרים מתחומה, תחום הציור הרומנטי. יש בה קלילות ואלגנטיות, והיא יצרה קשר מדהים עם ציירים צעירים ומוכשרים בפריז הצבעונית והיפה.
לאחרונה הציור מאוד מעניין אותה עד לידי התמכרות, ועונה עבורה על הצורך והכמיהה הגדולה אשר לא ניתנים להשגה אחרי האובדן של מחזרה האציל, הדוכס אנטולי אנטוליביף . ידידתי המקסימה הגיעה היום אלינו אחרי מסע ארוך ומייגע בלוויית חמש בנות לוויה ושתי בנות הדודה הצעירות מאוד, אשר הצטרפו אף הן.
מיד בשעת תה המנחה הודיעה לי ידידתי, כי הימצאותה כאן בחברתי תאפשר לה לפקח באופן אישי על התקדמות נאותה במצב רוחי, ואף תעניק לה משב רוח רענן כדי לשפר את מצב רוחה.
השהיה ביחד ושעות הפנאי הרבות שלנו יאפשרו לי לכתוב בשלווה, לפרסם אוסף חדש של מאמרים, ואולי אף להתחיל בכתיבתה של היצירה הגדולה והראשונה שלי. ולאנסטסיה יהיה שפע פנאי תומך לצייר באהבה ובהתלהבות גדולה אף יותר.
היא הזכירה לי כי לאביה יש שיתוף פעולה מלא עם בית ההוצאה הגדול והוותיק בלונדון, אשר כבר פרסם בעבר כמה מהמאמרים הראשונים שלי, ואין כל ספק שהוא יעזור מאוד.
19.11.1820, יום שני
שם המאמר: הגבר והאישה כפי שהם!?
"קוראים נכבדים,
פונה אני אליכם בבקשה גדולה – אנא קראו בסבלנות עד סופו את המאמר הראשון מתוך אוסף, וחוו את דעתכם בסיום הקריאה.
מודה אני לכם על המאמץ! המציאות שלנו מגדירה בבירור את סמכות הגבר הג'נטלמן וגבורתו לא עומדת בספק. הג'נטלמן המחונך כיאות מקדיש תשומת לב רבה ליופי הנשי וסוגד לתמימות הנראית לעין. הגבר היותר מוכשר מקדיש לאישה שירים והופך אותה למקור השראתו, וכך בונה עבור עצמו סמל לטוהר.
האישה בימינו נודעת במיוחד בזכותה לכבד את חובותיה ולדעת את תפקידה כדי לבצע הכול במידה הנכונה.
אך לעתים קורה ונפתח להם צוהר לעולם המעורר התלהבות והשראה, אשר משפיע על הלב ומותיר בכל אחד מהם חותם!
הצלילים האופטימיים העשירים אליהם הם נחשפים שמים דגש על אושר, מעוררים תדהמה ובלבול. הם ממלאים תפקיד שונה אצלך, הגבר, והשפעה שונה עלייך, האישה.
עבורך, הגבר, הם פורצים גבול, עבורך, האישה, יש משבר ציפיות. עבורך נוצר קושי לעבור במיומנות בין השכל לחושים, עבור גבר במצב של ספק – חש הוא חובה למצוא פתרון פשוט ומעשי, אך כדי לקדם את רעיונותיו המעשיים יש צורך ברצון אמיתי להוסיף דעת.
כאן קורה הלא יאומן: הגברים המקדישים את זמנם לקריאת עיתונים וכתבי עת מאוד עסוקים, ונשים אשר חוטאות בקריאה נאמר עליהן כי הן מבזבזות זמן, ומבדרות את עצמן כדי למשוך חנופה או חיבה.
אכן, אש בוערת במצב הקיים למרות הפנים המנומסות!
קוראים יקרים,
אנא הבינו כי מה שטוב ותקף עבורו ודאי לא פחות תקף עבורה!
רוברט א ד. ל.ר."
29.11.1820, יום שישי
הכרת תודה גדולה חייבת אני למיס אנסטסיה!
ידידתי עמדה על כך שאסיים את מאמרי חרף הנושא המעורר מאבק, ניגודים, וחששי הגדול כי ודאי יזכה לביקורת פושרת. אך הנה הבוקר קיבלתי העתק מהעיתון המבשר על הצלחה כבירה, כנאמר:
"הבעה מגוונת וחופשית, מאמר אשר ניסיון ושכל עיצבו אותו... באופן מאוזן ועדין מחבר את החופש האישי של היחיד, הן של אישה והן של גבר... המדגיש אהדה לקיום האנושי... שואב את השראתו בחינניות עשירה וססגונית. מביע עמדה ותורם להבנה, כי כאשר הלב ממשיך לגדול יש באפשרותו להעניק למוח מניסיונו..."
בקראי את מאמרי הביקורת קיבלתי השראה לכתיבת הספר הראשון. ושמו: האמת שלי האמת שלך!
תחת כינוי הסופר רוברט א. ד. ל. ר.
24.12.1820, יום ראשון
היום דמתה הכנסייה לחגיגה של מראות, ריחות וצבעים, עם המון תחושה ורגש. שירת המקהלה והטכס המרגש העבירו דרך המילים את משמעות החג. אש הנרות המהבהבים יצרו אווירה מדהימה, ומיס אנסטסיה חיבקה אותי. שפע האור המחיש בעליזות את החשיבות הגדולה של האור בחיינו.
באחד מימי השבוע החולף הנחנו יחד את חמשת המלאכים הפרטיים שלי במקומם על העץ:
מלאך עקשן... מלאך שורד... מלאך מזל... מלאך בריאות.. ומלאך אהבה... וחגגנו בלבנו יחד עם המלאכים שלנו את נס ההבנה וההתחלות החדשות!
הארוחה הגדולה מתוכננת לשעה שבע באולם הנשפים, אשר קושט כולו בארגמן, והעץ האציל יאיר לכולנו בנרותיו הזוהרים.
היום בשעות הבוקר המאוחרות נזכרנו בטיול רגלי אשר ערכנו בשווקים לקראת חג המולד. חשנו כמו הלכנו לאיבוד בתוך הצבעוניות, בשפע הגבינות, המאפים וסלסילות הפרחים. הדוכנים גרמו לנו המון נוסטלגיה לילדות משותפת. זיכרון הביקורים בשוק בווינה, שהואר בתאורה חגיגית ונוצצת.
"כן", לחשה לי אנסטסיה, "היום האור מגיע אלינו לא מהנרות אלא מהירח והכוכבים, המופיעים בשמים ומארחים אותנו בעולם כולו".
אז הרימה את ידיה וביצעה תרגיל מדהים של ריקוד נסיכה שמימית, לצלילי מוסיקה קלאסית שבקעה מגרונה. לפתע נכנסה מיס נטלי, בת דודתה, ובידה פודינג חג המולד והכול עף באוויר. זרמי הצחוק אשר בקעו מתוך החדר היו כה עזים, עד כי המשרתים התלחשו באנחת רווחה גדולה: "סוף סוף הנסיכה צוחקת שוב".
מאושרות אנו!
31.12.1820, יום ראשון
ההשראה אותה נותנות אנו אחת לשנייה היא דוגמא מובהקת לכך שניתן למצוא אהבה בכל מקום, חרף הסבל הרב הטמון בתוך הלב. אך לכך נחוץ קשר חם ועמוק של ידידות, אהבה והערצה מחודשת המשלבת בתוכה מזיגה של שנינות ועליזות טבעית.
הסיפור הקשה אותו חוויתי יכול בקלות להפוך לזהות שלי ולרצון להבין מי אני, כי הסיפור קשה עבורי, אך עז רצוני ללכת קדימה גם כאשר אני מתקשה לזהות את עצמי.
כן, מיס אנסטסיה קיבלה עוד תפקיד משמעותי בתוך חיי.
פרק 22
כל עוד דמעות בעינינו
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 22 - עד עמוד 221 סופרת
פרק 22
כל עוד דמעות בעינינו
יום שלישי, ה-2.11.65
איך מתחילים לכתוב ככה שיהיה מאוד ברור שהתרחש מהפך?! מפחיד ומרגש לחוש את הגאווה העוטפת אותי בעוברי במדי אחות ובשומעי קול קורא בשמי ומתכוון אלי.
נפלא להיות אחות רחמנייה! בעיניי זה מקצוע נאור מכובד ומעניין, ומרגישה אני את עצמי כאדם תורם ושלם. איך מספרים בדפים לבנים חוויות מסעירות שצבען זוהר נקי ומבטיח, חוויות ראשוניות? נתחיל בציונים שלי – הכול מ-90 ומעלה... האדם הנכון במקום הנכון. אבל שום ציון ויהיה המרשים ביותר, לא ישווה לעבודה במחלקה עם חולים, כי זו חוויה אדירה, שזה עתה חזרתי ממנה…
אני המומה. הבוקר הוצבתי לראשונה בחיי לתפקיד, כמובן לא לבד אלא עם האחות המוסמכת המדריכה. הוטל עלי לטפל בחולה זקנה אשר לא דוברת עברית.
סמכות גדולה לא הייתה לי, אבל זה לא מנע ממני לתת לה כל מה שידעתי והיה מותר לי לתת. הייתי בעיניה אחות, וכך נסללה דרכי והפכתי לאחות בעיני עצמי. אני מברכת על כך. שלוש שנים משתרעות לפניי מלאות תוכן ועומק מיוחד. מעולם לא עלה בדעתי שאהיה כל כך מרוצה עם גילוי התכונה שבתוכי – לתת מעצמי ולא לחכות לתמורה.
אני יפה ורעננה עם שיר מתנגן בלב. בחרתי נכון, ותודה, אלוהים שלי.
כמובן שכל שטחי חיי האחרים מושפעים מההרגשה הייחודית שלי, הרגשה של הערכה עצמית ושקט נפשי.
עדיין אין לי ניסיון לעבוד במשמרות ערב ולילה, ורק המחשבה על כך מאיצה את דפיקות לבי, וכשיצא לי לעבוד ביום שבת אושרי לא ידע גבולות.
ברגעים המועטים שאני נמצאת בחולון בבוקר ורואה את התלמידים בתיכון, יודעת אני בוודאות שזו הייתה החלטה נבונה.
היחסים עם דורון מעוצבים, רכים ומלאי אהבה, ואני לא מחפשת צרות בנרות... גם עם רות הכול בסדר והיא תישאר ידידתי כל חיי.
הנה הוכחתי שאפשר לגדול מבלי להתפרק... "למה את בוכה?" שואלת אניטה שבאה לביקור, ואני צוחקת במבוכה ועונה, "סתם ככה, תמיד כשאני עושה חשבון נפש יש לי דמעות..."
מאז עוזבי את התיכון עברו הרבה מים בירקון, ולעתים אושרי מאוד מפחיד…
לומדת אני את החומר העיוני לעומק, ובעוד רגע אלך עם אניטה לספרייה להכין הרצאה. חברותיי החדשות אניטה ולאה מהוות עבורי נוסח ליחסים קלילים בין חברות שלא ידעתי על קיומם.
אין בינינו שום דבר עמוק וחודרני, אין לנו צורך להבין רגשות הדדיים, אבל בנסיבות של המקום הן חיוניות לי כדי ללמוד ביחד, לשנן למבחנים או אפילו להסתכל בהן כדי להזדהות או לא...
בתחילה היינו יחד בחדר שלושתנו, ואז אניטה עזבה לחדר אחר ואני עם לאה נשארנו לטוב ולרע.
בנות אלה יהיו מעתה חלק של המשפחה החדשה שלי ,"משפחה אומנת" לשלוש השנים הבאות. וכשנסענו לפני שבוע למסיבת ריקודים סתמית עם חיילים, עשיתי זאת רק בגלל החוויה של ה"ביחד". הבנתי שתפקידן בחיי שונה מכול מה שידעתי עד כה על חברות, אבל גם יחסים כאלו נחוצים לי המקצוע הראשון ששיננו יחד היה תזונה, קראנו את החומר שעות והחלפנו המון בדיחות על אוכל,.נראה לי שילך מצוין, כי אין כמו קבוצת תמיכה בנושא משותף...
בינתיים הגיע החבר של לאה והפסקנו להיום.
החדר שלנו לא גדול ויש הרגשה של מבוכה בקרבה הפיזית איתם.
כשהחבר של לאה מגיע אני לומדת להיות נינוחה ואפילו לצחוק איתם ביחד. לומדת להיות משוחררת גם בחברת אנשים שנבחרו באקראי. ורק לחשוב שבחולון הרגשתי לא בנוח אם רות, שהיא כל כך קרובה, רק נגעה בדברים האישיים שלי.
לפני חודש היה לנו תרגיל, ולאה הייתה צריכה לרחוץ אותי ממש כמו חולה אמיתית. נשכבתי במיטה בפיז'מה והיא למדה עלי את נושא הרחצה, כשמסביב עומדות בנות מהכיתה והמדריכה דינה. זאת הייתה עבודה ממש רצינית שערכה כשעתיים, ובסוף דווקא היה לא רע! בשיעור הבא אני ארחץ אותה.
בסוף היום היינו כל כך נרגשות ששתינו קפה שחור. לי זו הייתה פעם ראשונה בחיים, נתקפנו בהתקפת צחוק עד אחת בלילה
הכול חדש...
דרך אגב, לקפה יש טעם מר אבל כנראה אפשר להתרגל גם לזה!
יום שבת, ה-11.12.65
עכשיו אני בבית בחולון ורוצה לנסות להסביר את עצמי בצורה ברורה. בעבר הייתי תמימה, צעירה ונלהבת במסלול חד כיווני ללא גוונים. לעומת זה, כיום יש לי את כל הנתונים להיות מאושרת, ויש לי גם את כל הנתונים להיות אומללה – ואני נעה בקצוות לסירוגין. בסופו של עניין התאהבתי בדורון, ואיכשהו לא הכול פשוט תמיד. אני מאוד מתרגשת כשהוא בא לנשקני, אבל משהו בלבי דורש דבר נוסף... האם איננו יכולים סתם לשבת לדבר, ולא להתנשק תמיד?
קצב היחסים בינינו מהיר, מפחיד ומבלבל אותי. זקוקה אני לקרבתה של רות, כי חסרות לי השיחות מלב אל לב. כמהה אני לדבר בפתיחות, הרבה דברים לא ממש מובנים לי.
אני לבד בצערי וצריכה לקבל את ההחלטות הקשות בדממה. החיים מאוד גדולים ללא ידידה תומכת, והאהבה של דורון היא לא במקום ידידות. האין זה מוזר או שאני מוזרה? אני שונאת את עצמי ככה...
נראה לי שהתכונה הכי חזקה אצלי זו היכולת לאהוב, לכן כל רגע בחיי סובב סביב העניין ואני כה מפחדת לאהוב ולהיות כולי בתוך האהבה.
מקווה אני שדורון מאושר כמוני. אני מאוד רוצה את זה עבורנו, אבל האינטימיות לפעמים גדולה עלי ועלי להיזהר מעט.
יום שבת, ה-11.12.65, אחר הצהריים
אני אובדת עצות: הוריי עשו אתי עכשיו שיחה רצינית, וגילו חוסר הבנה תהומי – דווקא עכשיו, כשהכול מסתדר לי, הם דורשים שניפרד...
יש לי חופש מחר וביום שני ואני רואה לפניי שני ימים אומללים שאין בהם תקווה. מה דלים הם כוחותיי כנגד זרם החיים, ומה קשה לחיות. אני כל כך רוצה להיות מאושרת וכל כך לא רוצה להיפרד מדורון.
אני דואגת לנפשי, ללימודיי וגם לו – שלא פשע בכלום.
ומה אם אשבר לרסיסים? ומה אם לא תהיה לי תקנה?
היום אני מרגישה חולה עוד לפני שאמרתי לו, מה יהיה אתי כשאומר לו?
מפחדת אני שלא אתגבר על פרידה זו, ומאין אקח כוח ללמוד ולעבוד.
אשלם על כך מחיר.
יום חמישי, ה-16.12.65
רות היקרה!
ברגע שאנו מתראות הכול כה נפלא, אבל זה קורה לעתים מאוד נדירות ולצערי אין לנו מספיק זמן לעודד אחת את השנייה.
ביום שלישי היינו, אני ודורון, בחתונה של אחיו... והרי בכלל לא סיפרתי לך שהשלמתי אתו ביום שני, כשהוא בא אלי אחרי ניתוק של עשרים וארבע שעות. יום שלם בו חוויתי ייאוש ובכי נורא. לא ישנתי כל הלילה וחשבתי המון... הרגשתי שאני אוהבת אותו ולא אכפת לי מה יהיה אחר כך, ואינני יכולה לחיות לפי ההחלטות של הוריי ולפי עתיד לא ידוע. וכך, ביום שני דורון בא וישבנו שעתיים ודיברנו כמו זרים. לבסוף נשבר הקרח והשלמנו וזה היה נפלא, שוחחנו כל הערב. למחרת נסענו לחתונה של אחיו ושם היה מאוד יפה, מלבד אירוע לא נעים שקרה עם יחזקאל:
עמדנו דורון דודי ואני ושוחחנו, פתאום ניגש אלינו יחזקאל והזמין אותי כהרגלו לרקוד טנגו. הסכמתי ובזמן הריקוד הוא התחיל לדבר על זה שהוא לא ראה אותי המון זמן ורוצה לבוא לבקר. לאחר שדיבר אתי כרבע שעה חזרתי לדורון, שנורא כעס. וזה הרי בדיוק משיחזקאל רצה להשיג והשיג... דורון אמר שאם יחזקאל יבוא לבקר אותי, הוא לא ידבר אתי. בסוף החתונה כשדורון הלך לרגע יחזקאל ניגש אלי. דורון חזר ואמר לו: "עזוב את החברה שלי, אתה יותר מדי מלוכלך בשביל זה". את יכולה להבין איך הרגשתי ואיך שכעסתי על דורון. מאותו רגע לא דיברתי יותר עם יחזקאל
חבל שאת לא נמצאת אתי, חבל שהמרחק בכל זאת מפריד בינינו.
אל תרשי למרחק לעשות לנו את זה. ואפילו אם אין לך חשק לכתוב כתבי, בואי לבקר אם יש לך פנאי...
היום עשיתי בחינה באנטומיה ופיזיולוגיה של מערכת העיכול, ואני מקווה שהצלחתי. אתמול היה לי ביקור של אמי ואחותי. גם אימא של לאה ואחותה היו והיה מאוד נחמד.
ביום שישי נלך עם דורון ליום הולדת של אניטה ואשאר גם לשבת. טוב, דיברתי המון על עצמי. ומה נשמע אצלך? ואיך העניינים, ואיך את מרגישה בלי ר... איך בילית את החודש?
בכלל שכחתי שבעוד שבוע חנוכה. מילא, זה בכלל לא אכפת לי מפני שאני אשאר פה ואני אוהבת את העבודה במחלקה.
בידידות,
לוסי
יום שלישי, ה-21.12.65
דורון היקר,
חבל שלא באת אלי, כי היום חנוכה ואני בחופש אחר הצהריים. עצוב לי שלא הגעת ודמעות עומדות בעיניי. ודאי תתפלא, מה הדמעות מבכות? ובכן, יש להן סיבה טובה. כשאני רק נזכרת באמש, דוקר לי בלב ואני שואלת את עצמי – למה?
דורון, מדוע פגעת בי כל כך? אתה הרי יודע שמילים הורגות אותי יותר ממכות, מפני שמילים הן אמצעי החודר בשקט ועמוק פנימה וללא סימן שריטה בחוץ. נשארת אני שבירה בפנים ומבחוץ שלמה וכביכול מאושרת.
כל העניין היה כל כך לא חשוב ואתה אמרת כל כך הרבה...
נסעתי עם חולה מהמחלקה, סתם נסיעה פשוט כדי לעזור לו לקנות פלפל. הוא התנהג אלי יפה ובהערכה כמו לאחות, אף על פי שהייתי בלי מדים. נסעתי וחזרתי שלמה מכל הבחינות, ואפילו אם הוא חשב משהו... האם זה חטא? העיקר שהוא לא אמר כלום, והעיקר הוא שאותך זכרתי ולא הייתי מסכימה לכלום גם אם זה היה עולה על הפרק. אולם, הרי אינך מאמין לי.
תמיד הבנת אותי, דורון, והתגאיתי בכך. האם רק עד כאן מגיעה ההבנה שלך? האם לא חשבת שלהתנהגות שלי יש סיבה הגיונית?
אמרת לי שדמעותיי לא שוות הרבה, מפני שכל רגע אני יכולה להראותן... יקירי, האם אינך מבין שאדם מאושר "לא ניחן בחוש זה", אלא רק אדם הרגיל למצבים של כאב מסוגל לבכות כל כך מהר, או שזה מוטל אצלך בספק?
אין לי צורך לספר כרגע מה היה בעברי, הכול עבר ולא ישוב יותר.
אבל אתה לא מבין עד כמה זקוקה אני לכל גילוי של חיבה שבני אדם יכולים לתת לי וצמאה מאוד לכך, ולא תמיד אני יודעת איזוהי הדרך הטובה.
אם כעסת עלי, למה התעלסת אתי ובצורה כזאת? התנהגת כאילו אתה לא מעריכני כלל! אולי הייתה זו רק הרגשתי, אבל ודאי היה משהו שגרם לכך בך. ניסיתי להחזיר אותך אלי דרך נשיקות רכות על עיניך ופניך, אולם אלה היו רק רגעים ספורים שהיית באמת אתי וקשוב אלי. כל שאר הזמן היית עם עצמך, מחשבותיך ומעשיך ואני הייתי רק כלי.
אינני מטיפה מוסר ואינני כועסת, מפני שאני מבינה אותך טוב יותר ממה שאתה חושב. ואינני רוצה לפגוע בך מפני שאני אוהבת אותך...
בזה אסיים. היה לי עוד הרבה מה לומר, אולם מוטב שיישאר אצלי קבור אי-שם בחדרי הלב.
אנא, דורון, אל תהיה הנוסף שפוגע בי. שמור עלי ואהוב אותי בלי שאלות.
אני מנסה להיות שונה ומאושרת, ואם לפעמים אני בוכה זה רק לאור זיכרונותיי העגומים. כתבתי את המכתב כמו לעצמי, לכן אולי הוא כה גלוי...
עכשיו יותר טוב לי ביודעי שתקרא ותבין.
זכור דורון: "אינני משקרת לך ואינני בוכה אף פעם לשם משחק".
לוסי
יום חמישי, ה-30.12.65
אני באמצע שיעור פסיכולוגיה ולאה מרצה על רגשות של ילדים קטנים. המורה שלנו יושבת לידי ומקשיבה, ואיננה רואה שאני כותבת!
היא מדברת עכשיו על ילד שמגמגם בצורה מאוד קשה וטיפול נפשי יכול לעזור לו, משעמם.
יודעת אני כמה אני מאושרת... כרגע אני בטוחה שאני מאוהבת!
היום כשנכנסתי למחלקה לראות איך סידור העבודה שלי, כל הילדים במחלקה סובבו אותי באהבה גדולה. הייתה זו הרגשה מיוחדת שהוסיפה לי המון.
מאושרת אני להיות אחות...
ואולי עבור זהו סוג של טיפול נפשי עמוק, הממלא אותי ניסיון חיים. לכן, לסיום שנה זו החלטתי: לא לספר כל שטות לדורון, ואולי גם לא לעשות שטויות בכלל. למרות שלגבי הבטחה זו אני לא ממש בטוחה. טוב, אסיים. בזה המורה מפריעה לי ומציצה לכתוב אצלי ואני כבר מקשקשת סתם.
יום שישי, ה-31.12.65
לוסי היקרה,
השעה חצות פלוס. שעה ראשונה של יום חדש ושנה חדשה החלה, ורציתי לפני לכתי לישון להודות לך על הערב הנפלא שבילינו יחד.
שבתי הביתה לאחר שעת אהבים סוערת, אוויר קר ונעים מלטף את פניי.
בינות לקרעי העננים הציצו כוכבים בהירים וטובים, הירח הביט מחייך.
שפתיי חמות עדיין ממגע שפתייך הרך והנעים, וזרועותיי עדיין חשות את מגע גופך. נפשי רגועה בתוכי פנימה וכולי מלא סיפוק עד אין סוף.
ומעניין, דווקא ברגיעה הזאת הייתי רוצה להיות איתך ולהרגיש בנוכחותך. רגעים אלה הם היפים ביותר לשיחות מלב אל לב, וחושב אני מה היה אילו נשארנו פעם יחד בלי שנשים לב לזמן, כששום דבר חיצוני לא יפריע לנו לעסוק רק ברגש הטהור המאחד אותנו.
אוהב אותך,
דורון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים דם כחול אדום"- פרק 23 - עד עמוד 227 סופרת
פרק 23
נסיכה
2.1.1821, יום שלישי
האם יש ביני ובין מיס אנסטסיה יחסים רומנטיים?
אכן, שאלה טובה ואין לי תשובה טובה. כן, מתקשה אני לזהות את עצמי אך ברגע בו אנו באותו החדר חשה אני שקט ביטחון ויציבות!
היכולת המופלאה שלה להעמיד אותי במרכז ההוקרה ותשומת הלב, ולחוש מיוחדת רק בשל הזכות שנפלה בחלקה להתאהב בי או אפילו רק לשהות במעגל החברתי אשר סביבי – משפיעה עלי ומשקפת לי את דרכי למרות שלעתים אישיותי עומדת בסתירה אף לי עצמי. הפגישה בינינו מאמש קיבלה תנופה ונראה היה לי כי שתינו מרוצות. אומנם לא התרחש שינויי גדול בחשיבה, אך איזה שינוי גדול בהגשמתה של התשוקה לאהוב בקלות ולהסיר את מסך ההגנה מעצם מימושה.
רגשות אדירים שהיו סגורים או חבויים נפתחו בצורה אדירה וסוערת. כל המקובל אותו ידענו עד כה הפך לנחלת העבר, והמגע הרך והסוער הפך להישג מרשים.
ידידותנו השתנתה לחלוטין. מעולם לא האמנתי כי יהיו בי כוחות לצעוד את הצעד הגדול קדימה, ולגלות כי לכול העוצמה הרגשית אשר בתוכי אותה נתתי ליוהאן, יש חיים מלאים נוספים מסעירים ומפחידים לא פחות. העולם המשותף שלנו גילה אהבה מסוג נוסף, תובנה מעמיקה התמזגה עם אובדן ואפשרה לנו להתחבק ולהתכרבל בעוצמה הגופנית.
22.2.1821, יום ראשון
אנסטסיה שלי חזרה לסנט פטרסבורג אחרי שהות של חודש וחצי בביתנו. היא שבה לביתה עם שפע אדיר של יצירות ציור פרי עטה, ולקחה חלק ממני. בעוד חודש עליה להיות מוכנה לקראת פתיחת תערוכה, וייתכן שלאחר מכן תשוב לכאן ונצא לנוח במעיינות החמים.
עד אז נתכתב כהרגלנו ונתגעגע מאוד, והפעם זה קשה אף יותר כי נוכחותה תחסר לי בחיי היומיום. ההתכתבות בינינו מבהירה ומקלה מעט על אירועים המתרחשים בחיי, כי חברתי היקרה במהות אופייה מצליחה למתן אותי, אף אם הדבר נעשה דרך מכתבים. מעניין כי השוני בינינו דומה לשוני הקיים בארצות מולדתנו – אני סוערת וגועשת כמו מוקפת מים של ים עמוק, והיא – רגליה נטועות חזק באדמה, לעולם לא מתגוננת ומישירה מבט לכל קושי וסכנה, מגייסת כוחות ויוצאת לדרך.
14.31821, יום ראשון
אנסטסיה יקרה! בדרכי לחיפוש היציבות חיוני לי להיאחז בחיים, וכואב לי על האובדנים שהתרחשו בדרך. יודעת אני עד כמה קל לוותר, לא להתאמץ ולחזור למוכר, וכך להפסיד את הזדמנות ולו לרגע.
אני עם מבט קדימה, אנסטסיה שלי... הרגשה טובה הייתה עבורי להיות איתך בצעידה מתחדשת, למרות התחושה שחוסר ניסיוני הביא אותי במבוכה וגם לך לא היה אומץ רב... אך המועקה המתמשכת, והדמעות אשר זלגו באי-שקט וקרעו את האוויר הדומם, כולם נעלמו בחברתך כבמטע קסם.
האמונה חזרה לתוך לבי וכוחי התעצם ופרש את כנפיו. יודעת אני כי נלך לקראת שיפור עצמי עד כלות כוחנו, כי בנפשנו ובחיינו אנו סוחרות!
תודה לך, ידידתי האהובה...
שלך!
30.3.1821, יום שלישי
לוסיאנה שלי! יקירתי האהובה: הדבר דומה "לגשם עם רוח ביום נאה"!
הסגנון החדש של ידידותנו תובע למידה חדשה והתנסות שונה, עלייך להכיר בכך כי לזמן מה המציאות היומיומית שלך ושלי תכאב. אך לנו הבחירה לקחת או להניח. לי מאוד ברור כי בתוך השינוי נהיה שותפות מלאות! השינוי אצלי נדבק לעורי ומעניק אוויר לראותי, ואולי תודות לכך איני מהססת בבחירה.
תוך כדי קבלת ההחלטה התגלה לי סגנון חיים שונה.
בעתיד ודאי יהיו רגעים בהם יהיה עלי לבחור: להמשיך או לעזוב, אך כשאני חושבת על כך מכה בי הידיעה כי גם היכולת הזאת לא בשליטתי יותר כי אני בתוך זה..! נשמתי שזורה בנשמתך, ויחד נבנה חיים טובים אף יותר. והרי עד עכשיו דבקנו בקיים והגבלנו את חירותנו.
בעבר בחרתי לחלום, וכיום אני בוחרת לצעוד במסלול אמיתי יחד איתך. ומפעם לפעם, כשהעבר מתדפק על שעריי, עיניי רואות ונשמתי כמהה, יודעת אני כי השערים למעשה כבר ננעלו מאחורינו.
דרכי שועטת קדימה, ואת באותו המסלול שועטת אתי.
שלך!
אנסטסיה.
2.4.1821, יום שישי
היום הוא יום התצוגה הלא רשמי של ציוריה!
יום הכי משמעותי בחייה של מיס אנסטסיה, והיא זכתה בתהילה וסגנונה המרשים יוצג בסנט פטרסבורג!
רחוקות אנו אך לבי איתה. מיד בבוקר הונח לפניי העיתון, ובעמוד הפנימי "האמנות העכשווית" שמה של חברתי התנוסס בגאון. זהו לה כבוד גדול, כמו-גם למשפחתה המעריכה את האמנות יותר מהכול, וכמובן כבוד גדול הוא לכל חברינו הקרובים.
חושבת אני רבות על הזמנים אותם עברנו, וצר לי שרחוקות אנו לעת עתה.
15.4.1821, יום ראשון
השכמתי היום עם הזריחה היישר ליום הולדתה של בתי יוליינה.
בת שנתיים ילדתי וחיי ממשיכים בלעדיה, והיום מחכה לנו הנסיעה הגדולה למינכן לקראת החתונה של הדוכס הצעיר סר אמיליו. עבורי יום זה הוא נקודת מפנה להבנת המושג הידידות.
19.4.1821, יום שני
אנסטסיה שלי!
הלילה השחור בו נורתה הירייה של ה"דואל", וארוסך המיועד גזר עלייך מאבק נפשי ביצרו חלל של רגשות סוערים, הניב נס מיוחד. הדף הירייה יצר אבק של ציורי אמנות בדרגה מאוד גבוהה.
ברכות לתצוגה המדהימה, אשר שמה יוצא למרחקים.
העוצמה שלך והחיוניות השופעת שלך מקרינים גם עלי, וגורמים לי לכתוב ללא הפסקה. אין בי פליאה על כך שיחסינו העצימו את תחושת פסגת האושר והיופי הגופני, חתכו אותם עד דק וירדו לקצות האצבעות. משם המשיכו ויצאו בקלילות מעולם הדמיון לעולם המגע, כשלנגד עיניהם יופייה של האהבה בלבד.
יצירותייך הן עדות צועקת לכך.
ייתכן ואסור לנו לחוש יחסים מסוג כמו שלנו, וחלילה לתת להם ביטוי, אך לידת יוליינה הקטנה נתנה לי נקודת מבט חדשה לגמרי – של אישה צעירה שחוותה אהבה ללא תנאי ואיבדה אותה בהמון תנאים, ובזה חשפה אותי רגשית לכוחות מדהימים.
אבק השריפה אשר נורה בגינך יצר עדנה ורוגע, אשר לא יאפשרו לשום גורם להפריע לנו או לפלוש לבטן הרכה של חיינו. הבטן הרכה אשר בנו מילאה את עצמה באינטימיות ומיקמה את הרגש לאהבה מחודשת, ללא זיכרונות על אהובי המיתולוגי או ארוסך הגאה!
5.5.1821, יום שבת
עבורו הסבל נגמר לעולם. הקיסר שלי, נפוליאון בונפרטה נפטר. המודעה הייתה קטנה מהרגיל... דברים מסתיימים בדרך זו או אחרת. מפעמת בי תחושה של פשטות מאוד בהירה ומאוד אישית.
הגיבור שלי כבש את העולם בסערה, אך כיום ההווה מפנה לו עורף. כמו דבריו של אבא היקר: "אין פרידות יפות".
6.5.1821, יום ראשון
טכס החתונה מתוכנן לעוד שעתיים בכנסייה הגדולה במינכן, והכול ערוך ומוכן גם לקבלת הפנים מאוחר יותר וכולנו מוזמנים.
אמיליו זוכה להצלחה מסחררת, וכולם מתרשמים ממנו עמוקות. מאז ומעולם הוא נודע בסגנונו המרשים, וכל העיתונים יצאו בהודעה בזו הלשון:
"לפנינו חתונת העשור!
הצעיר סר אמיליו מאוד מבטיח ומשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים של גרמניה, בהם הוא נוחל הצלחה גדולה. כישוריו מסבים לכולנו עונג רב בתחום המדיני והכלכלי כאחת, יודע הוא גם לבחור כלה ראויה!"
האצולה הגרמנית גאה בו כי אלו ה"נישואין הנכונים" הממזגים היטב הון משפחתי ושושלת יוחסין ארוכה ומכובדת.
13.5.1821, יום ראשון
עדיין המומה אני מהאירוע הנוצץ בשבוע החולף, וצר לי כי נבצר ממיס אנסטסיה להיות נוכחת. פתיחת תערוכתה בארמון האביב בחסות הצאר לא אפשרה לה להגיע.
14.5.1821, יום שני
אנסטסיה היקרה שלי הנסיעה המשפחתית השנתית למעיינות החמים בחברת חבריי הטובים הדוכס הצעיר בירניו פונטי ואשתו הדוכסית ליידי ליזי שלנו, מהווה עבורי התחדשות חברתית נאותה. היית חסרה!!
הרוזן הצעיר צ'רלי סטנלי יבוא לבקרנו בשבוע הקרוב, ומקווה אני כי שהותו תיטיב אתי. הרוזן הצעיר סר אמיליו פון זיך ואשתו מצטרפים אלינו.
חשה אני מבורכת, כי המקום הקסום הזה בחברת ידידיי מאוד משמעותי עבורי "לטוב ולרע", וקשה לי כי אין חוסן נגד רגשות, ושום תבונה ושכל לא יעמדו מול הזיכרונות אותם עברתי פה עם אבא אימא וכל הידידים.
העלייה בדרך הקשתה על דהירתם של הסוסים, במיוחד בכיסוי העננים מעלינו. הגשם אשר לא הפסיק לרדת והדרך הייתה חלקה ורטובה. אבל החמימות בתוך הכרכרה, בחברת אנשים קרובים, הבהירה ופתרה את השאלה הנצחית: מה באמת חשוב! אבא תמיד ציין באוזניי כי לעולם אין עלי לאבד את רוחי, והנה שוב ובאופן לא צפוי התקיימה ההבטחה.
שלוש שנים לא הייתי כאן, ובראשי חלפו הזיכרונות והחרדות – כיצד אעשה הפעם את הנסיעה בצורה שונה?
בילדותי הרגשתי ביטחון שהכול תמיד יהיה קיים ויישאר לנצח. היום מבטי מופנה קדימה בתודה...
השינוי חולל בי אמונה חזקה ומבט מעמיק יותר להבין את ההצדקה האמיתית בצורך שלי לנסוע למעיינות החמים שלנו. בזיכרונותיי ראיתי את כברת הדרך שחציתי ולא את הדרך אשר עזבתי. התפעלתי כיצד הזמן שיחק משמעות כה גדולה ונעל את שעריו על יום האתמול, וזו משמעותו של ההווה החדש... כן, חוזרת אני לאותם מים חמים רק כדי לראות את ההבדלים אשר התחוללו בי וביחסם של האנשים המשמעותיים בחיי כלפיי. דוממת ישבתי לאורך המסע חזרה, מונה בלבי את אובדני. אז פרסתי את כולם על מצע שיצרו ברכי רגליי היציבות, ברכות ליטפתי אותם ונתתי לרוח, אשר שרקה בעוז בעולם שבחוץ.
לפעמים יש צורך להגיע רחוק, עד המים המבעבעים ברתיחה, כדי לגעת בהבנה כי אהבת גבר כן קיימת עבורי.
כל אחד והמרחק שלו בדרך אל מציאת האושר.
עלי להיות זהירה, כנאמר על ידי לא פעם: "לא מומלץ לעשות גיחות לעבר העבר לעתים מאוד קרובות".
שלך
לוסיאנה
21.5.1821, יום שני
לוסיאנה שלי!
אני מודעת לכך שקשה לך לשמור על ההחלטה הגדולה שלנו, ולטפח את יחסינו האינטימיים מעבר לידידות הנפלאה והתומכת אשר קיימת בינינו מאז ומתמיד. חסרונו של ההרגל המוכר חסר לך מאוד.
את כותבת על תחושות של מבוכה ובלבול, על זיכרונות אחרים הבאים כמו הבזקי געגועים, את מתארת כמיהה ורצון לשלוט על התנהגותך וחווה מצבים אשר לא רצויים לך, ומתגעגעת לקול המוכר כל כך.
אהובתי,
הנה אחלוק איתך את העובדה המדהימה אשר התבררה לי: יש בי הבנה חדשה כי לעתים קרובות כדי לגעת באושר יש לרכון על הסל הגדוש בכל הכאבים, לבחור מתוכו את מה שהכי כואב, ואז לחבק אותו צמוד לגוף ולגעת בו בשתי ידיים – ובאורח פלא הופך הכאב לרסיסים שקופים!
הבנה זו מאוד מושכת: יש בה בהירות וצלילות והיא מסנוורת את עיניי. האור החדש אותו גיליתי מחליף את מקום הדמעות הזולגות על אובדני העבר, וכך הופכים הבזקי הגעגועים לזיכרונות מלוחים.
הלילה השחור בו נהרג הדוכס שלי גזר עלי מאבק בנפשי השסועה, ויצר ריח של אבק שריפה באוויר אשר התערבב עם ריח המוות, וקשה היה לראות מבעדו את האור. וכמו בציוריי הרבים – האור חשוב לחיינו כמו השמש, וקשה להתקיים בלעדיהם.
וכך קרה שהשמש שלי עזבה אותי באמצע הנצח, וכיום רק בחושבי על תמיכתך מוצאת אני את מקומי בזמן ומסוגלת להמשיך במסעי המדהים. אז למה לא לעשות את הדרך איתך?
שלך
אנסטסיה
13.6.1821, יום רביעי
אנסטסיה שלי!
אז למה היחסים החדשים שלנו לא מערפלים את הרגשות הישנים? השינוי המתרחש כיום בחיינו חייב להיות הדבר הכי חשוב, אך לי יש אופי מרדני ולכן מגייסת אני כוחות חזקים מספיק כנגד. בקיצור, חיים או חדלון...
אני מתפללת לחיים פשוטים ומנחמים. פעם קל לי יותר ופעם פחות, אבל חיוני עבורי לאושש את עצמי אפילו שבמצב הקודם היו רגעים שנראו בני אלמוות. הצד החדש המתגלה בי לא מוכר לי, למרות שבאופן טבעי הוא אמור להיות הכי מוכר עבורנו, כי נשים אנו ואמורות להכיר את תחושות עצמנו. אבל כפי הנראה זה מסובך דיו... ודווקא רגשות העבר ליוהאן כל כך מוכרים לי, כי הרי תמיד אהבנו גברים וחיינו את הנשיות שלנו דרכם עד תום.
אך לפעמים, בהסתכלי בעינייך, דומה הדבר כאילו מביטה אני פנימה וחשה את תחושת הבית המוכרת. מושג השווה עבורי הסתכלות מחודשת, כי כיום זקוקה אני לזרועות אישה חזקה ומיוחדת שתחבק אותי לליבה.
לומדת אני חוקים חדשים ביחסים, לומדת ובוכה, כואבת ושמחה, עייפה ורעננה, מבינה והמומה, מתרגשת ואטומה, שקטה וסוערת, ועוד...
לומדת עד כלות...
שלך!
לוסיאנה
17.7.1821, יום שלישי
לוסיאנה שלי!
האם חצינו את הגבול שלנו?
אהבנו, אבל האהבה סיימה עם הזמן שלנו... נשארו לנו הגעגועים, המבוכה, הכעסים הזעירים על כמה זה חבל.
את היית עבורי הבלתי אפשרי. אפשרת לי לתת לך לעשות עבורי מה שלא יכולתי עבור עצמי. ולכן כרגע, בשעה זו בה תחושתי מבולבלות ולא מעניקות לי את אשר התכוונו לו, אל לך להתאכזב כי תמיד אהיה ותמיד אשאר עם הרבה אכפתיות ממך – כי בנפשי שזורה הינך למרות שנחושה אני לפנות לדרך אחרת.
מפחיד לראות הרבה רגשות עולים וגואים, אבל בחירתי היא לכיוון טיפוח האומץ המתחדש.
שלך!
אנסטסיה
17.8.1821, יום שישי
אנסטסיה שלי!
מחר הוא יום הולדתי, ומה עצום הוא המרחק אותו עברתי בחיי!
חוששת אני כי אנשים ישפטו אותי. עם זאת אני צריכה לעבור את השיפוט הזה ואת הפחד. עלי להתמודד עם חיי ועם מה שנשאר מהרגשות העזים אשר בתוכי, מצווה עלי להפסיק לפחד ממה ששוכן בעברי או ממה שקורה לי בהווה, ופשוט לנשום ולחיות. את הינך האור של חיי, מלאה להט ויופי עצום, ומגלמת עבורי כל דבר הכי נפלא אשר יכול לשכון באדם אנושי.
את עבורי ציור דיוקן!
האם חצינו באמת את הגבול שלנו?
נכון, הכול אירע בעוצמה הגדולה ונפתחנו ליחסינו בתקופת הצער הגדול שלנו – אני עם ה"לידה", את בעקבות הלילה השחור בו נהרג הדוכס שלך, אנטולי אנטוליביף, וגזר אובדן על אהבתך!
חלקנו ביחד מצבים עמוקים, וכל דקה לבשה משמעות שלמה!
שומעת אני אותך מעירה שדרוש אומץ כדי לצאת מהגבולות המקובלים אותם מכתיבה לנו החברה. ושואלת אני את עצמנו: האם אכן דרוש אומץ כה רב? הרי יחסינו הביאו נחמה לצער, והצילו אותנו מאיבוד שפיות הדעת. כי הרי גם אנו חלק מהחברה, הלא כן?
אי-לכך הקושי שלי הוא לא החברה אלא תוך תוכי ודעתו של אלוהים שלי עלי, ואולי מוכנה אני כיום לפרוץ את המחסום בו אני שרויה.
ומיד אני רואה אותך מרימה גבה, הלוא בין שתינו תמיד את המצייתת לחוקים... נכון, ניסינו אהבה נשית הדומה לעצמנו, ולא! היא לא עבורנו. לפתע הכול ברור כאילו הכיסוי הוסר, וצועדת אני לתוך עצמי המחודשת. שונה אני לעצמי, שונה לכל המוכר לי. באופן מפתיע כבר לא משתוקקת בלבי לקבל תוקף מאחרים ולו במעט.
וכך מכה בי ההבנה כי אלה החיים שלי ועל להיות לחלוטין נאמנה לעצמי.
לוסיאנה שלך!
18.8.1821, יום שבת
אחוזת התרגשות הנני: זה עתה קראתי על תחרות כתיבה המתקיימת בכתב עת מכובד, וחשה אני כי כישרוני האמיתי בתחום הכתיבה יכול לבוא כאן לידי ביטוי.
נושא הכתבה: האם פחד הוא תכונה הכרחית? לפי כללי התחרות יש לבחור את הנושא בצורה חופשית, רק המאמר הזוכה יפורסם. ההגשה בעוד שבועיים מהיום, והבחירה תיחשב כהישג מרשים ביותר. מחשבותיי רצות קדימה, ויודעת אני כי זו ההזדמנות שלי להסביר בכתב את שינוי הגישה שלי לנושא הפחד.
האמונה שלי היא כי לפחד יש תפקיד חשוב בבואנו לתת לעצמנו הזדמנות להעריך נכונה כל גילוי אומץ המתגלה לכל מעשה קטן כגדול. רק על ידי כך ניתן להזיז את חיינו קדימה, ולהביא את הראש והלב לעבוד ביחד. אומץ המחליף את הפחד גורם לחלומות להתגשם, והם כל כך טובים עד כי רוצים להתעורר כל יום מחדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- פרק 24 - עד עמוד 232 סופרת
פרק 24
ורבבות מבני עמנו
מה חשה אני בפתחה של 1966? מתפללת ומקווה ששנה זו תכשיר אותי להיות אישה מאושרת, תעניק יציבות לחיי ותשמור עבורי על איזון עדין...
עכשיו אני לבד...
רק לפני כמה שעות ראיתי את המוות מול עיניי...
פורטונה, אישה חולה, באה לקבל בריאות ויצאה בידיים ריקות, כמעט הבריאה ועכשיו היא מתה. חשה אני איך החלק התמים שבי התפוגג ונמס, התמזל מזלי ורק אתמול ראיתי לידות, וכך שמתאפשר לי האיזון כדי לא להישבר. הקוטביות בה אני מטולטלת בו-זמנית נותנת מימד חדש למשמעות חיי, וחשה אני שיותר מכל רוצה אני יציבות, כי לא קל ופשוט לי עם השינויים המתרחשים. למרות שמגלה אני בתוכי תכונות עשויות פלדה, המאפשרות לי לעבור כל שינוי שנחוץ.
גיליתי את עצמי ואת חווית ה"מוות החזק". שמחתי לגלות שאם המוות הוא לא שלי, באופן מפתיע משחרר הוא אותי מעצמי.
אני עובדת במחלקה הפנימית, הרבה אנשים זקנים באים כדי להבריא ולפעמים מתים תוך כדי תהליך הטיפול. יש בי הרבה מבוכה וחוסר בהירות – והרי בית חולים אמור לתת בריאות? איך הוא הופך לעתים די קרובות למלכודת מוות. קשה לי עם התובנה אשר נוצרה בי, שחייבים לסבול כדי למות.
אין עצמאות בזקנה!
המחלקה האורטופדית אותה עזבתי הייתה מלאה באנשים צעירים שרק הזדמנו לשם לתיקונים ארעיים. המחלקה שוכנת בבניין ישן אבל החדרים רחשו נעורים ותקווה. עכשיו אני בבניין חדש של המחלקה הפנימית, הוא מלא חידושים אבל קשה לי להבין את עומס הטכנולוגיה האמורה לשמר זקנה.
לפני שבוע נכנסתי בחרדה גדולה למחלקה, הרגשתי טובעת ולא ידעתי לאן לפנות ומה לעשות. לאט הסתגלתי למצב והרגשתי השתפרה, אף על פי שעדיין שולטים בי רגשות מעורבים של צער על פרידה מהמקום הקודם ושמחה שהתקדמתי בעבודה. זו מחלקה גדולה ויש בה ששים חולים קשים, חלקם הגדול זקנים. העבודה מאוד מעסיקה אותי ונותנת לי הרבה סיפוק. לתת לחולים ולעזור להם, זהו מצב שמיידית גורם לי לשכוח את העצב שלי כשהוא מופיע. המוזר הוא שגם כשהעצב מופיע אינני מרגישה צורך להשתפך. ריקנות מלאה בתוכי ואפילו דמעות היא לא מייצרת, גם לא דמעות.
הרבה דברים ראיתי. הלימודים טובים אלי והציונים שלי מאוד גבוהים בכל המקצועות, גם בכימיה...
המון השתנה בגישה שלי. שוב אינני זקוקה נואשות ומיידית לידידה כמו רות.
אני מנסה להבין – מדוע כה שונה הכול, ומהם צרכיי החדשים.
בשלב זה בחיי חסרה אני דמות ידידותית תומכת.
ולאור הזמן הארוך בו לא התראיתי עם רות, חושבת אני על מהות הקשר שלנו – האם אלה קשרי השנים שבהכרח כובלים וסוגרים סוג של הרגל?
האם זאת ברית ילדות שהתאימה אז ולא עכשיו?
ואולי אנו נשמות שמצאנו השלמה האחת אצל השנייה?
ברגע שאנו נפגשות טוב לנו, ויש עם מי להתייעץ ולספר למרות המרחק הפיזי. אבל בסופו של דבר, ברגע זה מבינה אני שיש בינינו קשר נפלא שלא כל אדם זוכה לו...
אשר להוריי, אליהם אני קשורה מאוד למרות הכאב להיות במחיצתם, מרגישה אני שהתרחקתי מהם ובגרתי מאוד.
רק אלוהים יודע שבעיותיי נשארו אותן הבעיות ואפילו יותר.
נכון, יחסה של אמי התרכך עם נחישות הדעת שגיליתי בקבלת החלטה עצמאית לגבי יחסיי עם דורון, והיא מבקרת אותי לעתים יותר קרובות ותמיד מביאה פירות כדי להשלים את התזונה הנכונה שעליה אני מאוד מקפידה לאחרונה. הוריי הפסיקו להציק לנו, וכך התפנה לי הכוח והמרץ ללמוד ולישון בשקט. עם הזמן החולף אני מבינה יותר מתמיד ומרגישה ביתר עוצמה את מה שהם עושים למעני ועד כמה שהם יקרים לי, ואת התשוקה העזה שלהם לראותני אחות. וכך יהיה – אעשה הכול למענם, כדי למנוע מהם אכזבה.
יום שלישי, ה-1.2.66
שעת ערב מאוחרת וצריך לישון, וחבל שאני לא עושה את זה, ולמה?
כי ישבתי עד עכשיו עם לאה ושני החברים שלה, קראנו שירים ופתגמים והייתי מאוד חברותית ומצחיקה. עכשיו הם הלכו. שקט ודממה בחדר. אני רגועה ועז רצוני להביע דברים שקורים אתי ללא הרף:
מאחורי מבחנים גדולים במקצועות סעוד ורוקחות, שהיו טובים מאוד. למדנו לארוז מכשירים כדי לעקר אותם במכונה המיועדת לכך. הפעולה לא במיוחד מושכת אותי, והמכון לאספקה סטרילית די משעמם.
את השעה הקרובה אקדיש למחשבות, ומוזר... כבר אינני יודעת איך לעשות זאת.
החלפתי שוב מחלקה והפעם לאורולוגית, הכול זר ומוזר ונוכחתי לדעת שמאוד קשה לי השינוי. אבל הוא הכרחי. עומדות אנו בלחצים כבדים – התחלנו 47 בנות ונותרנו 37, וזו רק ההתחלה.
אניטה עזבה, וצר לנו מאוד שלא החזיקה מעמד.
בפנימייה יש המון קשיחות מצד המדריכות, והדרך היחידה היא להשתנות.
לפניי משתרעות כמעט שלוש שנים, וברור לי שכשאצא מכאן אהיה אחרת לגמרי ובלתי מוכרת לעצמי.
זה נקרא: להתבגר בלי להתפגר, ולעתים זה גם משנחוץ לחולים שלי במחלקה – להבריא ולא למות. .
יום רביעי, ה-9.2.66
בימים האחרונים אני מתוחה באופן נוראי. הזמן לפני הבחינות הגיע לקיצו ואני מפחדת שעכשיו אשבר. פתאום מבינה אני את האחריות הכבירה.
הדאגה הראשונה היא כמו לכולן: רצון להצליח, והדאגה הנוספת שלי, שהיא כבדה ואיומה – ההתחייבות שלי להוריי.
אני בוכה מפני שהם דורשים ממני דברים שאני מפחדת שלא אעמוד בהם.
אני יודעת שמחצית חייהם עברה, וחלומם הגדול שאהיה אחות מוסמכת ואני לא יכולה לשבור אותם. אם אאכזב אותם הם לא יסלחו לי, וגם אני לעצמי. אני כבר לא מדברת על עצמי, הרי הם דורשים ממני את זה בתקיפות, ומכיוון שהם מאוד יקרים לי אני נבהלת ואני לא כל כך חזקה...
לעתים קרובות במחלקה אני עושה משהו וחושבת, 'מה אכפת לי מה אני מרגישה, העיקר שמעשה זה ודאי יגרום אושר להוריי'.
והשאלה הגדולה: היא האם אוכל לעמוד בכך שלוש שנים?
ורואה אני לפניי מעגל מאוד מסובך – אם אחיה רק למען הלימודים והעבודה אפגע בחיי האישיים, ואז קרוב לודאי שאסבול גם בבית הספר, ומזה ייפגעו הוריי... זוהי שרשרת מסובכת והדוקה.
תמיד יש לי הרהורים על היחסים שלי עם דורון, כשלעתים אינני בטוחה באהבתו ואני נבוכה.
זה עתה קראתי את מכתביו והתרשמתי מהם לטובה, אבל אין לי צורך בהם מפני שאנו מתראים הרבה ואפשר היה להגיד לי הכול בזמן הפגישה. אחרי תשעה חודשים ביחד אני יותר מבולבלת מאשר בהתחלה. פחות רגשנית ויותר שקולה. שוב אינני זקוקה לעצת ידידה בדחיפות יתר, ולא שאין לי בעיות אבל למדתי לפתור אותן בעצמי.
אני מאוד מתגעגעת כשדורון לא בסביבה ,אבל כשהוא מגיע כל יום יש בי קרירות מסוימת. למסיבות אינני אוהבת ללכת בלעדיו, וכל מנגינה מוכרת מזכירה לי אותו. בקיצור, אני לומדת איך לנהל יחסים בלי דרמות, ורק לעתים צר לי על כך שהפסקתי להיות רגשנית חולמנית, ומוצאת אני שהגיון קר יותר נוח עבורי כיום.
יום חמישי, ה-24.3.66
שוב העבירו אותי מחלקה, די מהר יחסית, והפעם למחלקת תינוקות. שוב היה עלי לעבור תקופת הסתגלות, אבל הפעם זו תחושה של התחדשות. על כך אני מברכת ועם זה קל לי יותר להזדהות.
נהנית אני מאוד מהתינוקות בני יום, הם נותנים לי הרבה כוח. אתמול הרגעתי תינוק כשעשו לו גבס ואני הייתי אתו ולא אמו, הלכתי עם תינוק אחר לצילום, והשתתפתי בברית של תינוק מתוק. לומדת אני המון על טיפול בתינוקות. עוד ניסיון אדיר בדרכי המפותלת להתבגר...
הקיץ מתקרב, רוח קיצית נישאת באוויר, ואני נזכרת בכל כך הרבה דברים.
אולי אני נשמעת כמו זקנה, אבל חשה אני חזק איך השנים היפות חולפות מהר ולא ישובו לעולם. צר לי וכואב לי.
הקשר עם דורון מתהדק מיום ליום, ואני מאושרת שאת המסלול הקשה של הלימודים אני עושה אתו ובתמיכתו.
גם הוא מקבל השראה מהחברות שלנו, והתחיל להשלים בחינות בגרות ומתכונן להוציא רישיון נהיגה.
הקשר בינינו גורם לי להיות נועזת ואמיצה, ומבליט את צדדיי הטובים ביותר. אני נזכרת בהחלטה הקדושה שנשבעתי לפני שנה "לעולם לא להתאהב", והנה ההחלטה לא קיימת עוד... כרגע אני שוב מאוהבת, ולעתים מפחדת, מוטרדת ושואלת את עצמי: מה יהיו התוצאות?
עכשיו שרים ברדיו שיר רוסי ובו נאמר: "האם את זוכרת איך המזל האיר לנו פנים"... ואני נזכרת בו. ויחד עם זה צפים לנגד עיניי ימי ילדותי בארץ הרחוקה. והדמעות עולות וחבל שהחיים כל כך קצרים...
יום שבת, ה-23.4.66
מיום ליום אני לומדת את הדרך להיות מאופקת ופחות רגשנית, והשכל הישר שלי מבצבץ קדימה וחוצה את הרגש. לעתים צר לי על כך ולעתים זהו קלף מנצח. בינתיים הסתיים פסח ומחר החג האהוב עלי מאז ומתמיד: יום העצמאות. האירוע הכי נפלא שקיים ואהיה מחוץ לפנימייה לחופשה ארוכה של שבועיים. שבוע אסע עם לאה לבית הבראה, ואין אני יודעת מה זה ולכן אני מתרגשת עד הגג... ודואגת מעט... גם פה, בפנימייה, יש חידושים: עברנו לגור בבניין חדש בחדר נפלא, וכרגע אני יושבת במרפסת ומתפנקת בכיסא רחב. רגליי מורמות ומעלי עץ ענק המכסה אותי ועושה צל. חושבת אני איך היחסים עם לאה הפכו מאוד טובים, והידידים שבאים אליה מבקרים גם אותי.
מישל ולביו גורמים לנו להרבה צחוק בהפוגה שאנו עושים בשינון החומר הנלמד. לעתים אני חשה חיזור מצידם, אבל זיכרונו של דורון מכסה על הכול. ושוב מתגלים אצלי קווי אופי מאוד בולטים: נאמנות ומיקוד.
בשלושת השבועות האחרונים עבדתי במחלקת תינוקות עם פרסונל (צוות) גרוע ורע לב, שעשה הכול כדי לנצל אותנו התלמידות. זה לא הרג אותי, ויכולתי לראות דרכם שאני וחברותיי לא קשורות לאופי המגעיל שהם הפגינו.
יום חמישי, ה-28.4.66
הגענו לטבעון. מנגינה שקטה ורוגעת בוקעת מהטרנזיסטור ואני מרחפת באושר מוזר. ואיך הגענו?
יצאנו בבוקר השכם בכלי תחבורה האהוב עלי מכל: רכבת דוהרת פורצת דרך, ואז התגלה לעיננו הצבע הירוק והרים סביב. התמקמנו בחדר, ועטפו אותנו בדידות ושקט שבתחילה לא אהבנו, אבל מהר מאוד מצאנו חברים, פתחנו תקליטים, ואז רקדנו לאור השמש והשתוללנו. בערב שרנו בקולי קולות כל הדרך לסרט. חיבקתי את האוויר באושר ונשקתי לרוח, ודורון היה חסר עם ידיו החזקות והעדינות הנחות על כתפיי. אבל בלעתי את דמעותיי והמשכתי לשיר בקול רם וצלול...
בלילה כרית זרה חיבקה אותי ובכל זאת נרדמתי, וזוהי רק ההתחלה.
יום שישי, ה-29.4.66
פתחנו בסדרת טיולים ל"בית שערים", גמענו מרחקים ונשמנו אוויר בין הרים נפלאים, נכנסנו למערכת קברים של אבותינו והצינה חדרה לעצמותיי, התאחדתי עם נשמות מעולם האמת והרגשתי קדושה ופחד.
וראה זה פלא: בחברת זרים בסביבת הרים נשמתי וחייתי...
בערב נסענו לים בלי שום פחד, בחופשיות לקחנו טרמפים מזדמנים והגענו. נשמתי חזק כי עוצמת החיים בלעה אותי.
חשבתי על דורון, חשבתי חזק!!
בערב רקדתי עד איבוד חושים בחברת אינספור בנים מחזרים, הייתי יפה והרגשתי מלכה!!
הנופש הזה בבית הבראה מגשים את תקוותי להיות חופשייה, אבל מוכיח לי עד כמה אני קשורה לדורון, וטוב שכך.
יום שבת, ה-30.4.66
אני כל כך עייפה. רגליי נחות במיטה וראשי סחרחר. זה עתה חזרנו מהסחנה עייפים אך מאושרים. יצאנו בשעה אחת-עשרה והחלטנו שהפעם ניסע בטרמפים בזוגות וניפגש שם. לא רציתי לנסוע עם יצחק, כי ידעתי שהוא מעוניין להתחיל אתי ולא רציתי לתת לו "שנסה", לכן העדפתי לנסוע עם שמעון החבר של לאה, שהגיע מהצבא והצטרף אלינו.
אבל הטרמפ שלנו לא עצר במקום שקבענו והמשכנו הלאה, לכן הגענו לסחנה מוקדם יותר אבל לא הצלחנו למצוא אותם עד שעה שלוש. האוכל ובגד הים שלי היו אצל לאה כך שרק שמעון התרחץ. כשפגשנו אותם כעסנו אחד על השני ורק לבסוף השלמנו. בעצם רימיתי את יצחק, כי לבסוף התבררה לו האמת – ששמעון חבר של לאה ואני סתם התחמקתי ממנו. נעים לי החיזור שלו, אבל יש בי אהבה לדורון ואף אחד לא ייקח את מקומו.
יום ראשון, ה-1.5.66
שוב עברו עלי ערב ויום של בילויים. הפעם לנהלל לבקר את יעל חברתנו ללימודים, וכשהגענו גילינו גן עדן. חופש כל כך מלא, עצמאי ובוגר מעולם לא היה לי.
אני מאוד מחוזרת, אני יפה. ולמרות זאת נשארת אני בדעותיי – מה פירוש המושג: חברות!? ומהי נאמנות?
למרות ששמעון ניסה להסביר לי שלקיים יחסים עם בנות אחרות זה דבר טבעי ואי-אפשר בלי זה... חשבתי על התנהגותו של דורון ואיך הוא מסוגל להתאפק ביחסים אתי. יש משהו פסול בדעות של שמעון אבל אני לא מבינה איפה טמון הפסול. יודעת אני שאני מאוהבת, אבל חוששת אני שגם בדורון וגם באהבה עצמה!!
יום שני, ה-2.5.66
כל יום יותר יפה, וכל יום נושא בחובו הרפתקאות חדשות וחוויות מסעירות. היום על הכוונת שלנו העיר נצרת, ושוב ניסע בטרמפים מעניינים. כמובן שכל ההסעות שלנו הם עם בחורים ערבים מהסביבה, ולי זו הפעם הראשונה להיפגש איתם כל כך הרבה ולהכירם מקרוב. אני מגלה שהם מנומסים מאוד ודואגים שנגיע בביטחון לכל מקום. העיר נצרת מרתקת. מסביב רעש והמולה מזרחית, ובכנסייה ראינו נזירות שנראו בעיניי מלאכיות בשחור-לבן. זה היה טיול ב"ה' הידיעה".
בערב שמענו תקליטים ורקדתי כמו משוגעת. יצחק כבר עובר את הקו האדום וגורם לי שאת נפש במקום כיף, לכן אמרתי לו את זה מפורשות.
יום שלישי, ה-3.5.66
התרגזתי על לאה והיא ביקשה סליחה, אבל אני מרגישה שאני פשוט מתגעגעת לדורון ולכן יותר רגישה וסתם מתנפלת עליה.
היום נסענו בטרמפ עם שוטר, שאפילו עשה לנו הפסקה בכינרת כדי שנוכל להתרחץ שעה שלמה. אני יודעת שלעולם לא אשכח ימים אלו: את הטרמפים, ההרים, השמש, את הכינרת המתוקה ואת החיילים שראינו בדרכים.
יצחק עזב. ולמרות המעמסה בהתנהגותו, עבורי זה היה חידוש – להרגיש אהבה והערצה כזאת.
היום ניסע בכרכרות של נהריה ונתרחץ בים הנקי שלה, והטיול הארוך יסתיים. ויודעת אני שגם אם לא אזכור הכול, למדתי על חווית העצמאות והתחושה של ביטחון עצמי, והבנתי שאפשר לחיות בקלילות ועדיין לשמור על עצמי.
יום רביעי, ה-18.5.66
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 24 - עד עמוד 237 סופרת
יום רביעי, ה-18.5.66
נהדר לשכב במיטה. החדר קריר והחוץ לוהט, המנגינה זורמת והלב מנסה למסור את רישומיו.
לאחרונה אין לי צורך לכתוב יום יום, מחשבותיי מעוצבות יותר ואין לי צורך לברר לעצמי דברים בכתב. אני יותר מאופקת וסגורה בתוך עולמי. שינוי אדיר חל בי מאז נכנסתי לבית ספר לאחיות, ולעתים אני מחפשת את הנערה ההיא... מחפשת ולא מוצאת... העבודה מאוד מעייפת אותי אף על פי שאני מאוד נהנית. אני מוצאת את מקומי בטיפול בחולים ומקדישה להם הרבה תשומת לב, הם אוהבים אותי ואני יודעת שאוכל לעשות הרבה למענם. גם הפרסונל מתייחס אלי יותר בכבוד אחרי שהוכחתי את עצמי יפה.
בעוד חודש אכנס לעבודה במשמרות ערב ולילה, וזאת תהיה החוויה בשבילי. הלימודים הולכים לי טוב ובינתיים אני מאוד חזקה, אבל יש מחיר לכל הטוב הזה. הלימודים והעבודה גוזלים ממני את שעותיי, והמעט שנותר ניתן לדורון. כך יוצא שכל חברותיי, ורות בראש, נעזבו. על זה אינני יכולה לסלוח לעצמי וזה דוקר.
אני שוכבת ומהרהרת במה שהיה וחלף ולא ישוב יותר...
נבחנתי בחינה סופית בכימיה, ויחסית למה שלמדתי הבחינה הייתה ממש
קלה.
יום ראשון, ה-22.5.66
בימים אלה נכנסתי למחלקה חדשה, וגם בה אנו התלמידות משמשות שק אגרוף למדריכות מסוימות. נכנסתי למחלקה הכירורגית והמדריכה כעסה עלי שלא באשמתי. אני כבר יודעת שייקח לי קצת זמן להיכנס לעניינים, לכן קשה לי להיתקל שוב בחוסר הגינות לשמה שלא מקדמת שום מטרה.
יום ראשון, ה-26.6.66
שקט שורר בחדר. לאה ישנה ואני כרגע התעוררתי. נמצאות אנו בלילה בעבודה וישנות רוב היום. ביום חמישי התחלתי את הלילה הראשון,
כמה קשה היה ללכת לקראת הבלתי נודע. מאוד חששתי ורציתי ביום המחרת להיות בבית מוגנת, ביקשתי מדורון לבוא והוא לא יכול היה כך שקבענו רק לשבת.
במצב הרוח בו הייתי שרויה באותו רגע מאוד נפגעתי. למחרת אחרי עבודת לילה הייתי בבית והתקשיתי להירדם. נרדמתי רק לשעה וחצי וזה היה סיוט. הקאתי ובכיתי בסתר. הייתי לבד ביום הגדול, זולת הוריי שעשו כמיטב יכולתם אבל הייתי זקוקה ליותר. החלטתי למחרת לא לחזור לחולון ולא הודעתי על כך לדורון. נשארתי בחדרי ונחתי, והתחיל להיות לי יותר קל עם העבודה בלילה.
אבי ביקר אותי וסיפר שדורון חיפש אותי, אבל אני הרגשתי כה פגועה שברגע חשוב ביותר הייתי לבד.
נכון, אולי הוא לא אשם שהייתי זקוקה לו!
יום שני, ה-4.7.66
התאקלמתי טוב במחלקה ולמדתי בה הרבה מאוד, וכמובן שנקשרתי מאוד כמו תמיד. אני כבר מוסמכת לחלק תרופות, לתת זריקות ולעשות שמירות בלילה – שמונה לילות ואז לקבל חופש של ארבע ימים.
אני מאושרת ששוב הוכחתי לעצמי שאפשר להגיע למקום טוב בדרך שלי. דורון והאהבה שלי בתוך הקשר מפחידים אותי. אני מפחדת להתאכזב – מצב של התאהבות טוטלית זה הסיוט שרודף אחרי מאז הילדות, ואני מאוד חוששת גם הפעם למרות שהכול נראה כשורה. דורון עדיין צריך ללמוד איך לאהוב אותי.
אחרי שגמרתי שבוע לילה ביליתי עם דורון, ואין צורך לומר כמה שזה היה נפלא, וחבל שלא ראיתי גם את רות. ושוב התחלתי לעבוד והפעם ערב, ושוב בהתרגשות גדולה כי הייתי לבד. בבוקר הראשון אחרי לא הרגשתי בעיה כי למדתי למבחן, אבל ביום שישי הרגשתי בדידות וידעתי שלא אראה את דורון שבוע, כי העבודה נגמרת בשעה אחת-עשרה.
בעבודה הייתי מאוד חיוורת, אבל היחס היפה שקיבלתי הרגיע אותי. הזרקתי את הטיפול של האנטיביוטיקה לעשרים חולים וחילקתי להם תרופות, אבל המתח גבר עם כל זריקה ולרגעים רציתי לזרוק הכול ולברוח מהמחלקה.
זה היה נורא, ובערב במיטה בכיתי ושנאתי את עצמי. אתמול אחרי כמה ימי עבודה נרגעתי. הזריקות הלכו ביתר קלות והחולים לא נראו לי איומים כל כך.
יום שלישי, ה-5.7.66
דורון היקר,
כל כך רוצה לראותך ברגע זה, שתהיה אתי ברגעים אלה של שקט ומנגינה עליזה מהטרנזיסטור, שנשב שנינו ונאזין ונדבר בקול חרישי ונהיה לבד. אבל המציאות היא שאתה רחוק. ייתכן שאני רגשנית ומתאווה לדברים לא חשובים, אבל אלה דברים שחשובים לי.
עצוב לי, דורון, החיים כל כך קצרים ואני רוצה שחיי יהיו יפים, רוצה שתעשני מאושרת. האם אינני רשאית לדרוש זאת?
אינני מרוצה מעצמי, בכלל לא, רציתי ללמוד היום ולא קיימתי. איך אפשר להיות לבד בחדר מהצהריים עד הערב וללמוד בחשק?
קראתי את "שירי לאה גולדברג", וכל כך הרבה דמעות עמדו בעיניי, ונזכרתי בך.
בקיצור, לא עשיתי שום דבר מועיל, רק בכיתי ושקעתי בזיכרונות כמו טיפשה... אני מקווה שאתה למדת, כי זה הדבר שיכול לעודד אותי.
מהרדיו בוקע השיר "דברים של לא כלום", ואני חושבת שמוטב ללכת לאכול ולעשות משהו מועיל.
דורון, אני מנשקת את שתי עיניך,
לוסי...
יום שישי, ה-8.7.66
לוסי יקרה,
זה עתה נפרדנו ועדיין רישומה של הפרידה מעסיק את מחשבותיי. מעניין שתמיד כשאני נפרד ממך, הנני שב הביתה בהליכה איטית כמשוטט ולא כאדם השב לביתו. זה הזמן עבורי להסיק מסקנות ולהחליט החלטות, לאו דווקא ביחס לשנינו אלא דווקא כלליות מאוד. אחת המחשבות היא שהליכתי האיטית נובעת מכך שיודע אני שברגע שאגיע הביתה יתחיל פרק חדש בחיים, ואילו השיבה ממך היא עדיין סופו של פרק קודם שאין רצון להיפרד ממנו.
אנסה להסביר לך את יחסי הרציני למכתבים בינינו, בהם אפשר לספר דברים שאי-אפשר לומר בעל פה, אם משום שיישמעו מגוחכים או שלא יתייחסו אליהם ברצינות. במכתב אני מרגיש שכל מילה שנכתבת זה דברים שלא הייתי מעלה אם לא היו נחשבים מאוד רציניים, לכן כל דבר שאני כותב הפכתי בו רבות. למשל פתחתי את המכתב במילה "יקרה", ביטוי שבדרך כלל נראה בעיניי צורם אפילו אם כותבים לאדם יקר, ואת מאוד יקרה לי...
אני מתאר לעצמי שמיד תשימי לב לפרט זה, ותמיד אני חושב איך את מגיבה לזה? ולכן חסרונה מאוד יורגש ויפגע, ולמרות שעבורי זה תמיד צורם אינני רוצה לגרום לך נזק. ובמיוחד לא הוגן כי אני הרי מאוד שמח לקבל ממך מכתבים כנים, כמו שאת מציינת, הדומים לכתיבה ביומן שלך. דורון.
יום ראשון, ה-10.7.66
דורון היקר,
אני מנסה לרכז את מחשבותיי ולחשוב בכתיבתי אליך. אני נזכרת בערב של אמש וחיוך מתפשט על פניי – כל כך קשה היה לי להיפרד ממך. עליתי במדרגות ביתי ועדין הרגשתי את טעם נשיקותיך על שפתיי, וצר היה לי לנשק את המזוזה, כי צר היה לי למחוק את זכרך משפתיי.
דורון, אולי התחלתי ברגשנות יתר, אבל תאמין לי שרק ככה אני מסוגלת לומר את כל האמת שבלבי. אני מתחילה להאמין שאני מאוהבת.
חשבתי הרבה על הערב שבילינו יחד והחלטתי להתנצל. אני לא יודעת מאיפה יש לי את הכישרון לקלקל דברים ולסלף את הרגשותיי. לו ידעת כמה חיכיתי לך, היית מבין שלא רעה אני כל כך כמו שהתנהגתי.
אתה לא יודע באיזה מצב אני נמצאת בשבוע האחרון. כמובן שאין לזה סיבה הגיונית אבל במצב עדין של משמרות ובאחריות הכבדה שמוטלת על כתפי ובדמיון כמו שלי, אל תחפש הגיון ואל תדרוש אותו...
לכן קלקלתי הכול למרות שלא התכוונתי כלל.
נהניתי מהערב שלנו אף על פי שאת רובו קלקלתי. אתה יודע, כל כך רציתי שנשוחח, לכן לא רציתי תיכף בהתחלה להתנשק, ועוד סוג כזה של נשיקות... אם כבר, אז נשיקות יותר רגועות כדי להירגע. לא קיבלתי מה שרציתי והאשמה היא אולי בשנינו. תמיד אנחנו רבים על שטויות ושנינו לא מתכוונים לכך.
דרך אגב, אני מאוד מתגעגעת לטיולים שלנו בימי שבת, לכן רציתי כל כך לצאת החוצה וחבל שלא התחשבתי ברגלך הכואבת. בעיניי הבילוי האידיאלי הוא ללכת בשמש יחד איתך לבושה בשמלה קלה עם חרוזים. אולם גם בערב זה בסדר...
לוסי האוהבת
יום רביעי, ה-14.7.66
דורון היקר,
דממה בכיתה. הכול שקועים בלימוד לבחינה בסיעוד כירורגי, ואני מנסה להעלות את דמותך לפניי ולכתוב מספר שורות. והנה צפים יום שלשום ויום אמש – הימים הבהירים בהם אף שהיה חמסין היה מלא שמחה, למרות העצב המתלווה שלי..
יודעת אני שימים אלה יעברו ולא ישובו, אומנם יבואו אחרים אבל מי יודע כיצד הם יהיו? אמש כל כך רציתי לשוחח איתך, להלך הרחק ולדבר, אבל ידעתי שמחכות לי מספר כה מעט של שעות שינה שלא יכולתי להרשות לעצמי מותרות כאלה. הסרט היה נפלא ומצב הרוח שלי בעקבות זה היה מרומם, לכן רציתי שכל העולם ישמח ובפרט אתה. דורון, יש משהו בינינו שמעיק עלי מזה זמן, ואולי במכתב זה אצליח להבהיר מהו.
לפעמים אני מרגישה שאתה משום מה מנסה להתנשא עלי ובצורה מאוד פוגעת. למשל, כשהיינו אצל רות והתחלת לדבר על פוליטיקה. נכון, אינני מבינה בזה הרבה, אתה צודק ואולי זו מגרעת, אבל אסור היה לך להשתמש בכך כדי להשפילני במשך השיחה, ולדבר בנוכחותי עם בנות אחרות כדי להוכיח לי שאתי אי-אפשר לדבר על כך. לכן אמרתי אתמול שהפכת בטוח מדי בעצמך...
פעם היית יותר מתחשב וזהיר, מה קרה ששינית את יחסך? לעתים אני לא מגיבה לפגיעה כדי לא לריב, אבל אני זוכרת כל דבר קטן ולא מסוגלת להתעלם או לשכוח.
לוסי
יום חמישי, ה-15.7.66
רות היקרה,
זה עתה כתבתי מכתב מאוד אישי לדורון, כדי להסביר לו דברים שלא יכולתי להגיד אמש. אתמול כשהלכתי להיפגש אתו היה מצב רוחי ירוד בחושבי על השיחה שהייתה לי ולך עליו, ולא ידעתי איך להתנהג. ובכלל, מה אומר? הלכנו לסרט בקולנוע "ארמון", שהיה כליל השלמות ולמרות השעה המאוחרת שוחחנו קצת ואמרתי לו, בין היתר, שהוא השתנה מאוד. אולי לא ידעתי להסביר מה בדיוק כוונתי, אבל נראה לי שהוא נעשה יותר בטוח בעצמו. הרגשתי בשיחה שאני מאוהבת בו עד כמה שאני מסוגלת לכך, ולכן זה לא פשוט לריב צריך להיות זהירה.
לכן כתבתי לו מכתב זה.
חבל שאנחנו לא משוחחות יותר, לפעמים אני זקוקה לכך באופן מיידי. ובכו זאת, לעתים מכתב אלייך עוזר.
היום יום נפלא כי למדנו המון בשפה האנגלית והיו המון הפסקות, כדי לאפשר לבנות ללכת להערכה תקופתית אצל המנהלת.
לכול בת הוקצבה שיחה של חצי שעה, ויש כאלה שפוחדות שיעיפו אותן. אני לא דואגת...
תמהה אני על השינויים שחלים בך ביחס לחיזורי הבנים!
סיפרת לי על בחור שחצן ובוטח בעצמו, שטען מולך שבקלות הוא יצליח להיות חבר שלך. הצהרה תמוהה כשלעצמה. כנראה שהוא רק בדק את כוח המשיכה שלו. דעתי היא שיש לך רצון עז והמון ביטחון ויופי, לכן הבנים חלשים מולך. אצלי זה שונה – אני עדיין מאוד מתאמצת למצוא חן בעיני יותר ויותר בנים, ויש בי דחף בלתי פוסק שיהיו לי הרבה מחזרים. לדעתי הסיבה נעוצה בעבר שלי, בו הייתי מאוכזבת קשות באהבה, ועתה כל זה השתנה לטובה. אולי אני רוצה להשלים פיסות חיים אבודות.
אבל זה אף פעם לא מצליח להיות חברה של הרבה, לכן חייבת אני להילחם בתופעה כי בסוף אני מרגישה בדידות.
אומרת את לי שאני יותר בוגרת במובנים רבים, כי אני לומדת מניסיונם של אחרים בעבודתי הקשה בבית חולים עוד לפני שזה יקרה לנו. נכון, אני חווה מצבים קשים בגיל מאוד צעיר.
ועכשיו, במה את יכולה לעזור לי כשאני פונה אלייך? לומר תמיד את האמת.
עני לי מהר.
חברתך לוסי
יום ראשון, ה-24.7.66
דורון היקר,
גינה כל כך יפה ברדיו וכל כך נעים בחוץ – הכול רגוע, שיימשך כך לנצח... חבל שאתה לא כאן ותבוא רק מחר. אני מסתכלת בתמונות שלנו וחיוך עולה על שפתיי. התמונה של הקיץ בה אנו מצולמים, שנינו מחייכים באושר עד שנדמה לי זו בכלל לא אני אלא בת אחרת... אני קצת מקנאה בזאת שמצולמת בתמונה...לוסי.
יום ראשון, ה-31.7.66
רות היקרה,
המוזיקה עולה מתפשטת בכל חלל החדר, ואני לעצמי בשקט וכותבת. אינני יודעת איפה את כרגע. חבל שהרבה זמן אנו לא מתראות.. האם לך לא צר על כך? חבל שלא באת כשהייתי בבית. חיכיתי לך כל כך... הייתי בבית ובאו גם דודתי עם משפחתה, כך שהיה נחמד עד כמה שיכול להיות נחמד בחברתם.
הייתי בתערוכה בבית ספר "גורדון", וזה היה אחד הדברים היפים שחוויתי. התהלכתי בחדרים ושאבתי לתוכי את האוויר המתוק.
מורה שהכרתי עבר על ידי, הסתכל לי בעיניים ובכלל לא הכיר אותי, וחשבתי לעצמי: כל כך משתנים האנשים והחיים זורמים מהר. וכשחזרתי אך טבעי היה בעיניי שראיתי את דוד לוי עם אביו. עברנו אחד ליד השני וחוץ מאמירת" שלום" לא התרחש דבר, ומוזר שכך. זה הבן שגזל ממני כמעט שנתיים של חיים במחשבות...
מיום ליום קשה לי לבוא לחולון, כי הכול פה זה עבר, וההווה כבר מזמן לא קיים במקום הזה. גם בפנימייה קשה מאוד לחיות, ולעתים אני כל כך מיואשת. לאה לא מתאימה להיות חברתי, למרות שעלי לציין שהיא יותר ויותר מבטלת את אופייה לפי רצוני. היא כבר אינה עושה הרבה דברים שמרגיזים אותי, וסוף סוף הוכחתי לה כמה היא אוהבת את החבר שלה. דבר שגרם לה לא מעט זעזוע.
אני זוכרת את דברייך בקשר לדורון – שאי-אפשר לתפוס הכול ביחד, ואם אני מאוהבת עלי לוותר על שאר הבנים. בעיקר לוותר על הלהיטות להוכיח לעצמי עד כמה בנים מסוגלים להתאהב בי.
המזל היחיד שהבחור שבו אני מאוהבת הוא חבר שלי ואוהב אותי בהדדיות.
חברתך לוסי
יום ראשון, ה-21.8.66
דורון היקר, שלום!
אמרת שאתה רוצה לראותני כל יום, ובאותו רגע הרגשתי הרבה אושר ושמחה. לא רציתי להיפרד ממך, ואפילו לא דאגתי לשעות השינה המעטות שאצטרך לישון לעומת הרגעים הנפלאים שביליתי איתך. עליתי במדרגות וחששתי שמא אפול, הייתי חסרת אונים וכוח והכול בגלל נשיקותיך. רציתי לומר לך הרבה פעמים שאני אוהבת אותך וחושבת רק עליך, אבל מילים כאלה קשה לומר והן יותר קלות במחשבה.
כמו סהרורית נשכבתי במיטה, וכל כך לא רציתי להירדם ואז להתעורר לקראת יום חדש, ולהפוך ערב נפלא זה לעבר.
טוב להיות בזרועותיך, שגם אם תנסה לתאר את אושרי לא תוכל. וחשוב לי מאוד שגם בי קיים הרצון לראותך כל יום... אינני יודעת מה הייתי עושה בבית הספר הזה בלעדיך.
החזרת לי את הרצון ללמוד, שנעלם מפעם לפעם... הערב הזכיר לי את הקיץ שלפני הלימודים בבית החולים, בו היינו מטיילים בחולון והולכים לרות ודודי, ועושים את כל הדברים הפשוטים אבל הכול כך יקרים לי. כיום כשאני באה הביתה וצריכה לחלק את זמני בינך, הוריי, רות ועוד ידידות כמו רבקה פ' ושושנה, וגם לא לוותר על המנוחה שלי, תמיד יוצא מישהו מקופח ולבי נשבר.
שואלת אני את עצמי מה יהיה סופה של אהבה שלנו, שהיא כה שלמה והדדית. אינני יודעת, כי בזה אין לי ניסיון.
לוסי
יום חמישי, ה-1.9.66
אח של אבי ומשפחתו הגיעו מפולין. הדוד בומק, הדומה לאבי כמו אח תאום, גורם לי הרגשה טובה ואני מוצאת אתו שפה משותפת אף בלי מילים. לדבריו, אני מזכירה לו את האימא של המשפחה. מעניין! לדעתו אימא שלהם הייתה יפה כמו נסיכה אצילית בתמונת דיוקן.
מעניין מה היה אופייה של האישה הצעירה הזאת.
בואו של דוד בומק החזיר אותי לזיכרון תמוה: שמעתי כמו מחדש את המנהל במסעדה הפולנית אומר חד וברור לטבח הראשי פאן פולנסקי: "מה הרוסים מבינים באוכל טוב? מה הרוסים מבינים בסגנון לבוש או בנימוסי שולחן?"
מאז אותם ימים רחוקים נשארו הזיכרונות מרוסיה מעבר לים, אך להפתעתי הגדולה יודעת אני כי אופי התנהגותי או הנימוסים הטובים שלי דווקא נולדו שם. אותה מדינה רוסית שכה הושמצה באוזניי הקטנות.
ברעד קל נזכרת אני כיצד מצא אבא שלי את משפחתו מחדש, והקשיב בעיניים קרועות כשאחיו סיפר מה אירע לאחיותיו לוסי ויאנה.
כיום יודעת אני בוודאות גדולה שאינני יותר ילדה מפוחדת משם, כי הפכתי לנערה עם עבר מפואר הגורם לי גאווה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 25 - עד עמוד 243 סופרת
נסיכה פרק 25
נסיכה
7.1.1822, יום שני
הצוענייה אמרה הרבה דברים בקשר לשמי "לוסיאנה", ואני השתוממתי מאוד: ל- שפע מזל והמון יצירתיות, ו- משפחה בראש סדר העדיפות, ס-המסורת מעל לכל, י- מאירה כמו שמש בראשית, א-לא שוקעת בעלטה, נ-תקשורת היא עתידך, ה-דוגמא אישית לכל ידידייך. וסך הכול: נתינה לאחרים מתוך השפע!
חצי שנה לא רשמתי אף מילה. חצי שנה מוזרה, טובה שונה!
אני היא אותה אישה צעירה שחוותה את יום האתמול וניצחה את היום. מנסה אני לא לבזבז את זמני ולבהות בזיכרונות מיותרים, ואני רק משחזרת בתדהמה את הנתיבים אותם חציתי. איך למרות הכול נשארתי איתנה בגופי, אשר הפך ביתי ומבצרי ונושא אותי בתוכי בגאון. דומה אני לעיר זו הפרוסה לרגליי, ונציה הבלתי מנוצחת, אשר את קסמה אני ומיס אנסטסיה נושמות בימים וברגעים אלו ממש. יצאנו לטייל, לנוח ולחשוב לעומק עד היכן העמיקו יחסינו, ובשיחותינו אמש הבנו כי לאהבה פנים רבות. את משהיה נחוץ לנו כדי להתגבר קיבלנו בדרכים שונות, וכיום די לנו בידידות אמיצה.
מכאן והלאה את האהבה נמצא שוב אצל הגברים הראויים אשר מחזרים אחרינו.
בהתהלכנו בסמטאות דומות אנו למראה הנוף הבלתי מנוצח המשתקף מולנו, חזקות כמו הבתים העומדים על תילם. גם אנו קשורות לחום האדמה ולתמיכה האנושית ההדדית.
גשר הפונטה דריאליטו הוא סמל עבורנו הרומז לנו כי הוא כמו מעברי החיים המבחינים בין טוב ורע, וכך בברכתו אנו חוצות את התעלה. קריאות ההתפעלות של אנסטסיה נשמעות למרחוק, כי המראה של כיכר בארבארבריגו, המקושטת להפליא בציורי הקיר הנפלאים, מחסיר את נשמתה. המלון בו אנו מתאכסנות עונה לחלוטין על דרישות הרמה הגבוהה בה אנו מורגלות, מקום מרהיב בעל סגנון וקסם רב. ולמרות שתכננו לבלות כאן שבועיים בלבד, נישאר יותר כאורחות רצויות ומאושרות מאוד לראשונה מזה זמן רב.
דברים טובים נקרים בדרכנו, והתפאורה בה עטופים חיינו מספקת אותנו לרגע זה. ההסתעפות הציורית של הרחובות משרה עלי ביטחון, ויש בי חיוניות יוצאת מן הכלל. המסע הזה משמש עבורי מפלט ופתיחה חדשה.
11.1.1822, יום שישי
הגענו לקרנבל השנתי "פסטיבל של תחפושות", וכדברי הדמות המיתולוגית של נעוריי נפוליאון בונפרטה הגדול: "כיכר סן מרקו היא ללא ספק סלון האורחים הגדול של אירופה, ובה קורה כל אשר נחשב".
אני רוצה להעניק לעצמי חופשה נפלאה ולהגשים את כל חלומותיי, לכן מצווה עלי להביט במבט נוקב ולחדור את המסכה.
14.1.1822, יום שני
כבר בבוקר השכם תכננו את הביקור באוספדלה דלה פיאטה, מקום עצוב וטרגי בו נערות יתומות השאירו את ילדיהן היקרים בתעלה.
תינוקות שזה עתה נולדו...
ההלם גורם לי להעריך מחדש את מצבי, ולהסתכל אחרת על עברי. לי לא ניתן לשמור על ילדתי אצלי, אבל לפחות הייתה לי האפשרות להעניק לה את המיטב בעזרת אמצעים כלכליים. דאגתי עבורה לאהבה, תמיכה ושפע של ביטחון כלכלי.
יותר מאוחר הוזמנו לקונצרט בבית היתומים. ישבנו מכונסות בהרהורינו, כשהצלילים הרכים שבקעו מכל עבר מרגיעים מעט את נשמתי הסוערת. לפתע לחשה לי מיס אנסטסיה: "אימא שלי נתנה את הסכמתה, ואפשר יהיה לבקר את יוליינה שלנו בקרוב"...
1822 01 20 יום ראשון
חום החדר והבשורות הטובות גרמו לי להתעורר בחיוך, ובהחלטה כי עלי לחדש את הכתיבה ביתר שאת. לעולם איני שוכחת שחיה אני בעולם המפגין על פי רוב מורת רוח נטולת הגיון, כשאישה מכובדת ממעמד האצולה מפגינה דעה עצמאית ונחרצת. העניין הזה תמיד כה נורא בעיניי!
מודעת אני לכך שאופן מחשבתי ודעותיי הנחרצות מספקות חומר לדרמה והתרגשות בשיחות טרקלין, לא נורא!
יהיה עלי להמשיך בדרכי ולחדש את המקורות הטובים מהם נובעת יצירתי, כי עדיין וביתר שאת משתוקקת אני להשלים ולערוך את אוסף המאמרים שברשותי, ולהתפנות לכתיבת ספרי הראשון.
3.2.1822, יום ראשון
שם המאמר החדש: אני סולחת לך, אימא!
להיות אימא זה תפקיד אמיתי הדורש כישורים... כן, אימא יקרה, עצוב וטרגי היה היום בו השארת אותי בידיים אחרות –, תינוקת שזה עתה נולדה. עצוב היה היום בו נלקח ממך התפקיד החשוב הזה, אך בהיותך עלמה צעירה עשית הכול כדי להוציא את חייך מההריסות כדי לבנות לך תפקידים מקבילים.
כיום, בהיותי ליידי בעצמי, מנסה אני להבין את המצב ואת ההלם שלך, ולהעריך מחדש את אשר אירע בעברי. כפי שזה נראה נקלעת למצב בו לא ניתן היה לך להשאיר אותי, ילדתך הקטנה, בחיקך, ולכן מילאת את תפקידך כאימא בחציו – אפשרת לי לקבל את המיטב הנותר מהחיים, גם אם זה בלעדייך. דאגת לכך באמצעות הורים אחרים, כי לרשותם עמדו האהבה, התמיכה וכל השאר.
תסלחי לי כי בעצם היוולדי שפטתי אותך ואת מעשה הבחירה שלך כאשר החלטת לא לצרף אותי לנסיעה של חייך.
אני כן אוהבת אותך ומאחלת לך כל טוב, כי היום יודעת אני בוודאות שלא מתפקידי להחליט או לדעת מה הן הבחירות שלך ומה הן ההחלטות אותן עלייך לקבל.
כותבת אני מכתב זה כי רוצה אני להיות איתך ביחסים בריאים ומחודשים.
במשך הרבה שנים הרגשתי כאב חזק, כאלו נמחקה ילדותי שאמורה הייתה להיות שלי והושאלתי לחיים אחרים ולזיכרון משפחתי שונה. אך מעולם לא נשכחה ממני העובדה שחבל הטבור שלי נגזר ממך.
היום יש בלבי סליחה על הדרך בה טיפלת ב"מצב העדין", הכינוי אותו הענקת לי בהתחלה, ואפילו יכולה אני לדמיין לעצמי עד כמה קשה היה גם לך. לכן אני מבקשת ממך לסלוח לי – כי לא הבנתי, לא אותך, לא אותי ולא את המצוקה עצמה. אני מקווה כי נוכל להתחיל יחסים חדשים ובריאים של אימא ובת.
כן, להיות אימא זה תפקיד ולך הוא לא ניתן...!
מאת רוברט א. ד. ל. ר.
17.2.1822, יום ראשון
כתב העת אשר הדפיס את הכתבה מפורסם כבעל תדמית ציבורית מכובדת ונמצא ברחוב פליט. זהו הרחוב המרכזי לעיתונות ולכתבי עת. ולהתרגשותי הרבה לא היה גבול כאשר העורך העיר בביקורתו, שהייתה מהולה בהערצה:
"הנושא מעניק קול חזק לתינוקת ה'נטושה', ללא ביקורת של בושה או פחד. הכתבה מבליטה ללא שפיטה את אומץ ההחלטה ואת המחיר הכבד של האם הצעירה. לראשונה מובע במלואו קול אחר, רם וברור – כאבה של ה'תינוקת הנטושה'. הרעיון אכן מקדים את זמנו! מאמר אופטימי השם דגש והבנה על נתיבי החיים הסבוכים. האם נפתח לנו צוהר לכשרון חדש?"
7.3.1822, יום חמישי
המסע לרוסיה, לסנט פטרסבורג, יוצא לדרך...
פחד, חרדה, חוסר סבלנות והשלמה שקטה מכים בי בחלומות. האם נהגתי נכון? האם פעלתי כשורה? האם...?
ואני בוכה לראשונה לבתי הקטנה, ילדתי יוליינה, החיה רחוק ממני ונמצאת בחוף מבטחים במשפחתה של הדוכסית הגדולה ליידי קטרינה, אימא של מיס אנסטסיה.
עצמתי את עיניי וביקשתי מאלוהים ברכה גדולה כמוה מעולם לא ביקשתי. יודעת אני כי הגיעה העת לראות ולפגוש את הילדה שלי.
הלב שלי מתמלא כל כך הרבה געגועים. ההחלטה הגדולה התקבלה אצלי בהמון אהבה, קיבלתי הרבה תמיכה במעשה אותו אני עומדת לעשות. האנשים הקרובים בסנט פטרסבורג ואהבתם הרבה ממתינים לבואנו. מתגעגעת אני ליוליינה הקטנה, ויודעת להעריך היטב את המעשה אותו עשתה משפחתה של אנסטסיה. הן לביטחון חייה והן לביטחון חיי.
אני מתחננת לאלוהים היקר שיעניק לי חסד לא להישבר מתחושת האושר הגואה בתוכי.
אני מתפללת לשלומך, יוליינה הקטנה, ומשתוקקת עד מאוד לראותך...
בחלוף השנים מאז היוולדה לא פסקה היא להיות יקרה לי, תחושה אשר מתגברת אצלי מיום ליום יותר ויותר. ותודה על כך.
15.3.1822, יום שישי
יוליינה נסיכתי!
האהבה תנצח אותי, אותך ואת הקשיים. אני חיה כיום בגעגועים אלייך, אבל מתפקדת ומאושרת כי יש בי רצון אלוהי לחיות. והחיים ממשיכים למרות החסך בתוכי, ואת הנשמה החסרה... הגעגועים שלי מותרים וכנים, וזו לא הסגת גבול כפי שהאמנתי לחשוב במהלך כל השנים הקשות. מותר לי לאהוב אותך בעוצמה, מותר לי להתגעגע כל כך עמוק, ותמיד ומותר לי להגיד את הדברים בקול, ואפילו לכעוס על היקום.
מאוד יקרת לי ומאוד חסרת לי!
ותוהה אני לעצמי וכלפייך: האם נגעת בידייך הקטנות בסיכה אותה נתתי לך בהיוולדך? כי אני דוקרת את לבי בסיכה התאומה, בהצמידי את תמונתך אל חזי הרועד, ומתפללת דרכה באהבה עבורך...
שלך
אוהבת עד כלות.
17.3.1822, יום ראשון
יוליינה נסיכתי!
יכולה אני להיזכר במבוכה וצער באותם אלפי מצבים שקרו לי בחיי, אבל להיפגש איתך בהיוולדך הוא לא אחד מהם. הסתכלתי עלייך "שלי לא שלי", וניסיתי לדמיין אותך גדלה בלי לדעת על קיומי.
עברתי הרבה דברים שלא עשו את חיי קלים, ועשיתי דברים אותם לעולם לא אבין. אני בעלת ייחוס ממשפחת אדלר, בעלת המסורת הכבדה וארוכת השנים, ויש לכך משמעות עצומה עבורי. השם הגדול הזה אף יעמוד לצידך.
בעת כמו זו קשה לי להיזכר בדברים הטובים אשר קרו לי בחיי, כי כולי שרויה במחשבותיי בך.
אמש בפגישתנו חששתי מאוד כי כל תנועה לא צפויה מצדי או מילה, אף אם היא נעימה, עלולה להגדיל את הנזק. כן, לפעמים בתוך חמימות ואושר לא צפויים אפשר להרגיש בדידות.
ביום בו שלחתיך לא רק אני קבעתי את הכללים, למרות היותי אימא, אך אמש אני זו שהפרתי אותם בראותי אותך.
שלך
אוהבת עד כלות
18.3.1822, יום שני
הבוקר קריר בסנט פטרסבורג, וביושבי בנינוחות על אדן החלון בביתה של מיס אנסטסיה ידידתי, נודדות מחשבותיי לפגישה שהתרחשה ביני ובין יוליינה, הילדה המקסימה, וסדקים מעמיקים וחורצים את לוח לבי.
יודעת אני כי האהבה לבתי לא הפכה את חיי לשקר, וסומכת אני על איפוק רגשותיי אחרי שנים של תפילה והרהורים בימי ראשון בכנסייה.
בכל תפילותיי בבית הכשרתי את עצמי ליום אתמול, לכן לא הבכתי אותה ביחס לא הולם. ברגע בו ראיתי את הנסיכה הקטנה הולכת לקראתי, יורדת מסוס פוני היפיפה שלה בעודו רץ קלות לצידה בצורה עזה וחופשית, בבהלה רגעית כיסה ענן את עיניי. אבל הקטנה הזאת אמיצה דיה כדי לדעת על איזה אוכף לרכב בעוד רגליה מתכננות לגעת באדמה.
מוזר היה לחוש דאגה לפתע, כי את החלומות לגביה הזזתי הצידה מזמן והנה עכשיו הם הגיעו אלי בקילוחים עזים. אנסטסיה היקרה לחשה: "אין בתחושותייך כל רע", וגרמה לי להרגיש כמו התחלה חדשה אשר באמת תאפשר לי להמשיך בחיי .
בעוד זמן קצר אחזור הביתה ללונדון והתחושה בתוכי לא קלה – יוליינה הקטנה לא תלך בעקבותיי ולא תישען עלי. ותמהה אני באיזה אומץ ושמחה קיבלתי את ההזמנה לביקור הראשון שלי איתה.
מיסיס סוזאנה וזאד, היקרים לי כל כך, נתנו לי להאמין כי אמש זה היה הזמן הנכון. וברגע זה יודעת אני כי תמיד אהיה עבורה הדמות האלמונית והמסתורית האוהבת מרחוק. בראותי אותה נזכרתי ביום לידתה, בעיניה ובחיוכה, ומשכנעת אני את עצמי כי ודאי היא תאהב אותי לבסוף.
אשר לחיי: ברור לי היום כי לעולם לא יפסיק בהם להט האהבה אשר בלבי כלפיה. נכון, בניתי סביבי חומה ויוליינה לא שייכת לעולמי, אך שייכת היא לי.
יש לה שפע של אהבה ואושר, ואני מאפשרת לה לחיות בשפע של עושר רב. אחרי הביקור הזה יצרתי עבורה, כמו-גם עבורי, רגע נצחי קיים אשר יבנה לה עתיד גדול.
ברור לי שהזמן שחלף ונבנה על החלטות אמיצות אותם נקטתי, נתן לי כוח והצליח להעביר אותי ממוות לחיים.
בהריונה של יוליינה יכולתי להיות מבודדת במיוחד בעולמי המוגן, אבודה. אבל למזלי אפשרו לי החיים לציית לתחושותיי, וכך יצרתי דרכים הרבה יותר גדולים משתיארתי.
לאחר ביקור זה אני המומה לחלוטין מהמחשבה כיצד הזמן חלף וכיצד נולד תקתוק שעון חדש – המאחד את לבי השבור עם עתיד אפשרי.
7.4.1822, יום ראשון
הקשר החם שחודש במהלך הנשף בין מיס אנסטסיה והברון הצעיר מיכאל פטרוביף האביר, הצליח אך ורק כי הברון הצעיר הוא בעל הסבלנות הגדולה ביותר המוכרת לנו או לחוג מכרינו. הוא גבר בעל שיעור קומה ויכולתו לרכב על סוס היא מן הידועות. הכול פרץ כבר בתחילת הנשף, ברגע בו הכריז הברון אלכסנדר פטרוביף על פתיחתה של החגיגה ליום הולדתה של אשתו האהובה לידי טטיאנה.
כן, נעים לשמוע בשורות טובות ונעים לדעת כי חייה החברתיים של חברתי עולים על המסלול הקל והמקובל יותר. התקופה הארוכה בה הייתה לנו השפעה כה עמוקה על מעשינו, העשירה את יכולתה להיות אישה מאושרת כדי להמשך עם חייה. נראה כי הכרזת הארוסים לא תאחר לבוא.
במיוחד נגעה ללבי המחווה אותה הביעה הדודה הגדולה ליידי סופיה אנטוליביף, ובעלה ליאוניד תמך והסכים לברכתה: "מיס אנסטסיה, מודעת אני היטב לגודל האהבה אותה רכשת כלפי בני, אך אף תחושה של המשך נאמנות לא תחזיר אותו לחיים. לכן רוצה אני לראותך מאושרת, כי זה היה אף רצונו של בני. עדכני אותי במתרחש. לבי איתך. ואם לא נתראה בקרוב אשוב רק כדי לראותך מאושרת!"
היא אכן אם מיוחדת, נדיבה וגדולה, וראויה היא להערצה באופן בו היא מתמודדת. כלל לא מפליא אותי שהיא ולא אחרת נחשבת ליקירת חצר הצאר.
12.5.1822, יום ראשון
לשאוף להכרת תודה, שמחת חיים ואושר ללא התניה. "הכול אפשרי", אומרת באופן נחרץ אנסטסיה עת יושבות אנו בטרם נפרד לקראת נסיעתי חזרה ללונדון. הביקור והמסע כולו העשירו אותנו לקראת הבאות, ועלי להמשיך ובזהירות רבה לעודד את עצמי ואת רצונותיי, להישאר נאמנה לתפיסה העצמית, לכישוריי הרבים ורמתי השכלית המבריקה. "אך עלייך להתאמץ", היא מציינת ללא היסוס, "את חוזרת ללונדון, אל תוותרי! תסבי את תשומת ליבם להגיגייך, והשקיעי כל מאמץ כדי לא למנוע מעצמך לעסוק בכתיבה".
אמש בשיחת סלון שנערכה לכבודי הפגנתי ללא היסוס תעוזה וחן נשי. רגועה מאוד הייתי עת ישבנו בחברה אשר כה נעמה לנו, ולשמחתי זכיתי לקבל את תמיכתם ברעיונותיי. מצב שמאפשר לי להיות במרכז העניינים. כאשר הרמנו גביע לברכה הוכרו כישוריי כסופרת באופן רשמי!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 26 - עד עמוד 246 סופרת
פרק 26
עוד הולכים על קברי אבות
יום ראשון, ה-4.9.66
האם באמת הייתי כה תמימה וחשבתי שהכול תלוי בשכל הישר ובהרבה הגיון ביחסים שבינו לבינה? כך חשבתי עד אתמול, והנה נפתחו עיניי וראיתי שאהבה שלי לדורון מסכנת אותי, ואפשר בקלות לאבד לא רק את הראש אלא דבר יותר חשוב – את הבתולין – תוך כמה רגעים...
אז תאבד שארית חיי , ולכן – אנא, לוסי, עשי חסד לעצמך והישמרי.
שנה וחצי אנחנו ביחד, ואני קשורה אליו. בחולון או כאן, ביום החופשי שלי, רק הוא קיים. למרות שאני מנסה לארגן חברים שנצא יחד, זה לא מצליח. ואני שואלת את עצמי: האם זו מטרת הזוגיות – להתנתק מאחרים ולהשתנות?
דורון מתכנן לנסוע לחבש בעוד חצי שנה, וטוען שקרוב לוודאי לא אחכה לו. אבל אני לא משוכנעת בכך, ויהיה זה בשבילי מבחן למרות שיש בזה סכנה. אני בהחלט מוכנה לכך...
עבורי אהבה זה אוויר לנשימה, והזוגיות של הוריי משמשת לי דוגמא טובה, לכן פיתחתי ציפיות גבוהות מקשר.
עוד נושא שמכניס בי אי-שקט: רינה חברה שלי בגילי מתחתנת, ואני המומה. אני מבינה שאצלי במוח נישואין מתורגמים לאחריות, שיתוף זוגי, קיום יחסי מין מלאים, ילדים וניהול בית. עדיין אינני מסוגלת לרדת לעומק המשמעות, עדיין לא קולטת שתיתכן אהבה לטווח ארוך כל כך.
יום שלישי, ה-6.9.66
רות היקרה!
אתמול קיבלתי את מכתבך ממש בדרכי לעבודה וקראתי אותו בשקיקה. חשבתי לעצמי: מה אני עושה כרגע פה,ועל מה את חושבת כרגע שם? האם את מרוצה באמת מהדרך בה בחרת?
האם יש לך ידידה חדשה וטובה? והאם יש לך נשוא אהבה חדש...?
צר לי שכאלה הם חיינו, ונפרדנו בדרכינו לכיוונים שונים. את היא מאותם האנשים שבילו אתי את השנים הנפלאות והמתוקות שבחיי, וחבל שאנו לא צועדות באותה דרך. אני בטוחה שהדבר היה קל יותר עבור שתינו, כי לא פשוט וכמעט בלתי אפשרי למצוא בגילנו ידידה אמיתית.
רות,
אני מאושרת שאמרת את מה שגם אני חושבת, שככל שאנו מתבגרים אין לנו זמן לעצמנו, אנו נעלמים מהאופק ומדי פעם צץ עוד משהו ומכסה את אישיותנו. ורק לעתים צפות אנו על פני השטח ורוצות לדבר, ואז לא תמיד יש לנו עם מי! מבודדות אנו מכל האנשים אותם אנו באמת אוהבות, ושוב עובר יום ומגיע הלילה... וכך חולפים להם החיים.
אותי זה מפחיד,לכן אנא הקדישי לעצמך גם את הקשר שלנו ואם את יכולה כתבי הרבה, ובואי כשתוכלי. כתבי לי מתי אני אוכל לבוא, כדי שנדע מה הזמן הפנוי לשתינו.
ועוד חדשות: רינה מתחתנת בעשרים בספטמבר.
שלך בידידות,
לוסי
יום חמישי, ה-15.9.66
לפני שבוע הייתי בת תשע-עשרה וזה המון.
אני חשה איך החיים אוזלים בין אצבעותיי.
הריב הגדול הגיע אתמול, בערב ראש השנה, אני ודורון מול המשפחה שלו.
התוכנית שלנו הייתה להיות ביחד, אבל לדורון יש משפחה גדולה ואת ערב ראש השנה הם תמיד חוגגים ביחד. ולי היה מאוד חשוב להיות אתו, אבל עבורו הייתי מובן מאליו והמחשבה שלו הייתה קודם המשפחה.
באתי אליו מאושרת ומחכה לערב מהנה, והוא קיבל אותי כאילו הייתי אשתו עשרים שנה – בכזו אדישות. רציתי להיות אתו לבד אבל הוא רצה להיות עם המשפחה שלו. התכנסנו והוא מיד שכח אותי למשך שעה במרפסת. מבחינתו לא הייתי צריכה להרגיש לבד כי הרי היו סביבי משפחה. לבסוף נשברתי וביקשתי מהחבר שלו דודו להחזיר אותי על הווספה שלו הביתה. וכל המשפחה לא פסקו לצחוק ולהתבדח על כך, ולא האמינו שאסע.
נסעתי מרוגזת מאוד, וזו לנו הפעם הראשונה להיפרד בכזה כעס. היום אסע לדודתי לכל היום, שיחפש אותי...
אני מנסה להיות חזקה!
יום שלישי, ה-18.10.66
הגיע היום בו עלי לערוך חשבון נפש ולהחליט לכאן או לכאן. אני אובדת עצות בדיוק כמו בגיל חמש-עשרה. רינה נישאה ואני עמדתי דוממת ונפעמת. המשמעות היחידה בעיניי למצב היא שאם ידידתי הקרובה, בת גילי, נישאה, הרי שאף אני כשרה. אבל אני עדיין לא מרגישה מסוגלת לפעול בעולם המבוגרים. גם אחות של רות עומדת להתחתן, וזו סערת רגשות לא קטנה. קנאה? הכאב הגדול שלי אלה החיכוכים עם דורון, ואני לא מבינה מי אשם ומה השתבש. אולי נמאס לנו אחד מהשני? ואולי שוב אין מה לחדש?
אנחנו נמצאים כרגע בריב בלתי פוסק, ואני יודעת שיש אי-שם פתרון.
אני חסרת כוח להביא את הדבר לגמר, וגם דורון לא פותח שיחה. הוא שקוע בעולמו שאנן לגמרי.
ברקע מתנגן מהטרנזיסטור השיר "זר נרקיסים", שיר עצוב ונהדר.
מרסל מתחתנת, רינה התחתנה. האם זו האווירה הכללית של לקבל החלטות ולנקוט עמדה, אווירה המלחיצה אותי מאוד? הרי עד לפני חצי שנה צחקתי רק לעצם הרעיון!
האם ייתכן ואני משווה את הקשר שלי עם דורון לאהבה שלי לדוד לוי, עמירם או מיכאל?
ברגעים שאני גורמת לו אושר, כמו אתמול כשנתתי לו מחמאות על פיתוח עצמי של תמונות שיצאו נהדר, הוא מאושר. אבל לפעמים הוא כאילו אדיש, ורק כשאני מחמיצה פנים הוא מתחיל להתעורר.
ומאין לי לדעת בגיל תשע-עשרה איך לגרום אושר לגבר?
יום רביעי, ה-16.11.66
דורון היקר!
כל היום חשבתי על הנשיקה הקטנה שקיבלתי ממך באוטובוס. לעולם לא הייתי מתארת לעצמי שאתנשק עם בחור בפומבי, ועוד באוטובוס, ויש לציין כי זו הייתה הנשיקה של חיי. אני חושבת שאשא אותה אתי עוד זמן רב.
היית כל כך נחמד והרגשתי מצוין. לא רבנו והכול עבר בשלום.
אני מאוד מתגעגעת אליך כל רגע בחיי, וזה נותן לי הרגשה טובה בניגוד למה שחשבתי על בנים אחרים שאהבתי. בהיזכרי בך חיוך עולה על פניי ואף פעם לא כעס או טינה.
לוסי
יום שישי, ה-9.12.66
הייתי אצל רינה בבית החדש ועשינו סופגניות, הן יצאו לנו נהדר. לפתע הבנתי שלהינשא זה עול ולא סתם משחק ונבהלתי. חשבתי שלא מספיק רק לאהוב, כי זה רק חלק מהעניין ויש עוד חלקים. גם רינה לא קולטת.
לאחרונה אני פקעת של עצבים ולא יכולה לשבת רגע בכיסא. כל הזמן בתזוזה. היום דיברתי עם אמי על נושא הנישואין, והיא הציעה לי להינשא ביום הולדתי. מחשבה מעניינת. חשבתי לעצמי כשיהיה לי תינוק משלי אשב מולו ואספר לו שפעם הייתי קטנה, ידעתי לאהוב ולצחוק, והוא בוודאי לא יאמין – בדיוק כמו שאני לא האמנתי שהוריי היו פעם ילדים.
טוב להיות בבית. אני רוצה חופש מעבודה וזמן פנוי לשיחה עם רות, ספר טוב לקרוא ומבט אוהב וחיבוק רחב מדורון.
יום שבת, ה-28.1.67
אני מאוד מפחדת כשגשם יורד בחוץ, דמעות מופיעות בעיניי ואני מתכסה ולא רוצה לדעת כלום, מתנהגת כמו תינוקת.החורף נותן לי תמיד הרגשה של בדידות ועצב אפור בנשמה. הגשם ממשיך להצליף מאוד חזק בחוץ, וקרוב לוודאי שדורון אפילו לא יצא מהבית, ולפי תחזית מזג האוויר לא ישתנה במהרה.
אני כול כך רוצה אותו פה, לא זועם כי אם מחייך מאושר וטוב אלי.
אני מאוד מקנאה בתמימות של ילדים, שעדיין כל כך בטוחים בעולם שלנו. ימים קשים עוברים עלי בעבודה. רק עכשיו אני מבינה את האסון שקורה לאנשים ששוכבים בבית חולים. עד עכשיו, במשך שנה וחצי, לא הגבתי לרגשות האלה, הייתי רדומה. עבדתי טוב בהתאם לעקרונות, אבל אף פעם לא בכיתי על מות חולה זה או אחר.
השבוע עבדתי כממלאת מקום במחלקות שונות, וברגע שהגעתי לרדיותרפיה נעמדתי ובכיתי. המוות סביבי חדר לתוך לבי, נתקפתי פחד וחשש לשלומם של הוריי, נעשיתי חרדה כמו זקנה והבנתי שאני לבד במערכה הזאת. אפילו חבר שלי לא יכול לקלוט את האימה המתרחשת בין כותלי בית חולים.
אני לבד...
רוצה אני להיות אחות אחראית ולעזור לחולים בלי סוף, אם לא להבראה שלמה אז להקל מעט על סבלם.
לפני כמה ימים לקחתי את לאה , הושבתי אותה מולי ושפכתי לפניה את לבי במשך שעה. הבעתי את כל היסוסיי ונאבקתי עם דמעותיי והיא הקשיבה. ייתכן שחשבה אותי לטיפשה ואולי הבינה משהו. עקרונית זה לא שינה – חשבתי בקול, הגעתי למסקנות ונעשה לי טוב יותר!
יום שלישי, ה-14.2.67
היום למדתי לקח. הכול היה בשטח ורק הובלט יותר. קיבלתי חופש לשבוע וברוח טובה הלכתי לבקר את חברותיי בחולון. הראשונה הייתה חברתי מרסל הנשואה, בבית חלומותיה קידמה אותי דלת סגורה. עייפה מהדרך חזרתי מאוכזבת. למחרת גם רינה לא הייתה בבית, וגם שושנה הסתובבה. אולי זה צרוף מקרים, ובכל זאת... הרגשתי לבד ושכל מה שהיה בעבר השתנה.
למה יש לי כול כך הרבה ביקורת על נישואין? האם זה הדבר המוצלח ביותר שאישה יכולה להשיג? האם הן לא מבינות שזה כופה עליהן חיים חדשים והמון חובות כמו גידול ילדים? אנחנו עדיין ילדים בעצמנו...
מרסל ורינה אוכלות ארוחות צהריים אצל ההורים ומסתובבות כל היום מהורים להורים. האם אני צינית?
השתנתי כמו העיר שלי, והיום שרחל כהן העירה בחיבה: "למה את כל כך עצובה? בואי אספר לך סיפורים מצחיקים". חייכתי כי לה תמיד הייתה היכולת לראות את המציאות בצורה היתולית, אך ברגע שהיא התחילה עם המעברה שלהם בנחלת יהודה השתוממתי – כיצד תקופת המעברה יכולה לרומם את רוחי?
אני זוכרת שאצלנו במעברה של מחנה ישראל יללו שועלים בלילה, גשם חזק הרטיב את גג האסבסט כך שהדלי אשר עמד במרכז החדר ואסף את המים לא תמיד הספיקאך הכול נשכח.
כך סיפרה רחל כהן: "לאכול ברווז בתוך צ'ולנט זה מאוד טעים. אבא שלי אדם דתי ומכובד קם בבוקר מוקדם ללכת לבית הכנסת. עוד לפני שהספיק לומר בוקר טוב לאימא, ראה לפניו ברווזה שמנה גאה יורדת בצעדים מענטזים מגבעת פרדסים ממול ישר לתוך ביתנו! הברווזה נכנסה לצריף שלנו, ואבא שלי ידע מה עליו לעשות כאדם דתי: איך שהגיע לבית הכנסת שאל בצעקה: 'למי אבדה...' ובלחש: 'ברווזה'. רבי חיים הירקן רכן לעברו ואמר: 'למי אבדה' אני שומע, אדון כהן, אך מה אבדה איני קולט'. אבא פנה אליו ואמר: 'אני אמרתי והיית צריך לשמוע', ולא חוזר על כך.
וכך אכלנו בשבת ברווזה ורק ביום ראשון אנשים חיפשו אחריה. מאוחר מדי..."
צחקתי עד שדמעות צחוק סנוורו את עיניי, אך הבנתי שלא רק תקופת המעברה הסתיימה עבור כולנו אלא גם בית הילדות סיים את תפקידו.
יום שלישי, ה-25.4.67
סיכום התקופה נוגע בכל החזיתות. רות קידמה את פניי בקריאה כשבדיוק ראיתי את מיכאל בלכרוביץ עם בת בגן הבוטני של "מקווה ישראל", יושבים על הספסל צמוד מאוד ומתנשקים. הרגשתי שהכול נגמר בכל החזיתות, ולא היה לי חבל ולא הצטערתי. רק הפליאה אותי עובדה אחת מדהימה – איך התבגרנו ונעשינו דומים אחד לשני בכל מעשה ומעשה, כאשר נהנים אנו מהאהבה באותם המקומות?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 27 - עד עמוד 252 סופרת
פרק 27
נסיכה
2.1.1823, יום חמישי
החיים הטובים הניפו את הדגל בתוכי תוכי, כך חשה אני בראותי הבוקר את קטלוג הספרים של החג הנפלא, בדיוק כמו שצריך...
בעמדי בגן ביתי מול חלוני נושמת אני את אבק המלאכים אשר מכסה את גופי בטוהר בתולי, פתיתי הקרח העשויים גשם צח כותבים עבורי את המילים, וברגע קסום זה אלוהים אומר דרכם את דברו.
כל אוהבי יעידו עלי כי חלומי הגדול הוא לכתוב ספרים עבי כרס, ודרכם להגיע להרבה עניין והתרגשות בלב האנשים ללא שיפוט יתר. נסעתי רבות וראיתי עולם, וכיום רוצה יותר מכל ליהנות מההליכה בדרך פשוטה. אוכל להעיד על עצמי כי ליידי רבת ניגודים אני, ומכאן נובעים קשיי אך גם תעוזתי.
המילה הכתובה מיישרת עבורי את קמטי העבר, מבהירה בטוהר הדיו את ההווה, ומפנה מקום טוב יותר לעתיד לבוא.
7.2.1823, יום שישי
בחצי השנה האחרונה עיסוקי הכתיבה הפכו אותי לסופרת מתחילה. קיבלתי תנופה לכך זמן מה לאחר ששבתי מוונציה, ולכן מרגישה אני צורך לנסוע לכל מרחק ברחבי בריטניה ואף מעבר.
התחושה הטובה אותה אני צוברת היא כמבחן אופי עבורי, ולעתים אני נעצרת ונזכרת בתחילתה של 1819 – כיצד התמודדתי עם לידת יוליינה.
לאחרונה הקדשתי חלק מזמני לקריאה של מחזות, וההנאה שלי בהם רבה. ובכל זאת, אין אני מזניחה תוך כדי כך את התחייבויותיי החברתיות, אך כמובן אין זה מספיק ואימא לא מרוצה. היא, באופן טבעי, הייתה רוצה לראותני מקורבת יותר לחצר המלך ולחוגי האצולה, ולכן היא מאוד מוטרדת ומביעה את עצמה לפניי לעתים תכופות. הנושאים בהם אני עוסקת במאמריי נוגעים באופן ישיר למעגל חיים מוצלח – ההחלטה הגורלית: האם להשלים עם הגורל ולהתקדם הלאה, או לא להשלים עם הגורל ומה הלאה? ויותר מכול רוצה אני לייצג את תקופתי בדרכי שלי.
9.3.1823, יום ראשון
ימים ראשונים של חודש מרץ מאופיינים בלימוד השפה הלטינית בצורה מאוד רצינית, משננת אני ללא הרף כדי למצוא לעצמי מקורות לכתיבה. מנסה לא להיות שונה!
את האביב העומד בפתח רוצה אני לפגוש חברותית ואופטימית, ונראה לי ששום דבר לא חוצץ ביני לבין הגשמת החלומות. משקיעה אני השקעה רבה באירועים חברתיים, כשברקע אני מצליחה לשמוע את צלילי החתונה של ידידיי כמנגינה חרישית ומהדהדת.
ידידתי הטובה מיס אנסטסיה מחוזרת באופן הנלהב ביותר על ידי הברון הצעיר מיכאל פטרוביץ, והאירוסים עומדים בפתחה. לא רחוק היום וחברתי היקרה תהפוך לליידי מכובדת. העניין לא מונע ממנה להציג תערוכה נוספת, גדולה יותר, בארמון החורף בסנט פטרסבורג. ציוריה הנפלאים מתמזגים היטב בארכיטקטורה המפוארת בסגנון הבארוק הזוהר.
לעתים במיטתי בלילה בשעת אמירת תפילותיי, לוחשת לי המציאות שלי מילים ברורות: "תאטי מעט".
21.3.1823, יום שישי
בנשף האחרון נזקקתי למלחי הרחה תוך כדי ריקוד בסוף הסיבוב, אחרי שקיבלתי שפע בלתי רגיל של הזמנות לריקודים עד כי פנקס הקטיפה שלי התמלא לחלוטין. לחיזור ברמה הזאת הורגלתי מאז ומתמיד, ובלבי התפללתי לאבא שיברכני – כי קמטי עצב בודדים הופיעו בזווית פי ללא התרעה.
כותבת אני בכל רגע פנוי בלהט רב, ובחירתו של כתב היד שלי לפני שבוע בהוצאת ספרים גדולה נראתה מאוד טבעית אפילו עבורי.
אני שועטת רחוק כמו מרכבה ללא סוסים, אחרי שנים של כאב וצער. ויודעת אני – זו אחת הדרכים לסלק את הזיכרון הכואב ולהיבנות מחדש.
30.3.1823, יום ראשון
מיס אנסטסיה חברתי נכנסה לחיים מוגנים, והחיים שלי בתזוזה ללא הרף. החברות בינינו חזקה מכל מרחק, ומדהים מה שהתלהבות ותמיכה ללא תנאים מסוגלים לייצר. חיי מלאים אירועים חברתיים, קונצרטים בכנסייה ופגישות בטרקלינים המהודרים לטכסי תה מנחה. נראה לי כי אני בשיאי. מחפשת ללא הרף נושאים לכתיבה ומוצאת כיוונים חדשים, ורק לפעמים מתגנבת המחשבה המעיקה והטורדנית: אולי איבדתי את קו האמצע, הייתכן?
5.4.1823, יום שבת
אני מושיטה את ידי לעבר כדי שיחבר אותי לעצמי ולחיי החדשים, אשר לעתים עומדים כמבוישים מנגד. הבוקר עצרתי את הנשימה למראה הנשקף מחלון חדרי: תלולית של עצים צעירים בקצה הנחל נשקה לגשר עץ ישן, עבה וטוב. יצאתי בלהט החוצה ופסעתי בשביל, ועברתי כמו בחלום לעולמות אחרים. הכול תלוי רק בי!
מעריצה אני את החיים ויודעת שאני חייבת להם ובגדול. חוויתי נסים מאוד ממשיים.
7.4.1823, יום שני
שם המאמר: גשר בין העבר לעתיד
המציאות בה שרויה ליידי נטליה מתפקדת כאגדה, ואגדה וחלומות הופכים אצלה למציאות. בתוך תוכה היא לא יראה מתשוקותיה.
יום האתמול של חייה שוחרר ללא שום מעצורים להיום, האש בתוכה בוערת בלהבה הנכונה ובונה חיים מסעירים באמת. אומנם כל בוקר מחדש מנסה ליידי נטליה לדאוג לפרטים הקטנים ביותר, אבל בהמשך היום מתנהגת וחיה בתמונה הגדולה מכל. תדיר מקשיבה היא לקול הפנימי, ולחישתו ברורה: די! לעת בין הערביים מכה בה הבנה גדולה, כי הגיע העת לסיים מצבים.
לסיים כדי לפנות מקום לעוד מרחבים – שוב יידרש ממנה אומץ רב, אך הפעם תהיה זו הכניסה לאי-וודאות: העתיד.
יהיה עליה לפתח נחישות ועשייה, וזקוקה היא לבן זוג כדי להמשיך במערכה – בניית גשר יציב...!
זיכרון העבר מפחיד וידוע, מוכר.... מהססת היא לעלות על הגשר, עוצרת רוצה להבין ולדעת מהו הזמן לריפוי שברון הלב. העננים אשר נאספים מעליה מורידים אחרי זמן קצר גשם של חששות נספגים, אך היא ממשיכה בדרך פצועה מעט ממכות הברד. מבינה את הסימנים, מנסה בכל כוחה להניח לעבר ולתת לזמן זמן. מרחוק מבצבץ אור של תחילת הסוף, ובחושיה היא מאיצה לכיוון החמימות ולרצונה לחצות את הגשר בבטחה – כדי להגיע לזרועותיה של אהבה נכונה.
נזכרת בתדהמה עד כמה רצתה היא להיות בו-זמנית מיוחדת וגם שייכת, ההגנה הייתה זמנית ובאכזריות קטעה בה את התמימות. הקרקעית הנוראה של האכזבה עזרה לה להציב רגליה מעבר לגשר, לקראת העתיד המכיל חיים עם אתגר של בגרות נחישות, ואומץ ההודפים את הפחד.
נטליה נעמדה. וסוף סוף חייכה!
סיימתי את המאמר ודמעותיי התייבשו. חייכתי.
פתחתי חלון וחיים נוספים נכנסו.
15.4.1823, יום שלישי
לפני שבוע התחילו אצלי ערפול, הזיות וכאבי ראש. נראה לי שאני מאוד חולה. עבר עלי לילה מאוד קשה, מפחדת לאבד את חיי.
הכול התחיל בסיימי את המאמר אחר הצהריים, היה לי קשה לנשום ואיבדתי את הכרתי לשנייה, והיו רגעים ששקעתי לאיזה מקום שלא רציתי לחזור ממנו...
החזירו אותי לעולם ולחדרי, ואני עדיין מאוד חלשה כמו אחרי משבר. לאחרונה קראתי ספר "גשרים שלא מסתיימים", ובכיתי בהתפרקות גדולה. קשה להיות חולה, אבל הטיפול מרופא המשפחה המבקר אותי כל שעה מעורר תקווה, למרות היותו מאוד קפדן ורציני בהוראותיו. שרוויה אני בחמימות גדולה. האהבה אשר מרעיפים עלי מאוד מיוחדת אך מיסיס סוזאנה שלי חסרה.
היום אני מאוד קרובה במחשבותיי ליוליינה הקטנה, כי היום הוא יום הולדתה הרביעי. היא כה רחוקה ממני פיזית, אך קרובה ללבי מאוד. נעים לי עם השפע שיש בליבי כלפיה.
17.5.1823, יום שבת
מיס לוסיאנה, יקרה שלי!
בריאה את והוטב לי!
תעדכני אותי במתרחש. לבי איתך. ברצוני להפתיעך בחדשה מהממת ביותר:
הברון מיכאל פטרוביף כרע על ברכיו ובעיניו הבורקות שאל את השאלה הגדולה מכול! הקשר בינינו חם וטוב, ויודעת אני כי שמחה מכסה את עינייך לשמע הבשורות הטובות ההופכות אותי לאישה מאושרת.
הברון אלכסנדר פטרוביף ואמו האהובה של מיכאל ליידי טטיאנה קיבלוני בזרועות פתוחות, ונראה כי קביעת תאריך לנישואים לא תאחר לבוא. מנסה אני לארגן את המחשבות האישיות ולעשות סדר, כי אני חוזרת הביתה! לראשונה מזה זמן רב ישנה אני ללא חלומות, ורעננה לצאת לעולם. שלחתי איגרת לדוכסית הגדולה ליידי סופיה אנטוליביף ולדוכס הגדול ליאוניד, וביקשתי את ברכתה. רצוני לעשותה מאושרת, כי זה היה רצונו של בנה.
אכן, ידידתי האהובה, חשה אני כליידי צעירה המשתחררת ויוצאת למרחב.
היום שוחחתי עם מיסיס סוזאנה, דיברנו על יוליינה הקטנה הילדה של כולנו ולראשונה חייכנו באושר.
שלך
מיס אנסטסיה
סיימתי לקרוא את המכתב ממיס אנסטסיה ידידתי, היא הייתה יחד אתי במחשבות תמיד ותהיה לנצח. קיבלתי את זה מאוד בשמחה, ונכנסתי לתוך עצמי...
22.5.1823, יום חמישי
מיס לוסיאנה, נסיכה שלי!
מיס יוליינה הקטנה שלנו זוכה להצלחה מסחררת, וכולם מתרשמים ממנה עמוקות. אופייה הנעים ושובה הלב לא מפתיע, וכולנו מאוהבים בה!
היום אכלנו ביחד את ארוחת הבוקר, ובהביטי בה עיניי דמעו מאושר וגאווה – בת ארבע וכה עצמאית.
כולנו עוטפים אותה באהבה גדולה, שפע ונדיבות, ויודעת אני כי חוויותיה לא קשורות לזמן או למקום, הן לתמיד טובות.
פסיעותיה עדינות, מרחפות עם דוק אצילות מרשימה. התשוקה והמרץ שלה גדולים והחיים מאתגרים אותה ללא סוף, ולעתים אני חוששת מרצונותיה ובעיקר מאותם הדברים אשר כה אפיינו אותך והובילו אותך קדימה!!
יש בה המון אש פנימית והיא משחררת זיקוק בודד מפעם לפעם, ילדה גאה ובטוחה בעצמה.
אני מצפה ממנה שתמצא פתח לדרך יציבה מתוך החוויה המיוחדת אותה עברה ללא ידיעתה.
עז רצוני לראותכם ביחד ובקרבה ליוליינה הקטנה, אך איננו יכולים לבחור את הדרך בה אנו אוהבים אף את היקרים לנו מכל. ולאור הניסיון אותו עברתי בחיי, יש בי הכרת תודה גדולה ארבע שנים אחרי...
נטעת שורשים עמוקים בלב בתך.
מיסיס סוזאנה שלך
24.5.1823, יום שבת
מיס לוסיאנה היקרה!
ראשית מקווה אני כי שלומך הוטב.
כולנו גאים בך ומעריצים את שפע מאמרייך היוצאים לאור, אך עבורנו תמיד היית סוד גלוי. רואה אני בך ידידת משפחה אהובה, ומאוד גאה לשתף אותך בחדשות האחרונות מנשף האביב, ששילב בתוכו הנאה ושיחות מדיניות וכלכליות כאחת. בעלי, סר אמיליו פון זיך, הסב את תשומת לבי לצעיר המבטיח סר יוהאן כגן, בנו של הג'נטלמן סר יוהאן כגן הגדול, ולאשתו ליידי פניה לבית פורמן כזוג שזה עתה נישא ומאוד מבוקשים בחוגים שלנו.
הם כמובן עוררו מאוד את סקרנותי, תוהה אני... חשה אני בעמקי לבי כי דבר מה חשוב וגדול הסתיים כאן, שהיה מאוד מיוחד ומסתורי. אך בפנייתי לבעלי, אשר אופיו מוכר לך היטב, תגובתו הייתה מנומסת אך מאוד ישירה באומרו שיש לי יותר שאלות משיש לו תשובות. ואני תוהה, נרגשת ומעט מבוהלת מהעוצמה שנשמעה בקולו. המסר כלפיי היה מאוד ברור – עלי לשמור על גבולות נשיים בקלילות ובחן, כמתחייב.
כי זהו מקומי הטבעי!
ליידי לולייטה פון זיך
27.5.1823, יום שלישי
מיס לוסיאנה היקרה! ראשית מקווה אני כי שלומך הוטב, דאגה רבה הסבת לכולנו. חסרונך בלט עד מאוד בנשף האחרון, כהערתו של אחי צ'רלי, חסרים לנו כאן "צעדי ריקוד חושניים"... האווירה בנשף הייתה חסרת כל אנוכיות, לכן הצמיחה חברים חדשים והרבה חוויות, באווירה מפוארת, מוגנת מהחיים האמיתיים אשר עומדים לפנינו כל יום מחדש. כן, יקירתי, סר יוהאן כגן בלט בחברת אשתו החדשה, בת יחידה למשפחה יהודית אריסטוקרטית, ונראית כאישה צנועה ונעימת הליכות.
המבט כבר נישא קדימה לשגרה חדשה.
כמה שהכול השתנה לנו בחיים.
יודעת אני כי הכתיבה שלך מאוד מבוקשת, אך כל השינויים אותם חווית, מבלבלים וממלאים אותי סימני שאלה.
ליידי אליזבט פונטי
30.5.1823, יום שישי
מיס לוסיאנה היקרה! ראשית מקווה אני כי הינך בקו הבריאות, שמרי על עצמך! פונה אני אלייך בשאלה מלאת תוגה. כל חיי הבוגרים חייתי על פי רגעי נוחם חד-צדדים של לתת, ורק לעתים בפגישה זו או אחרת התקיים בי גם רצון עז, כמעט בלתי נשלט, לקבל. ובנשף האחרון, בראותי את הזוג הצעיר סר יוהאן כגן ואשתו ליידי פניה עלתה דמותך במחשבותיי!
איך אדע כי עשיתי החלטה נכונה? ואיך אבין את מעשייך?
האם ההחלטה המכריעה עשתה אותי או אותך מאושרות..? ואני מבולבלת כי הרי אינני יודעת איך מודדים אושר, לא?
ועולה בי דאגה קלה: אולי נכון הוא לתכנן את מעשינו ולחשוב כמה צעדים קדימה, ולוותר על הרגשות הרומנטיים והספונטניים?
אשר לקשרי משפחה: ייתכן ועלי לאמץ את התנהגותו של אחי בירניו, שתמיד מוכן לכל משימה בשיקול דעת ותבונה ונכנס לתדמית הדוכס בצורה הנכונה והמכובדת.
ליידי אן פונטי
1.6.1823, יום ראשון
מיס לוסיאנה היקרה! דורש אני בשלומך ומקווה שהבראת!
בנשף האחרון הופעתך האצילית הייתה חסרה לנו מאוד. עבורי התדמית שלך משקפת סגנון מרשים המושך אחריו אנשים מכל רחבי העולם, כי אכן הימצאות בקרבתך מקפלת בתוכה סערה, גילויים וסודות, אך לא מבטלת שיחות מעשיות ותמיכה נפשית. לאורך כל השנים מהווה את עבורי את הזמן היקר ביותר.
תמיד יש ביכולתך לעוף גבוה, ואת אכן עושה זאת ללא היסוס... לכן בראותי את סר יוהאן בחברת אשתו הצעירה עלו בי המון תחושות סותרות, אבל התחושה המובילה הייתה שחיית לעומק וניצחת בקרב האמיתי!. המסע של חייך היה הצלחה גדולה, והכול בצורה הנאותה והמכובדת ביותר.
טוב להיות ידיד לליידי כה יפה, נאורה ומוצלחת, ושולח אני לך המון מחמאות.
תמיד משרתך הנאמן,
סר צ'רלי ידידך
17.7.1823, יום חמישי
שפע של תשומת לב, שפע של מאמרי ביקורת, והמון איגרות המביעות דאגה מונחים בחדרי. תודה על כך.
עלי להשתמש בתבונה ולהעמיק את המבט אשר נשקף מעיניי היפות. נלחמת אני על עצמאותי בכל מרצי. מצאתי בתוכי את השקט, והגעתי להרגשה בה אלוהים נושא אותי על כפיו. אחרי הדרשה האחרונה נשאתי תפילה, בה שאלתי את האלוהים שלי האם הכול היה שווה.
המידע אותו קיבלתי מנשף האביב ותשומת הלב מידידיי יכולה יותר לפגוע מאשר להועיל, ואולי לא...
18.8.1823, יום שני
יום הולדת שמח לי!
הבוקר סורקו שערותיי ונאספו בהמון תשומת לב מצד מיס קאטרין, המשרתת האישית שלי, ואז היא שמה עלי בזהירות את השמלה הארוכה האהובה עלי. ואף כי השעה הייתה לפני ארוחת הבוקר המסורתית של יום הולדתי, חשתי להט ועוצמה לפתח כמה רעיונות כתיבה ולהתחמם לאורם.
שני אירועים משמעותיים התרחשו בחיי בשנה החולפת: ראשית למדתי לקבל ברוח טובה את מגרעות האנשים אשר חיים במחיצתי, ואף הידידים הרחוקים, ולעת הצורך אם נחוץ אף לרכך את הנזק שהם גורמים לי. הבנתי שעלי לעודד את צדדיהם הנאים ומעשיהם הנדיבים כלפיי, ולהבליטם בהרחבה וללא הרף. זו לא חנופה, ואם כן אז מה! דבר נוסף, הבנתי כי בזמן משבר אפשר להשתמש בתחושות הבטן ולמצוא בהן את הביטחון והכוח, כדי להתוודע לפחדים ולחוסר שלמות, ועל ידי כך להתמלא עוצמה במטרה לקום מההריסות.
היום פתוחה אני יותר מאי-פעם לייעוד שלי, ואומר זאת ללא היסוס: עלי להינשא לגבר בו אבחר ויבחר בי כדי להתלוות אלי למסע משותף, כי "האל הגדול מברך את החתן והכלה". בהכרת תודה גדולה עלי לגדל ילדים ביחד, אך לעולם אין ברצוני להתחמם לאור המעמד של אשת איש בלבד. מצווה עלי לפתח את רעיונות הכתיבה המפעמים בי, ולזכות לראותם בבוקר למחרת בעיתונים נחשבים או בכתבי עת.
ברצוני להטביע את חותמי בחברה בה אני חיה.
בקוראי את המכתבים ששלחו לי ידידיי, אני מבינה שהכול תלוי בטיב העיניים הרואות.
16.9.1823, יום שלישי
ביטחון עצמי ונחישות נחוצים לי כדי לא לעורר רושם שכה תמימה אנוכי ומאמינה אך ורק בטוב האדם. במוקדם או במאוחר חייבת כל צעירה להתבגר, ולגלות את המציאות מחוץ לביטחון של הבית המוגן והמשפחה. אצלי הזמן המיוחד הזה תם עם מותו של אבא, ובאותו רגע נולד זמן גמיש לפשרות... רגעים בהם חיפשתי אהבה מרפאה לטבול בה את יגוני, ויוהאן הבטוח בעצמו דיבר אלי מילים של אהבה.
רק בת שמונה-עשרה, פגועה אחרי אובדנו של אבא, התייצבתי מול ג'נטלמן נועז, שאפתן ונעים הליכות המנוסה בדרכי עולם, והוא הפך עבורי סלע איתן. במבט לאחור, באופן מופלא היה זה הוא שהציל את שפיות דעתי מחד, וגרם לאובדן הסיכוי שלי לשידוך נאות מאידך. מזל טוב לסר יוהאן האביר הנשכח ובחירת לבו הצנועה, ואולי הגיע הזמן ללמוד כיצד לא להשפיל את מבטי בשומעי את שמו, אלא להישיר את מבטי בביטחון אמיתי.
צבען העז של עיניי עומד לשירותי, והגיעה העת להתחדש ולהמיס את הגברים לאלפיהם, וכי מה רע בכך?
הרי מאז ומתמיד מצאו בי הגברים מיניות סוערת, והנשים אף הן נשבו בקסמיי שוב ושוב.
יש לי דרך חדשה!
16.12.1823, יום שלישי
אמש התבררה לי העובדה הנהדרת לפיה שוחררה הירושה שלי מהחלק של סבא מצד אבי היקר, הירושה גדולה ויש בה הון רב המתבטא לא רק בכסף אלא גם בנכסים, כמו: אחוזה גדולה באזור היפה ביותר של אנגליה שלי הטובה והישנה.
לאור כל ההתרחשויות האחרונות מודה אני לסדר הישן, ולכל הידידים המכובדים שחשים כבוד גדול להיות במחיצתי החברתית.
כמצופה ממעמדי וממני אינני מאכזבת, ולא נעדרת מאף הזמנה לחצרו המפואר של מלכי הנכבד.
אני מאמינה בכאן ועכשיו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 28 - עד עמוד 259 סופרת
פרק 28
כל עוד מי הירדן בגאון
יום שני, ה-29.5.67
מנסה אני לנהוג לפי הפסוק שרות ואני מצאנו בספר "הנפש הקסומה" של רומן רולן – לבקש, לשאוף, לא למצוא ולא להיכנע !
ארצי מפוחדת ואני מפחדת איתה...
אתמול הגעתי הביתה וקודם כל הלכתי לדורון, וכשאמו אמרה ש"הלך", נשבר בי משהו ועבורי כבר כאילו פרצה המלחמה.
עד לאותו רגע לא ממש הבנתי איך זה יהיה בשבילי ורציתי לדעת הכול: איך הרגיש, מה עשה, מה ארז, האם דאג, והכי חשוב – האם מסר לי דרישת שלום?
שאלתי את אמו האם ישן בלילה שלפני, והיא ענתה שלא ישן כל הלילה. נכנסתי לחדרו, אבל שום דבר בו לא הזכיר אותו מפני שהחדר היה מסודר מדי. פתאום ראיתי את העיתון "העולם הזה", והתחלתי לקרוא בו כדי להרגיש קרוב לדורון, ובסוף לקחתי אותו הביתה בחיבוק. בבית לא ישבתי הרבה וירדתי כדי ללכת לרות, כבר בדלת עצר אותי מריו השכן ושאל אם כבר ראיתי את הפתק מדורון. בידיים רועדות קראתי ושוב חזרתי וקראתי, אהבתי את דורון כפליים על שלא שכח אותי...
יום ראשון, ה-28.5.67
לוסי היקרה!
כולנו מחכים ולא מפסידים אף מהדורת חדשות, אך אין חדש...
ל"ג בעומר. מדורות בכל העיר ואש בכל מקום. הייתי אצלך, לא היית ולא רשמתי לך את כתובתי. חבל... חזרתי לצבא.
תמיד יש משהוא שמזכיר לי אותך, למשל: הספר שלך מהספרייה שנמצא אצלי, ועליו אני כותב לך מכתב. פגשתי כאן הרבה חברים, ואנחנו מתנהגים כאילו באנו לאיזה כינוס גדול של ותיקים. עד כמה שאני רואה לא נוכל לצאת ביחד לנופש כפי שתכננו, אלא אם ידחו לך את החופש או שלא תהיה מלחמה.
כאן כולם מתגעגעים אל הנשים והילדים שלהם, יש הרבה בחורים נשואים ויש בחור שאפילו השתתף במלחמת השחרור.
מרגישים כמו בבית הבראה, רק חבל שאת לא פה כי אז זה היה מושלם. להתראות ואלף נשיקות.
דורון
ד. צ.000000000
יום רביעי, ה-31.5.67
דורון היקר!
כל השבוע חיכיתי לך יום יום רגע רגע. חשבתי עליך, ביקרתי במקומות שאתה אוהב, דיברתי עם אנשים שאתה אוהב, ישבתי בחדר שלך. הכול רק אתה...! קראתי את עיתון "העולם הזה" מהתחלה ועד הסוף, הכול למענך.
עובר עלי שבוע איום כמו על כול אחד מאיתנו, אבל לי זה קשה כפליים, כי העבודה שלי בלילה כאחות תומכת ואחראית דורשת ממני להתנהג כרגיל. את החולים לא מעסיקה המלחמה, הם במילא נמצאים בקרב.
רק ביום, כשאני עם עצמי חופשייה מאחריות, מרשה אני לעצמי להרגיש, לחכות, לדאוג ולהתגעגע.
אני לא ישנה ולא מסוגלת לאכול. ייתכן שזה נשמע מאוד דרמתי וכמו לקוח מאיזה ספר, אבל תאמין לי שזאת האמת. אני אוהבת אותך ומתפללת בשבילך.
זה איום אחרי שנתיים של חברות, בהן ראיתי אותך כל רגע, פתאום החלל הריק. לא מכתב ולא כלום. רק עכשיו נוכחתי לדעת מה אתה בשבילי, ואני מלאה פחד לאבד אותך, חושבת אני שלא אחזיק מעמד בלעדיך.
הכעס שלך בשיחת טלפון האחרונה לא היה במקום, כי זו לא בגידה ללכת לשיר עם חיילים בבסיס הקרוב, להיפך: ככה הרגשתי קרובה אליך. רציתי להרגיש את הנוכחות הצבאית בזמן חירום כדי להזדהות אתך, רציתי לראות חיילים במדים ולחשוב שאני רואה אותך. האם זה פשע?
דורון, זה לא פייר. תשאל כל אחד ויענו לך שככה לא מתנהגים. הרי כול יום יכולה לפרוץ מלחמה, אף רגע לא בטוח עכשיו, הכול זמני וקודר. ובשיחה האחרונה גרמת לי לבכות כל הלילה, הדמעות חנקו אותי ולאה אמרה שאני טיפשה ובשביל חבר לא בוכים ככה. האם אתה רק חבר בשבילי?
אני מקווה שסלחת לי, זה היה לחינם ונענשתי על לא עוול בכפי, לא בגדתי בך, וצר לי שזה הטריד אותך. לא כל כך מהר אני מפסיקה לאהוב.
דרך אגב, בעבודה בלילה בזמן השמירה תרגלתי בכתב את שמי עם שם משפחתך והדבר מאוד מצא חן בעיניי...
באהבה,
לוסי
יום חמישי, ה-1.6.67
ברגע זה מאיר הבוקר על שמי ארצי המפוחדת, ואני בחלקת עולמי הקטנה מקבלת אישה יולדת למחלקה.
אני לא אאכזב ואעשה כל הנחוץ להרגיע ולהעניק טיפול מסור, אבל מי יעודד אותי? היולדת צועקת: "אלוהים, עזור לי" וחולפת בי מחשבה שלרבים מאתנו בימים אלו יש צורך בעזרה דחופה מאלוהים!
דורון היקר! בוקר הפציע ... ואני ממשיכה לכתוב את המכתב בחדרי. הגעתי אחרי משמרת וחושבת עליך. ודאי קמת משנת הלילה, ונעים לדעת שאנו מחוברים לאותה שעה. אני מאוד מתגעגעת...
לא למדתי לספר את מה שהלב מרגיש דרך מכתבים ובאופן גלוי, כי את רוב הרגשות אני כותבת לעצמי ביומן .
ביום שישי אבוא הביתה ואחכה לך, הלב שלי יחכה לך.
בעוד שלושה ימים ימלאו שנתיים לחברות שלנו, נראה לי שלא נחגוג ביחד באותו יום, אבל דע לך – לא ממלחמה של פגזים אני מפחדת, אלא מהרסיסים שהם משאירים בלב. כי המלחמה מפרידה בין אנשים ומרחיקה מהעין ומהלב. כדי לנצח צריך לאהוב בכל מחיר.
לאהוב את אלה הקשורים אתנו בחיי היומיום, הצועדים אתנו את הדרך, ולשכוח את הקטנוניות. מה שווה לנצח ולחזור לבית שאין בו שלום ואהבה. שמור על עצמך.
לי אין רובה להילחם, יש לי לב חם נאמן ומתפלל.
לוסי
יום שבת, ה-3.6.67
דורון שלי,
אתמול קיבלתי את מכתבך. שכבתי לי במיטה, הקשבתי לטרנזיסטור וחלמתי עליך. ניסיתי לשחזר לעצמי את השיחות שלנו, וניסיתי לראות את פניך. עצוב היה לי ולא טוב, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
עודני נמצאת בהשפעת הערב האחרון בו נפגשנו, ועדיין כואב לי מאוד. התבגרתי מהר ובבת אחד במשך שבוע זה ובימים שקדמו לו, שגם אם אכתוב לך עשרה מכתבים לא אצליח לכתוב את הכול.
ביום שישי הייתי עם רות ומרסל ודבירנו על הכול, ובערב נסעתי לעבודת לילה בבית החולים. אין צורך לספר מה הרגשתי. נרדמתי בצהריים לשעה וחלמתי עליך, וחבל שהתעוררתי מהר כל כך.
היום אני בבית, ואחר הצהריים הלכתי עם רות לאחותך. ידעתי שכך היית נוהג במקומי ועשיתי זאת עבורך. התקבלתי מאוד יפה והרגשתי כמו בבית. דרך אגב, אבי ראה את אימא שלך לראשונה היום.
ועכשיו אני נוסעת ללילה ומאוד עצוב...
אוהבת,
לוסי
יום שני, ה-4.6.67
היום אחר הצהריים נפגשתי עם רות בחולון והיא הצילה את נשמתי. שכנעתי אותה לאכול גלידה מסטיק בדיוק כמו שאכלתי עם דורון לפני הנסיעה, ואז הלכנו אליו הביתה כי מאוד רציתי להיכנס לחדר שלו אבל התביישתי. רק בזכות האומץ של רות, שחיזקה אותי, נכנסתי וישבנו מעט בביתו.
שוב נוכחת אני לדעת שהיא החברה הנפלאה ביותר שהכרתי בחיי... אין כמוה.
הימים קשים אבל בלילות קשה ועצוב אף יותר. למזלי, העבודה משיחה את דעתי.
לפנות ערב נמנמתי ואז זה בא: חדשות ומלחמה. ניסיתי להיות חזקה ולא להראות להוריי כמה אני סובלת ומפחדת. את סבתא שלחנו לדודתי בתל אביב, אימא חושבת שכך יותר טוב. קודם נסיעתה ישבתי בחברתה במטבח ולרגע קט חיבקתי אותה, ואז היא אמרה:
"לא מלחמה ראשונה לי בחיים, אך תמיד קיוויתי כי עבורך יהיה אחרת. יודעת אני מתוך העבר אותו עברתי כי קשה לך ויש בליבך המון פחד, אך אולי תמצאי את הרגע בין הפחדים ותקראי את המכתב הנוסף של לוסיאנה. כי לפחד, חרדה ומשבר יש פתרון אחד – להמשיך הלאה באהבה ואמונה גדולים.
יום שלישי, ה-5.6.67
מלחמה!!!
כל העם ערוך להגנה ואנו תחת אש טורפדות בסיני והם מתקדמות לעיר הדרומית אילת. דורון בצבא.
היום מוקדם בבוקר אבי אמר: "כן, ילדה, זו מלחמה", וקולו רעד קמעה. קיבלתי זעזוע, אספתי את הדברים שלי ונסעתי מיד לבית הספר.
מה יהיה עלינו? אני לא מאמינה שנפסיד, זה אסור!!
בלב כבד אבל ברגליים קלות ואיתנות נסעתי לדרכי, להיות במקום שאני שייכת אליו – להושיט עזרה, לשכוח מהפחד!
מאוחר בלילה במיטה פתחתי את המכתב היקר, ועיניי נתקלו במילים:
"ביטחון עצמי ונחישות נחוצים לי כדי לא לעורר רושם שכה תמימה אנוכי ומאמינה אך ורק בטוב האדם. במוקדם או במאוחר חייבת כל צעירה להתבגר, ולגלות את המציאות מחוץ לביטחון של הבית המוגן והמשפחה. אצלי הזמן המיוחד הזה תם עם מותו של אבא, ובאותו רגע נולד זמן גמיש לפשרות... רגעים בהם חיפשתי אהבה..."
נרדמתי לשעה קלה רגועה יותר, יודעת שעלי לקום כעבור שעה ולצאת לחדר מיון לעבודה נוספת.
תודה לך, לוסיאנה.
יום חמישי, ה-8.6.67
לוסי יקרה!
הקרבות עדיין בעיצומם, אבל הלב כבר בונה ציפיות. ימים גדולים עוברים עלינו, ימים של ניצחונות, והלב בוכה ומתרגש מהשיר "ירושלים של זהב". השיר נוגע ומרגש את כולנו, יש תחושה באוויר שבונים היסטוריה.
המכתב קצר כי תיכף אוספים את המכתבים. אני מרגיש בסדר גמור, המורל פה מאוד גבוה. מחכים לסיים את המלחמה ולחזור הביתה.
אני מקווה שכל העסק הזה יסתיים מהר ונחזור לשגרה.
אני וחבריי כבר רוצים לראות את הסוף.
לכל התחלה יש סוף...
מחברך האוהב, דורון
יום חמישי, ה-7.9.67
מחר אהיה אחרת – ומחר אהיה בת עשרים. מתחשק לי לצאת בהכרזה גדולה: "אני בת עשרים, שמעו כולכם, האין זה משונה?" האם זה עצוב או שמח? לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא מתרגש וזה רגיל בעולם, וטוב שאני בבית בחדרי.
דורון ואני כזוג מתמודדים עם הרבה בעיות, ועלי לקבל החלטות – האם כך אני רוצה שיראו חיי הזוגיות שלי?
אין בי להיטות מספקת ואולי יחסי מין היו פוטרים זאת, אבל נחושה אני בדעתי שיחסים אינטימיים יהיו לנו רק אחרי הנישואין.
לא רוצה בזה ולא רוצה לשמוע על כך... רוצה להיות ישרה עם עצמי ולהיות מאושרת, אבל לא בכל מחיר. אני אוהבת את דורון אהבה שרק בת עשרים יכולה לאהוב, אבל לא בכל תנאי. ברור לי שיחסי מין מלאים יקרבו בינינו, אבל ירחיקו אותי מה"אני מאמין" שלי. האם מטרה טובה מקדשת את האמצעים להשגתה?
לפני מספר ימים חזרנו מנופש משותף בנהריה,היינו שם חמישה ימים נפלאים וארבעה לילות קסומים. ישנו מחובקים אבל לא עשינו שום דבר שעלי להתבייש בו בפני עצמי, וכך אני רוצה את חיי – לא להצטער על מעשיי. למדנו על עצמנו המון ובנינו את פירמידת האושר שלנו. ובשיחות הארוכות הגענו למסקנה שבעוד שנה, כשאסיים את בית הספר לאחיות, חיינו יקבלו מימד אחר. אבל איזה? אני זוכרת שבהגיעי לגיל שמונה-עשרה בקשתי אהבה וכיוון וזה התקיים.
האם רוצה אני לבקש משהו מסוים ביום הולדת זה? האם רוצה אני חתונה?
האם שנינו מוכנים לכך?
רק לא מזמן עברנו את המלחמה ושרדנו את הפחד. למדנו שאפשר לנצח בזמן קצר אם מגייסים את כל הכוחות. אבל ההתלבטויות שלנו הן ריצה למרחקים ארוכים, לכן זה יותר קשה ודורש המון סבלנות.
יש בי נאמנות לדורון ונאמנות לזוגיות, אבל האם יש בי נאמנות לעצמי בהגשמת המטרות של חיי?
יום רביעי, ה-20.9.67
רות היקרה!
דממה בבית וקצת עצוב! קצת קשה לכתוב אחרי שלא מתראים הרבה זמן והקשר מתרופף, וזה די מרגיז אותי מדי פעם. יש לי הרבה מה לספר לך, והייתי רוצה שתהיי כאן כדי שנשוחח פנים מול פנים. במכתב הכול נראה טפל, כי אינני יודעת איפה את עם הראש ובאיזה מצב רוח את לאחרונה. את גם קצת איומה, מדוע את לא כותבת? הרי את זו שעברת למקום חדש כשעזבת את "בית ברל" ואילו אני נשארתי באותו מקום...
אצלי הכול כשורה ואני מאושרת עם דורון. אני ממש מאוהבת וחושבת שבחרתי טוב. הוא מאוד עדין ומבין, ובשבילי זה הרבה. לעתים אני נחרדת מה היה קורה אתי אם לא הייתי מכירה אותו, ועכשיו הייתי צריכה להיות לבד, זה נראה לי איום...
אנחנו מדברים על חתונה, ואולי זה יהיה בקיץ.
תתארי לך אותי נשואה...
ובכל זאת, יש לי הרבה ספקות, ואינני יכולה להסביר את עצמי. פעם צחקתי יותר, למה עכשיו לא?
משתדלת לרזות. כשתראי אותי נראה מה תגידי!
על לימוד נהיגה ויתרתי לבינתיים.
ועכשיו לעבודה שלי בחדר ניתוח: מה אגיד לך, אי-אפשר לתאר במילים מה עובר עלי שם. ראיתי כל כך הרבה והזדעזעתי. המקום שונה ולא דומה לאף מחלקה. במדים אני מאוד מצחיקה, הם שונים בצבע ירוק, אך הכובע הצמוד דווקא הולם אותי.
אספר לך קוריוז: רופא צעיר העיר לי שאני יפה אמיתית, ושלא כל אחת נראית מצוין בכובע המכסה את כל השיער! מאמינה?
סידורי עבודה שלי יותר חופשיים, ולכן יתאפשר לי לצאת לטיול מאורגן ביום שני הקרוב לגדה בשטחים הכבושים, וכמובן לכותל כדי להתפלל. אתמול פיתחנו תמונות במעבדה של דורון, ואין לך מושג כמה אפשריות טמונות בהנאה הזאת. ניתן לצרף תמונות ולהחסיר קטעים לא רצויים מתמונה זו או אחרת.
עשינו ביחד דברים נהדרים והרגשנו מאושרים.
לוסי
יום רביעי, ה-27.9.67
רות היקרה!
נכנסתי הביתה עייפה, לא ממסדרים בצבא, לא משמיכה קוצנית בשדה, לא משעון מעורר באוהל, וגם לא ממסדר אישי לבדיקת רובה. אני לא בצבא כמוך... סתם עייפה.
בדרך שאלתי את עצמי: מדוע אני כל כך להוטה לסיים כבר את בית הספר לאחיות? מדוע לי לרצות להיות זקנה בשנה? מה לא טוב לי באופן אובייקטיבי? יש לי הורים בריאים, אחות נחמדה, סבתא, חבר, חברות, כסף – הכול! אז מה מציק לי?
בזמן אחרון אני מחנכת את עצמי להיות מאושרת, וליהנות עד הסוף ממה שיש לי. כמובן שתמיד אני יכולה לשאוף ליותר, אבל משתדלת לא לתת לעצמי לשקוע בדיכאון. קמה בשעה חמש וחצי בבוקר עם חיוך ואומרת לעצמי יפה "בוקר טוב".
הנה, קיבלתי מכתב ממך, מעטפה מצה"ל, ושמחתי כל כך לקרוא.
אני שמחה שאת סוף סוף מרוצה. האם זה לא פשע לבזבז רגע אחד על ריק בחיים הקצרים שלנו? והרי יש לשמוח, ולו רק על כך שאת חיה ונושמת ואפילו באווירה נוקשה כמו הצבא. זה יעבור, ומי מבטיח שהתקופה הבאה אחרי תהיה יותר טובה?
בקשר לחברך ד' – אני מזועזעת מהתנהגותך!!
כיצד העזת לעשות מעשה כזה, אסור היה לך לשקר כשנפרדת ממנו. כשאנשים נפרדים אחרי ידידות או אהבה אסור להם לשקר ברגעים האחרונים, אחר כך כבר אי-אפשר לתקן ולהסביר. יכולת לומר בפשטות שנגמר ביניכם, שעדיין לא מצאת אחר ואת עדיין מגששת באפלה, אבל בו את לא מעוניינת והוא לא בתמונה יותר. במקום זה ציירת בפניו תמונה שיש לך בחור אחר...
רות, כל אחד רשאי לעשות מה שהוא מבין לנכון, אבל אסור לנו לרמוס את אלה שאהבנו.... ואומרת את: לך קל יותר לקוות לטוב, כי יש לך את דורון. לא ! לדעתי לאדם שאין לו עתיד ברור והמקום שבליבו ריק יש לו סיכוי ליותר תקוות. אצלי הכול נראה ידוע, יציב ו... משעמם. פנינה פ' הייתה אצלי בשבת, קיבלה רגילה מהצבא והיא דווקא מרוצה, ואמרה לי: "מה רע לי בבית? אוכלת ונחה". שאלתי אותה: "האם לא חסר לך חבר?" והיא, להפתעתי, הסכימה אתי.
תדמיני לך אותנו משוחחות עם פנינה על בנים... כנראה שהנושא הזה נוגע בסוף לכולנו, במוקדם או במאוחר, לא?
מקווה שבראש השנה אראך כחיילת אמיתית.
חידושים: בקרוב יהיה לנו טלפון ואז אולי אקבל טלפון ממך.
ושוב – אנא, כתבי ל-ד'. עשי חסד אחרון והסבירי את עמדתך האמיתית. אל תרמי, זו עברה ביחסים...
בידידות,
לוסי
יום חמישי, ה-12.1.68
רות היקרה!
הנה, סוף סוף התיישבתי לכתוב. אני חושבת שצריך להרביץ לי. הייתי אצלכם בבית ונתתי לאימך לתפור לי שוב שמלות. בחרנו יחד דוגמאות, ואני מקווה להיות מרוצה כמו בקיץ. אני רוצה להוסיף לזה גם חליפה. שאלתי אותה מה שלומך, והיא נתנה לי לקרוא את מכתבך, כך שיש לי מושג קלוש מה הולך איתך.
את כותבת שמאוד קר ואת רואה שלג מרחוק, האם את רואה טוב?
האם הצטלמת בשלג?
אני לגמרי לא מקנאה בגלל הקור, אבל שלג זה עניין אחר... את כותבת שזו הרגשה נהדרת להיות בין הראשונים במקום, והרי זה באמת נפלא ואת ודאי גאה מאוד. הייתי מאוד רוצה לבקר, ואפילו חלמתי זה עתה שאת צועקת עלי על כי איני באה אלייך.
רות, תהיי את בן אדם וכתבי לי הכול בפרוטרוט. ההרגשה שלי בזמן אחרון לגבייך, שאת בודדה, האם הרגשתי מוצדקת? אני מקווה שלא. אבל, אני לא אשמה ואת צריכה לסלוח לי שלא כתבתי מספיק, גם ככה המצפון שלי אוכל אותי.
מה את סורגת? החלטתי להיות "בן אדם" וגם לסרוג, אבל מי כמוך יודעת כמה פעמים החלטתי להיות בן אדם סורג...
ביום ראשון אני עוברת למחלקת ילדים ומתחילה לעבוד לילות, כך שאצלי הכול פחות או יותר בסדר. בעוד תשעה חודשים אני מסיימת את הלימודים. יש לך מושג איזה אושר זה עבורי?
אני נוסעת הרבה הביתה כך שיוצא שאני ישנה מעט מאוד ומדי כמה זמן אני ממש "נופלת מהרגליים". אז אני ישנה כמה שעות לעידוד הנשמה והגוף.
הנה כמה דברים חדשים מהעולם המשפחתי שלי: דודתי המהנדסת כתבה שהיא שכרה דירה באמריקה, ולבת דודתי יש חדר ורוד עם טלפון ורוד והיא מאושרת מאוד. וזה לא הטלפון היחיד בבית שלהם... נראה מה יהיה הסוף עם ההרפתקה האמריקאית הזאת. דודתי הרופאה, זו שעזבה את רוסיה והגיעה לארץ, לומדת נהיגה וכבר קנתה לעצמה מכונית חדשה.
הבת הגדולה שלה לומדת בבית ספר לאחיות בבאר שבע, והקטנה שד משחת וכבר הספיקה לשבור לעצמה את היד.
לקחתי תשעה שיעורי נהיגה ואני מאוד נהנית. נראה, אולי פעם יהיה לי רישיון ומכונית ואבוא אלייך. תארי לך מחזה כזה!
רינה ומרסל, שתיהן בהריון, --- סוד. יהיו לנו ילדים קטנים בקיץ.
לאה מתחתנת בחודש פברואר הקרוב.
יום רביעי, ה-24.1.68
היום אחר הצהריים צלצלה אימא לבית הספר לאחיות ובקול שבור אמרה: "סבתא רבקה מתה". פרצתי בבכי גדול!
רק לפני שבוע קודם היא אושפזה ושוחררה לפי רצונה. היא ידעה כי עליה לחזור הביתה עוד פעם אחת, והיום היא עזבה לעולמות אחרים. אימא נשבעה שהיא חזרה לביתנו ככדור כחול בוהק שהתגלגל מתחת למיטה שלי... קשה לי עד מאוד.
עבורי היא הייתה פיסת ילדות חסרה. אני מנסה להיות רגועה, למרות שבתוכי סוערות הרוחות ודמעות עומדות לעמעם את הכתיבה. זה מחזיר אותי לזיכרון העזיבה מרוסיה ללא הכנות ובמהירות, ואיך למרות הכול הצלחתי לאחות את הקרע ולהשתלב בארץ.
סבתא הייתה עדות לעולמי הישן, הגשר המחבר בין ישן למתחדש.
הסיפורים שהיא העניקה לי בשהותה עמנו הפליגו למסע מחוזות ילדותי, לבית שלנו, ולחלומות אותם חלמתי שם.
חלומות בהם הייתה שותפה. היא העלתה את הזיכרונות, קשרה את הקשרים של מאה שנות חיים, חיברה יחד אתי קרעים ומקומות ריקים ואת מה שביניהם.
סבתא תמיד עודדה אותי ברגעי ייאוש, ובדרכה המיוחדת עברה לסדר היום "עד לפעם הבאה", כדבריה, ותמיד האמינה שתהיה הפעם הבאה.
לכן מברכת אני על השבוע שחזרה הביתה, היא צדקה וידעה להעניק את ה"מתנה" של החיים כי מן הסתם הבינה שלא תהיה הפעם הבאה. התיישבנו לשיחה כרגיל, ואז אמרה סבתא בקול רם וחזק: "כנראה שהזמן הגיע", יצאה מהחדר וחזרה במהירות מדדה על רגלה האחת זריזה כאילו שתי רגליה רצות. היא הושיטה לי את שארית ה"חבילה" באריזה הכי יפה שראיתי מימיי – נייר מרשרש בגווני כחול-אדום-כחול קשור בסרט.
וכך, בידיי הרועדות אחזתי בחבילה היקרה ופרצתי בבכי...
הרגשתי שחזרתי הביתה, למקורות.
תמיד ידעתי שישנם מכתבים רבים המיועדים לי, מכתבים שכתבה הדוכסית לוסיאנה הליידי הגדולה! אבל מעולם לא שיערתי מה רבים הם.
"תודה, סבתא", מלמלתי, רכנתי לנשקה, חיבקתי את החבילה ללבי הרוטט והתמלאתי באומץ מחודש. הרגשתי שהעולם מוגן. "ידעתי ששוב אינני לבד ללא השגחה".
היום היא הלכה לעולמה, וכנראה במתן המכתבים השלימה את ייעודה. סבתא, תודה על הכול ושמרי על עצמך ועלינו.
עכשיו הוא הזמן עבורי לקרוא ולהתרשם מהמשך החיים של לוסיאנה.
פתחתי את הצרור הנוסף. לבי רעד עדיין, אך גמלה בי ההחלטה לקרא את הכול מחדש ולהבין!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 29 - עד עמוד 265 סופרת
פרק 29
הנסיכה
5.1.1824, יום שני
סר צ'רלי סטנלי, ידידי היקר!
הנך צודק בכל מובן, עלי לגלות אחריות לחיי האהבה שלי! על לבחור נכון בדיוק כמו ברכיבה – בה המיומנות, המהירות והדיוק משפרים את ההגעה ליעד ומקרבים למטרה. אך האם נכון יהיה עבורי לבטל את הלהט ולסמוך רק על הביטחון הפנימי, כדי לרכוש את הרמה הכי גבוהה של כישורים ומוטיבציה אותם רק אפשר לדמיין? ממך למדתי כי הסוד להגיע להצלחה הוא לסובב לאט את המחשבות, וכשאני מרגישה שהזמן צובר תאוצה והמחשבות מסכנות אותי, להניח להן לרחף לאן שילכו, ואז בלאט ובעדנה לשחרר אותן ללא חרטה.
אשר לאהבה אותה אני מחפשת כדי להעשיר את חיי: עלי לחפש בחוכמה, והיום ברור לי מעל לכל ספק שאף אם חשבתי כי סר יוהאן הוא אידיאלי ומושלם עבורי, טעיתי וסיכנתי את עצמי בדרך בה הלכתי אתו.
מיס לוסיאנה
8.1.1824, יום חמישי
מיס לוסיאנה, ידידתי היקרה!
מה שלומך? נראה כי טוב!
ברור לי לחלוטין שעלייך לשים לב מאוד בזהירות לכל דלת הנפתחת לקראתך. מצב זה נכון כיום כמו שהיה נכון לפני שש שנים.
האם סר יוהאן היקר היה גורלך? או הבחירה הייתה לא נכונה?
לא אשאל את השאלה הגדולה: האם הכול היה לשווא, והמקרה או הגורל התערבו וגזרו עליכם להיפרד?
אני כאן להזכירך כי אומנם נולדת דוכסית בעלת זכויות יתר, אך העובדה היא כי באופן טבעי מתלווים אליהן גם חובות בסיסיים. לכן חייבת את להכיר באחראיות לחיי האהבה שלך.
בידידות,
סר צ'רלי
9.1.1824, יום שישי
הבוקר התעוררתי בלהט עצום, אשר דמה לערמת גזרי העץ המסודרים בחתיכות ומבעירים אש תוססת הבוערת בחדרי. לעולם אינני עייפה למראה האש הבוערת באח. אבי לימד אותי להיות כל שאני יכולה להיות אני... מצב רוחי טוב היום, וביקור בספרייה המדהימה במרכז העיר יעניק לי אושר נוסף.
מיס אפרודיטה, בת הלוויה המסורה שלי, פנויה היום לעיסוקה החופשי אך מעדיפה להצטרף אלי.
הדרך לשם מהנה אותי מאוד, ולעיין בספרים המדהימים מעביר אותי לרמה גבוהה של אושר.
חושבת אני רבות על ילדתי המתקרבת לגיל חמש.
12.1.1824, יום שני
הכול קרה בחטף במקום האהוב בו אני מבלה לאחרונה את רוב זמני הפנוי, המוזיאון הבריטי, בפינה ההדורה בה מוצגים האוספים הגדולים ביותר. שמעתי את צליל הקול שדיבר, וראיתי את עיניו מלטפות במבט את ההיסטוריה המצרית הקדומה המציצה מכריכה של ספר. ואז ראיתי את הברק ניתז דרך עיניו הכחולות והצלולות...
חשתי רגע אינטימי ומאוד מבהיל, כי נוצרו המון תחושות, דמיונות ומחשבות קדומות. חשתי תחושה טובה!
עבורי לא קיים מקום המושלם יותר לפגישה ראויה, אלא מול האוסף המדהים של אנשים שהיו אמיתיים ונשארו כדי לספר את הסיפור המופלא של חייהם.
החלום הפך מציאות כאשר הוא פנה אלי: "כל כך חשוך כאן, עלמתי, הנה אדאג לך ואובילך לאור, את בסדר?"
מעולם לא חשתי יותר בסדר!
בצעדים קלים פנינו לחצר הפנימית המשמשת כמקום קריאה, וידעתי ללא כל ספק כי נכנסתי בשעריה של אגדה המוכרת לי היטב.
אגדה מסורתית מרגיעה ותומכת. חזרתי הביתה!
אבא ודאי רואה ומאושר בשבילי ברגע זה, כי הנה חזר אלי הגיבור של חיי.
יש דברים שלא ניתן לכתוב, ואני כה טובה במילים... עדיין לא מאמינה שאהבה כה גדולה וכה שונה הגיעה אלי מחדש.
לא מזמן אמרתי לאימא בלחש רועד: "הלוואי ואבא היה כאן". "אני יודעת", ענתה אימא, "אני יודעת".
התעוררתי מהזיותיי לשמע קולות רכים: "הנני לורד Sir David Christian נעים מאוד מיס. Luciana.
ושוב המם אותי צליל קולו.
הידידים המשותפים נשארו ברקע.
אחיזת ידו בידי הייתה סיבובית משכרת, חשתי את קצב לבי פועם בתוכי בצורה מלהיבה. מיד ידענו ללא אומר כי רוצים אנו להישאר יחד, מיד חשנו משיכה הדדית. אומנם לא נפלנו אחת לזרועות השני, אך גם לא העמדנו פנים מנומסות. להפתעתי שכחתי מיד את כל רגעי הבדידות, ורק כאבים עמומים העידו כי חוויתי אובדן שהכשיר אותי לפגישה מופלאה זו. כן, האביר שלי הטיל עלי קסם ואימץ אותי ללבו, וכבר לפני שעה קיבלתי איגרת קטנה ממנו:
"מיס לוסיאנה, נסיכתי הפרטית! חדרת לבשרי ופתחת את לבי הפועם בתוכי, ואני מעריצך הנלהב".
עשרה זרי פרחים צורפו לאיגרת. ובהביטי בהם יודעת אני כי השאיפה שלי להגיע לעמדת השפעה ולמצוא את דרך המלך הצליחה, כך שייתכן ויש בי את המידות הנכונות למרות הזיכרון – "אימא".
19.1.1824, יום שני
חלף שבוע ואני עדיין שרויה תחת הקסם וגודל הנס!
מחשבותיי נודדות כשלפניי מונחת הזמנה לכתיבת מאמר לקראת השנה החדשה. כבוד גדול הוא לי, למרות שרבים ממאמריי פורסמו וחלק אף זכו בפרסים. אני חשה מחויבת להמשיך ולהביע את עצמי במילים.
התחלתי בכתיבה בגיל ארבע-עשרה במינכן הרחוקה, וכתבתי בכל פעם תחת השראה אחרת ובעקבות אירועים קשים בחיי. כיום, בהיותי בוגרת ומפוכחת, מכירה אני בזמן החולף והנה זכיתי להיות דמות רבת השפעה כאן, בלונדון שלנו.
ואף הופיע הנסיך הפרטי שלי, אביר ראוי!
שם המאמר: עולם של מוסכמות?
הנושא הזה מעורר עניין הן לצורך דיון והן כמחשבה עצמאית, ותוהה אני מה גורם לי לנסות ולחשוב בנושא? מה מכתיב לי את התוכן? האם אלה אתם, קהל הקוראים המכובד? האם עלי לשקף את רוח הזמן או אולי את מצב רוחי?
רבים ממכריי המכובדים האינטלקטואלים פיתחו תרבות קריאה מאוד מסווגת, ותמיד שואלים את עצמם על הסיבות וההתוויות. תדיר בודקים הם את התוכן ומקפידים על העיצוב, ואילו עבורי הן כתיבה והן הקריאה הם הרגל ילדות שורשי וצורך חיוני.
איך מגיעים להסכמה בעולם של מוסכמות? אציג בהרחבה את סיפורה של ליידי:
ליידי דיאנה תמיד התחשבה במנהגי המסורת, והייתה מלאה הכרת תודה על שמשפחתה נטועה עמוק בתוך מעמד האצילים מדורי דורות. והנה, ללא כל הכנה התרחש בצעירותה אירוע דרמתי שחרץ במסלולה הברור שינויים גדולים.
...ומנבכי השנים הרבות של תפקודה כליידי "טובה", בעלת מידות של איפוק וריסון עצמי – לעולם לא להגזים ולא לפרוץ, רק לשתוק ולהבליג. שנים כה רבות של כבילה עצמית, כשמילה אחת עולה שוב ושוב: "טובה ומכובדת".
לפתע העזה לשנות ולא לרצות בכל תנאי, ולהיות מוכנה לשלם את המחיר. נכון, היא עדיין שמרה על מידות טובות ולא נהגה באפן פזיז, התנהגות שעזרה לה ולמשפחתה לחברה שוב לעצמה ולסביבתה.
וכיום, כאישה מפוכחת אשר שילמה את מלוא המחיר, היא נכנסת לאהבה חדשה והולמת, מתעתדת לבנות משפחה ולהוות דוגמא אישית לילדיה, ואין בה ביקורת או תלונה.
רק תוהה היא מה היו פני הדברים לו הקשרים שלה עם העולם היו אחרים, לו האחרים היו פחות מעזים כלפיה והיא הייתה דורשת יותר נימוס ושומרת יותר על כללי המידות הנכונות. הרי מעולם לא דרשה, לא עמדה על שלה, ורק את הקרבה רצתה גם כשידעה שתכאב.
האם ליידי דיאנה באמת מפויסת?
ליידי דיאנה הכירה היטב את הרמת הגבה מאלה ה"מכירים אותה", כששיתפה אותם ברצונותיה או במחשבותיה, את הבעת התמיהה וחוסר ההבנה וגם אותה אדישות: "עשי כרצונך, שהרי אין לעמוד בדרכך", או, "עזבי, מיותר, לשם מה?"
היא הכירה גם את העובדה שלמעשה חשפה את הרגשות שאנשים לא מעוניינים לראות או לא רוצים להכיר בעצמם, והיא מהווה עבורם דוגמא חיה ופותחת להם צוהר למקומות שצריכים להשאיר באפילה. בתוך מעמקי המסורת המוגנת, היודעת את כל התשובות הנכונות. מסורת המחביאה את האשמה האילמת המהדהדת בחדרי חדרים, ואומרת לעצמה בתדהמה: "כיצד ליידי מכובדת מוצאת לעצמה זכות להסתכל פנימה". כן, היא הכירה בכך היטב.
לכן כיום, בהיותה אישה מכובדת וצעירה בתחילת דרכה החדשה, היא חשה תחושות המשרות עליה אומץ כי הזמן עמד לימינה. העולם מחכה לה. יודעת היא כי אין היא לבד ללא השגחה.
בעולם של מוסכמות מצאה היא חיים עם הסכם!
על החתום: רוברט א. ד. ל. ר.
20.6.1824, יום ראשון
מיס לוסיאנה שלי!
חתונה בלבן!
הכנסייה כולה הייתה מוארת בשלל נרות. זוהר, זיו והילה הקיפו אותי ואת מיכאל שלי, ורגע של אושר עמד בינינו.
היית חסרה, אך יודעת אני כי שום ריחוק פיזי אינו משמעותי בין שני לבבות הפועמים בקצב אחיד כמו שלנו.
עלי להודות כי אחרי כל חששותינו כי לא ימצא עוד אושר עבורנו, הופיע מיכאל שלי והוא בדיוק כל שאני צריכה!
"ליפיפייה שלי עומדות דמעות בעיניים ברגע הגדול מכולם", לחש לעברי בהבנה רבה אהובי מיכאל, והפך אותי לאשתו מול תפארתו של אלוהים, האב הקדוש, והנוכחים המכובדים. במהלך קבלת הפנים, שערכה חמישה ימי משתה, נהנינו משילוב של מסורת ואמנות כלבבי. מאכלים אקזוטיים, ירקות ופירות טריים, הובאו מהמקומות הנחשבים ביותר באירופה, ואת יופיים של הבגדים אשר עטו על עצמם הגבירות והג'נטלמנים לא ניתן אף לתאר. אין ספק כי סנט פטרסבורג חגגה את נישואינו ברוב פאר, והאם זה לא הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב?
האולם הגדול והמפואר בקבלת הפנים כוסה בפרחים מרהיבים בצבעים וריחות בשיא תפארתם, ולעת הערב היה המראה כולו דומה למציאות ופנטזיה המשולבים זה בזה. לוסיאנה יקרה שלי, הבחירות שלנו יצרו עבורי עולם אחר. עולם בו יש לי הרבה מה להציע הן כאדם שלם והן כליידי אמיתית! אנסטסיה שלך
18.7.1824, יום ראשון
משרתי הבית כבר מקשטים את האולם לקראת הנשף העומד להיערך לכבוד יום הולדתי החל בחודש הבא. קבלת הפנים תיערך בגן הדרומי, ובו נבנתה במה גדולה עם נקודת תצפית מרהיבה.
אימא רגועה ושלווה ומאוד קורנת, מעריכה את שפע המזל ואוהבת את מה שהיא רואה סוף סוף.
"צריך לדבר על רשימת האורחים", שומעת אני מיד בהיכנסי לאולם הנבחר אחרי ביקורנו בכנסייה. ונאמר בחיבה כי ניתנת לי רשות להזמין כל מי אשר לבי יחפוץ. ואכן, בפרק חדש זה בחיי ובמעמדי ככותבת רבת השראה, יצרתי קשרים עם אנשי רוח ותרבות – והפעם הם יהיו אורחים רצויים ביום הולדתי.
18.8.1824, יום רביעי
התרגשות רבה אוחזת בי בראותי את ציור הדיוקן שלי מלפני עשר שנים, לבושה אני כנסיכה תמימה, ומתקשה להאמין למראה עיניי.
עור פניי כה עדין, שפתיי ופי יוצרים חיוך שובה לב, ועל צווארי מונח רדיד מזהב המבליט את שרשרת הפנינים – ירושה מסבתא האהובה עלי.
נשענת בתנוחה מלכותית על מסעד הכורסא, כאשר רקע הקיר מכוסה שטיח גובלן עבודת יד הודית מדהימה. והכי בולטת ומזדקרת לעיניי היא צללית גופי המלכותית, הנוצרת כתוצאה מהמחוך אשר מהדק את מותניי. אלה יחד יוצרים עוצמה הגוברת על מימד הזמן.
הייתי בשיאי. נזכרת אני מה רב האושר אשר היה בהישג ידיי, ולרגע מתכסה אני תחושה נוגה. אך יודעת אני כי חיי ניצלו והנה זכיתי בהם מחדש.
עלינו להזמין ציור דיוקן חדש!
8.9.1824, יום רביעי
האמת שלי האמת שלך! מאת רוברט א. ד. ל. ר.
זהו השם המתנוסס על הספר שלי, בחתימת השם הספרותי האהוב עלי ביותר, ולאושרי אין גבול.
העמוד ה-13 מתוך הספר – מהי האמת שלי: מה אגיד ומה אחשוב עליך מבלי להיחנק מדמעות ומבלי לתהות על אובדן, אבל לא אבכה, כי כרגע יש לי לומר לך פעם נוספת – הכול אהבתי אצלך. את החכמה והאומץ, אבל הכי אהבתי את אהבתך הרכה כלפיי שאין דומה לה. סללת עבורי דרך טובה, ועלי נשאר לחזקה בנחישות ובאומץ, וללכת בה זקופה לקראת עצמי.
מהי האמת שלך? היית בעיניי לוחמת אמיצה, ומאמינה בדרך של שינוי והשקעה גדולה עד כלות כוחך. עשית הרבה בחייך בעקביות ונחישות, ולא ויתרת על אהבה שלמה. וברגע שנוצרו גלים גבוהים, נהגת בחוכמה ובשקט. עשר פעמים נפלת ואחת-עשרה קמת. לכן מצווה אני להעריצך!
האמת שלי: ידענו להרקיע לשחקים אחרי שכמעט נפלנו לבורות, נשקנו לרגעים קשים וחיבקנו את הטובים שבהם. עכשיו מוטל עלי ללכת קדימה בגלישה נאותה לקראת עתיד נאות.
האמת שלו: אם טעיתי הרי זה במעשיי לא ברגשותיי, ולכן גם להבא לא אתכחש לרגשותיי, אך האמת שלי: אובדן החלום אינו כישלון, דבר שממנו הכי פחדנו, הכישלון הוא לא להתמודד עם אתגרי החיים כאשר הכול נגמר. האמת שלו: אזכירך את המילים שהאמנו בהן, "אם ידענו פעם לאהוב, הסיכוי לכך שזה יחזור ודאי מאוד".
אך האמת שלי: אהובי היקר לא נולד האיש אשר אינו טועה לעולם, לכן הנושא אינו הטעות אלא המשכיות החיים הנאותים. בעינך ובעיניי נס והזדמנויות תמיד היו דברים שונים. באמת שלי: הזדמנויות הן תוצאה של מאמץ ואמונה שהכול אפשרי עד שיוכח שאינו אפשרי, וגם אז הרי זה זמני בלבד. ובאמת שלך: מה שקורה הוא נס? פליאה? מיקוד בהצלחות, וברקע אין אפשרות לכישלונות... ובאמת שלך חוששים לומר ללא צביעות מהו השנוא ברגשות ומה גורם למבוכה, מעט מזלזלים במה שלא נראה לעין ולא יודעים שנשמה היא לא פיקציה, אי-אפשר לפגוע בה ללא הרף ולצאת נקיים ללא מסר ברור "למות". האמת שלי: יודעת אושר המלווה במתח עם המון הישג אישי, יודעת עצב מתוח עם תחושת כישלון. לכן המסר שלי הנו שהחיים קשים אבל כדאי להשקיע ולחיות. דרכי עדיין ארוכה, אינני מאמינה בדרכי קיצור ולעולם לא אהיה מושלמת. עדיין יש הרבה על מה לכפר כל עוד אני מנסה. כנאמר, "אין דבר יותר שלם מלב שבור".
האמת שלך: אוהב אותך עד כלות ליבך השבור למרות הכול....
10.9.1824, יום שישי
הברכות זורמות ללא הפסק. התגשם חלומי להוציא ספר מיוחד, יקר ובפורמט מהודר. מיסיס לורטה נסערת כי הברכות מגיעות בזרם אינסופי ללא הרף, עד שמינתה משרתת נפרדת לקבלת הפרחים וסידורם.
הברכות היפות מונחות על מגש כסף – האיגרות מראם בולט על שולחני העגול, ואני פותחת אותן בהכרת תודה גדולה.
הפרחים מציפים את האולמות, והזרים של הלורד Sir David Christian בולטים במיוחד, והאיגרת שצורפה אליהם הסעירה אותי מכל:
"אישה אדם ומה שבניהם"
מעריץ ומכבד!
איגרת הברכה מאמיליו פון –זיך פותחת במילים חמות:
"מיס לוסיאנה יקרה, כתיבתך מעמיקה ומצליחה להבליט את המידות הטובות שישנן באופיו של כל אדם, ואף להעלות את רמתו המוסרית". ובסוף האיגרת, בכתב ידה העדין של אשתו לוליטה תוספת מחמיאה:
"ספרך הותיר בי את רישומיו, ויש לי רצון אמיתי להפוך בו שוב ושוב אינספור פעמים". מיסיס אנסטסיה וסר מיכאל האריכו במחמאות ופתחו במילים מדהימות: "כן... מיס לוסיאנה שלנו, כבשת לעצמך מקום על מדף הספרים!
כבשת לעצמך חוג קוראים רחב! פרצת דרך!
סנט פטרסבורג חוגגת את הצלחתך הגדולה. הפכת לדמות מרכזית וסופרת רבת השפעה, אך עבורי תמיד היית הגדולה מכולם. וכיום, בהביטי בספר, מתמלאת אני גאווה ביחד עם אהובי ובעלי מיכאל, אשר רואה בך ובספרך תמונה ברורה של רוח האדם.
אני יודעת בסתר ליבי כי ספרך נכתב כתשובה לאובדנים אשר פקדו אותנו, ואומר לך את המשפט מאחת הביקורות הנלהבות אשר נכתבו אצלנו:
'יצירה מקורית, מרעננת ומדגימה ללא כל ספק סגנון!'"
אך האיגרת הכי חמה נכתבה על ידי ליידי אליזבט פונטי, וכך היא פתחה: "חריפות שכלך וכשרון הכתיבה שלך, מיס לוסיאנה שלי, עוזרים לי להפנים ולטפח את אמונתי הגוברת והמתחזקת, הנותנת השראה לכך שתיתכן תקווה לניפוץ החומה הקיימת בינינו, הנשים, ובין הגברים שלנו".
בתחתית הערמה היפה הניחה מיסיס לורטה את מאמרי הביקורת, וכאן חיכתה לי הפתעה גדולה:
"דרך כתיבה מאוד מקורית", הובלט בעמוד הפנימי, "ספר המתאר צניעות נשית וטוהר מידות אישי לגברים, ובמקביל זכויות טבעיות הנשמרות בנועם וללא מאבק בוטה עד כי הכול נראה כה טבעי.
קוראים יקרים, המלצה – אין להניח את הספר במקום גבוה מדי בספרייה, וגם זאת רק אחרי קריאה מעמיקה!"
24.9.1824, יום שישי
רק מעטים זוכים לתהילה! אך אין בכוונתי להתחמם לאור הזרקורים. עדיין קשה ומתסכל לחתום תחת שם בדוי, אבל בראותי את הרומן הראשון שלי על המדף ושמו של אבא כה בולט – יודעת שהצלחתי לשים את הכתיבה שלי על סדר יומי ולגדול בהתמדה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 30 - עד עמוד 268 סופרת
פרק 30
מלא גדותיו ייזלו
יום שלישי, ה-12.3.68
"מהי האמת שלי? נראה לי שאני משתמטת מאחריות וסומכת יותר מדי על אלוהים... המכתב שלה הגיע אלי לפתע, מאיר באור חזק מסנוור. אני מתחילה לחשוב לעומק, להיזכר ולהיות מאושרת. ולפעמים שוב כבה האור והספקות מכרסמים באושר שלי".
הוא לא שלם ובטוח כשלה... יש בה כשרון להרקיד את שמחתה במילים, כך שמספיק לי לקרוא ונעשה לי טוב.
אנחנו דומות יותר לשתי אחיות מקצות העולמות ללא הבדל בזמן, ואני באמת שמחה בשמחתה ובטוחה שהיא עשתה החלטות נכונות. לא יהיה לה אף פעם מושג מה גרם לי מכתבה.
עמדתי בפינה האהובה וקראתי, ושמעתי את קולה מספר במהירות וללא לאות את אשר קורה לה בחייה.
מי ייתן והייתי שלמה כמו לוסיאנה, אצלי זה אף פעם זה לא יהיה כך.
אינני בטוחה בעצמי. למרות שנדמה שאני מאושרת, אינני מרגישה בטוחה. אחר הצהריים ישבתי עם דורון באווירה רגועה בביתו והקשבנו למוזיקה, דבר קצת יוצא דופן בימים אלה, בהם קשה למצוא אותי במצב רוח כל כך נעים ופשוט. בשלוש השנים האחרונות אני מתרוצצת המון, מאוד עייפה ולא מספיקה ליהנות עד הסוף מהדברים שקורים לי. אני זקוקה באופן דחוף למנוחה כדי להרפות מהמתח אשר הצטבר אצלי לאחרונה. אפילו נעשה לי קשה למצוא נחמה בכתיבה. העט זרוק אי-שם בתיק, הדף שקע בתחתית הארון, והמועקה מתפרצת בדרך היחידה והמהירה – ערוץ הדמעות.
ואשר למעשיות המתבקשת אותה דורשים החיים, כמו: לחפש בית. אנו מתקדמים כמצופה, תוך מזיגת ייאוש ותקווה, ושוב יוצאים לחפש.
שנינו לא יודעים בדיוק מה אנו רוצים.
הרבה אנשים מתערבים בחיינו, ולפעמים אנו שרויים ביותר מתח ורבים סתם. האמת היא שבזמן האחרון הסתדרו בינינו היחסים, ונדמה לי שמתבשל משהו יפה ושלם.
מעניין איך ליידי לוסיאנה ידעה תמיד מהו הדבר האמיתי, שזה זהו זה? אני אף פעם לא בטוחה. אומנם אני מרגישה שאם אפרד מדורון לא אחזיק מעמד, אבל זה לא מונע מהחששות לכרסם בי. מסובך, לא?
אני מרגישה את עצמי ילדה שלא יודעת מה לעשות ואיך לנהוג.
סיפרתי להוריי שאני ודורון מתחתנים ושוב בעיות, כל דבר זה בעיות וחיכוכים. לעתים עולה בי המחשבה לבטל הכול, להיפרד ולנסוע לאיזה מקום לבד... אולי אלה שטויות, אבל...
מחר יש לי בחינה מאוד חשובה ומסכמת, אני לא לומדת ואפילו לא מודאגת. מחרתיים חג פורים, ותוהה אני האם במסיבה שהיא חיינו האמיתיים אנו מחופשים לאנשים אשר לא מוכרים לנו, אנשים אחרים?
דורון קנה טוסטוס, ואנחנו משתמשים בו לנסיעות לכל מקום.
בחודש אפריל יהיה לי מבחן לרישיון נהיגה, ואולי ביושבי במכונית דוהרת לאי-שם אתפוס את האושר עד תום!
יום רביעי, ה-1.5.68
רות היקרה!
האם הבנתי נכון, שהיית אצלי עם בחור? כנראה הגעת עם אמנון. שמחתי בשבילך... יש לך מושג כמה אושר נגרם לי לקבל ממך מכתב כמו זה? אני מאושרת שטוב לך ונעשה לי טוב גם.
מרגישה אני במעט נימה חדשה ולא מוכרת בכתיבה שלך. כותבת את שאמנון עסוק ואת רחוקה מענייני הקיבוץ וגם לא מעוניינת להיכנס לתוכם, העבודה שלך לא נראית לך מעניינת ולמרות הבית החם את חסרה משהו... וכאן נכנסים מצבי הרוח והספקות.
אני שואלת את עצמי ואותך: האם הכול תלוי בנו? היש מצב של שלמות בינו ובינה?
ותוהה אני לא פעם מהו המשקל אשר תופסת העבודה בחיינו, ועוד דברים חשובים אחרים שלא בהכרח קשורים לבן זוג שלנו. למה בתחילת הקשר והחיזור זה לא נראה כך? ומה לי לדבר ואני בתקופה מאוד עצובה רוב הזמן. נכון, בעבודה אני כמו במקלט – סגורה ומוגנת מפני הסביבה, לא חייבת לחשוב על עצמי, לא מחוברת לעצמי, ללא בעיות אישיות, רק עוטה את תפקיד האחות ופותרת בעיות של אחרים. אני גדולה בלתת עזרה לצרות של אחרים, כי אז יש לי הרגשה הנותנת לי חשיבות והופכת אותי לנסיכה אמיתית מלידה, נסיכה של אבא...
ובהגיע הזמן ואני חוזרת לחדרי, מיד מתעוררת אני למציאות ומנסה להכיר את עצמי. אז מתגנבת ללבי דמותו של דורון, הבית של הוריי כדוגמא למשפחה, ובניין ביתנו המשותף שלי ושלו. והבעיות מציפות אותי. וכשאני נוסעת הביתה לחולון ומורידה את המדים, אני נעשית קטנה ופגיעה ונזכרת בנו, הילדות-נערות, ואיך הקשבנו למוזיקה וחגגנו את יום העצמאות... ורוצה לשיר, לרקוד ולאכול גלידה, ולראות את מיכאל בלכרוביץ דרך החלון, ולבכות המון.
רוצה את מה שנגמר ואף פעם לא היה אמיתי. וחושבת שאולי טעות היא שאנו מתחתנים, ומה יהיה? ויודעת שלא מבינה כלום בעניין הזה, של להיות גדולים. וכואב...
אבל אל תדאגי, כנראה זה מצב רוח ומחרתיים, ביום העצמאות, תנשב בי רוח אחרת.
אז הבה נתחיל באמת ליהנות מהחיים כי זה הזמן.
מקווה שיסתדר שנצא לחגוג ארבעתנו.
לוסי
יום שלישי, ה-6.8.68
"בית המרחץ והמקווה 'עדנה' מאשר בזה כי הכלה לוסי קיימה היום במוסדנו מצות טבילה כדת.
לשכת הרבנות – מחלקת הנישואים".
יום שני, ה-12.8.68
רות ואמנון!
אלמלא ראית במו עינייך, האם היית מאמינה שהתחתנו בסימן טוב ובמזל טוב!? כן, על כך יעיד שטר הכתובה בו דורון הצהיר כי יפרנס אותי ויספק לי את כל מחסורי, ואני מצדי אהיה אישה נאמנה ומסורה, כדרך בת ישראל כשרה.
ליתר ביטחון הוא הפקיד עבורי סכום של עשרים אלף לירות ישראליות, והכול שריר וברור ואמת ויציב ונכון וקיים!
וכך קבלתי תעודה של יהודיה כשרה..
נסענו לבית הבראה בצפת ל"ירח דבש". כרגע אנחנו נמצאים באוויר הצח של חורשת טל, ואני מרגישה נינוחות מלאה והמון ערגה. אנחנו נהנים מכל רגע, מאושרים, רגועים, ורחוקים מהדברים המטרידים. ברור לי כי אלו הרגעים שלנו והם ייזכרו לעד, אז כדאי שיהיו ראויים.
אכסנו את החפצים שלנו בבונגלו על שפת הכינרת, אליה הגענו בטרמפים כמו צעירים מטורפים מאושר.
הנחיתה הראשונה הייתה ראש פינה, אליה הגענו בטיסה. שמי הארץ כחולים וזו חוויה נהדרת.
ההרגשה נפלאה. אמש בבית אחרי החתונה היה שמח, קיבלנו המון מתנות חמש סיפולוקס, ארבע סרביסים לקפה שחור,ואגרטל פרחים עתיק ועוד...... ואת כולן אחסנו בבית החדש והיפה שלנו.
מה אומר, ידידתי, מחתונה לחתונה... אחרי שלנו יגיע תורכם, ואנו מתכננים לבוא ולשמוח אתכם בקיבוץ בעוד שבוע.
חיים חדשים נפתחו עבור כולנו, והשמים הם רק הגבול הקרוב.
לוסי ודורון
יום רביעי, ה-2.10.68, יום כיפור
היום הזה מיוחד מאוד עבורי, ורוצה אני לעשות בו חשבון נפש כאישה נשואה. המילים והמנגינה של השיר "תחת שמי מוסקבה" הנשמעים ברקע הם עבורי כהד רחוק.
היום, אחרי מנוחת הצהריים, התיישבתי מול הוריי וניסיתי להבין איתם ביחד ואולי לשחזר דרכם את סיפור הירידה לצורך עלייה.
במשך שנים אני מנסה לאחות את הקרע. במחשבותיי מתנסה במסע אינסופי למחוזות ילדותי. מנסה לחפור במוחי ומחפשת זיכרונות וקשרים. מחברת את אותו נתק, אותו קרע, אך לשווא.
לעתים בחולשת הרגע מוצאת את עצמי יושבת ומתייפחת מרה על הנתק שאינו מתאחה, על הגעגועים ללא כלום, החיבור לזיכרון שאינו קיים.
החיים המשתנים משמשים לי כמראה דרכה אני לומדת איך לרצות את הסביבה ואותי בעת ובעונה אחת, איך להיות תמיד טובה קצת יותר מכל האחרים, יותר מקובלת ומוצלחת מכל האחרים.
משתדלת אני מאוד לעשות זאת בדרך לא מתנשאת, אלא בדרך טבעית, שהרי לגמרי טבעי הוא שתמיד אהיה קצת יותר בכל מכל האחרים. מנסה להבין מדוע אני מנסה כל כך להשתלב אם נועדתי להתבלט?
מדוע קיים בי הרצון להיות מובלעת בתוך קבוצה, למרות רצוני להיות מיוחדת?
אני מבינה, והרי זה כה פשוט: כי בחבורה גדולה קל יותר לשאת את הלבד, והצורך בשייכות מנחם.
המצב הרצוי עבורי הוא לקבל את הערצת הכלל, ובסופו של דבר לצמוח בתוך הקבוצה ולהיות המנהיגה.
חשפתי במהלך חיי את אותם ממדים עמוקים, כשהרשתי לאור החיצון לחדור אליהם, וכיום יש לי חיים אשר תופסים מרחב, וחורטת אני בהם מעשים גדולים וברורים ולא קטנים ומעורפלים.
אני רוצה להמשיך לתת, אך כיום אני מקבלת הכרה בתמורה, הכרה וסקרנות לגבי עצמי, שכה מאפיינים אותי כל השנים, האחרים מגישים לי.
בהיותי כיום אישה נשואה בעלת מקצוע מכובד וצעירה בתחילת דרכי, חשה אני תחושה המשרה עלי אומץ.
העולם מחכה לי, אך אינני לבד ללא השגחה. בעולם של מוסכמות בניתי לי חיים עם הסכם!
לפנות ערב ברוח הקלה פתחתי עוד מכתב מתחתית הערמה...
תודה סבתולה רבקה, ותודה לך לוסיאנה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 31 - עד עמוד 279 סופרת
יהיה
פרק 31
נסיכה
6.1.1825, יום שבת
אמש הוזמן לבקר בביתנו הלורד Sir David Christian בנם של הדוכס הגדול לורנס קריסטיין ברון אוליביי וליידי נטלייה, ממשפחת וינסט המפורסמת. בעיניי דיוויד משכיל וחכם יותר מכל אדם שאי-פעם ידעתי, ומאושרת הייתי לראותו בביתנו.
נוסח הארוחה הרשמי לא פגם במאומה באווירה הכללית, כי האביר שלי מתבל את הכול בחוש הומור מדהים ובחושניות מתפרצת. הוא מאוהב בי עד כלות נשמתו. אין בלבול בין מוחו ולבו, צעדיו ומעשיו כלפיי מפגינים אומץ לב יציב ומבטיח, ולכן מאוד משכנעים אותי ואת השאר.
בפגישתנו הוא כרע ברך לרגליי כגבר מאוהב עד מאוד, ושר לי שירי אהבה לצלילי הפסנתר ללא מבוכה. רעדתי מאושר ומהכרת תודה שכה זכיתי שוב. הטרקלין בביתנו התמלא שמחה ונועם כמו בימים ההם, במינכן הרחוקה. הידע שלו בשירה פיוטית או בספרות יפה מדהים ומרשים, זאת למרות חזותו הרצינית והעסקית. אופיו מקרין רגישות עמוקה ומלאה חוכמה, כמו ספר עמוס בדפים הצפופים רעיונות מרשימים. אימא מאושרת, וליידי נטלייה, אמו של דוויד חיבקה אותי בחום. הלילה ישנתי רגועה והופעתי החיצונית משקפת זאת היטב – עיניי צלולות ובהירות, מישירות מבט.
7.1.1825, יום ראשון
מר צ'רלי סטנלי, ידידי היקר! מאז ומתמיד מעריכה אני עד מאוד את תשומת ליבך!
יודעת אני שיש בך שנינות גועשת, שתמיד מיטיבה אתי, ועל ידי השקט שהיא יוצרת משפרת היא את קולות הרקע סביבי.
כן! מתנסה אני היום בעולם טוב יותר והרבה יותר נוח. אהובי הנו ג'נטלמן צעיר שאפתן, ויותר מכל מתאווה להשפיע באמצעות דעותיו ומעשיו על דרכי העולם. מאמין הוא כי יש לחיות את החיים בלהט רב, ויודע בוודאות כי לכל מטרה, קטנה כגדולה, קיים הזמן הנחוץ. לכן מבחינתו אין מצב של בזבוז זמן, אלא ניסיון מצטבר הנרכש במהלך החיים. הוא אינו מאמין בחרטה או שקיעה בכעס וכאב על רגשות מביכים או מבולבלים, ומבין היטב כי אלה היו חלק מהעבר.
נעימה לי מחדש ההרגשה להיות בחברתו של מחזר נלהב.
מיס לוסיאנה
14.1.1825, יום ראשון
ליידי אנסטסיה!
אמש לקראת בוא הערב הרגשתי עייפה מעיסוקיי הרבים אחר הצהריים, ורק רציתי לשבת נינוחה ולכתוב לך את רישומי האחרונים. כהרגלי התיישבתי תחת אדן החלון היפה שלי, המכסה חלקית את מראה השמים, כולי מתאווה לספר לך ולשמוע את דעתך... אבירי האהוב מקבל כל תשובה שאני נותנת לו, ומוכן לשאת בתוצאות בחן רב. זוכרת אני את דעתך הנחרצת, וייתכן ואת תוהה האם אין אני מניחה לעצמי להיסחף. אכן נכון, שרויה אני בסערת רגשות גואה העולה ומתנפצת ושוב.... מודעת אני היטב לאשר קורה לי בשעת להט, ואיני רוצה לפגוע שוב באמי למרות שגם היא עברה שינו לטובה, ואמרה לי רק היום: "ילדתי, טוב לדעת שהינך אישה אשר לא תשפיל עיניים לפני אף אחד!"
אבל כמו שאני יודעת, צריך להיזהר – כי לכל משפט, ולו הפשוט ביותר, יכולים להיות הרבה מובנים.
ושוב, תודה לאלוהים שאין במשפחתנו נישואין מסודרים מראש, ועדיין יש לי חופש בחירה.
מיס לוסיאנה שלך!
6.3.1825, יום ראשון
לוסיאנה יקרה,
יותר מכל רוצה את לעשות את הדבר הנכון! אבל תוהה אני: למי?
הסביבה החיצונית בה את חיה מעוצבת להפליא: את מתנועעת בחדרי הבית כשהכול סביבך מהווה רקע מאוד מרשים, ואף לבושך היומיומי עשוי משי שזור זהב, הדוק וצמוד לגופך בקלילות מלכותית, כולל כפליו הנסתרים. וכך ברור לכולנו כי החיצוני והפנימי גלויים ונסתרים כאחת, אך מתנהגים באצילות המתבקשת.
יודעת אני כי רוצה את לקרוא דרור לחלומותייך, וכיום אני משוכנעת שתקפידי על כל הפרטים. מאז ומתמיד ידעת לעצב בצבעים הנכונים את מעשייך. כיום, גם אם זו אותה הרוח היא באה מעולם אחר, בו כל הדברים הטובים יוצרים יחד מראה רגש ואווירה של חושניות מפתה ומכובדת.
כאן אולי הזמן לדבר על יוליינה הקטנה שלנו, כי היא הדבר האמיתי ויש לכך השפעה גדולה עלייך ועל חייך. לכן כשלחשה לי: "אימא, חבקי אותי, אני רוצה לישון בצד שלך", לא בכיתי כי יודעת אני שעשינו את המעשה הנכון. נוצרת בי מחשבה כי מתחדשת לך ההזדמנות לחיים טובים ביחד עם סר דיויד. חיים עתירי אתגרים ומשופעים ביופי רב, כמו-גם באש יוקדת ומילוי חזון וחלומות מעבר לכל דמיון. הרי קיבלנו חינוך טוב ושפע של מידות טובות.
ואני כן מאמינה בקדושת חיי המשפחה ובברכתו של אלוהים בחיבור בין גבר ואישה לאדם שלם.
ליידי אנסטסיה שלך!
13.3.1825, יום ראשון
התפילה של היום גרמה לי לבכי, כשתוך כדי השירה הרמה שמעתי ברקע את קולו של אבא. היה זה עבורי כמו קול העולם!
ידעתי שאבא ירד והופיע מאי-שם כדי להזכיר לי ששוב מדובר בפרשת דרכים, ועלי לבחור היטב כדי להמשיך הלאה!
יודעת אני כי החיים עם אהובי דיוויד יהיו מלאי עוצמה, אך ההיסוס שלי מגיע כאשר ליידי אנסטסיה מציינת את שמה של יוליינה.
מיד מתכסה אני בתוגה נוגה וחרישית, כי עולה בעיניי דמותה של ילדתי הנמצאת כה רחוק. אז קורה הצפוי מכל: מיד וללא שליטה משתחרר בתוכי כוח אדיר של עוצמת כאב מלווה בגעגועים והחמצה, למרות שהיום אף אם היא בתוך לבי ברור שאל לי להפר את האיזון העדין בו היא חיה.
20.3.1825, יום ראשון
היום עלי להגיע לכמה החלטות חשובות, לכן יצאתי לטיול ההליכה הקבוע שלי. בידי אחזתי במטריה שמשמשת לי גם כמניפה עוצרת ומגוננת ההודפת את הרוח ומשקיטה את הנקישות החדות של הטיפות הגדולות.
השבילים הרטובים והחלקים בהם פסעתי השתקפו כמראה לצללית העולה מגופי. כאשר הרטיבו את דמותי, הם חייבו אותי לצעוד בצורה זעירה בדומה לחיי בתקופת חיים מיוחדות זו.
הרוח שרקה במלוא עוצמתה ופיזרה את הטיפות. העולם נראה רטוב ולח, אך המטריה סיפקה לי הגנה חלקית. זוהי העזרה הנחוצה לי, ואותה אני מקבלת מהטבע השופע. היא משקפת עבורי את הקשר הנכון ביני ובין העולם.
ובכל זאת, קשה לי להחליט – איך עלי להרגיש?
בשעת תה המנחה ניצלתי את הזמן להפיג את ההתלבטות ולהפוך את רגשותיי לשפע ועליזות, חייכתי לדיווד שהוזמן אלינו והצליח כמו תמיד לטשטש את העמימות של הזיכרונות המוכרים לי.
אכן, כדבריה של אימא: "המחזר שלי בונה לנו עתיד מפואר ונאות".
22.3.1825, יום שלישי
מיס לוסיאנה!
תודה לך על תשובתך המהירה!
מודה אני כי החיים החדשים הולמים אותך להפליא, ואומר לך בכנות: רבות למדתי בחיי את כל המנהגים אשר מצווים הג'נטלמניים לכבד, וכנראה זהו הרגע לפעול על פיהם... אם הבנת אותי, ידידתי האחת והיחידה!
ובכל זאת, ארשה לעצמי לעוץ לך עצה קטנה: לעולם אל תטילי את כל יהבך על אדם אחד. וזכרי! במידה ותכבד עליו המעמסה – אני לשירותך.
בהערכה רבה,
צ'רלי, ידידך לנצח
27.3.1825, יום ראשון
הישגיות היא דרך לטפל במצבים קשים.
הדהירה למרחבים הפתוחים על גבי הסוסים היפים שלנו בחברתו של דיוויד, גרמה לי שמחה והעלתה משאלה חבויה: שמא אפשרי הדבר ולא נחזור, אלא נישאר לזמן בלתי מוגבל בשבילים הקסומים.
החיים האלה אכן הולמים אותי, כדבריו של צ'רלי ידידי. הרגע הקסום מתרחש ברגע בו אני מניפה את רגלי השמאלית לצד הנגדי של הסוסה האהובה שלי, ומכניסה את העקב לטבעת היורדת מהעוקף. קורה לעתים ורגלי זזה מעט, ומיד נכון האביר שלי לעזרה כדי ליישר את רגלי
סוסתי. אף היא מאוהבת במחזרי, מפנה את ראשה לאחור ומביטה בו דרך עיניה במבט רך ומרוכז.
רשאית אני לציין כי אישה אמיתית אני בעיניו.
היום ההנאה שלנו ביחד הייתה חדורה גאווה וזקיפות בישיבה עם הפנים קדימה בעיניים נוצצות .
האימונים הרבים אותם עברתי ברכיבה עוזרים לי היום להיות רפויה בתנועות גופי ולא לפחד, והמצב כה דומה לניסיון הרב אותו עברתי בחיי, המעניק לי היום שלווה רבה ושליטה עצמית.
צדק מדריכי, מיסטר נירו, כשאמר שהידע הרב אותו רכשתי ברכיבה הכשיר אותי מצוין לחיים האמיתיים...
2.4.1825, יום שבת
לוסיאנה יקרה,
הכרת תודה מפעמת בי על שאפשרת לי להתוודע לאופייך!
אלמלא כך, לעולם לא הייתי מנחש עד כמה הנני מוכן לעוצמה האדירה של אהבתי אלייך. עלי לעשות מאמצים כדי לאהוב אותך נכון, כי עבורי אין זו אהבה עונתית הקשורה ליופיים של פתיתי השלג הנופלים על בגדייך – עבורי אהבה זו גדולה מהחיים שלי עצמם.
שלך, דיוויד
6.4.1825, יום רביעי
דיוויד היקר!
היום שלי מתבזבז על הרהורים ולא נכון הדבר עבורי, כי לא בת שמונה- עשרה אנוכי, ובוודאי לא מרגישה כך מהרגע בו הכרתיך.
הבוקר נאלצתי להאריך בשינה כי תשושה אני גופנית, ועלי להסתגל לכל הרוך והטוב שאתה מרעיף עלי ללא הרף.
הנה מביטה אני ברגע זה מתוך חלוני הפתוח לתוך המרחבים על העולם בחוץ, המדבר אלי דרך הנוף המקסים המכוסה כולו בטל שקוף ונוצץ ומאיר מולי כאילו זרוע הוא ניצוצות של בדולח. חושבת עד כמה היטיב מזלי בהכירי אדם כמוך....
אמש בפגישה, בהביטי בהבעה אשר הייתה נסוכה על פנייך, הכתה בי התדהמה: הייתי צריכה לראות כדי להאמין עד כמה היחסים בינינו מהממים, ועד כמה אהבתך אלי מעוררת בי פליאה ויראה.
היום אני מאוד נרגשת ומתוחה, אבל אין הרגש הזה מונע ממני לצפות לך בקוצר רוח אוהב עם סבלנות שקטה.
ואם הזכרתי את המילה רוח, אז אמש בסוף פגישתנו מזג האוויר השתנה כה מהר עד כי הרוח החזקה הקשתה עלי לנופף לך לשלום, ועדיין להישאר מלאת חן וקסם – כמו שאתה מכנה אותי.
לוסיאנה שלך
8.4.1825, יום שישי
לוסיאנה יקרה,
ההרמוניה אליה אנו שואפים להגיע עדיין רחוקה, אבל עבורי מתחיל האופק להתבהר. ויודע אני כי גם עבורך הכול יתחיל להשתנות מאוד בקרוב, רוח טובה תחזור אלייך ותוכלי להיות משוחררת כמו ציפור הפורסת כנפיים ומרחפת בעולם.
בראותי אותך אוחזת בי צמרמורת של אושר, שבקרוב תתגבר גם על הקדרות שלך.
הנה, מאוד בקרוב, אהובתי האחת והיחידה, עוד נעבור דרך דלת אשר תיתן לנו הזדמנות שנייה כמו הראשונה.
דיוויד שלך
10.4.1825, יום ראשון
דיוויד היקר,
להיות במחיצתך זו חוויה אדירה עבורי, הנותנת לי זמן להעריך את חיי מחדש. ותודה גדולה לאלוהים אשר אפשר לי להגיע לשער כזה ולהיכנס לתוכו. משתוקקת אני שוב לחיות את ההרגשה הנפלאה המאפשרת לי להגיע למקומות טובים בתוכי ומחוצה לי.
דיוויד אהובי, בגיל מאוד צעיר התנגש בי הגורל וגרם לי להתהפך, ולעולם לא אוכל לשכוח חוויה מטלטלת זו שהורידה אותי לקרקעית. והנה, היום אתה מושיט לי יד לעלות לאדמה מוצקה ולפתוח מסע חדש לכיוון האופק. מרגישה אני תחושת ענווה ודמעות עולות בעיניי.
לוסיאנה שלך
12.4.1825, יום שלישי
לאט מאוד ובביטחון של יום ועוד יום מגבשת אני לעצמי נקודת מבט אחרת על עולם האהבה. המתנה בה זכיתי בהיכרותי עם דיוויד גורמת לי לראות מולי ג'נטלמן מלא עוצמה אך ללא רצון לחנוק או לשנות אותי, מלא הומור חופשי ללא ציניות נסתרת. והכי חשוב: ג'נטלמן המתייחס אלי כחברתו הטובה ומחזיר אותי הביתה בשלום.
24.4.1825, יום ראשון
אמש יצאנו לנסיעה המשפחתית השנתית בחברת חברים טובים, כולל משפחתו האצילה והמכובדת של Sir David Christian. יש לכך משמעות מאוד גדולה, כי זו תהיה ההזדמנות עבורי לחדש את יחסי עם מושג האהבה שאבד לי בדרך. למרות שרגילה אני למקום קסום זה, הפעם זו חוויה שונה לגמרי.
כבר בדרך בכרכרה המהודרת שלנו התנגנה בתוכי מנגינה וצליליה רגועים להפליא. באתי לכאן כדי לחוות יקיצה מרעננת בה אני שרויה תקופה ארוכה, וזוכה אני כבר בדרך לאושר גדול וחיוך מכל עבר.
הבוקר יצאנו לתפילה בכנסייה המרשימה בהתרוממות רוח גדולה, ומשם פנינו למי המעיינות. הפעם בחברת אהובי.
המים המבעבעים והחמים אשר ליטפו את גופי בטבילה מרעננת, הם ההווה שלי המחבר אותי לעבר ומאפשר לי לראות דרכם את עתיד חיי.
25.4.1825, יום שני
הבוקר בטבילה המקדימה חממו המים את גופי ולבי התחיל מתרגש בראותי את דיוויד שלי נהנה כל כך. שהינו בחדרי רחצה פרטיים מעוטרים בזהב ושיש מבהיק. הרצפה המכוסה בפסיפס בערה באור כה זוהר עד כי נראה לי שהחלום להיות בחברתו מאוהבת וליהנות מכך מתגשם עבורי.
מקום זה מאפשר לי לחשוב לעומק, האוויר הנקי והטוב המקיף אותי כאן מלא וספוג בריח של אהבה.
דיוויד נותן לי הרגשה של מותרות עם הרבה יחס של כבוד, ואפילו הדיונים הפוליטיים אליהם נחשפתי אחר הצהריים לא הצליחו לכסות על האהבה והעדינות הטבעית הבאים לידי ביטוי בכל תנועה מתנועותיו.
הכול כל כך שונה עבורי, כי הכול ספוג שקט אמיתי.
26.4.1825, יום שלישי
הבוקר התעוררתי ונזכרתי כיצד כוסו חיי עד לא מזמן בעננים, וכיצד לא חייכו אלי בחזרה. לא ידעתי מתי ואיך יחלוף הענן ויהפוך לאופק בהיר, אך ידעתי שבתוכי מחכה כדור גדול כמו פיצוץ של בדולח המתאווה לצאת ואינו יכול.
נקודת המפגש ביני לבין דיוויד תרמה לתחושת שלמות והשלמה עם הזמן האבוד, והחזירה לי את הביטחון. לעולם לא ניתן להיות שלמים או מאושרים ללא להט והרמוניה.
29.4.1825, יום שישי
הערב ישבנו במקום המדהים ביותר בו ניתן לסעוד ארוחת ערב. האופק מולנו שהשתקף במים גרם לזמן לעמוד מלכת, ולא ידענו את נפשנו ולא הבנו מה קורה לנו, ואיך החיים שלנו כל כך מתאימים לנו.
הרגשנו נינוחים מאוד, כמו בבית. דיוויד רכן לעברי ולחש: "הנה הצלחנו, אהובתי, ליצור את קו האמצע בקו המים". לחשתי לעברו בחשש קל: "הבה נתפלל כי הגל העובר מעלינו יקבע עוגן בתוכנו ואחיזה איתנה בינינו".
9.5.1825, יום שני
דיוויד אהובי הוא אישיות חלומית של ג'נטלמן חזק ובטוח בעצמו, לכן קל לי להזדהות אתו ברצונותיי או חלומותיי. דמותו מלאה בטעם טוב ואלגנטיות אריסטוקרטית ללא העמדת פנים מכבידה.
כל הדרמות הגדולות אותן עברתי הופכות בנוכחותו לאווירה של רוגע. השקפתו על החיים היא חדשנית, אך ללא סתירה למסורת.
23.5.1825, יום שני
דיוויד אהובי הזמין אותנו לשיט תענוגות בסירה המפוארת והמהירה השייכת למשפחתו. לא הרחקנו אלא שטנו בלב העיר האהובה עלינו על התמזה, ממנה נשקפה לנו העיר כמו נסיכה הנמה את שנתה. התפלאתי לגלות בשיחה אתו שאהובי שירת את הוד מלכותו כקצין בכוחות הבריטיים המוצבים בהודו, ולמעשה סיים את תפקידו זמן קצר אחרי מות אבי.
רעד ומחשבות נוגות חולפות בתוכי.
הודו הרחוקה תמיד ריתקה אותי, אבל לחשוב ששני ג'נטלמנים משמעותיים כל כך עבורי היו באותה עת באותה יבשת, בתקופה הקשה של חיי, גורמת לי לרצות יום אחד לנסוע לשם.
תוהה אני פעם נוספת האם נכונה היא המחשבה שאנו בוחרים את יקירנו לפי תכונות אופי אישיות, או אכן הגורל מתערב לנו בבחירה? לקראת הערב לא יצאתי מחדרי אפילו לא לארוחת ערב, ופשטידת דגים קטנה הובאה אלי ואיתה איגרת קבועה ואוהבת מאהובי, בה נכתב משפט קצר:
"מיס לוסיאנה שלי, תמיד תוכלי לסמוך עלי ללא שאלות וללא היסוסים!"
12.6.1825, יום ראשון
מיס לוסיאנה ידידתי הנאמנה!
רוצה אני לספר לך את הנפלא מכל, ותבטיחי לי לענות מיד ולהביע את דעתך במהירות. כידוע לך ולכל חברינו היקרים, זה זמן רב נמצאת אני לבד והגיעה העת לנסות לחיות ולהרגיש מחדש, האין את מסכימה? האם זו דרישה גדולה מדי?
אכן, היינו שונים מדי ולא מתאימים, והחיפוש שלי להרגיש מיוחדת גרם לי לבלות זמן רב מדי עם סר שירל סטנלי סמית, הרוזן המקסים, בניסיונו למצוא בתוך עצמו אהבה שונה. האם היה זה בלתי נכון עבורי?
הייתי נאמנה לו, אך לצערי לא יכולתי לעשות שום דבר בנדון...
חלומי חמק ממני, והיום בוחרת אני למען עצמי טוב יותר ממה שהחיים בחרו עבורי. עומדת אני לתת לעצמי את המתנה המיוחדת והגדולה מכולן.
מודעת אני היום לתחילתה של דרכי, ויודעת אני כי הפעם צפויה לי חוויה
מדהימה ולעולם לא מאכזבת!
שלך,
ליידי אן פונטי
1.7.1825, יום שישי
מיס לוסיאנה שלנו!
אני עומדת לפרוץ בבכי גדול ביושבי מול חלוני!
מביטה אני על העיר הנפלאה המשתרעת מולי, ונציה שלנו, וחושבת בתוגה על אחותו של מר בירניו פונטי, בעלי היקר.
אמש ביקרתי את מיס אן במנזר המרוחק מהעיר, אך קשה היה לזהות בה את גיסתי – האישה היפה והמיוחדת הזכורה לכולנו, אשר תמיד הייתה לבושה בבגדיה האופנתיים! קשה לנו החלטתה, ולכל משפחתנו מאוד לא נוח להתרגל לחייה החדשים, אך בולט בה הביטחון והרבה הכרת תודה ויש בה הבנה שזו הדרך בה היא רוצה ללכת.
מיס לוסיאנה, חובה עלי להעיר כי מיס אן נראית קשוחה יותר ממה שחשבתי. גמישה לחידושים ואוהבת אתגרים אך את זה כבר ידענו, הלא כן?
אנא, כתבי לי תשובה במהירות כי עייפה אני ומותשת ואף חסרת סבלנות לשמוע את דעתך.
שלך,
ליידי אליזבט פונטי
8.7.1825, יום שישי
מיס לוסיאנה!
מודעת אני לכך שאין את יודעת מי אני, אך קרובה אני עד מאוד לידידתך הנאווה – האישה "מאחורי הקיים". מדובר במיס אן פונטי, הנמצאת בתחילתה של דרך, ויודעת אני כי הפעם צפויה לה חוויה שונה אשר מעולם לא פגעה באף אחת מאתנו. ידידתך הנאמנה מצטיירת בעיניי כחדורה כמיהה ומלאה מסתורין עמוק וכואב. תשוקתה האמיתית לשהות בינינו באה לידי ביטוי בתפילות בבוקר ואף בשירתה המיוחדת בשעות בין הערביים, כאשר מרחוק נדמה לכולנו שהיא נכנסת לעולם המתים ונתלשת משם לעולם שלנו בעוצמה סמויה מעין.
נאמנותי נתונה למיס אן, אך ביודעי את אהבתך הכנה כלפי אחותנו אחשוף לפנייך דבר סוד אותו אמורה אני להסתיר:
עלייך לדעת כי עדיין רחוק היום בו תצטרך מיס אן לעמוד בפני הנדר האחרון, "נדר הפרישות"...
ברכות על ראשך.
אם הנזירות, האחות אליסייה!
18.8.1825, יום חמישי
בת עשרים-וחמש, ומה אומר עבורי יום הלידה? כאשר הייתי ילדה אבא לימד אותי מה עלי לעשות כדי להציל את עצמי מכל פגע רע. איש חכם היה אבא, והיום אני מרגישה מאוד קרובה אליו בידיעה כי עלה בידו להביאני למקום מבטחים.
מתקשה אני מאוד לקבל את ההחלטה של מיס אן ידידתי המיוחדת, מכבדת אני את החיים ויודעת כי פרישה מהם אינה הדרך היחידה.
אך מבינה אני שמר שירל שהה בחייה זמן רב מדי ונגע בנשמתה עמוק מדי, ובהסתלקותו הותיר אותה חשופה לחלוטין וללא הגנה. ובכל זאת, צר לי על מקום המצאה, כי גם בין החברות הטובות ביותר יכולים להיות חילוקי דעות.
כן, מיס אן פונטי תמיד העצימה את רגשותיה, אך האם ההחלטה שלה מצביעה על לידה מחודשת לתוך החיים, או שמא זו נקודה ברצף החיים?
עבורי יום זה מיוחד הוא, כי חוגגת אני נוכחות אדירה! נועם, רוך ושקיפות מציאותית בתוכי, ואני מתמלאת תקוות למחר. והיה אם מחר אהיה עצובה, עייפה, חסרת סבלנות או אשכח להגיד תודה, אדע ואזכור בחדרי לבי כי חייה אני ובת עשרים-וחמש, וכל המאה חוגגת אתי את הזמן ואת התקופה שלי!
לקראת הערב כרע דיוויד אהובי ברך ואמר בקול צלול: "את הינך נסיכה בלתי ניתנת להשגה. אישה גדולה מהחיים עצמם. חש אני את החיים בזכותך.
האם תתני לי את הכבוד הגדול ותהיי אשתי?"
חשתי התעלות רגשות. דמיוני הרקיע במעוף חסר רסן, ובמוחי התערבבו החלום והממשות אשר ליוותה את חיי עד כה. ברקע שמעתי את אימא לוחשת לבת דודתה: "הפעם אהיה מוכנה לוותר עליה, כי דרכה סלולה ונמצאת היא במקום טוב". בהכרת תודה גדולה מודה אני כי הגיע הזמן הטוב של זכות הוודאות, ללא פחד מצילה של המסורת. כן !
כן, אהובי, נעשה לי קל ופשוט לזכור את החלומות הצעירים אשר בלבבי.
8.9.1825, יום חמישי
"האם את, מיס לוסיאנה, לוקחת איש זה לך כבעל? האם תצייתי לו... עד שהמוות יפריד... אני מכריז בזה עליכם כבעל ואישה..."
היום התרחש הלא יאומן, ואולי הנכון המתבקש... שידוך טוב וחתן הולם, אדם הגון ובן זוג מתון, אשר עשה את הלא יאומן ופייס ביני לבין חיי. אביר אמיתי שלא מתגרה בדרכי החיים ומתהלך בראש מורם,
אהוב ראוי, אשר הציע לי נישואין אינספור פעמים בעבר, ורק בחודש הזה אמרתי "כן!"
הפעם התאהבתי באמת, או ייתכן ולראשונה נתתי לגבר להתאהב בי? קיבלתי את הזמנתו לריקוד החשוב של חיי.
"אני נלהב מאוד מיופייך", הוא לחש, "כעיוור אני בחברתך.
להיות במחיצתך הוא כבוד גדול עבורי".
ואני לחשתי: "אנא, היה סבלני אתי ותמיד אחוז בזרועי".
היום יוצאת אני בריקוד הנישואין לצלילי עוצמתה החרישית של האהבה, אשר הגיעה בזחילה על גחונה והזדקפה בתוכי.
מאוהבים אנו בטרוף ונאמנים לעצמנו ולתשוקות הנכונות אשר בתוך ליבנו. הקלילות חזרה אלי והצחוק החל שוב להרעיד את לבבי. בהתפעמות גדולה ובהתרגשות אין קץ מכה בי המשפט שגרם לי להתאהב בדיוויד שלי: "מבט עינייך לוחש מבוכה של אישה שאיבדה את כיוון דרכה. קחי את שתי ידיי, הם גדולות דיין, אחזי בהן ואני בך בחוזקה, וביחד נצעד בדרך המכונה 'הסיבות הנכונות'"!
10.9.1825, יום שבת
במהלך טכס החתונה ענד אהובי האביר טבעת זהב משובצת עשרים-וחמישה יהלומים על אצבעי הרועדת, סמל לאיחוד מרצון של שתי הנשמות שלנו. כל החלל הגדול של הכנסייה רקד משמחה, וברקע חשתי את ברכתו הטובה של אבא. בתום המילים שהבטיחו לנו את נצח הזוגיות דיוויד שלי אחז אותי בזרועותיו והוריד את כיסוי המשי הלבן כדי לגלות את פניי. נשיקתו נשאה אותי הלאה מעל צמרות העצים, ועלתה מעל עץ האשוח האחד והיחיד.
עורי רחש עונג גופני, פי חש עונג חושי ולבי נמס מול הגבר של חיי.
כתפיי רעדו קמעה כשהניח את זרועותיו עליהן, ויצאנו בראש תהלוכת החתונה רבת היופי.
בצעדים קלילים ובתנועה בוטחת עשה אהובי את הנס, והפשיר את המלכודת בה שרוי היה לבי, יצר עטיפה של טוהר וסילק את הפחד חסר ההיגיון.
11.9.1825, יום ראשון
סר דיוויד קריסטיאן, ידידי,
אין מילים בפי להביע את תודתי לך!
אתה באהבתך הרבה ומשפחתך הנאורה קיבלתם לחיקכם את ליידי לוסיאנה היקרה לכולנו. לא סוד הוא כי ליידי לוסיאנה היא אהבתי האמיתית מאז הימים בהם היינו צעירים, ורק השמים שמרו עלינו שלא נעוף לכוכבים.
היום אתה גורם לה לחייך, ובבקשה אל תסיר ממנה את עיניך. יהיה עלי מעתה לבטוח בך ולסמוך עליך כי תגן עליה ותמיד תחזיר אותה הביתה בשלום.
לנו, האוהבים אותה, ידוע שלקח לה שנים לחזור כאשר כבר דאגנו שלא תמצא את דרכה בחזרה, אך בעזרתך היא כאן סוף סוף.
קל לי מאוד לדמיין את אושרה כשראיתיה ביום כלולותיה, לכן אני מלא ציפיות ממך.
חייב אני לציין שיש עוד דאגה המטרידה אותי, והיא החשש לימים שכוחות החורף והקור יחסמו את דרכה ויגררו את האהובה שלנו לחוף לא ידוע... האם תמצא דרך להוציאה? האם תמצא דרך להחזירה?
רק בקשה קטנה לי אליך לזכר הימים הטובים: אנא הענק לי את הכבוד הרב ללוות בהדרת כבוד מלכותית את הגבירה שלנו לתא הפרטי בכל עת בה נהנה יחד ממופע תרבותי, ולו למען ידידי העולם כולו!
הרוזן סר צ'רלי סטנלי
12.9.1825, יום שני
ליידי אנסטסיה היקרה שלי,
תודה על אשר כיבדתם אותנו בנוכחותכם! תודה לך ולסר דניאל פטרוביף על טיפולכם המסור ביוליינה שלנו, אך ברור לי כי לעולם לא אפר את האיזון בו היא שרויה ביודעי עד כמה מוגן עולמה.
דיוויד ואני יוצאים למרחבים הפתוחים באהבה זוגית נאותה, כאשר עוטף אותנו ביטחון חברתי המאפשר לנו לחדש את הסקרנות בלי לחשוף את עצמנו לסכנות מיותרות. התברכנו בחיים נוחים באופן פיזי כך שיכולים אנו לנקוט סיכונים רגשיים. האביר שלי הצליח לבנות עבורי גשר לעולם חדש המחבר את העולם הישן והטוב. עולם בו אין זמן לבזבז על צער או חטא התשוקה, אשר היא ולא אחרת גזלה ממני את התבגרותי הצעירה. והיום, בעודי חוצה יחד אתו בבטחה ובגאווה את הגשר, הגיע העת עבורי לא לרדוף אחר חלומות ולראות בבירור כי אין כל רע במציאות שלי, היונקת מעברי. לבסוף יודעת אני איך מגיעים לשיפור מידות...
בעלי בחר ללא היסוס באפשרות להיות במרכז חיי, ולראות בכך כבוד וזכות שנפלה בחלקו. להתאהב בי ולהתחכך במעגל התרבותי שסביבי. כך הוא מעשיר את עולמו, כדבריו, מבלי לעמוד בסתירה לעצמו או לתכונותיו הגבריות.
כדבריו הנעימים לעת ערב: "ליידי שלי, מתיזה את לכל עבר חיים שלמים המשתקפים במראה שקופה עבור כולנו. שמרי את מה שאלוהים יצר בתבונתו, ואל תתני לאף אדם להפריד בטיפשותו!" והדרך עודנה נמשכת... ליידי לוסיאנה קריסטיין
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- ההתחלה פרק 32 - עד עמוד 282 סופרת
פרק 32
ולים כנרת בשאון
יום רביעי, ה-16.12.68, נר ראשון
"איך אדע מהם פני נישואיי – כשאראה את שדומה לי אכיר בהם בוודאי!"
הזדהיתי עם הנאמר במכתב האחרון של לוסיאנה, ואני בהלם מוחלט. שונות ודומות אנחנו: היא יוצאת נגד הזרם ונכנסת לתוכו, ואני בעומקם של החיים שוחה בנינוחות בביישנות מעט. מצווה עלי לבנות חיים טובים במסעי החד-פעמי, כי דבר לא מובן מאליו!
כן, היו דברים בעולם ואין חדש תחת השמש, ויש הרבה חדש... שקטה ותוססת יוצאת אני לדרכי.
שרדנו את הסקס הבתולי... עצרתי את הנשימה.
יוצאים אנו לדרכנו כגוף אחד – אישה יפה וגבר אוהב הצועד קדימה בנחישות. מאוחדים אנו בדעות, והמחשבה העצמאית לא מהווה אטרקציה. מאוד מאושרים, הכול חדש ומבריק. האבק היחיד בחיינו נמצא בדיונות החול מעבר לחלון בחוץ.
ככה מתקדמים להם החיים – בזעקות פנימיות ולחישות חיצוניות.
חווים אנו את החיים הבוגרים ומנסים לעשותם פשוטים, למרות שיש בנו הבנה והסכמה שהחיים טומנים בחובם מסרים עמוקים ויחסי אנוש מורכבים ביותר.
ידידות מאוד יפה זורמת ביני לבין דורון. אוהבים אנו את אותם מקומות בילוי, והיה ונוצרים חילוקי דעות הם לא מהווים מחיצה. דרך חיי מאוד ברורה ומסלולה פרוס לפניי בבהירות חדה ומרבית. חיי די יציבים, ההווה והעתיד ברורים, וקל לי להאמין רק בטוב, כי על כן יש לי על מי ועל מה להישען. הזמן רץ מהר, ולחשוב לעומק ולהיכנס לתוך לבי נשאר לי רק בחשכת הליל לקראת בוא החלומות. לכן לעתים מתעוררת אני חסרת מנוחה, רק כדי להירדם שוב לקראת מחר!
משתדלת לא ליפול.
המיטה הזוגית שלנו עדיין ללא בסיס, וישנים אנו על מזרן הממוקם על הרצפה. חיה אני בעוצמה רבה את החלום שהתגשם עבורי: יציבות בחיי האהבה, אשר במשך השנים היה רחוק מהישג ידיי. הזוגיות שלנו כל כך חזקה ואיתנה שאין לי צורך להסתגר בפני העולם אלא להפך, יכולה אני להרשות לעצמי להיפתח, להתקרב, ולחלק את אושרי ללא מחיצה של זרות.
כל כך הרבה חוויות חדשות, תחושות שונות, חיים של שותפות. האם אצליח? מרגישה שהרבה תלוי בנו, ואולי תלוי רק בדורון? הרי את היכולות שלי אני מכירה, לא?
יום שני, ה-3.2.69
קיבלתי נקודה משמעותית במימד הזמן: הכרתי בחוויה של טרום היריון בתוך חושיי!
היום אחר הצהריים חלמתי חלום, מורכב אך מאוד ברור: גופי היפה והצעיר עמד בפני שינוי גדול, הזוגיות שלי עמדה להפוך לשלישיה. הזמן שלי, החופש, הפרטיות, וכל עולמי המוכר – עמדו מנגד וטולטלו.
מה השינוי שיביא הדבר לתוך חיי?
הבנתי בחלומי שחיי עוברים המרה למצב שהוא מעבר לכל חלום או דמיון אפשרי. ברגע שהכרתי בכך, אור אלוהי נשא אותי על כפיו מחוץ לשערי גופי לעבר שערי העוצמה הכוח והתקווה, כדי שאהיה שם עבור תינוקי תמיד ולעולם!
נשמתי עמוק ושאבתי לתוכי את גודלו של הרגע ולא חששתי יותר. התעוררתי מוכנה להיות אימא.
היום חל יום הולדתו העשרים-וחמישה של דורון, וחגגנו ברוב פאר לאור זוהר הכוכבים.
יום שני, ה-18.8.69
שלום רות!
סוף סוף התיישבתי לכתוב, אחרי מאבקים ארוכים וקשים. כה עז רצוני לראותכם, אך הריוני לא מאפשר לי טווח תמרון רחב מדי.
ואולי אתחיל מהתחלה וארד לפרטים הקטנים, כי הרי הם ולא אחרים מרכיבים את חיינו. ובכן, איך אנחנו חיים? עברה שנה של נישואים וזה נפלא. כל כך טוב לי שתוקף אותי פחד שחלילה לא יאונה כל רע. מודעת אני לכך שאלו הן שטויות, אבל הרי פחד הוא מצב מדעי עבורי...
לחדשות ברדיו אינני מקשיבה, כי איני יכולה לשמוע כל סוג של תלונה או חוסר אסירות תודה אשר גובלת בהתמרמרות.
אשר למקצועי כאחות: רוצה אני לומר שמשהו בי נסדק, ונמאס לי לשהות יום ביומו בתורנויות עבודה בבית החולים. המצב יוצר בי מועקה גדולה והיכולת של נתינה מלאה לאחרים ירד אצלי למקום שני והפך להיות פחות חשוב מבניית זוגיות. לכן רק בתוך ביתי אני חוזרת לעצמי.
כמו כן יש לקחת בחשבון את התוספת המסתורית שבי, את החיים החדשים הנוצרים בתוכי אשר יוצרים בטן מלאה ריגושים, ולב גדוש חלומות שלא מותיר מקום לעולם החיצון. המצב לא מוכר ולא נתפס עבורי...
את מאוד חסרה לי, ולו הייתה לנו אפשרות לשוחח בוודאי הייתי נעזרת מאוד, אבל זה די קשה לביצוע. הבעה בכתב של רגשותיי אלייך לא מעניקה לי את אותה העוצמה כמו בעבר, כי היד כותבת לאט את אשר הלב רוצה לומר!
חברתי היקרה, אתאר לך את דירתנו:
המקום החשוב ביותר שבחיינו כיום הוא חדר השינה שלנו, בו יש לנו מיטת אפריון, כמו בפנטזיה, התופסת חלק נכבד מהחדר. המיטה נבנתה בהזמנה מיוחדת אצל נגר, ובוודאי שמיס לוסאינה האגדית הייתה מאשרת אותה... (זוכרת את ה"חבילה המפורסמת"?)
אני בטוחה שתאהבי את הבחירות שלי, למרות שחשה אני בהרמת גבה מצידך: "כמו פנטזיה", "לוסיאנה", "החבילה המפורסמת"... אבל לנו השהות בחדר גורמת לאהבה גדולה. וזה הרי העיקר, לא?
גם המטבח, שהוא המקום השני בחשיבותו, זכה לטיפוח מיוחד ונוח כדי שישמש אותנו לארוחות משותפות ולאירוח המשפחה והחברים.
בעוד חודשיים כל החובות הכספיים יהיו מאחורינו בזכות העבודה הקשה שלנו, אשר לפחות נותנת תמורה של כסף נאות.
שנה של חיי נישואין ופתאום נקלענו למין מערכת של אירוח, בישולים, קניות ועיצוב מיקומם של הרהיטים.
מנסה לא להישמע רצינית מדי אבל מרגישה אחרת... אישה! ואשר לביתי הפנימי: הריוני המופלא בחודש החמישי. שמחה ותדהמה שוכנים בתוכי וקשה לי לעכל את המעמד החדש אליו אני צועדת. כולם סביבי מתעסקים רק בנושא אחד: בן או בת...
הדעה המנצחת היא שנוצרת בתוכי ילדה, אבל לי אין הדבר חשוב כלל.
אני מנסה להתרגל לאושר!
עולה בי זיכרון ילדות: המשחק "בונים בית" ובו חדרים נאים וכולו מנעליים. הבית היה יציב כי הנעליים היו חזקות אבל קל היה להזזה ונוח לשינויים. ועכשיו עולה בי המחשבה – בית הנעליים של נישואיי וההיריון אשר מתהווה בתוכי, האם הם לא גדולים במספר מידות?
נסענו לשבוע נופש, כלומר: אני נפשתי ודורון עבד בחדר האקווריום...
דרך אגב, גם זהבה התחתנה.
נשיקות לתינוקך, וד"ש מדורון שמאוד מרוצה שיש לי אותך.
לוסי
יום שני, ה-8.9.69
יום הולדתי נדחק הצידה... בת עשרים-ושתיים.
נתקלת אני בקושי רב ברמה הרגשית, מתחולל בתוכי מאבק חזק מאוד.
נכון לרגע זה אני מנצחת את הלא נודע.
כמו שאבא נהג לומר בילדותי: "ילדים זו מלחמה ומי מנצח – פושקין",
רוצה לומר: אף אחד.
כל ההרגשה הרעה: ההקאות, הבחילות והסחרחרות חזקים מדי ותובעים את כולי. אינני מבינה איך הגוף והנשמה עובדים במצבים חדשים, ולמעשה כל מעבר בחיי היה תמיד קשה למדי. כשידעתי שאני הרה, הבנתי שנגמרה פרשה חיים אחת והתחילה פרשת חיים אחרת.
הפחד מתלווה לכל זה, ובעיקר תהייה גדולה: איך הכול יראה מעתה?
אני חלשה גופנית ויש לי חוסר דם משמעותי, לכן צריכה לבלוע כדורי ברזל. הדבר קשה עבורי כי עבורי משמעות לקיחת כדורים הינה מחלות, ואני הרי צעירה ובריאה.
אולי הכול היה אחרת אם הייתי קצת יותר קלה וגמישה.
ולמרות כל האמור, כנראה שהתינוקת בתוכי מנצחת, ולהרגשתי זו תינוקת מדהימה, כי יש לי הרבה רגעים מאוד מאושרים. לדורון אין לבטים ולא צומחת לו הבטן. הוא מאוד שלם בנפשו וכמובן בגופו.
רות שלי היא אימא בפעם השנייה! רק צעירים ומאושרים מסוגלים לחיפזון כזה, ומקווה אני שזהו רצונם החופשי. לי קשה מאוד לעכל את התהפוכה בחיי, אבל אין לי ספק שהנוף בו שרויה חברתי משפיע על ההחלטות: נוף בראשית השווה להתחלות ותקווה.
כנראה שנביא חיים חדשים ביחד. כמו תמיד – הכול ביחד.
יום שבת, ה-17.1.70
סוף סוף לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לכתוב. כולנו היינו חולים אבל התגברנו יפה, כי טיפלנו אחד בשני כמו משפחה אמיתית. חורף קשה וקר מאוד עובר על כולנו, ולפי השמועה מההורים של רות גם שם היו חולים כמעט בכל משפחה. טוב להיות צעירים כדי להתגבר. אז... אצלנו יש הרבה חדש, וחם לנו בלב בחורף גשום וקר. לפני חודש נולדה לנו בת ושמה נגה – תינוקת קטנה אבל חמודה גדולה.
למען האמת רציתי בת וכבר חיכיתי לה בקוצר רוח, ואז היא הגיעה כמה שבועות טרם זמנה, כנראה שידעה למה...
יש בנו התרגשות עצומה ומעט פחד. לאחוז בה זו מטלה מיוחדת במינה, הדומה לאחיזה בגדולתם של החיים. לכן יש בנו יראה גדולה מפני האחריות.
ילדתי בצורה רגילה במונחים רפואיים, אבל לא רגילה במונחים רגשיים. עם לידתה הביאה בתנו לחיינו עולם ומלואו והתחדשות בכל.
צר לי שדורון לא היה שותף בחדר לידה, ורק בזכותי נפלה החוויה שהיא בלתי נשכחת. בזמן הלידה הייתי מאוד נרגשת ועקבתי בערנות אחרי כל תנועה שהתרחשה סביבי. זכיתי ליחס מעולה מחברותיי האחיות, כך שבתנו הגיעה לעולם ברגל ימין. ליתר ביטחון הציצה קודם עם הראש ימינה ושמאלה והתקדמה במשימתה ללא היסוס...
הזוגיות שלנו התעשרה בן-רגע בבת, נסיכה משלנו.
יש לומר שהנסיכה שומרת על סגנון של חיי לילה, ולא ישנה בלילות. למרות שנאמר לי ב"טיפת חלב" שהמצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע והיא מאוד שקטה יחסית. אינני מבינה למה מתכוונים ב"יחסית". אני ודורון נמצאים במצב של תשישות קבועה כתוצאה מערנות יתר, למרות שאני זו שקמה אליה בקור ובחושך. דורון עוזר לי בכך שהוא מתעורר ומחכה לי בחמימות המיטה. אבל אם קורה מצב ובכייה לא מפסיק אחרי זמן "סביר", הזוגיות שלנו סובלת ונכנסת לוויכוח ער וסוער מאוד, ואז שנינו יוצאים מהדעת. ואשר להתלבטות המרכזית: "עניין ההנקה" – אין לי הרבה חלב והבת שלי לא מצליחה לינוק, התחילו להופיע אצלי פצעים על השד, ולכן אינני חושבת שיש הרבה סיכויים שאמשיך בכך. בכל זאת משתדלת אני עד כמה שאוכל. עבר כבר חודש ונגה שלנו לא עולה יפה במשקל. כל יום אני מגיעה ל"טיפת חלב" לברר מה לעשות, והאחות שוב ושוב מעודדת אותי להמשיך ולא לוותר. למרות שנגה לא מפסיקה לבכות גם עם תוספות האוכל, אני שוקלת ברצינות ועל דעת עצמי לעבור לתחליף חלב מלא.
מוכרחה אני לציין שעצם ההליכה עם נגה ל"טיפת חלב" בבוקר עם העגלה המדהימה בצבע בורדו, גורמת לי להרגיש שאם יש בעולם גאוות יצירה היא נמצאת סביבי וצועקת מתוכי לאוויר.
מה עוד שזאת ההזדמנות שלי לפגוש אימהות צעירות כמוני, לדבר, להתייעץ והעיקר לא למדוד זמן לשום דבר מלבד לצרכים של בתי. זרקתי את השעון למגירה וחיי מתנהלים כאן ועכשיו.
יש מתח רב בתוכי, והפחד מהבלתי נודע בהפיכתי לאימא נותן בי את אותותיו, לכן זקוקה אני לשפע של עזרה מסביב בעיקר מצד מבוגרים בעלי ניסיון.
מסלול חיינו שונה ללא הכר. הוריי נמצאים בתמונה ולכן קל לי יותר עם המטלות החדשות, כי אימא שלי שהפכה לסבתא "עוזרת לי להתנהג כמו גדולה", בדיוק כמו שסבתא שלי עזרה לאימא שלי. נכון שהיא דורשת לעשות את הדברים בדרכה, אך אני זקוקה לה.
הכנת האוכל לנסיכתי, הטיולים היומיים והסידורים הרבים הופכים אותי לעקרת בית בעל כורחי.
ולכן עם בוא הערב קשה עלי עוד יותר תחושת ההסגר, שלא ניתן לצאת כשמתחשק. פשוט לרדת לרחוב ללא מחשבה ולזמן בלתי מוגבל.
לא עוד מסלול חיים חופשי, מעתה עלי לתכנן כול פעולה, לעולם לא היה עולה לי על הדעת שכך יהיה...
זהבה בהיריון חודש החמישי, ונעים לדעת שכל חברותיי צועדות במסלול זהה. העולם שייך לנו...
יום חמישי, ה-12.3.70
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 32 - עד עמוד 290 סופרת
יום חמישי, ה-12.3.70
לוסי היקרה!
אושרי האמיתי נמצא בבית, רחוק מכאן, ואני מתגעגע קשות וזו רק ההתחלה! היציאה לחודש מילואים הפכה חלק מחיי, אבל להימצא רחוק מעבר לגבולות 1967 לא פשוט ולא קל, ועדיין חידוש עבורי...
לילה בשק שינה באוהל סיירים במקום רחוק. ב ר ר ר מאוד קר.
טוב שטרחתי בבית להביא את כל הנחוץ לי ואני מצויד כהלכה, בעיקר עם מכונת הגילוח החשמלית בבוקר שאז אני לא תלוי במים חמים, והרי אין כאלה במילא... היום במסדר בדקו צחצוח נעליים, גילוח וניקיון נשק, ואצלי הכול היה בסדר.
לפחות החבר'ה נפלאים, מספרים בדיחות וחוויות ועושים שמח עם קפה ותפוחי-אדמה בערב מאוחר מסביב למדורה. האוכל בארוחות סביר ומוגש במסטינג והכול נקי, כמובן שכך עדיף מרחיצה ידנית של צלחות בבסיס. בהפסקות מתנחם אני עם ופלות ושותה בהנאה אורנג'דה, אשר עוזרים להתאקלם לאט. הטלפון הציבורי נמצא ארבע ק"מ מכאן, ועל חופשה הביתה אין מה לדבר בקרוב.
ואשר אליכן: איך זה להיות שוב ילדה בחסות ההורים?
האם הנסיכה שלנו עיצבה אותך לאימא?
כתבי הכול בפרטי פרטים. המכתבים שלך מגיעים תוך יום, ועבורי אין אושר גדול מזה.
אוהב,
דורון
יום שני, ה-16.3.70
דורון היקר!
שוכבת אני בכיסא נוח במרפסת, קוראת עיתון "לאישה", מקשיבה לטרנזיסטור וחושבת בו-זמנית על עוצמת רגשותיי אליך ועומקם. מנסה להירגע!!
מה אומר, האהבה אחזה בי עד כלות הנשמה, ותוהה אני איך אחזיק מעמד? אינני יכולה לשנות את המצב, הלוא מילואים ארוכים הם חלק מחיינו. דמעות חונקות את גרוני, וצר לי שזו הנימה אבל זהו מצב רוחי בימים אלה. רק ארבעה ימים חלפו מתוך חודש ארוך, ודומה כי חלף נצח. הרגעים בלעדיך מאוד קשים לי, וגם הנסיכה חשה בכך וחסרה אותך מאוד. נעים להבחין בקווי הדמיון ביניכם, רק האף והסנטר מזכירים אותי.
היום נגה בת שלושה חודשים, ולציון יום הולדתה החודשי היא הקיאה את כל הארוחה. כנראה שזו דרכה להגיד "יום הולדת שמח".
ואז במפתיע, בעודה שוכבת על הבטן, הביטה בי בריכוז היתולי, נשענה על שתי ידיה ובבת אחת עזבה את ידה השמאלית. נשענה על ידה הימנית הרימה באון את הראש והתהפכה על גבה. מרוב תדהמה פרצה בבכי ואני בכיתי איתה.
אמי הביטה במחזה כלא מאמינה ופרצה בצעקה! האירוע גרם לי להתלבטות גדולה, והמון מחשבות צצו שוב ביתר עוצמה:
האם זו השעה לחזור לעבודה ולהחמיץ את הבריאה?
מה דעתך?
הבחירה היא בין מהות ואיכות הזמן שמהם יורכבו חיי. הקצאת שעות אותן נגה ואני נהיה האחת בלי השנייה, לתת לעצמי זמן של מבוגרים – ללא חיתולים, הכנת דייסות ושטיפת גיגיות כביסה אינסופיות, מה עוד שהלכו לקראתי והעריכו לי את החופשה לשנה שלמה. לפחות אוכל לומר שהבוקר הקשבתי לשידורי הטלוויזיה בשפה האנגלית כדי להיות בעניינים...
זהבה ומרדכי צלצלו ולאחר מכן באו לראות יחד אתי את פסטיבל סן-רמו בטלוויזיה. המופע היה די בינוני, אבל לפחות היום שלי התמלא בפעילות אחרת.
אתמול הייתי בקולנוע עם רחל כהן בסרט מצוין, היא חברה טובה ומאוד מוכשרת בתפירה. היא הכינה לנגה שמלה מקסימה במתנה.
אוהבת,
לוסי
יום רביעי, ה-18.3.70
דורון היקר!
מה שלומך? אני מקווה לקבל מכתב ממך היום, מחכה בקוצר רוח. אתמול נגה ואני הלכנו לבקר את הוריי. ישבנו עם סימונה השכנה למטה, כשבדרך פגשתי את בת אחותך נעמי, וגם היא הצטרפה אלינו כדי לראות תמונות.
כמו כן ביקרתי את אימא שלך. אפשר לראות שאני מאוד פעילה, אבל רוצה אותך כבר כאן ולעצמי, ובכלל לחזור הביתה לחיי משפחה שבשגרה.
הבוקר הייתי אמורה ללכת ל"טיפת חלב" לבדיקה שגרתית, אבל לצערי הכול השתבש בגלל הגשם החזק.
ברגע זה ממש שוכבת נגה ערה וממלמלת, משחקת עם הידיים הקטנות שלה. והופ – כרגע היא התהפכה מהגב לבטן, הרימה את הראש והציצה בי בחיוך. הנסיכה שלנו חכמה ויודעת לתת הצגה טובה כדי להסיר דאגה מלבי על שנשארנו בבית ולא הלכנו לבדיקה.
אוהבת,
לוסי
יום שבת, ה-21.3.70
לוסי יקרה!
שוכב אני באוהל סיירים קטן, כשבחוץ משתוללת רוח חזקה שמעיפה חול ומנענעת את האוהל. והנה לשמחתנו התחיל לרדת גשם, שמרטיב את החול ומונע ממנו לחדור לכל מקום.
לידי הטרנזיסטור משמיע שיר של "הגשש החיוור" ואני צוחק בכל פה, וקודם אף התענגתי על שירם של "התרנגולים".
אני מאוד מתגעגע ומבין יותר מתמיד שלפעמים טוב להיות רחוק מהבית כדי להיווכח כמה אתם יקרים לי. מאוד התרגשתי מתיאור ההיפוך הראשון של נגה. ודאי לא אכיר אותה בשובי.
סיימתי את כל העיתונים, ומחכה לעוד שבוע של פעילות. טוב שיש טלוויזיה בערב.
אתמול בערב הייתה קבלת שבת באוהל חדר האוכל, שאין בו חשמל, אז הדלקנו הרבה נרות והיה מאוד חגיגי, וכך גם האוכל.
לאורך הארוחה שרנו עד שהגרון ניחר, אבל בזאת לא הסתיימו הבילויים שלנו: בדרך חזרה נכנסנו לאוהל קשר ושם הלכה השתוללות גדולה – נגן אקורדיון, בקבוקי קוניאק, עוגות מהבית ומטעמי שקם בכמות אדירה. בקיצור, התפרקות גמורה. כמובן שלא שתיתי אבל שרתי, או,הו...
כמובן שהייתי מוכן לוותר על הכול ולהיות בבית.
והיה אם יתנו לנו חופש בשבת הבאה, הייתי רוצה שתחממי לי מים כך שאוכל לעשות אמבטיית קצף.
אני מקווה שיהיה לכם פורים שמח, ונגה תהיה מקסימה בתחפושת הליצן. תצלמי אותה, כמובן.
אנא, כתבי לי באיזו שעה השידור של ה-30 במרץ, אולי אוכל לראות כי הרי יש כאן טלוויזיה.
חבקי את נגה חזק!
אוהב,
דורון
יום שבת, ה-21.3.70
דורון היקר!
אני מקווה שהכול בסדר אצלך, ונראה אותך בקרוב.
אני מאוד מתגעגעת, והרבה פעמים כשאני מטפלת בנגה אני בוכה (כמובן שאף אחד לא רואה). אנחנו רוצות חיבוק ומהר... אתה מאוד חסר לי ואני שמחה שעברתי להוריי, אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד. גם נגה מאוד מתגעגעת אליך ומאוד חסר לה אבא, ואלו לא סתם דיבורים.
היא ילדה כל כך נהדרת, פשוט בובה, והשתנתה מאוד מאז הלכת למילואים – גדלה מאוד, מחזיקה יפה את הראש כשהיא על הבטן, מסתכלת לצדדים ומציצה לראות את התגובה שלי. ברגע שמרימים אותה גבוה היא בראש מורם בגאווה, צוחקת בקול.
אני מבקרת בכל מקום אפשרי ומטיילת איתה המון. ביום שישי אחר הצהריים הייתי אצל הוריך והיה טוב מאוד, בדרך נכנסתי לאחיך ששמח מאוד לראות אותנו, והיום בבוקר ביקרתי גם אצל אחותך.
זהבה ומרדכי לא הגיעו הערב, כהרגלם, כי הם מצוננים, וטוב שלא באו במצב כזה. הכנתי לך חבילה מאימא שלך ואוזני המן שאימא שלי הכינה, וכמובן גרעינים...
פורים מאוד גשום ואין הרבה תחפושות. את נגה צילמתי מחופשת לליצן בפילם צבעוני, לכן אל לך לדאוג.
אוהבת,
לוסי
יום שני, ה-23.3.70
מה אגיד, הכותרת "שושן פורים" מחממת את לבי מאז ומתמיד, אבל עצוב בלי דורון. אני עדיין אצל הוריי ולא עושה כלום מעבר לטיפול בנגה. היא ילדה מתוקה, אבל איזו אימא חושבת אחרת!? האימהות העלתה לתודעתי שאלה גדולה – מהי בת עבורי?
זוהי נשמה בת דמותי, כמו חומר גלם יקר ביותר בידיי, הילדה שלי זו חנופה גדולה לאגו שלי. אני מטורפת אחריה ומשתדלת לא לפנק אותה יתר על המידה. היחס האוהב של דורון כלפיה מחמם את לבי בצורה שלא תתואר. אני מאוד מאושרת, ונעים לי להביע את רגשותיי בכנות מרבית.
לראשונה מזה שנים שאני לא עובדת בחוץ ונמצאת ברשות עצמי בבית, עושה את מה שאני מבינה ואיך שאני רוצה ומתי שאני רוצה רק בתוספת קטנה ומשמעותית – יש לי ילדה!
האמת שעדיין אין אני מאורגנת ולא תמיד יודעת איך להסתדר ולנצל טוב את הזמן, אבל ברור לי שרק הזמן ילמד אותי איך להסתדר אתו.
כל כך חבל לי שאני ורות רחוקות ולא מתראות. עדיין יש בנינו קשר עמוק וחזק, אבל התקופה הנוכחית היא הסתכלות פנימה ובניית משפחה, לכן כל הזמן וכל הרצונות שלנו מופנים לכך.
טוב לי לראות את אבי משחק באהבה גדולה עם נגה, ומודה אני על כך שיש לי את האפשרות הזאת למרות שעז רצוני להיות בבית שלי.
יום חמישי, ה-26.3.70
לוסי היקרה!
עוד שמונה ימים נגמור עם זה ונהיה שוב ביחד.
במכתב הקודם כתבתי שיש סיכויים שאבוא לשבת, אך אל תופתעי אם זה לא יתגשם. בכל אופן, אני עדיין חולם על מים מאוד חמים, כאלה שמתחממים בדוד מהבוקר.
הבחור ששוהה אתי באוהל, טיפוס בוהמי עם שיער ארוך, כמו חיפושית, והוא לא מתאים לאווירה. אבל כולנו הרי חיילים במדינה, לא כך? גם הוא חיי ממכתבים מהבית, לדוגמא: חברה שלו כתבה לו שמונה מכתבים, הכניסה כל אחד למעטפה שונה ואת כולם הוא קיבל היום – יחי הרושם! ויש פה אחד שמאים להתגרש מאשתו כי לא קיבל ממנה אפילו מכתב אחד...
בכל יום אני עובר אימונים רבים, וניקוי רובה למסדר הפך עניין שבשגרה. לכן הזמן עובר די מהר, ומזל שהימים התבהרו וכנראה מצפים לנו ימים יפים.
אשר לשהותך אצל ההורים, האם נעשה לך קל יותר?
ומה עם שעת האמבטיה שלה? ומה עם דאגנות היתר שלהם?
טוב לשמוע שהמשקל שלה חמישה ק"ג, ממש כבדה, מעניין אלו עוד שינויים אגלה בה.
חיבוקים לנגה ולגעת בה לחי אל לחי.
אוהב,
דורון
יום חמישי 70 3 26
דורון היקר!
קשה לי בלעדיך... וטעם נשיקותיך רק בדמיוני! ולמרות שהמכתבים ממך מגיעים בטפטוף איטי, אני זקוקה לכתיבה שמרככת עבורי את ההמתנה.
אז מה חדש אצלנו? אין סוף לכביסה של החיתולים, והגשם שיורד ללא הרף לא מאפשר להם להתייבש. לכן הבית נראה כמו...
אתמול אחר הצהריים ביקרתי אצל הוריך ונגה צחקה המון, ופשוט נהנינו ביחד. ואז לפתע בא הבכי, והייתי חייבת לצערי לחזור הביתה, כי נראה היה שהיא התעייפה ורצתה לישון. הבוקר הייתי עם אימא שלי ב"טיפת חלב" וקיבלתי הוראות אוכל חדשות – צהוב של ביצה וגבינה בפירות. בדרך עשינו קניות לנגה: כובע, מוצץ וגרביים.
חיי נכנסו לשגרה מבורכת. כנראה שיש בי משהו שמתבגר ומסתגל, בכל זאת כמהה אני לחזור הביתה מהחממה של הוריי.
אהבה,
לוסי
יום שני, ה-30.3.70
סוף סוף שלחתי לרות צ'ק מתנה להולדת הבת, כי כרגע לא נראה לי שנתראה בקרוב. סדר העדיפות שלנו שונה ללא הכר, הלב עדיין בחברות המיוחדת אבל הגוף עסוק בבניית הורות – אבא אימא.
בכל רגע פנוי רוצה אני לצלם את נסיכתי, ולא שבעה ממראה או מכישוריה.
העניין טוב לי, כי מיד יש באפשרותי לראות את התמונות המוכנות במעבדה של דורון.
בסוף השבוע דורון היה בבית וזו הייתה חגיגה לכולנו. הוא לא הכיר את נגה בשל השינוי הגדול שחל בה, והיא התעלמה ממנו...
היא ילדה מיוחדת במינה, ואין אני שבעה להיות במחיצתה. היא לא יוצרת שום בעיה ואני משתדלת גם לא לעשות לה בעיות.
הארוחות שלה בשעות קבועות ובמידה הרצויה לה בלבד, ועל זה אני מקפידה מאוד. נראה לי שבעניין הזה היא נוטה לדורון ולא לי...
ואשר להרגלי השינה: כבר משש בערב היא מוכנה לשנת הלילה שלה. משחקת המון עם עצמה ואין בה פינוק מיותר. ולמרות שאני מעריצה אותה, אני משתדלת מאוד להיות הוגנת כלפיה אבל לא משוגעת.
כשהיא משחקת עם עצמה אני לא לוקחת אותה כך סתם בידיים, אלא אם אני רואה שדי לה. לא משעשעים אותה אם היא משעשעת את עצמה! ואכן, יש הרבה שעות בהן היא לא מפסיקה להתהפך ולשעשע אותנו. הטיול היומי מאוד חשוב עבורי, ואנחנו בחוץ הרבה שעות, נהנות מאוד בכל מזג אוויר בחיוך וצחוק.
היום דורון הופיע בטלוויזיה בנושא "זיהום הים בארץ", אודות תנועת הדגה. הכול השתקף רק בשחור-לבן אבל המסר היה מאוד צבעוני. הפעם הבאה תהיה באפריל, על "דגים ארסיים". התפקיד של דורון יהיה לארגן את האקווריומים היפים שהם פרי עבודתו.
יום שישי, ה-17.4.70
חזרנו הביתה...
אז אמשיך לתאר את התוספות: שני מקומות תפסו חשיבות – חדר הילדים, למרות שלנסיכה בת ארבע החודשים אין עדיין בקשות, לי יש כבר הרבה חלומות עבורה. המיטה שלה בנויה בקווים נקיים, לא רציתי מיטה צבעונית כדי למנוע ממנה סיכון כימי שייכנס לפיה. וילון הוזמן מיד, כי עבורי זהו פריט המשרה חמימות, וכמובן שטיח שסוגר את המגע המשפחתי.
עדיין איני חשה בנוחיות חדרה, כי אני נושאת אותה לכל חדרי הבית בטווח עיניים תמידי, ובעצם היא אתנו בכל.
ועכשיו הסלון: התשוקה שלי לארח נתנה השראה לקניית רהיטים מהממים: שלוש ספות מעור שחור מתוח, המפיץ ריח כל כך טוב שגורם לנו אושר. על העור מונחות כריות מבד קורדרוי בשני צבעים – צהוב שמש ובורדו ארגמן. חלוקת הספות מאוד ברורה: מקום לשלושה, מקום לי ולדורון ומקום לשבת לבד כדי לשקוע בהרהורים.
הכול מחובר סביב שולחן מלאכת מחשבת בצבע שחור, שבמרכזו מוטבעת עבודת קרמיקה מעשה ידי אומנית. כל הקווים נקיים ללא צורך בחפצי נוי נוספים, זולת שולחן צדדי שעליו מונחים אוצרות משארם-א-שך.
משלים את התמונה וילון חום-זהב בהיר אשר מצל עלינו מהחיים שבחוץ. וכמובן בכניסה לסלון מחיצת עץ כדי לחתוך את הגבולות בין חדרי המשפחה לחברים טובים.
אנחנו מאושרים!
פנינה פ' ביקרה אצלי וסיפרה על אהבה חדשה בגילוי לב מדהים, אולי תהיה חתונה...
יום שישי, ה-1.5.70
פסח מאחורינו וכאן המקום לתאר את המופלא מכל, המתרחש מדי שנה: ערב חג החירות במשפחתו של דורון. עבורי זו חוויה גדולה ועבור נגה פליאה עצומה... אין כל דמיון בערב זה לשום ארוחה שאכלתי בחיי, חגיגית ככל שתהיה. קישוטי השולחן ושפע האוכל שנועד רק לטכס עצמו מדהימים, וודאי ארצה לחוות זאת שוב ושוב. קשה היה לי להחליט שבחג הראשון כמשפחה נהיה אצל ההורים של דורון, ולוותר על הסעודה הצנועה בנושא טכסים בבית הוריי.
העניין יצר אצלי משבר רציני. לדורון היה ברור שזה יהיה בבית הוריו, והמובן מאליו שלו עשוי היה להיות המשבר הראשון שלנו.
לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שעלי לפעול בתבונה כדי ליהנות במקום הימצאי ללא נקיפות מצפון, לכן הזמנתי את הוריי להורים של דורון.
הפעם הצליח לי, אבל תוהה אני איך העתיד יראה עבורנו כמשפחה המתהווה בתווך תרבויות שונות כל כך?
יום רביעי, ה-10.6.70
חיינו השתנו ללא הכר. חג מתן תורה והמציאות שלנו כה שונה! השינוי חרץ את נתיבו בתוך חיי החברה שלנו, מושג בעל חשיבות עליונה עבורי, עברתי משבר זהות – מי אני?
חצי שנה אחרי הלידה אנו יוצאים מעט ומבלים בבית הרבה יותר, מוקפים בחברים המגיעים כמעט כל ערב. לעתים אנו עורכים טיולים בשבת, כמשפחה, עם חברים קרובים, ולעתים אני ודורון יוצאים לסרט כזוג.
בעתיד הקרוב מסתמנת תקווה שאחותי תשגיח על נגה, ואז נוכל להתפנות להצגה או כל יציאה ארוכה יותר. לעת עתה אני מעשירה את עצמי בקריאת ספרים, ובסך הכול עדיין מאוד נהנית מהבטלה.
יש לי צורך גדול בחברה למרות שכיום הוא מעט רדום, אבל תמיד היה הכרחי.
אין אני מתלוננת כי הרי האימהות ממלאה אותי עד כלות, ונגה שלנו אחת ויחידה. והראייה – לקחתי חופש מהעבודה מרצון ולאחר שחשבתי המון בנושא.
אשר לדורון כאבא ובעל – אין מילים בפי ורק אומר שזכיתי.
מודעת אני היטב לכך שעלי להתאמן על התנהגות של לקחת דברים בקלות, ולעבור יותר בגמישות לסדר היום מבלי לקחת ללב.
יום שלישי, ה-8.9.70
שוב לא נמצא יום הולדתי במרכז, כי מרגע שעברתי את מפתן האמהות יום הולדתי העשרים-ושלוש "נוסע מעצמו". ביום הולדת זה הציון העיקרי הוא לכך שכבר תשעה חודשים אני אימא. אימהות בעיניי הינה ההגשמה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, וכאישה נבחרתי לכך. לכן אני כמהה לערב את דורון כאבא בהגשמה זו, כדי לאפשר לו לחוות אבהות לעומק, כי רק הורות תחשב לנו בסוף הדרך.
אין כמו ציון של יום הולדת כדי לעצור מעט ולחשוב פילוסופית...
יום רביעי, ה-4.11.70
נגה ילדה גדולה ומאוד מיוחדת, המסתובבת בנעלי צעד ראשון כמו ליידי... פיתחתי שגרה נעימה, מצאתי לי את ציפורה כחברה טובה ואימא צעירה כמוני. הדבר נוח לשתינו כי אנחנו גרות ברחובות סמוכים, ואיתה אני מעבירה את שיחות היום של הבוקר. אחר הצהריים עובדת אני במקצועי כמה שעות בלבד.
המתכון שלי לאושר בימים אלו: תפקיד אימא כמה שיותר.
דורון מקדים ללכת לעבודה, נגה ואני אוכלות ביחד ארוחות בקר, ואז יוצאות לטייל עם ציפורה והתינוקת שלה. אנחנו מדברות המון ויש על מה ( רות רחוקה, והחלום להיות ביחד עם ילדינו לא מציאותי כרגע).
ההתרגשות שלי לחיות בלי תכתיב מגבוה או מדידת זמן, מין סוג של חופש בו אין עומדים לי על הראש, עדיין מחממת את לבי. כמו-גם השמש של חודש נובמבר שכה טובה אלינו.
לקראת שתים-עשרה אנו חוזרות הביתה ונגה הולכת לישון, לא לפני שהיא שותה מיץ עגבניות. זה הזמן בו אני מתפנה לארגון הבית והכנת אוכל לצהריים.
בהתקרב שלוש אני מאכילה את נגה, והיא כמו גדולה לועסת בעזרת ארבע שיניים חדות שבפיה. אז מגיע דורון ואני הולכת לעבודה עד שבע. אני מאוד נהנית במרפאה ומרגישה חשובה ומאוד מועילה. נכון, זאת לא העבודה הדרמתית בבית חולים, אבל כיום מרכז הכובד שלי הוא בבית ובמשפחה.
כך ולא אחרת אני רואה את תפקידי כאימא ואישה נשואה!
דורון מחכה לי עם הארוחה של נגה ואחרי אמבטיה, שאנחנו עושים לה במשותף, משכיבים אותה לישון במיטה בחדרה. מאוד חשוב לי לחתוך את תפקידי כאימא בשעה סבירה. החדר שלה מתמלא במהירות: העברנו אליו את השטיח מהסלון, וכך היא יכולה לשחק בו בבטחה, קנינו ארגז צעצועים ובנינו מדפים, וקישטנו את התקרה בנברשת יפה, כי הרי השאלה: "איפה האור?" הכי מבוקשת אחרי אבא ואימא...
קנינו טלוויזיה לסלון ואנו מסתכלים על העולם: קפריסין, לבנון, מצרים וכמובן ישראל. עוד שיפור משמעותי יתווסף לסלון, כשרות תצייר עבורנו תמונה ונתלה אותה במקום מרכזי.
חיינו יציבים בתזוזה מתמדת, לכן המילואים של דורון בעוד שבוע מעיבים כמו צל על השגרה הנוחה ומיותרים לחלוטין. הפעם נקטתי בשינוי ואני נשארת בבית עם נגה, אבל תוהה אני האם זו התקדמות או טיפשות?
יום שישי, ה-13.11.70
דורון שלום,
רק עזבת ומיד נתקפתי געגועים. מאז עברו עשרה ימים ארוכים. עבורי המילואים שלך לתקופה של חודש בפעם השנייה באותה שנה יוצרים מצב קשה הדורש ממני סבלנות וכושר הסתגלות אדיר.
בימים של שגרה אני עוד עסוקה בעשייה, אבל בשישי ושבת הפרידה בלתי נסבלת ואני כולאת צער עצום בתוכי ולא מוצאת מנוחה. בולעת את דמעותיי ומטפלת בנגה, אשר גם היא מאוד חסרה אותך ובעיקר בשעת הרחצה באמבטיה. עיניה מסתכלות בי בתדהמה והיא ממלמלת: "אבא" אבא", ללא צל של חיוך.
לעבודה אחר הצהריים התארגנתי עם הוריי שישמרו עליה, אבל הסידור דורש ממני להגיע אליהם אחר הצהריים ואז לחזור הביתה בלילה בכל מזג אוויר, ולפעמים זה בגשם וברוח. קשה לי בלעדיך ומאוד חסרות לי השיחות המשותפות. היום לדוגמא היה לי סיפור מצחיק בעבודה, ולא היה לי אותך כדי לצחוק ביחד ולספר...
דרך אגב, הטוסטוס מוגן במדרכה שליד הבית, אל תדאג. קניתי לעצמי שכמיה יפה, דקה, אופנתית ויקרה בסכום של שלושים-וארבע לירות. אני מקווה שתקבל את ההוצאה ברוח טובה.
אוהבת,
לוסי
יום שישי, ה-20.11.70
לוסי היקרה!
ברגע שעזבתי את דלת הבית נתקפתי געגועים, ומאז כבר עברו עשרה ימים ארוכים מאוד. קר כאן בלילות וטוב שיש שמיכות בכמות גדולה. ביום הנוף קיצי, מדברי, שומם ופראי במיוחד.
אני כותב למרות שיש בזה קושי רגשי, כי הכתיבה מזכירה לי את הבית ואז הגעגועים גוברים.
בין האנשים שנמצאים כאן יש הרבה חבר'ה שהם במקצועם טכנאי אלקטרוניקה ומתקנים מכשירי טלוויזיה, ובשיחה איתם שוכנעתי שהמכשיר שלנו טוב וחזק ולא יתקלקל למרות שהוא זול.
הימים פה מתנהלים לאיטם וכל הזמן אנו נמצאים בפעילות ובאימונים ללא סוף, ואפילו במוצאי שבת אין לנו מנוחה. מזל שלפחות במהלך היום עצמו אפשר לנוח ולקרוא...
בינתיים אני לא רואה שום אפשרות לצאת לחופש בזמן הקרוב.
האם נגה מתהלכת חופשי? ודאי כשאבוא לא אכיר אותה! חשוב לי מאוד שתצלמי אותה הרבה כי הנה מסתיימת שנת הינקות שלה. בינתיים עוד לא קיבלתי שום מכתב ממך, ועלה בדעתי שבפעם הבאה נדע את הכתובת מראש דרך צו הקריאה עצמו וכך לא יהיה צורך לחכות ממני למכתב ולכתובת.
אשר לאוכל: יש שיפור משמעותי, והיום קיבלנו בקבוקי קקאו לשתייה, האם את מאמינה? רדיו אני בקושי שומע בגלל הקליטה, אך נראה לי שלא נורא מדי פעם לנוח מאמצעי התקשורת, קצת שקט בנשמה לא יזיק.
האם את עושה דיאטה? האם את מסדרת את הבית? מה עם המרפסת הקטנה, האם היא מחכה לי? האם הכסף מספיק לך? לי נשאר חצי מהסכום, כעשרים לירות. אני מאוד משתדל לחסוך, ומוציא את הכסף רק על קניית ופלות מצופות, כי פה יש צורך מיוחד לאכול מתוק.
אוהב,
דורון
יום רביעי, ה-25.11.70
דורון היקר!
השגרה נעימה לי וכרגע אני בגינה עם נגה ואחותי. בימי השבוע אני עסוקה למדי, אבל ביום שבת האחרון חיכיתי ובכיתי בלב בעוצמה רבה, לכן הייתי כל כך שקטה כלפי חוץ. התגברתי!
ביום שישי כדי להתעודד מעט ולהיות בחברת מבוגרים הלכתי לציפורה. ישבנו וסרגנו וכמעט סיימתי את המכנסיים לנגה. יצא נפלא, מאמין?
נגה לא מפסיקה ללכת הלוך וחזור בכל מקום ואפילו עושה סיבוב במקום אחד, שיווי המשקל שלה מדהים!
הזמן בלעדיך מאוד קשה וחייבת אני להעסיק את עצמי כדי לא להשתגע... זהבה ומרדכי, כמו-גם כל המשפחה שלך, הפכו חלק מחיי, ולמרות שנסיבות חיי השתנו בהופכי לאימא, מצאתי דרך להיות חלק מהעולם החברתי הצפוף כמו שאני מבינה ואוהבת.
מקווה להתראות בשבת הקרובה.
אוהבת,
לוסי
יום רביעי, ה-25.11.70
לוסי היקרה!
אתמול קיבלתי מכתב ממך ומאוד שמחתי, ובטח אקרא בו שוב ושוב. נותרו עוד שבועיים, ואני מחכה לסיום המילואים בכיליון עיניים. צר לי שאינך יכולה לבוא לבקר, כי הרי אני נמצא בארץ אחרת, נכון?
לעתים עוצם אני את עייני ודמותך מופיעה כמו חרוטה בדמיוני, ואז אני חש אותך כאילו את לידי. הנה, גם מזג האוויר מזדהה אתי – השתנו פני השמים, הכול אפור ורוח איתנה מנשבת. ייתכן שאצלכם כבר גשם חזק.
לעתים בשיחות עם חברים כאן עולה שחזרנו לחלוקה מאוד ישנה של תפקידים מסורתיים. הנה, אשתו של בחור אחד ילדה בן לפני שבועיים ואשתו של בחור אחר ילדה בת לפני חודש, ואיפה אנחנו הגברים? בצבא, והנשים שלנו לבד בבית בונות משפחה. מוזר... את מבינה, אני מוטרד... טוב שאת עסוקה, אבל שמרי על עצמך...
אוהב, דורון...
יום ראשון, ה-29.11.70
דורון היקר!
היום קיבלתי ממך שני מכתבים ומיותר להגיד כמה שמחתי. המכתבים התעכבו בגלל השביתה בדואר וזה מרגיז מאוד.דרך אגב, אימא שלך קיבלה מכתב ממך וביקשה שאכתוב גם בשמה.
לנושא הדיאטה: הבטחתי ואני משתדלת, אבל מכיוון שמושא האהבה שלי רחוק מלאים הרגעים ייאוש.
המרפסת הקטנה מחכה לך וגם הגדולה מתגעגעת.. תפירת הכיסוי נשכחה ממני, למי יש ראש... ובקשר לשאלתך: איך ההרגשה לישון על המזרן החדש? תחזור מהר ותביע את דעתך כשאתה שוכב יחד אתי...
הכסף פחות או יותר מספיק לי.
לגבי הספר "החייל האמיץ שוויק" – קראתי! מה תגיד על השכלתי?
דורון, אל תשים לב לסגנון העוקצני, אני מצטערת אבל מר לי על הנשמה. אפילו יש לי רצון להקיא וכך אולי להשתחרר מהבעיות.
הקושי לתפקד לבד כאימא ולהיות גם אבא באופן זמני נותן בי את אותותיו. ורק נגה עם נעליה האדומות בצעדיה הקלילים שלא נגמרים מצליחה להעלות חיוך של נחת על שפתותיי, למרות הקושי לחוות שמחה בלעדיך.
כתוב לי כמה אתה אוהב אותי!
הייתי כותבת מה הייתי רוצה לעשות איתך, אבל נראה לי שאשאיר את זה לפנים מול פנים, שמא הנייר יבער והמכתב לא ישלח...
אוהבת,
לוסי
יום שבת, ה-26.12.70
חנוכה בפתח ולבתי מלאה לפני עשרה ימים שנה.
נגה שלנו חברותית ומאוד ערנית, ומדברת כמו גדולה. בשעה אחת-עשרה בבוקר הגיעו האורחים הקטנים והגדולים. האוכל היה בשפע ונרות החנוכה הפיצו אור גדול.
טוב להיות בבית המוגן עם המשפחה וחברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 33 - עד עמוד 294 סופרת
פרק 33
בקול המולה יפלו
יום רביעי, ה-15.9.71
כורעת אני ללדת בפעם השנייה, ואך טבעי הוא שבצר לי פתחתי את צרור המכתבים של הדוכסית. למען האמת לא רציתי בשלב זה להתבלבל ולהקדים מוקדם למאוחר ומאוחר למוקדם, אך לא יכולתי להתאפק.
דעותיה מאוד נחרצות, חכמות ומלאות ביטחון. אולם, נראה שעדיף לי בשלב זה להישען על עולמי העכשווי, אבל הלידה המתקרבת והציפייה לכניסת תינוק נוסף לעולם יוצרת אצלי שאלות על הבלתי נודע.
ההגנות שלי נופלות ופרמתי עוד חבילה. נעמדתי בסמוך לחלון ולאורה של השמש האדומה שאירחה בו זמנית אותי ואת לוסיאנה בזמנים שונים. ניסיתי להירגע, לנשום עמוק ולהתחיל שוב מההתחלה.
האנשים מנגד רצו ברחוב הלוך ושוב, ממהרים לאי-שם. זמנם היה שונה משלי, כי לא מיהרתי לשום מקום וכל עולמי הנחשב נמצא בסמוך אלי. ולמרות זאת חשתי ריקנות וחרדה בשיפולי הבטן הגדולה, חור נפער בתוכי – מוטל עלי למצוא את האיזון אשר אבד.
יודעת אני כי עומד לפניי שינוי עצום אבל עוצמתו טרם הובהרה לי. פתחתי בקריאה... התיישבתי כדי לא ליפול!
יום חמישי, ה-16.9.71
לפנות ערב נתקפתי צירים מהירים, טובים וחזקים וכנראה אלד מהר מהצפוי.
הכול התרחש כה מהר, תודה!
שמעתי את המיילדת אומרת לדורון "תמתין בחוץ", וזה היה רגע לא קל –
אני רוצה אותו אתי? אובדן האינטימיות שלי?
צריך להגיע עם הרבה אמון כדי ללדת.
"בשלב זה חכה בחוץ", לחשתי לדורון. הצוות מסביר פנים: "אנחנו נלווה אותך לאורך כל הדרך".
איפה אני נמצאת?
דמעות הקלה זולגות מעיניי, "מוכנה אני", לחשתי. ירח מלא התמקם ביתר נוחות מולי, ודמות ציורית ממרחקים עשתה עבורי את מה שלא יכולתי לעשות בשלב זה לבדי. "הראש קרוב", הרימה את קולה המיילדת, "תתרכזי, תסתכלי עלי, זו דחיפה טובה. קדימה, תדחפי, כמעט סיימת..." ואני מבצעת את הוראותיה בשקט ובצייתנות.
תגובותיי שונות, הפחדים מוחשיים יותר, ואחרי חצי שעה מאז הגענו ועם מעט דחיפות הגיע הנסיך שלנו לעולם!
ילדתי את בני..
ממשיכים קדימה...
ובדרכי החדשה שכחתי את יום הולדתי שחל לפני שבוע. אפילו לא ציינתי אותו לעצמי ולו במחשבה קטנה, וגם האחרים היו עסוקים אך ורק במתרחש בבטני הגדולה.
ובכן, גדלנו ל"משפחה גדולה", והצליל יוצר תדהמה, פליאה ואושר שלא יתוארו.
החלומות שלנו הפכו למציאות!
יום חמישי, ה-23.9.71
אנחנו לומדים. אין לנו ברירה.
התינוק מקסים מאוד וערני, שקט בין הארוחות, נגמל מיניקה ושותה מבקבוק. "מחר אפשר לעשות את הברית", הודיעה לי האחות בטיפת חלב.
יום שישי, ה-24.9.71
מזל טוב ושפע ברכות להולדת הבן!
הבית של ההורים של דורון ערוך ומוכן לקראת האירוח של ברית המילה. צהרי יום שישי והאוכל והכיבוד מריחים חלבה עם סחוג ודג מלוח עם סלט ביצים. כל הקרובים התימנים יחד עם כל הקרובים הרוסים הוזמנו. אבא שלי גאה ומאושר – הוא קיבל את תפקיד ההסנדק.
"כן, ילדה שלי", הוא לחש לי ולחלוחית בעיניו, "דם סמיך ממים".
הוויתור של אבא של דורון יפה ומכובד.
אבא של דורון אמר: "יש שני טכסים חשובים בחיי בן – טכס המילה וטכס החתונה". ואני הזלתי דמעה כי בחיי בת יש שני טכסים חשובים:
בת מצווה וחתונה.
זוכרת, רות, כך אמרה תמיד אמך.
אבא ואימא נבוכים, כי ברוסיה לא הקפידו על הטכס ועשו אותו רק האמיצים. "כאן אנחנו באמת יהודים", לחשה אימא.
"ברוך הבא בשם ה" לשמע הברכה אבא בכה. "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" "שהחיינו" השם "ליאור". נאמר על ידי המוהל בקול צלול, וכל העולם שמע.
יום רביעי, ה-3.2.71
ליאור שלנו ילד פלא. האושר אותו הוא מעניק לנו לא ניתן לתיאור. הוא שובב, שמח וערני רוב שעות היום. מעולם לא דמיינתי כי ניתן לאהוב בעוצמה כה גדולה.
נגה וליאור הם המתנה של חיי.
גשם בחוץ. ליאור מתגלגל בלול מצד לצד ומביט בשתי ידיו בהתעניינות גוברת והולכת, ואני שומעת את נגה אומרת:
"ליאור, יש לך המון אצבעות, אחת.. שתיים... שלוש..."
לליאור נמאס אך הוא מחייך. כן, ליאור ילד מאוד מנומס.
יום שבת, ה-16.9.71
ליאור ילד מאוד חייכן ומאושר, ובגיל שמונה חודשים התיישב ומבט ניצחון בעיניו והזדקף כמו גדול. יותר מכל חשובה לו תשומת לב מיידית ותומכת. הוא אוהב כשעושים עבורו, ודבר זה לא מונע ממנו מלסכן את עצמו ולכן הכול עבר למדפים גבוהים. אימא לשניים אני ועלי להיות ערנית ולדעת איפה השובב שלי בכל רגע. לקראת הערב אנחנו כה מותשים, שרק אמבטיית קצף משותפת מחזירה לנו את טעמם של חיי הנישואין... היום ליאור שלנו בן שנה, ילד בריא, מקסים ואמיץ שאינו פוחד מזרים. היום חוגג הוא יום הולדת ראשון והאורחים כבר בפתח.
יום שבת, ה-21.4.73
חול המועד פסח וליאור שלנו מפגין עצמאות: עלה על כיסא גבוה וירד בחיוך רחב. לבי החסיר פעימה: בן!
יום שבת, ה-6.10.73, יום כיפור
"קול ישראל" הדומם מפר את השלווה ומודיע: "פרצה מלחמה!"
כולנו מופתעים. הכול מעורפל ומאיים!
הרדיו משדר ומשדר והמצרים יורים ויורים.
כעבור שבועיים:
דורון שלום, והרבה אהבה ונשיקות!
מנסה לכתוב ולא מרוכזת, אולי הפעם אסיים. נגה רוצה לקחת ממני את העט, וליאור משחק עם חוט דק ומסוכן – עשר עיניים לא מספיקות.
ברקע חדשות השעה ארבע אחר הצהריים.
אין לתאר את דאגתי וגעגועיי, וחושבת אני על הבן שלנו ויודעת שכשיגדל לא תהיה עוד מלחמה...
תודה לאלוהים שסוף סוף שמעתי ממך.
פה הימים לא חולפים, ארוכים כמו שנים. שכנעתי את עצמי שלא נשקפת לך סכנה, אך המחשבות מייצרות פחדים. לא ישנה ולא אוכלת, ומזלי שיש לי עזרה מהוריי.
כולם במצב רוח קשה ומתהלכים עם הראש באדמה, כך שיש מעט מאוד חשק לחיות כרגיל. מכל עבר זורם מידע של שמועות: "אבידות חיל השריון חסרות תקדים", "אלפים נהרגו רבבות נפצעו", ואני לא יודעת למה להאמין.
אני בחרדה איומה. נגה עוברת את משבר החשכה, והאזעקות מעוררות אצלה הקאות בבוקר ובערב, ואני מקיאה בלב פנימה. ליאור מדבר ללא הפסקה, מחפש וקורא לאבא. עדיין לא מבין אך מאוד מוטרד.
אני מנסה להיצמד לשגרה, לכן נגה הולכת לגן. אמנם ללא חשק ובבכי, אך החלטתי שהיא מוכרחה להיות עסוקה.
ליאור מקסים, ערני ושובב, ומטייל כל יום עם אבא שלי.
כעבור שבועיים:
לאהובתי היקרה, שלום וברכה!
מה שכותבים זה אף פעם לא מה שמרגישים. הגעגועים תוקפים אותי קשות, אך עלי להתאזר בסבלנות. הפעם חולון כל כך רחוקה!
כאן הסיפורים קשים, אך תקווה אני כי הם מאחורינו.
זוכרת את נחמן המסגר? מצבו עדיין קשה. הוא קיבל התקף חרדה ברגעים הראשונים של ההתקפה והיום חזר למילואים, "חייבים", אמרו לו. ישבנו והוא סיפר שבשעה שתיים ביום כיפור הוא ישב בבונקר ושיחק קלפים ובום... הופיעו מאי-שם חיילים מצרים חמושים. מתברר שהם עברו את התעלה ברפסודות ובסירות ולא ראינו, מאמינה?
הוא פתח בריצה וצעק "אימא, אבא", תארי לך – בחור בן שלושים-וחמש! נראה לי כי עכשיו הוא בסדר כי החזירו אותו למילואים למרות שלי הוא נראה קצת שונה ומוזר.
מעמסה כבדה הוטלה על החיילים ביום הראשון למלחמה, ולכן כנראה שאשאר כאן עוד הרבה זמן.
תשמרי על עצמך, אהובתי, את הנך אישה יחידה במינה. ייתכן ולא תמיד אמרתי לך מה שאני מרגיש, אך פה למדתי להעריך את הרגע.
הבטיחי לי דבר אחד: להזכיר לי את התקווה ברגעים שהיא אובדת...
יום שבת, ה-26.1.74
אתמול נפטר אבא של דורון. תודה לאל שדורון בבית ומשוחרר מהמילואים. אחיו הצעיר הודיע לנו: "אבא מת".
"הכול נגמר", אמרו לבאי בית הכנסת שבאו לבקרו, והמקוננות פרצו ביללות. דורון מיד ילך לשם ואני אשאר עם הילדים ואבוא מאוחר יותר.
יום חמישי, ה-25.4.74
יום העצמאות. נגה התגנדרה בשמלה וביקשה להתאפר ולהזליף בושם. הפחד מזיקוקי הדינור הפחיד את נגה וליאור,ונאלצנו לשוב הביתה.
יום שבת, ה-27.4.74
היום ביקרנו ב"קרנבל החיות" – מאוד חינוכי המקום – כך הסבירו לי. ואכן, מי שלא מוטרד משלולית הפיפי על השטיח בסלון יכול גם לקחת כלב או חתול הביתה. ילדיי התקהלו סביב גורי הכלבים שבארגז ומעל סלסילת קש בה היו מונחים חתולים זעירים. החמודים האלה קוצרים התפעלות ולנו נמצאה תעסוקה לילדים. עיתונאי צעיר צילם את נגה שלנו לשבועון "העולם הזה", כשהיא מקמטת את מצחה ומשלבת את ידיה הקטנות אך לא מסירה את מבט האחריות מליאור הנרגש, שהושיט את אצבעו לגבו של חתול מייבב והורה בקול שקט לדורון: "אבא" את זה!"
רק חתול חסר לי...
יום שישי, ה-10.10.75
אייבי נתן ניסה לומר זאת בפרחים, וגם אנחנו. הצטופפנו על מזח המרינה בחוף תל אביב בהתרגשות רבה. חבורה בכל הגילאים אוחזים בידינו פרחים המיועדים לתושבי מצרים, המצוידים בכמיהה גדולה בלב לקיים את השלום אחרי המלחמה האחרונה. "ילדה ובידה זר" – הייתה הכתובית שהופיעה תחת תמונתה של נגה ב"העולם הזה". בתמונה נגה מביטה קדימה כאשר היא מטה את ראשה לצד שמאל, והזר הגדול אשר בידיה מסתיר מעט את מבוכתה.
האם יגיעו הפרחים ליעדם כברכת שלום?
יום ראשון, ה- 76 4 25
חג הפסח הסתיים, אך נגה ממשיכה את החופשה ונשארת אתי בבית.
מחלת אבעבועות הרוח שהופיעה אצלה במלוא עוצמתה מצחיקה מאוד את ליאור השובב שלנו, המנסה עליה את תרגילי הג'ודו החדשים שלו.
והיכן אני? נושאת ברחמי היריון חדש. האם אני דואגת?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 34 - עד עמוד 300 סופרת
פרק 34
כל עוד שמה עלי דרכים...
יום שישי, ה-16.7.76
הבוקר כולנו נרגשים מהתאריך: זהו תאריך הלידות המשפחתי שלנו, נגה וליאור נולדו בתאריך זה, ולכולנו ציפיות...
לפנות ערב דורון ואני ישבנו חבוקים בכורסא הזוגית, ולראשונה שמעתי את סיפור לידתו כי כמובן שרק בלידות אנו מתעניינים לאחרונה.
וכך סיפר:
"יום הולדתי היה יום קשה במיוחד עבור אחי הצעיר, כי במשך עשר שנים הוא החזיק בתואר 'בן הזקונים' לאימא, שכבר בגיל שתים-עשרה התחילה בתימן ללדת ילדים. היא לא חשבה שתמשיך ללדת גם בארץ הקודש, היות וכשעלתה לארץ הוציאו לה ציסטה מהרחם. "אך הנס קרה – ושנה וחצי אחרי היא הרתה אותי בגיל מופלג – ארבעים. נולדתי בביתי ביום שישי בארבע לפנות בוקר, ואת הלידה שלי קיבלה אחותי, שהייתה בת שש-עשרה, בעזרת בחורה נוספת שהייתה כנראה המיילדת.
"הלידה הייתה קשה ואבא התעלף פעמיים במהלכה, כי תפקידו היה להחזיק לאימא את הידיים בזמן הצירים. נולדתי ללא נשימה ואחותי הרביצה לי בישבן כדי שאתחיל לנשום, וברגע שהכול נגמר בהצלחה הבחורה השנייה רחצה אותי כשסביבנו כל המשפחה.
"ד"ר כהן הגיע רק בעשר בבוקר לאחר שכנועים רבים, ודיבר לליבה של אימא שתיתן לו לתפור את הקרעים שנוצרו בלידה כיוון שהיה לה דימום גדול. ואכן, נעשתה התפירה, אך ללא הרדמה כי לא היה לכך כסף.
"כך נולד הצבר הראשון במשפחה התימנית שלי, ולא הייתה יותר שמחה מאחותי האהובה!" סיים בגאווה.
יום שבת, ה-17.7.76
אימא אני – בפעם השלישית! ונדמית אני לעצמי כמו לראשונה. אך רשימת ההוראות הארוכה שהשארתי לדורון בענייניהם של נגה וליאור מעידה על סדר שונה.
בת מושלמת אוחזת אני בזרועותיי ופליאה בעיניי – הכיצד ייתכן הדבר והרי אני לא אם מושלמת?
מידות הגוף של ילדתי מצוינות, כמו של נסיכה, ובראותי אותה אני מתרגשת, אוהבת ומאושרת עד אין גבול וחשה צורך עמוק לחגוג עם העולם.
האופן בו נראה לי העולם כיום או הדרך בה אני מגיבה השתנו בתוכי, ולפתע כלום לא ברור ואינני יודעת איך לחיות ומה לעשות. הלידה הייתה קשה מנשוא אחרי היריון ארוך והפכפך.
הצוות סביבי דאג מאוד כי הצירים הארוכים לא קידמו במאום את שלבי הפתיחה, והיותי מודעת למה שקורה עשה אותי מתוחה ונרגשת. אך ידעתי כי עלי לשתף פעולה עם הצוות ולא להיות נגדו, ובכל זאת שואלת אני את השאלה: למה הזמן כה התארך? "את יכולה להחזיק בה", אמרה לי המיילדת בחמש לפנות בוקר, אחרי לילה ללא שינה, וילדתי פקחה את עיניה והביטה בי בציפייה עצומה לבאות!
מרגישה את העייפות, אך אינני יכולה לומר שלום ולהיעלם כי מסביבי המולה נעימה וכולם שמחים בשמחתי.
הוקל לי וטוב להיות אחרי...
לעתים צריך שלוש פעמים כדי להבין את החיים האמיתיים. כנראה אני בהלם ובתוך בועה, אך יודעת כי עלי להתמודד. כן, ילדיי היקרים, תכירו – זו אחותכם הדר והיא חוזרת אתנו הביתה.
יום חמישי, ה-22.7.76
כרזה גדולה קיבלה את פנינו בחדר המדרגות:
"מזל טוב להולדת הבת, מאחלים כל דיירי הבית". טוב להיות בבית!
מתחזק בתוכי הרעיון לארגן מסיבה גדולה לכבוד הדר, כי קבלת פנים לתינוקת הוא אירוע משפחתי ואנחנו משפחה אמיתית. לפני שעה אמר לי דורון בשקט: "את יודעת, לוסי שלי, כל אשר הביא אותנו עד כה ולרגע זה יוצר תמונה שלמה ברורה ומכוונת – ילדה מרוסיה וילד מתימן..."
דורון הוא צלם בנשמתו ומביט בעולם דרך עדשה מאוד רגישה, ואכן חיינו שונו ומלאים ניסים.
אז למה חשה אני שלא בטוח עבורי להיות רק מה שאני?
יום רביעי, ה-18.8.76
"משבר אחרי לידה", כך קוראת לזה האחות מ"טיפת חלב", ואני מרגישה שעלי להתרחק מכל הגירויים וההשפעות החיצוניות כדי להרגיש מה באמת קורה לי בפנים.
עלי להבין מהם הרגשות הסוערים המבעבעים בתוכי, בתחתית הבטן, ולמצוא את הצליל הבוקע מתוכי.
לא נוח לי באופן פיזי, שמנתי עשרה קילו וגופי השתנה. לחץ דם גבוה ומאיים הופך אותי בעיני עצמי לזקנה, ומנגד חשה אני כילדה צעירה מבולבלת! עלי להיזכר בזמנים בהם הייתה לי היכולת להגיד כל אשר בלבי, ולעמוד על שלי.
כיום מדי בוקר בקומי הדבר הראשון העולה על שפתיי זו השאלה – מה יהיה? והיא מגיעה מיד אחרי שאני מייצבת את רגליי הכושלות לקראת מטלות היומיום, מצב המחזק את האמת שלי על עצמי ואומר לי בעמקי נשמתי מהו מצבי ומה מפריע לי בדרך להגשמה.
אומללה אני בתוך מתכון האושר!
יהיה עלי לנקוט עמדה ולהסתכן בנתק רגשי, כדי להפסיק את המעגל הישן של התעללות מילולית כעסנית מלאה בתוכחה מצד הכי קרובים אלי: אימא ואבא. הם שופכים עלי מקלחת של מים צוננים בכל הזדמנות, ואולי כוונתם טובה.
"למה מסיבה לתינוקת?" שאלה אימא.
האחות מ"טיפת חלב" אמרה בדאגה כי עבר חולה הופך להווה בעייתי.
יום שבת, ה-25.9.76
ראש השנה וכולנו בבית – משפחה!
הדר, התינוקת שלנו, סקרנית, וכרגע במיטה היא מעבירה רעשן מיד ליד מוקסמת. נעים השקט אחרי הסערה, כי בלילה הדר השמיעה בכי נרגז, הילדה שלנו סבלה. נגה פונה אליה ברגע זה בקול נמוך ומלטפת אותה בתנועות רכות ואיטיות, וליאור עושה פרצופים כדי להצחיק אותה כי חייב הוא, כדבריו, ללמד אותה בדיחה מצחיקה...
יום רביעי, ה-17.11.76
היום הדר בת ארבעה חודשים. קל לפנק אותה ובמיוחד לטייל איתה בחוץ. העולם מרתק אותה במראות, ריחות ואנשים. אך ברגע בו אני מתיישבת לנוח מעט או לדבר, הופך הבכי שלה לזועף ותובעני כאילו עלבתי בה קשות. אז מסתבכת אני במאבק אבוד מראש, וכמו שהסברתי לחנה השכנה: "כן, נולדה לנו בת, ואני מבטיחה שהבכי שלה לא יימשך לנצח".
היא השתכנעה, אני לא!
יום חמישי, ה-17.12.76
"נא לא להביא אחים!"
הוזמנו למסיבת חנוכה בגן, וליאור קם הבוקר והתלבש בשמחה וברצון. זאת בניגוד גמור לחודשים האחרונים בהם מוקד המשיכה העיקרי עבורו הוא הבית, ובמיוחד המיטה של הדר. הגענו בדיוק בשעה שמונה, אני והוא, כנאמר בהזמנה.
הפכנו למשפחה עם התחייבויות מרובות
יום חמישי, ה-17.7.77
חגיגה בביתנו: היום הדר בת שנה, והתאריך מלא בספרה "שבע" – המסמלת יותר מכל את אופייה ומזגה: מעוף ויכולת גבוהה לחשוב בצורה יוצרת. הדר שלנו היא ליידי אמיתית, ולראשונה מפנימה אני את משמעות המושג "אימא" לטוב ולטוב יותר... מוזמנים היום אלינו חברים וילדים, והדר מקבלת את כולם בשמחה ובזחילה זריזה. האורחים שהגיעו גורמים לנו אושר גדול. זה אכן אחד התענוגות הגדולים עבורי: לראות את ההנאה של אימא ואבא שלי, ואת תמיכתם של החברים במה שיצרנו.
יום רביעי, ה-8.9.77
הזמן חולף מהר, והיום נכנסת אני לשנתי השלושים. זהו גיל בו כבר אינני יכולה להסתמך על תירוצים ילדותיים, אך חשה אני לא לגמרי בטוחה בכישוריי הבוגרים. אנשים סביבי פחות סולחים לשגיאותיי, הרבה יותר מבקרים את חולשתי, ודורשים ממני לקחת אחריות על מעשיי.
כרגע נמצאת אני לבד בבית, ושוב מאיצה בי התחושה הישנה – "להספיק" כי החיים קצרים. נראה לי שעלי לשנות את תפיסת עולמי לגבי יום הולדתי.
עלי לדאוג לרגשותיי ביום זה מעתה ועד...
אין לי יותר ציפייה למתנות, אשר במילא לא מגיעות.
פרשת דרכים לפניי והדמעות לא משחררות. מושיטה אני את ידיי להבטחה עצמית לדאוג לרדת במשקל, כי הביטוי הטבעי למצוקה שלי הנו אכילה מרובה ומטורפת.
יום שני, ה-17.4.78
לוסי ודורון! כמה טוב היה לקבל ממך כמה מילים. חשה געגועים אמיתיים וכן, חשה כמוך מפגרת אחרי מרוץ הזמן ונותנת לחיים לעשות בי כרצונם.
אולי הגיע הזמן לחשוב ברצינות כיצד לבנות ביחד בית קרוב אחת לשנייה.
לוסי, מה עם התוכניות שלך ללכת לשנה לקיבוץ ולהיות אחות שכירה? הרי עבודה יכולה להימצא לך בכול מקום. וחוץ מזה, אנחנו צעירים, לא?
לפני חודש ילדתי את בני, וגם עבורי זו הלידה השלישית.
הייתי מאוד רוצה לראותכם, האם ייתכן ואחרי פסח תגיעו?
מחכה ממך למילה, בואי ניכנס להרגלי כתיבה.
מתגעגעת לשמוע ולראות,
רות
יום רביעי, ה-24.10.79
החיים מוזרים: בהינתן אות הפתיחה, מהדהד מרחוק אות הסיום!
בניית דגמים ביום ראשון, אסטרונומיה ביום שני וגיאולוגיה ביום רביעי.
נגה שלנו ילדה מחוננת, חכמה ויפה מאין כמוה, ליאור צולל כמו שחיין מקצועי לתוך עומקה של הבריכה הלימודית, באומץ ובנחישות, והדר שלנו הקטנה רוקדת בצורה המקסימה ביותר, ושרה פחות טוב מזה, אך אופטימית ומלאה ביטחון. וכך אני מתרוצצת מחוג לחוג כמו אימא גאה ועייפה, ודורון?
הוא לומד כל ערב להבטיח את השכלתו ואת עתידנו.
דורון לא בבית, ואני לבד.
יום שלישי, ה-24.3.81
מה המחיר אותו אני משלמת על נאמנות? למה באמת אני נאמנה? למשפחה? לעצמי? לחברים? לחיים?
אולי פשוט לתדמית הנכונה.
לדעתי עוברת אני התנתקות הדרגתית, כדי להישאר ממוקדת במה שאני רוצה ולא לתת תוקף להסחת דעת של האחרים.
פורים חלף, המסכה ירדה, התחפושת הושלכה, וסוף סוף מצאתי את הזמן עבורי לחפש הזדמנות ותקווה חדשה.
חזרתי לפני שעה הביתה. הילדים ישנים ודורון צופה בטלוויזיה. בחוץ מאוד קר וגשם יורד ללא הפוגה. מביטה אני דרך החלון ויודעת כי הייתה זו הפגישה הכי מדהימה אותה חוויתי בחיי!
אלוהים תמיד אהב אותי.
רק לפני כמה שעות נכנסתי לחדר צפוף עם אנשים זרים ומוזרים, "קבוצת תמיכה" כך הם קראו לעצמם. ייתכן והם הזדמנו לשם כדי להסתתר מהגשם, אני הגעתי באופן מיוחד כי איבדתי את תחושת התקווה בביתי המוגן ומסלול חיי נסדק! היום אני מאוד שמנה ושוקלת שישים-וחמישה ק"ג ובמגמת עלייה. צעירה במושגים אובייקטיביים, אבל אבודה. לא יודעת אצל מי לקבל עצה, ובוודאי לא מסוגלת לספר את סודותיי בעניין האוכל כדי לקבל עזרה. מאמינה אני שאם רק אהיה רזה, אלבש מכנסי ג'ינס מידה 38, אתיישב בכיסא ואשלב בחן את רגליי כמו ליידי – אהיה מאושרת עד סוף חיי.
איכה הגעתי לכך?
עוברת אני את אחת הנוראות שבתקופות חיי. מתאוששת ושוב שוקעת ולא מצליחה לאסוף כוח. הכול החשיך ואין אני מסוגלת לראות אור. מועדת, נופלת, ושוב נופלת – עמוק יותר.
ודמעות מרטיבות את לבי, והאנשים אשר סביבי חולפים ואני כמו צל ביניהם. ומבוכה אוחזת בי, כי דורון אוהב ומפרגן כאשר הוא בנמצא, ילדיי בריאים, יפים שובבים ודורשים, יש לי בית חם, עבודה מקצועית ושפע חברים – ואני חשה אבודה ומחפשת את דרכי בתוך אוכל ופנטזיות...
היום כשהקשבתי לאנשים בפגישה הם דיברו מגרוני למרות שאין בינינו הכרות מוקדמת. הבנתי שעלי לקחת את המושכות בחזרה ולהסתכל פנימה. לחפש את האחריות האישית אצלי, כי זו ההצגה של חיי.
האם לא על כך דיברה לוסיאנה?
כיצד שכחתי את עצמי בתוך ההמון?.
יודעת אני כי עלי להיות כנה, ובעיקר לא לאבד את היכולת להרגיש לעומק גם כאשר כואב מאוד. ובעיקר – להיות בחזרה אני מי שאני!
ה"מנחה, כך קראה לעצמה, אמרה: "כשאני הולכת אחרי לבי ובדרכי, אני הולכת לבד.. ואם אני מצרפת את ליבי לליבכם אזי אני לעולם לא בדד! הפגישה המבורכת הטילה זיקוקי דינור צבעוניים לתוך מחשבותיי.
יום רביעי, ה-1.7.81
היום מתקיימות בחירות לכנסת העשירית. יום חגיגי הוא. המערך והליכוד נמצאים בכוחות מאוזנים, וכנראה שהליכוד ירכיב את הממשלה הבאה. זמנים קשים נכונו לנו כאומה, ואני עדיין מחפשת כוח אשר יאזן אותי בין אימא ואישה!
אמש חזרנו מחופשה באילת אחרי מנוחה בפיורדים, חיכוך וקרבה לשחקנים מפורסמים במערב הפרוע נוסח הכפר של רפי נלסון. התפעלנו מהדגים הצבעוניים במוזיאון התת-ימי, וחזרנו מאוד מלוכדים – ילדינו והילדים של רות ואמנון.
בפליאה אשר לא תאומן הבטתי בהזמנה אשר מצאתי בתיבת הדואר, וכך נכתב בה:
"הורים יקרים,
מיטב איחולי בריאות טובה ונחת עם בתכם הדר,
אתם מוזמנים לגן חובה בשעה עשר בבוקר".
נשארתי המומה ולא ממש מוכנה: הדר הילדה הקטנה שלי גדולה.
האם אני מבוגרת רק כי ילדיי בגרו? ואיך קרה הדבר כה מהר?
אני רוצה לצעוק: עצרו את העולם, אני רוצה לרדת...
לפנות ערב התיישבתי וכתבתי מתוך לבי:
ילדים יקרים שלי
נגה, בעוד חצי שנה יהיה יום הולדתך השנים-עשר ואת בתי הבכורה!
ואתה, ליאור, תהיה בן עשר בקרוב, בן יקר שלי, ואת, ילדתי הקטנה, בת חמש בעוד שבועיים. בלי להישמע גאוותנית – עשיתי עבודה ראויה. מלאה אני תקווה באשר לעתידכם, ורואה אני בכם אחרים מהנערה השונה שהייתי, העושה כל מאמץ לחיות דרך שפה זרה.
מקווה אני כי החיים אותם בניתי לנו הם לטובה. קשה לי לראותכם עושים טעויות, אך ביודעי עד כמה חשובה ויקרה העצמאות – משתדלת אני לתת בידכם את ההחלטות.
חוויתי בחיי הרבה מצבים בהם רצו לעצב אותי אחרים, לכן מאחלת אני לכם חיים מלאים בדרך שלכם כבר מגיל צעיר.
רוצה שתדעו שבכל מקום בו אתם אני מאחוריכם, ובבוא היום – כאשר תפרסו את כנפיים לעוף – אעוף מאחוריכם!
אימא זה לקחת אחריות!"
אכן, מאז היותי בת שתים-עשרה, עולה חדשה וזרה, הזמנים השתנו מאוד!
אך בשבילי הזעם והתדהמה אותם חשתי בשל הערה טיפשית על צורתה של חולצתי השקופה, עשו את העבודה הטובה ביותר כדי לחיות נכון.
ויותר מאוחר הדרכתה ומכתביה של לוסיאנה שלי הם אשר הצילו את חיי.
יום שבת, ה-1.8.81
ההזמנה התקבלה לפני שבוע:
"לוסי ודורון, רוצה מאוד לראותכם בפתיחת התערוכה עם ילדיכם.
שם התערוכה: "אנשים אחרים" והיא מתקיימת בגלריה 13ביפו העתיקה".
הגענו לכבודה של רות, חברתי הטובה, שהפכה ציירת גדולה ומוערכת.
התהלכתי בין האנשים: הבחור ההוא מוכר, הבחורה הזאת משם, המון רב המקפל בתוכו עבר הווה ואולי מנבא את העתיד.
"אנשים אחרים" הוא שמה של התערוכה, ואני לא תוהה וכן מבינה כיצד הפכנו לאחרים. אך תוהה אני כיצד זה קרה כה מהר? מרחוק רואה אני כי רות חווה סערת רגשות, אכזבה וציפיות גדולות, אשר מתנפצות ומתרסקות ברגע זה. אך כמובן שאין בזה כל הגיון, כי התמונות המוצגות בתערוכה צוירו בדרך עדינה ומספיק מושלמת כדי שחוט בודד ובלתי גמור בפני עצמו, כמו מילה בוטה או יחס צונן, יהיו מסוגלים לפרום את המראה כולו.
בעודי בוחנת אותה זה קרה ולפתע ראיתיו, ללא כל הכנה שם מרחוק עמד איתן וברור, דומה לאביר הופיע מאי-שם. כל האנשים האחרים נמוגו כאילו התאדו. מאום לא היה קיים זולת מבט עיניים חודרות, אשר החזיר את הלהט האבוד ששקע בתוכי.
ומנבכי השנים האחרונות עלתה התרוממה הנערה ההיא בלבן, "אישה אחרת" .
ברגעים כמו אלו מאוד הצטערתי שאיני סופרת ולא יכולה לתאר את הקסם בו אני נתונה. שבויה כמו בחלום.
ידעתי כי ברגע זה חוויתי מחדש חלום מעורב במציאות – של ביתי המוגן והמוכר מחד, וחיזיון לא מוכר ולא ידוע מאידך!
ברגע קסום ומיוחד זה רות רכנה ושאלה בלחש :
"האם רשאית את להשליך את כל אשר לך בשמו של הלהט המוטעה והבלתי יציב הקרוי חלום אישי?"
תמהה אני על שאלתה – האם יש בה הגיון!? כי אותי לימדו המכתבים:
את מה שאלוהים יצר בתבונתו, אל לו לאדם להפריד בטיפשותו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים בשעה טובה סוף הספר-"דם כחול אדום" סופרת
פרק 35
זמן קפוא להפשרה
יום חמישי, ה-31.12.81
רות, ידידתי לנצח!
קשה להאמין, אך זה מכבר חציתי את יום הולדתי השלושים-וארבע! ובעוד שלוש שעות תפוג השנה הנוכחית.
כאשר אני עוצמת את עיניי, אני יכולה לשמוע אותך אומרת: "נו, יקירתי, מה את באמת רוצה? הרי זה עתה גילית שיש דברים שאינך אמורה לעשות לעולם! כן, לקחת מאהב כרוך בסכנה...!"
איך עלי להתנהג לא אדע. אינני מבינה את החוקים, והרי מאהב זה לא חבר אוהב או ידיד נפש... ואנשים תמיד אומרים: "יש הבדל ולא לכל אחת זה מתאים, ולא קיים גבר שהוא רק חבר". אך אני יודעת שכל אחת ראויה לאהבה, והמינוח המדויק מיותר...
המחשבות מתרוצצות ולא נותנות מנוח. אדם במחשבתו מאוד בודד.
קשה לי לנשום אחרי דלקת הראות אותה עברתי בחודש האחרון
בת המצווה של נגה נערכה ברוב פאר והדר בביתנו. אירוע חשוב וראשון במעלה בחיי כל בת בישראל (כדברי אמך).
השמחה התמזגה בצחוק ואושר שבקעו מקולותיהם של ליאור וחבריו הרבים, אשר פוקדים את ביתנו לעתים תכופות וגורמים לחדרי ביתנו לפרוח.
הדברים משקפים את החשיבות אותה אני מייחסת למושג החשוב "אימהות", למרות שלא אחת יש בי תחושת בלבול, בעיקר כשאני מביטה כיצד גם הדר גדלה לילדה עצמאית, ובכך הפכה אותי לאימא אמיתית עם הרבה ילדים גדולים .
כן, רות, כל העוצמה הזו מחזירה אותי לילדות שלי ומציפה בי רגשות אותם רוצה אני לשכוח, אך גם מבהירה ומדגישה תחושות אותן רוצה אני לזכור, כמו: טוב לב, חברות אמיצה, ואהבה הניתנת בשפע.
לאט לאט עם השנים, בתוך נישואיי, חזרתי שוב להרגלים הנושנים שלי במערכות היחסים ביני והעולם הגדול .
לקיים חוזה חד צדדי של לתת, וכך לנסות ולהשפיע, ושוב לתת... ורק לאחרונה מבצבץ מצב שונה, למרות שהכול נעשה בהיסוס קל. לפתע מפעם בי רצון קלוש אך כמעט בלתי נשלט להפר את ההסכם, ולנסות לקבל את אותה הכרה וסקרנות באופן אישי ויסודי. נפל דבר, רות ידידתי, והכול השתנה ללא הכר. כן, הכול השתנה בקייץ האחרון!
בתערוכת הציורים שלך "אנשים אחרים" קרה הלא יאומן – כשללא התראה או הכנה חזרתי להרגיש צעירה חופשייה ואופטימית, ונראה היה לי כי שום דבר לא חוצץ ביני ובין הגשמת חלומותיי המתחדשים. לפתע התאימה עצמה המציאות לאגדה, ואגדה וחלומות הפכו למציאות.
הרגשתי מאושרת וחשתי בביטחון כי הכול תלוי רק בי, למרות שהבעת את תמיהתך במילים ואף הפתעת אותי בשאלתך.
אך קשה היה לי לא לחבק את ההתלהבות אשר חזרה אלי, קשה עוד יותר היה להתעלם מהאושר להיות שוב צעירה ללא התחייבות. הגילוי גרם לי לדהור כמו רכבת ללא בלמים שלא עוצרת באדום ולא רוצה לראות את המחסום.
בתערוכה שלך חוויתי מחדש את תחושת הלהט המוכרת.
הגבר הזר והשרמנטי, משפטן מכובד ומפורסם, העניק לי את תחושת הנשיות החבויה בי, ומיד חזר האור לעיניי והאיץ את דופק לבי. ואכן כן, הלכתי רחוק מדי אחרי החנופה הנעימה!
כיום אני בשיאי, רק מעט שמנמנה, יפה ומינית ומפתה, ובדמיוני אני שולטת בכל – הן באופן האכילה שלי והן בחלומות חיי.
במהלך החודשים האחרונים לא חיפשתי סיבות למעשיי, לא רציתי אישורים ועצה לא הייתה נחוצה. נראה לי שאיבדתי את האיזון ולכן לא עניתי למכתביך.
במשך ימים גנובים ולילות קסומים פסעתי כחולמת פסיעות קלות בשבילים פתלתלים, הגברתי את הצעידה לפני כל האחרים כדי לעמוד בקצב, ובמהרה שכחתי את נתיב הבחירה העצמאית.
הערצתי אותו בתוך תמונת חיי, וידעתי שאני חייבת את אושרי לחיים עצמם. ובגדול – חוויתי נסים ממשיים, ופרחתי בתחום הנשיות והדמיונות.
האומץ שנבע מתוכי לא חשש מהפחד אשר התגנב בשקט וכרך סביבי את זרועותיו, ממתין בסבלנות. הדימוי העצמי שלי בהביטי במראה לא נרתע מגודלן של תשוקותיי, ויום האתמול לא שם מעצורים ליומיום.
התמזגתי בעולם העכשווי ודמיינתי שקרקע יציבה מתחת לרגליי. האש בתוכי בערה וחייתי את התמונה הגדולה של שחרור ועצמאות, ורק לעתים שמעתי קול פנימי עולה ובוקע מתוך צליל קולך המוכר, וכהד עמום לוחש לי באהבה רבה: "האטי, חברה! האטי!"
התמימות המיוחדת שלי תמיד הכשילה אותי.
אך חוזרת אלי ההבנה, אודותיה דיברנו כה רבות, כי ההזדמנויות לדברים טובים נפתחות. אולם מתחילה להכות בי ההבנה, שלא כל מה שנראה טוב הוא באמת טוב או כדאי להשאירו ליום המחר .
העננים הגבוהים נאספים מעלי, ולראשונה בחיי מעמידים בספק גדול את המושגים "משפחה" ו"אחריות".
עם ה"חברות הטובות" דיברתי דברים מעורפלים אך לא גלויים מספיק, כדי לא להביכני או להכינני לבאות. מאוד ייתכן ולו הייתי ישירה יותר, הייתי יכולה להיעזר בניסיונן וגילויי ליבן. אך אני לא מממשת את החוזה הבלתי כתוב של "כנות של חברה טובה", וכך שלא "באשמתי" פספסתי את השלב הנחוץ כדי להינצל ממפלה או התרסקות.
כיום עלי להניח לכל ולהתרחק, אבל קשה לי לוותר על האגדה שלנו האומרת: "החיים מאוד קצרים". על כך משלמת אני מחיר כבד המתבטא בשעות רבות ללא שינה ולחץ דם גבוה. מס כבד ביותר למושג "אושר החלום".
כן, רות, הכול השתנה. חשה אני כמו אז – זוכרת אותי בכיתה ו' אצל המורה דבורה ואנו ילדות בנות שתים עשרה? כיצד עמדתי לבד מול הכיתה, זרה ומשונה, מגונדרת בחולצה לבנה ושקופה שהבליטה את ניצני נשיותי? כה זרה. שוב אותה הזרות! שוב אותה פגיעות אישית, בלבול ורצון בלתי נשלט לחיבה ואהבה. אבל אלה הופכים כיום לכעס ותסכול.
מוזר, שתי תמונות זהות רצות ללא הרף: הילדה הנבוכה למראה ניצני פריחתה בחולצתה השקופה, והאישה הבשלה בשיא אונה וכוחה מבולבלת ולא בטוחה.
רות שלי!
אני בוכה ואובדת עצות, למרות שזוכרת אני את הציטוט הנפלא מתוך מכתבי ליידי לוסיאנה:
נאמנות היא לא תכונת אופי, נאמנות זו החלטה!
האם לנו ההחלטה?
אנא, עזרי לי!
שלך,
לוסי
השראה
תמיד ידעתי כי החיים לא הולכים לאיבוד והאמנתי ששום דבר לא מובן מאליו. לכן, עם סיום כתיבת הספר מביטה אני קדימה ומאזינה לקולות המגיעים אלי מכל עבר, ומרוצה שכולנו דם כחול הנמהל בדם אדום. בנצח אשר חלף בין לוסי ובין לוסיאנה הוחלפו הרבה מחשבות והחלטות באופן העדין והרגיש ביותר, ומעולם לא נוצרה תחושה של גסות רוח.
גם במצבים המביכים ביותר השתדלה לוסי להתקדם ברמז קל עד לרמז הבא.
למדה מהר, אך החכימה לאט, כשתמיד חשה בביטחון מלא כי אומנם זמנה לא תמיד בידה אך דרכה תמיד איתה.
"העולם היודע" חינך את שתיהן באמצעות ביקורת, והן ביקרו את עצמן לא פחות דרך חולשותיהן.
הקשר המחשבתי ביניהן חצה את העולמות, וחיזק את הקול הפנימי שבקע מתוכן
מסע החיים חשף את לוסי להרגשה הדומה ללידתה של הרפתקה, ונתן לה את הרצון האדיר להבין כמה שיותר.
לכן פילסה את דרכה בעונג חושי עד לשיגעון, ונשמה את המרחבים הפתוחים כשהיא בטוחה ומוגנת תחת המטריה שהותיר העבר דרך מכתביה של לוסיאנה.
הזמן הוא עולם בפני עצמו עם חוקי משחק מאוד ברורים.
תחת הדרכתה של לוסיאנה התהלכה לוסי בפשטות של צוענייה יפה במרחבים האינסופיים.
תמיד נמצאו אנשים, אף הקרובים ביותר, אשר הפחידו את לוסי מדרך החיים, אולי כי אנשים מפחדים מעצמם ומהמחשבות החולפות במוחם.
היום יוצאת לוסי שוב לדרך. מנסה להיות מוכנה לכל הזדמנות שתבוא. כמובן שלא ניתן להיות מוכנה לגמרי לכל הזדמנות, לכן היא לוקחת בחשבון את הרגעים הרבים בהם תעצור שוב את הנשימה, ואם יהיה לה מזל – תחווה ניסים ואתגרים מחודשים.
השקט האין סופי בו היא שרויה מדהים אף אותה עצמה.
מאז היוולדה הלכה לוסי זקופה בדרכי החיים, והמכתבים ועוצמתה של לוסיאנה דמו בעיניה להמוני פרחים בצדי הדרך המאירים בקשת רחבה של צבעים את עולם המחשבות. בכך עידנו את כוח השפעתם עליה.
עם סיום הכתיבה אתקדם בלהט לכתיבת הספר הבא, כאילו בכך תלויים חיי.
את רובו של המסע אעשה לבד, במה שמכונה "דרכם של גיבורי העלילה". אבל לא פוחדת אני.
נזכרת אני במילים של לוסיאנה: "לעתים קשה למצוא כיוון אף אם זו דרכי".
מתכופפת אני בלאט וקוטפת פרח בר בפאתי היער השחור האפל והעמוק, מולי דרכים רבות מתפצלות ואני תמיד אבחר בזאת הרחבה והמוארת.
ממש כמנהג הצוענים היודעים בוודאות מהי המנגינה אותה יש לנגן ובאיזו תווים לבחור את דרכם.
"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". (קוהלת א' 9 )
סוף
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
