פורומים » תקרא לי סיפור
אוהבים להקריא? אוהבים שמקריאים לכם? חברים בחוג קריאה? רוצים לתת פידבק לחבר שמקריא באתר?
מאגר קטעים מספרים לשמיעה
כתיבת הודעה חדשה בפורום תקרא לי סיפור
ההודעות
-
לפני 5 חודשים כבר הקראנו לך - ספר קולי Audio, חינם Moshik
ספר חדש, שי לקוראים לכבוד הבידודים והסגרים, eBook + Audio Book, ללא תשלום:
"שישה שבילים" - על טיולים, מסעות, מסות ומעשיות.
130 עמ', PDF + MP3
אתרים לקריאה Online וגם להורדה למחשב ולמכשיר נייד:
http://rest-area.net -וגם- https://roadtale.site123.me
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שנה ו-10 חודשים 3% הצעה ההלוואה חלים כעת barry
אני מר קלארק בארי, לגיטימי ומלווה כסף מכובד. אנחנו מ FIRM ההלוואה. עם סיוע כספי.אנו להלוות כספים לאנשים הזקוקים לסיוע כספי, כי יש אשראי רע או זקוקים לכסף כדי לשלם חשבונות, להשקיע על העסק. האם אתה מחפש הלוואה? אנו מציעים הלוואה החל 5,000.00 דקות. ל 20,000,000.00 בריבית נמוכה של 3% צור קשר כתובת: luthors.corploanfirm@gmail.com , whatsapp : +18635356458
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שנתיים ו-3 חודשים כל ספר ב 25 שקל אנה ורז'יקובסקי
היי לכולם,
כל ספר ב 25 שקל, לקונים כמה ספרים מבטיחה מחיר מעולה :)
רשימת הספרים שלי :
• איזי – תמרה ובר
• אחות – רוזמנד לאפטון
• ארוחת הערב – הרמן קוך
• אחות לבי – צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני
• אהבה אסורה בפטרבורג – מישקה בן דוד
• ביום שאיבדתי אותה – לינווד ברקלי
• במרחק נגיעה – קרטיס סיטנפלד
• בלי להשאיר עקבות – ג'יימס פטרסון
• ברמן – שי עמית
• בבקשה תשגיחי על אמא – קיונג סוק שין
• גנובה – לזלי פירס
• דברים שלא סיפרתי – אזאר נאפיסי
• הנערה שהשארת מאחור – ג'וג'ו מויס
• הנשים הטובות של סין – שינראן
• הבת הסודית – שילפי סומאיה גוודה
• האי ברחוב הציפורים – אורי אורלב
• השטן לובשת פראדה – לורן וייסברגר
• הימור מסוכן – יקי גנני
• היומן – ניקולס ספארקס
• האמת שלנו – אנני ברוז
• האישה באגם – ריימונד צ'נדלר
• האדמה הטובה – פרל ס.בק
• האישה השקטה – א.ס.א הריסון
• הטוב שבי – ניקולס ספארקס
• התינוק של אמה – אבי טיילור
• הילדה הטובה – מרי קוביקה
• המנכ"ל – ג'זף פיינדר
• הבגידה – הלן דנמור
• המפענחים – מייקל קונלי
• ורוניקה מחליטה למות – פאולו קואלו
• זאב בודד – ג'ודי פיקו
• חיים על דלת המקרר – אליס קייפרס
• חיים מושלמים – דניאל סטיל
• כוחה של אהבה – ג'ודית מקנוט
• כלום לא נשכח – וונדי ווקר
• להתאהב בסנט מרטין – ג'ודית מקנוט
• לא כל הנוצץ זהב – פורד מדוקס פורד
• לפני שאמות – ג'ני דאונהם
• לפני השינה – ס.ג'. ווטסון
• מרדף אהבה גורלי – לואיזה מיי אלקוט
• מלכת הלבבות – אורלי קראוס ויינר
• מעבר חד – סנדרה בראון
• משחק השעות – דיוויד באלדאצ'י
• מנעול ומפתח – שרה דסן
• מאושרת בדרכה – אורלי קראוס ויינר
• ממלכת האחיות – קרטיס סיטנפלד
• נערה מברלין – ג'ייק ווליס סימונס
• נסיכת הקרח – קמילה לקברג
• נמסיס – יו נסבו
• סודו של הבעל – ליאן מוריארטי
• סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד
• עיר של נשים – דייוויד גילהם
• ראש המוסד – שבתי שביט
• רשימת המשאלות – לורי נלסון ספילמן
• שלוש שניות – אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום
• שומרת הסוד – קייט מורטון
• תושבי חוץ – כריס פאבונה
• תני לי לאחוז בידך – טובה אלסטרדאל
• 52 פיתויים – בטי הרברט
• 3096 ימים – נטשה קמפוש
ליצירת קשר- אנה
אפשר בהודעת אס.אמ.אס או בוואצאפ בטלפון - 0547504384
לא בשבת :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 שנים ו-4 חודשים מחילה \
סמית נכנס לכנסיה ניגש לכומר ומבקש מחילה כי נאף.
הכומר שואל עם מי עם גברת רייט? סמיט עונה "לא יכול לענות"
הכומר שואל עם גברת בלק? סמיט בשלו לא מוכן לענות.
הכומר נותן מחילה.
סמיט יוצא ופוגש בחברו שואל החבר נו נתן?
סמיט עונה כן נתן וגם שתי המלצות (-:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 שנים ו-4 חודשים אמה פולניה \
היהודיה הראשונה נבחרת לנשיאות ארה"ב. מיד עם קבלת הידיעה היא מתקשרת לאימה:
"אמא, זכיתי בבחירות ! אני עומדת להיות נשיאת ארה"ב. את חייבת לבוא לטקס ההשבעה."
"אני לא יודעת, מה אלבש ?"
"על תידאגי אמא, אני אשלח אליך מלביש וחייט."
"אבל את יודעת שאני אוכלת רק אוכל כשר."
"אמא, אני עומדת להיות נשיאת ארה"ב, בטוח אוכל להשיג לך אוכל כשר."
"אבל איך אגיע לטקס ?" ממשיכה להתלונן האימא.
"זה בסדר, אשלח לך לימוזינה, רק תבואי לטקס"
היום הגדול מגיע וההתרגשות מרובה. האם מתיישבת ליד נשיא בית המישפט העליון והשרים החדשים.
לפתע היא מכניסה מרפק לאיש שיושב לידה ואומרת "אתה רואה את הילדה, זו עם יד אחת על התנ"ך והשניה באוויר ? ...אח שלה הוא דוקטור."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 שנים ו-4 חודשים ספורי עם \
מעשה בספינה טעונה יין, שהפליגה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב-החובלים חבית-יין והטילהּ לתוך פיו של התנין – ולא נתקררה דעתו; הטיל לתוך פיו גוי מן הגויים שבספינה – ולא נתקררה דעתו; חזר והטיל לתוך פיו יהודי מן היהודים שבספינה – ומיד נתקררה דעתו והסתלק מן הספינה והלך לו.
לימים נצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פלחו את בטנו ומצאוּ – יהודי עומד ומוכר יין לגוי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 שנים ו-4 חודשים מספורי חלם \
א.בחלם גזלה הדאגה את שמחת החיים של היהודים. לא אכלו, לא ישנו, התקשו לעבוד. והמצב רק הלך והחמיר ואיך לא?
אין כסף לדגים לשבת, אין כסף למלמד בחידר, אין כסף לנרות לחנוכה. אפילו לדג מלוח אין. התכנסו שבעת חכמי חלם . ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, התייעצו והחליטו למנות 'דאגן" לעיר. "דאגן" במשרה מלאה.
ידאג הוא עבור כולם. בחרו שמראהו הדאוג התאים מאד. נתנו לרשותו לדירה,שלמו שכר הגון.
מה עבר שבוע, שבועיים. חודש חודשיים, שבעה חודשים והדאגות לא פסקו. שילמו לאיש שכרו, ואינו עוזר. הדאגות התכנסו שוב וטענו דאגן העיר הוא רמאי, לוקח שכרוומקבל לא ממלא את תפקידו. הוזמן האיש לדין זעקו אינך ממלא תפקידך, מראהו השתפר מאד לחייו וורודות, הוסיף על משקלו ואפילו הקמטים נעלמו מפניו. אמר האיש אגיד לכם פרנסה – יש לי, דירה – יש לי, עצים להסקה גם כן, אז איני מסוגל לדאוג, אינני מסוגל לדאוג!!
ב.הגשר בכניסה לחלם היה רעועה שנים רבות .
חזור דרדק מבית המלמד נפל על פניו ונחבל.
לאחר שבעה שבועות נפלה גברת ובידה סלים שנים זעקה מרות.
לאחר שבעה שבועות נוספים נפל חמורו של אדון משבעת חכמי העיר וכל דברי הדיסקית אשר לו נרטבו.
זעקו אנשי חלם לא ,לא יתכן שכך ימשך.
התכנסו החכמים ישבו שבעה ימים ושבעה לילות דנו ולבסוף נמצא הפיתרון.
יקימו בית חולים לצד הגשר. .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 7 שנים ו-3 חודשים צריכה את עזרתם במילוי שאלון לעבודת סמינריון אורית
שלום רב
אני מאוד אודה לכם אם תקדישו כמה דקות מזמנכם להשיב על שאלון המיועד לגילאי 18 עד 55 (לחצו על הלינק)
מדובר על חלק ממחקר שאני עורכת במסגרת עבודה סמינריונית בפסיכולוגיה בין תרבותית וזה יעזור לי מאוד אם תשתפו פעולה.
תודה
https://docs.google.com/forms/d/1486r1UMjpJMIL_N_q0dnGOQKhFsVqgvVIcE6pdjcCqA/viewform
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 7 שנים ו-9 חודשים פרק 10 מתוך הספר-"כרישים ערים גם בלילה" עד עמוד 377 סופרת
המשך הספר-"כרישים ערים גם בלילה"
צעד 10 – כאוס או סליחה הסתיו עדיין לא פתח את שעריו, הקיץ היה אתנו, ארזנו את עצמנו וחצינו את מפתן ביתנו דרומה. מצאנו מלון טוב בחוף הצפוני של העיר והחלטנו לנצל את הימים של הקיץ והאור לחשבון נפש ולהנאה. אהבתי את אילת ואת בית הקפה הקטן שנהגתי לשבת בו. היו לי הרבה זיכרונות טובים, התיישבתי בנוחות, השעה הייתה מאוד מוקדמת בבוקר, שקט שרר מסביב, התרווחתי ופתחתי את הסימנייה בספר ההגות האהוב עלי "טמה מתערבת" של הפסיכולוג הנודע. בעמוד 333 נכתבו הדברים שהיו מיועדים בעבורי, התמלאתי תמיהה שהלכה וגדלה, לראשונה בחיי הבנתי היכן לשכן את השייכות שלי. [מכאן פונט אחר]…עשיתי הרבה ניסיונות והייתי בהרבה מקומות, ראיתי כל מיני דברים, וכל זה שינה אותי ועזר לי להיות אני עצמי... חזרתי להתעורר כאשר הפציע הבוקר, האמת היא, שהחזרתי לעצמי את האור הראשון עוד לפני שהעולם קיבל אותו במתנה. אחזתי מחדש בהגה של חיי, טיפסתי במעלה הדרך ובכך הבטתי קדימה, ולא לעבר האתמול שנשאר מאחורי במדרון, הזיכרונות התגלגלו מטה כמו אבנים זעירות איבדו מכוח משיכתן. גיליתי שעלי לעשות את זה בדרכי, להביט לתוכי... מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחד, בסך הכול ניסיתי למצוא שלווה בתוך המהומה, נאחזתי בדברים חיצוניים וחשבתי שבהם אמצא את ההשתקפות של עצמי, המחמאות, החיזוקים, המילים החמות, ואפילו האהבה הם היו עיקר העיקרים והחליפו את עמוד השדרה שלי. אך כשהסחורה לא סופקה, החיים שלי התנפצו לרסיסים, ולעולם זה לא נעצר אלא אם וכאשר הפסקתי לחשוב על כך, וויתרתי... נתתי לעצמי הזדמנות, והתחלתי לשמוע את התשובות הנכונות. טבלה של שאלות ותשובות השתקפה על מפת הזיכרון, היה מאוד ברור כי החיים במחיצתי לא היו קלים גם בעבורי ואם אהיה כנה עם עצמי נחוץ היה לי להציל את עצמי מעצמי… הערכתי מאוד את העבר המשותף, אך נחוץ היה לי לבטא את עצמי בדרכי העצמאית אף על פי שתוך כדי ההתנסות משכתי ביקורת, אך שרדתי גם אותה, עבדתי קשה להגיע למקום שבו נרגעתי ומסרתי את עצמי לידיים טובות – ידיי שלי... כאשר אני חושבת על כך לעומק, ברור לכול, כי מצאתי את יעודי…[עד כאן פונט אחר] סגרתי את הספר, ראיתי אותו מתקרב, יפה גבוה וכבר לא שלי... הוא הפתיע אותי. "רוצה לשבת בפנים או בחוץ?" שאל. החום עדיין שרר בעיר, אך לא הייתה בה לחות ורטיבות לכן היה אפשר להתגבר ביתר קלות על כל מצב, כל זמן שהאוויר נשאר יבש. התיישבנו בחוץ, זו הייתה מסעדה מדהימה והכי אהובה עלינו, אפילו ש"עלינו" הסתיים זה מכבר. האומנם? "התגעגעתי אלייך," מילים כל כך מוכרות, שוריק עדיין לא ויתר, לפחות כל זמן שזה היה תלוי בו, ולי היה מאוד נעים לשמוע, אך מיותר לחלוטין. רציתי לומר לו כי השלמתי את הצעד התשיעי ובו אין מקום למילים רכות כמו "התגעגעתי אלייך". שוריק המשיך בשלו והביט בי באהבה ובחיבה של ידיד ובכך הסווה את תשוקתו, כדי לא להסעיר עלינו את המפגש מיד בהתחלה. אני הייתי זהירה מאוד. "היית בחו"ל בזמן האחרון?" עיניו באמת התמלאו סקרנות, איך לא? הרי מאז ומתמיד הוא ורגשותיו היו הדבר האמיתי בתוך הסוד של אחיזת עיניים. "כן," עניתי בכנות, כי אתו היה לי קל מאוד להיחשף לחולשות. "כן, גייסתי את עצמי מחדש לעזרת הנריטה." מצאתי את עצמי מאוד משתוקקת אך מבולבלת, ההרגשה הישנה והנעימה שעולה מתוך שיתוף שלו ברגשותיי ובקשיי, ביחסים אתו לכל רגש היה הרבה מקום, ולמילים שלי היה הד עצום ורחב. בכל פגישה אתו הרגשתי את השיפור במצב רוחי, הוא היה איש שיחה מעולה מקשיב ומקבל... "הביטי בעיניי, אנחנו ידידים ותמיד נהיה, ספרי לי בבקשה מה קרה בביקורך בניו יורק, ומתי העזרה שהגשת הפכה לרסיסים כואבים?" נשמתי עמוק, ביקשתי ממנו הפוגה קצרה והסטתי את הנושא, העדפתי להתרכז בתפריט ולהזמין את ארוחת הבוקר המוקדמת. "כדאי שאנסה את הסלט המיוחד?" שאלתי את שוריק. הוא חייך את חיוכו הטוב ואמר "הסלט הזה הוא הכי קרוב למה שאת מכנה ההימנעות שלך, לכן אני ממליץ, הוא מוגש במבחר טעמים ותוספות פיקנטיות מגוונות של גבינות קשות, ברי רכה ובשלה וגבינה כחולה, הלחם מגיע בשלושה טעמים ותוכלי לבחור." הזמנו, והתרווחנו בכיסא, אבל רק לרגע, כי לבסוף עברנו מקום והחלטנו לשבת בפנים למרות הצפיפות, כי חיפשתי פתאום את קרירותו של המזגן. "כן, זו הפתעה נעימה להיפגש," שוריק ניסה להיות קליל והוסיף כמו תמיד את מילות החסד שלו, "את נראית ממש טוב, אז... את ודורון ממש צמודים מאז חזרת? נופש רומנטי בעיר המלכים אה? באתי במבוכה... הוא לא הרפה כהרגלו, "בואי נראה כיצד את נראית? שקטה ומאושרת... כאשר היינו יחד היית סוערת ומאושרת, ואני לא ציני, זו לא הערה עוקצנית, בחברתי אחזת את מוט האש בגני הפרטי, שהפך שלנו." "כן, זה נכון," הנדתי בראשי. הוא צדק, דבריו מילאו אותי זיכרונות טובים ולמרות זאת לא היה ביכולתם לשנות את אשר הרגשתי, המחשבות החדשות וההבנה שלכפר זה לשנות התנהגות, כללו גם אותו. שוריק הביט בי בהערכה ואמר "בנית לך חיים חדשים, אך האם לא עובר בך הרהור מה מקומם של קשרים הדוקים ומרגשים שגם הם היו חלק ממך ובכלל מה הייתה תכליתם בחיים? בי הם מעוררים תהיה שלא ברורה לי לחלוטין." ובאותו רגע הוא פתח באני המאמין שלו "בואי אהובתי ואומר לך כיצד אני רואה את זה, טוב? הרבה לפני הבראשית, כלומר בפגישתנו הראשונה, לא הצלחנו למצוא אושר, כי היה פער בין החיים שחיינו לבין החלומות שחלמנו, לפתע מצאנו אותם זה אצל זה ולמרות הגילוי לא השגנו מה שרצינו כי לא ידענו מה הוא מה ומה למי. "וזאת למה? כי אף על פי שהיינו צעירים ומוכנים לסיכונים, לא ידענו כיצד לשחק את המשחק, נוצר בנו הרושם שזו מעין חופשה חלומית ואז נטוס הביתה שוב בחזרה, אך הרחקנו לכת. צעירים היינו ולא תמיד ראינו בבהירות את הנראה לעין, מה עוד שתמיד היינו קצרים בזמן כדרכם של חסרי הניסיון וחשבנו שאפשר להיות במקום זה וגם האחר בו זמנית. "נכון, הבטחתי לך ולעצמי שבכל עת אאפשר לך לחזור הביתה, אך תחשבי לעומק, זה אף פעם לא ממש קרה, מעולם לא ממש חזרת לאותו הבית, ולמה? כי הפגישות עוררו התרגשות עצומה והבנת, שלא מתקבל על הדעת שההשקעה הגדולה כל כך שהשקעת במסע הרומנטי תיעלם כך סתם בתוך השגרה... הרי את מסכימה אתי שהשקענו הרבה, לעתים את כל מה שהיה לנו... הכול התנקז לאהבה וחיוניות לנשמה. "אך אף על פי שההנאה והתשוקה קרמו עור וגידים הן לא יכלו לבנות חיים משל עצמן, וכאשר החיים שלך המריאו לתחום של החלמה אישית, האושר שלנו נחת והתרסק!" שוריק עצר בשטף נאומו הפילוסופי לגם מהקפה הקר, הביט בי ושאל "את מבינה מה אני מנסה לומר?" כן, דבריו היו ברורים לי לחלוטין והסכמתי אתו, לפחות כך חשבתי לעצמי, הבטתי בשוריק בחיבה גדולה ואז אמרתי את אשר אחרים לא העזו אפילו לחשוב, "יש נשים שלעולם לא חוו אהבה כמו שהייתה לנו, ואם חוו כמותה הן לא ויתרו עליה מרצון כל עוד היה הסיכוי הקלוש ביותר שהאהבה תתמיד," חייכתי את חיוכי הטוב, ולחשתי לו, "האם אתה חושב שאני לא יודעת את זה... כן, ההנאה להביט למרחקים דרך החלון ולצאת לשפע שמשתרע מעבר לאופק לא תיגמר לי, אך היום טוב לי גם להביט פנימה לתוך חדרי הבית בארמון הפרטי שלי, האם זו בגרות?" נתתי לשוריק לדבר, הגיעה לו פרידה אמיתית הוא היה גבר מקסים וביקש מעט מאוד, הבעת פניו אמרה הכול. "אז מה את בעצם אומרת? האם החלומות שלך השתנו והתחילו לזרום לאפיק אחר? הרי הקשר שהיה בינינו היה כל כך נפלא ומבורך, יצרנו גביע של אהבה." "נכון," השבתי לשוריק, "מעולם לא התחרטתי על התחושות, שיחקתי את המשחק בטבעיות, כאשר היינו יחד מעולם לא הרגשתי זרות, צחקנו, כמו ילדים, וחיינו את עולמם ובכך חידשנו את זמן הילדות שלנו. לא באתי להקשות עלייך לא ציפיתי שאשתנה, אך איני יכולה להתעלם מהצורך שלי לבחור, דקה לפני שהיחסים יפסיקו להיות משחק..." שוריק התכנס לתוך עצמו, ואמר "אני בוודאי שלא ציפיתי לסיום, כי הניצוץ שהתרחש בינינו היה כמו הנפץ הגדול, וכל כך הדדי, אך כנראה כל אש סופה עשן." נבוכה התחלתי לאכול את הסלט הנהדר, מגע החסה שבפי הזכיר לי את התקווה שהשליכה עוגן בתוך תוכי... אחרי חוויית האובדן הקשה שטלטלה את המאזניים הבטחתי לעצמי את עצמי, וקיימתי... לפני שנפרדנו, הוא העיז ושאל "מתי הנסיעה שלכם ליפן?" "החלטנו שזה יהיה מאוד בקרוב," השבתי. הוא הוסיף "מה חשבתי לעצמי, הרי זה היה צריך להיות ברור לי מעל לכל ספק, כי הנחישות שלך אדירה כאשר את מחליטה... אז אני מניח שאחרי שתחזרו אני אהיה האדם האחרון שתחפשי?" "כן," עניתי. "השיחה הזאת נועדה להבהיר לך ולי שהאהבה חיצונית ככל שתהיה מלאה בסיפוק ועוצמה, לעולם לא תשווה לעצמאות אישית, כי היא הדבר העמוק, האמיתי, והנחשב ביותר. במשך שנים שיחקתי במראה דמיונית והתקשיתי לזהות את עצמי בתוך השתקפותה." שוריק הסתכל בפני ושאל "אז מי את כיום?" עניתי ללא היסוס "היום אני האישה שהייתי צריכה להיות. מחלת ההתמכרות דחקה אותי לפינה זמן רב מדי והטילה בי הרבה ספקות ובכך גרמה לי חוסר ביטחון שנתתי לך למלא, ורק דרך הצעדים הבנתי על מה ויתרתי." "האם האהבה היא דבר כל כך גרוע, וההחלמה כל כך שווה?" שאל שוריק בלחש מצמרר... "לא מתיימרת לענות, גם אין לי יכולת לשפוט, אני יודעת שכמו הרבה נשים וגם גברים חיפשתי אהבה, אך בחיפושיי אחריה איבדתי את הכיוון ואת השליטה על חיי." "את אומרת דברים קשים מאוד! האם את בטוחה בהם?" שוריק לא הרפה. "כן... פרצתי הרבה גבולות, ברחתי למרחקים ארוכים, אתה ראית עד כמה קשה עבדתי כדי להרגיש טוב... אם תהיה כן אתי תודה שטעיתי כאשר ביססתי את הכמיהה על הנחה שגויה, שאהבה חיצונית תמלא אותי, לכן לעתים כה מזמנות אספתי שברים, כי חיבקתי הזדמנויות מתוך פחד שייגמרו." "האם מה שהיה בינינו היה שגוי?" הוא שאל. אחזתי בידו האיתנה של שוריק, ללא חרטה או פחד ועניתי "לא! אך היו גם מסרים אחרים שהחיים בחרו להגיד לי, ואכן הייתה להם דרך מאוד מיוחדת לאותת לי, השימוש באוכל הצטרף לתלות באנשים והכול הלך והתעצם והתחיל לכאוב נורא." הבטתי לתוך עיניו של שוריק, היקר באדם, דמעותיי הופיעו ללא התראה, "לבסוף קרה הבלתי נמנע, התעוררתי וגיליתי שנטשתי את עצמי, ותוך כדי הריצה נותרתי מאחור לא אהבתי את מה שראיתי, אובדן זהות עצמית." המילים הקשות שיצאו מפי הכו אותי בהבנה כי שוריק היה חלום ונשאר חלום, ולגמרי לא רע, אך המציאות הפכה רעה. לקחתי נשימה ושתקתי, שוריק אסף את עצמו והגיב, "כאשר אני מקשיב לך היום, אני מבין מחדש את המושג הכללה של טעויות... ריחוק מנקודת ההתחלה... מאוד ייתכן שעם האכזבה בוועידה מתה האגדה, הרגשת שכל תמיכה חיצונית היא טעות, כי הרי הם לא ממש עזרו לך להתמודד, ואני הבאתי קשיים לתוך חייך, אולי הרגשת שהחמצת את עצמך ואת דרכך?" הזדעזעתי מדבריו אך גם סוג של הקלה עטפה אותי, לראשונה מישהו הבין ולא שפט... "כן..." עניתי, "הנה זה מה שקרה, מיד אחר הוועידה ערכתי חשבון נפש נוקב וחסר פחד עם עצמי, לא פשוט היה לי לעשות את המעבר, לרוב האנשים הדבר לא היה קל, אך בדרך זו החלטתי לא לקבור את ההחלמה האישית שלי בגלל מעשיהם של האחרים." שוריק חייך, קרץ ואמר "שיהיה... אך זכרי כי גם אז וגם היום אני עדיין מתעקש לומר לך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים ההמשך של פרק 10 ,ברצף יותר רחב,תהנו. סופרת
שוריק חייך, קרץ ואמר "שיהיה... אך זכרי כי גם אז וגם היום אני עדיין מתעקש לומר לך שאת הנחמה הנחוצה תמצאי אך ורק באהבתו ללא תנאים של גבר מאוהב, כלומר איתי..."
יצאנו, ושוריק הסדיר את התשלום, חיבק אותי בחמימות, ואז אמר "את שקטה ככה פתאום!?"
רק אז שמתי לב שזו הייתה הפעם הראשונה שמיהרתי לעזוב אחרי פגישה אתו, זה היה שינוי, כי יותר מהכול רציתי להישאר ממוקדת, ולא להתפזר. בחוץ עצרתי מונית אך לא לפני שראיתי את שוריק נעלם לתוך רכבו.
אחרי דקות נסיעה ספורות עצרנו ליד חנות יוקרה שתג הבלעדיות עיטר את חלון הראווה שלה. עדיין זכרתי את תמיהתה של נורית כאשר היא העירה "את בטוחה שאילת היא העיר לחפש בה שמלה אופנתית, הרי כל המי ומי קונות בתל אביב?"
הייתי בטוחה, ידעתי מה לחפש, מזמן לא הרגשתי ביטחון נשי שכזה, ידעתי היכן למצוא שמלה אמיתית ובכך לחזור למרוץ האמיתי. שמלה לערב הייתה בעבורי פריט מאוד אינטימי שנגע בגופי דרך מבטים חושניים של אנשים זרים.
באותה שיחה חשפתי לפני נורית את אשר הרגשנו בכל קניית בגדים, את האי־נעימות שנגרמה לנו, לעתים במתכוון ואף אם זה היה מתוך טיפשותה של המוכרת. לפני כניסתי לחנות הזכרתי לעצמי מה היא החדווה של קניות סקסיות, לעומת בחירת בגדים זמינים נוחים ואפילו יפים שהיו אף הם חלק גדול משגרת חיי.
ברגע שדרכתי על מפתן הבוטיק מבטי התעצם ונפשי התמלאה תקווה, אחרי מאבקים רבים כל כך היה בלתי אפשרי להרחיק את עיני מהשפע הנוצץ, והמראֶה שמולי פתח לפני מגוון רחב של אפשרויות בחירה.
עוד באותו בוקר בעת ששתינו קפה ודורון הביע תמיהה, לאן איעדר למשך כל שעות הבוקר אמרתי "מדובר בסגירת מעגלים וברכישות חדשות, ברצוני להתמלא בפריטים שיצבעו את חיינו בצבעים חדשים שהתחלנו לבנות, כאשר גולת הכותרת תהיה שמלה בגזרה מחמיאה, כי אין דבר יותר כואב מאשר הימצאותו של בגד בארוני רק כי הוא עולה על גופי."
דורון הביט בי וניסה לומר את אשר חפצתי לשמוע ומזמן לא שמעתי, "בגדים תחתונים, שמלות חשופות, סנדלי אצבע על עקב גבוה, כובעים רחבים תמיד ריתקו אותך אז אני שמח שחזרת אליהם ועוד..."
"כן! אני ברת מזל ומאמינה שלכך נועדתי," כך השבתי לדורון.
שמחתי שזאת הייתה המציאות שלי, ולא כמו אותם עשרות הנשים שעדיין חוו מבוכה והשפלה בשלבי עודף משקל שונים ומעולם לא השלימו עם בגדי אוהל.
הבחורה החיננית פסעה לקראתי ושאלה "מה שלומך, גברתי, ואיזה בגד את מחפשת, האם זו אחת משמלות הערב המדהימות שלנו?"
רווח לי, הבחורה שבאה מולי ראתה בי לקוחה ראויה ומיד עניתי בביטחון מלא "אכן אני מחפשת שמלת ערב, יש לי כמה רעיונות ואני זקוקה לך שתוסיפי לי עוד."
מאותו רגע היא הקדישה לי זמן, נתתי לה להוביל אותי ושתקתי, כי מה שרציתי יותר מהכול היא התייחסות כמו לאישה מטופחת, לא אהבתי את מעט הכעס שחלחל בי בזוכרי כי לא תמיד המצב היה כזה.
תהיתי מה היא הייתה אומרת לו ידעה, שמעולם לא היו עבורי בגדים מתאימים בבוטיק אופנתי... שמעולם לא חשתי שיהיה לי סיכוי לכך, אכן חשתי חדוות קנייה אמיתית. ואז באופן מפתיע ומרחוק ראיתי את שמלת חלומותיי, שמלה בגזרה קלאסית אך מתוחכמת, היו לה קימורים נפלאים ומלאי השראה, היא נתנה דרור למיניות הגוף ולתום הגוף כאחד. היא הוצגה בהידור רב והתפתלה עד לקרסולי הבובה, נגעה בסנדלים שעל כפות רגליה. באזור החזה הייתה לה תמיכה סמלית, בעזרתם של סרטים שמוקמו בבסיס השדיים, הם מילאו את החלל במלואם, ולא היה כל ספק מה היא אמירתם, חשיבות ויציבות.
הבחורה הצעירה עקבה אחרי מבטי והסבירה לי "שמלה זו היא הדגם היחיד שבו מכל כיוון רואים את הרכות ואת קימורי הגוף הנשי, במקור היא נתפרה בהזמנה לחלון הראווה של חזית החנות, כדי לגרום לעוברים ושבים לעצור ולהיכנס." ואז היא המתיקה אתי סוד "רק היום בבוקר שונתה המדיניות והכנסנו אותה פנימה, כדי להשאיר לנשים מקום לדמיון וסקרנות." בכך היא ניסתה לשכנע אותי ביוקרתה של השמלה, אבל לא היה צורך בכך, ההסבר נראה כה הגיוני ואפילו רוחני, רק המחשבה חיממה אותי עד כמה זה היה נכון לכל דבר:
[מכאן פונט שונה]להתאמץ כדי למצוא את המשאלה שבלב.[עד כאן פונט שונה]
ביקשתי למדוד, והיא הייתה מאוד מרוצה, הורידה את השמלה, והושיטה לי אותה בזהירות, כאשר יצאתי מחדר ההלבשה, נראיתי כחיזיון הכי מדהים שראיתי מימיי. הבטתי בעצמי, נגעתי בעצמי, ראיתי את השתקפותי במראה והבנתי שעוד לא ראיתי כלום על עצמי, כי הנסתר היה רב מהגלוי, וכך רציתי את החיים שלי, מסתוריים, יצירתיים ומכירים בערך עצמם.
מחירה של השמלה היה גבוה מאוד, לא נרתעתי אפילו לרגע, שלמתי וחציתי את מפתן החנות לעולם החיצון. נעשה לי מאוד ברור שקו תפר עדין ונסתר עובר בין בגדים שהשארתי בבית, לשמלה בצבע אדום בוהק נשית ורכה. עצרתי מונית למלון וברגע שהתיישבתי הזלתי דמעה, כי לא יכולתי להתעלם עוד כמה הצורך שלי לבטא את הנשיות ואת ההחלמה עבר דרך פיתוליה של שמלה מפתה.
בשעות הצהריים המוקדמות חזרתי למלון, דורון לא הופתע, אך כאשר הוא הבחין שרכשתי שמלה שמח באופן מיוחד, הוא קיווה שחזרתי להיות הדמות שלה הוא נישא. ואז הוא אמר דבר מאוד חשוב ומעניין, "אני יודע שעבר הרבה זמן מאז ששמלת בוטיק נמצאה ברשותך, ואני מבין שעשית הכול כדי להכניס אותה לארון הבגדים שלך."
"כן אתה צודק..." אמרתי במבוכה, "היום חציתי את הקו האדום שלי, לאורך השנים קניתי בגדים, לא אומר שלא אהבתי אותם, מהם היו נפלאים כמו הקניות עם סופיה האיטלקייה, אך תמיד היה בי עוד חלק חשוב שנשאר מאחור, בצל והיה בלתי מושג או בלתי אפשרי, וחשבתי שהוא יישאר בלתי פתיר לעולם ובחופשה הנוכחית גיליתי שאפשרי לי לפרוץ מהבועה של עצמי."
דורון הביט בשקית היפה ושאל "מדוע שלא תפתחי אותה, ונראה כיצד השמלה משנה את גופך."
מדדתי את השמלה לנגד עיניו הוברר לי מעל לכל ספק שהדמות שהשתקפה מתוך המראה הייתה שלי, מלאה ביטחון וללא ספק חזקה, חבל שהתעקשתי זמן רב כל כך להרחיק את עצמי מגופי ומנפשי. שנים רציתי הופעה כזאת, למען האמת, לא ידעתי עד כמה, כי מעולם אף לא חלמתי שזו יכלה להיות אפשרות בעבורי.
ימים ספורים לאחר מכן חזרנו בטיסה, כמו שהגענו, ברגע שיצאנו משדה התעופה הקטן, הבטתי באנשים, ראיתי לפני קהל של גברים, נשים וילדים שנע במעגלים, הרגשתי שהבאתי אתי נקודת מבט שונה המרמזת על נגיעה בחיים מוחשיים, כמו המגע בבד משי מרשרש, רך, צבעוני, קניית השמלה וכל אשר נלווה לכך פתחו בפניי ובפני לדורון זוגיות עם סיכוי נאות.
בשלושים ואחד באוגוסט, יום השנה למותה ללא עת של הנסיכה דיאנה, בשעת בוקר מאוד מוקדמת הופתעתי לשמוע את צלצולו של הטלפון, טוב לא את הצלצול, אך את מה שנאמר. בימים שביקרתי בפגישות, לא הייתי מופתעת מצלצולים מוקדמים, הייתי גאה לקום עם הזריחה ולדבר על תוכנית האוכל היומית שלי, שיחות הטלפון השכם בבוקר היו מסוג הדברים שבהם האמנו. אך מאז שקיבלתי החלטה לעמוד ברשות עצמי, וזרקתי את התלות בחברותיי מהתוכנית צליל הטלפון בשעה מוקדמת הפך לזר ומוזר.
ההפרעה הטרידה בייחוד כאשר שמעתי את קולה של פלורה, המטפלת של הנריטה, היא נשמעה מבוהלת אך מאוד ברורה, "מצבה של הנריטה הידרדר, היא לא ממש משתפת פעולה, חיפשתי אותך כל השבוע, רציתי להתייעץ בקשר לאשפוז ומנוחה בבית חולים תחת חסותם של הרופאים."
כאילו לא הבנתי את דבריה, היססתי אך קניתי את המשפט המרגיע, אולי אחרי מנוחה היא עשויה להתאושש... לא באמת האמנתי בכך יותר, ידעתי שזו התשובה הלא נכונה, הרי מאז חזרנו מניו יורק לא החלפנו מילה בנושאים רגישים מדי, האמת שלא היה לנו את האומץ לגעת בכאב. נעשה לשתינו ברור שהידידות הגדולה הביאה לחיינו מגוון של מצבים מנוגדים, והכול היה יותר מדי בשבילי, ואולי גם בשבילה... הגדרתי לעצמי מחדש מה העזרה האמיתית שנחוצה לה ומה היה נחוץ לי... הנריטה נחה הרבה יותר מהנחוץ, וכתוצאה מכך נקלענו להמון חילוקי דעות, לבסוף סימני ההיחלשות שלה הלכו וגברו ודיבורים על ההחלמה לא ממש נגעו בה, ואפילו להתווכח לא יכולנו כמו שהורגלנו, או כך הרגשתי לפחות באותה עת.
אך למרות האי־הסכמה שבי שיתפתי פעולה עם חברותיי ונתנו לה תמיכה ועזרה בביקורים אחת לשבוע דיברנו על דא ועל הא, מעט מאוד נגענו בנושאים שלנו. לכן כשהפיליפינית התקשרה וביקשה עזרה מסוג אחר הבנתי שגם תקופה זו הסתיימה. עכשיו היא הייתה זקוקה ליותר מזה, היא הייתה צריכה טיפול בבית חולים.
אלה היו הרהורים שעברו במוחי כאשר שמעתי את קולי ובעצמי לא האמנתי, לבסוף גם אני שתפתי פעולה, יש לשלוח את הנריטה מחוץ לביתה. מעולם לא האמנתי ביעילות הטיפול שנעשה בבית חולים, אך באותה שיחה חשבתי שזהו הדבר הטוב ביותר בעבורה, היא הייתה צריכה משהו חריג... נכנעתי לחוסר האונים שלה.
פלורה, הבחורה הפיליפינית הקשיבה לי, היא בטחה בי, אף על פי שעשתה כך רק כאשר היה לה נוח. בנוסח עדין מאוד היא העבירה את המלצתי להנריטה, האזנתי כאשר ברקע נשמעו חילופי הדברים והבנתי שלמרות חילוקי הדעות בינינו, גם הפעם חברתי לא סירבה להמלצתי והסכימה להתפנות לבית חולים אף כי סטיתי מדרכי, ושתינו ידענו זאת.
מאוחר בלילה דורון חזר מהעבודה, ואני סיפרתי לו את השתלשלות העניינים ועד כמה מצבה של הנריטה הורע, הוא העיר וגאווה בצבצה בקולו "כל אותם השנים שבהם השקעת בעשייה למענה לא היו לשווא, אמנם בחלק מהזמן נגרם נזק, בעיקר למשפחה שלנו, אך מזמן הבנתי שאסור לעורר ספקות במעשה טוב... אף על פי שבעבר לא פעם באתי במבוכה בעקבות מעשייך. עם זאת אני חייב להעיר שלהט והתרגשות שבנתינה לא מחפים על הגזמה שאף פעם אינה נחוצה."
הבטתי בדורון, כן הוא ידע לומר את המילים הקשות בעדינות הרצויה, לא כל הנאמר ערב לאוזניי, אך הדברים השתנו מאז הוועידה.
"נכון," הסכמתי עם דורון, ישבנו בפינת האוכל ושתינו קפה חם, מזג האוויר שידר קרירות של סוף הקיץ ואת עונת החגים המתקרבת, ויום הולדתי עמד גם הוא בפתח. מעולם לא חסרה בי ההתלהבות לעזור לאחרים בכל דרך שהיא, וכן, לא היה אפשר להאשים אותי באדישות.
רעיון האשפוז של הנריטה, והמהלך להוציאה מהבית הקשה על מצפוני, אף על פי שתוצאות מחלת הסוכרת של הנריטה הם שהכריעו את הכף לבסוף. המחלה המכוערת טרפדה את החלומות והתקוות המוכרות וסגרה אותם מאחורי שער נעול. מרגע שאושפזה גייסתי בתוכי את הלהט הישן וצלצלתי לחברותינו הוותיקות ועוררתי בהן עניין מחודש להבנת מצבה הקשה, הנריטה התנתקה מהעולם. כאשר נתתי לעצמי את הזמן לעשות את השירות הנחוץ בכל זאת הרגשתי טוב עם עצמי.
ברגע שראיתיה הופתעתי לגלות ששבוע בבית חולים היטיב אתה במעט, ואכן ברגע שנכנסתי היא אמרה "אני רואה כיצד את נראית ומעריכה את מאמצייך ואת הרצון שלך להצליח בכוחות עצמך, אך הייתי רוצה שתהיי מעורבת יותר בשירות בתוכנית, כי אחרת הכול ייעלם לך וילך לאיבוד."
הבטתי בה ובמוריה ובקנדי ששהו במחיצתה, ושאלתי בחיוך "כנראה את חשה בטוב, אם את מעלה את הנושא ברגע זה?"
היא התרוממה לישיבה בשארית כוחותיה ואמרה "אני דואגת לך, כי כאשר אלך מפה, את תשכחי את עיקרי הדברים מהר מאוד."
היסיתי אותה מיד "אני חוששת שאת ממעיטה במחויבות שלי להחלמה אישית וכרגיל לא מעריכה את מה שהשגתי. אמת איני מבקרת בפגישות, ובכל זאת אני שומרת על עצמי היטב, אל תחשבי שלא אכפת לי, אך זו דרכי והיא מאפשרת לי בדיוק את המקום הנכון שבו אני רוצה להיות כרגע."
ובשקט הוספתי "לא כל התשובות נמצאות בפגישות יום א', ומעולם גם לא היו…"
מוריה שלא הצטיינה בעדינות יתרה הוסיפה "אני המומה שהתגברת על מסירותך לתוכנית כל כך מהר..."
"לא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם המצב," השבתי בשלווה לא מעושה כלל, כי למען האמת קלטתי שלראשונה זה זמן רב הרגשתי חופשייה, הרגשתי שהרפיתי. הבנתי שאני שייכת לעצמי ולא האמנתי עד כמה שכחתי את עצמי ואת הנחישות שלי.
הנריטה הקשיבה לחילופי הדברים עצמה את עיניה, והתנתקה.
שעה אחרי כן ירדתי עם מוריה וקנדי לקפיטריה של בית החולים, הזמנו כוס קפה והתיישבנו.
קנדי אמרה את הדבר הנכון ביותר "הנריטה רכשה ניצחונות קטנים מארוחה לארוחה, אך הפסידה במלחמה הכוללת על שלמות בריאותה."
הבטתי בה בהכרת תודה, לראשונה הייתה הסכמה בינינו, מחלת הסוכרת שינתה באופן יסודי את כל מרכיבי החיים שבעבר התייחסנו אליהם כמובן מאליו. היא ניערה את התמימות של כולנו ואילצה אותנו לכבד את התמונה הכללית. מאותו יום השהייה של הנריטה בבית חולים הפכה לאשפוז ממושך, דורון כדרכו ללא כל היסוס הקפיץ אותי אליה דרך קבע ובכך נקבעו נהלים חדשים וזרים לכולנו.
אני בעצמי חשתי בטוב, הייתי גאה במעשיי, בסדר היום הנכון, כפי שהוא היה אמור להיות, בלוח מלא עשייה. התפעלתי מהנחישות שלי לשלב את עצמי אך ורק בעזרה מאוזנת ויחד עם חברותיי, כצוות. לראשונה מאז שהכרתי את הנריטה חשתי תחושה מרפאה, גם כאשר שהיתי בחברתה, כי לא רציתי לשכוח לחלוטין כיצד היא עצרה את האוויר שסביבי וקטעה כל רעיון בדרך להחלמה שלה או שלי.
כמה ימים מאוחר יותר, בערבו של יום שהפך ליותר משמעותי מהאחרים, לא חשתי שונה, כי שום דבר לא העיד על התרחשות מיוחדת. הנסיעה לבית חולים, הייתה סבירה, כמעט ללא פקקי תנועה, הגעתי לשער הגדול עליתי לקומת הכניסה במהירות ובנוחות והייתה לי אנרגיה טובה. ולפתע פתאום ברגע שבו נסגרה דלת המעלית נכמרו פני, ונזכרתי בכל אותן המחלקות ברחבי העולם ששהינו בהן. באותו רגע חשתי מעל לכל ספק שהכול השתנה.
מיקומה של המחלקה היה בקומה חמש, ועד שנפתחו הדלתות כבר התלבטתי עד כמה זה יהיה הוגן להפיל את כל האשמה עליה, הרי אני היא זאת ששקעתי יותר מהנחוץ בתוך חייה. כאשר יצאתי מהמעלית ולחצתי על לחצן המחלקה נהיה לי מאוד ברור, יהיה עלי לצאת לה מהחיים, להתרחק ממתן הוראות בקשר למצב בריאותה. כבר מרחוק, עוד מקצה תחנת האחיות, זיהיתי את פלורה, היא עמדה בפתח החדר ובכתה כל חושיי התעוררו, "מה קרה?" שאלתי.
"היא... היא... פשוט שוכבת שם ובוהה בי, ומאז אתמול היא לא מדברת, אף מילה, חשבתי שאת תוכלי לדובב אותה..."
פלורה צדקה מצבה לא היה מזהיר, הבנתי שהאשפוז הממושך בבית חולים יצר מציאות חדשה של עליות וירידות חדות מאוד.
"הנריטה, היי, את שומעת אותי? את חייבת לחזור אלי, את חזקה, אני אוהבת אותך, את יודעת את זה, נכון? אני יודעת שאת לא יכולה לדבר עכשיו, אבל אני חושבת שאת יכולה לשמוע אותי, תבטחי בי, תנסי, תמיד היינו צוות, זוכרת? 'דינוזאורים לא נכנעים!'"
צעקתי, הפצרתי ובתוך כך גם התפללתי לאלוהים, אפילו הרגשתי נקיפות מצפון בקשר להתלבטות במעלית בדרכי לקומה חמש. כן, כאשר נעמדתי מול חברתי הדוממת במיטה התנדפו לי כל מחשבות הנטישה.
חשתי תסכול, לא הצלחתי לעזור, לכוון. מצבה השתנה ברגע, ההידרדרות הפכה להיות מאוד בולטת והטיפולים לא הועילו לה במאומה, מחלת הסוכרת גבתה את המחיר הגבוה ביותר, והרופאים קצבו לה זמן קצר מאוד.
כל חברותינו בטחו בצוות הרפואי, אך חושי התעקשו לומר לי כי זו פשוט לא הגישה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים המשך פרק 10 בפורמט יותר רחב-עד עמוד 388-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
כל חברותינו בטחו בצוות הרפואי, אך חושי התעקשו לומר לי כי זו פשוט לא הגישה הנכונה, אף על פי שיכולתי לשמוע אותה צועקת לי מתוך הדממה שלה, מה גורם לך לחשוב שגם הפעם תצילי אותי, ושעוד נותרו לנו טיפות מהמזל?
בשומעי את מחשבותיה, שהביעו חוסר אמונה בי ובנו הבנתי כי פספסנו דברים והזדמנויות, התקשיתי לראות את המצב החדש שבו היא הייתה נתונה, מעולם לא נעלמה מעיני היהירות הרפואית ואף פעם לא נתתי לה לעצור בעדי. גם הפעם החלטתי לנצח, וכך גם לחשתי לעצמי, אך הדמעות חנקו את האפשרויות.
חייכתי אליה את חיוכי הטוב ביותר ואמרתי ברוך "כן, חברה יקרה, את חסרה לי מאוד במאבק על חייך." התיישבתי ואחזתי בידה, עמדו לפניי כמה שעות להיות אתה, ג'ניפר כבר עשתה את חלוקת המשמרות בין החברות, מרחוק שמעתי את ג'ניפר נפרדת מפלורה, "נתראה מחר."
היא מיהרה הביתה לבעלה, הם תכננו ללכת לקונצרט, בדרך החוצה כאשר לוויתי אותה הקשבתי לדבריה וכאב עצום היה בקולה, "קורע אותי לראות אותה ככה שוב ושוב, תתקשרי אם תצטרכי משהו או שיחול שינוי כלשהו..."
בדרך חזרה לחדרה של הנריטה פרצתי בבכי, על מה? עלי? עליה? או על מה שלא היה?
התיישבתי בנוחות, אחזתי בידה, רכנתי ולחשתי: "אני לצדך ואני צריכה אותך, הקבוצות ברחבי העולם צריכות אותך...
אחרי שהייה של כמעט שלושה שבועות בבית חולים התבררה לי עובדה אחת מעל לכל ספק, המחשבות על התאבדות הפכו לאפשרות יותר מאשר סבירה בעבור הנריטה חברתי. בתוך כמה ימים היא חזרה לעצמה, טוב, אולי לא ממש לעצמה, אך יכולת הדיבור שבה אליה, והיא דיברה על הכול, גם על "סיום נאות לחיים".
באופן אישי האמנתי שזו זכותה, מאז ומעולם היא לא הסתירה את דעותיה לגבי נכות, והרעיון הזה כבר קיבל תוקף משנה באותם ימים ארוכים שבהם ראינו את ההשלכות החמורות שהאכילה המוגזמת חוללה בחיי כולנו. בכל זאת התמלאתי חשש כבד, הדבר היה באמת בנפשי ובכך סתרתי את עצמי, אולי כי פחדתי כמוה, או כי הייתי טיפוס של מנצחת, אך משהו בנו השתבש, ואותי הדבר הדאיג, לא הכעיס... תוצאות המחלה איימו להכחיד את רוחנו.
נזכרתי באחת השיחות שלנו אי שם באחד מבתי החולים, כאשר שהיתי במחיצתה ודיברנו על איכות ומהות החיים.
שאלנו את עצמנו האם לחיות בכול מחיר, זו המטרה?
זכור לי כיצד הנריטה הביטה בי ואמרה מילים שמעולם לא אמרנו במשך כל שנות הידידות הארוכות, "תמיד אהבתי אותך, את אדם טוב במיוחד, ובשעת משבר, אין כמוך, אל תחששי לחיות כאשר לא אהיה כאן, הרי לחיים יש כל כך הרבה להציע. רוחי תהיה בסביבה ואת כבר הוכחת את יכולתך לוותר על תלות אישית..."
מה יכולתי לענות או לעשות בקשר לזה, שמחתי שהיא הייתה אתי, ואלו היו רק דיבורים, אך אותה שיחה לא בישרה טובות, דאגתי מאוד כאשר עלו בי מחדש כל אותן התהיות...
האם ידידות אמיתית היא דבר של מה בכך? במשך הרבה שנים חשנו שותפות גורל בינינו וקיווינו למצוא פתרון משותף, ואז כאשר באה ההתפכחות והרצון העצמי להשתחרר ממנה, ובייחוד כאשר החלמה שלי הפסיקה להיות תלויה בה, דווקא אז, הבנתי שגם חברות גרועה או לא יציבה יכולה להועיל במשהו...
הבטתי בהנריטה עיניה היו עצומות, עמדו לפניי כמה שעות במחיצתה, אחזתי בידה והרהרתי בעבר המשותף שלנו. החיים שלנו יחד עלו על מסך דמיוני. המראות היו כמו הארה לגביי, היא שכבה וצפתה בהם ואני ישבתי והבטתי דרכם.
הרבה זמן לקח לי עד שהצלחתי לבטל בתוכי את חרדת הקודש כלפיה, חרדת הקודש שאפיינה את יחסם של האנשים אליה. בנינו את החברות שלנו במחשבה תחילה, לכל דקה ודקה הייתה משמעות, עברתי הרבה כדי להגיע למעמד של החברה הכי טובה של המייסדת.
בעודי שקועה במסך שעליו תוארו קורותינו משולבים בחיי החברותא, ראיתי את נורית המתוקה שלי, היא עמדה בפתח הדלת. מעולם לא שמחתי יותר לראותה, הייתי זקוקה לתמיכה כדי לתמוך בהנריטה, אחזתי בידה של נורית מצאתי בשבילה כיסא נוח לישיבה והצבתי אותו בקרבתי.
"מה שלומה?" שאלה נורית בדאגה גדולה.
"רע…" עניתי לה, ודמעות חנקו את גרוני וזלגו ללא בושה או מעצור.
"נורית יקרה," רכנתי לעברה ואמרתי, "השהיה בחברתה זו הזדמנות בעבורי לערוך חשבון נפש יומי, כנאמר בצעד העשירי, החברות שלי עם הנריטה כללה רגעים נפלאים אף על פי שלא תמיד הם באו בקלות, אך תמיד גילינו את השאלות המתאימות ואז ברגע המכריע הפכנו את הכול לאפשרי."
נורית ענתה בלחש "שנים של עבודת תוכנית משותפת עושים את ההבדל הגדול, וגורמים לנו להבין שכולנו בדרך זו או אחרת אנשים בעלי חסרונות, חולשות וחלומות שונים."
הבכי הקשה עלי את המילים, אך התגברתי ועניתי "מתמיד האמנתי כי חוזה ידידות הוא דבר נצחי, והנה במיטה הזאת מנגד הרעיון הזה עלול להסתיים, למען האמת קשה לי להאמין.... נותרו כל כך הרבה דברים לא פתורים."
נוריתי חיבקה אותי ואמרה את דברי הנוחם שרציתי כל כך לשמוע "כאשר הגענו לתוכנית הבטחנו דברים רבים, אך ההבטחה הגדולה ביותר הייתה חזון ההחלמה מההתמכרות לאוכל, ואף כי זו הייתה משימה מאוד קשה, התאמצנו יחד ועלינו הרבה מדרגות כך ששום דבר לא הלך לאיבוד רק הרווחנו. לך ולהנריטה היה חזון כל כך ברור, ואף על פי שהחברות שלכם ידעה עליות ומורדות בניתן גישה חדשנית."
בעודה מדברת עלתה בי המחשבה, אולי חיפשנו דברים שהם לא בנמצא?
אך אז נזכרתי כי התקופות הטובות שלנו כשהיינו שותפות לרעיונות גדולים חפפו לתקופות בה הסוכרת שלה הייתה בשליטה שלנו, וזו הייתה ההתגלות האמיתית...
נורית עזבה, ואני נמנמתי, לפתע חשתי נגיעה קלה בזרועי, הנריטה התעוררה וחיפשה את קרבתי, היא הסבירה לי יותר מפעם אחת "ברגע שאת אוחזת בידי לפני שאני נרדמת, לקראת בוא הלילה, את מאפשרת לי את הסיכוי להתעורר לחיים בבוקר."
זה לא היה פשוט, אך כבר הבנתי שאי אפשר לדעת מה עבד בעבורה או בעבורי. לפחות היא ביקשה בקשה מעשית, כך חשבתי במעט הביטחון שעוד נותר לי לגבי היכולת שלי להיות מועילה... הרצון שלה לקרבה התעורר כאשר היא הבינה כי עלינו לפצות על הזמן שהלך לאיבוד, רצתה להשלים את החסר גם אם זה היה סוג של אחיזת עניים.
כל יום נעשה לה יותר ויותר קשה, היא שקעה ועלתה מתוך ערפול חושים על גבול התרדמת מצבה הפך לקיצוני יותר ויותר, בייחוד בשעות הערב היא הפכה תשושה ומבולבלת.
יומיים לפני ערב ראש השנה, כדרכי, התייצבתי בבית חולים. זה היה יום שישי. תוך כדי ההתארגנות לשהייה ממושכת, הבחנתי שחל בה שינוי, הבטתי בפניה שהפכו להיות רכות ומחויכות לפתע ללא כל אזהרה היא קרצה לי, ובכך רצתה לרכך את תחושותיי, אכן זו הייתה דרכה כדי להישאר על קרקע בטוחה, היא אותתה והטעתה לא רק אותי אלא גם את מלאך המוות.
לכן לא הופתעתי כאשר היא לחשה במשנה מרץ "יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר," מילותיה היו כמו זמזום טורדני, והוצפתי דמעות. לא, לא רציתי אפילו לחשוב על משמעות הדברים, וזה אולי מה שהכי הטריד אותי, כי הרגשתי שאיחרנו, ולא הלך לנו כפי שתכננו, ניסיתי לחזור לעצמי כי את ההיגיון שבדברים כבר מזמן לא מצאתי.
הנריטה הביטה בי ושוב לחשה, ואני נדהמתי, "זוכרת כיצד התנערתי ממך בוועידה ואת חזרת לעזור לי בניו יורק, ובכך החזרת אותי בן רגע לקרקע של תקווה ואפשרויות, לדרך, לרעיון משותף, לאחריות אישית ועוד מסרים מוכרים כל כך... אני מבקשת סליחה..."
בעודה מדברת בקול חלוש אך ברהיטות, עלתה בי הרגשת החמצה גדולה כי לעולם לא נוכל להחזיר את העבר לדרך המלך. אבל הבנתי שביושבי ליד מיטת חוליה הכול התרכך, הקשר לאירועי העבר הלך והתרחק אחיזת היד שלה התהדקה מחדש, והמצב הלך והידרדר.
הבטתי בה ותהיתי בלבי האם היא יכלה לעשות את הוועידה בצורה אחרת? הנה גם אני הפסקתי להילחם בעבורה, העמדתי פנים שמצב בריאותה לא הורע, שיתפתי פעולה עם החלטות שלא נתתי בהן אמון.
האם אפשר לומר את האמת בכל מחיר גם כאשר היא כואבת?
גירשתי את הספקות, אחזתי בידה, כי הבנתי שבכל מצב אפשר לתת יחס הוגן ומלטף. הישיבה לצד מיטתה, הבהירה לי כי זה היה המקום הנכון להיות בו, בשבילה ואולי גם בשבילי.
לפתע שמעתי אותה אומרת "את חלק מהמשפחה שלי, את יודעת את זה, לא?" זאת הייתה השורה הכי אהובה עליה, להגדיר את חבריה הקרובים כמשפחה.
היא המשיכה "תמיד עמדת לצדי ותמיד אודה לך על כך, תהיי חזקה כאשר לא אהיה כאן, אך בבקשה תתגעגעי אלי מדי פעם בפעם."
במילים אלה היא הביאה אותי לידי הקשבה מלאה, באותו ערב לקראת כניסת השבת דיברנו על מהות החיים והמוות, אך עדיין התקשינו לדבר על עצמנו לפחות הקשבנו זו לזו. עם כל מילה שנאמרה חזרתי ונשברתי מחדש בכל רגע ובכל שנייה... הפחד מהמוות הניב שאלות רבות, הן חיכו לביטויי הולם אך לא נענו. הייתי מודעת היטב לכך שמול הצוות הרפואי הייתי זרה וללא הגיבוי שלה לא הייתה לי כל סמכות לשנות דבר ולו הקטן ביותר, לכן הייתי מתוסכלת ומעט אבודה.
אך אז נזכרתי בדבריה של נורית שאמרה לא אחת, "לאורך שנים תמיד עזרת לה כדי לנצח ולהבריא ועשית זאת בכל דרך אפשרית, וגם כיום את מגיעה ואוחזת בידה, אך עכשיו תפקידך הוכפל, עלייך לתמוך בה בסיום המסע ולאפשר לעצמך פרידה נאותה, תהיי סבלנית."
כעס חלחל בי, לא רציתי לשתף פעולה עם השקיעה, אך הבנתי שתמיד רצונה ייעשה, היא רצתה חברה קרובה ואחראית שתשגיח על צעדיו של מלאך המוות. חשתי כיצד דמעות חמות ירדו והרטיבו את כפות ידינו, ושאלתי חלושות "האם החיים לא שווים קרב טוב?"
המענה לא הגיעה הידקתי את האחיזה, כדי להכיל את רגעי גסיסתה, מאוחר מדי הבנתי שהעזרה היחידה שהתבקשתי לתת הייתה להניח לה בסוף דרכה.
הנריטה לא הצליחה לעצב את רגעי גסיסתה בדיוק כרצונה, אף על פי שהיא התעקשה להטביע את חותמה האישי ועשתה כמיטב יכולתה, אך בהגיע רגע לכתי הביתה היא סובבה את ראשה ממני וניתקה את ידה מידי.
"יש לי בשורה והיא רעה," כך התחיל הבוקר שלמחרת שחולל את המפנה הגדול, ושום דבר לא הכין אותי למילים פשוטות כמו, "הנריטה מתה לפני רבע שעה."
ג'ניפר טרחה לצלצל אלי, לה הודיעו מבית חולים.
מיד עלה בי הדבר הטיפשי ביותר, כיצד ייתכן הדבר שמלאך המוות הגיע אל הנריטה ללא נוכחותי הקרובה... ואז נזכרתי כי ברגע האחרון שיתפנו פעולה והרפינו זו מזו...
מה עושים כאשר חברה קרובה מתה?..
בראש וראשונה הייתי צריכה להגיע ללוויה את זה עשיתי, אך מאוחר יותר שאלתי את עצמי, האם הייתי שם בכלל...
הלוויה התחילה בדיוק בשעה הנקובה, הנריטה אהבה דיוק ותמיד הפכה עולמות למען סדר וארגון, אך גם היא הפסידה לשליטה הרבנית כי היא נקברה רק אחרי ראש השנה, ארבעה ימים אחרי מותה. כל החברים שלנו מחוץ לארץ התאמצו והגיעו בזמן, ברברה, ליונה ואפילו סופיה, זו בהחלט הייתה לוויה בלתי נשכחת.
כל חייה היא דרשה לעמוד על הבמה במרכז תשומת הלב ולבסוף היא נבלעה בעומק האדמה אף על פי שהיא בעצם לא הרגישה בהפסד הזה, אך אנחנו הכרנו בו. רוב הקהל בכה מאוד, ניסיתי להקשיב לנאומים אך הם הסתיימו מהר מאוד, לא הצלחתי לקלוט את המילים כולם הקשיבו, כנראה נאמרו דברים חשובים.
גברים חזקים הורידו את הגופה לבור השחור.
זרות אפפה אותי, כי ברגע שהיא הפכה לגופה כולם הרגישו סוג של קרבה, ואילו אני הייתי מנותקת. היא וגופה לא היו מילים נרדפות, נעצתי את עיניי מעבר לאופק והרגשתי שאיבדתי את החלום הכי טוב שהיה לי. תהיתי כיצד יראו החיים ללא המטרייה של האחת והיחידה, הגורו של תוכנית ההחלמה. מבטי נפל על שפע הזרים שהונחו בתום שפע המילים שנאמרו, ורציתי ללחוש לה כי הנה היא לא הספיקה לחיות את ההבטחה של חיים טובים כאשר הוציאה את הסוכר מהתפריט שלה...
לא הבאתי פרחים כמחווה, היא אהבה פרחים בעודה בחיים, לכן לא רציתי להביא אותם למלאך המוות. שפתיי מלמלו שוב ומחדש את ברכת השלום ולא להתראות, לפחות לא בזמן קרוב, ידענו אין־ספור פרידות, בגלל זה הגעתי ללוויה.
כל שנות החברות בינינו היא נהגה לעזוב ולנסוע, תמיד התעקשה לומר כי היא נמצאת במרחק שיחת טלפון, מרחק "אפרכסת קטנה" אלו היו מילותיה המדויקות...
אך בלוויה היא נשארה ואילו אני עזבתי והמרחק בינינו נחצה לאדמת העולם כולו חשבתי לעצמי שכאשר בפעם הבאה אבוא לבקר זה יהיה אך ורק בעבור עצמי.
רציתי לרשום על המצבה, החיים מלאים מעשי איוולת, המוות מטשטש את כולם.
היה לי כל כך הרבה מה לומר, אך שאלה אחת קטנה ניקרה בי ללא הרף, האם באמת האמנו שהסוכר יכול להרוג?
בית הקברות תמיד עורר בי הרהורים, חלקם לא לעניין, כך חשבתי כאשר שאלה נוספת קפצה למרכז תשומת לבי, האם המוות מגיע בהפתעה?
לא, לא... עניתי לעצמי. כי ראיתי לא פעם את מלאך המוות מחכה בצד, ואפילו מתייעץ אם נכון לערוך את ביקורו. בעבר הוא ביקר אצל הנריטה אפילו פעמיים, וכאשר ראה שהיא עסוקה החליט שהכול יצטרך להידחות. הפעם לשניהם היה נוח, כי הידידה הזאת שלי פינתה את כל זמנה בעבורו. בעסקים היא ידעה לשחק לפי הכללים, לכן לא היה לי ברור כל כך כיצד זה היא החמיצה את הדיון החשוב של בעד ונגד, ונתנה לו להיערך בלעדיה. ציפיתי ממנה להחלטה הרבה יותר רווחית, אך היא לעולם כבר לא תוכל ללמוד את הנושא מחדש.
לי היו חיים לחיות והיה עלי ללמוד כיצד לנהל אותם ללא התערבותו של מלאך המוות, הרי לעולם אי אפשר לדעת מתי הרעיון של מלאך המוות יעלה להצבעה ובעבור מי. דבר אחד הבנתי באופן מוחלט, אכילת יתר ובעיקר ההתמכרות לשוקולד יצרה בי תכונות של "דיוקן מטושטש" שדמה בכל לצללית של מלאך המוות, ולכן רק ההימנעות יכולה להבליט את נוכחותי ובכך לאפשר לי להיות באור.
אכן הלוויה המשיכה להתנהל, אף על פי שדעתי הוסחה, לפתע חדרו אלי דבריה של ג'ניפר שהופנו לברברה, "טבעה של הנריטה היה להאמין שיחד נוכל, וזה הוא המסר הכי חזק שבו נמשיך לדגול."
ואז הבנתי כי אפילו שם בחלקת המוות, מול הגופה, אף אחד לא היה מוכן לדבר על ההרס הגדול של הסוכר שהיה הדרכון שמלאך המוות הכיר בו... שבעתי, לא רציתי יותר להקשיב, כי הדמעה הטועה סתמה לי את האוזניים. השתדלתי להתמזג ברקע.... הרגשתי סחוטה!
לא היה טעם להתמהמה יתר על המידה, רציתי לצאת משם, נתתי לעצמי עוד רגע קט להביט על תלולית קברה, וחשתי כיצד פרצה בתוכי אש גדולה והבעירה את עצמותיי, נשאתי את עצמי משם והלאה כלפיד בוער.
בשער הראשי דורון אסף אותי, גם לו היה קשה להתמודד, ולי לא היה כוח לגייס את המילים. למען האמת, לא ידעתי מה נחוץ לי, אך עצם נוכחותו העניקה לי נחמה, וכל כך רציתי לצעוק "אלוהים יקר שלי, בשבת, לפני כניסתה של השנה העברית, ממש לפני שיצאו המתפללים לבית הכנסת מתה החברה הכי טובה שלי, שמור עליה למעני."
בדרך הביתה רדף אחרי זמזום טורדני, החברות עם הנריטה חוללה נסים בעבור הרבה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים סוף פרק-10- בספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
בדרך הביתה רדף אחרי זמזום טורדני, החברות עם הנריטה חוללה נסים בעבור הרבה אנשים, כי קידשנו חלום, לא היו לנו ספקות והיה לנו את הקבוצות כדי לחלוק את הפעולות. מצאתי את עצמי עוצמת את עיניי, מדמיינת את עצמי כורעת אפיים ארצה ומתפללת לא לאבד מחדש את הלהט אשר הצית בי עוצמה וגרם לי לא לברוח מעצמי, אלא לרוץ לקראתי...
אך בסתר לבי פחדתי הרבה יותר ממה שהבנתי, בייחוד חששתי שאתמלא כאוס מחודש.
יומיים אחרי הלוויה בשבת בין ראש השנה ליום כיפור צלצל הטלפון ונורית הייתה בצדו האחר, "דיברתי עם ג'ניפר והיא שכנעה אותי שכל מה שנחוץ לך זו פגישה חוזרת עם חברותייך מיום א'."
הקשבתי לה והשבתי בהיסוס קל "אולי כדאי שלא אבוא, הרי לא נחוץ לי לחץ נוסף, מצב שהוא מיותר לגמרי."
"אנא נסי ולו עוד פעם אחת כולם יהיו..." התעקשה נורית, ואז הוסיפה "זו תהיה פגישה על חיינו ללא נוכחותה של הנריטה..."
ביום המיועד התלבשתי הכי יפה שרק אפשר, לקחתי מונית לביתה של ג'ניפר, שם נערכה הפגישה, התרגשות גדולה ומפתיעה פיעמה בי. איחרתי מעט, ואחרי ברכות שלום אין־סופיות הבטתי מסביב, דכדוך וחוסר ביטחון נראו היטב בתוך החדר העמוס לעייפה והעצב בלט למרחקים. המחשבות התרוצצו במוחי ברגע שנכנסתי כדי להיות נוכחת בפגישה שנסבה על חיינו דרך מותה של חברתנו הטובה. אך מיד נזכרתי באותן הפגישות הפרטיות של הקבוצה שלנו, שהיו סוג של טבילה במי בריכה שלעתים הייתה קפואה ולעתים מחוממת, זאת הייתה הדרך שלנו להתנקות מההתמכרות.
הבנתי שעלי לאסוף את עצמי, ואפילו לצאת מדרכי, כדי להיות אחת מהן רק לערב אחד.
שמעתי את ליונה מוסיפה כמו הד למחשבותיי, "הרי צריך להתחיל איפה שהוא... לנו בארצות הברית כואב ועצוב מאוד, תרומתה של הנריטה שינתה הרבה דברים, הציפה נקודת מבט אחרת."
סופיה לקחה את רשות הדיבור מיד אחרי ליונה ואמרה "צר לי על מותה בטרם עת... אצלי הדברים התרחשו אחרת, אהבתי לנשים הייתה הסוד הגדול של חיי, מיד עם בואי לתוכנית הבנתי את הצרכים האמיתיים שלי, הבנתי כי הייתי זקוקה להרבה ואפשרתי לעצמי כה מעט, וגם את זה בסתר. לכן מיד בתחילת הדרך הנחתי ליחסי ידידות עמוקים להתפתח, רציתי לתת לעצמי הזדמנויות להיפתח ולהיחשף. הנריטה הייתה אחת מאותן החברות שפתחה לי עולם ומלואו, לימדה אותי כיצד לרחוש אומץ להיות אני, תכונה שמעולם לא הייתה לי לפני שהגעתי לתוכנית.
"הרי ניסיתי הכול לפני בואי לתכנית, אך בשיחות עם הנריטה הבנתי כי דווקא דרך התכחשות לכאב האדיר ולבושה שבאה אחריו, גרמתי לעצמי לחזור על דגם של התנהגות ליחסים גרועים. צר היה לי על הזמן שאיבדתי, הבנתי שההתמכרות הייתה הרס, סיפוק ללא תחתית, וגרמה לאנשים לסחוט אותי רגשית. הנריטה לימדה אותי לא להאמין לדברי חלקות, ולסמוך על התוכנית, על כך אני מודה לה..."
ברברה הייתה הבאה בתור, "אינני מסכימה עם הדעה כי הידידות שיצרנו במשך שנים תקפה רק בזכות היותנו שייכות לאותה קבוצת תמיכה, אין עוררין על כך שבזכותה של הנריטה חיי השתנו, למדתי הרבה בזכות טוב לבה וחוכמתה, שאותה היא הציבה על קרקע דביקה משאריות סוכר, שומן ועוד... היא תמיד תמכה ועזרה לנער את האבק מברכיי אחרי נפילה ובדרך זו לימדה אותי להתרומם מחדש. האוכל, האלכוהול והכמיהה הוציאו ממני את הגרוע מכול בכל רגע ורגע, גם כאשר ניסיתי להתעלם מכך כלומר להתאפק, לא לחשוב, הכמיהה פקדה את חלומותיי יותר מפעם אחת בכל לילה ולילה. במאבק מולה התקדמתי רק במעט, מלווה בתחושה של הפסד ואכזבה מעצמי.
"הנריטה מעולם לא נתנה לי אפשרות להניח לדברים, היא עזרה תמכה ודרבנה ללא הרף, הגיעה לאנגליה בכל הזדמנות, טלפנה בכול שעות היום והלילה, ובכך הסירה נטל כבד של כסות מעיקה שהכבידה על כתפיי מותניי ורגליי, ואף על אצבעות ידיי הארוכות.
לאט לאט דרך השיחות והתמיכה היא עזרה לי להפוך את הימים שלי לחיים שמעולם לא הכרתי, אם בעבר העדפתי לשתות בירה בגינה היפה שלי דבר ראשון בבוקר, בעקבות השפעתה, בחרתי לדבר עם המאמנת שלי עם האור הראשון של הבוקר."
חביבה שישבה מכונסת בתוך תוכה, החליטה לדבר "לדעתי בוועידה הכול השתבש, השירות המוגזם למען האחרים היה בעוכרנו, הנריטה הייתה הגורו שלנו והיא הובילה, ולכן האחריות הגדולה חלה עליה. דווקא היום אחרי מותה שום דבר לא ישכנע אותי אחרת, חטאנו בהמון יוהרה."
היה ברור לכולנו שמוריה תגיב לדברים האלה מיד, ואכן היא השיבה ללא שהיות והוסיפה דברים שונים לגמרי "הטעויות הן לא סיבה לטינה, אך לצערי הצעד העשירי הוא לא קל לאף אחת מאתנו, לפחות לא באופן מיידי, לי הדבר ברור. אני חייבת להנריטה את הגילוי של ההחלמה ושל ההימנעות ולכן אצלי הנאמנות מוחלטת. אחזור ואומר, הנריטה עשתה המון למעני, במעמד זה של חשבון נפש אני מבינה אותה ואת דרכה אף יותר מתמיד, אמנם הייתה לה דרך הבעה שונה משל רוב האנשים, אך ההסתייגויות שלה היו מקובלות עלי מאוד. היא הייתה אישה וחברה תומכת, העריכה את העבודה הקשה שעשיתי כדי להשתנות, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, כאשר השלתי מעלי את ההגנות של 'הבגד הישן' (בייגלה גלידה, דג מלוח, יין, שוקולד, נקניק).
"בזכותה התחברתי לשגרת בריאות ובה אני רואה את המקום הכי ראוי להיות בו."
ג'ניפר נגבה את דמעותיה ואמרה "נכון, סדקים רבים נפערו, אך למרות הדעה הרווחת, אני הכרתי את הנריטה־שלנו, והיא הייתה רגישה מאוד. ואני יכולה לומר בבטחה כי הייתה בה תכונה זו, מאז ומתמיד, אתי היא טיפחה את הידידות, תמיד הקפידה לשתף אותי בניסיונה, ובכך השכילה לתאר את המחלה בצורה האמיתית שלה, מחלה הורסת. נכון הדבר כי לעתים היא כפתה את דעותיה, אך המטרה הצדיקה את עצמה. במשך שנים היא פיתחה כנות בדיבור על האכילה בסתר, היא כעסה על חברים שבגדו בתפיסה שלה וראתה בגילוי וחשיפה החלמה לשמה."
הקשבתי ותהייה גדולה עלתה בי, הכיצד, והאם מדובר בחברתי הנריטה? הרי דווקא כאשר התוצאות ההרסניות נתנו בה את אותותיהן באופן המשפיל ביותר, היא שמרה על שתיקה בתוך עצמה, לא רצתה עזרה או עידוד כלשהם... ומאסה בחיים.
בהמשך הפגישה הדיבורים סיננו את הזיכרונות, היחסים הטובים שהיו לנו התערבבו עם היחסים הגרועים. הבנתי שבחלוף הזמן הדברים הטובים יצוצו מעצמם ואת הדברים הרעים נשכח.
שמעתי את הדברים ותהיתי מהי באמת המשמעות של חברות אמיתית? האם קיים מושג כזה בכלל, או אולי זה היה רק כינוי השגור בפי האנשים. הנריטה לא אהבה את האמת כאשר זה נגע לה עצמה ודגלה באמת כאשר זה נגע לאחרים. החברות שלנו יכלה להיות חברות לדוגמה ולמופת כי שתינו ניחנו בכשרונות גדולים למרות הניגוד, ויחד יכולנו לחולל נפלאות אך יצרנו הרס ואובדן.
לא, לא הכנתי את עצמי ביודעין לתחושות הקשות אשר פגשו אותי במהלך הפגישה. הבטחתי לנורית להגיע וקיימתי... לכן התפללתי לסובלנות... תמהתי על התנהלות השיחה, הקשבתי ולא האמנתי עד כמה כאב לי. עיניי דמעו ורק אז החלטתי לומר דברים משלי.
הרמתי את היד ברעד ובפחד עמוק ונתתי לעצמי לדבר, הבעת פניי אמרה הכול. הבנתי שהמתים לעולם לא יישרו קו עם החיים, ותמיד יישארו סימני ספק... מי צודק? בתחילה דיברתי בלחישה ואז הגברתי את קולי כאשר אמרתי ודמעותיי זלגו ללא מעצור, "לפני בואי לתוכנית התקשיתי לזהות את עצמי במראה, לא הצלחתי להתרגל למצבי או למעשיי אך הפנמתי את ההכחשה.
מאותו יום שבו הסתכלתי בפניה של הנריטה חשתי פעימות חזקות של גילוי נאות. באופן חלקי היא החזירה אותי לעצמי, אך לא לאותם חיים שאמורים היו להיות רק שלי. שאלתי את עצמי לא פעם, האם בעבר הכול היה כל כך גרוע... או רק ההתמכרות עיוותה את הכול...
"איני מתיימרת לענות, גם אין בי את היכולת לזכור. אך אני יודעת שכמו הרבה חברים שנמצאים כאן חיפשתי החלמה מאכילה כפייתית, אך בחיפושיי אחריה איבדתי את הכיוון ואת השליטה על דעותיי בתחומי חיים אחרים. בשם ההחלמה יצאתי מגבולות של משפחה, ברחתי למרחקים ארוכים, ביססתי את השינוי על הנחה שגויה, יצרתי חיים דמיוניים, לכן לעתים מאוד מזומנות אספתי שברים.
"אימצתי לעצמי תלות רצינית ביחסים עם הנריטה. היא שיננה לי ללא הרף את העיקרון שידידות ואחווה של יחד הם היסודות הנחוצים לטיפול בהתמכרות. אך כאשר הפצרתי בה לדבר אתי בגלוי, לעזור לי בדרכי נועם, היא גרמה לי לתחושה של מבוי סתום, לא פעם התפרצה בזעם, התנהגה באופן שהיה מוזר אף לגביה.
"מיום ליום נאלצתי לוותר על הציפייה שהיא כחברה הכי קרובה וכמייסדת הרעיון הגדול תעזור לי, ונוצרה בי תחושה של החמצה עם המון כאב וחוסר ביטחון לגבי המשך דרכי או מימושם של חלומותיי. מעולם לא הבנתי מדוע דווקא לגבינו הקווים כה טושטשו. לעתים חשדתי שייתכן ששתינו פחדנו מהקרבה שנוצרה בינינו, ולא הבנו מה באמת היינו אחת לשנייה.
"היום אני מבינה במה הדברים היו אמורים: תלות בהתהוותה. מיום ליום איבדתי את הביטחון האישי, הפסקתי לדאוג לעצמי, ולא הבנתי שזה הוא אך ורק התפקיד שלי. וכך הנבואה שלה הגשימה את עצמה. אמנם הקפדתי לא לאכול סוכר וזה היה עבורי 'מעבר לקשת בענן' אך המאכלים האחרים חזרו בזחילה והשתלטו על הצלחת שלי בגודל, בכמות ובתדירות, חציתי את קו הרקיע לאי שם.
"מבחינתה החזרתי לעצמי את ההתמכרות הפעילה והפרתי בכך את כל ההתחייבויות לעשות בחיי שימוש נכון ולהיות לדוגמה אישית נאותה. עלי להבהיר דבר אחד בגלוי, הכמיהה תרדוף אחרי לנצח, ולא תיעלם עם הזמן, אך אז ובתפקיד שהיה מחייב, לא עשיתי בה שימוש פעיל.
"מאז הוועידה חוויתי זמנים של הישרדות, התמלאתי פחדים וחששות שמא איבדתי את שפיות דעתי, הרי זה קרה לא למעט אנשים במצבי נטישה ובגידה. איבדתי את חוט המחשבה ומצאתי את עצמי שוקעת לאותם תהומות שהייתי בטוחה שלא קיימים עוד. התחרות על תשומת הלב בין העצב לתקווה הלכה והעמיקה, הכוחות הפכו שווים, ובכל זאת התקווה הובילה, וכך החזרתי את עצמי לעצמי.
"סמוך למותה, כהרגלנו, לא דיברנו כמעט, אך מצאנו את דרכנו חזרה, הנחתי לעבר הבנתי שלחיים הייתה דרך מיוחדת לאותת לי כיצד למצוא את הענווה."
נורית הצביעה ואמרה רק זאת "הנריטה הייתה משכמה ומעלה אך בעבורי היא ייצגה רק דרך אחת מתוך כמה..."
רחל הגיבה ופניה הביעו רצינות גדולה, "גם אני לא אהבתי את מה שראיתי, אובדן הזהות העצמית, כי תוך כדי הריצה אחרי עצות שונות נותרתי מאחור, לא הבנתי את מושג ההתמדה. אך במסגרת השינוי היה דבר אחד שאתו מאוד הסכמתי עם הנריטה, ההתעקשות שלה לא לגעת בסוכר. לצערי נגעתי בשוקולד ועוגות ובכך חזרתי לנקודת ההתחלה פעם אחר פעם, האם בעבורי זה כבר מאוחר מדי? כי גם אני מתמודדת עם תוצאות של בדיקות גרועות," היא פרצה בבכי והוסיפה, "הכאב שלי גדול כי הפרתי את האיזון והיום יש לי בעיות פיזיות שהורסות לי את השגרה, שפעם כיניתי אותה משעממת..."
קנדי התעוררה לחיים, אחרי שישבה עצובה בפינה ואמרה "הגעתי לתוכנית ביום שבו נגמר לי הרצון להיאבק בעצמי, ומיד ובאופן ברור לחלוטין הנריטה העמידה אותי במרכז תשומת לבה, לא היה לי רגע של ספק כשהייתי בחסותה, הטלטלות של אכילה מטורפת זעזעו את עולמי ימינה ושמאלה. והיא הוליכה אותי בנתיב השיעורים הקשים, אפשרה לי לקבל את עצמי, ולהבין שיש זמן ומקום לכל דבר, היא עזרה לי להפנים את חולשותיי ואת התירוצים מרחיקי הלכת אשר הזדחלו מתוכן, לעתים היא סחטה אותי רגשית, דרשה ממני מאמצים רבים, בייחוד בתחום הנתינה לאחרים, אך לבסוף ההחלמה שלי הניבה תוצאות עזות."
הרבה אנשים פרצו בדמעות לשמע דבריה של קנדי, ואז חמדה ביקשה את רשות הדיבור, "בכל ימי חיי בעבר לא הכרתי אישה כמוה, היא הייתה מדהימה, נאמנה לעצמה ולדרכה, וחוללה בי שינוי גדול. מעולם לא נלחמתי למען עצמי ותמיד התרחקתי מגופי, עיצבתי את כל חיי סביב ההתמכרות ובכך הפכתי לשפחה החיה בצִלה. היא שיקפה בעבורי דברים בצורה שונה, בצורה אחרת, ובכך הזיזה את הרעיון של קבוצת התמיכה ממעמקי הים לשמים הגבהים."
לשמע הדברים נעשה לי קשה מרגע לרגע, ואז שמעתי את ג'ניפר שהרעימה בקולה את דברי הסיכום וכמו מבעד לערפל הקשבתי, "במעמד זה עלי להבהיר דבר אחד בגלוי, הגעגועים להנריטה ירדפו אחרי לנצח, ולא ייעלמו עם הזמן, אף על פי שעז רצוני להאמין שהיא הייתה רוצה להקל עלי ושהדברים יהיו אחרת.
"מרגע מותה הבנתי שנשארתי המייסדת האחרונה מבין שתינו וזה דורש ממני לנקוט פעולות מסוימות ולקחת יותר אחריות. יש לי תפקיד. יחד עברנו דרך ארוכה, ומעתה איאלץ לוותר על ציפייה שחברתי הקרובה תארגן ותעודד את פתיחתם של קבוצות חדשות למען הסובלים בחוץ."
כשהפגישה הרשמית הסתיימה ברברה וליונה, בעזרתה האדיבה של ג'ניפר, הביאו כיבוד לשולחן על טהרת התפריט ההודי, התבלין הצהוב שלט ברמה, זו הייתה האופנה האחרונה ומרביתנו לא התנסינו בכך. לא חשתי נוח, כי הן ארגנו את הכול ונטלו על עצמן להגיש את המנות האקזוטיות ואת המאכלים האחרים. אט אט כולנו הפשרנו והתכבדנו בעוף בקארי ואורז בזעפרן. נתחי העוף הקטנטנים הונחו על מגש הודי מדהים ביופיו, חסין אש, הכול היה טעים, נפלא, חריף במידה הרצויה. הדבר המגוחך ביותר היה רוטב מסאלה שהיה הדבר הכי קרוב לסלט של הנריטה, היו בו בצל, כוסברה, נענע, פלפלים ירוקים וכמובן עגבניות בשלות ואדומות.
עיניי דמעו, ולא מהחריפות. שוב תמהתי עד כמה נסתרות דרכי האל.
ג'ניפר ארגנה מוזיקה שהייתה אהובה מאוד על הנריטה, בשלב ההוא הרגשתי מיותרת. הכול היה מוגזם מדי, נזהרתי לא להיראות מתנשאת, בחרתי להאמין שהכול לטובה, אך הייתה בי תחושה של החמצה, ועצב לא מתפשר... הערב הפך למעיק מרגע לרגע, הנריטה, שבחייה הפכה לסוג של גורו, בהסתלקותה גרמה לדברים להיראות אחרת, הדעות השתנו, הוצפו נקודות מבט לגמרי אחרות.
בדרכי הביתה בתוך המונית התחייבתי להחזיר לעצמי את חיי כדי לעשות בהם שימוש נכון. ההכרה שהכתה בי, ושעד לאותו רגע הייתה נשגבת מבינתי, הייתה כי לא הנריטה הכשילה אותי אלא אני בעצמי יצרתי בה תלות. כן, הנריטה הייתה אישה יקרה מאוד להרבה אנשים, וגם לי, אך גם היא לא יכלה למנוע את הבלתי נמנע, את הנטישה העצמית הן שלה מעצמה והן שלי מעצמי.
החגים חלפו עברו להם, הגעגועים אליה תקעו יתד בחיי, רבות היו מחשבות אשר הסתובבו בי. ערב אחר ערב חיפשתי נחמה, אף על פי שידעתי שהקביעות היא הדבר הארעי ביותר שהחיים יכלו להציע לי. חשתי את מחיר הכאב הלא פתור, נאבקתי בכל הכוח, סירבתי לשלם באבדן חושים, לא רציתי לתת להתמכרות לנצח בסיבוב.
ערב אחר ערב התייצבתי בוהה מול המקרר השתוקקתי לראות את האור המאיר ברגע פתיחתו. למזלי ראיתי באותיות גדולות כתובית, היא הופיעה על מסך הדלת מבחוץ:
"האם את מחפשת את החלום במקרר?!"
וכך כל ערב מבוישת ונבוכה ישבתי ובכיתי בחושך על חברות של הרבה שנים שהאמנתי שלעולם לא יהיה לה תחליף. הצטערתי שלא היינו די כנות, שהתחרינו על יוקרה ועל תפקיד, שזנחנו ללא דעת או כוונה את הדוגמה האישית, ואת התכונה האמיתית שממנה נוצרת ההחלמה: הענווה.
כעבור חודש, מיוסרת אך אסופה, חזרתי לבריכה המחוממת, התחלתי את יומי בשחייה. זאת הייתה דרכי להתקשר לאלוהים שלי, הנריטה לימדה אותי המון, אך דווקא דרך מותה הבנתי שיש עוד הרבה מה לעשות, ולעשות בצורה אחרת, היא תמיד אמרה תתחילי מצעד ראשון.
השחייה חזקה אותי מיום ליום וזו הייתה הקלה גדולה ומפתיעה.
דורון התחיל להגיע מוקדם מהרגיל, וערב אחד הוא שאל "אם תרצי נדבר על כל אשר קרה, ואלי יותר מזה על מה שלא... או אולי נדבר על משהוא אחר?"
למרבה ההפתעה הייתי נכונה, הייתי זקוקה לאוזן קשבת ולכתף תומכת, ואולי גם לפה שיסביר... קיוויתי כי בשיחה גלויה אצליח להבהיר את העניינים, ולו לעצמי.
התיישבנו בפינת האוכל, ללא אוכל, ופתחתי במילים הכי כנות שמצאתי "הנריטה מתה, וזה דבר באמת מפחיד, אך המעשים שלי הם אלה שרודפים אותי."
דורון התיישב מולי, "תני לי לראות את הפנים היפות שלך, אך לפני הכול בואי ואכין לך תה צמחים בטעם אוכמניות כדי שנוכל לדבר על כאב וצער, והרבה תקווה."
מיד ראיתי בעיני רוחי, את הדלתות נפתחות... ומחשבה חלפה במוחי, ייתכן שהגיע הזמן לפרוץ החוצה, ולהשתדל לעשות הכול פשוט. רות הייתה חסרה לי, שהותה בפריז התמשכה מאוד, והיא תמיד אמרה כי ליזום שיחה, לא פחות חשוב מהשיחה עצמה.
התה העלה המון אדים ודורון נראה מאוד מוטרד, לחשתי לו "אינך יודע עד כמה אני מעריכה את נוכחותך בחיי, אך עלי להביא בחשבון את קולות הרקע, אשר חלקם יושבים עמוק בתוך כל מעשה ומעשה שלי ושל האחרים."
דורון לגם מהקפה שלו ואמר בקול צלול, שהתחמם מהמשקה "מאז ומעולם לא הבנתי את הרעיונות שהובעו בקבוצות התמיכה בוודאי לא בהתחלה אך גם מאוחר יותר לא הכנתי את עצמי לכך שאשתי תפתח קריירת שירות נתינה לאנשים מכורים ועוד בכל רחבי העולם."
מחשבות מוכרות התרוצצו בי, דורון תמיד התעקש לראות בי אישה שפויה, ולא הדביק לי תוויות של מכורה מטורפת כמו שהוא ראה באחרים, הוא התכחש לצורת האכילה שלי וסירב לראות את המאבק הבלתי פוסק שכה התיש אותי וגרם למתח בחיי, הוא התכחש להשלכות שהיו לכך גם על נישואינו. הוא לא היה מודע לצורך שלי לעמוד על המשמר מול לועו של הכריש, והיה נראה לו מאוד מיותר שהקדשתי זמן על הסברים בנושא.
לפתע הבנתי, זו הייתה דרכו, וזו הייתה אהבתו, הוא מעולם לא פקפק בי, אך אני נתתי לעצמי סיבות רבות לפקפוקים. הנה גם באותו רגע מחשבותיי סתרו את עצמן, ואולי הן מעולם לא היו ולא יהיו מקור נאמן לתחושות שפויות.
המשכנו לשבת בחושך, איש מאתנו לא קם להדליק את האור כדי לא להפר, להפר את מה?
דורון פתח בגילויי לב מדהים "חשתי מיותר, ההרגשה שלי הייתה שאת כבר לא צריכה אותי, השיחה ברגע זה," כך הוא המשיך ואמר, "זו מחמאה גדולה כאשר היא באה ממך." קמתי והחלטתי להדליק את האור, בתוך כך הזדרזתי להגיב, כי מן הראוי היה שהוא ידע שהגעתי לכזה שלב בחיי שבו הבנתי מי הוא העיקר ומי הוא הטפל.
חשתי קרבה גדולה לדורון, לכן כשנכנסתי לשירותים לעשות פיפי לא סגרתי את הדלת, לא רציתי להפסיד את אשר היה לו לומר, הוא המשיך "אולי תאפשרי לי להבין, ואל תתייחסי לבורות שלי בכזה חשש."
הורדתי את המים, הייתי חייבת.
נכון חשבתי, יש לנו המון עבודה (כך אומרים הפסיכולוגים המטפלים בבני זוג) ולמה? כי השארנו הכול בהמתנה, הוא למעני ואני – למען מי?
הבטתי בו ברכות רבה ואמרתי "בוא נמשיך בהזדמנות אחרת, באור יום, טוב?"
עייפתי ונכנסתי לחדר שינה. השיחה העלתה המון פחדים אך פתחה פתח צר לכניסה. דורון נכנס למקלחת, הכניס מברשת שיניים לפיו, אך לפני כן הוא הזדרז לומר "זאת לוסי שאני מכיר, לוסי של אור."
קורי השינה התחילו לתפוס את מקומם, והבנתי שלא אמרתי את מה שרציתי, האמת נראתה לא טוב, לא יפה, ורציתי להרגיש שאני בסדר, ושהגיע הזמן לחזור לחיי. דורון התחיל להירדם, אך לפתע מלמל "נו, את תתגברי, יהיה בסדר, רק תרפי..."
כיסיתי את עיני בשמיכה הם התחילו לדמוע והבנתי על מה רציתי לדבר, ולמה ויתרתי, מדובר היה באותה שיחה מפחידה, שבה הנריטה אמרה כי ברצונה לסיים את חייה. היא ידעה עד כמה חרדתי מהרעיון הנורא, שנים התאמצנו נגד כל הסיכויים וטיפלנו במחלת הסוכרת כדי לחיות, והנה היא בגדה בהחלמה של כולנו.
דורון שקע לתוך שינה, ואני הרגשתי הקלה לדבר עם עצמי.
נזכרתי כיצד הלב שלי נשבר כאשר היא הזניחה את עצמה, כאשר היא בחרה לנהוג באדישות ולא הבעירה את האש שמתפרצת מהר געש. השיא היה אז, כאשר היא בחרה למות, ויתרה, למשמעות היה צליל של תבוסה גדולה.
נזכרתי בתחושת החרדה, אף על פי שהיא אמרה "אל תתני לפחד להפחיד אותך, תשמרי על עצמך, כי לי אין אפילו את הסיכוי הקלוש לכך, תגבירי את הקצב, העולם מחכה לך, אשר לי אצלי ברשת נפערו יותר מדי חורים..!"
אני הזדרזתי לענות "אין סיבה שלא נתקן את היריעה."
תוך כדי המחשבות, גופי זז ללא מנוחה, הצלחתי לשבש את שנתו של דורון, הוא פקח את עיניו התעורר והביט בי בשתיקה. הבטתי בו, וכמו תחת היפנוזה לחשתי "את הנריטה פגשתי מיד כאשר הגעתי לפגישה הראשונה בקבוצת תמיכה, זו הייתה תקופה שבה חיי הרגילים וכל מה שידעתי עד אז השתבש ללא היכר..."
דורון התעורר לגמרי והקשיב. המשכנו בשיחה גם כאשר הבוקר עלה והאור בלע את החושך, לא עצמנו עין באותו הלילה, וכך פתחתי את לבי:
"הייתי מומחית לדיאטות לא מוצלחות, אך חובבנית בהלכי עולם שדיבר על אכילת יתר כצורה של התמכרות וכינה את השומן חומר לסתימת כלי דם שמביא את מלאך המוות. הנריטה אמרה לי 'אם את באמת רצינית בקשר לבעיית האכילה שלך, אמצא את הזמן בעבורך וניפגש', וכך היה. מיד אחרי הפגישה הראשונה נסענו לבית קפה במרכז והזמנו קפה הפוך. מן במפגש הראשון בינינו ועד האחרון שבהם היא הייתה תמיד נדיבה ושילמה עבור הקפה או המנה. תמיד שנאתי קפה זה היה משקה חזק מדי בשבילי, אך רציתי לרצות אותה.
"באותה פגישה דרמטית היא הביטה בי בריכוז ובנימה רצינית ואמרה 'מחכה לך עבודה על שנים־עשר הצעדים'. 'את חושבת שיש לי סיכוי?' שאלתי בהתרגשות, הרגשתי מבולבלת כמו ילדה שאחזה בידיה מתנה גדולה, לא ידעתי את נפשי...
"לה היה הכול מאוד ברור, לה היו כל התשובות החכמות, נוסח ניו יורק, ואני לעומתה הצטיירתי כאישה פשוטה מהפרברים, וכך לראשונה חוויתי הבדל משמעותי בינינו במושגי העולם הגדול. אך רק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הסוגיה הזאת, לא אקדים את המאוחר.
"הנריטה תמיד לגמה את הקפה בלגימות גדולות, ואז פקדה 'צריך להתחיל מצעד ראשון, להודות בחוסר אונים...' אחרי זה היא סיימה את הקפה, והרשת נתפסה בסלע ואני נלכדתי בתוכה...
דורון שהקשיב קשב רב החליט להתערב וניסה להגן, "הקבוצה שהנריטה עמדה במרכזה, כן נתנה לך המון...."
"כן, הקבוצה נתנה לי הרבה אך היה עלי להחזיר את כל הטוב והרבה מעבר, אך חכה רגע עם זה...
"הנריטה המשיכה ובנימה עקשנית הסבירה לי כי הייעוד שלה הוא לגרום לשינוי באנשים וכך תהיה משמעות לחייה, ואוו איזה חזון, כך חשבתי לעצמי. ההתרגשות לא הרפתה ממנה, היא הרימה את קולה ואמרה 'מוטלת עלי אחריות כבדה כמייסדת, אני רואה בכך את חובתי ולא מחפשת את אותות הכבוד.' כאשר יצאנו מבית הקפה החוצה הגשם ירד ללא הפוגה, לא השגחתי בכלום, כול מה שרציתי זה להסב לה גאווה גדולה.
"מאז לא ידעתי כיצד לומר לה את תחושותיי, למען האמת היא לא ידעה להקשיב, רק נאמה, נאמה והעבירה לי הוראות. אך זה היה רק מאוחר יותר, כי שוב הקדמתי את המאוחר.
"מעולם לא הייתי בטוחה מה המשמעות לידידות שלנו מעבר לעשה ואל תעשה. היום אוכל לומר לך שרק בפגישה הראשונה זכיתי לעידוד ולמילה טובה, וגם באחרונה."
דורון שאל אותי בזהירות רבה, "למה נתת לה לאמן אותך כל כך הרבה זמן, למה הענקת לה כל כך הרבה כוח?" הוא ענה בעצמו "לא יכולת אחרת, תמיד אמרת כי את בתחתית הבור השחור, והיא הושיטה לך חבל דמיוני כדי לטפס וכך להחזיר את חייך למסלולם. אל תיזכרי רק בדברים הרעים, כיום עם מותה אינך יכולה לשנות מאומה, זכרי את חזון החברות."
קטעתי אותו "זה ממש קשה. לא היינו צריכות להישאר יחד כל כך הרבה זמן, בשלב מסוים כאשר השתניתי היינו צריכות לדבר, לפתוח דברים לבחון מחדש את החלק הרקוב בידידות שלנו. היינו צריכות. ולא עשינו!"
דורון עצר את השטף הקולח מפי בקילוחים עזים "התכוונתי למה שהצעתי, במה אוכל לעזור?"
המילים המלטפות כיסו את עיניי בדוק של לכלוכית, עניתי וחולשה נשמעה בקולי, "שום דבר שהיית אומר כרגע לא היה נשמע לי יותר משמעותי ממה שאמרת עכשיו..."
כן הייתי זקוקה לעזרה... הרגשתי כי לא מדובר בחוסר נאמנות לחלום אלא בהתמודדות עם אובדנו. רעד החל לטלטל אותי, כי המחשבה שהשתלטה עלי הטרידה אותי לא מעט, כיצד זה סיכנתי את עצמי, דווקא במקום שהיה אמור להגן עלי.
מאותו הלילה הכול רק השתפר, הרגשתי שעשית את הצעד העשירי באופן יסודי ביותר, וחיים במחיצת עצמי הפכו ליותר פשוטים, בניתי את היציבות בחיי, התמלאתי מודעות והעשייה הובילה אותי למקום טוב יותר. התחלתי להאמין שהכול יכול להיות כמו שארצה. דורון התנהג בהבנה רבה, ואפילו לא מנע ממני, לדמוע כאשר היה לי בכך צורך, כן, לפעמים האמת כאבה קצת יותר.
הדבר שהכי בלט הגיע לקראת הלילות שאף פעם לא בישרו טובות, לפחות לא במה שנגע למחלת ההתמכרות: לוע הכריש חדל לשחק את תפקיד המושיע.
הרווחתי החלמה, נולדה בי היכולת לנצח. הנחתי לחלומות הישנים, אספתי את עצמי ומצאתי חלומות אחרים, זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי. ההתקדמות הביאה לתחושת ניצחון, גם ביכולת הכתיבה שלי.
הבשורות הטובות התחילו לרקום עור וגידים, כאשר התקרב חג החנוכה, שנים־עשר שבועות אחרי מותה של הנריטה וביום הדלקת הנר הראשון, התיישבתי בכורסה מול החלון המואר בחנוכייה והודיתי לאלוהים שעברתי מההישרדות לא ממש מוצלחת לחיים טובים ככול שרק היה אפשר.
שנה אחרי הוועידה התפייסתי עם הזיכרונות.
באותו חג חנוכה אירע הנס הנכסף, ראיתי את ההחלמה משתקפת בחומר שכתבתי בספר אהבתי את המחשבה על קריירה חדשה מלאה ביצירה, שצמחה מתוך האובדן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים פרק-11-המשך הספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
צעד 11 - למרות הכול
לוסיאנה אמרה:
[מכאן בפונט אחר]מוות מאיר את חמקמקותם של החיים ואת ההבנה שהם בני חלוף [עד כאן בפונט אחר]
חוויית המוות על כל המשתמע ממנה זרקה אותנו קדימה. מיום ליום ההתרגשות הלכה והתעצמה, והבנתי שלפעמים יש צורך לזוז ממקום למקום רק כדי למצוא את המקום הטוב מכולם. הביטחון החדש שלי שתל בי את האמונה כי הגיעה העת לחזק בתוכי את הצעד האחד־עשר.
ברגע שבו נפלה ההחלטה קנינו כרטיסים והתחלנו לתכנן את המסע המדהים והמרתק לארץ השמש העולה, יפן. התאמנו את עצמנו לסאקורה, פריחת הדובדבן, ובכך תחמנו לנו את התאריך המדויק. השינה ניטלה ממני, רעיון הטיסה ליעד כה מרוחק רגש אותי מאוד.
שבוע לפני הנסיעה קמתי מוקדם מאוד והבטתי החוצה, טיפות הטל יצרו תחושה של ניקיון, כך אהבתי את העולם שלי. חמקתי למרפסת, אולי כדי לחשוב. הצעד האחד־עשר דיבר על עמידה ישירה מול החיים תחת המטרייה של האמונה העיוורת, סימל את החופש, תהיתי מה הן הפעולות הנוספות שיהיה עלי לנקוט כדי להביא להתאמה הטובה ביותר ביחסיי עם דורון.
בעודי נאבקת במחשבות צלצול הטלפון הביא את רות מעבר לקו, היא נשמעה נפלא נהנתה בעיר האורות פריז ואחרי חיבוקים ונשיקות דרך האפרכסת, שאלתי אותה ישירות "אנו עומדים לפני נסיעה ליפן האם עלי לנצל הזדמנות זו ולחשוף בפני דורון את הקשר שהיה לי עם שוריק? או שהמעשה מיותר לחלוטין כי ישנה אפשרות סבירה שיהיה אחרת ממה שאתכנן."
רות הקשיבה וניסחה את עצמה בצורה הברורה ביותר שידעו ימי חברותנו מאז ומעולם, "אני מכירה אותך היטב ומודעת לכל התהפוכות שעברת, שיחקת במגרש משחקים זרוע אבנים בוץ והרבה חול בעיניים, עברת זמנים קשים מאוד, שוריק היה שער הניצחון, היום, את משחקת במגרש טוב יותר, החלפת מציאות שלא עבדה בחלומות ממשיים. תמיד הייתה לך אחריות, לכן כיום, בתנאים החדשים שנוצרו, יש לי סיבה טובה להאמין שהמגרש הנקי יביא אותך למסלול ללא שערים."
בעודה מדברת הבנתי, כי הסיבה ליחסים הנפלאים שהיו בינינו במשך השנים, הייתה נעוצה בכך שהיא תמיד ראתה את טובתי האישית, דאגתה הייתה אמיתית. אך הרגשתי כי רות הייתה לא רק חברה, הנאמנות שלה עברה זה מכבר את שלב העידוד והתמיכה, שהיו תמיד גדולים בעוצמתם, גם כאשר התקשיתי לזכור מה היו התירוצים של עצמי, הבנתי כי האמונה שלה בי הביעה עמדה.
מעודדת השבתי מיד, "כנראה שאת צודקת ואניח לדאגותיי ולא אכנס למלחמה, לאחרונה הבנתי למה לא הצליח לי להיות בהחלמה, הרי כל רגע וכל יום הדברים זזים ממקומם, הכול נתון לשינויים, ההערצה שחשתי לאנשים יצירתיים, ספונטניים, לא שגרתיים, גרמה לי להטעיה גדולה. הבנתי שלא הבנתי כלום."
רות השיבה במהירות, "אכן זוהי הנוסחה הנכונה לחזור על פעולות פשוטות באופן ברור מסודר ועקבי. כמו לקלף בצל. לדאוג לשגרה של אכילה נכונה רחצה ראויה שינה מספקת ושחייה פעילה ועדיין ייוותר לך המון זמן להביע את האישיות המיוחדת שלך."
"כן, רות, את צודקת. ההחלמה צריכה להיראות לא רק לדבר בה, התשובה נמצאה בתוך השקט שלי... כי מראה עיניים יכול להטעות."
רות, נשארה המומה ואמרה "אכן, לא דברנו הרבה זמן," ואז היא לחשה מעבר לקו, "חייך הפכו להיות כמו אותו הסיפור הידוע על הברבורים באגם, שמלמעלה הם נראים שלווים, שקטים ובקושי זזים, קמעה אדישים, אך מתחת למים רגליהן עובדות קשה ובמסירות."
יומיים לפני הנסיעה, בעוד דורון נמנם בחדר האורחים, פתחתי את מכשיר הטלוויזיה ולתדהמתי הרבה הקרינו את הסרט "זוגיות אפשרית". הגיבורה עברה התעללות רגשית בעבר, אך היא לא ויתרה, חיבקה את בן זוגה הנוכחי העירה אותו בעדינות ובידה ובפיה הכינה אותו לאהבה, וכאשר הוא היה מוכן יצרה אתו רגע בלתי נשכח.
הבטתי ודמיינתי, כן, דמיינתי את החיים הטובים בזוגיות קיימת... בשלב ההוא נישקתי את דורון והוא התעורר, את סוף הסרט לא ראיתי, התעלסנו.
לבסוף נרדמתי מחזיקה עמוק בתוכי את התקווה, החלטתי לא לפתוח בשום שיחה מעמיקה, דווקא הקרבה היא שגרמה לי לוותר.
בבוקר הנסיעה קמנו מוקדם, הקומקום שרק. מעולם לא אהבתי קומקום שורק, קיבלנו אותו במתנה וחבל שלא זרקתי אותו אחרי הקפה הראשון. שמעתי את דורון מדשדש לפינת האוכל, התעורר כנראה מהשריקה של הקומקום, התיישבנו בפינה היפה ומבטינו הצטלבו.
הפלגתי בדמיוני..."תסתכל עלי, דורון, בוא נדבר, אין טעם לדחות את זה, כן זה היה סיפור אהבה הכי גדול שיש. נשאבתי לתוכו שלא בכוונה תחילה, ממש כך... מעולם לא התכוונתי לפגוע בך התכוונתי לספר ולדבר על הכול... טוב, הבנתי כיצד הגענו לכך, הרי האמון נהרס, קרו דברים."
בכוח קטעתי את חוט מחשבותיי, התאוששתי מהרהוריי, התעוררתי למציאות ומזגתי את הקפה השחור לספלו של דורון. התחלתי להכין סלט ירקות, דורון הביט בי בהלם, מעולם לא חתכתי עגבניות בכזאת מהירות.
"אני יודע מה את חושבת, ולפי מבט עיניים שאת משלחת בעגבניות, אני מבין אותך, ומודע לכך שהתקופה האחרונה לקחה ממך את החלום ונותר רק המיץ..."
אכן הוא הכיר באובדנה של הנריטה, אך לא בחיים האחרים שחייתי, רציתי לומר לו שחוויתי קריסטלים של אושר, הייתי משהו למישהו. אך הבנתי שוב שכל אחד מאתנו רואה דברים באופן אחר וזה תמיד נשמע בסדר... עד שזה הופך להיות קרוב ללבך...
הרמתי את הראש מקרש החיתוך, "אתה אומר שאתה יודע מה אני חושבת?"
הבטתי בו וידעתי שהוא לעולם לא יבין. אך קרה הלא ייאמן דורון השיב והשתמש במילים שאמרתי לו בעבר אין־ספור פעמים "היה לך עולם משלך, הרי לכולנו יש עולם חלומות, לא? אך זכרי, כי תמיד ידענו כיצד הכול מתחיל, אך לא יכולנו לחזות כיצד זה מסתיים."
לפעמים הוא הפתיע אותי בדברים שהשתקעו אצלו בראש.
הקפה היה חם חזק וטוב, החורף חלף, והאביב עמד בפתח, אך קפה זה תמיד היה המשקה הטוב גם כאשר מזג האוויר לא ממש היה קר, למדתי לאהוב את המשקה הוא עשה את העבודה מעבר לחימום. הקפה של הבית לא היה חזק מדי בעבורי.{זיו הביטי}
יצאתי למרפסת, דורון יצא לקניות אחרונות, ישבתי מול האופק וידעתי מה עלי לעשות, גמלה בי ההחלטה, הבנתי שאמשיך לחיות עם הסוד, היה לי המון מה להפסיד, הרבה יותר מאשר להרוויח, לכן לא רציתי לטרפד שום דבר, בעיקר לא את ההחלמה העדינה שלי. זה היה המצב, הרבה שנים בחרתי באופן שגוי, וכעת החלטתי לשמור על מקורות האושר שלי. לא יכולתי לשנות את העבר ואת אשר נעשה בו, הגילוי שלי לא היה נחוץ, הגיע הזמן להניח.
חזרתי לחתוך את העגבניות לסלט. הדברים נראו לי כלא שיכים להווה, הקסם שחוויתי ושנשביתי בתוכו היה רגש שלא היה אפשר להסבירו או לשנותו. הבנתי שאם אדבר, יהיה לנו מאוד קשה לחזור למצב "שלפני" הדמעות המלוחות ריססו את סלט העגבניות.
שמחתי שהנסיעה ליפן יוצאת לדרך, קיוויתי למצוא בה תשובות, במובן מסוים קיוויתי לחזק את עצמי. כן, היו לי הרבה תהיות, זאת הייתה עובדה.
בדרך לשדה התעופה שמעתי את מלכי, צחוקה נשמע למרחוק, ואני חשבתי לעצמי שהיא נשמעה כמעט מאושרת. ברגע שראתה אותי חיכתה שדורון יעבור ואז אמרה "גם בעלי נמצא בשבילי ועושה עבורי מאמץ גדול, טוב לי ונעים לי כי יש לו סבלנות לאהוב אותי. סוף כל סוף אני חשה בחוויית החיזור והיא עולה על כל ציפיותיי, וזה דבר יקר ערך בשבילי, הרבה שנים לא הקשבתי לו אז עכשיו הגיע הזמן שלי."
ואני חשבתי, אולי מלכי צודקת...
יצאתי לכיוון המונית דורון כבר חיכה לי ולפתע עלו בי היסוס ומחשבה מציקה, על מה באמת נסבה השיחה, לא האמנתי למה ששמעתי. היא אפשרה לעצמה את האהבה מבחוץ והתמלאה בה, וכעת מאמינה יותר מאי פעם באהבה מבפנים... ובכל זאת הרגשתי, עד כמה שהיה אפשר, כי יהיה עלי לכבד את בחירתה של מלכי.
הטיסה יצאה לאוויר, נרגענו וחיברנו את עצמנו למושב הכיסא, ואז תוך כדי הפעולה המוכרת הבחנתי בזוג שישב לצידנו, הגבר היפני חייך ושאל "אתם טסים את כל הדרך ליפן רק כדי לראות את הפריחה?"
הופתעתי מהשאלה ובעיקר מהפנייה הישירה, ולפני שעניתי הוא המשיך "הרעיון הוא מצוין, הדובדבן הוא הגאווה הלאומית שלנו. זו ההכתרה לבואו של האביב, אך ישנם עוד הרבה אפשרויות ביפן, היא מספקת הזדמנות מושלמת ללמוד כיצד לא להתחמק מהחיים האמיתיים..."
עניתי בחיוך "את זה ניסיתי לשנן גם לעצמי, אך לא רציתי לפתח ציפיות גבוהות... אך אתה צודק ליפן יש הרבה מה להציע."
בת זוגו הביטה בנו והוסיפה "אל תרדו בתחנה לא נכונה, טוב עשיתם כאשר החלטתם להמריא..."
חייכתי, זו לא הייתה המלצה מעשית, כי קשה היה קצת לתמרן בין השמים והארץ... התבוננתי בהם, לא חשבתי שלאנשים יפנים קל לדבר עם זרים, אך הם לימדו אותנו מחוויותיהם שלהם... הבנתי מה הם ניסו לרמוז, אכן העבר תמיד יהיה חלק מאתנו, עשינו אתו כברת דרך ארוכה, רק כדי לקבל את האומץ להיות גם תלויים באוויר...
שקעתי במחשבות:
היינו צריכים לצאת למסע היפני לפני עידן ועידנים, לו ידעתי שאחוש כל כך טוב בהמראה, שאלמד לנשום כהלכה, אך הייתי צריכה לעזור להנריטה, נסתרות דרכי האל, כי רק אחרי שהגעתי לקצה, רק אחרי מותה, חוללתי את התפנית הגדולה. אך גם ידעתי שכל דבר התרחש בזמנו של אלוהים, לא פעם שמעתי את המשפט הזה בפגישות אף על פי שאובדנה של הנריטה לא נתפס בעיניי כזמן אלוהי.
הפניתי את מבטי לעבר הזוג המיוחד ולהפתעתי, אחרי שאיבדתי את הריכוז לשנייה ואת מגע העין אתם, הם נעלמו באופן מסתורי.
נורית תמיד אמרה שאם רוצים אפשר להיעלם גם במעלית. הענן שרחף על ראשי בחודשים האחרונים, התחיל להתפזר ובמילים הקסומות שלהם הם הצליחו לשנות את הכיוון בטבעיות, ובכך חיזקו בי את הבחירה ביפן כיעד למסע...
כנראה נרדמנו, כי התעוררנו רק בנחיתה.
חיבקתי את דורון ולחשתי "הבט בפני האנשים שסביבנו, האם לא מתקבל הרושם שלרוב האנשים נסיעה היא הנאה גדולה, אז למה אני חשה כי כאשר מדובר בי יש דברים נוספים?"
דורון חייך אלי מעבר למילים... הזדרזתי להמשיך "אתה צודק, אחרי הכול איבדתי לטובת מלאך המוות חברה שסמלה יותר מהכול החלמה, הנאה והרבה מסעות..."
אך הוא זירז אותי באמרו "בואי נאסוף את המזוודות ונצא לעולם שמכיר בעובדות של הפכפכות כחלק ממהלכי החיים."
הסכמתי אתו, זאת הייתה דרך אחרת להביט על מהלכן של ההתרחשויות, הרגשתי רגועה, זורמת ומעולם לא הרגשתי משהו דומה לזה. הגענו לעולם אחר כשיצאנו החוצה קיבלנו הלם תרבות, שום דבר שעשינו, ואכן עשינו, לא הכין אותנו לקראת יפן. הבנתי כי הדרך עוד ארוכה לקלוט או לדעת, והיו חששות, לא רציתי לחזור על טעויות ולהסתגר בתוך העצב המוכר, כאשר יכו בי רגשות אשם שיצוצו עם הזיכרונות. הגענו כדי לחגוג את
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים סוף פרק 11 בספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
האביב והחירות, להמחיש את נס האמונה, קיוויתי למצוא את המשמעות של הצעד האחד־עשר דווקא הרחק מהבית, כי הרעיון שבו לא דמה לשום דבר שהכרתי לפני כן.
דורון היה נרגש בדרכו, הוא הביט אלי, וכבר הרגשתי כיצד המקום הפך למוקד משיכה מועדף עלינו.
ייצאנו לדרכנו ברכבת המהירה בעולם שינקאנסן, אתה עלינו להרים בסיבובים ופיתולים מהירים, בנוף של הרי געש מדהימים. היעד שלנו היה המנזר הבודהיסטי העתיק. הוא נראה למרחקים על צלע הר ומהנקודה הנמוכה שממנה עלינו השקפנו כלפי מעלה וראינו את קדושתו מכל פינה וזווית אפשרית. הוא שכן בלב יער מטופח, שבו עצים עתיקים גדלו מתוך מי מעינות.
ברגע שהתמקמנו בחדרנו קיבלה את פנינו אשת הנזיר, שהייתה אחראית על הצד המעשי, היא הביטה בנו ובחפצים שהבאנו ואמרה לנו "חדריכם הוכנו מראש ומלאים בכל פרט ולו הקטן ביותר שיהיה נחוץ לכם בשהותכם אצלנו, אני מקווה שהכול יהיה לשביעות רצונכם."
הבטתי דרך החלונות אל היער המדהים שנשקף מנגד, מכל צד שהבטתי נדהמתי ממגוון הצמחייה, בהיתי דרך השמשה ולא נפרדתי לשלום מאשתו של הנזיר. ברגע שאשתו של הנזיר עזבה, דורון לחש לי במעט מבוכה "שמה מיומי והיא בחנה אותך היטב, נראה כי אנו נבחנים בקפידה מרובה."
מיד אמרתי לו "לי נראה כי השהות ביפן עשויה ועוד איך להפתיע אותנו." בסתר לבי ידעתי בוודאות, שכל מעידה ולו הקטנה ביותר תהיה בעוכריי.
אחרי מנוחה קצרה יצאנו לגן, הצמחייה נתנה לי את התחושה של עוגן והגנה וביטלה כל מחיצה בין הנראה לעין והנסתר ממנה. בכל אשר סבבינו היה שילוב של הרמוניה בדרכים שונות ומיוחדות, התבוננתי מקרוב בכל פרט, וככל שהתקדמנו חשתי שהמקום הזה עשויי להיות המקום להבנת הצעד האחד־עשר – פיתוח הקשר עם האלוהים.
מיומי, אשתו של הנזיר הבודהיסטי, יצאה לקראתנו ובקול שקט פנתה אלי "אורחים מכובדים, אנחנו שמחים מאוד שיכולתם להגיע למקום המקודש שלנו, שבוע בביתנו ייתן בכם את אותותיו ובאופן מיוחד ירומם את מצב רוחכם."
הייתי חייבת להודות בפני עצמי שחשתי נעים וטוב, הכנסת האורחים הייתה מעולה, גם אם הייתה פשוט כמנהגם של היפנים. בעיניים בורקות השבתי "לעולם לא נפסיק אני ובעלי להתרגש מנוכחותכם מחר, ברשותכם האדיבה, נתכנן טיול לגנים הפורחים מיד אחרי סעודת הצהריים."
היא מיהרה להשיב בנימוס "כן ודאי, אך אחרי האוכל עדיפה מנוחה קצרה, איני רוצה לקלקל לכם ואל תבינו אותי לא נכון, אך מזג האוויר יהיה חם ועשוי להתיש אתכם, נחכה לשעת בין הערביים."
מארחינו היפנים היו נדיבים ומהוגנים, שלא כאנשים שהכרנו בחיינו, ומכיוון שגם אנו עוררנו בהם עניין, התפתחו היחסים בינינו בימים הבאים.
למחרת התעוררתי מוקדם בבוקר, ניחוח הפריחה עטף אותי בשפע ריחותיו. הסתכלתי מסביב, כן, הגעתי למקום הנכון, התכרבלנו על המזרן, זה היה המקום המדויק שבו רציתי להיות.
דוכסית לוסיאנה כתבה:
[מכאן פונט אחר]...לעולם אל לנו לומר די, סוף, כי לחיים יש דרכים רבות להפתיע אותנו...[עד כאן פונט אחר]
הזריחה הייתה מדהימה, היא סמלה יותר מהכול את מתנתו של בורא העולם ליום חדש. אדון העולם ידע היטב כיצד לברך את ההתחדשות שאותה הגיש לנו במתנה. כל זה עלה במוחי אחרי שדורון העיר בהתלהבות, מיד בתום הרחצה היומית שלי, "לוסי, פריחת הדובדבן דבקה בעור פנייך!" אז הוא נתן בי את המבט הזה שלו אשר כה המיס אותי מיד ומלמל לעצמו," את יודעת היטב כי אין גבר יכול לחוש את הכאב של האישה, הדמעות הנשיות הן שקטות מאוד והן מטשטשות את הנועד לחשיפה."
המומה הבטתי בו, "אני שמחה שחזרה אליך רוח ההלצה..." ובלבי חשבתי, שתיתי די והותר דמעות שקטות ומטשטשות.
החוויה הראשונה הייתה ארוחת הבוקר. בבסיס התענוג שבהימנעות היה הרעיון של אוכל פשוט ומוכר. לכן ההשתוממות שלי גדלה מרגע לרגע, שום הימנעות טובה לא הייתה מתביישת במה שראיתי לפניי, אף על פי שהתפריט היה לא מוכר לחלוטין. ברגע הראשון נבהלתי מעט, אך הביטחון שאפף את מארחינו העניק לי דוגמה מצוינת כיצד אפשר להסתגל ולהתבגר, וגרם לי לחשוב מה מייצגת בעבורי ארוחה שהוגשה לנו.
גיליתי בה התאמה, אף על פי שבדרך כלל המאכלים שנכללו בה היו חלק מארוחת הצהריים שלי בימים הטובים. ללא כל ספק זו הייתה הארוחה המושקעת ביותר שאכלנו בשעה כה מוקדמת בארץ זרה. הצלחות שהוגשו לנו היו קטנות מאוד, אך מספרן היה רב וכל המנות הוגשו יחד על מגש יפהפה.
הצנון היפני הזכיר לי חסה, מילא אותי בסיבים שבלעדיהם שום ארוחה לא נחשבה בעיניי לבריאה. עוגיות האורז הלבן היו דביקות וקושטו בג'ינג'ר, זו הייתה פרוסת הלחם שלי. אהבתי את הרעיון. בהמלצתו של דורון טעמתי את החמוצים שהעיקרי שבהם היה השזיף המוחמץ, שמחתי כי נאמר לי שהוא יפעיל את פעולת המעיים היומית. אך ללא ספק גולת הכותרת הייתה מרק המיסו ובתוכו בצל ירוק קצוץ, ירק שהיה אהוב עלי עוד מימי ילדותי, הנוזל עצמו היה לא רע, והכיל בתוכו אצות ים שדמו בעיניי לשצ'בל הרוסי. חשבתי לעצמי שלו הוא היה מוגש בערב זה היה לי הרבה יותר מובן, רק מאוחר יותר התברר שהמרק חזר על עצמו בכל ארוחה. התה הירוק היה חדש בעבורי והתברר שהוא טעים מאוד ואפילו בריא. הכול נראה לי כשיעור מאלף, הבנתי שאפשר לאכול גם אחרת.
סיימנו...
דורון אהב את ההגשה ואת האוכל, לי חלפו כמה מחשבות כפירה על אודות חביתה, גבינה מלוחה וסלט קצוץ ומתובל, אך הן היו רק מחשבות קטנות.
בדרכנו החוצה לגן אחרי ארוחת הבוקר פגשנו את הנזיר המארח, שמו היה נג'י סאן, הוא קד קידה קלה ובכך בירך אותנו, חשנו צורך להתנצל ואמרתי "ביקשנו לחוש את הפריחה מוקדם ככול האפשר, ואולי הגזמנו אך לקחנו לעצמנו רשות לטייל טיול קצר ברחבי הגן המדהים כדי ליהנות מיופיו." לא אמרתי כי שפע הצמחייה הסתירה ממני את המיותר ומילאה את לבי בריח טרי וחדש.
הוא הקשיב והעיר בקולו הרגוע, "יש לי כמה רעיונות ואבקש את רשותכם כדי להציע אותם."ואני חשבתי אכן למה שלא נקשיב? נשענו בנוחות על מסעד הספסל, כאשר הנזיר ביקש שנתלווה אליו בדרכו לתוך הגן הנעלם, ובכך הוא יצר בנו את התחושה שנכונה לנו הפתעה גדולה והתנסות חווייתית בהמשך היום. היו לו כוונות טובות, בייחוד כאשר הוא העיר כי לא תמיד אפשר לקבל את מה שמבקשים, אך תמיד מקבלים את מה שמאמינים בו. לפתע התחיל לרדת גשם, ומזג האוויר התקרר, הרגשתי פרפרים בבטן מרוב התרגשות, לא האמנתי שהגענו לגן הקסום מלווים בנזיר. הסתכלתי מסביב גם דורון היה המום, המילים נעתקו מגרוני, הרגשנו הכרת תודה גדולה כלפי הנזיר, שבנדיבותו הוביל אותנו בשבילים הקסומים.
שוטטנו והתפתלנו, חצינו גשרים, ידעתי שתידרש לנו יותר מהצצה חטופה כדי לחוות את אותו היום שהתעלה הרבה מעל הציפיות שלנו, אך הרי הוא ביקש שנפתח אמונה, וכך עשינו.
השהייה בגן הנעלם עוררה בי זיכרונות.
נג'י סאן תכנן עבורנו דבר נוסף, הזמנה לתפילת בוקר, והוא הסביר "בכריעה על ברכיי אני מעמיד את עצמי על שתי רגליי," ובמילים אילו הוא פסע לאחור, קד קידה ונפרד לשלום.
דורון אחז בזרועי ופסענו לסככה בחממה. הוא הסתובב להביט בפרחים האקזוטיים שסביבנו, ואני התמקמתי כדי להרהר בנוחות, כי בעבורי זה היה עונג לא צפוי להתפנק לחומה של השמש שהמיסה את טיפות הגשם הנוצצות ועידנה את התחושות. השהות במקום הפכה עבורי טובה משעה לשעה, מבעד לעפעפיי העצומים זיהיתי את הדחף הטבעי של החיים שאבדו לי.
לפתע שמעתי קול שפנה אלי וגרם לי למבוכה רבה.
"צר לי אם מעשיי פגעו בך, לא הבחנתי עד כמה הכאבתי לך."
...פקחתי את עיניי, דמות מטושטשת עמדה מולי, בראותה את המבט שלי, התרחקה מעט אך עדיין חשתי אותה, השהיתי את היקיצה, המצב נראה לי מוזר... הרגשתי אי־נוחות ומעט מוטרדת כי הדברים שנאמרו טלטלו את מצב רוחי מיידית, חזרתי ועצמתי את עיניי בחוזקה, לא, לא, רציתי להאמין...
לבסוף ופקחתי את עיניי ולרווחת לבי מיומי אשתו של הנזיר עמדה מולי כולה חיוכים, אך גם חיוכיה לא הסתירו את דאגתה, "את נראית נסערת מעט, מה קרה האם חלמת חלום רע?" היא שאלה.
הבטתי בה ולא הייתי בטוחה, במה שהתרחש, ואז סיפרתי לאישה היפנית את החלום, "ראיתי את חברתי המתה בחלום, ומה ששמעתי לא מצא חן בעיניי."
"האם היא דיברה?" שאלה האישה בשקט.
"כן, היא התנצלה מחדש על מעשיה, נמצאו לה המילים," השבתי.
המארחת הביטה בי בחמלה מלאה באהבה והעירה ברוך, "אני חושבת שאני מבינה, חווית חוויה של מצפון לא נקי, אצלנו ביפן מאמינים, שצריך להיות נדיבים למתים... בואי נדאג להביא פרחים, לכסות על כאב ועל אכזבה, נהפוך את דמעותייך למי השקיה."
מעולם לא פגשתי אישה כה קטנה ומלאה באמונה כה גדולה. היא גרמה לי לתחושה נקייה וטהורה, היא לא השתמשה בהיגיון וידע, היא נעזרה בהכרת תודה ואמונה.
רק יומיים לאחר מכן ובשעות בין הערביים, הבנתי שאולי זה יהיה המקום שבו אקבור את הנריטה.
בשבוע הראשון השהות נראתה כמסתורין והצצה לתוך עולם אחר משלנו, כי לא הבנו מה עלול עוד לצוף. ולמרות כל ההבנה הזאת, לא נמצא לנו הסבר לשאלה מדוע הנזיר הבודהיסטי היה נדיב כל כך כלפינו דבר שהיה מאוד מחמיא.
חדרי המנזר בו הוא שיכן אותנו היו ספוגים באור ובהמון שלווה, באוויר הייתה תחושה של שפע מהרגע שבו דרכנו על הסף. השהייה במקום נעה בין אושר אפשרי, ובין פליאה, ומעט חשדנות באותם הרגעים שבהם הנזיר הקדיש לנו זמן חווייתי. אפשר לומר כי נג'י סאן הנזיר חרג ממנהגו, אולי כי ברגע מתאים עוררנו בו עניין ורגשות מסוימים או אם אשתמש בדבריו נראינו כאנשים "הצפים בתוך הרעש". אמירה מאוד מאופקת בנוסח יפני.
לא אחת אמרתי לדורון "אני חייבת להודות שקשה לי להאמין שנזיר יפני יתעמק בנו או בסערות שטלטלו את חיינו, אף על פי שנעים לי להאמין שהנזיר הופיע ברגע המתאים."
דורון הפציר בי "המתיני לסוף המסע והשהות במנזר, ורק אז תקבעי עמדה."
החלטתי לתת לזמן היפני ללמד אותנו כיצד לפצח את רעיון של הצעד האחד־עשר.
"אגרת כאב בזבזת זמן," אילו היו המילים הראשונות שהנזיר אמר בשעה חמש בבוקר כשהגענו לתפילה הבודהיסטית לפי הזמנתו מתחילת השבוע. התבקשנו להיות נוכחים בשעה מאוד מוקדמת, באם נחליט להגיע, וכבר הבקשה עצמה הציתה בנו את ההתלהבות הנושנה ואת האתגר המוכר למסתורין חווייתי.
רצינו מאוד לכבד אותו והיינו להוטים לראות ולחוות את השפעתה של תפילה בודהיסטית עלינו. בית התפילה שכן בקומה עליונה ומוקם באחד מאולמות ביתו, היה לנו מעט קר ומסביב היה חשוך.
הנזיר פנה אלינו ובקולו השקט אמר "אנה כרעו על ידיכם וברכיכם רק בדרך זו תעשו את התפילה."
רעד חלף בי, מעולם לא עשיתי כדבר הזה לפני כן, אך הבנתי כי לא הייתה בכך שום המרת דת, פשוט כניעה לצעד גדול ממני. רק יותר מאוחר גיליתי, כי המוזר ביותר היה עוד לפניי...
שמעתי את קולו מתוך השקט, "הביטי בתמונה הגדולה, זריחה ושקיעה ושוב זריחה, כל הדרך משתרעת כמעגל, לפני שאת מבינה הכול חוזר להתחלה. היו לך שנים ארוכות ומתסכלות, ועכשיו הגעת להבנה הבלתי נמנעת שחיים בריאים הם זכותך המלאה וצריכים להיות בשליטתך, באחריותך. התרגלת לחיות את חייך לפי השקפתם של אחרים על מה נכון ומה לא נכון, עניין חברתי, לא גאווה גדולה…"
בשקט אשר שרר מסביב, קולו נשמע חגיגי ביותר, כאשר הוא המשיך, "אישה צעירה ויקרה, הביטי מסביב, מיקומנו למרגלות הר הגעש, ואגמי המים החמים מבעבעים כאן ללא הרף. המקום הזה קסום מאין כמוהו, משרה רוחניות כלל עולמית, כי הטבע משקיע בנו בהתמדה, ומבקש תמורה. בדרך דומה עלייך לנהוג בעצמך, לכל מקום שאליו תגיעי, הכמיהה תיסע אתך, היא תרדים שאיפות ותקוות, לא תוכלי להסביר אותה, תוכלי לספר עליה, המעורבות שלה עמוקה כבר בשלבים הראשונים כאשר האיתות נוגע במוחך. קשה לשנות את הטבע ועוד יותר קשה לשנות את טבעו של האדם, אך אפשר ללמוד דברים נוספים במהלך ההתרחשויות.
"החיים הבריאים הם חלק ממך, מתוכנית פנימית שלך, עלייך להושיט יד ולהוציא מתוכך את השפע, לא נחוץ לך לברוח מעצמך, תברחי לתוכך. החיים סיפקו לך מגרש משחקים עצום ממדים ולא מעט התמודדויות, לכן חשוב כל כך למצוא את הענווה, היא תעניק לך את הסיכוי לטפל בהתמכרות. הענווה תשחרר את התקווה, והתקווה תיצור אמונה, ובכך יתרחש השינוי המבוקש בכל תחום ותחום של חייך."
לחשתי בחרדת קודש, "מה קורה כאשר לוע הכריש נפתח ללא התראה?"
הנזיר נראה כשקוע בעצמו ובכל זאת הגיב לזעקה הלוחשת שלי, "לאלוהים הגדול יש הרבה מה ללמדנו בנושא. הרבה לפני שהר געש מתפרץ הגאווה העצמית משתלטת, משנה את האווירה, זו החולשה של הטבע ואנחנו חלק ממנה... לכאורה נראה שאין קשר בין הרצונות הגשמיים לעוד ועוד והרבה מהכול, ובין היעלמות האושר האנושי, אך לבסוף תביני כי אכן כך הוא הדבר, כי הענווה תוביל אותך לתוך עצמך, ותגלי שבתוך כל אחד מאתנו תלוי גשר מיתרים.
בחירות לא נכונות קורעות מיתר אחר מיתר, לכן חשוב מאוד לדרוך את הכלי יום אחר יום בזהירות ובעקביות על ידי עבודה עקבית ואמונה שלמה. האמיני בנסים כך תהפכי לאדם מציאותי... ובעיתוי אשר ייבחר בעבורך תכוּוני למנגינה הנכונה."
באותו ערב לא הלכנו לטייל בחוץ, נשכבנו על הפוטון היפני שלנו ושמענו מוזיקה שקטה, כן, עשינו אהבה בזוג אפילו שלא ממש הבנו מה עובר עלינו. דורון חייך.
"למה אתה מחייך שאלתי," שאלתי.
הוא הביט בי בחיבה ואמר "נפלא בעיניי לדעת כי הוקל לך, מגיעה לך הקלה ממלחמות ההתשה, את העבר לא נוכל להחליף אך ההווה נראה מבטיח…את רואה!" הוא לחש, "היה עלינו להגיע עד הרי הגעש, כדי לשמוע את השקט מנזיר בודהיסטי מאמין."
הבטתי בו וחשתי כי מעולם לא הייתי מופתעת יותר, כן, בפיו זה נשמע טוב, אפילו הציפיות הגדולות נראו אפשריות, לקולו היה צליל נפלא… עד ששמעתי את נג'י סאן הנזיר לא העליתי בדעתי שזה מצבי. גיליתי כי הרצון העצמי הנשען על תשוקה לעוד ועוד מזין את ההתמכרות ודוחף אותה ללוע הכריש. האמנתי כי אנשים אחרים ישחררו אותי מתשוקתי, לא היה בזה כל היגיון, אך זה היה הדבר הראשון שחיפשתי בחברים.
לא העליתי בדעתי והופתעתי לגלות כי מקור אושרי הוא באישור דרכי שלי שיונק מתוך הענווה הפנימית שלי, הנזיר הדגיש כי הדברים החשובים באמת הם בהישג ידינו.
.
השהיה במנזר בנתה לנו חומת ביטחון חדשה, יציבות אשר מוססה את החולשה והעצימה את התובנה. הרי איך שלא הסתכלתי על זה התירוצים לא הובילו אותי לשום מקום.
יומיים לאחר תפילת הבוקר הרחקתי לכת, ירדתי על ברכיי, לא לפני ששמתי כרית רכה מתחתיי, ובמילים רכות פניתי לאלוהים שלי, "אני מבינה, שאני רשאית להשתמש במה שקרה, כדי להפוך לאישה שלמה וטובה יותר לעצמי."
שקט נענה לי.
באותו לילה נרדמתי רגועה ועם מחשבה חדשה, הכמיהה היא לא ההגדרה הבלעדית שלי.
אי שם לפנות בוקר חשתי את אחיזתו העדינה של דורון, נגיעתו חדרה אלי בחוזקה.
"התעוררי, לוסי, אל תבכי, שוב חלמת חלום?"
פקחתי את עיניי והבנתי כי לבסוף זה קרה, הנריטה מצאה את דרכה והתנדפה במרומי הרי הגעש היפניים. חיבוקו של דורון נכרך סביבי כאשר הוא אמר "הכול כל כך מוזר, אכן עברנו תהפוכות של חיים ומוות ורצף של משברים, נגענו בנקודות הכי רגישות, אך למרות הכול נשארנו יחד, לא?"
ואז הוא עצר רגע והוסיף "מה הרעיון שמסתובב אצלך, אני מכיר את ההבעה הזאת?"
נשענתי על כתפו ואמרתי "הייתי רחוקה במשך הרבה זמן, ומעולם לא חלמתי שנזיר יפני, הוא ולא אחר, יחזיר אותי הביתה."
אחרי פרק זמן קסום נאלצנו לחוות את חוויית הפרידה והייתה מעין הסכמה משותפת שנר הונח לרגלינו ועל כך הייתה לנו הכרת תודה והערכה גדולה לאשר ניתן לנו. הדרכתו של הנזיר חדרה בכל היבט והיבט של החיים ובכך העניקה לנו גישה מעמיקה, שונה, מתונה ונוחה יותר, כך שבסיום מסענו היינו משתאים. בכל הימים הארוכים ששהינו במנזר לא נאמרו לנו דברים שציפינו לשמוע, ולמרות זאת חשנו את עוצמתם של הרגשות שהכאיבו לנו הרבה שנים... ביום הפרידה פגשתי את נג'י סאן הנזיר בצל העץ הקדוש, הוא הביט בי והדגיש בפעם נוספת "החיים התייחסו אלייך באופן ההגון ביותר, את עשית בהם שימוש לא הולם, זאת צריכה להיות נקודת המבט. תסתכלי אחורה הרי במשך שנים הרסת הכול בגלל התשוקה והנחת ליצרים להשפיע עלייך בכל פגישה או מבט. תשאירי את העבר למרגלות הר הגעש הניחי סביבו את הספקות וקחי אתך הביתה את ההזדמנות שבעבר סירבת לקבל."
בעודו מדבר שאלתי "האם אני לא צריכה יותר מהזדמנות כדי לבנות את חיי עם דורון? לא הייתה לי כל כוונה לגרום צער לאף אחד, מעולם לא התכוונתי שייווצר מצב נוראי כזה, הכמיהה למחוזות לא מוכרים הפכה למרכז היקום שלי, ועל פיה פעלתי תמיד."
דוק של דמעות כיסה את פניי, חשתי שלרגע שוב הטלתי ספק בכוונותיו, העמדתי שוב בסימן שאלה את הנס של הצעד האחד־עשר.
הנזיר היה סבלני והשיב "חיפושייך אחרי האושר הרחיקו אותך מעצמך, אך האמת הטובה היא שביכולתך להגיע לאהבה ולאושר מבלי להרחיק לנדוד."
אכן מעולם לא ראיתי עוצמה כה גדולה כמו בפגישה ההיא, בדרכנו החוצה הנזיר היפני רכן ולחש לנו "עוד בהיותכם צעירים מאוד עברתם ניסיון עשיר בהלכי החיים, ניסיון אשר הציב אתכם כבני אנוש רצויים בממד הזמן, וכך התאפשר לכם לחוות את החיים לעומק, להגיע לשיא למרות הכאב העז.
שום דבר לא מאוחר מדי, תסמכו על עצמכם יש לכם זוגיות ארוכה... ואליה תחזרו...
ארזנו את המזוודות ואמרתי לדורון בלחישה "מפעמת בי הכרת תודה גדולה כי התעקשנו על עצמנו למרות עייפות הרוח, תמיד האמנתי בצעד האחד־עשר והוא הוכיח את עצמו, נתן לנו הזדמנות שנייה."
במקום לענות דורון פשט את בגדיו ופתח את הברז בג'קוזי "בואי נאט ורק אז נמריא."
זרם המים ונשיקתו של דורון השתיקו את מחשבותיי... בקילוח צבעוני סוחף מלא עוצמה ומאוד מרגש השתלבו חוויות, תחושות ועולם פנימי עשיר.
התאחדנו עם הגורל...
בשובנו הביתה צלצלתי לנורית. בדרכי הפשוטה חשפתי לפניה את אשר התחולל במנזר:
"מאז שנכנסתי לקבוצת תמיכה תהיתי בקשר להמון דברים, רגשותיי לא תמיד היו מגובשים ההתמכרות יצרה קשר בעייתי עם המציאות והחיים שלי קיבלו את התפנית הלא רצויה, לא הייתי האישה שרציתי להיות.
"נג'י סאן הנזיר הסביר לי כי התמסרתי לרגש ממכר ובזתי לכל היגיון, העלמתי עין ממהמורות ומנזק רב שגרמתי לעצמי. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, רק עם מותה של הנריטה הבנתי עד כמה הכול היה אחיזת עיניים, ומעולם לא היה לה את המפתח לאשר שאפתי אליו. כוחה ועוצמתה לא היו המנגינה היחידה שאמורה לפתור את חידת לוע הכריש.
לאחר חג הפסח מצאתי גלויה בתיבת הדואר שלנו ובה נכתב, "חצי שנה למותה בטרם עת של הנריטה, אנו מתכבדים להזמינכם... לזכרה של המייסדת! 'יציאה מעבדות לחירות'...
נשמח מאוד לראותך, ואנו מודים בשמה."
לפני היציאה מהבית הדלקתי נרות ונשאתי תפילה אילמת. טקס הפרידה נערך במבנה שנשכר במיוחד לאותם שעבדו בשכר בשירות החברותא, כמובן שהרעיון למצוא מקום שישרת את כולנו היה של הנריטה ואך טבעי היה שהאירוע יהיה במקום שלה.
ג'ניפר ארגנה את ההתכנסות, הגיעו חברים מכל הארץ, כולם רצו לתת כבוד למייסדת, מיד הבחנתי כי פני האנשים נראו כמוכי הלם, היה קשה לוותר על סמל לכן היה קל לבכות עליה.
לא הוזמנתי לשולחן המדברים בשבחה ובשבח פועלה.
בסבלנות ובתשומת לב מרבית הבטתי מסביב, ציפיתי לראות אותה אתנו, נותנת הוראות כועסת קצרת רוח ומפויסת. שמעתי את הדברים על אודותיה וניסיתי לארגן את מחשבותיי. ברגע מסוים עלתה בי המחשבה הבלתי נמנעת, הנה אני הוא האדם שהכיר אותה הכי טוב בעולם ואני חשה זרה ביניהם.
ברגע שחזרתי הביתה, ואף על פי שהיה מאוד מאוחר, יצאתי לדיונת החול שמול מרפסת ביתי, בידי אחזתי שתי כוסות זכוכית, בחרתי את היפות ביותר, השלכתי אותן למרחקים, קול הנפץ נשמע כמו הד ונעלם. עליתי לביתי ומחשבות רכות הציפו אותי, כנראה הנריטה השלימה את ייעודה בנושא הטיפול בהתמכרות, מותה היה ציון דרך, היו בו סממנים של פריצת דרך בקשר למחלת הסוכרת כי קשה היה להתעלם מכך שההתמכרות הביאה למותה.
לקראת אש המדורות של לג' בעומר חשתי בפעם הראשונה שייתכן שמשהו טוב קרה ביני ובין דורון, עזבתי את ההכחשה. נשברה בי הציפייה והפכתי את התפילה לפעילות יום־יומית, התעוררתי וחשתי שחרור...
"איפה הייתי כל השנים?" שאלתי את עצמי כאשר דורון עצר את המכונית בדרכנו לקניית מחשב ביתי. לדורון לא היה בכך כל חדש, היה לו מחשב פרטי זה כמה שנים, אך בשבילי הדברים התחילו לזוז והתהפכו, החלטתי לעבור לכתיבה ממוחשבת.
החנינו את המכונית ונכנסנו לחנות "המאור הגדול" המקום קיבל המלצות טובות ואכן האור החזק שבתקרה סנוור והמם אותנו, כבר בכניסה נעמדתי כלא מאמינה. כיצד בכלל עברה בי ההתלבטות או המחשבה שמיציתי את האתגרים, הרי באותו רגע שדרכתי על מפתן הקִדמה, חשתי סוג של ביטחון אחר.
מכשירי החשמל מעשה ידי אדם הבליטו את היכולות והעניקו זווית אחרת למשמעותם של החיים. מרחוק ראיתי את איש המכירות, הוא התקרב אלינו, חזותו הרשימה אותנו. איש המכירות בירך אותנו לשלום, ואחרי שהבין במה הדברים אמורים כיוון אותנו למדף המעוצב ביותר.
הוא הסביר את תפעולו של המחשב שבו התענינו, באופן תמוה הוא הפנה את הסבריו אך ורק לדורון, פעולה שבכל זמן אחר הייתה גורמת לי למבוכה לא קטנה, אך מצאתי את עצמי מקשיבה, כי באמת לא היה לי כל מושג מה לשאול או על מה לשאול.
דורון פנה אלי ולאיש המכירות כאחד, וברגישות גדולה העיר, "לקנות מחשב זה צעד שונה, אחר, זו קופסה מופלאה, שלב עצום בקדמה ובטכנולוגיה ואף על פי שאשתי בעלת תכונות גאוניות בתחומה, כאן היא זקוקה להסבר מפורט כיצד להשתלט על הפעלתו."
המוכר, שהיה חדור בחשיבות עצמית עד לאותו רגע, חידש קשב וריכוז, ועצר את עצמו בהסברים והתחיל להתייחס אלי...
חשבתי לעצמי כי לדורון היו הרבה דרכים להגיע לתוך תוכי, אהבה ואכפתיות היו הטובות שבהן. הבטתי במחשב, לפתע הוא נראה לי פשוט להפעלה לעומת אותה מציאות של בערה וחוסר אונים רגשי שבה התנסיתי כה הרבה שנים. כן, באותה קנייה טכנית למדתי כי העולם יכול להציע שפע של מקורות כוח.
לבסוף רכשנו את המחשב הנהדר והחכם, שילמנו, ורגע לפני שיצאנו, הבחור הצעיר שכינה את עצמו אחראי משמרת, הושיט לי טופס של רשימה מסודרת להפעלה והמליץ לי לתלות אותו בחדר העבודה בביתי. ואז הוא הוסיף חיוך נבוך, "כך תרגישי ביטחון, ויהיה לך ידע, אולי תצטרכי פסק זמן מדי פעם בפעם, אך במוקדם או במאוחר תדעי כיצד לכתוב וליצור בצורה המקדמת ביותר."
זה היה אחד מאותם הרגעים שנצרתי בלבי, רגע שבו לקחתי נשימה עמוקה והטיתי את כל תהליך ההחלמה לזווית חדשה.
לאור האש שבערה מהמדורות לא חיפשתי תירוצים, כתבתי, יצרתי, חידשתי והפנמתי את אורה של האמונה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים פרק-12 סוף הספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
צעד 12 - עיר המלכים
זה היה אחד מאותם הבקרים שבהם קמתי בתחושה מעורבת, הרבה תשובות ריחפו באופק, הכול השתנה כמעט ללא היכר, רוח קרירה הביאה עמה מראה מוחשי ואמיתי.
שחר חגיגי עלה...
המאה העשרים עמדה לפני סיומה והאלף החדש השקיף על 1999. שמחתי כאשר החלטנו על ארוחת חג בביתנו, למען האמת, רציתי לעשות מהחג אירוע גדול, אך דווקא פשטותם של הפרחים שעיטרו את הבית כולו הייתה היפה ביותר.
כל מוצרי הגלם היו חתוכים ומסודרים בקעריות, דורון השחים את הבצל, ואת הפירות היבשים במחבת, הכנו מנה מתוקה, כבר עמדנו לקראת גמר ההכנות.
אותו בוקר היה גדוש אך גם מהנה, על אף הבישולים האין־סופיים, לא הרגשנו קושי או מתיחות ובמהלך ההכנות הבנתי עד כמה העבר שלי אופיין בסגידה לאוכל מחד ובפחד ממנו מאידך. בשנה האחרונה גיליתי שעניין בחירת המאכלים אמור להיות חלק חיוני מהחיים שלי, אך ההרגשה וההתייחסות הפכו שונים לחלוטין.
שמעתי את דורון אומר וקולו נרגש מאוד, "האם אירוח אנשים זו לא התעוררות רוחנית בהתגלמותה?"
אכן הוא צדק הגענו למשהו שמעולם לא היה לי, אחיזה בחיים, במציאות... זה היה צעד אמיתי קדימה.
"בואי שבי לידי, ותאמרי לי מה את חושבת?"
"הרהרתי בכל הצעדים שעברתי בתוכנית והבנתי שכאשר הזמנו את חברינו לחגוג אתנו את החג, שיקפנו בכך את הצעד השנים־עשר, דוגמה לדו־קיום אפשרי."
דורון הביט בי והשיב "אכן עשינו צעד גדול קדימה, אך עכשיו, דקה לפני, אני דואג מעט שאולי תהי זקוקה ליותר מתמיכה ובייחוד בסוג האירוח שעומד לפנינו."
הבטתי בבעלי, מהמקום שבו עמדתי ראיתי זווית אחרת, אמיתית ומשמעותית, הוא קצץ בצל ועוד קיצוץ דק מאוד ואז מזג שמן טוב לתוך סיר שעמד על הכריים. אני חשבתי, הנה כמו שמן זית מבעבעים החיים שלנו, מציאות אחרת, ואני רוצה לאחוז בה כי היא בשבילי. הוא הוסיף תבלינים, חאוויג' תימני, כוסברה קצוצה ופלפל שחור, וכיסה את החריפות והטעמים המבעבעים במים רותחים, עיניי התמלאו באדים שהתרוממו אל על.
הוא העיר "אני אתך, אני מודע ללחץ שתרגישי כאשר כולם יבואו, ונתכנס מחדש."
ואני חשבתי לעצמי, נכון ולא נכון, הרי כאשר כולם ילכו אז ורק אז ארגיש את הלחץ האמיתי, כי בחושך בלילה רק אז הפחדים הופכים לשדים של ממש. לקחתי נשימה ארוכה לגמתי מיין המרלו האדום והיבש ובאופן מפתיע חשתי שכל השנים נהגתי בטיפשות ובאנוכיות, ודמיינתי את חיוך הפליאה שיעלה על פניהם של האורחים שלנו כאשר יגיעו לשולחן החג, מצפות להם שפע של הפתעות...
הוא המשיך לערבב את הכול בזהירות, שלא לפרק את המרקם העדין, כיסה את הסיר ורק אז חיבק אותי. חשתי כי ריח הבית דבק בי, הבטתי בפניו המאירות מאושר ואמרתי "לארח היה פעם מאמץ לא מבוטל, אך הפעם כל שעות העמידה על הרגליים לא ניכרות בקרסוליי, ואני מפתיעה את עצמי ובגדול."
כך חשבתי לעצמי רגע לפני...
בראותי את השפע שבלט בכל פינות הבית, נזכרתי כיצד בשבוע שקדם ערכנו מרוץ גדול, כאשר רצתי בשמחה אמיתית לחנויות השונות. הרימונים, התפוחים והדבש מצאו מקום של כבוד על שולחן החג אחרי שהם עשו דרך ארוכה, כדי להיות חלק מלב ההוויה הישראלית, הם היו הברכות הנחוצות לערב ראש השנה.
זה היה אירוע משותף במחיצת כל ידידינו ולא התכוונתי לפספס את ההרגשה.
הארוחה הייתה מאוד משמעותית, והמאמץ כלל קניות רבות. זכרתי את הנסיעה לאילת שבה קניתי את שמלת החלומות הרומנטית והנשית, היא הצליחה לצייר בעדינות מרבית את קו המתאר של החזה היפה שלי שהפך למושך ובולט אף יותר כי הגעתי למשקל גוף סביר. סוף כל סוף היה לי ביטחון בגוף שלי ובעיני רוחי ראיתי את עצמי יפה ונחשקת ולא הרגשתי כי זו העזה גדולה מדי, באותו ערב ראש השנה הלכתי עם ההופעה שלי עד הסוף.
ברגע שסיימנו את כל ההכנות והערב התחיל לתפוס את מקומו של היום, שאלתי את דורון "האם אקבל את הסכמתך ונלך יחד לרחבה הסמוכה לבית הכנסת החדש, כדי לקבל את ברכתו של האלוהים היהודי?"
דורון נעץ בי את עיניו השחורות ושאל בתמיהה "מדוע את רוצה ללכת למקום תפילה דתי?"
די בקלות עניתי "השנים עשו את שלהן, הן בעליות ובעיקר במורדות, לכן נראה לי כי מאוד חשוב שנבטא את עצמנו בכל צורת אמונה אפשרית."
תחילה הוא לא ידע מה לענות ונשאר המום... ואז הוא התעשת ואמר "את צודקת, כי כאשר אני חושב עלייך את מצטיירת לי כאחת הנשים האמיצות מחד והשנויות במחלוקת מאידך, בכל אופן זו דעתי..."
הבטתי בו והשבתי "תודה לך שתמיד אתה מאפשר לי להביע את עצמי בכנות, ועל ידי כך לא להתחבא מאחורי מילות נימוס שהן הרבה יותר קלות לתקשורת בין־אישית."
בדרך חזרה מהתפילה הקצרה והאישית הבנתי שנקלענו למצב מוזר, שבו יהיה עלינו להיפגש מחדש עם כולם אחרי ההתנתקות הארוכה.
ארוחת החג נקבעה לשעה מאוחרת מהרגיל וכך הציפיות לחגוג בדרך מסורתית היו פחות נדרשות ונראו פחות רשמיות. אולי היינו צריכים להזמין פחות אנשים, תהיתי לעצמי...
מחשבותיי היו עמוסות בהיסוסים.
בכל מקרה כמה מהמוזמנים ודאי יגיעו מוקדם מהשעה הנקובה, ולהם נצטרך לדאוג למשקאות, למלא את כוסות הקריסטל עד שכולם יגיעו. כדי שהעניינים יתנהלו היטב קיבלנו הרבה החלטות, הן התישו אותי מעל לרצוי ולכן כאשר מלמלתי לעצמי כמו הד את סדר העניינים, נבהלתי והחלטתי להרפות.
פניו של דורון התכסו בדאגה, והוא הפנה את מבטו כלפיי ואמר "האם להכין או לסדר משהו נוסף עוד לפני שהאורחים יגיעו, כמו למזוג משקאות לכוסות קריסטל?"
חשבתי לעצמי, טוב היה לנו עם שינוי האווירה וההמולה שיצרנו בהתרגשות סביב ההכנות, אכן ציפיתי לערב חג, ולהתחלה מבטיחה.
דקה לפני בוא החברים הבטתי במראה העגולה אשר בחדר שינה. מראה חדשה, שזה מקרוב רכשנו, בעלת שוליים מזהב בגוון אדום מעוטרת במניפה בנוסח היפני, שיקפה את גופי. שמלת החלומות שלי נחה בכבוד על המיטה הזוגית, אכן היא בלטה ביופייה, ואיך לא, הרי היא נתפרה בעבודת יד על ידי מעצבת גאה, שעיקר מומחיותה בשמלות ערב. בשנייה שלבשתי אותה, קלטתי שהיא לא פריט חיצוני אלא חלק ממני. היא הקיפה, תרתי משמע, את כל הווייתי מבחוץ ופנימה לתוכי, ולא היה אפשר לבקש מעבר לכך.
השמלה המרהיבה נתפרה בחוטים דקים ומיוחדים והייתה הדוקה במקומות הנכונים. נראיתי מדהים, אז למה התחילו לרדת לי הדמעות?
דורון נכנס הביט והעיר "הנך מקסימה ואינך צריכה שמלה כדי להיראות טוב, כי את דיוקן של יופי וחוכמת חיים, בואי, תני לי חיבוק..."
כאשר כל האורחים התכנסו הסתכלתי מסביב וראיתי את אחד מפלאי התבל, הכול היה כשורה ולא עלה על דעתו של אף אחד לא להיענות להזמנה שלנו, כולם התכוננו היטב, נראה כי כל אחד ואחד מהם הושפע במהלך חייו בצורה זו או אחרת והביא למפגש את הדרך שלו. ואני תהיתי האם כך נפתחים שערי שמים...
יגאל, הנשמה החדשה במחזותינו, היה מוכה תימהון, שאל וחזר יותר מדי שאלות ולאחרים לא היו די תשובות, הוא היה בטוח בעצמו ובמיקומו. בראותי את רוח התזזית שבו לרגע רציתי להתערב, אך אז הופיעה בי המחשבה הבהירה ורגשותיי נרגעו, התעשתי והמשכתי בתפקיד שהטלתי על עצמי, ורציתי לעשותו בצורה הראויה.
כדבריה של לוסיאנה:
[מכאן פונט אחר]למזוג חלקים שווים של אושר וסבל שהביא להשגתו.[עד כאן פונט אחר]
אמנם מותר לי להיות מעט עניינית, אך כמארחת רציתי לדאוג לאווירה ולא היה לי רצון לנהוג אחרת. הרגשתי מאושרת ובטוחה, והאמנתי כי הכול תוכנן לפרטי פרטים לקבלתם של האורחים. ברגע שבו דורון הרים כוס מלאה לחיינו ולחיי הידידות השתרר שקט "ברוכים הבאים לרגעים קסומים... תודה שהסכמתם לחלוק אתנו את שמחת החג כמיטב המסורת. הכרנו לפני שנים, אך כיום אני רואה את הדברים אחרת וכל הדברים אשר עברנו קיבלו ממד חדש."
הבטתי בו, הוא נראה נאה, לבוש בבגדים חגיגיים, מהודרים, מוכן לשנה החדשה, שעמדה בפתח עמוסה בתקוות.
שמעתי אותו מרים את קולו, "עברו הרבה שנים וכל אחד מאתנו מרגיש שהאחר חייב לעשות את הצעד הראשון, והנה אנחנו עשינו אותו, דורון חייך והוסיף בקריצה, "סליחה שנאלצתם לחכות," ובכך גרם לכמה מחברינו לחייך.
הוא המשיך "לאורך החיים כולנו עברנו שינויים מרחיקי לכת, נפלנו וקמנו, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, עזבנו ולא חזרנו. לא רציתי להאמין שזו האמת שלנו לא רציתי לוותר," דורון עצר בשטף דיבורו והביט בכולנו מעט מבויש ופגוע באופן המקסים ביותר, אך אז הוא הוסיף "המבוכה השאירה הרבה משקעים, אך החיים זרמו ואיבדנו את הזמן ההוא ואת העמדה ההיא."
הוא השמיע את קולו, והדעה שלו הייתה מובנת, הוא הסביר במילים פשוטות את משמעותם של החיים ואופן פעולתה של הסליחה שהפכה בעבור כולנו לצורך חיוני.
הבטתי בכולם והרמתי את כוס היין שלי, "ראשית כול ברצוני לתת לטעמים להשתלב, נאחז כולנו בפלחי התפוח, כל אחד ידמה את עצמו לפלח התפוח שבו הוא אוחז, נקי, טבעי וחיוני...
"החיים שעברנו השכילו להטמיע את השתקפותם האישית בחיי כולנו, אך בזכות הבנת הכאב התמודדנו בהצלחה עם רגשות קשים אשר העיקו על כולנו, התרחקנו מאותם האנשים אשר הרימו גבה והתבוננו בנו בציפייה לראות אותנו בנופלינו.
"ועכשיו אוסיף בנימה אישית יותר, חיי דמו למי אגם שקטים והרמוניים אשר לפתע ללא סיבה התפרצו, תופעה מאוד טבעית על פי מיטב חוקי הטבע. במקרה שלי זו הייתה צלילה לתוך לוע הכריש. עברתי תהליך שהעניק לי ולחיי שפע עצום של תחושות ועל ידי כך השפיע במידה ניכרת על יחסי עם העולם, שאתם הייתם חלק ממנו, אך לעולם לא נשכחתם, ובבואכם לכאן, נתתם לכך ביטויי עצום. בראותי את כולכם עולה על דעתי כי לא מכם ברחתי, אלא פשוט ברחתי... בואו נהיה תפוח שלם טבול בדבש. לימים טובים יותר."
נעמה מאוד התרגשה, שמעתי אותה אומרת לרות "איני רוצה להקדים ולשפוט, אך ברור מעל לכל ספק שלוסי הפתיעה את כולנו. רוצה לומר כי אולי באמת לא משנה מה הרגשנו בעבר, מעשה מדהים הוא מצדה להזמין את כולנו, אכפת לה, אכן לא אבוש כאשר אומר, נעים לראות את לוסי שלנו במלוא תפארתה."
רות חברת ילדותי הייתה ונשארה חכמה, היא לא נשארה חייבת ואמרה "מאז שאני ולוסי מכירות היא משקפת ומבליטה בהתנהגותה רשת תמיכה באנשים אחרים, אך הפעם היא לא רק מקסימה, אלא חברה שוות ערך בחדר העמוס לעייפה כשרונות מגוונים."
הבטתי ברות מרחוק, הרהרתי בדברים שנאמרו וחשבתי לעצמי כי תמיד רות הייתה מודעת לערכה ולכוחה, למרות חזותה השברירית הייתה בה מעט גאוותנות, אך היא מעולם לא התנשאה, אצילה אמיתית.
משך כל הערב ניכר במבטה כי היא רואה אותי כמו לראשונה, מעריכה את יופיים של השינויים שהתחוללו בי ואולי לרגעים דואגת ומגוננת מעט. חבריי לא החמיצו את הנוכחות הכריזמטית של רות, הציירת שהגיעה במיוחד מפריז, היו לה הרבה חוויות לחלוק והיה ברור לכול, כי מבחינה חברתית כוחותיה לא היו שווים ובאותה רמה כמו של שאר הנוכחים, אך באווירה הנהדרת של ארוחת חג אפילו בכך היה קסם אשר תרם לאווירה.
זלדה ואלישבע היו שקועות בתוך עצמן, אף על פי שניסו להתנהג בפתיחות כדי להדביק את הזמן, שמעתי את זלדה אומרת לאלישבע "לוסי יצרה הזדמנות." הן השקיעו את כל כוחן בשיחה עם רוחמה אך הלאות שלטה במבט עיניהן ובשטף טענותיהן עד כי היה נראה שמאום לא השתנה בצבעי הרקע שחייהן הביאו לארוחה החגיגית, הן נראו מאוד אפורות והתנהגו בצורה סתמית למדיי, ולמרות החזות המטופחת שהביאו אתן לארוחת החג נראו מאוד לא בטוחות בעצמן או במיקום אשר יועד להם סביב השולחן.
מרדכי של זהבה יצא למרפסת לנגן בחליל ובכך פתר את עצמו מכל מחויבות, הנגינה שבקעה האפילה על הכול. מאוד רציתי לומר לו כי אולי טוב להיות נבוך באופן זמני, כדי לפוגג את כאב הלא צפוי שהחיים הצמיחו.
מרחוק צפיתי באבנר, הוא נראה כסלע איתן לברוריה אשתו, שהפכה במרוצת השנים למקסימה, נשית וסקסית, כנראה בזמן שלא התראינו היא הפנימה את האתגרים שהחיים הציבו לה.
בעודי מארגנת את ההגשה לשולחנות צפיתי בו והתפעלתי, הנוכחות שלו בלטה אך לא נדחפה, ובכך הבליטה את היתרון הטבעי שלו, להיות במרכז אך באופן שקט ורגוע.
זאביק בעלה של נעמה ניגש אלי והציע את עזרתו, מאז ומתמיד הוא היה סיפור אחר, מחלק בדיחות בעיניים עצובות. הגבר הזה שידר חסות, מגן ומשענת, אך ללא כל ספק היה בכך פלא, כי באותן שנים רחוקות וגם בערב החג הוא נתן לכולנו הרגשה שאולי לא יהיה ביכולתו להכיל את השינויים שהתרחשו.
הבטתי בו וראיתי כי אימת הכריש שכנה בעיניו.
אך ברגע שקלטתי את חניתה נדהמתי, היא הייתה אישה נכונה בזמן ובמקום הפגינה דבקות במטרה והחלטיות היא ידעה את הערך האמיתי של החיים, ובאותו ערב חג, לקראת השנה החדשה, הייתה לה במה, וזה היה מחזה מדהים לראות כמה מעריצים היו סביבה.
הנוכחות הממה אותי, חברינו הגיעו מכל רחבי הארץ לביתנו המהודר, התיישבנו סביב ארבעה שולחנות. אבנר התנדב להרים את כוס הברכה מיד אחריי ואמר "הדרך היחידה שידענו כדי להתגבר על חילוקי הדעות הייתה להמשיך כל אחד בדרכו, וכך נהגנו."
הוא המשיך והס הושלך סביב לשולחנות, "הרשו לי להיות גלוי, אני מלא הערכה לאומץ שלך לוסי להזמיננו לביתך." הוא פתח בברכה שופעת קסם, ואף כי חשתי את הנימה המקניטה מתחבאת בתוך הדברים שנשא, לא הרגשתי איום כי לא כינסנו את כל ידידינו כדי להביך את עצמנו, דורון הביט בי מעבר לשולחן הארוך והניד קלות בראשו.
נעמה הרימה את כוס היין שלה ואמרה "דאגתי מעט, כי ידעתי שייתכן שלא יהיה קל בערב כמו זה, אך לא ציפיתי להפתעות, כי במשך השנים שחלפו הדברים התרככו."
אך אין ספק כי הברכה הכי מפתיעה באה מפיו של יגאל, "ברכות על היוזמה. עד כמה שהבנתי החברים שיושבים סביב שולחן זה הוקיעו אותך מחברתם לפני הרבה שנים, כנראה משום שהגנו על רעיונותיהם, והדרך שבה חיית הייתה חלום, שהם לא הרשו לעצמם כמותו."
שקט השתרר בתום המילים הקשות. יגאל, שלא כמו האחרים, דיבר ישירות ובאומץ, שלא כמו שמקובל, וכולם נבוכו בכך.
חשבתי לעצמי שהבן זוג החדש־ישן של חניתה אמר את מה שהאחרים לא העזו, הוא לא עמד בפיתוי לומר את אשר על לבו. בשבילי זה היה מיותר, כבר לא עבד או הביך, אחרי התרגיל שעשו לי חברותיי מיום א', פגיעה פומבית לא הרשימה או הביכה אותי. באותו הרגע הבנתי כי צבעי החיים הם צבעי הקשת, ולעולם לא שחור ולבן...
הרמתי כוס נוספת, של סודה הפעם, ומיהרתי שוב לברך כדי שכולם יבינו שכולנו עשינו דרך כמיטב יכולתנו. באותו ערב של שלהי המאה ותחילת האלף השלישי חיפשתי רק כוונות טובות, מאוד רציתי בכך, לכן הרמתי את קולי ואמרתי "כולנו שילמנו מחיר, פגענו ונפגענו, אך הישיבה בצוותא מעידה שלא בכל נכשלנו."
בתום הברכות הארוכות ובחלוף המבוכה מצאנו את עצמנו בתוך סיפורים שבסופו של דבר הובילו את כולנו לערב שהפך מאוד מיוחד. הכיבוד הוסיף את ההבנה שהשוני איחד אותנו ולא הפריד בינינו כבעבר. על שולחן עמוס לעייפה נערמו לאחר כבוד מרק בשר תימני של דורון, גפילטע פיש בנוסח רוחמה, חריימה חריף של ברוריה וקומפוט פירות יבשים של זהבה, שלבסוף לא נאכל כי לא נשאר לו מקום, ועוד ועוד... סעודת החג שיקפה את אשר איבדנו, את היכולת לקבלה הדדית, היא העצימה את הזיכרונות וגרמה לנו להביט במה שהיה משותף, כי בסך הכול כולנו היינו חברים במשחק החיים. נכון, חששנו מהשוני, מהפער בהתקדמות האישית, אך באותה פגישה חווינו מחדש את המציאות ולא נבהלנו, אחדים מאתנו ניצחו את התהום והפער שהסבל יצר, אחרים התכופפו, ורק מעטים הפכו דמות לחיקויי ולהשראה.
כך או כך לברכות של ערב חג כולנו נזקקנו.
מאוחר מאוד באותו לילה מאותגרת בנדיבות מהערב המוצלח, חיבקתי את דורון וחשתי צביטה ענקית במרכז הלב, לחשתי בהקלה "כנראה כאשר בעטנו לא הרסנו את כל החלומות."
דורון הביט בי וענה "מן הסתם את צודקת, מה העלו בגורלן הטעויות איני יודע, אך השייכות, היחד של התקווה, נשארו והיו אתנו בערב זה שהיה יחיד ומיוחד. הפכנו את העבר לפנים אמיתיות, אמנם חרושות קמטים, אך לקחנו את חיינו בידינו, הרבה צעדים קדימה."
הסכמתי אתו, אך יותר מזה, חשתי אושר מהול בפליאה, כי שום מחשבה על אוכל לא חצתה את מוחי.
"דורון," לחשתי ספק לו ספק לתוך הכר, "איני יכולה להשוות את אשר אירע הערב לשום דבר שהכרתי, הרי כל חיי הבוגרים האמנתי שהכמיהה טבועה בי והנה בשנה האחרונה גיליתי שבהחלמה גלומות אין־ספור אפשרויות בחירה. מספרן כמספר גרגרי החול הצהוב והרך."
וכמו מרחוק שמעתי את נועם הקריין אומר:
"לכול מאזיננו שלום רב,"
דקה לפני חצות, לא הייתה מעולם ידיעה יותר מבטיחה:
"לכריש אין בועת ציפה כמו לדג לכן הוא כבד מהמים, את ספירת החמצן מהזימים הוא עושה באמצעות זרמי מים בזמן תנועה. עקב כך הכריש חייב להיות כל הזמן בתנועה או באזור של מים זורמים."
לרגע התבלבלתי, אך רק לשניות אחדות, ואז נרדמתי בהכרת תודה כי הכריש שבתוכי נרגע, הניח לי לבסוף...
בימים הבאים, בתוך מה שנקרא עשרת ימי תשובה, מצאתי לי מדי יום חצי שעה לרגיעה פרשתי את כפות רגליי קדימה התרווחתי בנוחות מול הדיונה הגדולה שניבטה אלי מעבר למרפסת ביתי, חשתי רצון עז לא לעורר שום תסבוכת מחשבתית והייתי אמיצה דיי על מנת לזכור את האמונה שבה דבקתי בעת האחרונה, התקדמתי לממדי גוף סבירים. ידעתי כי זה הוא רק שלב, אמנם חשוב ביותר, אך רק אחד מני רבים שאחרים יבואו בעקבותיו ולכן שיננתי לעצמי לעשות את הדברים עד כמה שיותר פשוטים, ולכן שמחתי שהגעתי לצעד השנים־עשר, והשבתי לחיי את ניחוחם
תמיד רציתי לעזור אולי יותר ממה שהיה נחוץ, לבסוף למדתי את מילת המפתח – איזון – ותהיתי אם כך מתנהגים האנשים המאושרים...
כן, השבתי לעצמי, ניתנה לי הזדמנות חוזרת ליצור הרמוניה, כי מאז ומעולם ידעתי שההתמכרות מתעתעת.
הצעד השנים־עשר עשוי מהרבה יותר מאשר שלוש שכבות של צבעים בסיסיים לבן, שחור ושקוף, הוא מורכב מכל הצבעים, גם כאלה שלא דמיינתי שהם אפשריים.
בהתקרב יום כיפור פגשתי את עצמי מבוגרת דיי כדי למלא את החיים באושר ראוי ולדאוג לעצמי, אומנם לא חדלתי להקשיב לחברים טובים, אך שיניתי את הדברים כך שתהיה בהם תנועה דו־כיוונית. נתתי להחלטות שלי חשיבות ראשונה במעלה. במשך הרבה זמן נעדרתי מהחיים הפרטיים, ראיתי כיצד הדלתות נסגרו, לא לקחתי בחשבון את קולות הרקע אשר ישבו עמוק בתוך כל מעשה ומעשה שלי ושל האחרים, נדמה לי שלבסוף מצאתי את מבוקשי, טיפול נאות בהתמכרות ולא מאבק בה.
שעה לפני כניסתו של יום כיפור כאשר בחוץ התחיל להחשיך, לא טרחתי להדליק את האור, ההתרגשות השתלטה עלי, האמונה תפסה את מרכז הבמה, חיפשתי ומצאתי את אותן המחשבות שהיה בהם צליל של חלום. נזכרתי במסעי ליפן, אשר הביא אותי לשפע של מקדשים וגנים מסוגננים, הם הממו אותי בהיותם כה מדויקים, מסודרים ונקיים, פשטותם זו הייתה התגלמות הרוחניות.
הרהרתי בשיחתי עם הנזיר, הוא אמר "לכי על פשטות ותהיי ענווה, גם כאשר ייראה שיש לכך רק סיכוי קלוש זכרי כי החלמה לוקחת זמן."
הזדרזתי לענות, "תמיד אנסה שוב ושוב, מבטיחה לך..."
הנזיר לא הרפה, "תשמרי על ייחודיות, תישארי מי שאת. אך אם תבחרי לחפש את גורלך במסתורי כפיסי העץ כמנהג העם היפני, דעי כי המילים הכתובות שיעלו במזלך, אף כי הן נראות גורליות עד מאוד, רק את תוכלי להחליט אם המידע המצוי בהן הוא בעבורך או לא! רק את רשאית, אם רק תרצי בכך, לקפל ולקשור את פיסות המידע על עץ באותם הגנים המסוגננים, ולהשאירן שם, ואלוהים, שמגיע לכל מקום, יטפל בהן למענך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים מבט לסיכום הספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
המבט לסיכום הספר-"כרישים ערים גם בלילה"
בתום הקריאה של 12 פרקים אנו מוצאים ההתאמה בין חוסר הביטחון שלנו לבין "אנחנו שווים בערך לעולם אשר סביבנו".
בתום הפנמה של 12 פרקים עולה בנו התחושה ונרכש הידע,כי לא משנה מאין באנו,או מה הוא המקור לקיפוח שלנו או לחולשה שחווינו, קבלנו תוכנית לחיים.
בתום ההפעלה של 12 פרקים אנו מקבלים כלים כדי להתגבר על קשיים שצצים ללא הרף,אי נוחות,או תחושה של חוסר התאמה עם הסובבים אותנו.
לראשונה בחיינו, החיים לא בולעים אותנו, אנו לומדים מי אנו באמת.
בתום הקריאה של הספר מתרחש נס,כאילו בין רגע,כי הידע שרכשנו יקשור אותנו לחיים ששווה לחיות אותם.
ספר חובה בכול בית לעיון חוזר ומתחדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 8 שנים סיפור שאני כותב,אשמח לתגובות ודעות בנושא רותמבו
שם הספר:ביוב [צורת הלוגו של הספר תיראה נוזלת,כך:ביןב]
פרק 1
שוב חם מדי.
זה רק היום השלישי של החופש הגדול,וקרייג סטיק כבר נמס מרוב חום.בדרך כלל הוא לא נמצא כמעט בבית במשך שעות האור כשיש חופש,אבל הפעם הוא ישב מול המחשב בחדר עם מאוורר פועל וניסה לשמור על שפיות.קרייג אהב מאוד לצייר אם אי אפשר לצאת החוצה,והשולחן היה מלא קשקושים של סוגי מפלצות ומקומות מפחידים,והמחשב כבר התפוצץ מכל מיני קבצים מצוירים. לקרייג שיעמם מאוד בלי ללכת ל"גשר" שלו.אבל אמא שלו לא הסכימה לו ללכת.כל החבר שלו בטח כבר יושב ומחכה לו.מצד שני,הוא כבר היה מתקשר אליו.הוא נאלץ להמשיך לצייר במחשב.
אוקיי!השטח פנוי!
מרטין סנוקר פתח את חלון חדרו,זרק את המזרון הקטן החוצה ונעמד על אדן חלון הקומה השנייה.הוא וידא שלקח את בקבוק המים,אתה כובע וגם את הפלאפון,ושהדביק את הפתק על הדלת.הוא קפץ מהחלון אל המזרון לנפילת מטר וחצי,ונחת בשקט גמור.אף אחד לא שם לב.הוא רץ במורד הרחוב שלו, הגיע אל הכביש,חצה בזהירות ובמהירות את הכביש והגיע לוואדי. הוא חיפש את צינור ההשקייה הסגול,החליק איתו כמו מטפס הרים והמשיך ללכת בתוך הוואדי.כבר ממזמן שהוא רגיל לקוצים שיש שם. לאחר שתי דקות הליכה,הוא הגיע לזה.שני שיחים שנפלו ממעל ה"גשר" הזכירו לו את זה.הוא הסיט אחד מהם הצידה ונכנס.כרגיל המקום היה ריק.אבל הפעם באמת ריק:הוא מאוד ציפה למצוא שם את קרייג.אבל הוא לא היה שם.
זה חסר כל סיכוי,אבל זו אופצייה.
קרייג חיבר את הכבל המאריך לתקע והצליח להוריד מחוץ לחלון חדרו את המאוורר.הוא קפץ החוצה,הזיז את המאוורר לכיוון הדלת ווידא שלא רואים כלום.הוא הדליק את המאוורר בעוצמה 2,בדק שלא מרגישים שזה מזויף וחזר דרך חלון חדרו.הוא עלה במדרגות אל חדר הוריו ואמר לאמו שכבר התקרר יחסית,ואפשר לצאת החוצה. אימו כרגיל ביקשה לבדוק את זה.קרייג הלך אחרי אימו,ושמח לראות שהיא מופתעת לטובה מהירידה בחום."אז אפשר ללכת?" שאל קרייג בקול הכי מתחנן-חינני שלו."אוקיי,אבל תיקח בקבוק מים,כובע ופלאפון." "יש!" צרח קרייג ומיהר לחדרו להחזיר את המאוורר למקום ולהתארגן. הוא בדיוק יצא מהבית,ואז צילצל הפלאפון. "קרייג,אתה בא ל"גשר" או שאמא שלך לא מרשה?" אמר מרטין מבעד לקו. "אל תדאג,אני בדיוק יוצא.השתמשתי בטריק המאוורר הסורר.לך הרשו ללכת?" ענה קרייג. "לא,ברחתי עם פתק." "מחוכם." קרייג ניתק והלך במורד המדרחוב שלו,חצה בזהירות את הכביש והגיע במהירות לוואדי.הוא החליק במדרון עם הצינור,הלך בתוך הקוצים והמשיך.לאחר דקה של הליכה,הוא הגיע לזה.שני שיחים שנפלו ממעל ה"גשר" הודיעו לו שהגיע.הוא הסיט אחד מהם הצידה ונכנס.
"ברכותיי על המהירות!"
מרטין שמח שקרייג הגיע כל כך מהר.הם נהנו לראות את הגרפיטי על הקירות,והסכימו ביניהם שגם אחרי בערך מיליון פעמים,זה לא מפסיק להצחיק.הם גילו שאם קופצים מספיק מהר מול הציור של העין,זה נראה כאילו היא ממצמצת ושיש ציור מזויף של צל על הרצפה ליד אחד הקירות.הם שיחקו בסייף סרגלים גמישים ובריצה לאורך ה"גשר"."תגיד,לא מתחיל טיפ-טיפה לשעמם אותך כל זה?" שאל לפתע קרייג. "כל מה?" תהה מרטין. "כל הזמן אנחנו עושים בדיוק את אותו דבר,ולבד.אולי נצרף עוד ילדים?" הסביר קרייג.מרטין לא ממש תמך ברעיון הזה. "אם נספר לעוד ילדים על ה"גשר",כל הילדים כמעט של הכפר יבואו ולא יהיה כבר כיף הסודיות במקום הזה." "אבל אם נספר רק לילד אחד או שניים,שאנחנו יודעים שלא יספרו, זה יסתדר בסוף!" הסביר קרייג, "אולי נספר פשוט רק לנייג'ל.או לאדוארד.שניהם טובים בשמירת סודות,והם ממש חברותיים. "אתה צודק," אישר לבסוף מרטין, "אבל צריך שלא ישימו לב אלינו."
פרק 2
על איזה גשר הם דיברו?
אדוארד ניסה לפענח את הדברים של קרייג בזמן שהתקדם לעבר הפארק הצהוב.הפארק הזה נקרא כך מפני שיש בו המון קוצים יבשים ורק קצת מתקנים,וזה מקום שרוב בני גילו של אדוארד נהגו לשחק בו. הפארק היה ממוקם קרוב לואדי,וזו הסיבה שקרייג ומרטין בחרו להיפגש שם. הוא חיכה ליד הנדנדות,בזמן ששמע את נייג'ל מתחיל לטפס על אחד העצים.נייג'ל אהב לטפס על עצים ועל רוב מה שהיה ניתן לטפס עליו-אם צריך או לא צריך. "היי אדוארד!" אמר נייג'ל בשמחה בעודו תלוי על אחד הענפים. "מה אתה עושה כאן עכשיו, בבון יבלות?" צחק אדוארד על יכולות הטיפוס הקופיות של נייג'ל. "קרייג אמר לי לבוא.הוא אמר משהו על גשר ועל סוד.נו טוב-" אמר ונעלם אל תוך אחד הענפים. רעש של סלעים מידרדרים הוריד אותו מהעץ וגרם לשני החברים לפנות אחורנית. "אה,הנה אתם." אמר קרייג בחוסר סבלנות,גורר אחריו את מרטין,שלא היה טוב במיוחד בטיפוס סלעים.הם יצאו מהואדי ועברו מעל הגדר אל תוך הפארק הצהוב.
"אני מבין ששכחתם פרט קטן:אין בכפר גשרים!"
נייג'ל התעצבן על קרייג ומרטין. "לא גשר אמיתי.אתם יודעים איפה נמצא הגשר שמתחת לכביש?" ענה מרטין. "טוב,זה לא בדיוק גשר, זה מתחת למשהו שמזכיר גשר.מבינים את זה כשרואים.בואו!" קרייג הוביל אותם בין הקוצים.אדוארד ונייג'ל התעוותו מכאבים,אבל כמו שהסברנו,קרייג ומרטין כבר התרגלו.לאחר כמה דקות הגיעו הארבעה אל הגשר. "אההההה..." אמרו אדוארד ונייג'ל ביחד,כשמרטין וקרייג הסיטו הצידה את השיחים. קרייג עלה על השולחן. "זה באמת דומה עכשיו לגשר!" אמר נייג'ל וחייך. "אן גארד,כלב נאלח!" צווח לפתע קרייג והצמיד את הסרגל שלו אל חזו של אדוארד. "משעשע."אמר אדוארד בקול פילוסופי חסר חוש הומור."אכן מבדר בהחלט." מרטין בינתיים הראה לנייג'ל את כל הגרפיטי שעל הקירות ועל הרצפה (נו, הצל המזויף,זוכרים?)."תנסה לקפוץ מול העין אבל תבלום שנייה אחת לפני הפגיעה." "וואו!" צעק נייג'ל, "זה פשוט אדיר!" 'אדיר! אדיר! אדיר! אדיר!' קולו של נייג'ל הידהד במרחבי ה"גשר". "אל תצעק.אני לא רוצה שעוד ילדים יגלו את המקום הזה," רטן קרייג. נייג'ל השפיל מבטו אל בין ידיו. "אבל לא קרה כלום-" מיהר קרייג לתקן את עצמו.כולם ידעו שנייג'ל נוטה לחוש ברגשי אשמה מוגזמים.
"שוב פעם עכברושים?"
לבירפום נמאס שכל ארוחת צהריים יש אותו דבר. "אל תחשוב שאתה יודע לצוד יותר טוב ממני," העיף לעברו בחטף נרוויד. "אם אני לא טועה,בימים שבהם אתה צדת לנו אוכל היינו ממש גוועים ברעב." הזכיר לו נרוויד. שני יצורי הביבים האלה היו חברים טובים מאז היום שהכירו.הם היו שייכים לענף די מוכר של יצורי הביבים, מפלצות רפש. לפני כשבעה-עשר שנים עברו לגור בכוך בתוך הביוב מתחת לכפר קטן במרכז ארה"ב.בירפום הציע לעבור הנה.זה מקום מספיק רחוק מהמגל המחליט.המגל המחליט היה השולט של כל יצורי הביבים. מיצירי אצה עד לגלמי עובש,מדחלילי ריקבון ועד זומבים. ושני הידידים האלה הסתבכו קשה עם המגל המחליט.אבל את הסיפור הזה נדחה לאחר כך.נרוויד היה האחד שצד,ובירפום דאג לאיכות המחייה.איכות מחייה של גושי רפש שהוחיו על ידי תולעים, כמובן,אבל עדיין איכות מחייה. קול מפתיע שבר את השגרה התמידית. 'אדיר!' הם שמעו קול מרוחק.שניהם העלו מבט שמשלב בינו הפתעה,שמחה ורשע טהור. "בני אנוש!איזה מעדן נדיר ונפלא! אמרתי לך שזה מקום מעולה!" זימר לו בירפום באושר. "המתנה של 17 שנים איומות היו שוות כל רגע," הסכים נרוויד. "טוב,לא בדיוק כל רגע, אבל זה סיכום מעולה של בערך 17 שנים." המצב כבר לא בביוב.כתיאוריה.
"מה הם חושבים שהם עושים?"
וונדי היגנקור הסתכלה אל מחוץ לחלון ביתה אל עבר הפארק הצהוב. היא לא אוהבת שמי שהיא מכנה "חנונים" נמצאים בפארק הצהוב. היא אוהבת שזה מקום של "מקובלים בלבד".היא החליטה שהיא הולכת להבין מה קרייג סטיק ומרטין סטיוארט עושים שם כל הזמן. היא החליטה שהיא תעקוב אחריהם ואחרי זה תרכל עליהם עם כל המקובלים.היא לקחה כמה בגדים מהפחות טובים שלה ("שלא יתלכלכו מחבורת הטיפשים הזאת") ונעליים ישנות.היא יצאה מהבית עם פלאפון ולכה במהירות לפארק הצהוב.היא טיפסה במעלה המגלשה הגבוהה ומשם הסתכלה על מה ארבעת הבנים עושים. לאחר מכם ראתה אותם יורדים במורד צינור השקיה סגול.מרגע שיצאו מטווח ראייתה,מיהרה וונדי אחריהם.היא הייתה להוטה לגלות את הסוד שלהם.ברגע האחרון היא הספיקה לראות את מרטין מסיט חזרה את הענף שמסתיר מערה מתחת לכביש.היא הלכה בשיא השקט לעבר הענף המשתלשל.היא חיפשה אחר רגע מתאים לחדור בשקט פנימה,עד שמצאה רגע נהדר.'אדיר!' נייג'ל כנראה צעק חזק מדי,וההד היה מספיק חזק כדי שהיא התגנבה פנימה אל מתחת לשולחן הרעוע שהיה שם. נראה היה שנייג'ל שוב מרגיש אשם בצורה מוגזמת. "אבל לא קרה כלום-" אמר קרייג. וונדי לא הצליחה להתאפק.היא פלטה צחקוק חרישי. היא ציפתה שלא ישמעו אותה,אבל זה מקום עם הד שפועל רק מתי שאתה לא רוצה שיפעל. מרטין ואדוארד פנו בבת אחת אל עבר השולחן. "חברים," אמר מרטין ברוגז, "נראה לי שיש לנו כאן אורחת."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-11 חודשים יפה משכ2
-
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-המבוא סופרת
דבר אחד אחרון
היום אני יודעת: הוראת עשה ואל תעשה לא עובדת!
היפנוזה עמוקה אותה חוויתי לפני שלוש שנים, אשר באה בעקבות חלומות תכופים ולא ברורים, גרמה לי להעמיק ולחשוב מהי "כוחה של מחשבה"!
בחדר חשוך ושקט ישבתי לי בניחותא וחזרתי על מילותיו של ד"ר וולף
"זה בסדר לזכור עכשיו".
ברקע נשמעו זרמי מים, ובי נוצרה תחושה עמוקה של ידע רב עוצמה וסקרנות רבה – עד כמה החיים מגוונים. בעקבות כך נפלה בתוכי ההחלטה למהר ולכתוב כדי ליישר קו בין המציאות העכשווית והעבר המסתורי.
עבר אשר היה חבוי בתוכי במשך שנים עמוק מאוד, ולפתע נחשף, צף ועלה, ונעשה לי מאוד ברור. הבנתי מעל לכל ספק כי כדי להשאיר חותם, עלי לשתף אנשים, וטוב רבים ככל האפשר...
מהופנטת צללתי לגלגול חיים אחר ובכך פילסתי את הדרך לעצמי, למרות שהבנתי היטב את אלה מאתנו החיים בתלם ותוהים כיצד ולמה.
ההיפנוזה פתרה עבורי את חידתם של אלה שאינם, והבהירה לי כי הנסתר רב מהגלוי למראית עין.
חשוב לי מאוד להבהיר כבר עכשיו, כי מטבע הדברים תיאור המסע אותו אני מתארת בספר נטוע עמוק בתוך עולם אשר מוכר לכולנו; אבל אחרי החשיפה אותה חוויתי בדרך לא דרך לעולמות אחרים, מפעמת בי תחושה חזקה ופליאה רבה – כי האותיות אשר זרמו לתוך הדפים והפכו אותו לספר נבעו לא רק מאופיי, פנימיותי, מחשבותיי ופעימות לבי. לתפיסתי, החיים מאוד מורכבים ומהווים אתגר לכל אחד מאתנו, לכן רק צלילה לתוך הלא נודע גרמה לי לחשוב מחשבה בהירה ומעמיקה ויצרה בי את הרצון לכתוב את הספר באופן בו הוא מופיע בדפים אלה.
האם לא כך קורה לכולנו כאשר אנו חוצים את הפחד והופכים אותו לאומץ?
והשאלה הגדולה אשר העסיקה אותי ימים ולילות – האם ד"ר וולף חשף מתוכי סוג של אגדה, מרתקת ככל שתהיה, או שמא התגלו בפניי רסיסי חיים אמיתיים ואני הבטתי בהם דרך מראה שקופה?!
יום אחרי החשיפה ולאחר ששכך בי ההלם, שבתי ונזכרתי בסבתא רבקה אשר אהבה יותר מהכול לספר לי סיפורים מהעבר והפקידה בידי באהבה רבה צרור מכתבים ישנים ומצהיבים ובהם נרשמו שפע פרטים מדהימים. היא ידעה והכירה בכך כי אוהבת אני עד מאוד לחשוב ולחקור את נפש האדם, ובידי הפקידה את האוצר אשר עבר אליה בירושה מליידי יוליינה – הסבתא הגדולה מסנט פטרסבורג.
ה"צוואה" אשר נשלחה בסוף המאה התשע-עשרה מבריטניה לרוסיה, הכתה בי רעד ועוררה בי מחשבה כי מונח לפניי מסר חזק לסוד החיים הטובים:
"כל בעיה היא גם הזדמנות".
מכתבים אלו פתחו בסיפור מתחילתה של המאה התשע-עשרה, ותיארו תמונת חיים של אישה יפיפייה עתירת נכסים, אשר צמחה בתוך רקע משפחתי הנטוע מדורי דורות בבית הנובר למלכי בריטניה הגדולה.
צרורות של מכתבים אלו שייכים היו לליידי מיוחדת, בעלת פנים רבות וגדושה כפרי הרימון, אשר הפרה מוסכמות אך חיה עם הסכם הנאמן למקורות.
דמות של צעירה מדהימה, יפיפייה עוצרת נשימה אשר בקעה לאישה בשלה, ובכך האיצה את דופק הזמן ושימשה בכך השראה וחיקוי רב השפעה. כל זה עד שהלכה לעולמה בשיבה טובה.
היא הייתה סופרת גדולה ואישה בעלת ניסיון רב, ובאמתחתה מסר יציב וברור: במהלך דרכנו בנתיבי החיים קיימת תמיד אפשרות בחירה.
התיישבתי מול הדפים הצפופים, מעט בוהה בחלל והרבה חושבת, חוזרת ובוחנת ומנסה לשייט בפרטים. מחשבותיי מאוד ערניות-קופצניות מאיצות בי הלאה...
מצאתי עצמי עוברת מנושא לנושא ומאירוע לאירוע בסדר לא רציף, לא צפוי, משתנה, ובה בעת צוללת אל תוך נשמתי, חושיי, הרגשותיי ותהיותיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-המשך המבוא...תהנו סופרת
הבטתי במבט מחודש גם ביומנים הצפופים מהמאה העשרים, חלקם נכתבו על ידי ילדה וחלקם על ידי אנשים אחרים הקשורים בעבר משותף.
נדהמתי מהגודש המונח לפניי ומגודלם של האירועים שהתרחשו. ליטפתי ביד רכה את המכתבים הקצרים או האגרות הארוכות, יישרתי את פיסות הנייר, התעמקתי בתוך גלויות הנוף וחקרתי את התמונות או הדיוקנות התלויים על הקיר. חייכתי בראותי כיצד מבטם קורץ קמעה כלפי ונטמע בתוכי.
בדרך זו או אחרת היו מרבית המצבים אשר הונצחו והונחו לפניי גלויים מחד וחבויים מאידך. לאורך כל הכתיבה ניסיתי להבין מחדש את הילדה הרכה והמיוחדת אשר נולדה ברוסיה הקומוניסטית – כיצד העזה לרקום חלומות גדולים בתוך מציאות קשה, ובחן רב הצליחה לנצח במשחק הגדול של החיים.
ילדה מהמאה העשרים וליידי מהמאה התשע-עשרה – כיצד הן קשורות?
ברגע מסוים ההוא גמלה בי ההחלטה לכתוב את סיפור המסע המפלס את דרכו בתוך העולמות, אך שאלתי את עצמי לא אחת:
האם זו אותה האחת ורק הדרך שונה, או האם...?
הרבה שאלות.
בספרי שרטטי את כוחם של החיים המשולים לאגדה בתוך מראה של דמויות דומות, אחידות וייחודיות.
התעקשתי להזכיר לכולנו כי בכל צעד לאורך כל מסע בו נצעד, קשה ככל שיהיה, ניתן לצבוע בצבעי תקווה את הפגיעות האנושית ואת מיליוני הפרטים, האירועים או העובדות, וכך נוכל לאפשר לעצמנו להפוך את החיים לחוויה טובה יותר, נקייה מאגו מנופח מיותר ולא נחוץ. הדמויות שלי מופיעות בצורה מעגלית תמיד על רקע של תרבות קיימת, שומרות על מוסכמות והולכות בתלם מחד, ומאידך עומדות בזכות עצמן ללא קשר לשעון החול המודד זכות קיום לכל החלטה והתלבטות.
במהלך הכתיבה נאבקתי יחד עם הדמויות במלוא העוצמה והלהט מול כוחות אדירים אשר עמדו לכלותם ועל ידי כך לייאש אותי, אז הרפיתי בבהלה רק כדי לפוג מעט ולאסוף כוח, ולהישאב בחזרה למרכז חייהם בהתלהבות וחיוניות מחודשת. אומר רק כי זהו מבטי האישי, וגם עבורי קיומו מותנה רק לדקה או לרגע במימד הזמן החולף, כי גם ברגעים בהם אני עומדת ללא תזוזה השעון מתקתק ומאיץ בי, ואף בכם, ללכת הלאה, הלאה.
לכן מודה אני על כל גילוי וגילוי אותו חוויתי במהלך הכתיבה, ועל שפע המכתבים והסיפורים אשר אפשרו לי להביט דרכם ולראות דמות חדשה או מוכרת המשתקפות במראה!
אומר בפשטות: צריך לחיות מספיק זמן והכול קורה...
במשך שלוש השנים בהן כתבתי, הבטתי בשלל תמונות המשתקפות מהאותיות, כשכל מבט מקשר אותי אל אותה ילדה קטנה, נערה תמימה או אישה בשלה לא מוגנת, לעתים מנותקת או ספק מחוברת, נדמה ככועסת ומיד מפויסת, הנה נעלמת ולפתע נחשפת.
עבורי הכול התרחש בזמן אמת, שיט במרחבי מאתיים שנות חיים... הקפדתי במהלך התהליך לרשום באזכורים קצרים את התחושות, השמחות, הספקות או הלבטים של הדמויות שלי.
שעות רותקתי בקריאה של האיגרות והיומנים.
לא יאומן – עד כמה הכול דומה ושונה כאחת!?
הנה, לפני המאה התשע-עשרה:
איזה עושר ביטוי!
איזו עוצמה!
איזו אהבה עמוקה ומרגשת למין האנושי!
נשים וגברים וכל מה שקורה ביחסים ביניהם, האהבה הרומנטית נלחמת על כבודה בדו-קרב אכזרי.
למדתי מחדש את צירופי הלקחים והפנמתי את הרעיון כי גם סוס רתום לכרכרה יכול להגיע ליעדו ולעבור מרחק רב, ומכיוון שלא היה באפשרותי לעצור את הגלגלים רק מעט לסובבם – הפכתי את הצירים והאוכף לדפים של ספר מלא חוויות מרגשות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-סוף המבוא...תהנו סופרת
הבטתי במבט מחודש גם ביומנים הצפופים מהמאה העשרים, חלקם נכתבו על ידי ילדה וחלקם על ידי אנשים אחרים הקשורים בעבר משותף.
נדהמתי מהגודש המונח לפניי ומגודלם של האירועים שהתרחשו. ליטפתי ביד רכה את המכתבים הקצרים או האגרות הארוכות, יישרתי את פיסות הנייר, התעמקתי בתוך גלויות הנוף וחקרתי את התמונות או הדיוקנות התלויים על הקיר. חייכתי בראותי כיצד מבטם קורץ קמעה כלפי ונטמע בתוכי.
בדרך זו או אחרת היו מרבית המצבים אשר הונצחו והונחו לפניי גלויים מחד וחבויים מאידך. לאורך כל הכתיבה ניסיתי להבין מחדש את הילדה הרכה והמיוחדת אשר נולדה ברוסיה הקומוניסטית – כיצד העזה לרקום חלומות גדולים בתוך מציאות קשה, ובחן רב הצליחה לנצח במשחק הגדול של החיים.
ילדה מהמאה העשרים וליידי מהמאה התשע-עשרה – כיצד הן קשורות?
ברגע מסוים ההוא גמלה בי ההחלטה לכתוב את סיפור המסע המפלס את דרכו בתוך העולמות, אך שאלתי את עצמי לא אחת:
האם זו אותה האחת ורק הדרך שונה, או האם...?
הרבה שאלות.
בספרי שרטטי את כוחם של החיים המשולים לאגדה בתוך מראה של דמויות דומות, אחידות וייחודיות.
התעקשתי להזכיר לכולנו כי בכל צעד לאורך כל מסע בו נצעד, קשה ככל שיהיה, ניתן לצבוע בצבעי תקווה את הפגיעות האנושית ואת מיליוני הפרטים, האירועים או העובדות, וכך נוכל לאפשר לעצמנו להפוך את החיים לחוויה טובה יותר, נקייה מאגו מנופח מיותר ולא נחוץ. הדמויות שלי מופיעות בצורה מעגלית תמיד על רקע של תרבות קיימת, שומרות על מוסכמות והולכות בתלם מחד, ומאידך עומדות בזכות עצמן ללא קשר לשעון החול המודד זכות קיום לכל החלטה והתלבטות.
במהלך הכתיבה נאבקתי יחד עם הדמויות במלוא העוצמה והלהט מול כוחות אדירים אשר עמדו לכלותם ועל ידי כך לייאש אותי, אז הרפיתי בבהלה רק כדי לפוג מעט ולאסוף כוח, ולהישאב בחזרה למרכז חייהם בהתלהבות וחיוניות מחודשת. אומר רק כי זהו מבטי האישי, וגם עבורי קיומו מותנה רק לדקה או לרגע במימד הזמן החולף, כי גם ברגעים בהם אני עומדת ללא תזוזה השעון מתקתק ומאיץ בי, ואף בכם, ללכת הלאה, הלאה.
לכן מודה אני על כל גילוי וגילוי אותו חוויתי במהלך הכתיבה, ועל שפע המכתבים והסיפורים אשר אפשרו לי להביט דרכם ולראות דמות חדשה או מוכרת המשתקפות במראה!
אומר בפשטות: צריך לחיות מספיק זמן והכול קורה...
במשך שלוש השנים בהן כתבתי, הבטתי בשלל תמונות המשתקפות מהאותיות, כשכל מבט מקשר אותי אל אותה ילדה קטנה, נערה תמימה או אישה בשלה לא מוגנת, לעתים מנותקת או ספק מחוברת, נדמה ככועסת ומיד מפויסת, הנה נעלמת ולפתע נחשפת.
עבורי הכול התרחש בזמן אמת, שיט במרחבי מאתיים שנות חיים... הקפדתי במהלך התהליך לרשום באזכורים קצרים את התחושות, השמחות, הספקות או הלבטים של הדמויות שלי.
שעות רותקתי בקריאה של האיגרות והיומנים.
לא יאומן – עד כמה הכול דומה ושונה כאחת!?
הנה, לפני המאה התשע-עשרה:
איזה עושר ביטוי!
איזו עוצמה!
איזו אהבה עמוקה ומרגשת למין האנושי!
נשים וגברים וכל מה שקורה ביחסים ביניהם, האהבה הרומנטית נלחמת על כבודה בדו-קרב אכזרי.
למדתי מחדש את צירופי הלקחים והפנמתי את הרעיון כי גם סוס רתום לכרכרה יכול להגיע ליעדו ולעבור מרחק רב, ומכיוון שלא היה באפשרותי לעצור את הגלגלים רק מעט לסובבם – הפכתי את הצירים והאוכף לדפים של ספר מלא חוויות מרגשות.
בעת בה כתבתי את תחילת הסיפור קשה היה לי מעט. ידעתי בביטחון ומתוך התנסות כי לשעון המודד לילדות את הזמן יש שני מחוגים – מציאות ודמיון – והם משולבים זה בזה. אי-לכך הידע והיגיון לא יתקבלו יפה כי רב בה הנסתר על הגלוי, למרות שהכוח הטמון בה מלהיב ועצם קיומה מאפשר מניע וסיבה לחיים הבוגרים.
נקלעתי לקושי לזכור, לקושי לחוות ולקושי לא לחוש שפיטה מיותרת.
אין ספור משפטים מעצבים עליהם בניתי את זיכרון הילדות סייעו בידי או לחילופין תסכלו והפריעו:
לילדים אף פעם אין בעיות
במשפחה שלנו תמיד הכול בסדר
בסוף יהיה טוב!
הילדה הכי יפה בגן אף פעם לא בוכה
ילד, תהיה גבר ותחביא את הדמעות.
אין סוף לכוחן של המילים.
היו ימים בהם חשבתי להניח לכל הרישומים, האזכורים והמכתבים, שכן המסרים שלהם היו יותר בין השורות מאשר בשורות עצמן.
יש והרגשתי צורך להתנצל בפני הדמויות על שלא כתבתי יום או החסרתי ניתוח של אירוע דרמתי או שגרתי, אבל בדרך כלל זרמתי באופן חופשי מבחוץ פנימה ומתוכי החוצה בקצב אחיד ורציף.
לעתים תוך כדי הכתיבה התבהרו השמים והוטמעה בי ידיעה מאוד נחרצת כיצד אמורה הדמות להרגיש או להתנהג.
ומאוחר יותר...
בשקיקה ובלהט מחודש מצאו הגיבורים שלי פתרון טוב יותר כיצד להיות מוכנים לבאות! במשך השנה האחרונה מצב רוחי היה שקט ומלווה בסקרנות, בסוג של הצצה לדלת פתוחה. מדי יום עלה בי רצון אדיר להשלים פיסות חסרות, להתפייס עם הלא נעשה, לגעת., כל כך הרבה דברים לא היו לי ברורים, אולי חסרים אולי קיימים ומאוד מורכבים...
כאילו נשבר בי משהו והתאחה מחדש.
לעתים בלילות הייתי כועסת או חסרת סבלנות, אך לרוב מפויסת עם עצמי ועם העולם סביבי.
החיים הם כזה בלגן מסודר...
העבר העתיד וההווה חד הם!
אחזור ואומר שוב: צריך לחיות מספיק זמן והכול קורה...
בחסות "כוחה של המחשבה" נוצר הספר, אשר מיזג עבורי את האמת עם האגדה, וגרם לי לסיים אותו ולזרום לכתיבה של הספר הבא בביטחון ובשקט.
החיים, כמו שאני מבינה אותם, מטפלים בעוול וברוע או בחסד וטוב לב בנוסח מיוחד, מסתורי מעט ולא תמיד מובן, ולכן נותנים תחושה כי הכול פתוח ודבר לא מובן מאליו.
החיים דומים לסיפור אגדה אשר בסופה היא הופכת את האמת הקשה לרכה יותר, ושוב הכול חוזר להתחלה – "זה היה כמו אתמול"...
כך מתחילה כל אגדה, וחיים הם אגדה אמיתית המשייטת בזרימה מעגלית במרחבי הזמן.
מוהלת דם כחול בדם אדום. לאור כל זה המסקנה היא חד משמעית: הדרך הפשוטה וההגיונית לנוע בספינת הזמן היא להתיר את החבל העבה במזח של הנמל הקרוב ולהתחיל מיד "מההתחלה".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים שמות הפרקים-הספר-"דם כחול אדום" סופרת
דם כחול אדום
שמות הפרקים
דבר אחד אחרון
היה
פרק 1 הצוואה
פרק 2 מקום בזמן
פרק 3 התקווה פרק 4 כל עוד בלבב פנימה
פרק 5 נסיכה
פרק 6 נפש יהודי הומייה
פרק 7 נסיכה
פרק 8 ולפאתי מזרח קדימה
פרק 9 נסיכה
פרק 10 עין לציון צופיה
פרק 11 נסיכה
פרק 12 עוד לא אבדה תקוותנו
פרק 13 נסיכה
פרק 14 התקווה בת שנות אלפיים
הווה
פרק 15 נסיכה
פרק 16 להיות עם חופשי בארצנו
פרק 17 נסיכה
פרק 18 ארץ ציון ירושלים
פרק 19 נסיכה
פרק 20 כול עוד דמעות מעינינו
פרק 21 נסיכה
פרק 22 יזלגו כגשם נדבות
פרק 23 נסיכה
פרק 24 ורבבות מבני עמנו
פרק 25 נסיכה
פרק 26 עוד הולכים על קברי אבות
פרק 27 נסיכה
פרק 28 כל עוד מי הירדן בגאון
פרק 29 נסיכה
פרק 30 מלא גדותיו ייזלו
יהיה
פרק 31 נסיכה
פרק 32 ולים כנרת בשאון
פרק 33 בקול המולה יפלו
פרק 34 כל עוד שמה עלי דרכים.....
פרק 35 זמן קפוא להפשרה
ההשראה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הרעיון הגדול של -"דם כחול אדום"-"הייתכן כי חיינו הם שיח נוקב בין 'פעם למעלה ופעם למטה'? סופרת
הספר "דם כחול אדום" ,הוא סיפרה של מדינת ישראל ומקפל בתוכו אמיתות מתוך יומנים המשתרעים על פני שנים ובכך מביא נושאים חברתיים,זה הוא רומן חברתי מסמך קריאה נדיר.
ספר שניתן ללמוד ממנו,אך יותר מהכול,מבטא מה שמכונה...
"לא יאומן כי יסופר"
הספר מביא נושאים חברתיים דרך סיפור חיים של נערה אשר נולדה בארץ קומוניסטית והפכה לקליטה מוצלחת של דור קום המדינה.
הדמות של לוסי נכתבה על בסיס יומן מקורי ואמיתי לחלוטין.
הדמות המקבילה של דוכסית לוסיאנה מהמאה ה-19 ,צמחה מעצמה בין דפי הספר כתוצאה מחשיפה של התת מודע, היא רקמה עור וגידים ובכך השתלבה כבמטה קסמים עם דפי יומן משל עצמה...
הספר מביא את ההזדמנות לגלות כי שום דבר לא חדש תחת השמש......
המבט לאחור מאפשר מרחב תמרון- רב,
מדובר פה בהפיכת דפים במגע מיוחד, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק המסיר את השכבה החברתית ומבליט את הפרט,דרך יומן חברתי.. לאורך שנים ומאות בשנים.
הספר לא קל, הוא דורש סבלנות,אך מרגע שזו נמצאה השמים......הם הגבול, והחיים לא כך הם?
ובמשפט אחד שמסכם:
"הייתכן כי חיינו הם שיח נוקב בין 'פעם למעלה ופעם למטה'?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 1...תהנו סופרת
פרק 1
הצוואה
1897 09 08 יום רביעי
"מעבר לעולמות שוכנים הענקים" – הציטוט בלט בכול העיתונים.
.......אין ספק ,כי יצירתה חייה ואישיותה של רום מעלתה הדוכסית לוסיאנה הפכו אותה לדמות מרתקת וצבעונית במיוחד, אשר תהיה חרוטה בלבינו לנצח...............
אחותי היקרה ליידי יוליינה!
ראשית אודה לך על תנחומייך, קשה להאמין אבל הוד רוממותה מאמינקה לוסיאנה הלכה מאתנו ואיננה עוד, וזו אבידה גדולה עבורי, עבורך ועבור כולנו!
אכן, ברצוני לציין כאן כי מאות מכתבי הניחומים אשר הגיעו אלינו מאנשי ספר ואנשי השכלה מהעולם כולו נוגעים ללבי. האיגרות אשר הגיעו מהמוני נשים אשר העריצו אותה ואהבו אותה מלאות בחום, למרות שתמיד ברור היה לכולם כי הגברים הם אלה אשר משכו את תשומת ליבה והערצתה ואף כידידים סקרנו אותה יותר. כן, יוליינה יקרה שלי, אמך זכתה לקהל עצום של מבקרים אשר פקד את ביתנו, ורבים מהם התוודעו לאוצר המכתבים והיומנים הארוז והשמור עמי היטב, ומראם וקיומם הדהים אותם עד מאוד. החברים המכובדים והנאורים שביניהם עודדו אותי לעשות את המעשה ולהעביר אלייך, ודרכך לדורות הבאים אחרינו, את מסר האוצר המובא במכתבים. כל זאת לאור העובדה המצערת, אשר התבררה לי רק לאחרונה, כי עירי לונדון – המצטיירת כנצחית בעיניי ובעיני אחרים, והידועה כאחד ממרכזי התרבות הגדולים בעולם – אינה יכולה לשמש מקום מתאים לשמור על ערכם של יומנים מתקדמים ונאורים מסוג זה. לדעתי, ובהתייעצות עם משפחתי, נחוץ מבט רחב וחודר כמו שלך כדי להעביר בצורה נכונה לדורות הבאים את ההתרשמות מתוכנם ועומקם. לכן, רק צדק ייעשה אם הם יעברו אלייך.
והנה עושה אני זאת באהבה גדולה. החלטה מסוג זה היא בהסכמתה המלאה ובחתימת ידה של מאמינקה שלנו, ונפלה והתקבלה עוד בחיי הדוכסית הנערצת על כולנו.
במשך שנות חיי הארוכים (נשקתי את שנתי השבעים) למדתי להכיר בערך המילה הכתובה, אשר בעיניי נדמית נצחית, ואף חוננתי ביכולת הבנת הנקרא של יומן בנוסח רום מעלתה מאמינקה שלנו. על כך אסירת תודה אני יותר מהכול לאלוהים הגדול והרם. אני מודעת לאושר הרב אשר הסבו לי ה"דפים הצפופים", ומאחלת לנו ולדורות אשר יבואו אחרינו "נתיבי בחירה", כדברי הדוכסית היקרה שלנו, אשר עבורי כמו אף עבורך הייתה והינה מאמא אחת ויחידה!
אי-לכך מוטלת עלי החובה להעבירם אלייך לעיר הגדולה סנט פטרסבורג ולהפקידם בידייך הנאמנות. מאז ומתמיד כאחותי הבכורה וידידתי הוותיקה, היית נדיבה ומסורה וכמובן חלק בלתי נפרד ממשפחה מיוחדת כמו שלנו.
יודעת אני כי הינך אישיות מאוזנת היודעת לשמור על חשאיות מרבית מחד, ומאידך מזוהה כסמל ומופת להערכה בלתי מעורערת בעיני כל יקירינו.
ברשותך האדיבה אצטט כאן את אחת האמרות, מהחשובות ומהמשמעותיות של רום מעלתה הדוכסית מאמא: נאמנות היא לא תכונת אופי, נאמנות היא החלטה!
לכן היית ונשארת לי האחות והידידה האהובה ובת משפחה מבחירה חופשית, למרות המרחק הפיזי הרב בינינו.
כך בדיוק הייתה הדוכסית אנסטסיה אמך המאמצת , הידועה ברבים כתאומה נפשית ונצחית של מאמינקה לוסיאנה, לכן נחשבת את מאז ומתמיד באופן הטבעי ביותר ה"יורשת העדיפה".
אחותי הגדולה והיקרה:
אני כבתה של לוסיאנה אומר רק זאת – השוני ביני ובין מאמינקה רב, והוא דומה לאותה תהום הפעורה בין הדורות:
רק כאשר האחת יוצאת השנייה נכנסת!
לאור הנאמר אני מאמינה בכל לבי כי רק דרכך יגיע מסר חבילת מכתבי האוצר לידיים אשר יידעו להעריך "נתיבי בחירות" של אישה חזקה, אינטלקטואלית, בוטחת בחיים, מלאה להט, פורצת דרך ואריסטוקרטית נאמנה למסורת – כנאמר באין ספור מאמרי ביקורת אשר נכתבו אודותיה!
לכולנו ברור כיום מעל לכל ספק כי אלו תכונות אופי אשר עברו אלייך דרך אהבתה העמוקה באמרה:
"לעולם אל לנו לשכוח את הלב הנוסף שלנו בסנט פטרסבורג, הנותן לנו את המשמעות לחיים אשר נלקחו ממני וממשפחתי לזמן קצר וטבעו בים הדמעות".
בכולנו מפעמת הכרת תודה גדולה עם לידתה של בתך רוזליה, אשר כידוע לכולנו הפכה להיות ציירת מוכשרת בזכות עצמה ושמה הולך לפניה למרחקים. ואיך ייתכן אחרת עם ירושה רוחנית ונפשית כה נכבדה?
מאמינקה אמיצה הייתה לנו, כי בעת בו עולמה המוגן התפרק ונשפך בזרם אדיר היא הקפיאה את כאב הדמעות בנטיפים של קרח, אספה ללא היסוס את כל מחשבותיה, חלומותיה ואת התקוות, והתרכזה בבניית ההווה למרות הרגשת הכובד אשר פיעמה בתוכה כשהביטה בדרך אשר התפתלה לפניה קשה וארוכה.
כן, כיום את ואני יודעות בוודאות כי ההישרדות הקשה גרמה לאימא שלנו צמיחה, וכך היא קיבלה את החופש שלה דווקא דרכך –
נולדה מחדש!
כלל אינני מופתעת לשמוע כי בתך רוזליה אמיצה דיה להביע בציוריה את עולם המחר, ובכל משיכת מכחול נותנת ביטוי נרחב לשינויים המתהווים כיום בסנט פטרסבורג, עם הד צליל קולה של המהפכה הרועמת ברקע כאשר העומד בראשה הוא בולשביק צעיר, לנין שמו, ההופך עם חבריו את החיים המוגנים לחיים הבוערים יומם ולילה.
מצרפת אני לך בזה את אוצר המכתבים היקר, בהמון אהבה... דורשת אני בשלומו של נכדך מויזס ואשתו היהודייה...
אכן, נסגר המעגל שלנו!
מאושרת אני עבורך כי זכית להאריך ימים ולהכיר את נינתך היקרה רבקה בת העשר ואחיה השרמנטי לייב הנושק לגיל שמונה, ואף ליהנות מהפעוט המקסים ישי שהוא ללא ספק ההבטחה הגדולה שלנו.
לא פעם שתתה משפחתנו מגביע ריק רק כדי לשוב ולמלא אותו מחדש ביין שמפנייה עם הרבה סבלנות ואהבה, כך היה בימים ההם וכך גם היום.
שלך לתמיד
ליידי קייטלין, אחותך האוהבת.
פרק 1
הצוואה
1897 09 08 יום רביעי
"מעבר לעולמות שוכנים הענקים" – הציטוט בלט בכול העיתונים.
.......אין ספק ,כי יצירתה חייה ואישיותה של רום מעלתה הדוכסית לוסיאנה הפכו אותה לדמות מרתקת וצבעונית במיוחד, אשר תהיה חרוטה בלבינו לנצח...............
אחותי היקרה ליידי יוליינה!
ראשית אודה לך על תנחומייך, קשה להאמין אבל הוד רוממותה מאמינקה לוסיאנה הלכה מאתנו ואיננה עוד, וזו אבידה גדולה עבורי, עבורך ועבור כולנו!
אכן, ברצוני לציין כאן כי מאות מכתבי הניחומים אשר הגיעו אלינו מאנשי ספר ואנשי השכלה מהעולם כולו נוגעים ללבי. האיגרות אשר הגיעו מהמוני נשים אשר העריצו אותה ואהבו אותה מלאות בחום, למרות שתמיד ברור היה לכולם כי הגברים הם אלה אשר משכו את תשומת ליבה והערצתה ואף כידידים סקרנו אותה יותר. כן, יוליינה יקרה שלי, אמך זכתה לקהל עצום של מבקרים אשר פקד את ביתנו, ורבים מהם התוודעו לאוצר המכתבים והיומנים הארוז והשמור עמי היטב, ומראם וקיומם הדהים אותם עד מאוד. החברים המכובדים והנאורים שביניהם עודדו אותי לעשות את המעשה ולהעביר אלייך, ודרכך לדורות הבאים אחרינו, את מסר האוצר המובא במכתבים. כל זאת לאור העובדה המצערת, אשר התבררה לי רק לאחרונה, כי עירי לונדון – המצטיירת כנצחית בעיניי ובעיני אחרים, והידועה כאחד ממרכזי התרבות הגדולים בעולם – אינה יכולה לשמש מקום מתאים לשמור על ערכם של יומנים מתקדמים ונאורים מסוג זה. לדעתי, ובהתייעצות עם משפחתי, נחוץ מבט רחב וחודר כמו שלך כדי להעביר בצורה נכונה לדורות הבאים את ההתרשמות מתוכנם ועומקם. לכן, רק צדק ייעשה אם הם יעברו אלייך.
והנה עושה אני זאת באהבה גדולה. החלטה מסוג זה היא בהסכמתה המלאה ובחתימת ידה של מאמינקה שלנו, ונפלה והתקבלה עוד בחיי הדוכסית הנערצת על כולנו.
במשך שנות חיי הארוכים (נשקתי את שנתי השבעים) למדתי להכיר בערך המילה הכתובה, אשר בעיניי נדמית נצחית, ואף חוננתי ביכולת הבנת הנקרא של יומן בנוסח רום מעלתה מאמינקה שלנו. על כך אסירת תודה אני יותר מהכול לאלוהים הגדול והרם. אני מודעת לאושר הרב אשר הסבו לי ה"דפים הצפופים", ומאחלת לנו ולדורות אשר יבואו אחרינו "נתיבי בחירה", כדברי הדוכסית היקרה שלנו, אשר עבורי כמו אף עבורך הייתה והינה מאמא אחת ויחידה!
אי-לכך מוטלת עלי החובה להעבירם אלייך לעיר הגדולה סנט פטרסבורג ולהפקידם בידייך הנאמנות. מאז ומתמיד כאחותי הבכורה וידידתי הוותיקה, היית נדיבה ומסורה וכמובן חלק בלתי נפרד ממשפחה מיוחדת כמו שלנו.
יודעת אני כי הינך אישיות מאוזנת היודעת לשמור על חשאיות מרבית מחד, ומאידך מזוהה כסמל ומופת להערכה בלתי מעורערת בעיני כל יקירינו.
ברשותך האדיבה אצטט כאן את אחת האמרות, מהחשובות ומהמשמעותיות של רום מעלתה הדוכסית מאמא: נאמנות היא לא תכונת אופי, נאמנות היא החלטה!
לכן היית ונשארת לי האחות והידידה האהובה ובת משפחה מבחירה חופשית, למרות המרחק הפיזי הרב בינינו.
כך בדיוק הייתה הדוכסית אנסטסיה אמך המאמצת , הידועה ברבים כתאומה נפשית ונצחית של מאמינקה לוסיאנה, לכן נחשבת את מאז ומתמיד באופן הטבעי ביותר ה"יורשת העדיפה".
אחותי הגדולה והיקרה:
אני כבתה של לוסיאנה אומר רק זאת – השוני ביני ובין מאמינקה רב, והוא דומה לאותה תהום הפעורה בין הדורות:
רק כאשר האחת יוצאת השנייה נכנסת!
לאור הנאמר אני מאמינה בכל לבי כי רק דרכך יגיע מסר חבילת מכתבי האוצר לידיים אשר יידעו להעריך "נתיבי בחירות" של אישה חזקה, אינטלקטואלית, בוטחת בחיים, מלאה להט, פורצת דרך ואריסטוקרטית נאמנה למסורת – כנאמר באין ספור מאמרי ביקורת אשר נכתבו אודותיה!
לכולנו ברור כיום מעל לכל ספק כי אלו תכונות אופי אשר עברו אלייך דרך אהבתה העמוקה באמרה:
"לעולם אל לנו לשכוח את הלב הנוסף שלנו בסנט פטרסבורג, הנותן לנו את המשמעות לחיים אשר נלקחו ממני וממשפחתי לזמן קצר וטבעו בים הדמעות".
בכולנו מפעמת הכרת תודה גדולה עם לידתה של בתך רוזליה, אשר כידוע לכולנו הפכה להיות ציירת מוכשרת בזכות עצמה ושמה הולך לפניה למרחקים. ואיך ייתכן אחרת עם ירושה רוחנית ונפשית כה נכבדה?
מאמינקה אמיצה הייתה לנו, כי בעת בו עולמה המוגן התפרק ונשפך בזרם אדיר היא הקפיאה את כאב הדמעות בנטיפים של קרח, אספה ללא היסוס את כל מחשבותיה, חלומותיה ואת התקוות, והתרכזה בבניית ההווה למרות הרגשת הכובד אשר פיעמה בתוכה כשהביטה בדרך אשר התפתלה לפניה קשה וארוכה.
כן, כיום את ואני יודעות בוודאות כי ההישרדות הקשה גרמה לאימא שלנו צמיחה, וכך היא קיבלה את החופש שלה דווקא דרכך –
נולדה מחדש!
כלל אינני מופתעת לשמוע כי בתך רוזליה אמיצה דיה להביע בציוריה את עולם המחר, ובכל משיכת מכחול נותנת ביטוי נרחב לשינויים המתהווים כיום בסנט פטרסבורג, עם הד צליל קולה של המהפכה הרועמת ברקע כאשר העומד בראשה הוא בולשביק צעיר, לנין שמו, ההופך עם חבריו את החיים המוגנים לחיים הבוערים יומם ולילה.
מצרפת אני לך בזה את אוצר המכתבים היקר, בהמון אהבה... דורשת אני בשלומו של נכדך מויזס ואשתו היהודייה...
אכן, נסגר המעגל שלנו!
מאושרת אני עבורך כי זכית להאריך ימים ולהכיר את נינתך היקרה רבקה בת העשר ואחיה השרמנטי לייב הנושק לגיל שמונה, ואף ליהנות מהפעוט המקסים ישי שהוא ללא ספק ההבטחה הגדולה שלנו.
לא פעם שתתה משפחתנו מגביע ריק רק כדי לשוב ולמלא אותו מחדש ביין שמפנייה עם הרבה סבלנות ואהבה, כך היה בימים ההם וכך גם היום.
שלך לתמיד
ליידי קייטלין, אחותך האוהבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים-8-9 סופרת
פרק 2
מקום בזמן.
מה הם פניה של ילדות?
כאשר אראה את התמימות אשר דומה לי, אדע בוודאות!
שמי הוא אחד ויחיד – לוסי, אך לעיר הולדתי שמות מגוונים ורבים מדי:
לביב למברק, לבוב.
נולדתי ב-8.9.1947 לעולם מוכה תדהמה כמו אחרי כל מלחמה, והפעם הייתה זו מלחמת העולם השנייה. הגעתי לכאן בתום חמישים שנה בדיוק ובתאריך זהה להסתלקותה של הדוכסית לוסיאנה, סבתא-רבה של סבתולה שלי.
רבקה היא סבתולה שלי ונינתה הבכורה.
בשנה בה נולדתי אירע והתרחש כל עניין רציני ציבורי או אישי בעל משמעות ובעל חשיבות תמיד אחר הצהריים (בבוקר אנשים עובדים ושורדים). ולכן, כדי להיות מיד בעניינים הזדרזתי והגעתי לעולם לקראת השעה חמש ועשרים, עם שקיעתה של השמש הסתווית באספה כבר את קרניה לקראת הדמדומים המתקרבים.
הגעתי דקה וחצי אחרי גמר המלחמה, אבל כמובן לא לפני שאימא שלי סיימה לראות וליהנות מהסרט "דם כחול אדום". היא נתנה מנוחה לרגליה באולם הקולנוע הישן והאהוב "שצורס", ורק כשירד המסך על הכתובית הגדולה "סוף" אחזה בידו של אבא והשניים פסעו בזריזות לכיוון בית החולים בבניין העתיק אשר זה עתה נבנה מחדש.
הזוג הצעיר פסע במרץ רב, כאשר בטנה של אימא לפניה רומזת על פתיחתו של סרט עם נגינת חיים חדשה – אבא אימא והילדה "" Rebenok – שזו אני עצמי השוחה ברחמה לכיוון היציאה ומתכוננת לבאות.
נולדתי בשעה מאוד טובה עם המון תקוות, כאשר הירח במזל תאומים האופק במזל דגים והתמימות במזל בתולה. כלומר, מושלמת.
יצאתי לעולם בצורה יפה קלה ודי נינוחה, וכבר מהצעקה הראשונה אשר חזרה אלי כהד חזק, שמעתי כי הסתיימה תקופה שהייתה קשה ואכזרית עד מאוד והתחילה תקופה בה לאימא ולי יש שפע של זמן הנשאר אחרי המלחמה, לכן אל לנו למהר לשום מקום.
בילינו יחד, ואת זמננו בבית חולים הקדשנו ללמידה כיצד לאכול לינוק ולעתים אף ניסינו לישון מעט, ורק כעבור שבוע יצאנו לכיוון הבית במטרה ברורה: לחיות ביחד כמשפחה.
בהגיעי הביתה נרדמתי מיד ומאוד בנוחיות, והרי בבית החולים לא ישנתי כל כך טוב מרוב התרגשות ותשומת הלב.
הגיגית הקטנה אשר הוכנה מראש לכבודי ועמדה באמצע החדר היחיד שהיה הבית של אבא ואימא, שימשה בלילה כמיטה ולסירוגין הפכה לגיגית לשטיפת כביסה או אמבטיה לרחצה. הכול היה מאורגן ובנוחות המקובלת, ואני הייתי מאושרת וילדה רצויה עד מאוד... אבא ואימא התמלאו תקווה מחודשת, ולמרות המצב הלא ברור התארגנו להם בדירה הזעירה ועמוסת העצב. עז היה רצונם למצוא שמחה בהווה ולבנות עתיד אחר למרות הכול ואף על פי כן.
הגעתי לעולם אשר רצה לשכוח את ההיסטוריה ודרש בעוז להתחדש לקראת העתיד. העולם סביבי קשקש בקולניות בבליל שפות רבות, הכול לפי הצורך: גרמנית, פולנית, רוסית, וכמובן ברקע התנגנה בעוצמה השפה המקומית האוקראינית השורשית בגאווה ובראש מורם ונישא אחרי ניצחונם במלחמה האכזרית.
ורק את האידיש לחשו בחדרי חדרים.
אז הנה אני כאן, אחרי "כמה פוגרומים טובים ומלחמה אחת גרועה" – תלוי למי?
דברי לגלוג כאלה נשמעו בכל מקום.
השכנים שלנו חזרו להתנהגותם הטבעית והמוכרת. "הם לא אוהבים אותנו", אמרה אימא לסבתא, ואבא אמר: "צריך לשמור על הילדה!"
הוריי לא סיימו עדיין לחלום את החלומות הנושנים אשר זחלו למוחם בלילות, מאירים את החדר במחזות קורעי הלב אשר התרחשו באגם ינובה הסמוך, שהפך בזמן המלחמה ממקום נופש המוני לקבר המוני. באותה עת בה ישנתי לי בגיגית ותכננתי את חיי, בנתה גם עיר הולדתי רסיסי חייה מחדש. לה היה קשה יותר, כי כבר בשעות הבוקר המוקדמות היא התחילה לאסוף את פצעיה האפופים בטרוף מזוהם. מצב זה יצר אובך של כאב פיזי והרבה ערפל נוקב וחדור פחד.
ואז, בשארית כוחותיה לקראת הלילה, כאשר פנסי הרחוב העתיקים מאירים את השכונות אשר כונו "הגטו", חשפה העיר ההמומה את הסמטאות ההרוסות והמכוערות, ואת נתיב ההליכה הארוך של מוות המוני אשר חצה את העיר בדרכים עקלקלות ממערב שקע במזרח עבר לדרום ורעד בקור המקפיא של הצפון.
הפנס הגדול הנישא אל על האיר את הפינה בעיקול הרחוב וסנוור אותי באור חזק כאשר חדר דרך חלוני, ונפל על פניי ועל ידיי. כך שיקף לי האור החזק תמונה לא יוצאת דופן כלל של שתי נערות צעירות ללא שם וללא זהות המוטלות בקצה המדרכה, רגל פה ורגל שם, ונראה היה שרק דקה קודם הן התחננו על חייהן הצעירים בהסתכלם לתוך עיני הרוצח העלוב המבצע רק פקודה... כדברי פרידריך החייל.
עתה פניהן שלוות ושקטות, מישירות מבט למקום אחר.
מראות כאלו היו מחזה יומיומי אשר ניסה לסיים תקופה אחת וליצור התחלה לסוף אחר... הרחובות הארוכים חשו בושה גדולה שלכך הגיע מצבם, אחרי שידעו עבר שונה וסגנון חיים מפואר.
הסמטאות זכרו את העוברים והשבים אשר התהלכו גאים ועמוסים בסליהם המלאים בכול טוב, כשכיום נשארה בהם תחושה של חרפה בלבד והבטון הקר בכה ונאנח כמו נשמתו של ילד מת.
הילד הקטן אשר הפך להיות אבי בגר מנער והפך לעלם חייכן ומאושר. גורלו שפר עליו והוא שרד את המלחמה והצער, חזר והגיע שוב לאותו רחוב "וייסוליה" (שמחה) לגור מחדש בבית ילדותו.
אבא הגיע בזמן טוב, מיד בתחילת האביב, בחודש מאי 1946, אחרי שסיים את המשימה הלאומית. דקה ושש שנים אחרי גמר המלחמה הארוכה.
אבא חזר כדי לחלום מחדש חלומות ולחיות את חייו החדשים. אבא חזר לדירת המשפחה, אותה המשפחה שנעלמה ונרצחה בפתח ביתה באמצע הרחוב. אבא חזר ללא אחיותיו, הנערות הצעירות והיפות לוסי ויאנה.
"הוא כן חזר משם".
כאשר זיכרונות הילדות של אבא נעשו קשים, והיה חשש כי יצליחו להרוס את התקווה המתהווה, התקבלה אצלו ההחלטה לקחת אחריות וליצור משפחה מחדש. כי הרי הילדות נעלמה לו ללא שוב אי-שם ברחוב הציבורי בחסות המשימה הלאומית.
אבא עבר למשימה הפרטית – ליצור מחדש זיכרונות טריים וטובים, משלו.
הוא החליט להפסיק להיות יתום, והפך עצמו לגבר עם הרבה אחריות ומעט שמחת חיים.
כך פגש את אימא, צעירה נמרצת ומאוד רזה אחרי ימים של בריחה ממקום למקום ברחבי אימא רוסיה, תמיד רק צעד אחת קטן לפני החיה הנאצית. נעה במשך שעות וימים ברעב ופחד, אוחזת בידה של סבתא ושני אחיה הגדולים.
הרבה לילות הרבה ימים!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--10-11 סופרת
השמש העולה.
סבתא רבקה אמרה לא אחת כי בתחילת המאה, בהיותה עדיין צעירה ותמימה, נגוזה תקווה גדולה עבור כולם כולל היהודים, עם מותו של ולדימיר איליץ לנין, הבולשביק הצעיר שנבחר להיות האבא של כולם. לכן לא פלא ששתי מלחמות העולם סחבו את אימא רוסיה היתומה רחוק כל כך באין לה מנהיג גדול.
אך בהיוולדי כנכדה הראשונה חמישים שנה בדיוק מיום הסתלקותה בשיבה טובה של הדוכסית לוסיאנה, החזרתי את התקווה למשפחה שלנו והיא הוסיפה:
"עכשיו הכול יהיה שונה. חייב להיות אחרת אחרי המקריות המדהימה של אותו התאריך – 8.9.1897-1947
אבא רצה מאוד להאמין לסבתא, לכן שתק ובכה.
לפיכך, כאשר השמש הגדולה אשר תפקידה להאיר את השמים המעוננים הפכה להיות כינוייו של החבר סטאלין, היא בלבלה את המבוגרים עייפי המאבק. הם ניסו לאהוב אותו ואת אישיותו רבת העוצמה, ושש שנים לפני היוולדי בחרו בו לראש ממשלה. אחרי שהצליח להביא להם את הניצחון במלחמה האיומה דרכו הייתה סלולה.
החבר סטאלין השתלט על השמש, והיא להטה האירה וזרחה בשמי העיר בדרכה האכזרית. כבר בשעות המוקדמות עם שחר היא שרפה את מחסום האופק, וכאשר ירדה האפילה היא הניסה את האנשים במהירות הביתה.
החבר סטאלין התיימר לפתוח צוהר קלוש של תקווה לנו, הילדים הפוסעים וחוצים את שערי מחצית המאה. ואשר ליהודים המבוגרים, אותם אומללים אשר שרדו את המלחמה, להם הבטיח החבר סטאלין הרבה תמיכה ועזרה בהקמת מדינה עצמאית כדי לבנות שייכות. אך הוא התעקש כי זה יקרה במקום אחר, שיהיה רחוק ככל האפשר מאימא רוסיה. אבא ואימא התעייפו מיהדותם, התנהגו באדישות ולא האמינו להבטחות של השמש הגדולה, החבר סטאלין. הם התאמצו מאוד להתמזג בהמוני האוקראינים כדי להיות אנשים רגילים ולא מיוחדים... מאוכזבים היו מרעיונות גדולים ולא התעניינו בהחלטות הטובות של "השמש". אך למרות רצונם של הוריי לא לבלוט הם סווגו כ"זידים" (כינוי ליהודים), וספגו את נחת ידו הקשה של החבר "שמש".
לאור המהומה הבנתי כי קשה להשיג שייכות בקלות. כך זה היה בתחילת המאה כמו שסבתא סיפרה, ממשיך לאמצע המאה כמו שאבא מרגיש. הרי קרו אותם הדברים הרעים באותו אופן בדיוק.
למזלי לא היו אלו הבעיות שלי. לא הבנתי מה זה "מאה" כי עדיין הייתי קטנה, ולא הרגשתי את השייכות אף לעצמי. עדיין הייתי רק אני.
החיים הטובים
אבא ואימא התחילו חיי משפחה ברחוב מרטוביצ'ה, וכולנו גרים בחדר אחד – שישה-עשר מטר גודלו.
חדר אשר התמלא אוויר צח רק לעתים רחוקות, כי היה מצורף למטבח ולריח התבשילים. והכול היה משותף לנו ולגבר ללא אישה עם שלושה ילדים שובבים עד מאוד. ברחוב מרטוביצ'ה גרנו כמעט ארבע שנים ואימא אמרה: "מאוד קשה לגור לבד", והתכוונה ללא עזרתה היומיומית של סבתא רבקה.
אך אני לא הבנתי את המושג "לגור לבד"... איך זה יכול להיות שאבא, אימא וילדה זה לגור לבד?
יכול להיות שאימא צדקה. אני הרי לא בישלתי את הארוחות, לא עמדתי לאורך התור הארוך בשעה חמש בבוקר רק כדי להשיג כיכר לחם, ובוודאי שלא רצתי לשוק הגדול דווקא ביום רביעי כדי לקנות בשר לצלי.
כמובן שאני גם לא ניקיתי מעולם את רצפת הפרקט שהתכסתה תדיר פרורים ושאריות, אותם הצליחה אימא להסיר רק עם סמרטוט מצמר קשה אשר חתך לה את הידיים באכזריות.
וכולם יודעים כמה ידיה של אימא עדינות – אימא!
אימא שלי ניהלה את חיי השגרה שלנו בסדר מופתי, לכן תמיד הייתה לנו ארוחת בוקר גדולה, שנחשבה אצלנו במשפחה לחובה ולחשובה בעולם בעיניה של אימא. ואבא חזר ואמר כי בעיניו יש רק דבר אחד חשוב בחיים – להקפיד ולשמור את החוקים של אימא.
בזמן הארוחה דרשה ממני לאכול יפה ואת הכול, "פתחי פה, כן, גדול ויפה", חזרה ואמרה. והופ, דחסה לתוכי בכף מתכת כסף מבריקה את דייסת הסולת החמה והסמיכה, העשויה עם הרבה חלב ומתובלת בחמאה וקצת מלח.
כף הכסף הייתה מאוד לא נעימה, והעבירה רעד בלשוני וצמרמורת בגופי כי שחררה קוצים קטנים. אך אני פתחתי "פה גדול" והדייסה חלחלה לתוך גרוני פנימה, ובדרכה שרפה את הגרון בצורה איומה.
אם פלטתי מעט מהדייסה היא מיד הוחזרה לתוך פי, ולכן על פי רוב קיררתי את החך ואת הלשון עם כוס גדולה של מיץ חמוציות גדוש בסוכר לבן וטוב.
לא התנגדתי כי הרי יש חוק לפיו חובה על הילדים לאכול דייסה טובה.
אורחים.
יום אחד בשעה עשר בבוקר הרטבתי בתחתונים. לבושתי שמעתי את אימא כאשר סיפרה לשכנה השמנה קטיה אשר גרה ממול, וזו בתדהמה ציינה כי בגיל שלוש וחצי זו בושה גדולה שלא יכולה לקרות כך סתם. ועוד הוסיפה אימא: "אוי לאותה כלימה, להיות רטובה בפארק מול כול האנשים... לכן נאלצנו להפסיק את התענוג היומי של לנשום את האוויר הצח בגינה וחזרנו שלא כמתוכן מוקדם מהרגיל".
כאן כבר ספקה קטיה וחיכתה לבאות.
ומה גילינו בחרדה גדולה בשובנו – גנבים ביקרו אצלנו.
וכל זה למה?
כי סדר יומם של הגנבים אף הוא היה מתוכנן אך ללא הפרעות של ילדים קטנים, ולכן נכנסו ללא בעיה בדלת הכניסה הראשית.
הם התקדמו בזריזות ובמומחיות, שברו את דלת הזכוכית החומה בדירה הפרטית שלנו. "הם עשו את הכול במהירות ודי בשקט, למרות שרעש גם אם היה חזק לא היה מטריד את השכנים הטובים שלנו". "נכון", הסכימה קטיה והנהנה בראשה, "יש להם מוזיקה טובה".
"הם גנבו את הציוד הרגיל: שני סדינים ישנים, שטיח שהיה תלוי על הקיר ושתי שמלות יפות".
"אצל אנשים כאלה הכול מחושב", הוסיפה קטיה, "כי הם יודעים איזה דברים ניתן למכור בשוק הגדול".
"כן, אך אולי הם מסכנים", ניסתה אימא להבין.
"לא", קבעה קטיה, "הם חוליגנים! זו בושה גדולה לגנוב כדי לקנות בשר לארוחת הערב".
ואני חשבתי לעצמי כי לגנבים היו חלומות על צלי בשר בארוחת הערב, לכן הם היו מאוד שונים מהחלומות שלי. אולי כי הם לא אכלו דייסה בבוקר מחלב נקי ואמיתי, מצב אשר גרם להם להיות רעבים כל היום. אז עלתה בי מחשבה מוזרה – כנראה "החוליגנים" עוד יותר עניים מאתנו.
אימא המשיכה לספר:
"חזרנו מהגינה, פתחנו את הדלת ונכנסנו פנימה, הילדה לא נזהרה (אימא הייתה עסוקה באירוע) ונפצעה משברי זכוכית אותם השאירו הגנבים שכנראה לא היו עד כדי כך מסודרים בעבודתם".
בערב כאשר נרגעתי ראיתי כי אימא צוחקת ובקולה פחד (את זה שמעתי כאשר סבתא הסבירה את הצחוק המוזר לדודה), כאשר אמרה לאבא שהיה לנו מזל גדול שלא תפסנו את הגנבים בפעולה, כי אחרת הם היו הורגים אותנו מחשש להלשנה.
אבל אבא בכה כי לא הבין את המזל.
אני התבלבלתי לגמרי בשומעי את הדעות של אבא ואימא, לכן בכיתי מעט כמו אבא, ובמיוחד כי הייתה לי סיבה – הרי נפצעתי וכאבה לי הרגל, וקצת צחקתי מהפחד כמו אימא, כי אהבתי את המזל כמו שאימא הסבירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--12 סופרת
לא יאומן כי יסופר.
הגנבים אהבו את הבית שלנו ואת הדברים שלנו, ולכן הם חזרו שוב ביום אחר. אך בפעם השנייה היינו במקרה בבית, אימא ואני, וכדי לשמור על אותו המזל לא הפרענו להם בעבודה. אימא שלי התנהגה באומץ ובשקט כאילו לא רואה או מרגישה, והמשיכה לקרוא בספר בלשים המספר איך תופסים גנבים בארץ אחרת.
אני דאגתי מעט מנוכחותם אך התמלאתי סקרנות, לכן הצצתי דרך הרשת שהייתה תפורה מעל מיטתי.
למען הביטחון שתקנו בזמן שהגנבים גנבו ועשו רעש. שתקנו כדי שאוכל להמשיך לגדול ולהישאר בחיים – כך הסבירה לי אימא, בעיקר לאור העובדה שרק יום קודם חזרנו משהות בבית החולים אחרי שהחלמתי ממחלת הסקרלטינה.
את עיקר העבודה עשו הפעם הגנבים בחוץ – הם לקחו את כל הכביסה הנקייה שהייתה תלויה. הכביסה הייתה קפואה וקשה היה לראותה מהחלון כי היא הייתה לבנה כמו שלג.
על המזל של הגניבה הזו אימא לא רצתה לספר לאבא...
אבל מכיוון שנשארנו בלי סדינים והמזרנים במיטה הגדולה נשארו חשופים, אימא הייתה חייבת לדבר על זה. לכן, בערב לפני השינה אמרה את הכול לאבא בצורה הכי שקטה שאפשר וברגע האחרון, אבל הוא בכה בכל מקרה!
"יש לי הרגשה מאוד גרועה", התלוננה אימא, "לא נעים לי כי את הסדינים שלקחו הגנבים קיבלנו מהדודה הרופאה אחרי הגניבה הראשונה, מה נגיד לה עכשיו?"
"בושה גדולה", אמר אבא והוריד את עיניו בשתיקה!
באותו ערב התכרבלתי בשקט במיטה והבטתי במזרן שלי, אשר נדף ממנו ריח של תפוחי אדמה אותם סיימנו לאכול לפני שבוע ועדיין היה ספוג בו הריח.
כן, המזרן שלי מאוד מיוחד, הוא עשוי משק ריק של תפוחי אדמה המלא בנסורת דחוסה.
אבא עבד קשה ודחס ומילא כמה שקים בחורף האחרון. אימא אמרה:
"דחוס כספוג קשה כדי להכיל הרבה שתן ולא להרגיש בריח", ותפרה עליו סדין כדי שלא אקבל שריטות בגוף מחוטי השק החום. למזלי הגנבים לא אוהבים את הבד עם הריח של נסורת, לכן הסדינים שלי לא מבוקשים.
למה יש לי כל כך הרבה פיפי בלילה?
אולי כי אני שותה הרבה מיץ חמוציות?
או אולי קשה לי להתאפק במשך הלילה כי כאשר מופיעים החלומות הטובים אינני רוצה להפריע להם... וכך הכול בורח לי.
למרות כל התפירה והבד המיוחד שימש המזרן רק כהגנה חלקית. "אבל ככה זה", אמרה אימא, וכתם שלולית עקשן בצורת הספרה שמונה נזל בטיפות קטנות, החליק וירד לרצפה.
הוא שימש כעדות לאשר התרחש בלילה, ואני ידעתי – כאשר יש שלולית גדולה יש חלומות גדולים, אין שלולית אין חלום. כל כך פשוט.
אבל זו הייתה הדעה שלי... ואימא לא הסכימה איתה, כי כל חודש אבא והיא החליפו שק תפוחי אדמה חדש וטרי. ויום אחד אמרה לסבתא, "מה יהיה? מה נעשה עם החלומות של הילדה?"
וסבתא אמרה בשקט, אבל אני שמעתי את זה חזק מאוד: "יותר קל להחליף מזרן או לתפור סדין מאשר להישאר בלי חלום..."
להיות כמו כולם.
במשפחה שלנו הכי חשוב להיות נקי ומסודר.
"עלי לכבס תמיד באותה השעה כי את צריכה ללבוש את אותם הבגדים, אך אל תהיי עצובה, הם נקיים ומגוהצים כמו חדשים מהחנות", כך הרגיעה אותי אימא כאשר בכיתי. "ילדה קטנה את ואינך מבינה כי אין לנו אפשרות לקנות ולגוון כל יום. עניים אנחנו, ולכן הכי חשוב לנו הוא הריח הטוב הנודף מהגוף ומהבגדים שלנו".
לכן אימא תמיד הייתה עסוקה, מהרגע בו דרכה על מפתן הבית פנימה במיוחד בשעות הערב אחרי העבודה בחוץ. אימא רחצה ושפשפה את כל הגוף שלי בקפדנות כל יומיים לפני השינה בגיגית, בה ישנתי פעם, ולאחר לכתי לישון כיבסה ושפשפה באותה גיגית את הבגדים. בסיימה היא שמה את הבגדים לייבוש על תנור הפחמים החם והלוהט, וזאת רק כדי להספיק לקום מוקדם בבוקר ולגהץ את הכול לקראת היום החדש.
כל המבוגרים יודעים שאין מקום לגיוון ויופי של גנדרנות במשפחה ענייה, אני לא ידעתי עדיין את החוק הזה כי לא חגגתי מספיק ימי הולדת כדי לדעת הכול כמו גדולה.
חבל שלא עשו לי ימי הולדת עם מתנות ועוגה. ולמרות שלא עשו לי חגיגות, בלי לשים לב או להתאמץ גדלתי לי מיום ליום גם בלי עוגה של יום הולדת, וכמו שסבתא ציינה:
"הוי, כמה גדלת!"
הרגשתי דאגה קלה – מוזר, אם אגדל כל כך מהר ובלי תכנון ותבונה, מה יהיה? לבסוף התרגלתי לגדול גם בלי חגיגות ימי הולדת!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--13-14 סופרת
"בניה" (בית מרחץ)
מאוד חשוב להתרחץ ולהתנקות בגיגית, אבל זה אף פעם לא כל כך יסודי כמו ללכת לבית המרחץ, "בניה", כי שם גם אנחנו העניים דומים לאידיקה איבנובה השכנה העשירה. כי בבואה ל"בניה" היא עירומה ויחד איתה גם כול שאר השכנות,את זה שמעתי את אמא אומרת לאבא
"הבניה היא מקום טוב,כי כאשר אנשים עירומים כולנו יפים",וקרץ בחיוך,ואני הסתכלתי ולא ראיתי כול דמיון בין הנשיםלמרות היותן עירומות.
אך "בניה" היא מקום מציון כדי להשלים ולהתפייס ולהתחיל מחדש יחסים בצורה אחרת, כי שם הדודה הרופאה השלימה עם אימא אחרי הריב הגדול.
סבתא אמרה כי האדים החמים המיסו את הבעיות והכול התאדה לאוויר, ואני נשארתי פעורת פה כאשר שמעתי על כך לראשונה ופי התמלא אדים.
"אדים ממיסים את הבעיות", ואני הכרתי את האדים כאשר הם כיסו את המראה בכניסה בפתח "הבניה" והסתירו את האנשים. אך אימא אמרה, "תעשי פו ותראי כיצד הבעיות נעלמות", רק שכחה להגיד לי לנגב את ה"פו" מהמראה.
את הביקור החגיגי ב"בניה" כדי להתנקות ולהתרענן עשינו פעם בשבוע, ושם הכול היה כיף וחגיגה אחת גדולה של "המים הזורמים", ככה אבא תמיד הוסיף כי אהב במיוחד לחבוט את עצמו עם ענפי עץ קשים כדי לנקות את העור ולקרצף את הגב ביסודיות, ואולי הוא רצה להוציא את הכעס... למען האמת לא אני חשבתי ככה, אלא שמעתי שככה מדברים השכנים הטובים ממול.
תמיד צעדתי לשם בגאווה גדולה כי עבורי היה זה טיול מדהים, כמובן לא כמו הטיול של יום ראשון עם אבא לקמרה (בית הקולנוע) אבל טיול!
תמיד הלכנו לטקס הרחצה עם עוד שכנים, ודודה וסבתא. יחד עמדנו בתור, אשר תמיד היה מאוד ארוך, "שלא נגמר", אמרה אימא...
אהבתי לחכות ולהסתכל על האנשים ומאוד נהניתי .
יכולתי לקפוץ על שתי רגליי, על רגל אחת מצד לצד ישר והצידה ושוב מצד לצד ישר והצידה. בת הדודה שלי, הבת של הרופאה, לא ידעה שזה משחק "קלס" בנוסח חדש והמצאה שלי לאותו הרגע, לכן היא תמיד התבלבלה והרימה פעמיים רגל ימין ואחר כך את רגל שמאל ורק אז את רגל ימין. וכך לא הצליחה כמעט עד הסוף, כי היה חוק במשחק הזה – אסור לצאת מהשורה. ועד שהיא למדה, לחוסר מזלה נגמר המשחק כי התקדמנו בתור.
לבסוף נכנסנו פנימה להתרחץ.
קודם התפשטנו ושמנו את כל הבגדים ביחד בסל גדול .
אימא עטפה את עצמה במגבת, אך השכנה נשארה ערומה ללא מגבת. היא הייתה יפה ושמנה במקומות הנכונים, ככה הדודה העירה, ואני חשבתי:
הייתכן ובגלל זה היא לא מתכסה במגבת..?'
אבל האדים החמים קיבלו את פנינו והכול התכסה, וכולם נעשו דומים כמו שאימא אמרה.
אותי האדים עשו עיוורת בעיניים. שאון המים אשר זרמו בקול גדול עשו אותי חרשת וכל הדיבורים סביב ומסביב הפכו אותי אילמת.
אסור לדלג על שלבים, כך הסבירה הדודה הרופאה לבת שלה. ואני רציתי לדלג כי בתחילה היה החלק המרגיז של טקס הרחצה בו אימא חפפה לי את הראש באופן יסודי. כן, את החלק הזה לא אהבתי בכלל, במיוחד כי שערי הארוך כיסה את פניי והכניס לי סבון שורף לעיניים. אחר כך אימא שפשפה את הגוף שלי בספוג קשה, ובעיקר הקפידה לנקות את פנים האוזניים.
המבוגרים יודעים שלתוך האוזניים נכנס הלכלוך אותו הם שומעים מכל עבר במשך היום, לכן חשוב לשפשף חזק ולנקות היטב את האוזניים. ואני חשבתי לעצמי: אני הרי לא שומעת הרבה לכלוך במשך היום, ולמה בכל זאת אני צריכה לעמוד בשקט ולהתנקות?
רעש והמולה היו תמיד בחדר הראשון, אך בחדרים הפנימיים והחמים יותר כמעט כולם התרחצו בשקט והקולות הפכו חרישיים. שם אימא והשכנות התרחצו בעיניים עצומות ובמים מאוד חמים אשר שרפו את גופם, לכן לשם אסור היה לילדים להיכנס.
למה? אינני יודעת אך במילא לא רציתי להיות שם.
בזמן הזה נשארתי לדאוג לעצמי והרגשתי את ההנאה הגדולה. התזתי מים והפרחתי בועות סבון, הסתכלתי איך המים זורמים להם, ובעיקר חשתי שמחה גדולה להיות לבד ללא השגחה.
הזמן שלי למשחק היה קצר, רק עד שאימא סיימה, והכול תמיד נגמר מהר מדי.
אימא אספה את כלי הרחצה ובקוצר רוח בולט, אשר תמיד ליווה את הסוף, אמרה: "דברים טובים נגמרים מהר".
ועבורי לשחק במים היה הדבר הטוב ביותר בכל העולם כולו.
אך לאימא לא היה זמן לחשוב או לדבר, היא עטפה אותי במגבת והלבישה אותי בגדים מאוד חמים, ברור שכדי להגן על הראש היא קשרה לי מטפחת גדולה מצמר של סבתא רבקה.
כאשר היינו כולנו מוכנים ועטופים כמו דובים יצאנו החוצה לרחוב הקר והמקפיא, אך לא לפני שעשיתי "פו פו" גדול לכיוון המראה בכניסה כדי לגרש את הבעיות. והיא, המראה, חייכה אלי בחזרה כי עבורה הייתי הילדה הכי יפה בעולם ולכן היא לא הרגישה שיש לי בעיות.
איך ידעתי שאני הכי יפה בעולם?
בגלל כל המחמאות של האנשים המבוגרים, אשר תמיד אמרו וחזרו על כך בפניי שוב ושוב ובכל הזדמנות. ואני מאמינה להם, כי הרי המבוגרים יודעים הכול ולכן כנראה זו האמת.
האם הם מתכוונים לכך..?
החגיגה הגדולה
היום הבת שלנו בת ארבע!
אימא הכינו לנו ארוחת בוקר חגיגית ללא דייסה וערכה שולחן מאוד יפה.
"היום תצא עם הילדה ל'קמרה'", שמעתי אותה אומרת לאבא, ועבורי זהו הטיול הכי נהדר, כי ללכת עם אבא לקמרה הגדולה זו תמיד החגיגה האמיתית של יום ראשון אחרי ארוחת הבוקר.
כולנו אכלנו ביחד, הרי ביום זה אבא לא הולך לעבודה בבית החרושת לשוקולד. ואימא אמרה: "נכון, שוקולד זה גם אוכל, טעים לגדולים ולקטנים כאחד, אבל לא כמו ארוחת הבוקר החשובה והטעימה של יום ראשון".
אימא שמה לבשל סיר גדול עם תפוח אדמה בקליפה (ומונדירך), במרכז השולחן הניחה צלחת גדולה ובה כמה חתיכות של דג מלוח מעוטר בבצל ירוק וצנונית אדומה, ריחם היה מאוד חריף וצבעם העז העפיל אפילו על הטעם הנהדר אותו כל כך אהבתי לחוש בפי.
בסיום הארוחה יצאנו לטיול של יום ראשון. תמיד רצתי קדימה לפני אבא כי מאוד מיהרתי ורציתי כבר להגיע, לכן לפעמים גם נפלתי על הגב. אבא נבהל כי אימא ביקשה ממנו לשמור עלי טוב. אבל אני יודעת שהוא לא היה אשם, פשוט מיהרתי ולכן לא נזהרתי. אפילו הקאתי מעט את הארוחה הכי חשובה ביום, והרגשתי את הטעם המלוח בפה של הדג מלוח. אבל לא נורא, נשאר לי מספיק אוכל בגוף כי הייתי שמנמונת, כדבריה של השכנה ממול.
חבל שהשמלה הלבנה התלכלכה, אבל זה כבר סיפור אחר, ואותו אבא יסביר לאימא בערב. הלכנו מאוד גאים יד ביד ברחוב אקדימיציסקיה. היינו כמעט לבד ברחוב כי השעה הייתה מאוד מוקדמת לפני הצהריים. זו השעה בה ביקשה אימא שנצא מהבית כדי שהיא תוכל להספיק לנקות בשקט וביסודיות.
לאימא לא היה יום חופשי אפילו ביום הולדת שלי...
סבתא אמרה:
"ככה זה אצל כל האימהות, אין יום חופש כאשר יש ילדים קטנים!"
הסרט אותו אבא רצה לראות היה מיועד לגדולים ונקרא "קומדיה", ומכיוון שהייתי ילדה קטנה והסרט לא היה עבורי התיישבתי לי מתחת לספסל באולם והשתעממתי.
אחרי ההתחלה, כאשר אבא התחיל לצחוק ולא ראיתי כלום בחושך המוחלט, הכנתי לי דלי גדול וכף גדולה ב"כאילו", כדי לדמיין לעצמי סרט משלי. בשקט בניתי ארמונות של חול בלונים בכחול אדום כחול, גלידות מקושטות ונסיכות קטנות יפות ועדינות.
לסרט שלי קראתי "פנטזיה" .
עולם שלם נולד מתחת לכיסא של אבא, אשר היה מרוכז בסרט. וכך העברנו את הזמן בנעימים. אבא לא הפריע לי, צחק בקול והיה מאושר, ואני לא השמעתי קול... והייתי מאושרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"דם כחול אדום"-פרק 2...תהנו -עמודים--15-16-17 סופרת
חלומות גדולים
ביום ראשון שלאחר מכן הצטרפה אלינו אימא, לכן הכול הפך שונה. אימא אוהבת להסביר לי הכול, והתעקשה שאראה יחד איתם את הסרט המצחיק ולא אשחק בדמיונות.
מה יצא מכל ההסבר?
היא הפריעה לעצמה להסתכל וליהנות, לכן הפסידה את החלקים החשובים של הסרט, ואני לא בניתי את הארמון שלי "פנטזיה". בכלל, אימא בזבזה המון זמן על הטפות כדי לחנך אותי כיאות וחבל, לא תמיד התחנכתי כרצונה.
איך אני יודעת?
ככה סבתא אמרה לה כשחשבה שלא שמעתי...
וזה נכון!
באותו יום התנהגתי מאוד גרוע. היה לי משעמם ומאוד עצוב ואימא כעסה עלי כשיצאנו מהחושך של הקמרה הגדולה למדרכה המוארת של הרחוב החשוב והפתוח.
מיד הבחנתי ב"דאדא" (רוכל) המוכר "מי זלצר". הוא עמד קרוב לפתח היציאה מהקולנוע , ואני נעשיתי צמאה ורציתי לשתות בכוס גדולה מים קופצים בצבע אדום מעורבב עם צהוב.
אוהבת אני מאוד כאשר הבועות של המים קופצות לי ישר לפנים, וכך יכולה אני ללקק את הבועות הזעירות ולגעת בקצף כמו הקצף של הים. כל כך טעים, כמו טיפות ברד מתוק.
"דאדא" המוכר תמיד מחכה לכל הילדים באמצע הרחוב, ואי-אפשר לא לראות אותו או להחמיץ. קשה עוד יותר להתאפק כאשר יוצאים מהאולם החשוך. "דאדא" השני, האיש עם הבלונים הצבעוניים, עומד לידו ותמיד אני חולמת כיצד הוא מחביא את בלון ההפתעה, גדול מבריק אדום ורק שלי.
בינתיים אימא נרגעה כי אבא הזכיר לה:
"את זוכרת את יום הלידה של הילדה, כאשר היא חיכתה בסבלנות עד שתסיימי לראות את הסרט 'דם כחול אדום'?"
"נכון", חייכה אימא ובאותו יום קיבלתי גם שתייה וגם בלון אדום. אבל לרוב הבקשות שלי נשארו כחלומות אשר נעזבו בקמרה הגדולה בחושך מתחת לכיסא של אבא...
ובאותו יום, בגיל ארבע, הבנתי שחלומות נושמים ומתקיימים הרבה יותר טוב בחושך ובאור הם פשוט נחנקים מהסנוור. חבל שכך!
אבא אמר שזה לא בגלל משחק החושך והאור אלא בגלל שאין לנו מספיק כסף, ככה מתנהגים המבוגרים כאשר הם מאוד עניים.
נו, באמת..!
אז למה?
באחד במאי, בחגיגה הגדולה של כל פועלי העולם, כן היה לנו כסף והתנהגנו כמו אנשים עשירים וחגגנו את חג הפועלים. התיישבנו בבית קפה והזמנו פירושקי (בלינצ'ס) ממולאים בצימוקים והמון קצפת מונחת בצד.
כל כך שמחתי... אבל התבלבלתי, אז אימא הסבירה לי שלפעמים גם לעניים מתחשק להרגיש עשירים. אהבתי את חג הפועלים.
המלחמה האחרונה.
חודש מאי היה תמיד חודש מוזר ואותי הוא הפחיד. בהתקרב התאריך תשעה במאי אימא שתקה ואבא בכה כאשר אמר לה: "זהו תאריך גדול בו ניצחנו את החיות הנאציות, אך לאחיותיי לוסי ויאנה כלום כבר לא עזר ולהן זה היה מאוחר מדי".
אימא שתקה והקשיבה ושקעה בהרהורים, במיוחד באותו יום כאשר לכבוד הניצחון ביקרנו בגן קסטיושקה והסתובבנו בשבילים המוכרים שהפכו לנקיים כמו לפני המלחמה.
השכנים אמרו באותו בוקר כי כדאי לנו להתרחק מהבור הגדול אשר בגן, כדי שלא ניפול לתוכו ונמצא שם "חלקי גוף אדם". ואני חשבתי לעצמי: 'כיצד זה ייתכן הרי המלחמה הסתיימה. הכול נקי, לא?'
אולי קשה לאימא להיות רחוקה מהביטחון אשר משרה עליה הבית הסגור, לכן קשה לה לטייל וליהנות.
ואולי הזיכרונות עד כמה הכול היה פעם שונה גורם לה עצב בעיניים... למזלנו הגשם אשר הופיע פתאום שטף את העצים שעל שפת האגם היפיפה, ומחק את העקבות אותם לא רצינו לראות. המגע של הטיפות הרטיב את שערותינו והתערבב בדמעות של אימא.
אבא לחש לאימא: "אהובה שלי".
פנינו לשביל ומילאנו את פינו בתותי בר מתוקים. קטפנו גם את הפטריות הלבנות, ואז אימא אמרה לאבא:
"צריך להיזהר, לא כל הפטריות טובות, אך ריח הגשם תמיד טוב ומראה הפריחה של פרח ה'רמשקה' בשלל צבעים של צהוב וכתום, נותן את האוויר לנשימה".
הסתכלתי ולפתע אימא הייתה שונה – יפה, צעירה ולא רצינית כל כך. הנחיריים באפה הפכו לשתי צינוריות חלולות ודרכם נראה שובל חריף של ניחוח, הפה נפתח כלפיי וחייך ברוך, והעיניים אומנם דמעו אך הדמעה נפלה על הבטן אשר התיישרה. לפתע אימא שלי דמתה לנסיכה.
אפילו הצוענים שתמיד היו שם לא הפריעו לנו, הם הסתובבו והלכו מסביב, אוחזים ידיים כמו מנגנים על קלידים לבנים של פסנתר, נזהרים לא ללחוץ על קלידים שחורים כדי לא לחולל מהומה.
כן.
יש רגעים שאימא שלי לא דומה לעצמה.
באותו יום היא שכחה לחנך אותי ולא הזהירה אותי מהצוענים...
הילדה הכי יפה בגן
הזמן חלף והגיע היום החשוב ביותר. סיימתי לאכול את ארוחת הבוקר ויחד עם אבא הלכנו לגן הילדים. ידו הגדולה בידי הקטנה, כובע צמוד לראשי להגן עלי מפני הקור אשר מאוד אוהב להיכנס לתוך אוזניי, לחיי ורודות סמוקות בהשפעת הרוח הקרה, ורגליי קופצות משמחה. הגענו לגן והדלת נפתחה לרווחה. החצר הגדולה בלעה אותי לתוכה, ארגז החול הושיט לי דלי עם כף אדומה, מגרפה כחולה ומעדר ירוק, וילדה יפה חיכתה רק לי כדי להתחיל לבנות יחד את הארמון מהסרט "פנטזיה"... בצהריים אכלנו בגן, לא זוכרת מה, כי אף מטפלת לא התעקשה שנסיים את כל אשר הניחה בצלחת הקטנה. אולי כי בגן יש חוקים אחרים, לא כמו של אימא בבית. אבל אחרי האוכל היה עלי ללכת לישון, בגן זו הייתה חובה, כנראה שהמטפלות אוהבות את הילדים במיוחד כאשר הם ישנים.
הרבה שעות ביליתי שם. לפעמים אימא הגיעה לפני הזמן ולמרות החושך אשר השתלט על הערב הייתה צריכה לשבת לחכות בספסל הנוקשה והקר וראשה נשמט מדי פעם בעייפות גדולה.
אימא הייתה ביישנית וחיכתה המון זמן, ומאוד התפלאתי שיש חוקים גם לגדולים. אימא הרי עבדה קשה מהבוקר ועד שהדליקו את החושך והייתה לה משרה חשובה בעבודה, אבל כשהיא הגיעה לגן להחזיר אותי הביתה היא לא הייתה מיוחדת ולא קבעה חוקים למטפלות. כאן הגננת קבעה. לכן היא ישבה בשקט והסתכלה עלי מרחוק ולפעמים בכתה כמו ילדה קטנה, אך אני לא בכיתי כי אמרו לי להתנהג כמו גדולה. ורק בדרך הביתה, באוחזי בידה הגדולה, ברח לי הפיפי לתחתונים והרטיב את המכנסיים. והדרך הייתה ארוכה והיה לי קר ולא נעים...
אבל זה כבר סיפור אחר על חינוך טוב והתאפקות, ואין לזה כל קשר לשעות הארוכות אותן ביליתי בגן לבד, ללא אימא ואבא, כמו שאמרה השכנה הרכלנית כאשר היא הסבירה לאימא שלילדה שלה זה אף פעם לא קורה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים -"דם כחול אדום"-סוף; פרק 2...תהנו -עמודים--18-19-20-21 סופרת
"לגדל ילדים זו מלחמה"
הזמן חלף. עדיין גרנו ברחוב מרטוביצ'ה, וגם אחרי ארבע שנים אימא חשבה שזה מאוד קשה לגור לבד בלי סבתא...
לכן ההחלטה גמלה אחרי שאחותי נולדה והחיים נעשו הרבה יותר קשים, כמעט בלתי אפשריים, וביום לא בהיר במיוחד וללא כל הכנה עזבנו את הדירה הקטנה רק כי הדירה החדשה התפנתה בהגרלה.
ארזנו בערב ובבוקר נסענו לרחוב גלבבה, הרבה יותר קרוב לסבתא רבקה. ואכן, מיד נעשה יותר קל עם עבודות הבית, כי סבתא עזרה לנו וכל יום הסבירה לאימא ואבא כיצד לחיות נכון וכיצד להתנהג כמו מבוגרים אחראיים.
היא אומנם התגוררה עם הדודה הרופאה ברחוב טשרנישבסקיה, שהיה סמוך אלינו, אך אפילו משם היא שלטה יפה. ברגע שהתפנתה עוד דירה בבניין שלנו, הם עברו כדי שלסבתא יהיה יותר קל לעזור לכולם.
לי נעשה הרבה יותר שמח.
הדירה שלנו הייתה פשוטה אך הרבה יותר גדולה, שני חדרים בקומה עליונה עם מרפסת ארוכה מסוכנת ולא בטוחה לילדים – ככה אימא אמרה מיד והוסיפה בדאגה:
"אפשר ליפול ממנה ולשבור את הראש!"
גם פה היה המטבח משותף עם משפחה זרה, ובו תמיד היה ריח של תפוחי אדמה המתבשלים בנקניקיות תפוחות ועסיסיות, שלנו או של השכנים. אהבתי להיות במטבח קרוב לריח הטוב, אבל הגדולים לא ממש אהבו אותי מסתובבת בין הרגליים.
הכי קשה ולא נוח היה להספיק לרוץ כדי לעשות פיפי וקקי בחוץ, כי החור ששימש כבית שימוש היה מאוד מרוחק מהמטבח ואני תמיד נזכרתי מאוחר מדי. ואיך לא? הייתי שקועה בריח הנקניקיות המתבשלות.
הטוב ביותר היה לשחק למטה בחצר קטנה ופנימית, וממנה לחלום ולהשקיף על המרפסת הגבוהה שלנו כדי לנפנף למשפחה שלי.
אהבתי לשחק בחול הרך שבארגז המשחקים. לפעמים החול נכנס לציפורניים הזעירות שלי ולכלך אותן, ולפעמים לא!
אימא סבלה מזה נורא, ותמיד התלוננה לשכנים כמה היא שונאת חול בציפורניי ובשערותיי.
לעתים, כאשר לא ירדתי למטה, חלמתי את מחשבותיי בהביטי החוצה דרך העץ הסגול "סיריין" (עץ לילך בעל פרחים סגולים הצומח בארצות קרות), שהיה ספוג ריח נפלא. מזל שהפרחים נפלו לתוך חלוני פנימה, וכך יכולתי לגעת בקלות בענפיו.
העץ שלי שימש כבית לציפור החומה וה"פשוטה", אבל קולה היה קול יפה כמו של זמיר. אבא אמר: "היא אולי פשוטה אבל מאוד מיוחדת, כי היא מבשרת את האביב והתקווה".
אני חשבתי אחרת – לדעתי היא שרה את השיר העצוב על פרידה "תחת שמי מוסקבה", לכבוד המקומות אותם עזבה.
אבל אני ילדה, אז מי צודק?
לפנות ערב אהבתי יותר מכל לחלום כי אני בת הים הקטנה בגוף קל כמו בועה של קצף סבון, המרחפת על פני הגלים ומפלסת את דרכי בזהירות ובמיומנות בתוך המערבולות. משלבת את זרועותיי ואצבעותיי ועם כל זריחה עולה למעלה כדי לצייר כל יום מחדש. חלום מיוחד ומעניין.
לא פעם אבא שלי כעס, "את בת שש, תפסיקי לחלום ותשמרי על אחותך". לעתים הייתה לנו מלחמה בה נענשתי קשות, למרות שעבורי היו אלה רגעי קסם ילדותיים.
אבא אמר לי: "תעמדי עם הפנים לחזית ארון הבגדים החום בדממה מוחלטת במשך דקה". וזה היה המון זמן ומאוד משעמם. בכי לא עזר במאום.
אימא אמרה לו: "חבל שאתה משקיע כל כך וכועס, יש לנו ילדה מאוד מרדנית".
ומי ניצח במאבק בין אבא וביני – "פושקין", כלומר אף אחד .
כי מי יכול לנצח את הילדה העקשנית... אז אבא במבוכה ובצער פסק:
"לגדל ילדים זו מלחמה".
שוקולדים
ופתאום השמש הגדולה והשורפת של החבר סטאלין שקעה, שמה קץ לאסון כללי מתמשך ולעריצות של אדם נורא.
את זה שמעתי כשסבתא רבקה אמרה לאימא בלחש, ואימא אמרה: "ההרגשה של כולם ברחוב כאילו בן-רגע כולנו התייתמנו, נשארנו בלי אבא גדול".
אך אני הרי לא יתומה, יש לי אבא ואימא?
"נראה לי כי ברוסיה קל מאוד להתייתם"... נבהלתי מכל הלחישות והדיבורים, הם הותירו אותי בוכה מתייפחת אבודה ומאוד מבולבלת.
"מה נעשה עכשיו, בלי השמש מעלינו?" שאלתי את אבא בזהירות.
אבא רכן ולטף אותי באהבה, "לא נורא, נסיכתי, נחיה, יהיה בסדר".
ובאותה נשימה ממש, ברגע בו הסתיימה צפירה ארוכה ועצובה התחילה מוזיקת ולס שמחה, והוציאה את כל האנשים לרחוב בריקוד שירה ומחיאות כפיים. וכהרף עין פסקו הלחישות... ואני לא הבנתי את כל הדיבורים והמעשים המתרחשים סביבי.
הכיצד בכי וצחוק יכולים להיות קשורים למותו של אותו אדם עצמו?
למחרת, כדי לרכך את המכה ואת הפחדים שלי כתוצאה מהלחישות בקשר למותו של "השמש", וכדי להוציא את הבהלה מעיניי, קיבלתי מתנה גדולה ומיוחדת:
אבא הביא לי קופסת עץ לא גדולה ולא קטנה. קופסת פלאים יפיפייה.
פתחתי אותה בזהירות ושתי עיניי סונוורו מיד למראה קוביות קטנות וזוהרות העשויות צורות שונות ומסודרות יפה. הן הפיצו ריח של שוקולד בטעם חמאה. כולן עטופות בנייר פנטיק (נייר עטיפה מאלומיניום), מבריק מרשרש ובהמון צבעים.
השוקולדים העטופים סנוורו אותי ושבו את לבי מאותו רגע לנצח.
הייתי המומה ונשמתי נעצרה. בזהירות פתחתי פנטיק אדום כחול אדום ומרשרש. ידיי רעדו כשהתקדמתי לכיוון הפנטיק השני, כשעדיין השוקולד הרך נמס בפי בתשוקה שלא ידעתי כמוה מעולם עד אז.
רציתי לפתוח את כולם אחד לאחד, אבל אימא אמרה לי:
"אל תאכלי כל כך הרבה שוקולד, זה לא בריא. כל השיניים שיש לך בפה יפלו לך".
לא הבנתי, איך זה ייתכן?
מאוד נבהלתי, הרי עוד אפילו לא צמחו לי כל השיניים. ומכיוון שלא הבנתי שתקתי ועצרתי. רק לרגע.
ליטפתי את הקופסא בזהירות. היא הייתה מעץ יפה חום-לבן, ושוב הצצתי פנימה. לא התאפקתי כי השוקולד הבא נתגלה כקובייה מעוגלת של לב חם ויפה...
אחזתי את לב השוקולד בין שתי אצבעותיי בזהירות רבה כדי לא למעוך אותו, וקירבתי בעדינות לפי שכבר נפתח לקראתו. בחוסר סבלנות דחפתי את הלב הרך ונגסתי. מתיקות נפלאה נספגה לי בלשון ובחך, המילוי החמוץ שהיה בתוך הקובייה היווה עבורי הפתעה גמורה. ריח טוב של פטל נשאף לנחיריי וראשי הסתחרר קלות. לא יכולתי להשאיר את המילוי להרבה זמן בתוך הפה כי הוא החליק לגרוני.
מאושרת נגסתי שוב במרץ רב, עכשיו כבר ידעתי למה לצפות...
אבל הנה שוב הפתעה, הנגיסה השנייה הייתה שונה, יותר טובה מתוקה ועסיסית בטעם דובדבן. ואז, כאשר הורדתי את עיניי לידי האוחזת בקופסא, גיליתי לתדהמתי שלא נשאר בקופסא כלום...
כל כך מהר נגמר ואני לא הספקתי אפילו לחשוב ולתכנן ולהשאיר ליום אחר.
אז חלפה בי מחשבה מרגיעה: אבא ידאג להביא לי עוד.
בערב אימא ואבא כעסו עלי כי לא נותרו קוביות שוקולד בקופסא. הם אמרו שקשה מאוד להשיג דברים טובים כמו שוקולד העשוי מחמאה.
"כן!" אמר אבא לאימא מאוחר בערב, "מאוד קשה יהיה לי להביא שוב. את יודעת כמה הסתכנתי עבור הקופסא הזאת. אך ראית עד כמה הילדה הייתה מאושרת".
אימא הביטה בו ואמרה: "אתה גבר טוב, אך אבא רגשן מדי!"
ואני חשבתי לעצמי – מזל שנשארה לי הקופסא כשימושית לאוספים של פנטיק!
קייטנה
לחנך אותי כיאות היה הדבר הכי חשוב בעיני אבא ואימא, והתפקיד העיקרי של כל הורה – כך שמעתי אותם מדברים שלא בפניי.
"כיום את כמעט בת שבע, את צריכה להיות עצמאית", אמרה לי אימא. ואני חשבתי – האם העובדה שאחותי גדלה והתחילה להיות מעניינת וערנית לא משפיעה על כך?
אחותי הפכה ל"מתוקה קטנה", התינוקת של המשפחה. וכידוע לכולם, תינוקת אחת זה די והותר למרבית המבוגרים.
בקיץ לפני כניסתי לבית הספר צצו בעיות חינוך לא צפויות. זה קרה בדיוק ברגע בו נשלחתי מהבית להיות גדולה ועצמאית, ולבלות בחברת ילדים אחרים בני גילי על שפת האגם.
נשלחתי לקייטנת ילדים לחודש ימים.
המקום היה ממש קרוב למים, האוכל היה לא טעים, המיטה קטנה וההמולה מסביב גדולה. סדר יום מאוד קפדני הבטיח לעשות מאתנו ילדים מחונכים ונאמנים "פיאנירים" (חניכי תנועת הנוער) של אימא רוסיה.
השחייה באגם בתוך המים הקרים גם בשעות חמות אמורה הייתה לחזק את מצב בריאותנו. לי היה קשה להתרגל לאוכל, וקשה לישון בצפיפות ובמקום זר. כן, זו הייתה לי הפעם הראשונה רחוק מהבית, בלי אבא ואימא.
החלטתי לקבל עלי את האחריות ולהתגבר.
בשבוע הראשון, שהיה ארוך ועצוב מהרגיל, התחלתי להתרגל. וכאשר מצאתי לי את נטשה, ילדה נעימה, חזר אלי החיוך והצחוק. למרות זאת מאוד התגעגעתי הביתה, לכן שמחתי כאשר ראיתי את אבא ואימא עומדים בשער עמוסים בחבילות אוכל מהבית. בכיתי ורצתי לקראתם.
אבל אולגה אלכסנדרובנה, המדריכה הראשית חמורת הסבר, התיישבה מולנו ובפנים קפואות אמרה: "רוזה שמולביף, אנא קחי את הילדה שלך הביתה מיד!"
אימא החווירה והביטה בי בשאלה.
"הביתה מיד כי הילדה מרטיבה את המיטה בלילה!"
אולגה אלכסנדרובנה כעסה מאוד והמשיכה לדבר ולהעליב אותי לפני כל החברות, אשר התביישו כמוני כי כולנו ישבנו ביחד בחוץ בזמן השיחה הקשה. נשמתי אוויר, הבטתי עמוק בעיני אימא ואמרתי בנחישות:
"אני לא חוזרת הביתה! אל תדאגי! לא תהיה יותר הרטבה במיטה!"
פניתי למדריכה ואמרתי:
"אולי אני ילדה לא מחונכת מספיק, אבל יודעת אני להיות אחראית ונחושה. לכן, מהיום אפסיק!"
הושארתי. הימים עברו במהרה. אבא ואימא לא ביקרו יותר. לשחות לא למדתי. אך המיטה נשארה יבשה.
גם עיניי הפכו לצלולות יותר כי הדמעות התייבשו בהן לגמרי ולא שבו עוד.
שלום כיתה א".
חלף עוד זמן ויומי הגדול הגיע, יחד עם פתיחת עונת הסתיו אשר השיל את עליו והתחדש בגווניו.
גאה פסעתי בצעדיי הקטנים לבית הספר, לבושה בהתאם למקובל ובאופן המקסים ביותר עלי אדמות. שמלתי החומה וסינרי הלבן גרמו לי גאווה גדולה כמו לכולם. הרקמה אשר נתפרה על חזי מעשה ידי סבתא רבקה בלטה למרחק, הפיצה את אהבתה כלפי והעניקה לי בכך הרגשה של ילדה מיוחדת.
שתי צמותיי הארוכות נקשרו בסרט לבן מבריק, ועוד אחד נוסף בצבע לבן נקשר בצד ימין מלפנים, והוא אשר הוסיף חן ליופיי. הייתי יפה מאושרת וציפיתי לגדולות ולהרבה הרפתקאות.
כל התקוות והחלומות היו לפניי וכל עתידי צעד קדימה. הייתי גדולה במחשבות וקטנה בחגיגות של ימי הולדת...
פתחתי את דלת שער הברזל של בית הספר שלי ושמו "פארוסקיה" (רוסית), ופסעתי פנימה בבטחה. ידי בידה הימנית של אימא, ובידה השנייה תיק קטן ובו סנדוויץ' מלחם שחור עם חמאה ובצל ירוק שזור בצנונית אדומה. המחשבה על ריחם החריף העלתה בנחיריי את ריח הבית, אשר התערבב עם ניחוח עז של הפרחים שאחזתי בידי השנייה.
הכול נראה מושלם.
הייתי כמו כולם – ילדה רוסייה גאה!
בת דודתי התנהגה כילדה "זדובקה" (יהודייה) אמיצה וטובת לב, המתאמצת קשה לרצות את כולם כדי לשמור על תוארה הנאות.
לחברתי מהגן, נטשה, היה קל להיות שייכת כי אבא שלה היה אומנם יהודי וזו בעיה אך אימא שלה הייתה רוסייה, וזו בהחלט הייתה מתנה מועילה.
כבר מהיום הראשון ללימודים התאהבתי בהפסקות. אימא חשבה בסדר הפוך, עבורה הכי חשובים היו שיעורי הבית.
"עלייך ללמוד כתיבה תמה יפה", אמרה, "כי כתיבה תמה זו תמונה המראה לכולם שאת מחונכת היטב". ואכן, אימא לא ויתרה וכל יום מיד אחרי הכביסה של הבגדים שלי ישבה עד שעה מאוחרת בלילה ובדקה את האותיות הקטנות, תיקנה ותיקנה.
חשבתי לעצמי: 'עלי למצוא פתרון איך להתקדם מכאן, איך לרכך את המכה של שיעורי הבית בלי לכתוב שעות..?"
החלטתי לקבל עזרה מילדים אחרים. אספתי קבוצה של ילדות וילדים מהרחוב שלנו וביחד שקדנו על שיעורי הבית של הכתיבה התמה שלי, וכך הפכתי את הכול למשחק תחרותי. הבנות עשו כמוני, הבנים עשו כמו הבנות ולי נעשה יותר קל. החיים היו טובים.
הרצון להיות חלק מהקבוצה והרצון להיות רוסייה כמו כולם, אך באותה מידה להיות שונה בצורה נעימה, לקבל הערצה ולפרוח כמו פרח בשדה פרחים באופן יחיד ומיוחד, הביאו אותי לבסוף למקום טוב, ובמהרה הפכתי למלכת הכיתה.
אהבתי להיות מלכת הכיתה, אהבתי להיות חברה טובה ואהבתי מאוד את חיי .
עץ אשוח ירוק עד.
חג המולד של אותה השנה גרם לבעיות רבות ביני לבין אבא ואימא. למדתי במשך השנים שאנו רוצים להיות דומים לשכנים סביבנו ולהיות "כמו כולם", לכן טבעי היה בעיניי שיהיה לנו עץ אשוח עם כל הקישוטים והמתנות. ככה זה היה תמיד וכך זה חייב יהיה להיות השנה, אך בחג הזה הכול השתנה.
רציתי שיהיה לנו עץ מקושט ואולי אף יותר יפה וגבוה מהרגיל, ואימא ואבא היו עסוקים במחשבות אחרות לא מוכרות לי וספק אם הם הכירו בכך, אך דבר מה נפל במשפחה שלנו.
באותו ערב בו השתנה הכול השתוללה בחוץ סופת שלג עזה, סימאה את עיניי ולא אפשרה לי לראות אף למרחקים קצרים. השלג ירד ללא הפסקה במשך היום, ואם לא הפתיתים הלבנים אשר זהרו למרחקים החושך אשר ירד כה מוקדם יכול היה לבלוע אותי.
יצאתי את הבית בשקט ופילסתי את דרכי בנוף הקפוא, כי החלטתי להביא בעצמי את העץ המתאים הביתה. אבא היה עסוק וסידר ניירות ומסמכים, ואימא הייתה מוטרדת ממה שאירע בעבודה שלה בזמן הנאום של האסיפה השנתית הגדולה.
התגברתי על הפחד, הרי הייתי כבר בת תשע וקצת ולכן מספיק גדולה כדי להיות אמיצה והחלטית. בדרכי החוצה, מיד בקצה הרחוב, פגשתי קבוצה של חיילים שמחים ונמרצים אשר עמדו ושוחחו ביניהם. קבוצה כזאת הייתה מצליחה בדרך כלל להפחיד כל "ילדה פחדנית", אך לא אותי. בטבעיות רבה ביותר התחברתי אליהם.
"איבן פטרוביף", פניתי למנהיג החבורה לאחר ששמעתי את שמו נישא בפי חבריו, "תעזור לי בבקשה!"
איבן פטרוביף, ג'נטלמן צעיר למרות היותו חייל, הביט בי ואמר:
"ילדה יפה וחייכנית את, נמצא לך עץ אשוח. אני לשירותך בואי אחרי", וכל חבריו הצדיעו לי.
חושך של לילה שרר אותו יום אחר הצהריים. הימים לפני החג הגדול והחשוב, רחוב מרטוביצ'ה דרגמנובה עמוס באנשים שנעים מסביב וממלאים את שתי המדרכות בהמולה נעימה, ואני נצמדת לחברתם של החיילים כדי לא לאבד את דרכי, מניחה את ידי הקטנה בידו של החייל איבן פטרוביף.
בעוברנו דרך השוק הצפוף של יום ראשון כוסו בגדיי בעשרות פתיתי שלג, ולפתע זיהיתי את העץ שלי בין כל העצים שסודרו שורות שורות, מוכנים לקראת החג. ריחם החריף הפיץ עוצמה של חיים בשיאם, הניחוח החזק חדר לנחיריי והרטיב בהתרגשות את אישוני עיניי. הרגשתי שמחה, נחישות והרבה כוח על כי מצאתי את העץ הטוב ביותר. בצדי השוק הצבעוני ישבו בבושקות (סבתות) ומכרו קישוטים יפים, נוצצים ומלאי צבעים שהונחו בסלסלה של איכרים.
הרגשתי תחושה של חג וחוויה גדולה.
אף לרגע לא דאגתי שככה העזתי, אך לפתע נצבט לבי למראה נדנדה מעץ סדוק בחצר אחד הבתים. התרוממתי על בהונותיי והסתכלתי דרך החלון ממנו הציצו לעברי קישוטי אגס מצמר גפן אשר נתלו על העץ החגיגי בבית פנימה. לרגע התגעגעתי למראה המוכר כל כך, ללהבה החמה המתפוצצת באח אותה השארתי בבית שלנו. הורדתי את עיניי ודעתי הוסחה למראה הקסום של נטיפי הקרח שנתלו בכל מקום, והם אשר רככו את תחושתי והחזירו אותי למשימה. אחזתי בזרועו של איבן פטרוביף החייל ובאומץ מחודש האצתי בו:
"אני זקוקה לעץ מיוחד, בבקשה". והוא ללא היסוס ובעזרת חבריו בדק זרק הרים והזיז את העצים המונחים על האדמה. ללא לאות הפך עץ אחר עץ כדי למצוא את המתאים ביותר. פסלתי הרבה עצים עד שלבסוף הגענו לתחתית הערמה ונמצא העץ. גאווה הציפה אותי כשחזרתי הביתה עם העץ הנישא בידי החיילים המאושרים, ולא שמתי לב שכשהגענו לפתח הבית כמעט ופרחה נשמתם של הוריי. אימא רק אמרה "תודה" בשקט ובנימוס, נתנה להם להכניס את העץ פנימה, סגרה את הדלת ופתאום נתנה לי מכה בלחי עד שיצא לי דם מהאף.
"יכולת למות", לחשה חיוורת ופרצה בבכי.
גם אני בכיתי, למרות שלא הבנתי מה קרה ולא הבנתי למה. אפילו לרגע לא קלטתי את גודל חומרת המעשה אותו עשיתי, לא קלטתי את אומץ הלב המסוכן בו ניחנתי, ולא הערכתי כראוי את השפעתי על אנשים זרים. אבל גם לא הייתי ערה לכך שיש בי חוש נסתר לזהות סכנה ולהישמר ממנה...
מאוחר בלילה אמר אבא לאימא בשקט:
"עץ אשוח ירוק-עד הוא סמל והוכחה לעמידה עיקשת והישרדות טובה במקומות מסוכנים או בלתי אפשריים. כן, יש לנו ילדה מיוחדת ואמיצה, יש לנו נסיכה גדולה ואמיתית", אמר בטון גאה. אך כשפנה אלי דיבר בכעס רב.... ואת העונש המשיכו לי גם למחרת.
זה היה שווה – הקישוטים על עץ האשוח אותו הבאתי במאמצים כה גדולים היו היפים ביותר אותם ידענו עד כה, סרטי בד ארוכים, כדורים צבעוניים העשויים זכוכית בוהקת ועשרות נורות פארו את העץ העקשן.
היה זה עץ החיים והתקווה שלי.
סיפור מעשה העץ הקדים את זמני, כשטרם שיערתי עד כמה אהיה זקוקה לכל גילוי של אומץ לב, סבלנות ונחישות במהלך חיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 3...ההתחלה תהנו -עמודים--22-23 סופרת
פרק 3
"התקווה"
לקראת שנתי העשירית הלכה לה ילדותי לבלי שוב. הפכתי זרה. ילדה פליטה העושה דרכה למדינת התפוזים!
"מוזר היה לראות את נפנוף ידך הקטנה מחלון הרכבת גדולה", אמרה לי אימא. ואבא הוסיף: "סיימנו תקופה וזו רק מחצית המאה".
דמעות עומדות בעיניי והרכבת עוזבת!
הנה, רואה אני מרחוק את סבתא מסתירה בגופה את הדודה הרופאה. האם אראה אותן שוב? האם אראה שוב את בת דודתי שנשארה בבית? את חברי?
רציף הומה בני אדם הרצים לכאן או לשם, ים של דמעות, ים של קולות, שקשוק גלגלים, צפירות ארוכות. הכרוז מכריז בשפה הרוסית, גם השפה האוקראינית מתגלגלת ונשמעת מכל פינה אפשרית. פה ושם נשמע גם קול של בכי אשר מתחבא בפינות הנסתרות מאחורי המטפחות הרקומות, קול של רגשות מהלב הנשמע כשפה לא ברורה.
אני מנסה להביט דרך החלון, אך קשה לי לראות היטב כי הכול לא ברור ולא נעים בגלל הזכוכית העכורה והלא נקייה. לכן, כשמגיעות הנשיקות הזכוכית העבה אינה קולטת אותן במעופן ולא מעבירה אותן היטב וכך קורה הגרוע מכל – לא כולן מגיעות ליעדן.
לפתע אימא פתחה לי את החלון והצלחתי לתפוס נשיקה של סבתא. הצמדתי את רכותה לתוך לבי, אך התחושה לא מצליחה למלא אותי שמחה. ריק לי בתוך תוכי. ריק ועצוב.
חלק מהנשיקות חדרו ונפלו על ערמת המזוודות, מתערבבות עם אבק וזיעה. התבזבזו לשווא, נשיקות אבודות.
סביבי כמות עצומה של מזוודות: גדולות, קטנות, נוקשות, רכות או עקומות ומעט שבורות. המזוודות הצבאיות לא נראות לי נוחות במיוחד, אך צבען הירוק בולט למרחקים ולכן קל למצוא אותן בערמה. מזל שהמלחמה הסתיימה ונמצא להן שימוש.
הן עשויות מעץ כבד ונסגרות באבזם רחב, מכילות מקום רב ואפשר לזרוק אותן לערמה ללא חשש, לא כמו אלה החומות הרכות והמכוערות הקשורות בחבל איכרים חזק – מזוודה רוסית טובה ושימושית.
לנו יש רק שתי מזוודות והרבה מקום פנוי, מעט בגדים להחלפה, מסמכים נחוצים, קצת כלי מטבח, אלבום תמונות, חשבונייה מעץ ללמוד חשבון וסדינים חדשים מעומלנים.
"אימא" אני שואלת שוב ושוב, "למה לא לקחנו את הבובות והספרים שלי?"
אימא לא עונה.
מציפה אותי תחושה שברגע זה ממש סיימתי להיות ילדה.
ולמה?
כי לילדים יש צעצועים, ספרים ועפרונות צבעוניים. לי כבר אין.
לפתע נזכרת אני באופן חד בארוחת הבוקר הגדולה. הכול בגלל בליל הריחות אשר עולים באפי ומפיצים אדים המוכרים לי כל כך של ריח נקניק, ביצים קשות, לחם שחור ועגלגל, וניחוח של גוש חמאה שמנה עטופה היטב בשכבות עבות של כמה עיתונים רק מיום אתמול.
הריחות מוכרים לי אך כאן טעמם שונה, והם אינם זהים לריחות אשר השארנו בבית ברחוב "גלבבה".
שמחה אני מאוד כי בשקית החומה והנפרדת ארזנו תפוחים וקצת ריבה מעשה ידיה של סבתא רבקה, אותה עזבנו מאחור.
בהיותי כה עסוקה לא שמתי לב שהרכבת יצאה לדרכה, כאשר ברקע מהדהדים הקולות בצליל רגיל כאילו לא עזבנו אלא רק יצאנו לטייל.
להקות של ברווזים ואווזים נשארו מגעגעות בצל המים, רחוק בקו האופק פרות גדולות נשארו לרבוץ במנוחתן, ולאורך כל הדרך רואה אני הרבה פרחים אשר זה עתה נפתחו והתמלאו זוהר זיו והילה נהדרת.
כל כך קר לי וכל כך חם לי, לסירוגין!
הנוף אותו אני רואה דרך החלון ומסביבי בתוך קרון הרכבת הוא פסיפס של זיכרונות אותם אני כבר מתחילה לשכוח! המצב אליו הגענו "לא כול כך עצוב", ככה אימא אומרת, "תהיה לנו התחלה חדשה". ואני מאוד מבוהלת ולא ממש מאמינה!!
אנחנו משפחה בנסיעה ולא נחזור יותר, כיצד נחיה ללא עזרתה של סבתא? אני תוהה וחרדה.
מצמידה את אפי הקטן והסולד לחלון כדי לראות טוב יותר, אבל רואה רע יותר.
הכול נגמר.
זהו, ראיתי מספיק, אין יותר מה להסתכל, אבנה לי חלום חדש. יש לי פנטיק גזור כמו פרפר צבעוני. מזל שנמצא מקום לפרפר הקטן במעיל הגדול.
חם לי במעיל הארוך, הוא מגיע לי עד הוולינקי (מגפיים חמות). כל הבגדים החשובים והנחוצים לי נמצאים עלי, למה?
אימא אומרת שאין ברירה, שכל הרכוש שלנו ארוז בשתי מזוודות אך כאשר נגיע למדינת התפוזים יהיה לנו הרבה יותר! סבתא רבקה אמרה: "כל ילדה צריכה מעיל ארוך כדי לגדול בו", ותפרה לי את המעיל הזה במיוחד לנסיעה.
השענתי את רגליי על אבזם "כתר המלכה" הסוגר את המזוודה שלנו, זו שאבא החזיר כשחזר מהצבא, וחשבתי: 'עכשיו אני קטנה אבל אחרי שהדרך הארוכה תסתיים ונגיע לחוף אהפוך לגדולה'. אך לא הבנתי מתי בין המעבר מקטנה לגדולה אספיק להיות אני.
בלילה לא ישנתי כל כך טוב, אבל לבסוף התרגלתי לנסיעה. אכלנו, דיברנו וישנו ובינתיים המשכתי לא להבין מאום.
ניסיתי לחשוב על הבית, ניסיתי להיזכר בגינה שלנו, ולא הצלחתי...
רק מעט ריחות טובים וצבעים עזים רקדו מול פניי. חיוך השתלט עלי כשנזכרתי בבצלים ירוקים רעננים קשורים בסרט, ובזר צנוניות סגולות אדומות חריפות וטעימות שחופן אדמה דבוק בצידן.
המשכתי לחייך בחושבי על אימא המכינה לי פרוסה של לחם שחור וחמאה ועליו מעט מלח.
ולבסוף עלה בי טעם של בית.
לפתע הבחנתי מהחלון בילדים עם ילקוטים, דמעה ירדה מעיני והתגעגעתי לריח של מחברת חדשה, לטעם "מי זלצר" ולנגיסה בתפוח ירוק עסיסי וחמוץ. אפילו נזכרתי ברחוב עם המדרכה העקומה בסמטא מול הבית בעירי לבוב . בצלצול הפעמון של בית הספר ובשכנה השמנה היפה ממול אשר תמיד יצאה למרפסת כדי לומר דבר מה. חשתי כיצד נשמתי נעשית כבדה ומנגינה מוכרת מזמזמת באוזניי.
הנחיריים שלי הפכו לשתי צינוריות חלולות מלאות בשובל חריף של ניחוח מוכר. סגרתי את עיניי חזק.
החלטתי כי לא אבכה!
אבל עיניי לא נשמעו ובטני התכווצה, וכל גופי נכנס לרעד בלתי נשלט.
כה קשה עלי הפרידה.
אימא אמרה שאני מתנהגת ברגשנות יתר ומגזימה כרגיל... נזכרתי בצוענים החכמים ונפרדתי מהם בתוך לבי, הם תמיד ידעו לעבור ממקום למקום ולעזוב יפה ללא צער.
הם תמיד אחזו ידיים ושרו ברגעים הקשים, ואמרו כי לעזוב דומה לנגינה על פסנתר – לעתים צריך להשתמש רק בקלידים בצבע הלבן ומאוד להיזהר לא ללחוץ על הקלידים בצבע השחור.
כבר שעות אנחנו בנסיעה. אימא הגישה לידי לחם שחור ואמרה:
"תאכלי, ילדתי".
"אימא", אמרתי ללא קול, "הלחם לא טעים לי".
והרכבת דוהרת...
"ילדתי, תאכלי..."
נפנפתי בידי הקטנה "שלום, אימא רוסיה". הגשם המשיך לשטוף את העצים, ראיתי כי הפטריות הלבנות מציצות לעברי בערגה, התותים האדומים קוראים לי "תישארי..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-10 חודשים נכון ואוסיף משכ2
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 3... תהנו -עמודים--24-25 סופרת
העשן אשר עלה מרכבת הקרונות הזכיר לי את ריחם השורשי של תפוחי האדמה, המתבשלים בתוך נקניקיות תפוחות ועסיסיות לארוחת הבוקר של יום ראשון.
הכול הפך פסיפס של חיים זעירים אותם השארנו מאחור. ירדתי מאדן החלון ושאלתי:
"אימא, מדוע עזבנו? ומדוע עזבנו בחיפזון?"
אבל אימא עסוקה הייתה בשיחה עם אבא, לכן לא נותרה לי ברירה אלא להמתין, וכך שמעתי אותה מספרת לו סיפור שלא הייתי אמורה לדעת ולא נועד לאוזניי.
עיניה של אימא הבריקו כאשר שחזרה את המעשה:
"הכול התחיל בתחילת שנה זו, שבוע אחרי החג, כאשר עץ האשוח עדיין לא הורד באופן רשמי. האווירה עדיין הייתה חגיגית בשעה בה התקיימה האסיפה הגדולה. כולנו ישבנו נינוחים באולם על שם לנין, אך ברגע אחד הכול התפוצץ ונוצרה בעיה!
האזנו בדממה וחבר גלידקו, המנהל, פתח בנאום מרשים וכבר בהתחלה דיבר בטון רציני וגילה דאגה רבה למצב הקשה שנוצר לאחרונה עקב המתח הרב בין העובדים הרוסים והיהודים.
הוא הרים את קולו: 'חברים, כדי לבנות עתיד טוב יותר עלינו להפעיל יד קשה נגד הבוגדים באימא רוסיה...'"
אימא אמרה לאבא שלה לא היה מה לדאוג, הרי כולם ידעו עד כמה החבר גלידקו מכבד אותה, לכן באומץ רב הרימה את ידה ושאלה:
"איך אתה מעז לדבר ככה ולצאת בהאשמות כה קשות?" אבא שאל: "ומה הוא ענה?"
אימא לקחה נשימה וענתה ללא היסוס:
"החבר גלידקו השיב לי בקול נעים כי מדובר ביהודים הלא טובים, אשר מטבעם הם אנשים שונים, שלא כמוך... הוא הוסיף והסביר לי את עמדתו במתינות ובסבלנות, אבל אני התבלבלתי ונבהלתי מעט כי לא הבנתי את ההכללה, וכיצד ובמה אני שונה. ובכלל, הדוגמאות אותם הביא לא היו ברורות, ולא קלטתי מה הקשר ביניהן".
"אז מה הייתה הבעיה?" תהה אבא.
"הוי", המשיכה אימא, "מיד למחרת האספה התחילו ההלשנות בין העובדים כי הבחורה מטשקנט, אהובתו הזנוחה של החבר המנהל גלידקו, הסגירה את ינטה התמימה שהייתה הרה ועשתה הפלה לא חוקית בנושאה את הילד שלו. ינטה התמימה נפטרה בעקבות ההפלה ונקברה בבית קברות יהודי, כי כשמתים כולם חוזרים למקורות..."
עכשיו עוד פחות הבנתי מדוע עזבנו את רוסיה ואת הרוסים, ועלה בי חשד גדול שכנראה עשינו טעות אחת גדולה!
אבא אמר: "עכשיו אני מבין למה שבועיים אחרי האסיפה ושלושה שבועות אחרי ההלוויה של ינטה הצעירה ביקשת ממני להזדרז ודיברת בקול נחרץ: 'עלינו לעזוב מיד!'"
סוף סוף התחלתי להבין מה קרה.
אבא שלי התארגן ונסע למוסקבה והגיש את הבקשה ליציאה מהעיר לבוב, ואימא, אשר לא יכלה לעזוב את העבודה כדי לא לעורר חשד, לא סיפרה לנו כלום והתנהגה כרגיל.
אך לא... כי לפתע נזכרתי כיצד היא סטרה לי ביום בו הבאתי עם החיילים את עץ האשוח לפתח הבית...
אבא נסע לסדר עניינים, אך כמובן לא שכח לקנות לנו מתנות. לי הוא הביא חליפה אדומה מאוד יפה ולאחותי קנה מעיל מאוד חם.
שמחנו לקבל את המתנות, אך הופתעתי מאוד – הרי לא עשירים אנו.
מאז התחיל הכול להשתנות במהירות. כבר בחודש פברואר קיבלנו את הרישיון לעזוב לתמיד, ולכן חודש אחרי ולפני בוא האביב הרשמי כבר יצאנו לדרך. "אסור לבזבז זמן יקר כאשר נופלת הזדמנות טובה", כך אמרה והתעקשה להסביר לנו סבתא רבקה ביום האריזה.
יצאנו לדרך חדשה עם שתי מזוודות, אחת גדולה ואחת קטנה יותר, אימא החלטית ומרוצה מאוד ואבא מבולבל ולא משוכנע, ואנחנו אוחזות בידיהם – שתי ילדות מתוקות ותמימות ללא שום רצון או דעה עצמית.
יום לפני הנסיעה אבא עבד ביסודיות ופרק את הפטיפון הגדול, כדי שיהיה לנו נוח לקחת אתנו ונוכל להאזין למנגינות אחרות, חדשות יותר. את הרדיו המצורף אליו השארנו מאחור.
אימא אמרה לאבא, "הגיע הזמן לשמוע מוזיקה אחרת", ואבא הסכים. אך אני יודעת כי השארנו את הרדיו מסיבה אחרת, הוא השמיע קולות חריקה בזמן החדשות ברוסית ולא כדאי היה לתקן אותו.
דבר אחד לא הצלחתי להבין ולחלוטין לא היה לי ברור: הרי החבר גלידקו כן העריך יהודים, עבד איתם ואפילו התיידד עם כמה מהם. עובדה, הייתה לו ינטה, אהובתו היהודייה למרות שלא כולם ידעו על מוצאה הסודי, אבל אימא אמרה לי שאני לא מבינה עד כמה הכול מסובך וזו הסיבה לא להקשיב לשיחות שלא נועדו לאוזניי הקטנות.
אך אני המשכתי להיות סקרנית, ולכן בלילה שוב הקשבתי "לא לאוזניים שלי", אך אז שמעתי קולות אחרים, כמו בכי מתפרץ.
הנשמה של אימא בכתה (כך הייתה סבתא מכנה את הדמעות המלוחות) למראה שתי בנותיה, אשר נעקרו מהבית אף הדבר נעשה לטובת עתידן.
לבסוף אימא שלי נרגעה, למה?
כי מיד מיום המחרת התחלתי לחייך, הפסקתי לשאול שאלות ולעולם לא בכיתי יותר בקול רם...
כאותה אמרה הנאמרת במשפחה טובה: "מי שלא בוכה לא מרגיש רע".
אחרי שלושה ימים הגענו לעולם זר – מדינת הפולנים!
ירדנו אוחזים ידיים כמשפחה קטנה, וקרון הרכבת המשיך לדרכו. פנינו לכיוון בית המלון שהוכן עבורנו. אבא, אימא, שתי ילדות ושתי מזוודות, אחת גדולה וירוקה ואחת חומה קטנה יותר.
הגענו בשעת לילה מאוחרת, ובאפלולית מראה המסדרון עם הרבה דלתות להמון חדרים היה מוזר בעיניי ומפחיד .
אבא אמר, "המקום דומה יותר לבית סוהר", ואני עיקמתי את נחיריי כי ריח חריף של לכלוך עלה באפי. מזל שגילינו שהשירותים מחוץ לבנין, ממש כמו שהיינו רגילים ברחוב גלבבה, בבית.
הכול היה מעורפל, הירח האיר אך לא במלוא עוצמתו ולכן קשה היה להתפשט ולהתכונן לשנת הלילה. הורדתי את המעיל והנחתי בזהירות, כי הוא היה חשוב לי מאוד ויקר לי יותר מכל דבר בעולם.
חשבתי לעצמי שעלי לספור עד אלף ואז בוודאי יפציע האור, אך גם כשהגעתי לשלושת אלפים האור עדיין התמהמה.
שמעתי את אימא אומרת לאבא: "אולי הכנסנו את עצמנו לצרות צרורות כאשר עזבנו את הבית?"
אבא לא ענה. הוא למד לשתוק ולעשות מעשים, לכן לא בזבז זמן ומיד יצא לנסיעה ארוכה נוספת, לעיר ורשה, כדי לפגוש את אחיו אותו השאיר אי-שם בפרידה הארוכה בזמן המלחמה. אבא הלך לחפש את שורשיו.
"כן, גורל שונה פקד כל אחד מהאחים", מלמלה אימא לעצמה כשאבא סגר את הדלת ויצא. לי הכול נראה כמו חלום, ובאותו לילה למדתי משפט אותו שמעתי לראשונה בחיי – "ככה זה במציאות".
בחדרנו במלון הייתה מיטה אחת בלבד לכולנו, והכול היה יותר קטן אפילו מהבית ברוסיה. האוכל היה שונה ולא מוכר, לכן קשה היה ליהנות מהארוחות ומוזר היה לשמוע את המנהל אומר לטבח הראשי פאן פולנסקי: "מה הרוסים מבינים באוכל טוב? לרוסים האלה אין שום סגנון!"
מילים אשר גרמו לי לבלבול נוסף – הכיצד הפכנו פתאום לרוסים?
הרי הסיבה שיצאנו מרוסיה היא שאיננו רוסים.
בזמן שאבא נסע לפגוש את אחיו התרחשה הפתעה גדולה:
אחיו הבכור בא לפגוש אותנו אצלנו!
מעולם לא ראיתי את אימא כה חיוורת, ומעולם לא ראיתי אותה כה מתרגשת. פתאום הדברים המסתוריים נפתחו, וכאשר דוד בומק עמד בפתח הדלת שמעתי אותה לוחשת לעצמה:
"במלחמה התרחשה טרגדיה גדולה והתוצאה עומדת בדלת שלנו".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 3...סוף ;תהנו -עמודים--26-27 סופרת
אימא פתחה לו את דלת העץ, אשר חרקה מעט, וכולנו הבטנו בסקרנות. מולנו הופיע גבר עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, רזה גבוה ונאה, בדיוק כמו נפש תאומה של אבא רק בצבעים אחרים. ג'נטלמן אשר הגיע מעולם אחר.
ברעד קל אשר חלף בגבי חשבתי: 'הנה אבא הפסיק להיות לבד, כי סוף כל סוף מצא את העבר של משפחתו, ועכשיו נוכל לשמוע ולדעת מה באמת אירע לאביו ואחיותיו'.
דוד בומק בכה ומלמל: "אתם המשפחה שלי, המשפחה היחידה שנותרה לי אחרי שהחיה הנאצית רצחה את כולם", ובהביטו בי ציין בתדהמה, "אכן את דומה לאימא שלנו". וזו הייתה מחמאה גדולה.
אימא שלי השיבה לו בפנים עצובות: "כן, אחיך מעולם לא התגבר על מות אחיותיו לוסי ויאנה".
בפגישה המחודשת שתינו תה ומצצנו קוביות סוכר, וכך בילינו יחד שעות ארוכות ומאוד מרגשות. אחרי שינה קצרה, יותר נכון מנוחה קלה, יצאנו לקראת הפגישה המחודשת עם אבא בוורשה כדי להיות ביחד משפחה מאוחדת.
בימים לאחר מכן שמעתי את כל הסיפורים הנוראים, והחלטתי שקשה לי לשמוע את זיכרונות המשפחה.
למה לי לדעת או להקשיב לכל הסיפורים העצובים, הרי במילא כול האנשים האלה נכחדו לנצח.
רציתי לחזור להיות ילדה עם זיכרונות קטנים ומוכרים, אבל הבית שלי נשאר שם והיה רחוק, ואני נראיתי עמוסה בבגדים כמו דובה במעיל הארוך ו"בוולינקי" אשר לרגליי.
חודש אחרי השתקענו בדז'רז'וניב, אשר הייתה משוחררת מגרמנים רעים אבל לא מפולנים שונאי יהודים. למדתי את המילה החדשה "פליטה", והיא נשמעה לי לא רע כי בשפה הפולנית המשמעות שלה הייתה להיות כמו כל הזרים מסביב.
מצאנו בית חדש מאוד יפה ומרווח כדי לחיות כמו השכנים אבל באווירה פולנית מנומסת. מצאנו רישיון לעתיד טוב יותר, אך ההווה עדיין מוזר בעיניי.
אבא היה מאושר כמו ילד שמצא את הצעצוע שלו, עבד קשה והרוויח כסף טוב, כסף שמעולם לא היה לנו, אימא לא עבדה מחוץ לבית ופטפטה המון עם השכנות. סוף סוף אכלנו הרבה בשר, אבל בצורה תרבותית ומנומסת עם סכין ומזלג כמו שאח של אבא דרש, למרות שאת דגי השפרוטים אותם הכרנו מהבית אכלנו באצבעות הידיים כדי לטבול את הלחם השחור בשמן העמוק שלהם.
לראשונה היינו עשירים באמת, ולי קנו כל יום סוכריות ובית עשוי ממתק של ופלה ממולא שוקולד חום.
לבסוף הבנתי שעזבנו את אימא רוסיה כי בארץ של פולנים קל יותר להפוך לאנשים עשירים.
שנה עברה. הגיע תורנו וקיבלנו היתר לעזוב לארץ התפוזים. הרגשתי שרוסיה נשכחה ממני לחלוטין ואינני רוצה לעזוב את פולין.
אך כרגיל, איש לא שאל אותי ושוב יצאנו לדרך.
בחודש אוגוסט החם עמוסים בהרבה מזוודות עלינו שוב על רכבת. הדוד בומק הגיע לרציף הומה אדם כדי להיפרד, הבטיח לכתוב מכתבים ולשמור על קשר. לא העפנו נשיקות באוויר, גם לא בכיתי, כבר לא היה לכך כל טעם, התרגלתי לפרידות מהירות.
אחרי פרידה קצרה בתחנת הרכבת יצאנו לדרך, ברגע שהגענו לווינה שמעתי גרמנית פחדתי מאוד, רעדתי והייתי בטוחה כי נמות כולנו כמו הנערות במלחמה האחרונה. אך אימא אמרה:
"המלחמה נגמרה", ואני חשבתי – כיצד אפשר להיות בטוחים בכך, אולי חלק מהגרמנים לא שמעו על כך...
פולין עשתה אותנו עשירים וגם קצת יותר שמנים בגוף, גם רכושנו גדל:
שני זוגות אופניים נארזו בזהירות, יחד עם כלים נאים מקריסטל כדי לארח ולהגיש כיבוד בחגים משפחתיים, ושטיחי קיר מדהימים להניח בבית החדש במדינה היהודית.
הדרך לאיטליה ארכה שלושה ימים, והפעם היה יותר מעניין ופחות עצוב והאוכל היה יותר טעים. העיר נאפולי קיבלה את פנינו בשירים יפים ובגלידה טעימה "לא כדי למות בה", כדברי השיר המפורסם על העיר אותו שר אבא שם, בבית שנשכח מאחור.
אבא צחק המון ובקול מאושר אמר:
"השיר מאוד יפה ומזכיר לנו את אימא כשהיא מחייכת".
הקשבנו שוב ושוב לשיר של סנטה לוצ'יה הקדושה מסיציליה, ובכל פעם עת שמענו אותו מחדש אבא בכה מאושר כמו ילד ואני ליקקתי גלידה עד שכאבה לי הבטן.
קנינו בעיר אקורדיון כדי ללמוד לנגן בו מנגינות חדשות במדינת התפוזים.
אחרי כמה ימים טובים, מוקדם לפנות בוקר, יצאנו להפלגה הארוכה. האונייה הייתה גדולה והכיוון חיפה בארץ ישראל. אבא אמר שיהיה לנו את כל התפוזים שרק נרצה לאכול או לשתות מהם מיץ, ושמחתי מאוד.
שלושה ימים בים ומאה ואחד סיפורים אותם סיפרנו ושמענו. התיידדנו עם המון משפחות ונשבענו כי נישאר חברים לנצח, ובכל זאת היה לי קשה והימים היו ארוכים ורק בלילה מאוחר הצלחתי להירדם מעט.
ובחלום... ראיתי אותה.
ראיתי את השמש שוקעת מעל הסיפון ודמעות זלגו מעיניי, ראיתי אותה – את בת הים הקטנה – החברה האחרונה שנותרה לי מהעולם הישן והטוב. גופה היה קל כמו בועת קצף על פני הגלים, מפלסת דרכה בזהירות ביינות למערבולות.
היא הייתה תמיד כמסתורין עבורי, מתרחקת ומתקרבת בדרכה, נכנסת ויוצאת לתוך עולמי וחזרה לתוך עולמה על פי חוקים משל עצמה.
מאוד לא מובנת ולא הגיונית, ובתקופה מכרעת בחיי היא באה להיות החברה הכי טובה שלי. אבל, עדיין רב היה בה הנסתר על הגלוי. באותו חלום יפה היא שילבה את זרועותיה סביב החזה הרטוב שלה, והגיחה מולי בחיבה. היא הביטה בי והבטיחה כי תמיד תשוב, ותפיץ שוב ושוב אור רב עוצמה בצבע אדום לוהט כדי לפרוס דגמים חדשים בעולמי. כך תעשה, הבטיחה, כל יום עם הזריחה.
וכך קרה הלא יאומן, כי באותו בוקר מיוחד בו ראיתי את החוף של מדינת התפוזים חשתי בה ובנאמנותה. כמו חברה טובה היא הביאה אותי בבטחה לנמל חיפה בארץ ישראל, ובהביטה בי דורכת את הצעד הראשון על אדמה יציבה עזבה רק כדי לשוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--28-29 סופרת
פרק 4
"כול עוד בלבב פנימה"
1960 מרץ 1
השפה העברית נתנה לי את הכוח וחיזקה את תשוקתי, והיא אשר הזיזה את ציר הדלתות לנוע קדימה ואחורה – הגדולה מלאה בקסם ילדות אשר אבדה ללא שוב ונסגרה, ובתנופה ובלהט החבטה נפתחה דלת עץ פשוטה במקום אחר ובזמן שונה. ההחלטה נפלה בבוקר יום שלישי. הבוקר המיוחד בו התחלתי את לימודיי בארץ החדשה.
התעוררתי בשעה מאוד מוקדמת מוצפת בהמון ציפיות, התרגשויות ודאגה נסתרת אשר חתכה את האוויר.
ידעתי שאני רוצה להצליח, וידעתי שאתאמץ מאוד ואגיע לכך.
במקלחת שטפו המים בחדווה הרגילה, וההרגשה המוכרת כל כך: להישאר ללא תזוזה בתוך המים, חזרה והרגיעה אותי. הטיפות זרמו גדולות לוהטות ומאוד מלטפות, ולרגע שכחתי את ההתרגשות ושקעתי בתוך ההנאה.
סיימתי להתארגן והתיישבתי דרוכה, אימא ניסתה שוב ושוב לנגב את שערי הרטוב, ואני יותר מכל תחושה אהבתי לצאת החוצה בשיער רטוב – מעשה אשר מעורר באמי מתמיד כעס וזעם מהולים בדאגה.
"אין לצאת החוצה בשיער רטוב", חתכה אימא, ועבורי אין מגע יותר נעים מטיפות המים הניתזות על שערי.
אבל היום בוודאות זו לא הייתי אני עצמי, לכן לא התעקשתי! בתנועות מהירות ומיומנות כמו שרק אימא יודעת, היא ספגה את טיפות המים מכל שערה, עיסתה את קרקפת ראשי ביו אצבעותיה ולבסוף הניחה. במיומנות נלמדת ובתנועות סירוק החלה להבריש את שערי הארוך: מלמעלה למטה ושוב מלמעלה למטה, מנסה לא להכאיב בהתירה בעדינות את הקשרים הזעירים.
ורק כשהעבודה הושלמה לשביעות רצונה, התחילה לקלוע את הצמות. הצצתי במראה בפליאה, מן המראה ניבטו אלי שתי צמות ארוכות ודחוסות, כל אחת קשורה בסרט לבן העשוי מבד סטן שהודק בצורת פרח. על הסרט השלישי בפינה הימנית של הקודקוד ויתרנו, למרות שבבית אותו עזבנו זה היה הכרחי וכך סירקו האמהות את הבנות.
הבטתי במראה וראיתי את עצמי ילדה יפהפייה, נקייה, לבנה ומאוד חיוורת למרות העיסוי הנמרץ של המגבת אשר נועד לייבש את שערי ואת העור סביבו.
הייתי חסרת מנוחה ומאוד דרוכה, סירבתי לאכול ולשתות. יותר מכל השתוקקתי כבר לצאת לדרך.
יצאתי לרחוב שלנו, שיכון עולים חדשים, או כמו שהשכנים אומרים: "שכונה של מהגרים גאים".
עמדתי לרגע קט על המדרכה ומדדתי בעיניי את המרחק אותו עלי לחצות לכיוון בית הספר הממוקם בשיכון ותיקים, בה האנשים יודעים היטב את השפה העברית וקוראים כל יום בבוקר את העיתון "דבר". הגעתי למסקנה מהירה ובלתי נמנעת – עלי לעשות קיצור דרך לתוך ה"חולות".
בזהירות רבה וברתיעה גוברת ומוכרת מהאבק המיתמר אשר חדר לעיניים נאבקתי בחול הרך, חציתי את הדרך הטובענית הארוכה ועצרתי, ניערתי את גושי החול מנעליי ואת האבק אשר נדבק לגרבי הלבנות ונעמדתי עייפה אך מרוצה בצד הדרך.
אחזתי בחוזקה בתיק בית הספר, אשר הכיל בתוכו מחברות עטופות, עטים, מחדד עפרונות צבעוניים בתוך קלמר, והמון חלומות ותקוות פזורים ללא סדר.
על פניי ניכר תימהון אמיתי. כל דבר אשר ידעתי עד כה היה חסר משמעות,
אי-ודעות חלחלה לתוכי, ושוב לא ידעתי מה נכון ומה לא... היה לי כוח רצון אבל הוא היה מכוסה בערפל, ולפתע... כמו במטה קסמים התגלה לפניי הבניין כשבצדו מציץ ה"צריף".
פניתי ימינה לכיוון שער עץ ישן אשר פער את פיו לקראתי, נשמתי עוד נשימה אחת ארוכה, רווח לי וצעדתי בבטחה לעבר עתידי.
נכנסתי לכיתה ו' לבושה מאוד יפה, מהודרת וחגיגית כיאה למעמד, ועד מאוד הופתעתי, נדהמתי ונעלבתי לגלות שכל הילדים כולם היו לבושים בצורה אחרת, די משונה, מאוד פשוטה וללא שום השקעה. מיד רשמתי לעצמי כי עלי ללמוד איך להתלבש, איך להיות רגילה ופשוטה!
שמעתי את רות העדינה והמיוחדת ממלמלת לעצמה: "תלמידה חדשה, עולה חדשה, כל כך גבוהה וחזקה".
המורה דבורה אמרה: "תכירו, יש לנו ילדה חדשה ושמה לוסי... ילדה שקטה נעימה וטובה". ובאמרה את שמי שרקה האות "ס" בחוזקה בין שיניה.
למה בעברית מנגנים את המילים? גילה הזקופה והגאה ישבה קרוב מאוד, בשורה הראשונה בצד, וציינה בגיחוך ובתדהמה שהחולצה שלי שקופה ומבעדה מציצה חזיית דנטל רקומה...
נאווה היפה עם גומות החן בעיניים הנידה קלות בראשה ולחשה כי אני שונה, אבל הרי זה ברור למה – אני לא מכאן אלא עולה חדשה משם! עמדתי זקופה וצמותיי נעות במרדנות מצד לצד, מהססת אבל רק לרגע קט. ואז, חייכתי בעוצמה והתיישבתי בשורה האחרונה לפני הסוף.
ניסיתי להקשיב, ניסיתי להבין והשתדלתי להספיק לכתוב את כל המילים, הדיבור בעברית נשמע קשה, שפה מסולסלת חפוזה, העתקתי מהלוח בצורה יפה ונקייה בצורת כתיבה תמה אשר עליה התאמנתי כה רבות בשפה הרוסית. אבל כאן זה היה שונה, לכן לא הספקתי להעתיק את כל שיעורי הבית מהלוח הצפוף. בצהריים, בתום הלימודים, ניגשתי לרות וביקשתי להתלוות אליה בהליכה הביתה והיא הסכימה מיד. רחל כהן חייכה אלי בחום והצטרפה, ורק נאווה הרימה את האף בסירוב. 'יהיה עלי ללמוד את הכללים', חשבתי. יצאנו לדרך ברעש גדול. נעים היה להיות חלק מהחבורה. החלטנו ללכת דרך הרחוב הארוך ולא דרך החולות, ולמרות שעבורי היה זה סיבוב מאוד גדול הפכה הדרך לקצרה, פשוטה, נוחה ומזמינה.
רות נפרדה ראשונה ימינה בפינה, נאווה שבכל זאת הצטרפה פנתה הביתה באמצע הסיבוב השני, לא אמרה "שלום" והתעלמה ממני, ורחל כהן הנעימה אשר המשיכה אתי לאותה שכונה פטפטה עמי עד לשיכון. גם היא הייתה עולה חדשה, אבל הגיעה מעיראק.
הגעתי הביתה. מיהרתי לעמוד במרפסת ולהרים את עיניי לשמים,חיפשתי תמיכה. הרגשתי כילדה קטנה אשר גדלה בן-רגע. הייתי זקוקה לאלוהים שלי... ולנעליים חדשות ונוחות. נשמתי עמוק, ניגבתי דמעה פרועה ולא רצויה, וידעתי שיהיה טוב...
אבל לא ידעתי מתי, ואיך וכיצד עלי לנהוג מכאן והלאה. הורדתי את החזייה בהקלה גדולה והעפתי אותה בזעם ובבושה, הפס הלבן חתך את עורי ושרט את לבי... ואז צעקתי מתוכי את הבכי האמיתי.
הגיע ערב. התקלחתי ארוכות מעריצה את המים המוכרים, מפנקת את גופי ושוטפת את מוחי. עייפות ירדה עלי, התיישבתי במיטה והחלטתי לכתוב ביומן. הבטחתי לעצמי לכתוב בכנות, דברים של ערך עבור עצמי ואולי גם לכל הזרים האחרים. ושמו של יומני יהיה קייטלין.
יום חמישי, ה-17.3.60
היום הכול מאוד רע גם בשיעור וגם בהפסקות, פורים חלף ולא השאיר עקבות של שמחה, כולם הורידו את המסכות וחזרו לעצמם.
דוד לוי היפה, החרוץ ומלך הכיתה, לא מסתכל לעברי, עיניו מביטות באסתר ורק בה, והרי היא ילדה רגילה למדי – קטנה, צנומה ולא מפותחת, אבל יש לה יתרון גדול: היא הילדה של המורה דבורה, והיא גם לא לובשת חזייה ולכן היא ב"מידה הנכונה"! הלב שלי נשרף מכאב כי אני אוהבת אותו כל כך. דבר נוסף, מאוד חשוב, יש לי כבר חברה הכי טובה וזו רות. היא ילדה עדינה, צנומה ולא גבוהה והכי מקובלת בכיתה. אפשר להגיד עליה שהיא "מלכת הכיתה".
דבר אחר מצער אותי מאוד, אלה היחסים שלי עם נאווה, ה"צ'ילבה" שלי, אנחנו לא ממש מסתדרות ולכן לא מדברות, אנחנו "ברוגז".
עמירם הילד הגאון של הכיתה הוא החבר הכי טוב של דוד לוי וידיד טוב שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--30-31 סופרת
יום שישי, ה-18.3.60
היום אימא יוצאת מאוד מוקדם לעבודה ובחוץ עדיין חושך מוחלט. התעוררתי בכוחות עצמי ומיד דאגתי לאחותי, עזרתי לה להתלבש ולהסתדר אבל אוכל להכין לעצמנו לא כל כך התחשק לי, וכך יצאנו רעבות מהבית. אז כמובן שבשיעור השני כאב הראש שלי התגבר וגם כאב הבטן החריף, כך שאפשר לומר שלא הרגשתי טוב.
הייתי צריכה לקום וללכת הביתה, אבל מכיוון שאת שיעור החברה אני אוהבת יותר מהכול, והשיעור הזה תמיד בסוף היום, הכרחתי את עצמי לא לעזוב ולהישאר אף על פי שהיה עלי לסבול את כל השיעורים. בהפסקות נשארתי לנוח בכיתה.
ואז קרה הדבר הנפלא: בהפסקה האחרונה רות הכינה "פתקאות מזל" עם שמות של ילדות ונתנה לדוד לוי לבחור, והוא ברצון בחר מתוך הקופסא את מזל השבוע לילדה המיוחדת בעיניו ואמר:
"מי שיוצאת חתיכה שלי!!"
ובפתק יצא השם שלי... שמחתי מאוד, במיוחד כשראיתי שגם הוא מאוד שמח בבחירתו. ברגעים כאלה אני מאושרת, ואז יודעת אני שכדאי לי ללכת לבית הספר כי חברים זה עולם ומלואו עבורי.
הכי נעים שהיום בערב תהיה אסיפת כיתה, כמו בכל ערב שבת, בשעה שבע וחצי.
חזרתי. התאספנו כרגיל והלכנו לקרוא גם לדוד, אבל כשהוא יצא למרפסת הוא אמר שאינו יכול לבוא אתנו.
מאוד הצטערתי ולא יכולתי להבין איך הוא מוותר על החברים ועלי... אבל המשכנו עם כל הכיתה לראות משחק כדורסל, ולשמחתנו הפועל חולון ניצחה כי צביקה לוי הוא שחקן מצוין. בדרך פגשנו את עמירם, שהצטרף אלינו. יום שהתחיל קצת רע נגמר טוב מאוד.
באתי הביתה והתרחצתי, ובמיטה נזכרתי לכתוב ביומני קייטלין, והנה אני מסיימת.
יום שני, ה-21.3.60
השבת חלפה וטוב שהגיעו הלימודים. דוד לוי דיבר אתי בשיעור אנגלית, ולמרות שהוא יודע יותר טוב ממני את השפה, יש דברים שיכולתי להסביר לו ולתרגם מאנגלית ולכן מאוד התרגשתי.
תוך כדי ההסבר שלי באנגלית חלפה מחשבה בראשי...
החלטתי את ההחלטה החשובה והאמיצה ביותר: לכתוב מכתב אהבה לדוד מיד אחרי השיעור באנגלית. אחרי השיעור השלישי בתנ"ך קיבלתי ממנו תשובה מהירה ביותר:
"לוסי, אינני אוהב אותך! אולם גם אינני שונא אותך! מאין את יודעת שאני אוהב את אסתר?
והאם אני אוהב אותה בכלל?
דוד לוי"
התשובה שלו מאוד השפיעה עלי וגרמה לי לעצב רב, ומיד החלטתי לענות לו בחזרה אחרי השיעור הרביעי.
אני חושבת שזה לא יגמר טוב עם דוד, כי תמיד מאהבה גדולה יוצאת שנאה גדולה וחבל שכך.
סוף היום נגמר רע ומאוד צר לי ועצוב, התרחצתי והלכתי לישון.
יום רביעי, ה-23.3.60
היום בבית הספר היה עניין גדול עם הצ'ילבה שלי נאווה. לאף אחד מאתנו אין ספק שהיא היפה של הכיתה, ומכיוון שיש לה "גומות חן בעיניים", כולם אוהבים אותה מאוד, וגם ההורים שלה אנשים חשובים, כך שמעתי. והנה, אני הילדה הזרה הפכתי למרכז הוויכוח אשר נעשה גדול ומאוד סוער, וכל זה למה?
מפני שהיא סיפרה לבנות וגם לרות כל מיני דברים עלי... על כך שאני מפותחת, גבוהה, זרה ושונה, ואפילו היא לא חששה לרכל או לפגוע בי, ועל כך אני שונאת אותה בכל נימי נפשי... אבל רות היא החברה הכי טובה שלי ויש לי הגנה בכיתה, לכן גם אחרי הלימודים, כשהלכנו יחד אני ורות וצ'ילבה נאווה הביתה, עדיין התווכחנו בדרך ולא נרגענו כל כך מהר. טוב שרות הגנה עלי.
כרמלה הג'ינג'ית השלימה עם נאווה היפה.
יום חמישי, ה-31.3.60
ממחר ועד ה-19 באפריל יש לנו חופש פסח, אבל מצאתי פתרון כיצד להתראות עם דוד – פשוט לבקר את עמירם אשר גר באותו רחוב של רות.
לי יש רק מחשבה אחת בראש... כמה אני אוהבת את דוד לוי, אבל עדיין אני שומרת על כך בסוד מפני כולם.
מאוד חשוב לי לדעת מה דוד מרגיש, לכן שלחתי לו מכתב יפה מלא שאלות וקיוויתי שזה ישפיע עליו לאהוב אותי ולענות, כי בשבילי האהבה אליו היא הכול ואני מוכנה לעשות עבורו המון. הלב שלי מתמלא המון שמחה כאשר אני רואה אותו.
האהבה שלי אליו גדולה כמו הר ורחבה כמו ים! ובאמת הוא ענה לי בתשובה מהירה ובצורת מספר שאלות הדומות לשלי, שכמובן מראות על כך שהוא רוצה להמשיך להתכתב אתי.
"לוסי, כתבת על אהבה, איזו אהבה? אני לא יודע על אהבה! כתבת שאת יודעת את האמת! איזו אמת?
כתבת שאת לא רוצה להפריע לי, במה להפריע?
דוד".
אשתדל לענות לו ברצינות ויפה כדי שיבין הכול. אלוהים כנראה רוצה לעזור לי. כמובן שמאוד נעים לי שהוא רוצה להתכתב אתי ולהבין את הכול.
היום הראיתי לרות את היומן שלי לא כדי לקרוא בו, אבל היא הספיקה לראות שיש לי סוד כתוב וביקשה מאוד שאגלה לה מהו.
לא הסכמתי כי קשה לי מאוד, וחשה אני בושה גדולה לגלות לה שאני ודוד לוי מתכתבים... חבל לי שרות מנסה לנחש את השמות של הבנים, היא גם ניסתה את השם של דוד לוי...
לא הסכמתי לספר.
כתבתי שיר מיוחד לדוד לוי: ראיתי פרח והרחתי, ראיתי סרט ונהניתי! הכרתי חברה והייתה חביבתי,
ואז ראיתי ילד שאוהב אותו תמיד !
יום ראשון, ה-3.4.60
חופש פסח ואנו נשארות הרבה לבד כי אימא עובדת קשה, יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר עם החושך עייפה עד מוות, כדבריה. ועולה בדעתי המחשבה – האם אימא ואבא מאושרים? האם היה כדאי לעזוב את רוסיה?
היום בפעם הראשונה הלכתי לבד לסרט עם רות ועם אחותי, שהתעקשה להצטרף אלינו. ההתרגשות שלי הייתה גדולה, הסרט היה נהדר ובדרך חזרה פגשנו את אמי ואבי שמיהרו בדרכם לדודתי בתל אביב כדי לספר לה בשורות נפלאות – על אודות החבילה אשר נשלחה מסבתא רבקה אשר נשארה ברוסיה.
כן, עדיין קשים לי הזיכרונות... החבילה הגיעה מלאה בסוכריות חמוצות בצבעים שונים ומספר עצום של מכתבים חשובים אשר מיועדים עבורי לכשאגדל מספיק.... אוצר מתוק המחכה לי באהבה רבה. רצינו להצטרף להורים אבל להם זה לא התאים. לא נורא... חזרנו הביתה. רחל כהן הבטיחה להיות אתנו עד מאוחר מפני שהיא גרה מאוד קרוב אלינו. וכך, ביחד, פחדנו פחות. וכאשר מרסל הצטרפה, רק אז נרגעתי לחלוטין. התרגשות אוחזת בי למראה דברים המגיעים מרוסיה, אפילו שזה רק סוכריות חמוצות ומכתבים מסתוריים הנראים כחשובים מאוד. הם כתובים בשפה האנגלית. לא ראיתי את דוד לוי הרבה זמן עקב החופשה מהלימודים ואני מתגעגעת ומקווה בקרוב לראותו. והכי חשוב, גיליתי לרות החברה הכי טובה שלי את הסוד הגדול של חיי! –
אהבתי לדוד לוי.
הראיתי לה את הכתוב ביומן, ואני מרגישה בטוחה בכך ואפילו נעשה לי קל יותר לשאת את הגעגועים. והמחשבות המטרידות..!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--32-33 סופרת
יום רביעי, ה-6.4.60
יש לנו חופש מהלימודים, אבל אין לי חופש מהאהבה. ביקשתי מרות עזרה ונתתי לה להיות השליחה שלי ולמסור לדוד מכתב ממני.
הוא שמח ואמר לה פעמיים "תודה רבה, תודה רבה!" ועוד פעם אחת "תודה רבה!"
אינני יודעת למה הוא כל כך התרגש, ונראה מה הוא יענה לי הפעם. נפלא שיש לי חברה שיכולה לעשות עבורי את המעשה המביך הזה...
עד כמה אני אוהבת אותו אין לי מילים ורק שירים יכולים להביע את התרגשותי. מקווה אני שבקרוב מאוד גם הוא יאהב אותי.
במיוחד אחרי שראיתי אותו אצל עמירם, כשהלכנו אליו אני ורות כדי לקבל עזרה באנגלית.
לאבא של רות מכונית סוסיטא כי הם עשירים ותיקים, אז מאוחר יותר חזרתי הביתה במכונית הפרטית שלהם.
שיר בשביל דוד לוי:
אני אוהבת ילד ששמו... ייוודע לכם בסוף. ילד יפה ילד נחמד... ששמו דוד האחד!
יום שבת, ה-09.4.60
היום זהו יום עצוב מאוד ולא אשכח את היום הזה לעולם!
אני זקוקה לעזרה כי אני לא מבינה למה דוד לא ענה לי כמו תמיד? ההתרגשות שלי בימים האחרונים גדלה, לכן החלטתי לעשות מעשה אמיץ וללכת בצהריים עם רות לדוד כדי לקבל הסבר בשאלות קשות בהנדסה. הוא הזמין אותנו להיכנס, דיבר יפה והסמיק, וזאת הוכחה שהוא אוהב אותי.
אבא ואימא שלו היו בחדר האוכל ועמירם הכין אצלו שיעורים. דוד בשבילי הכול ואני מוכנה לעשות עבורו המון, הלב שלי מכיל המון שמחה כשאני רואה אותו.
האהבה שלי גדולה כמו הר ורחבה כמו ים!
ונכון, הוא הסביר מאוד יפה וברור, אבל לדעתי הוא היה מוטרד ונבוך בצורה משונה. ברגע מסוים חשבתי שהוא ימסור לי פתקה, אבל זה לא קרה.
ואני שואלת את עצמי – אולי הוא לא רצה למסור בנוכחות רות?
הייתכן כי לערב אותה בכל הייתה טעות? ואולי חברה הכי טובה ואהבה לדוד לא מתאימים כל כך ביחד?
בערב קיבלתי כאב ראש ואמי אמרה שיש לי חום ושלחה אותי לישון למיטה, כי כאשר חולים חייבים לשכב במיטה במנוחה מוחלטת. רחל כהן ומרסל נשארו אצלי קצת.
הימים האלה מאוד קשים לי! אני רוצה לומר שלספר סודות לא תמיד עוזר, כי הנה נעשה לי קשה יותר ועם אמי אינני יכולה לדבר על כך.
הנה היום היא דרשה ממני לצרף את אחותי אלי ואל חברותיי לכל מקום, אפילו לביקור אצל רינה ברמת יצחק. ולמרות שסירבתי בתוקף והתעקשתי שהמקום מאוד רחוק ויש ללכת הרבה ולאחותי רגליים קטנות העלולות לכאוב ועל ידי כך לגרום לכולנו קשים ועיכוב, קיבלתי מאימא פרצוף חמוץ וצעקות ומאבי קיבלתי גם מכות. בסוף אף אחת מאתנו לא הלכה, ולא הייתה לי הסחת דעת מאהבתי וגעגועיי הגדולים לדוד לוי...
טוב שמחרתיים ליל הסדר ויש לנו תוכנית לנסוע לדודים בתל אביב.
יום ראשון, ה-10.4.60
אמי ואבי לא עובדים. הם בחופש וזה נהדר שהם בבית כי אני מעריצה אותם ומאוד אוהבת אותם וכאן בארץ אני כמעט ולא רואה אותם.
לכבוד החופש מהעבודה הגיע אוסקר עם המשפחה שלו, ומכיוון שרות מאוד אוהבת אותו ואני בסוד העניינים הזמנתי גם אותה. היא ביקשה ממנו להישאר אבל הוא התבייש למרות שהוא בכיתה ז', ילד יפה ושוויצר לא קטן. ורק אמי הצליחה לשכנע אותו להישאר לאכול אתנו ולכן רות עשתה מאמץ ונשארה עד שעה מאוחרת, כמעט שמונה בערב.
בילינו ערב בלתי נשכח מקסים ביותר בבית. ישבנו כולנו ביחד – אבא ואימא, אחותי והחברות שלי מרסל ורחל כהן, ושרנו בקולי קולות שירים מוכרים ברוסית ואכלנו סוכריות מהחבילה והיה שמח. למרות שמרסל הגיעה מלבנון היא מבינה ללבי מאוד. רחל כהן רק זמזמה בלב.
דמעות ירדו מעיניי – געגועים לדוד או לזיכרונות ילדותי?
לא יודעת...
אימא לא בכתה!
יום שבת, ה-16.4.60
בימים האחרונים לא כתבתי, אבל היום מזג האוויר הקשה הפיל אותי קשות ובמיוחד כי הוא לא מתאים לעונה של אמצע אפריל, כדברי המבוגרים.
מהשעה שבע בבוקר ועד שלוש בצהריים היה חמסין נוראי שהופיע בצורת רוח חמה שבאה לחולון וגרמה לאנשים להיות חולים, לכן אני לא מרגישה טוב. מאוד חם לי, החום משגע את כולנו, אי-אפשר יותר, החום נורא קשה!
ישנתי הרבה שעות וקמתי כשהייתה כבר רוח קרירה בחוץ ונעשה נעים.
רחל כהן ומרסל הגיעו ושיחקנו במשחק טלפון שבור. אחותי חולה עם דלקת בגרון ורות חולה בחצבת ולכן אסור לי לבקר אותה, אבל לא פחדתי מזה ומכיוון שהתגעגעתי הלכתי אליה.
הביקור היה נהדר. טוב להיות ביחד. ישבנו במרפסת מול העצים שבגינה שלהם, אכלנו פירות וכתבנו שפה חדשה סודית רק לעצמנו. השפה החדשה היא בכתב סתרים. אולי אעשה בה שימוש כשאכתוב את הספר שלי על חיי ילדים צברים בארץ...
יום רביעי , ה-20.4.60
היום חזרנו לבית הספר. סוף סוף נגמר החופש, ואני מאושרת כי שוב פגשתי את דוד, את כל החברים מהכיתה ואת המורה היקרה שלי. אותה אני מאוד אוהבת, כי היא יודעת איך לחנך את הילדים שיהיו טובים ומנומסים.
רות הבריאה וגם אחותי מרגישה קצת יותר טוב, ואפילו מצב רוחי עדיין לא התקלקל מזה שמחר יש מבחן בחשבון ובהתעמלות ועלי ללמוד הרבה לשני המבחנים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...ההתחלה;תהנו -עמודים--34-35 סופרת
יום חמישי, ה-21.4.60
אני כותבת היום ביומן בבכי לא קטן, הדמעות מרטיבות את הדפים והממחטה הרקומה שאימא נתנה לי ספוגה בתוך הקישוטים היפים. אני לבד בבית ואני בוכה, אבי ואמי עדיין לא חזרו מעבודה ואחותי הלכה לתנועת הפועל. נורא עצוב לי היום.
החלק העצוב קשור לרות החברה, הכי טובה שלי שפתאום הפכה להיות ילדה נורא רעה.
היא לא מפסיקה להתחבק ולהתלחש עם מרסל, ואני מרגישה שריפה בלב וקנאה עמוקה, דבר שמשפיע עלי עד בכי!
היא הרי החברה הכי טובה שלי, גיליתי לה את הסודות הכי יקרים שלי.
אני מתפוצצת, זה נורא ואיום... הרי בעולם הזה אני אוהבת אותה ואת דוד הכי מכל הילדים.
יום שבת, ה-23.4.60
מאורע חדש קרה בחיים שלי – עמירם החבר הכי טוב של דוד לוי אוהב אותי. הוא אמר את זה לדוד, ורות שהייתה בסביבה לגמרי במקרה שמעה הכול. היא ראתה שדויד נעשה אדום מאוד ונבוך.
חשבתי הרבה על הסיפור הזה, ואחרי התייעצות עם רות החלטתי לכתוב מכתב לדוד ולומר לו שהכול נגמר ואני לא אוהבת אותו יותר. כמעט חודשיים אהבתי אותו, זה נראה לי כמספיק והיום אני רוצה לסיים ולא לחשוב עליו אף דקה. לכן עלי להשתדל להיות אמיצת לב וישרה.
הפעם כתבתי לו מכתב ומסרתי לו בעצמי, ואכן התשובה שלו לא אחרה לבוא. אבל... לא בצורת מכתב תשובה אלא בהתנהגות פוגעת.
דוד התחיל לצחוק ולדבר עם אסתר. קשה לי לסבול את זה, זה משפיע עלי! וכתוספת ליחס הרע הוא לא בחר בי לתפקיד "תורנית תור". כל הילדים בחרו בי ורק הוא לא! הרגשתי פגיעה ישירה בלב. חבל...
הוא עוד יצטער אבל אין מה לעשות (אולי עלי לאהוב את עמירם). זה עדיין סוד ובינתיים אני מגלה רק כאן ביומן. תעזרי לי, קייטלין! בבקשה, תעזרי לי! תגידי לי, מה לעשות?
עצוב לי לא לאהוב את דוד יותר. על מה אחשוב בלי האהבה הזאת?!
יום שבת, ה-30.4.60
יום ועוד יום והצרות הולכות וגדלות גם בחוץ וגם בפנים.
קודם כל ככה:
לפני שבוע הרי שלחתי לדוד מכתב, אז הוא לא שמר עליו במיוחד והפתק נפל לו.
רחל כהן והבנות מהכיתה מצאו את הפתק וקראו בו, שאני לא אוהבת את דוד לוי יותר! וכולם החליטו שהכותבת היא סולי, ואף אחד לא חשב עלי, פלא?
יש לי מזל!
כולם האשימו אותה בקשר לפתק, היא כל כך כעסה ואמרה שאותה עניני אהבה של בנות לא מעניינים והיא תספר למורה דבורה. אני מאוד מפחדת ונבוכה.
תעזרי לי, האם עלי להגיד למורה את האמת?
אני חושבת שצריך להיות אמיתית וישרה ואשתדל להיות כזו.
מאתמול אני יותר לא חושבת עליו אף דקה, הוצאתי אותו מהלב לגמרי. היום אני שוב חולה ואני שוכבת במיטה. רות ומרסל אצלי, ודיברנו על כל מה שקרה בכיתה וקצת נרגעתי וירד לי החום.
ואגלה לך כאן סוד: עמוק בלבי נוצרה ההחלטה עוד מהימים של מחנה ישראל – מעברה של עולים בה גרנו במשך שנה כשרק באנו לארץ.
ושם הרי לא כתבתי יומן כך שהכול היה בלב פנימה, כי שם החיים היו פשוטים – לא היו לימודים, לא למדנו לדבר בשפה העברית ורק ישבנו בחוץ בשמש או בגשם ובילינו את הזמן בבטלה ובחלומות. יחד עם רינה חלמנו על בית אמיתי לפחות כמו זה שעזבנו ברוסיה.
במעברה הייתי ילדה מאוד שקטה וטובה, ילדה מאושרת. אך תמיד כשרינה ואני התווכחנו או רבנו, אני ולא היא יזמתי את ה"שולם" והיא שמרה על כבוד עצמי.
לכן, יום לפני שעזבנו ישבתי מול הצריף הארוך והחלטתי על דרך חדשה כאשר נגיע לחולון ולבית אמיתי – הבטחתי לעצמי להשתנות ולהפוך לאחרת, לילדה עם כבוד עצמי. רציתי שכולם בסביבתי יקשיבו לי, יעריכו ויכבדו אותי. ואם אקלע למצב של ריב אנהג אחרת, לא אהיה היוזמת שמחפשת את הדרך ל"שולם". אהיה חזקה כמו שהייתי ברוסיה.
צדקתי, כי הנה: כולם אוהבים אותי יותר גם בכיתה וגם בשיכון.
את סוד ההחלטה אגלה בבוא הזמן רק לחברה הנאמנה ביותר שלי.
אתמול קיבלתי תשובה מחייל שאתו אני מתכתבת במסגרת שיעורי כתיבה בכיתה לכבוד עידוד מצב רוחם של החיילים ליום העצמאות.
מכתב התשובה בכלל לא מצא חן בעיניי, גס רוח, דוחה ומאוד חוצפני. הוא ביקש שאצייר לו נשיקה בשפתיים. עניתי לו שבצורה כזאת אינני רוצה להתכתב, ואם כן שלא יכתוב יותר מכתבים גסים כאלה.
רחל כהן עזרה לי בכתיבת מכתב התשובה. היא אומרת שהכול בגלל שאני כותבת מכל הלב ומאוד מרגשת במילים, וכך אפשר להבין אותי לא נכון.
יום שני, ה-2.5.60
היום אני כל כך נרגשת לכתוב ביומן שאת לא יכולה לתאר לעצמך. אבא ואימא עוד לא חזרו, ונדמה לי שאני שוב חולה ולא אוכל ללכת מחר לבית הספר לטקס יום העצמאות.
בבוקר עמדתי וראיתי דרך החלון תהלוכה של חיילים לכבוד החג, גם ראינו המון חיילים במדים מדהימים עוברים ליד קולנוע "מגדל". זו הייתה חגיגה לעיניים ותקווה ללב, כמו שאבא אומר, מאוד יפה, גדול ומרשים!
כל זה כהקדמה לכבוד יום העצמאות, שבשבילי זה יום העצמאות השני מאז שאני בארץ. עבורי זה פלא אמיתי והתרוממות רוח עצומה. בשנה שעברה נסענו לחגוג בבמות בידור בתל אביב, והשנה החגיגה הגדולה והמרכזית של במות הבידור תהיה בחיפה. מכיוון שזה רחוק ומאוד יקר נשארנו בחולון.
בכיכר ויצמן הכינו במה גדולה שעליה יעמוד אמן ויצחיק את כל האנשים.
המון זיקוקי דינור יעופו בכל הצבעים ויאירו את השמים, כמו ארץ חלומית.
כל זה גורם לי המון אושר. אין לי מילים.
השנה החגיגה תהיה גדולה במיוחד כי אתמול היה חג הפועלים, החל באחד במאי. אבא אומר כי בארץ זה "חג למפאיניקים". אני לא מבינה אך שמחה בכל מקרה ומצפה לערב מרגש...
גם הדודים מתל אביב יבואו. טוב לחשוב על משפחה שלמה ומאוחדת.
יום שלישי, ה-3.5.60
מהיום רות תישאר אצלנו עשרה ימים עד שניסע לטיול השנתי, ואין דבר שמשמח אותי יותר. עשרה ימים ביחד. אימא שלה נסעה ואחותה תהיה אצל אחות של דוד לוי. אימא שלי לא במיוחד מרוצה, אך הסכימה לכך כדי שלא נישאר לבד שעות כה רבות. בעוד שבוע כל הכיתה נוסעת לטיול והפעם, לא יאומן, גם לי מרשים. מרסל כבר נסעה לטיול הזה והיום היא חוזרת ותספר לי הכל.
ושוב לא אלך מחר לבית הספר כי שוב אני לא מרגישה טוב מהחום החזק שהיה בצהריים. לא היה אוויר והיה לי קשה מאוד לנשום!
רק שלא אפסיד את הטיול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 4...תהנו -עמודים--36-37-38-39-40-41- סופרת
יום שישי, ה-6.5.60
כותבת אני בשקט לבד בחדר לאחר שחזרתי מהטיול. אמי ישנה ואבי יושב במרפסת, מסתכל החוצה ומנסה לנוח מעבודה גופנית קשה, ואחותי בחוץ משחקת "קלס". הטיול היה יוצא מן הכלל, משהו נפלא.
ביום רביעי סדרתי את הכול כי ביום חמישי בשעה שש בבוקר הייתה יציאה מוקדמת. נסענו להמון מקומות: להר תבור הגבוה והנישא, אשר גרם לי לדמעות של שמחה אותן ניגבתי בשקט ובאין רואים.
העיר נצרת הייתה כל כך מיוחדת עבורי, האנשים השונים והמוזרים שלא ראיתי אף פעם קצת הפחידו אותי. בלילה ישנו באכסניה לא ממש נקייה ומסודרת.
דוד כל הזמן רצה להיות קרוב אלי, וגרם לי להרגשה מקסימה של פינוק תענוג והמון כוח. הוא דיבר וצחק אתי ללא סוף.
ואני הרי כתבתי שאני לא אוהבת אותו יותר, והבנתי שלא כך הדבר כי לא צדקתי... שיחקנו כולנו ביחד במשחקים שונים, והכול היה כל כך ברור עבורי... נעים היה לגלות שהוא כן אוהב אותי, ולכן כל כך נהניתי מהטיול. בדרך חזרה כולם שרו בקול:
לוסי ודוד הללויה...
והוא ענה באומץ: "אכפת לכם?" ואני, שתמיד רציתי שהוא יאהב אותי, זכיתי לשמוע את זה ועכשיו אני מאושרת.
יום שישי, ה-13.5.60
היום היה ריב קטן ביני לבין רות, ומאוד קשה לי עם זה. והנה הסיפור: קודם כל, כמו שאת יודעת תמיד רציתי שדוד יאהב אותי, והנה בטיול הכול הפך גלוי. גילה מרוב קנאה לחשה לכולם שאני מדברת המון על בנים בכל הזדמנות, ולדעתי היא אמרה זאת בגלל שהיא בעצמה מאוהבת בדוד.
איך אני יודעת? ראיתי את זה ביומן שלה אותו היא השאירה פתוח. אני מאוד מצטערת שגיליתי לכולם את רגשות האהבה שלי.
עד עכשיו אני וגילה היינו חברות, לא בדרגה כמו עם רות אבל חברות כמעט הכי טובות, ומה היא עשתה: סכסכה ביני לרות וביני לכולם. צר לי כל כך ואני מאוד מקווה שהכול יסתדר. בערב פגשתי בנות מהכיתה, והן התחילו לקשקש לי כמה אני אוהבת את דוד. התפלאתי לשמוע את זה מכמה ילדים באותו היום. התרגשתי והתבלבלתי.
בלילה זלגו לי דמעות, לא הצלחתי להירדם וחשבתי המון. ובנוסף לכל זה ועוד ביום כזה קשה אבי ואמי צעקו ורבו ביניהם וגם עלי כעסו וזה היה יותר מדי.
רק עכשיו, כשכתבתי ופתחתי לך את הלב, אני מרגישה יותר טוב. "רע לי היום דווקא כשכל כך טוב לי"!
יום שבת, ה-14.5.60
היום ל"ג בעומר וחשוב לעשות מדורה, לכן עשינו בשכונה של רות עם החברות והאחים הקטנים: אחותי, אחותה ואח של מרסל.
היה מאוד שמח. אכלנו תפוחי אדמה מהמדורה ושתינו קפה שחור. אני לא אוהבת קפה שחור. שרנו המון וכולם הפכו צרודים ואדומים מהקרבה לאש, רקדנו בלי סוף ובעוצמה כבירה.
כשסיימנו רות נסעה לבר מצווה ואני נסעתי עם אוסקר לתל אביב לתיאטרון, לראות הצגה על רמה אבא שלו השיג לנו כרטיסים מהעבודה שלו בסוכנות וגם שילם עבורם. בשבילי הייתה זו שמחה גדולה לראות הצגה וחוויה בלתי נשכחת. חזרנו מאוד מאוחר הביתה. מחר חופש ולכן עדיין לא הכנתי שיעורים כי הבוקר ביליתי אצל רינה.
יום שלישי, ה-17.5.60
נעים לי ללכת לבית הספר כשהיחסים ביני ולבין דוד כל כך טובים. לדוגמא: בשיעור מלאכה המורה ביקשה לאסוף את התיקים מקרטון.
היה עלינו לשים את העבודות שלנו בצורה מסודרת, ומכיוון שהייתי תורנית הושטתי לדוד את התיק שלו והוא בשמחה אמר לי "תודה", והעביר דרכו גם את התיק של נאווה הצ'ילבה שלי כדי לעזור לי, וזה הזכיר לי שאנחנו ברוגז משבעה-עשר במרץ והיום כבר השבעה-עשר במאי. הרבה זמן.
ייתכן שעלי לחשוב איך להשלים איתה, אבל אינני רוצה להיות היוזמת. ובכלל, דוד ביקש מהמורה לעבור מקום קרוב לידי בטור, אבל גילה לא רצתה להתחלף כדי לא להתרחק ממנו בעצמה. מעניין כמה בנות אוהבות אותו, אבל אני בטוחה שמקומי בלבו שמור כי סוף סוף הוא מתעניין בי.
יותר מאוחר, בזמן שחילקו את המבחנים, אמר לי דוד בקול: "יפה מאוד, לוסי". ואני הסמקתי...
קיבלתי במבחן בגיאוגרפיה טוב מאוד, בהיסטוריה כמעט טוב מאוד, באנגלית טוב מאוד+ ובציור טוב מאוד עם הערה למטה שהציור מאוד יפה.
יום ראשון, ה-22.5.60
היום דוד לא בא לבית הספר כי נכנס לו מסמר ברגל.
מאוד הצטערתי לשמוע, כי בדיוק היום גמרתי לספור "כוכבים אשר מאירים את השמים" ועמירם התחיל לדבר אתי ראשון! וזה חשוב כי הכוכבים מספרים את הרגשות האמיתיים.
ספרתי גם חמישים מוניות ונראה מי ידבר אתי...
אחרי הלימודים הלכתי לעמירם כדי לקחת את מחברת טבע כי לי אין מחברת מתחילת השנה, ודוד היה אתו והם הכינו שיעורים בחדר השני.
התביישתי קצת מאימא של עמירם, אבל הוא יצא והיה כל כך נחמד, נתן לי ברצון את המחברת. ובסוף אימא שלו לא נתנה לי ללכת מהר כל כך ושוחחה אתי אולי שעה.
חשוב היה לה לדעת איך אני מרגישה בארץ כעולה חדשה. היה לי מוזר, כי כבר שכחתי את רוסיה וכאן כל הוותיקים דווקא מזכירים לי אותה שוב ושוב.
אני מאוד מחבבת את עמירם וכיף לי לבקר אצלו, אבל אני אוהבת את דוד ורק אותו.
אחרי שהכנתי שיעורים בא אלי אוסקר ודיבר המון על רות. הוא הצטער שהיא גומרת לספור "כוכבים" כשהוא נוסע לטיול ולא יהיה מולה ברגע החשוב.
יום רביעי, ה-25.5.60
היום אינך מתארת לעצמך מה שיש לי לכתוב לך, יום מאוד חשוב!
קודם כול עשו לנו זריקות. פחדתי, אבל כשסיימו התברר שזה בכלל לא כואב, ורק אחר כך הרגשתי את הכאבים אבל אז זה כבר לא היה חשוב. אחרי בית הספר הלכתי הביתה ומיד התחלתי את השיעורים באנגלית, ולצערי לא הבנתי מספר שאלות ולכן הלכתי לעמירם ונאמר לי שהוא אצל דוד. כמובן שהלכתי אליו בהתרגשות רבה.
עמדתי על יד הדלת רבע שעה, ובסוף החלטתי להיות אמיצה ודפקתי. דוד פתח לי את הדלת ומאוד שמח והתרגש. היה לו חיוך גדול והתרגשות בעיניים... כמובן שעמירם הסביר לי וחזרתי הביתה.
יותר מאוחר הלכתי עם רות להביא את התמונות מהחנות, ולדעתי הן לא מוצלחות במיוחד ובחיים אני נראית יותר יפה בעיני עצמי, אבל אמי ואבי אמרו שהתמונות יצאו טוב וכך אני נראית. אני לא מסכימה.
נפגשנו בדרך עם דוד ועמירם והיה מאוד שמח. רות, רחל כהן וציפי באו אלי וציפי אמרה לי דבר חשוב, שהתברר בסוף כשקר. היא אמרה שדוד חושב שאני רודפת אחריו, כולם הסכימו שהיא דיברה מתוך קנאה בי ולא יותר. בשורה חשובה: דוד התחיל לדבר אתי ראשון אחרי שספרתי חמישים מוניות, וזה אומר שהוא אוהב אותי. עובדה!
מוניות לא משקרות.
יום שבת, ה-28.5.60
היום יום שבת ואני בבית בעונש, כי שוב כמו תמיד לא רציתי לקחת אתי את אחותי לחברותיי. בחוץ מאוד חם כך שעדיף להיות בבית. לפני כמה רגעים הוריי נרדמו ואחותי משחקת בחוץ.
אני יושבת ומהרהרת, מעט עצובה ומפוחדת כי האירועים שקורים בארץ מאוד מסעירים את נפשי:
שמעון ויזנטל ניצול שואה מהרוצחים הגרמנים הביא מידע חשוב ביותר וכך גרם לתפיסתו של אדולף אייכמן בדרום אמריקה. הממשלה עדיין לא יודעת איזה עונש לתת לו, ובקרוב נדע.
איך אפשר בכלל להתלבט, הרי ברור שיש כאן פושע אמיתי,לא?
במעורפל עולים בי הזיכרונות של הנערות אשר נרצחו בלבוב ... הן היו אחיותיו של אבא לוסי ויאנה ,שנרצחו באמצע החיים, אך על כך לא מדברים אצלנו.
אתמול הייתה בת מצווה לשלוש בנות וחגגנו עד מאוחר, הסתובבנו ברחובות ושרנו בקולי קולות עד עשר בלילה כשכל הרחובות ריקים.
יום רביעי, ה-1.6.60
היום אחד ביוני. "לא ראיתי ולא שמעתי איך זה קרה", ככה אימא אומרת. הוריי בחופש כי היום חג השבועות וזה כיף גדול עבורי, למרות שככה אני לא רואה שלושה ימים את דוד ואני מאוד מתגעגעת אליו. היום הייתי אצל רות, אכלנו יחד ארוחת צהריים, שמענו יחד שירים ומאוד נהנינו והחלטנו כמה החלטות חשובות כמו להיכנס לתנועה של "השומר הצעיר". נכון שיש תנועה יותר קרובה לבית שלי ה"תנועה המאוחדת", אבל היא לא מוצאת חן בעיניי כי אין בה מספיק משמעת.
ועוד רעיון שנכנס לי לראש ועליו דברנו בצורה יסודית – לעבור בשנה הבאה לקיבוץ כדי לגור שם ולהתחנך. כבר הספקתי אפילו לחלום על כך. ברור לי שאם אחיה בקיבוץ ארגיש יותר צברית ופחות רוסייה.
אבי ואמי אומרים לי שלא כדאי כי אין בזה עתיד, "פועלים זה טוב לרוסיה". אבל... הם לא מבינים!
אני חושבת אחרת, מה לעשות?
ביום שני בערב, אחרי טקס שבועות, שיחקנו בחוץ בכל מיני משחקים, מרסל, רחל כהן, ציפי, אורה, דוד ועמירם. כשאני נזכרת בזה עולה לי חיוך מאושר.
היום לא אסע לדודים בתל אביב ובמקום זה אלך לפעולה בתנועה. עבורי זה מאוד חדש. אימא ואבא מאוכזבים מכך, אבל אני רוצה להיות גדולה ושייכת, כמו כולם.
יהיה לנו משחק צופי, נלך עד קצה העיר ונחפש לפי סימני דרך את המדריך והמדריכה. המשחק יימשך עד עשר בלילה ואני בהתרגשות גדולה.
יום חמישי, ה-9.6.60
היום הגיע שוטר לבית הספר ולימד אותנו איך להיות שוטרי תנועה. במשך השיעור הוא הצחיק אותנו כל כך שירדו לי דמעות צחוק. הוא הסביר לנו איך לשמור על ילדים קטנים בבוקר בזמן חציית כביש, וגרם לנו להרגיש מאוד גדולים ואחראים. אחר כך הוא חילק אותנו לקבוצות, והקבוצה הראשונה ובה חמישה ילדים נקראת "אגודת משמר הבטיחות", ואני נבחרתי לקבוצה הזו יחד עם דוד, עמירם, יצחק ונאווה.
נישאר בתפקיד עד סוף השנה. המנהל התערב ואמר שהחלפות יהיו רק בשנה הבאה. העבודה שלנו היא בבוקר משעה שבע וחצי עד שמונה, ובצהריים משעה שתים-עשרה עד שתים-עשרה וחצי. נעמוד בצומת סואן ויהיה עלינו לשמור במעבר חצייה של הבית הספר ועוד רחובות סמוכים מסביב המסוכנים לתנועה.
חילקו לנו שרוול לכל יד, חגורה וכובע, ואיך שאני מביטה תמיד דוד לוי נמצא בסביבה מאוד קרוב. לכן לא פלא כשנפתח לי השרוול בזרוע הוא אמר, "בואי, אני אסגור אותו ואסדר לך יפה".
כך שאין לי מילים לתאר את ההתנהגות של דוד כלפי, העדינות והנועם. למשל, הוא החזיר מכה לאורה ותוך כדי כך הוא פגע בי לא בכוונה, אפילו לא הרגשתי בזה אבל הוא ביקש פעמיים סליחה.
אחרי שנסיים את תפקיד השוטרים נקבל תעודות ונענוד תג על תלבושת חאקי.
את הימים האלה לא אשכח. הם בהחלט הכי מאושרים בחיי, ואני חושבת שלא רק לי גם לדוד אהובי.
רות חולה היום ולא באה לבית הספר. אימא קנתה לי ארבע חולצות יפות לקיץ וסוודר לבן לחורף. סוף סוף יש לנו קצת יותר כסף לקנות בגדים ליופי והחלפה.
יום ראשון, ה-12.6.60
אני שוכבת במיטה וקוראת ספר מעניין, ופתאום נזכרתי שיש לי הרבה דברים חשובים לכתוב ואי-אפשר לוותר עליהם: היום בערך בשעה שש בערב שיחקנו בחוץ, מרסל ואחותי עם החברות שלה, ואז פתאום הופיעה אחות של דוד מהכיתה של אחותי ורצתה להזמין אותה אליה, ולא הסכמתי.
מרסל הזכירה לי בשקט שכדאי לנו ללכת איתה לאותו כיוון ולבקש ספר גיאוגרפיה מדוד. ברור שרציתי, וכך הלכנו כולנו ביחד. בדרך ראינו את כרמלה הג'ינגית שאמרה, "הוי, את הולכת לדוד לוי?"
וגם רות ראתה אותי עומדת על יד הבית שלו וצחקה, "כן, את רוצה לראות את דוד", שיקרתי לה.
אך לפתע דוד יצא במהירות וחיוך על פניו, וברצון נתן לי את הספר ונפנף לי בידו בשמחה ובאושר. שמחתי מאוד.
יום שישי, ה-17.6.60
היום, באסיפת הכיתה הקבועה למדתי משחק חדש: "אמת או חובה". התאספנו בבית של עמירם והתחלנו לשחק, וכך זה היה:
יצחק בחר בי כי לי הייתה החצאית הכי יפה. עמירם בחר בי כילדה הכי חביבה. שניהם בחרו "אמת".
אני בחרתי את דוד כילד הכי אהוב עלי, והוא בחר את אורה כילדה ששרה הכי יפה "אמת". הרבה ילדים בחרו גם "חובה", כמו: לקפוץ להסתובב או לשיר. שיחקנו כל הערב, צחקנו ונהנינו מפקודות "חובה" ובלב התרגשנו מפקודות "אמת". רק שלא ידעתי שבסוף הערב עלינו לגלות את הבחירות שלנו בקול רם לפני כולם, ולכן בביטחון בחרתי בדוד כילד הכי אהוב עלי, בחרתי "אמת".
בסוף קצת התביישתי, כי אם הייתי יודעת לא הייתי בוחרת או שהייתי מבקשת מדוד לבחור ב"אמת" את הילדה הכי אהובה עליו.
וככה הייתי יודעת, חבל!
אחרי האסיפה הלכנו לנאווה והבנים עשו רעש, ומכיוון שאימא שלה בהיריון אבא שלה מאוד כעס, אבל לי היה תרוץ טוב ואמיתי ולא התקרבתי לבית שלה כי הרי אנחנו ברוגז.
יום ראשון, ה-19.6.60
היום בשעה שש בערב יש טקס סיום ההתנדבות של "אגודת משמר הבטיחות". ייערך מצעד של הכיתה שלנו עד בית ספר ביאליק במרכז העיר, שבו נקבל תעודות של שוטרי תנועה. לצערי אני לא אשתתף כי אין לי תלבושת חאקי, והרי זה ברור כי אין להורים שלי אפשרות לקנות בגד לשימוש קצר. חבל!
גם דוד לא ישתתף בזה כי יש לו פצע רציני ברגל, ואחותו ביקשה שאביא לו שיעורים. כמובן שהלכתי אליו והוא מאוד שמח ואני שמחתי לקראתו. הרגל שלו נפוחה מאוד ואני חושבת שגם מחר הוא לא יבוא לבית הספר.
היום נאווה הגיעה בפעם הראשונה לרחוב שלי והסתכלה לכיוון הבית שלי, מעניין?
היא אמרה שרצתה להשאיל ספר מרחל כהן.
רחל אמרה: "מעניין, נאווה גילתה את השיכון".
יום רביעי, ה-22.6.60
בעוד עשרה ימים אסיים את כיתה ו', והיום הנושא "רות". החברות שלנו מאוד מיוחדת עבורי, ואנסה להסביר למה.
לכיתה שלנו נכנסתי כעולה חדשה אבל לא הייתי עולה חדשה. בבית הקודם חייתי בארץ אחרת דיברתי שפה שונה והיו לי המון חברות אחרות, כל זה מאוד השתנה ונלקח ממני בלי שרציתי או ששאלו אותי.
כנראה שככה זה בחיים, והייתי חייבת לבנות לי עולם חברות חדש.
ורות כל כך התאימה לי. תמיד הבינה אותי והתייחסה אלי כאחת שווה, חכמה ומעניינת. רות היא החברה הכי טובה שלי ועד עכשיו לא היה צורך לכתוב דברים רעים רק דברים טובים. יוצא מזה שעכשיו אני לא החברה הכי טובה שלה. כן! כל הזמן היינו ביחד, ולהרבה בנות היה מאוד קשה עם זה, במיוחד לגילה אשר קנאה בנו מאוד ואף הציעה לנו להיות חברות טובות שלושתנו. האם זה אפשרי?
גילה נכנסה לתוך החברות שלנו, ועשתה את זה בעורמה כאילו גם היא רוצה להיות אתנו ביחד. ואנחנו לא הבנו, לא נזהרנו, ולגמרי לא ניחשנו כיצד זה ייגמר.
נכון, לא יכולנו לנחש איך ההתחלה התמימה שלה להיות אתנו תהפוך לרוע ותסכסך בינינו. היא שיתפה אותנו בסודות שלה, במיוחד סיפרה סיפורים על דוד לוי, וכך רצתה למשוך אותנו קרוב יותר, משכה אותנו להיות איתה ולגלות לה את הסודות שלנו בתמורה.
גילה הרסה לנו חברות של שלושה חודשים ואני עצובה.
מה זאת אומרת?
כך היא הסבירה את ההתנהגות שלה: אני מגלה לכן דברים ואתן תגלו לי סודות חשובים בתמורה. היא ניסתה בכל תוקף לשכנע כל אחת מאתנו לעבור לחברות איתה. קודם ניסתה אתי והזמינה אותי אליה להכין יחד שיעורים, ושכנעה אותי להישאר עד הערב כדי להשוויץ בביתה המפואר. לא הבנתי שזה כאב מאוד לרות, כי גילה בלבלה אותי עם המון מילים יפות. ואז רות רצתה להחזיר לי, לכן הלכה ושיחקה עם גילה והפסיקה לשחק אתי. נכון ששתינו אשמות אבל רות יותר ממני, כי גילה הצליחה להרחיק אותה ממני בהצלחה גדולה יותר. רציתי להסביר לה את זה אבל לה אין בשבילי זמן, אבל לגילה ולבנות אחרות יש לה. היא איננה רוצה להיות חברה שלי בשום אופן. היא לוחשת לגילה סודות באוזן ולא מרגישה שזה כואב לי, וכשאני רוצה להגיד משהו בלי שגילה תשמע היא אומרת שזה לא יפה להעליב.
אני יודעת שהיא תתחרט על כך. אבל זה יהיה מאוחר מדי כי אני אמצא ילדה אחרת ויהיה קשה לה להפריד בינינו.
אחכה עוד יום-יומיים עד שיהיה לה זמן, ואז אספר לה את כל זה, ואחר כך נחליט מה לעשות. או שניפרד או שניפגש כמו תמיד וכבר אף אחד לא יעמוד בדרכינו.
נוכחתי לדעת שרחל כהן היא הילדה הכי טובה ונבונה בשבילי, היא תמיד מקשיבה ועוזרת ויש לה עצות טובות, "חוכמת חיים", כמו שאחותה אומרת, "יותר חשובה מהכול".
יום שישי, ה-24.6.60
אני שוכבת במיטה, יש לי "גריפה". שוחררתי מבית הספר בשעה הרביעית כי הרגשתי שיש לי חום, חבל לי כי היו לנו חזרות ודווקא ארגנו את הכיתה כך שמקומי היה על יד דוד ועמירם. יש לי מזל כזה!
המצב עם רות גרוע. היא בשום אופן לא רוצה לבוא אלי הביתה בגלל הנאמנות לגילה, ובכל פעם מוצאת תרוץ חדש. זה מאוד כואב לי. היום כשישנתי והיה לי חום גבוה חלמתי חלום:
דוד לוי בא לבקר אותי ושיחקנו יחד! הלוואי והחלום היה מתקיים...
מאוד משעמם לי ומחר שבת ולא נלך לים בגללי.
יום שלישי, ה-28.6.60
היום בבית הספר הייתה לי עבודה רבה בהפסקה, קיבלתי תפקיד לאסוף את הספרים מכל הילדים. החופש הגדול לפנינו וההתרגשות רבה .
אני ילדה אחרת. סוף כל סוף אני כמו כולם.
בסוף היום התיישבנו לכתוב בספרי זיכרונות. דוד כתב לי בכתב סתרים בפינה המקופלת למעלה שלוש מילים, ועמירם אמר שהפירוש הוא "אני אוהב אותך", אבל אי-אפשר להיות בטוחים בכך הרי זה רק ניחוש. ואני לא יודעת מה הן אומרות.
לאורה הוא כתב "מילד ששונא אותך דוד לוי", כי היא מציקה לו, מעליבה אותו וכול הרחוב גם שלו וגם שלה יודעים על כך.
היא כמובן מאוד התרגזה והחליטה להיות ברוגז אתו. להגיד פה את האמת, התחברתי איתה קצת כי הלב שלה טוב,והמשפחה שלה ועניה, אבל חסרונה הגדול שהיא מראה לכולם את אהבתה לדוד. אתמול הייתה חגיגת הסיום. החגיגה הייתה לפנות ערב אבל כמובן נשארנו עד כמעט שתים-עשרה בלילה לרקוד והיה מאוד שמח.
דוד ועמירם הסתכלו עלי ועשו לי פרצופים, במיוחד עמירם היה מצחיק. אכלנו כיבוד ביחד, אני עם ציפי, רחל כהן ואורה רות כמובן ישבה רחוק מאתנו, על יד גילה. אחר כך עמירם לקח את הכפפות שהיו חלק מההצגה, רדף אחרי בנות ונתן איתן מכות. רחל כהן תפסה את הכפפה שלו ונתנה לי, אני החזרתי לה ולא לעמירם. אז הוא התרגז, הרביץ לי ואמר:
"תבכי קצת, לא נורא"! אני באמת בכיתי וכולם קללו אותו בהתחלה מאוד כעסתי אבל אחר כך נרגעתי והסברתי לו, והוא הבין שהוא היה אשם וביקש "סליחה" והכול נגמר בשלום. לבסוף רות התיישבה לצדי, וכולנו ודיברנו על ההרגשה הטובה שהים נותן לנו. לכן החלטנו ללכת ביום שבת לים.
אני מאוד שמחה לצורה בה עמירם מתייחס אלי, ולא נורא אם דוד מקנא. אבל אני אוהבת את דוד אלף פעם יותר, למרות שעמירם מקסים ונעים לי כשהוא רודף אחרי. ביקשתי ממנו שיכתוב לי זיכרון, אבל הוא מוכן לכתוב רק על נייר מיוחד את הסוד ואז להדביק אותו לספר הזיכרונות.
היום הייתי בחגיגת הסיום של אחותי. היה יפה אבל קצת תינוקי, ראיתי את דוד לוי עם אמו ואביו שבאו למסיבה של אחותו.
חבל לי על הנתק עם רות.
יום חמישי, ה-30.6.60
היום קיבלנו תעודות לסיום השנה, והתעודה שלי די טובה. בארץ המנהגים שונים, ואת התעודה לא קיבלנו במסיבה אתמול והגענו היום במיוחד. לא נורא, זו עוד הזדמנות עבורי לראות את דוד.
אני מאושרת לעלות לכיתה ז', שזו כיתה גבוהה. אני פשוט לא מאמינה שזאת באמת אני, ואהיה בכיתה ז'...
אחותי עולה לכיתה ג' ולא שמחה, היא דווקא רוצה להישאר כיתה ולהיות קטנה. אני לא!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 4...תהנו -עמודים--42-43 סופרת
יום ראשון, ה-3.7.60
יש לי הרבה לספר לך: אתמול הייתי בים... יום שבת הוא יום של ים, ועבורי זה היום המאושר ביותר בחופש הגדול, יש לי המון חברות שם והמים והגלים גורמים לי שמחה גדולה, אך הדבר הכי טעים בים זה ה"אסקימו לימון". תמיד מתחשק לי שניים אך לא תמיד יש כסף אפילו לאחד. אין יותר טעים מארטיק לימון בים.
אתמול נסעתי עם אבי ואחותי ומרסל עם אחיה. בשעה שמונה בבוקר כבר הייתה המשאית מלאה, אבל היה לנו מקום טוב לשבת עמוק בתוכה וכך פחות נזרקנו מצד לצד. בים היה טוב וכיף גדול, למרות ששרפתי את הגב ואת האף בשמש ועד עכשיו יש לי כאבים ובועות גדולות. אולי אימא לא מרחה לי מספיק לבן לקרר את המקום.
בערב הוזמנו לארוחה לנחמה אשתו של הבן דוד ואוסקר השוויץ כל הארוחה כמה רות אוהבת אותו ושולחת לו פתקאות ללא סוף.
זה מאוד הרגיז אותי למרות שאני ורות לא חברות הכי טובות, אבל יש בי נאמנות לצדק וההתנהגות שלו הייתה מגעילה. החופש רק התחיל אבל כבר סיימתי חלק מחוברת החשבון בעזרתה של מרסל החכמה, ואני כמובן מודה לה על כך.
לגבי חוברת באנגלית: קנו לי מילון עברי-אנגלי כדי שיהיה לי יותר קל עם השפה האנגלית. חשוב לי מאוד לדעת את השפה הזאת, במיוחד כדי שאוכל לקרוא את המכתבים המסתוריים שסבתא רבקה שמרה עבורי.
יום רביעי, ה-13.7.60
מחר תהיה רעידת אדמה מאוד גדולה. היום כל הילדים מדברים רק על כך שמחר יהיה נורא, ואני כל הזמן חושבת על זה ומאוד מפחדת. כולם אמרו ששמעו תוכנית מיוחדת שדיברה על כך ברדיו, וחלק אמרו שקראו על זה בעיתון. אבי ואמי לא מאמינים לכל זה, והיום בערב שמענו חדשות באידיש ופולנית וכלום לא נאמר בנושא.
נראה מה יהיה מחר.
החלטתי ללכת עם אחותי למרסל כבר מהבוקר כי אני מפחדת להישאר לבד בבית, וחוץ מזה אימא שלה מכינה כדורי גבינה חמוצים בתוך שמן מיוחד כך שנוכל לאכול ביחד עם לחם מיוחד הנקרא "פיתה". אבא ואימא ילכו לעבודה כרגיל, הם לא מודאגים בכלל. אומרים שבשעה אחת יהיה חושך מוחלט והאדמה תזוז. לאן יש לה לזוז?
חס וחלילה, ישמור אותנו אלוהים!...
אוי, כמה שלבי דופק, איך אישן הלילה?
יום שבת, ה-23.7.60
היום הגעתי שוב לתנועה וראיתי את רות, אשר הגיעה במפתיע כי היא הייתה בקיבוץ ואחר כך חולה. החלטתי לדבר איתה: האם היא רוצה להיות החברה הכי טובה שלי מחדש?
גם אם היא תקרא לי חנפנית אני לא מפחדת, כי אני אוהבת אותה, וכשראיתי אותה היום הבנתי עד כמה... אם היא חברה נאמנה ויש לה לפחות קצת אהבה אלי, היא לא תגלה לאף אחד ולא תקרא לי חנפנית...
דיברתי איתה אחרי שאספתי את האומץ, אבל למרות זאת היא לא רצתה לבוא אלי כפי שהחלטנו בתנועה.
אולי ככה יותר טוב, הרי יש לי המון חברות אחרות.
אתמול הבאנו רהיטים יפים עד מאוד ואני מאוד שמחה אבי ואמי נסעו אחרי העבודה ליפו כדי לקנות בחנות טובה אך לא יקרה כמו בחולון. ואכן, הבית שלנו נעשה יפה מיום ליום. הם חזרו מאוד מאוחר ואפורים מעייפות אך חשוב היה להם לעשות את המאמץ. סוף סוף יש לנו חדר כמו לכולם.
שום רעידת אדמה לא הייתה. הכול היה שטויות וטוב שכך. וכמו שאבא אומר, "את רואה, עדיין האור מאיר את חיינו".
יום שישי, ה-12.8.60
עכשיו אני אצל דודתי המהנדסת בבית, מחצית החופש הגדול חלף. אחותי ואני נמצאות כאן כבר יומיים, ומחר בערב אמי ואבי ייקחו אותנו בחזרה.
בבית סיימתי את החוברת בשפה האנגלית והשתפרתי מאוד. אם אמשיך כך תהיה לי שפה נוספת בעתיד. וכאן גמרתי את הסוף של חוברת החשבון.
הבילוי העיקרי שלי כאן זה לקרוא ספרים, ולפתע פתאום התאהבתי בשפה העברית, אבל גם בשפה הרוסית עדיין יש לי המון אפשריות כדי לנוח ולחלום בשקט על החיים והילדות שהייתה לי. אני קוראת ספר טוב ברוסית, יש כאן ספרייה גדולה בשפה בחדר הנקרא "סלון". התחייבות שהוטלה עלינו בסוף השנה לסכם תוכן של ספרים גוזלת ממני זמן רב. הרעיון של המורה דבורה היה לגרום לנו לקרוא ספרים ואז לעשות עשרה חיבורים מעשרה ספרי קריאה בשפה העברית. אני אוהבת לקרוא אבל כעת עלי לקרוא במרץ רב, כי עד עכשיו סיימתי רק חמישה חיבורים והשתדלתי שיהיו מאוד יפים.
אני מאוד מתגעגעת לכיתה שלי ולדוד לוי, וטיפונת, לא להתבייש, גם לרות. במחשבה עליהם לבי מתמלא שמחה אשר פורצת מתוכי!
החיים כל כך טובים.
טוב להיות בארץ ולא להיות ילדה זרה, טוב לחשוב על אהבה בעברית ונעים לקרוא ספרים בשפה החדשה. מזל שיש לי מילון אנגלי-עברי ומילון רוסי-עברי, כי היום ברור לי מאוד עד כמה חשוב שלא שכחתי את השפה מהבית ההוא.
משתוקקת אני ברגע זה לפתוח את צרור המכתבים הראשון של סבתא רבקה.
אני בטוחה ויודעת שדודתי לא תכעס עלי, והרי יש לי את כל הזמן עד מחר בערב, לא..?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 5...תהנו -עמודים--44-45-46- סופרת
פרק5
נסיכה
18.1.1812, יום שבת
אימא יקרה, אני מבוגרת מדי לסיפור ילדים לפני השינה! הפרכתי נשיקה והתכרבלתי, מרחוק שמעתי את אימא מציינת באוזני אבא וצער עמוק בקולה:
"אני יודעת כי הצדק איתה, אך היא הבת הקטנה שלי, לא?"
"כן", שמעתי את אבא עונה, "ייתכן והיא כבר לא קטנה לשמוע סיפורי אגדות, אך תמיד תהיה הנסיכה באגדה שלנו!"
מתוק ונעים להירדם בהרגשה כי אני צעירה והכול לפניי בפתחה של מאה!
היום התיישבתי לכתוב כי עז הרצון המפעם בתוכי לתאר את הכיוון בו מובילה אותי דרכי בשביל המרוצף באבנים יקרות, וטוב לדעת כי אבני יהלום ופנינים מעצבים את הבית בו דרה משפחתי.
גאה אני מאוד במשפחתי המורחבת, משפחה מכובדת ומבוססת אשר עליה נמנים שופטים ואומנים. לכן עבורי זו הבטחה גדולה להיות כמעט בת שתים-עשרה. עלמה צעירה בראשית חיי. ושמי הוא . Luciana!
הייתי צריכה להיוולד בבריטניה, אך אימא איבדה את התינוקת הראשונה במהלך הלידה למרות נוכחות המיילדת והרופא. בעיניים דומעות מצער יצאו השניים מביתנו, וכך גרמו למים הקפואים אשר בחוץ להפשיר והם נסוגו בטיפות זעירות ובגלים קטנים לאי-שם. לכן בפעם השנייה שלה, כאשר אני הגחתי לעולם, זה היה עם זריחתה של השמש על יום קיץ חם בתאריך מאוד מיוחד – ה-18 באוגוסט, ויש לכך משמעות מיוחדת כדברי המיילדת: "שמיניות יתר", אשר בדרך זו רצתה לרמוז להוריי על כיוונה של הדרך בה ינועו חיי. לדבריה חיי יהיו ארוכים, טובים, מאושרים ומיוחדים, ותמיד יפרסו את זרועותיהם בחיבוק רחב לשני העולמות – "משני צדי המטבע" – מנהיגה גדולה בדור הענקים! אני מבינה את זה קצת אחרת: מצד אחד אהיה בעלת רכוש נכסים וכסף (הזוהי משמעותו של מטבע?), וכמובן גם עם הרבה הבנה, חוכמה וכוח כדי לבצע את כל ההחלטות הנכונות המופיעות בציור המטבע על גבי הצד האחר.
מצבים מנוגדים המשולבים זה בזה...
תחילתה של מאה, ואני לצערי הרב לא שוהה בבריטניה שלי ולא כי לא רציתי בכך. איש לא שאלני ואיש לא בירר אתי מהו רצוני ואיפה יהיה עבורי טוב יותר לראות את צבע השמים לראשונה. ובכן, הגעתי לעולם לא במולדתי בריטניה, השוכנת רחוקה מעבר לים ושמיה אפורים מעשן, אלא כאן, בדרומה של Germany (או כפי שכאן מכנים Deutschland, ארץ היער השחור, ושמיה בהירים בכחול.
בסתיו הגשם יורד פה ללא הפוגה, והשלג הלבן הוא צונח ללא הפסקה במשך חודשי החורף הנפלאים.
בחורף אנו מבלים בהרים, בהם אני מתמלאת שמחה ואוחזת בפתיתי הלבן הצח, והם בהכרת טובה כדרכם של פתיתים לעולם לא נמסים לי בין אצבעותיי. החברות בינינו נמשכת עד בוא האביב, אז המים ממיסים את השלג והשמש מתערבת בלהט ועוצמה, ועל ידי כך גורמת לי להרים את פניי מול האור ולחלום על עולם דמיוני גדול ונישא אשר נמצא מעבר לאופק, בסוף היער השחור, עם פרוץ הקיץ החם על יום הולדתי.
למען האמת, למשפחתי הייתה עוד אפשרות בחירה לשרת מחוץ למולדת, וכך יכולתי להיוולד במקום, אחר כמו למשל הודו האקזוטית המשופעת בטעם פירות טרופיים הנספגים בפה. פירות הנמרחים ברכות על השפתיים. אבל לא, אנחנו כאן. הכול ובגלל המהפכה הטכנולוגית, אשר מתקדמת ומתפתחת כיום אף ביתר עוצמה מאשר עם תחילתה המבטיחה לפני חמישים שנה, ולכן חשוב כל כך לשלוח לכל מקום את המומחים כדי להעניק השפעה וידע.
אבי היקר והכישרוני בצורה גאונית עומד בראש משלחת המומחים הגדולה, אשר מייעצת כאן לממשלה הבווארית. חלק אחר מחבריו מהאריסטוקרטיה הקרובה הצטרפו לחברה הבריטית והפליגו להודו המערבית. אבא היקר, הוא ולא אחר, קיבל את התפקיד מטעם בית הלורדים בהוראתו המפורשת של הוד מלכותו, ג'ורג השלישי מלך בריטניה אירלנד, נסיך-בוחר של הנובר.
כן, כבוד המלך שלנו הוא תמיד הפוסק האחרון בכל החלטה חשובה של הממשלה בלונדון הגדולה.
אבא שלי דובר את השפה הגרמנית הרשמית וגם את הניב הבווארי ביירני, ובשעת הצורך אף משתלט על הניבים הנוספים: פרנקונית, אלמנית ואף שוובית.
לאבי היקר יש את כל הידע ההכרחי כנדרש, ומעמדו האציל ואילן היוחסין המשפחתי אף מוסיפים למשימה את האיכות המרשימה, הליטוש והברק אשר הכרחיים לתפקיד מסוג כזה. ארצות כמו אוסטרליה וניוזילנד, הדוברות את שפתינו, ודאי גם הן היו זקוקות לא פחות למומחיותו אך לא הובאו כלל בחשבון.
לי לא ברור למה ואולי חבל שכך.
השפה הראשונה אותה שמעו אוזניי הקטנות הייתה השפה המדוברת כאן בניב גרמני בווארי – אבל הסתדרתי לא רע ואפילו טוב מאוד.
האומנות המסורות שלי, מיס גילדה ומיס זילפה, דוברות בה ביתר קלות, למרות כי השפה האנגלית שגורה בפיהן ברמה גבוהה כיאה וכמקובל בהיותן עובדות ומשרתות את המעמד שלנו.
בימים הראשונים של חיי בחדר התינוקות לא הייתה לכך משמעות גדולה, כי השפה האנגלית בנוסח המסורתי השתרבבה בזכותה של מיס סוזאנה סוכנת הבית הראשית. בנוסף מפקחת היא על הטיפול בי, כאשר היא מדריכה מקרוב את האחיות לבית רוסו, מיס גילדה ומיס זילפה.
אבל ככל שנוקפים הימים שפת המקום שלטת, ונשמעת בכל חדרי הבית. הוריי לא רווים מכך נחת, במיוחד לאור המאמצים אותם הם משקיעים בבתם האחת והיחידה, שזו אני, לכן מאוד חשובה להם איכות החינוך אותו אקבל. במשפחה כמו שלנו המעמד והתואר עוברים בירושה בהתאם לכללים וחוקים שלSangre azul :
הדם הכחול לעולם לא נמהל!
לכן שמים אצלנו דגש על "אצילות הולמת ומקובלת". אבל שלא כמקובל, לאבי יש צד נוסף באישיותו והוא רצונו האדיר להעמיק את הידע ולרכוש השכלה רחבה עבורי, ולכך הוא נותן חשיבות מאוד גדולה ומיד אומר: "רוצה אני יותר מכל כי העולם יהיה שלך ללא דאגות ורק עם פתרונות מוצלחים לכל בעיה ועם שפע רעיונות טובים..." מה שמשתמע מכך הוא שמירה נוקשה על חוק השולט אצלנו להעניק לי חינוך רחב, אותו מבצעים מדי יום מורים פרטיים אשר הוכשרו לכך בקפדנות יתרה.
המורים הפרטיים שנשכרו עבורי שמים דגש מיוחד על שעות לימוד מורחבות עיוניות בשעות המיועדות לכך בבוקר, ובהוראה מפורשת נקבע תחילתן לשעה עשר במדויק.
רק יותר מאוחר יש מקום לרעיונות כיצד למלא באופן נאות ומכובד את שעות הפנאי, וכיצד לפנות לכך זמן אחר הצהריים.
רקמה ואריגה אומנותית או נגינה בפסנתר הם התחייבויותיי היומיומיות. אשר לציור, כאן יש לי אפשרות ליהנות לרוב לפני השקיעה. פעילות חשובה נוספת היא טיול רגלי בליווי נאות בשעות הבוקר, כאשר קרני השמש חודרות דרך חלונות "הוויטרז'" הצבעוניים, וכך הם עשויים לדחות מעט את שעת החינוך.
לא כך הוא לגבי רכיבה על סוסתי האהובה טרילינה גלנקורה. כאן הכול מותנה ותלוי במזג האוויר, וכמובן במידה ומאפשר לי קו הבריאות.
הרכיבה היא הזדמנות עבורי להפגין את כובעי החדש, פריט לבוש האהוב עלי ביותר. האורוות שלנו גדולות ויפות, ולאחרונה שוקמו ללא הכר. מצב הגורם לסוסתי האהובה הרבה נחת.
לדברי אבא החינוך אותו אני רוכשת הוא ולא אחר יקרין וישקף בעתיד את דמותי כאישה בוגרת ואצילה אמיתית.
הוא עצמו מעדיף לבלות את זמנו הפנוי במסע ציד בחוות האחוזה אשר בקצה המערבי של רצועת היער השחור. אווירת המקום מעניקה לו שלווה כפרית הנחוצה לו מאוד, אך לעתים הוא עם אימא יוצאים לדיג באגם הירוק הנושק לדנובה וחוצה את אחוזתנו לרוחבה, ועל ידי כך מספקים לעצמם את הנוף הרומנטי להם ולחבריהם בשעות הפנאי המיוחדות.
עבורו פעולות אלו חשובות ביותר, כי דווקא בהן הוא מצליח לשלב את מומחיותו כיועץ לממשלה הבווארית מטעם בית הלורדים. על פי הגדרתו:
"חברים למשחק, חברים לחיים", ועל כך הוא מקפיד במיוחד.
23.1.1812, יום חמישי
מיסטר Jagd , רב המשרתים ועוזרו האישי של אבא, הוא בעל ידע וכושר המצאה מאין כמוהו. היום כהרגלו נסע לעיר, לחנות הגדולה, והביא את כל הנדרש עבור הפעילות החברתית של אבא, וגם לא שכח להביא את הסכין המיוחדת לציד באורך שנים-עשר אינץ' כדי שיהיה נוח לפשוט את עורם של חזירי הבר בזריזות, לגבי עז הבר יש לו סכין שונה ומוכנה מראש.
החנות הגדולה והמיוחדת ידועה בכך שיש בה כל הנחוץ לציד טוב, ובעיקר תחמושת יבשה לרובה בעל קנה ארוך הטווח אשר מצטיין בדיוק מרבי בקליעה למטרה. רב המשרתים, מר Jagd, מאמין כי בחירת נשק יסודית ומדויקת תעניק לאבא יתרון רב כי הוא מכיר בערכו וכוחו של הכלי.
החנות לא רחוקה ונמצאת ברחוב קאופינגר אשר בכיכר הגדולה, ולעתים קורה שאף מיס סוזאנה יוצאת בחיפזון לקניות באותה עת ממש, ונשאלת השאלה – מדוע?
לאחרונה נראה כי יש לה רגשות חמים לרב השרתים שלנו.
26.1.1812, יום ראשון
היום תוכנן לנו פיקניק בחברת המשפחות האריסטוקרטיות מ"מועדון ג'נטלמן" של אבא. המשרתים רתמו את הסוסים הלבנים בשקט ובצנעה לכרכרה המהודרת ביותר.
האירוע תוכנן לשעות המאוחרות של הבוקר, לכן הוזמנו גם אנו, הגבירות. אימא אומרת בחיוך רחב: "כבוד גדול הוא לנו להיכנס למעוזם של הגברים", ובהזדמנות זו רוכסת בגאווה את המעיל המדהים בצבע הארגמן ההולם את כובעה. אבל אני אינני בטוחה שאימא מרוצה כל כך להיות נוכחת, אף אם הלבוש היאה לכך הולם אותה עד מאוד. ההזמנה מציינת כי הסעודה תהיה רשמית.
האירוע התנהל בשיא הפאר באולם בעל החלל הגדול, אשר התנשא לגובה רב. וזאת חוויה מאוד מרשימה עבורי – ההרגשה להימצא תחת תקרה גבוהה כאשר מסביב מכוסים הקירות בציורים והדפסים מאוד נעימה, למרות שמעט מפחידה.
הארוחה כללה תפריט בסגנון אקזוטי, ונקבעה לשעה סבירה מיד בתום הדרשה בכנסייה. דרשה בה דיבר הכומר בשבח השפע הקיים בחיינו ובקריאת הללויה לאלוהים והכרת תודה גדולה.
השטח של אדמת הציד שופע שוורים וחזירי בר, ואף עדרי צבאים ושפע פסיונים, ולכן כולם נראו מרוצים עד מאוד.
המנה של בשר הציד לא ערבה לחכי, אבל הפאי של פירות היער היה מעולה. אימא נהנתה מהצדפות ומתפריט היין הגדול והמרשים. הרמנו כוס גדולה של וויסקי לחיי החיים הטובים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 5...תהנו -עמודים--47-48-49-50- סופרת
27.1.1812, יום שני
שעות הלימוד שלי מתקיימות בשעות הבוקר בחדר עבודה בצד המזרחי, ויודעת אני שכדי להבטיח את עתידי ניתן לי בשפע כל אשר נחוץ לכך עם המון אהבה ומסירות אין קץ מאבא ואימא.
שעות ארוכות אלו כוללות שינון יסודות השפה היוונית, הבנה והכרה של חוקי משחק השחמט, וכמובן הכרות עם רעיון הפילוסופיה אשר לא קל ולא פשוט אבל מעניין.
בשיחות הארוכות ביניהם אימא עדיין תוהה: "האם כל השיעורים נחוצים לה בכלל?"
בכל שעת הדרכה מסודרת הפרופסור שלי לפילוסופיה תמיד חוזר ואומר כי עלי לשאוף לאיכות מרבית בחיי היומיום, וזאת אוכל להשיג אך ורק אם אקיף את עצמי באנשים בעלי רמה אישית גבוהה של יכולת חשיבה וניתוח מצבים בתחומי השפעה, ולאו דווקא אם אקיף עצמי באנשים בגלל קשרי משפחה או אינטרסים חברתיים משותפים.
דעתו מאוד נחרצת בעניין, והוא מדגיש כי רק בדרך זו אהיה ראויה לתואר האצולה, למרות ואף על פי שהתואר הוא שלי באופן טבעי ועבר אלי בירושה כתוצאה מייחוס משפחתי.
עלי ללמוד לבחור.
לכן, עלי להקפיד על זהירות יתרה ב"קטנה כגדולה".
טוב לנו בעיר מינכן, ולדעתי היא אחת הערים היפות והמהודרות בזכות שמירתה על רמה תרבותית ההולמת את מעמדנו. עיר עם שפע של מקומות מרכזיים להופעות, בנייני תיאטרון, מוזיאונים מצוינים ואין ספור גנים עוצרי נשימה.
הוריי מרוצים ומוקפים אהבה והערכה, למרות שאימא תמיד מצטטת מהירחון האהוב עליה: "זרים יישארו זרים למרות מעמדם הרם" .
בזה אסיים להיום, כי הנה מיס גילדה הגיעה ועומדת על מפתן דלתי מחכה בסבלנות וברמז קל לקוצר רוח כדי להכין אותי לשנת הלילה, ומיד בהרימי את ראשי מהכתיבה היא נכנסת. ובדאגה רבה וללא הסכמתי מכבה בעדינות את הנר הנוסף על שולחן הכתיבה שלי, ואז רוכנת כדי לכסות אותי באהבה.
מקווה אני ליהנות תמיד מהכתיבה שלי ומהרהורי לבי.
אניח עתה את עט הנוצה שלי בעדינות.
18.2.1812, יום שלישי
אוהבת אני לנסוע בכרכרה שלנו מסביב למרכז העיר, אך אין אני מחבבת את הרעש אשר יוצרים הלמות גלגלי הברזל של הקרוניות על כביש האבן. לכן את האהבה הגדולה אני מייחדת לטיול השבועי בשבילי הפארק, המפיץ ריחות אלוהיים ומאפשר לנהל שיחה טובה ושקטה.
מתבוננת אני בטבע ומתמלאת אהבה. Englischer garden הם הגנים המרהיבים ביותר ביופיים עבורי, והפרחים אשר נפתחו זה עתה עוצרים את נשמתי.
היום זמננו פנוי, לכן נכנסנו לחנות הספרים המפוארת Gebildeten (המשכילים), כדי לרכוש עבורי את ההוצאה האחרונה, השישית במספר, של כתבי Johann Wolfgang von Goethe.
קשה להאמין בכך!
בעיניי הוא מצטייר כסופר מבריק של הספרות הגרמנית, ובמיוחד יש בלבי הערכה רבה אליו על כי מצאתי אתו נושא הערצה משותף – הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, שלשמחתי נולד כמוני בחודש אוגוסט.
הסופר המבריק והוגה הדעות בעל שיעור הקומה גטה, חושב עליו רק דברים טובים ולא מגנה אותו כמו האחרים ככובש ארצות ומשעבד עמים. הזדהות מסוג זה גורמת לי לגבש תפיסת עולם רחבה ופותחת לי צוהר לעולם זרוע כוכבים זוהרים, "טוב לדעת שהכול אפשרי בעולמי"...
בדרכנו חזרה, בת הלוויה המסורה שלי מיס סוזאנה, בעלת האופי הרומנטי, מתעכבת ומשקיפה למרחקים כדי לעקוב אחר קצב זרימתו של נהר האיזר, ובתוך כך שוקעת בשרעפים. או-אז אני יודעת כמעט בוודאות מוחלטת כי רב המשרתים מככב בחלומותיה.
לעתים, אם הזמן בידינו כמו היום, אנו מתיישבים לפוש קמעה ליד המזרקה הגדולה. אז מביטה מיס סוזאנה בעיניים כלות בעוצמת נפילת המים כשפניה חולמות ומביעות כמיהה לבלתי ניתן להשגה.
ובהביטי בה תוהה אני:
האם נכון הדבר רק לחלום?
אני מרוכזת בקריאת ספרים כי מפעם בי רצון אמיתי להוסיף דעת. מאושרת אני להיות בת אחת ויחידה להוריי, אוהבת אני את הרגשת הפינוק ונעים לי להיות מוקפת המון אהבה. מאושרת אני להוות תוספת יקרה ליחסים הטובים השוררים בניהם. משתדלת אני ללא הרף להיות מתאימה לאורח החיים המכובד של משפחתי, ומספיק מחונכת כדי לשמור על כבודנו הרם.
אבי היקר מכנה אותי "בת הצאר", כי עבורו אני רק אחת ויחידה בכל העולם. הכינוי מקסים אותי ומאוד הולם את אישיותי, הממזגת גינוני אצילות נאותים ומעט עצמאות מקובלת.
הקיסר האציל נפוליון בונפרטה יחגוג בחמישה-עשר באוגוסט את שנתו הארבעים ושלוש. מעניין, לא? לכן מאוד מסקרנת אותי המחשבה מהו המשותף לאנשים אשר נולדו באותו חודש גם אם לא באותה שנה?
האם יש לכך חשיבות כלשהי ?
בזה אסיים להיום. נהנית אני עד מאוד משגרת חיי היומיום שלי.
19.3.1812, יום חמישי
היום אני מאוד נרגשת, זאת לאחר קריאה במאמר ובו הבלטה גדולה לציון יום ההולדת ל"אלה מינרווה". כל באי יריד הספרים רעשו וגעשו. הכתבה הייתה גדולה והשתרעה על פני העמוד המרכזי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה" (ההר הגבוה).
תוכן הכתוב נגע ללבי למרות שהופתעתי לגלות כמה מאמץ הושקע בכתיבת הנושא, ותהיתי איך הקדישו לאירוע כמו זה שטח כתיבה כה נרחב במיוחד לאור העובדה שמדובר בכתב העת הנחשב לרציני ביותר. האלה מינרווה היא בתו של יופיטר שליט האלים, היא מזוהה כאלת החוכמה אומנות האריגה וכלי הנגינה, מדע ואף נחשבת כאלת המלחמה.
הייתי רוצה להבין איך דמות אחת יכולה להכיל את כל התכונות, שהן מנוגדות, בתוכה? ואולי זו האופנה השוררת היום – לדבר בכל מקום על הקסם הטמון במלחמה, ולכן יש הבלטה לכתיבה מהסוג הזה?
וכיצד ייתכן שהיא מעולם לא הייתה ילדה וזינקה לעולם כאישה בוגרת ועוד מתוך ראשו של אביה?
יש בי מורת רוח מעצם החיבור בין האומנויות היפות והרצון העז ללחימה!
אבל כנראה אלה חולשות אנושיות וטבעם של כל האנשים. אפילו אצל נפוליון. ובכל זאת, למצוא את זה אצל אישה, ועוד אצל האלה מינרווה, איך ייתכן? היא הרי טהורה ומעל לכל זה, לא?
הערב כולנו מוזמנים לפסטיבל קווינקואטריה לחזות במופע המרכזי הנערך לכבוד יום הולדתה של האלה. הפסטיבל מתקיים באופן קבוע ביום החמישי הגדול, שעבורי הוא היום האהוב ביותר בשבוע.
ההכנות ללבוש הולם ונאות התחילו לפני הצהריים, וההתרגשות שלי גברה מרגע לרגע לקראת הנסיעה, במיוחד בראותי את הכובע החדש אשר נרכש עבורי – כובע מהודר שאינו מסתיר את יופיי, כי הוא מונח בצורה אלכסונית על הראש ומחובר לטול שקוף.
הכרכרה לנסיעה החגיגית מתוכננת להיות מלאה אורחים, וכולנו נוסעים לחזות בהצגה "גם הוא באצילים" מאת מר ז'אן בטיסט פוקלן, המכונה אדון מולייר הצרפתי, ולדברי כולם הוא ולא אחר נחשב לגדול המחזאים מזה כמעט מאתיים שנה. אימא אמרה שהשחקנים בהצגה מעבירים המון ביקורת על התנהגות אותם אנשים השייכים לרמי המעלה. אומנם היא חזרה והדגישה: "כל חילופי הדברים ואף התפאורה עשויים בדרך של הומור וצחוק אשר מתגלגל מפעם לפעם גם מפי האצילים, אבל נראה כאילו לאורך כל ההופעה עוטים השחקנים רק מסכה של נהנים ומבודחים אך למעשה הם מאוד רציניים". ואבא הוסיף שלאור כל זה מאוד ייתכן ולא אוכל להבין את הכוונה והמתרחש.
האומנם?
איך לא אבין דברים אותם אני מכירה ואליהם אני רגילה מהסביבה הקרובה שלי?
בזמן ההפסקה אבא התלונן באוזני הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה, כי אכן נראה לו שיש הגזמה באופן בו מתוארים בני האצילים. הרוזן השיב ברצינות האופיינית לו כי למרות הנאמר נראה שהמחזאי המכובד הכיר היטב את הטבע האנושי ויש להתחשב בכך... ואימא הוסיפה כי ודאי יש אמת בדבריו של הרוזן לאור ריבוי תוארי האצולה הנזקפים לזכותו בשל הנחלות הרבות שבבעלותו.
'כן', חשבתי לעצמי, 'יש המון סובלנות והבנה למשפחה הבריטית הזו'.
23.6.1812, יום שלישי
היום מתרחשת התקפה של נפוליון בונפרטה על כוחות הצאר אלכסנדר!
העיתונים מצטטים אותו: "תבוסה מהירה וחזרה הביתה".
הרוסים יילחמו מלחמת התשה כדי להציל את ארצם. משפחתה של מיס אנסטסיה עוקבת בערנות אחרי החדשות.
מצב רוחי לא פנוי לארוחת בוקר בווארית "וויסוורסט". היום היא נראית לי גדולה מהרגיל למרות שבדרך כלל זו המנה האהובה עלי: נקניקיות חזיר מתובלות בפטרוזליה ולימון. אכלתי מעט מאוד ומיד התיישבתי מתחת למרפסת כדי לנצל את הבוקר הנאה ואת מזג האוויר הנוח.
סביבי משתנה העולם במהירות, ועלי לנצל את השלווה. מיס סוזאנה הביאה לי את כתב העת עליו אנו מנויים, ובו קראתי בפרטי פרטים את החדשה המרעישה. נדהמתי... כי לאחר תקופת רגיעה מסוימת בקרבות הם חזרו והתחדשו. אני מעט מוטרדת ואף מאוכזבת.
אבי היקר, אשר מעניק לי חינוך נאות מגיל מאוד צעיר, מגלה הבנה חלקית לרגשותיי הסוערים כי במשפחה שלנו אך טבעי להיות מעורבים בנעשה. לעתים הוא מתרעם על הקרבות המוגזמים, ולכן הוא ער באופן מיוחד למהלכיו של כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. אני מתעניינת בקיסר באופן מיוחד לאחר שקראתי בעיון את עיקרי החוק. החוק נקרא "קוד נפוליון" אותו הוא חיבר בעצמו, לכן הכול נראה לי מוזר, והרי נאמר בו מאוד ברור:
כל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש! בעיניי זו הכרזה מאוד משונה. הרי ידוע לכל שהמשפחה שלי שונה מהרבה משפחות עליהן אני קוראת בכתב העת הרציני "אזרח גרמני".
בכלל, נראה לי כי זהו רעיון לא צודק. הנה, אני מאוד מתקשה לחלק את אוצרי וספריי עם חברותיי, וכך מרגישה אני מאז ומתמיד. צרוב בי זיכרון מגיל ארבע, כאשר מיס סוזאנה ביקשה ממני בעדינות אך בתקיפות לשחק יפה ובשותפות עם חברותיי.
אני זוכרת כמה היה לי קשה ואף בכיתי כאשר היה עלי לתת את בובתי לילדה אשר התארחה בביתנו. ורק לחשוב שזו הייתה אותה השנה בדיוק בה כבודו דיבר על ה"קוד". נראה לי שהוא לא הכיר לעומק את אופן התנהגותם של הילדים הצעירים.
לדעתי כל המהומה המתרחשת סביב המצאת החוק קשורה ליחסים שלו עם אשתו האצילה, הוד רוממותה ג'וזפין, אשר לא העניקה לו ילדים ולכן לא נוצרה אצלו ההבנה כיצד מתנהגים: לתת או לא לתת? הרצון לוותר על דברים אישיים או לא?
כבודו לא מבין עד כמה קשה לתת לאחרים ובמיוחד את הרכוש העובר במשפחה, אז למה שזה יהיה אחרת לפתע פתאום למעמד כמו שלנו?
אולי עכשיו מבין בונפרטה טוב יותר, כשבנו הגיע לגיל שנה ושלושה חודשים, ולפי הכתוב בעיתונים מאוד קשה לו להתחלק עם אחרים והוא מתנהג כילד רכושני ועקשן מאין כמוהו.
25.6.1812, יום חמישי
אתמול אחר הצהריים רתמו המשרתים את הכרכרה לסוסים הלבנים, וסוף כול סוף עשו את הכול בשקט ובצנעה ולכן קיבלו מחמאה ממיס סוזאנה אשר העירה על כך ואמרה:
"כיאה לבני תרבות מחונכים".
הגענו בדהירה קלה עד כיכר Marienpiatz בשעה בה הכיכר התמלאה במכרים משותפים, כדי להאזין לצלילי הפעמונים של בית העירייה.
צלילים אלו כל כך נפלאים, ונראה כאילו הם מתחברים לנפש ומתמזגים עם האוויר. כרגיל לא היה גבול להנאתי, ומיס אנסטסיה חברתי נהנתה אף היא למרות הבעת חוסר הסבלנות הרגעית הידועה כחלק מאופייה הסוער.
לאחר מכן התיישבנו בקרבתם של משטחי פרחים כדי לנוח קמעה.
"לפוש מהעולם", כך מכנה אימא את ההפסקות שלנו. ויתרנו על מוזיאון הפסלים, למרות שמאוד רציתי לראות שוב את הפסלים של רומא, יוון וימי הביניים, אך לוח הזמנים לא אפשר לנו והיה צורך לחזור לאחוזה כדי להספיק להחליף בגדים ולהופיע בזמן לארוחת הערב.
מיס אנסטסיה הוזמנה גם, וציינה כי הארוחה אשר הוגשה הייתה בדיוק לטעמה: פשטידת יונים ובשר טלאים קר וכמובן לקינוח תות שדה אדום בשל ועסיסי, ממנו אף אני נהניתי עד מאוד .
אבא אומר שאל לי להיות שרויה בצער וללא תיאבון רב בגלל הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, אך אני תוהה: איכה זה?
כבודו נמצא בבדידות אי-שם ברוסיה הרחוקה והקרה ואיך לא אתעצב?
מיס אנסטסיה אומרת, וחוזרת על כך בנחישות:
"רוסיה היא מולדתי, לכן היא לא יכולה להיות רחוקה ובוודאי לא קרה!"
ובכלל, מרחק נסיעה של שלושה שבועות מכאן הוא לא רב מדי כדי להגיע לעיר אהבתה סנט פטרסבורג. אבל בונפרטה הגיע מצד אחר, כדי לכבוש את מוסקבה העיר. ניסיתי להסביר לה זאת אך לשווה. ואני תוהה: איכה זה רעיון המרחק שונה מאדם לאדם וגם אצל חברות טובות?
29.6.1812, יום שני
מפליגים ללונדון. המשפחה שלי יוצאת לדרך, תיבות ארוזות מתאספות באולם הנמוך מיד בירידה בגרם המדרגות וההמולה רבה.
ההזמנה הרשמית מעוטרת בפנינים לבנים סביב תחרה בצבע אדום כחול, הכול לכבוד חגיגת השנה להיווסדו של התיאטרון הלאומי Old Vie. האירוע וקבלת הפנים יתקיימו באולם המוזיקה הגדול תוך השמעת מוזיקה קאמרית, והאופרה המפורסמת תהיה בשבוע הבא. תוכנית הנסיעה שלנו גדושה ולהתרגשותי אין גבול, כי הרי גם הוד מלכותו ג'ורג' השלישי מלך בריטניה אירלנד, נסיך-בוחר של הנובר יהיה במקום. למרות שכבודו לא נראה בציבור מזה שנתיים ימים מפאת מצבו הבריאותי, הפעם הוא יכבד אותנו בנוכחותו בחברת אשתו שארלוט ממקלנבורג שטרליף ועשרה מילדיהם הנסיכים הצעירים.
התוכנית גדושה מאוד אך מחייבת ונהיה עמוסים מאוד.
20.7.1812, יום שני
אנחנו בלונדון, והנסיעה ל- RICH MOND GREEN המעון המלכותי תמיד גורמת לי לחלום ולהרגיש כמו באגדה כי היא עוברת לאורך רחוב של גנים מעוצבים נוסח פריס, הנותנים ביטוי חזק לאווירה המצפה לנו היום בגנים.
אכן, הגנים הבוטניים המלכותיים והחממות של הדקלים העומדים זקופים בגאווה מול חבצלות המים היפיפיות משאירים עלי רושם עצום.
הבוקר קשה היה לי לאכול ולהיות מרוכזת בשל כך, למרות הארוחה הטעימה אותה הגישה לי מיס סוזאנה המפנקת אותי ללא הרף. הצלחת נראתה מזמינה ומלאה בביצים מטוגנות, רצועה יפה של בייקון, עגבנייה חמה ופטרייה מלאה בעסיס, אך אני בחרתי לשתות תה מתוק עם לחם ורצועות גבינת צ'דר.
יותר מאוחר, בניסיון להירגע, התיישבתי על מושב חלון חדרי מאחורי וילון התחרה הלבן, ובמוחי מחשבות על יופיים של הפרחים והצורה המדהימה בה הם פורחים רק על ידי טיפוח עקבי מזה יותר מחמישים שנה. וכך הם יוצרם גן בוטני מרשים ביופיו ועוצר נשימה. ואכן, מקום האחוזה שלנו, הקרובה כל כך לארמון סנט ג'יימס, מרומם את רוחי ביודעי כי רק מרחק נסיעה קצרה בכרכרה מהודרת הרתומה לסוסים אציליים יפים כשלנו ואני עוברת לשדרה המשחזרת בדייקנות את יופייה של פריס ואת הגנים המעוצבים, כפי שכבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה מעריץ.
מחשבות כאלה מעוררות התרגשות עצומה בי ובהתנהגותי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 5...תהנו -עמודים--51-52-53-54 סופרת
18.8.1812, יום שלישי
יום הולדתי החל היום נחשב לסיבה מכובדת למדי כדי להזמין דברי מאכל אקזוטיים מהחנות ההדורה FORTNUM AND MASON של בית המלוכה.
היום הוא יום הולדת מיוחד במינו, ויש סוד גדול ביני לבין אימא המכנה את המצב שלי "סימני נשיות". לכן אנחנו נערכות לבילוי יום של אימא ובת ובנות לוויה קרובות, וכמובן שמיס סוזאנה בסוד העניין.
ביקורנו יתחיל בכנסיית ST JAMES CHURCH נקשיב לקונצרט קלאסי האהוב עלי ולאחר מנוחה קצרה נמשיך משם בכרכרה המקושטת לכבודי לגלריה הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה נוחה. הגלריה בעלת קירות עץ מוארת בנברשות של זוהר זיו והילה, ומשקיפה על נוף מרהיב אשר על גדות נהר התמזה, אליו נפנה לארוחה קלה.
השיט באגם בסביבה כפרית שלווה יהיה מהנה יותר בשעות אחר הצהריים, כאשר אבא היקר שלי יצטרף עם הידידים ועם המשפחה כולה, ואז נתחיל בנשף האמיתי.
6.9.1812, יום ראשון
אחת הדרכים לבסס את מעמדנו בכנסיה האנגליקנית הם ימי ראשון בכנסיה, תוך כדי הדרשה המרשימה של הכומר שלנו. אכן, כל יום ראשון הוא מפתיע אותנו ומגלה בדרשתו המון נושאים חדשים עבורי.
חזרנו ומיד הגיעו אלינו כל חדשות העיתונים, אשר החזירו את אבא לעניינים, כדבריהם של הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה שלצערם לא ביקרו במולדת ונשארו במינכן. הם עדכנו את אבא בכל הנעשה כאשר הגיעו אלינו בחברת התאומים צ'רלי ושירל הצעירים, וכמובן מיס אליזבט הביישנית, לארוחה המסורתית בנוסח בריטי, שכללה בשר צלוי של יום ראשון.
מזג האוויר הנוח אפשר למשרתים להגיש את הארוחה מתחת למרפסת שטופת השמש הסתווית.
אדים חמים של פאי מבשר טחון העצימו את טעמו הנפלא, והיוו תוספת יפה לכל השאר. ידוע לכל כי זו המנה האהובה עלי בתוספת מחית תפוחי אדמה ברוטב ירוק של פטרוזליה המזכירה לי את המנה הבווארית "וויסוורסט".
Arch duke הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם הצעיר אמיליו הגיעו אף הם בכרכרה חדשה ומהודרת. הביקור שלהם חשוב מאוד לאבא כי הקשרים ההדוקים שלהם עם משפחת המלוכה האוסטרית מאוד משמעותיים לעסקים טובים .
הם הצטרפו למנת הקינוח "קסם הפודינג", ממולא פירות יער ומכוסה שמנת, אשר נמסה מיד בפי ועל שפתי האדומות והפכה את פניי לדגל בריטניה בצבעי לבן אדום וכחול כצבע הפרי. ראיתי דמעות שמחה בפניה הגאות של מיס סוזאנה, כי לעולם אין היא שוכחת את מוצאה האנגלי ואת הייחוס וגינוני האצולה הטבועים בה.
12.9.1812, יום שבת
"הקרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה הנטושה. אין הכרעה. הצבא הרוסי בלתי מנוצח!" צועקים מכל עבר מחלקי העיתונים. הכול כתוב בכתב מאוד בולט, ואני מרחמת מעט על כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. כולם שכחו את הדברים הטובים אותם תרם כבודו להתפתחות המדע, כאשר שהה יחד עם מומחים במצרים העתיקה והם גילו את קברי המלכים בתוך חומה בעיר העתיקה רוזטה, שם נמצאה "אבן הרוזטה" הענקית בגובה עצום וברוחב כמעט לא יאומן.
המומחים כתבו שאפשר לפענח בעזרתה את הכתב של מצרים העתיקה הנראה כקשקוש מסתורי, ובעיניי הוא מעורר דמיון ודומה מאוד לכתב סתרים.
אולי אעשה לעצמי כתב סתרים ואתכתב עם מיס אנסטסיה? אבא אומר כי לא מדובר בשכחה של האציל נפוליון האיש טוב!
את הדברים הטובים אף אחד לא שכח, אבל קשה להבין את הקרבות הצבאיים האחרונים אשר הפכו להרסניים, והסיבה הכי גדולה לכישלון צורב זה הוא הרצון שלו לעוד כיבוש ועוד קרב מוצלח. הקיסר רצה יותר מדי ועל ידי כך חצה את גבול הטעם הטוב – התנהגות אשר הביאה אותו כעת למפלה.
אבא שלי מדינאי טוב ומומחה גדול בכל העניינים החשובים, אבא יקר שלי... כנאמר: "טעם טוב ואיכותי חשוב יותר מעוד ועוד בחיים"...
מיסיס ארוסה חזרה זה עתה מהשוק והביאה כהרגלה את הטוב ביותר: גבינות האהובות עלי ובמיוחד גבינת צ'דר הטעימה, לחם עשיר, שפע תבלינים המגרים את חושיי אותם ביקשתי במיוחד כי רק כך היא מכינה מאכל ביירני האהוב עלי מאז ומתמיד בשם "לברקיז", שזהו קלופס מבשר עגל. ומיסיס אריסה הטבחית מכנה אותו בהיגוי בווארי "כבד גבינה". יש למה לצפות בארוחת הערב היום, גם משפחת יבאנוב רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית קטרינה עם בתם מיס אנסטסיה ידידתי מוזמנים אלינו, מצב המביא לכולנו שמחה עצומה.
19.10.1812, יום שני
הייתי חולה מאוד ובמשך עשרה ימים סגורה בחדרי במיטה. ישנתי מרבית שעות היום. לא חשתי בטוב ומיס סוזאנה חזרה ואמרה שאין זה דבר פעוט ערך כלל וכלל ונאנחה בכבדות מפעם לפעם. אימא ואבא חרדו לי מאוד ואפילו לא הרשו לי לקרוא בספרי האהוב "ידיד הילדים של רושוב", שלא להזכיר איסור קריאה מוחלט בכתבי עת. התנהגתי בצורה מופתית ונשאתי את כאבי כמעט ללא תלונה, אבל לעתים התקשיתי לי לשלוט במזגי. הימים נראו אפורים וקודרים ובדידותי הייתה רבה.
מיס אנסטסיה ידידתי הביעה רצון לבוא לבקרני, אך נאסר עליה שמא תידבק ותחלה אף היא בהתקררות.
ברגעי הדמדומים, בצר לי, ליטפתי את בובתי היפה המכונה "רוסקיה", זו המתנה היפה אשר נתנה לי ידידתי מיס אנסטסיה, והתנחמתי במחשבה שהבובות לא נמצאות בסכנת הדבקה מיידית ועמידות בהחלט מול מחלות אנושיות.
שעות ארוכות התהפכתי לכאן ולשם, מדמיינת לעצמי סיפורים כדי למצוא עניין בתוך עצמי. אז שקעתי לתוך שינה וחלמתי חלומות טובים שמהם קשה היה לי להתעורר. ד"ר יורי גוטרייך שלנו הגיע לבקרני שלוש פעמים ביום בשעות שונות לפי ראות עיניו המקצועיות!
הרופא המסור עשה כמיטב יכולתו וחילק הוראות מפורשות, אך מרבית הטיפול בי היה מרוכז בידיה הנאמנות של מיס סוזאנה.
מיס סוזאנה מאוד אחראית, ובזמן המחלה אשר תקפה אותי הדאגה לרווחתי היה תפקידה הבלעדי. ברור כי את שאר תפקידיה היא האצילה על משרתים אחרים. רוב הלילות היא ישבה על יד מיטתי ופחדה בשקט, אפילו מיס מרי המקסימה לא הייתה רשאית לגעת בי ובשום פריט בחדרי למרות שאמי האצילה מעריצה את שירותה של מיס מרי ולא חוסכת בשבחיה.
מיס סוזאנה מטפלת בנו ברמה שונה. מוצאה ממשפחה רמת מעלה בעלת ייחוס אנגלי, ולמרות שמזלה לא שיחק לה לחיות כגבירה בביתה שלה, מצוידת היא בגינוני אצולה טבעיים. מיס סוזאנה אומרת שמצאה אצלנו בית חם, תומך ונאמן.
ומי לא מוצא אצלנו בית חם?
לבסוף, לפני שבוע בשעה אחת אחר חצות הרגשתי שהתחולל בי שינוי לטובה, ומיס סוזאנה אישרה שהמצב השתפר לחלוטין. סומק עלה בלחיי ודומה היה כי החום ירד. ואכן, החיוורון הנורא נעלם ונשימתי נרגעה. גופי שרד את ההתקררות הגדולה. היום אני חוזרת לעצמי. אמרתי את תפילותיי ומיד התיישבתי לכתוב.
הבוקר התעוררתי מוקדם מאוד, בעלות השמש, כשקולות המים המבעבעים וקולה של מיס סוזאנה קראו לי לטבילה מרעננת באמבטיית הקצף מסבון מהול בחלב.. הצטערתי על כי עדין איני משוחררת לחלוטין מחולשת גופי, וקשה לי עדיין לנוע בחופשיות אפילו בחדרי הבית, אבל תודה לאלוהים על כוחי הגדל והולך, ורב אושרי שחוזרת לקו הבריאות התקין וכבר מגלה אני סימני רעב!
26.10.1812, יום שני
אכן, גם חייליו של כבוד הקיסר האציל נפוליון בונפרטה זקוקים לכוח, מנוחה ומזון כדי להשקיט את הרעב ולחמם את גופם.
מזג האוויר קשה והמפלות גדולות, ואבא אומר: "לסגת חייבים!" אך גם פעולה זו לא ממש אפשרית כרגע, כי החורף הקדים לבוא והוריד שלג כבד, האדמה קפאה והחיילים הצעירים מצאו את עצמם אומללים ובלתי מוכנים לחלוטין.
יש דרכים שונות להרגיש מפלה, מי היה מאמין והרי נפוליון היה בטוח כל כך כי נכון לו ניצחון גדול והנה, הכול נהרס והחיילים האמיצים נפלו בקלות לידי "אויב הקור הרצחני", וכנראה לא יראו את האביב המתעורר כדי להתחמם.
18.12.1812, יום שישי
יש למה לצפות... נשף בחוג רם המעלה אצלנו, האצילים! ההזמנה התקבלה לפני חודש והנה היום התקדמו ההכנות עד מאוד.
אמי ואבי קיבלו בשמחה ובהכרת תודה את ההזמנה, אשר הגיעה כבר בחודש שעבר, וכל הבית נכנס להכנות מואצות לנשף החשוב של השנה.
וכך נכתב בהזמנה: "רום מעלתו הדוכס הגדול מוונציה קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית: מארחים!
בארמון הנשפים למשפחת פונטי
לכבוד השנה החדשה".
מיס סוזאנה העירה כי אל לה לשכוח להורות בזמן למשרתים הנלווים להשאיר את כרטיסי הביקור המהודרים בכניסה, ולהקפיד על לבוש רשמי מהודר כיאה. מיס מרי הוסיפה כי הרקדנים והנגנים הם מהשורה הראשונה.
אך עבורי יותר מכל מתבטא סמלו של החג בשפע הפרחים הפורחים בגן הנשקף מחלון חדרי, כאשר ריחם העז חודר לנחיריי וגורם לי שיכרון חושים.
לבי יוצא בריקוד שמחה למראה הכריזנטמות הלבנות והיפיפיות, כשמולם במרחק בטוח ניצבים בגאון מסודרים בצורת לב אוהב הוורדים האדומים. ברגע בו רואה אני את הפריחה הנפלאה, יש בי אושר רב. אך למרות כל הטוב הזה אני מאוד מוטרדת, כועסת ולא מצליחה להתמלא שמחה, ומאוכזבת מעט.
יש לי סיבות לא לשלוט במזגי כיאות, וכל זה למה? עבודת הרקמה שלי, אשר עליה עמלתי זמן רב, לא הצליחה כמצופה. הבוקר הייתי אמורה לסיים את רקמתי ועליה ציורי הפרחים הנשקפים מחלוני.
אדון מרקו הקשיש קטפם בעדינות והכניס אותם בסידור יפיפה לאגרטל מפורצלן בוהק גבוה ונישא, הניח אותם בזהירות על שולחן אליפסה מצד ימין כדי שיהיה לי נוח, זאת רק אחרי שדאג שהאור ייפול יפה לקבלת השראה נאותה לעבודה המיוחדת שלי. התמונה הרקומה אמורה להיות תלויה כשטיח קטן בחדר הדרומי כדי לעטר את הקיר הפונה לכוון השמש, אבל הפרחים נראים לי לפתע נבולים ובצבע הלא נכון. אומנם הצבע אדום, אבל בעל גוון של חיוורון והלבן נראה מצהיב ולא בוהק. וחוץ מזה, התפרים של העלים הסתבכו לגמרי.
כולם כאן עסוקים בהכנות לנשף ולא יכולים לעזור לי לפרום את הבלגן שעשיתי. לא תהיה לי כל ברירה, אלא לתחוב את המחט לתוך הרקמה העדינה ולהתחיל לפרום בעצמי.
הכול קרה בגלל חטא הגאווה, כשחשבתי שיש לי ניסיון רב במלאכה זו במיוחד לאור העובדה כי זו לא הרקמה הראשונה שלי, שנעשתה לפני שנה והייתה סדרה של שבע ממחטות בעלות שוליים מתחרה יפיפייה עדינה ושקופה.
מיס סוזאנה אומרת שהממחטה היפה והעדינה, שהיא אחת מתוך סדרה של שבע, הקסימה את אמי ולאחרונה היא נושאת אותה לכל מקום בגאווה גדולה, וכל יום משתאה למראה יופייה ולכן מקפידה היא לבחור ציור שונה המותאם לאותו יום. מחשבה זאת ממלאת אותי גאווה גדולה, ולכן נראה לי שלא שמרתי על ענווה, סבלנות ודיוק ברקמת התמונה החדשה, שהיא עדינה ומורכבת יותר. על ידי כך חציתי את הגבול והרסתי את הטעם הטוב.
במיוחד עצוב לי כי אתמול בערב התרחשה חוויה אחרת, בה המטירו עלי שפע מחמאות עד כי נבוכה הייתי.
ישבנו באולם ההסבה הגדול בחברת ידידים, וכולם הצטרפו בשירה נעימה לשמע נגינתי, ואף הרעיפו עלי תגובות נלהבות מאוד. וכל זה למה? על כי הצלחתי להפיק צלילי מוסיקה מהפסנתר ברכות ובסגנון נאות, ואף לשוטט באצבעותיי על הקלידים השחורים בשילוב תואם עם הקלידים הלבנים.
במהלך הנגינה חיברתי את התווים לתוך הנפש, וכך הוצאתי את המיטב דרך אצבעותיי הארוכות. והנה היום אותן האצבעות אכזבו אותי, ותוהה אני איזו עבודת ידיים מתאימה לי ביותר.
אולי בכלל הכול קשור ותלוי במצב הרוח? ולכן אני נרגשת, לא מרוכזת ועייפה דווקא בבוקר זה?
28.12.1812, יום שני
אירועים משפחתיים הם דברים נעימים ואוהבת אני להיזכר בהם לאחר מכן.
לכן מגיעה אני למסקנה כי עלי לשלוט במזגי, היות ותמיד במחשבה לאחור הדברים נראים אחרת!
הכישלונות או ההצלחות שלי משתנים מעת לעת, לכן עלי להקפיד על סבלנות ולעשות כל מאמץ לכיוון הנכון.
בפרוס השנה החדשה, המתחילה בעוד ימים מספר, אשתדל להיות דייקנית בביצוע המשימות, ומלאה בהכרת תודה על כך. אני בקו בריאות ועסוקה, וזה חשוב מאוד כדברי מיס סוזאנה.
מרגישה אני כי עמוק בלבי יש המון תפילה וברכה ואינני רוצה לתת לכעסי לשקוע. אשא את צרותיי באומץ ואעצור את הדברים אשר לפתע מעיקים עלי בעודם במחשבותיי. לעולם אין לדעת מהו הטוב אשר מחכה לי.
אתן לעצמי להירגע ולהיות בת נאמנה לבריטניה מולדתי.
סביבי קיימת הסכמה כי עלמה בגילי, בייחוד במחצית השנייה של גיל זה, דומה לצמה קלועה המשלבת בתוכה מזיגה בין התנהגות מסורתית מתבקשת, לבין צעדים קטנים חדשניים ומתקדמים ברוח התקופה בהשגחת עיניהם הבוחנות של המבוגרים.
ואני מהרהרת לעצמי – מהי הדרך?
אך לעת עתה אני מבטיחה לא לחצות את הקווים החדשים מהר מדי, רק אשתדל לעגל אותם בפינות בכל הזדמנות. כך אוכל להתקדם לכיוון הרצוי לי.
Luciana
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- ההתחלה פרק 6...תהנו -עמודים--55-56-57 סופרת
פרק 6
"נפש יהודי הומייה"
יום שישי, ה-2.9.60
אתמול חזרנו לבית הספר, אני לכיתה ז' ואחותי לכיתה ג' .
לומדים אנו עדיין בבניין הגדול למעלה, ודבורה ממשיכה להיות המורה שלנו ומחנכת הכיתה. התרגשתי כל כך לחזור, וההרגשה שלי שונה – אני ילדה אחרת. הבגדים שלי יפים יותר ולא רואים את החזייה דרך החולצה. יש לי ביטחון והרבה חברים, והכי חשוב – אני יודעת לדבר עברית טובה, אחרי שאני חושבת ומתרגמת את הכול בשקט מהשפה הרוסית. לפעמים כה צר לי שלא נולדתי במדינת ישראל.
המורה דבורה הסכימה שנשב באופן חופשי, לכן בחרתי לשבת עם אורה בטור ב' בספסל א', קרוב למורה וללוח. למרות שאני גבוהה אני לא מסתירה לאף אחד, כי יותר נעים לי לשבת קדימה ולהיות בעניינים.
אבל לבסוף דבורה שינתה את המקומות והושיבה אותנו בצורה שהיא רצתה, אך המזל המשיך לשחק לי כי היא הושיבה אותי על יד דוד.
אני מאושרת, איך לא? כולם מקנאים בי ואורה במיוחד.
אני די שמחה על כך שאני יושבת לידו, למרות שעם תום החופש הגדול השתנו הרבה דברים. אהבתי אליו קטנה ואני מרגישה רק מעט מהאהבה הגדולה שהייתה לי אליו בעבר.
השלמתי עם נאווה בעזרתה של אורה, אנחנו מאוד מאושרות ונראה לי כי המזל צוחק אלי מכל פינה!
יום חמישי, ה-8.9.60
היום מלאו לי 13 ואני כבר ילדה גדולה למדי .
לא עשו לי שום יום הולדת וגם בת מצווה לא עשו לי לפני שנה, מאוד חבל! עצוב לי על כך כי יום הולדת עבורי מאוד חשוב אבל ככה זה, לאימא ואבא יש המון דאגות אחרות מאז שבאנו לארץ ישראל ואני לא הדאגה עבורם. בכל זאת, כדי שנוכל להרגיש מעט את השמחה שלי, כדברי דודתי המהנדסת, היא טרחה ובאה עם בתה ואף הביאה לי מתנה – שרשרת זהב לצוואר עם תליון בצורת מגן דוד. אני מאוד שמחה כי היא ציינה שהשרשרת תגן עלי תמיד. תגן ממה? לא הבנתי אבל אהבתי את הברק שנותן לי הזהב.
אולי כך אהיה בטוחה?
רחל כהן ומרסל באו אלי כדי לשמוח אתי, וכהרגלן נשארו כל הערב וזה תמיד עושה לי מצב רוח טוב.
אבי ואמי הבטיחו לקנות לי מתנה כשיהיה להם כסף, אבל אינני יודעת מתי זה יהיה בדיוק. בינתיים נתנה לי אמי לירה אחת, אותה כמובן אחסוך. נראה לי כי אשב עם דוד עד סוף השנה. חושבת אני שלשבת אתו זה לא רע, אבל נוכחתי לדעת שככל שאני מכירה אותו יותר ומתקרבת אליו בהפסקות ובשיעורים "אהבתי אליו הולכת לאיבוד".
הנה, כמעט הכול כבר השגתי: לשבת אתו, לדבר אתו ואולי אפילו יש לי את אהבתו, אבל לצערי אהבתי הגדולה עברה וחלפה. הוא די מסכן, כל בת שאהבה אותו עכשיו שונאת אותו. מעניין אם הוא ישלח לי שנה טובה.
קיבלנו מכתב מסבתא רבקה, היא רוצה לעלות לארץ.
עבורי זה יהיה מאוד חשוב ואושרי יהיה מושלם. במיוחד יש לי הרבה שאלות לשאול אותה על הדוכסית לוסיאנה, אשר התנהגותה וחייה מוצאים חן בעיניי מאוד.
יום רביעי, ה-21.9.60
היום ערב ראש השנה ועבורי זו שמחה מיוחדת, כי לפני קצת יותר משבוע רות ואני החלטנו להיפגש ולדבר על מצב החברות שלנו.
החברות שלנו מאוד מיוחדת וחשובה, והיא עבורי חלום ובמיוחד להיות יחד בימים של החגים. לכן אני מחכה לשיחה בקוצר רוח, כי היא הבטיחה לבוא.
ברוסיה לא חגגנו את החג ואפילו לא ידעתי שהוא קיים, לכן ימים אלה מאוד מיוחדים עבורי וחשובים עד מאוד! אולי נצליח לשכוח את הרוע שגילה עשתה לנו, למרות שזה סיפור גדול כי היא מקנאה ומתרגזת ומאוד רוצה להשלים אתי. גילה היא ילדה חזקה ועם הרבה כוח בכיתה, כי אימא שלה רופאה ואבא עורך דין.
המצב לא בטוח עבורי ואני מבולבלת, בעיקר שהיא מתחנפת אלי בהפסקות. שלשום רחל כהן טובת הלב החליטה להשלים ביני לבין גילה, ושתינו אמרנו את שמותינו בקול רם בבת אחת וכך השלמנו. וכמובן תיכף ומיד היא הזמינה אותי לבוא אליה למחרת כדי ללכת ביחד לרקוד.
השלמנו ועל ידי כך גרמנו לרעש גדול בכיתה. רות מאוד התרגזה, אבל אנחנו עדיין לא חברות בצורה רשמית כי עוד לא יצא לנו לדבר. לא שלחתי שנה טובה לדוד לוי עדיין, אני מהססת בקשר לכך, אולי אשלח אחרי החג. אני שולחת שנה טובה לגילה ואולי לעמירם. ההורים שלי בבית שלושה ימים ועבורי זה אושר וכיף. קיבלנו שנה טובה ממשפחתו של אוסקר, ובנוסף הוא השלים אתי.
מזל טוב ושנה טובה לי ולכולם!
יום שלישי, ה-27.9.60
רות!! מה קורה לנו?
לא מצליח לנו לדבר. בחופש ראש השנה לא באת ואני כל כך חיכיתי לך.
ומה שאמרת לי על אימא שלך עדיין כל כך כואב לי – איך זה ייתכן שההורים שלך לא רוצים אותי ומעבירים ביקורת כל כך קשה על ההתנהגות שלי?
האם ייתכן וזו האמת?
אני מאוד פגועה! מה עשיתי להם? ואולי זו המצאה שלך? כך או כך אני כל כך כועסת! האם את זוכרת את ההתחלה שלי? איך הגעתי לכיתה?
עולה חדשה גבוהה ומוזרה לבושה שונה ועוד עם חזייה מציצה מתחת לחולצה השקופה. בעיני הילדים בכיתה הייתי זרה ומאוד שונה, אבל בעינייך תמיד הייתי טובה כמו כולם ועוד יותר, ועבורי זה היה מאוד חשוב.
לכן כל כך קשה לראות שגילה, אשר רוצה להפריד בינינו, היא נחשבת בעיני אמך ילדה "פנטסטית". אבל להפריד בינינו זה לא מעשה אצילי או טוב לב ויושר, אך איך אוכל להתחרות בהורים כמו של גילה? לעולם אמך לא תקבל אותי!
רות, תסתכלי על גילה, היא מאוד תחרותית ולא פשוטה. איך אימא שלך, אישה עם ניסיון חיים, יכולה לטעות כל כך?
יודעת אני בוודאות שאמך אינה אוהבת אותי, למרות שאת אומרת שאני טועה, אבל כשהפסקנו את חברותנו ראיתי את זה טוב מאוד וברור. לפי דבריה את לא צריכה להיות חברתי כי אני שונה בדעות שלי ובחיצוניות, לכן אין אנו מתאימות.
את חוזרת ואומרת שהיא רואה בי טוב לב ויושר ועל כך כי אין לה מילה רעה להגיד עלי, אבל עבורך היא רוצה חברה צברית ממשפחה עשירה דומה לך, ולא זרה ושונה כמוני.
אני שמחה שאת רוצה להיות חברתי למרות הדעה הזאת עלי ובניגוד לדעתה של אימך, ואף רוצה לחזור לזמן המיוחד שהיה לנו בהתחלה. תדברי עם אימך ותסבירי לה את הקשר הטוב שלנו.
שעה חמש אחר הצהריים באותו יום
אני רוצה להוסיף לך על מכתבי בטרם תעני לי.
את רואה, כשכותבים מכתבים אאפשר להגיד הכול בבת אחת. התרגלנו לכתוב מכתבים אבל אולי זה לא כל כך טוב לו היינו מדברות פעם אחת על הכול נדמה לי שהיה הרבה יותר טוב.
רוצה אני שנהיה חברות מהרגע שתקראי את המכתב, כי אני חברה שלך כבר עכשיו, ואת תחליטי מתי את מתחילה. ברגע שתרצי אבוא אלייך ואת תבואי אלי, כי הדלת שלי פתוחה בפנייך תמיד.
אני אוהבת אותך יותר מכולם. הייתי רוצה להיות איתך תמיד ולא להיפרד אף פעם, לעולמים.
בבקשה, רות, תבואי אלי היום אם את רק יכולה. תבואי אלי בכל עת שתרצי ותתנהגי אלי כמו ידידה, כמובן איך שליבך יצווה עלייך.
אני מאוד מקווה שהבנת אותי. את יכולה לענות לי בחזרה דרך אחותי, אל תפחדי היא לא תקרא, ואם את חוששת אז תבואי אלי בעצמך ותביאי את התשובה.
תעני לי בבת אחת על הכול.
לוסי
יום שישי, ה-7.10.60
ביום כיפור למדתי לרכב על אופניים, וההורים שלי הבטיחו לי שבקרוב יקנו לי זוג. איילה עזרה לי ללמוד לרכב על אופנים של בן דודתה. אימא אומרת שלא היה צורך בכך, כי בפולניה רכבתי בחופשיות כמו גדולה ואיך ייתכן ששכחתי?
עובדה!
אני לא זוכרת... ואולי אם לא היינו מוכרים את האופניים כדי לחסוך כסף לשיכון לא הייתי שוכחת כה מהר, אך ברור כי ההחלטות של אבא ואימא חשובות יותר.
עכשיו חג סוכות ועד השישה-עשר בחודש יש חופש מהלימודים. עמירם ודוד כבר לא חברים הכי טובים. עמירם התחבר עם יצחק שגר על יד כרמלה הג'ינגית, ומחלון הבית שלי אפשר לראות כשהוא בא אליו לבקר. דוד לוי נשאר לבד.
כשחשבתי שאני כבר לא אוהבת אותו טעיתי, כי היום כשראיתי אותו על יד קולנוע "מגדל" יחד עם אחותו ואביו הוא מיד שבה את לבי. עם עמירם אני ביחסי ידידות. הוא אוהב אותי ואני מחבבת אותו די הרבה.
הוא לא רצה לגלות לי מדוע הם כבר לא חברים, כנראה הסיפור מאוד רציני כי עמירם ילד ישר והאשמה היא בוודאי בדוד.
כיתה ו' הייתה ה"שנה" של דוד לוי והכי מאושרת מכל הבחינות בחייו כי:
עמירם היה חבר שלו, הוא היה התלמיד הראשון בכיתה, כל הבנות אהבו אותו וגם אני אהבתי אותו. ובכלל, כולם רדפו אחריו והוא היה ה"מלך".
עכשיו הכול שונה: כולם אוהבים את עמירם, ובנוסף לכל אמו של דוד כבר שבועיים בבית חולים. מסכן, לא מגיע לו! "כזה עונש חמור יש לו".
אני רוצה לגרום לו שמחה, לכן אשכנע את עמירם לחזור להיות החבר הכי טוב שלו. אני יודעת שהוא יעשה זאת למעני.
כבר דיברתי עם עמירם והוא אמר שהוא יעשה את מה שניתן. והוא עדיין לא יודע על מצבה הרע של אמו.
כרגע יש לי רק שתי מחשבות בראש: שיקנו לי אופניים ושיהיה טוב לדוד. היום הסתפרתי כמו השחקנית האהובה עלי ומאוד מתאים לי.
שנה טובה וחתימה טובה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- ההתחלה פרק 6...תהנו -עמודים--58-59-6-61-62 סופרת
יום רביעי, ה-12.10.60
החופש נמשך ונשארו עוד ארבעה ימים. הכנתי את כל השיעורים כבר מזמן, למדתי בעל-פה והתכוננתי לכל המבחנים.
ביום שבת לא הלכתי לפעולה כי לא התחשק לי. הייתי עם עמירם על יד הבית שלי וביקשתי ממנו שיגיד לי כיצד הוא מרגיש כלפיי וכלפי נאווה. הגיע הזמן שיעשה סדר – נאווה או אני?
הוא אמר שהוא אוהב את נאווה ואחר כך אותי. אמרתי לו שאני אוהבת את דוד לוי ומחבבת אותו. יש לנו סדר דומה. יותר מאוחר הלכתי לנאווה והייתי איתה עד הערב, ואז גיליתי לה את השיחה עם עמירם והיא כמובן שמחה מאוד.
(הוא נתן לי רשות לגלות).
אני מאוד אוהבת אותה ורוצה שהיא תהיה ידידה שלי, כי אחרי שהשלמנו ראינו שאנו דומות בהרבה מובנים, מוזר?
אני אשתדל מאוד ואולי ייצא משהו טוב מהחברות. אני ממשיכה לאהוב את דוד למרות שהרבה מהאהבה שלי אליו אבדה לי. ביום ראשון הייתי בסרט "המלך שלמה ומלכת שבא". מאוד יפה. בכיתי מקצת. עכשיו אני ואחותי בבית, סידרנו הכול וניקינו מסביב, או שנלך לאיזה מקום או שאקרא ספר מעניין ואנוח לי בשקט.
יום שני, ה-17.10.60
אתמול חזרנו ללימודים והשתוקקתי לכך מאוד. ביום שישי הייתי בפעולה בתנועה והייתה חגיגת בת מצווה לרות, היה הרבה יותר שמח מאשר החגיגה שעשתה בכיתה. היא קיבלה מוצץ עטוף בהמון עיתונים והיה מאוד מצחיק. עד שהיא פתחה את כל העטיפות התמלאנו בהמון סקרנות.
רות הייתה במצב רוח רע וסיפרה לי שביום שבת הייתה לה בת מצווה בבית למשפחה, וכל הבית "עמד על הרגליים" במשך כל היום.
מי צריך כזו שמחה אם לא יכולים לעשות את זה יפה ורגוע? בעיניי נראה הבית של רות כל כך מיוחד, שכשהיא מספרת לי על הסבל אותו היא עוברת עם הוריה שרבים לעתים עד ביקור מהמשטרה, אני מתקשה להאמין.
אימא שלה אמרה שבחיים יש שתי שמחות חשובות וחייבים לחגוג אותן: בת מצווה וחתונה. ואני חושבת שכל יום הולדת זו שמחה מאוד גדולה וצריך תמיד לחגוג, ומאוד חבל לי שלא עשו לי בת מצווה כמו לכולם.
רות רוצה מאוד להיות שוב החברה הכי טובה שלי, ככה היא אמרה לי בלחש לפני תחילת החגיגה. היא סיפרה לי שמאוד כאב לה לקרוא את המכתב שכתבתי לה. אם היא מתכוונת לזה אז אני מסכימה בכל נפשי, כי אני אוהבת אותה מאוד וגם היא אותי, וזה המון. אחרי שדיברנו התרגשתי לשמוע כמה אני והחברות שלנו יקרה בעיניה. היא אמרה שאני חברה יקרה ומסורה. ואכן, נאמנות מאוד חשובה לי ובמיוחד עם האנשים הקרובים אלי.
רות גם סיפרה לי ששרפה את יומנה, כי כולו היה מוקדש לאהבתה לאוסקר, והתחילה יומן חדש.
אני נרשמת ל"דן חסכן". יש לי בבנק שתי לירות ובקופה חצי לירה, וכמובן את הלירה של יום ההולדת.
היום נאווה ואורה עבדו במסעדה של בית הספר והאוכל היה טעים מאוד, במיוחד קציצות הדגים.
אני ותרצה ידידות ובימים האחרונים אנחנו מכינות יחד שיעורים.
יום ראשון, ה-23.10.60
אני רוצה לצאת מהתנועה, אבל רות אומרת שאם אצא היא לא תדבר אתי. אני אתחשב בה ואחשוב על זה מאוחר יותר, למרות שקשה לי עם היחס של המדריכה כלפיי. לדוגמא, היא סילקה אותי מהפעולה בגלל שלא רציתי לשחק מחניים, והסיבה שלי הייתה פצע ברגל. אבל אותה זה לא עניין, היא רצתה שארוץ כמו כולם.
היום היה לנו בתנועה משחק צופי והיינו צריכים לעקוב אחרי סימני דרך קבוצתיים, הקבוצה שלי ניצחה והגיעה ראשונה והמדריכה לא חשבה להגיד לי מילה טובה למרות שאני הייתי היוזמת, יחס מוזר!
יום שישי, ה-21.10.60
היום היה לנו מבחן באנגלית ואני חושבת שמאוד הצלחתי. השפה האנגלית מאוד חשובה לי, ואני עושה כל מאמץ לקבל ציונים טובים.
בערב עשינו אסיפת כיתה ראשונה השנה. התאספנו יחד עם המורה בשעה שבע וחצי והיה מאוד יפה. רות, אסתר ומנחם ארגנו את הכול, וכולם היו מאושרים כי הרגשנו מאוד גדולים ועצמאים.
חבל שדוד לא בא אתנו ונסע לבת ים, אבל גם בשנה שעברה היה לו קשה להגיע ולהיות כמו כולם. בבית הספר הוא מתנהג באופן שונה, מדבר אתי יותר ויותר ומתייחס אלי יותר טוב מאשר לשאר הבנות. אחרי האסיפה הלכנו כל הבנות לתרצה, כי אימא שלה נסעה. חזרתי מאוד מאוחר, בעשר וחצי. בבית פגשתי את אוסקר יושב אצלנו ואוכל עוגה, והוא מאוד התעניין אם אורה הייתה. נראה לי שהוא מתחיל איתה כל הזמן, פלא דווקא איתה? אבל מה זה חשוב, שיהיה!
עמירם ביחסים מאוד ידידותיים אתי, ולדעתי הוא אוהב אותי למרות שהוא לא מודה אלא להפך. היום אחרי הלימודים הוא חיפש אותי וחיכה לי עד שחזרתי מרות, אבל לעלות אלי הביתה הוא לא רצה ועל כך אני כבר אתן לו מנה מחר בבית הספר.
אתמול קנו לאחותי נעליים חדשות והיא הסתפרה מאוד נאה. חוץ מזה, סוף סוף קנו לה צבעי טוקי כדי לפתח אצלה את הכישרון לציור.
יום שני, ה-31.10.60
את היום לא אשכח לעולם!
אני חולה, יש לי "גריפה" אבל בלי חום ולכן לא הלכתי לבית הספר ולא נוכחתי כשהחזירו את המבחנים באנגלית, לכן את שלי לא החזירו.
היום הבנתי איזה חברות יש לי – כל מה שאני אומרת מתגלה מיד לכולן, אחת מעבירה לשנייה. ורק רחל כהן, כתמיד, ילדה נאמנה ושומרת סוד.
היא הציעה לי משהו מצוין: לא לגלות לאף אחד את הסודות הכמוסים שלי אלא להשאירם בלבי, ועם החברות לשמוח לשיר ולדבר על דברים פשוטים שכל אחד יכול לדעת. היא צודקת ואני אעשה בדיוק כך.
פתאום הבנתי שכל החברות שקרניות ומרכלות. לא רציתי אף פעם להרגיש ככה אבל אני חייבת. אפילו רות שתמיד אהבתי אותה בגדה בי.
להבא אהיה חכמה יותר, ומעכשיו והלאה לא אגלה שום דבר לאף אחת.
כנראה שאת היום הזה ואת ההחלטה הזאת לא אשכח.
יום חמישי, ה-3.11.60
אתמול ירד הגשם הראשון, אבל איזה גשם... היה קר מאוד ומרגישים שהחורף מתקרב, גם כרגע, בין הערביים, כשאני כותבת ביומן ורחל כהן קוראת בתנ"ך, יורד בחוץ גשם.
אפסיק לכתוב ואלך לדרוך בשלוליות.
דרך החלון אני רואה את הקשת בענן ואני יודעת שהחורף בפתח ובקרוב יהיה יותר נעים.
"מרגישים את החיים", ככה אימא אומרת!
קיבלתי כמעט טוב מאוד באנגלית. זה לא כל כך טוב, הייתי רוצה לקבל טוב מאוד. לא חשוב, בפעם הבאה אשתדל ואהיה חרוצה יותר. האנגלית מאוד חשובה עבורי.
אתמול הייתי בקופת חולים בעניין בדיקת העיניים, והרופאה אמרה שצריכים לעשות לי ניתוח (כי אני קצת פוזלת), אבל כרגע אי-אפשר כי אפסיד את הלימודים. רחל כהן התחילה לכתוב יומן. אני מקווה ומאחלת לה שתצליח. היא גם החליטה סופית לצאת מהתנועה. היום כאבה לי מאוד ההתנהגות של דוד לוי, כאילו נשכח ממנו כל הרגש הטוב שהוא מרגיש כלפיי.
הכול קרה בשיעור ציור. הוא דיבר הרבה עם ציפי ולקח מים מהכוס שלה, ואני לא יכולתי לראות את זה והחלטתי לא לדבר אתו אבל כן לענות לו ברגע שהוא יפנה אלי. אבל רחל כהן שכנעה אותי שהכול בגלל הקנאה שלו בעמירם, ולכן עלי לנסות לפחות לשבוע לא לדבר כל כך הרבה עם עמירם, כי לפי דעתה דוד סובל מכך ומדבר עם ציפי רק כדי להתנקם בי.
אנסה, ואם לא יהיה שינוי אשנא אותו לעולמים...
יום שישי, ה-4.11.60
רק עכשיו חזרתי מקבלת שבת בבית הספר הנערכת אחת לשבועיים יחד עם המורה, וכרגע לבי מלא צער ואינני יכולה יותר לסבול. במסיבה המורה שאלה מי מוכן לעזור לאסתר לשאת את האקורדיון. דוד הצביע בהתלהבות גדולה, וכשהסתכלתי עליו לא היה לו בכלל אכפת. החלטתי שזהו! בשבילי זה הסוף!
זה כבר מספיק ועלי להפעיל עליו את הסעיפים האלה: 1. לא ליזום אתו שיחה ראשונה ולחכות שהוא יפנה אלי.
2. לא לבוא לקבלת שבת, ואם המורה דבורה תשאל אז להמציא כל פעם תרוץ חדש. ואם היא תנדנד, אגיד לה שיש לי סוד ואני חייבת לקיים אותו.
3. להרגיז את דוד בכל דרך שרק אוכל, בשיחה עם עמירם או עם אחרים. אני מקווה שאוכל לקיים את ההחלטות שלי, כי אם לא אני "סבקה" (כלבה).
כואב לי.
יום שלישי, ה-9.11.60
יש לי לספר לך הרבה דברים חשובים.
היום עמירם הגיע אלי כדי לקחת ספר היסטוריה, וביקשתי ממנו שיספר לדוד על הסעיפים שהחלטתי להפעיל עליו. דוד לא הגיב על זה בכלל, וחשבתי שאם הוא בן כה וכה יודע אז אין צורך לעשות שום קשיים.
כי הרי עשיתי את הכול כדי שהוא יידע, ועכשיו הוא יודע לכן אין בהם טעם.
היום לא עשיתי מבחן בהיסטוריה כי עבדתי במסעדה (היה ממש קל), והבנות סיפרו לי שדוד הזכיר את שמי בקול רם, כמו שאני כל כך אוהבת, כששאלו עלי. אבל אני עדיין מאוד כואבת וכבר לא מאמינה לו אף על פי שכל הבנות אומרות את זה. נדמה לי שזה לא מלב נקי...
עמירם נאמן לי מאוד, תמיד שומע בקולי, והוא באמת הילד היחיד שמבין לרוחי. לבו כל כך טוב והוא חרוץ מאוד. כמעט כול יום אני הולכת אליו וזה לא פלא, כי אמו מתייחסת אלי הרבה יותר טוב מאשר לכל שאר הבנות. אתמול נתתי לעמירם פתק ושם שאלתי אותו אם כואב לו שאני מדברת עם דוד, אז הוא ענה לי כמו שלא ציפיתי, ואמר שהוא עושה הרבה למעני ותמיד יעשה, כי מצא בי דבר שלא מצא באף אדם שהכיר.
מעניין מה הדבר הזה ולמה הכוונה.
יום שבת, ה-12.11.60
שוב ירד גשם אחרי הרבה זמן של יובש. חבל, הימים קצרים והלילה ארוך. אצלנו בבית מנוחה – הורים שלי ישנים ואין מאושרת ממני.
היום הלכתי לתנועה בשעה יותר מאוחרת. למרות שרציתי להישאר עם הכלבה החדשה שלי, חבל היה לי להפסיד את הפעולה שהייתה רק עם הבנות.
הכלבה שלי אצלנו רק כמה ימים אבל היא פשוט נהדרת, שחרחורת ומחונכת יפה. היא הייתה שייכת לשכנים של רות. כולם כבר באו לבקר אותה, רק רות לא כי היא שוכבת חולה בבית. גם לה יש כלבה חדשה, וטוב לי לדעת שיש לנו דברים משותפים.
יום שישי, ה-18.11.60
החיים שלי מרים וגרועים. אינני רוצה בהם עוד. החזרתי את כלבתי לאורה כי היא צעקה ויללה כל הלילה, ואימא ואבא לא יכלו לסבול.
רק עכשיו, השעה שבע, חזרתי מקבלת שבת שהתחילה בשעה חמש, הכול בגלל שעכשיו מחשיך מוקדם. והרי אמרתי שלא אלך, אבל כולם אמרו שאני צריכה לבוא כי זה מאוד לא יפה. ישבתי ליד עמירם ודוד ישב בדיוק מולנו, וכולם אמרו שאני מסתכלת עליו וזה ממש לא נכון כי גם המורה דבורה ישבה שם מול ואיך לא אביט בה? תרצה אמרה שדוד אמר לכולם שאני שוויצרית, ולי זה מאוד הכאיב, אבל נאווה אמרה שגם היא הייתה בסביבה ולא שמעה שום דבר כזה שנאמר.
היום קראו לי פעמיים ללוח בשיעור חשבון ופעמיים קיבלתי כמעט טוב מאוד.
ביום ראשון אני הולכת לרוקן את קופת "דן חסכן" ולקבל מתנות: שקית עם ידיות מניילון דק, מעטפות אדומות למחברת בהן אעטוף את היומן, ואיזה כיף – גם כרטיס לסרט.
היום עמירם לא רצה לבוא אלי, וזה הכאיב לי.
יש לנו בכיתה חמישים ואחד ילדים, כי הגיע אלינו ילד חדש בשם אברהם לוי.
יום שישי, ה-25.11.60
רות מאוד אוהבת את אוסקר, ואני מבינה את הרגשת העצמאות שמתלווה ל"אהבה". החיים זורמים בקצב שונה ולכל יום יש טעם אחר.
יש איזו רצינות באוויר, שהיא מצד אחד נעימה ומצד אחר לא מוכרת... שוחחתי על כך עם רות והיא אמרה שזה גיל כזה, בו אנחנו מתרגשות מכל נגינה יפה הנשמעת ברקע... ואהבה זו מנגינה של גדולים!
רות מאוד מאוהבת, ולעתים היא מודאגת ומתייסרת באהבתה ותוהה עד כמה אנו בוגרות לכך?
אני לא מוטרדת מהמצב, כי אני בטוחה שזה בסדר גמור לאהוב בגילנו, לא?
האם זה בסדר לדבר כל כך הרבה על אהבה? אינני יודעת, אך כנראה לאהבה יש הרבה כוח ואני לא מוותרת...
אוסקר הגיע אלינו לביקור בדיוק כשרות ואני דיברנו בנושא הרגיש והייתה התרגשות רבה. בילינו יחד שעתיים אחר הצהריים. את רות קל לאהוב כי היא צברית חכמה ומאוד יפה.
אשר אלי, דוד הוא הילד אותו אהבתי תשעה חודשים כל מה שאמר שימח אותי, אבל זהו, התייאשתי, אינני רוצה בו יותר. פעם עוד יבוא יום ואזכה לאהבתו, אבל אז כבר לא אתייחס אליו.
גם עמירם מכאיב לי לעתים, אבל אליו יש לי אהבה שונה והכול מאוד לא ברור לי. אינני יודעת מה אני מרגישה...
למה לא להעריך את מעשיו של עמירם שכל כך מסור לי?
הוא אומר בפירוש: "אני רוצה לעשות הרבה למענך".
אבל הוא רוצה ממני אהבה שאני לא יכולה לתת, ואני לא יודעת איך להסביר לו במילים, אני לא מצליחה והמעשים שלי יוצאים מבולבלים.
למה אין בעולם סדר כזה, שכל אחד יאהב את מי שאוהב אותו באופן הדדי?
שלא תהיה קנאה אלה ידידות.
אמי בבית עד יום ראשון וזה אושר גדול עבורי. הוריו של דוד נסעו לבית הבראה כדי שאמו תוכל להחלים.
יום שני, ה-12.12.60
היום היה ה"סקר" למרסל ואוסקר, שהם הילדים הכי קרובים אלי מכיתה ח' לכן אני מתרגשת יחד איתם.
היום למדנו למטה בכיתה של שושנה רק עד השעה אחת ורק את המקצועות החשובים, טבע ואנגלית, כי כל המורים היו עסוקים וכל הכיתות היו תפוסות בגלל ה"סקר".
אפשר להגיד שהיום בפעם הראשונה נאווה הזמינה אותי לבוא אליה הביתה, ועבורי זה כבוד גדול.
נאווה היא סמל להתערות שלי בארץ, מפני שאיתה היה לי הקושי הגדול ביותר להשתלב. מהרגע שהגעתי ועוד הרבה זמן היינו צ'ילבות. כרמלה הג'ינג'ית אומרת שנאווה היא ממיוחסי הארץ.
אני באמת רוצה להיות חברה שלה וגם היא רוצה בכך, אני יכולה לראות את זה לפי כל הסימנים. היא הרי מסקרנת אותי עוד מכיתה ו'.
הכנו יחד שיעורים והלכנו יחד לעמירם עד שבע וחצי בערב. דוד לוי עבר שם וכשראה אותי מאוד התרגז, כי הוא רוצה שכל תשומת הלב ממני תהיה מופנית רק אליו. רות הייתה אצלי היום. היא ילדה חכמה, ומפני שהיא מכירה אותי, היא תמיד מבינה למה אני מתכוונת בכל מעשה שאני עושה.
מחר יש חגיגת סיום לשליש ואחר כך כבר חנוכה. נראה איזה ציונים אקבל.
יום שלישי, ה-13.12.60
קשה לכתוב כשהלב מלא רגש! היום יום ההולדת של דוד... רוצה אני לכתוב הכול, אבל תמיד משהו נשכח. מזמן לא הייתה לנו קבלת שבת בכיתה, כי קיבלנו עונש מהמורה בגלל ההפרעה האחרונה ומאוד התגעגענו להיות ביחד. לכן היום היה כל כך חשוב עבורי: זה ערב חנוכה וגם מסיבת סיום השליש הראשון.
קיבלנו תעודות. קיבלתי שלושה מספיקים, אחד מספיק בקושי ואחד לא מספיק. רע מאוד.למטה ממספיק זה בטבע ובכתיב.
כן, יש ירידה מאוד גדולה בציונים שלי ואני מרגישה שאני לא משקיעה מספיק בדברים החשובים לבניית העתיד שלי בארץ.
אימא דיברה עם המורה דבורה, ושאלה בדאגה מה לעשות אתי.
המורה אמרה לה: "אל תדאגי, בישראל הדבר הכי חשוב זה להיות חברמנית וזו התכונה הכי טובה של בתך..! בארץ הלימודים הם במקום השני!"
אבל אימא ואבא בכל זאת דואגים מאוד, לכן החלטתי שעכשיו, בחופשת חנוכה, אעבוד על המקצועות שקשה לי איתם.
אלוהים יעזור לי ללמוד מצוין בשליש השני.
הקבוצה בתנועה יוצאת לטיול להרי אפרים, ואני אשב על השיעורים.
יום רביעי ה-21.12.60
השבוע הייתי בסרט "בלדה או סלדטה" ("בלדה לחייל" בשפה הרוסית). מעניין ועצוב. בכיתי המון, אך בכי טוב.
מסופר על מלחמת העולם השנייה ממנה הבן לא חוזר הביתה.
לדעתי מלחמה היא הדבר הכי נורא בעולם, המשמיד אנשים, נשים וילדים בלי כל רגש. אף ילד בעולם אינו רוצה מלחמה, כולם רוצים לחיות בשלום ובשלווה בין אדם וחברו.
גם לסרט שמח הלכתי "חוזליטו", סרט מאוד יפה. מחר חוזרים לבית הספר, ואני מקווה לקבל ציונים טובים בשליש השני.
יום שבת, ה-24.12.60
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 6...תהנו -עמודים--63-64-65-66 סופרת
יום שבת, ה-24.12.60
היום יום בהיר ויפה. ההורים שלי בבית והכול כאילו יפה, אבל לי פה ושם יש דברים רעים.
אתמול בתנועה היה לנו ערב עדות, היה שמח ונהניתי. יש לנו מדריכים חדשים, והם המדריכים הטובים ביותר שהיו לי עד כה בחיי, כי הם לא עושים אפליות בין הילדים ובגללם כף להיות ב"שומר הצעיר".
הערב הפעולה הייתה בלי מדריכים, אבל היה מאוד שמח. אני מתכננת לכתוב ספר על חיי ילדים בתנועה בשם "חיים טובים".
חלק גדול מזמני הפנוי לוקחים הפעילות בתנועה וקריאה בספרים. קראתי אתמול את הספר "אמיל והבלשים" והיום התחלתי לקרוא על הורדוס ומרים, ספר עצוב.
אני מודה לאלוהים על הכול ולא רוצה להתלונן.
אבל שוב הכאב הישן חזר: ריב ביני לבין רות. אין אנו חברות קרובות כמו פעם, למרות שאני יודעת שהיא הילדה היחידה המבינה אותי ויכולה לעשות אותי מאושרת. מסרתי לה מכתב, כי ככה קל לי יותר להסביר את עצמי:
יום ראשון, ה-25.12.60
רות!!!
סוף שנה ואני יודעת כי בשבילך זה רק תאריך, אבל עבורי התאריך הזה הוא סיכום למה שהיה והתחלות חדשות. נכון, את צודקת, השבועות האלו ייזכרו עמוק בלבנו. לאחרונה התרחקתי ממך, כטענתך העיקרית, ואולי זה נכון, כי בנות אחרות כמו נאווה או תרצה מעסיקות את מחשבותיי. אך טבעי בעיניי שלאחר המהומה הקשה שהייתה עם גילה לא חזרנו לחברות כמו בהתחלה.
הסתרתי ממך את האמת, כי גם לי לא היה ברור מה באמת קורה אתי. האם את מרגישה את הכאב ?
זו לא נקמה. לא, רות, זו לא נקמה, פשוט השתניתי ורוצה אני לנסות אולי את נאווה כחברה חדשה בחיי! גם אני עדיין אוהבת אותך כמו שאת אוהבת אותי, אבל המצב השתנה. נכון, עדיף היה לדבר פנים אל פנים, אבל לשתינו קשה מאוד להביע את הדברים. את אומרת שהרגש שלך אמיתי, אבל לאחרונה יש בינינו חברות רק כלפי חוץ, למרות שאני עדיין מאוד מעריכה אותך !
האם אני לא מקשיבה לך מספיק בדברייך על אהבתך לאוסקר?
אני לעומת זאת מרגישה שאת לא מקשיבה לי מספיק כשאני מספרת על אהבתי לדוד, ואולי פשוט יש לנו המון מה להגיד בקשר לבנים שלנו ולכן קשה לנו לשמוע שוב את הסיפור שלא נגמר.
לאחרונה יש יותר כאב בחברות שלנו מאשר רגעים טובים ותמיכה. גם אני לא מבינה מה עובר עלינו, ובכך אני מסכימה איתך.
לוסי
יום ראשון, ה-1.1.61
אני רוצה להיות חברה של נאווה אבל כה קשה לי לעזוב את רות, ילדה שכל כך אהבתי פעם ואפילו קינאתי בה. עכשיו אני מעדיפה לא להיות חברה שלה וזה מאוד מוזר לי – איך החיים והזמן משתנים והכול משתנה.
מאז שאני גרה בחולון קשה לי כי אני נאבקת על כל דבר טוב וחשוב כמו על אהבתו של דוד לוי או על חברות עם הילדה הכי מקובלת בכיתה, וכמובן על מקומי בחברה של צברים... הכול משתנה בחיים שלי במהירות גדולה, ולכן שמחתי לחשוב שנאווה, היפה של הכיתה עם גומות החן בעיניים, שתמיד רבה אתי והתעלמה ממני לפתע פתאום רצתה בי כחברה הכי טובה שלה.
האם מישהו יצליח להבין עד כמה היה לי קשה לסרב למחמאה כזאת? היום אמרתי לרות שאינני רוצה להמשיך להיות החברה הכי טובה שלה. היא בכתה, ואני כל כך הצטערתי שהגענו לכך. בשבועיים האחרונים הכול התהפך והפרידה הייתה באוויר.
נכון, יהיה מוזר לא להיות יחד ולשחק עם בת אחרת, אבל אני רוצה לנסות את המצב הזה. רות אמרה לי שהיא אוהבת אותי וקשה לה להאמין שלא נהיה יחד, שעבורה זה חלום רע. שהיא מתייסרת מאוד, מתרעמת שאני לא מבקרת אצלה בבית ומתרחקת ממנה, ולאחרונה אף לא כנה איתה מספיק. שגם אם נפרדנו, לא צריך לעשות זאת בכעס וטינה. אני מסכימה ואפילו מרגישה את הכאב, ולא מבינה איך הגענו למצב הזה. העיסוק בחברות שלנו משפיע על כול חיינו החיצוניים והפנימיים גם יחד. לא רציתי לראות אותה בוכה בנוכחותי, זו לא הייתה מחמאה אלא מעמסה במיוחד כי אף פעם אף אחד לא בכה בגללי.
נכון, יש דברים לא טובים בחברות שלנו כדבריה (למרות שלי קשה לראותם), אני לא ילדה פשוטה ויש לי דרישות לחברות טובה כמו שאני מבינה אותה, וגם יודעת אני עמוק בלב שגם לה יש רצונות לאיכות טובה בחברות.
יום רביעי, ה-4.1.61
ביום שני וביום שלישי חליתי ולא הלכתי לבית הספר, כי קשה היה לי עם המצב החדש – לעזוב את רות. אני ונאווה כמעט החברות הכי טובות, אולם זה עוד לא בטוח והאומץ שלי לשנות דברים מפחיד אותי.
מחר יש מבחן בחשבון וכבר התכוננתי על כל החומר. שקט בחדר, הוריי לא בבית ויחזרו מאוחר בלילה, אחותי ישנה ורחל כהן מעתיקה את העונש בטבע חמישים פעם, הדפים שלי כבר גמורים. היא תישאר אתי עד שהוריי יחזרו.
יום ראשון, ה-15.1.61
קרה הגרוע מכל ויותר מהר ממה שאפשר להאמין!
שבוע ימים היינו חברות אני ונאווה, ואז היא הושפעה מזה שתרצה, החברה הקודמת, כתבה לה מכתב עצוב – שהיא בכתה כל הלילה ולא ישנה וסבלה נורא, ונאווה הפסיקה להיות חברה שלי.
בינתיים הרי כבר דיברתי עם רות שאני והיא כבר לא החברות הכי טובות, והנה, את רואה מה קרה! נאווה עזבה אותי.
מה יכולתי להגיד לרות, לרחל כהן ולשאר הבנות? אני מתביישת אבל לא יכולה לעשות כלום.
נבהלתי מעצמי שככה בגדתי ברות, ילדה טהורה וטובה, ומובן לי שעשיתי טעות גדולה ורות כועסת ובצדק!
עכשיו אשאר גלמודה ובודדה, והכול בגלל שלבי התבלבל ורציתי לנסות. הכול התברר כשהלכנו הביתה אחרי בית הספר, נאווה אמרה לי שזהו! היא החליטה להיות בחזרה חברה של תרצה. בכיתי כל הערב, על מר גורלי ועל האכזבות שלי. הייתי לבד כי הוריי ואחותי לא היו בבית. צעקתי לאלוהים אבל הבכי שלי כנראה לא עלה לשמים.
אני מסתכלת בספר הזיכרון בו נאווה כתבה לי זיכרון מאוד יפה וגם אני כתבתי לה, אבל זה היה לפני שכל זה קרה. היא כתבה לי מכתב, והוא שמור אצלי, על כך שנהיה חברות נאמנות לנצח. מכתב עם המון אהבה ומסירות, ועכשיו אינה רוצה אפילו לחכות לי ללכת יחד איתה הביתה ומתעלמת ממני.
עכשיו גם לא אהיה חברה של רות, כי היא ילדה טהורה נבונה וטובה כדי שתהיה חברה שלי אחרי מה שעשיתי לה, מעשה כל כך טיפשי ושטותי.
לעזוב אותה בשביל נאווה – התנהגות בה אני מתביישת. היא אומרת שיש לה רשות לדעה עצמאית, אבל איפה ההבנה שלה לטעויות?
ואולי איבדתי את רות לתמיד?
יום שישי, ה-20.1.61
אספר כאן את הדבר המוזר ביותר, שמסביר את כל הצרה שנפלה עלי. הרי אמרתי לך שאני מאוכזבת מנאווה, והנה היום היא באה פתאום ודיברה כל מיני דברים, לא חשוב מה, ובדרך אגב שאלתי אותה: "נאווה, תגידי, מה אני אשמה ובמה חטאתי שגילית את סודותיי, ציטטת ממכתביי וסיפרת מה כתוב בספר הזיכרון שלי, למה התאכזרת אלי?" והיא ענתה: "כמו שאת עשית, כך החזרתי לך".
אמרתי לה: "מי סיפר לך שקר כזה?"
והיא ענתה: "רות ותרצה"...
הייתי המומה. התמונה התחילה להתבהר לי... שאלנו את רות ותרצה, והן בהתחלה הכחישו, התבלבלו והסמיקו, אולם כשגילה ונדיה באו ואמרו שזה נכון והן אשמות – הן התביישו והודו.
כמובן שנאווה התרגזה ובכתה, וכשהלכה אמרה לתרצה "ברוגז". את זה שמעתי מזהבה, אבל גם זה לא בטוח. אל תחשבי שאני קנאית ורציתי להפריד ביניהן, הרי בן כה וכה נתתי לעצמי מילה שלא אהיה חברה של נאווה, אולם יש לי רשות לברר את העניינים שלי.
כך קרה שבסוף הרבה בנות בכיתה הבינו אותי. רות מעדיפה את תרצה ונאווה ולי זה כואב מספיק...
עכשיו לא אוכל לומר – מדוע דרך רשעים צלחה? הצדק יצא לאור!
שבוע ימים בסך הכול היינו חברות אני ונאווה, ומאז הפכו היחסים בינינו לדיון של צדק בכיתה. רות כמובן לא לצדי וזה כואב. מוזר לראות שאני, הילדה הזרה, לא צברית, גרמתי לכל הכיתה להתעסק בדיון על מה צודק ומה הוגן.
ואולי נאווה פשוט לא מתאימה לי ולא נועדה להיות חברתי ללא קשר למה שקרה...
פתאום הכול כל כך ברור!
יום ראשון, ה-5.2.61
ביום רביעי קרה לי דבר שבאמת לא אשכח לעולם.
כל התקופה בחולון לא היה לי אף פעם מזל טוב מתמשך ורצוף. הכול עובר מהר ואי-אפשר לתפוס את הזמן. ביום שני הייתי עם הכיתה בהצגת תיאטרון "רוזנים ואביונים" וישבתי ליד דוד ואסתר.
עכשיו אחזור אחורה ואספר לך מה קרה לי!
הכול על עמירם…
אתמול דבורה החליפה לעמירם מקום ישיבה והעבירה אותו לספסל האחרון, חבל כי זה מאוד רחוק ממני. וזאת רק התוספת למה שקרה לפני שלושה שבועות. הלכתי לעמירם בערב והוא לא התנהג אלי באהבה כמו תמיד, וזה הרג אותי. החלטתי לא לבוא אליו במשך שבוע, קיימתי זאת ואפילו יותר – שלושה שבועות. חשבתי שהוא לא חסר לי והתרגלתי בלעדיו, אבל היום כשהעבירו אותו מקום נבהלתי מהצביטה בלב.
ואז, בהפסקה, אזולאי נתן לי מכה בראש עם אבן גדולה, בכיתי וכל הבנות ניגשו אלי ועמדו לצדי. נאווה עברה במקום וחשבה שעמירם עשה את זה, כי הוא היה איתם במשחק בסביבה. מיד היא האשימה אותו והוא ביקש סליחה בשם אזולאי.
באמת...
אני מאוד לא רוצה שעמירם יבקש ממני סליחה על דברים שהוא לא עשה ויותר מכך, אני לא רוצה שנאווה תנחם אותי, כי הפצע שלי על זה שהיא עזבה אותי נפתח מחדש.
דוד כותב ספר. בינתיים הוא כתב פרק אחד ומאוד יפה, ואם ספרו יהיה יפה ויתקבל אני הראשונה שאקנה אותו.
יום שלישי, ה-14.2.61
היום היה לנו מבחן באנגלית ואני חושבת שהצלחתי. אני מתקדמת עם השפה מאוד יפה, וכך אוכל לקרוא ביתר קלות את המכתבים שסבתא שלי שלחה.
היום בכלל היה יום טוב בבית הספר, הקראתי בקול את החיבור בתנ"ך והמורה דבורה אמרה שהוא יפה מאוד, כמו של צברית. כבר שבוע ויומיים אני ועמירם ברוגז, וזה הזמן הכי ארוך שהיינו ברוגז. הוא מאוד רוצה להשלים אתי ואולי כבר הייתי מוכנה, אבל קרו כמה דברים היום כך שאדחה את ההתפייסות:
1. לפני כמה זמן הצעתי לנאווה, עמירם, יצחק ואזולאי לעשות חברה קטנה, והצעתי להכניס גם את רות ודוד ולא לגלות לאף אחד אחר.
עמירם התחייב בפניי שיעשה חברה רק אם אני אתו, והיום ראיתי שרות והוא מדברים והתברר לי שהם עושים חברה בלעדי. מאוד התרגזתי ובכיתי בלב.
2. היום רות ונאווה הלכו יחד למופע בלט, ונאווה אמרה שאני שוויצרית ועוד אבוא לנשק את הרגליים של עמירם. ובכלל, היא מאוד מרוגזת עלי ואני כבר לא רוצה להיות איתם בחברה.
ניסיתי לבכות ולהתפלל, ניסיתי להתנקם... ניסיתי לעזוב ולשכוח... אבל לא עוזר כלום ואני מאוד עצובה. גם הוריי הרגיזו אותי מאוד ובכיתי.
למה אלוהים לא עוזר לי, לפחות אדע מה חטאי ואוכל לתקן את מעשיי ואז אהיה כמו כולם?
חוץ מזה, היום שוב קיבלתי וסת לפני הזמן המצוין בלוח. אני מרגישה רע...
יום ראשון, ה-12.2.61
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- סוף; פרק 6...-תחילת פרק 7 -תהנו -עמודים--67-68-69-70- סופרת
יום ראשון, ה-12.2.61
אני מתנקמת כהוגן ברות, נאווה ועמירם. עם עמירם כבר רציתי להשלים, אבל אחרי המקרה שקרה לי ביום רביעי לא אשלים.
אני ברוגז אתו כבר שבועיים. אילה רוצה להשלים בינינו, אבל הוא מתעקש לדעת למה אמרתי לו "ברוגז". כתבתי לו והסברתי את עצמי, ומחר היא תיתן לו את המכתב.
אתמול בערב תנועה הוא עבר ליד, וכשראיתיו התמלא לבי חרדה גדולה כי הוא הסתכל בי במבט עצוב – כאילו אני אשמה שאינני משלימה אתו. כבר רציתי לשכוח ולהשלים, אבל בדיוק רחל כהן קראה לי והלכתי לרקוד עם כל הילדים.
האמת, נוכחתי לדעת שאני אוהבת אותו מאוד. נאווה אמרה שאני עוד אבוא לנשק את רגליו כדי שהוא ישלים אתי, אבל זה אף פעם לא יקרה... עמירם, בבקשה תשלים אתי בעצמך כדי להרגיז את נאווה, הילדה הכי שוויצרית בעולם.
אתמול הייתה לנו פעולה כמעט צופית. הגענו בשלוש וחזרנו בשבע בערב והיה מאוד מעניין. הלכנו רחוק ועשינו כיף.
עמירם לא בא היום לבית הספר, ואני לא הייתי היום בשיעור מלאכה אלא עבדתי במסעדה, עזרתי להכין קציצות דגים.
יום שלישי, ה-21.2.61
מדוע אני כותבת ביומן מיד אחרי בית הספר ולא בלילה, בשלווה הרגילה? הנה, אסביר לך, אבל האמת שאני קצת חוששת שאחרי שאכתוב שמחתי תלך לאיבוד, כמו כל שמחה שגנבו לי כשדיברתי על כך. היום דוד אמר בשיעור תורה משהוא מצחיק:
המורה דבורה שאלה מתי תורה משיבה נפש, והוא ענה שכשאדם מתייאש אז התורה משיבה את נפשו!
מעכשיו, כשאתייאש אקרא בספר תורה חה חה חה.
כן, לא דיברתי עליו הרבה זמן והוא חסר לי. אם הייתי בטוחה באהבה שלו כלפיי הייתי מתמלאת ביטחון, והחיים שלי היו שמחים ומתמלאים אור. אז גם לא הייתי מכאיבה לאחרים. אבל כבר די התייאשתי מזה, אולי לא לגמרי אבל כמעט.
כולם אומרים שהוא אוהב אותי כי הוא מתייחס אלי מאוד יפה, אבל אני כבר לא יודעת?
המחשבות שלי במקום אחר. עבר הרבה זמן ואני לא כבר כל כך מאמינה, הכול מאוד מוזר לי, יש לי הרבה מחשבות על עמירם ועל החיים בכלל!
אתמול הייתי בקולנוע וראיתי את הסרט "אחדות הלבבות", ממש סרט מופת. התרשמתי ובכיתי כמו תמיד, אבל נדמה לי שהפעם קצת יותר.
אמרו שמחר ירד גשם וביום רביעי יהיה קר מהרגיל. יום רביעי הוא היום הקבוע בו אני תמיד סובלת...
ביום שישי העדה (קבוצה) שלנו בתנועה נוסעת לכנס שייערך בקיבוץ נגבה, ואני לא אסע כי הוריי לא אוהבים נסיעות כאלה!
אנחנו נלך למכרים אותם הכרנו בפולין ובאו יחד אתנו מרוסיה, ולמרות שאני רוצה להיות בכנס הזיכרון של רוסיה מחמם את לבי .
מחר מתחילים ללמוד מקצוע חדש תודעה, ואז יהיו פחות שיעורים בהיסטוריה. חבל!
יום חמישי, ה-23.2.61
שוב אנו נפגשות, והנה אספר לך כל מה שקרה לי בזמן האחרון.
היום דוד עבד במסעדה וקרה משהו מאוד חשוב: היה לנו מבחן בחשבון ובשאלה הראשונה רוב הילדים לא הצליחו, ומכיוון שהיה גשם בחוץ לא יצאנו להפסקה. אז גילה ותרצה ניגשו לתיק של דבורה המורה והוציאו את המבחן של עצמן והתחילו לתקן, וגם אסתר בקשה מתרצה שתוציא לה את שלה.
אבל אחרי שהילדים בכיתה השפיעו עליהן, הן לא תיקנו כלום והחזירו בחזרה למקום. למרות זאת אזולאי הלך וסיפר לדבורה, והיא לקחה אותן לבירור אצל המנהל והיה עסק שלם. את אסתר, המלכה המועדפת שלה, היא לא לקחה ברצון, אבל לא יכלה להימנע מכך וחייבת הייתה להעניש גם אותה. חבל שדוד לא היה, רציתי שיראה איך "אהובתו" מתנהגת.
קיבלתי היום טוב+ במבחן בהיסטוריה, וביום רביעי כנראה הצלחתי במבחן בטבע. מחר מבחן בתורה שבעל-פה.
יום שני, ה-27.2.61
מחר בשבע בערב תהיה לנו חגיגת פורים בכיתה, ואם לא יהיה גשם בבוקר תהיה חגיגה נוספת, של בית הספר כולו בחצר .
הלוואי שלא ירד גשם...
אחותי התחפשה לעגבנייה. אמי תפרה לה בעצמה את התחפושת, והצליחה בכך מאוד. ביום רביעי תהיה לנו חגיגת פורים בתנועה וצריכים לבוא בתחפושת, אחרת יצבעו לנו את הפנים בגואש וזה ממש לא נעים. היום י"א באדר והיה לנו טקס בבית הספר. דיברו על מותן של נשמות טהורות שנפלו למען ארצנו כמו יוסף טרומפלדור וחבריו. אזכרם לנצח! בקרוב תהיה לנו חגיגת בר מצווה לעמירם ועוד בנים, והייתי רוצה להשלים אתו כדי לקנות לו מתנה.
רק שיהיה לי כסף.
יום רביעי, ה-1.3.61
היום אספר לך הכול לפי הסדר: חגיגת פורים התקיימה בבוקר כי לא ירד גשם, והיו תחפושות מאוד יפות. אני התחפשתי לסבתא רבקה, ומצאתי חן בעיני כולם. הייתי מסתורית ומעניינת.
אחותי התחפשה לעגבנייה, הבת של המורה פרידה התחפשה לברז מים וקיבלה פרס ראשון, דוד לוי התחפש לצוענייה, רחל כהן התחפשה לכרוב, אסתר לקווקזית ונאווה לדו-פרצופית, מעניין...
המון ילדים התחפשו לקאובואים וירו לכל עבר.
בערב הייתה לנו מסיבה נהדרת של הכיתה, ומכל המסיבות שאני זוכרת שמחה כזאת לא הייתה.
תודה לך, אלוהים.
אברהם לוי שר מאוד יפה לפני כל הכיתה והיו לי דמעות בעיניים, ולא רק עיניי דמעו גם ילדים אחרים בכו.
אסתר שרה על הדייגים, אחד השירים האהובים עלי. בקיצור, היה נפלא ואין מילים בפי להודות לכל אלה שהביאו לי שמחה והתרגשות כה גדולים, שיישאר אתי לא רק השבוע. גם דוד היה שקט ואוהב, ואפילו חלמתי עליו בלילה. עמירם קיבל את הפתק שלי ואמר לאילה שיחזיר לי תשובה.
רחל כהן חולה כבר שבוע.
אוסקר אוהב את נאווה בגלוי, ורות מאוד מקנאה...
נחיה ונראה מה יביא הזמן.
גם בתנועה היה מאוד שמח, והתחפושת שלי מצאה חן בעיני כולם. רות התחפשה לרות המואבייה, מאוד צנוע כי היא מאוד עדינה.
אחרי התנועה המשכנו לקולנוע "ארמון" לחגיגה לכבוד החג, וגם שם הבת של פרידה המורה קיבלה פרס.
חזרתי הביתה ברבע לאחת-עשרה, ואני ממשיכה להיות מאושרת כמו בכל הימים האחרונים.
לא היה גשם לקלקל את האווירה, ריקודי ההורה התעצמו, ההתרגשות אחזה בנו והמשכנו בעוד ריקודים. יש לנו חופש פורים נהדר.
כמה טוב אני מרגישה בארץ שלי.
יום חמישי, ה-2.3.61
אף פעם לא קרה לי שכתבתי יום אחר יום אבל עכשיו, בפורים, כל יום יש משהו משמח ויפה. ראשית, אוסקר בא אלינו היום ואמר שהוא אוהב את רות, וכתב לה מכתב עם שאלה: מי אמר לה שהוא אוהב את נאווה? וזה בכלל לא נכון!
רצתי לרות לספר לה, והיא מאוד שמחה ואמרה לי מתוך הלב "תודה רבה". אני רק מקווה שהיא תזכור כמה דברים טובים עשיתי בשבילה, ואולי נוכל לסלוח ולשכוח... אני מאמינה שיש לחכות בסבלנות, כי הזמן מביא רק טוב לתוך חיינו.
היום נסענו אמי, אחותי, אני ורות (הזמנתי אותה והיא הסכימה בשמחה) לעדלאידע בתל אביב. היה מאוד שמח וראינו המון דברים יפים, כי הספקנו ותפסנו מקום ראשון מקדימה בשולי המדרכה ולכן הראות הייתה טובה. כמות האנשים ורעש השמחה אשר מסביב הרשימו אותי. חגיגות זו תחושה טובה של ביחד ולעולם אניני עייפה מזה.
חזרנו עייפים ועוד לא עשיתי שיעורים.
הפורים הזה כל כך שמח ומלא חוויות, וכמה אחרת הכול היה לפני שנה. זוכרת אני עד כמה הייתי זרה ותודה על הכול....
רחל כהן הבריאה סוף סוף.
פרק 7
נסיכה
7.1.1813, יום ראשון
היום הדרשה הייתה יפה עד מאוד. האזנתי לשירת המקהלה ועיניי דמעו. על רקע הנרות שהאירו את הנגנים בלטו ציורי המוזאיקה היפה השזורה זהב, הצבע האהוב עלי, והשילוב גרם לי להתרגשות גדולה. הכומר ידיד המשפחה מיסטר אנטוניו המכובד, הסביר בדבריו כיצד חולפים להם שנים-עשר ימי החג המשופעים במתנות של שפע ושמחה, ולכן מצווה עלינו להרגיש הכרת תודה. בסיומה של הדרשה, שנערכה לכבודנו, הוגשה לנו תקרובת של "קסם פודינג חג המולד", אשר הפיצה ריחות משכרים בטעם גן עדן.
הכנסייה FRAUENKIRCHE יפה מבחוץ כמו בפנים, ותמיד בצאתי ממנה ובהביטי בשמים מופתעת אני לגלות את שני מגדליה הגבוהים והמרשימים הנישאים אל על, ואז שולחת אני את תפילתי דרכם לשמים. בדרך חזרה נסענו בכרכרה החגיגית, הפעם דרך כיוון השוק הצבעוני, וזו הייתה תחושה מלהיבה ומלאה רוממות רוח. מסביב עדיין הכול צבעוני מאוד, פנסי הרחוב מאירים את המדרכות בזוהר וזיו ומפיצים הילה עדינה. בכל מקום הונחו ערמות של פירות יער עסיסיים, גבינות, בשרים משובחים, יין חם ובירה קרה. הכול הואר בשלל נרות, קושט בפרחים צבעוניים, והמוני צורות של שוקולד בריחות משכרים הונחו בתוך סלסילות מעוצבות.
היום ההנאה שלי שלמה.
8.1.1813, יום שני
פסטיבל Fasching הוא הקרנבל האהוב עלי ביותר, כי אלו הימים בהם אין גבול למחשבות המשתוללות בדמיוני ולכל החלומות האפשריים השרויים בתוך מוחי. לכן המסכה והתחפושת שלי יכולים לתת לי את כל רצונותיי! השנה המסכה שלי זו אני עצמי האמיתית – "אלת השמש הגדולה"!
אני מרגישה כי כל רגע וכל יום, עם זריחתה של השמש העולה אני מתחדשת ובהחלט לא נשארת אותה נערה אשר הייתה לאורו של יום אתמול. ולכן, בעלות השמש מעלי לאורו של יום חדש אני לא מבזבזת זמן, ואין לי צורך לבהות בזיכרונות מיותרים! מאוד מרגש אותי לבחור את התחפושת המתאימה לי, ובמיוחד את המסכה אשר תהלום אותי. עבורי זו משימה כלל לא אקראית אלא תמיד מתוכננת היטב, כי רק בדרך זו מתקרבת אני יותר ויותר למאוויי לבי ומצליחה להגיע לתוך תוכי פנימה. שואפת אני לחיות תמיד כדמות אמיתית, אבל אין אני שוללת חלילה או מזלזלת ביתרון העצום של היותי חלק ממעמד המבורך על ידי אלוהים. מעמד הנותן שפע וכל טוב עבור בני משפחתי, ומכיוון ואני חלק ממנה אז באופן טבעי גם עבורי. זהו מקום נכבד ביותר, עם כי לעתים קשה לי לא להיות חופשייה.
ובכל זאת, אני מודה עד כי.
בעיני עצמי אני זו אני האמיתית תמיד, אבל... המסכה עוזרת לי לממש בדרך נאותה ומקובלת את חלומותיי, ואף אם זה רק לרגע קט נעימה לי ההרגשה שיש בי צדדים נוספים...
כשאני מתחת למסכה קל לי להופיע לפני כולם כי אני מלאה ביטחון עצמי, וזוהי עבורי ההזדמנות היחידה להיות אני בדמות אחרת בחוגים כמו שלנו. לכן כה חשוב עבורי הקרנבל הגדול, המאפשר ונותן את הבמה לכך!
9.1.1813, יום שלישי
ההכנות לתלבושת הססגונית לקראת הפסטיבל מרובות ורבות עד אין קץ:
עלי לנהוג בזהירות ובתשומת לב מרובה כדי לבחור נכון מתוך האפשרויות המוצעות לי, לכן מקשיבה אני לצלילים הבוקעים מתוך לבי, בודקת היטב את המסתתר בין המילים אשר מופנות כלפיי, מקשיבה לנשמתי וחולמת את חלומותיי בסתר.
מיס סוזאנה תמיד מעירה לי בחיבה: "הנה שוב הדוכסית המתוקה והאהובה עלי יושבת בחדר הסגול על אדן החלון הגדול, משקיפה על הפריחה הגדולה, רושמת ומוחקת ומחייכת חיוך רחב לעולם אשר נמצא בחוץ!"
תוהה אני לעצמי איזה קרנבל נפלא הוא זה אשר מאפשר לי מדי שנה לתכנן את התחפושת של "ללא מסכה רק כדי ליצור מסכה" זו אמת או חובה? לא!
אני יוצרת בדמיוני הפורה את שדומה לי, שזו אני, אפילו אם ליום אחד, לרגע קט או לשעה קצרה!
אתמול, שלא כמו בשנה שעברה, ברגע בו הופעתי בנשף של המכובדים נבוכה הייתי עם החשיפה הפומבית אשר יצרה התלבושת שלי, והרגשת האומץ המוכרת נסדקה קמעה ונבקעו בה חריצים. לפתע הייתי חרדה והרגשתי את בערת הסומק אשר כיסתה את פניי מתחת למעטה הזהב אשר עטף אותי. פיק ברכיים אחז בי ורגליי כשלו, לכן אך טבעי הוא שהמצב לא נעם לי וגרם לפליאה גדולה על עצמי.
נראיתי שונה מאוד והרבה הרימו גבה בתמיהה. האם ייתכן וכה גלויים היו סודותיי הפנימיים? והאם מחשבותיי המוכרים אך ורק לי בחשכת הליל בחלומות עלו והופיעו, הייתכן? ואולי חשפתי הרבה מדי וגלוי מדי, ואולי הקדמתי את זמני? האם בהופעתי המיוחדת פגעתי ברגשותיהם של החברים המכובדים שלנו? רגע המבוכה ההדדית לא נעם לי!
אבא היקר לא התרגש מכך יותר מדי!
כאן עלי להבהיר על מה בעצם הייתה המהומה ולמה התחפשתי, ואיזה תלבושת יצרו עבורי כבקשתי, ומה כיסה את פניי.
שמלתי נתפרה בגזרה מיוחדת אצל אדוןUnik , ולמרות היותו המעצב המקובל על החוגים שלנו אותי הוא מעריץ באופן מיוחד ו"אינו יכול שלא לקרוץ לרעיונותיי", כמו שמיס סוזאנה רומזת לא פעם בחרדה גדולה ודאגה רבה.
השמלה עטפה את גופי בחופשיות לא מסובכת, עם כוונה ברורה לשוות לי סגנון ייחודי. היא נתפרה בפשטות ובסגנון חופשי, השרוולים נשזרו ברקמה שקופה של חוטי זהב והבליטו את מראם הצעיר של שתי ידיי אבל לא פגמו בנשיות הזוהרת והיפה עד לידי התפעלות עוצרת נשימה, במיוחד מכל אלה אשר עמדו בקרבתי .
בזמן שיחה ערה נעו זרועותיי בחופשיות קלה כדי להסביר את כוונותיי, תנועה אשר הבליטה את החריץ המדהים שבצבץ בין ניצני שדיי המתפתחים והבליט אותם היטב, ועל כך אני גאה מאוד – כי הרי זהו חידוש מרענן שהופיע בחיי רק לאחרונה. הגלימה מעל לכתפי השמאלית האירה בגווני כחול עז אבל לא בוהק מדי, שהלם למחרוזת הפנינים שענדתי על צווארי.
נעליי המדהימות ביופיין החזירו אור כחול פטרול כלפי, ונצצו בכל פיתול ותנועה של צעדיי ולו הקלים ביותר, ובמיוחד כאשר שמלתי ההדורה נעה לפי קצב הריקוד ובתאום מלכותי.
רב בי הגלוי ועדיין מסתורית אני עד מאוד... פשטות אצילית השתקפה
מהצללית אשר נשאה את גופי בגאווה!
"אלת השמש הגדולה"...
12.1.1813, יום שישי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 7 -תהנו -עמודים--71-72-73-74-75 סופרת
12.1.1813, יום שישי
בשיחה אישית עם מיס אנסטסיה התרעמה היא מאוד והעירה לי בחרדה הולכת וגוברת: "איכה ייתכנו פשטות ושונות במעמד כמו שלנו, ואיפה החזות האצילית המסורתית?"
הסברתי: "הלבוש שלי יוצר צללית של ליידי מלידה שהפכה עלמה צעירה, אבל אין הוא נועד להסתיר מכל בחינה שהיא את המיוחד שבי – הופעה נועזת בצד נשיות איכותית מסורתית". כן, אני מודה, יש ודמותי יוצרת בלבול, לכן נוצרה סביבי מבוכה בנשף האחרון. אומנם מהומה שקטה ולא מתפרצת אבל... כי על כן חשוב לי להדגיש: אכן יש בי אצילות טבעית בהתחשב במעמדי הרם ללא כל קשר לסגנון המעט יוצא דופן בו נישא הבגד על גופי. אכן יש בי שקט אצילי, כי השוני טבוע בי באופן טבעי ללא צורך בצעקה. שואפת אני לכך שהעולם ישים לב אלי, ויבחין בנוכחותה של נערה אמיתית המשלבת יופי ועוצמה בהרמוניה.
אשר למסכה אשר כיסתה את פניי: זו הייתה עשויה רצועות זהב שזורות בצורה אומנותית, הנראות כמו צמה בדוגמת קליפה רב-שכבתית. ובכך רמזתי באומץ רב כי אף אם יש לי קליפות מיותרות הן גלויות ומלאות בתכונות אציליות, והיה אם לפעמים הן נושרות ונפרמות עדיין נמדד ערכן בזהב. אי-לכך תמיד מפיצה אני אור ושפע מבלי למחוק את עצמי או את נוכחותי בחברה, והנוכחת שלי נשארת גם אחרי לכתי!
חג המסכות נותן לי תמיד הזדמנות להיות אני ולו במעט, ואולי אאמץ לעצמי את ההרגשה הזו גם לסתם ימים אחרים שיבואו.
אני מנסה ומשתדלת!
בדמיוני יש מולי מראה שקופה ובה אני מביטה בצללית שלי מעת לעת, וכך אני לומדת את עצמי ואיך אני מעדיפה להופיע מול פני החברה המכובדת.
25.2.1813, יום חמישי
אבא אומר כי הדרך היחידה לקבל תחושה חיונית, תקווה ואפשרות אמיתית לחיים טובים, הינה ללמוד להכיר ולשנן את מקורות הידע של טוב ורע. ואם קורה חלילה ומאבדים את הדרך הטובה, והדבר יכול להתרחש כהרף עין, אזי יש ללמוד מחדש כיצד להיזהר, ולא לפנות לכיוונים רעים ולא נכונים המכשילים אותנו. בחושבי על כך רוצה אני מאוד להצליח ולבחור נכון את השבילים הזעירים במקום בו מתעקלת הדרך הנכונה של החיים!
כל זה עלה בזיכרוני הבוקר ביושבי מאחורי הווילון הסגול על אדן חלוני, בניסיון לתכננן איך לעשות את המוטל עלי וללטש את אופן נגינתי.
לפני יומיים הודיע לי על כך ומאוד בבירור המורה שלי למוזיקה, מיסטר פיינרו המכובד, הוא התחיל בנאום קצר, ואמר כך: "רצוני שתיגשי אלי, כבוד העלמה!"
דבריו נאמרו מעט בתקיפות מיד בתחילת השיעור, תוך הרמת הגבה שמאלית באופן מוזר אבל מאוד אופייני לו בשעת מצוקה. אחרי שיחה קצרה של חינוך הוטלו עלי ללא היסוס משימות גדולות ומאוד שאפתניות, בהן ניסה להסביר לי בפרטי פרטים ובסבר פנים מכובד למדי כיצד עלי ללמוד לתרגל את אופן נגינתי, כמה זמן עלי להקדיש לכך, ומהי משמעותה של נגינה נכונה ואיכותית!
זו דרכו היחידה להבטיח את מעמדו המקצועי ולשפר את תדמיתו כמורה Master בעיני הוריי, אך לדעתי יש בכך הגזמה מצדו. אבל עלמה צעירה אינה אמורה להגיד את דעתה לפני מבוגרים ממנה.
התרעמתי לפני מיס אנסטסיה ידידתי והיא כרגיל אמרה: "במהרה תחושי טוב יותר!" תמיד אחרי שיחה איתה אני מלאה הכרת תודה על כי יש לי חברה מבינה כל כך...
בקשתו הנחרצת של מיסטר פיינרו הינה כי עד לשבוע הבא יהיה עלי להכיר שתי יצירות ואף לנגן חלק קטן מהן בפניו, וזו לכל הדעות בקשה מוגזמת ולא הוגנת עד מאוד.
אחת היצירות מכונה בשם "ההפתעה" סימפוניה של Franz joseph haydn.
לשמחתי הרבה מופיע בה אקורד חזק מיד בתחילת הפרק האיטי, והדבר מעורר מיד את חושיי בעוצמה רבה וכך גורם ללבי לקפוץ החוצה. ייתכן שהתעוררות של רגש חזק כל כך תגרום לי להרגיש ולראות את עצמי כאמנית מכובדת, ואהיה מסוגלת להוביל את הסימפוניה ולהתנהג בהתאם המקובל.
לגבי המטלה השנייה: אין אני מעוניינת אף להזכירה כאן, מפאת המשימה הכבדה והקושי שלי לבצע את הדרישה של מיסטר פיינרו בפרק זמן כה קצר.
למה כל כך קשה לי מחד, ולמרות זה אכפת לי מאוד ורוצה אני להצליח מאידך?
נראה לי כי הבעיה בללמוד נגינה לעומק נעוצה אצלי במחשבה כי באומנות זו הכול תלוי במיומנותן של שתי ידיי על הקלידים המסתוריים, ורק דרכם אני יכולה להביע את עצמי. לכן מהווה הנגינה פעולה מאוד קשה לקווי האופי אשר בהם ניחנתי, כי תמיד אני שואפת וחותרת לשלמות בכל מעשיי ושונאת אי-ודאות...
מאוד קשה לי בבדידות עם האימון הטכני האין סופי של משמעת אישית וקפדנית.
4.3.1813, יום חמישי
היום אני מאושרת. הגיע היום הגדול עבורי ובו אלמד את התנועות החשובות בריקוד כהכנה ראויה לכניסה לחברה האריסטוקרטית.
הריקוד הוא עולם פתוח עבורי, עולם בו אני מצליחה להתחבר לכל חלק בגופי, וכך מאפשרת לעצמי לבטא את רגשותיי העזים בשלל אופנים. בתנועה עצמה יש גוונים של שליטה וכוח כביטוי לסגנוני האישי, שאף אותו אני רשאית לשנות כאשר אני מושפעת ותלויה במצב רוחי המתחלף. האימון היסודי אותו עלי לעבור לא מפריע לי ורק משפר את התנועות שלי, ואפילו מלמד אותי כיצד עלי להתחשב בתנועות בן הזוג הרוקד מולי.
מיס אנסטסיה מתעקשת לומר לי כי לדעתה לרקוד טוב זה להבין פרק חשוב בחיים: היכן טמון סוד ההצלחה.
לא להימצא לבד באף משימה, לשתף את הלב הרוקד עם בן הזוג כדי לפעום בקצב, שני אנשים בדרך אחת....
אבא שלי חזר ואמר היום בשעת תה מנחה, "נסיכה אהובה שלי, זכרי, החיים הם כמו תנועות הריקוד ובמיוחד הצעדים הבסיסיים, בתחילה הצעד הראשון זז תמיד קצת הצידה, ואם רוצים או לא דורכים על רגל שמאל. אז פונים אחורה, דורכים אחד לשני על הרגליים ורק לבסוף מצליחים להצליב נכון, ושוב יוצאים לדרך – ומצליחים לחבר את הרגשות המנוגדים כמו בכי מתפרץ ודמעות שמחה".
מאז היותי ילדה בוער בעצמותיי להצליח בחיים, לכן עלי לא להיבהל מכל קושי, לחזק את הנחישות שלי ולא ללכת לאיבוד בתוך הצעדים. עלי ללמוד לרקוד יפה!
קל לי ונוח להמריא תוך כדי הריקוד. אופיי הטוב יוצא החוצה ללא פחדים מיותרים.
אשר לעניין הנגינה – אניח לזה לעת עתה.
18.3.1813, יום חמישי
"המרכז והלב התרבותי של חיינו נמצא כאן, בטרקלין ההסבה", ככה אימא חוזרת ואומרת לאבא, והוא כרגיל מהנהן בראשו בהסכמה מיידית.
אך לעתים, כדי לתרום לשיחה, הוא מוסיף ואומר לה בקולו השקט: "רעייתי האהובה, ידוע לכל כי אנו אנשי אצולה המכבדת את עצמה, ולכן ראוי לנו להוביל ערבי תרבות נאותים. לכן הימצאותו של פסנתר כנף מאפשרת לנו להביא לתוך הבית פנימה את האריות המוכרות מתוך האופרות האופנתיות, וזו עבורנו חובה הכרחית המתאימה לסגנון המכובד בו אנו חיים".
מצאתי את דרכי בנגינה בפסנתר על ידי בניית חלום פנטזיה, המעצב עבורי חיים אותם אוכל לממש בדרך הטובה ביותר.
יש הרבה דברים בחיי שכדאי לי לחיות עבורם, לכן למדתי לנגן מהלב. אולי לא מושלם, אבל מספיק טוב כדי לא לסבול בזמן האימון השבועי.
אדון פיינרו מדגיש לא אחת כי הנגינה שווה השקעה ותעזור לי גם ללא דיוק יתר, היות והצלילים הבאים מתוך הנשמה ינקו את מוחי.
ואכן, אחרי אימונים רבים הופכת המוסיקה בעיניי לחשובה כמו מילה וכתיבה. אולי פחות ברורה ומקושטת, אך עם יופי והנאה.
שמחה אני שלאחרונה חל שינוי בגישתו הקפדנית של אדון פיינרו.
3.4.1813, יום שבת
הוריי מבורכים בהרבה ידידים אינטלקטואליים שיוצרים בתחומים שונים, ולמרות שעיסוקיהם מתמקדים בציור, פילוסופיה או כתיבה, אווירה זו לא מוצאת את ביטויה, ולעתים הם מאוד רציניים בגישתם. אריסטוקרטיה בהתגלמותה, כמו עוטים מסכה. הנה, דוגמא לרצינותם: בעת ביקורנו לפני שבועיים בתיאטרון הלאומי של מינכן "Max Joseph", ירדנו מהכרכרה סמוך למרכז בכיכר האהובה עלי. כבר בכניסה המהודרת קיבלה את פנינו תערוכה מרשימה של אוסף כלי חרסינה ומערכות לתה מנחה מהיפים בעולם, כדברי אימא, ברקע עוצבו ושולבו פרטי ביגוד ותלבושות מפוארות, נעליים וכובעים מדהימים. היה מעניין אך את תשומת לבי שבתה תערוכת צעצועים עתיקים, אשר עוצבה כחלום ואגדה. נלהבת וללא היסוס ביקשתי רשות ופניתי לשעה קלה למוצגים אשר שבו את לבי לחלוטין, כמובן בליווי נאות, אך התעכבתי מעל למצופה.
מעשה נועז למדי, שגרם לסערת רוחות קלה – כי הרי אין זה מקובל שעלמה צעירה תאמץ לעצמה אופן מחשבה שונה ותתעניין בתצוגה אחרת. דעה עצמאית הכיצד?
אוכל רק לומר שתחושותיי נבעו מאסוציאציה חזקה וגעגועים עזים לזמן בו הייתי ילדה. לכן יצרתי רושם של התנהגות לא הולמת וחוסר הקפדה על ערכי נימוס, אשר כמובן לא מקובלים ואינם נחשבים נאותים במשפחתנו. הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה הגיעו בחברת התאומים צ'רלי ושירל, המתנהגים תמיד כיאות ומנומסים להפליא, ומיס אליזבט השקטה, האחות הצעירה אשר לא זזה מחברתם של ההורים הגאים, התנהגות אשר הבליטה יותר את עצמאותי. הרוזן מריוס התלונן באוזני אבא: "ראיתם פעם התלהבות כזאת?"
הרצינות אשר הובאה בדבריו הבליטה יותר מתמיד את מבטאו הבריטי, כנראה הפעם הוא חש מחויבות יתר לתוארי האצולה הרבים אשר נזקפים לזכות, ולכן הייתה לו תחושה שהגזמתי. מאוד הופתעתי מתגובתו כי תמיד חשבתי לעצמי מה רבה הסובלנות וההבנה במשפחה הזו, אך נראה כי יש להם גישה משתנה למצבים חברתיים דומים.
מאוחר יותר קיבלתי נזיפה רצינית ביותר מאבא, שחזר והדגיש בפניי כי רצונו העז ביותר היה ויהיה לתת לי חינוך היאה למעמדי, למרות שהוא מבין ומודע לכך שבאופיי קיימים קווים בולטים ללהט רב מדי, ולפעמים הם אשר מזיקים לי בחברה ואף מביכים אותו ואת משפחתי בפומבי!
שונים אנו כולנו, אך אין זה מקובל בחוגים שלנו לבחור ולהבליט את השונה אף אם לזמן מאוד קצר כדי לעשות את מה שהלב חפץ!
דעה עצמאית, הכיצד?
20.4.1813, יום שלישי
דרך החלון מבחינה אני במרקו הגנן הנלהב חוצה את הגן שלנו שוב ושוב וגאה בו עד מאוד, כי הגן המעוצב הנו באמת אחד היפים במינכן הנפלאה שלי, ונמצא מאוד קרוב לאזור המגורים של ארמון Residenz גן יחיד ומיוחד שמרקו החרוץ לא מפסיק לטפחו ביום, ולשמרו אף בלילה בעברו עם הנר הגדול לאורכו ולרוחבו.
אימא אומרת בגאווה גדולה כי הוא לא נופל מיופיו של הגן באחוזה שלנו בווסט אנד, על יד ארמון סנט ג'יימס בלונדון, אהבתה הגדולה.
אני שמחה מאוד על כי מזג האוויר הנאה נמשך, ויש לי אפשרות לצאת היום לטיול כדי לעשות את הפעילות היומית שלי באוויר הצח. "תרגול בריאותי", כדברי מיס סוזאנה, למרות התרעומת של אימא אשר פנתה כלפיה בנזיפה קלה רק הבוקר:
"את מתירה לילדה להישאר בחוץ עד לשעה לא מקובלת, ותמיד דקה אחת אחרי המותר, וכך מאפשרת לה להירטב בגשם. עלינו לחכות לחודש מאי כדי לערוך טיולים באוויר הצח!"
מיס סוזאנה מיהרה להגיש לאימא את הרקמה, ותוך כדי כך הפעילה את השפעתה הטובה כדי להרגיע את רוחה הסוערת. דאגתה של אימא מאוד ברורה, כי הרוח הקרה של החודש האחרון הייתה מלווה בעננים אפורים ומעט קודרים, הורידה גשם כבד ולא את הטיפות הצלולות האהובות עלי כל כך. אי-לכך נפסקו לזמן מה ההנאות הקטנות שלי הכרוכות בפעילות בחוץ, ולא ניתן היה להמשיך בטיולים הארוכים במיוחד בשעות אחר הצהריים הצוננות, אשר תמיד שילבנו בהן ישיבת מנוחה בספסלים המהודרים המוסתרים תחת הגגון.
כאן עלי לערוך וידוי קטן לגבי מיס סוזאנה, אשר עבורה לא לצאת אתי החוצה מהווה תזכורת קשה לא להתראות עם משוש ליבה, רב המשרתים מיסטר Jagd, אשר נחשב לאיש מצוין ותדיר שומר על איפוק, אבל בראותו אותנו, כלומר את מיס סוזאנה המטיילת בחברתי, מיד מופיע על שפתותיו חיוך מסתורי. נראה כי הבחור מאוהב. מיס אנסטסיה ציינה כי המצב הזה מכונה "מביט בה בערגה". הנה, אמש הוא הגיש לה מתנה צנועה, וכך הפך את יום האתמול ליום המתנות הרשמי ביניהם.
עלי לציין כי השינוי בהבעת פניו בולט במיוחד בזמנים אחרים, בהם אנחנו לא בסביבה, כי אז הוא דואג לשוות לתדמיתו רצינות אשר לא מציתה שום דמיון. כנראה שמיס סוזאנה היא מקור ההשראה שלו, ומקור חשוב ביותר.
לפני שבוע היא בכתה בסתר ומיד שאלתיה בדאגה רבה מדוע, "האם יש לך בעיה אשר מסכנת את חייך?"
והיא ענתה בביישנות: "עלמתי, צר לי עד מאוד שאיננו יכולות לצאת היום לגן".
אז הבנתי הכול – מדוע לעתים בדרכינו בשבילי הגן מתעכבת מיס סוזאנה, בעלת האופי הרומנטי, להביט בטיפות הגשם השוטפות את הפרחים ושוקעת בחלומות. במיוחד באותם רגעים בהם רב המשרתים מופיע באקראי ומתעכב לרגע. אז לפתע פתאום היא מאיצה בי להיחפז. עכשיו ברור לי בוודאות מי מככב בחלומותיה!
ואני נרגשת עד מאוד...
בזה אפסיק ואצא ליהנות מהפריחה המדהימה בחלק הדרומי של הגן הבוטני שלנו.
26.4.1813, יום שני
לעוד שלושה ימים מוכנה לנו הזמנה מיוחדת למופע של מלחין גדול ואדם מקסים מאין כמוהו, כך נאמר בכל מקום, ולשמחתי הרבה אף אני כלולה בהזמנה המכובדת.
כבוד גדול הוא לי לשמוע את הביצוע היפה של "מיסת הבריאה", יצירתו הנפלאה ומרשימה של joseph haydn Franz, אשר כבר אינו עמנו ונפטר לפני ארבעה וחצי שנים בלבד.
היצירה תושמע בכנסיית בורגקירשה, המעוטרת בצורה המדהימה ביותר וניצבת בגאון ובממלכתיות ברחוב קסום המרוצף באבנים קטנות.
כן, העיר וינה האהובה עליו, מעניקה לו כבוד גדול כי בה הוא עבד ללא לאות ובה פורסמה יצירתו לראשונה לפני חמש-עשרה שנה בארמון שוורצברג, ועדיין מדברים בכך עד כמה כולם היו נלהבים.
אבא ואימא תמימי דעים, כך שמעתי אותם כאשר הם שוחחו ביניהם בתארם את הביצוע המרהיב "כולו לב ונשמה". ואיך לא, הרי העיר וינה היא המרכז המוזיקלי של אירופה כולה. היצירה נכתבה ממש סמוך ללידתי, דבר המעניק לה קשר כמעט משפחתי אלי. כמו אחיות אנחנו, כי הרי בריאה של יצירה ובריאה של תינוקת היא אותה בריאה – מהחושך לאור!
30.4.1813, יום שישי
עבורי זו הנסיעה השנייה לעיר וינה, וכבר מהבוקר בסיימי לומר את תפילותיי פרצה השמש לחלוני והאירה בבוהק אדיר את פניי. הזריחה כמעט וסנוורה אותי, ומרגישה אני כי זו דרכו של האלוהים שלי לחגוג אתי את השמחה וההתרגשות.
שמעתי לפני כשעה רמז ממיס סוזאנה שנטייל למחוזות חדשים בדרך חזרה.
היצירה "מיסת הבריאה" מתארת את הבריאה הראשונית, והרי אין עלמה בעולם האוהבת את החיים יותר ממני. האזנתי היטב ויכולתי לשמוע את ציוץ הציפורים בתוך הרעש המתנפץ של גלי הים. כן, רב בה הנסתר על הגלוי, ממש כמו החיים אותם ברא האלוהים עבור כולנו!
כמובן שיש בי הכרת תודה גדולה ואושרי מלא על כי ידידתי מיס אנסטסיה הוזמנה אף היא בליווי משפחתה, וכך נוכל לעבור את החוויה יחד. לכן כולנו נלהבים עד מאוד, ואיך לא?
15.5.1813, יום שבת
המון פסלים סביבנו, וההרגשה היא כמו בעיר האהובה רומא העתיקה. התחושה כל כך מוכרת, תמיד ממלאת אותי אושר ולעולם אינני שבעה.
מיס אנסטסיה הוסיפה בקוצר נשימה ואמרה: "הרים סביב ומסביב ולעולם עין לא שבעה". בנסיעה חזרה מווינה הביתה התחושה נוגעת בי ומחברת אותי לשמים.
השיא של הביקור הייתה ההנאה הגדולה אותה חווינו עם שמיעת היצירה המדהימה. אז המשכנו תה מנחה בארמוןSchonbrunn , ביתם של כבוד משפחת האבסבורגים.
הוזמנו כמובן לאחר צהריים ארוך מאוד. הכול היה מדהים, ושפע אדיר של עוגות מהטעימות ביותר אותן אכלתי אי-פעם הוגשו לשולחנות.
אני מודה כי אכלתי מעל למקובל, ואני מאוד מצטערת על נימוסיי.... התרגשתי מאוד להסתכל לתוכה של היסטוריה מפוארת למשפחה האוסטרית.
בארמון זה יש כל כך הרבה חדרים וכולם מעוצבים בסגנון הרוקוקו העשיר והמהמם,כול הספות הנמצאות בחדרים הגדולים שנתפרו מבד מלא קפלים, אשר סודרו והונחו זה על גבי זה.
בפינת האולם הגדול גילינו את הפתח של המבוך המלכותי המתפתל והארוך, וכאשר נכנסנו מעט נבהלנו כאשר הלכנו "לאיבוד".
מסביב הכול זהר בצבעים עזים מלאים בזיו והילה, והמחשבה שחלפה במוחי כי "מונרך נאור" גר וישן פה ואף התהלך בנחת בכמה מהחדרים חיממה את לבי, ומיס אנסטסיה צחקה אבל הפעם בהבנה...
כמובן שביקרנו בקתדרלה של סטפן הקדוש. אבא העיר: "הביטי היטב, ילדתי, זו בנייה יפה בסגנון גותי". לכן הרמנו את ראשינו ואמרנו את תפילותינו בהביטנו לשמים, כי הצריחים היו גבוהים ומאוד עתיקים.
בדרך חזרה, יחד עם מיס אנסטסיה, פצחנו בשירי שמחה כאשר נכנסנו לתוך הכרכרה. אני מודעת לכך שאלה אינם הגינונים החברתיים הראויים, אבל לא נורא להיות לרגע קט צעירה לא אחראית.
ידוע לי שהתנהגות כזו מזמינה כלפיי את הריגוש הלא רצוי מהסביבה, אך גם ברור לי שישנם ותמיד יהיו סביבי אותם האנשים מבני מעמד שלנו החשים ביטחון רק בקרב התנהגות מוכרת ומסורתית.
2.7.1813, יום שישי
"געגועים ללונדון", כך הגדירה אמי את מטרת הנסיעה שלנו. רבים אף מנסים לשכנע אותנו להישאר בבית בבריטניה בשנה הקרובה, אבל בינתיים הדבר לא בא בחשבון.
הנסיעה לבית המשפחה הישן מאוד מרגשת אותי, בעיקר לראות מחדש את יופיו של הגן באחוזה שלנו הבנוי מאבן המדהימה ביותר בווסט אנד. זיכרונות המעוררים בי התרגשות עצומה ומשפיעים מיד על התנהגותי,
עד כדי כך שמיס סוזאנה גערה בי יותר מפעם אחת כבר בשעת ארוחת הבוקר: "כתפייך שמוטות, התיישרי, ילדתי היקרה". ייתכן מאוד והיום מתאים היה לי לאכול את ארוחת הבוקר שלי במיטה!
מיס סוזאנה יודעת כי בשעת התרגשות כה גדולה כמו חופשה בבריטניה אני לא שולטת בדחפים שלי, ופועלת מתוך להט רב עד כי כל התלתלים שלי מתנופפים לכל עבר.
לקראת הצהריים נרגעתי מעט, למרות שהפלתי את פקעת החוטים ואת אצבעוני התפירה החדשים וכך הם הסתבכו לגמרי, מעשה אשר גרר אחריו עבודה מיותרת!
המולדת תהיה תמיד חלק ממני, ותמיד יש לה מקום חשוב אותו אני שומרת בתוך לבי. לכן מפגינה אני סערת רגשות כה גדולה ובלתי נשלטת אשר מלווה באי-שקט הנראה כהבעה זועפת בפנים וכתפיים שמוטות המכונסות לאחור. ברור לי כי עלי ללמוד איפוק ולהראות יותר כבוד כלפי רצונותיהם של המבוגרים.
נרגעתי ועכשיו באה בשורה נעימה: מצפה לנו ביקור באוקספורד ב"חדר המוזיקה על-שם המלך ג'ורג'", אשר נבנה במיוחד למטרה זו לפני כמעט שמונים שנה. יותר מאוחר נבלה שעות נעימות, כאשר תזמורת מיוחדת תנגן עבורנו " מוזיקה על פני המיים". שלושים נגנים ישייטו סמוך אלינו בספינה, במעלה נהר התמזה מהקתדרלה של ווסטמינסטר לכיווןHAMPTON COURT PALACE, וכאן אני לא יכולה לעצור את דמעותיי מהתרגשות...
נראה לי ששהייה של חודש במולדת תהיה לי חוויה נעימה ומיוחדת, וצר לי שמיס אנסטסיה לא תהיה אתנו. אבל גם לה מצפה חופשה מדהימה, כי משפחתה מתעתדת לנסוע לביקור מולדת לסנט פטרסבורג ברוסיה הגדולה.
היום דיברנו על כך והבטחנו זו לזו כי לא נשכח אחת את השנייה גם אם לא נתראה בחודש הקרוב. עלי להודות שאתגעגע אליה מאוד...
11.7.1813, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 7 -תהנו - סופרת
11.7.1813, יום ראשון
נעים להיות במולדת ולשמוע את הדרשה במקום השמור עבורנו בכנסיית St - Martin-in –The - Fields. "שירת המקהלה מרגשת אותי היום עד דמעות", העירה אימא לאבא ממקום מושבה המפואר.
שמה של הכנסייה מאוד אקזוטי עבור מקום המיועד לתפילה והרהורים נוגים.
17.7.1813, יום שבת
לוסיאנה ידידתי,
מזג האוויר כאן מצוין. השמש שלנו לא שוקעת וכך גם לבי, מלא הוא שמחה ועולה על גדותיו. לכן עז רצוני לספר לך ועל ידי כך להתחדש בעט הנוצה החדש שלי.
כאן, במולדתי, יש לנו שפע של הזמנות שנשלחו אלינו עוד בטרם הגענו, וכולן נערמו בכניסה במגש האליפסי.
וכך נאמר בהן:
"רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית קטרינה עם בתם הדוכסית מיס אנסטסיה, מוזמנים לארוחת ערב ונשף מסכות מלכותי אריסטוקרטי". המרכבה הרתומה לסוסים שחורים, אשר נשלחה עבורנו בליווי המשרתים, הייתה חלק מהאירוח. ומבינה את, ידידתי, כי היא השאירה אותי נרעשת והעתיקה את נשמתי.
המרכבה עמדה לרשותנו שעה קלה עוד לפני ההכנות האחרונות שלנו, נוצצת וכולה משובצת זהב, מלאה במתנות אישיות של קופסאות ארוזות משובצות פנינים המלאות שוקולד, אשר הונחו על משענת הארגמן של הכיסאות. ארמון החורף קיבל את פנינו באלף חדרים מוארים בשלל נרות תחת נברשות אלגנטיות, אשר הפיצו אור וחמימות לעבר המוזמנים הנבחרים. אוסף האמנות הגדול הניבט מכל קיר או תקרה עצר את נשמתי, והרי יודעת את יחסי לאמנות הציור.
לנו, הצעירים, הוגשו מיץ תותי יער ומיץ דובדבנים בגביעים העשויים פורצלן מעודן ומעטור בזהב בוהק בשוליים, מעשה ידי אומן.
אבא ואימא עם שאר האצילים התקבלו בחדר הזהב, אשר הכיל אגרטלים מרהיבים ספונים בשפע אדיר של פרחים. לכן בשומעי מרחוק את נושא השיחה הקבועה המעסיקה את כל המבוגרים: "מדוע אנחנו, הרוסים, לא מצטרפים למהפכה הטכנולוגית כשאר עמי אירופה?" לא התרגשתי, כי אפילו היא לא הצליחה לשבש את מצב רוחי לחלוטין.
מיס לוסיאנה, ידידתי, חסרה את לי מאוד ודמעות עמדו בזוויות עיניי בהתנגנה לה המוזיקה האהובה עלינו. סדר הישיבה בארוחת הערב מאוד נעם לאבא ואימא. הרי יודעת את עד כמה הם מרגישים ביטחון בקרב בני מעמדם.
לכן מאוד הופתעתי כאשר מיס מאתריצה, המשרתת האישית שלי, הביאה לי קנקן חלב לפני השינה וסיפרה בתדהמה שהייתה באגף המשרתים רכילות גדולה ובוטה עד מאוד הגובלת בחוסר נימוס. דובר בליידי מריאנה מסנט פטרבורג, אשר הגיעה בלוויית משרתת אישית אחת ובת לוויה אחת. "גבירה ללא כבוד עצמי", כהגדרתה של מיס מאתריצה. אומר רק זאת, מיס לוסיאנה ידידתי, כי לבסוף אימא היקרה שמחה לתווך בשמה של ליידי מריאנה ודאגה לעזרה מתאימה עבורה ללא כל מחשבה להכרת תודה.
אמי היקרה מאוד מקפידה לנסוע עם שלוש משרתות ושתי בנות לוויה לכל נסיעה חשובה וארוכה כמו זו.
מוסרת לך אהבה, ראי: חותמת שעווה חדשה. מיס אנסטסיה ידידתך
15.8.1813, יום ראשון
חזרנו ועדיין ההתרגשות אוחזת בי בהיזכרי ברחוב המרשים ביותר בלונדון האהובה שלי, רחוב פליט. כן, זהו הרחוב המרכזי לעיתונות, כתבי עת ולכל הספרים האהובים עלי. רכשתי את הספר החדש ומיד התחלתי לקרוא בו. התרגשתי מנושא הספר, שהוא כה נפלא ומרתק, ועוסק בשאלות: מהו הבסיס לחיים טובים? הספר מפשט במילים ברורות שרק מצבים אשר ניתנים למדידה מדויקת יכולים להיחשב כאוחזים בתוכם את החיים הטובים. המחבר מפרט את אופן המדידה אחד לאחד לפי העניין, ועורך רשימה מסודרת שמאוד מרשימה אותי.
כסף מאוד נחוץ, בריאות טובה רצויה, תעסוקה הולמת ומתאימה למעמד,
גודל המשפחה וחינוך נאות לילדים הקטנים. ובמיוחד שבתה את לבי ההדגשה שנכתבה במרכז הספר, ובה תיאור מפורט: כיצד עלינו לנצל את שעות הפנאי. דעתו של המחבר ברורה – כל אדם המכובד בעיני עצמו ובעיני הבריות רצוי לו מאוד כי יפנה זמן לנושא הקרוי "שעות פנאי רבות ככל האפשר".
לאור הקריאה בדפי הספר באופן מעמיק אני בהחלט מרוצה, כי הרי למשפחתי שפע של זמן פנוי ולכן מצבנו החברתי טוב מאוד. אבל למרות ההרגשה הטובה אשר נגרמה לי כתוצאה מידיעה זו, רוצה אני דבר מה נוסף לחיים שלי אשר הוא יותר "משעות פנאי רבות ככל האפשר", ושואלת את עצמי שוב וללא הרף: מדוע?
איך אפשר לדעת מהי צורת המדידה הנכונה של האושר? והאם הרשימה אותה המחבר מנה היא אכן הנכונה והנחשבת? ומדוע לא ציין המחבר מה קורה לתחושת האושר במצבים לא צפויים ולא מתוכננים המתרחשים בחיי אדם?
לכן חושבת אני כי אבחר לעצמי תפקיד ברגע בו יבוא זמני לקבל את ההחלטות על חיי מנהיגה לעיצוב האושר.
שואפת אני להיות מאוד קרובה לחלומותיי כדי להישאר שם בנוחות הכי טובה.
20.8.1813, יום שישי
את כל המחשבות החדשות העולות בקרבי סיפרתי היום למיס אנסטסיה עת ישבנו אחר הצהריים בכיכרKarispiatz אחרי שערכנו קניות וטיול רגלי קצר למזרקה המרהיבה. נדיב מאוד מצידה להתלוות אלי לפגישה המחודשת שלנו.
מיס אנסטסיה אמרה: "אני בעד כל רעיון העולה בלבך, אני איתך בכל", ובאמרה זאת נדד מבטה למרחקים, כך שנראה היה לי כי דעתה הוסחה והייתה לרגע במקום אחר. כך או כך, נעים היה לדעת ואף להרגיש שיש לי חברה תומכת.
ועכשיו לתוכניות הגדולות הקשורות לאירוע אחד ויחיד אשר יתרחש בביתנו ביום א' הקרוב והוא: חגיגת יום הולדתי.
הוריי לא חוסכים במאמץ כדי לציין ברוב פאר והדר יום מיוחד זה, ואין עלמה מאושרת ממני.
כל המי ומי במוזמנים, והבית כולו "עומד על הרגליים", כמו שמיס סוזאנה אומרת בחיוך אוהב ובקריצה למרחקים.
רוחי קצרה לראות את השמלה אותה אלבש, שמלה אשר עוצבה במיוחד כבר לפני שבועיים, לאחר שדוגמת הבד הובאה במשלוח מיוחד מפריס. כמובן שאין שנייה לה ביופי, והפעם המעצב שלנו, מיסטר Unik , עשה עבודה מדהימה מעל ומעבר. הרי ידוע לכל וברור מאז ומתמיד כי אני משמשת כמושא הערצתו בכל הנוגע לאופנה איכותית, ולכן קשה לו לעמוד מול רצונותיי
"והרי הוא אינו יכול שלא לקרוץ לרעיונותיך", כמו שמיס סוזאנה רומזת לא פעם. אבל למרות כל זה אנסה לדבר ללבה של מיס סוזאנה בהזדמנות מתאימה, כדי שתעלה לפניו בצורה נאותה את עיצובו של רדיד המשי ולשכנעו להוסיף לרוחב את התוספות המקושטות בצבע הארגמן.
האולם הדרומי שופץ ושוחזר במיוחד בסגנון הבארוק המפואר, ו"עבר רנסנס", שזו כמעט חוויה מיסטית של יופי, כדברי אימא היקרה.
לכבוד הנשף הקרב ובא חודשו כל הרהיטים עד לפרט האחרון... החלונות הוגדלו באופן משמעותי כדי שהאור יחדור פנימה דרך זכוכיות הקריסטל וייפול בפיתולים רכים על הרצפה המעוצבת.
בימים האחרונים קורה מצב מדהים: כל אדם הנכנס לאולם המרשים במטרה להוסיף פריט זה או אחר, מוחא כף להערכה רבה! רשימת הריקודים שלי כמעט סגורה, וכמובן הריקוד הראשון הובטח לאבי היקר מכל, כי הרי הריקוד אתו הכי חשוב לי בעולם ולכך אני מצפה.
22.8.1813, יום ראשון
"רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו רום מעלתה הדוכסית רוזמרי, חוגגים לבתם, העלמה לוסיאנה הדוכסית הצעירה, ברוב פאר והדר את יום הולדתה השלוש-עשרה.
הנשף ייערך באולם הנשפים המשפחתי".
הרקדנים והנגנים הם מהשורה הראשונה, ומגיעים מווינה במיוחד. הלבוש רשמי ומהודר. ההזמנות נשלחו לכל ידידינו היקרים, ועיניי דומעות בבוקר קסום ומיוחד זה.
רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה עם בתם הדוכסית מיס אנסטסיה, ידידתי, כמובן הופיעו ראשונים. רום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית האיטלקייה מוונציה, הגיעו מאוד חגיגיים עם בנם סר בירניו השרמנטי להפליא ובתם מיס אן הלבושה באופנה האחרונה מאיטליה, עלמה עוצרת נשימה ומפגינה כלפיי חביבות באופן מיוחד.
הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה ממוצע סקוטי בחברת התאומים סר צ'רלי וסר שירל, וכמובן מיס ליזי – אליזבט האצילית, הגיעו בכרכרה הלבנה השמורה לאירועים מכובדים כמו אלה.
כבודו הרם הדוכס הגדול מיסטר שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה הבלגית הגיעו שעה קודם בחברת בנם הצעיר סר אמיליו יורש העצר המבטיח של משפחת פון רייך, ויודעת אני כי עבור אבא משפחה זו חשובה, הן לצורך עשיית עסקים עם גרמניה והן לבילוי שעות הפנאי.
אלה ואחרים הם רק חלק מהאנשים אשר הגיעו כבר בשעות המוקדמות של הבוקר לטקס המרשים שנערך לכבודי בכנסייה היפה שלנו!
24.8.1813, יום שלישי
יומיים חלפו מאז הנשף המדהים של יום הולדתי, ואני נמצאת עדיין בתוך התנועה המעגלית של חלום. רשימת הריקודים שלי נסגרה מהר מאוד, וכמובן הריקוד הראשון אשר הובטח לאבא עטף את כולי, כי אבא הוא השמחה של חיי ותמיד מדבר אתי באהבה ובכבוד.
אבא הרים את גביע הזהב לברכה, ובנוכחות מרשימה של אריסטוקרטים מכובדים ואך ורק כאשר הושלך שקט דרמתי נשא את ברכתו: "לחייך, נסיכה שלנו, את הנך התגלמות ושילוב של יופי וכשרון הראויים להערצה, ובתור דוכסית לעתיד יודעת את כיצד להתנהג ללא רבב בצורה מלכותית והיכן לשלב אחריות וחובה. מעתה והלאה יהיה עלייך ללמוד לחשוב תמיד מספר מהלכים קדימה, כדי להשאיר את המשחק הגדול של החיים בידייך למשך הזמן הרב ביותר.
מר בירניו הצעיר הזדרז להזמין את הריקוד השני, מצב אשר גרם למר אמיליו להיות קרוע עיניים באופן המחמיא ביותר. מראה אשר הפתיע אף אותו בעצמו. בחוגים שלנו ההפתעה והתדהמה או אף האכזבה עדיפים מהתעלמות – מצב אותו לא הכרתי מעולם וזר הוא לי מאז ומתמיד.
מר בירניו בן השש-עשרה הוא קל רגליים להפליא, במיוחד כשהוא רוקע בהן בתנועות סיבוביות ללא מילים מיותרות, מצויד ברצף תנועות מסוגנן.
לרקוד אתו זה לחוש עוצמה גדולה. לעומתו, אמיליו הצעיר שומר על קוד התנהגות אבירי, תכונה אותה הוא מחשיב ביותר. אף כאשר היינו חלק משרשרת הרוקדים, החיזור הנאות כלפיי הוא הכוח המניע עבורו מאז ומתמיד. שני צעירים אלה הם כניגודים המתנגשים בתוך חושיי, וגורמים לי לרקוד באופן הנלהב ביותר אך שונה לחלוטין מאחד לאחר.
אשר לסר צ'רלי הבן, הוא הרומנטיקן הגדול ותמיד עומד בציפיותיי בנימוס אבירות וחיזור נפלא. על רחבת הריקודים הוא גורם לנו להיות הזוג המוביל במעגל, תמיד מלא להט ועוז. ולמרות שהתנהגותו מוחצנת, הוא אינו מוותר על עדינות, וכך קורא שכל תנועה מתנועותיו בעלת גוונים דקים של עידון וזוהר בוהק, זיו עוצמתי והילה חיננית. וכל זה עטוף אצלו בשמחה המובעת בצורה החושנית ביותר.
כן, המצב הזה מתאים ונכון עבורי, ומאוד קל ונוח לי להמריא בתוך ריקוד ולהרגיש כעלמה צעירה ומבוקשת. לכן הופתעתי מאוד כאשר בשעת המנוחה הקצרה אחרי הריקוד המשותף עמו הוא ביטא את רחשי לבו ואמר: "הרשי לי לכתוב לך ותבטיחי לי לענות, כי זה יהיה כבוד גדול עבורי". נדיבותו ודבריו גרמו לי להשתתק, בחושבי הכיצד שירל, אחיו התאום, שונה ממנו כל כך, בהפגינו מעט פחד, התעלמות מנוכחותי, והיבלעות בתוך עצמו.
18.9.1813, יום שבת
היום לאחרי תה המנחה רקמתי תמונה מדהימה, המיועדת לכיסוי בשעות הבוקר של מיטתי. תוך כדי עבודת הרקמה פרצה בי סערה רגשית, וכדי להירגע מצאתי לנכון להביע את עוצמתם של תחושותיי באמצעות צבעים חריפים ומשיכות מחט עמוקות ורבות.
מיס סוזאנה ציינה זאת באוזני אימא, וכולם הביעו דעה אחת והסכמה משותפת כי יש בי כשרון טבעי לביצוע רעיונות גדולים. אבי שמח ואמי חייכה במבוכה... אינני יודעת מה הייתה כוונתה...
הכול אירע בשל השינוי הדרמתי החל במזג האוויר – קור עז שורר בחוץ. אמנם זה אופייני לחודש אוקטובר, אבל עבורי הוא הגיע מוקדם והמצב לא מאפשר לי את ההליכה המהנה לטיול רגלי. מה עוד והכרכרה הפרטית שלנו לא עומדת לרשותי היום... אז איך היא מכונה "פרטית?"
כן, היום אני לא במצב רוח טוב, היום אני ב"דיכאון מחשבתי", לכן המחשבה שרקמתי נחשבת ככישרון זו לא מחמאה, כי בסך הכול היום אני בתחושה של חוסר עניין. מכיוון וחשוב לי להיות יצירתית ומעניינת בשעות הפנאי, ובמיוחד לפנות ערב, מרגישה אני עצב ולכן ניסיתי לעשות דבר מה מעניין – הכול כדי לא ליפול לשעמום. לא הצלחתי בכך. לאור הכתוב בספר "מהו בסיס לחיים טובים" יש דברים אותם אני מנסה ליישם, היום לא הצלחתי...
אני עייפה ומבולבלת!
מיס אנסטסיה ציירה היום ציור מדהים של נוף יערות הלקוח ממראות אותם היא אוהבת ואליהם היא מתגעגעת, הנמצאים במולדתה הרחוקה. היא עבדה על הציור שלה כל אחר הצהריים, ולראשונה השתמשה בצבעים פחות עזים אך מאד עמוקים כדי להביע את עוצמת רגשותיה העמוקים.
אני המומה מהכישרון הטבעי שלה הגדל מיום ליום!
18.10.1813, יום שני
היום היו לנו מבקרים, הדוכס הגדול והרם שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם הצעיר מיסטר אמיליו, עלם בשנה החמש-עשרה לחייו. הם הוזמנו אלינו לביקור עסקים ולארוחת ערב רשמית הכוללת מנות רבות.
כבר בתחילת הארוחה תיארו בהתרגשות את ביקורם בשבוע האחרון בברלין, וליידי סיציליה הוסיפה כי העיר אף מזכירה לה את בלגיה בילדותה – יפה, מיוחדת ונהדרת. בהמשך הארוחה לא פסקו להתלהב בספרם אודות השער המרשים Brandenburrg tor בנם אמיליו עלם נעים הליכות למדי עם נימוסי שולחן וחברה מאוד קפדניים. הוא הקשיב בדריכות, ללא חיוך או תגובה כלשהי, ולעתים אופן התנהגות כזה מעייף אותי למרות שנימוסים טובים חיוניים לאווירה הנכונה. חושבת אני כי הוא בעל אופי מעט זועף בשיחה על עניינים רציניים או אחרים, אף על פי שעבורי הוא שומר חיוך רחב בכל מצב.
אומר רק זאת: אין אני חשה כל חיבה מיוחדת לעלם זה מאז הוצג בפניי, וכבר ראיתיו מספר פעמים לא מבוטל בהזדמנויות שונות, אבל הוריו הם ידידים מאוד נחשבים של הוריי ועל כן רוכשת אני לו את הכבוד הראוי. תמיד קיים בי החשש כי לפתע החיוך שלו יישכח ואז הוא יאבד את התנהגותו האבירית...
הערב התנהל בצורה נעימה. ישבנו סביב האח הבוערת, אשר השרתה עלי את סוג השלווה המתבקש. אור הנרות הפיץ זהר יקרות המלא בזיו מקסים והילה נהדרת, אש האח ליטפה את פניי, ומרוצה אני שאינני "בדיכאון מחשבתי".
מאוחר יותר עברו האורחים לחדר האובאלי, הבולט בצבעי הזהב והמהגוני, כדי לשתות וויסקי טוב. מרבית השיחה נסבה אודות רכוש וממון וכמה זה עולה לאחרים. שמיעתי התחדדה, ורווח לי ברגע בו הבינותי כי אנו משפחה בעלת נכסים רבים היכולה ליהנות משעות הפנאי שלנו באופן הראוי.
לקראת סוף הדיון הער ולאחר שרווח לי, איבדתי עניין ופניתי לכן הציור בפינת החדר, מנסה להמשיך את הקו בו התחלתי בבוקרו של היום. הוספתי פתיתי שלג נוספים וסמיכים מעט, בעקבות שיחתי המוקדמת עם מיס סוזאנה.
היא התעקשה כי ראוי לי לתת ביטוי יותר ובולט יותר לחורף הקר הפוקד אותנו השנה, שקר יותר אף מהחורף של שנת 1775, כדברי משפחתה היקרה.
אשר לציור, עלי להדגיש כי ליידי צעירה וכשרונית כידידתי, מיס אנסטסיה, מערפלת את הריאליזם הטבעי באמנות הציור, אבל אצלי מה שקובע זו ההרגשה, והיום היא חדה מאוד – כך ציין סר אמיליו במחמאה גדולה.
סר אמיליו לא מתעניין באמנות הציור, וחשוב לו בעיקר להבין את ההתנהלות הנכונה של נכסי משפחתו. לכן הממה אותי תגובתו כאשר אמר עד כמה הוא מעריך רגשות חדים אצל עלמות צעירות, ולפיכך מתפעל מאוד מיצירתי. הוא אף ליווה את תגובתו בהרכנת ראש מקסימה.
אבא אמר כי בהזדמנות הראשונה בה נבקר בבית בבריטניה, תהיה לי אפשרות להתרשם מאוסף יצירותיו של הצייר הגדול וויליאם טרנר. לדעת רבים אין כמוהו מומחה לנוף, במיוחד לכזה שחי, נושם, נוצר ומתהווה כנגד איתני הטבע, אם סערה גדולה, שלג עמוק או גשם שחור.
4.11.1813, יום חמישי
היום ברצוני לתאר את הכישרון הגדול לאמנות הציור של חברתי, מיס אנסטסיה. אין ספק שפה אין לה מתחרים, ואני אף לא מתיימרת להתקרב לגודל ועומק כישרונה. ציוריה מאופיינים בעדינות אבל סוערים במידה זהה, ומאוד מובלט על הבד הרצון להראות את החיים לא כשחור ולבן. העזה גדולה, לעניות דעתי, רק לחשוב על מעמדנו הרם והחד-משמעי. שוני בולט התרחש בדעותיה, כי זו לא אותה מיס אנסטסיה אשר התרעמה מאוד והעירה לי לא אחת בנוגע לתחפושת המיוחדת שלי, והייתה כול כך חרדה באמרה: "איכה תיתכן פשטות במעמד נצחי כמו שלנו? ואיפה האצילות המסורתית?"
יש משהו מאוד מרומז בציוריה לכיוון הטלת הספק בנושאים האסורים! תהיה גדולה וסימני שאלה גדולים – האם חיינו לא לגמרי בסדר?
מיס אנסטסיה ידידתי מנסה לומר: המקום שמור והרקע קובע אבל....
בראותי אותה עושה שימוש בצבעים בהירים בצורה כזאת היא גורמת לי להיות מופתעת, כי עבורי הכול מאוד חד כמו האור החזק והמסנוור ביום שלג.
התמונות של מיס אנסטסיה משקפות עונות ביניים, אביב או סתיו, ולא מתארות את המראה השמור אך ורק לחורף או לקיץ חם, שהן דווקא העונות החדות בצבעיהן. אכן, רוצה ידידתי להיות אמיצה ולומר הכול אבל לא אומרת אלא במרומז לעת עתה!
המבט של הדמויות הצעירות, הילדות או הנערות, המופיעות בתמונותיה צלול וחד, ממוקד וללא פחד, אבל ותוהה אני לגבי המראה אשר ניבט מעיניהם של דמויות המבוגרים: שם המבט קשה.
האם מיס אנסטסיה נמצאת במצוקה?? שם התצוגה "כאן ועכשיו ומעט זיכרונות" והאירוע מאוד מרגש את כולנו, כי זו תערוכת הבכורה של ידידתי הטובה.
יש לי למה לצפות, היות ורום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה, הוריה של מיס אנסטסיה ידידתי, הזמינו את האצולה החשובה מכל רחבי אירופה, ואף את אותם הידידים בעלי זרם המחשבה הפוליטי החדשני. אך אין ספק כי האורחים מסנט פטרסבורג, נציגי הכנסייה הרוסית האורתודוכסית, הם המוזמנים החשובים ביותר כדברי אביה של ידידתי, כי ברור לכל מי קובע את דעת הרוב.
מרשים ומכובד עבור עלמה כה צעירה כמוה.
האירוע יהווה אות פתיחה לקראת נשף השנה החדשה, אשר הפעם ייערך באחוזתם באולם הגדול. הכול כבר ערוך לכך במלואו ההדר, וכמובן כולנו נרגשים.
31.12.1813, יום שישי
לפני שבוע נסענו לעיר ורונה באיטליה. הוזמנו לקונצרט פומבי בחסות ה"האקדמיה פילהרמוניקה". המקום מקסים והוריי נפגשו עם חבריהם רמי המעלה ממקומות אחרים, אשר אף הם נמצאים בחוג החברתי שלנו. בדרך חזרה הביתה ביקרנו ביריד הגדול בSpitteiberg
אבא אמר שזהו היריד הצבעוני והיפה ביותר באזור, ואני שמתי לב שכל הגגות ובתי העץ של היריד עמוסים בשלג לבן צחור.
קרוב מאוד למקום בו התקיים היריד נפתחה מערה ענקית, אשר נחפרה בתוך הקרח. מראה מהמם, אבל חששתי מעט להיכנס פנימה. אבא כמובן מאוד התלהב מאוסף היינות החדשים שהיו בתצוגה, והוכנו במיוחד לאירוע. אך לא כך לגבי היין החם עם קורטוב תבלין הקינמון אותו קיבלנו בנדיבות רבה, לגביו לא הייתה הסכמה מוחלטת והיו חילוקי דעות – האם אכן תיבול בקינמון מעשיר את הטעם?
אימא אהבה את הפירות האקזוטיים וכמעט את כל מאפי הגבינות בסלסילות של האיכרים המקומיים, ואשר לי – אני הרחתי כמות עצומה של ריח פרחים עד כי נחירי אפי כוסו אדמומיות חיננית, ולא שבעתי מכך. ובעניין השוקולדים, קצרה רוחי להוסיף... ורק אזכיר את הכמות האדירה של הממתקים החדשים ששבו את לבי.
התרשמות כולנו מהמראות הנהדרים ומהריחות הקסומים לאורם של המזרקות הזוהרות והפסלים המוארים שניצבו בגאווה, הייתה ללא ספק גדולה. כנראה זו הייתה שעה אחת מאותם הרגעים בהם טוב להיות עשירים, בריאים וצעירים.
לבסוף חיכתה לנו ההפתעה: תרגילים יפיפיים ומדהימים אותם ביצעו סוסי ליפיצאנר לבנים לצלילי מוזיקה טובה מאוד שנעמה לאוזניי יותר מהכול. מאושרת אני מהחוויה!
בדרכנו אף עצרנו ברחבת החלקה על קרח ואני צחקתי ללא הרף, נפלתי וקמתי לסירוגין באושר רב. תאבוני למוזיקה טובה הולך וגובר בשנה זו, כאן המקום לפרוס את הגיגיי ותפילותיי בסיומה של השנה.
מתפללת אני לך, אלוהים, ומבטיחה אני להיות קשובה אליך בכל דרשה המתקיימת בכנסייה כדי ללמוד מעל לכל: לתת מקום למחשבות כדי שהם יתנו לי יכולת כתיבה עמוקה ובונה באמצעותה אביע את עצמי היטב.
אנא, ברך אותי ולמד אותי את ההבדל בין טוב ורע, כי למדתי לאחרונה שלא תמיד כל אשר קורה לי ונראה רע מאוד הוא כזה גרוע, ולא כל אשר מתרחש סביבי ונראה כטוב מאוד הוא אכן כזה נהדר!
אנא, למד אותי להיות סבלנית ועם אורך רוח, להמתין בצד כדי לא להתבלבל בדרך ואז לתת לעצמי לנוע באופן טבעי.
רוצה אני ליזום דברים מבלי לדחוף אותם. ללא יצרים מתפרצים אבל בלהט עדין!
מאוד מאוחר הגענו הביתה ללהבה המתפוצצת באח, ואני מאוד מאושרת מהמסע הארוך אותו עברנו...
ולמרות כל היופי והחוויה, מעטים הדברים אשר מתחרים במראה האחוזה שלנו ביום חורפי ולבן – כי אין להתחרות בעוצמתם והדרם של העצים המושלגים וגודלם המרשים של נטיפי הקרח המביטים מבעד חלון חדרי.
הבטחתי לעצמי שמחר אצא להשתובב בשלג כבר בשעות הבוקר, אלוש כדורי שלג ואזרוק אותם למרחקים רק אחרי שאבנה בובה גדולה וחייכנית.
אדמיין את עצמי לנסיכה לבנה יפיפייה, הלבושה גלימה העשויה ממיליוני פתיתים של שלג.
שעה קלה לפני תה המנחה אפגש עם נסיך דמיוני ונצא לטייל במזחלת הרתומה לאיילים, ובערבו של יום נשכון בארמון פרטי ומכושף. ואז, כדי לנוח וליהנות יחד, נאזין למוזיקה מדהימה המספרת על אהבה אין סופית הנמצאת תמיד ברקע ומגיעה למרחקים. כן! ממלכתי כולה תהיה אחת ויחידה בעולם ולא תהיה דומה לה!
Luciana
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- התחלה פרק 8 -סוף עמוד 87 תהנו סופרת
פרק 8
"ולפאתי מזרח קדימה"
יום ראשון, ה-5.3.61
דמעות חונקות אותי, אינך יכולה לתאר עד כמה.
פורים חלף, הורדנו את התחפושות והאמת מסנוורת את עיניי...
הדבר הנורא מכל קרה, אני אפילו לא יכולה לדמיין שזה הגיע, אי-אפשר להאמין בזה לגמרי... האם זאת האמת?
הנה מה שקרה: החליפו לי מקום בכיתה, ואני לא יושבת יותר על יד דוד. יצחק עבר לשבת לידו במקומי. קשה לי, אני כותבת ודמעות עומדות בעיניי וחונקות אותי, ואפילו לנשום קשה לי.
כל התפילות שלי היו לשווא. כל כך ביקשתי שזה לא יקרה וזה קרה.
בגלל אירוע ההעברה לא הייתי היום מרוכזת במבחן בחשבון, ואני יודעת מראש שלא הצלחתי. הייתי כלא מאמינה...
ובכלל, כל כך הרבה דברים השתבשו ולבי מלא דאגה:
אתמול רות סירבה להיות החברה הכי טובה שלי, ואמרה שאותי ואת נאווה היא אוהבת אותו דבר. דמעות חנקו אותי כשהיא אמרה שאני ונאווה שוות בעיניה כחברות. והרי אף פעם הן לא היו חברות, אז איך זה שעכשיו אנו שוות? אם היא עדיין כועסת עלי על מה שעשיתי לה זה הגיוני, אבל הדרך שלה להראות את זה מוזרה בעיניי.
לעולם לא זכיתי ממש לאהבתו של דוד כמו שאני מבינה את האהבה, וחוששני שכבר לא אזכה.
אני עדיין ברוגז עם עמירם והוא עדיין לא ענה לי, למרות שכתבתי לו כבר לפני פורים, כמו שביקש.
ירדתי בלימודים בחשבון, ואולי אקבל מספיק בקושי בציון שליש.
כל הדברים האלה מורידים אותי לאדמה וקוברים אותי בעודי חיה ונושמת. היה לי דבר שכן יכולתי לשמוח בו והוא לשבת ליד דוד, אבל גם זה עבר ואיננו. אבל יש דבר שלמדתי והוא "לא להתייאש", אז אני מנסה להחזיק מעמד אבל מאוד עצוב לי כי יש כאן אי-צדק גדול...
נודרת אני נדר ללמוד במסירות של כלב ללא ויתורים כדי להיות הראשונה בכיתה.
אחליף את התפילה הקבועה שלי, ובמקום לבקש את אהבתו של דוד לוי אתפלל להצלחה בלימודים וחריצות בכיתה, להיות כמו כולם וקצת יותר...
יום שבת, ה-11.3.61
עדיין מוקדם בבוקר וההורים נחים, מגיע להם אחרי שבוע כה קשה. אני שוכבת במיטה אבל ברצוני לכתוב: עבר שבוע מאז שאני ודוד לא יושבים באותו ספסל, ובהתחלה זה היה באמת קשה אולם עם הזמן התרגלתי. ובכלל, מיום שלישי הוא חולה. ביום שני הבאתי לו שיעורים, וביום רביעי הלכנו אליו עם רחל כהן כדי שהוא יסביר לנו הנדסה ודיברנו על המון דברים. ביום חמישי הייתי אצלו עם רות והוא נתן לי לקרוא את הספר "בן- חור". רות נתנה לי ספר בשם "עמק עשרת התמרים", גמרתי אותו כרגע. יופי של ספר.
ביום שלישי אנחנו נוסעים לטיול. עמירם עדיין לא ענה לי ואני מאוד מאוכזבת. בחשבון קיבלתי מספיק, ובשבילי כרגע הציון הזה הפך להתקדמות ואושר.
יום רביעי, ה-15.3.61
אתמול היינו בטיול והיה כיף. היינו בכפר חב"ד, שזה קיצור של חכמה בינה ודעת. היו שם אנשים דתיים, ועבורי זה היה עולם מוזר אחר וקצת מפחיד.
אני עדין ברוגז עם עמירם ומיום ליום עצוב לי בשל כך יותר ויותר. הוא אמר לאילה שהוא מוכן להשלים אתי ורק אז יחזיר לי תשובה בפתק, כי הוא מפחד שאילה תקרא את מה שהוא יכתוב. מחר בוודאי נשלים.
יום חמישי, ה-16.3.61
היום קרא הלא יאומן: עמירם ואני השלמנו. כרגיל זה יום חמישי שבו תמיד קורים לי דברים טובים. השלמנו בפשטות, התחלנו לדבר וזהו זה כאילו כלום. כל הכיתה אומרת "מזל טוב" בלי סוף. נאווה מאוד מקנאה. קשה לה לראות אותי מאושרת.
יש לה ולרות הופעת בלט בקולנוע "ארמון", אני לא הוזמנתי.
יום שני, ה-27.3.61
עכשיו חופש פסח. אני ואחותי בבית אבל אמי עובדת. מזל שיש לה עבודה כי זו הפרנסה שלה, וטוב שהיא קלה, ועל כך אני מברכת, למרות שמאוד מרגיז אותי לקחת את אחותי לכל מקום ולא להיות חופשייה מדאגות לשלומה.
גילה ונדיה נפרדו והן לא חברות יותר, ונדיה מתכוונת להיות חברה של רות. היא רוצה לנסות. והרי אין ילדה בכיתה שלא רוצה להיות חברה של רות... היא לא מבינה שזה לא יתגשם עבורה, כי לבסוף רות תהיה רק החברה שלי למרות כל הקשיים.
היום רות באה אלי לדבר מיד אחרי שיעור בלט, אבל נראה לי שהחברות שלנו לא הולכת לכיוון כלשהו. וזה הסיפור:
בזמן שישבנו ושוחחנו בנעימים על הספסל הגיעה אלי נאווה באופן פתאומי, ואמרה לרות שאימא שלה קוראת לה לחזור הביתה. אז הבנתי הכל – אימא של רות ביקשה ממנה להרחיק את רות ממני, ולא אכפת לה שטוב לנו ביחד.
נעלבתי. קשה לי עם אי-הוודאות ועם חוסר ההחלטה שלה!
יותר קל לי עם תשובה ברורה לכאן או לכאן, כי אז אוכל ביתר קלות לסגור את הרגשות על כל מה שהיה שנה שעברה ולהתחיל חיים חדשים עם חברות חדשות.
עכשיו אחפש לי חברה חדשה ואחיה חיים אחרים לגמרי, את רות אני לא צריכה. היא ראתה שהבנתי את המאמצים של אימא שלה להפריד בינינו, ועד עכשיו זה לא כל כך עזר לה, כי את רות אני אוהבת ובלעדיה לא אוכל לחיות. אני חושבת שגם היא אוהבת אותי, ועל כן שתינו נלחמנו באנשים שרצו להפריד בינינו, כולל ההורים שלי שמעירים הערות לא נעימות על החברות שלנו.
די, אין יותר יחסים עם רות... מספיק!
נדמה לי שסיפרתי לך שנדיה ביקשה מרות להיות חברתה הטובה, ורות סירבה לה ואמרה שהן יהיו חברות כמו כולם. עכשיו נדיה רוצה לחזור להיות חברה של גילה. טיפשה כזאת לא ראיתי!
בשבת שעברה היה יום הולדת לאחותי, מרוסיה שלחו לה במתנה שעון שהביאו אנשים שבאו לאחרונה, אבל אני חושבת שאני אקבל אותו.
רות, נאווה, נדיה, עמירם, אזולאי ויצחק עשו חברה והיום עשו קומזיץ ביחד. מה שלא יפה זה שרות תמיד אומרת שבשומר הצעיר לא עושים חברות קטנות וכולם שווים, ובעצמה עושה חברה פרטית. בושה וחרפה.
יום שני, ה-3.4.61
ערב פסח חלף בלי להשאיר רשמים מיוחדים, וטוב שכך. נכון שהחגים בארץ מאוד מעניינים עבורי, אבל עדיין קשה לי להיות ממש שייכת להרגשה שאלו גם החגים שלי, וקשה לי עם האמת הזו.
עכשיו ערב ומאוד נעים בבית. אני שוכבת במיטה ורוצה לכתוב לך כמה דברים אמיתיים. אתמול אמי הדאיגה אותנו מאוד. היא הלכה ולא אמרה לאן, לכן אבי, אני ואחותי הלכנו לחפש אותה. הייתי כל כך מודאגת ובלב בכיתי בפחד גדול. התחלנו את החיפושים אצל אוסקר, כי הוא גר שתי בתים על ידנו, אבל היא לא הייתה שם. רק מאוחר בערב היא חזרה עם קניות של אוכל. נו, באמת... אבא אמר, נו באמת, איפה היית?
זמן קצר אחרי זה הגיע אלינו המדריך מהתנועה יחד עם נדיה, כדי להשפיע על הוריי להרשות לי לנסוע לטיול להרי הכרמל .
כל הבנות נוסעות אבל לי לא מרשים. חבל שהשיחה לא עזרה לשכנע אותם. יכול להיות שהסיבה היא כעס, מתח והרבה קנאה בין אבא ואימא. היום שוב גילה באה אלי ודיברנו על כל מיני דברים. היא סיפרה לי משהו מאוד טוב: הקבוצה שלה בחרה בי להצטרף אליהם. אין זה אומר שאני רוצה, אבל שמחה אני שדוד רשם אותי על פתק. יותר מזה אני לא צריכה. בקבוצה חברים מנחם, גילה, דוד ונדיה, ועכשיו גם אני, ושמה "השלום". זוהי קבוצה עם מטרה לעזור לחלשים. הם יכניסו עוד שני בנים ועוד שתי בנות. גילה תגלה לי מי יהיו אתנו.
עברה שנה וכל כך הרבה השתנה בכיתה שלי. אני חשה שאני מתחילה להיות כמעט "צברית" ומקובלת בין הבנות, ואין שמחה יותר גדולה עבורי.
יום שבת, ה-8.4.61
היום בערב שיחקנו בתנועה משחק לא רע. המשחק הוא כזה: התחלקנו לכמה וכמה קבוצות, בכל קבוצה שלושה-ארבעה ילדים. קיבלנו מהמדריך רשימה של שאלות, והלכנו ברחוב כדי לשאול אנשים.
בקבוצה שלי היינו גילה, אני והרצל והלכנו לקולנוע "ארמון". אגלה לך סוד – לא שאלנו אף אחד, אלא כתבנו את התשובות בעצמנו.
בבוקר נסענו כל העדות בתנועה לתל אביב לראות מצעד של השומר הצעיר מכל רחבי הארץ. ואז, אחרי המצעד ואחרי משחק השאלות הייתה לנו פעולת סיכום צופית בחולות והיה כיף.
יום ראשון, ה-9.4.61
חזרנו לבית הספר. חבל. הפעם התחשק לי שהחופש יהיה ארוך יותר. מיד בהפסקה הראשונה שמעתי סיפור אמיתי נורא מכל. נדיה גילתה לי סוד מאוד גדול, ותמיד אודה לה על כך. וזה הסוד:
בשליש השני, כשעדיין ישבתי ליד דוד והאמנתי שיש לנו קשר טוב, הוא כתב מכתב אהבה לגילה ובו פירט כמה הוא אוהב אותה ורוצה להיות חבר שלה. נדיה ראתה את המכתב בעצמה, ולה אני מאמינה כי היא ילדה ישרה. היא הוסיפה שגם גילה כתבה לדוד מכתבי תשובה רבים.
קשה לי לתאר לך איזה מכה ודקירה זו עבורי... הם חברים?
אבל למזלי זה לא פגע בי כל כך קשה כמו שחשבתי. אמרתי לגילה שאני יוצאת מהקבוצה שלהם ואני מקווה שגם נדיה תצא.
אני אתגבר...
פתאום הבנתי:
דוד הוא ילד רגיל והוא אוהב באמת את גילה ורוצה להיות חבר שלה, כמו שאני אוהבת אותו ורוצה להיות חברה שלו!
מדוע לא ? מדוע רק אני צריכה להגשים את חלומי?
מדוע רק לי צריך להיות הכל?
גילה היא המפרידה ביני ובינו.
ועוד דבר, כרגע אני חברה של נדיה ואינני יכולה להיות חברה עם רות. אני לא רשאית לבגוד בנדיה. כאשר הייתי לבד, אחרי הפרידה מנאווה, והיה לי רע, ביקשתי חברה וקיבלתי את נדיה. אלוהים נתן לי אותה, אז מה יש לי עכשיו טענות.. אי-אפשר שרות תהיה עכשיו חברתי כי יש לי חברה אחרת. גם כאן גילה הייתה המפרידה ביני ובין רות, עוד בשנה שעברה.
על כן החלטתי היום לוותר על שתי משאלות הנפש: עלי לוותר כבר עכשיו על רות ודוד לוי. כרגע זה בלתי אפשרי וכאשר יגיע הזמן הנכון אלוהים יטפל בזה בשבילי. ואלוהים ייתן להם אושר מלא, בזה אני בטוחה כי הם בטיפולו.
בזמן האחרון כואב לי בלב, ומחר אני הולכת לרופא ולא לבית הספר. חבל לי אבל אין דבר, החיים והבריאות יותר חשובים.
יום שלישי, ה-11.4.61
היום מתקיים משפטו של הרוצח הגדול אדולף אייכמן. סוף כל סוף... עמירם הביא טרנזיסטור לבית הספר, וכולנו שמענו את החלק הראשון של המשפט. השופט האשים אותו בדברים איומים:
1. הוא הראשון שהוציא פתרון סופי לבעיית היהודים.
2. הוא הרג מיליוני יהודים חפים מפשע רק בגלל שהיו יהודים. הסנגור הגרמני אמר:
אין רשות למדינת ישראל לשפוט אותו, כי אז עוד לא הייתה קיימת מדינת ישראל והיהודים היו בתפוצות, והוסיף עוד הרבה דברים לצדקתו של הרוצח.
העיתונאים כותבים שלא טוב שהיהודים בארץ שופטים אותו, כי זה יעורר שנאה עוד יותר גדולה בקרב הגרמנים ויזיק לנו.
אולם אני חושבת שאנו לא צריכים להיות תלויים בחסדי אחרים, אותנו הרגו והשמידו ולנו אסור להגן על עצמנו?
עלינו לנקום ברוצחים כמה שאפשר!
אני כבר מחכה בקוצר רוח לפסק הדין מחר. לא אלך לבית הספר כי יש לי בדיקות ביפו.
היום היו לנו מבחן בדקדוק והכתבה באנגלית, ואחר כך הייתי בסרט "קסם הנעורים" ובכיתי מאוד. ייתכן שזה בגלל מצב הרוח של המדינה שלי...
יום רביעי, ה-19.4.61
היום ערב יום העצמאות. התאספנו כל הכיתה והלכנו לכיכר ויצמן לרקוד ולשמוח. האושר שלי כל כך גדול בחג הזה, ורוצה אני להגיד תודה לאימא ואבא שבאומץ לב לקחו אותי ואת אחותי והביאו אותנו לארץ ולחולון.
זה לי יום העצמאות השלישי, ואני לא מאמינה שאני כאן... אשרי וטוב לי שזכיתי להיות לא אחרונה לגולה אלה ראשונה לגאולה.
את פסק הדין של הרוצח אייכמן עוד לא הוציאו וחבל, כי זו הייתה יכולה להיות מתנה יפה לכבוד עצמאותה של מדינת ישראל – ככה אמר אבא של גילה והוא מתמצא בכך.
אני כל כך רוצה להיות תלמידה הכי טובה וראויה להוריי ולמולדתי. גם ברוסיה, ארץ הולדתי, קרה אירוע מיוחד לפני שבוע. ב-12.4.1961 יצא יורי גגרין, קוסמונאוט, ועבר את כל העולם בשעה וארבעים ושמונה דקות. מעניין, כי זה הזמן שלוקח לי ללכת לבית ספר ובחזרה, עם כל השיחות החשובות שבדרך. הלכתי לסרט "חרב במדבר" עם רחל כהן, מרסל, אחותי ואחים שלהם. הסרט הוא על לפני קבלת העצמאות, וחשבתי – מעניין איך חיו אנשים לפני שנולדתי, לא?
יום ראשון, ה-7.5.61
מרוב שמחה אין לי מילים כי אני כה נרגשת: מחר נוסעים לטיול של יומיים עם הכיתה לגליל העליון. באוטובוס אני יושבת ליד רות וגילה ומול דוד. הכול כבר מוכן ומחר אני צריכה לקום בחמש, כי צריך להיות בבית הספר ברבע לשש ובשש כבר יוצאים. כשאחזור מהטיול אספר לך הכול לפי הסדר.
אלוהים יקר עשה שנחזור בשלום מהטיול. אני כל כך מאושרת. אמן!
יום חמישי, ה-8.6.61
כמעט חודש עבר מאז שכתבתי.
חזרנו מהטיול, שהיה יפה להפליא. דוד, רות וגילה ישבו לידי, ומולי ישבו מנחם ועמירם. היה כל כך שמח שאינני יכולה לבטא את הרגשותיי, אבל עם כל השמחה יש לי לספר לך על צער מעומק הלב, ומהו הדבר החשוב שלמדתי ורוצה מאוד לזכור אותו:
נדיה (היא מצרפת) כתבה לי מכתב שהיא רוצה להיות חברה שלי. את מכירה אותי ואת לבי, ויודעת כמה לבי רגיש, אז כמובן עניתי לה: כן!
כי יודעת אני מהי ההרגשה להיות זרה, והצעתי לה חברות טובה אבל לא "החברה הכי טובה". היא ענתה שהיא מסכימה, ואפשר היה לחשוב שהכול יסתיים בכי טוב. אולם לא ולא, המילים של רות שינו את הכול. כן, היא דיברה לליבה של נדיה שאני לא יודעת מה זו חברות ואני בוגדנית, ונדיה האמינה לה וכתבה לי שהיא לא רוצה ומתחרטת על רעיון החברות אתי. תאמיני או לא אבל זאת האמת, וממנה אי-אפשר לברוח: רות היא "קנאית"!
אוי לי שבמשך שנה שלמה לא הבחנתי על כך!
חוששני שלא הכול כשורה, כי היא מסיתה את כולם להתרחק ממני ובעצמה לא רוצה להתחבר אתי. הבנתי שרק חשבתי שאני מכירה את רות וטעיתי לחלוטין! לא הכרתי ולא האמנתי שלרות התכונה הנוראית "קנאה". הילדה שהייתה במשך כמעט שנה נאמנה לי, לא באמת רוצה את הטוב עבורי וחושבת רק על עצמה. לא יאומן כי יסופר. נדיה לא מפסיקה לדבר על כך ובטוחה שהיא עשתה את כל המהומה, ומרגישה שדחינו אותה בעצה אחת. ואפילו בהפסקה של שיעור אנגלית, אחרי ההכתבה הקשה, היא כתבה לי:
לוסי, ייתכן שאת צודקת ומהר מדי פניתי אלייך בטענות קשות.
אני יודעת שמאז שנכנסתי לכיתתכם לא גרמתי לא לך ולא לרות כל רע,
להפך – במקרים רבים עזרתי לכן. אינני יודעת איזה לב יש לך ולרות לעשות דבר כזה, שהכאיב לי מאוד...
אמרת לי שיותר לא תהיה לך אף חברה טובה, ועכשיו נוכחתי לדעת שסתם שיקרת, כי בכלל לא הייתה לך כוונה להיות חברתי הטובה... ואני בכלל מצטערת שהצעתי לך חברות. ואם לך ורות יש איזו טענה נגדי, יכולתן לגשת אלי ולומר לי בפנים ולא להתחבא מאחורי תירוצים. אני גם לא מאמינה לך שחל שינוי גדול בחייך בעקבות אכזבה, כמו שאת אומרת, ולכן זו הסיבה להיפרד ממני... איבדת את האמון שלי בך, כי לדעתי רצית את חברותי רק כדי לגרום לרות לקנא.
את יכולה להראות מכתב זה לרות.
נדיה
יום ראשון, ה-11.6.61
המכתב של נדיה מאוד הפריע לי, כי אני מרגישה שאני במצב דומה לשלה: זרה שהתברגה לכיתה באמצע שנת הלימודים. כל הילדים היו יחד והנה, אני הופעתי שונה עם רצון להיות חלק מהחברות הכי טובות. לכן כל כך מובנת לי התקווה שלה לרצות בחברה כמוני, שנראה היה לה שאני מאוד מעורבת וחברותית עם כולם. אבל היא לא מבינה שלא תצליח להפריד ביני לבין רות לאורך זמן.
אני מצדי הסברתי לה שאני עוברת שינויים, והיא לא מתאימה לאיך שאני מבינה את מושג החברות וזו הייתה טעות להסכים.
לא רציתי לפגוע בה כי יודעת אני כמה קשה להגיע למקום טוב בכיתה ובקרב החברות. ניסיתי להסביר לה שלא בזה העניין, אלא בי ובשינויים שעוברים עלי. היא מאוד נפגעה על אובדן האמון, וחבל לי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 8 - תהנו סופרת
יום שני, ה-12.6.61
היום עשינו חזרה לחגיגת הסיום. יש לי תפקיד יפה וכבר למדתי אותו בעל-פה. קיבלתי בהכתבה באנגלית 100, בגיאוגרפיה טוב ובמבחן בחשבון טוב מאוד ובכלל, הציונים שלי עלו יפה.
מחר תהיה אסיפת הורים בשעה שמונה בערב ולא נראה לי שעלי לדאוג. החופש הגדול בפתח והוריי הבטיחו שניסע לים כל שבת.
מאז יום שישי עמירם לא בא לבית הספר, אז הבאתי לו את המבחן בהיסטוריה. הוא כל כך שמח וממש לא רצה שאעזוב כל כך מהר.
קשה לי להסביר את רגשותיי וקשה לי להבין את עצמי, כי בלי הסבר הגיוני וללא רצוני לבי עדיין חפץ ואני רוצה את עמירם...
אבל אם נגזר עלי שזה לא יהיה!?
ברגעים בהם אני מתפללת לחברות עם עמירם, אני מקווה לא לעשות שוב טעות עם תפילה לא נכונה לאלוהים.
יום חמישי, ה-24.6.61
אני כותבת לך תמיד כשדמעות עומדות בעיני וכשיש צורך בזה. שנה זו עברה עלי כל כך מהר שלא ציפיתי לכך, והנה הסוף הגיע. אתמול בערב הייתה לנו מסיבת סיום. היה מאוד שמח. במסיבה עלו הרבה מחזות יפים ושירים נהדרים, התנדבנו לסדר את החדר בו הייתה החגיגה וניקינו בסוף.
למסיבה באתי עם חצאית חדשה לבנה, אשר תפרו לי מבד רפיה במיוחד לכבוד המסיבה. ישבתי ליד רחל כהן ולידה ישב דוד לוי ומצד שני גילה ואחריה נדיה. בילינו את הזמן יפה, ובסוף הלכנו לשפת הים עד מאוחר בלילה.
היום היינו בבית הספר רק עד השעה עשר בבוקר, ואחרי זה דוד, מנחם ורחל היו אצלי עד שתים וחצי בצהריים. שיחקנו בהמון משחקים שלמדנו בשומר הצעיר, כמו גילוי תכונות אופי. דוד אמר שאני גנדרנית ואני אמרתי לו שהוא כפוי טובה. דומני שהוא הבין את פירוש המילה ולמה התכוונתי.
ועדיין אני מתפללת שהוא ייתן לי מכתב שהוא אוהב אותי... אולי מחר, כי זה היום האחרון וההזדמנות האחרונה. מחר נקבל את התעודות, נגמרת עוד שנה והחופש הגדול יתחיל. לכן חייבת אני לכתוב לרות ולנסות לאחות את הקרע...
יום שישי, ה-25.6.61
רות!!
לשם מה משוא הפנים, והקנאה בנדיה? האמיני שלא היה צורך, הבנתי! הסבלנות והסלחנות שלי יכולים לאורך הרבה זמן, אבל גם להם יש גבול והנה הוא הגיע. קיבלתי עלי את כל האשמה, ניסיתי לתקן את האופי העקשן שלי – והכול למענך. אולם את מצידך לא הוספת אצבע לידידות שלנו.
זהו. את כבודי לא אשפיל, לזה לא תזכי... ואת אהבתי אהרוג ואלמד לשנוא אותך.
לא נתת לי לא כבוד ולא אהבה, לשם מה אם כן נחוצה לי הידידות?
לשם הרושם ? מוותרת.
אולי עוד ניפגש אבל רק אם אלוהים ירצה.
שלום לך, ידידתי, ציערת אותי צער רב, אבל כבודי חשוב לי יותר מאהבתי.
תעני לי רק אם את מוצאת לנכון לענות מתוך הלב.
אם זה מתוך נימוס, ותרי.
לוסי
יום שבת, ה-26.6.61
רות!!
אגש ישר לעניין: אחותך פקחה לי את העיניים אשר היו סגורות באכזריות. את עשית אותי אדישה, את ולא אחרת. את תמיד נלחמת שאני לא אקנא בך ואהיה סבלנית לכל החברות סביבך, ואכן הצלחת.
אינני מתחרטת שאני כזאת, אולם כנראה עברתי את הגבול ואחותך במילים תמימות ופשוטות פקחה את עיניי. בחברות עם זהבה ונדיה ועוד בנות לא התכוונתי לפגוע בך. סלחי לי, אני מתחרטת שהכול השתבש, וזה לא רק למען המילים עצמן. אני אוהבת אותך כמו שאהבתי קודם ועוד יותר, ואני די גאה בזאת... אגלה לך את האמת – בזמן אחרון זהבה מתייחסת אלי מאוד בידידות ובהרבה יותר אהבה, והדברים של אחותך העירו בי משהו. את ידידה שלי ואינני רוצה שנהיה סגורות אחת בפני השנייה. כמובן שלאור היחס הקודם שלי לא יכולת לגלות לי את ליבך, כי אכן התאכזרתי אלייך, אבל כעת עשי זאת בבקשה.
ראיתי חובה לעצמי לכתוב לך על כך ולידע אותך, למרות שאת לא חייבת לגלות לי את ליבך. ידידותינו מאוד יקרה לי, והעובדה היא שכתבתי לך מכתב זה. אני אוהבת אותך ומוכנה לעשות הכול כדי לגרום לך שמחה (אולי תתני לי הזדמנות). סלחי לי, כי את במחשבותיי גם כשאני מכאיבה לך. ואיך אדע לנהוג אחרת אם את כה סגורה בפניי?
זכרי ותשנני לך יום ועוד יום רגע ועוד רגע כי אני אוהבת אותך ורוצה בידידותינו בכל מחיר.
שלך לעולמים,
לוסי
יום שישי, ה-14.7.61
יום חופש מבורך!
מחר באים אלינו אורחים מכפר סבא ומרעננה, שתי משפחות: מכפר סבא הורים עם בן בכיתה ז' וילדה בכיתה ה', ומרעננה הורים עם לדה בגילי וילד בכיתה ג'. אצלם היינו אנחנו לפני שבועיים. נעים שיש חברים איתם עלינו מרוסיה, נעים להיזכר בעולם אשר הלך ונעלם ללא שוב.
לפני שבוע אחותי הייתה בבריכה ומאוד נהנתה. אני אוהבת את הים הרבה יותר..
עברו כבר שבועיים מאז התחיל החופש הגדול. נסעתי עם משפחתי פעמיים לים והיה כיף. הגענו עד הסלע הענק בלב הים. בפעם האחרונה פגשתי את רות, הצטלמנו והתמונות יצאו מאוד יפות.
קראתי הרבה ספרי אגדות: אגדות בר- כוכבא, אגדות דוד, אגדות שלמה, אגדות יהודה המכבי. אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי אגדות בנושאי היסטוריה. ביום ראשון הלכתי עם רחל לסרט "בן –חור", הסרט מאוד יפה ומאוד ארוך וצפינו בו משעה ארבע עד שמונה בערב. הכרטיס שלנו היה הזול ביותר ועלה לירה. נהניתי במיוחד כי הכרתי את הסיפור עוד קודם, השאלתי את הספר מדוד וקראתי בו בהנאה. אבל יש משהו כל כך עצוב ואני רוצה לכתוב עליו כאן: ביום רביעי השבוע קרה מקרה שכולם יזכרו לתמיד – קבוצת ילדים מהשומר הצעיר נסעה לטיול וכשהם ירדו מהאוטובוס כדי לאכול באה מכונית משא וחיכתה בסבלנות שהם יחצו את הכביש, אבל נוצר רווח שלא נראה מהצד ולכן כאשר באה מכונית נוספת היא עברה בלי לראות את הילדים. שבעה ילדים נהרגו במקום וחמישים ואחד נפצעו קשה. גם הגדוד שלנו נסע באותו יום לטיול באותו כיוון, אבל להם היה סוף טוב והרבה מזל. בפעולה ביום שלישי קיבלתי עניבה וסמל.
יום חמישי, ה-27.7.61
אין בכוחי לכתוב לך היום יפה, כי היום יש בלבי צער שלא היה לי כמוהו מעולם: אימא של דוד לוי, אהוב נפשי, נפטרה.
אלוהים ישמור את ילדיה ובעלה. בוכה אני כל הזמן ואינני יכולה להירגע. דבר כזה לא קרה לי מעולם. כאשר קברוה בעלה אמר: "אני נשבע לך לשמור על הילדים!" ישבתי וכתבתי לו מכתב נחמה ויותר אין לי מה להוסיף, ידיי רועדות ובכי בלבי. שבוע לא שרתי ולא צחקתי בתנועה.
יום שבת, ה-12.8.61
יום שבת יום קדוש לאלוהים!
היום יש דגל לבן, ואנחנו ניסע לים במשאית של השעה שמונה. גם ביום שלישי אחרי הבחירות ואחרי שאמי ואבי יצביעו נלך לים. מחר כולנו הולכים לחתונה בשעה שבע בערב. אמי תפרה שמלה חדשה אצל תופרת, והיא נראית בה יפה, צעירה ולא כל כך עייפה.
החופש הזה כל כך שונה. הימים גדושים, אני מאושרת ומבלה חלק גדול מהזמן בתנועה. נסעתי עם התנועה לטיול להרי ירושלים, זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי עם התנועה והיה פנטסטי.
קראתי את הספר "אסתר קוסטלו" ועוד הרבה ספרים יפים.
בשבוע האחרון ראיתי כמה סרטים: שלשום את הסרט "איי אבי", סרט על ילדה רוסייה המחפשת את אביה. הסרט "אמי אל תעזביני", סרט מאוד יפה ומרגש, ואתמול הייתי בסרט "כמו חור בראש".
אתמול מצאתי מכתבים ששלח לי דוד בכיתה ו'. הכול נראה מאוד רחוק אבל עדיין מאוד קדוש עבורי.
יום שבת, ה-16.9.61
תפילה לי לאלוהים: שדוד ורות יהיו החברים הכי טובים שלי בכיתה ח', שתעזור לי להיות חרוצה ולהצליח בסקר.
לפני שבועיים התחלתי ללמוד בכיתה ח'. אשרי וטוב לי. שלחתי את ה"שנות טובות" למי שרציתי, וקיבלתי מילדים אחרים וגם מאלה ששלחתי... מחר אני מקווה לקבל עוד "שנות טובות".
אני מאוד שמחה ואוהבת את ראש השנה, רק חבל שכל הימים של החג הייתי חולה.
הרבה דברים השתנו. נדמה לי שנאווה כבר לא החברה הכי טובה של תרצה, ולא אכפת לי כלל וכלל. נדמה לי שזהבה קצת התחברה אתי.
בעניין דוד – הוא נשאר עדיין כמו שהיה, אהובי, ויש לי עדיין תקווה שהוא יהיה פעם חברי ויאהבני. וכמובן, שרות אהובת נפשי תהיה חברה שלי.
יום רביעי, ה-20.9.61
עונת החגים הקדושים באוויר. היום יום כיפור! צמתי מאתמול רק עד השעה שתיים היום. לא יכולתי יותר. אבל אספר לך מבראשית: אתמול בערב יצאתי לבית הכנסת עם אמי ואחותי, כי אבי כבר היה שם לפנינו. בדרך פגשתי את החברות והמשכתי איתן ובסוף כולן באו אלי הביתה. היום בשעות הבוקר כולם באו וקראו לי לבוא לטייל והלכנו לגן הציבורי. פתאום נזכרתי ששכחתי את הספר "הבלשים הצעירים במבצע סיני", ורק רות הסכימה לבוא אתי כדי לקחת את הספר. כן, מאוד מפליא אבל ככה זה, אף אחת מהבנות לא רצתה ללוות אותי. רחל אמרה שאם היא הולכת היא לא חוזרת יותר. וככה, בזכות רות שהסכימה לא הייתי צריכה לחזור לבד. באמת תודה לה.
מחר הולכים לבית הספר רק בשעה תשע, אבל אחותי לא תלך כי היא חולה.
יום רביעי, ה-3.10.61
עוד שעה אני צריכה ללכת לתנועה, ויש לי עוד לעשות שיעורים בתנ"ך והיסטוריה. אתמול לא הייתה לנו פעולה והיום בשעה שש יהיה בירור רציני. בקרוב נקבל בתנועה סמל ועניבה, יהיה לנו דגל ונהפוך מעדה לגדוד. אבל קודם הבירור הגדול. ביום שלישי שעבר שיחקנו בתנועה בהמון משחקים: "מטבע" – העברנו מטבע ושאלנו שאלות מיוחדות, וכשהגיע התור של רות בחלוקה היא נתנה לי ולכן מאוד שמחתי.
גילוי הסודות היה מעניין. המדריכים חילקו אותנו לשתי קבוצות, הרצל היה צריך לגשת לילדה הכי יפה והוא ניגש אלי. ולבסוף, מכיוון שזה היה ערב מזרחי אכלנו פלאפל. אחרי הפעולה הלכתי עם רחל ומולי הופיע דוד כאילו הוא צמח מתוך האדמה. הוא כל כך שמח לראותני וכמעט צעק בקול רם את השלום שלו. הוא מתכנן להיכנס לתנועה, ואז בכלל יהיה שמח.
ביום רביעי הלכתי לסרט "עשרת הדיברות", המספר על משה.
ביום שישי תהיה בר מצווה להרצל ויעשו את הכיף בתנועה. כל אחד צריך להביא 25 א"ג.
יום שלישי, ה-7.11.61
יום גדול היום. כן, יום גדול!
אני יוצאת מהתנועה שכה אהבתי, אבל ייתכן ואחזור אליה. כרגע אין בי שום הרהורים בעניין, ואני יודעת שבעולם אין צדק וכל העולם הוא שקר רוע ואכזריות. גם בכיתתנו אין צדק, אבל בתנועה קיוויתי למצוא את האנשים הטובים שקיימים בעולמנו. קיוויתי שבתנועה יהיה צדק.
אכן בהתחלה היה נדמה לי כי מצאתיו, אבל בהמשך התברר לי שטעיתי טעות חמורה.
היום בבירור ראיתי זאת בפעולה. אומנם ידעתי את זה קודם, אבל קיוויתי שזה ישתפר. "טעו-טעיתי" – מצאתי שהיופי החיצוני הוא השולט, מסתיר את הרוע ומחפה על הכול.
אינני רוצה להזכיר שמות כי גם ככה זה ברור, ולבי כואב מאוד.
מה לעשות, כל אדם טועה בחייו והפעם הגיע תורי להתאכזב…
יום שישי, ה-10.11.61
הנושא המרכזי: רות!
כבר ארבע וחצי חודשים שאנחנו לא ה"חברות הכי טובות", ועדיין כואב לי העניין מאוד ולא מובן לי מה השתבש בינינו.
אהובה היא עלי מכל הבנות, על מעלותיה ועל הדברים הלא נעימים. קשה לנו להתחבר, לא כי אנו לא רוצות ההפך, שתינו רוצות מאוד ואני יודעת על כך בוודאות. אבל בנות אחרות, כמו: תרצה גילה ונאווה מהצד שלה, ומצדי נדיה וזהבה, לא מניחות לנו ומנסות בכל תוקף להפריד בינינו וזמן מסוים אף מצליחות. אולם האהבה כשמה כן היא, לא מרשה זאת ומחזיקה אותנו עד עכשיו.
כל פעם יש שערורייה כזו או אחרת ושוב אנו חברות המתגעגעות אחת לשנייה. תמיד הכנו שיעורים יחד והתכוננו למבחנים, ואפילו בעל-פה למדנו יחד. והיום אלוהים לא עוזר לנו להבין מה קורה, ועל כך אני מצטערת בכל נימי נפשי. החלטתי להוריד מכבודי ושוב לכתוב לה את מה שאני מרגישה.
יום שבת, ה-11.11.61
רות!!
את מאוד השתנית בהשפעת החברות, במיוחד גילה, ואת זה אני מבינה רק לאחרונה, כי עד כמה שאני מכירה אותך לא הייתה בך אף פעם כל כך הרבה אכזריות. את לא חייבת לאהוב אותי, אבל אני מצפה ממך לענות ביושר, ולהגיד בדיוק אם את רוצה להיות ידידה שלי או לא.
אנו נמצאות בסערה גדולה מאוד, ולכן אני כותבת באמת את כל מה שיש עם לבי.
לפעמים אני מתנחמת בכך שבסופו של דבר את תביני אותי כי הרי את מכירה אותי כל כך טוב, למרות שחל בך שינוי כאילו מישהו החליף אותך וזה חבל...
רות, שכחת מה זו ידידות, ואל תגידי שזה לא נכון! נעלם הרגש שהיה בך שאותו כה אהבתי ,חבל...
התפללתי לאלוהים שתמיד תהיי החברה הכי טובה שלי, ואלוהים לא עשה את זה. עשיתי כל מה שיכולתי וזה לא עזר. שלא כמו עם היהודים בגולה, שסבלו הרבה וקיוו שאלוהים יעזור להם עם הקמת מדינה משלהם, ואכן זה קרה.
אני רק פסיק קטן ולא נחשב ולא מיליוני היהודים, אני ילדה פשוטה ביותר ואין בי כוח לעמוד בניסיון כה גדול. "אולי פעם יהיה לי", אולם עתה המקום ריק.
תחשבי על זה ותכתבי לי את האמת. כיתה ח' תיגמר מהר והתנועה לא תוכל לקשר בינינו, כי יכול להיות שאת תיסעי למקום אחר וגם אני ואז...
קשה לבטא את הפחד הזה אולם ככה זה, אל תחריבי את גורלי!! ויודעת אני שהחיים הם ארוכים עד 120 שנה והגלגל חוזר ופעם גם את תרגישי ככה מאנשים אחרים (אני לא מאחלת לך), תיזכרי בי ותדעי שהאהבה זה דבר חזק או שהיא מורידה את האדם לידי ייאוש או שהיא מעלה אותו עד לאושר נצחי.
אל תעזבי אותי!
לוסי
יום חמישי, ה-16.11.61
רות!!
אכזבת אותי למרות שאת אומרת שלא רצית לעשות כך. את מבקשת שאסלח לך ואבין אותך כי זו בהחלט התנהגות אנושית, אבל אני מרגישה שהגזמת והיית כלפיי מאוד אכזרית... שיחקת בי כבובה.
אני מגנה אותך!
נכון, אני מבינה שאת מגנה על עצמך, אבל גם עלי להגן על עצמי ולכן אני אומרת לך את הדברים האלה. אינני תמימה ואינני צדיקה, יש הרבה שחסרים בי, אבל את השתנית – הפכת לדמות אחרת. את אהבתך אלי שוב אינני מרגישה, למרות שאת אומרת שהיא תמיד איתך.
כן, אני אומרת את זה ברורות, ויודעת שאת לא מסכימה וצוחקת לי בליבך. זה לא מפריע לי ואת יכולה לזלזל בי, אולם נוכחתי שכל מה שעבר בינינו, כל הסכסוכים והפרידות, לא שינו את אהבתי ויחסי כלפייך, אבל את אחרת. שוב אין ביכולתי לראות את מה שבליבך פנימה, ופעם זה היה מאוד קל וברור לעין !
אני מוכנה להיות חברתך. כן, אני מוכנה! ורוצה שתדעי שזה לעולם, ואת אומרת שגם את רוצה בכך כי כך לבך מצווך.
אז אולי נפסיק את הוויכוחים ונאמין בעצמנו?!!
לוסי
יום שישי, ה-16.11.61
מאורע גדול: רות תהיה ידידתי בקרוב. היא כתבה לי זאת במכתב בהפסקה הגדולה ונתנה לי אותו בעצמה. שוב אני מביעה את שמחתי על כך שרות תהיה חברתי הטובה. תודה לאלוהים!
יום שלישי, ה-21.11.61
רות!!
קודם כל מוסרת אני לך הרבה שלומות, שתבריאי ותבואי מחר לבית הספר.
תודה שענית מהר ומהלב…
מצרפת אני לך ספר שלקחתי מנדיה, ולדעתי הוא מאוד יפה. אחרי שתקראי אותו נראה מה היא דעתך, רק תגידי לנדיה שהוא אצלך.
קיבלנו מבחנים באנגלית. לצערי קיבלתי מספיק+ ואת מספיק. מחר יש מבחן בחשבון בשעה הראשונה. במקרה שאת הולכת לסרט "ספרטקוס" תגידי לי ואני מוכנה לבוא איתך, אבל רצוי מאוד שאדע מראש עם מי את הולכת.
אלו כל החדשות שאני זוכרת. ובבקשה, אל תהיי חולה כל כך הרבה. אם את רוצה לענות לי, את יכולה לשלוח עם אחותך מכתב.
ועוד דבר: בשיעור מלאכה עשינו גזרה לחולצות.
תבריאי ובואי לבית הספר.
לוסי
יום שלישי, ה-28.11.61
את רות אני אוהבת יותר מכל אדם בעולם! היא יקרה לי ואני תקווה שלא תאכזב אותי שוב לעולמים.
אלוהים, מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע לו כך, שאל ירמיהו, ואני אשאל זאת בתור ילדה קטנה!! פלא... כבר יותר משבוע רצוף אנחנו חברות. אולי זה לא זמן ארוך אבל זה זמן איכותי ומכובד, אנחנו מסתדרות עם הדברים הטובים ואף עם הדברים הרעים לומדות לחיות. נכון, קשה לנו מול הבנות שרוצות להפריד בינינו, ואני רואה שרק האהבה מחזיקה אותנו כל פעם מחדש.
מודה אני על כך לאלוהים בכל נימי נפשי.
עכשיו אכתוב על נושא מרכזי שני: התנועה. הרי החלטתי לצאת ממנה אולם שיניתי את דעתי. לא אוכל לעזוב מקום שאליו מאוד התרגלתי, וגם לא אוכל לעזוב שם את רות בלעדי. אז מובן שחזרתי ועכשיו אני מרוצה ושמחה על כך.
עכשיו אספר לך דברים חשובים, אבל די קטנים: לצערי גנבו לי בכיתה שש לירות, וכל הכיתה מחזירה לי אותם – כל אחד שניים וחצי גרוש. הכיתה נוסעת ביום שני לטיול לירושלים והוריי לא מרשים לי לנסוע עם כיתה כזאת. קיבלנו מכתב מרוסיה אחרי הרבה זמן, והם כתבו שסבתי רבקה חולה ויש לה קריש דם ברגל.
סוף סוף נכנס כסף הביתה, ככה אבא אומר, לכן קנו לי נעליים כמו למדריכה שלי, בד מאוד יפה לחצאית וחולצת פלנל. הביתה קנינו ארון גדול לחדר האורחים כדי לשים קישוטים, אימא קנתה לעצמה חולצה נהדרת עם שרוולים מיוחדים ואחותי קיבלה מעיל אדום כמו שלי. ביום ראשון אבא הבטיח לקנות לי בולים לאוסף, כי קיבלתי מ"דן חסכן" אלבום בולים מתנה. כן, יש לי כבר 100 לירות חיסכון בבנק...
יום ראשון, ה-3.12.61
נר ראשון של חנוכה, החג האהוב והמיוחד. היום הלכנו לסרט "הגיל היפה ביותר", סרט אהבה. ישבנו כולן ביחד: רות, זהבה ורחל כהן, אני ישבתי בין רות וזהבה ומאוד נהניתי.
אחרי חופשת חנוכה יהיה לנו סקר ואני מאוד מתרגשת ומחכה לכך בקוצר רוח. רות כל הזמן אתי, "תודה, תודה אלוהים"!
יחד עשינו המון חזרות על הכללים בהנדסה, ובחנו את עצמנו בידיעת שמות של ערי בירה בעולם. הרדיו ממלמל מילים,"מוזיקה שקטה וצלילים רוגעים לסיומו של יום". השעה מאוחרת הימים קצרים והלילה ארוך.
אני מקווה שרות ואני נצליח. מתפללת לכך בחוזקה...
יום ראשון, ה-17.12.61
הסקר עבר והחיים חזרו למסלולם, אולם לא כך היה לפני. היו כמה שמועות סותרות, המורים הסתמכו על עיתונים ורדיו בלי לקבל ידיעה ברורה ממשרד החינוך, ואיימו שציונים גרועים יעצרו את העתיד שלנו. כמה התרגשנו, הוי אלוהים!
והנה הוא עבר ואני מאוד מקווה שאצליח, כי הסקר הוא עניין של כבוד עבורי. והוא גם מאפשר הנחה בכסף בתיכון, שנחוצה להוריי האהובים. ביום שישי היינו כל התנועה במופע של להקת "התרנגולים" לא ראיתי מופע כזה מימיי.
הנה חדשה: נאווה יצאה מהתנועה. תודה לך אלוהים שהגשמת את בקשתי. ועכשיו ברור שלא מגיע לה רשות חזק (ציון דרך בתנועת נוער). תודה! ועוד משהו: יש לי חלום להיות מורה בקיבוץ יחד עם רות חברתי, לחיות את חיי בקיבוץ והעיקר להיות איתה כל הזמן.
סוף השנה מתקרב, ולמרות שאני יודעת שעבור החברות שלי בארץ זה סתם תאריך, עבורי זהו עדיין תאריך סיכום של כל מה שהיה והתחלות חדשות לאור מחשבות שנוצרות במוחי. השנה החולפת תיזכר עמוק בלבי. למדתי את האמת על איך להיות צברית והצלחתי. נכון שאחרי הרבה לילות של בכי, אבל היה שווה והכרחי. לאחרונה התקרבתי לרות, והחלום להיות איתה החברה הכי טובה הפך מציאות. נכון שעדיין בנות אחרות כמו נאווה, תרצה, נדיה וזהבה או אפילו גילה מעסיקות את מחשבותינו ומעורבות פה ושם, אבל אחרי כל המהומה הקשה שהייתה למדנו כיצד לשמור על עצמנו, וחזרנו לחברות כמו בהתחלה. כיום מאוד ברור וידוע לי מה באמת קורה כאן, ואינני מפחדת מהאמת.
באמת… התנסיתי בהמון דברים. השתניתי ורוצה אני לנסות לחיות כמו ילדה בוגרת, כחברה חדשה בחיי שלי!
מרגישה אני שהגיעה השעה להמשיך בקריאת המכתבים שסבתא רבקה שלחה מרוסיה, מכתבים שנותנים לי כל כך הרבה רעיונות ועוזרים לי להבין טוב יותר את חיי. וחוץ מזה אני מאוד סקרנית, ושואלת את עצמי – האם אני רוצה את סגנון חייה? לפעמים אני חושבת שכן!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- התחלת פרק 9- תהנו-עד עמוד 101 סופרת
פרק 9
נסיכה
7.1.1814, יום שישי
נכבשנו על ידי מלך החורף. הכול לבן וטיפות המים בצבען העז והאצילי קפאו לחלוטין. ברצוני לצאת לעולם ולהשתובב כילדה צעירה השבויה בקסם... אבל הקור מקפיא. ברר. ברר. ברר.!
והיום גם אין לי לכך את הפנאי כי אהיה עסוקה מאוד.
מתוכנן לי ציור פורטרט בפרופיל, דיוקן יופי רשמי בו עלי להביע רגשות בעיקר בפנים. עדינות עם מעט צבעוניות מהולה בחריפות. משעות הבוקר המוקדמות ההכנות מרובות והבית כולו כמרקחה סביבי.
אימא התלבטה והתייעצה רבות, כי לדעתה הלבוש הנכון והמתאים עבורי צריך להיות עז ובוהק, כיאה לדוכסית צעירה. היא אמרה לי בקולה הרציני כי בעיניה יש חשיבות גדולה ומשמעות רבה לדאוג לכך שהפורטרט יבליט צללית חיננית, נשית, עדינה וצעירה, ולכן המחוך אשר מהדק את מותניי תפקידו ליצור עוצמה הגוברת על מימד הזמן. אכן, אני נמצאת בשיאי.
לדעתה השמלה ממשי אשר נתפרה לי זה מכבר, וצבעה כחול עז המתחלף לגווניו היא חובה, כי זוהר וחיוניות באים לידי ביטוי בעיצוב הבגד. רק כך האדוןFuoco הצייר יהיה רגוע ויסיט את תשומת לבו מהבגד המהודר העוטף אותי ויפנה לפרטים האחרים. מיס סוזאנה קבלה באוזניי בקול חמור, למרות שהיא ידועה ברכותה כלפיי, כי אל לי להיות מתוחה והכול יראה לבסוף כהלכה. חדר ההסבה, או בשמו הרשמי "אולם הבוקר הכסוף", נבחר לישיבה הממושכת כדי להקל על המשרתים לשאת את הכלים של הצייר מיסטר Fuoco. זאת שלא כמו בפעם הקודמת, בה היה נחוץ לעלות מסביב.
התרגשות רבה אוחזת בי להיות לבושה כמו נסיכה אמיתית. הנה, עור פניי כה עדין, שפתיי ופי יוצרים חיוך שובה לב וכולי מתנה יקרה שניתנה לאבא – הנסיכה שתמיד רצה שאהיה. יושבת אני בתנוחה מלכותית על מסעד הכורסא, רקע הקיר מכוסה בשטיח רקמה מעבודת יד, צעיף ארוך רך ועדין ממשי נכרך סביב מותניי בהצלבה וחושף ענק בדמוי קשת בענן השזור פנינים בוהקים. שערי נאסף על ידי מיס זילפה בצורה יפה עד מאוד, וכולי מוכנה ומאוד נרגשת. במיוחד לאור השמחה המפעמת בי, כי שרשרת הפנינים אשר על צווארי היא ירושה משפחתית חשובה המעניקה חום לעורי. זהו אינו ציור הדיוקן הראשון הנעשה עבורי, אבל נראה לי שהפעם הוריי תולים בו מחשבות סמויות לשידוך אשר יהלום את עתידי. אימא בונה תוכניות בקפידה רבה, כי היא מאוד מעוניינת במציאת בעל ראוי עבורי. כמובן, הכול בבוא הזמן, אך לעת עתה רואה היא בפורטרט דיוקני השקעה להנצחת הופעה המבליטה שם טוב ואצילות נאותה כדי להגדיל את סיכויי לנישואין מזהירים.
מיסטר Fuoco מעצב את דיוקני בצורה אוורירית לחלוטין, ומצליח ליצור יופי מעורר יראת כבוד גדולה וסקרנות גדולה אף יותר. הוא משתמש בחומרי צבע טריים וטבעיים, ומקפיד על כל פרט כדי ליצור דיוקן קרוב ככל האפשר למציאות היפה שלי, ואף יותר. כבר בשעת ארוחת הבוקר הסבירה לי מיס סוזאנה בצורה ברורה, כי כדי להשיג את המטרה הנכספת יהיה עלי לשבת גם אחר הצהריים, ואם יהיה צורך, וכנראה שכן, גם בשבוע הבא יוקדשו לכך שעות לא מעטות. עמוס, אבל לא נורא!
בתום ארוחת הערב חשתי את עצמי מאוד עייפה. וכעת, לקראת שנת הלילה, אסיים לכתוב היום מעט יותר מוקדם.
ברגע זה עלי להרים את ראשי מהכתיבה ולאפשר לאומנת שלי לכבות בעדינות את הנר הנוסף על שולחן הכתיבה שלי. ושוב, כמו תמיד, חשה אני רגשות עזים כלפי מיס סוזאנה שלי גם ללא מילים נוספות. היא מקיפה אותי באהבה כה רבה, תמיד רוכנת כדי לכסות אותי בקפידה. מרגישה אני הכרת תודה גדולה על תמיכתה בי ביום כה משמעותי, בו מצויר דיוקני למטרת נישואין.
היום חשה אני ילדה יותר מאי-פעם.
8.1.1814, יום שבת
גם היום אין לי פנאי כי אהיה עסוקה מאוד. מתוכננת לי פגישת המשך לעיצוב הדיוקן, דבר שנראה לי שיימשך עד סמוך לארוחת הערב. אצטרך להתלבש ולהחליף בגדים די במהירות, כי מצפים אנו לאורחים מכובדים לארוחת הערב: כבודו הרם הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה בחברת בנם מיסטר אמיליו. הארוחה בחברתם תהיה כרגיל מאוד רשמית.
ברור לי כי הארוחה בהיותה רשמית תכלול מנות רבות, כמקובל: מתאבנים, מרק, סלט פסטה, דגים, בשר וכמובן קינוח. עבורי יש בכך עומס של אוכל, כך שאנסה לדלג באופן מנומס על כמה מנות. הלוואי ואצליח!
מעודדת אותי המחשבה על המשכו של הערב החברתי. לשמחתי מתוכנן לנו ערב קריאה מאוחר יותר, כדי לבדר את זמננו ולהעשיר את דמיוננו. האירוח יהיה בחדר האהוב עלי, אשר תמיד מייחדים אותו לכך. וטוב שתמיד בשעה יותר מאוחרת מצטרפים עוד אורחים רמי מעלה מתוך חברינו רמי הדרג ויחידי הסגולה.
הוריי מקפידים מאוד להיות מעורים בחוגים הנאורים, היודעים להעריך קריאה בספרי עילית נאותים. כמובן שבערב כמו זה נבחרות יצירות הגורמות לכולנו הנאה רבה וכבוד רב.
עלי לומר בגאווה גדולה כי אצלנו בחדר הספרייה, בארון הספרים הגדול והעמוס, לא ניתן לזהות שכבת אבק על הכרכים המרובים...
מאמינה אני כי לערבי קריאה של הספרות היפה יש כוח תרבותי חזק מאוד, ולמרות שלנו כמשפחה לא חסר כסף, כבוד או מעמד, כדבריו של אבא, טוב להוסיף לכך השכלה רחבה יותר. קיום ערב תרבותי לקריאה משותפת מהווה הזדמנות טובה לתדמית מצליחה ואיכותית, ותמיד ייחשב הדבר כהשקעה מועילה ונחוצה לבניית עתידי ולמציאת שידוך הולם.
5.2.1814, יום שבת
היום הוא היום, ולכן המשרתים רתמו את הכרכרה לסוסים הלבנים וההמולה וההתרגשות מסביב רבים. כל הנעליים צוחצחו בקלות, הארגזים הגדולים נערמו והקטנים בדרכם החוצה – נוסעים אנו לחופשת החורף הקבועה למעיינות החמים, יחד עם משפחתה של מיס אנסטסיה כמובן. ידידתי חוזרת ואומרת כי אין מקום רחוק מדי לחוות תענוגות! אבל תמיד יש להקפיד על בחירות טובות. כך משיגים מצב רוח מתאים, והזמן עובר נעים יותר. וכמו דבריו של אבא המחזקים תמיד את דעתי: "טעם טוב חשוב בכל דבר בחיים"...
מיס אנסטסיה מתכננת לצייר את יופיו של הנוף דרך המים הפורצים מבעבעים ומשתקפים באדים החמים. כן, היא יודעת כיצד לעשות שימוש דרמתי באור גם אם הוא חודר דרך קירות אבן ונשבר במהלך דרכו.
12.2.1814, יום שבת
"אף פעם אין לדעת את מי תפגוש במסעותיך!" עוד אחת מהאמרות המרתקות של מיס אנסטסיה. עבורה השהיה במקום הזה עם האור היוצא מן הכלל זו חגיגה צבעונית המבססת את אהבתה לטבע. עבורי המקום מלא מסתורין, שומר בתוכו סודות ורגעים קסומים של חלום לא מוחשי. הכול כל כך מהנה. המים נמצאים בכל מקום, ולכן זהו אחד המקומות הטובים לבלות, לנוח, להירגע ולשאוף פנימה את האושר. היום מתוכנן לנו עיסוי בשמונה ידיים על ידי מריחת בוץ הרים עתיק. העיסוי יתקיים בבקתה אקזוטית, והוא יפנק ויחמם אותנו – את עורנו מבחוץ ואת לבנו מבפנים. מיס אן קרלו הצעירה ממשפחת פונטי נבוכה מעט מהתוכנית המיועדת עבורנו. פניה הפכו סמוקות והתרגשותה אף גדלה כאשר הוגשו לה פרחי בר יפיפיים. אכן, יש לציין שזו משפחה היודעת כיצד להעצים את רגשותיה.
מיס ליזי סטנלי סמית ידידתי, אשר רק לפני שנה לא עשתה פסיעה ללא אישור, חייכה חיוך רחב אל המעסות מלוכסנות העיניים, עיניה זוהרות בחדווה. סר בירניו פונטי הנאה והתאומים סר צ'רלי וסר שירל סטנלי סמית השתהו מעט בגלישה במדרון, וירדו בזריזות רק כדי לעלות למדרון הבא. למרבה הפלא רק אבירי סר אמיליו טבל במערה הגדולה עם המים החמים, ואף נהנה מכך. זו אכן חופשה מרגיעה המלבה בתוכנו את העוצמה המתפרצת של רגשותינו הצעירים.
31.3.1814, יום חמישי
פריס הרומנטית נכבשה!
חזרנו הביתה והתמלאתי מועקה. אינני רוצה לבכות, אך ידיעה כמו זו גורמת לי להתפרק במיוחד אחרי ההתרוממות הרוח אותה חוויתי במעיינות החמים, כשהאהבה הרומנטית בערה בתוך המים וחיבקה אותי בתקוות גדולות. שרויה אני במתח ועצב, מעבר משמחה גדולה לאכזבה גדולה.
כן, הגיבור הרומנטי שלי, הקיסר האציל נפוליון בונפרטה, הובס יחד עם צבאו הגדול לא על ידי אנשי צבא או בשדה הקרב, אלא על ידי מלך השלג. הוא ולא אחר הגיע בסערה והביא אתו חורף אכזרי מלווה בקור נורא, וכנגד זה לא היה לגיבור שלי כל סיכוי. קור הוא אויב חד יותר מחרבות הקרב, ביוצרו מצב חדש ולא מוכר המתיש בעוצמתו ומרדים ערנות. וכך קרה הגרוע מכל עבור נפוליון, אשר מעולם לא חשש משום סכנה אך לא העריך נכון את העוצמה הטמונה באיתני הטבע הגדולים והחזקים פי כמה מהלוחמים הלא מנוצחים! הטבע אמר את דברו ועכשיו נקלע נפוליון למצב אשר מבליט ביתר שאת את חולשתו הרבה. "עוצמה מאוד מעייפת והגיבור הבלתי מנוצח מותש".
1.4.1814, יום שישי
היום צועקות כותרות העיתונים: "נוצר מצב חדש". נוצרו אפשרויות גדולות וחזקות לבריטניה הגדולה, וכמובן גם כאן בגרמניה לפתע נעשה הכול מאוד פשוט וברור. אפילו האיחוד עם רוסיה נראה אפשרי, כדי לסיים את העבודה ולהחזיר את העולם לסדר אשר היה לפני הקיסר האציל נפוליון בונפרטה. כן, הוא בתבוסה יחד עם צבאו הגדול והעיר פריס הרומנטית והחופשית שבוייה....
מביטה אני בצער במאמר גדול המשתרע לפניי ולא מאמינה: כל העמוד מכוסה תמונה אחת גדולה של האי אלבה, אליו יישלח האביר שלי לגלות. לא מאמינה אני – מכל האוצרות והנכסים אשר היו ברשותו רק האי אלבה הוא שנותר לו. אי קטן על יד חופי איטליה.
אימפריה גדולה הפכה לקטנה, והגיבור שלי התכווץ יחד איתה.
נזכרת אני בדבריו של הפרופסור שלי לפילוסופיה, לפיהם יכול האדם להשיג כל אשר חפץ רצונו, אבל אך ורק אם יידע להקיף עצמו באנשים בעלי רמה אישית גבוהה ובעלי יכולת חשיבה וניתוח מצבים. וגם אם ישנם חילוקי דעות, יש לדעת כי חוכמה לא צריכה לאיים, אך טיפשות של אנשים בעלי אינטרסים יכולה להרוג.
כל קריאה נוספת אודות נפוליון מעוררת בי מחשבות נוגות, ועולה בי השאלה הכואבת: האם זהו ריקודו האחרון?
נזכרת אני בתנועת הריקוד החשובה ביותר – ההצלבה. הפעם מצליב הגיבור שלי את עוצמתו ותרועות ניצחונו בכאב חרישי וחולשה. צר לי, ונראה ברור מאוד שאביר נעוריי לא נמצא בקצב הריקוד הנכון.
לפני לכתי לישון אבא רכן לעברי ואמר, "אמרי את תפילותייך, נסיכה שלי, וזכרי: אין תבוסות יפות!"
2.4.1814, יום שבת
הבוקר כשהתעוררתי הייתי עדיין מאוד נוגה ומהורהרת, בעיקר הרגשתי כך בשעת שינון ההיסטוריה. לכן, בהגיע ההפסקה התיישבתי על אדן חלוני והרמתי את עיניי בהשתאותה לשמים, כי תחושותיי מעורבות. עז רצוני לעצור את הכול לרגע ולחשוב היטב: איכה כל זה קרה? הכיצד אדם גדול ולוחם ללא חת, חכם ואמיץ, טעה כל כך? איך כל זה התרחש? הדברים נטמעים בי ולא מרפים, קשה לי עד כי חשה אני שאבא מאוד מוטרד ממצבי המהורהר. לכן לא הופתעתי כאשר הוא נכנס לחדר המואר בו למדנו, למרות שזהו מעשה תמוה ולא אופייני לאבא. הוא פנה אלי ואמר בחומרה: "ומדוע הנסיכה שלי כל כך רצינית? מצבך לא נראה לי וזה קצת יותר מדי!"
אני נבוכה וחרדה מעט. עוברות עלי תחושות מרובות ומצבים חדשים, וכל זה מבלבל אותי. הכול קורה מהר, הכול משתנה. הפרופסור שלי לפילוסופיה אמר בסוף ההרצאה, "הנה, תראי, עכשיו הזמן הנכון לכניסתה של תקופה המחדשת את עצמה, לכן צריך לתכנן את המעשים כך שניתן יהיה לבנות הרמוניה בין אותם רגשות אנושיים שנפגעו במהלך הקרבות ובין צדק בדרגים המדיניים. אולי כך ניתן יהיה לחבר את סוף המעשה לתחילתו". בהמשך הדגיש הפרופסור כמה חשוב להתחשב במעמד, בייחוס ובמסורת המשפחתית העוברת מדור לדור.
מתוך המחשבות אני מבינה מעט איך מתנהל העולם, ומנסה להגיב בהתאם לדרך בה התחנכתי עד כה.
5.4.1814, יום שלישי
הכתבה אותה כתבתי בעקבות האירועים המתרחשים בימים האחרונים תשלח לכתב עת. הדבר קרה באופן מפתיע, ולאחר מחמאות רבות אותם הרעיף עלי הפרופסור שלי לפילוסופיה. הדבר, כמובן, הובא לידיעתו של אבא.
כאן קרה לי הלא יאומן: רצוני לכתוב מומש מוקדם מן הצפוי, וההעזה לכתוב לראשונה גם החוצה קמה והייתה!
אבא התלבט ושמח כאחת, והחליט שהכתבה תתפרסם תחת שם בדוי. הוא יפנה בשבוע הבא לאנשים המתאימים.
נושא הכתבה: האם המעמד נקבע מראש או נתון לשינוי? סוגיה זו נאמרת תדיר בכל שיחה ואירוע המכבדים עצמם, וגורמת לחילוקי דעות ערניים ביותר.
חשוב לי מאוד לברר לעצמי: האם זוהי מחשבה חד משמעית או ניתן לשנותה.
עדיין זכורה לי ההרגשה אחרי שקראתי את עיקרי החוק הנקרא "קוד נפוליון", אותו חיבר הקיסר האציל בעצמו, וכבר אז נראה היה לי מוזר כל כך. החוק אמר ברור מאוד:
כל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש!
נפוליון טעה מאוד באמרה זו, וגרם להרבה חילוקי דעות סביבו בנושא הזה באופן מיוחד.
בעיניי זו הכרזה מאוד משונה, והרי ידוע לכל כי משפחה אחת לא דומה לשנייה. יש משפחות אצילות ויש מעמדות אחרים ושונים עליהם אנו קוראים בכתב עת הרציני "אזרח גרמני". הרעיון נראה לא צודק, ולעניות דעתי זוהי העזה גדולה ולא מציאותית לנסות ולחשוב על מעמד רם וחד משמעי לא במונחים של שחור לבן, הרי כך הם נולדו, וילדים אחרים נולדו שונים. לכן השאלה הגדולה היא האם ניתן בכלל לבחור את סוג החיים או לשנות את הייחוס הקיים?!
18.4.1814, יום שני
הכתבה שעסקה במאמרי הייתה גדולה והשתרעה על פני מחצית העמוד הפנימי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה" (ההר הגבוה).
התגובות הרבות נגעו ללבי וריגשו אותי עד מאוד. כתב עת זה נחשב לרציני ביותר, וזוהי מחמאה גדולה. אכן מאמינה אני כי ערבי הקריאה של ספרות יפה, המתקיימים תדיר בביתנו, הם הנותנים לי את הכוח התרבותי החזק המעשיר את דמיוני הצעיר.
וכמובן שעבורי זו רק ההתחלה!
25.4.1814, יום שני
היום יועד ליציאה לצייד, לכן כבר השכם בבוקר רצתי לאורוות החדשות. מיסטר הורציו, ראש הצוות שלנו, שהה בחדר הציוד וטיפל בריכוז רב בסוסים. ביקשתי ממנו להכין עבורי את טרילינה גלנקורה, הסוסה האהובה עלי, כי מצב רוחי היום מתאים לרכיבה בשדות הפתוחים. היום זקוקה אני לנשום את הנוף הנפלא במורד הדרך היפה. ברצוני להגיע עד הגדרות החדשים, אשר תוקנו לא מכבר כדי להגן על שטחי המרעה הרבים באחוזה. היום לא ארחיק לכת ואחזור מאושרת יותר.
מיסטר הורציו צחק בקול ובמבטא באוורי אמר: "נסיכתי האהובה, יא, יא, והרי סוסתך כבר מאמש מוכנה עבורך..." אני מאוד מעריכה את עבודתו ואת יחסו הנפלא.
שמעתי הבוקר את אימא אומרת לרב המשרתים: "הואל למסור למשרתים במטבח כי את המרק יש להגיש רק אחרי סיבוב הצייד השלישי, ונא להקפיד על בגדים חמים ונוחים ובעיקר לבנים חמים עבור אבא".
לבי התכסה עננה קלה, כי לאחרונה אבא מתקרר בקלות, לכן אימא מאוד מקפידה על הוראות מדויקות למשרת האיש שלו ודעתה נחרצת בעניין.
25.6.1814, יום שבת
היום אחר הצהריים הגענו לבילוי נפלא בעיירה אקזוטית מאין כמוה. הנאה גדולה היא לכולנו, ונראה כי האווירה הבלתי מחייבת במקום גורמת לכל ידידנו התנהגות יותר עליזה מהרגיל, ולמחזרי הביישן סר אמיליו הצעיר להפשיר קמעה. יפה שהוא מגיע לכך לבסוף. הארגזים לפיקניק הגדול פורקו ונמצאים במרתף לניקוי ואחסון.
בשעת תה המנחה הוצבו על השולחנות קופסאות מהודרות של שוקולד "פורסט" בטעמים שונים, שהובאו במיוחד מהחנות בזלצבורג. חשה אני סיפוק רב באמת ובתמים וחדווה גדולה מאוד, לבי מתכווץ ומתרחב לסירוגין רק מהמחשבה שיצאנו מהעיר. בחדרי המשרתים הכול התרחש כבר מעלות השחר, ואנו השכמנו בשעה עשר. מיד עלתה במוחי המחשבה, כי תוכניות מסוג זה וההכנות המרובות עם ההמולה הנעימה המתלווה לכך גורמות לי לחשוב כמה בטוחים ומוגנים הם חיי ועד כמה הם נוסכים בי בטחון. הדהירה למרחבים הפתוחים בכרכרה היפה שלנו גרמה לי לשמחה ואמירת תפילה: אולי אפשר הדבר ולא נחזור מהר אלא נשאר לזמן בלתי מוגבל.
יש בי תחושה של שלווה ונחת, ומה נעימה לי המחשבה שגם ידידתי מיס אנסטסיה עם משפחתה תצטרף אלינו. ובהמלצתם האדיבה מתוכננת לנו ארוחת ערב בנוסח רוסי מהחצר הצארית, מלווה בשפע סיפורים אודות הקתדרלה על שם יסאק הקדוש, אשר בעיניה של ידידתי היא אחת ויחידה בעולם כולו והמרהיבה ביותר. לדעתי יופייה אומנם אדיר, אבל רק בסנט פטרסבורג. כמובן שעם מיס אנסטסיה לא כדאי ליצור חילוקי דעות בנוגע להוד וההדר של העיר שלה, כי בעיניה היא היפה בעולם כולו.
ארוחת הערב הבלתי רשמית הוגשה בסלון הירוק, וכללה אינספור מנות מרשימות אף יותר מהמקובל: מרק כרוב מסורתי הוגש כמנה ראשונה, הפירושקי הממולאים בבשר וכרוב בפריכות נמסה בפה היו חלק מהמנה השנייה, אחריהם מגוון סוגי קוויאר, דגים מעושנים מכל הסוגים, ירקות מוחמצים ושמנת חמוצה. שלל המעדנים שפיאר את השולחן גרם לכולנו אדמומיות קלה של התרגשות.
את השתייה החריפה למבוגרים הביאו המשרתים לספרייה ספונת העץ המכוסה מדפים עמוסי ספרים מיד ברגע בו התיישבו רום מעלתו הגרף בוריס יבאנוב ואשתו ליידי קטרינה, אך לא לפני שהצטרפו לחברתם כבודו הרם הדוכס הגדול שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה יחד עם כבודם של אבא ואימא היקרים שלי. הדוכסית ליידי קטרינה העירה כי טיול ערב לאורך אחת השדרות היפות באירופה, בסנט פטרסבורג, הינה חוויה שעל כולנו לחוות בהקדם, ובמיוחד עתה כשכל הבניינים הרשמיים שוקמו אחרי פלישתו הרת האסון של נפוליאון. ובימים אלה, לדבריה, חובה לצרף לכך שייט בנהר כדי להשקיף בהנאה על יופייה של העיר הידועה כ"עיר ללא חשכה".
היא הוסיפה וסיפרה בהתרגשות כי רק לאחרונה הם הוזמנו שוב לכפר הצארים, לכבוד נשף האביב העונתי המתקיים כרגיל בארמון הצאר, לכבודו ובחסותו של כבוד הצאר אלכסנדר הראשון אדמומיות פשטה בפניה בתארה את יופיו של האולם בכניסת השמש דרך החלונות הגבוהים. קרני השמש הצפונית נשברות בדרכן באין ספור מראות המחזירות שוב את האור דרך אבני הענבר ומהם לעולם הפתוח. כמו כן תיארה בהתרגשות את הגנים המטופחים ולצידן מזרקות המים הגועשות והפסלים המרשימים העומדים זקופים סביב.
אין ספק כי סנט פטרסבורג נותנת תחושה של נצח שלא נגמר לעולם. לקראת סוף הארוחה הוסכם על נסיעה לסנט פטרסבורג לחגיגת שבעים וחמש שנה להיווסדה של האקדמיה לבלט, וחברתי מיס אנסטסיה חייכה אלי מאושרת ואני בניד ראש הסכמתי איתה.
26.6.1814, יום ראשון
היום מתוכנן לנו הטיול הגדול ברגל וברכיבה, וככל שנעשה יותר כך נהנה יותר. האגמים מעוררים בי תחושה טובה, ותמיד מסירים מלבי חרדות ודכדוך המעכירים את נפשי ללא סיבה נראית לעין.
יש הרבה יופי והרמוניה בשמים מעל ובמים סביב.
היום לבי מלא אהבה ותחושה זו גורמת לי להיות אדיבה, נדיבה וחביבה כלפי כולם, ולחוש צער וחמלה על כל אדם המאושר פחות ממני.
התנהגותו של מיסטר אמיליו, מחזרי הביישן, בהחלט מאוד שונה. אני מאמינה כי נוצר קשר טוב בינינו, ומיס אנסטסיה אומרת לי בחשש קל: "ראי, מיס לוסיאנה, עד לאן זה הגיע"...
ואומנם, היא לא רואה בעין יפה את בחירתי להיות במחיצתו, ולא מנסה אף להכחיש כי דעתה עליו לא הכי טובה.
נכון, אופיו נקבע על ידי אביו המכונה בחיבה "הג'נטלמן חמור הסבר", כמובן לא בפניו, והוא מצפה מבנו לגדולות ועל כן מתנהג בקפדנות יתרה כלפיו. חוזר ואומר לא פעם כי "אין לסמוך על הלב על מנת שיוביל אותנו לכיוון טוב ומתאים, אלא יש לסמוך אך ורק על הראש".
הנה, היום לפנות ערב אמר סר אמיליו הצעיר בהיסוס קל ובעדינות שלא תאומן: "מיס לוסיאנה, התוכלי לכרוך את זרועך בזרועי והרשי לי ללוותך לטיול קצר".
הלא יאומן התרחש!
כן, האביר הצעיר אמיליו מתבגר ומפתיע את עצמו, זאת בניגוד לדעותיו של אביו הקפדן במיוחד בכל הנוגע לקוד התנהגות שמרני ולקרירות מאופקת. מניחה אני כי יהיה על אביו לצפות מבנו לכמה שינויים בעתיד הלא רחוק...
27.6.1814, יום שני
האיגרת נמסרה לי והונחה על שולחני מיד אחרי ארוחת הבוקר, וזו לשונה: "מיס לוסיאנה ברכות!
עלמתי המכובדת והמקסימה, האם תוכלי לומר לי למי אני חייב הכרת תודה על היכרותנו? מצפה אני בכיליון עיניים לחברתך. מסיר אני את כובעי לכבודך ופותח את מחשבותיי. מצווה עלי לשים רטיות קרות על לבי הבוער, כי ירית את חץ החיבה לעברי כמו צלף מאומן – חד וישר לתוך מרכז לבי. מצפה אני בעונג רב לפגישה מחודשת של משפחותינו, הכול כדי לשוב לראותך ולהביא לך את מנחת חיבתי באופן אישי.
מודע אני לכך כי אין זה מקובל להפגין רגשות אינטימיים בעוד אנו צעירים כל כך, לכן מפאת כבודך אין אנו שוהים ביחידות. והרי איגרת אינה נחשבת בחזקת אינטימיות, ונותנת היא אך ורק את המילים ורחשי הלב הראויים לך.
מניח אני כי חוטא אני לכללי הנימוס, אך אנא סלחי לי כי גדול הרומנטיקנים אני ורבים הם געגועיי. געגועים אלה אף דוחקים בי להמשיך לכתוב לך למקום בו נופשת משפחתך.
מבקש אני את רשותך לשהות במחיצתך מחר אחר הצהריים לתה מנחה, בפיקניק אשר ייערך באחוזת הנופש. משפחתי, אבא היקר הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואמי האצילה ליידי טילדה מתעתדים להגיע בשמחה אליכם.
בכבוד רב,
צ'רלי הצעיר המעריץ".
מיס אנסטסיה העירה לי בשעת טיול הבוקר שלנו כי אומנם מיסטר צ'רלי הבן מצטיין בעדינות ובכתיבה נאה של הבעת רגשות, ומר בירניו פונטי בן השבע-עשרה לא מבזבז מילים מיותרות, ועוצמתו ברורה ללא מילים חלקות בפיו. אך אל לנו לטעות, כי לה הם נראים מסוכנים באותה מידה למרות היותם צעירים למשפחות מכובדות ומיוחסות .
מיס אנסטסיה הוסיפה בסבר פנים רציני, בנעצה בי את מבטה החודר, כי היא דוגלת בהסתרת רגשות ומאמינה כי אני עלמה תמימה מדי היות ומעולם לא חוויתי נזק הנובע ממנהגים פוגעים.
הלהט בו נאמרו דבריה, למרות צורת המילים העדינה בפנייתה כלפיי, גורמים לי הרהורים נוגים.
כן, מיס אנסטסיה משתנה ויש ונדמה כי היא אינה יכולה לשאת הנאות פשוטות. כך זה נראה בעיניי לאחרונה. רצינית היא מאוד בציירה את הנוף על הבד, ואותה ראייה משתקפת אצלה גם על החיים. לכן עלי להתייעץ בהקדם עם אימא: כיצד עלי להתענג על ההנאות המתרחשות בעונת החיזורים?
30.6.1814, יום חמישי
הכרת טובה גדולה מפעמת בי על חיי המוגנים. שמחה אני עד מאוד כי יש דברים אשר לעולם לא משתנים. הנה, מביטה אני סביב המקום המדהים בו אנו מתארחים. זוהי עיירת נופש הנאחזת בקצה צוק ושוכנת למרגלותיו של הר. לב האגם מארח ברבורים גאים, אשר נעים בהתמדה ובשקט אצילי.
מנגינה התנגנה לתוך לבי כאשר חצינו את האגם בסירה, ולפתע פרצו לטווח ראייתי מפלי מים אינסופיים והאופק התמלא אדים.
מיס אנסטסיה יושבת לצדי סמוקה ונפעמת, אך מגלה קוצר רוח לשוב לכן הציור שלה. לאחרונה "הראש שלה לוהט באופן אמנותי", כדבריה.
לשוט במורד האגם בעקבות השמש זוהי ללא ספק דרך טובה לביטוי אדיר של רגשות, ואכן ידידתי ואף אני, כל אחת בתחומה, שואבות את השראה מהיופי סביבנו.
מוזר, חשבתי שהדרך במורד תיקח אותנו למקום אחר, חדש ושונה, והנה היא הובילה אותי במחשבות למוכר, לטוב ולמוגן.
מרחוק שמעתי את אבא לוחש לאוזנה של אמא: "האם את זוכרת איך זה להיות צעירה, וכיצד רצית לבחור את החלומות שלך לבד?"
מרחוק הבחנו ברום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית עם בנם סר בירניו ובתם מיס אן ההדורה כתמיד, יורדים לחוף והמשרתים קושרים את סירתם למזח.
העלם הצעיר, מר בירניו בן הדוכס, אשר נראה נאה אף יותר מתמיד ולבוש באופנת העיר האחרונה, לא השתהה ומיד קד את קידתו היפה וחיוך רחב האיר את פניו בהגישו לי פרחי בר יפיפיים. מיס אן, אחותו היפיפייה לכל הדעות, חיבקה אותי קלות. יש לומר שזו משפחה היודעת כיצד לברך לשלום.
משפחתו של הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ירדו מסירתם החדשה והמפוארת בצורה מהירה ביותר, כאנשי ים מיומנים.
לאחרונה סר שירל בעל העיניים החודרות עורך שיחות מעמיקות בנושאים רגישים עם מיס ליזי – אחותו וידידתי הקרובה. ומשפחתו של הדוכס הגדול שוגון פון זיך כבר היו ערוכים תחת השמשיות.
רום מעלתו הגרף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה נחו במרחק כמה צעדים מכולם, נופפו לשלום וחיוך נסוך על פניהם. חיוך המיועד לבתם מיס אנסטסיה ידידתי.
הסלים המלאים כל טוב לפיקניק הגדול הורדו לחוף וסודרו בשולחנות על ידי המשרתים. התה השחור נמזג במיומנות ובצורה אלכסונית ואיטית לספלים המעוצבים. הקנקן מחרסינה, אשר עמד במרכז השולחן, דמה לאגרטל פורצלן צרפתי של זר פרחי בר מעוצבים. לגמנו את התה באיטיות וטעמנו קוביות שוקולד "פורסט" בטעם פירות יער, אשר הוגשו עם כריכים זעירים ועוגיות חמאה. וכמובן ריבת תפוזים האהובה על כולנו, אשר הוכנה בחודש ינואר האחרון. לפתע התעורר בי רצון עז לשתות חלב שמנת ולהיות שוב ילדה. חשה אני סיפוק רב באמת ובתמים וחדווה גדולה, כי למרות שלכולם יש ציפיות גבוהות ממני, לי יש רעיונות ומנגינה משלי. יודעת אני בתוך לבי בבירור כיצד עלי לבחור את החלומות שלי. לכן רוכשת אני הכרת טובה גדולה לאבא על כי אהבתו ותמיכתו בי לעולם לא משתנים.
כאן עלי לומר מאוד ברור כי אוהבת אני לא פחות גם את החזרה הביתה, לשגרה הברוכה, ולעולם איני שוכחת את זיכרונה הענוג של החוויה אשר חוויתי, ועל ידי כך מאפשרת לעצמי לשוב ולמצוא בה עניין.
הפעם החוויה חדה מאוד. הבילוי ממנו אנו נהנים מעורר בי מחשבה של הכרת טובה
ושמחה גדולה עם מעט חרדה לבאות, בראותי את השינויים הקטנים
.
20.7.1814, יום רביעי
בוקר שקועות מחשבותיי סביב אירועי אמש – במהומה אשר נוצרה בעקבות מעשה בו הייתי הכוכבת הראשית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 9- תהנו-עד עמוד 105 סופרת
.
20.7.1814, יום רביעי
בוקר שקועות מחשבותיי סביב אירועי אמש – במהומה אשר נוצרה בעקבות מעשה בו הייתי הכוכבת הראשית.
האירוע המדובר התרחש בשעת ארוחת הערב, וכל השיחה נסבה אך ורק על אופן התנהגותי. מדובר ביוזמה אישית שלי (כמובן בהסכמתה של מיס סוזאנה), בה התנדבתי לקחת על עצמי את הכנת המנה האחרונה לקינוח בארוחת הערב, כמובן לא ארוחה מאוד רשמית וללא זרים או אורחים... עשיתי כמיטב יכולתי, אבל גיליתי בתדהמה כי גם לכך נחוץ כשרון, ואני כפי הנראה לא ניחנתי בו. הייתי בטוחה שזהו ענין של מה בכך, וטעיתי!
בזמן הארוחה רציתי לברוח לחדרי ולהיעלם מרוב מבוכה, שכן המנה אותה הכנתי לא הייתה ראויה למאכל.
לפחות התותים הטריים והעסיסיים היו ראויים למאכל, כנראה בגלל שלא אני טיפלתי בהם אלא מיסיס ארוסה שהביאה אותם מהשוק.
אבא צחק ואימא חייכה, ורק עיניי התמלאו דמעות.
בהגיעה לחדרי עודדה אותי אימא: "לוסיאנה שלי, למרות הכול אני מרוצה מהניסיון שלך". היא הדגישה וחזרה ואמרה כי יש לכך חשיבות גדולה, ורק על ידי התנסות תינתן לי ההזדמנות להבין שבת אצילים גם אם היא חכמה מאוד לא בהכרח מתאימה ומוכשרת לכל מטלה בחיים, וכשלון בעיקר חד פעמי לא צריך להרוס שום רעיון בעתיד.
אבא הוסיף ואמר כי עלי להשתדל לחיות את החיים כמו תרגיל אימון של קליעה למטרה: לא תמיד פוגעים, ובכל זאת יש לנסות עוד ועוד. כי לא חשוב אם מנצחים או מפסידים, חשוב איך משחקים!
מיס סוזאנה ליטפה אותי לפני השינה, אמרה אתי את תפילותיי ועודדה אותי כי אל לי להיות במצב רוח רע להפך: עלי לדבוק בדברים בהם אני טובה, וכך יהפכו חיי להצלחה.
מרחוק שמעתי את שעון האורלוגין עונה לדבריה ב"גלינג גלינג טיק טק".
4.8.1814, יום חמישי
חשוב מאוד עבורי להקפיד על דיוק מרבי בכתיבה... לפחות בכך אני עונה מעט על הציפיות המתבקשות ממני – להיות מסודרת ועקבית, ולפתח את האהבה הרבה הקיימת בי לכתוב ללא הרף. לאחרונה חשה אני כי יש מתח רב ביני ובין ידידתי אנסטסיה, ולעתים תוהה אני בעקבות השיחות איתה האם שייכת אני לנורמות המקובלות בחברה של זמני. אמש היא אמרה לי בתרעומת גדולה:
"מאיפה יש לך האשליה שאת יכולה לשנות את הגורל? כיצד זה את מתעקשת כי תכונות של להט ועוצמה עם עדינות מרבית יתנו לך את כל תשומת הלב הנחוצה לך?"
נכון, בהתבונני סביב בכל התוכניות הנעשות לגבי עתידי מבולבלת אני מעט, כי מקננת בתוכי תחושה שהזמן המתקתק בשעון הוא אחיד – שייך להווה, התקיים בעבר או יהיה בעתיד… מצב רוחי מהורהר ואני חשה תחושות שונות ומאוד פילוסופיות.
18.8.1814, יום חמישי
ושינגטון עיר הבירה נכבשה על ידי האימפריה הבריטית!
משכן הנשיא בוער!
כבוד נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון וליידי דולי מדיסון אשתו הצעירה והמרתקת ברחו מביתם. לא עזרה להם כל ההשפעה העצומה וכל היוקרה. למזלם הצליחו להציל את תמונת הנשיא הראשון, ג'ורג' ושינגטון.
כך נכתב בכתבה המהללת את המעשה כהישג אדיר, ומפנה מאוד מכריע של ההנהגה בלונדון.
אמש שוחח אבא עם כבודו הרם שוגון פון זיך בחדר הספרייה, ושמעתי את אבא מעיר כי זה אותו הנשיא הזכור לו עוד בהיותו שגריר ארצו בלונדון, ותמוה בעיניו הכיצד תפקידו כשגריר עיצב אותו כהלכה ושלטונו כנשיא שיבש דבר מה בהתנהגותו. לאחרונה קורים דברים מעניינים מדי יום. מרגישה אני כי נוצרת בי פתיחות המפתיעה אף אותי, והדבר נובע מקריאה מרובה בספרות יפה ובעיתונים הרבים המונחים סביבי. שוב נכנסתי ל"דיכאון מחשבתי" אחרי חלום רע הלילה, למרות שאין לי על מה להתלונן בשנה זו – היא העניקה לי המון וגרמה לאישיות שלי להתחזק.
הגעתי למחשבה זו בעקבות הבנה עמוקה אותה רכשתי באמצעות קריאה יומיומית ומיומנויות כתיבה אינסופיות.
לפני שבוע קיבלתי רשות לנגן בפסנתר הכנף השחור, שהוא הרבה יותר מהודר מהקודם, לצורך אימוניי היומיומיים.
לאחרונה מצליחה אני לנגן ברמה סבירה, וכך מנעימה את זמננו בימי ראשון אחר הצהריים או בערבים. הנגינה מעניקה הנאה לכולנו – למשפחה ולחברים קרובים המתכנסים פעם בשבוע. "ערב תרבותי נחוץ לכולנו", מדגישה אימא ומקפידה על כך מאוד!
מחשבה זו מעודדת אותי וגורמת לי לשמחה גדולה, ולפתע ה"דיכאון המחשבתי" הופך קל יותר.
מיס אנסטסיה אומרת שאני קצת מגזימה ברצון להצליח, אבל נראה לי שהיא לא מבינה גדולה בתשוקה המפעמת בי שבאה מתוך הנשמה ומפזרת את המילים על הדף. הרי זה אינו דומה לאמנות הציור אשר בה היא אמנית טובה ממני. עבורי המילה היא כמו שער זהב דרכו אני פוסעת ומתמלאת רעיונות אינסופיים.
ואולי היא צודקת? הייתכן והמקום אשר אליו אני שואפת לא קיים או מציאותי?
כתיבה עבורי היא כמו האין סוף ברקיע הזרוע כוכבים נוצצים, יש בה שביל ארוך של צלילים ההופכים לאותיות העולות ויורדות ולפתע פורצות מתוך הרגש השרוי בתוכי.
זוכרת אני כי רק לפני שנה חשבתי עד כמה זה קשה להיות תלויה במיומנות היוצאת אך ורק מתוכי, כמו נגינה, בה הכול תלוי במיקוד וריכוז עצמי. לעומת פעולת הריקוד, בה יותר קל לי לאפשר לעצמי לבטא את רגשותיי העזים דרך תנועות הידיים ורקיעת הרגליים בשלל של סגנונות אישים המשתנים ללא הרף, שלי ושל בן זוגי, ובכך לאפשר לעצמי מצב בו אני לעולם לא לבד ביצירה. לכן נראה היה לי כי יותר קל לרקוד וכך להמריא גבוה ולהוציא מעצמי את הטוב שבי.
היום לא קשה לי לכתוב ואני מאוד רוצה להצליח. פשוט יהיה עלי לחבר מילים בהתלהבות המתאימה לאופיי.
אני מאמינה במילה הכתובה... יש בה כוח, עוצמה, עומק והרבה מנוחה ללב. היא כמו קסם: מכשפת. ותמיד מעודדת אותי לזכור כי אלוהים אוהב אותי שם למעלה!
"22.8.1814, יום שני
רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי רוזמרי חוגגים ברוב פאר והדר לבתם העלמה לוסיאנה הדוכסית הצעירה את יום הולדתה הארבע עשרה. הנשף ייערך באולם הנשפים למשפחת אדלר, לכבודה של בתם האחת והיחידה המעניקה אושר לחייהם.
הרקדנים מהשורה הראשונה, והגיעו במיוחד מווינה.
הלבוש רשמי ומהודר כיאה".
ההזמנות נשלחו לכל ידידינו היקרים, ואני מאושרת עד מאוד שהטכס הקבוע חוזר על עצמו שנה בשנה.
האולם הענק כוסה במראות אינספור – נברשות זהב זוהרות באור נרות, המאירים את הכול כמו ביום שמש זוהר בזיו והילה עדינה.
רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה עם בתם מיס אנסטסיה ידידתי הופיעו הראשונים.
רום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית נראו מאוד מחויכים כאשר רום מעלתה הניחה את זרועותיה על כתפי בנה סר בירניו, והדוכס הגדול חיבק את מותניה של בתו מיס אן הצעירה. כך הם נכנסו וכמה דקות לאחר מכן ביקשו להגיד למיסטר הורציו, ראש הצוות המסור שלנו, שעליו לדאוג לכך שיובילו את הסוסים העייפים למנוחה בביתנים המפוארים וידאגו להשקותם היטב.
הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה הגיעו בחברת התאומים צ'רלי ושירל ובתם המקסימה ליזי, נכנסו ברעש גדול בהשאירם מאחור לטיפולם של המשרתים את הכרכרה החדשה המפוארת מאין כמוה ואף את חיית המחמד שלהם .
כבודו הרם שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה היו כבר בחדר הספרייה לצורך שיחת עסקים, ומרחוק נשמע המשפט האהוב והחשוב ביותר הנשמע בכל שיחה: "הכי חשוב השגשוג הכלכלי, כמו במצב הקיים כיום, המתרחש בעקבות שיתוף מלא אשר מביא את ההצלחה המדינית לכולנו".
מרחוק שמעתי קולות נוספים, לא מוכרים – ג'נטלמן כבן חמישים במבטא הולנדי כבד התערב בשיחה: "הכלכלה תלויה כיום גם בייבוא תבלינים מהודו המערבית". אבא הוסיף בקולו השקט, בפנייתו לשוגון פון זיך, "אכן, אדוני המכובד סר יוהאן כגן המכובד צודק בהערתו כי לא רק הטכנולוגיה נחוצה לנו כדי להצליח". בהיותי עסוקה בהקשבה לשיחה, לא הבחנתי במיסטר אמיליו הצעיר אשר צעד לקראתי בהפתעה נעימה, ומיד הוסיף לידיעותיי כי הג'נטלמן המעורר את תשומת לבי הוא ממקימי בית הכנסת הגדול ואוחז באמונה שונה מאתנו, אך מיוחדת ומוכרת מאוד.
הנשף נפתח בצורה שקטה, ביטוי בולט לאצילות אשר שורה במשפחתנו ומותאם לכל כללי הטכס. מצפה לנו ערב בו נתענג על ריקודי העונה, והדוכס הצעיר מיסטר בירניו הבן מיד הפנה אלי את מבטו ואמר: "לכבוד יהיה לי להזמינך לריקוד בנוסח דרמתי לכבוד יום הולדתך. האם תשמרי לי גם את הריקוד הבא אחריו?"
מיסטר אמיליו שולט במזגו יתר על המידה, לעולם לא נכנע לרגש ותמיד שומר על קור רוח – נכס מאוד שימושי אותו ניתן להציג לראווה בעסקים ודיונים – נשאר לעמוד נבוך למרות הנאמנות שלו כלפיי ואחרי שהביא לידיעתי פיסת מידע כה חשובה. כן, התנהגות מנומסת וטובה פותרת חיש קל כל אי-הבנה...
רק מאוחר יותר, בצאתי לשאוף אוויר בחברת מיס אן, הזמין אותנו אמיליו לטייל מעט בשבילי הגן כדי ליהנות מהמרחב בפרטיות מקובלת. אכן, סיום מפואר לאירוע הנוצץ של השנה.
26.8.1814, יום שישי
התעכבתי רק לרגע כדי לנקות את המכחולים שלי, ואז ירדתי לארוחת הבוקר. חשבתי לעצמי שאני חייבת לטפח את הרישומים שלי ולעשותם יפים יותר משניתן למצוא בדמיוני.
אם כי יש מקומות מסוימים בהם לא ניתן לשפר באופן מלאכותי, לכן אניח להם להישאר דומים יותר לטבעי למרות שצבע בוודאי היה מוסיף להם חן. בנות אצולה לא מציירות ללא הפסקה וממלאות כך את כל זמנן ואת מרבית שעות הבוקר... כן, לעתים מזגי מאוד סוער ובוער בתוכי הרצון לנסות הכול.
כבר קיבלתי הערה בשל כך, לאחר ששיעורי הבוקר הסתיימו ואני שקעתי בציור במקום לצאת לאוויר הצח שבחוץ.
הגן שלנו מלא פינות ישיבה מעוטרות צמחים ריחניים ועצים גבוהים, לכן נוהגת אני לשבת בחברה או אף לבדי, אם הדבר מתאפשר, לצפות וליהנות מהפרטיות. בדרך זו משקיטה אני את הניגודים השרויים בתוכי, בהביטי בשבילים המתפתלים החוצים את הגן באלכסון ויוצרים על בכך הרגשה כי למרות הניגודים נוצר מרחב והרבה עניין.
כך נודדות מחשבותיי לערב הנשף, אשר חלף יחד עם יום הולדתי.
מיס סוזאנה מהתלת בי, כי יודעת היא עד כמה עבורי זו אחת מההנאות הקטנות והחשובות – לשבת בגן הקסום של האחוזה.
מיס אנסטסיה, אשר הגיעה זה עתה, אומרת כי כל בן זוג אשר רקד בחברתנו פיתח סגנון אישי משלו, והביע חוש וקצב טבעי הטבוע אך ורק בו, אך כמובן חייב היה לשלבו עם נגיעה הכרחית במסורת. היא מוסיפה בנחישות כי לדעתה לא משנה עד כמה מרהיב הריקוד ומהנה הוא, תמיד יישאר כפנטזיה אישית של אותו הרגע. בעיניה הרקדנים האמיתיים הם הצוענים הזרים אשר יושבים בחבורה לצד הדרך, מנגנים ושרים לעצמם ומדי פעם קמים רוקדים ושוב יושבים. לדעתה אצל אנשים פשוטים כמוהם הכול מאוד רגשי בעוצמתו. בעיניי אין תשובה אחת לשאלה: כיצד לשמור על צעדי ריקוד אציליים הנשענים על המסורת, ועדיין לחוש באש הסערה ובקורטוב אקזוטיות.
הנה, אבא היקר שלי תמיד מכין את האווירה הנאותה, רוקד בראש מורם במהירות ועוצמה, ואתו אני חשה תמימות ורוך עדין, משוחררת מהסביבה או ממגע הכרחי במסורת. בריקוד שלי אתו נעה אני בין המקובל המאופק לבין שמחה פורצת, וכך מצליחה למצוא את האיזון.
לפתע מסכימה מיס אנסטסיה עם כל אשר אמרתי, ומאמצת את מחשבותיי באופן חסר תקדים.
כן, מיס לוסיאנה: אין תשובה אחת כיצד לרקוד את החיים, וכיצד למצוא את הכוח הנחוץ לכך...
17.9.1814, יום שבת
עריכת השולחן לטכס תה המנחה אהובה עלי במיוחד וזוכה להערכתי המלאה מאז ומתמיד. בעיניי זו אומנות יפה, תרבותית וחשובה מאין כמוה. תמיד הקפידו אצלנו על כל כללי הנימוס המתבקשים מכך והשייכים לנו כבני אצולה. מודעת אני לכך שייתכן מאוד וגינונים אלה לא נחוצים או לא הכרחיים למי שלא משתייך למעמד שלנו! במשפחתנו מסורת קבועה של ימי אירוח העוברים מדור לדור, והימים המועדפים הם ימי חמישי כל שבוע וימי שני אחת לשבועיים, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים.
עבור אימא אלו ימים משמעותיים וחשובים, והיא מקפידה לקיימם לפי כל הכללים.
לטכס מייעדים את חדר ההסבה המפואר, הסמוך לחדר האוכל הגדול, כשכבר בבוקר מוקדם מגיעה מיס מרי לכנף הדרומית ופותחת את הווילונות בצבע כתום-צהוב בהיר כדי לאוורר את המקום.
הנוף המשתקף מקומה זו דרך החלונות מקסים.
אין שמחה יותר גדולה אם מצטרפים אלינו אורחים רמי מעלה. ואם זהו להם הביקור הראשון בביתנו, כמובן ניתנת לכך תשומת לב רבה לפריטים המרובים ונעשה סידור מאוד קפדני של השולחן המרכזי.
מקומי כמובן אינו נפקד במידה וכלולים בהזמנה אנשים צעירים בני גילי.
בשאר ימות השבוע אני מעורבת באופן אישי בעניין הכנת הטכס עצמו, ולמרות שהוא פחות מחייב אני מאושרת כאשר יושבים אנו כמשפחה בחדר הכחול-פטרול אשר בכנף המזרחית, המשקיף דרך החלונות הרחבים עד לקו האופק ואף מעבר לו. מנסה אני להיות מועילה, כי באירוח לא רשמי ניתנת לי הרשות להעביר את ספלי התה בזהירות מרבית לכל הנוכחים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 9- תהנו- סופרת
18.9.1814, יום ראשון
היום הקפדתי במיוחד, וביקשתי מראש ממיס סוזאנה לאפשר לי לערוך את טכס תה המנחה לאורחיי הצעירים: מיס אנסטסיה, הדוכס הצעיר בירניו ואחותו אן הנרגשת, אשר כרגיל מפתיעה את כולנו בבגדיה האופנתיים,
מיסטר צ'רלי ואחותו מיס ליזי היפיפייה, השובה בקסמה את כל רואיה, סר יוהאן כגן הצעיר האקזוטי ומיסטר אמיליו.
מיסטר שירל הודיע כי נבצר ממנו להגיע כיוון שנשלח על ידי אביו לחופשה מיוחדת בלונדון, כדי ללמוד את הגישה החדשה הכיצד לא ללכת לאיבוד בחברת אנשים ברגע המכריע, וללמוד להתנסח נכון כדי לשחרר את הקדרות באופיו. כל זה נאמר לאבא אמש בספרייה, ואבא ציין בפני אימא כי הדבר אורגן כדי לאפשר לשירל להיות ראוי לכל הזמנה חברתית. לדבריו של אביו חש הוא כי נכשל בחובותיו כלפי בנו. התרגשתי מאוד למזוג את התה השחור במיומנות ובאופן אישי. המזיגה הנכונה ביותר היא בצורה אלכסונית ואיטית. הקנקן שנבחר לכך שייך לקולקציית הירושה של סבא וסבתא, כולו עשוי חרסינה עם זרבובית ארוכה המעוצבת בפרחי ורדים הגולשים לתוך ידית אחיזה רחבה ומבריקה.
כולנו לגמנו את התה באיטיות, וטעמנו כריכים זעירים מעוטרים בשורה דקיקה של עיגולי מלפפון ירוק מדיף ריח רענן.
השיחה אשר התפתחה בינינו הייתה תחת השראה חזקה של הדרשה המדהימה אותה שמענו הבוקר בכנסייה. הדרשה נסבה סביב ההבדל בין חושך ואור – מחשבות המעסיקות אותי לא פעם.
סר יוהאן כגן הצעיר, המרגיש בן בית אצלנו, הביע דעות מעניינות אף שאינו מגיע לכנסייה שלנו מפאת אמונה שונה.
הרגשתי הייתה טובה ורחשה בי אהבה רבה לשעה קסומה זו. בילינו בנועם עוד בטרם הקדימה לרדת החשכה וסגרה את אורו של היום, אף ניצלנו את האור הנותר ליציאה נוספת אל מתחת למרפסת.
בשעה קסומה זו ובאופן טבעי מתמלאת אני שלווה מופלאה הספוגה באור אשר בתוכי, ואינני זקוקה לשום פעילות נוספת.
אבל היום ההרגשה היא המופלאה ביותר, ונכון ציינה מיס ליזי בעדינות ובחן האופייניים לה: "שעות הפנאי מספקות הזדמנויות נהדרות ליחסים חברתיים..." תוך שהיא משפילה את מבטה כלפי מיסטר בירניו הצעיר האיטלקי. הערצתי מאוד את השינוי החל בה ואת אומץ ליבה.
בהחלטה משותפת הסכמנו על מועד לפגישה נוספת כדי לצאת לרכיבה.
הורצ'יו ידאג לכל הארגון.
אלה הרגעים בהם אני מרגישה הכי טוב ובעיקר שייכת כל כך!
5.10.1814, יום רביעי
בימים אלה שוהה מיס אנסטסיה ברוסיה לביקור מולדת, ולדעתי היא מאריכה את שהותה שם. עלי להודות שאני מתגעגעת אליה עד מאוד. אתמול היה מוזר לנסוע ללא חברתה של היקרה בידידותיי ולבקר בחנויות ספרים, מנהג אשר כה השתרש אצל שתינו ומהווה עבור כולנו תענוג רב.
אימא בקשה ממיס סוזאנה לקנות את הספר "עצות מעשיות לניהול משק הבית" של Becker. ספר מומלץ מאוד כבר יותר מעשרים שנה.
מיס סוזאנה, אשר לא מחמיצה חוויה מיוחדת זו, עמדה על כך שניסע ולא נחמיץ את "חדוות הנסיעה", כדבריה. לכן דיברה ודיברה על כך כל הדרך כדי להסיח את דעתי, למרות שהלמות גלגלי הקרונות על כביש האבן יצרו רעש עד שלא ניתן היה לנהל שיחה או אף להאזין לכל מה שהיה לה לומר, ולה תמיד יש מה לתרום לכל שיחה...
ברגע בו ירדנו מהכרכרה היא הגנה עלי מפני משב רוח חזק במיוחד אשר נוצר ברגע פה דרכו כפות נעליי במדרכה. מבחינתה לא יאה ולא יהיה מצב שבו חלילה אתלכלך בטיול אשר נועד כולו להנאה של אחר הצהריים.
אומר שוב ואחזור על כך בפליאה: יש בה כל כך הרבה התחשבות כלפיי, שתמיד מותירה בי את רישומה העמוק.
16.11.1814, יום רביעי
כותבת אני בקביעות ובדייקנות, ומעשירה אני את עולמי עד מאוד. אבא הודה באוזניה של אימא שיש לי כשרון כתיבה נדיר המחמם את הלב ומקסים את המוח, והעניק לי עט נוצה חדש יפיפייה ומיוחד.
אשר להרגלי הקריאה שלי: ספר המתאר את חייהם של אנשים עדיין מועדף עלי יותר מהכול. אבל לאט לאט נראים הדברים אחרת, ואהבת הקריאה שלי הופכת לצורך חשוב גם בהרבה נושאים אחרים. בקריאה טובה ומעמיקה יש הרבה השקעה בידע ולא רק התלהבות לשמה.
קריאה בספרי היסטוריה אשר הודפסו בפורמטים מאוד מהודרים תופסת מקום ראשון בחיי, ואני הופכת בהם שוב ושוב ומאמצת ללבי את חוויותיהם, ומתוודעת לגיבורים מיתולוגיים. מאוחר יותר מניחה אותם בזהירות על המדף רק כדי לשוב ולעיין בהם לפנות ערב, לפני ארוחת הערב הרשמית הנערכת בשעה שבע.
לאחרונה בולט מאוד המנהג החדשני לנסוע לחנויות ספרים, ממלא הוא בצורה משמעותית את חיינו ומקפל בתוכו חוויה עמוקה.
מיס סוזאנה לא מחמיצה חוויה מיוחדת זו, וכמובן מפנה לכך זמן. אנו מזמינות את הכרכרה לרשותנו לימי שלישי אחר הצהריים, בהתחשבות ביום החופשי שלה בשבוע.
בשהותה בעיר חווה מיס סוזאנה שלנו עונג שתמיד מותיר בה את רישומיו.
30.11.1814, יום שני
הנסיעה לחנויות ספרים היא חלק מאוד יפה בחיי ומאוד משמעותי לצורת הכתיבה שלי. אתמול אף הוספנו לכך מעשה היתולי למדי: רכשנו כרטיסי ברכה לברך בהם את מכרינו לקראת סוף השנה המתקרבת, ובנוסף הזמנו כרטיסי ביקור קטנים לי ולמיס אנסטסיה. זה קרה כי לא עמדנו בפיתוי כשביקרנו בכריכיה, מעשה אשר שפך נופך של שובבות על הטיול השבועי שלנו בכיכר העיר.
פרצי הצחוק שבקעו מתוך הכרכרה בדרך חזרה היו כה עזים עד כי הסוסים התרעמו והרעישו גם הם, וכך נוצרה המולה גדולה.
אשר לחברתי מיס אנסטסיה, אומר רק שיש לה המון ביטחון עצמי בקשר לידידות שלנו וביחסים המאפיינים את החברות שלנו. וכמובן שהיא חווה באופן מתמיד הרגשה טובה בכל עת בה היא מבקרת אצלנו.
אני תמיד מפנה לה זמן ומקדישה לה תשומת לב מלאה כשהיא זקוקה לכך, יש יתרון עצום בכך שאנו מתראות כה הרבה ויש לנו המון נושאים משותפים, ובמיוחד שמחה אני על כך שהיא מתגוררת לא מאוד רחוק מאתנו – מרחק דהירה מהירה של שעה קלה. והרי זו תמיד הרגשה נפלאה להזמין כרכרה ולרתום את הסוסים לכיוון שלה, לסובב את שורת העצים ולחצות את הדרך בדהירה קלה סביב לכיכר המקושטת והיפיפייה שבשדרה, וכבר להיות יחד בהנאה גדולה. בבוקר יום ראשון, עם הנסיעה שלי אליה אחרי טכס התפילה, חודר האור פנימה מבעד הווילון ומגיע עד כפות רגליי, וכולי ציפייה קצרת-רוח והתרגשות.
מודה אני על המראות בצדי הדרך, כי אין תחושה יותר מרגשת מהפסלים העתיקים הניצבים מנגד, המשפיעים עלי ויוצרים בי מחשבות עמוקות המציתות את דמיוני. כל נסיעה היא גם חוויה עבורי וגם חומר כתיבה לשעות הערב...
יש בינינו הבנה מופלאה והיא יודעת שתמיד תקבל ממני תשומת לב בשפע.
ומה באשר לי? עבורי נותנת החברות כוח רב ורעיונות טובים וגדולים, למרות שלעתים בודקת מיס אנסטסיה את רעיונותיי ובולמת מעט את מעופם של חלומותיי. לא נורא!... לעתים חשוב לקבל מעט איזון מחברה! לא?
מכל זה מסיקה אני כי עלינו להיות אחת לשנייה תמיד, כדי להמריץ ולהתחדש.
4.12.1814, יום ראשון
היום בהגיענו הביתה הרהרתי רבות. היה זה לאחר ביקור נימוסין אצל כבודו הרם הרוזן שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה ובנם אמיליו.
חל שינוי באמיליו. אולי שינוי קטן, אך הוא תורם המון לאווירה הנכונה. אומנם בשוחחו אתי היו מעט הערות על עניינים רציניים, אבל הוא הפגין חיוך יותר רחב ואף צחק בקול בהפגינו חוש הומור בספרו לפתע בדיחה טובה.
עדיין אין אני חשה כל חיבה מיוחדת לעלם זה, אבל השהות בצורה זו הייתה נעימה הרבה יותר. אני רואה בשינוי תוצאה של נסיעתו לאיטליה בהמלצת אביו. אכן, אביו הדוכס הגדול מיסטר שוגון פון זיך בעל הדעות הקיצוניות יכול לעתים להפתיע!
ביושבי בכרכרה, בהביטי דרך הווילון לכיוון השמים, שמעתי את הלילה לוחש את מילותיו הנפלאות ונושא אותן על כפיו למרחקים. ראיתי את הנרות זוהרים, ומבעד הסדק ראיתי את השנה החדשה.
יודעת אני עד כמה אני זקוקה להפוגה קצרה כדי להרהר בכל הקורה אתי.
אושרי גדול ופורץ מתוכי החוצה וחודר לתוכי פנימה. מזגי הסוער נעשה מתון יותר, ומתפתחים בי רגשות כמו עדנה וסבלנות רבה יותר אף לאמיליו. אין לי ספק שאלו מחשבות טובות שיביאו למעשים טובים. אני עלמה צעירה ויפה הרוצה להושיט ידיי לעבר החיים החדשים העומדים מולי, אולי מעט מבוישים אבל מאוד ברורים ובהירים.
23.12.1814, יום שישי
החיים דומים לארבע עונות השנה – משתנים ומתחלפים. האם אנו מבינים את מלוא משמעות הכוח או ההשפעה שיש לנו על אחרים?
הזמן נע ממצב של קור לחום בדרך מעט רטוב, מעט יבש, לא ברור, ואת הכול מחברת זיקה של הדדיות, התלויה ומחוברת על גשר לא תמיד יציב. דומה הדבר בעיניי לנגינה בפסנתר בליווי שירה אדירה באולם האופרה, שילוב רצון האדם ורגש אדיר היוצרים את הטוב ביותר.
הבנת ההיסטוריה משפיעה עלי ויוצרת בי מילת תודה. הנה הנוף הנשקף מחלון חדרי המוכר והידוע – מרחוק רואה אני גבעה עם עצים בקצה הנהר הנושקת לגשר עץ ישן עבה וטוב.
יום אחר יום בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר מזג האוויר מאפשר, מביטה אני בעיניי הכחולות החוצה ומיס סוזאנה מחבקת אותי. בדמיוני נעמדת אני קרוב מאוד מתחת לגשר בצלו של עץ עתיק, וחולמת חלום בו קוטפת אני הזדמנויות הנופלות מהעץ לתוך זרמי המים. לעתים, כאשר מרחיקה אני מעט את מבע עיניי מעבר לשמים ופורסת כנפיים בעקבות הרוח, שומעת אני כיצד שריקתה וקול צחוקי יוצרים אקורד מנצח.
התשוקה והמרץ שלי גדולים והחיים מאתגרים אותי ללא סוף, ולעתים אני חוששת מרצונותיי. בעיקר מאותם דברים המובילים אותי קדימה!
יש בי המון אש פנימית ואני משחררת זיקוק בודד רק מפעם לפעם, יש לי יותר שאלות מתשובות, ואני תוהה נרגשת ומעט מבוהלת מהעוצמה המפעמת בתוכי.
כן, לעתים העוצמה מאוד מתישה!
. Luciana
פרק 10
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 10 כולו- סופרת
פרק 10
עין לציון צופיה
יום רביעי, ה-10.1.62
שנה חדשה ברוכה הבאה…
חורף. בחוץ יורד הגשם כמעט רוב שעות היום, אבל אני מרוצה כי טוב שבכל עונה מזג האוויר שונה. כיף לכתוב הרהורים ולחשוב מחשבות כשגשם משתקף בחלוני . רות ואני חברות הכי טובות מזה חודש וחצי, והיחסים בינינו פשוטים. אני מקווה שנהיה חברות טובות כל ימי חיינו. אפשר להגיד שחיות אנו בשלום את החברות שלנו, גם אם פה ושם יש פגיעות הדדיות מאוד קלות. זה נראה טבעי בעיניי, הרי אנו בני אדם אז איך אפשר בלי צרות בכלל או תקלות קטנות? לאחרונה היה עוד ניסיון להפריד בינינו, הפעם של תרצה. כמו שורה ארוכה של בנות היא ניסתה להתקרב לרות, ובתחילה מאוד התרגזתי מחוסר ההבנה של רות ורציתי פשוט לצעוק לה ולהגיד: "האם את מוכנה לוותר?"
אבל התיישבתי, שתקתי וחשבתי – למה לי? החלטתי לנסות להסביר לה בשקט שהיא מזלזלת בדבר הטוב שיש לנו, וכתבתי לה מכתב מפורט על תרצה ושאיפותיה. ואכן היא ענתה שלעולם לא תזלזל בי והיא אוהבת אותי, ותרצה לעולם לא תצליח. המכתב שלה נוגע ללב גם בתוכן וגם מנוסח יפה, ויש בו אמת חשובה וטובה: רות לעולם לא תבגוד בי, נועדנו אחת לשנייה.
סוף סוף הגענו למצב שכל הכיתה יודעת שאנו חברות, וגם בתנועה זה כבר ברור לכולם. יש בכל זאת כאלה שלא מקבלים את החברות הזו, אולי בגלל שאני זרה והיא צברית.
נדיה סיפרה לרות ולי שתרצה בפירוש אמרה שהיא רוצה להפריד בינינו, ועכשיו שתינו יודעות את האמת.
קיבלתי תעודה די טובה, בחשבון טוב מאוד וממוצע טוב.
יום ראשון, ה-4.2.62
בצר לי אכתוב, למרות שנשבעתי שלא אכתוב יותר על קשיים ובעיות עם רות, היא קרעה את לבי וזלזלה בו!
כותבת אני כאן בלי להחסיר את האמת הרעה, כי יש לי כל כך הרבה רגעי בדידות בארץ ובחברות הנפלאה הזאת חשבתי כי אמצא הקלה. מבחינתי אלו הצעדים האחרונים להילחם על שתינו. אחרי כמה חודשים של ידידות אנו מתחילות לריב מחדש. האם הפעם זה הסוף? לא!
רות מזלזלת בי מאוד, לא שומרת על סודותיי ואני יודעת שחברות אמיתית היא נאמנות אחת לשנייה. כה האמנתי בה!
אני תמימה. העוגן היציב שלי בארץ אכזבה אותי. לא נראה לי שאבטח שוב בחברה אחרת.
ראיתי את הסרט "החיוך שבלב", ולמדתי המון על יחסים טובים ואמיתיים.
יום שני, ה-5.2.62
ביום שישי ייסע כל הגדוד לגן שמואל, למפגש של קן חורשים וקן להב שיתארחו בקיבוץ, וקן דביר ונחשון יבואו להיפגש בחולון. הכול יעשה תוך הכרות אישית ובילוי זמן משותף. אני אמורה לנסוע רק בתנאי שאלך לרופאת שינים, ואני אלך למרות שאני מפחדת מהמכונה הקודחת בפי.
חשוב לי נושא התנועה, במיוחד כי בחרו אותי ואת הרצל לדגלנים דווקא בחודש של התנועה לציון גדילה ושגשוג – 215 חברים!
התחרות בין הגדודים החלה. היא תהיה על הופעה,דיוק, תלבושת וניקיון, והגדוד שלנו מוביל בעיקר כי אנו גדולים מספרית. לגדוד של אחות של רות מגיעה ברכה מיוחדת על ארגון ילדים בשכונת תל גיבורים לפעילות בונה, ותוך תקופה קצרה מתוכנן לקום שם צריף. השתתפנו בדיון שנערך בקן של התנועה המאוחדת על מטרות החינוך בתנועות הנוער. הוויכוח גלש מהנושא העיקרי ולא פגע במטרה, וגם הרמה לא הייתה מי יודע מה. אבל לנו, הנאמנים של השומר הצעיר, היה הרבה מה להגיד ולהשפיע בצורה עניינית על תנועות אחרות.
ועכשיו לשאלה הגדולה שמופיעה החודש בדף ההפצה "השמעת?" – החוק צודק או לא? האם אתה מחייב או שולל את הממשל הצבאי? עם מול עם? נקווה שנושאים אלה יהיו מסמר הדיונים החודש בתנועה.
יש לי דעה אבל בדיונים לא תמיד אני זוכה להקשבה רצינית, אולי כי עדיין בולט מאוד המבטא הזר אשר בפי.
יום שני, ה- 12.2.62
אני שבה וחוזרת ליומני, כי בצר לי אשפוך כאן את אשר על לבי הכואב. רגשותיי מעורבים. במשך השנתיים של בניית חיי בארץ רגשותיי נעים מהקצה לקצה, ואולי אם אכאב מספיק ואוציא מלבי את המושג של "חברה הכי טובה" יוטב לי. אבל עד מתי? זאת לא אדע ברורות!
בכיתי הרבה כדי שהוריי ירשו לי לנסוע לטיול היום ומחר לגן שמואל. רציתי להיות עם כולם ולא לבד עם עצמי. אפילו הלכתי לרופאת שיניים למרות שאני כל כך מפחדת, אבל לא היה לה זמן לקבל אותי, לצערי. חושבת אני שאדם הוא מאוד בודד ברגשות ואף אחד לא מבין לנפשו, אפילו הכי קרובים לו – משפחה והחברה הכי טובה. כנראה זאת דרכו של עולם!
האמת שאינני יודעת בדיוק מה מעיק עלי, אבל ברור מאוד שלבי רוצה משהו, עוד לא ברור מה. כנראה שהספרים והסרטים מאוד משפיעים עלי הם ולא אחרים מבלבלים אותי, כי אחרי קריאה בספר לבי מתמלא עצב והמון מחשבות על החיים. גם בשומעי מנגינה או שיר לבי מתמלא בהמון געגועים נוגים.
האם אני כה חלשה שאינני מסוגלת להתגבר על תחושות קשות?
האם ילדים אחרים לא מרגישים געגועים, ואם כן איך הם מתגברים על הכול?
למשל רחל כהן, לפעמים אני מקנאה בה עד מוות – לו הייתי יכולה להיות חצי ממנה כבר היה לי טוב, לראות אותה רגועה ומאושרת לפחות כלפי חוץ ואפילו בתוך תוכה היא משתדלת להרגיש טוב.
אניני יודעת מה קורה אתי וזה לא צחוק!
הפעם אני כותבת בדעה צלולה ונבונה. מאוד כאב לי הסירוב של הוריי לתת לי לנסוע לטיול לגן שמואל עם כולם. על מה ולמה אני מתאמצת להיות כמו כולם זאת לא אדע ברורות...
קשה לי התחושה שרות או כל חברה אחרת לוקחות אותי כמובן מאליו. אולי עלי להפוך אדישה ואז אהיה מאושרת.
לא אחשוב עליה דברים רעים ולא אתנקם כי אני עייפה... באמת אין לי יותר חשק לכתוב ולדון ביחסים שלנו.
שלושה חודשים היינו חברות והבעיות גדלו. האם זה מסתיים? האם זה הכול? זהו. זו הפעם האחרונה שאכתוב כאן בנושא, כי לשם מה הכאב?
במה חטאתי שמגיע לי עונש כה חמור להתמודד עם רגשות כאלה?
והרי גם עלי מצווה לשמור על כבוד מסוים…
היא פצעה את נפשי. האין אלוהים בליבה?
כנראה עלינו להיפרד. אמצא לי חברה אחרת, טובה הרבה יותר ממנה.
יום שבת, ה-15.4.62
הצלחתי בסקר! התוצאות היו טובות ואני כל כך מאושרת. אצלנו בכיתה הצליחו 30 ילדים מתוך 50. מודה אני לאלוהים עד בלי גבול, כי זה הציל את כבודי. ביום שקיבלתי תשובה קניתי מזוזה מיוחדת לדלת הכניסה הביתה ונשקתי אותה.
מחר אמי רושמת אותי לתיכון ואני ממש צברית. הלוואי ואצליח בבחינות הכניסה ואהיה תלמידה טובה!
אלוהים, יש לי אליך שלוש בקשות:
ללמוד בתיכון, להיות ידידה של רות, ולהיות אהובה של דוד לוי...
ביום שלישי נסענו לטיול של שלושה ימים למצדה. את הרשות לכך נתנו הוריי בקלות ובלי שום תנאים. אולי הדברים מתחילים להשתנות? טיפסנו על המצדה, התרחצנו בנחל דוד, היינו בעין גדי ובאילת האקזוטית והרחוקה כל כך. קניתי בקבוק חול צבעוני מתנה הביתה. היה כיף עד בלי גבול. הימים האחרונים טובים, ועם רות זו תקופה רכה ואוהבת. אני מקווה שיבוא יום ולא נריב לעתים כל כך תכופות, אני בטוחה בזאת. עוד יומיים ליל הסדר, וכמובן שקנו לי בגדים חדשים ובהירים, בגדי אביב!
יום חמישי, ה-20.4.62
ליל הסדר עבר והיה מאוד יפה. עשינו ארוחת חג יחד עם השכנים. האוכל היה טעים והמון. אימא שלי הכינה "גפילטע פיש", כבד קצוץ, מרק צח עם כנפיים וקניידלך, והשכנים הביאו אוכל רומני חריף.
אני אכלתי רק את האוכל של אימא, ככה אני רגילה, אבל שמנו לחם על השולחן כי לא כולם אוהבים לאכול מצות.
הוריי בבית ולא יעבדו ארבעה ימים.
הייתי בסרט "גבעת האהבה" ובכיתי הרבה. מחר אני הולכת לקרקס הצרפתי עם אחותי ועם הוריי.
יום ראשון 62 5 20
רות!!
שמעי והאזיני למכתבי זה, כי שונה הוא מהאחרים תכלית השינוי... נוצרת עבורי מאלוהים וילדה אחרת לא תחליף אותך, אבל לצערי את לא שווה מיל לאהבתי הגדולה. אני המומה לחשוב שאתמול התביישת בי מול חברות חדשות אשר פגשנו בתנועה, ולא רצית לשתף אותי בסודות שלכן. לפעמים אני מאוד רוצה לגמור כבר את בית הספר היסודי ולהיכנס לתיכון, לפתוח חיים חדשים רק כדי לא לראותך יותר. ברגע שאני נזכרת שאת יכולה לאהוב את נאווה, תרצה או נדיה או כל חברה חדשה כמו שאותי או אפילו יותר, רעד אוחז בי. אומנם אני יודעת שרצוני בדבר גדול – את כל תשומת ליבך – ובכל זאת, את חייבת להבין שהאהבה לא יודעת גבולות. אני מעדיפה שתדברי אתי דברים הכי גרועים, תהיי "ברוגז", אבל אל תתייחסי אלי בזלזול ובאדישות בזמן שהינך החברה הכי טובה שלי.
אוי, כמה החיים קשים... כן, בפעם האחרונה כתבת לי שהשמים כחולים, העולם יפה, אנחנו בתחילת דרכינו בחיים וכל האפשרויות לפנינו, והכול צריך להיות פתוח. אני אוסיף על כך שזה לא תמיד נכון, כי גם לצעירים יכולים להיות סבל, כאב ואכזבות.
כה רבים מנסים להפריד בינינו – אמך, גילה, נאווה, תרצה ואפילו נדיה.
דעי כי הפעם שופכת אני לפנייך את לבי והדבר מאוד קשה עבורי, כי אינני יודעת האם יש לי סיכוי מולן.
את חייבת לענות לי. עני לי ואל תאכזבי אותי. סלחי לי על כך שדיברתי אלייך קשות אתמול, אך הייתי כה נסערת. סלחי לי שהעלבתי אותך, אך לבי כה כאב מההשפלה, והתחושה להיות שונה מפחידה אותי מאוד!
כי רק את קרבתך ביקשתי, וכנראה לא אזכה לכך לעולם. ואולי בכל זאת... דמעות עומדות בעיניי וקשה לי לעצור אותן.
אם את צריכה להודיע לי דבר מה רע – תכסי על הדבר בדברי חלקות, תשקרי, רק אל תתני לי את המילים כמו שהן. זה יכאב. אולי תתנהגי הכי רע כדי שאשכח אותך...
חזק ואמץ!
ואולי גם מהסיסמה הזו אפרד בגלל האכזבה הגדולה.
יודעת בביטחון שלא תגלי את תוכן המכתב, על כן לא ביקשתי זאת ממך. לוסי
יום שישי 1962 6 1
רות!!
ראשית תודה רבה על הכול, בהחלט על הכול.
בתוך לבי ידעתי שאינך אכזרית, כתבתי כך כי נעלבתי קשות. ומדוע נעלבתי? כי דבר דומה קרה כבר לפני שנה. אומנם ידעתי בלבי שאת שונה מאחרים, ואין עלי להאמין לרכילות, אבל הייתי פגועה.
בקראי את מכתבך דמעות זלגו מעיניי מפני שידעתי שאת טובה, והרי לא סתם אהבתי אותך כשנתיים.. אני כל כך אוהבת אותך שאין אפשרות לבטא זאת במילים. ועכשיו אם נהיה חברות רק אלוהים, חס וחלילה, יפריד בינינו ולא שום יצור עלי אדמות (אני מקווה לכך בכל לבי).
כשנהיה חברות לא אעיר לך יותר, ומעתה תהיי ידידה כמו שאת מבינה. למרות שקשה לי להאמין איך תוכלי להישאר ידידתי כשסביבנו נאווה, גילה, לבנה המתנשאת, נדיה, תרצה ועוד בנות המנסות להפריד.
סלחי לי אם פגעתי בך עם התלונות, אולם הן מטרידות אותי יומם וליל.
מי ייתן ונהיה חברות שלא נפרדות לעולם. מי ייתן...
הנה, תראי מה זו אהבה. כמה אושר היא מעניקה, ובלעדיה כמה יגון היה לי אילו היית עונה לי בשלילה.
באהבה רבה,
מחברתך לעתיד
לוסי
יום ראשון, ה-10.6.1962
אין הדבר חדש עבורי לכתוב ביומן את רגשותיי, אבל נראה כי הפעם הצורה היא אחרת. ההרגשה שיש לי היא כמו לעלות דרגה, מחברת חדשה ואני מעט יותר בוגרת. המון ספקות מתעוררים בי, שאלות רבות וגם בושה. אומנם אסור לי לבוא בטענות, כי אלו היו חיי והם יקרים לי מאוד גם בשמחה וגם בעצב. הייתי קטנה והבנתי הרבה פחות. זה בהחלט לא אומר שכעת אני מבינה הכול, אבל בכול זאת גדלתי והתגברתי בנפשי, וכעת אני מרגישה שאני ראויה לכתוב בתבונה ובחוכמה. ומכיוון שיש הרבה מצבים בהם נערה מגלה על עצמה דברים חשובים רק על ידי כתיבה אמשיך ואכתוב גם להבא. רק מקווה אני שגם להבא זה יספק אותי.
מה שגרם לי לכל המחשבות החדשות, הנו הסיום המתקרב של כיתה ח', בעוד פחות מחודש. לפניי יעמוד בקרוב עתיד לא ידוע, ואני בלי כל בושה אומרת שאני מאוד חוששת ומפחדת. אינני מרגישה מספיק חזקה לקבל על עצמי את נטל החיים, למרות כי אין בלבי ייאוש. יודעת אני כי אנסה וגם אצליח.
אני בטוחה בכך.
והדפים האלו ישמשו לי מקום בו אוכל לשפוך את אשר על לבי, ולהרהר אחר מעשיי בלי עין זרה וביקורתית.
דומה הצעיר לאדם עיוור שלא יודע את דרכו בבירור, אדם שאחרים עוזרים לו למצוא את דרכו. הוי, מה קשה לו!
אכן, אדם צעיר הוא חסר ניסיון חיים הצריך להחליט איזו היא הדרך, זו או השנייה?
הסיום מתקרב וכל דבר עושה לי מצב רוח!
הנני בת בעלת כבוד עצמי רב, והבנתי לבסוף שאני אוהבת את עמירם. מכירה אני אותו כבר שנתיים, בהן עמדתי על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו. התחלתי לאהוב אותו מאוד לפני כשלושה חודשים. עמירם הוא בן אמיתי, בעל נימוסים!
לפי הרגשתי עמירם מחבב אותי, וקובעת אני זאת על פי התנהגותו ויחסו אלי, אבל... האם ההרגשה שלי יכולה לספק אותי כדי להשתכנע?
האם אין אני חייבת לשמוע מילים ברורות מפיו?
לדעתי זה סבל לאהוב ולא לדעת בבטחה אם אוהבים אותי. אבל גם זה לא נורא, אפשר להתרגל, אבל האם כדאי?
אני אחכה ואולי זה ייקח שנים, ואם בינתיים אפסיק להרגיש כלפיו רגשות אין זו אשמתי. האם זה צודק: אוהבת אני את עמירם עד לידי שיגעון, זה לא צחוק זו האמת! אחכה עד סוף החודש כדי לקבל ממנו מכתב שהוא אוהב אותי, ואם לא – אשנא את כל הבנים!
רות, ידידתי הטובה… בשנתיים האחרונות בהפסקות הקצרות רבנו הרבה אולם בסופו של דבר מצאנו קו משותף לשתינו, וכעת אנחנו ידידות. אולם ידידות זו תמיד קרובה לסכנה, ואם שתינו את דרכינו לא נתקן ידידות זו תתמוטט.
רות מחבבת אותי מאוד וגם אני אותה, ורק ההתקפות של שתינו מפריעות מפעם לפעם. לכן מקווה אני שעם גיל ההתבגרות גם זה יעבור, ואז או שנהיה ידידות או שבצער רב ניפרד.
ועוד נושא:
החברות שלי בשומר הצעיר היא גם בת שנתיים ומוצאת חן בעיניי מאוד. המדריכים הגונים ולאחרונה הם עוברים אתנו על נושא המין. נושא טבעי ומעניין, ואם מבינים אותו היטב וביסודיות אז אין בזה כל בושה. בפעולה האחרונה הייתה אפשרות לשאלות דרך פתקאות בעילום שם.
אני שאלתי שאלה שמטרידה אותי מאז ומתמיד: למה בסרטים הגבר תמיד מופתע כשהאישה מודיעה לו שהיא בהיריון, הרי הוא הראשון שצריך לדעת, לא? ולמה היא צריכה להודיע לו, הרי שניהם ביחד עושים אהבה?
ענו לי שלא בכל מגע מיני נכנסים להיריון... נשמתי לרווחה, מזל!
אבל אני עדיין לא שקטה. יש לי הרבה שאלות שלא נענו.
בעוד פחות מחודש אסיים כיתה ח' ואת בית הספר היסודי בכלל, ובצער רב ושמחה חלקית אכנס לתיכון.
עברה עלי הילדות והיא לא תחזור לעולם. נשארה לפניי רק ברירה אחת: ללכת קדימה ולהיות מועילה לעצמי, להוריי ולארצי .
יום שלישי, ה-12.6.62
החיים העומדים בפתח יפים, אבל האושר לא ניתן על מגש של כסף וצריך להתאמץ. הייתי בסרט "הרחוב האחורי" וכמובן הושפעתי מאוד. מוסר ההשכל אותו למדתי: ברגע שיש אהבה והיא פורחת, היא מסוגלת לבנות את הנשמה. אבל מה קורה כשהיא בורחת? אקווה רק שחיי יהיו מאושרים ואדע לבחור בין טוב ורע, להתאפק בשעת הצורך, לסלוח ולאהוב בזמן ובמקום.
היום הייתה התנגשות ביני ובין רות והערב נגמר בכי רע. היא ידידתי ולכן צריך לסלוח לה תמיד.
עמירם עדיין מאוד חביב עלי, אבל... האם ללא תשובה ברורה ממנו הרגש יכול להימשך זמן רב? הלוואי שכן, כי מצדי מוכנה אני לחבבו עד עולם!
בעוד שבועיים נסיים את בית הספר. רעד עובר בגופי, כי חלק מאוד חשוב ממני עבר ואיננו עוד ולא יחזור לעולם.
והשאלה הנצחית: מה יהיה? מפחידה אותי מאוד! מה יהיה בהגיעי לבגרות, האם אהיה מאושרת או אומללה?
דבר אחד בולט במיוחד – מרגישה אני פחות בודדה ויותר מעורבת, בעיקר שבמהלך הפעולות בתנועה התגלתה האמת: כולנו מפחדים…
יום שלישי, ה-19.6.62
ושוב סרט שהשפיע עלי, הפעם זה "אל -סיד". ערכים של כבוד, אומץ לב, הקרבה, מחילה ואהבה הם הדרושים לבן האדם מעל לכל. אל סיד היה אדם גאה במולדתו ספרד, ומלכו היה גאה בו. הוא נלחם לצד המלך והיה סמל לאומץ לב וגבורה, על כן הביא לניצחון – כולם ידעו שהוא מגן עליהם חי או מת.
בדרכי לחיים הייתי רוצה... מלפניי את הוריי ואחותי, מאחורי את מדריכיי ומוריי, לימיני את אהובי עמירם, ולשמאלי את רות.
חיים חדשים ולא ידועים מתחילים. ייתכן ויהיו קשים או קלים. למדתי לקח ורכשתי ניסיון, וזה יועיל לי.
אלוהים, בקשה לי אליך:
תן לי ברכה לעמוד מול החיים ושמור שלא אפול.
תו לי ברכה ללמוד המון ולשבת על כתיבת הספר שלי. תן לי ברכה לאהוב ולהיות נאהבת באותו הזמן.
יום חמישי, ה-21.6.62
שוב התגלעו חילוקי דעות עם רות ידידתי, וידידותינו שוב תלויה על שערה דקיקה מאוד. מכיוון שהידידות מאוד יקרה לי מיהרתי לחזק את החוט.
רכשתי לי ידידה, ואותה אחבב ואשמור לעולמים עד כמה שזה יהיה אפשרי. באוויר תחושה של פרידה ואניני רוצה שגם החברות שלנו תיפגע מכך.
היום הייתה לנו מסיבת פרידה מהמדריך בתנועה. זה היה אחד הערבים היפים שהיו אי-פעם לגדוד שלנו.
יום שני 1962 6 21
רות!!
רציתי להגיד לך אבל החלטתי לכתוב, את ידידה שלי, נכון, אבל... האם את ידידה שלי רק במצבים טובים?
אם את כועסת עלי או על משהו אחר הינך חייבת לספר לי, הרי פעם זה היה כך, האם עכשיו לא אכפת לך?
שנתיים אנחנו חברות, אולי הבנות היחידות בכיתה שחברות כל כך הרבה זמן, ואת מכירה אותי כל כך טוב אז את מבינה שאם לך כואב (בגללי או לא) זה אכפת לי! אצלנו זה התקפות של "ברוגז", לו ידעתי שאת שונאת אותי לא הייתי כותבת זאת, אבל יודעת אני כמה את אוהבת אותי ורוצה להיות חברה שלי. האם רוגז רגעי על שטות צריך לקבוע את היחס בינינו?
את אומרת שאני משתמשת במילה "שנאה" יותר מדי... את כועסת כי נראה לך שדברים שאני אומרת לא קשורים ממש אלי ובעצם זו השפעה של סרטים, אבל לא, זה נוסח הכתיבה שלי וכך אני מרגישה, ולא הושפעתי מהמילים ששמעתי בסרט "אל סיד".
אני באמת מאמינה שאם יש רגשות חזקים של אהבה ופתאום נפרדים, נולד רגש חילופי של כעס ושנאה למלא את הריקנות.
אולי נראה לך שאני מתייחסת אלייך כמו בן שאומר לבת את משפטי האהבה, אבל לדעתי אין פה שום קשר למיניות האדם אלא ל"רגש האהבה" עצמו, ולא כל כך משנה אם הם בני מין זהה.
הכעס שלך מושפע ממה שאנשים אחרים אומרים עלי ולא מהבנה נכונה של הרגש עצמו. אולי כדאי שנשב ונברר מהי בעינייך ידידות אמיתית?
לגבי המקרה שנזפתי בך כשפתחת אצלי בבית את הארון בחופשיות ללא רשות, זה לא קשור לידידות ולעומק שלה אלא אך ורק תוצאה של חינוך.
אותי לימדו להקפיד על נימוסים גם בין אנשים מאוד קרובים.
כן, את צודקת, הנימוס שולט בי, כי מהמקום ממנו באתי התנהגות מנומסת היא חובה ואינה קשורה לרגשות.
נכון, אני אוהבת לכתוב מכתבים כי אני אוהבת את המגע של המילים, אבל אני גם אוהבת ידידות פשוטה שבאה מאליה בטבעיות, ואולי אקח הערה זו לתשומת לבי.
מאוד הפליא אותי שבעינייך סוד החברות הוא בכך שאין צורך במילים, מה כל כך מוזר בלהגיד שלום לפני שהולכים הביתה בסיום הפעולה בתנועה?
אנו מאוד שונות ולכן אנו כל כך הרבה רבות וכועסות, אבל את אמרת שאינך רוצה שאשתנה ושתמיד אמשיך לאהוב בדרכי, זוכרת? אולי אנחנו באמת לא מתאימות, אבל להיות עכשיו סתם ידידות ללא התחייבות אחת לשנייה לא נראה לי. יכול להיות שלא נחזור למה שהיינו אבל אולי נהיה חברות בנוסח אחר, טוב יותר לאחר הבהרת הדברים.
תעני לי מחר בבית הספר, ואין צורך לחשוב על זה כל כך הרבה.
רוצה לראותך כמו שהיית פעם, ולא כמו שאת כעת – עקשנית וכועסת.
לוסי
יום שני, ה-25.6.62
כדור הארץ יכול להסתובב במעגל סביב השמש, אולם אדם צריך ללכת בדרך אחת ויחידה ולא להתנדנד ללא הרף כדי להיות באלף חתונות בו-זמנית.
נראה לי שאני ורות ניצחנו את המחלוקות ומצאנו קו משותף לשתינו. ידידותנו עמדה במבחנים גדולים, שרדה את מאבקי הילדות וכיום פוסעות אנו יחד לבגרות. סכנה תמיד תארוב לנו בפתח ותאיים למוטט את היסודות שבנינו במשך השנתיים. הרבה בכינו ועכשיו הזמן לשמור על מה שיש – חברות חזקה ואיתנה המסוגלת לעמוד נגד הסיכונים החדשים העלולים לפגוע בה.
אני מודעת לכך שסרט יכול להשפיע עלי, לכן למדתי שאין לברוח מאהבה ולהקריב אותה על חשבון הכבוד.
כך אני מרגישה כלפי עמירם ורות, ועבורי לכבוד וגאווה אין מקום באהבה.
יום שישי, ה-30.6.62
אתמול היה יום מאושר וגם עצוב. מחזור מ"ב סיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי! היה טכס סיום מדהים, ואני מרגישה אושר גדול להיות בוגרת, משולב בעצב גדול לעזוב את הילדות.
שלוש שנים ישבתי על ספסל הלימודים בארץ, ועבורי הן היו ארוכות כשמונה, כי הכיתות הראשונות משם נשכחו כלא היו. מדי יום ביומו עם ילקוט ביד חציתי חולות ובניתי חלומות.
תקופה ארוכה זו עיצבה את תפיסת עולמי, והנה היא חלפה ואיננה.
קיבלנו ספר ת"נך, ברכנו את המורים בהרחבה והמנהל נשא נאום אישי. עשינו הצגה ובסוף שרנו את "התקווה" ואני הכרתי את כל המילים.
"עין לציון צופייה"... ופניי מביטות לעתיד... לפנינו חגיגה רק של הכיתה שלנו, ובזה תמה ונשלמה הילדות וחגיגותיה. נפרדת אני מדוד לוי אותו אהבתי כל כך. ממורתי היקרה ומכל שהיה קיים עד עתה. אולם רק דבר אחד אני משאירה לעצמי עדיין: את זכרונו של עמירם. ואם הוא לא יציע לי ידידות בגלוי תוך זמן קצר, גם הוא ייעלם באופק השוקע. אז תהיה לי בגרות חדשה כמו שהילדות הייתה חדשה.
יום שלישי, ה-3.7.62
כמה מאורעות קרו בזמן שלא כתבתי: החגיגה הפרטית של הכיתה הייתה פשוט נהדרת, עד שעה אחד עשרה וחצי בלילה היינו עם ההורים והמורה.
הצגנו הצגה, שרנו, רקדנו ואכלנו. אחרי זה ההורים הלכו הביתה עם המורה, ואנו הלכנו לשפת הים בבת ים עם כמה הורים מלווים. בילינו שם עד הבוקר. שרנו, רקדנו מסביב למדורה, אכלנו תפוחי אדמה ושתינו קפה שחור עם הרבה סוכר, ונשארנו עד שש בבוקר.
החופש הגדול התחיל – "חופש מעבר" מילדות לבגרות. קיץ עם הרבה חלומות והרבה זיכרונות.
אינני בודדה עוד!
אתמול רחל כהן סיפרה לי שאחותה ויולט, אשר כידוע לכולנו יפיפייה אמיתית, הוזמנה לתחרות "כפילתה הישראלית של סופיה לורן", והזוכה תופיע בשער של "העולם הזה". אכן, לאחותה יש עיניים מדהימות, שיער ארוך ועצמות לחיים גבוהות כמו לשחקנית האיטלקייה. יודעת אני כי היא תזכה.
הלכתי ליריד המזרח עם אמי ואחותי. נסענו ברכבת הרים, היינו בביתן הצחוק, ביקרנו בביתן המוות ושם ראיתי אישה שבמקום רגליים יש לה זנב והיא בת שלושים ושתיים. היא צחקה ודיברה אבל בעיניי היא הייתה פשוט אומללה. אומנם היא מרוויחה המון כסף אבל מה זה שווה לעומת כיעורה.
כן, יופי ובריאות נראים כדבר האמיתי עליו עלי לשמור.
חזרתי הביתה מהורהרת, כי הכול פתוח בפניי ואינני בודדה עוד.
תודה על הבריאות והאושר!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 11 כולו-עד עמוד 125 סופרת
פרק 11
נסיכה
18.1.1815, יום רביעי
פתחתי את השנה בקריאה מעמיקה של הספר "ברוב שקיקה". המחבר משקף בין דפי הספר את רוח הזמן, כך שהקריאה מוסיפה לי ידע רב. הרגלי קריאה בספרי קלאסיקה ואחרים הופכים עבורי לצורך חיובי, ועל כך אני מברכת את אבא.
לפני שבוע התפרסמה כתבה משלי בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה". נפלא היה לראות את פרי יצירתי בעמוד הפנימי מצד ימין למעלה. כן, המקום בו פורסמה הכתבה מאוד חשוב, כי זהו הצד לכותבים בתחילת דרכם. מפעמת בי שמחה גדולה ואני שרויה במצב מרגש – כתב עת זה נחשב לרציני ביותר, וזו מחמאה מאוד גדולה. משפטי הביקורת יפים ומאוד חיוביים, הם חודרים ללבי ולתוך תוכי. אני רואה בהם תכלית אחת ויחידה: להעשיר את עולם היצירה שלי ולתת לי כוח לכתוב עוד ועוד. נכון, הכתבה נשלחה ופורסמה בעילום שם, כמקובל, אבל אין בדבר הזה מלמנוע ממני את אושרי. הבוקר, בראותי שהכתבה פורסמה נגעתי מעונג בשחקים. עובדת הפרסום מעודדת אותי להמשיך לקרוא ולהתפתח.
הספר "ברוב שקיקה" כתוב מאוד בעדינות ובמרומז, ומשקף את החיים הרומנטיים המתרחשים מתחת לאפי, אך חשה אני כי סמויים הם עדיין מעיניי הצעירות. גם שאר הספרים מהם אני נהנית עמוקים בתוכן ונאים בעיצוב. הנה, כריכת הספר "ברוב שקיקה" מקושטת בצורה נאה וללא הגזמה מיותרת, דבר חשוב בעיניי כדי למנוע הסחת דעת מהעיקר.
המילה הכתובה מהווה עבורי את צליל קולו של המוח ואת ההד העמוק של הלב. הסיפורים המהנים ביותר מספרים על הדרך הארוכה אותה עשו אנשים לפני שהבינו את החיים לעומקם וחוו את הנפש הרומנטית.
12.2.1815, יום שבת
סיימתי לקרוא את הספר, המתאר מהו סוד הקסם של שפת האהבה... מה משמעותם של הרגשות הפורצים מתוכה ובעיקר מסביר את תחושת האושר המתלווה לאהבה. במיוחד מעודד הספר את הקוראים לטפל בסבלו של הלב, וכיצד ליצור אינטימיות ולחוות אותה עד הסוף. הקריאה בספר הזה גרמה לי מעט מתח וחששות, למרות הנינוחות אשר בה אני שרויה בעקבות כל הידע והתבונה אותה אני מקבלת מהקריאה.
מעט אחרי תה מנחה התיישבתי וכתבתי מאמר תגובה לעיתון, ציינתי כי בעיניי זוהי היצירה העמוקה ובעלת הערך הגבוה ביותר אשר קראתי לאחרונה, והיא אשר גורמת לי להבין מעט יותר מהי המהות של סוד האהבה בחיים, מהי מהות הרומנטיקה המתרחשת מתחת לאפי, מהם הרעיונות שכל כך קשה לראותם, כי הם סמויים מעיניים צעירות ולב תמים.
אביא כאן חלק מהמאמר, ששמו: מהי דרך בעלת משמעות! "מיס אליזבטה, הגיבורה הצעירה, לא אמורה הייתה להתמוטט במהירות כזאת, אך האביר שהגיע על סוסו כבש אותה בסערה. מה השתבש?
מיס אליזבטה הגיבורה שלנו התעייפה כאשר הגיעה לנקודת השבירה, ואיבדה את הנתיב האמיתי. הדרך אותה הכירה היטב כוסתה בצמחים שוטים ואבנים קטנות צפופות ודוקרניות, והחריצים אותם יצרה הכרכרה בה התרחק מר סטיבן אהובה מחייה דמו לחריצים בסנטרה ובפניה היפות.
היא לא שיערה שהקץ יהיה כה קרוב. עד אותו רגע חשבה כי האהבה תנצח, אך הכול השתבש – כפי שהבריות בעלי הלשון הארוכה ניבאו.
פאניקה אחזה בה והרסה כל רצון להילחם, ועל ידי כך נגזלו ממנה הדברים שעשו אותה מוכרת ונעימה לעצמה!
"עדיין הדהד קולו באומרו כי הכול חלק ממטרה טובה וחיונית – להשאיר את העניינים פשוטים כדי לשוב ולהיפגש בעוד שנה, יחד עם הבטחתו הנחרצת כי אהבתם תבער מעתה דרך מכתבים. אבל היא פחדה. היא ידעה כי הריחוק מייצר ערגה עצומה במעמקי הלב וקשה יהיה לשאת את השתיקה והגעגועים. הבינה כי אהבה אינה חטא, היעדרה כן! היא ידעה בבטחה כי אצלה תהיה מחויבות נצחית וחוסר אונים, ואצלו חיים סוערים ושכחה כשהיא לא לצדו. "את תמיד במחשבותיי", זכרה את קולו והבעת שפתיו בהתרחק הכרכרה אשר לקחה אותו ממנה. אז ורק אז היא נפלה על האדמה, כאשר בקרבה האש המכלה המתחילה להבעיר בה את הצורך למות..."
ולסיום הכתבה סיימתי באמרה האהובה עלי: "באין מטרה אמיתית יש רק סבל, אבל אם יש מטרה טובה יש סבל וגם פתרון".
שעות הכתיבה שלי הן חלק מזמני הפנוי. אני עמוסה בצורה המכובדת ביותר, מצב המשמח את אימא, למרות שלא פעם היא מעירה למיס סוזאנה כי באחריותה להקפיד יותר על כך שלא אקרא הרבה, כמו לפני כמה ימים בהם קראתי אף במיטה...
19.2.1815, יום ראשון
הקיסר האציל נפוליון בונפרטה נמלט מהאי ונחת בחופי פרובאנס... מאמר גדול בנוגע לכך משתרע במרכזו של העמוד הראשון בעיתון "גרמניה שלנו", ומתאר את אשר התרחש. תמונתו של הקיסר הצועד כמו גיבור גדול החוזר מהגלות מאוד מרגשת, וכל הצרפתים מריעים לכבודו ואף המון חיילים מצטרפים לשורותיו בשמחה גדולה. זה היה נושא השיחה היום בכנסייה, אי-לכך הוסחה דעתי ולא מצאתי הרבה עניין. הסיבה העיקרית אשר בשבילה אני טורחת להגיע בימי ראשון היא בראש וראשונה מחויבות משפחתית, אך נעים ליהנות משמיעת דרשה יפה, והיום הדברים אשר נאמרו לא היו לרוחי....
למרות חוסר שביעות רצוני התנהגתי בנימוס וגיליתי עניין בשיחה, כי יודעת אני שמוטלת עלי החובה למלא התחייבויות משפחתיות וזו אחת הדרכים לבסס את מעמדנו בכנסייה האנגליקנית.
בניגוד לכך מאוד נהניתי מנוחיות הנסיעה בכרכרה החדשה והמהודרת.
הכרכרה ניתנה לי כמתנה ולכן עומדת לרשותי בכל עת שאחפוץ, דבר המאפשר לי לתכנן הרבה פגישות אישיות עם ידידים. אין גבול לנדיבותו של אבא, ואני המומה מהנדיבות ומהאהבה שלו כלפיי בכל פעם מחדש.
כמובן תודה למיס סוזאנה אשר עשתה עבודת שכנוע טובה... דבר המאפשר לה להיות יותר בחברתו של Jagd רב המשרתים.
18.6.1815, יום ראשון
אשתקד חזרנו מעיירת נופש, ונראה היה כי האווירה הבלתי מחייבת במקום גרמה למיסטר אמיליו מחזרי הביישן להפשיר קמעה וליזום שיחה יותר מרגשת ומעניינת. הבחור הזה הרי מעולם לא מדבר אם אינו רוצה בך, כך שהדבר מאוד רציני בעיניי.
שעות אחר הצהריים לקראת תה מנחה הביאו אותי לחשוב כי הדרך הטובה ליהנות הינה לפנות זמן למנוחה טובה. שתיית תה המנחה התקיימה כרגיל בשטח הגן האקזוטי, ואז קרה הלא יאומן: התנהגותו של מיסטר אמיליו הפכה לנעימה עד מאוד... אכן, העלם הצעיר ער לחסרונותיו, ובצורה מוכשרת להפליא מגן עליהם בהצלחה ובהתמדה.
התה עם העוגיות המתוקות הוגש ברוב טכס על תחתית מעוטרת בפרחים עדינים, בצרוף הכפית הקטנה המזלג לעוגה והסכין המחודדת. הכול בהידור רב, כולל המפית הרקומה שהונחה על ברכיי.
עונג נוסף שלא פסח עלינו אף בעיירת הנופש האקזוטית, זו ההנאה הגדולה של כולנו בקריאת ספרי שירה לקראת שעות הערב.
הרגשה כה טובה יש בשהות עם חברותיי היקרות מיס אנסטסיה האחת והיחידה, ומיס אן אשר הפכה לעלמה עוצרת נשימה, יחד עם מיס אליזבט אשר החליפה את האיפוק התמידי בחוש הומור שובה לב, והיא גורמת לכולנו צחוק והנאה גדולה. אימא של מיס אליזבט, הרוזנת ליידי טילדה, אישה מאוד קפדנית המדברת תדיר על התנהגות ראויה, התרעמה מעט אך התרצתה לבסוף בראותה את השמחה ואת החברות הנהדרת בה אנו שרויות. שמעתי את אבא לוחש לאימא, שיש דברים אשר מקבלים חשיבות ויוצרים סדר עדיפות שונה גם בחברה קפדנית כמו שלנו.
מיסטר אמיליו המשיך להיות מקסים ואף יותר, ובזמן הריקודים ומשחקי החברה הפשיר לחלוטין. מיסטר יוהאן כגן הצעיר, הבן המבטיח, יוצר אצל כלנו הרגשה של ארץ זרה ואקזוטית, וקשה לי להסביר את התחושה אותה הוא מעורר בי, במיוחד לאור חוסר ניסיוני.
התבשרנו מה קורה בעולם הגדול, ושמענו גם על הקרב הסופי בווטרלו. אכן, הידיעות לא פסחו עלינו אף בנופש, כי הילדים הצעירים מוכרי העיתונים שאגו בקול ניחר. ניצחון לאנגליה ופרוסיה נכתב וסופר בהבלטה יתרה, ולראשונה הבנתי כי הגיבור שלי גרם להרבה אנשים אכזבה רבה ולאחרונה רבים התעייפו ממנו וממלחמותיו האינסופיות.
אני די נבוכה ואולי מאוכזבת קלות לעצם הרעיון שלנגד עיניי מתחוללת תבוסה גדולה לגיבור ילדותי... הקיסר האציל נפוליון בונפרטה נמלט לפריס, אבל הפעם ללא קבלת פנים נלהבת. תבוסת הגיבור הבלתי מנוצח מאוד עצובה, ואבא הוסיף: "הסוף במלחמה לעולם אינו שמח". בחזרה מהנופש התקבלנו על ידי אוויר צלול מלא רעננות עליזה, המרוממת את הרוח וממריצה את הדם. כולי מלאה הנאה פשוטה ובריאה. מיס אנסטסיה ואני התחבקנו ונפרדנו חרישית. היינו תשושות כי ליבנו קפא בעצב. הנה, האמנו וחשבנו כי לא יהיו יותר אכזבות ודאגות מלחמה בעולמנו, ולפתע הבנתי שייתכן והגיע הזמן להיפרד כראוי מהגיבור שלי. הוא נטש אותי ונתן לחלומי ליפול.
13.7.1815, יום חמישי
געגועים ללונדון הביאו אותנו לנופש תרבותי בבית. אנו נמצאים כאן. אבא הבטיח לי שבין התוכניות החשובות המתוכננות הוא יראה את יצירותיה של מיס אנסטסיה לאמנים הנחשבים.
מיס אנסטסיה אוהבת מאוד לצייר בעיקר את עונות הביניים של השנה, ולא את המראה השמור אך ורק לחורף או לקיץ חם, שהן דווקא העונות החדות ומאופיינות בצבעים חזקים של צהוב מכאיב או לבן מסנוור.
כן, עדיין יש בה שינוי גישה ומדובר במפנה מפתיע והישג אדיר. רוצה ידידתי להיות אמיצה, לעמוד מנגד ולומר הכול, אבל לעת עתה לא אומרת אלא במרומז!
מה אני מבינה מהתבוננות בתמונות, רואה אני בהם הרבה תוכן רקע בעל משמעות, וכוונה ברורה לצייר מסר מאוד לא חד משמעי. ותוהה אני כיצד מיס אנסטסיה תקבל את הביקורת של האמן הגדול... כשבעיניה נחשב מר וויליאם טרנר לגדול מכולם.
היופי המהמם המשתקף מיצירותיו מנציח את משחק השמש בתוך המים, ושפע הצבעים המרהיבים הרוקדים סביבה. אבא חוזר ואומר בגאווה כי בראש וראשונה מר וויליאם טרנר הוא אומן "משלנו" הנקרא בן זמננו, אבל לכול הדעות מקדים את זמנו וצועד לפני כולם מרחק רב.
לא ברורה לי האמרה הזאת – להקדים זמן?
ידידתי מיס אנסטסיה נעה בין חוסר ביטחון וחששות לשאפתנות וחלומות גדולים, אך כרגיל מצליחה היא לשמור על קור רוח ואילו אני מתרגשת ומחכה לכך בקוצר רוח.
16.7.1815, יום ראשון
ובכן, עוד טרם הספקנו להסתדר כאן ולנשום את המולדת, הבנתי כי אנחנו מחכים לאורח חשוב, וברגע בו ראיתי אותו הבנתי כי מדובר באחד ויחיד
"מר וויליאם טרנר הצייר הגדול".
לא נשארו מילים בפי... ואני שמחה מאוד לבואו. אמי, השומרת כל כך את על הגינונים המסורתיים ומטבעה מכניסה אורחים ברמה הגבוהה ביותר ובסגנון מלכותי, הפעם אף עליה הייתה השפעה גדולה והיא יצרה סביבה התרגשות כזאת שלא הכרנו ולא חווינו מעולם.
הצייר הגדול ישתכן במערכת חדרים המשקיפה על גדות התמזה, וכך יוכל ליהנות מהנהר לכל אורכו. הכול נעשה מאוד יפה ומכובד ובסגנון הנכון, כך יאה וכך נאה!
במצב עניינים כמו זה ייתכן ואני מגזימה מעט, אבל כולי התרגשות לקראת הגבר המבוגר והמוכשר. והוא הרי בן ארבעים שנה, לכן רוצה אני להופיע לפניו כעלמה צעירה, בוגרת ונשית. כך אני מרגישה רק לעצם המחשבה...
23.7.1815, יום ראשון
התרגשות כזו לא חוויתי – הצייר הגדול מר וויליאם טרנר שלח רק עבורי עשרה זרי פרחים, ומיד כשהתעוררתי חשתי כבתוך חלום. חדרי התמלא בניחוח אדיר של הטבע בבית פנימה, כך ציינה מיס סוזאנה אשר הייתה המומה לחלוטין הרבה שעות קודם.
הזריחה בבוקר זה נראית מסנוורת, שלא כרגיל, כנראה לכבוד האורח המכובד שלנו. זוהי כנראה דרכו של העולם להגיד "אתה יחיד ומיוחד". וכך, בעקבות כל ההתרגשות מסביב, דמיוני מיד הוצת...
כמובן שכל רגשותיי מאוד אישיים ופרטיים, אבל הייתי רוצה לפחות כאן לדבר על זה: המרגש מכל אירע – הצייר הגדול מר וויליאם טרנר אשר מטבעו (כך נאמר) בעל אופי מופנם נרגן ומאוד מכונס בתוך עולמו, איבד שליטה... הגבר המדהים הושיט לי את ידו כשחיוך על שפתיו, וביקש ממני להעניק לו את ידידותי.
הרגשתי ולו לרגע כאישה צעירה.
אני מניחה כי אין דופי באופי הצעתו, כי הוא איש העולם הגדול המרבה בנסיעות ואף אורח רצוי בוונציה החלומית. ובכלל, אדם אשר רואה עולם ומלא חכמה למרות שמעולם לא שוחחתי אתו שיחות ארוכות מאוד.
התרשמתי מעיניו המביטות בי בהיותנו בחברה עיניים חוקרות, וראיתי את ניסיונו הרב הבא לידי ביטוי בהתנהגות חברתית בדרך הנאותה ביותר. לכן כשפנה אלי ואמר דברים נפלאים, כמו: "את מקור להשראה עבורי בציירי מיזוג של אור ולהט, המצית את דמיוני שהכול אפשרי".
קשה היה לי לרדת לסוף דעתו של הגבר העומד מולי, במיוחד ביושבנו בנוף החלומי אשר סבב אותנו. הוא התרגש עד מאוד ואני אף יותר מזה, למרות האווירה המכובדת למדי. הוא הקפיד בכל הגינונים החברתיים הראויים, אך עבורי המצב אשר נוצר היה למרות הכול מביך.
תחושותיי מאוד נסערות, ותוהה אני באיזו קלות או באיזה מחיר ניתן לחיות בחברתו של אדם יוצר, אמן ואישיות יצרית כמוהו?
25.7.1815, יום שלישי
היום לפנות ערב, ביושבי בערסל המתנועע, הרגשתי ייסורי מצפון ורגשי אשמה. שקועה אני בטלטלה הגונה והמון חרדה בהביני כי בהיותי כה צעירה עדיין קל לי כל כך להיות מושפעת. הבנתי כמה אני רחוקה מרגש בוגר, והעברתי במחשבותיי ביקורת קשה על יומרנותי בחושבי כי יודעת אני ומבינה מהו רגש אשר ממיס לבבות. במבוכה רבה התעוררתי מחלומי המתוק, מבינה כי בתקופה זו של חיי וגילי המתלבט אני מתגעגעת מאוד לדבר מה, אבל לא ברור למה.
ברקע שמעתי את אבא פונה אל אימא בשמחה ומספר לה בחדווה על חוויותיו המרשימות כמארחו של מר וויליאם טרנר. הוא תיאר באוזניה בפרטי פרטים את הסיור המעניין שארגן לכבוד האורח שלנו באחוזה העצומה.
דמעה זלגה בזווית עיני – מר וויליאם טרנר ימשיך את חייו בלעדי, לצערי הרב.
28.7.1815, יום שישי
האם אני מתרגשת ממרכזי קניות? ייתכן ולא, אבל BURLINGTON ARCADE הוא היפה ביותר ובנוסח חדשני מעורר השתאות. ערכנו שם קניות לבגדי הקיץ של האופנה האחרונה. הנאה רבה נגרמה לנו בזמן שהותנו במקום. תוהה אני האם אוכל ליהנות גם מצורת קנייה חדשנית זו, אחרי שהורגלתי לקבל את דגמי האופנה האחרונה לאחוזה.
מיס סוזאנה מלאה ספקות בעניין!
18.8.1815, יום שישי
בילינו חופשה נהדרת בלונדון אבל טוב לחזור למוכר והידוע.
אמש עם השקיעה יצאנו מיסטר אמיליו ואני לטייל אל הגן מאחורי האחוזה. כמובן שמיס סוזאנה ישבה בחברתו של Jagd לא רחוק, לכן התאפשרה לנו פרטיות מכובדת. נהנינו מאוד לטייל בין הפרחים, והגענו עד לתצפית הגבוהה אשר ממנה נשקף נוף חלומי רחב ידיים. ובעוד מיסטר אמיליו מספר על הבנקאות המתחדשת ומפרט לפרטי פרטים את הדרך בה מתפתחת הכלכלה, ישבתי שעונה בחן על הספסל והאזנתי לעצמי... ניסיתי לדמיין את עצמי בדרך אחרת – בה אני חלק מסיפור אהבה, מאזינה למוסיקת רקע של התזמורת הבווארית ומצפה לאהובי, המגיע לקראתי לא בכרכרה נוחה אלא בדהירה על סוס לבן.
הייתה לי תחושה טובה, והייתי מוכנה לכל אשר יביא אתו אהובי... אך עד מהרה חדר לאוזניי קולו של העלם אמיליו ושאלני מה קרה ואיפה אני במחשבותיי. חשתי אכזבה גדולה אך רק לרגע, כי עדיין נשארו לי החלומות גם אם הדוכס הצעיר אמיליו לא היה כלול בהם. בצעדים נמרצים פנינו לדרך חזרה, ובמוחי עלתה השאלה המדהימה: כמה זמן יכול לקחת לי לעבור את הדרך ולהגיע למטרה בחברתו של סר אמיליו... קבלת פנים גדולה ונשף כמקובל ייערך לכבוד יום הולדתי החמש-עשרה. אני מרוצה שלמדתי לא לפנות זמן לאכזבות מיותרות, כי סבורה אני שאם ארפה הטוב עוד יופיע, וגברים בעלי כבוד עצמי ואמות מידה חדשות יפתחו לי את דלת הסתרים ויעמדו בתור כדי לפגוש אותי!
20.8.1815, יום ראשון
ושוב לבשה האחוזה חג, ושוב השמחה בלבי על כי זוכה אני לכזו אהבה ותשומת מדי שנה לציון יום הולדתי.
בחגיגיות רבה נשלחו כרטיסי הזמנה לכל מכרינו המכובדים, איש מהם לא אכזב, וכולם באו לחגוג עמי.
אמש העירה מיס אנסטסיה בהחלטיות כי עד כמה שכולנו יודעים היא מיטיבה מאוד להעריך את אופיו וכישוריו של כל אדם, ומכירה היטב את טבעם של הבריות. לכן נראה לה כי אישיותו של מיסטר יוהאן כגן הצעיר משקפת אופי נטול חסרונות. "לפחות הם לא בולטים מדי", כדבריה, ונראה לה שהוא בחור טוב ונעים הליכות, ושמועות אומרות שיש לו תדמית של פרש אמיץ השולט בסוסו באצילות. בדאגה קלה היא הוסיפה כי נראה לה שהוא מתכנן את מעשיו וחושב כמה צעדים קדימה, ואז מפעיל את השפעתו מבלי שאף הוא ירגיש בכך.
אשר לקשרי משפחה, הוא תמיד מוכן לכל משימה שאביו מטיל עליו, ונכנס לנעליו של אביו בקלות רבה.
מיד אחרי הדרשה החגיגית בכנסייה התכנסו האורחים הנכבדים.
היום השתדלתי באופן מיוחד ונשאתי תפילה עמוקה בעמדי על יד המזבח, כשברקע נגינת העוגב מלווה אותי. ביקשתי בשורות טובות ורמזים מדהימים אשר יגרמו לי להאמין בעצמי לעשות דברים שאני יכולה ללא פחד, ביקשתי לתת לעצמי במתנה תכונות של אומץ כדי לשמור על מה שיש אך לבנות סביבי מרחב יותר גדול כדי להגיע מעבר למוכר, ולעודד את עצמי לטפח את הסבלנות וההקשבה.
23.6.1815, יום רביעי
יש ביטחון גדול בעובדה שמדי שנה בשנה אנו חוגגים באופן קבוע את יום הולדתי.
השתעשענו במשחקים ובריקודים, וזה היה נשף מדהים. קיבלנו שפע של השראה ועלו רעיונות מקסימים כיצד להשתמש במסכות האהובות עלינו. ברגע האחרון עלו חזיונות בעיני רוחנו אשר הציפו אותנו באור והוסיפו הומור ועניין רב. אין ספק כי גם ריקוד הסיבובים האיטי משלב בתוכו דמיון ויוצר תנועה מושלמת, ובמיוחד מסיר כל חשש מלבי. כך כולנו משלימים את תמונת העתיד התומך, המחלק בינינו את הכוח. לכן כשאני באוויר וכביכול אינני יודעת מה יקרה בעוד רגע, באה תנועת הסיום המושלמת באחיזתו של בן זוגי, המניח פרח בכף ידי. אז חשה אני בשיאי ובטחוני העצמי עולה ונבנה.
כתמיד, עבורי הנשף המרהיב של יום הולדתי מלא עניין, פאר וטעם טוב.
18.9.1815, יום שישי
ימים של גשם בלתי פוסק הפכו את הרחובות לבלתי עבירים, לכן צעידה נמרצת של כולנו אחרי הירידה מהכרכרה לכיוון השער הגדול בפתחו של בית ה"אגודה להגנת הילד" הפיגה מעט את המחשבות הקשות לקראת ביקורנו במקום העצוב, בו חיים ילדים נטולי תקווה. ההצעה לערוך את הביקור הנדיר מסוגו עלתה בשיחה עם הג'נטלמן סר יוהאן כגן המכובד, המגלה התעניינות ותורם רבות לאחזקת מקום זה.
עבורי זהו ביקור המעורר מחשבות נוגות, אבל אבא אומר שיכול היה להיות עצוב יותר ללא כספי הצדקה. לדבריו ילדים אלה הגיעו לעולם לאמהות אשר היו לכודות בצרתן ולא היה להן מוצא אחר. כל הכבוד לילדים החזקים האלה, הנאחזים בחיים בעולם כה אכזר.
בביקור, אותו ערכנו אתמול בשעות הבוקר המאוחרות, הרגשתי מעט ייסורי מצפון וחלחלה לתוכי רגשנות יתר אשר נראתה היטב על פניי. בנם המבטיח של מארחנו, מיסטר יוהאן כגן הצעיר, פנה אלי בפשטות ועדינות נעימה וסיפר כי כרגע משמש המרכז, בלית ברירה, את מרכז עולמם של ילדים אלה, אך ברור כי זה לא המקום עבור ילדים. עצם הופעתו גרמה לי הפתעה, אך דבריו עוררו בלבי צער עמוק. בחנתי את פני הילדים בהסתייגות קלה, עבורי היה זה הלם כי לראשונה בחיי ביקרתי במקום כזה. רעדתי רק מהמחשבה על כך, על כן אמרתי לעצמי בשקט: "תודה לך, אלוהים, על מעמדי הבטוח ומזלי הטוב". ידיי היו קפואות לחלוטין, והנשים הצעירות אשר קיבלו את פנינו וערכו לנו סיור במקום נבוכו בחברתי, למרות שהן רגילות לאורחים רמי מעלה המגלים התעניינות ותורמים לאחזקת המקום.
מכל עבר נשמעו קולות נעימים כמו: "ברוכה, הבאה דוכסית!" "בבקשה, תני לנו את מעילך!" "כבוד הדוכסית הצעירה, האם להגיש לך כוס תה כדי שתתחממי?" "לאן ברצונך לגשת בהתחלה?" "האם הינך רוצה לשוחח אתנו לפני? אנחנו לרשותך..."
בתום הביקור הקצר, אולי הארוך ביותר אותו חוויתי בחיי, ברכוני הנשים הצעירות במאור פנים: "להתראות.... ותודה!"
דמעה ירדה מעיני, 'אני אחזור ואעזור', נשבעתי בלבי... רגשותיי רדפו אותי, לרגע חשתי את בדידותם ולא הצלחתי לשמור על קור רוחי.
בדרך חזרה מיסטר אדוארד נהג בסוסים לאט ואימא חיבקה אותי קלות, אבל הישיבה בכרכרה הייתה מאוד מייגעת. ואולי שהיתי שעה ארוכה מדי במקום נורא מכל? אכן, יש צעירים שתקופת ילדותם היא תקופה מפחידה מאוד ומשמעות לזה רבה! הוריהם נהגו באופן חריג והם משלמים את המחיר. משכנם נראה כמו צל חיוור לאחוזה המפוארת בה אני חיה. ייתכן והם היו רוצים לחיות אחרת, אך מערבולת של הרס גרמה להם למשחק חיים שונה לחלוטין.
לפני השינה ואחרי העזרה של מרי ברכיסת שמלת הלילה שלי, אמרתי את תפילותיי באריכות ובכוונה יתרה, ובטרם כיבו לי את הנר נישקתי את הצלב וביקשתי מאלוהים שיברך תמיד את משפחתי ואת הבית שלנו!
20.9.1815, יום רביעי
מאז הביקור ב"אגודה להגנת הילד" עבר קצת יותר משבוע, אבל עדיין אני מאוד נסערת. לכן מוקדם בבוקר מיסטר אדוארד הכין עבורי את סוסתי טרילינה, ובעלותי עליה בקלות ובסערה פרעתי את תלתליי הזעירים אשר בצבצו מתוך כובעי ויופיין התגלה והתנופף ברוח.
הבוקר הייתי זקוקה לכך, לכן פתחתי את עיניי לקראת יופיו של הטבע ורציתי לדהור ולדהור ללא סוף במרחבים. השכמתי קום באופן מיוחד, והכול היה כל כך יפה. כל רגע נראה פתאום כל כך יקר.
הופתעתי מאוד בעיקול הדרך עת פגשתי את סר יוהאן כגן הצעיר, שסיפר לי כי אחרי הביקור המשותף, שהיה קשה אף לו, הוא פנה בתפילה ארוכה ובכוונה יתרה בבית הכנסת. "אצלנו האלוהים אינו נראה ולא ניתן להציגו בשום פסל או תמונה", הסביר. לשמחתי הגיעה בעקבותיי מיס סוזאנה ושחררה אותי מהמבוכה אשר גרמו לי דבריו. היא הופתעה מהמרץ אשר השתלט עלי, ולכן בדאגתה לי הסבירה לי בהתאמה ובקולה הרציני המיוחד השמור למצבים כאלה:
"את צריכה להסתכל קדימה כדי לראות לאן טרילינה שלך דוהרת. אם ברצונך לעצור, עלייך לומר לה בבירור ובעדינות". כך הרגישה שעשתה את המוטל עליה – לחלץ אותי ולהסיט אותי מהנושא, ונרגעה בעצמה.
הרכיבה במרחבים והפגישה הלא צפויה עזרו לי להירגע, ולבסוף התחלתי להרגיש את לבי וראשי נקיים ובהירים.
השלווה והביטחון חזרו אלי, ולא פחדתי שמא לפתע אאבד את כל השפע אשר יש לי בחיים, החסר כל כך לאותם ילדים אומללים ב"אגודה להגנת הילד".
22.9.1815, יום שישי
לאחרונה אני משקיעה בשיעורי הרכיבה עבודה רבה, לכן התקדמתי מאוד בזמן קצר אחרי הרבה שעות של אכזבה. הרכיבה הופכת עבורי לקלה כי צוברת אני הרבה שעות של זיכרונות טובים וחוויות נעימות, ואף מקבלת מחמאות רבות בכל עת בה אני פוגשת את מיסטר יוהאן כגן.
המורה שלי אמר: "סוף סוף רואה את כי ניתן ללמוד גם דבר בו אין לך כשרון טבעי והוא קשה עבורך. בזמן הרכיבה ובמצב של איבוד שליטה יש לך נפילות חוזרות, אך את נאבקת בגבורה בתחושות החרדה והפחד ואני מאוד גאה בך, מיס לוסיאנה".
אני מאוד מאושרת מההתקדמות וכשאני זקוקה לסוסתי האהובה, היא דוהרת במהירות נעימה ונותנת לי ביטחון לאורך כל הדרך.
המורה שלי, מיסטר נירו, אומר שיש קשר ישיר בין רכיבה על סוס לתחושת הביטחון ויכולת השליטה שלנו בחיים, לכן הוא רוצה שארגיש בטוחה על סוסתי ואפיק מכך הנאה.
יודעת אני כי הפגישות הנעימות עם מיסטר יוהאן הן המעניקות לי את השליטה שלי על כיוונה של הרוח.
17.10.1815, יום רביעי
"גלות אחרונה לקיסר האציל נפוליון בונפרטה. על אי בודד ביותר... היה שלום!"
הכותרת עוררה בי מחשבות נוגות, לכן היום אני רוצה לכתוב על רגשות הקשורים לכל הפחדים, ואני מתכוונת לכל הסוגים!
הייתי רוצה להרגיש ולדעת שלכל כאב אותו אני עוברת יהיה סוף, ולא אפחד כל כך ללכת לשנת לילה במחשבה פן אמות ולא אתעורר בבוקר! היום יש בי צער רב על גורלו של הקיסר, ולאור המחשבות עליו זו ההזדמנות עבורי לעשות שינוי – לשפר את מעשיי ותגובותיי כלפי ידידי המשפחה ולהמשיך מעתה והלאה בדרך טובה.
רוצה אני ללמוד איך לרקום חיים המלאים כוח ואומץ היוצאים מתוך תוכי, ואיך לא להתיש את עצמי ולהיוותר חלשה במצבים בהם אנשים אחרים אומרים עלי דברים לא נעימים.
רוצה אני לא לחשוב על הדברים אשר מטרידים אותי, ולא רק כשאני ישנה או מתעלמת מהאירועים ובורחת לדמיונות, אלא פשוט לא לחשוב! עז רצוני להיות מלאת תודה ולספר לעצמי רק סיפורים טובים מלאי עוצמה ותקווה רבה הבונה את העתיד.
20.12.1815, יום רביעי
אווירת חג המולד קרבהCristmas תחושה של פעילות. אצלנו נהוג להציב את עץ ה- Abies procera, האשוח האציל, כסמל חשוב לחג הקרב, והוא מעלה ריח מתוק של יער באפי.
האחוזה שלנו לובשת קישוט, וכל האווירה הופכת לחוויה מיד בתחילת ההכנות – בהינתן האות לתליית הפנס הגדול על העצים בפתחי השערים הראשים משני הצדדים ובתוכם שקוע הנר האדום.
שלל נרות צבעוניים מקשטים את המזחלת הלבנה המונחת בצד הצפוני של האחוזה, ובה יושב איש שלג נעים ונדיב ופורס את זרועותיו כלפינו.
את הבסיס לקישוטים של עץ האשוח מניחים המשרתים על השטיח המיוחד, שאת חלקו הצבעוני הקרוב לשוליים אני עזרתי לארוג ולכן אין אני מחמיצה את המראה ואת ההכנות.
אבא עדיין לא לגמרי בטוח כיצד עלינו לנהוג בימים אלה – האם בהתאם למנהג החדשני האוסטרי להעמיד את העץ בתוך ביתנו? כי הרי אין לזה קשר לאצולה ולמעמד שלנו, במיוחד לא להיותנו בריטים. ידוע לכל כי המקור לקישוט העץ האציל הוא בבתי הגילדות ואינו נוגע לנו לחלוטין, אך לאחר הקונגרס בעיר וינה, בה לקח אבא חלק פעיל, קרה הלא יאומן: גם אבי האציל נכנע. במיוחד לאחר פגישתו עם הנסיכה הנרייטה פון נאסאו וילבורג המקסימה, והיא הרי מצדדת בשמחת החג וממליצה לפאר את העץ עם כל הקישוטים האפשריים הנמצאים בבית.
ואכן, יש לה השפעה עצומה על כל גינוני הטכס המפארים את ארוחת החג ואני נהנית מכך מאוד.
24.12.1815, יום ראשון
הבוקר התעוררתי נרגשת... ערב חג מצפה לנו! הנוף המוכר הנשקף מאדן חלוני התכסה שלג לבן, ואני מרגישה במיטבי. לי כמובן אין כל ספק מהי העונה האהובה עלי....
מיד בסיום ארוחת הבוקר יצאתי החוצה, ולמרות סופת השלג אשר השתוללה וחדרה לעיניי זרקתי כדורי שלג. לבסוף לא עמדתי בפיתוי וקשרתי את עצמי למזחלת והופ – החלקתי במורד השביל. הכול כדי להתחמק ממיס זילפה שלא רוותה ממני נחת. לא נורא, נכון? הארוחה הגדולה מתוכננת לשעה שבע באולם הנשפים האדום, והעץ האציל יאיר לכולנו בנרותיו הזוהרים. נשף הריקודים יערך רק מחר כמובן.
מצפה אני לבואה של ידידתי מיס אנסטסיה כדי להניח ביחד במקום כבוד את סנטה קלאוס הגדול, אשר הביא עבורי את חמשת המלאכים הפרטיים שלי:
מלאך עקשן... מלאך שורד... מלאך מזל... מלאך בריאות... ומלאך האהבה... היום אני חוגגת יחד עם המלאכים שלי את נס ההבנה הזו!
מיס סוזאנה נתנה לכך אישור והסכמה מלאה, אחרי התייעצות רצינית עם הוריי. כמובן שעיצוב העץ ושאר הקישוטים נשארו בידיהם הנאמנות של המשרתים, בהדרכתה ובפיקוחה של מיס סוזאנה:
עיטורי קריסטלים בשפע מרהיב של צבעים, פרחים מזהב ופירות יער בכל הגדלים האפשריים, וכן אגסים קטנים וגדולים. נרות למאות קטנים וגדולים מפיצים זוהר רך, זיו מלא הוד והילה נהדרת, פתיתי שלג עשויים בצורה אומנותית ומזחלות קטנות רתומות לאיל הצפוני, ועל הכל זרועים בהדר המון כוכבים נוצצים.
25.12.1815, יום שני
ארוחת ה-Cristmas המשפחתית מוכנה. מיס זילפה לוחשת באוזניי ואני יודעת: יום מהנה של הפתעות עומד בפניי...
השחלתי בעדינות ומאוד ברכות את ידי מתחת לכרית ונגעתי בעטיפה מרשרשת, משכתי את האריזה היפה ביותר עלי אדמות העשויה מנייר זהב, פתחתי למרות האיסור ומול עיניה הנדהמות של מיס זילפה מה נגלה לפניי: הספר שכה רציתי בו – "האושר בהישג יד". הכרתי את התוכן ושמחה אמיתית שטפה את לבי. זוהי ללא ספק מתנה עם ערך רגשי רב ביותר!
הידיעה הברוכה כי אבא מאשר את הקריאה בספר זה ומסכים למחשבות החדשות שלי, מהממת אותי בדיוק באותה עוצמה כמו חווית האושר שיש לי בהביטי בספר והידיעה שהוא שלי!
אבא הוא סלע איתן בחיי. מעולם אין לי צורך להילחם על תשומת לבו ותמיד זוכה אני ממנו ליחס אוהב. שמחה אני על שמעולם לא שברתי את לבו.
אבא ואימא סביב שולחן מעוצב כחלום, ואני תמיד מחכה למנת הפתיחה: פודינג חג המולד בצלוחית קריסטל מעוטר בפירות יער, קינמון ותפוז. וכמובן שאי-אפשר בלי Lebkuchen – עוגיות מקושטות של סנטה קלאוס. אבל מיד לאחר מכן אני מלאה... האוכל טעים אבל אני קצרת רוח למתנות הנוספות שיגיעו מיד אחרי הארוחה בטכס משפחתי פרטי ומיוחד.
האריזה הגדולה מכילה בתוכה בובה יפה מאין כמוה: בעלת ריסים ארוכים, אף סולד, חיוך גדול ויופי רך ונעים. למרות גילי, לעולם איני שבעה מלקבל בובה חדשה. זמן רב השתוקקתי לבובה חדשה נוספת ממש אמיתית כמו זו, ודמעות אושר שוטפות אותי. כמובן שכל שאר המתנות נפתחות מיד אך מראה "הנסיכה" – כך קראתי לה מיד לא מש מעיני ,אבא אמר: "את נסיכה אמיתית שלי!"
עלה בי רצון אדיר לכתוב במדויק את קורות היום הזה, והנה התפניתי לכך... עכשיו לילה, ולפני שכבי לישון יודעת אני שחיי משופעים במתנות לרוב, ומבקשת אני להיות כעץ האשוח האציל הנישא בתוך ביתנו. עץ זה מסוגל לשרוד בתנאים קשים מחד, ולפרוח בקלים והנוחים ביותר מאידך. זהו עץ אשר מסמל יותר מהכול מזל, בריאות ואהבה אמיתית לטבע. היום אני חוגגת עבורו ועבורי את ההבנה הזאת.
עזה שאיפתי למלא תפקיד משמעותי ופעיל בחיים אשר נכונו לי, לפתח חוש צדק, להביע את עצמי בהתנהגות שקטה ותמיד להיות מוכנה היטב.
27.12.1815, יום רביעי
איגרת מעוטרת בציורים של כוסיות קריסטל מאירות הונחה על שולחנו של אבא הבוקר:
"כבוד הדוכס רוברט אדלר והדוכסית רוזמרי!
ברכותינו לחג מולד שמח!
ברצוני לציין לפניך כי חג חנוכה החל היום נחוג במשפחתי בעונה זו של השנה, ולכן ההכרות העמוקה אשר נוצרה בתוך משפחתנו והאינטרסים הכלכליים המשותפים לנו הם כמעבר מחושך לאור עבורי.
הנה אספר לך מעט על מוצאו של החג זה, המהלל ניצחון מפואר חסר כל סיכוי לעם שלי: החג מתאר יציאה מדימוי של חורף קשה, קר וחשוך וחזרה לאור, כמו השמש בעונת הקיץ.
מודע אני לגודל השוני בינינו: משפחתי שומרת מאוד על עברה ועל המסורת של שייכות לדת היהודית, לכן מאושר אני לאור הקשרים החדשים אשר מבטיחים את העתיד לשיתוף הדדי בין משפחתי ומשפחתך.
מקווה אני כי היחסים אשר נוצרו ימיהם לא יהיו קצרים כימי החורף הקר. מצרף אני לך מתנה לחג המולד שלך – "מעות חנוכה" הנהוגים אצלנו. בהערכה הג'נטלמן סר יוהאן כגן המכובד ואשתו ליידי רות כגן".
בקראו בפני אימא את האיגרת חשבתי לעצמי: 'והרי אנו כמשפחה מכובדת ואצילה חוגגים את הולדת התינוק ישו, אשר נתן גאולה חדשה ותקווה לאנשים, האם זה כה שונה?'
כן, נעים לדעת שאבא ואימא מכבדים אנשים השונים מהם, והעיקר עבורם יחס הוגן ומחויבות למדיניות בתחום הכלכלה הנחוצה לשגשוג בעולמנו.
Luciana
פרק 12
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 12 כולו-עד עמוד 132 סופרת
פרק 12
עוד לא אבדה תקוותנו
יום שבת, ה-5.8.62
הבוקר היה לנו וכוח סוער בקן של התנועה שנושאו: החלפת ילדים לתפקיד במועצה. אותי ואת שושנה זה שעשע, כי מזמן איבדתי את האמון שהתנועה הוגנת לגבי כולם. וכמו שזה נראה לי, הזמן עצר את השעון בדעותיהם או פעולותיהם של מנהיגי התנועה. אבל את רות חברתי זה לא מצחיק, לה זה מאוד כואב ועדיין יש לה רצון לשנות ולהשפיע. היא נתנה את נשמתה בהמון תחומי ארגון במועצה, ועכשיו תורה להתאכזב. נראה כי אכזבות לא פוסחות על אף אחד, ויש לדעת איך ומתי לצאת מכל מצב בזמן הנכון... הנה, היום נודע כי השחקנית היפה והכי מפורסמת, השחקנית מרלין מונרו, נפטרה באופן מסתורי. אישה שהיה לה הכול, אבל כנראה שלא ידעה כיצד ומתי לצאת ולהיכנס דרך הדלתות שנפתחו לה בחיים... חבל! סיום בפתח, ואיכשהו אני רגועה ועסוקה. מחכה לצאת עם התנועה למחנה עבודה בקיבוץ עין החורש, זאת אחרי שסוף סוף הגעתי למצב בו יש לי אישור מהוריי לכך. עבורי זוהי סופה של הפעילות בתנועה, אז למה לצאת ואחר כך לעזוב? אינני יודעת!
יום רביעי, -9.8.62
שלום שושנה!!
שמואל ואני יושבים כעת באוהל בקיבוץ עין החורש וכותבים לך:
שמואל: למי את כותבת מכתב, איזה שושנה, הגבוהה כמו העץ ההוא?
אני: כן, זו שושנה הפיוטית, אמרה מילה ושכחה את השנייה. שמואל: הו, כן!... פיוטית, חה חה חה חה. אני: כבודה מוזמנת ביום ראשון הקרוב אלינו למחנה עבודה.
שמואל: כתבי לה שחולון תצא לה מהאף ותיכנס דרך האוזניים, ושתצא דרך הפה מעורבבת בגריז שמנוני....
אדם: הממתקים הם העיקר, כתוספת בנזין, בלי זה...
אני: הכול כאן מאוד רציני. כולם מתגעגעים אלייך נורא וכל הבנים משתגעים אחרייך! מתי כבר תבואי?
שמואל: שתבוא מהר כי התאהבתי בה, כי עיניים לה פנסי חשמל ושיני גמל ופרצוף של קוף, וגוף של דוב, התאהבתי בה, כי עיניים לה...
שמואל הקטן: מוסיף ד"ש קר...
צבי: שופך ד"ש פושר.
שושנה ז': ד"ש בתוך שרוול.
אדם: ד"ש ללא חד"ש.
שמואל: ד"ש רותח כדי שלא תבואי. אני: כולם השתגעו מרוב אהבה אלייך, סלחי להם. שושנה, אל תיעלבי, סתם רצינו לצחוק קצת. עכשיו שמואל רוצה להוסיף משהו.
שמואל: תבואי מהר. לראות אותך ולמות.
ביום שישי נחזור.
לוסי
יום שבת, ה-18.8.62
היום רוצה אני לכתוב על סבתא שלי.
סבתא הגיעה אלינו לפני חודשיים מרוסיה וכרגע מתגוררת אצלנו, ועבורי זו גאווה ושמחה גדולה. זכור לי היטב עד כמה היא הייתה מעורבת בגידול "הילדה". עלי לציין כי שהותה אתנו מעוררת בלבי געגועים והשלמה, כאילו אני מתחברת עם כל החלקים המפוזרים. אצלנו בבית יש לה חדר משלה וכול הנוחיות הנחוצה, וכל זה לא מפחית את געגועיה לרוסיה ובמיוחד למראות המיוחדים משם, לריח האדמה ולזיכרונות. על האחרונים היא לא פוסקת לדבר.
אימא מאושרת, אבא פחות. שניהם ישנים בחדר האורחים. אך מכיוון ומרכז עולמה הוא בישול, הבית התמלא מאכלים מוכרים כך שגם אבא שותק.
סבתא אוהבת את המטבח לא רק בגלל הכנת האוכל ושקשוק הסירים, אלא בגלל ההרגשה הנוצרת כאשר עולים הסיפורים הנפלאים מאותם הימים בהם היא הייתה צעירה.
ריח התבשילים מעלה אצלה זיכרונות של הימים ההם, וכך היא מפרטת לי את סיפורי ילדותה – סיפורים מדהימים על עבר מפואר וקסום אודות סבתא רבה שלה ליידי יוליינה, בתה של הדוכסית לוסיאנה.
הנה,אתמול התיישבנו כהרגלנו במטבח ומבעד לאדים שעלו מסיר תפוחי האדמה כוסו עיניי בדוק. האזנתי לסיפור המופלא מכל:
"המשפחה של אימא שלי" כך סבתא תמיד מדגישה, "הייתה מאוד ענייה וגרה בז'פקה, כפר קטן במזרח רוסיה הלבנה. זה היה מקומם של יהודים בלבד, אך אבא שלי היה במוצאו ממשפחה מאוד עשירה ונכד של ליידי יוליינה פטרוביץ וינוגרד מסנט פטרסבורג, כך שבאופן טבעי הם לא אמורים היו להיפגש לעולם. איך הם בכל זאת נפגשו? בהיותו בן עשרים בלבד הוא ערך מסע צייד באחד מאחוזותיו הרחק מביתו אשר בסנט פטרסבורג, ראה את אימא והתאהב נואשות!"
כאן סבתא נאנחת ואלמלא האדים העולים מהסיר אפשר היה לחשוב כי דמעות הערצה בעיניה...
"כן, אבא הרומנטיקן הגדול התאהב בבחורה יהודייה, סוניה בודנייב יפיפיית הכפר, שלמרות היותה בת שלושים יופייה וכישרון הציור שלה בלטו למרחקים. הם היו מאושרים ומאוהבים מאוד..." כאן סבתא רבקה השפילה את עיניה ואמרה בכבדות:
"זוכרת אני כי בהיותי ילדה בת עשר עברה משפחתי לעיר ויטיפסק, שם התגוררנו ברחוב ששמו "תפילה קטנה לאלוהים", ופעם בכמה חודשים ביקרנו בסנט פטרסבורג את הסבתא המפורסמת שהייתה מאוד מוכשרת כציירת, ואני זכיתי ממש להכירה.
לוסי יקרה, הינך נצר לשושלת של דוכסים..."
הכיצד? שאלתי בתדהמה.
"הוי, תפוחי האדמה נשרפים", היא נבוכה ופסקה לדבר.
לפתע הגז כבה. אילו זה היה קורה לי הייתי פשוט מדליקה ודי, אולם לא כך נהגה סבתי: היא מיד קמה, לקחה בזריזות את הקביים ו"רצה" למטבח להדליק את הגז, ותוך כדי דיברה על זה ללא הרף, "איך זה קרה? אוי ואבוי" כולה נסערת! אותי התנהגות כזאת מאוד משעשעת, אך נראה לי שסערת רגשותיה לא בגלל ריח הגז באוויר הייתה, אלא בגלל ריח הגעגועים לילדות המיוחדת אשר בעברה.
לסבתה רבקה יש רק רגל אחת, את השנייה איבדה בניתוח ברוסיה, ולמרות המגבלה היא קופצת יפה ורק לעתים רחוקות נעזרת בקביים.
היא אוהבת מאוד להיות בתנועה ובתזוזה מתמדת ולארגן דברים, ונעים לה וחשוב עד מאוד לספר לי את קורות משפחתה. אך לעתים קרובות קורה שהיא מפסיקה. ואז, עד הפעם הבאה, הכול הופך עבורי דמיוני לחלוטין. סבתא: "העולם שלנו מקפל בתוכו את סוד החיים הנחוץ לנו כדי להבין את המציאות, אך הסוד הכמוס מתחבא בתוך אגדת ילדות אשר הולכת ונשכחת על ידי המבוגרים".
במזוודה אשר דחופה עמוק מתחת למיטה יש דופן שבתוכה מונחים צרורות של מכתבים קשורים בסרט אדום כחול אדום. מאז ומתמיד סבתא מדברת עליהם ושומרת עליהם בקנאות רבה. יש להם ריח עדין המזכיר מטפחת משי רקומה.
סבתא אמרה לי שהיא שומרת עליהם כל חייה, ולי כנכדה הבכורה היא בחרה לתת את אוצר המכתבים היקר.
כן, את הצרור הראשון קיבלתי מזמן דרך משלוח דואר מרוסיה כמתנת יום הולדתי הארבע-עשרה, אבל את מרבית האוצר הנותר אקבל בבוא היום. התרגשות אוחזת בי רק לעצם הזכרת הרעיון המקסים.
יום שבת, ה-1.9.62
החופש הגדול נגמר כשהוא מלווה שרב והרגשת שממון ומועקה. הרבה זיכרונות, מצבי רוח, מחשבות ותפילות אינסופיות עוברים עלי לקראת החגים הנוראים. וכן, גם הרבה דמעות... האהבות שלי דרמתיות, עמוקות, תובעניות וגדולות מהחיים. הן בולעות אותי וגורמות לי לחנק. הייתי רוצה אופי אחר, קל וזורם, ללא דרמות. הייתי רוצה להתייחס לאהבה בקלות ובטבעיות כמו פרח הפורח בשדה באור השמש.
הייתי רוצה, וזה לא קורה.
הנה, אצל רות האהבות מתחלפות, והיא לא מתעכבת על מה שלא קיים. בניגוד לה אני מתעכבת לנצח, דשה ומציקה לה שוב ושוב. שתינו מבלות הרבה זמן בניתוח מצבים שהתרחשו, משחזרות את כל המבטים שרצו סביבנו כמו ניצוצות חשמל, חשמלו את האוויר והסיחו את הדעת.
דמעות מציפות את עיניי בקוראי בדפים הישנים, בזוכרי את עצמי כה תמימה וממושמעת. כעת שוב אינני ילדה ושוב אינני בוכה על כל שטות, הבנתי הרבה מאוד ולמדתי, ואולי פשוט כאבתי מספיק כך ששילמתי את חובי.
ואם מדברים על רות, זה נושא מאוד חשוב: זו הידידה היקרה ביותר, המבינה ביותר והמיוחדת ביותר.
אתם, דפים יקרים, מכירים אותה. הייתם עדים הרבה פעמים לריבים, צער ולפירוד בינינו. כעת אתם יכולים להיות שקטים: אנו חברות באמת טובות. ולמרות שהיא נשארה בתנועה ואני עזבתי לחברה סלונית מיד אחרי הנסיעה לעין החורש, יש בינינו הבנה מאוד עמוקה. אני אוהבת לספר לה על עצמי, להתייעץ איתה ולשמוע את דעתה, כי בנוסף לכך שאני מחבבת אותה, אני גם מעריצה אותה. זה אולי הדבר הכי חשוב בידידותנו, כי היא באמת ראויה להערצה.
מקווה אני שתמיד נהיה חברות קרובות, גם כשנהיה נשואות ואמהות לילדים.
רק לפעמים מטריד אותי משהו: נדמה לי שרות לא מייחסת חשיבות מספקת למה שאני אומרת לה. היא כל כך התרגלה לזה שאני גלוית לב לפניה בכל עד שלפעמים זה הופך עבורה למעמסה, ואז היא פשוט מפסיקה אותי באמצע שטף הדיבור ואינה חפצה לשמוע יותר. חבל!
היחס הזה פוגע בי מאוד, אף על פי שאני מבינה שמדרך הטבע צריך להיות כך, מכיוון שאני מספרת לה הכול וזה הפך כנראה להרגל. היא שכחה שבעבר הלא רחוק לא סיפרתי לה כמעט כלום למרות החברות בינינו.
מילא, אני מבינה את זה. ולמרות הכול היא באמת ראויה לאמון. טוב שיש לי ידידה כזאת, כי אחרת כל רגשות אהבה המתעצמים בתוכי היו מקשים עלי. עבורי הרי רק הזכרת שיר אהבה מוריד מעיניי דמעות... התחושות שלי וכל עולמי הפנימי גועשים וסוערים בעוצמה גדולה של אהבה לחיים, והיותי צעירה כל כך וחסרת ניסיון מכבידים על מציאת פתרונות. נכון, יש עלי השפעה מאוד גדולה של סרטים ורומנים, וכל אזכור של אהבה גדולה מרטיט את לבי, אבל אני מאמינה שגם האחרים חווים את עוצמתם של הסרטים ומפנימים את הספרים הנהדרים.
אבל עובדה היא שהם לא נסערים כמוני, ולא חיים את החלום עשרים וארבע שעות.
יום שני, ה-8.10.62, יום כיפור
צר לי. מתחשק לי לבכות ולשבור משהו מכאב, מה עוד שכעת בדיוק בוקע מהרדיו השיר "תחת שמי מוסקבה", שמזכיר לי פרידה חפוזה מרוסיה מקום הולדתי. אני יודעת שהרבה לא כתבתי על רוסיה ולא הזכרתי את שמה, אך כיום, בעקבות הסיפורים של סבתא, משהו התעורר בי.
אף אדם ביקום אינו יכול לשער באיזו מידה אני מתגעגעת ללבוב, העיר בה נולדתי וגדלתי, העיר בה הלכתי לראשונה לבית הספר.
מתגעגעת אני מאוד לעץ הסגול (סיריין} שצמח לגובה רב ונכנס לחלון חדרי, עליו תמיד שרו ציפורי דרור חומות ופשוטות ויקרות ללבי.
מתגעגעת אני לנוף הלבן בחורף הקר ולמגע השלג הנמס בכף ידי הקטנה... עורגת אני למשחקי הילדות בהם אני הייתי מורה גדולה וחברותיי תלמידות נאמנות. מדמיינת עולם אחר... מציירת בעיני רוחי דרכים נסתרות!
מחשבות אלה עולות דווקא בשנה זו, שהיא חשובה כל כך כי בה ייקבע גורלי. חשה אני את האחריות העצומה הטמונה בקבלת ההחלטות הנכונות אותם אקח על עצמי לעיצוב עתידי. המשמעות של להתבגר מקבלת עומק עצום.
לפתע מחשבה אחת גדולה מכה בי לעומק, וזו ההבנה המוחלטת כי שם רחוק, בעיר לבוב, התקבלה עבורי ההחלטה הקשה והמשמעותית מכולן ואני רק בת עשר – החלטתם הגורלית של הוריי לעזוב, להיפרד ממשפחה גדולה ולהגיע לארץ חדשה. כל זה בוצע עבורי ללא מעורבותי, ותודה לאימא ואבא על האומץ והתעוזה. אך עם ההחלטה שלהם עלי להתמודד היום ולהצליח בבחירה הנכונה! לא התכונתי לכתוב על כך, אבל לעתים הגעגועים לתמונות ישנות שורפות את לבי. משום מה מצב רוחי שפוף מאוד ואני בוכה, אולי בגלל החמסין הגדול שהיה היום והזכיר לי את כיתה ו' ,את אהבתי לדוד לוי והאכזבה הגדולה מכך.
ואולי סתם צער גיל הנעורים?
יום שלישי, ה-16.10.62
בת חמש-עשרה סתווים אני ובחודש האחרון צועדת את פסיעותיי לבית הספר התיכון, עוברת דרך שער גדול ומרשים. אבל איזה הבדל, כי בעיניי אין שום דמיון בין כניסתי כיום בשער הברזל לבין העמידה המהססת מול צריף בית הספר עממי בכיתה ו' כילדה פליטה ומוזרה. כאן המרחק הגיאוגרפי קצר, פשוט ומהיר. עלי לדלג בזריזות במדרגות הבית שלי, לפנות ימינה בשביל, ועולם חדש נפתח בפניי לרווחה. אני גרה עדיין באותו שיכון עולים, אבל כבר אין מחיצה ביני לעולם שסביבי.
התיכון סמוך כל כך לכן הצלצולים החדים נשמעים בחדרי גם ביום שבת, מזכירים לי את חבריי הקרובים.
הרבה זמן לא כתבתי. החופש חלף ונשכח, וכעת הזמן לספר מהי עבורי המשמעות להיות תלמידת תיכון. לא יאומן, אבל כבר עומדים אנו באמצע חופשת סוכות.
מכירה אני כמעט את כל המורים, זהבה יושבת על ידי, רות בטור שלי ובצד השני פנינה פ', ועמירם בכיתה הסמוכה וילדים אחרים המוכרים לי בכיתה שלישית.
ידידותי עם זהבה מאוד לא ברורה, ואינני יכולה להגיד בפה מלא שהיא ידידתי משתי סיבות: היא מתאמצת רוב הזמן להוכיח שהיא ידידה של דניאלה, ובאותו זמן ממש מתרועעת אתי מבלי שאני מבקשת ממנה זאת. לדוגמא: בזמן שלא הייתי בבית היא הגיעה כמה פעמים בלי שקבענו.
אני חושבת שאם היא רוצה בי כידידה אני מוכנה לכך, אבל לא כחברה הכי טובה, כי לבי נתון לרות ואינני רוצה לשנות זאת. להיות חברתה השנייה אחרי דניאלה הוא המצב הטוב עבורי!
את עמירם כמעט ואינני רואה, על כן חוששת אני מאוד לאהבתי ופוחדת מפני העתיד. בפעמים הספורות בהן ראיתי אותו לא הרגשתי געגועים מיוחדים, ונדמה לי שרק כאשר מבטיו נחים עלי נוצרת בי האהבה. דומני שעם הזמן הרגש יחלוף, ואני לא מצטערת על כך...
בקיץ האחרון התחלתי לנגן על אקורדיון, וכבר למדתי שלושה שיעורים עם מורה. אני מאוד אוהבת את הכלי הזה, יש בו שמחת חיים וזיכרונות טובים. וההרגשה שאני מנגנת עושה אותי מיוחדת. הציונים שלי מתקבלים על הדעת, ורוב הזמן אני שקועה בלימודים עד צוואר. כן, לעתים אף אני לא מאמינה בכך.
בדרך כלל אני מאושרת. יש לי חברות חדשות למרות שאת החברות הישנות לא שכחתי, אך חלשה אני ברוחי ומדי פעם ראשי סחרחר ולבי דופק חזק בשקיקה לא ברורה. אז אני נעשית לא שקטה, ואיזה צער עמוק רודף אותי. עלי לציין בהתרגשות את הסרט המיוחד ששינה את מבטי על החיים ותכליתם – "זוהר-בדשא". מה אומר: הרבה סרטים ראיתי אבל כזה לא חוויתי מעולם. הסרט מיועד לבני שש-עשרה ומעלה, אבל הלכתי כי אני מנוסה בנושא האהבה...
הסרט מתאר אהבה נצחית ואמיתית שתמיד מתגברת על המכשולים...
חזרתי נסערת וניסיתי להירגע על ידי נגינה באקורדיון אבל יש בי איזו מועקה. אני אוהבת את חיי אבל רוצה עוד משהו. למה אני נכספת? לחברות עם אהבה של בן? לחריצות בלימודים? לכתיבה יצירתית עמוקה? לדעת לנגן מהלב?
נכון שהסרטים משפיעים עלי בחיי היומיום ואני מאוד מוקסמת מהם כאילו היו אמת, אבל הרי ידוע וברור לי שהסרטים נעשים על פי דוגמא הלקוחה מהחיים האמיתיים שרק במקרה הם לא שלי, לכן מבחינתי יש בהם אמת גדולה.
הייתי גם בסרט קליל "אליקי נערת הפיראוס" וקראתי את הספר "נאווה חן". הוי, איזה ספר אמיתי!
יום ראשון, ה-28.10.62
אני חווה ממש עכשיו משהו מפחיד ולא מוכר – פגישה עם המוות! לפני שעה השכן הקרוב ביותר שלנו נפטר מקריש דם בראש. עבורי זה נורא. שומעת אני צעקות דרך הקיר ושואלת את אלוהים: למה? למה לא מוות טבעי בזקנה טובה?
ברך אלוהים את משפחתי, אמן.
שנה מאוד מעיקה בהתבגרות, הרבה רגעים של ריקנות ומחשבות נוגות. המקום המיועד לאהבה התרוקן. נחוץ לי זמן כדי למלא את החסר, אבל נראה כי הזמן עמד לנוח בצד הדרך.
יום שלישי, ה-26.3.63
תמיד זה קורה לי בשיעור שאני נזכרת בעוצמה שיש לאהבה, ומיד מבטי הופך ליוקד, ולא נותר לי אלא לשפוך את כל מחשבותיי על הדף. היום סיימנו את הלימודים לשליש ב', השקעתי את כל נפשי ללמוד וללמוד, וחופשת פסח תפסע את צעדיה הראשונים בעוד שבוע.
תוהה אני ואינני מפסיקה לייחל לכניסתה של אהבה אמיתית לתוך חיי... וברגעים אלו, של שעה אחרונה לפני הפרידה מהלימודים ומהבנים, וחסימת כל מגוון האפשרויות לפגישה שלא תלויה במובן מאליו כמו הפסקות או שיעורים משותפים עם בנים, ניצתות פעימות לבי והופכות לתקווה, שאיפה והתגשמות אפשרית.
כמה מהר מתחלפים הרגשותיי ומצבי רוחי, ואני מייחלת כבר ליציבות ולהפגת המתח, מייחלת להרפות מאחיזתה של אהבה ללא מימוש. אופיי האישי מאוד רומנטי ולעתים מעיף אף אותי...
אחרי החופש יהיו שני מבחנים קשים שיסיימו את השנה, וראשי חצוי בין חלום האהבה וההתחייבות הלימודיות.
יום רביעי, ה-24.4.63
חזרתי לכתיבה ואני חלק מהעולם הנושם והחי אשר סביבי. יצחק בן צבי, הנשיא שלנו, איננו! אתמול בשעת בוקר מוקדמת פסקו צלילי הרדיו והממשלה יצאה בהודעת צער. כולנו התפללנו באהבה לשלומו, אבל ללא הועיל.
שלום לך נשיא...
יום רביעי, ה-28.8.63
היי שלום כיתה ט'. כה מעט כתבתי במהלך שנה זו ביומן, אך חיברתי שירים במחברת השירים. אין סוף לשירים הזורמים ממני וממלאים דפים בתקוות גדולות ודמעות זעירות. כיום יותר קל עבורי לבטא את רגשותיי בשירים, במיוחד במה שקשור לאהבה. לשירים שלי יש יכולת ביטוי יותר עמוקה והרבה יותר חדה ונמרצת, החודרת ישר ללבי ומבהירה לי את המצבים שעלי להבין ואולי לשנות.
חברים חדשים נכנסו לחיי והרבה דמויות מהעבר נשארו מאחור, נשכחו בערפל.
הייתה זו שנה של בנייה, ומקווה אני שהנחתי יסודות מוצקים לכך. כל כוחי מופנה פנימה והזמן יפעל לטובתי.
יום ראשון, ה-8.9.63
אני בת שש-עשרה. יומיים לפני ערב ראש השנה ולי יש היום יום הולדת. כיתה י'.
אני יושבת לבד בחדר! תמיד אני המבינה? המקבלת? לא עוד! ומנסה לחשב מה יהיה גורלי, מה יהיה תוכן חיי? מהם הרשמים שיהיו לי, ומה תהיה תגובתי כשאזכר בהם בעוד שנים. אלפי שאלות מתרוצצות במוחי, נחפזות לכאן ולשם, אולם ללא כל פתרון. חיי עד כה היו מלאי חוויות שונות, מאוד ילדותיות שהכילו בתוכם אהבה ראשונה ויקרה, ידידות עמוקה ביני לרות, ועוד הרבה דברים רגילים ופשוטים שכפי הנראה אירעו לכל נערה מתבגרת. התחלתי לחשוב יותר לעומק ולהרהר על תוצאות מעשיי. לבחון את עצמי לעתים קרובות, ולהקפיד יותר על התנהגות מצליחה בחברה.
מי כמוני יודעת כמה פעמים הפסדתי ונכשלתי, אולם לזכותי ייאמר שלא נכנעתי! גם כעת, לאחר שלמדתי הרבה דברים, אני מרגישה כל כך קטנה וכל כך זקוקה ליד עוזרת.
לעתים קרובות אני בוכה ובאמת עצוב לי, לפעמים אפילו ללא סיבה ממשית. מין מועקה בלתי נתפסת שאוחזת בלבי וחונקת אותי ללא רחם. לכן חרדה אני לחיי, שמא אחזור על שגיאות העבר ואמצא לאחר שנים לבטים דומים לאלה שכבר היו לי קודם. ולמרות זאת אני מקווה שדרך חיי תענה על כל דרישותיי ותספק אותי.
יום ראשון, ה-22.11.63
לפני כמה דקות רות ואני שמענו ברדיו (השעה 11) את ההודעה על הירצחו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי. הכול נגמר! אשתו היפה נשאה אותו בידיה בחיבה גדולה והפכה בין רגע לאלמנה. הצער נגע בכולנו. הסתכלתי על הילדים הקטנים, והילדה הקטנה שבתוכי פרצה בבכי!
תקופה של תום הסתיימה. האימה מחקה את הזמן ושעון חדש מתקתק ברקע. היום מבינה אני מהי ישראל עבורי, אולי אינני צברית כרות, אבל ישראלית הנני!
ביחד קל לנו יותר לשאת את צער החדשות. חשה אני נוח מאוד בבית של רות. החצר מלאה פירות כמו שזיפים וגויאבות, והפרח המקסים ציפורני חתול מלא טל. רק אתמול ירד גשם ועדיין מזג האוויר סוער, רוח שורקת דרך החלונות אשר פונים החוצה לרחוב ולגינה הזרועה סביונים צהובים. אשר לא מסתירה את הסוסיטא המשפחתית אשר חונה ברחוב.
אנחנו יושבות ומדברות. סתם מפטפטות על דא ועל הא. רק לפני כמה רגעים קראנו יחד את דפי יומני במחברת הישנה, וצחקנו לא מעט על תמימותי ועל היחסים המסובכים שהיו לנו בהתחלה.
ולפתע רות אמרה:את יודעת לוסי, אייני רוצה יותר להתעלם מהמצב הנורא ,של היחסים הקשים בין הורי, הגיע הזמן. לגלות לך את "הסוד שלי" .
שנים המשפחה שלי מנסה לא לקלקל את החלום. אך אמא שלי מלאה סימנים כחולים,וזה לא מנפילה כמו שהיא אמרה לך אתמול, לא,היא מחפה עליו, על אבא שלי.
אבא שלי מכה אותה,ואין לה לאן לברוח,אין לה לאן ללכת וחוץ מזה היא לא תעשה בושות לילדים שלה.
ואין זו אהבה כאשר הוא צובט אותה,כי תמיד אחרי הצביטות ובמיוחד בשעות הערב הוא מכה אותה כול כך חזק בחגורה ,עד כי אני חוששת שיהרוג אותה מיד. ואז הבנתי את כול הפעמים שרות אמרה לי שתבוא ,לא באה ולא הודיעה, כי היא רצה בכול כוחה לקבל עזרה בתחנת המשטרה.
רות הביטה בי בדרך המיוחדת שלה ואמרה:
משטרה,הם אמרו:ילדה לכי הביתה,אבא שלך לא רוצח והוא לא יהרוג אף אחד וצחקו לי בפנים
הלם עלה בפני כיצד הידידה היקרה הזאת הצליחה להסתיר את הכול,
התביישתי ,לחשה רות, קנאתי לא רק בנשיקות של אביך לאמך, אלא גם בהורים של תרצה כמה הם אהבו אחד את השני ,ותמכו .וכך קלטתי את הלא יאומן ,כי כאשר אבא שלי רץ בין חדרי הבית אחרי אמא שלי הוא כן אהב אותה.
רות מאוד פיקחית והצליחה להטעות את כולנו עם ההצגה של המשפחה המושלמת, ואני אמרתי לה זאת בביטחון מלא ,לא, לא הרגשנו שום דבר כלפי חוץ.
היא מאוד התרגשה כי זה בא ממני – חברה של שנים בטוב ועכשיו גם וברע. לפתע נעשינו מאוד רעבות והחלטנו על חביתה ולחם שחור עם חמאה, אין לנו מומחיות בהכנת אוכל אבל האוכל הזה אהוב עלינו מאז ומתמיד והיחיד אותו אנו יודעות לעשות לבד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 13 -עד עמוד 135 סופרת
פרק 13
נסיכה
6.1.1816, יום שבת
הבוקר היה עלי למהר. מיס מרי הצעירה מלאה את חובתה ועזרה לי להתלבש כדי שלא אבזבז את רוב השעות על סידורים אישיים, כי היום עלינו להוריד את קישוטי עץ חג המולד. זהו יום מיוחד עבורי ואימא תמיד מוסיפה בחיוך קטן מלווה בלטיפה: "ילדתי, זכרי תמיד כי גם דברים טובים צריכים להסתיים".
ואני חושבת: 'אולי כל זה נעשה כדי לפנות מקום לשמחה הבאה?'
16.1.1816, יום שלישי
שיעורי הפילוסופיה מאוד אהובים עלי, והיום השיעור היה מרתק במיוחד. לכן עזרתי אומץ ושאלתי את הפרופסור המכובד שתי שאלות: איך להתנהג כדי להיות תמיד מאושרת? איך עלי להתנהג כדי לא להיות אומללה כלל? הפרופסור השיב לי ברצינות מהולה בחיוך, תוך נגיעה בראשו וקימוט מצחו בצורה מוזרה: "לכבוד לי לבטא את דעותיי עבורך – תמיד השתדלי לבחור את דרכך בחיים, ולעולם אל תהיי זרה לחלומותייך! תאהבי את הבלתי יאומן והמופלא הבא מתוך דמיונך! הביעי את רגשותייך! הקסימי את עצמך, אל תחששי מדי, ותמעיטי בהיסוסיך. זוהי התשובה על השאלה הראשונה. אשר לשאלה השנייה, היא מאוד פשוטה: לא נראה לי כי כדאי לך להתאמץ ולבזבז זמן יקר על כך, כי כלל לא נורא לחיות עם מעט אומללות אשר תעניק לך תבלין בדומה לשום ובצל הנמצאים במרק הבשר. רק על ידי כך תיהני מהטעם הטוב, תביני את משמעות האושר ותעריכי כל התחלה חדשה המתהווה בך". יותר מאוחר הוא אמר את הדבר המוזר ביותר: "תמיד תצאי בצעדי ריקוד יציבים. הפעילי את תנועת הגוף אפילו ברגעי האומללות והפחד, ותחליטי כי את חיה כאילו בתוך ריקוד עם חוש קצב וחן פנימיים. אל תהיי רצינית מדי, ולעולם אל תהיי חסרת מטרה. זהו הקשר הכי חשוב שלך עם החיים, והוא יחזק את האמונה שלך לאלוהים. תני לגוף שלך לדבר בשמחה דרך תנועות הבאות מהריקוד, וכך התפילה שלך תמלא בעוצמה את מחשבותייך, שיהיו טובות, ואת ליבך ברגשות חמים".
23.1.1816, יום שלישי
עדיין חושבת אני על שיעור הפילוסופיה האחרון. עבורי מדע הפילוסופיה היא כיוון חדשני ומרענן, ויהיה אף הוגן לומר כי מפיקה אני מכך המון הנאה.
מדי שבוע לומדת אני והרבה, אבל כל הידע הזה עלול להפוך לסיוט. מודעת אני היטב להיותי חלק מדור של עלמות צעירות,יפות, נחשקות ושנונות, בעלות מעמד גבוה, ולכן מבוקשת מאוד לנישואים הולמים ולהתחייבות לחיים בה עושים בפשטות את רצון הבעל.
לידע שלי אין כל משמעות אלא אם יש פעולות נכונות בצדו. רכשתי כישורים רבים ויש בי כמעט כל אשר נחוץ לאישה צעירה במעמדי, כמו: רקמת תחרה, קריאה מהירה, אמנות הציור, ונגינה רגשנית ומבריקה. כל זה כדי לחזק סביבי את הדעה החברתית האיתנה: "חשוב ביותר לשמור על מבנה הסדר הישן". ולמרות ההבנה העמוקה וההסכמה לכך, עז רצוני לפרוץ קדימה ללא פגיעה במסורת או במשפחתי. שואפת אני עד מאוד להשתלב בחן ובתעוזה בחברה נאותה למדי, כמו: סופרים בעלי שם וציירים כישרוניים, ובעיקר הוגי דעות והיסטוריונים, ולהפוך לנוכחת בעולם הקיים סביבי ולא כצל בלבד.
עז רצוני לשחק דמות משמעותית ומרכזית "בנשף של חיי", למרות היותי רק אישה צעירה, יפה ולא מנוסה עדיין.
האם אפשרי הדבר? האם אצליח?
15.2.1816, יום שבת
נולדתי במעגלים הנכונים, ועל כן בורכתי...!
בשעות הבוקר אני מתעמקת בשירה האנגלית, משננת אני המוטל עלי בין השעה עשר לאחת-עשרה, אך את אחר הצהריים אני מקדישה ללימוד יסודי של תורת הריקוד, והידע הרב המצטבר אצלי גורם לי להרגשה טובה וחשיבה נמרצת.
כדברי היווני לוסיאנוס (דומה שמו לשמי) מהמאה השנייה: "המחול עתיק הוא ממש כמו שהאהבה עתיקה". ואני חושבת שאמנם עדיין אינני מנוסה באהבה, אבל הריקוד כבר חדר לעצמותיי.
ואולי אומר כאן בגילוי לב כי אוהבת אני עד מאוד להימצא בתוך תנועת הריקוד, כי אז המילים אשר בפי שותקות ולפעמים גם מתרחקות ממחשבותיי ונעשה לי שקט ואין לי מה לומר. וטוב לי בכך, שרק המוזיקה אשר סביבי חודרת לאוזניי, עוברת לתנועות ידיי וזרועותיי נשענת על חזות פניי. ובמבט אחד רואה את העולם כדי לצייר בעדינות את משאלותיי. כל תנועה מתנועות גופי מחליפה את שפע האותיות הרוצות להסתדר ולעלות על שפתותיי, וכל מילה אשר בפי נשמעת כמיותרת. תנועת הריקוד הזורמת ממני ולתוכי נושאת אותי רחוק מאוד, אף רחוק יותר מהמקום אשר אליו יגיעו הקולות או המילים. חשה אני ביטחון רב ביודעי כי שפע של תוכניות ובילויים לחיי חברה טובים מייעדים לי הוריי היקרים, אם וכאשר יגיע הזמן ונחזור למולדת הגדולה. אוחזת בי התרגשות רבה רק לחשוב על העומד לבוא, ואימא אומרת שאני נסערת מדי ואל לי להרחיק לכת במחשבות על העתיד לבוא!
הייתכן והשהות בנכר תסתיים אי-פעם?
14.3.1816, יום חמישי
לפני שבוע הגיעה אלינו עזרה לשטח האורוות בדמותו של מנהל חדש, סייס בדמו ובנפשו, מיסטר Arab . הוא מומחה בתחום ממשפחה של סייסים ותיקה, וייתן עזרה וייעוץ למיסטר הורצ'יו. פגשתיו לראשונה קודם בעיקול הדרך, עת גרר בצורה מתוחכמת מספר סוסים גזעיים מהטובים ביותר.
הבוקר בשעה מוקדמת הכין עבורי הורצ'יו את סוסתי טרילינה, כי כבר בשעת ארוחת הבוקר עלה בי הרצון לצאת לסיבוב בקצב מהיר על סוסתי המובילה והאהובה. במבטאו הבווארי אמר: "נסיכתי האהובה, זוכר אני היטב כי היום הוא יום הפגישה שלך עם סוסתך המיוחדת. והרי היא מוכנה עבורך". אבא מאוד מעריך את דאגתו ומסירותו של ראש הצוות הנאמן שלנו, והיום טרח להביע בפניו באופן אישי תודה על טוב הלב אותו הוא מגלה כלפינו.
והוא צודק, סוסתי טרילינה אכן חברתי, ושתינו מכירות כל כך טוב – אני את דרך תנועתה והיא את דרך המחשבה שלי. מיום ליום אני מחוברת אליה יותר ויותר.
מיסטר הורצ'יו מלמד אותי המון: כיצד עלי לטפח אותה נכון, איך להבריש אותה ביד בוטחת וחזקה של מומחית בתנועה מעגלית. היא מצידה מאוד אוהבת אותי ומעריכה כל תנועה ולו הקטנה אשר מגע ידי יוצר בגופה, ולעולם אינה מהססת להראות לי את שמחתה בקפיצות גופה ובמבט עיניה.
סוסתי פיתחה היום מהירות גדולה באופן מיוחד, וכך פגשתי שוב את מיסטר יוהאן כגן הצעיר, שבקלות הדביק את הפער. כך מצאנו את עצמנו זה ליד זה רוכבים במסלול מקביל. לשמחתי מיס סוזאנה התעכבה מעט ולא הגיעה בעקבותיי במהירות (כמובן שלא נותרתי ללא ליווי נאות). כך התאפשר לי לשמוע מפיו כי חג היום במשפחתו, חג הנקרא "פורים", והתלבושת הדרמתית שלו היא חלק מאירוע נוצץ אליו הוא הוזמן. במחווה יפה הוא הושיט לי מתנה לציון חג המסכות – "תקרובת מתוקה" שנשלחה עבורנו כמנחה מהוריו.
הופתעתי ובאתי במבוכה מהמרץ אשר השתלט עליו, לכן שתקתי כדי להבין ולהרגיש מה קורה לי בפנים...
מיס סוזאנה הגיעה לבסוף ועזרה לי להירגע.
18.4.1816, יום חמישי
אבא מתכנן את הביקור השנתי שלנו לאנגליה, ואימא מתגעגעת עד מאוד לפגישות שלה בטרקלינים החשובים ולמסע הקניות עם המשפחה, כי הגיע המועד העונתי להצטייד באופנה האחרונה – קניות אותן היא תמיד עורכת בלונדון ומהווים כמובן חלק נכבד מהשגרה המקובלת עליה. מסעות אלה מעשירים את עולמה, ומבליטים את תחושת השפע בה אנו שרויים. אשר לי – אני מתגעגעת לחדרי הבית, לחדר הספרייה הגדול ולפינות האהובות עלי בגן המרהיב.
נכון כי סביב לאזור מגורנו בלונדון ישנם הרבה בתים מרשימים ומכובדים למראה, אך לי האחוזה שלנו היא היפה ביותר, ולא בגלל געגועיי – כדברי אבא. "בית אדלר ויק" שלנו הוא בית פינתי, על כן יופיו מיוחד בהשקיפו למרחב הפונה לכל כיוון. בנוסף, לשמחתי הרבה ממוספר הוא בספרה "תשע" הטובה והמבטיחה, החלטה שנעשתה בימים המוקדמים של- 1765 בזמנו של סבי היקר. בתקופה המדוברת חילקו את הבתים למספרים והם היו רק תוספת לכינויי הבתים בעלי שמות המשפחה המסורתיים.
הבית תמיד מואר ושופע שמחה, כי האור חודר פנימה מיד עם הופעת השמש, הנדירה... הבנייה הטובה והבידוד הטוב חוסמים אותנו מרעש ומסקרנות מיותרת, מצב המאפשר לנו חיי משפחה וחברה נאותים.
משפחתה של מיס אנסטסיה ידידתי מתכננים בימים אלו את הביקור למולדת רוסיה, וייתכן אף שיט בחצי האי קרים. נתגעגע אחת לשנייה עד מאוד, למרות שהמרחק מעולם לא הפריד בינינו.
16.6.1816, יום ראשון
הכומר שלנו, מר אנטוניו, ידיד יקר למשפחה ובעל חזות מרשימה במיוחד בגלל רעמת שערו השחורה הבולטת למרחקים וידיו הטובות, הצליח לגרום לכולנו הפתעה גמורה היום בדרשה. הוא השווה את תנועות הריקוד לתפילה, ואמר כי הגוף משתחרר ונפתח בשמחה לחיים חדשים הזורמים ממנו החוצה – בדיוק כמו שהתפילה עושה לנשמה שלנו!
במהלך הדרשה המעניינת הרהרתי בכך כי ההשוואה שלו טובה במילים, אך לתת דלת פתוחה לכל תחושה או רגש הפורצים דרך תנועת הריקוד בעולם בו המסורת היא חלק בלתי נפרד, בו האישה מחונכת כיצד להיות אישה הגונה – השוואה מסוג זה יכולה להרוס במקום לבנות.
יותר נכון להיות אישה ההולכת בתלם, ולכן הדרשה היום בלבלה אותי.
כן, יש מצבים בהם קל מאוד להיות מושפעת מהדעה הנשמעת באוזניי, במיוחד אם זו הדעה האחרונה שהובאה לידיעתי.
זקוקה אני להרבה ניסיון בחיים כדי להיות מאושרת. ודבר חשוב לא פחות: צריך הרבה מזל...
14.7.1816, יום ראשון
כבר שבוע שאנחנו מבלים בלונדון האהובה. אמש ערכנו שייט מדהים באגם המלכותי של HYDE-PARK ומזג האוויר היה נפלא. לכן מאוד הצטערתי לקרוא היום בשורות עצובות בעיתוני הבוקר:
באגם LONG= WATER – האהבה משקרת
זעקה כותרת גדולה! וכך נכתב: "ליידי הארייט וסטברוק, אשתו של המשורר פרסיביש שלי הטביעה את עצמה במימי האגם..."
שמי לונדון כוסו בכאב המחשבה שעולה בי בעקבות הידיעה, הופכת לרצון לכתוב מאמר התיחסות בנושא: האם ניתן לעצור את להט האהבה?
אך כיצד אדע ומעולם לא התאהבתי באמת! מעולם לא הקדשתי את כולי לרגש מופלא זה, אבל מכירה אני בוודאות את רגש הלהט וכיצד הוא סוחף בעוצמתו המתישה את הרצון להקדיש הכול למטרה אחת.
החיים שהיא הכירה לא קיימים יותר, לכן המוות היה הפתרון עבורה.
20.7.1816, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 13 -עד עמוד 138 סופרת
.
20.7.1816, יום שבת
מחכה לנו יום ארוך של ביקורים, כי אנו מוזמנים לבקר בחנות הנותנת שירות לבית המלוכה שלנו. עדיין זוכרת אני את אולם הכניסה המהודר המעוצב בפאר, רמז בולט לכך שהמקום מתמחה לספק בגדים מהודרים ללקוחות אציליים.
אימא החליטה כי עלינו לצאת ממצב הרוח הרע, ולכן עלינו לערוך הזמנה הן מהמעצב היוקרתי שלנו והן מאולם תצוגה.
אולם התצוגה מקושט כמו קבלת פנים לאירוע נוצץ, מואר בשפע של נרות על קני נברשות מזהב. כל הפריטים מעוצבים בעבודת יד יפה ובעושר עצום של בדים שנתפרו באופן בלעדי ובצורה מאוד דקדקנית ודרמתית.
נפעמתי עד מאוד ממספר השמלות אשר הונחו על ספות ארגמן בצבעי פסטל וזהב, ובשיפולי השמלות המדהימות ביופיין בלט הגימור הפנימי בדוגמא אומנותית. תחתוניות משי בצבצו בצבע המתאים, ואת השרוכים אפשר היה לשרוך בכל דרך אפשרית. שפע האבזרים, כמו: צעיפים, רדידי משי או ארנקי עור רך, הונחו על כורסאות קטיפה.
נפלא להיות צעירה ולרכוש בדים מפוארים מעוטרים בתחרה, ולהוסיף על יופיים את התכשיטים היקרים אשר עוברים במשפחה שלנו בירושה.
18.8.1816, יום ראשון
"רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו ליידי רוזמרי עם בתם העלמה מיס לוסיאנה הדוכסית הצעירה מאושרים ומזמינים את כל המכובדים לנשף יום הולדתה של בתם האחת והיחידה היקרה מכל..." אני נרגשת עד דמעות – גיל שש-עשרה המתוק בפתח.
כל מכרינו יהיו נוכחים, יחד עם ילדיהם – חבריי הטובים.
הנשף נפתח בהרמת גביעי קריסטל וברכות חמות לרוב. בהביטי מסביב עלה מתוכי הרהור – מהי הצלחה עבורי?
הנה, אני חיה כל יום בשיא חדש של הצלחה והרגשה טובה, ואם לרגע אני עוצרת ועצובה, מיד חשה אני חוסר שביעות רצון מעצמי. לכן המסקנה המתבקשת היא שכדי להרגיש הצלחה יומיומית, עלי להשתנות ללא הרף ולזרום כמו נהר הפורץ בשפע אדיר קדימה...
יש בי תחושה עמוקה כי עלי להציב לעצמי מטרות, כשאחת מהן באופן טבעי היא נישואים מוצלחים והשנייה להפוך לסופרת.
תוהה אני על מה אני אחראית יותר ומי אני באמת?
24.8.1816, יום שבת
עבר שבוע ועדיין הדי הנשף מהדהדים ומזמזמים באוזניי.
"עלמתי הצעירה, האם תכבדי אותי..." כך זה נשמע מכל עבר. התברכתי בהזמנות לרוב לכל ריקוד וריקוד, ונותרתי ללא נשימה וללא מנוחה. קדתי קידה ושוב יצאתי במחול.
צ'רלי רקד באצילות וחן, הוביל אותי לאט ובאופן חגיגי ולא החמיץ הזדמנות לרקוד עמי, למרות שעיניי קלטו טעם של חיזור מצדו לכיוונה של מיס אן היפה.
צר לי על כך, כי נראה לי ולאנסטסיה שדווקא שירל הוא מושא חלומותיה. את השמחה הגדולה במהלך הריקודים יצר מר בירניו בריקוד סוער בחברתה של מיס ליזי, במקצב מלא חיים תוך שילוב נפלא של סגנונות אנגליים ואיטלקיים כאחד. אמיליו אבירי שמר כהרגלו על איפוק אצילי ועידון בתנועותיו, ולבסוף הגיש לי את מטפחתי הרקומה השמורה עמו, אך דאג לקחתה למזכרת בסיום הקידה...
17.10.1816, יום חמישי
היום לקראת בוא הערב הרגשתי עייפה מדי מעיסוקי אחר הצהריים, רציתי רק לשבת נינוחה בחברתה של מיס מרי, האומנת האישית שלי. כהרגלי התיישבתי מתחת למרפסת הסגורה בגג אפיריון המכסה חלקית את מראה השמים, מתאווה לפשטות ונועם ללא רשמיות.
היום אחר הצהריים מיס סוזאנה בהחלט לא הייתה מרוצה מאנסטסיה וממני עת יצאנו לטיול שלנו לכריכיה, ועל כך אני חייבת לה אלפי התנצלויות. למרות שהכרכרה עמדה לרשותנו התעקשנו ללכת ברגל את המרחק הזעום לפינה. אהבנו את הרוח אשר שרקה ופיזרה את הטיפות הגדולות והקטנות. העולם שלנו נראה רטוב, אך כלל לא דאגנו כי היינו עם מטריה.
יכולתי לשמוע את צליל הגשם, והוא חדר לנשמתי והקפיץ אותי אל העולם הפתוח. השביל בו דרכנו אומנם היה רטוב וחלק, אך שימש כמראה לצללית היפה שלי והבליט את דמותה האצילה של מיס אנסטסיה חברתי. לכן לרגע קסום כל כך מהל הגשם את נשמותינו לאחת.
מיס סוזאנה דואגת לבריאותי בכל המובנים, אבל אפילו היא לא מצליחה לעצור את הרגש המיוחד המפעם בי בכל מגע ולו הקל ביותר בטיפות המים. עולה בי מחשבה כי הצעידה הנמרצת בגשם דורשת זהירות רבה, ומאוד מקבילה להליכה בה אני צועדת בדרכי החיים האמיתיים.
הקשר הנכון ביני לבין אנשים סביבי יקר לי, ומשתדלת אני מאוד להיות חופשית מכל דעה קדומה בכל נושא מבלי לגרום נזק מיותר.
3.11.1816, יום ראשון
אירוסין באוויר!
אולם קבלת הפנים עוצב בתפאורה חלומית והשמחה הכללית כבשה את בוא הלילה המתקרב.
הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו ליידי וינקה לוציה ערכו מסיבה לבנם הבכור מיסטר בירניו לרגל אירוסיו. המחזר השרמנטי שופע החיים אכן מצדיק את שמו כמחזר רומנטי. אך הפעם, בהתלהבותו ממיס ליזי שלנו, אפילו הוא הצליח להעניק נקודת השקפה חדשה למושג "חיזור" דרך אהבה מילולית.
אמש, בקבלת פנים מרשימה מלאה הדר, הוא הרים גביע בדולח מלא יין והבטיח לתמוך בה, להעניק לה את כוחו, לטפח את יופייה הנשי, להעניק לה תקוות גדולות ולהצדיק את בעלותו עליה בהעניקו לה מקסימום אפשרויות בחירה.
לא הייתה זו רמיזה, אלא גישה שונה ורבת רושם.
בהביטי במיס ליזי שיקפו פניה את מצב רוחה, והביעו מודעות גבוהה ליכולתה לשאת חן בעיני המחזר הנכון. מיס ליזי עברה שינוי כה משמעותי וניצבת בעמדה גבוהה, לכן מבינה היא באופן מושלם אילו צעדים עליה לנקוט. היא ערה מאוד לכישרונותיה, ויודעת כי בהיותה אישה נשואה עשויים חייה לשנות גישה. וכדבריה של מיס אנסטסיה: מאוד קל לעשות צעד מוטעה ולהפסיק את ההתפתחות האישית.
בלילה שמעתי את אימא מעירה כי בחייה של אישה מכובדת נישואים זו נקודת מפנה, ולעתים חולשות באישיות יכולות להפוך לחוזק ולשנות את השגרה הפשוטה להמון רגעי הפתעה.
17.12.1816, יום שלישי
זרמים של מחשבה חדשה ונועזת שוטפים אותי!
תחושות עמוקות הם חלק מעולם הדמיון שלי, אשר מתמזגות עם רגשותיי.
הספרים המדהימים והרעיונות החדשים אולי מהווים סכנה לרוח המסורתית אליה מטיפה הכנסייה, אבל אפילו בספר המיוחד של הברית החדשה אני מוצאת הרבה מצבים דמיוניים הנסתרים בתוך האמת הכתובה, ואותם אני תמיד סופגת בהנאה. חשה אני צמיחה ורצון עז להתמזג עם הטבע לישות אחת. יש בי המון סקרנות. הרבה סערות רגשיות עוברת עלי, לכן כיום אני בודקת מחדש את אותם הדמויות אשר שמתי לפניי כדמויות אידיאליות.
מאוד רוצה אני לצמצם את הניגודים העולים מתוכי כאשר אני עושה השוואה הולמת היוצאת מתוך לבי. תמיד שנאתי כפל לשון ומשפטים סותרים. חולמת אני להפוך לסופרת מיוחדת שאינה דומה לאף אחד, ולכך אני מפנה את מבטי.
היום הטילה אימא על מיס סוזאנה להביא את החלק השני של הספר "עצות מעשיות לניהול משק בית", ואני עדיין מחפשת את ספר ההדרכה אשר יסביר לי: כיצד לברוא את עצמי מחדש מבלי לזרוק את עצמי הישן? ואיך ניתן להתמזג בצורה הכי טובה בעולם אשר סביבי, המתחדש במהירות כה גדולה מול עיניי הסקרניות?
נעמה לי מאוד הידיעה שכתבה שלי העוסקת בנושא פורסמה בכתב העת הנפוץ "צוג שפיצה".
האם ייתכן ומצאתי את הקול האמיתי שלי – קול הכתיבה?
המבט שלי מופנה קדימה, וברור לי לחלוטין כי רק אם סוטים מדרך המלך רואים את העולם בעיניים פקוחות.
22.12.1816, יום ראשון
השלג יורד ללא הפוגה ומעניק ליום הזה את יופיו. היום הדרשה הייתה חגיגית יותר מהרגיל בכנסייה הקטנה של מיס סוזאנה. הכומר שלנו הרי הוא יותר מידיד למשפחתנו והוזמן במיוחד על ידי אבא.
כולנו כה נרגשים – מיס סוזאנה, הגיבורה שלי, הפכה היום למיסיס Jagd היא לבשה שמלת "דנדל" יפיפייה ונשענה על זרועו של רב המשרתים הנאה.
שערה המלא נאסף ופרחים ורודים האירו את החיוך הנסוך בעיניה, מבליטים את התלתל הטבעי בצבע אדום שעיטר את פניה שבצבץ מתחת לכובע תחרה מרהיב.
מעבר הכנסייה כוסה בשטיח מיוחד והכיסאות קושטו בסרטים צבעוניים.
הזוג עבר במעבר ומיס סוזאנה הייתה יפה מתמיד. כן, Jagd חיכה לה מספיק "כדי לעשות את המעשה", כך אמרה אימא לאבא.
מיס סוזאנה נעמדה בחברתו של Jagd , הם הביטו זה בעיני זו, אחזו ידיים והכומר שלנו התחיל:
"אני מברך אתכם כי יהיו חייכם טובים ומאושרים, והשראה לכל אלה הבאים במחיצתכם. מאחל אני לכם כי תמצאו את מקומכם בעולם, כי מכאן יוצאים אתם למסע רב חשיבות ביותר".
מיסיס סוזאנה קדה את הקידה האצילית שלה לאימא ואבא ואמרה:
"רום רוממותכם, אינכם יודעים עד כמה חשוב עבורי לראות אתכם בחתונה שלנו!"
אבא היקר בירך: "אני ובני משפחתי ניצבים כאן בהתרגשות רבה, כי אתם מעניקים לנו אהבה ונאמנות מסוג אותו אף לחלום לא ניתן".
השולחן העמוס ריגש את הזוג הטרי, ואני חשתי עצב מהול בשמחה. לראשונה, ואף אם זה רק ליומיים, מיסיס סוזאנה שלי יצאה לחופשה בבית ידידים ולא הכינה אותי לשנת הלילה. היא לא נכנסה לחדרי ולא כיבתה בידיה המוכרות בעדינות רבה את הנר שלי, ולא רכנה כדי לכסות אותי באהבה.
שינויים טובים לאחד ולא לאחר...
. Luciana
פרק 14
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 14 -עד עמוד 140 סופרת
פרק 14
התקווה בת שנות אלפיים
29.1.1964
רות שלום,
חבל שלא נסעת... אני בפלוגה א' מחלקה ג'. אני באימונים, מאמינה? אנחנו עושים פה ממש כיף, קצת קשה אבל לא חשוב. הגענו ומיד חילקו אותנו לביתנים. אותי עם גילה נדיה וציפי, וכמובן את כל הבנות מכיתה י' 5. מולנו לא רחוק נמצאות שאר הבנות, אבל אנחנו ביחד בפלוגה אחת.
היום הצטלמתי עם רובה בכל הפוזות למזכרת. הרובה כבד אבל קל לאחיזה.
כמעט ולא רואים את הבנים... חבל, אבל אותו ראיתי שלוש פעמים... מעניין, לא? תמסרי לאמי שתבוא ביום ראשון עם הרבה ממתקים.
ביי, לוסי
יום שלישי, ה-8.9.64
יום הולדתי. בת שבעה-עשר סתווים. שלום כיתה י"א. תקופת הנעורים היא "זמן איכות לאהבה". למסקנה נחרצת זו הגעתי לאור אירועי החיים שלי אשר נראים כמקריות, ולא היא! זהו בפירוש גורל שנקבע מראש!
כל אשר קורה לי ולכולנו אלו הינם משחקים במנהרת הזמן ונועדו לכך מהתחלה.
יש לי חדשות: האהבה הגדולה של חיי – מיכאל.
איך היא נולדה? ולמה אכנה אותה "הגדולה". כי שום דבר שחשתי לפניה עד כה אפילו לא מתקרב לפתחה... תחושת המיניות הגואה... בשנה האחרונה, בה לא כתבתי, נשמתי אהבה ולא נשאר לי זמן להבעה! הכול קרה בחודש פברואר בכיתה י" חזרנו מהאימונים וכל הגוף שלי עבר תפנית והשתנה.
בוקר אחד ביושבי בכיתה הבטתי לאחור כדי להשאיל מחק, ואז ראיתי את עיניו של מיכאל בלכרוביץ מביטות בי חודרות ועמוקות. מיד נמחקו כל האהבות האחרות ולא במחק שהשאלתי אלא בדם לבי הגועש. ללא התראה התאהבתי בו מיד.
אתאר את מיכאל שלי: מאוד גבוה, תמיר ונאה במידה הנכונה, בעל שערות שחורות ועיניים ירוקות אפורות שכשמביטים בהן מתעורר רצון עז להגיד משהו טוב. מיכאל בחור בעל אופי מאוד מופנם, נמצא בתוך עצמו ואין לו בכלל חברים זולת חיים. אני מסיקה מכך שכנראה טוב לו והוא שלם עם עומק רגשותיו, ולא נחוץ לו לדבר עליהם ללא הרף. הוא מרבה לשחק בכדור. אין הפסקה שהוא לא במגרש ומכדרר באופן מושלם, ועל בנות אין מה לדבר (לפחות כך זה נראה כלפי חוץ). הוא בעל לב טוב ומאוד מנומס, כי לא פעם נשא את תיקי כברת דרך כשהייתי צריכה לאחוז דברים ביד השנייה.
הוא באמת נפלא. מושך והכול... ורק תכונה אחת חסרה לו: אומץ לב של גבר בעל ביטחון עצמי הבא לידי ביטוי בהתנהגות עם בת, אין הוא מעז להגיד לי ישר בפנים את שהוא מרגיש, למרות שעיניו אומרות ללא הרף. זהו מיכאל האחד והיחיד, אשר כבש את לבי בשנה שעברה. הוא התאהב בי ולא הייתי היוזמת, אך נכבשתי מיד.
כל השיעורים היינו יחד בכיתה, למדנו שעות ברציפות, שוחחנו ללא סוף והבטנו זה לזו בעיניים שעות ארוכות. היינו יחד בטיול ונהנינו ממראה נוף נפלא, אבל הנוף של חזות פנינו היה המרגש מכל
הייתי צעירה ומאוהבת ללא תקנה!
מיכאל נהנה בהחלט ממצב זה, לא דרש הרבה ולא הציע לי חברות. אהבתנו הובעה בצורה שונה, ונעה במסלולים אחרים, שלו בהפסקות בטיולים בזמנים הפנויים ואקראיות מזדמנת עולה בהתרגשות ויורדת מעצמה, ואילו שלי קבועה ויומיומית במשך כל שעות הערנות שלי ובחלומות הלילה גם.
לי היו דרישות, ציפיות, חרדות וחיוך מרוח של תקווה, והוא תמיד קל ואוורירי כמו הקצפת על העוגה.
יום חמישי, ה-1.10.64
הפעם אני רוצה להרהר בכתב. אני מרגישה שאני מתבגרת עם כל יום שעובר, ובכיוון הנכון, ולכן הפעם איני רוצה לקלקל אהבה חשובה זו... נוכחתי לדעת שהבנים והבנות שונים, והכול מאוד מוזר, לדוגמא:
יש לנו בכיתה נערה ושמה חנה, היא נחמדה ומאוהבת בכל רמ"ח איבריה בנער מהכיתה הריאלית. עד כאן הכול טבעי, מה עוד שהם חברים כבר זמן סביר, אבל כאן מתחילה הטרגדיה... היא מאוהבת והוא אדיש לחלוטין.
אפשר לתקוף אותי ולומר: והרי הם חברים. ופה בדיוק מתחילה הבעיה – היא רודפת אחריו בלי סוף לעיני כל העולם, והוא מרשה לעצמו להיות אדיש ושאנן ולקבל את היחס שלה כמגיע לו.
ייתכן שבתחילה הוא אהב אותה, אבל עם הזמן הוא הפסיק להעריך אותה. הוא התרגל והכול נעשה מובן מאליו. בשל רדיפותיה ותשומת הלב הרבה שהיא העניקה לו הוא התחיל להתנפח מגאווה.
זהו, לדעתי, אי-צדק מוחלט ודבר נורא, כי לה יש כוונות טובות והוא התרחק.
אני מוטרדת מהעניין כי לדעתי זו התנהגות אופיינית לבנים – ברגע שהם מקבלים את מה שהם רוצים, הם מתרחקים כמו ממצורעת. הייתכן שזה אופייני רק לנוער? לא, נראה לי שזה דומה בכל הגילים.
וכעת צריך לחשוב איך נערה צריכה להתנהג? האם עליה להסתיר את הרגשות? האם לגלות ובאיזה מידה?
ועוד אלף קושיות, ולשם מה? האם לא ניתן להיות כנים וגם מאושרים? הגעתי למסקנה מאוד משונה: אם אני רוצה באהבתו של מיכאל, חייבת אני להתנהג אליו כאילו הוא לא קיים לגבי ולהיות אדישה כמו פסל, כי רק אז מתעוררת תגובה.
ההתבגרות כרוכה בהבנה שאסור להתאהב לחלוטין, כי אז זה הופך לעיסוק טוטלי ברוב שעות היממה.
ומה קרה ביומיים האחרונים? מיכאל נעדר מבית הספר בגלל מחלה, כשחזר מיד בהפסקה הראשונה הוא יצא החוצה והסתכל למעלה, וכשראה אותי חייך, נרגע ונכנס בחזרה לכיתה. הדבר מלמד אותי שהוא אוהב אותי, וחייב לראות אותי מיד, בלי לעורר מהומה ובלי טרחה מרובה.
כעת נשאלת שאלה מיידית: אם כך, מדוע הוא לא רוצה להציע חברות לבת שהוא אוהב?
זו שאלה שמאוד מטרידה אותי.
האם נכונה הרגשתי הנשית שהוא אוהבני או שאלה תעתועי דמיון ואשליה?
אני רק יודעת שמה שינצח בסופו של דבר זו המחשבה שאני מסוגלת להשתלט על עצמי, ולהראות לו שהוא לא קיים לגבי. לצערי הרב רק כך אני רואה שהוא יאהב אותי. איך שלא יהיו התוצאות, לומדת אני לקח מאלף מדי יום.
הייתי בסרט "מטריות שרבורג", נהדר ומיוחד במינו. גם "שלוש פנים לחווה" סרט מצוין.
יום שלישי, ה-3.11.64
עניין מאוד חשוב: המגמה החברתית, הכיתה של מיכאל, למדה היום אתנו גד"נע ומיכאל ישב מולי ולא הסיר את עיניו ממני. כל כך התרגשתי ומיד הרגשתי שיש לי מוזה לכתיבת שיר, כנראה שאני עדיין לא מכירה מספיק לעומק את עוצמת רגשותיי.
בחמישה-עשר בחודש נצא לשירות לאומי, ואני זקוקה לגיוון והתחדשות.
אווירה של קיבוץ תואיל לי מאוד להמשך השנה, למרות שאחת הסיבות החשובות שיצאתי מהתנועה היא שאני אוהבת את חיי העיר יותר מהכול.
היום היה מבצע "הקש בדלת". רות ואני הלכנו לשני בתים לאסוף תרומות,
וראינו דברים איומים: משפחה גדולה יושבת עם גדוד ילדים על הרצפה וכולם אוכלים לחם טבול במים, וזה היה כל מזונם.
הייתכן שיש עוד כאלה אנשים בישראל?
יחסית לשאר הזוגות אספנו מעט כסף, רק עשר לירות, אבל בסביבה כל כך ענייה זה היה סכום גדול ומכובד. אדם אחד נתן עשרים וחמש אגורות פחות מהרשום בקבלה, אבל לנו לא היה נעים לסרב לו כי הנתינה הייתה מכל הלב.
אני מתכננת ללמוד בבית הספר לאחיות ואז, תוך שלוש שנים אהיה אחות מוסמכת.
מחר יש לי התייצבות בצבא לבדיקות פסיכוטכניות, חבל שאפסיד לימודים, אבל זה חלק מהתהליך.
יום שלישי, ה-10.11.64
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 14 -עד עמוד 143 סופרת
יום שלישי, ה-10.11.64
זה עתה גמרתי להתכונן לביולוגיה, ויש לי ללמוד גם לערבית. נותרו ארבעה ימים ליציאה לשירות לאומי בקיבוץ בית קשת, ואני מקווה ליהנות שם. חבל לי שמיכאל לא יוצא יחד עם הכיתה שלי, כי אנחנו יוצאים עם הריאלים.
אני באמת לא יודעת מה להחליט בקשר למיכאל, מה יחסי אליו. כל כך הרבה מחשבות אני מקדישה לו, כל כך הרבה שירים כותבת למענו. מה לא חלמתי, האם הכול לריק?
למרות שיש משהו שונה ביחסים עמו, כנראה שעדיין חסרה פיסת זמן. מאוד מכאיב "צובט את הלב ומחלקו לשניים" – ציטטה מאחד משיריי. בנוסף, גם החברה שבה אני נמצאת כיום מסבה לי הרבה שממון.
רוצה אני כל כך למצוא חברה טובה, ובינתיים אין בנמצא. כדי לעזור לעצמי כספית אני נותנת שיעורים פרטיים לשני תלמידים, ומרוויחה מכך שתי לירות לשעה. אני מרוצה מהם, כי הם מתקדמים יפה.
אתמול פתחו הסורים באש על הקיבוצים דן ודפנה שבצפון, שני חברי קיבוץ נפצעו אבל לא בצורה קשה.
"אנשינו השתיקו את האש, וגם כמה אווירונים השתתפו בהגנה והכול חזר על מקומו בשלום".
האם אפשר להתבטא כך ביחס לתקרית אש – איזה "חזר למקום ואיזה שלום"!?
יום חמישי, ה-12.11.64
שוב אני כאן מול המחברת. מתחשק לי לכתוב למרות שאין לי סיבה טובה, כי עברתי עד כה שעות של מתח דאגה וחוסר שינה מעומס הלימודים, ולפניי עדיין שירות לאומי ופרידה פיזית למשך שבועיים ממיכאל – אהבתי הגדולה אף על פי כן ולמרות הכול. למה תמיד הבן שאני אוהבת או ביישן או שלא אוהב אותי?
הרי יש בתוכי ביטחון רב שמיכאל כן אוהב אותי, למרות שרות טוענת שאני משלה את עצמי ורודפת אחריו, כי אצל רות מה שקובע זה עובדות מוחשיות ולא רחשי הלב המדומים, כדבריה.
הערות כאלה מצידה, ומיד מצב רוחי הופך להיות מאוד עגום, כי אני יודעת אל נכון שאני כן נאהבת.
לא התכונתי לכתוב על כך, אבל לעתים הגעגועים לתמונות ישנות שורפים... משום מה מצב רוחי שפוף מאוד ואני בוכה, אולי בגלל החמסין הגדול שהיה היום והזכיר לי את כיתה ו' ואת אהבתי הנכזבת לדוד. ואולי בגלל מיכאל, שעמד היום כל כך סמוך אלי עד כי יכולתי לחוש את נשימתו. עורי סמר... רציתי כל כך לחבקו...
האם לא אחדל לחשוב עליו ועל מימוש אהבתנו?
הוא לא התלמיד הכי מבריק כמו עמירם, ולא יפיפה גדול כמו דוד לוי, ובכל זאת הוא האהבה של חיי!
מדמה אני שיש בו יותר נסתר מהגלוי, ולכן אחרים לא מבחינים בכך. בעיניי אין יותר ממנו הראוי לאהבתי.
אף על פי שהוא כנראה לא מעלה את זאת בדעתו, ואולי כן מי יודע?
אולי פעם ייפגשו דרכינו ונוכל לממש את אהבתנו...
חשוב לי מאוד שזה יקרה.
יום שבת, ה-14.11.64
מחר אני יוצאת לשירות לאומי. הכול ארוז ואני מוכנה. בעוד שעה אלך עם הוריי ואחותי לסרט "סלאח שבתי".
לא תמיד אני הולכת עם הוריי לסרט, אבל מכיוון שאני נוסעת לא יוצא לי ללכת ביום אחר, והיום אף אחת מחברותי לא מעוניינת וחלקן כבר ראו אותו בתל אביב. ושוב מיכאל. אני רועדת למחשבה שלא אראהו שבועיים. אולי מחר ירמוז לי שברצונו להתכתב, ואז הפרידה תהיה יותר קלה...
קראתי את הספר "עניין של אהבה", וקיבלתי משושנה כרטיסים לתיאטרון הבימה להצגה "ממלא מקום", כך שהיום אני הולכת גם לסרט וגם להצגה.
יום חמישי, ה-19.11.64
עשיתי מעשה אמיץ לפני שנסענו לכאן...
רות טוענת שהשפלתי את עצמי, ואני אומרת שזה דווקא מעניין ומאתגר.
וכך היה: ניגשתי למיכאל ברעד לא קטן, וביקשתי שיכתוב לי מכתב לבית קשת. הוא ענה בחיוך רחב: "מובן שאכתוב, אבל אני רוצה שאת תעני לי מיד ומהר..." ואז נבהלתי וברחתי כל עוד נפשי בי מרוב בושה.
מה אני יכולה לעשות שאני מאוהבת כל כך? מובן מאליו שאם הוא לא יכתוב לי, אניח לעניין ואשתדל לשכוח.
אני יושבת בחדרי ומאוד קשה לי... אני אוהבת מאה פעמים... אני אוהבת אותו ורק אותו... אולי אפשר להגיד שאני מטורפת וצריכה ומוכרחה להתגבר ולשכוח, ואני אשיב שאני רוצה ומוכרחה לזכור.
מי ייתן והמכתב שיגיע ימלא את כל משאלותיי, ויביע את יחסו האמיתי. מיכאל בלכרוביץ – אין לך זכות להרוס את רגעי האושר והשלווה המעטים שיש לי... אין לך רשות! שוב אני בוכה, המשפט הזה שכיח מדי עד שחלילה יהפוך להרגל.
אני במתח מתמיד ובציפייה גוברת והולכת. אבל אני בתקווה ורועדת מקור.
זהו היום החמישי לשהותנו בקיבוץ, כבר התרגלתי לחיות פה ואני מוצאת הרבה עניין. ורק הגעגועים למיכאל שלי וההמתנה למכתב ממנו מקלקלים הכול.
כל תנודה במצב רוחי תלויה בכך.
אני מרגישה שאם לא אקבל את המכתב אהיה בודדה ומבוישת. אני פשוט לא מאמינה שהוא יהיה כה אכזר אלי! ואולי טיפש כל כך? כרגע גמרתי את הספר "אווה" של מאיר לוין, ספר טוב המסביר איך אדם יכול לעבור המון קשיים ולצאת שלם ואף, לזכות ברגעים של אושר.
ספר שני שקראתי "זר לא יבין זאת" של חמדה אלון, ספר מקורי ישראלי.
נעים לקרוא ספרים יפים, לשקוע בהם ולשכוח את החיים שלי.
הגשם יורד כאן ללא הפוגה, ויש חשש שנחזור הביתה לפני הזמן. היום אני ורות לא עבדנו בגלל הגשם. הבנים מהכיתה הריאלית מאוד נחמדים, וכל ערב אנו מתאספים ועושים שמח.
קיבלנו דואר. אני לא.
לא ציפיתי לכך שמיכאל שלי כה יכאיב לי. אסור היה לו לעשות לי את זה. לא מספיק שניגשתי והשפלתי את עצמי, ביקשתי ודיברתי? מיכאל בגד בי וגם בעצמו, כי הוא הרג בי את האהבה היפה שלי...
כעת בחדר יושבים אתי רות, אהרון המקשר שלנו, אליהו, ציונה, ציפי ומנחם. הם צוחקים ואני צוחקת איתם. הם מתבדחים על חשבוני ואתי, אולם בלבי מחנק וסערה גדולה, בדידות וכאב חד.
מיכאל לימד אותי לקח מר וכואב. הקדשתי לו שירים ומחשבות, והוא יצר בי אכזבה גדולה.
יום שבת, ה-21.11.64
הגשם לא פוסק. הקור והרטיבות מחלחלים פנימה ויוצרים הרגשה רעה. זה היום השביעי לשהותנו בקיבוץ. למדתי פה הרבה דברים שיישארו אתי. השינוי הקיצוני התחיל עוד בהיותנו בבית הספר וביקשתי בטיפשותי ממיכאל שיכתוב לי.
הרגשתי שאני לא ביישנית ומתייחסת לבנים בחופשיות כשווים, הרגשתי שיכולה אני לבקש את מה שנחוץ לי, הרגשתי שאני חופשייה מדעות קדומות.
יצאנו לדרך וכשהגענו לכאן היה מצב רוחי מרומם ורציתי שכל העולם ייהנה מהאושר. השתכנו בחדרים והתחלנו להסתגל לתנאי החיים של השבועיים הבאים. אליהו ומנחם ביקרו בחדרנו כל ערב, וכך גם שאר הבנים. הייתה לי הרגשה שמימית. צחקנו עד דמעות... הייתי מחוזרת בקלילות.
הדמעות באו בלילה, כשחשבתי על מיכאל שלי וציפיתי ממנו למכתב, לדרישת שלום. המתח שבציפייה הרס אותי, אולם המכתב לא הגיע עד היום.
ואפילו אם יגיע, האם זה עדיין נחשב והאם הדברים יכולים להשתנות?
כעת אצטרך לעבוד קשה. להרים את הראש כדי להחזירו למצב הקודם, ואז לעלותו יותר גבוה. אני יודעת שמיכאל אוהב אותי, לכן לא תיארתי לעצמי שהוא יפגין אדישות אלי וירצה להסב לי כאב.
הוא הרי יודע שאני מחכה ומצפה למכתב ממנו. לא הצלחתי לחבר שיר, כי הכאב יותר מדי מגובש וחזק. לפחות למדתי המון, ואולי להבא אתנהג נכון יותר.
אני מוכרחה לסיים. יש לנו מסדר ברבע לעשר, ואני מוכרחה לסדר את החדר. רות כבר התחילה.
אחר הצהריים ביום שבת ואני ממשיכה לכתוב, וכי מה אכפת לי שכולם מתבדחים כאן ומקשיבים למוזיקה.
ציונה צוחקת וזה טבעי – היא הרי יושבת ליד אבינועם אהוב נפשה, וכל פליטת פה שלו משעשעת אותה.
חמדה נהנית מדבריו של אליהו, אבל לא לטעות: אין לזה כל קשר לאהבה, פשוט מרוב בטלה ושעמום.
ורדה מאוהבת באליהו ומתמוגגת מזה שהוא נשען על ברכיה.
אהרון המקשר שלנו בקיבוץ מתכונן ללכת, כי איזה עניין יישאר לו אם לבנה מתכוונת לצאת. נטשה מקשיבה למוסיקה ומי יודע במה היא מהרהרת.
אמה חולמת... גליה קוראת ספר, אווה לא מוטרדת ולא אכפת לה – היא כבר קיבלה את המכתב מהחבר שלה. כך נראה החדר וכדי להגדיש את הסאה המדריך מדליק סיגריה, מצחיק לא?
מוטב שניסע מחר הביתה, אין טעם להישאר פה. אין טעם לקלקל את ההרגשה הנפלאה שהייתה לי עד היום. מוטב להצפין זיכרון נפלא. כרגע גמרתי את הספר "מדם בובארי", ספר עצום ואמיתי. היא דמות טרגית, כלי שעשועים בידי הגורל.
האם חמדה לא תחדל לצחוק? וציונה, האם היא באמת מאושרת? אני בטוחה שככל שהצחוק מתגבר, סכנה היא שיהפוך לבכי.
יום ראשון, ה-22.11.64
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 14 -עד עמוד 146 סופרת
יום ראשון, ה-22.11.64
השירות הלאומי נגמר וקצת חבל. למדתי הרבה והתבגרתי בעוד "סנטימטר". אני יושבת ליד אליהו ובקרבתי יושב המדריך הנערץ, שבא במיוחד מחולון לביקור קצר אלינו. התיידדתי מאוד עם אליהו, והיחסים בייננו השתנו מקצה לקצה. הוא נהג להקניט אותי מתוך בדיחות דעת עד שיום אחד חל מפנה, הוא צעק עלי ואני כעסתי ואז הוא אמר: "לא התכוונתי, סלחי לי, אני מאוד מחבב אותך".
אפילו אם לא היה אומר זאת הכול היה כתוב בתוך עיניו היפות והכחולות, ומאז השתנה היחס – בכל מקום הרגשתי את מבטו נח עלי. אולם כמובן שמצדי אין זו אהבה אלא סתם חיבה והערכה לנער שיש לו כל מה שנחוץ לי מלבד גילו הצעיר ממני בשנה, חבל...
ואז נוכחתי לדעת שהוא וורדה חברים והיא אוהבת אותו וזזתי אחורה. אליהו הרגיש ודרש שאגלה לו מה קרה לי. הסברתי שנאמנות מאוד חשובה לי והוא הבין את הרמז. הייתה לו בררה...
בערב התמוטטתי ופרצתי בבכי שכמותו לא ידעתי ימים רבים.
מחר נוסעים הביתה והמכתב ממיכאל לא הגיע ולא יגיע לעולם, ואולי כך עדיף.
יום רביעי, ה-25.11.64
אני בחדרי החמים בבית, מצב רוחי פחות או יותר בסדר וזאת מסיבה פשוטה: כתבתי שיר.
הגענו בשלום וחזרנו לעול הלימודים. היה קצת קשה בהתחלה, אבל מקווה אני שהכול יסתדר בהמשך. עלי לתקן את הרושם שנוצר – שרק עצב שוכן בלבי ושולט בו. אבל למעשה בקיבוץ היה הכול, ובזה גדולתו של המחנה: שנאה ואהבה, עצב ושמחה, ועוד רגשות עזים באו לידי ביטוי. השהות בחברת בני גילי לזמן כל כך ארוך ובתנאים קרובים מאוד שינתה אצלי הרבה רגשות ולימדה אותי הרבה על החיים. היחס של החברים כלפינו היה חם אף על פי שכמעט לא עבדנו (בגלל הגשם). יום לפני העזיבה הלכנו זוגות של בן ובת וביקרנו בבתים של החברים. אני הלכתי עם בני מהריאלית, ונעים היה לשבת אתו ועם המשפחה המארחת ולדבר. בשיחה החברתית כל הערכים היו ברורים לי, ודעתי הייתה מאוד נחשבת. איפה הימים בתנועה שהייתי כל כך לא מקובלת... לראשונה בחיי ידעתי שייכות טבעית ישראלית, וביטחוני הפך ליותר מוצק. איזה הישג ואיזו הרגשה טובה, ואשרי שלכך הגעתי....
היום ראיתי בבית ספר את מיכאל שלי הבלתי נשכח, לבוש מכנסי ג'ינס צמודים, זקוף וגבוה. הרגשתי זעם ושנאה עולים בי, אינני רוצה לכתוב עליו ומוטב שאניח לדבר ואמהר לשכוח אותו.
יום שלישי, ה-1.12.64
השמש כמעט שקעה וחבל, בתקופה זו יש מעט שמש ותמיד קר לי.
אתמול קרה לי דבר מצחיק: ישבתי בכיסא נוח במרפסת ונרדמתי והיה לי חם ונעים, התעוררתי בפתאומיות כי השמש שקעה והרגשתי כמו חתול מתפנק...
אני מקווה שמחר אסע לבית הספר לאחיות על שם "בילינסון" להביא לקיצם את הסידורים בעניין התחלת הלימודים. אמי לא עובדת כעת כך שיש לה פנאי לנסוע אתי לבירורים, ואין מאושרת ממני על כך.
אני מאוד רוצה למצוא חברת צעירים טובה והעניין לא כל כך פשוט, ברור שזה קשה וייקח זמן.
ביום ראשון הייתה לנו מסיבת חנוכה עם הכיתה הריאלית, היה נחמד ולא יותר. הבנות באו לבושות קצר, מכסות בקושי את התחתונים, וצבועות בפנים כמו בפורים, אחת יותר גועלית מהשנייה. אולי גם זה הוסיף לאווירה הרעה.
דוד לוי ישב מולי. לא להאמין – נער שפעם השתגעתי אחריו, שהיה מרכז עולמי, ופתאום מצחיק היה לראותו נבוך ולא יודע מה לעשות עם עיניו. קצת משעמם לי בחופשת חנוכה זו.
בביקור אצל רות יחד עם שושנה ישבנו והתחייבנו לפגישה עתידית,
ודמיינו איך ניראה ב-1970: רות תהיה אימא עם גדוד ילדים, אני אהיה נערת זוהר ומפורסמת! ושושנה תישאר רווקה נצחית עם עתיד מעורפל.... צחקנו המון אחת על חשבון השנייה, הכול ברוח טובה.
יום שני, ה-7.12.64
עבר כמעט שבוע מאז שכתבתי לך, ואני מרגישה רע מאוד. שוב אותם מצבי רוח רעים, מועקה חזקה בפנים והרגשה כבדה מאוד.
מחר חוזרים לבית הספר. החופש שלו חיכיתי עבר במהירות וככה סתם. אינני צריכה לכתוב על מיכאל, אולם מחשבות רודפות אותי ולמרות שאני מבטיחה לך לשנוא אותו שנאה שירגיש בה היטב, אני לא מצליחה. אני עדיין אוהבת אותו, ועלי להכריח את עצמי לשנוא אותו. ברור לי שעלי להיות יפה ומטופחת יותר, וכך אולי הבנים יאהבו אותי יותר. אני כל כך רוצה להיות יפה, שלפעמים הדבר מעביר אותי על דעתי. אני מוכרחה להצליח לרזות, כי זו המשמעות היחידה ליופי... יש לי שני קילו מיותרים וזה המון.
הצבתי לעצמי מטרות לשליש הזה: להצטיין בלימודים ולרזות, ואני חייבת לקיים.
אתמול הייתי בהצגה "גברתי הנאווה", מאוד נהניתי שייקה אופיר שיחק תפקיד מדהים,אולם במשך כל ההצגה ריחפה מעלי דמותו של מיכאל, כי כאשר בילינו יחד הוא סיפר על ההצגה ותיאר אותה בהתלהבות רבה, ואף הבטיח שנראה אותה ביחד.
מוטב שאניח כעת לכתיבה, יש לי המון ללמוד.
יום שישי, ה-11.12.64
אתמול הייתה הרצאה של המשורר ש.שלום ושירתו די מעניינת. השירה שלו מדברת על מסתרי העולם שמסביבינו. הוא הקריא משיריו בקול נעים, מתון ורגוע. הוא דומה לחורשצ'וב: נמוך, שמנמן ועם מבע עיניים המפיקות חוכמה ודעת.
בעוד כחצי שעה אלך לבית הספר, כי בימי שישי אנחנו מתחילים רק בתשע. אבל כבר הייתי קודם בבית הספר, הלכתי לי"א חברתית לבקש ספר ערבית ששכחתי לקנות. תודה לאל שמיכאל לא היה בכיתה כשנכנסתי, אבל אז רמי קרא לי והתעכבתי לרגע, ופתאום ראיתי אותו מולי והוא הסתובב במיוחד לראות אותי, עשה תנועה לקראתי, אך אני לא נתתי סימן שהבחנתי בו. אני מאוד משתדלת לשכוח אותו ואני ואצליח! השליש השני מאוד חשוב ויקבע את עתידי, לכן אני משתדלת ללמוד ממש טוב. אליהו מתייחס אלי מאוד יפה.
מה קורה עם הבנים? אין לי חברה של בני גילי, ואני לא יודעת אם לחפש חברה כזאת או להקדיש את הזמן ללימודים.
הייתי בסרט "גן הגיר" עם היילי מילס והתרשמתי מאוד.
קנינו ארון בגדים חדש מאוד יפה, ולי קנו בגדים יפים. חלק מהכסף לקניות עבורי תרמתי מהשיעורים הפרטיים.
יום שני, ה-28.12.64
לפני דקות אחדות דיברתי עם הוריי על לימודי המשך בבית ספר לאחיות. השיחות בינינו מאוד דרמתיות, רציניות ומעט מפחידות אותי. הם ביקשו שאסכם עם עצמי מה זה יהיה עבורי, מה עומד לפניי באמת ועל מה יהיה עלי להילחם. מהי המשמעות לעזוב את התיכון ולא להשלים את בחינות הבגרות עם כל חבריי למחזור, ולעשות דברים שונים מאחרים. ובעיקר, איך זה לעבור לגור במעונות וללמוד שלש שנים מחוץ לבית!
אני חושבת שהמעבר ידרוש מאמצים גדולים, ואני מפחדת להישבר באמצע. השאיפה שלי לשלמות לפעמים מעייפת אותי, ואם אשבר זה יהיה נורא. אני מרגישה נחנקת מאי-ידיעה ברורה, לכן אנוח מעט ואגש להכין שיעורים.
יום ראשון, ה-17.1.65
התאריך מעיד שהחלה שנה חדשה, מלאה בהפתעות ואירועים. אני בטוחה שהרבה הפתעות צפויות לי בחיים, אולי ייסורים ואולי אושר, ובינתיים אני מאוד ריקה.
מיכאל בלכרוביץ שלי... ההיית או חלמתי חלום? כבר התרגלתי לרעיון שלא אהיה חברתו. הייתה זו אהבה כואבת, למרות שאני יודעת שהוא אהב אותי. מיכאל ביישן מדי, ורק בזכות חיים הוא נפתח קצת. אין לו חברים, ואני חשה שהוא בודד מאוד ומשהו מעיק עליו. אני שואלת את עצמי האם נוצרתי אך ורק לאהוב בנים אומללים? הרי כל הבנות צוחקות מבנים עדינים ומנומסים, ואני נחנקת בנשמתי רק בראותי אותו, למה? יחד עם זאת אני מרגישה שאילו הייתי מדברת אתו יותר, הייתי נוכחת לדעת שאני לא אוהבת אותו. עולה בי החשד שרק מפני שהוא קשה להשגה אני נמשכת אליו, הייתכן?
לא אוכל להבהיר זאת אלא אם אהיה חברתו, ולכן זה לא ניתן לבדיקה. בכל הפסקה הדבר היחיד שהוא עושה זה לשחק כדורגל או כדורסל. זז ממקום למקום בודד, גבוה ונישא... לו הדבר היה ניתן לי, הייתי עושה אותו המאושר באדם – הייתי מלטפת את ראשו ומסלקת ממנו את צער העולם.
אבל זו לא המציאות, כי נפרדנו עוד בטרם נפגשנו... גורל!
אהבתי הייתה משגה וטרגדיה גדולה, אשר גזלה מזמני וגרמה צער לנשמתי. ניסיתי לאהוב, לשכוח, לשנוא, להיות אדישה – הכול ללא הועיל, ואני יודעת שלעולם לא תהיה לי שוב אותה אהבה: אחת ילדותית כמו לדוד לוי ואחת של נערה מתבגרת כמו למיכאל בלכרוביץ. ודאי שאוהב פעם, אבל זה יהיה פשוט יותר ואחרי ניסיון שאצבור...
נער כמוהו לא אפגוש, הפסדתי במשחק, לא הצלחתי לשבור אותו ולהכריח אותו לדבר.
כנראה אני לא מהסוג הזה... בשלב זה אני נכנעת... רק דפים אלה ושיריי יהוו זיכרון חונק על שהיה ואבד בטרם עת.
מיכאל – ייתכן ופעם תקרא שורות אלו ותדע שכל אהבתי הייתה נתונה לך, כל תנועה שלך הייתה חשובה, הכרתי היטב את עיניך ופניך ואת אופן ההליכה שלך. הרגשתי שקשה לך באהבה ובזוגיות, וכנראה שבבוא היום תכבוש אותך נערה וליבך יפרפר לקראתה, ולא תהיה זו אני!!
האמן לי שאשמח בשבילך אחרי שאמות קמעה.
זהו מצב הדברים. מוטב שאניח ואנסה לשכוח עד כמה שזה קשה. גשם שוטף, רעמים וברקים. מחר מבחן בכימיה.
יום שישי, ה-5.2.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 14 -עד עמוד 148 סופרת
יום שישי, ה-5.2.65
סר וינסטון צ'רצ'יל נפטר בתאריך ה-24.1 והוא בן תשעים. הייתה לו הלוויה כבירה ובאו ללוותו מכל מדינות העולם. הוא באמת היה אדם גדול ואהב אותנו, דבר נדיר בין מנהיגי העולם.
בן גוריון והנשיא זלמן שז"ר הלכו לטכס ברגל כי זה היה יום שבת, והדבר היה לסנסציה גדולה. שלושה אישים גדולים מתו תוך זמן קצר: הנשיא שלנו יצחק בן צבי, ג'ון קנדי שנרצח וסר וינסטון צ'רצ'יל. ברוסיה חורשצ'וב עזב את השלטון.
תקופה חדשה בפתח.
אצלנו השליש הולך ונגמר, אקווה לסיים יפה ואז נצא למסע כיתתי. היום לקראת סוף היום נערכה החלפת מקומות ישיבה, ולמזלי ברות ובי לא פגעו כי קשה לתאר איך זה יהיה לשבת בלעדיה. הסיבה להחלפה: הרוב המכריע של הכיתה שלי הן בנות ורק שישה בנים שבהדרגה הפכה התנהגותם להיות כמו של בנות מקשקשות. בזמן השיעור הכיתה רוחשת כמו כוורת של דבורים, ורוב התלמידים לא מרוכזים בחומר הנלמד. מכיוון שאנו בכיתה י"א והבגרות בפתח, זו טרגדיה והחלפת המקומות הייתה נחוצה. הדבר גזל המון זמן, כי אף תלמיד לא רצה לשנות את מקומו.
כמו שזה נראה כעת, עבורי זו השנה האחרונה בתיכון. ייתכן שברגע האחרון אתחרט ואמשיך ללמוד לבגרות, אולם רוב הסיכויים שאכנס לבית ספר לאחיות להמשך דרכי. אני מודעת לנטל ויודעת שזו מעמסה רצינית.
גודלה של האחריות ברור לי מאוד, אבל החלטתי שזו דרכי וממנה לא אזוז.
יודעת אני ששנה זו לימדה אותי המון. הרבה דברים נקבעו בה שיהיו לי לעזר רב בהמשך דרכי, כאן או שם. לפחות בינתיים אני מרגישה מאוד מאושרת.
אני רוצה לבקר בתערוכות ציורים ולקבל השראה לכתיבתי. כתבתי לאחרונה שיר באנגלית ושלחתי לפרסום בעיתון עם המון תקווה, ואם הוא לא יתקבל אשאף להתאמן יותר ולהתאזר בהרבה סבלנות.
השירים מאוד מעסיקים אותי, ואני מקפידה שייצאו בצורה נאותה ומשביעה את רצוני. נדמה לי שיש לי כבר ארבעים ושלושה שירים, ואני כותבת ללא הפסקה. מקווה אני להגיע למצב שהם יהיו ראויים לדפוס.
יום רביעי, ה-10.2.65
מיום ליום אני מרגישה בי את השינוי.
ביום שישי חוויתי דבר קשה ביותר: רות ואני הלכנו לקומונה ומצב רוחנו מרומם, והנה עברנו דרך גן ציבורי וראינו נער שתלה את עצמו על עץ!
נער תלוי...
נער שובב יצא לטייל עם כלבו, החליט להפחיד את חברו למשחק ובשעשוע תלה את עצמו על עץ. כשהוא רצה לרדת ולשחרר את עצמו היה מאוחר. הוא נפל מהעץ והפך קורבן להלצה אכזרית של עצמו.
לא יכולתי להתנתק משם ונשאבתי לתוך הצער. רות רצתה לזוז מיד ואני הרגשתי שרגליי ממוסמרות לאדמה.
כמה פעוטים אנו מול כוחו של אלוהים! בערב קיבלתי חום והבנתי שהאירוע השפיע עלי קשות. קשה היה לקלוט שביום גשם קר נער בן חמש עשרה מת מיטה בודדה כשבמרחק מאוד קצר משם היו כל כך הרבה אנשים.
לפעמים אני רוצה להיות שוב הילדה הקטנה משם, שאותה אני לא זוכרת...
אני במתח תמידי וקשה לי.
הייתי בתערוכה של מאה עשרים יצירות אומנות, והוקסמתי במיוחד מדמות של אישה עירומה בשלג, "אישה אחרת".
עם רות הכול בסדר. היא באמת חברה יקרה וכעת מאוהבת במרדכי המדריך עד מעל ראשה, ואני מקווה בכל לבי שהוא יציע לה חברות. עם ישראל היא גמרה מזמן, הם לא התאימו.
ברצוני לכתוב כאן קטע מהתכתבות ביני לבין רות בשיעור פיזיקה:
רות: מה דעתך על מה שדיברנו בהפסקה? תעני ברצינות.
אני: דעתי היא חד משמעית שתניחי לעניין, האם לא למדת לקח שאם בן רוצה הוא יעשה הכול בעצמו ללא כל עזרה ממך, וימצא דרך לברר אם יש לך חבר, ואם ירצה יבקש ממך.
רות: ומה אם הוא ביישן, ונפגע בקלות?
אני: אז אני מאוד מצטערת, אין לי שום עצה. הרי לא ייתכן שאני אגש אליו ואסביר שכדאי לו ללוות אותך הביתה, ושהוא טעה ולא פירש נכון את הליכתך הביתה עם ידיד מהתנועה!! רות: כדאי מאוד שתמלאי את השורה עד הסוף... ככה יהי יותר מה לקרוא.
אני: אני חושבת שכדאי לך לשכוח אותו באם את באמת חושבת שהוא לא שם עלייך. ואם את מרגישה אחרת, גם אז מוטב קצת להתאפק כי אחרת יהיו לך עצבים מתוחים. נעבור אלי, מיכאל עמד בהפסקה מאחורי, וכדי לעבור קדימה במקום פשוט להגיד סליחה הוא חיבק את מותניי למשך כמה שניות. התעלפתי... רות: צלצול, בואי.
אני: בואי נישבע שבמשך חודש לא נדבר על בנים בכלל ולא נסתכל עליהם, ואחרי זה נספר אחת לשנייה מה קרה. הלוואי ויקרה משהו, את יודעת למה אני מתכוונת.
רות: חודש שלם בקושי נהיה בבית הספר, אז אולי נפחית את הזמן? לדוגמא, אם אני מסתכלת על שלי הוא בכלל לא שם לב, אז אולי כבר אפשר להבין שאין תוצאות ? אני: בדרך כלל אני מתאהבת בבנים יפים או גאונים, ומיכאל לא זה ולא זה. מעניין מה הסיבה?
רות : נכון, עמירם היה גאון, ואל תאמרי שלא היה לך משהו אליו. היום במסטיק "בזוקה" היה כתוב שבקרוב אפגוש אדם שישפיע מאוד על חיי.
אני: סתם שטויות, תתרכזי בעובדות והן: הוא לא מסתכל לכיוון... בואי נלך אחרי הלימודים לתערוכה?
רות: אני צריכה להתכונן לפיזיקה...
יום שישי, ה-19.2.65
התבגרתי והתחלתי לראות את הדברים באור אחר, מרגישה אני שלא אסתפק באהבה התלויה על ענף רעוע כשלא תהיה לי אפשרות בחירה לחיי אהבה מספקים.
שנת הלימודים הנוכחית עומדת להסתיים, ודומה שגם רגשותינו. למרות שברור לי שאהבה לא נעלמת כה מהר רק מפני שאני רוצה או מחליטה. מיכאל מוסיף לאהוב אותי דרך מבט עיניו ולחפש אותי, ואף יום אחד שאל אותי מה אני עושה בערב, והשתומם כשעניתי שאני פנויה, אבל לא הציע דבר.
כפי שניתן להסיק: אי-אפשר לנהוג כך כשבאמת אוהבים.
אני מתחילה לראות בצורה אחרת דברים שקודם נראו בעיניי כה פשוטים. אני מבינה שאם אראה את רגשותיי בגלוי, ייתכן ואאבד אותו כליל. ובאמת, בימים שאני לא שמה לב אליו יותר מדי הוא רודף את צילי. אבל אצלי הזמן עושה עבודה הפוכה – ככל שאני מחביאה יותר, הולכת אהבתי ומתקררת.
הרגשתי היא שפרק נוסף תם, ואהבתי גוססת בייסורים ובזעקות מתוך כאב. וייתכן מאוד שרק פה, בכתיבה, יישאר ממנה זכר.
אני מאוד מקווה שבמהרה אחזיר לי את שלוותי, כי זה נכס יקר במיוחד אחרי אהבה נכזבת.
אני מתכננת לכתוב סיפור לעיתון "לאישה" על אהבתי למיכאל ועל השתלשלות העניינים הסוערת. כמובן שאכתוב בעילום שם.
הרבה עבר עלי בימים האחרונים. ניסיתי להחזיק מעמד לא לכתוב כדי לא לעשות דרמה, אולם לא הצלחתי. אני פשוט לא מבינה מה קורה אתי. מין מהפכה שלמה מתחוללת בתוכי ואינה נותנת מנוח.
אני חייבת לגמור את פרשת הרגשות שלי למיכאל, כי לא בסדר עבורי לסבול ככה. השתיקה שלו כלפיי לעומת החיפוש המתמיד שלו אחרי ממשיכים לבלבל אותי מאוד. לא בסדר לענות אותי כה באכזריות, ואני לא מבינה מהו הכוח שמכריח אותי להתמיד באהבתי ולהישאר כה נרגשת כשאני רואה אותו עובר לידי! אהבתי אליו חזקה ואיתנה במידה כזו שלעתים אני מפחדת. חבל לי כל כך שאני צריכה לסבול רק בגלל שהתאהב בי נער ביישן בצורה קשה. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה לתקרית מסוג זה, שלהבא יתאהב בי נער אמיץ ואף אני אוהב אותו.
היום, בנוסף, נשרפתי בגללו מקנאה, שזה רגש בזוי בעיניי. אחותי סיפרה לי שראתה אותו בחברת חבר ועוד שתי בנות. קינאתי עד שריפה! בכיתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי – להישאר בבית, לבקר חברות, לעשות שיעורים. חשתי חלשה, אובדת עצות, מבולבלת ובודדה.
דבר אחד הוא לחוות אהבה לא ממשית ולדעת כי הוא פשוט ביישן, ודבר אחר הוא לחשוב כי הוא של נערה אחרת.
במצב הזה אין שום טעם עבורי, לכן עלי לשכוח את העבר ולבנות הווה חדש.
אסיים לעת עתה. אני מרגישה קצת הקלה וקצת הוטב לי.
נתתי למיכאל שלי אש והוא החזיר לי גיצים העפים ברוח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 15 -ההתחלה-עד עמוד 152 סופרת
פרק 15
נסיכה
4.1.1817, יום שבת
מביטה אני מעבר לחלוני וחושבת: 'הרי זה בוקר נפלא, אחרי השתובבות ונסיעה במזחלת השלג לאורך האגם הקטן'. כן, בצד הצפוני של האחוזה שלנו יש הרבה מראות מהממים. הלהט והשמחה אשר נוצרים בתוכי, מעוררים בי את התשוקה והרצון לכתוב ללא הרף.
המאמר בו אני עסוקה עכשיו ומונח על שולחני הוא בנושא: כיצד נגן על המסורת?
אבל ברגע זה אני עדיין במחשבות על אשר התרחש בנשף חג המולד הנפלא, שזה עתה הסתיים. מיסיס סוזאנה הייתה מאוד טרודה בימים האחרונים, כשפיקחה על המשרתים שתפקידם להניח את מתנות חג המולד בחדר המיועד לכך. המתנות הגדולות והמתנות הקטנות מקפלות בתוכן עולם סודות עצום של תשוקות, רצונות וחלומות! המסתורין השורר בתקופה זו בין בני המשפחה והחברים הקרובים ממלא את האוויר ציפיות, ואולי מחביא אכזבות!? האם גם זה חלק מהמסורת? מביטה אני לעבר העולם בחוץ דרך חלוני, ויודעת אני כי עוצמתי הפנימית ואושרי הרב נובעים מסביבתי המוגנת והמגוננת. האם אפשר שיהיו לאדם סודות השמורים עמו, או סודות משפחתיים העוברים מדור לדור?
אביא כאן את עיקרי המאמר:
...דומה הדבר לצלילים הרחוקים אך המוכרים לנו היטב של מים הנשפכים ב"פנטן" יפה בגן האחוזה. המים נשפכים מלמעלה למטה ושוב חוזרים במעגל סיבובי, כאשר ברקע שפע אדיר וירוק של צמחים חדשים המבטיחים תקווה והתחדשות ומהווים מסגרת תומכת. אווירה מיוחדת במינה עוטפת אותנו בעונה זו, והציפורים הבודדות והאמיצות שרות הללויה למרחקים. האוויר צלול וכל הנוף מתמזג לתוך מסורת הטבועה בזיכרון משפחתי של הרבה שנים לאחור, מלווה בהרבה קסם וזמן אישי הניתן לנו בשפע. כן, זו הדרך הנכונה בה נבנית תחושת המסורת – שמחה, גאווה, והנאה גדולה בקבלת השפע המתמשך והחוזר על עצמו, מלווה בתחושת ביטחון המעניקה טעם וצבע לחיים טובים...
1.3.1817, יום שבת
אמש הגענו לכאן, והתחושה המוכרת מחממת את הלב. כאן יש לנו חברים מאוד תומכים וכולנו מאוד מלוכדים. התחושה ההדדית היא שאנחנו נמצאים בצד הנכון, לכן החיים שלנו מאוד מלאים ומבטיחים.
הטבע מסביב עוטף אותנו ומחייך אלינו, לכן אין לי כל צורך לשלוט במחשבות כדי להניע את חיי לכיוונים אחרים, או לחילופין ליצור מחסומים שיגנו עלי מפני החיים. וכמובן, אין בי כל רצון לשנות את עולמי.
חשה אני כי החופשה הנפלאה יחד עם אבא ואימא היקרים, חושפת בפניי עולם עוצר נשימה, ונותנת לי הרגשה כי יש ביכולתי לעשות כל דבר עם הלהט העצום הטמון בקרבי – להגיע עד המקום האין סופי באופק המוכר והנראה.
כולם כאן. כל האנשים מהעולם המוכר לי כל כך: רום מעלתו הגראף בוריס יבאנוב ואשתו רום מעלתה הדוכסית ליידי קטרינה, כמובן עם בתם הדוכסית מיס אנסטסיה, ידידתי היקרה מכל.
רום מעלתו הדוכס קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה לוציה הדוכסית עם בנם בירניו המקסים ובתם הצעירה מיס אן, אשר זה עתה חגגה שמונה-עשרה.
ידידיי הצעירים מלאים חוכמה וכישרונות לרוב, וכה נעים לי לשהות בחברתם.
הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית ואשתו האצילה ליידי טילדה בחברת ילדיהם התאומים צ'רלי ושירל, אמן בנשמתו, וכמובן מיס אליזבט, הדומה לי ברצון האדיר לקרוא ספרים ולהתייחס לחיים בהומור קל.
נעים לי לשוחח איתה ונעים לנו להתחדש ביחד. יש לנו נושאי שיחה מרתקים בעיקר בעת השקיעה.
נכון, מאז האירוסין חל מפנה קל ביחסה ובדעותיה לנושאים רומנטיים, אבל עדיין כאשר מיסטר בירניו הצעיר לא בסביבה עומדת מולי אותה מיס ליזי שובת הלב ומלאה ההומור העמוק. קורה ואחיה צ'רלי מצטרף אלינו לשיחה וכדרכו מסיט את הנושא על ידי הבעת מילות חיזור כלפיי, הגורמים לי התרגשות גלויה. מצב המביך את כולנו, אף כי הוא נעים למדי למרות שהוא מעורר עניין חברתי רב סביבי.
אך המחמאות כלפיי לא מונעות ממנו לגלות התעניינות גם במיס אן, האיטלקייה האקזוטית.
וכמובן מעריצי הוותיק והנאמן מכל אמיליו הצעיר, המגלה בי עניין רומנטי בשפע למרות אופיו המאופק, המשתנה לרצינות בהימצאו בחברת הוריו, כבודו הרם שוגון פון זיך ורעייתו ליידי סיציליה היפיפייה ממשפחה בלגית מכובדת.
אבא מאוד גאה כי כולנו הפכנו חברים קרובים ואמיתיים, למרות שתחילת היחסים נבעה מאינטרסים כלכליים.
5.3.1817, יום רביעי
עוד מעט מתוכנת לנו ארוחת צהריים בפאתי היער העבות, אך כרגע אני חולמת לעצמי. מנגד ניצבים בגאון ההרים הגאים, אשר בהביטם בי חשה אני קרבה כה גדולה לעצמי האמיתי. שומעת אני את צלילי הטבע מסביב: קולות הנשברים לאגם מתוך המפל הגבוה, כשהצליל הוא ליטוף של המים. מקשיבה אני לקולות הבוקעים מתוך היער, וחולמת את חלום הילדה הקטנה השוכבת בערסל ונעה בין שני זרמים של משבי רוח, חם וקר, הנספגים בתוכה כאשר הם עוברים דרכה. וכך, תוך כדי החלום, עולה אני בתנופה אדירה גבוה אף יותר מעצמי, וחשה בעוצמה רבה את האושר ומעריכה את הקיים בהווה. יפים הם הבגדים אשר על גופי, שמלתי מרהיבה ארוכה ושופעת, וצווארי החשוף מעוטר בפנינים המקרינים אור של זוהר, זיו והילה הנוצצים למרחקים וחושפים את מזלי. יש בי כוחות טבעיים איתם נולדתי כדי לחיות ולהתחדש, יש בתוכי הרבה אומץ כדי להתמודד עם הזמן העומד לרשותי ולעולם אין בי תחושה של מרוץ נגד השעון. יודעת אני כי עלמה צעירה ומבטיחה אנוכי, ומצווה עלי לציית ולקבל את החלטות משפחתי. הגישה המסורתית מקובלת עלי ומתאימה לי, והיא נובעת מההבנה הגוברת בי שעלי לשמור על עצמי ולא לראות את מזלי כמובן מאליו. הרי מעולם לא אירע כי נפגעתי מעבר לנקודת האל-חזור.
אבא תמיד חוזר על כך, וללא לאות מלמד אותי את הסוד הנסתר של הכוח העצום הטמון בחיים הטובים אשר מיועדים עבורי. מיס אנסטסיה, בניגוד אלי, מאוד מהססת, כי לדעתה ההזדמנויות עלולות להיעלם בן רגע.
מיס אליזבט מתלבטת כמוה, למרות ואולי בגלל רצונה העז לפתח עצמאות בחשיבה יחד עם קיומם של נישואים טובים.
ואני בטוחה שההזדמנויות פשוט מופיעות באופן ברור ואין צורך להסס יתר על המידה.
2.4.1817, יום רביעי
מוזמנים אנו! נשף האביב נפתח בהזמנה גדולה... רשימת הריקודים שלי מוזמנת ומתואמת. מכאן ואילך לכל מחשבה או פעולה שלי יש רק מטרה אחת: להציג את עצמי בחברה בסגנון הנאות ביותר, כדי להעניק לי חיים טובים. ההבטחה לחיים חדשים רוחשת מסביבי בעוצמה ומחממת את לבי.
אוהבת אני את החיזור העדין המתרחש בזמן הריקודים בנשף, כי התנועה המשותפת יוצרת גוף אחד, ליטוף אוורירי והדדי ולבבות צמודים.
שנים מלאות של ילדות עומדים להסתיים. עולמי משתנה ואני מרחפת בעונג רב. נשף ריקודים דומה עבורי למסע אהבה.
התרגשות אוחזת בי, ודמעות השמחה שלי מתוק טעמן לרעיון האהבה העומדת בפתח. מכירה אני את האהבה דרך קריאה בשירים, אבל לא מכירה את מימושה במעשים כמו ריקוד זוגי היוצר גוף חדש.
18.8.1817, יום שבת
היום מלאו לי שבע-עשרה ואני מאוד נרגשת!
מלאה אני רוח אש ההתלהבות ועמוסה בדמיון יוצר. עלמה יפה, רבת עוצמה וחכמה מאוד – כך מדברים עלי בחברה הגבוהה שלא בפניי, ואני נבוכה ונרגשת רק מהשמועות. מיס אנסטסיה אומרת לי כי אני ברת מזל על כי יש בי את סוג הנשיות מלאת התשוקה, אותה ניתן למדוד אך ורק לפי האצבעות של כפות הרגליים. ואני אומרת לה כי לדעתי רק מבנה הפנים הוא הקובע את סוג היופי, ולדעתי בכך ממש בורכתי: מצחי רחב ומבליט את האף הקטנטן והסולד בחינניות, שחי בהרמוניה עם הפה הנשי שלי בדמוי תות שדה המתעקל בקשת.
מצפה לי היום חגיגה גדולה ומיוחדת, ואימא ואבא מתנהגים באופן מאוד מסתורי אף יותר מתמיד. אפילו מיסיס סוזאנה הנאמנה לי כל כך לא חושפת שום פיסת מידע ולו ברמז קל!
20.8.1817, יום שני
"רום מעלתו כבוד הדוכס רוברט אדלר ואשתו רום מעלתה הדוכסית רוזמרי מזמינים את כל ידידיהם לעיר ונציה, לחגוג ברוב פאר והדר את יום הולדתה של העלמה מיס לוסיאנה הדוכסית הצעירה".
כל חברינו הטובים הצטרפו לנסיעה המהודרת לוונציה...
דמעות חמות מערפלות את עיניי בהאזיני לגונדולייר השר לכבודי... חוגגת אני את יום הולדתי בסביבה הכי רומנטית בעולם.
לפנות ערב שבנו למנוחה באחוזת הקיץ האיטלקית של הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו האצילה הדוכסית ווינקה-לוציה. האחוזה משרהה תחושה של אור ואווריריות, האולם הענק קושט בצורה הכי יפה אשר ראיתי אי-פעם. חלונות זכוכית משופעים בצבעים נפלאים חייכו אלי כמו ציוריה של מיס אנסטסיה, ומרחוק הבהיק ביופיו גרם המדרגות האיטלקי בעל מעקה מעץ מגולף.
היש בעולם צעירה מאושרת ממני?
לפני תחילת הנשף הגדול התכבדנו בארוחת פתיחה של הפסטה הכי מדהימה, שהכילה סרטנים טריים. אבא אמר כי אין בעולם מאכלי ים יותר טעימים מאשר בעיר ונציה הרומנטית, ואין נסיכה יפה יותר מהנסיכה של אבא...
27.8.1817, יום שני
עדיין אני חולמת ושקועה במחשבות על האירוע הגדול שנערך לכבודי, שהיה המרהיב שידענו עד כה. הריקודים והשירה בסגנון איטלקי שולבו במהלך כל הערב, והרושם הנותר היה רב קסם עד מאוד. רקדנו לצלילי המוזיקה לאורך ולרוחב הרחבה, ירדנו במורד המדרגות היפות ביותר בעולם לתוך הלילה. כשהכול חלק מטכס יום הולדתי.
מודה אני לכל החוכמה וההבנה אותה רכשתי במשך שנים של חינוך טוב, כי רק כך מצליחה אני היום לשמור על כוחי ולעמוד בראש הפירמידה החברתית אשר סביבי. אכן, שיעורי הפילוסופיה מועילים לי מאוד.
היורש הצעיר מר בירניו המקסים גילה כשרון יוצא דופן, ופתח אפשרויות מדהימות בריקודי זוגות במעגל. ואכן, ביושבי היום למנוחה אחרי הביקור בכנסייה, יש בי רצון עז לשחזר את העוצמה הגלומה בדמותו הדומיננטית ולחבר את האירועים אשר התרחשו לתמונה אחת. הצעדים החדשים אותם הוא אימץ הלמו אותו, וכדברי מיס אליזבט יהיה עליהם לקבוע תאריך וליצור זוגיות מחייבת.
כן, היורש הצעיר בירניו, בנו של הדוכס הגדול בעל המעמד הגבוה במיוחד, עשה לאחרונה שינוי גדול מצעיר קל רגליים שהתהדר באופנה האחרונה לבחור שעיצב את סגנונו באופן הרבה יותר ברור ומחייב. יש לו תוכניות לנישואין וברצונו לקחת אחראיות, ולכולנו ברור כי במה שנוגע למיס אליזבט הוא לא פועל לבד. לא תהיה זו כלל הפתעה אם תהיה הכרזה על התאריך המיוחל. והיא, מיס ליזי ידידתי, אשר הפכה מנערה ביישנית וסגורה לאמיצה ושובת לב, יודעת להעריך ככול בת אצילים את התהליך ההדרגתי ונישואין הולמים.
27.9.1817, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- פרק 15 -עד עמוד -156 סופרת
לב, יודעת להעריך ככול בת אצילים את התהליך ההדרגתי ונישואין הולמים.
27.9.1817, יום שבת
אבא שלי הקדים את זמנו ומת בטרם תם זמנו ונשלם. סעדתי אותו כאחות רחמנייה מסורה, ובמותו הרגשתי שחלק מפסיפס החיים הנמצא בתוכי נעלם יחד אתו. אובדנו מהווה טלטלה גדולה ללא נשוא. האהבה החזקה והעמוקה ביותר אשר חשתי הייתה ממנו אלי, וזכיתי בכך לגמול אדיר.
אבא איננו! ועבורי זמן לכתו ממני ומאתנו כמשפחה תמיד ייחשב "טרם זמנו". עומק סערת הרגשות בהם אני שרויה לא מאפשר לי להתרכז בשום צורה של יצירה, ולכן לא מאפשר לי לחוש את קולות החיים. תכונה שכה בורכתי בה...
אבא נתן לי שקט, ביטחון ויציבות. אבא נתן לי זמן ילדות, ובמותו עברתי לזמן בגרות. מותשת אני עד מאוד.
לאבא הייתה גישה של דלת פתוחה עבורי, האם אמצא שוב דלת כזו? בימים האחרונים לא יצאתי מחדרי, וקראתי המון בכתבי הסופר המבריק הרומנטיקן של הספרות הגרמנית גטה. קראתי בו שוב ושוב, הרי ידוע לכל כי אליו במיוחד יש לי לב מלא הערכה והדרת כבוד.
ההזדהות עם כתיבתו ועם הערכתנו המשותפת לקיסר נפוליאון העניקו לי כבר לפני שנים יכולת לגבש תפיסת עולם רחבה, לכן כה קשה היה לי הפעם לקרוא את אמרתו הנחרצת: "דבר אינו גווע אם אינו ראוי לגווע".
אבא לא היה ראוי לגווע, בהחלט לא!
בכיתי בחושבי על אבא שלי, ורק לאחר עיון מעמיק במזמורי תהילים בהמלצתו של ידיד המשפחה, הכומר מיסטר אנטוני, נרגעתי מעט ושקטה נפשי. הכומר המכובד הסביר לי כי הגיע הרגע בו כל הידע הרב שלי בהלכות החיים וכל האימון הממושך אשר ניתן לי מהמורים הטובים במשך שנים, יכשירו אותי כעת כיצד לעבור לדרך חלקה, אשר הפכה עבורי לדרך עפר.
הכומר, אשר היה כה מקורב לאבי, ישב אתו שעות רבות, ולכן הוא ולא אחר אמר לי בעדינות כי בשהותו הממושכת עם אבא בתקופה הקשה שלו הוא הקשיב הרבה ולמד הרבה מאבא היקר שלי, מעבר למתבקש מתפקידו במצבים מסוג זה.
כן, אבא היה מיוחד במינו, אחד בדורו.
הכומר ערך את טכס ההשכבה, והכול היה כל כך יפה.
אבא שלי, אשר תמיד היה מכובד וראוי לשבת בראש השולחן, יהיה מעתה קבור עמוק באדמה. בקרוב ייעשו מאמצים להעבירו ללונדון האהובה שלו בבריטניה הגדולה, לבית הקברות HIGH- GATE , מקום בו הוא השקיע כל כך בתרומותיו, אבא הנדבן שלי.
28.9.1817, יום ראשון
הבוקר אחרי לילה ללא שינה הופיעו אצלי סימנים של עכירות בעיניים, הגורמים לי הפרעה בראייה וקושי רב לכתוב. נעלמה לי השקיפות של המילה הכתובה, ונראה כאילו תמונת החיים החדה והבהירה נותרה ללא הגנה.
מיסיס סוזאנה שלי הביעה דאגה עמוקה בזמן שתיית תה הבוקר, כאשר הודעתי לה כי חוסר תאבוני המוחלט עדיין לא חלף. אבא שימש עבורי עיניים חדות שאפשרו לי חיים תקינים ובטוחים, ומעתה יהיה עלי ללמוד כיצד לנהוג ולהישמר מול המכשולים ולמצוא חדות במקום אחר.
5.10.1817, יום ראשון
חשה אני עייפה וחלשה עד מאוד. האם כל הטוב שאפף אותי היה לשווה, או שמא לימדוני היטב והוכשרתי כהלכה לעמוד איתן במשבר זה?
חייתי וחוויתי את עומק החוויה, כיצד לטפס על פסגת הר לנשום הזדמנויות מיוחדות וחד פעמיות. ידעתי בביטחון כי כאשר רוצה אני בכך אתרחק מההמון ואשקיע את המאמץ הנדרש ממני לחיות כמו ליידי, ולכן את כל הנקרה בדרכי הפכתי לחוויה מהנה ומבטיחה. הייתי מוגנת מכל רע...
כיום, למרות היותי קרובה עד מאוד לזמן אשר גרם לי כל כך הרבה כאב, מחפשת אני בתוכי את הלהט להתקיים. קשה לי להיות כבויה, לכן כל רגע מנסה אני לשפר את עצמי מחדש. היום נזכרתי במאמר אותו שלחתי לפרסום בכתב העת בתחילת השנה אודות חשיבותה של מסורת. כן, הרעיון אותו כתבתי אז עוזר לי היום. אפילו אימא היקרה והשבורה מצער אמרה: "לוסיאנה שלי, צעירה את אך רואה אני כיצד את מצליחה לכסות על ההרס השרוי בתוכך, עד כי הוא ניכר בך רק בלילה במיטה".
לאימא קשה ואופייה לא מגן עליה. היא נותנת לצער מקום רב מדי! ליידי סיציליה פון זיך העירה ביום ראשון אחרי הדרשה כי אימא נתונה להתפרצויות המזיקות לה ולכולנו, ולמרות שהן נעשות בהסתר ביכולתן להשמיד הכול בדרך חייה...
אשר לי, עזרה רבה מקבלת אני ממיס אנסטסיה, ולכן חבה אני לה הכרת תודה גדולה. חברתי מהווה עבורי קיר מגן, היא עוצרת את הסחף המבקש לפרוץ מתוכי וממלאת תפקיד מרכזי בהגנה על חיי! והעיקר, מונעת ממני להביט בתדהמה ובכאב על העבר. היא אומרת ללא הרף: "יש ימים ויש ימים, ועוד יהיו לך ימים תוססים. לכן תנסי לעת עתה להחזיק מעמד כדי לא לשקוע עמוק בנקודת האל-חזור".
7.10.1817, יום שלישי
אימא לא מתאוששת ועדיין המומה, לכן אחרי התייעצות רצינית עם הרוזן מריוס סטנלי ברון סמית, ידיד טוב של אבא, התקבלה ההחלטה: אנו יוצאות למסע מנוחה. חשה אני כי חיי השתנו ללא הכר, ויש בי צורך אדיר לבנות ביטחון מחודש. האמנות והתרבות אשר אני סופגת בדרכנו משפיעה עלי לטובה. עצרנו למנוחה בפאתי היער השחור, באחוזה כפרית מרהיבה השייכת לידידינו המקורבים רום מעלתו הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו רום מעלתה ליידי וינקה-לוציה הדוכסית.
האחוזה מאוד גדולה, והאור החודר דרך החלונות הגבוהים מכניס פנימה את יופיו המדהים של האזור בסגנון הישן עם נגיעה היסטורית. הכול מסביב מעוצב בסגנון של אווירה חמה ומזמינה. נהנים אנו מהשקט הרחק מעיניים חטטניות, למרות הזיכרונות מהנשף המדהים אותו ערכו אבא ואימא רק לא מזמן לכבודי באחוזה שלהם בוונציה. הפעם האירוח שקט ומעניק לנו זמן של רגעי קסם.
אמש עצרה הכרכרה שלנו בכיכר מאחורי הפארק, ומשם פנינו לשוק הדגים. הדרך הייתה מאוד יפה וגרמה לי לראשונה מאז האסון לחייך. להיות בחברתה של מיסיס ארוסה הנאמנה שלנו, הנושאת אותי כמו נסיכה שבירה, תמיד נעים עבורי. את הגבינות האהובות עלי ולחם עשיר היא קנתה מיד בהתחלה, ורק אז התפננו לחוויה של דוכני סרטן ומאכלי ים מעוררי טעם.
לעתים טוב לשוטט ללא מטרה.
08.11.1817, יום שבת
הידיעה מלונדון הגיע אלינו מיד.
כל כך צעירה, רק בת עשרים ואחת, ומתה כאשר כרעה ללדת לאחר צירי לידה קשים. התינוק נולד מת.
הנסיכה שארלוט, אשתו של ללאופוד סאקסה קובורג-גותה, הייתה בתם היחידה של ג'ורג' וקרוליין מבראונשוויג.
הידיעה על מותה והמחשבה על הסכנה לחיי אישה בשעת לידה מעוררים בי פחד עצום.
מוות עשוי לעורר חלחלה גדולה!
רק לפנות ערב בשעת מנחת התה, ביושבי בחברתה של אימא וליידי סיציליה פון זיך, קרובתה של הנסיכה, הבנתי מהשיחה של השתיים "מה מסוכנת הלידה", וכי לא ניתן למנוע אירועים מסוג זה.
חרדה אני – מה מפחיד הוא הגורל! לראשונה ראיתי את אימא בוכה, כי הרי היא נזכרה איך איבדה את התינוקת הראשונה במהלך הלידה למרות כל העזרה שניתנה לה. אך ליידי סיציליה פון זיך העירה: "עלייך לחיות בהכרת תודה כי נשארת בחיים".
אך אימא בצערה בכתה!
13.11.1817, יום חמישי
האונייה שלנו עומדת להפליג בעוד יומיים. כל התיבות הגדולות כבר ארוזות, והיום חשבתי שעלי לראות שוב את שער ברנדנבורג שהיה אהוב כל כך על אבא. לא מעט סיפורים סיפר אבא על בנייתו ב-1788, בהיותו צעיר ומלא תקוות – הן אבא והן השער המפואר היו בתחילת דרכם...
איך לא להתמלא תקווה אם מראשו של השער מביטה מלמעלה אלת הניצחון ויקטוריה... ואולי בתקופה זו של זיכרונות נכנסת אני לדרך המעבירה אותי לעולם שונה...
כן, עלי להיפרד!
מיס אנסטסיה היקרה!
מתחילה אני חיים חדשים, וחולפת בי המחשבה על עולם שלם אותו חיינו: תהפוכות שונות, הצלחות אדירות וכישלונות קטנים. עולם זה חלף לו עבורי, ועלמה שונה חוזרת הביתה לבריטניה!
כנראה הגיע הזמן לחיות בבית ולעשות שימוש בשפה האנגלית. מקבלת אני עלי את הכאב, ויודעת כי נכון לי מאמץ גדול לבנות בחזרה את ההרגשה הטובה. אך כדברייך תמיד: "זו דרכו של עולם", למרות כי כרגע המראה מול עיניי חשוך והשמש לא מאירה את האופק, אני בוטחת בך.
קשה לי לראות את אימא בוכה כי עבורה עמד הזמן מלכת, והיא אמרה בשקט לליידי סצילייה פון זיך: "הנה, זו התמונה של חיי – עונת סתיו של שעות ממושכות ההופכות ליום ארוך נצחי שלא נגמר ולגמרי נטול התלהבות, אך מבשר בעוצמה רבה חורף קפוא למדי".
הידיעה הזאת די מטלטלת ומטרידה אותי!
שלך,
לוסי
16.11.1817, יום ראשון
בחלומי הלכתי לבקר את קברו של היקר מכל, את אבא, שקענו אני והוא בחיבוק דמיוני ולא רציתי לעזוב. דיברתי אתו שיחה ארוכה, ושוב לרגע קט ונעלה מאין כמוהו חייתי את הימים בהם הכול אבל הכול יכולתי לומר לו, לשקוע בביטחון ולדעת שיש פתרון לכל מצב. הוספתי בשקט: "עזור לאימא".
אבא היה יקר וחשוב לרבים, ועדיין מאושרת אני להיזכר כי עם מותו נכתבה מודעת אבל בהבלטה גדולה בעיתון המצורף לכתב העת "אזרח העולם", הנחשב ביותר בלונדון, וזו לשונה:
"אדם אציל ואנושי הלך מאתנו ואנו חסרים!"
הידידים של אבא יטפלו בהקדם האפשרי בהעברת ארון עצמותיו לבריטניה.
16.12.1817, יום שלישי
המסע חזרה הביתה ערך עשרים ימים, דרך היבשה והים. תמיד העדפתי את תחושת היבשה מתחת לרגליי מול תחושת הים והמרחבים, זאת למרות האהבה הרבה שלי למים ולרוח הנפלאה אשר מביאה איתה את טעם המלח הנישא באוויר.
ישבתי מכונסת בתוך הספינה על אדן החלון המוגבה, צופה בגלים המתנפצים ומאזינה לרחש הנעים של המים. הפעם שולבה החוויה בטעם המלח של דמעותיי, אשר הרטיבו את לבי ופתאום הביאו ריח אחר לחיי.
מסע לאחר מות אבא. אימא ואני עזבנו את מינכן מלאת הזיכרונות כדי לא לשוב לעולם!!
פנינו לעולם ישן-חדש בלי להביט לאחור, כאב ותקווה משמשים בערבוביה. ואני נערה בוגרת ואישה צעירה...
קשה לחשוב שנעלמה עבורי אהבתו של אבא, ואולי זו ההזדמנות האחרונה שלי לדבר על אהבתי לאבא שלי כששנינו עדיין בקרבה כל כך גדולה.
מכאן ואילך נדבר דרך הזמן האבוד, זמן האוזל מהר ולוקח אתו אף את הזיכרונות.
היית לי אבא מיוחד – אבא טוב, אבא אמיתי. אבא כמו אבא! הייתי הנסיכה שלך, ותמיד הדגשת זאת בעוצמה...
הערכתי מאוד את הדרך בה חיית ומעולם לא שברתי את ליבך! הרעב שלך לרעיונות חדשים וגירויים אינטלקטואליים הקסימו והעשירו אותי, ובכך יצרו אצלי גישה קלה לפתרון בעיות אשר החיים מביאים עימם. כרגע כל החלק הזה נעלם איתך. למדתי ממך את כל מה שעלי לדעת. תודה. אהבת את החיים ונפרדת במותך כמו האציל באדם – בשקט ובכבוד. אציל אתה!
אפשרת לי הזדמנות להיפרד ממך בביתך ובחדרך היקר... יש לי המון דברים לומר לך, ומאמינה אני כי לפנינו משתרעות כל השנים כולן, בהן אוכל לומר לך זאת שוב ושוב בדיוק כמו שבחייך אמרתי תמיד את אשר עם לבי ואתה הקשבת.
תודה! אוהבת אותך אהבת אמת.
תנוח ושמור עלינו מאי-שם לעולם...
עלינו על האונייה "רוזהיכטה". הים סער ורוב האנשים הרגישו רע מאוד. ניסיתי לנחם עצמי בשירה ולדקלם שירים אהובים, ובערבים קראתי ספרי פילוסופיה. אך לרוב חלמתי וחיכיתי. הו, כמה ייחלתי לראות את ארצי...
ובראותי את בריטניה סנוורו דמעות סנוורו את עיניי ופי נסגר בחנק, לכן בדקות הראשונות הייתי זהירה ומכונסת. הייתי שקטה והתבוננותי פנימה וגיליתי התפעמות אדירה בתוכי. למדתי את משמעות המושג: "ידיד השקט נחוץ בשעת צורך אמיתי".
ואז הכרכרה עצרה ופקחתי את לבי, וראיתי את ביתנו שנגלה לעיניי. הוקסמתי מיופיים של הפרחים ומצבעם העז, וריחה של בריטניה שיכר את נחיריי.
כהרף עין נמוגו זיכרונות ילדותי כלא היו.
23.12.1817, יום שלישי
בחוץ קר, אבל לי נעים עד מאוד. החזרה הביתה הציפה בי את הזיכרונות אותם השארתי במינכן הרחוקה. "תני לי להביט בך, שבי לידי על יד האח..." אימא מביטה בי ובוכה. ורק ידידתי מיס אנסטסיה, אשר נמצאת ברוסיה מולדתה, היא הכוח שלי וכרגע היא כה רחוקה. מיס אנסטסיה היא גם הכוח המלכד ביני לבין אימא שלי.
שאלות רבות מייסרות אותי: אבא דאג לרווחתנו ותמיד שלט בכל בעצמו, ועתה מי ידאג לילדתו בעבותות של מסירות והערצה?
זקוקה אני למילים רכות כי מותו של אבא משתלט על הכול, ולמרות כך עלי לנהוג כמסורת אבא ולשלוט בעצמי... האין חיים אידיאליים? המתחם עליו בנויה האחוזה שלנו הנו רחב ידיים, גבוה ונישא כמו מבצר על צוק. זהו ביתי עתה וזהו מבצרי.
זוהי ירושתי וזו נחלתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים "דם כחול אדום"- סוף פרק 15 - תחילת פרק 16-עד עמוד -160 סופרת
זוהי ירושתי וזו נחלתי.
25.12.1817, יום חמישי
בעונה זו אנו מקשטים את הבית ומפזרים סרטים נוצצים לאורך כל הפתחים והדלתות, גם הפעם נוהגת משפחתי בהתאם לכל כללי המסורת. עלי לציין כי Jagd רב המשרתים מתנהג בעדינות ואהבה כלפי מיסיס סוזאנה שלו, מסתובב סביב האח הגדול ומניח שוב ושוב את גזרי העץ בצורה הנוחה ביותר.
יש ריח שונה לחג כאן, בבריטניה שלי, ועצוב לי עד מאוד כי זו הפעם הראשונה בה אין אבא במסיבת החג שלי...
בחוץ משתוללת סופה של גשם, ותוגה גדולה של געגועים אופפת אותנו. כן, עלי ללמוד לראות את החיים בצבע אפור וערפילי.
במכתב אותו קיבלתי לאחרונה מאנסטסיה, הביעה היא את עצמה בבהירות האופיינית לה, וכתבה כי עדיין היא מציירת את החיים לא כשחור ולבן. העזה גדולה לעניות דעתי, אבל זו כנראה הדרך שלה לגלות את הזווית המושלמת לכל האפשריות אשר מעמדנו הרם והחד-משמעי יכול להציע.
תמו חלפו להם חיי הקודמים!
עלי לצאת למסע של חיפוש דרך נוספת השוכנת בתוכי, כדי לאפשר לעצמי מחדש את העוצמה והכוח לחזור וליהנות מהמרחבים של העולם ללא הצער בו אני שרויה.
עלי להתאמץ להכשיר את עצמי מחדש להופעה מושכת, מקרינה ביטחון ועוצמה, עלי ללמוד לקחת אחריות ולהכניס שמחה לחיי.
עלי לשרוד ולמצוא את עצמי.
28.12.1817, יום ראשון
סוף שנה. סוף תקופה. עד לא מזמן היו החיים קלים יותר ובטוחים כל כך. והנה החורף הקשה של מולדתי עומד בפתח. הכול מכוסה מעטה ברד לבן ודק והמון טיפות קפואות של גשם. ריקוד הרוח יכול להפחיד... אבל נחושה אני בדעתי להילחם בכפור המתפשט באבריי ומטיל בי את אימתו. את לבי עוטפים מי קרח שייתכן ולעולם לא ימסו. אבא מת ונעלם...
כל יום אני מפשירה במעט ועל ידי כך הסבל מאבד מכוחו. בשנה זו חוויתי את האובדן הראשון שלי, וברגע הכי לא מתאים בחיי הצעירים. האם יש רגע מתאים?
היום בסיומה של דרשה בכנסייה ולקראת סופה של שנה, נשאתי תפילה למצוא מחדש מקום בטוח ואת נפשי התאומה.
31.12.1817יום רביעי
כתב העת "אזרח העולם", הנחשב לרציני ביותר בלונדון, פרסם הצעה לנושא והיא משכה את תשומת לבי: כתבה למאמר בנושא "היכולת להזדהות עם תרבות בת ימינו". הכתבה אמורה להיות גדולה ולהשתרע על פני מחצית העמוד השלישי , בהערות צוין כי לכותב המאמר צריכה להיות היכולת להזדהות עם התרבות בה אנו עסוקים, להיכנס לתוך תוכה, לכתוב את העמדה שלו אבל לדבר בשם כולנו ברחבי בריטניה הגדולה. רוצה אני לנסות לכתוב על הנושא. אינני מחכה או מצפה לתגובה סוערת כלפיי, כי הכול נעשה בעילום שם ולכן מתרגלת אני איפוק לאורך כל הדרך. האירוניה הגדולה עבורי: דווקא ברגע של אובדן כה קשה רוצה אני לצאת להתחלה חדשה, לנסות לזכור את מקומי בגבהים אשר היו שלי עד לא מזמן. עלי להתאים את עצמי לאילוצים ולהתגבש מחדש. רוצה אני להביע בכתבי את רוח המסורת הבריטית, רק צר לי שאני לא נמצאת כאן מספיק זמן כדי לדעת בבירור מהו אופייה של עלמה אנגליה, ליידי למופת...
הדרישה שלי מעצמי היא לכתוב ברמה גבוהה, להקפיד על ראייה בהירה, להשמיע קול נכון וכנה, ולערוך את המילים בצורה המושכת ביותר. "כמו ריקוד של צעדים מבריקים בסערה גדולה".
המחשבות אותם אני מביעה דרך המילים מעניקות לי אושר מסוג חדש, ועל ידי כתיבתן אני מחזירה לעצמי תחושה של הערכה אשר אבדה לי מעט. Luciana
פרק 16
להיות עם חופשי בארצנו
יום שבת, ה-20.2.65
לדעתי אדם צריך להיות מוכן לכל הזדמנות הנקרית בדרכו, כי כל הדברים הגדולים באים אלינו דווקא כשאיננו מצפים להם. הקיץ השנה התחיל בחודש פברואר ועצוב לי... שוב לא יצאתי לבלות לשום מקום ונותרתי לבד בבית. לא מצאתי עד עכשיו חברת צעירים מתאימה. פשוט נורא, אבל זו עובדה ששום חברה לא מוצאת חן בעיניי. אחת מהשתיים: או שאני לא בסדר או שהם לא בסדר... אני עייפה וזה מוזר בגיל שבע-עשרה וחצי, אולם זה יעבור. אילו לא חשבתי כך, לא הייתי יכולה בכלל לחיות.
מתקרב סוף השליש ואתו תעודתי, שהיא לא הכי מצטיינת, מצב המעורר בי דאגה רבה כי עם תעודה כזאת יהיה לי קשה להתקבל לבית ספר לאחיות. מה יהיה? אני מתפוצצת ממחשבות ואינני מוצאת כל תקווה, ורק אלוהים יודע מה ילד לי המחר.
הקיץ בפתח במלוא עוצמתו. רוח חמה מנשבת, הרחובות נושמים אוויר ומעלים חיוך על שפתותיהם של האנשים המתהלכים שיכורים מההתחדשות. מקווה אני לעשות קיץ זה למיוחד של חיי, ללא מיכאל בלכרוביץ אשר הולך ונשכח...
עלי ליצור קיץ הזכור לטוב!
ולעתים אך ורק בחלומות מוטרדת אני מה באמת היה יחסו של מכאל כלפיי? האם כל מה שחשבתי היה חלום, פרי המצאתי, אהבה חד-צדדית, או שהייתה כאן אהבה הדדית? מה מנע ממנו את הצעד הגורלי למימוש האהבה? האם אני זו ששיבשה הכול? כנראה שרק אלוהים יודע!
קניתי לרות שי לפורים, ספר "שירים יפניים" די נחמד, והיא קנתה לי את הספר "רסיסים" של אסתר קל, רשימות קצרות ויפות.
יום שני, ה-1.3.65
בעוד כעשרים דקות אלך לבית הספר, היום אנו מתחילים ללמוד בשעה תשע. עלי להיות מוכנה בתלבושת אחידה בצבע כחול נקי ולא חלילה אפור-כחול. בזמן האחרון אני מנסה לשכנע את עצמי להיות בסדר, ומאמנת את עצמי היטב. מדי יום אני קמה בשעה שש ועושה התעמלות – תרגילי בטן, וריצה של סיבוב שלם מסביב לבתים שלנו. לכל זה אני מצרפת דיאטה. וכך אני מקווה לרזות בהקדם...
היום אלך לקנות לי נעליים לבנות על עקב ותיק תואם, והחלטתי לקנות פילם לצלם תמונות בצבע בחג פורים המתקרב.
אתמול נסעתי עם אחותי ואמי לדודתי לבקר את סבתי. כן, היא עברה לגור בבית בתה הבכורה, הדודה המהנדסת. היינו שם שלוש שעות, ועבורי זה היה בילוי טוב כי קיבלנו חבילה מרוסיה שלי, יופי של מעדנים: אגוזי יער, פטריות יער, ממתקים, שוקולדים ובושם. למרות הפיתוי הרב לא קלקלתי את הדיאטה ולא אכלתי, אבל הזיכרונות בלעו אותי והיה מרגש ועצוב.
לפני שעזבנו סבתא לחשה לי וקרצה בחיוך:
"לוסי, נערה יפה שלי, שמרי על עצמך!" ודחפה עוד שני מכתבים לארנקי, "קראי לעומק וחשבי טוב על סוד החיים האמיתיים!"
בלילה פתחתי את המכתבים והלם גדול עטף אותי!
לוסיאנה, עשירה מיוחסת שמחה ומוגנת, ואיזה צער עמוק חוותה!
המסע שלה חזרה הביתה לבריטניה ערך ימים רבים ביבשה ובים. מסע אותו גם אני עברתי כשעזבתי את רוסיה, אך אני נסעתי עם אבא ואימא, מוגנת כל כך. ועולה בי תחושה חדשה, כי בית הוא כל מקום בו המשפחה נמצאת ולא מדינה או עיר, יקרה ככל שתהיה.
היא איבדה את ביתה-עולמה! מסע לאחר מות אבא – לוסיאנה ואימא שלה יצאו לדרך בלי להתכוון לשוב לעולם!!
חשה אני בשברון ליבה עד מאוד, ולפתע מודעת לכך כי "דבר לא מובן מאליו".
יום שישי, ה-19.3.65
אתמול הייתי בעדלאידע בתל אביב יחד עם שושנה, היה נחמד אבל התעייפנו כהוגן. רעש, המולה והמון אנשים. פעם זה היה כה מספק ומדהים, אך היום רצוני במסיבה פרטית. תוהה אני – מה באמת אני רוצה?
שושנה סיפרה לי שהיא עזבה את התנועה. מה היא תעשה בחוץ, לפחות שם היא הייתה מוגנת ובחוץ היא לעולם לא תמצא את מקומה. זה ימים רבים שאני מרגישה הרבה התלבטויות ומחשבות עמוקות.
חג פורים, האהוב עלי מכל, הסתיים.
אם ארצה לסכם כיצד ביליתי בחג אפשר לומר טוב, בחלקו הראשון הייתי עצובה ואובדת עצות ובחלקו השני מאושרת ובוטחת בעצמי.
המפליא הוא שדווקא מקור האושר שלי נבע מהביטחון אותו רכשתי מהצער והאובדן של לוסיאנה, ומההבנה ש"דבר לא מובן מאליו".
הוזמנתי למסיבה בשומר הצעיר. לא להאמין עד כמה הייתי מחוזרת. בנים שעד לא מזמן לא הביטו לעברי רצו לשבת רק לידי ולשמוע אותי, והברק מעיניהם סנוור את כולי.
מה אומר, הייתי בשמים...
יום ראשון, ה-28.3.65
הפעם יש דברים מעניינים, החיים התחילו לזוז לכיוון חדש... ראשית הלכתי עם פנינה פ' למסיבה במקהלה עד שלוש לפנות בוקר, ונהניתי בצורה מדהימה. נראיתי די טוב, עם תסרוקת חמודה, רקדתי המון ואפילו קיבלתי שלוש נשיקות ממזכיר הקבוצה. הוא התבקש לבחור בחורה יפה מתוך כשלושים-וחמש בנות... ובחר בי, נו? בקיצור, ביליתי כהוגן ועבורי זו הפעם הראשונה שנהניתי בשלמות. היו המון בדיחות לעניין ושרו שירים נפלאים, שהרי הם מקהלה. ברצוני להזכיר את המנצח של המקהלה – גבר יפה ומדהים כמותו לא ראיתי. הוא מבוגר כבן שלושים, שערותיו שחורות ועיניו שחורות, גבה קומה ופשוט כליל השלמות, אולם נראה מאוד ביישן. אשתו נראית הרבה יותר מבוגרת ממנו, אבל הם נראים מאוהבים עד מאוד. חזרתי עייפה אך רעננה בנשמה. אולי אצרף את עצמי אליהם לטיול ביום שבת.
בערב נכנסה בי רוח שטות וראיתי סרט ילדותי: "שמונה בעקבות אחד".
יום רביעי, ה-21.4.65
חופשת פסח. החופש שכה חיכיתי לו. אני מבלה כמו שצריך, ועצם הדבר שאין לימודים מביא לי רווחה ושקט.
שפע של דברים אירעו לי בזמן האחרון: נרשמתי לבית הספר לאחיות ומקווה אני שהתקבלתי. הבחינה לא הייתה קשה במיוחד, ואני חושבת שעמדתי בה מאוד יפה. לבחינה באו כעשר בנות, והאמת שהם לא מצאו חן בעיניי כשותפות לחיים החדשים. מקווה אני שזה יהיה אחרת בזמן הלימודים, למדתי שיש לי יכולת להתחבר עם בנות גם אם הן שונות ממני.
חזרתי עייפה אך מלאת רשמים מ"העולם החדש".
מסמר הטיול בפסח זה זו ישיבה במסעדה נוצרית בחיפה. נסענו אחותי, אמי ודודתי עם בתה ובעלה, אבי העדיף להישאר בבית.
הגענו למסעדה אחרי נסיעה ברכבת והרגשתי עמוסה בזיכרונות!
ביקור בגן הבהאים לא יצא לפועל, היה סגור.
לי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים לשבת במסעדה... הנוצרים אוכלים לחם כי החג לא שלהם, לכן המלצר פנה אלינו והציע לנו לחם וקיבל את הסכמת הנוכחים. ואז אני בלי להרהר פעמיים נזפתי במשפחתי בקול ואמרתי, "אתם גויים!" להפתעתי ולתדהמתי דודי, שבדרך כלל כן שומר על מעט כללי מסורת בראש השנה ויום כיפור, כעס עלי וכינה אותי "אנטישמית" לפני כולם, והוסיף שכך בדיוק התנהגו בגולה הגויים ליהודים. נבהלתי, הסמקתי ולא ידעתי מה עלי לענות. הרגשתי שהוא העליב אותי שלא בצדק.
אחרי ויכוח סוער שנגרם בגללי נרגעו כולם והמשכנו לאכול. מוסר כליות ייסר אותי, אבל לא הייתה דרך להחזיר את המילים ולכן אכלתי בשתיקה. למדתי לקח: אני לא חייבת להיכנס למסעדה של גויים בפסח אפילו שהמבוגרים רוצים בכך.
שלשום ביקרתי ב"היכל התרבות" בהופעה נהדרת של מקהלת גברים, הייתי גם בהופעה מקסימה של ה"גשש החיוור", ואתמול הייתי בסרט "ילדי קפיטן גרנט".
ביליתי נהדר ואני מקווה להמשיך לבלות עד סוף החופש.
אז לסיים את השליש האחרון... ולא לראות יותר לעולם את שאהבה נפשי, את מיכאל!
אני עדיין בתהליך של דיאטה, ומקווה לראות תוצאות בקרוב.
יש לי כבר חמישים ושלושה שירים, ואני מאוד גאה בכתיבה שלי.
יום שני, ה-10.5.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 16 - עד עמוד -162 סופרת
יש לי כבר חמישים ושלושה שירים, ואני מאוד גאה בכתיבה שלי.
יום שני, ה-10.5.65
יום העצמאות עבר חלף לו, שבע-עשרה שנה מלאו למדינתנו.
מדינה כה צעירה, אבל לנו כעם בבירור אין במה להתבייש – יש לנו מדינה ישרה, אמיצה ויפה למרות שהיא קטנה מאוד במפה.
עיריית חולון ערכה במת בידור, והתוכנית הייתה זהה לזו של לפני חמש שנים, ההצגה "חלום ליל קיץ". עבורי זו הייתה תזכורת לתחילת דרכי בארץ, ואני גאה בדרך אותה עברתי. אבל כמובן שמה ששבה את לבי לחלוטין אלה הזיקוקים... זו לי לא הפעם הראשונה, אבל בכל פעם מחדש הם גורמים לי התרגשות גדולה. הזיקוקים מעוררים בי מין יראת כבוד ושמחה שאינני יכולה לתאר במילים, ולדעתי הם אכן מעוררים התפעלות כבירה והרבה רגשות רומנטיים. למחרת נסענו אמי, אחותי ואני לתל אביב לחזות במצעד. יצאנו בשש בבוקר ועד שעה אחת-עשרה חיכינו להתחלת המצעד. מזל שאנשים חביבים נתנו לנו מקום לשבת, אחרת מי יודע מה היה קורה לרגלינו המסכנות. ואז לקראת סוף היום אירע דבר לא נעים – כרעתי, נפלתי והתעלפתי.
למען האמת הרגשתי רע כבר שעה קודם, אבל לא רציתי להטריד את אמי. וחוץ מזה, רציתי לחזות במצעד הנפלא, אבל לבסוף הכאבים הכריעו אותי, הפכתי חיוורת כמו סיד ואמי יחד עם אנשים טובים נשאה אותי לאמבולנס. שם שכבתי חצי שעה עד שנרגעתי, ואז שמנו פנינו לביתה של דודתי להירגע. ביום שישי הייתי במסיבה ופגשתי את צבי ורובי, בנים שחיזרו אחרי בתנועה בפרקי זמן שונים,לבי עמד מלדפוק והזכיר לי את הימים הנפלאים והמרים כאחד. ביום שבת הייתי בסרט "רק לא בשבת", ואילו אתמול הייתי ב"לואיזה וששת בעליה" בכיכובה של שירלי טמפל.
לפני כמה שבועות נסעתי שוב להופעה עם המקהלה, בניצוחו של המנצח הגדול, ושם ראיתי פנים אל פנים את ניל סדקה – זמר אמריקאי ממוצא יהודי שנמצא החודש בארץ וכולם מלאי הערצה. הוא מאוד נמוך לגבר אבל עם קול נפלא, והשם האמיתי שלו נסים צדקה. כמו כן ראיתי פנים אל פנים את בומבה צור – שמן ונמוך, ולא עליז בכלל כמו שהוא מצטייר בסרטים.
היה מעניין לשהות מאחורי הקלעים.
קראתי כמה ספרים, כמו: "לוסי בראון", "וידויה של אישה", "עמק החריץ", וכרגע אני שקועה בתוך "מרי אנטואנט" – ספר קשה, רציני, נפלא ועצוב.
רות נוסעת בשליחות לסירן בצרפת. איזה כיף לה. כל הכבוד לה.
קראתי את הספר "מרג'ורי מורגינסטאר", המתאר את חייה של נערה מתבגרת ומאוד התרשמתי, אך לוסיאנה משפיעה עלי יותר מכל.
יום שבת, ה-15.5.65
אתמול הייתה לי הצלחה במסיבה סלונית... אפילו ריקוד אחד לא ישבתי בצד. מוזר, אבל לא הרגשתי שום שמחה. הייתה בי מין לא אכפתיות, מין ריקנות. אינני מבינה מה קורה לי, מה אני רוצה מהחיים ומעצמי? מהם הדרישות שלי מהחיים?
לא היה נער שלא הזמין אותי לרקוד, הייתי צריכה להיות מאושרת ואפילו התחייבתי בפני עצמי לא להיות בררנית. השמלה החדשה בצבע ירוק הלמה אותי, נעלי העקב החמיאו לי, והייתי אמורה להיות על גג העולם.
ושוב, כמו בכל מקום, שמתי לב רק לבן אחד ששמו שבתאי, אבל הפעם שיחקתי אותה אדישה וזה עשה את כל ההבדל – הוא הזמין אותי לרקוד פעמיים!
אשתדל להיות יותר עם החבר'ה האלה ולנצח את האומללות, כדי לשקם את גאוותי הפגועה.
מיכאל בלכרוביץ, אהוב לבי, נכנס לעולם החשכה...
חזרתי הביתה מאוחר, ותודה לך בורא שבשמים!
יום שלישי, ה-18.5.65
אתמול התבררה לי עובדה מעניינת: מיכאל מאוד מעורב במה שקורה לי ומאוד מתעניין בדברים שקשורים בי, ואפילו מפגין קנאה לא קטנה... חבל, אבל בשבילנו זה כנראה כבר מאוחר מדי.
ביום שישי, לפני המסע הנהדר של השביעיות,הייתי במסיבה עם החברה הסלונית החדשה שלי ודורון, בחור שהכרתי, ליווה אותי הביתה. הרגשתי מאוד מאושרת ויפה. בדרך ראיתי את חיים, החבר של מיכאל, ואת מבט התדהמה שהופיע בעיניו לא אשכח לעולם. ידעתי שיספר למיכאל ופחדתי מהתגובה. ואכן, התגובה לא איחרה לבוא: מיכאל התעלם ממני ביום ראשון ועזב הביתה מרוגז ומאוד מוקדם מהרגיל, ואפילו להפסקות לא יצא. מאוד מוזר לא לראותו מכדרר... גם היום הוא עדיין מתעלם. אולי כך טוב יותר!
יום שישי, ה-11.6.65
הלא יאומן קרה: יש לי חבר, והוא עונה לשם דורון. אנו ביחד שבוע ימים, ובינתיים מאוד נהנים זה מזו. זו הרגשה מוזרה לחוש רגש ולקבל רגש חזרה. דורון ואני נמצאים באותה חברה, בה אני מאוד מחוזרת. לדוגמא: שבתאי מאוד מחבב אותי ומגלה כלפיי קנאה רבה, וזה מחניף. חשה אני כי עולם חדש ולא מוכר נפתח בפניי.
זה עתה חזרתי מנשף השמיניות. מיכאל הציץ לעברי כל הערב ולבסוף ניגש וניסה להזמין אותי לרקוד, אבל מבחינתי הכל הסתיים כי נראה לי שאני אוהבת את דורון.
צר לי מעט ששנה זו מסתיימת. מרגישה אני שחיי עתידים להיות מעניינים, מרתקים ובנויים בדרכי...
מי ייתן ואלוהים יאמת את תפילותיי.
יום חמישי, ה-17.6.65
תמיד תמהתי מה גורם לו לאדם להישבר, ליפול או להתייאש?
אף פעם לא ידעתי לענות על כך, במדויק יכולתי רק לחוש דברים במעורפל.
היום אני מודעת לכך שאדם יכול להשתנות בן-לילה, ובתנאים מסוימים אף להרגיש חסר הגנה בן-רגע!
מדובר ביחסים שלי עם דורון. לא בעיניי אלא בצורה בה רואים אותם הוריי. דורון בחור בן עשרים-ואחת ולא משלנו ("שוורצע") – זהו פגם רציני בעל חסרון אדיר בעיניהם, ומאוד זר להם ולכל אשר הם מכירים. הם הסבירו לי באלף מילים ועוד מילה שאין בקשר הזה שום דבר טוב, ושאני צריכה להשקיע בלימודים ורק אז, כשאגמור את בית הספר לאחיות, אוכל להתפנות לחברות עם בחור.
האם כל הבנות "זוכות" להטפות כאלה, או שרק בחלקי נפל התענוג?
התאפקתי לא לענות, כי ידעתי שזה יגרום למהומה גדולה פי כמה. שתקתי וחשבתי: 'מדוע הם זורעים בי רעל, הם שאמורים להיות האנשים הקרובים אלי ביותר'.
האם הורים נעשים טיפשים עם השנים, והאם כך מתבטאת האהבה לילדים?
ובכן, הכול עומד להשתנות. הם אסרו עליו לבוא לביתי, לכן יהיה עלי ללמוד לשקר ולהיפגש אתו בחוץ. רציתי להיות כנה וישרה, אבל הוריי לא יכולים להתמודד עם האמת. אז אהיה שקרנית, אשתדל רק להיות שקרנית טובה...
ולמרות כל הקשיים אני מקווה להצליח, כי לבי לא בנוי לפשרות! אתמול הם הכריחו אותי להיפרד מהרגשות אותם אני מרגישה, מהתמימות שלי ומהיושר בו אני מאמינה. שוב אני מאוכזבת מחוסר ההבנה שלהם כלפיי או הדרך בה הם מבטאים את האהבה שלהם כלפיי. אתמול נשברתי... בדמעות נפרדתי מעצמי התמימה והרגישה, שעה ויותר בכיתי ונרדמתי עייפה בלב עם מטען של מרירות ואכזבה. לא הבנתי איך אפשר לא לראות את דורון בעיניים טובות, והרי הוא כמו נסיך – בחור מיוחד שמחבב אותי ומתייחס אלי כל כך יפה, ממש כאל מלכה.
שנת הלימודים הסתיימה, הנעורים חלפו ואיתם חלף מיכאל שלי לנצח. כעת אני עומדת נבוכה ומפחדת בשערי העולם האמיתי, הרבה יותר ממה שהיה כשעמדתי רועדת בפתח שערי התיכון.
יום שלישי, ה-29.6.65
לבסוף נכנעתי. השתניתי ועוד איך, כל יום וכל שעה אני מרגישה את עצמי אחרת, מבוגרת יותר.
אינני יודעת אם אני אוהבת את עצמי.
יודעת רק שאני העצמי הישנה והמתוקה לא תשוב עוד. השינוי הוא כה מהיר והתרחש ברגע שסיימתי את התיכון. שכחתי את מיכאל ואת אהבתי התמימה והיקרה מזהב, שכחתי ימים של קריאה שקטה ושיחה עם חברות על דברים פשוטים, אשר נראו חשובים עד אין קץ. נגמר פרק נוסף בחיי. פרק עצוב מבולבל, רגיש ויקר כל כך.
שוב אינני אותה האחת. יש לי את דורון ואתו אני מבלה יום אחר יום ומתחלקת בכל חוויותיי. בזמן הקצר שלנו ביחד, בשלושת השבועות האחרונים, התנסיתי בדברים שמעולם לא חוויתי: בילוי אמיתי עם גבר שיודע מה עומד לפניו. ביישנותי הסתלקה והתבגרתי בן-לילה.
למעשה, נולד בי הביטחון המיוחל...
גליה, בחורה נאה מהחברה של צעירים בה אנו מבלים כל יום שישי, מאוהבת בדורון ושונאת אותי. בתחילה עשיתי הכול כדי לשנות את יחסה כלפיי, כי אינני רוצה לרכוש אויבות ואף פעם לא היו לי כאלה, אולם לא הצלחתי והיא ממשיכה להיות עוינת מאוד. כבר לא אכפת לי, אין לי כוח להמשיך להתאמץ ולפייס אותה שוב ושוב. נעשיתי אדישה. ברור לי שלוסי הישנה הייתה מתאמצת לרצות יותר ולא הייתה ממהרת לוותר. שבתאי עדיין מחזר אחרי אבל אין לו סיכוי, והכי מצחיק שהסיבה שלא התאהבתי בו היא שכולם רוצות אותו והוא הבחור הכי מחוזר. לי היה די בזה בעבר, לא? דורון מאוד מקנא לי ואני מאוד מבולבלת. הכול שונה ואני מקווה שלטובה.
רות נרשמה לסמינר בית ברל כדי ללמוד להיות גננת.
אני עדיין מאוד מעריצה אותה, ויש לה המון תכונות אופי הדומות ומשותפות עם דורון, וכנראה בגלל זה אני מחבבת אותו. אבל נראה כי ייקח עוד המון זמן להתאהב בו...
בעיניי אהבה זו ההרגשה הכי טובה והמבטיחה ביותר. את כל העולם מגישה היא על מגש זהב בשפע ובנדיבות, אבל לעתים היא מרגיזה מאוד. אתמול בהצגה דורון חיבק אותי ואף אני רציתי בכך. המגע שלו היה נעים וחוץ מזה היה לי קר... הרגשתי מוגנת ומחוזרת.
חזרנו הביתה במונית ובדרך הייתה לנו התנגשות קלה עם עוד מכונית. לא נורא, לא קרה לנו כלום, תודה לאל.
החיים נעשו ורודים.
דרך אגב, הוריי התפשרו והתגברו על עקשנותם, ודורון שוב נכנס אלינו הביתה.
פרק 17
נסיכה
2.1.1818, יום שישי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד - 166 סופרת
דרך אגב, הוריי התפשרו והתגברו על עקשנותם, ודורון שוב נכנס אלינו הביתה.
פרק 17
נסיכה
2.1.1818, יום שישי
זוכרת אני היטב את רגעיו האחרונים של אבא, בהם אמר לי בשקט: "אנא, תואילי לשבת מולי, נסיכה שלי, ברצוני לשוחח איתך לפני לכתי. מעתה והלאה, לקראת העתיד העומד לבוא, אהיה עבורך כמראה שקופה". ובלחש אשר כמעט לא נשמע הוא ביקש ממני הבטחה כי אחיה בהכרת תודה בכל מקום ובכל זמן, ואאמין בכך בזמנים טובים וגם בזמנים של טלטלה, כאשר החיים עשויים להפוך לרסיסים זעירים המתמקמים ומשתקפים מתוך אישוני עיניי הבוכיות בכל עת בה אביט במראה. "זכרי, נסיכה", הוא המשיך, "לעולם אל לך להעדיף חברתם של אנשים אשר לא ראויים להתייחסות נאותה, ולעולם אל לך להתרועע עמם. תני כבוד רב לאלה המיטיבים עימך ואהבים אותך. אהבי אותם כראוי להם, אבל גם להם אל תתני את הלהט הגדול שלך, כי זו מתנה שלך. לכן את רגש הלהט שמרי עבור עצמך בלבד".
עדיין זוכרת אני היטב איך חיבק אותי אבא בחוזקה, רכן לעברי בשארית כוחותיו והוסיף בהטעמה: "האם את מבינה?"
18.1.1818, יום ראשון
הייתי רוצה להיות דומה לציפור קטנה. נמרצת, מלאה בהחלטות, כוונות ותוכניות גדולות, שחגה לה לגמרי נינוחה בתוך עולם של דרכים נפתלות דמיוניות מתחת למראה שקופה. כן, כל ציפור יודעת להישמר ולהתרחק מכל סכנה, אך עבורי זה לא כך – ללא התראה או הכנה מראש, וכמובן ללא כל הסבר, הושלכתי מהדרך הראשית לשביל צדדי ולא בטוח, וכעת עלי למצוא בחזרה את הדרך. עלמה צעירה ומחונכת חלשה היא מציפור קטנה ועדינה. דרשת הבוקר בכנסייה הייתה מאוד משמעותית בעיניי... אבא שלי עלה לשמים ומשם הוא מביט ורואה את כל המחשבות אשר בלבי, וצופה בכל המעשים אשר מוחי מתכנן וחושב. אבל הוא רחוק, ועדיין אינני מבינה איך יכול היה להשאיר אותי וללכת לדרכו האחרת... הרי הוא בהחלט לא סיים את תפקידו החשוב – לתת לי את כל הידע והעזרה הנחוצים והפתרונות הנכונים כיצד לחיות חיים מאושרים. או אולי כן?
לכן בימים אלו יותר מאי-פעם אני מקפידה על אמירת תפילותיי בבוקר, וכמובן מסיימת איתן בערב. כך מקווה אני למצוא את התשובה הנכונה.
22.1.1818, יום חמישי
איך אעביר לכתב את התחושה האדירה המפעמת בתוכי?
ומה אגיד לעצמי? ולמי אגיד אם לא לי?
המקום בו אנו נופשים מאוד יפה ומאוד ידידותי עבור משפחתי, אך אמש קרה דבר מה שונה ולא צפוי: ישבתי על הגבעה שלנו בנוחיות המוגנת שלי בחברתה הנעימה של מיס אליזבט, והנה קרה לי דבר מוזר.
החוויה של לובן השלג השתלטה עלי, הנופש החורפי שלנו והשהיה בו תמיד יהיו עבורי מצב של חלום מספר אחת, ולרגע חזרתי להיות הילדה של אבא:
דרכתי, שקעתי, נגעתי, הרחתי, ראיתי, נשמתי, ואף הגשתי כדור שלג לבן נמס אל פי. ואז, מרוב התרגשות התעלפתי מעונג. מיסיס סוזאנה הצילה אותי בהגישה לי מלחי הרחה. הבוקר התעוררתי לאורם של הפתיתים הלבנים המכסים את חלוני, וכל הערגה, הכמיהה והתשוקה שנכלאו בתוכי פרצו החוצה. ונזכרתי...
נזכרתי בצעקה של הילדה הכלואה בתוכי וקולה לא נשמע רק רטט בקע מליבה: "אלוהים... אימא... אבא... מדהים... עצום... בלתי נתפס..."
המילים מאמש הביעו התרגשות, כמיהה וצער על אובדנה של הגנה, אבל זו לא הייתה רק תחושה של החמצה, זה היה גדול מזה – תוכי פרץ החוצה!
אוכל לומר כי מאז אמש אני חסרת נשימה ולא ישנתי כהלכה. מרחפת אני כמו פרפר... התחושה המרשרשת אשר יצר מגע השלג תחת רגליי, החזיר לצעדיי את הקלילות ועדינות אותם שכחתי, כשמוזיקה ערבה ומוכרת מתנגנת בתוכי.
1818 1 24 יום שבת
ביושבי ברגע זה בחדרי המוגן, מהרהרת אני כיצד שיחקתי עם כדורי השלג הבוהקים והגשתי אותם בעדינות אל פי. התחושה הקרה והלבנה המיסה את הקיפאון אשר בתוכי ופתחה קמעה את שפתותיי לכדי חיוך נחבא.
מעולם לא חשתי תחושה בעלת ריגוש כה עצום ואהבה כה אדירה לחיים, ומעולם ולא הגעתי לפסגה פנימית כה גבוהה.
מחלחלת בי תחושה כי לא בתוך גופי אני נמצאת, אלא תלויה על ענפו של עץ שכולו לבן עוטה חג, והוא מעניק לי צללית נקייה וטהורה.
מאזינה אני לשפה של רוך ואהבה, ועיניי משתאות: חוויית לובן השלג השתלטה עלי, וכשהבטתי מבעד לזגוגית החוצה חלפו מולי דמויות בתנועה נדירה של ריקוד... ,לפתע ראיתיו... מרחוק... עומד איתן ודומה לאביר לבן שהופיע מאי-שם. ואינני יודעת – מאין, איך וכיצד?
"תוהה אני מה הצעיר המקסים סר יוהאן כגן עושה כאן היום?" לחשה בצנעה מיס אליזבט, ואני לא מצאתי מילים לענות. לפתע, בראותי אותו כה יפה, אקזוטי וזר נכלאו רגשותיי.
הייתכן כדבר הזה – לפתע פתאום כה להתבלבל?
בליבי מנשבות רוחות חדשות, זכות ולבנות, מנסות לעדן את צערי הגדול על אובדנו הקשה של אבא.
מיס אליזבט ידידתי הטובה מצאה לבסוף את המילים הנכונות: "אם זה מה שגורם לך לחייך, אין לי מספיק מילים להביעה את תודתי לסר יוהאן..."
יום שלישי 24 2 1818
אנסטסיה היקרה שלי,
ברצוני לספר לך בהתרגשות גדולה כי הנסיעה המשפחתית השנתית למורדות השלג, בחברתם של הדוכס הגדול קרלו פונטי ואשתו ליידי וינקה-לוציה כללה כמובן גם את סר בירניו הצעיר ומיס אליזבט שלנו, אשר הפכו את האירוע למסעיר ביותר.
המומה אנוכי מתחושותיי, כי מי כמוך המכירה בתכונה זו אצלי: עד כמה חשוב לי להיות בשליטה רגשית...
כן, מאז ומתמיד עז רצוני להיות בעניין תמידי כל הזמן, לדעת כי כל הקורה לי מבוקר ונשלט על ידי, ושאיש לא מנסה לערער זאת. סר יוהאן כגן הצעיר שב מהודו, ונראה לפתע מולי. דמותו האחרת מורכבת ומסתורית... זוכרת אני את אמרתך כי כאשר מדובר ביחסי אל ג'נטלמנים צעירים, אני מאוד מקפידה על שליטה רגשית, ובונה סביבם מחשבות של הגנה. ואפילו אלה הראויים והמכובדים, גם להם אני רק כביכול "נכנעת", ברמז של אישור סמוי, כי באופיי תמיד אני המניעה וזו הנותנת את ברכת הדרך. אך בראותי את סר יוהאן אירע דבר מה שונה – האהבה מצאה אותי ללא עזרתי.
לוסיאנה
26.2.1818, יום חמישי
אנסטסיה היקרה שלי,
האם אמת בדבר שהנני כל כך שקולה?כל כך מובנת?
מיסיס סוזאנה לא מרוצה ודואגת לי מאוד... כי הפעם חשה אני רגשות של הבנה ורגישות הנוגעים לאחרים, ויש בתוכי צורך אדיר לאהוב ברכות, נועם והתמסרות, ולאו דווקא להיות נאהבת בהזמנה.
כל זה חולף במחשבותיי ללא הרף מאז האיגרת אותה שלחתי לך לפני יומיים. הרצון לא להיפגע תמיד הצליח להרוס עבורי את הכול, משחק החיזור הפך למאבק ואז איבד החיזור את טעמו... כידוע לך עבורי להיות נאהבת תמיד היה הדבר הברור מאליו, אבל לא כך הדבר להיות אוהבת. כאן אני יותר שקולה. לכן חלומי הגדול הוא להתנהג כמו ליידי חזקה דיה, אמיצה במידה ובעלת יכולת בחירה.
מרגישה אני איך פנייך האוהבים מביעים חשש! אך הפעם נחושה אני בדעתי לטפח בתוכי את הרגש האמיתי בחשאי מרבי, וברגע המכריע אאסוף מספיק אומץ כדי לפנות אליו, אל נושא אהבתי, ולהתוודות בפניו!
שומעת אני אותך אומרת בתדהמה כי שאיפה זו היא אחרית הימים עבור ליידי במעמדנו הרם.
צר לי על כך, כי הרי בסופו של דבר תמיד גיליתי כי המחזר הנלהב אשר עומד מולי מכיר ברגשות שלו כלפיי, אך גם לו אין האומץ לגלות את לבו למרות היותו "הגבר". לכן הפעם אמצא אני את האומץ לחשוף את לבי. ואולי את צודקת, ואלו הם לא סדרי העולם?
לוסיאנה
9.3.1818, יום שני
פתאום כל כך נבוכה אני בזוכרי בידיד משכבר הימים, אשר הפך לקרוב ואינני יודעת כיצד. בלבי מנשבות רוחות חדשות, זכות ולבנות.
הקרח הפשיר ועיניי דומעות.
חזרנו ללונדון, ועבורי היא מקום רב עוצמה המהווה מגן חברתי. יודעת אני כי רבים מחברינו חשים הלם ואי-נוחות למראה העיר הזאת, לא אני.
אני אוהבת את ההרגשה להיות פה, אבל האם אני עדיין זוכרת את הימים ההם, הקסומים, אשר המיסו את לבי בשלג הלבן?
מתגעגעת לחלום אותו חוויתי באופן הרך והבוגר ביותר. יודעת אני כי קיימת מציאות די מטרידה בין ג'נטלמן ועלמה צעירה, אבל היא לא מבטלת את רגשותיי ותשוקותיי המתעוררים. יודעת אני כי לכל דבר בחיים יש את המקום הנכון, זאת בתנאי שאדבק בדרך החינוך שהוטבעה בתוכי.
יש בי נחישות להצליח באופן חיובי, כי האצילות מחייבת אותי ולה אני שומרת אמונים.
13.3.1818, יום שישי
לוסיאנה שלי,
קיבלתי את מכתבך. אכן מדהימה היא ההרגשה העוברת עלייך. מתגעגעת את לאהבה, אבל בדרכך המיוחדת מקבלת עלייך את קצב הזמן הנחוץ כדי לקבלה בצורה הנאותה. אשר לי, אני רגועה. מבלה הרבה בנשפים בחצר הצאר שלנו, אשר כידוע לך היא אחת החצרות הטובות והנחשבות באירופה כולה. עירי סנט פטרסבורג כה יפה בעונה זו, כך שרוב שעות יומי אני מרגישה מאושרת בזכות עצמי, ולא מתנה שום מצב בגעגועים לרגש או אהבה. נאמנה אני להרהורי לבי, והערך העצמי שלי לא קשור למחשבות המשתנות יום ביומו. אך לעתים עלי להיות זהירה כדי להבין מי אני.
שלך,
אנסטסיה
13.3.1818, יום שישי
קראתי הבוקר את מכתבה של ידידתי והוטב לי, כי היא תמיד מוצאת דרך להיות מאושרת. אך לא כך מצב רוחי, ובמיוחד עם בוא הערב כאשר כולם סביבי "מדליקים את החושך". משהו עגום חודר לתוכי, הלב נעשה כבד ומושך אותי לאדמה. יודעת אני שיש חיים אחרי החושך, אבל בועטת ודורשת שידליקו את הנר ויביאו את השמש.
ללא הגנה מאפשרת אני לעצמי להיכנס שוב לכאב, לחוש בו ולגעת, לבכות קמעה, ובשקט ללחוש בקול: "אני זקוקה", ואז להתגעגע להגנתו של אבא...
מחר כשיפציע השחר כנראה ואשוב להיות בהירה לעצמי!
14.3.1818, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד - 169 סופרת
מחר כשיפציע השחר כנראה ואשוב להיות בהירה לעצמי!
14.3.1818, יום שבת
גורל. רק כך אפשר לכנות את הניצוץ הלא מובן ואת פגישתנו מאמש, האם נכון רגש זה גם עבורו?
נפגשנו בשעת בין ערביים והיה כל כך מיוחד. שמחה אני שהגעתי לפגישה עם סר יוהאן, הג'נטלמן המקסים שלי. כמובן שמיסיס סוזאנה עזרה לי מאוד, ואיך לא? היא תמיד ישנה ותומכת!
מאז ומתמיד שומרת היא עבורי את האהבה האמיתית ביותר בעולם, ולכן רק לפניה פתחתי את לבי והיא איתנה לעזור לי כמו סלע יציב.
נפגשנו בסתר מאחורי האחוזה. ייתכן ועבורי יש בזה קסם רב, אך אם הפגישה תתגלה לאימא יהיה בזה הרס מוחלט...
התרגשתי מאוד מקבלת פנים הלבבית. יוהאן אבירי לחש לי מילים אשר סובבו את ראשי, סחררו וריגשו אותי עד מאוד. הפגישה הייתה כל כך יפה. המבטים ההדדיים חממו אותנו כמו נרות חג המולד בכנסייה, והוא לחש באוזניי: "את כמו נר חנוכה שלא נגמר".
חשה אני תזוזה בסדרי עולם. המציאות משתנה!
אמש גיליתי אומץ רב כאשר רכבתי על אוכף סוסתי לפגישה סודית, ויודעת אני כי זו עובדה המפחידה את החיים עצמם. בטיולנו לא יכולתי שלא לשים לב כי יצרנו הזדמנות חדשה, כשנתנו איש לרעהו את מתנת האהבה.
היום בחושבי על אמש יש בי חוסר שקט ודאגה גדולה, הבטן והראש כבדים במיוחד, יש בתוכי סוג של ריקנות עמוקה, וחוסר כוח העושה אותי רדומה. היום אין אני יודעת מי אני. האם אפשר לסמוך עלי? האם אכן זו הדרך אל האושר?
21.3.1818, יום שבת
יוהאן, אהובי הזר!
האם גם האביר שלי מרגיש את תוך תוכם של רגשותיי?
המבין אתה, החש גם אתה את אותה אהבה וריגוש הממלאים את זמננו, זמן שהופך את המציאות שלנו לקסומה כמו באגדות? אהבה וריגוש גדול כמו שלנו מרדימים, משכיחים את החוקים, ואותי מפחידים. ייתכן ולכל זה יש סיבה, אך האם יש חמלה בחשיפה לסכנה? ומה על המסורת? ואיכה נשכחו מאתנו חוקי חברה וסדרי עולם מוכר? היש לכל זה הצדקה?
כותבת אני לך, כי אני נותנת מקום לכל המחשבות ומנסה לשמוח בפשטות עם האהבה והרגשות שחדרו ללבותינו. מנסה להבין ולקבל את המצב החדש ולזרום בסגנון מלכותי... אך עדיין תשוקתי הגדולה היא ללמוד איך לא לוותר על עצמי בתוך הפחד המזדחל.
חרדה הגורמת לי לחשוב על המחיר הגבוה של פגישתנו בסתר. אני לומדת איך להיכנס לתוך רגש אדיר, איך לרעוד בלי לקפוא, איך לצמוח בלי להישבר, איך לא לפחד או להתבייש, איך לא לדאוג כאשר המצב בו אני שרויה לחלוטין לא מוכר לי לחלוטין, איך להיערך לבאות? לעת עתה לא אסתכן לשלוח לך איגרת זו, כי עדיין לא ברור לי מצבי.
הנחתי את האיגרת בתיבת הנגינה והרהור חלף בי – אכן מנגינה אחרת מזמזמת בתוכי, לא מוכרת אך נעימה.
22.3.1818, יום ראשון
יוהאן, אהובי הזר!
לך היום יש חג מסכות, ולי הפכו החיים למסכה. המצב הפך עדין מאוד. המבין אתה את אשר אומר לך הלב שלי בזהירות ובחרדה גדולה? הייתי רוצה לחיות אך ורק בשעת זריחה אדירה של אור, כשהשמש יוצאת ומבטיחה הבטחות, כשהציפורים במעופן חוצות את קו הרקיע ושרות, ודממת בוקר בקולה החזק נשמעת היטב. הייתי רוצה לראות בכך את הדרך אל האושר.
אולם צריכה אני לחיות בכל השעות, ולגלות את השמש בדמדומים, באכזבות.
ואינני בת שמונה-עשרה עדיין וכבר מחליטה החלטות קשות ללא אבא!
בלב הולם חוצה אני את היום הדועך. הודפת מעלי את הממדים החשוכים, אשר לא נחשפו לאור החיצון, ומורידה את עטיפת הכיסוי מעל המטמון העצום הטמון בתוכי הרוצה להיחשף אל העתיד, אל העולם של האלוהים הכול יכול...
המבין אתה, אהובי הזר? האם אתי אתה במחשבות מתחת למסכה המסתירה את עיניך?
ועדיין, גם הפעם האיגרת הזאת אליך תהיה שמורה אצלי.
29.3.1818, יום ראשון
זה עתה חזרנו מהכנסייה ואני מאוד נרגשת. הדרשה הייתה כל כך נוגעת ללב עד כי יש בי רצון להזיל דמעה. לכן החלטתי לשבת ולכתוב איגרת מיוחדת לאלוהים הגדול שבשמים. אני כל כך אוהבת אותך, אלוהים, ומלאה בהכרת תודה!
אינני חושבת שזה משנה לך כל כך, אם אני אוהבת אותך או לא, מה שחשוב לך שאוהב את עצמי מספיק כדי לא ללכת לאיבוד בתוך ההחלטות שלי. הפעם הלכתי לעצמי לאיבוד ואני סובלת כל כך.
יש בי התרגשות עזה ומעט פחד וחוששת אני שאתפרק. הגבהים אליהם הגעתי הפעם עצומים, והירידה שלי עשויה להיות להתרסקות. שואלת אני אותך, אלוהים, האם חטאי הוא כה נורא לאהוב בעוצמה?
והרי אתה אוהב אותנו בעוצמה כה גדולה, לא? ורוצה לבקש ממך את הבלתי אפשרי – שמור על אהבתי ליוהאן היקר, כי בחרתי ללכת בדרך אחרת, בשביל מנוגד. אך האם לא כל הדרכים שלך הם?
כורעת אני ברך לפניך, ברכני אבא גדול שלי!
הוקל לי. נעשה לי שקט כמו ילדה קטנה אשר קיבלה את חסותך. התמלאתי נחמה!
30.3.1818, יום שני
יוהאן אהובי הזר!
מתפללת אני ומבקשת את סוג האהבה הנכון, אהבה אשר לא תשפיל אותי. והנה, הסודיות אשר ביחסים שלנו גורמת לי למות מבושה.
אני לא רוצה להרגיש לכודה ולדעת שכדי להיות מאושרים עלינו לחכות ולקבל עלינו את הסדר הנכון, ובהחלט לא נעימה לי כתיבתה של איגרת זו המתארת קשיים, אבל אמש השהיה בקרבתך הייתה קשה מנשוא.
נשיקותיך גורמות לי איבוד חושים ומבעירות את תשוקתי החבויה אף ממני. כל נקודה ונקודה בגופי בוערות ברגע בו אתה נוגע בי. אפילו מילותיי שותקות כלואות בתוך גרוני, ההופך יבש לחלוטין.
רואה אני את העצב בעיניך ושפתיך הלוחשות: "לוסיאנה, נסיכתי, אני אוהב אותך ולעולם לא אפגע בך".
וזה עוד יותר שובר את לבי, כי אבא תמיד אמר: "אל לנו לומר הבטחה בה כלולה המילה 'לעולם', כי יש את החיים והם זמן אין סופי..."
אולם בזו הפעם אני רוצה להאמין דווקא לדברים שלך...
5.4.1818, יום ראשון
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
שמחתי לקבל את האיגרת הכנה... החלטתי לעזור אומץ ולהשיב. מה אומר, רק זאת: אני כה אוהב אותך ולבטח תמיד ארצה לדאוג לביטחונך בכל אשר תהיי. כמובן שלעולם לא ארצה למנוע ממך את עתידך הטוב או לגזול ממך את המגיע לך מהחיים. ידוע לי בבירור כי מגיע לך מחזר בעל ייחוס ובריטי אמיתי, ללא שורשים ממוצא יהודי מכובדים ככל שיהיו.
הייתי חייב לענות לך מיד, למרות שלא ביקשת, וזאת כדי להסיר דאגה מליבך – אכן "לעולם" לא אשבור את ליבך.
את נתת לי את עצמך באושר, מצב שרק יכולתי לחלום עליו, שנינו יודעים עד כמה מסוכנות לנו הפגישות בסתר אך יופייך המאיר את שעות בין הערביים לא ניתן לתיאור במילים. ההתמסרות שלך לנשיקותיי היא כה טהורה, מלאה בלהט. וגם היום ברגע זה עדיין חש אני בעוצמתה ופוחד מהכאב אשר באובדנה.
ביום שבת מיד אחרי התפילה בבית הכנסת מצאתי את עצמי צועד מרחק עצום ללא מטרה, עד לשקיעתה של השמש על יומי... ועדיין לא מצאתי מנוחה. חשבתי אף על פתרון אחר, כמו: להחזיר את הגלגל לאחור ולשוב להיות מה שהיינו בעבר, ידידים הנפגשים במקומות המקובלים, ולחדול להתראות בסתר, לפחות לא בזמן הקרוב... או אולי עלי לעזוב את לונדון ולהקדים את השליחות המתוכננת אשר נקבעה עבורי "המסע להודו הרחוקה".
אבל כל זה לא מציאותי, כי להיות רחוק ממך יהיה עבורי סוף העולם.
אני לא מבקש רחמים. יהיה זה בזבוז זמן לרחם עלי, כי אין אני מרחם על עצמי אלא מאוהב.... ומודה אני למזלי הרב, כי הרי ידוע לי עד כמה רב מספר המחזרים שהיו שמחים ליפול לרגלייך רק כדי לשרתך...
שלך
7.4.1818, יום שלישי
יוהאן, אהובי אבירי!
האהבה אשר נחתה עלינו משנה את הגישה שלי לחיים. חשה אני שיש לי הרבה מה לתת, ושיש בתוכי אוצר של שפע, גילויים מופלאים של רכות. רוצה לתת בנדיבות, לתת ללא תנאים, לתת באהבה. ורק להתפלל שתמיד יהיה לי מספיק לתת...
הגישה החדשה שלי לחיים הפכה להבנה כי כל הניתן לי הופך למתנה נדיבה, וזו דרכי להחזיר – לצאת מעצמי ולהתחבר לאותו עולם הזקוק למה שלי כבר יש בשפע. דרכך צומחת אני עוד יותר, וחווה אושר הנובע מנתינה- קבלה ושוב נתינה, בזרימה קולחת. עבורי זה לחיות תמיד באור. כן, לעתים אני מרגישה כי האור מסנוור מדי, וזו משימה לא פשוטה העומדת בפני עצמה: לראות את עצמי שונה במראה, לאהוב את מבטיי החדשים, לספוג את העייפות המזדחלת לתוכי כתוצאה מחרדה קבועה, ולדעת שאין לקום וללכת כאשר לא נוח או לא טוב.
אני יחד אתי נמשיך קדימה...
לחוש אור בתוך לבי ונס מופלא אותו אתה חוללת.
שלך!
12.4.1818, יום ראשון
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
עם ההבנה החדשה שלי לאורו של הקשר שלנו, חש אני שיש דברים אשר מתרחשים וזרמיהם חודרים לי למוח. תופסים נחלה ומנהלים אותי מבפנים. יש גם דברים מאוד ברורים מפניהם כבר למדתי להימנע, אבל...
קיימת כנראה רשימה סודית ביותר של "כן" ו"לא" בהבנת האהבה העמוקה, שלא היה לי כל מושג מהי, איך היא משפיעה עלי או מנהלת את חיי.
ימים אלה, המסתוריים הקסומים והטובים, הם רק למראית עין, כי בבסיסם הם הרבה יותר מסובכים.
כמו מילה אותה אני שומע הנאמרת באקראי בשעת מנחה לשתיית התה וגורמת לי אשמה בלב, או מראה האחוזה שלנו הנשקף מחלון חדרי ומשמש נושא טוב בשיחות טרקלין של קבלת שבת בערבו של יום שישי, כשמפנים הערות לעברי כיצד עלי ללמוד ולשמור על הרכוש ונחלת משפחתי.
לאחרונה תוקפת אותי עייפות פתאומית כי דאגתי רבה.
בקבלת שבת האחרונה הוזמנו לאחוזה שלנו אורחים חשובים, ותוך כדי שיחה ערה הם רמזו על שידוך הולם עבורי "כלה משלנו".
ואשר למשפחתך, האם זה לא דמיון פרוע אם אפנה אל הדוכסית, אמך היקרה, ואומר: "האם אקבל את הסכמתך לכך שבתך היפה, מיס לוסיאנה, תהיה אשתי?"
כל זה ועוד משאירים אותי עם טעם של אי-בהירות, חרדה גדולה ועצב עמוק. אז, כהרף עין, אני מדמיין אותך כמקור של שמחה וצחוק, וזיכרון פנייך מעלה חיוך היורד לתוך לבי ומשנה את מצב רוחי.
ושוב הכול חוזר להתחלה והמציאות הקשה נשכחת.
שלך
15.4.1818, יום רביעי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד -173 סופרת
ושוב הכול חוזר להתחלה והמציאות הקשה נשכחת.
שלך
15.4.1818, יום רביעי
יוהאן אהובי!
לחיות בתוך דרמה זו לא הנחיצות מספר אחת של החיים, אבל בעיניי כל מצב הגורם שינוי זו הזדמנות מיוחדת, ואני עדיין בודקת וממאנת להאמין... לעתים כל כך קשה להאמין ולקבל את הטוב ואחריו את היותר טוב.
אני, שברחתי ממצב של חוסר תקווה, חוויתי אובדן, איבדתי קרקע בטוחה ואת כל המוכר לי, וחשבתי כי לעולם לא אחזור לתחושת הלהט שבה כה התברכתי, זכיתי דרכך להזדמנות לחוות התלהבות בריאה ומחודשת. אי-לכך מרגישה אני כי חובה עלי לא לוותר ולא לסגת. ופתאום ההבנה וכתיבת האיגרת אליך חודרים לתוכי ברכות ומחבקים את נפשי, ומושיטה אני את שתי ידיי אל על כי מה שיקבע בסוף אלה כללי המשחק הנכון.
יודעת אני בוודאות כי עלי לעשות כל מאמץ לא ללכת לאיבוד בתוך עצמי. עלי להחזיק מעמד בימים קשים או נאים, ולדעת כי הלהט אשר נוצר בינינו הוא הנס האמיתי.
שלך!
18.4.1818, יום שבת
יוהאן אהובי
אני כל כך מתגעגעת באופן הרך ביותר והבוגר ביותר לאהבה שלנו, לפגישת אהבה עם איכות גדולה וגורלית. תמיד יש בי הרצון לדעת ולשמוע מה עובר עליך בכל עניין, ולו הקטן ביותר. מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש בחיי מציאות אחרת, ועבר כמו שהכרתי לא יחזור, אבל כל ההבנה הזו לא מבטלת את רגשותיי ותשוקותיי.
יודעת אני שלכל דבר מקום וזמן וכדאי שאצמד להבנה זו, כי אתה לא תמיד נמצא אתי ועלי לשנות את עצמי ואת מחשבותיי ולהתנהג באופן נאות. אך גם בשעות הפנאי שלי אני מאוד מתגעגעת ומנסה לקבל עלי את קצב התרחשותם של הדברים. להרגיש שלמה בלהיות לבד לעצמי בזכות עצמי ולא להתנות את חיי בגעגועים השוכנים בתוך לבי.
חיי שזורים טוב ורע!
שלך.
19.4.1818, יום ראשון
יוהאן אהובי,
תזכור את בכיי מאמש, התזכור? התזכור את קשייך להתאפק, והרי זה יותר קשה מאשר לבכות. חוסר אונים עמד בגרוננו – צערי מחד ותסכולך מאידך. ניסינו להקפיא את הרגשות שחשנו. אצלך הבכי נבלע, אצלי הוא פרץ ויצר קו ארוך ודק של נתיב עד לקו המים ושם פגש את האופק הממשי מאוד.
עמדתי דוממת ודשדשתי ברגליי היחפות אחרי שאתה, אהובי, חלצת את נעליי מרגליי ברוך ובזהירות עדינה. הסתכלתי קדימה דרך המים הגועשים עד קצה האופק. ושם, בקצה הרחוק במקום בו לא ניתן יותר לראות, נגעו השמים באדמה לחה וקרה. פרצתי בבכי ורגע קט הייתה בי תחושה מזככת של שחרור כי, רגשותיי קיבלו מקום ונפתחו למרחבים. ולמרות התשישות הפיזית, הרגשתי נחמה והקלה. נעים היה לבכות בזרועותיך. בדמעות שלי יש קו המפריד בין אגדה ומציאות, קו החותך את המליחות עד האופק ובונה גבול ברור מבפנים החוצה.
הדמעה עבורי היא קו מים!
לך יש נטייה לעמעם תחושות קיצוניות, לא להגיב בגלוי אלא להגיב דרך מחיצה מחוררת אחרי שארגנת את חייך והסדרת את מחשבותיך.
תיזהר, אהובי, פן יקרוס הכול בטרם תתארגן. יאבד לנצח!
אולי ננסה לקראת החג שלך החל מחרתיים, ובפיכם נקרא "חג החירות", למצוא את השביל עבורנו.
מאחלת לך סעודה טובה וחג פסח שמח.
שלך
3.5.1818, יום ראשון
יוהאן האהוב!
חשה אני שבימים קסומים אלה נוצרת בי אמונה חזקה שהאהבה היא לא מעל לכל. זוכרת אני את המקום המיוחד שלנו, אשר העניק לנו הפוגה מכל סוג של אחריות, בו חשבנו והרגשנו כי העולם הוא אנחנו ואנחנו העולם!
לפעמים, יקירי, מחשבות יכולות להטעות, כי העולם הוא אשר יפריד בינינו לבסוף, הלא כך הוא?
הייתי רוצה כי הידיעה הזאת וההבנה תאפשר לי לחוות את האמת גם אם הפעם היא לא נוחה עבורי, כי כאשר יש בי אמונה חזקה וברורה, איתנה אני בדרכי ועושה בה שימוש לכיוון צמיחה ולא חשה כל חולשה.
שלך
10.5.1818, יום ראשון
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
זוכרת איך שמחנו בפשטות וללא היסוס, לקחנו הפוגה מכל מחשבה מקובלת וחשפנו דרך משלנו? והנה, בקוראי את מכתבך מבחין אני כי חל בך שינוי – הנה את מנסה לחזור לחיים השקולים. עד כי לפתע תוהה אני בפליאה: כיצד רכשנו את האמונה באהבה טוטלית מהתחלה?
צעירים אנו אך אני הייתי אמור לקחת יותר אחריות, למתן את הלהט ולנהוג כפי שלימדוני: להיות ג'נטלמן בוגר ובעל תבונה הן כלפי החברה בה את נמצאת, וכמובן למשפחתי ולמסורת שלי.
מודה אני כי כיום קשה לי יותר להיזכר מאין באתי ולאן פניי מועדות. זקוק אני ליותר כוח ואמונה לדבוק בחושיי ומעשיי, כדי לפתח את אותה התנהגות נאותה שעד לא מזמן עשיתי ללא מחשבה ובאחריות גדולה.
כן, אהבתי אלייך בלבלה אותי.
סלחי לי אהובה,
שלך
17.5.1818, יום ראשון
יוהאן האהוב!
איגרתך עצובה ומאוד כנה ואני מלאה הערכה לך על גילוי לבך.
אומר לך בפשטות: תמיד אהבתי את חיי ואת עצמי, אך בהכירי אותך לא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי את האהבה שלנו ולא הערכתי את הדברים הממשיים להם הורגלתי ומהם מורכבים חיי.
ויתרתי בגלל הפחד... פחדתי מפני דחייה... דחיתי אכזבות... באופן זה לא נתתי לך אפשרות לגלות לי כנשוא אהבתך את העובדה שתמיד תאהב אותי למרות הכול, גם ללא סודיות וללא פגישות חמות ומסוכנות! ותמיד תרצה אותי. לא הבנתי זאת והעדפתי להתמסר לפחדים ולחולשות שלי בחסות אהבתך הגדולה, נתתי לך להעריץ את מסירותי. כיום גם אתה צריך ללמוד על מהות האהבה החכמה.
מאפשרת אני לך את המרחב, הורסת את מחסום "האל-חזור" ומאפשרת לך לזרום עם החיים.
ואתה, אהובי, תהיה אמיץ להקשיב לי ולאהוב אותי מרחוק!
21.6.1818, יום ראשון
חלף יותר מחודש בו אהובי ואני לא נמצאים בקשר מכתבים. בעמל רב מנסה אני להחזיר לעצמי את חיי הקודמים. בטיולים היומיים שלי עם מיסיס סוזאנה ובנסיעות לחנויות ספרים בימים החופשיים שלה לא יכולה אני שלא לשים לב לנטייתה לחייך ולשעשע אותי יתר על המידה, ולחבק בחטף יותר מהרגיל.
אכן, מצבי עדין ולה יש סיבה מוצדקת לדאגה.
17.7.1818, יום שישי
נפגשנו מחדש בבקתה, שכשמה כן היא: "שום מקום". וכך נראתה הפגישה הגורלית של חיי, אחרי ניסיון פרידה לא מוצלח של שלושים-ושישה ימים: דמתה הפגישה בעיניי להשתקפות מי הנהר הזורם בקילוחים עזים לכל עבר בתשוקה ובעוצמה של טרוף. החיבוק השליך אותנו לקצב מהיר של רגע קסום.
יוהאן נישק אותי והפסקתי לחשוב. נכון, היה בי רמז קל של מעט פחד, אך התעלמתי כאילו סגרתי את המפתח על הסדר והביטחון של חיי.
יוהאן לחש באוזניי: "אני אוהב אותך ואת ריחם של מי הוורדים העוטפים אותך".
במעורפל זכרתי את המשפט האהוב עלי, האומר: "הקשיבי לליבך ואם לחש לך 'לא', אל תעשי...' אבל בתוך הנשיקה חשבתי: 'לא אקשיב לכך...' יוהאן לחש: "יש לנו זה את זו ונתגבר על הכול". לא הייתה בינינו שום תחושה של בושה, כאילו הכרנו כל חיינו לפנים ומאחור.
השענתי את ראשי בזרועות אהובי הצעיר, וחלמנו על אהבה בהתלהבות חסרת זמנים עד לעצירת נשמתנו. תחושת הביחד הייתה כה גדולה עד שלא עצרנו לנשום מעט בדרכנו אל האושר.
ההשפעה ההדדית הייתה כה גדולה שלא חלפה בנו ולו מחשבה קלושה כי יחסים אלו, היפים כל כך, נחשבים למסוכנים ורעים לעתידנו או לא נכונים לחלוטין....
עלמה הייתי עד כה, אישה הפכתי בן-רגע!
11.8.1818, יום שלישי
מיסיס סוזאנה לא יודעת! הפעם אני לבד ומשהו בתוכי דואג. זכורה לי ה"הפגישה", אליה באתי עלמה מאוד חכמה וכיום אני אישה. בתוכי אני עדיין עלמה צעירה, נרגשת ומעט מותשת רגשית וגופנית כאחד. יחד עם יוהאן חלקנו את הנס הגדול של גוף אחד ונשמה זהה.
כמעט חודש חלף, וכיום אני יודעת דברים בתוך עצמי שכלל לא ידעתי שקיימים והפכו חלק ממני.
16.8.1818, יום ראשון
תכננתי חיים שלמים, ועתה אינני יודעת כיצד עלי להמשיך. חיי המוגנים היו שזורים במגוון צבעים, משובצים באבנים יקרות, ואף כמות של יהלומים ופנינים לא הייתה מספיקה עבורי מעולם.
כן, המשפחה שלי והחברה בה אני חייה ציפו ממני להרבה. והנה, ללא מחשבה הגעתי לנקודת מפנה ועלי להתחיל מחדש. מפחידה אותי המחשבה כי עלי לפסוע ברגליי הזעירות והעדינות ולדרוך על אבנים קטנות הפוצעות אותי. ורק תקווה קלושה מסתתרת בלבי, שאותה תמיכה טובה אשר המסורת נותנת ומוכרת לי כל כך, תעמוד לצדי כעת ותעניק לכל זה משמעות כלשהי.
18.8.1818, יום שלישי
יום ההולדת הראשון שלי ללא אבא, ובלבי הרגשה כאילו מעולם לא הייתי ילדה. אבא ואימא היו תמיד כמובן מאליו, והנה – לא עוד ולעולם לא! אני חוגגת בתוך תוכי באינטימיות שקטה וסודית עם יוהאן, ותוהה איך אתמודד עם מצב חדש זה ואצא לחברה ללא אבא. הייתי נותנת הכול כדי לזכות ברגע של אושר, אוחזת בזרועו האיתנה של אבא, לבושה בשמלה ארוכה כאשר סביב מותניי חגורה בצבע ארגמן שזורה בפנינים ורודות ותלתלי מתנופפים לכל עבר בגאווה!
בת שמונה-עשרה בתחילתה של המאה התשע-עשרה...
ומה אומר עבורי יום לידתו של אדם? האם זה אומר לידה מחודשת שנה אחר שנה לתוך החיים, רק נקודה ברצף החיים, או אולי סיכום של כל שהיה וכל שיהיה.
שום החלטה לא עולה בלבי, כי לשינוי מועדות פניי. וביום הולדת זה במיוחד אני חוגגת נוכחות אדירה! חוגגת אני נועם, רוך, תשוקה, להט ומציאות שונה מכל שידעתי.
לא ילדה הנני.
היום אני מלאה תקווה והמחר נראה מבטיח. והיה אם מחר אהיה עצובה, עייפה וחסרת סבלנות, אדע בחדרי לבי כי חיה אני וזו חייבת להיות התקופה שלי!
הובאה לידיעתי הצעה מדהימה מחברותיי היקרות, מיס אליזבט ומיס דיאנה בת דודתה, אשר הרגישו לאחרונה כי אני מזניחה אותן והחליטו כי נבלה ביחד.
דיברנו והחלטנו לעשות מעשה שונה.
יומיים צחקנו, דיברנו, שתקנו ובנינו מחדש את עצמנו ואת היחד שלנו... חזרתי שונה, חזרתי לעצמי ולו במעט.
הנה אתאר כאן את קורותינו מהרגע הראשון, ואולי רגע לפני הראשון אשר קבע את הגישה למסע עצמו.
להיות סבלניות ולהתנהל בקצב איטי אותו יכתיב לנו הזמן – הייתה ההחלטה הראשונה... הסוסים בכרכרה הפרטית אשר עמדה לרשותנו דהרו אומנם בקצב מהיר מדי בהתחשב באבני הדרך, אבל עדיין נעו באופן איטי למדי לעומת הקצב בו הלם ליבנו הסוער. הנוף שהשתקף מסביב היה חדש-ישן. אחרי מחצית הזמן עצרנו להתרענן, שתינו ואכלנו מעט, ומשם פנינו לאגם ולמרחצאות החמים. שכחנו את הזמן החולף ונשמנו את הרגעים היקרים, למדנו מחדש על קורות עצמנו וחיבקנו לליבנו את החברות שלנו.
נולדתי לתוך היום מחדש והפעם ללא אבא, ואני כבר משתוקקת לקראת החיים המתחדשים.
עלי להניח בצד את אובדן החלום המקובל – הבת של אבא – ולאפשר לעצמי את הרשות להשתטות.
יום הולדת שמח. האם אני מוכנה לכך?
20.8.1818, יום חמישי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 17 - עד עמוד -176 סופרת
יום הולדת שמח. האם אני מוכנה לכך?
20.8.1818, יום חמישי
התעוררתי הבוקר ועדיין אני ממשיכה להיות נקייה...
צריכה הייתי לקבל את המתנה החודשית ומשהו השתבש, מה קרה?
ובכל זאת, בקוראי את דבריו של יוהאן מתחמם לבי ומשכיח ממני כל מחשבה מדאיגה על שינויים במצבי הגופני. דומעות עיניי כאילו החודש לא חלף ובקתת העץ הסודית שלנו "שום מקום" עדיין רוחשת אהבה. "לוסיאנה, נסיכה שלי האחת והיחידה,
יוצא אני לשליחות בהודו הרחוקה, אך לעולם לא אהיה רחוק ממך. הביני כי זו הזדמנות אמיתית עבורי לעלות את חיי לדרגה יותר גבוהה כדי לנסות ולהיות ראוי לך ולמשפחתך...
תמיד תהיי בתוך לבי ותמיד אהיה יוהאן שלך לנצח... אנא השגיחי על עצמך, כי לפתע חושש אני לנו ולאהבתנו. ייתכן ואיעדר חודשים, ייתכן ותהיה עלי חובה להאריך את התפקיד, כי גבר אני ומחויב למעמד ולמדינה עד מאוד.
אנא, חכי לי ואחזור!
את הנסיכה שלי גם ללא אירוסין רשמיים. אשתי את לכל דבר.
יודע אני כי דרוש לנו זמן כדי להיות מוכנים כבני זוג בחברה המקובלת, לכן תהיי שקטה – תמיד תדעי היכן למצוא אותי, הלא כך הוא?"
21.8.1818, יום שישי
יוהאן כותב במכתבו האחרון שיחזור, אך מתגנב לתוכי חשש גדול. הרי מעולם לא הייתי במצב כזה ואינני יכולה אף לדמיין עד כמה קשה הדבר. תמיד ידעתי כי המשפחה קודמת לכל, ולמרבה הפלא נוכחתי לדעת כי אצלו קשרי משפחה עמוקים אף יותר בתוך המסורת, וכנראה שכך יהיה תמיד. אבא תמיד אמר: "בלי משפחה אין לאדם מאום".
יוהאן בטוח מאוד במציאת פתרון, ומשוכנע שבדת שלו יש הרבה ניסיון, יודעים כיצד להיות שונים ואיך לשרוד מצבים בלתי אפשריים. לכן חוכמתו ותבונתו השנונה תמציא לנו תשובה, האם?
23.8.1818, יום ראשון
בהתעוררי הבוקר חשה אני בעוצמה אדירה את הקושי הגדול שבו אני שרויה, ויודעת ללא צל של חרטה כי נתתי ליוהאן את המתנה של חיי, וטוב לי להיות במצב של לתת במקום במצב של לקחת.
עדיין עומדת בתוכי ההרגשה איך גופו היה בתוך גופי. נכון, זה היה מלווה במעט כאב, אבל כאב מתוק כל כך.
עלולה אני לאבד את כל חלומותיי לחיים טובים ולהפסיד את כל אשר עבורו עמלה משפחתי כה רבות – מודעת אני לכך, אבל לכל אישה צעירה מגיע רגע בו יכולה היא לבטא את עצמה ולהעז להפליג אף רחוק יותר מדמיונה.
אין אני רוצה לעולם להפסיק את הלהט השוכן בתוכי, והרי סוף סוף למדתי כי נעים גם לתת ולא רק לקחת.
עדיין חשה אני את ידיו הרועדות בתוך ידיי כאשר החלפנו מתנות יקרות כסמל לאהבתנו:
יוהאן ענד על צווארי צלב זעיר של זהב ולחש: "לא טבעת יהלום מעניק אני לך, כי עבורי את כולך יהלום גדול מהחיים. במיוחד בהביטי בעטרת ראשך המכוסה בשיער היפה ביותר שראיתי בחיי... וכבר אני כל כך מתגעגע".
וברגע ההוא הושטתי לו תלתל קטן, זעיר ושובב.
זוכרת אני כיצד חשתי את הלמות לבי והרגשתי כי יחידים אנו בעולם כולו, עיניי דמעו באומרי לו כי אכן נכון הדבר שדרוש לי זמן, כי עדיין שרויה אני באובדני הגדול על אבא.
30.8.1818, יום ראשון
גם בבוקר זה ממשיכה אני להיות נקייה... יוהאן אבירי אינו יודע על כך דבר. אני סומכת על מצפוני ונותנת לו להדריך אותי. יודעת אני מהי אחריות, וכל הנעשה בגופי באחריותי.
אחרי מחשבה מעמיקה אני מסירה כל אחריות ממנו. ברגע שיוהאן יידע אסתבך בצרה גדולה. אני מודעת למצבי שאינו פשוט לחלוטין .
אני מאוד מבולבלת והאופי שלי מורה לי ללא שום היסוס להשאיר כרגע בסוד את "המצב העדין", זולת מיסיס סוזאנה שלי.
יותר מהכול רוצה אני לעשות את הדבר הנכון. יש בי הרגשה קשה של אכזבה וזעזוע מעצמי, הרי הוריי חינכו אותי למעשים הגונים.
איך עלי לנהוג במצב?
ברור לי מאוד כי עלי לעשות מעשה נכון, אבל מה הוא?
האם ייתכן ולא מגיעים לי החיים הטובים שנועדו עבורי מלידתי?
אני יודעת עד כמה חשובה האחריות לשתף את האנשים הקרובים, ומיסיס סוזאנה אתי לאורך כל דקה. קשה לה, אך היא הגיבה באמרה: "לך קשה יותר!"
לספר ליוהאן זה איבוד עצמי לדעת...
המעשה עצמו היה ביטוי לאהבה גדולה. עשיתי אותו בלהט רב אבל ללא מחשבה. יש בלבי מעט חרטה על שלא עצרתי ולא זכרתי כי ליידי אנוכי!
המעשה הטוב הניב תוצאה קשה, כי בשלב זה של חיי הצעירים זו טעות גדולה.
הלוואי והזמן יורה לי אחרת.
8.9.1818, יום שלישי
במקרה הטוב אני עלולה לאבד את תינוקי, כי הרי אני רק בתחילת מצבי העדין... הכול רץ לי בראש – מה אם יבקשו ממני לבחור? מה עלי לבחור?
הייתי כל כך מאושרת עד לא מזמן. חלפה רק שנה והכול זז ממקומו המוכר.
כולם שואלים מה קורה לי.
יודעת אני כי חלק ממני נעלם, ומול עיניי המשתאות נבנה חלק חדש. זו אני כיום. רק לפני שנה חזרנו ללונדון, ובשלב זה בחיי אפילו אימא לא מבינה מה עובר עלי. יוהאן אהובי הושיט לי חיוך שהיה נחוץ לי כל כך.
מגלה אני יום אחר יום כי אינני יודעת להתמודד עם ההלם הלא יאומן . תמיד קשה הייה לי להתרגל למצב הנשי, שהגיע בקילוחים מדי חודש בחודשו וגרם לי לכאב ולימים קשים מנשוא. אבל הפעם ההרגשה הרעה שונה ולא מרפה.
תוהה אני כיצד הילדה הקטנה, הנסיכה של אבא אשר מעולם לא חוותה כזה בלבול והלם, נתונה במצב כזה.
16.9.1818, יום רביעי
בהתעוררי הבוקר נזכרתי בחלום שחלמתי, החלטתי לאסוף אומץ ולומר לאימא את הנורא מכל... בחלומי ראיתי את אבא רוכן לעברי באהבה גדולה ואומר: "את צודקת, את כבר לא ילדה, אבל עבורי את נשארת נסיכה לנצח! ואת אשר עלייך לעשות נעשה ביחד. לכן תלכי לכנסייה ושם תמצאי את התקווה מחדש". אימא יודעת... אימא הלומת צער...
בכינו יחד וחשבתי כי עלי לוותר, אבל אימא בכתה ואמרה כי הכול יהיה בסדר.
האם עלי לחדול ללכת לכנסייה או להמשיך, כעצתו של אבא?
מיס אנסטסיה כתבה שהכול לא יאומן, ומדהים עד כמה רחוק הגעתי... השבועות האחרונים קשים מנשוא, לא חלמתי כי אגיע למצב מסוג זה של שבעה שבועות בחילות קשות.
20.9.1818, יום ראשון
בת שמונה-עשרה וכל תוכניותיי שונו. ידעתי תמיד כי עז רצוני לעסוק בכתיבה. להיות סופרת גדולה היה עבורי אתגר גדול מאוד ועכשיו, מה יהיה על עתידי?
אמש, אחרי הרהורים עם עצמי, הבנתי פעם נוספת וללא כל היסוס כי אין ברצוני להביא את יוהאן לעשות מעשה כלשהו תחת מעטה חוש האחריות. אין הוא מוכן לקראתו. אהובי היקר שקוע כל כולו באהבתנו, אך לא פחות עסוק בתפקידו הנכבד בהודו.
אהובי אינו ער למתרחש בעולמי.
אני יודעת בוודאות כי אכפת לו מאוד, לכן חוששת אני לשגות ולפגוע בו או בי.
הבוקר התעוררתי רגועה והספקות נעלמו. נחושה אני בדעתי כיצד עלי לנהוג ואילו החלטות עלי להחליט לגבי מצבי העדין. אולי עקשנית אני באופיי או ברוחי, אבל גם הגוף שלי מדבר. וגופי אומר את דברו ברור מאוד וחזק ביותר...
23.9.1818, יום רביעי
לוסיאנה, אהובתי הנסיכה!
ראשית אשאל לשלומך, ואלוהים ישמרך...
אין לתאר ואין למצוא את המילים הנכונות עד כמה צר לי אבל לא אוכל להגיע בקרוב למרות כל מאמציי. לפחות הצלחתי להעביר את המכתב, ותקווה אני כי ישרוד את הדרך ויגיע אלייך בבטחה.
אהובתי שלי, נסיכתי האחת והיחידה,
מעניק אני לך בזאת את ההחלטה הגדולה אם רצונך לשמור לי אמונים ולחכות עד שאשוב.
עבורי היית ותישארי הכוכב הנוצץ בשמי חיי. עשית למעני את הדבר היפה ביותר – נתת לי את חיי לבך הרוטט. לכן לבי רוכש לך רק כבוד והערכה.
שמרי על עצמך ונתראה בקרוב.
שלך
25.9.1818, יום שישי, שמונה שבועות...
המכתב של יוהאן אהובי הגיע לידיה של מיסיס סוזאנה, והונח על שולחני לצד ארוחת הבוקר. ההחלטה הגורלית נפלה: עלי לנסוע! חייבת אני להתרחק מכאן, כי בקרוב יראו עלי! "עלייך בהחלט להתרחק מלונדון", כדברי אימא ההמומה, "ייתכן וממרחק תוכלי להבין יותר מה גודל הנזק אשר גרמת לכולנו ולעצמך, ולמצוא את דרכך חזרה. טוב מאוד שתשהי הרחק מהמוכר. ואני אהיה בסדר".
יש בי אי-נוחות מתמשכת הזוחלת כמו מחלה, אבל מיסיס סוזאנה מעודדת אותי באמרה כי זה זמני ואל לי לדאוג מדי.
השינויים שמתרחשים בגופי גורמים לי לאי-וודאות, והופכים אותי מכונסת בתוך מחשבותיי. יש בי שאיפה להגיע להחלטות הנכונות כדי לא להרגיש תוהו ובוהו.
כל כך קשה לי להבין מה טוב ומה רע, ויש בי משאלת לב סמויה שעם ההבנה יבואו על פתרונם כל הדברים הלא נוחים, ואהבתו של יוהאן תעטוף אותי למרות המרחק הרב.
26.9.1818, יום שבת
מיס לוסיאנה היקרה!
צר לי כי על מצבך!
עלייך לנסות להירגע, ולא לחשוב על איך וכיצד. ההבנה תבוא מאוחר יותר, וגם היא לא תהיה הפתרון.
המפתח אשר פתח לפנייך דרך לעולם חדש והצית את דמיונך, בנה בסיס לכל שמעתה תהיי את ההחלטה שלכם להיות ביחד נפלה בן-רגע, אבל ההליך ייקח את כל חייך.
דואגת אני לך, ידידתי הטובה, אך אל תבטלי את הכול, רק וותרי מעט לזמן מה על המוכר והידוע.
עשי כל מאמץ לא להרוס את שארית ברכתו של אלוהים בחייך.
הבנתי ממכתבך האחרון כי חלו שינויים גדולים בשגרת חייך כתוצאה ממצבך העדין, אך שמחתי לקרוא כי שומרת את על מעט מצב רוח טוב ומקווה כל בוקר לשיפור. הביני את הבלתי נמנע: אמך חייבת לנקוט עמדה, כי ללא דעה ברורה וביטחון עצמי לאורך זמן הכול ייהרס לחלוטין.
ההבנה שלה, למרות הקשיים אותם היא עוברת, מקרבת אותה אלייך, ואולי לראשונה בחייה המוגנים מחברת אותה למציאות הגורמת לה להכיר בגבולות האמיתיים.
אנסטסיה שלך
לפנות ערב במיטה הנוחה שלי לפתע התבררה לי "אמת אחרת", לפיה יש לי הרבה מה להפסיד אך ישנה אפשרות גם להרוויח.
אמרתי את תפילותיי בכוונה יתרה...
27.9.1818, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 17 - עד עמוד -180 סופרת
אמרתי את תפילותיי בכוונה יתרה...
27.9.1818, יום ראשון
נוכחותו של אבא ודאגתו חסרים לי. עבורו הייתי תמיד מאוד מיוחדת וראויה לציון טוב בכל המובנים, וחבל שכל עתידי ירד לטמיון בגלל טעות של להט רגעי. אימא נצלה את קשריה הטובים כדי שנוכל לבצע צעדים נכונים עבורי בטרם יפציע השחר על חיי החדשים. אני נוסעת רחוק, וכמקובל ניתנו כל ההסברים הנכונים למכרינו המכובדים.
לעולם לא נוכל לגמול למשפחתה של מיס אנסטסיה על מה שהם עושים למעני.
עשיתי החלטה נכונה למרות הקושי. החלטה שלא נובעת מחולשה אלא מהבנה וחוזק.
מקווה אני שאימא תבוא לבקר אותי בסנט פטרסבורג הרחוקה, ולא תסתפק במכתבים, יהיו מרובים ככל שיהיו. מבינה אני כמה קל לאבד דרך, לכן מקדמת אני את נסיעתי בברכה. צעירה אני והלהט לקח ממני את עצמי, לכן כיום רוצה אני שקט באופן נואש. גדילתה של הבטן בחודשים הקרובים מאוד מפחידה אותי. מצבי העדין מוזר ומרתק עבורי כאחד. בבקרים יש לי סחרחורת וכל רצוני הוא להירגע, אין לי תיאבון...
מיס אנסטסיה אומרת כי אני נמצאת בפרשת דרכים ועלי להחליט האם לפנות שמאלה או ימינה, ואני חשה כי אני מדשדשת במקום.
חושבת הרבה על יוהאן אהובי – כיצד נגע בגופי באהבה – אז למה גופי גומל לי באכזבה.
7.10.1818, יום רביעי
ברצוני להגן על יוהאן אהובי, האריסטוקרט היהודי, מפני החלטות שאינן קשורות לחייו ובעיקר לא ישירות לגופו. הן יזיקו לו למצוא את דרכו בחיים, כי הרי הסוד שלי יכניס אותו לדרך חיים שונה וללא מוצא אשר תערער אצלו את הסדר הנכון בקריירה העסקית והחברתית בהודו הרחוקה.
מקווה אני שהוא לעולם לא יכעס עלי, כי הרי עשיתי את ההחלטות על מצפוני בלבד. ידיעה זו מעניקה לי שקט ואני מרגישה הרבה יותר טוב, כאילו ענן שחור חלף מעלי והביא את המחשבה הבהירה לתוכי.
במצב זה של שקט יכולה אני ליהנות מחדש מזיכרון בקתת העץ בה נפגשנו, ואף לחוש מחדש את מגע פי על פיו, שלא יימחה מגופי לנצח.
לעתים אני שומעת את המנגינה בתוך לבי, המזמזמת לי את שיר האהבה בה היינו החלק היפה של הטבע, שעטף אותנו בעומקו של יער החיים.
10.10.1818, יום שבת, אחד-עשר שבועות...
ארמון החורף בסנט פטרסבורג יפיפה מאין כמוהו, ואני מרגישה כי ברצוני לנצל את זמן שהותי כאן לכתיבה. הכנתי תוכנית של מספר נושאים, ומיסיס סוזאנה מאושרת עבורי. האדמה הטובה מכוסה שלג לבן. כמה זה נעים לעיניי, כי הרי בלונדון שלי אין זכר לכך בימים אלו.
היום יום חג עצוב לדת היהודית ויוהאן הוא חלק מהמסורת הזו. היום הוא יום צום עבורו ועליו לחשוב מחשבות של חרטה וסליחה, ותמהה אני האם כלולה אני ברגשות האשמה שלו?
נושא המאמר שלי: איך מתגברים על רגש החרטה?
קורא יקר,
התכונה הבולטת ביותר הנחוצה לאדם כדי להתגבר על רגש קשה זה, היא חוסר מחויבות להתנצל בפני העולם. אך לעומת זאת עליך לעודד את עצמך ליותר אחריות יומיומית, כדי להיטיב עם עצמך ולתקן בפועל את שגיאותיך החדשות (מאוד מאכזב לחזור על שגיאות ישנות שוב ושוב). אם עולה בך הצורך להתנצל בפני עצמך – אל תהסס! אך עליך לדעת: רבה היא הדרך להתגבר על חרטה, כי הנתיב בה היא עוברת הוא המצפון האילם. קורא יקר,
עשה הכרה מחודשת עם עצמך, למד מחדש כיצד עליך להציג את עצמך לעולם, ותכיר תודה כלפי העולם – אשר יגיב אליך שוב בצורה הראויה... השלמתי את הכתבה ויודעת אני כי אביה של מיס אנסטסיה יטפל בכל אשר נחוץ מכאן ואילך. אכן, אין גבול לאהבתם ותמיכתם.
לפנות ערב, ביושבי בחמימות ובנינוחות בחברתה של מיס אנסטסיה, שוחחנו והיא שאלה לפתע: "למי נתונה הנאמנות שלך – לאישה של היום המצליחה לדאוג לעצמה למרות המשבר, או לאותה נערה אשר איבדה את עולם התמימות?"
תשובתי פשוטה: הזמן החולף והמבט המרוחק הוא ולא אחר נותן לי תחושה של זהות עצמית, ולה נתונה נאמנותי. כי ההשלמה עם העבר יוצרת בהווה מעשים המעניקים לי גאווה ורצון להמשיך הלאה להזדמנויות חדשות וטובות.
הוספתי בהכרת תודה כי רק הביטחון הכלכלי מאפשר לי להיות סבלנית עם הזמן כדי לגלות את עצמי.
16.10.1818, יום שישי
יוהאן אהוב ועדיין יקר!
כותבת אני לך את מכתב הפרידה הרשמי. אתה שהיית יקר לי יותר מחיי הטובים והבטוחים. ציפיותיי ממך היו גבוהות, השקעתי בך את הלב והתפללתי בתוכי כי נוכל לחיות יחד לנצח. רציתי יחסים מיוחדים וקיבלתי כאלה בשפע, אבל ליחסים שלנו נכנס המרחק הבלתי נמנע והשוני האינסופי.
מיס אנסטסיה הנמצאת אתי בסוד העניינים נעשתה מעורבת ביותר, ועוזרת לי לשקם את הרגשתי. והרי היא תמיד עשתה את זה כהלכה, כידוע לך.
חצויה אני ומלאה ספקות, ואחרי מחשבה מעמיקה מבינה אני כי היחסים בינינו חייבים להיפסק.
תמיד אני מגיעה לעניין של בחירה הולמת ונכונה.
עלי להתמודד עם המציאות, כי בראש וראשונה מחויבת אני לעצמי, ואין פה אשמים.
הלא כך, יוהאן יקירי?
זוכר את השיחה הטובה בה שאלת אותי איזה מין אישה אני רוצה להיות, ועניתי ללא היסוס: "אישה מאושרת! ועבורי זה לא מצב זמני או חולף אלא תכונת אופי מלידה", זוכר? והנה, בתקופה זו של חיי הכול מאוד מוזר ולא נוח, ועלי למצוא בחזרה את אותה נקודה בתוכי של אושר.
לכן עלינו להיפרד, כדי שאמשיך את המסע אף אם זה קשה עד מאוד... וארגיש שוב שאני זו אני!
ועוד שיחה זכורה לי, בה התוודעתי בפניך כי לי יש זיכרונות ילדות מאוד טובים, על שתמיד דאגו לי ויצרו סביבי אווירה שבה לעולם לא אפגע. לכן כיום יש לכך השפעה רבה על הגישה שלי לחיים.
אינני מעוניינת לחיות ללא תכנון אשר יגן עלי, אף אם המצב נראה זמני, ומכיוון שעשיתי דרך מאוד יפה בשבילי החיים אני רוצה ומסוגלת להוציא את התמיכה הנחוצה לי מתוך המוכר סביבי.
אבא לימד אותי להיות מחויבת למצב טוב ולא להרגיש אבודה לעולם.
אבא לימד אותי לחלום חלומות ברורים ולצעוד זקופה בדרך להגשמתם.
אי-לכך אהובי האהוב אני יודעת מה לעשות עם חיי ומי אני באמת!
יוהאן אהובי,
אתה תמיד אומר לי כי אל לו לפחד לעכב אותנו ותמיד יש לשאוף לצמיחה ללא חרטה.
כיום אני נמצאת בתוך העצה שלך.
היה שלום,
שלך
30.10.1818, יום שישי, שלושה-עשר שבועות...
הכתבה שלי השתרעה על פני העמוד הפנימי בצד ימין בכתב העת הנפוץ "אמת אחת". התגובה הרחבה לה זכיתי היממה אותי, נגעה ללבי וריגשה אותי עד מאוד.
בכל תקופה בחיים יש צרכים שונים, ובתקופה זו אני צריכה חמלה מנחמת, עצמאות שונה וזהות אחרת. כתיבה יכולה לתת לי המון.
יודעת אני כיום כי מאוד מסובך לאחוז בשרביט החיים בשני קצותיו. לכן מנסה אני להושיט יד לצד אחד ומנסה לא להביט בצד שנשאר, זוהר ומפתה ככל שיהיה.
נוגעת לא נוגעת בתוך מצבי החדש ורואה כי טוב, מתקשה להאמין שזה יכול להיות שלי, מתקשה להאמין כי מתפתחת בי אהבה לנפש הגדלה בתוכי... ורוצה להאמין שאהבתי זו גם תישאר כך.
יש ימים בהם אני נסחפת בצער, מסיטה בחשש מבט אחורה ולפעמים תוהה איך כל זה אירע. מועדת בעדינות אבל יודעת כי אין לעמוד במקום עם הגוף המשתנה כל יום – יש ללכת קדימה ובראש זקוף.
יודעת שהיסוסים וחוסר עקביות יחזירו אותי לאחור ולא עוד, ושוב מבינה שבכל תקופת חיים יש איכות אחרת, ועלי להסתגל לכך כל פעם מחדש.
אני זוקפת ראש והספקות מקפלים זנב, אפילו אם זה רק בינתיים...
21.11.1818, יום שבת
חלפו כבר ארבע חודשים, ומחשבותיי סובבות סביב הנשמה הגדלה בתוכי: האם היא מחייכת כאשר אני מחייכת, ואולי היא מקמטת את מצחה כאשר אני המומה. הייתכן והיא מניעה את ראשה מצד לצד בסירוב כאשר אני מתעקשת?
הבחילות פחתו ואני פחות חלשה בבקרים, אך מצב רוחי משתנה משעה לשעה. כמובן שתמיכתה של אנסטסיה מפיגה מעט את הרגישות הגבוהה.
אמש ישבנו ודמיינו מהו צבע שערה של ילדתי (זו חייבת להיות ילדה), האם יהיה רך ועדין כמו שלי? ואיך ייראו הגבות הקטנות והריסים המיוחדים, האם ידמו לשלי?
ארבעה חודשים... האם אני חולמת? יש בתוכי נשמה קטנה והיא זקוקה לי עד מאוד.
ואני זקוקה לעצמי.
24.11.1818, יום שלישי
מה מפחיד בפרידות? האם זו הידיעה הנחרצת שהן אכן מתרחשות ומבשרות את הסוף?
הערב יש בי יותר שאלות מהמותר לשעת הדמדומים, כך גורסת מיסיס סוזאנה ומנסה בכל כוחה לספר לי כיצד ארגנה את ביתה הקטן.
ואני מאוד מוטרדת, כי למרות השמחה בה היא שרויה היא חולת געגועים לבריטניה. לכן הפניתי כלפיה שאלה: "מה כל כך קשה בגעגועים המתלווים?" מיסיס סוזאנה ענתה בשלוותה הרגילה: "אכן, מיס לוסיאנה שלי, הגעגועים מבשרים ורומזים על סוף".
היא מקיפה אותי בדאגה כנה ועמוקה ללא תנאים, ולעתים יש לה הרגשה, כדבריה, שאינני יודעת כיצד לנהל את חיי.
ייתכן ויש אמת בכך, במיוחד בשנה האחרונה כשלא הייתה בי שום הבנה ונתתי לכל דבר להמיס את עורי ולחדור לתוכי.
האם הבנה זו עשויה לעזור לי?
ואולי זהו שלב בדרך אינסופית שאין בה תשובות נחרצות, ורק עצם תהליך ההבנה נותן רגיעה חלקית ותקווה שבאותו מקום בו נמצאו לי תשובות יהיו עוד תגליות שיעניקו לי ידע נוסף – כיצד לבנות לעצמי הגנה ותמיכה.
והרי אימא אני בקרוב...!
13.12.1818, יום ארשון
היום בתום הדרשה בכנסייה כרעתי על ברכיי ונשאתי תפילה בכניעה גדולה. "אלוהים יקר", אמרתי בלחישה, "אהבה גדולה חוויתי וחטא גדול חטאתי לעצמי ולך, אך הנה חשה אני מעט הקלה. מתחילה אני דרך אחרת בברכתך, ויוצרת עבור עצמי התחלה חדשה. המשפחה היקרה הזאת, אשר הושיטה לי יד ופתחה לי את ליבה, מאירה לי את דרכי בנר מהבהב...
השינוי המבורך במחשבותיי תופס בי אחיזה עד כי רצונותיי ותשוקותיי מהעבר מתפוגגים בתוכי, עם היוולדה של התבונה והחרטה אשר נוצרה בתוכי.
עדיין המהומה בלבי קיימת עדיין הבושה שולטת בי. לכן ברשותך אעניק לעצמי שתיקה והרהורים נוגים אמן.."
16.12.1818, יום רביעי
אמש חלמתי חלום ואני בסנט פטרסבורג נחה על מיטת הארגמן הגדולה מול חלון הפונה לזריחתה של השמש ובחיוך אני נעה בגדול מעבר לאופק!
והנה אספר את החלום הנפלא מכל: בת נהדרת בתוכי ואת תנועותיה חשה אני בקרבי. בת בריאה, יפה וכולה שלי...
בת שוקקת חיים ולה לב הולם בחוזקה וברכות עדינה אבל מושלמת, וכולה מוכנה להיכנס לעולם שלנו.
בחלום הנהדר אחזה בי התרגשות עזה רק לעצם הרעיון האדיר, ויודעת אני כי לידתה של בתי מתוכי תהווה עבורי מתנה מיוחדת.
בהתרגשות הצצתי לתוכי פנימה וראיתי זוהר של זיו מוקף הילה של ארגמן מלכותי ומרהיב. ילדתי מיוחדת היא, ובדעה נחושה עשתה דרך ארוכה ביוצרה רגע מושלם בחיי.
ילדתי היוצרת, הגדולה מכולם...
וברגע בו התעוררתי ידעתי בבהירות: בתי עצרה אצלי אבל לא תישאר בשבילי, על כי הקדמתי את זמני לזמנה. החלום מתוק ובלתי אפשרי אבל עדיין צעירה הנני ובתחילת דרכי, ואין מקום בחיי למטען נוסף אפילו זה אוצר יקר!
30.12.1818, יום רביעי
רכנת כלפיי לפתע פתאום ולחשת: "אני זקוק לך כל כך".
תדהמה עצומה אחזה בי, פחד והתרגשות רבה, ורעד פנימי שככה הגענו! שככה זכינו לעוד רגע קסום ולא נשכח. הכול נעצר – החדר, התקרה, המיטה, השטיח. אפילו המבט שלי קפא בהפתעה.
פחדתי לזוז כדי לא לנתק את מרחב גופי מגופך ואת חוט האהבה שחיברה אותנו, אבל אתה התרחקת לתוך עצמך כמו מתוך מבוכה ומאידך התמסרת בעיניים עצומות לתחושת הקרבה ששוב הלמה בנו.
נוכחנו פעם נוספת שלא הכול בלתי מושג בחיים, ויש רגעים אמיתיים המגמדים אפילו את החלומות.
התעשתי וקירבתי את גופי אליך, נגעתי בך בתשוקה שאת חוזקה העצום לא זכרתי. דומם התמסרנו לנס וליופי ובלב אמרנו "תודה..." אני אמרתי "תודה" בקול ואתה הזלת דמעת אהבה...
חודשים של פרידה היו כלא היו.
"אסור לוותר על דברים טובים, אפילו אם מקבלים דברים טובים אחרים", זהו המשפט שלנו שתמיד האמנו בו כל כך.
הערב ירד וכבר מאוחר, המתח נחלש והתעוררתי בבהלה...
האם היית אי-פעם או חלמתי חלום?
יש חלומות ויש מציאות.
אני צועדת קדימה.
Luciana
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 18 - עד עמוד -184 סופרת
פרק 18
ארץ ציון ירושלים
יום חמישי, ה-1.7.65
מעכשיו אני מתכננת למלא את יומני בחוויות הקשורות לדורון.
כן, דורון, בחור שעד לפני חודש לא ידעתי על קיומו ושעתה יקר לי כל כך. במהלך השבועיים הראשונים רק חיבבתי אותו והערצתי את יחסו המתחשב כלפיי, בהמשך זה כבר הרגיש אחרת... השבוע היינו בהצגה בתל אביב, הוא לקח את ידי בידיו, חיבקני והייתי מאושרת מאוד. לא התביישתי ולא פחדתי כלל. הוא הפגין המון טקט, ולימדני כמו שמלמדים ילדה קטנה, לאהוב בטבעיות. ברגע מסוים הרגשתי שהתאהבתי ושאני מקנאה לו, ואז נחרדתי – לא רציתי להתנסות מחדש ברגש מתעתע ולא יציב כמו אהבה, כי זיכרון הכוויה ממיכאל צרב ורציתי את השלווה והשקט שלי בחזרה. אבל לא הייתה דרך חזרה, השקט והשלווה שלי התפוררו לרסיסים ושוב לא היה לי את עצמי.
אתמול הוא ניסה לנשקני, אמרתי לו: "דורון, לא!"
והוא אמר: "אנשקך בכוח!"
עניתי בלחש" "אתה לא תעז", והוא התרחק ושתק.
אמרתי "לילה טוב" ועליתי הביתה. לא הרגשתי דבר, והייתי כעיוורת. נרדמתי בהרגשה כבדה ואטומה. היום לא היה לי שקט ותוהה אני מה באמת אני מרגישה. עלי לציין שכל חברותיי מעריצות אותו.
היום ישבנו יחד: דורון, אני, רות וציונה מהתנועה ודיברנו, וברגע מסוים ידעתי: זהו! רציתי להיות אתו לבד, דבר שלא חשתי קודם. כשרמזתי לרות ללכת היא הבינה. ואילו ציונה, נערה כל כך מרוכזת בעצמה ומעייפת, לא הרפתה והמשיכה לדבר ולהתעלם במכוון. קשה היה לה להיפרד ממנו. לפתע הרגשתי קנאה, וכשלבסוף יצאנו הבנתי בוודאות שעד כאן הייתי קטנה ותמימה ומכאן נערה בוגרת, והנורא ביותר – מאוהבת... נבוכה הייתי מהתנהגותי העצמית: הכיצד זה? נבהלתי ונכלמתי, בלבול נוראי השתרר בלבי – הכיצד עלה בי הרצון לשלוח את רות? כנראה הגעתי למצב אותו לא הכרתי. רק לחשוב שעבורי חבר יימצא בראש הרשימה על פני ידידה יקרה כמו רות... נראה לי כי אני כבר לא אותה נערה המוכרת לעצמי.
אלוהים, כמה שזה מפחיד!
חיי עשויים להיות מעניינים, אני חשה זאת באוויר, אבל אם אהיה מאוהבת הרי לא אוכל לחיות בצורה בה אני רוצה ואצטרך לוותר המון. זה מפחיד אותי.
ברצוני לעבוד בקיץ זה בקורס הדרכה של קייטנה, כדי לחסוך כסף לו אני זקוקה מאוד. יודעת אני שיש לי גישה טובה לילדים מתבגרים, איך לא? אתמול הייתי בבית הספר אחיות לבדיקות רפואיות, ורות עשתה בדיקות פסיכוטכניות לסמינר בית-ברל. שתי חברות יוצאות לדרך חדשה...
יום שישי, ה-2.7.65
אני מחכה לדורון. זה לא פייר, הוא הבטיח שיבוא בשעה שמונה ועכשיו כבר חצי שעה איחור ואין לו זכר. לא מגיע לי העוול הזה. אפסיק כאן, הוא הגיע...
אתמול התנשקתי עם דורון, אחרי לילה ללא שינה והרבה מחשבות הבנתי דברים ובכניסה לבית התנשקנו בלהט.
לא הרגשתי שום בושה או ייסורי מצפון. זה היה נפלא ואני מרגישה שבאמת התבגרתי.
אתמול חיים הסתובב ללא הרף על יד מועדון "מן היסוד" ובסוף ניגש אלי במבוכה חקר אותי ושאל איך אני מבלה בחופש. חיים בחור נהדר רק חבל שמיכאל שולח אותו. עוד יותר חבל שישנא אותי אחרי שישמע מה קורה לי דרך חברו הטוב, למרות שיש עוד אפשרות – לקנא ולחזר מחדש...
אתמול נחום ביקש ממני לצאת אתו. כזה בן נודניק לא ראיתי מימיי, מובן שסירבתי.
זה עתה חזרתי מהים ואני מאוד עייפה.
יום ראשון, ה-11.7.65
איכה השתנתי כל כך, תוך ימים ספורים התבגרתי .
אני מרגישה כמרחפת בחלל האוויר וחולמת. אינני יודעת אם אני מאושרת, ולראשונה בחיי אינני יודעת למעשה מה זאת אהבה.
בנשיקה של דורון אני מרגישה אושר ועדנה. הוא מתייחס אלי כל כך יפה שלעתים אני חשה נבוכה כמו נסיכה, לבי מאושר רק בראותי אותו. בכלל, הוא בחור יפה ועדין, שפשוט נורא לחשוב שנריב אי-פעם...
לפניי עוד חודש וחצי ליהנות מחופש נפלא וכה יפה, שמעולם לא היה לי כמותו, וחבל יהיה כשיסתיים.
ביום שישי ארגנתי מסיבת יום הולדת לגליה, והיה מאוד יפה ומאוד נהנינו. מרסל התחילה לצאת עם גיל
השכנים שלנו חזרו אחרי ארבע חודשים באיטליה, והם השמינו מאוד (גם בכסף וגם בגוף) ונראים מאושרים.
ביום חמישי רות נוסעת לצרפת לעיר התאומה של חולון סירן ואני מקווה שתיהנה.
התחלתי היום לעבוד בקייטנה והיה ממש שמח. מיתרי הקול שלי נסדקו מצעקות ואני צרודה, אבל מאוד נהניתי.
אני מאושרת! החיים טובים וההוכחה הכי טובה לכך היא שלא כתבתי שיר מאז הכרתי את דורון.
אתמול הייתי אצל רינה חברתי ובילינו בנעימים, עד שהיא נזכרה שהחבר שלה סער צריך להגיע בשש וחצי. כך יצא שהיה עלי לעזוב מיד וללכת הביתה לבד. אולם רינה וסער לא הסכימו לרעיון שאעבור את הגבעה שבדרך לבד, וסער הציע ללוות אותי. הסכמתי ויצאנו לדרך וקרתה לי תאונה – החצאית שלי נתפסה בגדר תיל ונקרעה ללא רחמים. חמלתי על עצמי, אבל סער עשה כל מאמץ לעודד אותי. התחושה שלי הפכה לכעס משפע הרמזים שלו. את שארית הדרך העברנו בשתיקה גדולה ורועמת. כאן עלי להעיר הערה משמעותית: הרגשתי שהיחס שלו לוקה בבירור בחוסר נאמנות לרינה, לכן נראה לי שזו ההתנהגות הרגילה שלו כלפי בנות. אולי זה דבר לכאורה פשוט, אבל לגבי מהווה נורית מהבהבת...
יום שבת, ה-17.7.65
חיה אני במין חלום ארוך ומלהיב, ומקווה שיהיה בסדר ואמצא כיוון. אתמול ברגע שחזרתי מהמסיבה רציתי מיד לכתוב ולספר עד כמה מצבי השתנה, ומה מתחולל סביבי ובתוכי.
שבוע של בילויים סביב השעון עם דורון, נוח תמירה { תמירה גרה בירושלים ומתארחת אצלי). התחלנו עם ביקור בים, שם פגשנו את גליה אשר לא פסקה לקנטר אותי ועקצה אותי ללא הרף. כשלא יכולתי לסבול יותר, שאלתי אותה שאלה מכשילה: "האם את רוצה לקחת לי את דורון?"
היא התבלבלה והגיעה להגזמה בכך שהתחילה להשמיץ אותו ולהגיד עד כמה הוא מכוער, ומה פתאום... כעסתי עליה וכיניתי אותה "שקרנית". פגעתי בה קשות והזהרתי אותה שאם היא תמשיך ככה אנתק איתה כל קשר, וזה השתיק אותה לחלוטין .
אבל אולי לא הייתי צריכה להתרגש כל כך, כי בעצם אני מרחמת עליה. להיות מאוהבת בדורון שלי ולא לקבל תשומת לב, מי כמוני יודעת! לא?
אחר כך המשכנו לבית של נוח ושם ראינו תמונות מאוד יפות, ובלילה במיטה לפני השינה תמירה סיפרה בגילוי לב שהיא מוקסמת מנוח ומאוהבת בו. הזדעזעתי ונדהמתי כי ידעתי שהוא לא חושב עליה במונחים כאלה לחלוטין. חבל, היא לא מהסוג שלו ונחמדה מדי עבורו. ריחמתי עליה...
היא דיברה לתוך הלילה ואני מאוד הושפעתי מדברי האהבה שלה כלפיו, וכשנרדמתי חלמתי בערבוביה על דורון, גליה, נוח מיכאל ורות, וכל האנשים בתבל.
ביום חמישי נסענו לנתניה לבקר את סבתי, שהתארחה יחד עם דודתי בווילה מקסימה ומאוד גדולה. הצטלמנו המון ובילינו בים. לפני שעזבנו התיישבתי ליד סבתא שלי, היא הביטה בי ואמרה את הדבר הכי מוזר אותו שמעתי אי-פעם:
"שמרי על אהבתך קרוב ללב ואל תסירי ממנה את עינייך, פן תהפוך לשברי ספינה המתנפצת אל חוף לא ידוע!"
רעד חולף בי למחשבה עד כמה המילים של סבתא מעמידות תמרור אזהרה בדרך בה הולכים חיי, והחלטתי לקרוא מכתב נוסף של לוסיאנה מיד בשובי הביתה.
בערב הבטתי במילים שלה כלא מאמינה:
"החלום מתוק ובלתי אפשרי, אבל עדיין צעירה הנני ובתחילת דרכי, ואין מקום בחיי למטען נוסף אפילו זה אוצר יקר!
רכנת כלפיי, אהובי, לפתע פתאום ולחשת: "אני זקוק לך כל כך"... תדהמה עצומה, פחד והתרגשות רבה אחזו בי, ורעד פנימי שככה הגענו!
אסור לוותר על דברים טובים אפילו אם מקבלים דברים טובים אחרים..."
אתמול במסיבה הבטתי בעולם המאוהב בי דרך עיניה של לוסיאנה:
יחזקאל התנהג כמאוהב בי וידעתי, שזו לא אשליה, העובדה הזאת הפחידה והחניפה כאחד. הוא הזמין אותי לרקוד ללא הרף והזניח את כל הבנות האחרות. אז הגיע שבתאי הפולניי וגם הזמין אותי לרקוד, בכוח נישק לי את קצה האף ואפילו ביקש ממני לצאת אתו. בקושי הצלחתי לשבת לרגע כדי לנוח ולשתות. המסיבה הייתה סוערת מאוד, והייתה בה שמחה גדולה, כולם רקדו ושרו וצרחו בשיא השיאים. נוח וויחזקאל ניהלו שם את העניינים, ולכן הכול הפך להיות פרוע ועם המון כיף.
חשתי את קנאתו של דורון, אבל הוא לא הראה כל סימן, וכדי שהבלגן יהיה מושלם פגשנו בדרכנו חזרה את מיכאל עם בת. קיבלתי מכה חזקה בלב וכמעט פרצתי בבכי. אבל האמת שאני לא בטוחה באמת מה הרגשתי... יותר מאוחר שוב עבר מיכאל מולנו, הפעם ללא הבחורה, ועיניו חיפשו אותי...
יום שלישי, ה-27.7.65
שלום לך, רות!
הנה סוף כל סוף אני כותבת. עברו יומיים מאז קיבלתי ממך מכתב מצרפת הרחוקה, ומרוצה אני שלא עניתי מיד. זה מפני שלילה כמו אתמול לא היה לי בכל תולדות חיי הקצרים (זו הייתה הרמוניה שלמה של עינויים).
אני מקווה שאת מרגישה מצוין ולא מתגעגעת לארץ, כי הרי את באירופה ומי יודע מתי יזדמן לך לעשות טיול כזה. ודאי יש לך המון חוויות לספר לי, אבל לדעתי ולאור מה שקרה לי, מאוד ייתכן שאת תלמדי ותכירי את העולם הגדול באופן כללי בו-בזמן שאני מכירה את העולם הקטן מתחת לפני השטח, אם את מבינה את הכוונה... את חסרה לי מאוד! אינני יודעת מה היה קורה אתי לו לא הייתה לי חברה כמוך, ולו לא היה לי את דורון. הייתי שוקעת במרה שחורה. אז הנה אספר לך הכול:
ביום חמישי הלכתי עם דורון לשפת הים וריחפנו בשמים... חזרנו בשעה 11 בלילה וזה היה עולם חדש. ההרגשה הנפלאה אותה אני חשה כאשר הוא נוגע בי לא דומה לשום תחושה אותה ידעתי באהבה. הפעם הגוף שלי מדבר!
למסיבה ביום שישי באו חבר'ה חדשים, פולנים, ואחד בשם ולדק ממש התלהב ממני. הוא לא ידע שיש לי חבר ואני לא ידעתי איך לנער אותו ממני ולסרב לו. דורון כמו להכעיס לא היה בסביבה, כאילו בלעה אותו אדמה, אז ולדק העיר לעברי הערה:
"כדאי לך לבוא אתי למסיבה פרטית אצלי, יהיו רק פולנים ורוסים", והיה מאוד גאה בעצמו. הוא לא האמין כשסירבתי, רגיל שהבנות נופלות לרגליו מיד!
התחכמתי ואמרתי לו: "טוב, אבוא, אבל עם החבר שלי". למזלי דורון הופיע כמו לפי הזמנה, ואז ולדק אמר: "מה, החבר שלך לא משלנו? עזבי אותו, הוא אפס שחור".
רות, איך את היית מגיבה לשפלות כזו? אני פשוט הזדעזעתי ועניתי לו בדיוק מה אני חושבת עליו, הייתי מאוד חריפה...
דורון הזמין אותי לרקוד וולדק ניסה להזמין אותי אחרי חצי שעה שוב ולהתווכח עם דורון. לא הגבתי אליו כל הערב וכך נגמר העניין, מה דעתך?
מטומטם כזה! היית מאמינה? למחרת שטנו בסירה בירקון וכמעט התהפכנו כי עקב הנעל שלי נכנס לחריץ בסירה. לא נורא, סיימנו את היום בטיול בטיילת תל אביב.
תמירה חברתי מירושלים הגיעה אלי. בילינו המון בים והיא התאהבה בנוח שממש לא בשבילה, ואילו הוא לא מאוהב בה ואפילו אמר זאת לדורון מפורשות. יותר מאוחר ראינו את מיכאל ופניו הביעו הלם מוחלט, וקיבלתי תזכורת לשנים האבודות.
לדורון תירצתי את דמעותיי בצחוק חזק שתמיד מצליח להוריד דמעות מעיניי...
ד"ש מכולם, שלך בידידות,
לוסי
יום שבת, ה-27.8.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 19 - עד עמוד 187 סופרת
פרק 19
נסיכה
3.1.1819, יום ראשון, שישה חודשי היריון...
חשה אני שהגעתי לסוף דרכי. האוויר בתוכי נגמר, עייפה כורעת אני על ברכיי ורואה את שברי חיי. בזהירות חופנת אני את הרסיסים כשקול פנימי מבעבע בתוכי ומתריע בחוזקה: "את לא זהירה! הכיצד את לא מטפלת בנפשך השסועה!? האם את לא מרגישה בסכנה? כיצד אינך מבינה?"
נוצרת מולי מין נקודה ריקה וחלולה בקצה החיים הנשברת מול האור, וחשה אני אובדן גדול על שאין לי התשובות, ואף לא השאלות הנכונות. המעשה הנכון התערבב עם שגיאה נוראית, וכאב חד וחריף בוער בתוכי באש גלויה.
אבא תמיד אמר: "כאב זו דעה", אך הבדידות האיומה לוחשת: "כאב זו עובדה!"
יודעת אני שהנשמה התאומה שלי, מיס אנסטסיה, תומכת בי לאורך כל הדרך, אבל נפשי פצועה ומדממת. בוכה אני אל מול אכזבותיי.
מרחוק חשה אני אותך, אנסטסיה שלי אהובתי ידידתי וחברתי הנאמנה, קורעת עבורי עולם חדש, פתוח ורחב, ומזמינה אותי להיכנס פנימה ולא להסס!! דרך זגוגית עיני הדרכים מטושטשות, אך לאט הן מתמלאות בדרכים חלופיות. בעדינות של נשימה רכה הכול מתכסה אדים טריים, ואני בהבל פי בונה את תקוותיי, מושיטה את ידיי לקראתן, מלטפת קלות
ומניחה בצד את עברי המלא בושה ופחד. נושמת מחדש. ואת כמו תמיד אתי ולצדי.
9.1.1819, יום שבת
ליוהאן, אהובי המיתולוגי,
והיה אם יכולתי לומר לך ...
הלכנו לאיבוד רק לרגע ואולי לשנייה, ושואלת עצמי בתדהמה ובעיניים פקוחות: איך הלכנו לאיבוד? ואיך לא אטעה מחדש?
מתגעגעת לאהבה לא כואבת, ברורה ואיתנה, ויודעת שכיום אני משלמת מחיר כבד לחלום שהיה בינינו. נכון, היו בינינו רגעים אשר בהם צמחתי, אבל כיום קשה לי להכיל את התוצאות ואת ההחלטה הגדולה ביותר של חיי – ללדת!
לרגעים אני מאבדת את הכיוון, ואז מכה בי האור והמצפון וחוזרת אני לשביל. אוחזת בידה המושטת של משפחה תומכת ואוהבת, ושוב אני ילדה מוגנת. וכך נשאבת חזרה לתוך תקווה להזדמנות נוספת.
שלך!
31.1.1819, יום ראשון
תמהה אני עד מאוד הכיצד איבדתי את היכולת להחזיק חיוך מאושר על פניי, התמוסס בי הלהט שהיה כה טוב עבורי. אהבתי גבר בכל לבי, וגם אם היה זה לזמן קצר בתוך נצח, חיי התמלאו תוצאות לשארית ימיי.
אני אמיצה. תמיד הייתי. אבל שרידי האומץ שלי נמוגים, ומתקשה אני לתת אמון בהווה. קיבלתי את היכולת להחזיק דמעה... בהרהורים הנוגים הבאים לעת ערב, כאשר בטני הגדלה אומרת לי "שלום" בבעיטות רכות, יודעת אני כי הייתה לי אהבה גדולה עליה הייתי חוזרת ללא היסוס.
7.2.1819, יום ראשון
נזכרת אני כיצד לפני שנתיים הטביעה עצמה מייאוש אשתו של המשורר פרסיביש שלי, ותוהה אני האם שמו נישא על שפתיה בדקות המכריעות של המעשה הנורא.
מצבי העדין מעלה מתוכי השראה לנושא נוגה מאוד:
האם ניתן לעצור את להט האהבה? בגיל שש-עשרה לא הבנתי, האם היום אני מבינה?
הנה אהבתי הסתערה במלא עוזה ולא עלה בידי למתן את התשוקה, ועל ידי כך הרסתי את עצמי ללא מחשבה. הקדשתי את כולי לרגש מופלא זה, ולכן כיום מכירה אני בוודאות מהו רגש הלהט וכיצד הוא סוחף.
בעוצמתו המתישה המיס הלהט את כל פחדיי וקידש את הכול למטרה אחת. אבל שאלה אחת עומדת בעינה, אז ועכשיו: האם האהבה משקרת?
לא! בהחלט לא ניתן לעצור את להט האהבה...
21.2.1819, יום ראשון
היום שוחחתי עם מיסיס סוזאנה ושאלתי אותה בתוגה: "איך אדע שעשיתי החלטה נכונה?" והיא ענתה בביטחון הקבוע שלה: "רק אם ההחלטה עושה אותך מאושרת".
שתקתי וספק החל לנקר בי: האם אני מספיק מבוגרת לקבל החלטות של מבוגרים? האם כבר מאוחר עבורי, או יש לי את כל הזמן שבעולם?
לעת ערב עם פרוץ הדמדומים מרגישה אני את המשמעות של השאלה הגדולה אותה שאלתי בבוקר: כן, נהגתי נכון!
אולי כי חשה אני כי החורף הארוך מתקרב לקיצו והחיים, אשר יכלו להפוך למטלה יומיומית קשה, הפכו בשהייה כאן למעין חופשה. כרגע מחכה אני לימי אביב בהם ינוע מסלול חיי הלאה. כבר עכשיו נושבת הרוח בגבי, עלי לעצור קמעה ולהמשיך אבל לעולם לא לבד אנוכי במסעי, ועל כך מודה אני...
11.3.1819, יום חמישי, שבעה חודשים להיריון...
היום קמתי עם החלטה נחרצת: רוצה אני חיים עם משמעות!
נושא הזמן מעסיק את מחשבותיי בראותי את הבטן העגלגלה שלי. אני במצב משבר ורצוני להיות טובה במצב של משבר. רוצה לדמות לעוצמתו של נשר ולא לנפילה גדולה של שק מלא תפוחי אדמה הצונח ללא שליטה מענף עץ האגסים. עלי להבין את כיוון הרוח. לדעת ליפול על האדמה ברכות, ובהגיעי לקרקע להיות גמישה דיי כדי להגן על עצמי, ולדעת כי גם מצב כזה יכול להיות בסדר. ללמוד כיצד לשכוח את הפחד, גם אם לעתים קשה להתעלם ממנו.
9.4.1819, יום שישי, פסח
חלפה שנה מאז חגג יוהאן עם משפחתו את הסעודה של יציאת מצרים.
מאז עברנו חיים שלמים ויוהאן לא נמצא אתי אלא אי שם בהודו הרחוקה.
יודעת אני בוודאות כי הולכת אני בעקבות בטני הגדלה, מודעת אני לנוכחות החיים בתוכי, חשה אני בתנועות הרכות והגוף שלי מתמודד עם חוויה מוזרה.
11.4.1819, יום ראשון
למה בכלל עלי ללדת? למה עלי להתמודד?
אני לא בטוחה בעצמי או ביכולות שלי לעבור את הלידה, ודאי אמות... יש לי תחושה של לחץ כבד בגב כאילו יושב עלי דוב גדול.
ההתכווצות חזקה מנשוא. הכול כל כך לא נוח ומפחיד. אני חשה בגבי את דמות המוות אשר מציץ לעברי ומלכסן את מבטו הזועף אל תוך תוכי. עיני שטן המוות מתכווצות לחריץ ומאירות את החושך.
הדמעות המלוחות אשר זולגות מתוך עיניי ממיסות את העור העדין המכסה את צווארי, ואולי על ידי כך ממתיקות במעט את התחושה המבלבלת אותי.
היום בכיתי למיס אנסטסיה כששבה מהתפילה של הבוקר ואמרה: "התפללתי גם עבורך!" הבנתי שכרגע אין בחיי הזדמנויות חדשות, וסגורה אני מהעולם המוכר כל כך. ואולי לעולם גם לא יהיה להזדמנויות חדשות מקום. כמה צורב הזיכרון של כל ההזדמנויות הנפלאות שהוחמצו ללא שובץ.
הרבה הזדמנויות נמוגו וחלפו לעולם.
החדר האפלולי נעשה קר כל כך למרות החום הנעים. מסביב הכול חונק וסוגר, אך עדיין נותרה בלבי תקווה קלושה שבחוץ יש עבורי עתיד ויהיו עוד הבטחות.
איכה התפוגג עברי?
16.4.1819, יום שישי
אימא יקרה!
אמש עם זריחתה של השמש ילדתי את הבת שלי ומיד איבדתיה לעולם הגדול ולבי כבד מנשוא...
המיילדת אמרה לי לדחוף וחזק ושוב לדחוף ואז להרפות, לנשום עמוק ולסחוט את כל כוחי, לשחרר את האוויר בעדינות ולהירגע ושוב...
ואז, לפתע, קרה הלא יאומן: בתי יצאה לעולם!
הרגשתי "פק" ומשהו בתוכי בקע לשני חצאים לנצח. וברגע הלא נשכח ביותר בחיי נולדה בתוכי העצבות הגדולה מכל מהולה בשמחה לא מוכרת.
המיילדת הניחה את יוליינה שלי על שדיי ובטני הרפויה, והזיזה ברכות את ידיה כלפי. חוויתי את ההרגשה הטובה ביותר הקיימת בעולם כולו, פשוט מדהים... אחזתי בה בתחושה של בראשית, הרמתי את ראשה וראיתי את פניה, ומבט פניי אמר הכול. לא ציפיתי לחוש אהבה כל כך גדולה. דרכה ראיתי את כל חיי נמוגים ומתרחקים וכל העולם שלי הופך שונה, אבל לעולם לא הייתי משיבה לאחור את מחוגי השעון.
אני אוהבת את ילדתי כאן ועכשיו. הרגש המציף אותי הוא גדול מאין כמוהו, וברור לי כי איש לא ישנה את המקום הזה בלבי ואין שום עוצמה אשר חוויתי עד כה המשתווה לאירוע מסוג זה. למרות שברור לי שכנראה לעולם לא אהיה איתה. גורלה ועתידה תלויים בי, ושלה אהיה לנצח. לכן רוצה אני לנצור בלבי את הרגעים היקרים אשר ניתנו לנו ביחד ולו לרגע, למרות שרגעים אלו הם הקשים והכואבים בחיי.
חשה אני כי העולם הקסום שלי נפרץ ושדדו לי את ניצוץ התמימות, ואף את ההתרגשות הטבעית בה כה התברכתי...
פחד מלווה באושר הם בני הברית החדשים שלי מעתה ולעולמים.
המשבר עבורי הוא גדול ושברון לבי עצום לא פחות. חשה אני כי חבל הטבור יחבר אותנו לנצח, ודרכה אהיה תמיד בתוך ילדות אבודה.
המבינה את, אימא?
הילדה שלך, לוסיאנה!
30.4.1819, יום שישי
מיס אנסטסיה יקרה!
תודה לך כי מיהרת לבקרני!
שופעת אני חלב, אך לא לילדתי הוא נועד. אישה מינקת והזמן יעשו עבורה את הטוב ביותר כדי ליצר את הביטחון הנחוץ לה, ואסור לי לפספס עבורה. פניך היו כל כך רכים ומחייכים, וגם אם היה בהם כעסהוא היה מרופד בנועם.
יודעת אני את הגיגי לבך: כי הנישואים הם המתנה של אהבת האל, וממני היא נמנעה, ואת הכאב קשה לך להסתיר . ראיתי את הדאגה בעינייך כאשר לחשתי כי התחושה שלי היא כמו לרחף ללא משקל, ללא אדמה מוצקה להיאחז בה.
כל התכונות האנושיות אותן הכרתי היו כלא היו, והפכתי קלה ואוורירית. דומה הייתה חווית הלידה כאילו ועברתי למימד אחר, וכעת כל אחת מאתנו נמצאת במקום שונה. אך את עדיין ותמיד תהיי החברה הכי טובה שיכולה להיות לאישה.
את נמצאת כיום בעולם העשייה – אישה צעירה, מבוקשת, מחוזרת וציירת מוכשרת, ואני מנסה לברוח ממחשבות שמחות לתוך הדממה.
שאלת שוב ושוב: "במה עוד אוכל לעזור?" ועניתי: "הפעם אינך יכולה, עלי לחשוב ולהחליט".
לראשונה נולדו בינינו חילוקי דעות... האם מאוחר מדי עבורי לבנות תקווה?
לוסיאנה שלך!
2.5.1819, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים דם כחול אדום"- פרק 19 - עד עמוד 192 סופרת
ליידי צעירה אני בעיני עצמי גם במצב בו אני נמצאת. ברגע לידתה של התינוקת שלי היו חיי מושלמים, אבל הלידה לימדה אותי לחיות ולהבין את האמת של החיים בצורה שונה, ולהרגיש את ההווה ללא חלומות על עתיד רחוק. בעיניה של ילדתי רואה אני רק את הטיפה הזעירה בזוית העין של כאן ועכשיו. כל יום אני מנסה לבחור נכון את דרכי החדשה. אוחזת באוצר אשר בחיקי ויודעת כי תמיד אעמוד לצידה לא משנה מה. אבל ברור לי כי עלי להרפות מתחושה, זו כי לא אהיה לצידה לראות את ההתפתחות שלה.
בקרוב תילקח ממני כל האחריות לגידולה, כשאעניק לה חיים במשפחה אחרת.
ועל כך אין לי מספיק דמעות לבכות...
הכינותי לה קופסא קטנה מרופדת בקטיפה אדומה כדי שיאכסנו עבורה את אוצרותיה, הנחתי מסביב אבני יהלומים ופנינים על מצע מרופד, שנשם את לבי הפתוח ושפך פנימה את כל האהבה אותה ניתן למצוא.
כן ! יוליינה קטנה ויקרה, ריפדתי עבורך התחלה לעולם חדש ובו חיים שלמים.
אני מנסה להיות רגועה, אך הקרבה אל בתי התינוקת משפיעה עלי, ובהביטי לתוך עיניה הכחולות הגדולות והיפות יודעת אני כי זמננו קצוב. אני בוכה בדממה אבל מנסה לנצל את הזמן. בלילות אני מדמיינת את חייה בלעדי, כנראה כך הוא הנכון ואני מנסה להיות שקטה. יודעת אני כי היא תהיה עם אנשים טובים, והזדמנויות טובות ייפתחו בפניה. בסופו של דבר היא בת מזל וחייה ימשיכו. היא חזקה כמו אימא שלה ותהיה לה אהבה בשפע...
מצבי שונה, בלעדיה אחיה בריקנות קבועה, ותוהה אני אם יתאפשר לי לראותה אי פעם בעתיד.
סנט פטרסבורג רחוקה מלונדון, וכאשר אשוב הביתה ייראה הכול כאילו היה חלום. אני מבינה כי היותה רחוקה ממני יהיה רק לטובה עבורה ובכל זאת אין זה הוגן. מדוע נקלעתי למערבולת רגשית בגיל כה צעיר?
6.5.1819, יום חמישי
אמש לא יכולתי להירדם כי חשתי את ילדתי בועטת בי כאילו עדיין הרה אני, כל הלילה היו הבעיטות כמו אמיתיות וגרמו לי סיוטים מוחשיים.
אני חשה ריקנות גדולה. בדמיוני אחזתי באצבעותיה המושלמות והקטנות כמו אבנים יקרות, וחיבקתי את גופה הרך לתוך גופי המתמסר – אוצר במשקל של שבעה פאונד!
מיס אנסטסיה לא מרפה ממני, מסתובבת סביבי ותוהה מה לעשות. שתינו יודעות כי זמנים גדולים עוברים על הידידות שלנו, לכן מרבית הזמן היא פשוט אוחזת בידי. היא אינה רוצה להישבר בפניי ומשתדלת לבנות למעני יציבות.
13.5.1819, יום חמישי
ביום ראשון השבוע הכול הסתיים – ילדתי נלקחה ממני והיא עומדת לעזוב בזרועותיה של מיסיס סוזאנה למקום בטוח ולידיים טובות. בעיניים דומעות לחשתי לאישה אשר אוהבת אותי כל כך: "תטפלי בה למעני, אנא ממך!" והיא בחיוך המבטיח שלה אמרה: "מבטיחה אני לך כי אוהב אותה כאילו הייתה בתי".
אין באפשרותי לעשות דבר אלא להיות חזקה ולשמור על קור רוח.
למרבה השמחה ניתנה לי הבחירה להלבישה, והלבשתי את היקרה לי מכל בבגדים היפים ביותר בעולם. מיסיס סוזאנה עזרה ובכתה...
מידות כף רגליה כה זעירות הן כדי לצאת למסע בעולם כה גדול.
אני רועדת והמומה.
לעולם לא אשכח תאריך זה....
מעתה לא תהיה לי שליטה על חייה, וכל הקורה לה יהיה נתון בידי אחרים. מעתה לא אוכל לגעת בה כל אימת שאשתוקק, ולא אוכל לראות את זוהר האור וזיו החיים המשתקפים כהילה יפה בתוך בעיניה.
אני מרימה את שתי ידי אליך, אלוהים, אל תניח לאוצרי להיעלם מעולמי.
15.5.1819, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאוד!
חודש לא קל עבר עלייך אבל ניתן להמשיך מכאן הלאה! הלידה שלך וכל הכרוך בכך עזרו לי להבין הרבה דברים. מודעת אני יותר לתפקידי כאימא, ומהו רצוני מהחיים עבורך. הינך רואה איך ובאיזו קלות ניתן היה לאבד הכול.
ברור לי מאוד מה אני צריכה לעשות ומה באמת חשוב... בהביטי מעבר ליער השחור אשר נוצר בחייך אני מבחינה כמה חשוך וקר שם, בחוץ. לכן יש לי רק שאיפה עמוקה אחת – לתת לך את ידי ולבי לעזרה.
אינני מרחמת עלייך. יהיה זה בזבוז זמן לרחם על נסיכה כמוך, כי הרי יש סביבך משפחה אוהבת ויש לך כמובן את עצמך. והכי חשוב: יודעת את בוודאות שתמיד אני לשירותך. לכן, כשתהיי מוכנה לחזור אחרי החודשים הרבים תדעי – אני כאן!
שמחתי לשמוע שמצאת עזרה גדולה אצל כבודו הגראף בוריס יבאנוב והדוכסית ליידי קטרינה, ובמיוחד טוב לדעת כי הכול הוסדר למציאת בית הולם לתינוקת היקרה. העיר סנט פטרסבורג זהו הסיכוי הטוב שלה בחיים, בחיק משפחה טובה שתעניק לה לב חם וטיפול מסור. ואיך לא, אם לצידה מיסיס סוזאנה היודעת להעניק מאז ומעולם ביטחון, כוח תמיכה ואהבה.
אבא שלך אמר: "את רוסיה לא ניתן לקנות אלא דרך הלב".
אימא שלך
20.5.1819, יום חמישי
כן, אימא כתבה לי מכתב תמיכה ולפצע הפעור בתוכי הוקל מעט. מעתה, כאשר המרחק מילדתי יהיה תמידי, זקוקה אני לטוב לבה יותר מהכול.
יהיה לי מאוד קשה לחיות בנפרד מיוליינה הקטנה. מעולם לא ידעתי כי ארגיש אהבה כה גדולה לנשמה כה קטנה זעירה. אבל עליה מוטלת האחריות לגדול בצורה הראויה – לאכול, לישון ולחיות במקום מבטחים – וכך יהיה!
לרגע נרגע בי הספק ומבינה אני שכך אמורים הדברים להתנהל, אבל ההלם נשאר בתוכי פנימה, וכנראה לעולם לא אבין עד הסוף למה זהו הפתרון הנחוץ לכולנו.
אני נזכרת בדמותה ו... לא! איני רוצה ללדת יותר לעולם!
חוזרת אני הביתה לאחר היעדרות ארוכה, ולא רחוק היום בו אחזור להיות חלק מהחברה היציבה שלי. אבל בתוכי יקנן שינוי אדיר, כי האירועים אותם חוויתי הם השתקפות החיים עצמם.
27.5.1819, יום חמישי
מיס לוסיאנה היקרה!
זה עתה שמעתי והמומה אני!
כמובן שעלייך לחזור לקחת חלק בחיים, אף אם הדבר קשה או נראה לך בלתי אפשרי. שומעת אני למרחקים את ליבך ההולם מחדש, הרוצה לחזור ולחיות כדי להיות שותפה פעילה בחיים האמיתיים של כולנו.
המשבר הנורא מכל אותו עברת הנו חדש, שונה ומוזר עבורי. מפחיד אותי אף לדמיין ולראות כיצד ישפיעו תוצאותיו על כולנו!
אינני יכולה להיות חופשייה מדעות ומסקנות של אחרים, אך הפעם בעיקר בגלל הקרבה שלי אלייך עלי לגבש דעה בעצמי.
אעזור לך, ידידתי, לחזור לחיים שלנו ולגלות שוב את ההתלהבות והתשוקה אשר שקעה עמוק בתוכך.
מיסיס ליזי שלך
30.5.1819, יום ראשון
אלוהים אוהב אותנו ללא תנאים – כך ציין היום האב הקדוש בדרשתו, והביא דוגמאות טובות משכנעות! ואכן, לאחרונה חושבת אני ברצינות על נושא האהבה, ותוהה לעצמי בפליאה האם היא כולה רגש או מעשה של החלטה?
האם עלי לאהוב את כולם, או אולי עלי לבחור בזהירות את מי לאהוב? והאם עלי בכלל לאהוב? האם עלי לאהוב את עצמי יותר מאחרים? מה עלי לעשות או לא לעשות עם התחושה המיוחדת אשר מגיעה לפתע, גועשת ועולה בקרבי?
נראה לי כי עלי להמשיך ולהאמין שאהבה היא מתנה מיוחדת בחיים!!
אמש לפנות ערב, בדמדומי היום החולף, כתבתי מאמר לקורא המתעניין:
"אם ברצונך להעניק אהבה כשלבך מלא, יגרום לך הדבר הרגשה של חסד אמיתי ומתנה גדולה אותה נתת לעצמך.
אם תוכל להעניק אהבה כשלבך כואב, ייחשב לך המעשה כהקרבה גדולה בחסדו של האל!
אך היה ותוכל להעניק אהבה ללא כל תנאי וללא בקשת תמורה – יובטחו לך חיי נצח בגן עדן..."
לסיכום המאמר כתבתי: "דבר אחד ברור, את רגש האהבה יש לטפח ולהשקות כמו פרח נדיר, כדי לאפשר לו לפרוח ולהיות מתאים לעונה. לבסוף יגיע זמנו לנבול, כי זו דרכו של עולם.
"לכן עליך רק לזכור את ארעיות קבלתה של מתנת האהבה, ולומר תודה!"
הכרת תודה גדולה יש בי למיס אנסטסיה אהובתי, אשר תמיד נמצאת עבורי, גם אם לא תמיד יודעת אני לבקש את הנחוץ לי!
היום אמרתי בדבקות את כל תפילותיי, בכוונה גדולה ואמיתית!
13.6.1819, יום ראשון
מיסיס אליזבט היקרה!
תודה! יבורכו נישואייך, אך מבינה את כי נבצר ממני להגיע! זוכרת כיצד שוחחנו על הנושא "עובדות החיים האמיתיים"?
העובדות אף פעם לא היו לטעמנו, ורצינו לייצור מצבים חדשים, אך למדנו לוותר וליהנות מהקיים, זוכרת?
מיסיס ליזי הטובה שלי,
מודעת אני היטב לאופן בו בנויים חייך – כה דומים לאלו שהיו לי – ומאוד קשה להשתחרר מדעות ומסקנות של אחרים, לכן אני כה גאה בך על כי הפעם גיבשת דעה עצמאית בתהליך איטי ועקבי.
מסלול חיי השתנה. משתרעת לפניי דרך אחרת, ועלי להיכנע לעובדות לפחות עד שייווצרו כאלה שיהיו מתאימות עבורי.
מקווה אני כי הוויתור אותו עשיתי יאפשר לי הזדמנות חוזרת לעשות דברים בדרכי, ללא סתירה עם המסורת עליה גדלנו.
ושוב, עלי להודות לך כי אין בלבך כלפיי גינויי טינה או רחמים.
מודעת אני לכך שהמסלול בו אצעד מעתה יהיה רצוף התנסויות אכזריות וכואבות. יהיה עלי לעשות את כל אשר נחוץ כדי להשתתף בחיים בעודי צעירה ופניי קדימה...
מיס לוסיאנה שלך
14.6.1819, יום שני
אמש בתפילה המיוחדת הייתה הכנסייה מלאה מפה לפה בכל המכובדים. זו ההשפעה הגדולה היוצאת מחצרו של הצאר אלכסנדר הראשון, ואני מברכת על כך. זאת למרות אי-הנוחות המתגנבת ללבי בנושא ההטפה לטוהר ואדיקות, היכולה לעורר גל שמועות לא רצוי על מצבי העדין.
תפילה היא צורך אדיר עבורי, לכן צועדת אני צעד אחד נוסף לקראתה בתפילות יומיומיות ובעריכת ימי צום אחת לשבועיים.
לא רוצה יותר לכאוב אכזבות, ומרשה אני לעצמי להרגיש בשקט. לבכות חרישית. לצעוק לתוך הלילה, וביום להישיר מבט בוטח ולהיות אמיצה.
החיים האלה הם כיום המציאות שלי...
המכות כופפו אותי אבל לא שברו. אינני יודעת מה צופן לי עתידי אבל אתן לו אפשרות להיכנס ולהופיע ואהיה שם לקבלו... ולמרות שאני מאוד כמהה, מאוד מתגעגעת, ורוצה את התחושות הגדולות שאף פעם, אבל אף פעם לא היטיבו אתי, כל כך רוצה את עצמי בחזרה.
הלב מתרגש ואני אובדת עצות. כל כך מסובך.
18.6.1819, יום שישי
האוויר בחזה הולך ונגמר לי, ותשוקה אדירה ממלאת גם את החלקים ההגיוניים. מזה שנה מנוהלת אני על ידי סערה עצומה ביותר, ועייפתי מכך...
רוצה להיות גלויה ואת אשר בלבי להוציא לאור, ויודעת ומרגישה שזה לא ניתן ולעולם לא אוכל להיות גלויה לחלוטין. רוצה את הנגיעה הרכה בשמים, והרי בקושי עומדת אני ביציבות על האדמה.
מאוד במצוקה, המצוקה והכאב אשר מתלווים לכמיהה האדירה לראות את ילדתי הינם מתנות חיי. הם דפיקות לבי הפועם המעיד על כך שיש בי סימן חיים נפלא. אדם טוב אני וויתרתי עבורה על ידי נתינה של אהבה ללא תנאים.
עלי להמשיך הלאה... כי מוח ולב שקולים משמעם איזון עבורי.
17.7.1819, יום שבת
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 19 - עד עמוד 195 סופרת
עלי להמשיך הלאה... כי מוח ולב שקולים משמעם איזון עבורי.
17.7.1819, יום שבת
היום התעוררתי לאורה של השמש העולה עם גוף, אשר עבר שינוי גדול, ועלי מוטלת החובה לקבל החלטות חשובות. תמיד האמנתי כי לאבד את התינוקת מרצון ולסיים לפני הזמן היריון לא מתוכנן הוא חטא הכי עצום נגדי ונגד האלוהים. נכון, התרחשו בגופי דברים אשר לא נעמו לי, אך עדיין מפעמת בי ההרגשה כי נהגתי נכון ובחסות האמונה.
גופי חלש אך נשמתי חזקה, ומצווה אני להביא את גופי להרמוניה עם נשמתי כדי לא לאבד את עצמי. אני אישה צעירה ויפה, ועלי לחזור לכך. עלי להתמקד במראה שלי, כי הופעתי החיצונית גורמת לי דאגה רבה...
אחזיר לעצמי את השליטה על גופי, אפנה לכך זמן.
יהיה עלי למצוא דרך לקבל תמיכה ולגלות מחדש את הרעות היקרה.
יש רגעים קשים בחיים האמיתיים, וכאשר נפשי סוערת וחסר לי אוויר עלי לא להישבר ולא להסתנוור כנגד האור החזק והברור החודר פנימה.
18.8.1819, יום רביעי
כאילו נשכח יום הולדתי, אך לא!
מתוכנן לכבודי הנשף הגדול באחוזת הקיץ באולם האדום, כשהמעצבים הראשיים של האירוע הם כמובן משפחתה של ידידתי מיס אנסטסיה. כדבריה אמש: "כל אשר נחוץ לנו כרגע הוא לחדש את הערכים בזרם חיוניות עוצמתי, לעמעם את העבר כדי להניח יסודות איתנים לתור זהב חדש".
מיד עם אור הבוקר הרהרתי באבא, אשר תמיד היה בתמונת חיי כדי לעזור לעורר או להעניק השראה והנחיה, וכיום הגראף בוריס יבאנוב אבא של מיס אנסטסיה דואג למצב רוחי הטוב וממלא אותו ברגש של טוב לב באמרתו: "אין זה כה חשוב מאין באה העזרה כל עוד היא באה".
הנשף מתוכנן לשבת הקרובה. האולם כבר ערוך, מרהיב עין ביופיו ומסנוור אותי בתחושת אושר.
הדוכס מר ברניו פונטי ואשתו הדוכסית הצעירה ליידי אליזבט מיהרו להגיע לכאן. מיסיס אליזבט התוודתה באוזני מיס אנסטסיה שהיא מעריכה מאוד את העבר בינה וביני, כאשר נתתי לה עצות טובות להם היא נזקקה וגם בזמנים בהם דעותינו לא השתלבו, לכן יש בה הכרת תודה גדולה אותה היא משיבה כיום.
נישואיה למר בירניו טובים, ולמרות הרצינות שלהם הם מלאים הומור ומאפשרים לה להפגין אישיות קורנת, אשר ללא ספק מסייעת לה לזכות בהכרה עצמאית הנחוצה לה כל כך. הרוזן הצעיר צרלי סטנלי ברון סמית יבוא לבקרני בשבוע הקרוב, ומקווה אני כי נסיעתו תהיה טובה. הפרחים הרבים אותם הוא טרח לשלוח יום ביומו בחודשים האחרונים חממו את לבי, כמו-גם המשפטים הקצרים אשר צורפו להם. אולי היו קצרים אך משמעותם הייתה עמוקה וארוכה.
לא כך לגבי הדוכס הצעיר אמיליו פון זיך. כבודו עסוק בסלילת דרכו לפסגה על ידי אימוץ רעיונות חדשים, לימוד והקשבה לכל מילה בעלת משמעות הנאמרת בטרקלינים המתאימים. אכן מכתבו האחרון אלי כיסה טווח עצום של הבעה, והוא התבטא לעומק בעוצמה וללא זעם. תוהה אני האם מיסטר אמיליו, הידוע כשונא עימות ישיר ומעריץ את הסדר הישן, לא הגיע כי זו דרכו להראות באופן מעשי את תחילתה של סוף הידידות שלנו...
25.8.1819, יום רביעי
אני מניחה כי פניי לעתיד.
הנשף היה מדהים. למען האמת, לערב אחד לא חששתי מצבעוניותם של החיים, והשתלבתי בנועזות האופיינית לי. מנסה אני לספוג את אשר מתרחש סביבי, ומסתגלת בהדרגה לאווירה החדשה. עדיין כל שמחה, ולו הקטנה, היא עבורי כמו ניסוי, ואני מנסה לגלות שוב את אישיותי הייחודית.
למרות היותי טרודה בענייניי, לא נעלם ממני הרגע בו נוצר קשר חם בין מיס אנסטסיה ומיסטר מיכאל האביר המנומס, בנם של הברון אלכסנדר פטרוביף ואשתו ליידי טטיאנה היפיפייה המדהימה.
הטיול שלהם בצל העצים היה ארוך מהרגיל.
כן, הצלחה רבה מתרחשת בחייה של אנסטסיה, כי גם בן דודתו של מיכאל, הדוכס אנטולי אנטוליביף, לא מוריד את מבטיו ממנה.
האחיות לבית רומנוב: ליידי טטיאנה וליידי סופיה הן נשים מדהימות בעייני.
אין לי כל ספק שידידתי יודעת לבחור כהלכה.
לכולנו צר היה לגלות כי מיס אן לא תגיע. נודע לי כי ההתעניינות שלה במיסטר שירל, האמן העצוב, גדלה מיום ליום. מוזרות דרכי הלב, ולמרות הכול אין אני מבינה מה הצורך של יפיפייה מהממת כמיס אן במיסטר שירל, והרי כל הג'נטלמנים של אירופה יכולים ליפול לרגליה...
כמה פעמים אפשר לבכות מאותו נושא ולהשמיע אנחה קורעת לב למראה שקיעתה האיטית של השמש?
27.9.1819, יום ראשון
מיס לוסיאנה היקרה!
מתגעגעת אלייך עד מאוד!
עלי להודות שחששתי שמא לעולם לא תמצאי את אושרך שוב, אך נראה כי את מחלימה. כן, יודעת אני מהם כאבי חיים, כי עבור שירל היקר שלי הם שגרה ובחברתו אני מנסה לשמור על כוחי.
מנסה אני ללא לאות להאיר את יומו בכל עת בה אנו מתראים או מחליפים מכתבים, ואז חווה אני כאבי צמיחה מתמשכים.
נכון, יש גם שלווה ושקט מתמשכים, אך לעתים אורי מסנוור את אהובי.
אור חד לפעמים כל כך מפחיד!
אני מנסה להיות לצדו בכל, אך קורה ולעת ערב מתערבבים לי כל הרגשות ולא יודעת אני להבחין מה לפני מה, איפה הסוף ואיפה ההתחלה.
כבר אין אני משוכנעת כי אני היא האישה שהוא צריך.
מיס אן
9.10.1819, יום שבת
מה שומר על חלומות?
במשך יותר משבוע חושבת אני על הנושא הנוגע בכולנו!
קורא יקר,
עליך ללכת באומץ לכיוון עולם לא מוכר, עולם חדש ומרתק הנותן חופש אמיתי שישחרר אותך מהחבלים אותם קשרת במו ידיך בצדי גופך. כך ורק בדרך זו תמצא התלהבות והשראה ברוכה.
ומה ישומר עליך כאשר החלום שלך ייפול?
רק דבר חשוב אחד ישמור ויעזור, וזו ההבנה כי הגיע הזמן להשתנות ולעצב את עצמך מחדש! לקבל כל שיבוא בהכנעה ולא להירתע מפיצוץ של כאב. זהו צורך קיומי – לכאוב על אובדן חלום המפעם בך כל חייך.
האם ניתן לך לבחור בין המצבים?
לא! כי החיים משלבים בתוכם הכול: כאבי לב, התלבטויות, כוח, שליטה, אהבה ללא גבולות, קנאה, געגועים ופחד לחלום... חוסר מנוחה, כמיהות ועצב בעיניים, דמעות שזולגות וגם אלה שתקועות, ייסורי לב, מאוויים נשכחים. ועדיין הם כלום, בטלים לעומת האובדן לתוכו תצלול כשתאבד התלהבות ותחפש תשובות אצל אחרים.
השנה הקשה מאחורי. היה בי הלהט לכתוב ולשלוח את המאמר בדרך המקובלת.
13.12.1819, יום שני
עלי לשנות את חיי!
עדיין זכור לי חג החנוכה והמילים של יוהאן שלי כי אני נר הבוער לנצח!
כיום אני רוצה לצמוח למקום בו אוכל להמריא שוב ולהביע את שבתוכי. חשה אני כי לא טוב עבורי להישאר עם מילים אשר נאמרו לי, ולבנות עליהם חיים רק מפני שהם נאמרו.
משחררת אני אותך, אהובי, לא עוד בבקשה! אל תעשה מאום רק כי הבטחת. הנסיבות השתנו ואנו מצווים להשתנות איתם. אם לא נעשה כך איבדנו את הדרך כולה.
20.12.1819, יום שני
חג החנוכה הסתיים. הנרות כבו, ועלי להתחיל להתמודד עם סוד לידתה של בתי. לנסות לחזור לחיות בצורה נאותה, שתחבר בגלוי את העבר הנסתר עם הגלוי העכשווי.
גמלה בי ההחלטה לצאת מכאן למינכן. ברצוני לבחון לעומק את השינוי שחל בחיי, ולהבין שבשיחות טרקלין עלי לומר רק את מה שרוצים שאומר. ואז, בהבזק של רגע, מופיע מולי בצורה חדה ומסנוורת דמותי הפנימית המשתקפת דרך הבגדים הנוצצים אשר עלי. רוצה יותר מכל לפתוח דף חדש, ואת הדפים מאתמול לכרוך בסרט ולהניח בצד.
מבינה אני היטב כי הכול הוא חלק ממסע מרתק, ולא נכון עבורי לרדת בתחנה הקרובה ובוודאי לא בתחנה הלא נכונה. מעדתי חזק אבל עז רצוני להיות שוב החברה הכי טובה של עצמי.
המקום הנפלא בו חוויתי כה הרבה רוך הבנה ואהבה, יחזיר לי את האמונה בכוחי ופתיחות לרעיונותיי. הכול כדי שאראה את הדברים כפי שהם באמת ולא כמו שהם נראים כעת. מתפללת אני לאלוהים להיות חזקה וממוקדת, בטוחה מאוד בזהותי, בהירה במחשבותיי, כמו הנסיכה של אבא אשר גדלה במינכן... רוצה לצאת מגבולות עצמי ולהרחיב את דמיוני בצורה החיובית ביותר.
מחר יש לי הזמנה לשתות תה מנחה בחברה נאותה, וביחד נתכנן את הנסיעה. הפעם אענה להזמנה בחיוב, כי תפקידי לשמור על שקט ומצב רוח טוב כדי לתכנן את החזרה שלי לעולם המוכר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 20 - עד עמוד 200 סופרת
פרק 20
כל עוד דמעות בעינינו
יום ראשון, ה-5.9.65
הנה הגעתי למקום והוא מאוד מיוחד בעיניי. כאן אחיה שלוש שנים, בחדר משותף עם לאה ואניטה ואני מרוצה. למעשה, אני מוכרחה להיות מרוצה כי אין לי ברירה אחרת. כתבתי מכתב לרות, מכתב מאוד ארוך, כדי להרגיש קרבה לעבר המוכר ולדעת שאי-שם יש לי ידידה יקרה מפז. היום גם אשתדל לדבר בטלפון עם דורון, כי חשה אני את השפעתו העצומה על חיי.
חשוב לי לשמור על עצמי כאן – לאכול אוכל לא משמין, בלי עוגות ומיני מתיקה, כי יש פה הרבה פיתויים. אני מרגישה מצוין ואין לי שום געגועים הביתה, כולי תקווה שבחרתי את הדרך הנכונה בחיים. בעוד כמה דקות תהיה קבלת פנים, ובזה אפתח דף חדש. דף חלק, נקי ומעניין.
המסיבה נפתחה בשיר שתמיד מזכיר לי את ימיי הראשונים בארץ: "הנה מה טוב ומה נעים". הרגשתי שאני רוצה לבכות, הרגשתי דמיון לכל אחת מהבנות שישבו בדשא וכולנו שרנו בקול שקט ועצוב שיר שמח.
המנהלת, אישה נעימה, דיברה שתי דקות ולא יותר, מילים שיצאו מליבה ונכנסו לליבותינו. היו אלה מילים מקוריות וחדשות עבורי, שגרמו לי דמעה בזוית העין.
הבנה חדשה הכתה בי, שאכן יש עולם של ירח וכוכבים, ומעכשיו נכיר עולם של חולים ונזקקים.
בזה הסתיים היום הראשון. תמו הברכות והאיחולים ומחר יתחילו הלימודים הממשיים, שהינם חיים חדשים ומאוד מסתוריים עבורי.
טלפנתי לדורון, הייתי מוכרחה לשמוע את קולו, ואני תמהה... האין זה מוזר שהתאהבתי שוב?
אני מודה לאלוהים על ההזדמנות!!
יום ראשון, ה-5.9.65
רות היקרה!
הנה הגעתי לבית הספר לאחיות!
אספר לך מההתחלה: הגענו מוקדם בבוקר ורק בתשע התחילו לסדר אותנו בחדרים. שלוש בנות בחדר, ככה זה בשנה הראשונה. הסתדרתי עם עוד שתי בנות: אניטה מחולון ולאה מבני ברק, די נחמדה. יש לנו ארון גדול ולכל אחת יש בו חלק די גדול. אני מרוצה, רק קשה לי עם הגעגועים אלייך ולכול החברות הישנות שהבטחתי לעצמי לא לשכוח לעולם.
הכול כאן פשוט נהדר. אחרי שהסתדרנו וקיבלנו את המדים, הלכנו לאכול צהריים. אוכל מצוין ויש בחירה גדולה, כך שאכלתי רק ירקות ובשר ואת העוגה נתתי ללאה... עכשיו, אחרי שהתקלחתי, אני כותבת לך. היום לא אכתוב יותר לאף אחד כי מחר אני ואניטה ניסע הביתה, כך שאראה את דורון וגם את פנינה פ .
לקראת סוף היום דורון יחכה לי על יד הטלפון. מקווה שהטלפון במסדרון יהיה פנוי, כך שבשעה חמש אולי ייצא לי לדבר אתו.
ואילו לך אני כותבת, כי את מאוד חסרה לי. ביום שבת כבר נחליף חוויות. כרגע יש לנו שעות פנויות עד ארוחת ערב.
בערב מתוכננת לנו מסיבה גדולה עם הבוגרות של בית הספר. נחמד, לא? ומחר היום הגדול בו נתחיל ללמוד בשעה שמונה בבוקר.
ועכשיו לפרידה שלי ושל דורון אתמול: בקושי נפרדנו, אני עוד החזקתי מעמד ואילו הוא לא רצה להיפרד. אולי כי היינו בסרט ודובר שם על בית חולים ובגידה של רופא עם אחות. דוגמא גרועה להתחלה שלי בבית הספר...
האם את יכולה לקשור את זה אתי – אחרי הסרט הוא אמר לי: "אינני סובל לראות בגידות בין אנשים. לפני שהכרתי אותך הסתכלתי על זה אחרת, ועכשיו אני רואה את זה בצורה שונה..."
גם אני חשתי אי-נוחות – כאילו אני זו שנמצאת בבית חולים ובוגדת בו. היו לנו מחשבות דומות רק שהוא ביטא אותן בקול!
ובכל זאת נהנינו מהסרט, ואחריו טיילנו עד שתים-עשרה בלילה ורק קול הלבבות שלנו נשמע ברחובות הריקים. רות שלי,
מה נשמע אצלך והאם את מאושרת? איך הבנות בחדר שלך? אני מצפה מהר לתשובה ואל תחכי הרבה כי עכשיו זה הקשר היחיד שיש לנו... יכול להיות שאני ואניטה ניסע אלייך, כי גם לה יש שם חברות. אם לא, אז נתראה רק בשבת.
רות, ברור לך שאת המכתבים יש לשמור כבבת עינייך, כי בתום הלימודים תהיה זו המזכרת היפה ביותר של שתינו...
טוב, בזה אסיים. אני עייפה משהו לא רגיל.
להפתעתי הרבה אין לי געגועים לדורון. אולי זה רק זמני...
עלי ללמוד מאוד קשה ולהשקיע מאמצים גדולים. למשל, מחר התוכנית היא כזאת:
8-10 סיעוד, 11-12 מיקרו-ביולוגיה, אח"כ מבחן בחשבון, ארוחת צהריים ובין 2-3 כימיה, 3-4 התעמלות, 4-5 כתיבה תמה... על מה רבת עם אימך? דעי שאני רוצה לדעת הכול, מפני שנשארתי חברתך הטובה ביותר, וצר לי כשאת רבה ולא טוב לך. אני שולחת במכתב את תמונתי, שלחי לי את תמונתך. נשארתי אותה אחת – "קלילה וצחקנית".
בידידות,
לוסי
יום שני, ה-6.9.65
שמעתי הרצאות ולפתע חשתי כיצד מתגבש בי כיוון שונה: דמות של אחות חדרה לתוכי. התבגרתי ושוכנעתי שחיי הפכו לרציניים ושונים, ועלי ללמוד הרבה.
המורה למיקרו-ביולוגיה הולך בכיתה הלוך ושוב ומשרה הרגשה טובה, המורה לכימיה לא דמות נעימה, הוא מקריא מתוך דפים ונוסך שעמום, מה גם שהמקצוע הזה אף פעם לא התלבש עלי.
אלו הן שעותיי הראשונות בלימודים, ואני תמהה: האם ברור לי מהם כל הרשמים והחוויות העוברים עלי כאן? כן ברור שמפעם בי רצון עז ללמוד ולהצליח.
בשעה ארבע נסעתי הביתה. נחתי, ביקרתי את פנינה פ', ומרסל נכנסה אלי הביתה להצצה קצרה.
נפגשתי עם דורון. טיילנו ברחובות המוכרים והרגשנו מאוהבים ומלאי געגועים. יחסו החם אלי מקשה מאוד על הפרידות. בתשע בערב.קרעתי את עצמי ממנו וחזרתי עם חברה לביתי ה"חדש".
אנא, אלוהים, ברך אותי כי אני זקוקה לכוח מיידי.
יום רביעי, ה-8.9.65
יום הולדת שמונה-עשרה. יום גדול מאוד בחיי, וביום זה נמצאת אני רחוק מהבית בין אנשים שהכרתי רק לפני שבוע.
איה האנשים שחיו אתי 18 שנה כדי לחגוג אתי יום כה חשוב עבורי? יום רודף יום, וארבעה ימים כאן נראים כנצח. אתמול עייפה, היום רעננה, ומחר שוב יהיו תחושות שונות.
קיבלתי מכתב תשובה מרות, ודורון תיכף יגיע. אני מאושרת ושמחה ללמוד ולהפוך לאישיות משפיעה בדמות אחות מוסמכת.
יום רביעי ה-65 9 8
רות היקרה,
קיבלתי את מכתבך ומאוד שמחתי. זה קרה בדיוק כשקמתי משינה טובה ויצאתי לבקש מאחת הבנות שתשים לי את "הכף" על הראש, ואז מחלקת הדואר התורנית הושיטה לי מכתב ממך. טוב שענית מיד, כי גם ככה זה לוקח ארבעה ימים לקבל מכתב תשובה.
אצלי הכול בסדר.
ביום שני הייתי בחולון וביקרתי את פנינה פ', והיא התלוננה בלי סוף על המנהל החדש שנכנס לתיכון שלנו, ואיך הכול השתנה מאז עזבנו. בשבע דורון הגיע וטיילנו, ורק אז הרגשתי עד כמה התגעגעתי אליו. שוב... היה לנו קשה להיפרד, ולכן והוא ליווה אותי עד תל אביב ורק בשעה עשר הגעתי לבית הספר והלכתי לישון.
אתמול למדנו די קשה, ובהפסקת הצהריים מדדתי סינרי מדים כדי למסור אותם למתפרה. חבל, כי ככה לא יצא לי לנוח.
עשיתי שיעורים עד שמונה בערב לבד עם עצמי, כי לאה ואניטה נסעו לסרט. לפתע הרגשתי כאבי ראש חדים וטשטוש בעיניים ומאוד נבהלתי. כנראה שהגזמתי בכתיבה. כשחברותיי חזרו ישבנו ודיברנו, והלכנו לישון יחסית מוקדם – בעשר וחצי. היום קמתי רעננה. אני בת שמונה-עשרה ועבורי זה חג גדול. בערב דורון צריך לבוא ונחגוג ביחד.
יש לי המון רצון ללמוד ואני מאוד אוהבת את המדים שלי. אין לך מושג כמה סמכות הם מקנים לנו. אנשים בבית החולים שואלים אותנו שאלות ומתייחסים אלינו מאוד בכבוד בכל מקום.
היום הוזמנו למסיבה עם קצינים. הם אמורים לבוא לקחת אותנו מכאן ולהחזיר לבית הספר. החלטתי לא ללכת, כי דורון מאוד לא יאהב את זה ומאוד יקנא, אז למה לי? מפחיד, אבל מי כמוני יודעת שאפשר לסגת מאהבה בדיוק באותה צורה שנכנסים אליה.
לוסי
יום שישי, ה-10.9.65
מיום ליום שמחתי גוברת, ואני משוכנעת שבחרתי את המקצוע המתאים עבורי. אף פעם לא הייתי כל כך מאושרת לקום לקראת הלימודים.
המדים מקסימים ואני גאה. זו הרגשה שמימית, והיא תהיה עוד יותר מיוחדת כשאגמור את שלוש השנים ובטכס חגיגי אענוד סרט הסמכה מקטיפה שחורה על "הכף" – אז אזכה להתגשמות חלום.
דורון היה אצלי וטיילנו בשטח בית החולים. אולי לא המקום האידיאלי לציון יום הולדת, אבל כל זמן שאנו ביחד כל מקום טוב עבורי.
אני מתחילה לקלוט שבשנים הבאות המקום הזה יהיה ביתי, ועבודה עם חולים תהווה נתח משמעותי מחיי היומיום שלי.
חשוב היה לי לעשות חשבון בנפשי ביום המשמעותי של יום הולדת שמונה-עשרה ובפתיחת תקופה חדשה. הגאווה במדים הכחולים-לבנים שלי מאירה את פניי, ומזניקה את מצב רוחי לגובה.
אתמול בערב הוזמנו על ידי חיילים למסיבה ושם התחוללה מהפכה בנפשי: בחור יפה ומאוד חריף ניסה לקשור אתי שיחה והזמין אותי להמון ריקודים, ולפתע נבהלתי כי ראיתי שאני מסוגלת לשכוח בקלות את דורון... איך זה ייתכן, האם שונו אצלי ערכי האהבה? האם אני מסוגלת להתאהב כל כך בקלות?
לקראת סוף המסיבה נרגעתי, ולמרות הפצרותיו סירבתי באדיבות וחזרתי לפנימייה.
היום היה יום שגרתי של לימודים, כתיבה תמה וציונים גבוהים.
עוד מעט אסע הביתה ואפגש עם דורון.
יום ראשון, ה-12.9.65
שלשום בילינו במסיבה עם דורון, יחזקאל, צילה ועוד חברים, ואתמול יצאנו יחד לקיבוץ יפתח. שרנו במהלך הנסיעה וזה היה יום חלומי. יחזקאל ממש מאוהב בי ומחזר בכל הזדמנות, אבל לי אין כל עניין בכך. ברור, לא? אפילו כימיה למדתי עם דורון, שהתגלה כגאון בנושא.
קיבלתי ליום ההולדת מדורון ספרי הגות ושירה ולא היה גבול לשמחתי.
יום ראשון, ה-12.9.1965
לוסי, שלום!
קצת קשה לכתוב לך בעודי יודע שאפגשך בעוד יומיים או שתתקשרי עוד קודם טלפונית, ואז אוכל לספר לך מה שיש לי לומר.
אך בכל זאת, אין שיחה בטלפון ואין שיחה פנים מול פנים כדרך שיחה שבכתב. אף כי שיחה זו היא מונולוג בלבד, ואין באפשרותך להעיר את הערותייך ולענות לשאלותיי.
אתמול בערב חזרתי הביתה מיד אחרייך, ורק עברתי את מפתן פתח ביתי פגה עייפותי והייתה כלא הייתה. איני יודע איפה הצליחה להסתתר.
ישבתי ליד שולחן העבודה שלי ועסקתי בגזירת סרטי צילום, חשבתי לעצמי איך הגיבו הורייך כשחזרת מאוחר...
ביחס למתנה שקניתי לך, אני מקווה שהספקת לקרוא משהו ולהתרשם, הייתי רוצה שנשב יום אחד ונקרא שירים יחד.
מעניין אותי איך עזרו ההסברים שלי בכימיה, והאם הלימוד המשותף עזר לך בשאר המקצועות.
שעון מתקתק עוד חלקיק של זמן, שנייה, דקה, שמורות עיניי נעצמות וברפרופי מחשבותיי אני שומע את קולך מברכני בלאט: "לילה טוב".
דורון
יום ראשון, ה-12.9.1965
רות היקרה!
אני באמת מצטערת ואת בטח מתארת לך שזה כך. רציתי מאוד להיות איתך בסוף שבוע זה, ופתאום יחזקאל ודורון הודיעו לי שהם נוסעים לטיול.
רצו לנסוע לקיבוץ יפתח כדי להביא אוגר או משהו כזה וממש התחננו שאסע איתם גם. צילה הצטרפה אלינו כמובן, איך לא?
תאמיני לי, אם היה מקום נוסף הייתי לוקחת אותך אם היית רוצה. הטיול היה פנטסטי, לנסוע בג'יפ במהירות שיא ולשיר חזק ובהתלהבות היה חלום. חזרתי הביתה בשמונה בערב והייתי ממש "מתה". היום בבית הספר כמעט וקיבלתי חום מעיפות, אולם כעת, בשעה חמש, אני מרגישה מצוין ומאוד רגועה. רות, למה לא באת אלי היום?
אפילו אם הסיבה הייתה כעס יכולת לבוא, חיכיתי לך. הרי שתינו מבינות אחת את השנייה. אני שוב מדגישה – צר לי מאוד, רציתי להיות איתך ולנסוע ביחד לים, אך דורון...
עני לי מהר ותבואי מהר ככל האפשר. משעה ארבע עד הערב אני פנויה. בואי, רות, כי אנו מתראות כל כך מעט וזה חבל.
קיבלתי מדורון מתנה ומאוד שמחתי.
שלך בידידות,
לוסי
יום ראשון, ה-19.9.65
רות היקרה!
לא מזמן התראינו אבל אספר לך כמה דברים חשובים:
אתמול לאחר שנפרדתי ממך ביקרה אצלי מרסל וסיפרה לי על החבר החדש שלה, שלפי דעתי הוא בסדר גמור ובחור די רציני (לפחות כך הוא נראה לי). היא באמת מאושרת ואני שמחה על כך.
בשמונה בערב בא דורון והראיתי לו את התמונה שלו המונחת דרך קבע על שידה בחדרי. הוא חייך במבוכה ולא דיבר הרבה, אבל ראיתי שזה קסם לו. אני מאושרת שעשיתי לה מסגרת והבאתי לפה, כי אפילו ברגע זה הוא מסתכל עלי מתוך התמונה ומחייך. וכך, בכל רגע שאחפוץ אני יכולה לראותו.
את ודאי נדהמת – מה פתאום אני כה מאושרת וכותבת עליו ככה, אבל אני מרגישה שאתמול בערב כשנפרדנו התאהבתי בו מחדש, ופשוט צר לי לא לראותו כל השבוע.
רות, אל תחשבי שאני לא חושבת עלייך. אני יודעת שלך קשה שבעתיים מפני שאין לך מישהו אותו תוכלי לאהוב, ואהבה היא מאוד חשובה ולנערה בפנימייה חשובה שבעתיים.
אני בטוחה לחלוטין שגם את תסתדרי, ועוד יהיו ימים בהם תהיי מאוד מאושרת. אל תצחקי! כרגע אני מאוד רגשנית וכותבת את מחשבותיי בדיוק כאילו מדברות אנו. קשה לי מאוד להגיע אלייך, אולם בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אבוא.
עכשיו שורה עלי המוזה ואני מתכוונת לכתוב לתמירה מירושלים. יש לך ד"ש ממנה וגם משושנה מחולון.
בשעה שש אחכה ליד הטלפון, תתקשרי אלי.
תליתי את תמונתך לצד תמונתו של דורון, ומדי פעם אני מציצה בך...
שלך בידידות,
לוסי.
יום שני, ה-20.9.65
שלום דורון,
הנה, פעם ראשונה שאתה תקבל ממני מכתב, ומקווה אני שימצא חן בעיניך. יושבת אני בדשא מול הבית שלנו בפנימייה, לידי טרנזיסטור ונוני החתול משתזף בשמש. השעה עשר בבוקר ואני בסביבה אידיאלית לכתיבת מכתב לחבר אהוב. אתמול למדתי כמעט כל היום, ובערב הייתי עייפה עד מוות ונרדמתי מיד. היום בבוקר קרה לי דבר מוזר: התלבשתי בחדר ופתאום הרמתי את הראש וראיתי אותך מחייך מתוך התמונה. התביישתי במערומיי. זה היה לשנייה ואז צחקתי נורא...
היום כמעט לא למדנו, בינתיים רק סיעוד ואז מיקרו-ביולוגיה ואחר הצהריים רק כימיה, כך שהיום ממש נחמד.
אולי אלך לסרט או שאטלפן אליך. כבר תדע יותר מאוחר.
ההרגשה שלי אחרי מיקרו-ביולוגיה שאוכל להיות רופאה..כי אני מלאה בידע.
דורון, ביום שבת נהניתי מהפגישה שלנו במיוחד, לכן אתמול הייתי ממש מאושרת דבר שהשפיע על הלימודים שלי – היה לי חשק לעשות הכול. זהו, אין לי עוד מה לספר, אבל רציתי שתקבל ממני פעם מכתב, סתם כך.
להתראות,
חברתך לוסי
יום שלישי, ה-21.9.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 20 - עד עמוד 204 סופרת
חברתך לוסי
יום שלישי, ה-21.9.65
אני פשוט שלמה ולא חסר לי שום דבר, וכל מי שמכיר אותי או קרא אי- פעם את כתביי יודע שלא תמיד זה היה כך.
אני מרגישה שעליתי על דרך נכונה, ואני צועדת בה זקופה לקראת המטרה של חיי. אומנם אני בין זרים שהכרתי רק לפני שבועיים, ובכל זאת העניינים מתקתקים. בשעת מצוקה אני נוסעת הביתה, והבית מקבל צביון יקר. לפעמים דורון מגיע או רות, לכן אני מרגישה שכאן זה הבסיס והם תוספת חשובה שאי-אפשר להתקיים בלעדיה. אני מביטה בתמונה של דורון ונזכרת בשמחה שאי-שם בעירי האהובה ישנו חבר אהוב שחושב עלי ואוהב אותי. לצדו תליתי ציור שרות ציירה עבורי, כך שהקיר שלי מהווה תמיכה טובה. כמובן גם ציורים של אחותי תלויים. חג ראש השנה בפתח, ובחינה גדולה במיקרו-ביולוגיה עדיין לפניי. אני רוצה להצליח.
יום רביעי, ה-22.9.65
אתמול חזיתי בחזיון הכי נפלא עלי האדמות – לידה. ברגע ראשון נלחצתי. ראיתי זוג רגליים ובאמצע כתם דם, הצבע האדום סנוור אותי לשנייה ואז נפקחו עיניי לראות יצור שמימי, מעט כחלחל, זערורי, ללא רוח חיים. קילו ושלוש מאות גרם של אדם חדש. היולדת לחשה בקול שאגה: "למה הוא לא בוכה?" המסכנה ידעה מה פירושו של ילד לא בוכה.
הרופא יצא לחדר הסמוך להחיות את הנולד, ואני התקרבתי אלי היולדת שהייתה חיוורת כמו סיד, עיניה קרועות לרווחה וחריצים עמוקים לאורך פניה הביעו ייאוש עמוק. הבטתי בה ונשאתי תפילה עבור הוולד החדש. ולפתע התפילה נענתה והפה הקטן נפתח וסינן קול דק. האף רטט, נשימה קטנה בקעה, והנשימה שלי השתחררה ונרגעה. רק אז הבחנתי בתינוק אמיתי חמוד אנושי, אשר מרגע זה התחיל את חייו ואת ההתמודדות לשרוד. פניתי ליולדת ללא אומר, והיא לחצה את ידי ומלמלה חרישית: "עשית עבודה של מלאך... אחות!"
ניגבתי את דמעות המאמץ שלה והיא נרדמה.
אומר בסיפוק: עמדתי במאמץ, לא נרתעתי אלא צמחתי, נעשיתי עייפה ומאושרת מאוד. אתמול הכפלתי את אהבתי למקצוע.
בערב יצאתי עם דורון לשפת הים ונשמנו אהבה מלוחה. הידיעה כמה אני יקרה לו לעתים כל כך מפחידה... ונשיקותיו נוגעות בכל גופי.
יום רביעי, ה-29.9.65
שבוע מאז כתבתי, והמון מאורעות זרמו בחיי כמו המים המתוקים הזורמים בירדן, למרות שכרגע אני מרגישה רע כאילו אכלתי רעל מריר...
ולמה?
אתמול דורון ואני ישבנו בחצר של בית החולים בספסל הקבוע שלנו ושוחחנו בינינו על עניינים שונים ומשונים. בין השאר שאלתי אותו איך אהיה בטוחה שאני אוהבת אותו. הוא ענה שאי-אפשר לדעת מפני שאנו מתראים כמעט כל יום ונמצאים בקשר תמידי, לכן אין מקום לגעגועים. ואז שאל אותי במפתיע: "האם חשבת פעם אם את מוכנה להתחתן אתי?" נדהמתי... עניתי שמעולם לא חשבתי על כך, דבר שהיה שקר, והוא ענה שהוא דווקא חשב על כך והחליט שבטווח הארוך הוא מוכן לכך.
מאוד ייתכן שכל הזוגות מדברים על נושאים אלו ורק אנחנו מאוד תמימים כי אין לנו ניסיון. לכן נבהלתי כל כך מההכרזה שלו.
קמתי היום עם הרגשה רעה, מה עוד שהיום היה לנו מבחן באנטומיה
מחר מבחן בכימיה ואני מרגישה שאני לא יודעת שום דבר למרות שלמדתי כל היום. אני מוטרדת מהשאלה...
שחררתי מעט את רגשותיי בכתיבת שיר הנקרא "ספק באופק".
כמה הייתי נותנת כדי לדעת מה בדיוק אני מרגישה כלפיו? כמה הייתי רוצה להיות ברורה לעצמי!!
מחר דורון ורות יטלפנו אלי ואני מחכה לשיחה. רות כה רחוקה וצר לי במיוחד ברגעי מצוקה, אבל יודעת אני כי חברות טובות נישאר תמיד.
יום ראשון, ה-10.10.65
אני כל כך מאושרת. כל סנטימטר בגופי מלא עדנה ואושר אין סופי. אני מודה לאלוהים כל יום שפגשתי את דורון ואני יודעת שעצם אישיותו נוסכת בי הרגשה טובה ועמוקה. הוא אדם יקר שנותן לי הרגשה שמימית, תמיד ובכל דבר מתחשב בי.
שוב איני מתייסרת וכותבת שירים בטרוף, אלא לומדת במרץ.
ערב חג סוכות ואני נמצאת בבית. נעים לי מאוד להיות בחברת אנשים אהובים.
אתמול במסיבה רקדנו, והרגשתי שזה נפלא להיות צמודה ללוח לבו ולחוש את נשמתו הזכה. הייתה בי הרגשת שכרון ורציתי שהערב לא ייגמר לנצח.
צחקתי המון וריחפתי באוויר כמו נוצה קלה. רקדתי גם עם בחורים אחרים, כמו: יחזקאל שבתאי, נוח ודודו, והייתי כמו שושנה בנשף. עם נוח התוכחתי פחות, ולשאלתו אם יש בבית ספרי חברה בשבילו עניתי שייתכן מאוד שהוא לא ממש ימצא חן בעיני אף אחת... אבל לפי מבט עיניו הדבר אפילו לא עלה בדעתו, והוא פשוט צחק בפניי צחוק מתגרה!
ברגע מסוים נעשיתי שחצנית וגאה... האם זה רע כל כך?
אבל בהיותי לרגע לבד עם עצמי, בדמדומי האור המסנוור של הערב, חשתי עייפה ונבוכה ואז אחזו בי פחד וחששות – מה יהיה אם אושרי ייגמר ושוב אהיה בודדה? מהר מאוד גירשתי את ההרגשה, הרי מה יותר נפלא מלהיות צעירה בת שמונה-עשרה!
מיכאל נשכח וטוב שכך, ורק כעת אני יכולה לראות עד כמה אהבתי אליו הייתה חסרה – הרי בכלל לא הכרתי אותו לעומק, ולמעשה הייתי מאוהבת באידיאל ולא באדם אמיתי. כיום אני מאוהבת באדם אמיתי אידיאלי!
אהבתי לדורון היא עניין רציני מאוד, ועדיין אני תוהה אם זאת האהבה שמדברים עליה.
רות מקבלת סמל בוגרים, ואני מאחלת לה הצלחה יחד עם כל חבריי בתנועה מאותם הימים. דורון ואני הוזמנו לטכס ונהנינו מאוד.
חשוב לי לשמור על קשרים.
יום שני, ה-11.10.65
לוסי יקרה,
מים שטפו את גופי בקילוח עז וזוהמת היום ממני סרה, לבנים נקיים לבשתי והרגשה טהורה אפפה את כולי. וכך הייתי רוצה להרגיש את עצמי תמיד, אך כמובן שזו ציפיית שווא. דף חלק השתרע לפניי לבן ונקי כאילו חרד לבל יכתימוהו, אך מה רב פלאי בראותי את דמותך נשקפת אלי חלומית ובלתי מושגת, כולך בתוך דף לבן זה וכאילו מהווה היא לך מסגרת.
מדבר אני אלייך פנים אל פנים, ועינייך נשואות אלי במבט שקט ובוטח הנוסך בי עוז להמשיך ולצלול במצולות הדמיון.
השעון המונח לפניי מתקתק וחורק בצליל מתכתי מציאותי למדי, והרהור של חלקיק שנייה מעלה במחשבתי שמא מזכיר תקתוק זה את פעימות הלב...
היום פסעתי ברחובות תל אביב, מביט סביבי ומביט פנימה לתוך נפשי. שמתי לב שעוטף אני את נפשי במין חומה נסתרת לבל תיפגע מדברים שרואה אני ושומע. אתי הלכה בת אחותי, נעמי, נערה בגילך שקשר דם וקשר נפשי עמוק בינינו, אך רציתי מאוד שאת תהיי לצדי... ומאוד רציתי לדעת אם גם את היית שמה לב לאותן התרשמויות.
התפללתי לחוויות עשירות יותר עם הנפש אליה נקשרתי, שיהיו מלווות באותו רגש עמוק ונעלם – אהבה...
ואולי עלי לסיים, שמא יאבדו הדברים את ערכם אם תתרבינה המילים.
מיטתי עטופה בסדין צחור ועליה שמיכה חמימה מצפה לגופי, שיבוא וישכון בתוכה ויפרוק את מטען העייפות שצבר במשך יום גדוש זה.
אוהב,
דורון
יום שישי, ה-15.10.65
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". השיר מזמר ברדיו ואני באווירה המוכרת של חולון האהובה. זה עתה התעוררתי ועדיין אני רגועה ומעט מנומנמת.
היום קיבלתי מדורון מכתב מאוד יוצא דופן מאוד. בתחילה אפילו צחקתי כי היה בו המון פיוט, אבל אחרי יום יומיים אני מבינה שכזה הוא דורון וככה הוא כותב. רוך ואהבה זרמו מכל שורה, וכנראה אינני מעריכה אותו מספיק. ייתכן שכל כך טוב לי שאני מחפשת צער ורוגז בנרות.
איזה מין אופי מזופת יש לי?
יש לי חבר, יש לי בית ספר שאהוב עלי ביותר, ובכל זאת מבעד לחיוכים והמסכות מבצבץ מתוכי צער על זיכרון ימים עברו. על כי שוב אינני רואה את רות מדי יום, ולא את הוריי ואחותי שמעריצה אותי וכנראה זקוקה לי עדיין. כל אלה היו עד לא מזמן במקום הראשון ועכשיו עברו למקום השני וצר לי מאוד. לכן בעמדי בתחנת האוטובוס לכיוון הבית או לכיוון הפנימייה אני מרגישה כמה סמלי בעיניי הטלטול המתחלף מעולם ישן לעולם חדש.
קשה לי לעמוד בכך בתדירות גדולה. אם אני בבית טוב לי ולבי דופק בחוזקה, ואם אני במדים בבית הספר אני מוקפת הערכה רבה.
מחלוני אני רואה את הבניין של "קוגל" שהיה פעם התיכון שלי ובו חייתי, האם ייתכן שאני היחידה שמתרגשת בקלות ורואה סמל בכל מעשה שלי? והנה כבר דמדומים ועדיין כל כך מוקדם, רק חמש וחצי אחר הצהריים,
ושואלת את עצמי – למי מצלצלים הצלצולים עכשיו?
יום שבת, ה-23.10.65
ביום חמישי רבתי עם דורון ונעשה לי עצוב. יכול להיות שנערה אחרת לא הייתה חושבת כך, אבל אני מאוד נפגעתי וכעסתי. הכול בגלל שדורון העדיף ללכת עם נוח לסרט "האספן" במקום לבוא אלי כדי שנארגן שידוך לנוח עם בת כיתתי, חבל. אני לא צריכה לקחת דברים רבים מדי ללב!
הלכתי לישון מוקדם כדי להיות רעננה לשיעור של המנהלת שמרדימה אותנו...
אתמול היינו "במן היסוד" במסיבה ולא נהניתי, למרות שדורון היה מאושר לראותני ואף אני השתוקקתי להיות חבוקה בזרועותיו. אבל מסביבי הכול לא היה כאתמול שלשום, כי לפתע לא הייתי במרכז המסיבה, אחרי שציונה וגיטה נכנסו. לא עברה דקה ויחזקאל ביקש להכיר את גיטה היפה, נעלבתי... למרות שיחזקאל ממש לא מעניין אותי. בכלל, בזמן האחרון אני מאוד כעסנית, לכן החלטתי ללכת לבד הביתה כי לא הסתדרתי עם הכעס ורבתי עם דורון. היה מאוד מוזר ללכת לבד ברחובות של יום שישי. באמצע הדרך הוא השיג אותי וביקש סליחה, נשכח...
היום אחרי שהשלמנו הלכנו רות, דורון, אני ודודו לגן הבוטני ב"מקווה ישראל", הצטלמנו והיה נהדר. הייתה לי שיחה רצינית עם רות, והיא סיפרה לי על אהבה חדשה בחייה. כמו שאני מכירה אותה כנראה שזה רציני.
היום בערב היינו בהצגה "כנר על הגג" וחזרנו רטובים מהגשם.
אני מאוהבת...
יום ראשון, ה-24.10.65
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 20 - עד עמוד 207 סופרת
אני מאוהבת...
יום ראשון, ה-24.10.65
דורון היקר!
רק אמש ראיתיך כה קרוב אלי, רק אמש החזקת אותי בזרועותיך והרגשתי כל כך טוב ונפלא. רק אמש הייתי בבית, בעולמי הישן והמוכר. זה היה רק לפני מספר שעות, ועתה אני רחוקה ונמצאת במקום זר, בעולם חדש ומסתורי. יודעת אני שעולם זה יהיה עבורי בית חדש, ואני מקווה שיהיה זה בית מתוק.
הרגע הקשה ביותר בשבילי זה לא שם או פה אלא בתחנת האוטובוס, המקום שמקשר בין שניהם וגורם לי תחושה רעה, לכן אני שונאת נסיעות. דורון, רציתי לספר לך שבמוצאי שבת נהניתי באופן לא רגיל, ואני בטוחה שאזכור אותו לאורך ימים. אף פעם לא נהניתי כל כך מהנשיקות שלך, ואף פעם לא הרגשתי עצמי כל כך טוב בזרועותיך.
אני חושבת, דורון, שאני מאוד אוהבת אותך... אולם לעתים אני לא בטוחה וזה עבורי נורא. אני מקווה שהרגשות האלה יחלפו במהרה. ובקשר לריב שלנו משלשום – אני באמת מצטערת מפני שאני יודעת שבי האשמה, תמיד אני מתנהגת ככה ואין לי שום תקנה. אני באמת מבטיחה שאנסה להתגבר על עצמי, אתה יודע שזה מאוד קשה לי. אתמול מבחינתי היה יום מושלם, מפני שכפי שאמרתי לך רות היא חלק מחיי ואני מוכרחה לראותה ולדבר איתה לעתים ביחידות. לכן גם התנהגתי ככה... אתה מוכרח להבין אותי ולהאמין בי! לפעמים נדמה לי שאתה לא מאמין לי וצר לי על כך, ואז אני מאוד מתרגזת.
אנא, דורון, נסה לא להטיל ספק בדברי, מפני שכשאתה חוקר את רות אתה קובע שאני משקרת, וזה הכי פוגע בי...
היום למדנו רק שעתיים סיעוד ופסיכולוגיה, ועכשיו יש מנוחה עד שתיים ואחרי זה אנטומיה, פיזיולוגיה והרצאה על חשיבות ההסתדרות.
בערב כנראה אלך לסרט בבית החולים ומחר אני מקווה לראותך. יש רגעים שאני מוכרחה לראותך ואתה לא כאן, אבל מובן לי שלא אוכל לראותך בכל הרגעים שבחיי.
כל הכבוד לי שכתבתי לך מכתב. לאה ואניטה גאות בי...
אני שולחת לך נשיקות, בעיקר בעיניים.
תמסור דרישת שלום ליחזקאל דודו וצילה.
"...אצא לי השוקה... תרנגול... קטן אקנה לי..."
חה חה חה
לוסי המאוהבת
יום ראשון, ה-24.10.65
רות היקרה!
רק אמש ראיתיך וכבר היום מתחשק לי לכתוב לך מכתב.
רות, חבל לי שאנו מתראות לעתים רחוקות כל כך!
עבורי זה קשה, אבל כמובן שאין לנו ברירה ולכן עלינו לנצל את פגישותינו כמיטב יכולתנו.
אתמול ממש שמחתי לראותך והיה לי כמובן מה לספר לך, חבל רק שדורון היה אתנו. כמובן ששמחתי לראותו, אולם במקרה זה טוב היה לנו להיות לבד. התווכחתי עם דורון שאמר שלא התנהגתי כלפיו יפה בחברתך ולכן הוא נעלב, אבל לבסוף התנצלתי והוא סלח לי. אני באמת איומה... מקווה אני שהבראת ואת מרגישה יותר טוב. יש לך אופי חזק שאותו אני מאוד מעריצה. שוחחתי אתמול עם דורון ואמרתי לו שאם הייתי במקומך (בלי חבר במקום זר וחברה טובה כה רחוקה), הייתי נשברת לגמרי, ואת ממש גיבורה. אני בטוחה שגם לך ממש לא טוב ויש לך הרגשה רעה, אולם תפילתי היא שיהיה לך טוב ואני יודעת שכך יהיה.
ואולי ייצא משהו טוב מהאהבה החדשה שלך... אני מקווה שנהנית להיות יחד ב"מקווה ישראל".
היום למדנו פסיכולוגיה, מעניין מאוד.
מה נשמע עם הבנות שאיתך בחדר? את ממעטת בדיבור על כך. כרגע לאה כותבת לחבר שלה ואניטה מתלבשת. עוד רגע נשב ונלמד מיקרו -ביולוגיה ובערב נלך לסרט שמוקרן בבית החולים.
מחר באים אלי דורון וציונה וגם מרסל עם החבר הרציני שלה.
רות, זכרי שאני החברה הכי טובה שלך, אז בכל רגע שאת יכולה תבואי אלי, אני תמיד רוצה לראותך... אל תתעצלי.
בזה אסיים. השמש מלטפת אותי ואני מתפנקת כמו חתול נוני.
אם הייתי בטוחה שיש לי חופש במערכת מעשר עד שתיים, ודאי שהייתי מבקשת ממך לבוא, אבל אני "זלמן" (כינוי למבולבלת) ושכחתי להסתכל. חשוב מאוד:
דורון מאוד מחבב אותך!
בידידות,
לוסי
יום ראשון, ה-24.10.65
שוכבת במיטה מלאה בזיכרון נפלא.
כבר כתבתי מכתבים לדורון ורות, כך ששפכתי את לבי וכרגע קשה לי לכתוב שוב. אתמול בערב לפני ההצגה של "כנר על הגג" הצעתי לדורון ללכת לטייל בשניים. ישבנו ושוחחנו עד שעה שמונה, ורציתי להיכנס ולראות מה שלום חברינו במועדון "מן היסוד". נכנסנו לרגע, ואיזו קבלת פנים קיבלתי... דורון נתקף קנאה ורצה ללכת. הבנתי אותו. בערב אחרי ההצגה בהיפרדו ממני הוא לחש לי: "כל העולם ילך לאבדון, רק אני ואת נשאר", והוסיף: "אנא, לוסי, אל תעזביני לעולם". זה היה הערב היפה ביותר בחיי ונשיקותיו נפלו עלי כסוכריות שוקולד מתוקות וטובות.הבטתי בעיניו בחושך וראיתי בהן תקווה גדולה, באתי במבוכה ודמעה ירדה. ראיתי עתיד ולא ידעתי איך להסביר לו ומה לענות, שתקתי. יותר מאוחר כתבתי שיר .
יום שלישי, ה-26.10.65
לוסי היקרה,
אמש כשחזרתי מביקורי אצלך קרה לי דבר מוזר: עמדתי באוטובוס לחולון חושב על הערב היפה שהיה לנו, ולפתע שמעתי משהוא מוכר מאוד, צליל שמאוד דיבר אלי: שריקה של השיר "אצא לי השוקה"!
חיפשתי מסביב, אולי האדם הזה מוכר לי ויודע על מה מדבר השיר, וכשמצאתיו מוזר היה לי שלא הכרתי את הבחור. ויותר מזה – הוא נעלם לפתע פתאום. אכן, זו הייתה הפתעה כאילו שמישהו תכנן וסידר הכול, כמו שאת אומרת על אלוהים שלך...
נסעתי במונית וישבתי ליד הנהג בודד עם עצמי, הבטתי בדרך המוארת על ידי שורת הפנסים שנמשכה עד האופק כעין שביל זוהר של ירחים המוביל לשמים. שם כנראה שוכנת ממלכת האהבה... ובקצה השביל ראיתי עיניים דומעות מביטות בי ובשפתי חן לוחשות, אומרות מילים כה יקרות.
ישנתי הלילה שינה עמוקה ושקטה ללא כל חלומות, וקמתי רענן לעבודת יומי. אומר לך בכנות: היום ביצעתי עבודה רבה ויעילה במינימום של זמן, הרגשתי שגם הדגים אוהבים אותי ואת מזונם אכלו בתיאבון גדול.
היום יורד גשם ורוח עזה וקרה נושבת, ממש יום חורף טיפוסי. ביום כזה ממש יש חשק לעשות הכול, ואני מקווה שזה ייתן לך חשק ללמוד.
אוהב,
דורון
יום שלישי, ה-26.10.65
דורון היקר!
בחוץ מעונן וייתכן וירד גשם, אבל לי זה לא משנה כי כרגע אני נמצאת במחשבות עליך ומה נעים להיות אתך כשבחוץ יורד גשם.
אתמול היה לנו ערב מושלם, ובשובי כתבתי שיר שנקרא "עיניו העמוקות". כמובן שהשיר נכתב עליך, ובהשפעתך.
אמש, כשעמדנו בחוץ והקור חדר לגופי גלים גלים, צר היה לי שאינך יכול לקחתני בזרועותיך. אולם ברגע מסוים בהביטי לתוך עיניך הבנתי המון והרגשתי הרגשה שלא כל אחד זוכה לה... ראיתי את עתידך והוא השתרע לפניי כדרך ארוכה וקשה, חשתי וידעתי שלא קלים יהיו חייך, מפני שהנך כה רגיש ומאמין באלוהים.
חשבתי: הנה עומד לפניי בחור צעיר שעיניו מאירות ויפות. בחור זה כרגע מאושר, אולם מה ילד יום עבורו? ואז נשאתי תפילה רכה ואת דמעותיי צירפתי בעדינות. וכך בקשתי מאלוהיי: שישמור עליך למעני. ואני מבטיחה לך, יקירי, שתפילתי תתקבל, הרי לא ייתכן אחרת!
את התמונה הזו אזכור לאורך ימים, צילמתי אותה בלבי. האם התקבלה תפילתי?
אעתיק לך את השיר, אולי הוא לא הכי יפה ומושלם אבל זה מה שהרגשתי... מעולם לא הקדשתי שיר לאדם ושלחתי אליו, שמור עליו...
אמש חלף ואף פעם לא יחזור היום של אתמול על עצמו, אולם שירי יישאר ויזכיר לי ולך משהו שאדם זר לא יבין.
חבל שחיינו כה קצרים, ולדעתי הפתגם הזה לא נכון וכך הוא אומר: "אנו משתוקקים לחיי נצח, ואין אנו יודעים מה לעשות בחיינו הקצרים". יש לי כל כך הרבה מה לעשות, ואני חסרה בזמן וחסה על כל רגע שחולף. בפרט רגע איתך...
לוסי האוהבת
יום חמישי, ה-28.10.65
לוסי היקרה,
יושב אני פה מוקף עולם שלם, חי ומתנועע – דגים. איני בודד כאן אך בכל זאת: חומת דממה מפרידה בינינו ורק המזון מקשר, אני הוא המתעניין בהם אך הם לא בי. ביני ובינך קיים קשר הדדי, ושנינו מעוניינים זה בזו.
מכתבך מאוד יפה וגילם בתוכו עושר נפשי רב ועמוק, אשר קשה לגלותו מהתרשמות חיצונית בך.
השיר – אינני יודע אם אני זכאי לו, אך אם שימשתי גורם בכתיבתו, הרי זה מוכיח לי את הרגשות העמוקים שאת רוחשת לי בתוכך.
גם כוחי בכתב גדול יותר, ואולי האומץ רב יותר לבטא רגשות כשכותבים... שלשום הלכתי לבקר חבר מהצבא אשר עלה לארץ מרוסיה, ממש כמוך... הוא הגיע לכאן ב-1958 וגם התגורר זמן מסוים בפולין. יש לו ספרייה גדולה ברוסית וזה אולי יעניין אותך.
אוהב,
דורון
יום ראשון, ה-31.10.65
דורון היקר,
לפני שעה נבחנתי ונרגעתי, וכרגע אני מרגישה יותר טוב...
כל הלילה חלמתי עליך, והיום חשבתי עליך. אני חושבת שבאמת התאהבתי, והדבר מתחיל למצוא חן בעיניי... אף על פי שזה די מפחיד.
אתמול היה יום נפלא, ואני לא יודעת איך אני יכולה להודות לך על כך. אני חושבת שלא רק שאתה חבר טוב ואוהב, אלא בכלל בחור יקר.
אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדיך, כי הרי הלימודים שלי דורשים ממני הרבה כוח נפשי כדי לספוג מראות קשים ולהתגבר עליהם.
תמיד ברגע הכי קשה אני קוראת לך ואתה מגיע ותומך בי. תאר לך, כשאיחרת לבוא אתמול העירה אמי בפליאה: "מה, דורון לא יבוא היום?"
תאר לך שלה זה נראה מוזר... עברנו שלב...
שלך,
לוסי
יום שני, ה-1.11.65
הקשר ביני ובין דורון מאוד יפה ועז.רצוני להעניק לו הרבה אושר לאור מצפוני ועקרונותיי, אבל אף פעם לא מתוך איבוד חושים.
לא ארצה אהבה משכרת ותובענית, אהבה שתבלע אותי. מזה היה לי מספיק. לכן עלי לאהוב במתינות ובהתמדה, כשהתנאי הוא שדורון יאהב אותי ללא תנאים... רק כך נשרוד. מה הגורל מזמן לנו?
הרבה מים זרמו בירקון מאז הכרתי אותו, ואני מרגישה יותר בטוחה ומתנהגת ביתר חופשיות בחברת בנים. ובכלל, כל ההרגשה הכללית שלי השתנתה. הרבה בזכות דורון, כי הוא עוטף אותי בהמון אהבה וזה משמעותי מאוד ומשנה את כל התמונה. זוהי אהבה בוגרת ומלאה והכי חשוב – הדדית.
אינני יודעת מה הייתי עושה בבית הספר לאחיות ללא תמיכתו, כי המקום טעון משברים אין ספור. הצורך שלי בכתיבה שונה: יותר יציבה ובוגרת אחרי שפיתחתי חוסן נפשי חזק.
ברור כבר מעל לכל ספק שאני נכנסת לעולם המבוגרים... עולם שנקרא "אמיתי". מוקפת אני בדרישות גבוהות של לימודים, ויש עלי אחריות זוגית.
התאהבתי בחוכמתה של התבונה! הייתכן שלמדתי שיעור?
הייתכן והמכתבים של לוסיאנה עושים עבורי עבודה כה טובה? למילים שלה צליל כמו של שעון השכמה:
"מבינה אני היטב כי הכול הוא חלק ממסע מרתק, ולא נכון עבורי לרדת בתחנה הקרובה ובוודאי לא בתחנה הלא נכונה. מעדתי חזק אבל עז רצוני להיות שוב החברה הכי טובה של עצמי.
מתפללת אני לאלוהים להיות חזקה וממוקדת, בטוחה מאוד בזהותי, בהירה במחשבותיי, כמו הנסיכה של אבא אשר גדלה במינכן... רוצה לצאת מגבולות עצמי ולהרחיב את דמיוני בצורה החיובית ביותר".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 21 - עד עמוד 211 סופרת
פרק 21
נסיכה
2.1.1820, יום ראשון
שוהה אני בעיר ילדותי, מינכן הנוסטלגית. העיר עטופה לבן, ואווירת החג מחבקת אותי בזרועות פתוחות. הבית נפתח לקראתי והמשרתים עמדו ובכו בבואי. מיס נינט, סוכנת הבית הראשית, לחשה בשקט: "אנו שמחים כל כך שיכולת להגיע". כמה נעים לראות את הבית פתוח לרווחה מחדש. מודעת אני לביקורת הרצינית אשר רחשה סביבי, אך אין בי כל חרטה על החלטתי. אני מאמינה שהאנשים, אף הקרובים והאוהבים שביניהם, לא יכולים לשפוט אותי אלא אם הם חשים כמוני ונמצאים בספר החיים הזהה לשלי. מי שלא חווה את מצבי ולא הרגיש את מה שעברתי, אינו יכול להבין או לחרוץ משפט.
כל אשר התרחש ביום בו ילדתי את יוליינה, הביא בתוכי לתחושה של אהבה גדולה לילדתי. נראה כי רק העתיד אשר יבוא לקראתי יחרוץ את הדין – האם יום לידתה אכן היה המאושר בחיי או לא.
מעתה והלאה אינני רוצה להרוס את חיי, למרות הסוד הגדול הטמון בהם. אינני חושבת שתחושות של חרטה או הפניית שאלות תמיהה אינסופיות לאלוהים ישנו את לידת בתי, שבזמן אחר – זמן מתאים יותר – אמורה הייתה להיות החוויה הגדולה של חיי! נכון לעכשיו חיי החברה שלי נראים כהרוסים, אבל לחיות בתסכול כאילו חיי נגזלו ממני ולהישאר בבועה לא נחוץ לי.
מתגעגעת אני לעברי נטול הדאגות, אך נחושה אני להזיז את מחוגי השעון המסובך והכבד קדימה.
נעימים לי הדברים הפשוטים, כמו: ההרגשה המפנקת אשר עטפה אותי כשהעלו לי את ארוחת הערב לחדרי.
האם הבית הוא בכל מקום בו אני נמצאת?
4.1.1820, יום שלישי
ההחלטות לצאת למסע בעקבות ההיריון והלידה לסנט פטרסבורג והשהיה שם, היו עבורי החלטות גדולות ומעשה גדוש רגשות.
בדרכי חזרה הביתה ללונדון, הגעתי לכאן כדי לנוח בחברת בנות משפחה וחברות ילדות. והנה אני כאן בגרמניה, ביקור במולדת הישנה רק כדי ליהנות ולשנות את מצב רוחי, ואכן כאן יכולה אני להוציא את עצמי מהדכדוך בו אני שרויה. אני מאוד אוהבת את האווירה במינכן. זו העיר בה גדלתי ובה ביליתי את החלק הגדול והנעים של חיי. כל רחוב וסמטא פה יפים בעיניי. הבתים מעוצבים בסגנון מהודר ונראים לי כמזמינים ומנחמים, ולכן מעלים בתוכי זיכרונות של ביטחון שמרחיק מכל סכנה. כיום חשובה לי ההרגשה להימצא מחדש במקום בו חשה אני חזקה ובטוחה בעצמי, ואין מתאים לכך מבית ילדותי.
9.1.1820, יום ראשון
איגרת הונחה על שולחני הבוקר, ובה צוין כי הדוכס הצעיר אמיליו פון זיך רוצה עד מאוד להביע את עצמו ולהתבטא בנוחות בפניי, ועל כן מבקש הוא רשות להגיע לביקור היום בשעת תה המנחה.
אין בי כל רגש הדומה לזעם, כי מודעת אני לשפע המאבקים העוברים עליו בהתחשב באופיו הקפדני. היכולת לקבלני כאישה אחרת, אשר יצאה קמעה כנגד המוסכמות החברתיות, קשה עד מאוד עבורו.
אנסה להיות רגועה ולהקשיב לכל מילה בעלת משמעות אשר ברצונו לומר לי, כי אינני שוכחת את חיבתו הגדולה אלי.
אינני נגד המסורת ולא נגד החברה בה אני חיה, ויודעת אני בבירור איך להגיב למילים הנאמרות בנוכחותי או לרמזים המתארים מצבים דומים כשלי. קל לי יותר כי יש לי עצמאות כספית, והיא משמשת לי מגן מבורך. היותי בת למשפחה מיוחסת מהווה עבורי חוצץ ומגן חזק ביני ובין אסון חברתי, אשר יכול היה להיות בלתי הפיך.
אמיליו הוא ג'נטלמן מושלם, אך אני יודעת שאין עלי לבטוח בגילויי רגשות חיבה ממנו.
הוא הגיע לפגישה שופע חיוכים, ולא ראיתי סיבה להרגיש מבוכה או לחוש התרגשות יתר. הוא הראה באופן מעשי כי הידידות בינינו יציבה ובטוחה עד מאוד.
בעת הפרידה התרכך אמיליו עד מאוד ופנה אלי: "מיס לוסיאנה היקרה, עונג היה עבורי לבקרך ולראות במו עיניי כי שלומך משביע רצון , צר לי על שעסוק הייתי ולא הופעתי בנשף יום הולדתך, אך מעולם אינני שוכח את חיבתי ואת רחשי הידידות העמוקים אותם אני שומר עבורך".
16.1.1820, יום ראשון
אני נרגשת: פיניתי את רגשותיי והגיע זמני לחזור הביתה ולעשות את המקובל עלי. הצורך שלי בהכרה חברתית נאותה הוא מן הידועים מאז ומתמיד, אך אין בהרגשה זו לשלול את כמיהתי הגדולה להיות סופרת רצינית כדי לתת לעצמי הזדמנות לתאר את החיים בהומור מיוחד ובאהבה גדולה.
כיום, בהתקרבי לשנתי העשרים, הצורך שלי בהזמנות לנשפים החשובים הופך לחובה נחוצה, לכן אופן הסגנון בו אכנס לחצרו של המלך ג'וורג' השלישי הנו אירוע מאוד משמעותי עבורי, ועבור משפחתי המורחבת.
בחוגים כמו שלנו יש בכך התחייבות גדולה ביותר, לכן מיס אנסטסיה הנערצת עלי, מדברת על כך ברצינות המתבקשת במכתביה הרבים – כי מתקרב המועד החשוב של הצגתה בחברה של סנט פטרסבורג.
ה"נישואין הנכונים" הם חובה לכל בת ממשפחה טובה ומכובדת, במיוחד כי כרוכים הם בהון משפחתי ושושלת יוחסין טובה.
למרות כל שעברנו והסוד הגדול השמור שלנו, הגיע היום בו עלי ואף עליה לחשוב על הנושא ברצינות. לא פעם בקוראי את מכתביה המזכירים את העבר, אני נעשית נבוכה ועצובה ונתקפת חולשה...
רוצה אני להמשיך להאמין כי בראש וראשונה תמיד הייתי ואמשיך ואשאר ליידי המכבדת ונאמנה לחלומות שלה.
חלום על טרקלין מפואר המארח מכובדים לשיחות פילוסופיות עמוקות על "מודעות לעיצוב האושר", ששמו ייצא למרחקים...
29.1.1820, יום ראשון
מלכנו ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה ואירלנד, נסיך-בוחר של הנובר אשר חיי את חיו בצורה לא נעימה בעשר השנים האחרונות, הלך לעולמו. אשתו הגרמנייה שרלוטה ממקלנבורג סטרליף, הידועה כגבירה אוהבת שמחה, עצובה היום. בשהותי כאן, בעיר מינכן, נודדות מחשבותיי לבשורת המוות, וחושבת אני על עץ החיים האהוב עלי כל כך, המפיח בי כל שנה תקוות מחודשות. הנסיכה שלנו, היא ולא אחרת, טרחה כה רבות והביאה אותו לחצר המלכות מגרמניה, מולדתה הישנה, ובכך העניקה את עץ החיים של חג המולד לכל בית בבריטניה שלנו והסבה שמחה רבה. היום כל בית בבריטניה הגדולה איתה בצערה העמוק.
מצב מחשבה עגום זה גורם לרגשות שלי להיות מאוד סוערים ולגופי אי-נוחות רבה. רגליי נעות בדילוגים רחבים ופסיעות גדולות, מראה אשר לא יאה ולא נשמע נעים אף לי. נזכרתי הבוקר בדבריו של המורה שלי לפילוסופיה:
"בתקופת אתונה הגדולה והחכמה עדיף היה לאנשים שילגלגו עליהם מאשר יתעלמו מהם..."
האם זה היה גורלו של מלכנו אשר סיים את ייעודו זה עתה?
ועבורי, מה עדיף?
16.2.1820, יום רביעי
חזרתי ללונדון לפני יומיים, ומיד נכנסתי למלא את חובותיי החברתיים.
היום נלך כולנו ללוות את מלכנו. ההלוויה תהיה בסגנון המקובל ב- HANOVER SQUARE ROOMS . אמי הדוכסית, שמקפידה בקטנות ובגדולות, עסוקה מאוד בימים אלה כדי להכניסני למצב חברתי נכון. בהיותה אימא לליידי צעירה המתקרבת לגיל עשרים בפתחה של המאה, היא מחויבת להכניסני לחברה בצורה נאותה.
האם נכון ההכרח הזה עבור כל הנשים הצעירות? עבורי יש לכך חשיבות מיוחדת לאור אירועי העבר – חובה מתבקשת! במהלך טכס ההלוויה חשתי כמו הוזמנתי לפגישה מוקדמת עם המוות.
אין מראה יותר סופי מטכס פרידה מהחיים. הבנתי פעם נוספת כי אני אישה צעירה אמיצה גם בעולם מסודר וידוע מראש.
הלב שלי מלא. אני מרגישה את הדאגה אשר סביבי. עטפו אותי בהמון אהבה עדינה, שהשתקפה במבטים סביבי – חיוך, חצי חיוך שם ופה, רכינה קלה לעברי, הרבה ברכות שלום ומילה טובה.
האם הכול היה שווה?
1.3.1820, יום רביעי
התשוקה לחזור לחיים מתחילה לקבוע עובדות, אך הלילה חלמתי על אהובי הבלתי נשכח יוהאן, אשר ברגע המכריע לא חשב כמה צעדים קדימה, ותחושתי הפכה סוערת מחדש... עורי סמר וכאב והתכסה כמו כוויה שפלטה חום וקור לסירוגין, גופי כאב. בערה בי התשוקה לגעת בו, לחבק, לבכות, למלא את הריקנות וחלילה להחמיץ את הגורל... קשה היה להיות כל כך קרובה, ולרגע עלה בי הרצון לברוח. אבל רגליי לא נעו, נטועות היו חזק באדמה.
לפתע ידו אחזה בידי ושערי הארוך נגע בלחיו, וצעקה גדולה הדהדה: "הלכתם עם האהבה עד סופה..."
התעוררתי.
כן, יוהאן היה הכול עבורי ואני הייתי הכול עבורו. נסערת אני מאוד ולכן אפסיק כאן את כתיבתי ואנשוף בחוזקה כדי לכבות את אור הנר.
4.3.1820, יום שבת
היום נפלה בי ההחלטה לכתוב מאמר ולחתום , בשם הספרותי רוברט א.ד.ל.ר.
שם המאמר: החיים כריקוד, האומנם? "...נשף ריקודים זו במה לחיים אמיתיים, החושפים כל פרט ומבליטים כל אשר מסתתר אחרי כל כסות. זהו זמן איכות המקרין מצב רוח מרומם ושפע עליזות. ג'נטלמן מכובד או ליידי אצילה מפלסים את דרכם תחת עיניהם הבוחנות של בני המשפחה הדואגת. התחושה הנפלאה של הגנה אותה הוא מפגין כלפיה, והברק אשר מופיע בעיניה, תמימות אך ללא התנצלות – מעניקים עבורם עולם מוגן אך לא שואב.
זהו ריקוד בשניים, אך הם חלק מעולם גדול יותר.
החיים המשתקפים בריקוד הם הנאה וצורה עדינה של חיזור, הרומזת על אהבה. לעתים אפשר לשאת רק כמות זעירה של רמזי אהבה, ולעתים זו עוצמה סוחפת.
בחיים כמו בריקוד –תנועות גופם מעניקות להם תחושה של שליטה, המביאה לרגעים של התחדשות ותקווה. בו ברגע בו המילים נגמרות, הריקוד כמו זרמי החיים ישאו אותם לחופש ולחלומות מחודשים.
החיים כמו הריקוד מאפשרים לחזור לרגשות או להמשיך בצעדים.
אולם הנשפים החגיגי וחברתם של הידידים האצילים כמראה לבמת החיים מחייבת אותם להתמיד ולרקוד בלהט, כדי לתת הזדמנות לחברים לחלק להם מחמאות והערכה נאותה. אך לעתים, בחסות הווילון, מאפשר הריקוד הבעה של כאב כמו במת החיים הגורמת לעצב ורצון עז להסתתר. הנשף זורם כמו החיים החזקים, כאשר בעלי הניסיון לא מפגינים כל ביטוי לייאוש בתנועותיהם גם ברגעים בהם יש תחושה של אובדן ופחד או בלבול בתנועות.
אך כאשר במת החיים מתכסה באבק המפוזר לצדדים ומרעיד את קירות האולם, אז ביתר שאת חובה עליהם לא לחדול לרקוד לעולם – עד אשר יימצאו מילות הקסם שיקשרו אותם לחלום. יחזירו להם את הכוח למחשבות ואת הרגש הנכון לביצועי הלב.
והנס קורה, וזיכרון החמלה, הנתינה והתנועה הנכונה מגבירים את הרוך והגעגועים לאותם רגעים קסומים. נשמתם מתעוררת מחדש והגוף יוצא בריקוד סוער.
קורא יקר, דע וזכור כי יש לתת זמן לזמן.
רוברט א.ד.ל.ר."
12.3.1820, יום ראשון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 21 - עד עמוד 214 סופרת
רוברט א.ד.ל.ר."
12.3.1820, יום ראשון
אנסטסיה יקרה!
עלייך להיאבק כדי ללמוד איך להיפרד לנצח מדמותו של הדוכס אנטולי אנטוליביף הבן, הדומה בתעוזתו לדוכס הגדול ליאוניד, ובקסמו לאמו ליידי סופיה הנערצת עלי. כן, נפשך נקשרה בנפש המסמלת יותר מכל את סמל האביר בתקופתנו, הג'נטלמן השרמנטי הקורא ל"דואל" כדי לשמור על כבודך.
"דואל" תמיד היה חלק מהאופי הגברי, ובארצך המנהג הזה חזק וקיים. חבל עד מאוד שג'נטלמנים רוסיים מוכנים למות לכבודה של הליידי אשר שוכנת בליבם, אך לא מיומנים דיים לחיות עם הליידי אשר לצידם! תוהה אני האם כל הגברים הם גיבורים במותם יותר מאשר בחייהם?
מי כמוני יודעת ומנוסה עד כמה קשה לברך אהוב לשלום "אל-חזור" בצורה הנאותה, כיצד לחיות עם רגשות מבוכה וכאב המהולים בכעס ולא לסגת מהם, וכיצד לקבל אחריות מלאה להרגשה של "עצב מזדמן על מפתן הלב". קשה?
הנה זוכרת את כיצד יכולתי להתפרק בצערי, אבל למזלי נמצאו סביבי אנשים קרובים שהיו פתוחים למצבים בלתי אפשריים כמו שלי, ואת היית אחת ממלאכי השרת. כן, למדתי איך להגיד שלום לעבר...
אבא שלי תמיד אמר: "נסיכה שלי, אל תכעסי! אל תברחי! הישארי זקופה ותחושי במלוא העוצמה. רק כך תבטאי את הפחד הגדול".
זוכרת אני היטב כיצד אבא סיכן את הכול למעני, וכיצד אני, הנסיכה שלו, הייתה חשובה עבורו יותר מכל.
כיום, שלוש שנים לאחר מותו, חשה אני נוח בתוך תוכי, ואיני תוהה מי אני ומהי דרכי. וגם לך, ידידה יקרה, יהיו ימים יותר טובים!
שלך.
לוסיאנה.
17.4.1820, יום שני
לוסיאנה יקרה!
למה נועד הסבל ולמי הוא נחוץ? אני לא רוצה לסבול. זו הייתה ההתחלה וזו הייתה המשאלה כשעשיתי את ההחלטה לשכוח את האסון. הימים עוברים ואני עדיין מאוד מבוהלת ובחרדה אמיתית, כשאני סובלת ומאבדת את עצמי מגששת באפלה.
ביושבי מול כן הציור ניבט הסבל מתוך עיניי ומקמט את עור פניי. ימים כאלה עשויים להבהיל אותי כהוגן ולהסיט אותי מהעיקר, ולשכוח את כל הטוב אשר התרחש בחיי עד כה – הזמנות לתצוגות אין ספור ושפע מחמאות.
בימים כמו אלה אותם אני עוברת כיום, אינני מסוגלת להאמין ולא רואה את האופק, כי דוק עיניי מכסה באדי דמעותיי!
אני כואבת ומתריסה. לא רוצה לסבול את הלא ניתן לשינוי, רוצה דרך חלקה וקלה. יודעת אני שיש מקום טוב, אך כרגע לוט מכסה את עיניי.
בכנסייה, כאשר אני כורעת ברך, יודעת אני ש יש אדמה מוצקה מתחתיי, אבל אני לא מסוגלת לחוש את עוצמתה כי הדמעות לא מאפשרות.
הנה, בשותפות הגורל הנפלאה שבינינו, את ידידתי במגע רך מוחה את דמעותיי, אוחזת בידיי ומקימה אותי על שתי רגליי, מצביעה לי על כיוון ומזכירה את התקווה.
אכן, צודקת את באמירתך הכואבת: "סבל הוא חלק מהחיים"!
שלך.
אנסטסיה.
18.4.1820, יום שלישי
אנסטסיה יקרה!
מצטערת מאוד על מכתבך האחרון!
יש בי אהבה עבורך וחיבוק גדול, תמיד האמנתי בך עד הסוף. בכל מצב, קשה או קל, אך טבעי הוא עבורי להגיע אלייך לנחמה...
עוברים עלייך ימים קשים של אובדן על אהובך אנטולי, הגורמים לך שברון עמוק ולב חצוי. מודעת אני לכך כי מעולם יחסינו לא שימשו תחליף לשום רגש זולת תמיכה אמיתית, ותמיד עמדו בזכות עצמם.
לכן אני שואלת: מה האמת ביחסינו ומה עומקם?!
שלך.
לוסיאנה.
22.4.1820, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
המומה אני... והרי כל אשר קיים בינינו מוכר כל כך ועבורי קיים מאז ומתמיד. הריגוש אמיתי, ודומה לאותו ריגוש עצמו אשר חוויתי עם הדוכס אנטולי שלי רק אשתקד בבית בסנט פטרסבורג. אפילו חילוקי הדעות בינינו דומים, לא?
מפחיד אותי הגילוי החדש הזה.
לדעתי אין זה מהר מדי או מפתיע, והלוא שנים אנחנו ביחד, לא? ובכלל, את תמיד מדברת על נושא הזמן והצדק הנאות, ולדעתי אין לוח אחיד וחלק לרגשות כדי לבנות יחסים אוהבים וטובים. לכן בואי ננסה להתאים את עצמנו לקצבם של הרגשות הגועשים והעולים.
כמו שדיברנו לא פעם – אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד, ואולי גם לא נחוץ לדעת. אבל ברור שחלק מהעתיד זו הידידות שלנו והתינוקת שלך, אשר תקשר בינינו תמיד...
את לא אנטולי אנטוליביף האציל הרוסי הנלחם עבורי שלא לצורך, ואני לא יוהאן כגן הזר האקזוטי האחד והיחיד הנלחם למען האנושות למטרה תמוהה, לא? רגשותינו לעולם לא ייקחו את מקומם של "הג'נטלמנים האמיצים" בליבנו, אך עדיין יש לנו אחת את השנייה. אנו הרבה יותר מכך אחת עבור השנייה, ואין לנו צורך להתאמץ ואף לא לקבוע תוויות.
שלך
אנסטסיה
28.4.1820, יום שבת
אנסטסיה יקרה!
הסבל אותו עברתי בחיי מטרתו אחת היא: לחשל אותי כשותפה בחיים!
אם אני כבר בתוך סבלי, עולה בי הרצון לנסות ללמוד מערכת רגשות שונה שממילא קיימת בחיי מאז ומעולם.
ייתכן ומשהוא טוב יצא מהקדרות אשר סביבי... אבל גם זה לא תמיד מעשי!
בתוך תהליך של בנייה מחודשת אני חווה שוב ושוב עליות ומורדות, אשליות ודמיונות – איך בדיוק אמורים חיי להתנהל? ואני מתריסה לעתים... ולמרות הכול, גם בימים קשים מנשוא אני יודעת כי השינוי הכרחי לי מאוד כדי להיות שותפה לחיים, לעתים רק במעט אפילו רק כדי להציץ, איך חיים באמת? למרות הקושי, עם הקושי, ובגלל הקושי...
עלי להתמודד עם ניפוץ אשליות ומשאלות, ולמצוא שוב את השביל המסתורי.
להיות יותר מבינה מאשר מובנת, שותפה במשחק אמיתי. נניח לעת עתה ליחסים החדשים שלנו וניתן זמן לזמן.
לדברים הגדולים בעולמנו: הכנסייה התכבדה בקונצרט של היידן, המלחין האהוב עלינו. עדיין מהדהד באוזניי הביצוע היפה של "מיסת הבריאה", יצירתו הנפלאה.
שלך
לוסיאנה.
20.5.1820, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
אני מאוד מתגעגעת אלייך לחיבוק ונחמה... אין באפשרותי לשנות את עובדת מותו של אנטולי שלי ועלי לקבל את המציאות. זו המשימה בפניה אני ניצבת, והיא מכריחה אותי להכיר את החלקים השונים שבי .
נוגעת אני בכאב, נוגעת אני בתשוקה, נוגעת באהבה, מושיטה יד לקנאה, והכי נוגעת בחוסר ישע עמוק. יודעת שעלי ללמוד כיצד לא להישבר, עלי להבין מהי האמת ומה רק נראה כאמת. רוצה אני ללמוד את הנכון מבלי לשגות, לראות מעבר למילים, למעשים, מעבר לאכזבות, רוצה לא לוותר בקלות מתבלבלת... יודעת כבר מעבר לכל ספק שלחיות במציאות הוא הדבר הקשה מכל, אבל לא לחיות במציאות זהו מוות!!
שלך!
אנסטסיה.
17.6.1820, יום שבת
אנסטסיה יקרה,
במבול האכזבות, התסכולים והכאב, מבעד לדמעות יכולה אני לעשות דברים שונים – לוותר ולסגת, או כאילו להיות שקטה ולהרגיש טינה בדהירה במדרון. לכן כל כך רוצה אני לעשות הכול למענך כדי שנצעד במדרכה בצד הנקי.
כוח נחוץ לך, כוח שלא ידעת על קיומו.
ההזדמנות אותה נעניק לעצמנו תחולל אמת שונה, ראייה אחרת, חציית גבולות. לאחרונה הרעיון כבר לא מזעזע כל כך, ויש בי נכונות לחיות בארץ לא מוכרת, אבל מושכת מאוד...
אני איתך!
שלך
לוסיאנה.
22.7.1820, יום שבת
אנסטסיה יקרה!
ההחלטה האמיצה שלנו הביאה לחיקנו לידה מחודשת של יחסים,
מקום מופלא ברצף החיים העמוסים בתחושות של כאבי צמיחה, ועצב מהול בשמחה. לא עוד דהירה בודדת לקו דמיוני, כשכוחותינו אוזלים הרבה לפני הגמר המיוחל... ברקע שעון זהב מתקתק חרישית. במרוץ להבין את עצמנו טמונים כאבי צמיחה ולעתים האוויר עומד בהם להיגמר, אבל אנו נמשיך ויחד ניצור לידת אהבה מחודשת – והיא תהיה נקודת התחלה. ולמרות שלעתים הייאוש מכסה חלקית את הנוף, הנקודה נולדה וברוכה הבאה... מפה אני ממשיכה איתך מלאה בכוחות חדשים.
פחד, אימה, כאב והרבה משאלות לב, זורמים ומתמזגים, ויודעת אני כי לידתה של התקווה הייתה שווה את מאמצינו!
שלך!
לוסיאנה.
18.8.1820, יום שישי
היום הוא יום הולדתי, ואיזו דרך נאה להתחיל את החגיגות בהזמנה מיוחדת בה התכבדנו לכבודו של מיסטר קרלו באלסיס הצעיר המבטיח, בן למשפחה אצילים, אשר יופיע במופע מחול מרהיב של תרגילי גוף אקזוטיים ומלאי דרמתיות של רגשנות עמוקה הלקוחה מתוך חיינו.
המופעים האלה תמיד היו ויישארו זיכרונות טובים ורומנטיים, כמו שאימא אומרת...
26.8.1820, יום שבת
לוסיאנה יקרה!
מוזר לא להיות בקרבתך ביום כה מיוחד עבורך, הוא יום הולדתך, אך כידוע לך לבי איתך בכל מרחק.
מתכננת אני את בואי בחודש הקרוב כדי לשהות ולהתארח באחוזתכם, אך כרגע מוטלת עלי האחריות לחצות את גבולות עצמי לכיוון מציאת השקט בתוכי אשר אבד לי. רק כך אוכל להינצל מחידלון אפור ומתמשך.
עדיין חווה אני את האובדן הלא נחוץ של מחזרי האציל, ולעתים מאוד קשה לי. אך אני לא מאפשרת לעצמי לדאוג יותר מדי, לכאוב או להתייסר עד כלות!
את מרבית שעותיי מקדישה אני לאמנות הציור, ומנסה להשלים עם האהבה אשר לא הושלמה אלא דרך המוות ב"דואל".
ממאנת אני לקבל את העצב וכמהה לצאת לעבר מסע חדש, בציירי זמנים ונופים מתחדשים. יש ולעתים חוטאת אני בחוסר סבלנות ביחסי עם אנשים, אך אימא אומרת כי מזגי הטוב לא ישאיר את רגשותיי הקשים טבועים בי לנצח, וכך משקיטה את מצפוני הסוער. בצער עמוק קיבלתי את הידיעה שהרוזן הצעיר שירל סטנלי התאבד בתלייה ונתלש מהעולם. ותמהה אני מה עבר בראשו, וכיצד הוא נלכד בתוך עצמו? ואומר לך, ידידה יקרה, יש בי כעס למרות שאין אני רגישה לא לסבלו ולא לסבל בכלל. אבל כמו שאת מכירה את אופיי ודעותיי, אומר זאת שוב: המוצא היחיד לסבל הוא לגבור עליו ולא להיכנע, והמיומנות היחידה הנחוצה היא לעשות את זה במיטב הכישרון.
הרוזן הצעיר שירל סטנלי היה מאוד כישרוני. הכיצד זה הוא טעה ואיך עזב אותנו?
אנסטסיה שלך!
18.9.1820, יום שני
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 21 - עד עמוד 217 סופרת
אנסטסיה שלך!
18.9.1820, יום שני
הידיעה הממה אותי! בקוראי את מכתבה של אנסטסיה שציינה את האסון בהתאבדותו בתלייה של שירל סטנלי.
אופיו העצוב הגיע לידי רתיחה מתחת לפני השטח. בהודעה נאמר כי הוא נפטר לאחר חמישה ימים בהם היה מחוסר הכרה. הדוכסית הצעירה מיס אן פונטי, היודעת להפגין את רגשותיה בכל מצב, שבורה ואומללה בצורה קשה.
נראה כי היא אהבה אותו למרות הכול!
7.10.1820, יום שבת
חייהם המסעירים של ידידיי מעסיקים אותי ללא הרף. הידיעה בדבר האירוסין של הדוכס הצעיר סר אמיליו פון זיך עם בחירת ליבו ליידי לוליטה פון-קיר, יורשת יחידה למשפחת ברונים מפורסמת ממוצא אוסטרי, בלטה בכל עיתון אפשרי. אכן, זו תהיה חתונת העשור, כי הצעיר סר אמיליו מאוד מבטיח בתחום המדיני והכלכלי כאחת. אלו בהחלט ה"נישואין הנכונים", הממזגים היטב הון משפחתי ושושלת יוחסין ארוכה ומכובדת.
ולמרות זאת כיסה דוק של עצב את עיניי בקראי את הידיעה בעיתון ללא קבלת ידיעה אישית. נכון, יש בי אכזבה קלה כי תמיד ידעתי על רגשותיו כלפיי, אך ברור לי לחלוטין שכדי להיחשב לליידי שתהיה ראויה עבורו, עליה להיות בדמותו ובצלמו. החתונה תיערך במינכן לקראת האביב וכולנו מוזמנים.
12.11.1820, יום ראשון
מיס לוסיאנה!
רק לאחרונה הגיעה לאוזניי הידיעה על אודות המשבר שפקד אותך. צר לי, ועוד יותר מצערת אותי העובדה כי עסוקה אני בצערי ולא פנויה להיות איתך. סר שירל שלנו, הרוזן המקסים, בדק את אהבתנו ומת באכזבה גדולה. הוא, שנראה לכולם כה רגוע ושליו, היה מאוד פגיע והזיק לעצמו ללא הרף. ואני צפיתי בכך ללא כל יכולת לשנות. הוא ידע כי האויב הכי משמעותי בחייו זה הוא לעצמו, ואני חייבת הייתי להפגין לו נאמנות ולמחוא כף להרס העצמי שלו.
האם ניתן היה להצילו?
ניסיתי בכל כוחי לשנות את אופן מחשבתו כדי לנתק אותו מעצמו, עשיתי מאמצים לשוחח אתו על החיים בהומור. אך הוא לא גילה עניין באנשים, ואם גילה מעט הקשבה זה היה באופן השלילי ביותר.
הייתי קצת תמימה בנוגע לתהליך האמיתי בו מתנהלים חייו, כי הוא הצליח לנתק אותי ולא לתת לי את מה שלא רצה.
החיים עבורו היו במה המעלה הצגה גרועה, והיותו מוקף אנשים לא גרמה לו להשראה טובה.
היום מודעת אני לאמת אחת: חשוב להיכנס לצרות במצב "מאוד בריא". באופן הזה אני רואה אותך ואת התנהגותך בשעת קושי וסכנה – כיצד לא נכנעת ובצורה בה נהגת במשבר.
שלך,
ליידי אן פונטי
15.11.1820, יום רביעי
מיס אן!
להיכנס לצרות במצב "מאוד בריא" – כמה יפה! תודה!
פתחתי את האפשרות לחשוב מחדש. לדאוג ליכולות הנחוצות לי כדי לא לפחד להרגיש או לכאוב, ואז להניח ולחכות. מצב אותו לא הכרתי בעבר.
אינני רוצה לדעת מה אעשה מחר בנוגע לבעיות של היום, כי היום אני מתגברת יפה. וכי יש משמעות אחרת לפתור בעיה?
נחוץ לי מאוד לספר על כך לך, חברתי הטובה, כי עוברים עלייך ימים קשים.
אם בכל יום ויום מעתה תתאמצי לזכור שאנו בעולם הזה באופן זמני, וגבעה זו והרגעים אלה הם שלנו אך לא ניתנו לנו במתנה לתמיד – אז לא תתייאשי לעולם! הייאוש הוא מנת חלקם של אומללים, אשר מאמינים כי אנו כאן לנצח, ולכן הם רוצים לשלוט בנצח!! אכן, סר שירל שלנו יצא לבדוק את הנצח ומת באכזבה גדולה.
שלך, מיס לוסיאנה
16.11.1820, יום שישי
מיס אנסטסיה ידידתי היא דמות מסקרנת המושכת אנשים אחרים מתחומה, תחום הציור הרומנטי. יש בה קלילות ואלגנטיות, והיא יצרה קשר מדהים עם ציירים צעירים ומוכשרים בפריז הצבעונית והיפה.
לאחרונה הציור מאוד מעניין אותה עד לידי התמכרות, ועונה עבורה על הצורך והכמיהה הגדולה אשר לא ניתנים להשגה אחרי האובדן של מחזרה האציל, הדוכס אנטולי אנטוליביף . ידידתי המקסימה הגיעה היום אלינו אחרי מסע ארוך ומייגע בלוויית חמש בנות לוויה ושתי בנות הדודה הצעירות מאוד, אשר הצטרפו אף הן.
מיד בשעת תה המנחה הודיעה לי ידידתי, כי הימצאותה כאן בחברתי תאפשר לה לפקח באופן אישי על התקדמות נאותה במצב רוחי, ואף תעניק לה משב רוח רענן כדי לשפר את מצב רוחה.
השהיה ביחד ושעות הפנאי הרבות שלנו יאפשרו לי לכתוב בשלווה, לפרסם אוסף חדש של מאמרים, ואולי אף להתחיל בכתיבתה של היצירה הגדולה והראשונה שלי. ולאנסטסיה יהיה שפע פנאי תומך לצייר באהבה ובהתלהבות גדולה אף יותר.
היא הזכירה לי כי לאביה יש שיתוף פעולה מלא עם בית ההוצאה הגדול והוותיק בלונדון, אשר כבר פרסם בעבר כמה מהמאמרים הראשונים שלי, ואין כל ספק שהוא יעזור מאוד.
19.11.1820, יום שני
שם המאמר: הגבר והאישה כפי שהם!?
"קוראים נכבדים,
פונה אני אליכם בבקשה גדולה – אנא קראו בסבלנות עד סופו את המאמר הראשון מתוך אוסף, וחוו את דעתכם בסיום הקריאה.
מודה אני לכם על המאמץ! המציאות שלנו מגדירה בבירור את סמכות הגבר הג'נטלמן וגבורתו לא עומדת בספק. הג'נטלמן המחונך כיאות מקדיש תשומת לב רבה ליופי הנשי וסוגד לתמימות הנראית לעין. הגבר היותר מוכשר מקדיש לאישה שירים והופך אותה למקור השראתו, וכך בונה עבור עצמו סמל לטוהר.
האישה בימינו נודעת במיוחד בזכותה לכבד את חובותיה ולדעת את תפקידה כדי לבצע הכול במידה הנכונה.
אך לעתים קורה ונפתח להם צוהר לעולם המעורר התלהבות והשראה, אשר משפיע על הלב ומותיר בכל אחד מהם חותם!
הצלילים האופטימיים העשירים אליהם הם נחשפים שמים דגש על אושר, מעוררים תדהמה ובלבול. הם ממלאים תפקיד שונה אצלך, הגבר, והשפעה שונה עלייך, האישה.
עבורך, הגבר, הם פורצים גבול, עבורך, האישה, יש משבר ציפיות. עבורך נוצר קושי לעבור במיומנות בין השכל לחושים, עבור גבר במצב של ספק – חש הוא חובה למצוא פתרון פשוט ומעשי, אך כדי לקדם את רעיונותיו המעשיים יש צורך ברצון אמיתי להוסיף דעת.
כאן קורה הלא יאומן: הגברים המקדישים את זמנם לקריאת עיתונים וכתבי עת מאוד עסוקים, ונשים אשר חוטאות בקריאה נאמר עליהן כי הן מבזבזות זמן, ומבדרות את עצמן כדי למשוך חנופה או חיבה.
אכן, אש בוערת במצב הקיים למרות הפנים המנומסות!
קוראים יקרים,
אנא הבינו כי מה שטוב ותקף עבורו ודאי לא פחות תקף עבורה!
רוברט א ד. ל.ר."
29.11.1820, יום שישי
הכרת תודה גדולה חייבת אני למיס אנסטסיה!
ידידתי עמדה על כך שאסיים את מאמרי חרף הנושא המעורר מאבק, ניגודים, וחששי הגדול כי ודאי יזכה לביקורת פושרת. אך הנה הבוקר קיבלתי העתק מהעיתון המבשר על הצלחה כבירה, כנאמר:
"הבעה מגוונת וחופשית, מאמר אשר ניסיון ושכל עיצבו אותו... באופן מאוזן ועדין מחבר את החופש האישי של היחיד, הן של אישה והן של גבר... המדגיש אהדה לקיום האנושי... שואב את השראתו בחינניות עשירה וססגונית. מביע עמדה ותורם להבנה, כי כאשר הלב ממשיך לגדול יש באפשרותו להעניק למוח מניסיונו..."
בקראי את מאמרי הביקורת קיבלתי השראה לכתיבת הספר הראשון. ושמו: האמת שלי האמת שלך!
תחת כינוי הסופר רוברט א. ד. ל. ר.
24.12.1820, יום ראשון
היום דמתה הכנסייה לחגיגה של מראות, ריחות וצבעים, עם המון תחושה ורגש. שירת המקהלה והטכס המרגש העבירו דרך המילים את משמעות החג. אש הנרות המהבהבים יצרו אווירה מדהימה, ומיס אנסטסיה חיבקה אותי. שפע האור המחיש בעליזות את החשיבות הגדולה של האור בחיינו.
באחד מימי השבוע החולף הנחנו יחד את חמשת המלאכים הפרטיים שלי במקומם על העץ:
מלאך עקשן... מלאך שורד... מלאך מזל... מלאך בריאות.. ומלאך אהבה... וחגגנו בלבנו יחד עם המלאכים שלנו את נס ההבנה וההתחלות החדשות!
הארוחה הגדולה מתוכננת לשעה שבע באולם הנשפים, אשר קושט כולו בארגמן, והעץ האציל יאיר לכולנו בנרותיו הזוהרים.
היום בשעות הבוקר המאוחרות נזכרנו בטיול רגלי אשר ערכנו בשווקים לקראת חג המולד. חשנו כמו הלכנו לאיבוד בתוך הצבעוניות, בשפע הגבינות, המאפים וסלסילות הפרחים. הדוכנים גרמו לנו המון נוסטלגיה לילדות משותפת. זיכרון הביקורים בשוק בווינה, שהואר בתאורה חגיגית ונוצצת.
"כן", לחשה לי אנסטסיה, "היום האור מגיע אלינו לא מהנרות אלא מהירח והכוכבים, המופיעים בשמים ומארחים אותנו בעולם כולו".
אז הרימה את ידיה וביצעה תרגיל מדהים של ריקוד נסיכה שמימית, לצלילי מוסיקה קלאסית שבקעה מגרונה. לפתע נכנסה מיס נטלי, בת דודתה, ובידה פודינג חג המולד והכול עף באוויר. זרמי הצחוק אשר בקעו מתוך החדר היו כה עזים, עד כי המשרתים התלחשו באנחת רווחה גדולה: "סוף סוף הנסיכה צוחקת שוב".
מאושרות אנו!
31.12.1820, יום ראשון
ההשראה אותה נותנות אנו אחת לשנייה היא דוגמא מובהקת לכך שניתן למצוא אהבה בכל מקום, חרף הסבל הרב הטמון בתוך הלב. אך לכך נחוץ קשר חם ועמוק של ידידות, אהבה והערצה מחודשת המשלבת בתוכה מזיגה של שנינות ועליזות טבעית.
הסיפור הקשה אותו חוויתי יכול בקלות להפוך לזהות שלי ולרצון להבין מי אני, כי הסיפור קשה עבורי, אך עז רצוני ללכת קדימה גם כאשר אני מתקשה לזהות את עצמי.
כן, מיס אנסטסיה קיבלה עוד תפקיד משמעותי בתוך חיי.
פרק 22
כל עוד דמעות בעינינו
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 22 - עד עמוד 221 סופרת
פרק 22
כל עוד דמעות בעינינו
יום שלישי, ה-2.11.65
איך מתחילים לכתוב ככה שיהיה מאוד ברור שהתרחש מהפך?! מפחיד ומרגש לחוש את הגאווה העוטפת אותי בעוברי במדי אחות ובשומעי קול קורא בשמי ומתכוון אלי.
נפלא להיות אחות רחמנייה! בעיניי זה מקצוע נאור מכובד ומעניין, ומרגישה אני את עצמי כאדם תורם ושלם. איך מספרים בדפים לבנים חוויות מסעירות שצבען זוהר נקי ומבטיח, חוויות ראשוניות? נתחיל בציונים שלי – הכול מ-90 ומעלה... האדם הנכון במקום הנכון. אבל שום ציון ויהיה המרשים ביותר, לא ישווה לעבודה במחלקה עם חולים, כי זו חוויה אדירה, שזה עתה חזרתי ממנה…
אני המומה. הבוקר הוצבתי לראשונה בחיי לתפקיד, כמובן לא לבד אלא עם האחות המוסמכת המדריכה. הוטל עלי לטפל בחולה זקנה אשר לא דוברת עברית.
סמכות גדולה לא הייתה לי, אבל זה לא מנע ממני לתת לה כל מה שידעתי והיה מותר לי לתת. הייתי בעיניה אחות, וכך נסללה דרכי והפכתי לאחות בעיני עצמי. אני מברכת על כך. שלוש שנים משתרעות לפניי מלאות תוכן ועומק מיוחד. מעולם לא עלה בדעתי שאהיה כל כך מרוצה עם גילוי התכונה שבתוכי – לתת מעצמי ולא לחכות לתמורה.
אני יפה ורעננה עם שיר מתנגן בלב. בחרתי נכון, ותודה, אלוהים שלי.
כמובן שכל שטחי חיי האחרים מושפעים מההרגשה הייחודית שלי, הרגשה של הערכה עצמית ושקט נפשי.
עדיין אין לי ניסיון לעבוד במשמרות ערב ולילה, ורק המחשבה על כך מאיצה את דפיקות לבי, וכשיצא לי לעבוד ביום שבת אושרי לא ידע גבולות.
ברגעים המועטים שאני נמצאת בחולון בבוקר ורואה את התלמידים בתיכון, יודעת אני בוודאות שזו הייתה החלטה נבונה.
היחסים עם דורון מעוצבים, רכים ומלאי אהבה, ואני לא מחפשת צרות בנרות... גם עם רות הכול בסדר והיא תישאר ידידתי כל חיי.
הנה הוכחתי שאפשר לגדול מבלי להתפרק... "למה את בוכה?" שואלת אניטה שבאה לביקור, ואני צוחקת במבוכה ועונה, "סתם ככה, תמיד כשאני עושה חשבון נפש יש לי דמעות..."
מאז עוזבי את התיכון עברו הרבה מים בירקון, ולעתים אושרי מאוד מפחיד…
לומדת אני את החומר העיוני לעומק, ובעוד רגע אלך עם אניטה לספרייה להכין הרצאה. חברותיי החדשות אניטה ולאה מהוות עבורי נוסח ליחסים קלילים בין חברות שלא ידעתי על קיומם.
אין בינינו שום דבר עמוק וחודרני, אין לנו צורך להבין רגשות הדדיים, אבל בנסיבות של המקום הן חיוניות לי כדי ללמוד ביחד, לשנן למבחנים או אפילו להסתכל בהן כדי להזדהות או לא...
בתחילה היינו יחד בחדר שלושתנו, ואז אניטה עזבה לחדר אחר ואני עם לאה נשארנו לטוב ולרע.
בנות אלה יהיו מעתה חלק של המשפחה החדשה שלי ,"משפחה אומנת" לשלוש השנים הבאות. וכשנסענו לפני שבוע למסיבת ריקודים סתמית עם חיילים, עשיתי זאת רק בגלל החוויה של ה"ביחד". הבנתי שתפקידן בחיי שונה מכול מה שידעתי עד כה על חברות, אבל גם יחסים כאלו נחוצים לי המקצוע הראשון ששיננו יחד היה תזונה, קראנו את החומר שעות והחלפנו המון בדיחות על אוכל,.נראה לי שילך מצוין, כי אין כמו קבוצת תמיכה בנושא משותף...
בינתיים הגיע החבר של לאה והפסקנו להיום.
החדר שלנו לא גדול ויש הרגשה של מבוכה בקרבה הפיזית איתם.
כשהחבר של לאה מגיע אני לומדת להיות נינוחה ואפילו לצחוק איתם ביחד. לומדת להיות משוחררת גם בחברת אנשים שנבחרו באקראי. ורק לחשוב שבחולון הרגשתי לא בנוח אם רות, שהיא כל כך קרובה, רק נגעה בדברים האישיים שלי.
לפני חודש היה לנו תרגיל, ולאה הייתה צריכה לרחוץ אותי ממש כמו חולה אמיתית. נשכבתי במיטה בפיז'מה והיא למדה עלי את נושא הרחצה, כשמסביב עומדות בנות מהכיתה והמדריכה דינה. זאת הייתה עבודה ממש רצינית שערכה כשעתיים, ובסוף דווקא היה לא רע! בשיעור הבא אני ארחץ אותה.
בסוף היום היינו כל כך נרגשות ששתינו קפה שחור. לי זו הייתה פעם ראשונה בחיים, נתקפנו בהתקפת צחוק עד אחת בלילה
הכול חדש...
דרך אגב, לקפה יש טעם מר אבל כנראה אפשר להתרגל גם לזה!
יום שבת, ה-11.12.65
עכשיו אני בבית בחולון ורוצה לנסות להסביר את עצמי בצורה ברורה. בעבר הייתי תמימה, צעירה ונלהבת במסלול חד כיווני ללא גוונים. לעומת זה, כיום יש לי את כל הנתונים להיות מאושרת, ויש לי גם את כל הנתונים להיות אומללה – ואני נעה בקצוות לסירוגין. בסופו של עניין התאהבתי בדורון, ואיכשהו לא הכול פשוט תמיד. אני מאוד מתרגשת כשהוא בא לנשקני, אבל משהו בלבי דורש דבר נוסף... האם איננו יכולים סתם לשבת לדבר, ולא להתנשק תמיד?
קצב היחסים בינינו מהיר, מפחיד ומבלבל אותי. זקוקה אני לקרבתה של רות, כי חסרות לי השיחות מלב אל לב. כמהה אני לדבר בפתיחות, הרבה דברים לא ממש מובנים לי.
אני לבד בצערי וצריכה לקבל את ההחלטות הקשות בדממה. החיים מאוד גדולים ללא ידידה תומכת, והאהבה של דורון היא לא במקום ידידות. האין זה מוזר או שאני מוזרה? אני שונאת את עצמי ככה...
נראה לי שהתכונה הכי חזקה אצלי זו היכולת לאהוב, לכן כל רגע בחיי סובב סביב העניין ואני כה מפחדת לאהוב ולהיות כולי בתוך האהבה.
מקווה אני שדורון מאושר כמוני. אני מאוד רוצה את זה עבורנו, אבל האינטימיות לפעמים גדולה עלי ועלי להיזהר מעט.
יום שבת, ה-11.12.65, אחר הצהריים
אני אובדת עצות: הוריי עשו אתי עכשיו שיחה רצינית, וגילו חוסר הבנה תהומי – דווקא עכשיו, כשהכול מסתדר לי, הם דורשים שניפרד...
יש לי חופש מחר וביום שני ואני רואה לפניי שני ימים אומללים שאין בהם תקווה. מה דלים הם כוחותיי כנגד זרם החיים, ומה קשה לחיות. אני כל כך רוצה להיות מאושרת וכל כך לא רוצה להיפרד מדורון.
אני דואגת לנפשי, ללימודיי וגם לו – שלא פשע בכלום.
ומה אם אשבר לרסיסים? ומה אם לא תהיה לי תקנה?
היום אני מרגישה חולה עוד לפני שאמרתי לו, מה יהיה אתי כשאומר לו?
מפחדת אני שלא אתגבר על פרידה זו, ומאין אקח כוח ללמוד ולעבוד.
אשלם על כך מחיר.
יום חמישי, ה-16.12.65
רות היקרה!
ברגע שאנו מתראות הכול כה נפלא, אבל זה קורה לעתים מאוד נדירות ולצערי אין לנו מספיק זמן לעודד אחת את השנייה.
ביום שלישי היינו, אני ודורון, בחתונה של אחיו... והרי בכלל לא סיפרתי לך שהשלמתי אתו ביום שני, כשהוא בא אלי אחרי ניתוק של עשרים וארבע שעות. יום שלם בו חוויתי ייאוש ובכי נורא. לא ישנתי כל הלילה וחשבתי המון... הרגשתי שאני אוהבת אותו ולא אכפת לי מה יהיה אחר כך, ואינני יכולה לחיות לפי ההחלטות של הוריי ולפי עתיד לא ידוע. וכך, ביום שני דורון בא וישבנו שעתיים ודיברנו כמו זרים. לבסוף נשבר הקרח והשלמנו וזה היה נפלא, שוחחנו כל הערב. למחרת נסענו לחתונה של אחיו ושם היה מאוד יפה, מלבד אירוע לא נעים שקרה עם יחזקאל:
עמדנו דורון דודי ואני ושוחחנו, פתאום ניגש אלינו יחזקאל והזמין אותי כהרגלו לרקוד טנגו. הסכמתי ובזמן הריקוד הוא התחיל לדבר על זה שהוא לא ראה אותי המון זמן ורוצה לבוא לבקר. לאחר שדיבר אתי כרבע שעה חזרתי לדורון, שנורא כעס. וזה הרי בדיוק משיחזקאל רצה להשיג והשיג... דורון אמר שאם יחזקאל יבוא לבקר אותי, הוא לא ידבר אתי. בסוף החתונה כשדורון הלך לרגע יחזקאל ניגש אלי. דורון חזר ואמר לו: "עזוב את החברה שלי, אתה יותר מדי מלוכלך בשביל זה". את יכולה להבין איך הרגשתי ואיך שכעסתי על דורון. מאותו רגע לא דיברתי יותר עם יחזקאל
חבל שאת לא נמצאת אתי, חבל שהמרחק בכל זאת מפריד בינינו.
אל תרשי למרחק לעשות לנו את זה. ואפילו אם אין לך חשק לכתוב כתבי, בואי לבקר אם יש לך פנאי...
היום עשיתי בחינה באנטומיה ופיזיולוגיה של מערכת העיכול, ואני מקווה שהצלחתי. אתמול היה לי ביקור של אמי ואחותי. גם אימא של לאה ואחותה היו והיה מאוד נחמד.
ביום שישי נלך עם דורון ליום הולדת של אניטה ואשאר גם לשבת. טוב, דיברתי המון על עצמי. ומה נשמע אצלך? ואיך העניינים, ואיך את מרגישה בלי ר... איך בילית את החודש?
בכלל שכחתי שבעוד שבוע חנוכה. מילא, זה בכלל לא אכפת לי מפני שאני אשאר פה ואני אוהבת את העבודה במחלקה.
בידידות,
לוסי
יום שלישי, ה-21.12.65
דורון היקר,
חבל שלא באת אלי, כי היום חנוכה ואני בחופש אחר הצהריים. עצוב לי שלא הגעת ודמעות עומדות בעיניי. ודאי תתפלא, מה הדמעות מבכות? ובכן, יש להן סיבה טובה. כשאני רק נזכרת באמש, דוקר לי בלב ואני שואלת את עצמי – למה?
דורון, מדוע פגעת בי כל כך? אתה הרי יודע שמילים הורגות אותי יותר ממכות, מפני שמילים הן אמצעי החודר בשקט ועמוק פנימה וללא סימן שריטה בחוץ. נשארת אני שבירה בפנים ומבחוץ שלמה וכביכול מאושרת.
כל העניין היה כל כך לא חשוב ואתה אמרת כל כך הרבה...
נסעתי עם חולה מהמחלקה, סתם נסיעה פשוט כדי לעזור לו לקנות פלפל. הוא התנהג אלי יפה ובהערכה כמו לאחות, אף על פי שהייתי בלי מדים. נסעתי וחזרתי שלמה מכל הבחינות, ואפילו אם הוא חשב משהו... האם זה חטא? העיקר שהוא לא אמר כלום, והעיקר הוא שאותך זכרתי ולא הייתי מסכימה לכלום גם אם זה היה עולה על הפרק. אולם, הרי אינך מאמין לי.
תמיד הבנת אותי, דורון, והתגאיתי בכך. האם רק עד כאן מגיעה ההבנה שלך? האם לא חשבת שלהתנהגות שלי יש סיבה הגיונית?
אמרת לי שדמעותיי לא שוות הרבה, מפני שכל רגע אני יכולה להראותן... יקירי, האם אינך מבין שאדם מאושר "לא ניחן בחוש זה", אלא רק אדם הרגיל למצבים של כאב מסוגל לבכות כל כך מהר, או שזה מוטל אצלך בספק?
אין לי צורך לספר כרגע מה היה בעברי, הכול עבר ולא ישוב יותר.
אבל אתה לא מבין עד כמה זקוקה אני לכל גילוי של חיבה שבני אדם יכולים לתת לי וצמאה מאוד לכך, ולא תמיד אני יודעת איזוהי הדרך הטובה.
אם כעסת עלי, למה התעלסת אתי ובצורה כזאת? התנהגת כאילו אתה לא מעריכני כלל! אולי הייתה זו רק הרגשתי, אבל ודאי היה משהו שגרם לכך בך. ניסיתי להחזיר אותך אלי דרך נשיקות רכות על עיניך ופניך, אולם אלה היו רק רגעים ספורים שהיית באמת אתי וקשוב אלי. כל שאר הזמן היית עם עצמך, מחשבותיך ומעשיך ואני הייתי רק כלי.
אינני מטיפה מוסר ואינני כועסת, מפני שאני מבינה אותך טוב יותר ממה שאתה חושב. ואינני רוצה לפגוע בך מפני שאני אוהבת אותך...
בזה אסיים. היה לי עוד הרבה מה לומר, אולם מוטב שיישאר אצלי קבור אי-שם בחדרי הלב.
אנא, דורון, אל תהיה הנוסף שפוגע בי. שמור עלי ואהוב אותי בלי שאלות.
אני מנסה להיות שונה ומאושרת, ואם לפעמים אני בוכה זה רק לאור זיכרונותיי העגומים. כתבתי את המכתב כמו לעצמי, לכן אולי הוא כה גלוי...
עכשיו יותר טוב לי ביודעי שתקרא ותבין.
זכור דורון: "אינני משקרת לך ואינני בוכה אף פעם לשם משחק".
לוסי
יום חמישי, ה-30.12.65
אני באמצע שיעור פסיכולוגיה ולאה מרצה על רגשות של ילדים קטנים. המורה שלנו יושבת לידי ומקשיבה, ואיננה רואה שאני כותבת!
היא מדברת עכשיו על ילד שמגמגם בצורה מאוד קשה וטיפול נפשי יכול לעזור לו, משעמם.
יודעת אני כמה אני מאושרת... כרגע אני בטוחה שאני מאוהבת!
היום כשנכנסתי למחלקה לראות איך סידור העבודה שלי, כל הילדים במחלקה סובבו אותי באהבה גדולה. הייתה זו הרגשה מיוחדת שהוסיפה לי המון.
מאושרת אני להיות אחות...
ואולי עבור זהו סוג של טיפול נפשי עמוק, הממלא אותי ניסיון חיים. לכן, לסיום שנה זו החלטתי: לא לספר כל שטות לדורון, ואולי גם לא לעשות שטויות בכלל. למרות שלגבי הבטחה זו אני לא ממש בטוחה. טוב, אסיים. בזה המורה מפריעה לי ומציצה לכתוב אצלי ואני כבר מקשקשת סתם.
יום שישי, ה-31.12.65
לוסי היקרה,
השעה חצות פלוס. שעה ראשונה של יום חדש ושנה חדשה החלה, ורציתי לפני לכתי לישון להודות לך על הערב הנפלא שבילינו יחד.
שבתי הביתה לאחר שעת אהבים סוערת, אוויר קר ונעים מלטף את פניי.
בינות לקרעי העננים הציצו כוכבים בהירים וטובים, הירח הביט מחייך.
שפתיי חמות עדיין ממגע שפתייך הרך והנעים, וזרועותיי עדיין חשות את מגע גופך. נפשי רגועה בתוכי פנימה וכולי מלא סיפוק עד אין סוף.
ומעניין, דווקא ברגיעה הזאת הייתי רוצה להיות איתך ולהרגיש בנוכחותך. רגעים אלה הם היפים ביותר לשיחות מלב אל לב, וחושב אני מה היה אילו נשארנו פעם יחד בלי שנשים לב לזמן, כששום דבר חיצוני לא יפריע לנו לעסוק רק ברגש הטהור המאחד אותנו.
אוהב אותך,
דורון
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 23 - עד עמוד 227 סופרת
פרק 23
נסיכה
2.1.1821, יום שלישי
האם יש ביני ובין מיס אנסטסיה יחסים רומנטיים?
אכן, שאלה טובה ואין לי תשובה טובה. כן, מתקשה אני לזהות את עצמי אך ברגע בו אנו באותו החדר חשה אני שקט ביטחון ויציבות!
היכולת המופלאה שלה להעמיד אותי במרכז ההוקרה ותשומת הלב, ולחוש מיוחדת רק בשל הזכות שנפלה בחלקה להתאהב בי או אפילו רק לשהות במעגל החברתי אשר סביבי – משפיעה עלי ומשקפת לי את דרכי למרות שלעתים אישיותי עומדת בסתירה אף לי עצמי. הפגישה בינינו מאמש קיבלה תנופה ונראה היה לי כי שתינו מרוצות. אומנם לא התרחש שינויי גדול בחשיבה, אך איזה שינוי גדול בהגשמתה של התשוקה לאהוב בקלות ולהסיר את מסך ההגנה מעצם מימושה.
רגשות אדירים שהיו סגורים או חבויים נפתחו בצורה אדירה וסוערת. כל המקובל אותו ידענו עד כה הפך לנחלת העבר, והמגע הרך והסוער הפך להישג מרשים.
ידידותנו השתנתה לחלוטין. מעולם לא האמנתי כי יהיו בי כוחות לצעוד את הצעד הגדול קדימה, ולגלות כי לכול העוצמה הרגשית אשר בתוכי אותה נתתי ליוהאן, יש חיים מלאים נוספים מסעירים ומפחידים לא פחות. העולם המשותף שלנו גילה אהבה מסוג נוסף, תובנה מעמיקה התמזגה עם אובדן ואפשרה לנו להתחבק ולהתכרבל בעוצמה הגופנית.
22.2.1821, יום ראשון
אנסטסיה שלי חזרה לסנט פטרסבורג אחרי שהות של חודש וחצי בביתנו. היא שבה לביתה עם שפע אדיר של יצירות ציור פרי עטה, ולקחה חלק ממני. בעוד חודש עליה להיות מוכנה לקראת פתיחת תערוכה, וייתכן שלאחר מכן תשוב לכאן ונצא לנוח במעיינות החמים.
עד אז נתכתב כהרגלנו ונתגעגע מאוד, והפעם זה קשה אף יותר כי נוכחותה תחסר לי בחיי היומיום. ההתכתבות בינינו מבהירה ומקלה מעט על אירועים המתרחשים בחיי, כי חברתי היקרה במהות אופייה מצליחה למתן אותי, אף אם הדבר נעשה דרך מכתבים. מעניין כי השוני בינינו דומה לשוני הקיים בארצות מולדתנו – אני סוערת וגועשת כמו מוקפת מים של ים עמוק, והיא – רגליה נטועות חזק באדמה, לעולם לא מתגוננת ומישירה מבט לכל קושי וסכנה, מגייסת כוחות ויוצאת לדרך.
14.31821, יום ראשון
אנסטסיה יקרה! בדרכי לחיפוש היציבות חיוני לי להיאחז בחיים, וכואב לי על האובדנים שהתרחשו בדרך. יודעת אני עד כמה קל לוותר, לא להתאמץ ולחזור למוכר, וכך להפסיד את הזדמנות ולו לרגע.
אני עם מבט קדימה, אנסטסיה שלי... הרגשה טובה הייתה עבורי להיות איתך בצעידה מתחדשת, למרות התחושה שחוסר ניסיוני הביא אותי במבוכה וגם לך לא היה אומץ רב... אך המועקה המתמשכת, והדמעות אשר זלגו באי-שקט וקרעו את האוויר הדומם, כולם נעלמו בחברתך כבמטע קסם.
האמונה חזרה לתוך לבי וכוחי התעצם ופרש את כנפיו. יודעת אני כי נלך לקראת שיפור עצמי עד כלות כוחנו, כי בנפשנו ובחיינו אנו סוחרות!
תודה לך, ידידתי האהובה...
שלך!
30.3.1821, יום שלישי
לוסיאנה שלי! יקירתי האהובה: הדבר דומה "לגשם עם רוח ביום נאה"!
הסגנון החדש של ידידותנו תובע למידה חדשה והתנסות שונה, עלייך להכיר בכך כי לזמן מה המציאות היומיומית שלך ושלי תכאב. אך לנו הבחירה לקחת או להניח. לי מאוד ברור כי בתוך השינוי נהיה שותפות מלאות! השינוי אצלי נדבק לעורי ומעניק אוויר לראותי, ואולי תודות לכך איני מהססת בבחירה.
תוך כדי קבלת ההחלטה התגלה לי סגנון חיים שונה.
בעתיד ודאי יהיו רגעים בהם יהיה עלי לבחור: להמשיך או לעזוב, אך כשאני חושבת על כך מכה בי הידיעה כי גם היכולת הזאת לא בשליטתי יותר כי אני בתוך זה..! נשמתי שזורה בנשמתך, ויחד נבנה חיים טובים אף יותר. והרי עד עכשיו דבקנו בקיים והגבלנו את חירותנו.
בעבר בחרתי לחלום, וכיום אני בוחרת לצעוד במסלול אמיתי יחד איתך. ומפעם לפעם, כשהעבר מתדפק על שעריי, עיניי רואות ונשמתי כמהה, יודעת אני כי השערים למעשה כבר ננעלו מאחורינו.
דרכי שועטת קדימה, ואת באותו המסלול שועטת אתי.
שלך!
אנסטסיה.
2.4.1821, יום שישי
היום הוא יום התצוגה הלא רשמי של ציוריה!
יום הכי משמעותי בחייה של מיס אנסטסיה, והיא זכתה בתהילה וסגנונה המרשים יוצג בסנט פטרסבורג!
רחוקות אנו אך לבי איתה. מיד בבוקר הונח לפניי העיתון, ובעמוד הפנימי "האמנות העכשווית" שמה של חברתי התנוסס בגאון. זהו לה כבוד גדול, כמו-גם למשפחתה המעריכה את האמנות יותר מהכול, וכמובן כבוד גדול הוא לכל חברינו הקרובים.
חושבת אני רבות על הזמנים אותם עברנו, וצר לי שרחוקות אנו לעת עתה.
15.4.1821, יום ראשון
השכמתי היום עם הזריחה היישר ליום הולדתה של בתי יוליינה.
בת שנתיים ילדתי וחיי ממשיכים בלעדיה, והיום מחכה לנו הנסיעה הגדולה למינכן לקראת החתונה של הדוכס הצעיר סר אמיליו. עבורי יום זה הוא נקודת מפנה להבנת המושג הידידות.
19.4.1821, יום שני
אנסטסיה שלי!
הלילה השחור בו נורתה הירייה של ה"דואל", וארוסך המיועד גזר עלייך מאבק נפשי ביצרו חלל של רגשות סוערים, הניב נס מיוחד. הדף הירייה יצר אבק של ציורי אמנות בדרגה מאוד גבוהה.
ברכות לתצוגה המדהימה, אשר שמה יוצא למרחקים.
העוצמה שלך והחיוניות השופעת שלך מקרינים גם עלי, וגורמים לי לכתוב ללא הפסקה. אין בי פליאה על כך שיחסינו העצימו את תחושת פסגת האושר והיופי הגופני, חתכו אותם עד דק וירדו לקצות האצבעות. משם המשיכו ויצאו בקלילות מעולם הדמיון לעולם המגע, כשלנגד עיניהם יופייה של האהבה בלבד.
יצירותייך הן עדות צועקת לכך.
ייתכן ואסור לנו לחוש יחסים מסוג כמו שלנו, וחלילה לתת להם ביטוי, אך לידת יוליינה הקטנה נתנה לי נקודת מבט חדשה לגמרי – של אישה צעירה שחוותה אהבה ללא תנאי ואיבדה אותה בהמון תנאים, ובזה חשפה אותי רגשית לכוחות מדהימים.
אבק השריפה אשר נורה בגינך יצר עדנה ורוגע, אשר לא יאפשרו לשום גורם להפריע לנו או לפלוש לבטן הרכה של חיינו. הבטן הרכה אשר בנו מילאה את עצמה באינטימיות ומיקמה את הרגש לאהבה מחודשת, ללא זיכרונות על אהובי המיתולוגי או ארוסך הגאה!
5.5.1821, יום שבת
עבורו הסבל נגמר לעולם. הקיסר שלי, נפוליאון בונפרטה נפטר. המודעה הייתה קטנה מהרגיל... דברים מסתיימים בדרך זו או אחרת. מפעמת בי תחושה של פשטות מאוד בהירה ומאוד אישית.
הגיבור שלי כבש את העולם בסערה, אך כיום ההווה מפנה לו עורף. כמו דבריו של אבא היקר: "אין פרידות יפות".
6.5.1821, יום ראשון
טכס החתונה מתוכנן לעוד שעתיים בכנסייה הגדולה במינכן, והכול ערוך ומוכן גם לקבלת הפנים מאוחר יותר וכולנו מוזמנים.
אמיליו זוכה להצלחה מסחררת, וכולם מתרשמים ממנו עמוקות. מאז ומעולם הוא נודע בסגנונו המרשים, וכל העיתונים יצאו בהודעה בזו הלשון:
"לפנינו חתונת העשור!
הצעיר סר אמיליו מאוד מבטיח ומשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים של גרמניה, בהם הוא נוחל הצלחה גדולה. כישוריו מסבים לכולנו עונג רב בתחום המדיני והכלכלי כאחת, יודע הוא גם לבחור כלה ראויה!"
האצולה הגרמנית גאה בו כי אלו ה"נישואין הנכונים" הממזגים היטב הון משפחתי ושושלת יוחסין ארוכה ומכובדת.
13.5.1821, יום ראשון
עדיין המומה אני מהאירוע הנוצץ בשבוע החולף, וצר לי כי נבצר ממיס אנסטסיה להיות נוכחת. פתיחת תערוכתה בארמון האביב בחסות הצאר לא אפשרה לה להגיע.
14.5.1821, יום שני
אנסטסיה היקרה שלי הנסיעה המשפחתית השנתית למעיינות החמים בחברת חבריי הטובים הדוכס הצעיר בירניו פונטי ואשתו הדוכסית ליידי ליזי שלנו, מהווה עבורי התחדשות חברתית נאותה. היית חסרה!!
הרוזן הצעיר צ'רלי סטנלי יבוא לבקרנו בשבוע הקרוב, ומקווה אני כי שהותו תיטיב אתי. הרוזן הצעיר סר אמיליו פון זיך ואשתו מצטרפים אלינו.
חשה אני מבורכת, כי המקום הקסום הזה בחברת ידידיי מאוד משמעותי עבורי "לטוב ולרע", וקשה לי כי אין חוסן נגד רגשות, ושום תבונה ושכל לא יעמדו מול הזיכרונות אותם עברתי פה עם אבא אימא וכל הידידים.
העלייה בדרך הקשתה על דהירתם של הסוסים, במיוחד בכיסוי העננים מעלינו. הגשם אשר לא הפסיק לרדת והדרך הייתה חלקה ורטובה. אבל החמימות בתוך הכרכרה, בחברת אנשים קרובים, הבהירה ופתרה את השאלה הנצחית: מה באמת חשוב! אבא תמיד ציין באוזניי כי לעולם אין עלי לאבד את רוחי, והנה שוב ובאופן לא צפוי התקיימה ההבטחה.
שלוש שנים לא הייתי כאן, ובראשי חלפו הזיכרונות והחרדות – כיצד אעשה הפעם את הנסיעה בצורה שונה?
בילדותי הרגשתי ביטחון שהכול תמיד יהיה קיים ויישאר לנצח. היום מבטי מופנה קדימה בתודה...
השינוי חולל בי אמונה חזקה ומבט מעמיק יותר להבין את ההצדקה האמיתית בצורך שלי לנסוע למעיינות החמים שלנו. בזיכרונותיי ראיתי את כברת הדרך שחציתי ולא את הדרך אשר עזבתי. התפעלתי כיצד הזמן שיחק משמעות כה גדולה ונעל את שעריו על יום האתמול, וזו משמעותו של ההווה החדש... כן, חוזרת אני לאותם מים חמים רק כדי לראות את ההבדלים אשר התחוללו בי וביחסם של האנשים המשמעותיים בחיי כלפיי. דוממת ישבתי לאורך המסע חזרה, מונה בלבי את אובדני. אז פרסתי את כולם על מצע שיצרו ברכי רגליי היציבות, ברכות ליטפתי אותם ונתתי לרוח, אשר שרקה בעוז בעולם שבחוץ.
לפעמים יש צורך להגיע רחוק, עד המים המבעבעים ברתיחה, כדי לגעת בהבנה כי אהבת גבר כן קיימת עבורי.
כל אחד והמרחק שלו בדרך אל מציאת האושר.
עלי להיות זהירה, כנאמר על ידי לא פעם: "לא מומלץ לעשות גיחות לעבר העבר לעתים מאוד קרובות".
שלך
לוסיאנה
21.5.1821, יום שני
לוסיאנה שלי!
אני מודעת לכך שקשה לך לשמור על ההחלטה הגדולה שלנו, ולטפח את יחסינו האינטימיים מעבר לידידות הנפלאה והתומכת אשר קיימת בינינו מאז ומתמיד. חסרונו של ההרגל המוכר חסר לך מאוד.
את כותבת על תחושות של מבוכה ובלבול, על זיכרונות אחרים הבאים כמו הבזקי געגועים, את מתארת כמיהה ורצון לשלוט על התנהגותך וחווה מצבים אשר לא רצויים לך, ומתגעגעת לקול המוכר כל כך.
אהובתי,
הנה אחלוק איתך את העובדה המדהימה אשר התבררה לי: יש בי הבנה חדשה כי לעתים קרובות כדי לגעת באושר יש לרכון על הסל הגדוש בכל הכאבים, לבחור מתוכו את מה שהכי כואב, ואז לחבק אותו צמוד לגוף ולגעת בו בשתי ידיים – ובאורח פלא הופך הכאב לרסיסים שקופים!
הבנה זו מאוד מושכת: יש בה בהירות וצלילות והיא מסנוורת את עיניי. האור החדש אותו גיליתי מחליף את מקום הדמעות הזולגות על אובדני העבר, וכך הופכים הבזקי הגעגועים לזיכרונות מלוחים.
הלילה השחור בו נהרג הדוכס שלי גזר עלי מאבק בנפשי השסועה, ויצר ריח של אבק שריפה באוויר אשר התערבב עם ריח המוות, וקשה היה לראות מבעדו את האור. וכמו בציוריי הרבים – האור חשוב לחיינו כמו השמש, וקשה להתקיים בלעדיהם.
וכך קרה שהשמש שלי עזבה אותי באמצע הנצח, וכיום רק בחושבי על תמיכתך מוצאת אני את מקומי בזמן ומסוגלת להמשיך במסעי המדהים. אז למה לא לעשות את הדרך איתך?
שלך
אנסטסיה
13.6.1821, יום רביעי
אנסטסיה שלי!
אז למה היחסים החדשים שלנו לא מערפלים את הרגשות הישנים? השינוי המתרחש כיום בחיינו חייב להיות הדבר הכי חשוב, אך לי יש אופי מרדני ולכן מגייסת אני כוחות חזקים מספיק כנגד. בקיצור, חיים או חדלון...
אני מתפללת לחיים פשוטים ומנחמים. פעם קל לי יותר ופעם פחות, אבל חיוני עבורי לאושש את עצמי אפילו שבמצב הקודם היו רגעים שנראו בני אלמוות. הצד החדש המתגלה בי לא מוכר לי, למרות שבאופן טבעי הוא אמור להיות הכי מוכר עבורנו, כי נשים אנו ואמורות להכיר את תחושות עצמנו. אבל כפי הנראה זה מסובך דיו... ודווקא רגשות העבר ליוהאן כל כך מוכרים לי, כי הרי תמיד אהבנו גברים וחיינו את הנשיות שלנו דרכם עד תום.
אך לפעמים, בהסתכלי בעינייך, דומה הדבר כאילו מביטה אני פנימה וחשה את תחושת הבית המוכרת. מושג השווה עבורי הסתכלות מחודשת, כי כיום זקוקה אני לזרועות אישה חזקה ומיוחדת שתחבק אותי לליבה.
לומדת אני חוקים חדשים ביחסים, לומדת ובוכה, כואבת ושמחה, עייפה ורעננה, מבינה והמומה, מתרגשת ואטומה, שקטה וסוערת, ועוד...
לומדת עד כלות...
שלך!
לוסיאנה
17.7.1821, יום שלישי
לוסיאנה שלי!
האם חצינו את הגבול שלנו?
אהבנו, אבל האהבה סיימה עם הזמן שלנו... נשארו לנו הגעגועים, המבוכה, הכעסים הזעירים על כמה זה חבל.
את היית עבורי הבלתי אפשרי. אפשרת לי לתת לך לעשות עבורי מה שלא יכולתי עבור עצמי. ולכן כרגע, בשעה זו בה תחושתי מבולבלות ולא מעניקות לי את אשר התכוונו לו, אל לך להתאכזב כי תמיד אהיה ותמיד אשאר עם הרבה אכפתיות ממך – כי בנפשי שזורה הינך למרות שנחושה אני לפנות לדרך אחרת.
מפחיד לראות הרבה רגשות עולים וגואים, אבל בחירתי היא לכיוון טיפוח האומץ המתחדש.
שלך!
אנסטסיה
17.8.1821, יום שישי
אנסטסיה שלי!
מחר הוא יום הולדתי, ומה עצום הוא המרחק אותו עברתי בחיי!
חוששת אני כי אנשים ישפטו אותי. עם זאת אני צריכה לעבור את השיפוט הזה ואת הפחד. עלי להתמודד עם חיי ועם מה שנשאר מהרגשות העזים אשר בתוכי, מצווה עלי להפסיק לפחד ממה ששוכן בעברי או ממה שקורה לי בהווה, ופשוט לנשום ולחיות. את הינך האור של חיי, מלאה להט ויופי עצום, ומגלמת עבורי כל דבר הכי נפלא אשר יכול לשכון באדם אנושי.
את עבורי ציור דיוקן!
האם חצינו באמת את הגבול שלנו?
נכון, הכול אירע בעוצמה הגדולה ונפתחנו ליחסינו בתקופת הצער הגדול שלנו – אני עם ה"לידה", את בעקבות הלילה השחור בו נהרג הדוכס שלך, אנטולי אנטוליביף, וגזר אובדן על אהבתך!
חלקנו ביחד מצבים עמוקים, וכל דקה לבשה משמעות שלמה!
שומעת אני אותך מעירה שדרוש אומץ כדי לצאת מהגבולות המקובלים אותם מכתיבה לנו החברה. ושואלת אני את עצמנו: האם אכן דרוש אומץ כה רב? הרי יחסינו הביאו נחמה לצער, והצילו אותנו מאיבוד שפיות הדעת. כי הרי גם אנו חלק מהחברה, הלא כן?
אי-לכך הקושי שלי הוא לא החברה אלא תוך תוכי ודעתו של אלוהים שלי עלי, ואולי מוכנה אני כיום לפרוץ את המחסום בו אני שרויה.
ומיד אני רואה אותך מרימה גבה, הלוא בין שתינו תמיד את המצייתת לחוקים... נכון, ניסינו אהבה נשית הדומה לעצמנו, ולא! היא לא עבורנו. לפתע הכול ברור כאילו הכיסוי הוסר, וצועדת אני לתוך עצמי המחודשת. שונה אני לעצמי, שונה לכל המוכר לי. באופן מפתיע כבר לא משתוקקת בלבי לקבל תוקף מאחרים ולו במעט.
וכך מכה בי ההבנה כי אלה החיים שלי ועל להיות לחלוטין נאמנה לעצמי.
לוסיאנה שלך!
18.8.1821, יום שבת
אחוזת התרגשות הנני: זה עתה קראתי על תחרות כתיבה המתקיימת בכתב עת מכובד, וחשה אני כי כישרוני האמיתי בתחום הכתיבה יכול לבוא כאן לידי ביטוי.
נושא הכתבה: האם פחד הוא תכונה הכרחית? לפי כללי התחרות יש לבחור את הנושא בצורה חופשית, רק המאמר הזוכה יפורסם. ההגשה בעוד שבועיים מהיום, והבחירה תיחשב כהישג מרשים ביותר. מחשבותיי רצות קדימה, ויודעת אני כי זו ההזדמנות שלי להסביר בכתב את שינוי הגישה שלי לנושא הפחד.
האמונה שלי היא כי לפחד יש תפקיד חשוב בבואנו לתת לעצמנו הזדמנות להעריך נכונה כל גילוי אומץ המתגלה לכל מעשה קטן כגדול. רק על ידי כך ניתן להזיז את חיינו קדימה, ולהביא את הראש והלב לעבוד ביחד. אומץ המחליף את הפחד גורם לחלומות להתגשם, והם כל כך טובים עד כי רוצים להתעורר כל יום מחדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- פרק 24 - עד עמוד 232 סופרת
פרק 24
ורבבות מבני עמנו
מה חשה אני בפתחה של 1966? מתפללת ומקווה ששנה זו תכשיר אותי להיות אישה מאושרת, תעניק יציבות לחיי ותשמור עבורי על איזון עדין...
עכשיו אני לבד...
רק לפני כמה שעות ראיתי את המוות מול עיניי...
פורטונה, אישה חולה, באה לקבל בריאות ויצאה בידיים ריקות, כמעט הבריאה ועכשיו היא מתה. חשה אני איך החלק התמים שבי התפוגג ונמס, התמזל מזלי ורק אתמול ראיתי לידות, וכך שמתאפשר לי האיזון כדי לא להישבר. הקוטביות בה אני מטולטלת בו-זמנית נותנת מימד חדש למשמעות חיי, וחשה אני שיותר מכל רוצה אני יציבות, כי לא קל ופשוט לי עם השינויים המתרחשים. למרות שמגלה אני בתוכי תכונות עשויות פלדה, המאפשרות לי לעבור כל שינוי שנחוץ.
גיליתי את עצמי ואת חווית ה"מוות החזק". שמחתי לגלות שאם המוות הוא לא שלי, באופן מפתיע משחרר הוא אותי מעצמי.
אני עובדת במחלקה הפנימית, הרבה אנשים זקנים באים כדי להבריא ולפעמים מתים תוך כדי תהליך הטיפול. יש בי הרבה מבוכה וחוסר בהירות – והרי בית חולים אמור לתת בריאות? איך הוא הופך לעתים די קרובות למלכודת מוות. קשה לי עם התובנה אשר נוצרה בי, שחייבים לסבול כדי למות.
אין עצמאות בזקנה!
המחלקה האורטופדית אותה עזבתי הייתה מלאה באנשים צעירים שרק הזדמנו לשם לתיקונים ארעיים. המחלקה שוכנת בבניין ישן אבל החדרים רחשו נעורים ותקווה. עכשיו אני בבניין חדש של המחלקה הפנימית, הוא מלא חידושים אבל קשה לי להבין את עומס הטכנולוגיה האמורה לשמר זקנה.
לפני שבוע נכנסתי בחרדה גדולה למחלקה, הרגשתי טובעת ולא ידעתי לאן לפנות ומה לעשות. לאט הסתגלתי למצב והרגשתי השתפרה, אף על פי שעדיין שולטים בי רגשות מעורבים של צער על פרידה מהמקום הקודם ושמחה שהתקדמתי בעבודה. זו מחלקה גדולה ויש בה ששים חולים קשים, חלקם הגדול זקנים. העבודה מאוד מעסיקה אותי ונותנת לי הרבה סיפוק. לתת לחולים ולעזור להם, זהו מצב שמיידית גורם לי לשכוח את העצב שלי כשהוא מופיע. המוזר הוא שגם כשהעצב מופיע אינני מרגישה צורך להשתפך. ריקנות מלאה בתוכי ואפילו דמעות היא לא מייצרת, גם לא דמעות.
הרבה דברים ראיתי. הלימודים טובים אלי והציונים שלי מאוד גבוהים בכל המקצועות, גם בכימיה...
המון השתנה בגישה שלי. שוב אינני זקוקה נואשות ומיידית לידידה כמו רות.
אני מנסה להבין – מדוע כה שונה הכול, ומהם צרכיי החדשים.
בשלב זה בחיי חסרה אני דמות ידידותית תומכת.
ולאור הזמן הארוך בו לא התראיתי עם רות, חושבת אני על מהות הקשר שלנו – האם אלה קשרי השנים שבהכרח כובלים וסוגרים סוג של הרגל?
האם זאת ברית ילדות שהתאימה אז ולא עכשיו?
ואולי אנו נשמות שמצאנו השלמה האחת אצל השנייה?
ברגע שאנו נפגשות טוב לנו, ויש עם מי להתייעץ ולספר למרות המרחק הפיזי. אבל בסופו של דבר, ברגע זה מבינה אני שיש בינינו קשר נפלא שלא כל אדם זוכה לו...
אשר להוריי, אליהם אני קשורה מאוד למרות הכאב להיות במחיצתם, מרגישה אני שהתרחקתי מהם ובגרתי מאוד.
רק אלוהים יודע שבעיותיי נשארו אותן הבעיות ואפילו יותר.
נכון, יחסה של אמי התרכך עם נחישות הדעת שגיליתי בקבלת החלטה עצמאית לגבי יחסיי עם דורון, והיא מבקרת אותי לעתים יותר קרובות ותמיד מביאה פירות כדי להשלים את התזונה הנכונה שעליה אני מאוד מקפידה לאחרונה. הוריי הפסיקו להציק לנו, וכך התפנה לי הכוח והמרץ ללמוד ולישון בשקט. עם הזמן החולף אני מבינה יותר מתמיד ומרגישה ביתר עוצמה את מה שהם עושים למעני ועד כמה שהם יקרים לי, ואת התשוקה העזה שלהם לראותני אחות. וכך יהיה – אעשה הכול למענם, כדי למנוע מהם אכזבה.
יום שלישי, ה-1.2.66
שעת ערב מאוחרת וצריך לישון, וחבל שאני לא עושה את זה, ולמה?
כי ישבתי עד עכשיו עם לאה ושני החברים שלה, קראנו שירים ופתגמים והייתי מאוד חברותית ומצחיקה. עכשיו הם הלכו. שקט ודממה בחדר. אני רגועה ועז רצוני להביע דברים שקורים אתי ללא הרף:
מאחורי מבחנים גדולים במקצועות סעוד ורוקחות, שהיו טובים מאוד. למדנו לארוז מכשירים כדי לעקר אותם במכונה המיועדת לכך. הפעולה לא במיוחד מושכת אותי, והמכון לאספקה סטרילית די משעמם.
את השעה הקרובה אקדיש למחשבות, ומוזר... כבר אינני יודעת איך לעשות זאת.
החלפתי שוב מחלקה והפעם לאורולוגית, הכול זר ומוזר ונוכחתי לדעת שמאוד קשה לי השינוי. אבל הוא הכרחי. עומדות אנו בלחצים כבדים – התחלנו 47 בנות ונותרנו 37, וזו רק ההתחלה.
אניטה עזבה, וצר לנו מאוד שלא החזיקה מעמד.
בפנימייה יש המון קשיחות מצד המדריכות, והדרך היחידה היא להשתנות.
לפניי משתרעות כמעט שלוש שנים, וברור לי שכשאצא מכאן אהיה אחרת לגמרי ובלתי מוכרת לעצמי.
זה נקרא: להתבגר בלי להתפגר, ולעתים זה גם משנחוץ לחולים שלי במחלקה – להבריא ולא למות. .
יום רביעי, ה-9.2.66
בימים האחרונים אני מתוחה באופן נוראי. הזמן לפני הבחינות הגיע לקיצו ואני מפחדת שעכשיו אשבר. פתאום מבינה אני את האחריות הכבירה.
הדאגה הראשונה היא כמו לכולן: רצון להצליח, והדאגה הנוספת שלי, שהיא כבדה ואיומה – ההתחייבות שלי להוריי.
אני בוכה מפני שהם דורשים ממני דברים שאני מפחדת שלא אעמוד בהם.
אני יודעת שמחצית חייהם עברה, וחלומם הגדול שאהיה אחות מוסמכת ואני לא יכולה לשבור אותם. אם אאכזב אותם הם לא יסלחו לי, וגם אני לעצמי. אני כבר לא מדברת על עצמי, הרי הם דורשים ממני את זה בתקיפות, ומכיוון שהם מאוד יקרים לי אני נבהלת ואני לא כל כך חזקה...
לעתים קרובות במחלקה אני עושה משהו וחושבת, 'מה אכפת לי מה אני מרגישה, העיקר שמעשה זה ודאי יגרום אושר להוריי'.
והשאלה הגדולה: היא האם אוכל לעמוד בכך שלוש שנים?
ורואה אני לפניי מעגל מאוד מסובך – אם אחיה רק למען הלימודים והעבודה אפגע בחיי האישיים, ואז קרוב לודאי שאסבול גם בבית הספר, ומזה ייפגעו הוריי... זוהי שרשרת מסובכת והדוקה.
תמיד יש לי הרהורים על היחסים שלי עם דורון, כשלעתים אינני בטוחה באהבתו ואני נבוכה.
זה עתה קראתי את מכתביו והתרשמתי מהם לטובה, אבל אין לי צורך בהם מפני שאנו מתראים הרבה ואפשר היה להגיד לי הכול בזמן הפגישה. אחרי תשעה חודשים ביחד אני יותר מבולבלת מאשר בהתחלה. פחות רגשנית ויותר שקולה. שוב אינני זקוקה לעצת ידידה בדחיפות יתר, ולא שאין לי בעיות אבל למדתי לפתור אותן בעצמי.
אני מאוד מתגעגעת כשדורון לא בסביבה ,אבל כשהוא מגיע כל יום יש בי קרירות מסוימת. למסיבות אינני אוהבת ללכת בלעדיו, וכל מנגינה מוכרת מזכירה לי אותו. בקיצור, אני לומדת איך לנהל יחסים בלי דרמות, ורק לעתים צר לי על כך שהפסקתי להיות רגשנית חולמנית, ומוצאת אני שהגיון קר יותר נוח עבורי כיום.
יום חמישי, ה-24.3.66
שוב העבירו אותי מחלקה, די מהר יחסית, והפעם למחלקת תינוקות. שוב היה עלי לעבור תקופת הסתגלות, אבל הפעם זו תחושה של התחדשות. על כך אני מברכת ועם זה קל לי יותר להזדהות.
נהנית אני מאוד מהתינוקות בני יום, הם נותנים לי הרבה כוח. אתמול הרגעתי תינוק כשעשו לו גבס ואני הייתי אתו ולא אמו, הלכתי עם תינוק אחר לצילום, והשתתפתי בברית של תינוק מתוק. לומדת אני המון על טיפול בתינוקות. עוד ניסיון אדיר בדרכי המפותלת להתבגר...
הקיץ מתקרב, רוח קיצית נישאת באוויר, ואני נזכרת בכל כך הרבה דברים.
אולי אני נשמעת כמו זקנה, אבל חשה אני חזק איך השנים היפות חולפות מהר ולא ישובו לעולם. צר לי וכואב לי.
הקשר עם דורון מתהדק מיום ליום, ואני מאושרת שאת המסלול הקשה של הלימודים אני עושה אתו ובתמיכתו.
גם הוא מקבל השראה מהחברות שלנו, והתחיל להשלים בחינות בגרות ומתכונן להוציא רישיון נהיגה.
הקשר בינינו גורם לי להיות נועזת ואמיצה, ומבליט את צדדיי הטובים ביותר. אני נזכרת בהחלטה הקדושה שנשבעתי לפני שנה "לעולם לא להתאהב", והנה ההחלטה לא קיימת עוד... כרגע אני שוב מאוהבת, ולעתים מפחדת, מוטרדת ושואלת את עצמי: מה יהיו התוצאות?
עכשיו שרים ברדיו שיר רוסי ובו נאמר: "האם את זוכרת איך המזל האיר לנו פנים"... ואני נזכרת בו. ויחד עם זה צפים לנגד עיניי ימי ילדותי בארץ הרחוקה. והדמעות עולות וחבל שהחיים כל כך קצרים...
יום שבת, ה-23.4.66
מיום ליום אני לומדת את הדרך להיות מאופקת ופחות רגשנית, והשכל הישר שלי מבצבץ קדימה וחוצה את הרגש. לעתים צר לי על כך ולעתים זהו קלף מנצח. בינתיים הסתיים פסח ומחר החג האהוב עלי מאז ומתמיד: יום העצמאות. האירוע הכי נפלא שקיים ואהיה מחוץ לפנימייה לחופשה ארוכה של שבועיים. שבוע אסע עם לאה לבית הבראה, ואין אני יודעת מה זה ולכן אני מתרגשת עד הגג... ודואגת מעט... גם פה, בפנימייה, יש חידושים: עברנו לגור בבניין חדש בחדר נפלא, וכרגע אני יושבת במרפסת ומתפנקת בכיסא רחב. רגליי מורמות ומעלי עץ ענק המכסה אותי ועושה צל. חושבת אני איך היחסים עם לאה הפכו מאוד טובים, והידידים שבאים אליה מבקרים גם אותי.
מישל ולביו גורמים לנו להרבה צחוק בהפוגה שאנו עושים בשינון החומר הנלמד. לעתים אני חשה חיזור מצידם, אבל זיכרונו של דורון מכסה על הכול. ושוב מתגלים אצלי קווי אופי מאוד בולטים: נאמנות ומיקוד.
בשלושת השבועות האחרונים עבדתי במחלקת תינוקות עם פרסונל (צוות) גרוע ורע לב, שעשה הכול כדי לנצל אותנו התלמידות. זה לא הרג אותי, ויכולתי לראות דרכם שאני וחברותיי לא קשורות לאופי המגעיל שהם הפגינו.
יום חמישי, ה-28.4.66
הגענו לטבעון. מנגינה שקטה ורוגעת בוקעת מהטרנזיסטור ואני מרחפת באושר מוזר. ואיך הגענו?
יצאנו בבוקר השכם בכלי תחבורה האהוב עלי מכל: רכבת דוהרת פורצת דרך, ואז התגלה לעיננו הצבע הירוק והרים סביב. התמקמנו בחדר, ועטפו אותנו בדידות ושקט שבתחילה לא אהבנו, אבל מהר מאוד מצאנו חברים, פתחנו תקליטים, ואז רקדנו לאור השמש והשתוללנו. בערב שרנו בקולי קולות כל הדרך לסרט. חיבקתי את האוויר באושר ונשקתי לרוח, ודורון היה חסר עם ידיו החזקות והעדינות הנחות על כתפיי. אבל בלעתי את דמעותיי והמשכתי לשיר בקול רם וצלול...
בלילה כרית זרה חיבקה אותי ובכל זאת נרדמתי, וזוהי רק ההתחלה.
יום שישי, ה-29.4.66
פתחנו בסדרת טיולים ל"בית שערים", גמענו מרחקים ונשמנו אוויר בין הרים נפלאים, נכנסנו למערכת קברים של אבותינו והצינה חדרה לעצמותיי, התאחדתי עם נשמות מעולם האמת והרגשתי קדושה ופחד.
וראה זה פלא: בחברת זרים בסביבת הרים נשמתי וחייתי...
בערב נסענו לים בלי שום פחד, בחופשיות לקחנו טרמפים מזדמנים והגענו. נשמתי חזק כי עוצמת החיים בלעה אותי.
חשבתי על דורון, חשבתי חזק!!
בערב רקדתי עד איבוד חושים בחברת אינספור בנים מחזרים, הייתי יפה והרגשתי מלכה!!
הנופש הזה בבית הבראה מגשים את תקוותי להיות חופשייה, אבל מוכיח לי עד כמה אני קשורה לדורון, וטוב שכך.
יום שבת, ה-30.4.66
אני כל כך עייפה. רגליי נחות במיטה וראשי סחרחר. זה עתה חזרנו מהסחנה עייפים אך מאושרים. יצאנו בשעה אחת-עשרה והחלטנו שהפעם ניסע בטרמפים בזוגות וניפגש שם. לא רציתי לנסוע עם יצחק, כי ידעתי שהוא מעוניין להתחיל אתי ולא רציתי לתת לו "שנסה", לכן העדפתי לנסוע עם שמעון החבר של לאה, שהגיע מהצבא והצטרף אלינו.
אבל הטרמפ שלנו לא עצר במקום שקבענו והמשכנו הלאה, לכן הגענו לסחנה מוקדם יותר אבל לא הצלחנו למצוא אותם עד שעה שלוש. האוכל ובגד הים שלי היו אצל לאה כך שרק שמעון התרחץ. כשפגשנו אותם כעסנו אחד על השני ורק לבסוף השלמנו. בעצם רימיתי את יצחק, כי לבסוף התבררה לו האמת – ששמעון חבר של לאה ואני סתם התחמקתי ממנו. נעים לי החיזור שלו, אבל יש בי אהבה לדורון ואף אחד לא ייקח את מקומו.
יום ראשון, ה-1.5.66
שוב עברו עלי ערב ויום של בילויים. הפעם לנהלל לבקר את יעל חברתנו ללימודים, וכשהגענו גילינו גן עדן. חופש כל כך מלא, עצמאי ובוגר מעולם לא היה לי.
אני מאוד מחוזרת, אני יפה. ולמרות זאת נשארת אני בדעותיי – מה פירוש המושג: חברות!? ומהי נאמנות?
למרות ששמעון ניסה להסביר לי שלקיים יחסים עם בנות אחרות זה דבר טבעי ואי-אפשר בלי זה... חשבתי על התנהגותו של דורון ואיך הוא מסוגל להתאפק ביחסים אתי. יש משהו פסול בדעות של שמעון אבל אני לא מבינה איפה טמון הפסול. יודעת אני שאני מאוהבת, אבל חוששת אני שגם בדורון וגם באהבה עצמה!!
יום שני, ה-2.5.66
כל יום יותר יפה, וכל יום נושא בחובו הרפתקאות חדשות וחוויות מסעירות. היום על הכוונת שלנו העיר נצרת, ושוב ניסע בטרמפים מעניינים. כמובן שכל ההסעות שלנו הם עם בחורים ערבים מהסביבה, ולי זו הפעם הראשונה להיפגש איתם כל כך הרבה ולהכירם מקרוב. אני מגלה שהם מנומסים מאוד ודואגים שנגיע בביטחון לכל מקום. העיר נצרת מרתקת. מסביב רעש והמולה מזרחית, ובכנסייה ראינו נזירות שנראו בעיניי מלאכיות בשחור-לבן. זה היה טיול ב"ה' הידיעה".
בערב שמענו תקליטים ורקדתי כמו משוגעת. יצחק כבר עובר את הקו האדום וגורם לי שאת נפש במקום כיף, לכן אמרתי לו את זה מפורשות.
יום שלישי, ה-3.5.66
התרגזתי על לאה והיא ביקשה סליחה, אבל אני מרגישה שאני פשוט מתגעגעת לדורון ולכן יותר רגישה וסתם מתנפלת עליה.
היום נסענו בטרמפ עם שוטר, שאפילו עשה לנו הפסקה בכינרת כדי שנוכל להתרחץ שעה שלמה. אני יודעת שלעולם לא אשכח ימים אלו: את הטרמפים, ההרים, השמש, את הכינרת המתוקה ואת החיילים שראינו בדרכים.
יצחק עזב. ולמרות המעמסה בהתנהגותו, עבורי זה היה חידוש – להרגיש אהבה והערצה כזאת.
היום ניסע בכרכרות של נהריה ונתרחץ בים הנקי שלה, והטיול הארוך יסתיים. ויודעת אני שגם אם לא אזכור הכול, למדתי על חווית העצמאות והתחושה של ביטחון עצמי, והבנתי שאפשר לחיות בקלילות ועדיין לשמור על עצמי.
יום רביעי, ה-18.5.66
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 24 - עד עמוד 237 סופרת
יום רביעי, ה-18.5.66
נהדר לשכב במיטה. החדר קריר והחוץ לוהט, המנגינה זורמת והלב מנסה למסור את רישומיו.
לאחרונה אין לי צורך לכתוב יום יום, מחשבותיי מעוצבות יותר ואין לי צורך לברר לעצמי דברים בכתב. אני יותר מאופקת וסגורה בתוך עולמי. שינוי אדיר חל בי מאז נכנסתי לבית ספר לאחיות, ולעתים אני מחפשת את הנערה ההיא... מחפשת ולא מוצאת... העבודה מאוד מעייפת אותי אף על פי שאני מאוד נהנית. אני מוצאת את מקומי בטיפול בחולים ומקדישה להם הרבה תשומת לב, הם אוהבים אותי ואני יודעת שאוכל לעשות הרבה למענם. גם הפרסונל מתייחס אלי יותר בכבוד אחרי שהוכחתי את עצמי יפה.
בעוד חודש אכנס לעבודה במשמרות ערב ולילה, וזאת תהיה החוויה בשבילי. הלימודים הולכים לי טוב ובינתיים אני מאוד חזקה, אבל יש מחיר לכל הטוב הזה. הלימודים והעבודה גוזלים ממני את שעותיי, והמעט שנותר ניתן לדורון. כך יוצא שכל חברותיי, ורות בראש, נעזבו. על זה אינני יכולה לסלוח לעצמי וזה דוקר.
אני שוכבת ומהרהרת במה שהיה וחלף ולא ישוב יותר...
נבחנתי בחינה סופית בכימיה, ויחסית למה שלמדתי הבחינה הייתה ממש
קלה.
יום ראשון, ה-22.5.66
בימים אלה נכנסתי למחלקה חדשה, וגם בה אנו התלמידות משמשות שק אגרוף למדריכות מסוימות. נכנסתי למחלקה הכירורגית והמדריכה כעסה עלי שלא באשמתי. אני כבר יודעת שייקח לי קצת זמן להיכנס לעניינים, לכן קשה לי להיתקל שוב בחוסר הגינות לשמה שלא מקדמת שום מטרה.
יום ראשון, ה-26.6.66
שקט שורר בחדר. לאה ישנה ואני כרגע התעוררתי. נמצאות אנו בלילה בעבודה וישנות רוב היום. ביום חמישי התחלתי את הלילה הראשון,
כמה קשה היה ללכת לקראת הבלתי נודע. מאוד חששתי ורציתי ביום המחרת להיות בבית מוגנת, ביקשתי מדורון לבוא והוא לא יכול היה כך שקבענו רק לשבת.
במצב הרוח בו הייתי שרויה באותו רגע מאוד נפגעתי. למחרת אחרי עבודת לילה הייתי בבית והתקשיתי להירדם. נרדמתי רק לשעה וחצי וזה היה סיוט. הקאתי ובכיתי בסתר. הייתי לבד ביום הגדול, זולת הוריי שעשו כמיטב יכולתם אבל הייתי זקוקה ליותר. החלטתי למחרת לא לחזור לחולון ולא הודעתי על כך לדורון. נשארתי בחדרי ונחתי, והתחיל להיות לי יותר קל עם העבודה בלילה.
אבי ביקר אותי וסיפר שדורון חיפש אותי, אבל אני הרגשתי כה פגועה שברגע חשוב ביותר הייתי לבד.
נכון, אולי הוא לא אשם שהייתי זקוקה לו!
יום שני, ה-4.7.66
התאקלמתי טוב במחלקה ולמדתי בה הרבה מאוד, וכמובן שנקשרתי מאוד כמו תמיד. אני כבר מוסמכת לחלק תרופות, לתת זריקות ולעשות שמירות בלילה – שמונה לילות ואז לקבל חופש של ארבע ימים.
אני מאושרת ששוב הוכחתי לעצמי שאפשר להגיע למקום טוב בדרך שלי. דורון והאהבה שלי בתוך הקשר מפחידים אותי. אני מפחדת להתאכזב – מצב של התאהבות טוטלית זה הסיוט שרודף אחרי מאז הילדות, ואני מאוד חוששת גם הפעם למרות שהכול נראה כשורה. דורון עדיין צריך ללמוד איך לאהוב אותי.
אחרי שגמרתי שבוע לילה ביליתי עם דורון, ואין צורך לומר כמה שזה היה נפלא, וחבל שלא ראיתי גם את רות. ושוב התחלתי לעבוד והפעם ערב, ושוב בהתרגשות גדולה כי הייתי לבד. בבוקר הראשון אחרי לא הרגשתי בעיה כי למדתי למבחן, אבל ביום שישי הרגשתי בדידות וידעתי שלא אראה את דורון שבוע, כי העבודה נגמרת בשעה אחת-עשרה.
בעבודה הייתי מאוד חיוורת, אבל היחס היפה שקיבלתי הרגיע אותי. הזרקתי את הטיפול של האנטיביוטיקה לעשרים חולים וחילקתי להם תרופות, אבל המתח גבר עם כל זריקה ולרגעים רציתי לזרוק הכול ולברוח מהמחלקה.
זה היה נורא, ובערב במיטה בכיתי ושנאתי את עצמי. אתמול אחרי כמה ימי עבודה נרגעתי. הזריקות הלכו ביתר קלות והחולים לא נראו לי איומים כל כך.
יום שלישי, ה-5.7.66
דורון היקר,
כל כך רוצה לראותך ברגע זה, שתהיה אתי ברגעים אלה של שקט ומנגינה עליזה מהטרנזיסטור, שנשב שנינו ונאזין ונדבר בקול חרישי ונהיה לבד. אבל המציאות היא שאתה רחוק. ייתכן שאני רגשנית ומתאווה לדברים לא חשובים, אבל אלה דברים שחשובים לי.
עצוב לי, דורון, החיים כל כך קצרים ואני רוצה שחיי יהיו יפים, רוצה שתעשני מאושרת. האם אינני רשאית לדרוש זאת?
אינני מרוצה מעצמי, בכלל לא, רציתי ללמוד היום ולא קיימתי. איך אפשר להיות לבד בחדר מהצהריים עד הערב וללמוד בחשק?
קראתי את "שירי לאה גולדברג", וכל כך הרבה דמעות עמדו בעיניי, ונזכרתי בך.
בקיצור, לא עשיתי שום דבר מועיל, רק בכיתי ושקעתי בזיכרונות כמו טיפשה... אני מקווה שאתה למדת, כי זה הדבר שיכול לעודד אותי.
מהרדיו בוקע השיר "דברים של לא כלום", ואני חושבת שמוטב ללכת לאכול ולעשות משהו מועיל.
דורון, אני מנשקת את שתי עיניך,
לוסי...
יום שישי, ה-8.7.66
לוסי יקרה,
זה עתה נפרדנו ועדיין רישומה של הפרידה מעסיק את מחשבותיי. מעניין שתמיד כשאני נפרד ממך, הנני שב הביתה בהליכה איטית כמשוטט ולא כאדם השב לביתו. זה הזמן עבורי להסיק מסקנות ולהחליט החלטות, לאו דווקא ביחס לשנינו אלא דווקא כלליות מאוד. אחת המחשבות היא שהליכתי האיטית נובעת מכך שיודע אני שברגע שאגיע הביתה יתחיל פרק חדש בחיים, ואילו השיבה ממך היא עדיין סופו של פרק קודם שאין רצון להיפרד ממנו.
אנסה להסביר לך את יחסי הרציני למכתבים בינינו, בהם אפשר לספר דברים שאי-אפשר לומר בעל פה, אם משום שיישמעו מגוחכים או שלא יתייחסו אליהם ברצינות. במכתב אני מרגיש שכל מילה שנכתבת זה דברים שלא הייתי מעלה אם לא היו נחשבים מאוד רציניים, לכן כל דבר שאני כותב הפכתי בו רבות. למשל פתחתי את המכתב במילה "יקרה", ביטוי שבדרך כלל נראה בעיניי צורם אפילו אם כותבים לאדם יקר, ואת מאוד יקרה לי...
אני מתאר לעצמי שמיד תשימי לב לפרט זה, ותמיד אני חושב איך את מגיבה לזה? ולכן חסרונה מאוד יורגש ויפגע, ולמרות שעבורי זה תמיד צורם אינני רוצה לגרום לך נזק. ובמיוחד לא הוגן כי אני הרי מאוד שמח לקבל ממך מכתבים כנים, כמו שאת מציינת, הדומים לכתיבה ביומן שלך. דורון.
יום ראשון, ה-10.7.66
דורון היקר,
אני מנסה לרכז את מחשבותיי ולחשוב בכתיבתי אליך. אני נזכרת בערב של אמש וחיוך מתפשט על פניי – כל כך קשה היה לי להיפרד ממך. עליתי במדרגות ביתי ועדין הרגשתי את טעם נשיקותיך על שפתיי, וצר היה לי לנשק את המזוזה, כי צר היה לי למחוק את זכרך משפתיי.
דורון, אולי התחלתי ברגשנות יתר, אבל תאמין לי שרק ככה אני מסוגלת לומר את כל האמת שבלבי. אני מתחילה להאמין שאני מאוהבת.
חשבתי הרבה על הערב שבילינו יחד והחלטתי להתנצל. אני לא יודעת מאיפה יש לי את הכישרון לקלקל דברים ולסלף את הרגשותיי. לו ידעת כמה חיכיתי לך, היית מבין שלא רעה אני כל כך כמו שהתנהגתי.
אתה לא יודע באיזה מצב אני נמצאת בשבוע האחרון. כמובן שאין לזה סיבה הגיונית אבל במצב עדין של משמרות ובאחריות הכבדה שמוטלת על כתפי ובדמיון כמו שלי, אל תחפש הגיון ואל תדרוש אותו...
לכן קלקלתי הכול למרות שלא התכוונתי כלל.
נהניתי מהערב שלנו אף על פי שאת רובו קלקלתי. אתה יודע, כל כך רציתי שנשוחח, לכן לא רציתי תיכף בהתחלה להתנשק, ועוד סוג כזה של נשיקות... אם כבר, אז נשיקות יותר רגועות כדי להירגע. לא קיבלתי מה שרציתי והאשמה היא אולי בשנינו. תמיד אנחנו רבים על שטויות ושנינו לא מתכוונים לכך.
דרך אגב, אני מאוד מתגעגעת לטיולים שלנו בימי שבת, לכן רציתי כל כך לצאת החוצה וחבל שלא התחשבתי ברגלך הכואבת. בעיניי הבילוי האידיאלי הוא ללכת בשמש יחד איתך לבושה בשמלה קלה עם חרוזים. אולם גם בערב זה בסדר...
לוסי האוהבת
יום רביעי, ה-14.7.66
דורון היקר,
דממה בכיתה. הכול שקועים בלימוד לבחינה בסיעוד כירורגי, ואני מנסה להעלות את דמותך לפניי ולכתוב מספר שורות. והנה צפים יום שלשום ויום אמש – הימים הבהירים בהם אף שהיה חמסין היה מלא שמחה, למרות העצב המתלווה שלי..
יודעת אני שימים אלה יעברו ולא ישובו, אומנם יבואו אחרים אבל מי יודע כיצד הם יהיו? אמש כל כך רציתי לשוחח איתך, להלך הרחק ולדבר, אבל ידעתי שמחכות לי מספר כה מעט של שעות שינה שלא יכולתי להרשות לעצמי מותרות כאלה. הסרט היה נפלא ומצב הרוח שלי בעקבות זה היה מרומם, לכן רציתי שכל העולם ישמח ובפרט אתה. דורון, יש משהו בינינו שמעיק עלי מזה זמן, ואולי במכתב זה אצליח להבהיר מהו.
לפעמים אני מרגישה שאתה משום מה מנסה להתנשא עלי ובצורה מאוד פוגעת. למשל, כשהיינו אצל רות והתחלת לדבר על פוליטיקה. נכון, אינני מבינה בזה הרבה, אתה צודק ואולי זו מגרעת, אבל אסור היה לך להשתמש בכך כדי להשפילני במשך השיחה, ולדבר בנוכחותי עם בנות אחרות כדי להוכיח לי שאתי אי-אפשר לדבר על כך. לכן אמרתי אתמול שהפכת בטוח מדי בעצמך...
פעם היית יותר מתחשב וזהיר, מה קרה ששינית את יחסך? לעתים אני לא מגיבה לפגיעה כדי לא לריב, אבל אני זוכרת כל דבר קטן ולא מסוגלת להתעלם או לשכוח.
לוסי
יום חמישי, ה-15.7.66
רות היקרה,
זה עתה כתבתי מכתב מאוד אישי לדורון, כדי להסביר לו דברים שלא יכולתי להגיד אמש. אתמול כשהלכתי להיפגש אתו היה מצב רוחי ירוד בחושבי על השיחה שהייתה לי ולך עליו, ולא ידעתי איך להתנהג. ובכלל, מה אומר? הלכנו לסרט בקולנוע "ארמון", שהיה כליל השלמות ולמרות השעה המאוחרת שוחחנו קצת ואמרתי לו, בין היתר, שהוא השתנה מאוד. אולי לא ידעתי להסביר מה בדיוק כוונתי, אבל נראה לי שהוא נעשה יותר בטוח בעצמו. הרגשתי בשיחה שאני מאוהבת בו עד כמה שאני מסוגלת לכך, ולכן זה לא פשוט לריב צריך להיות זהירה.
לכן כתבתי לו מכתב זה.
חבל שאנחנו לא משוחחות יותר, לפעמים אני זקוקה לכך באופן מיידי. ובכו זאת, לעתים מכתב אלייך עוזר.
היום יום נפלא כי למדנו המון בשפה האנגלית והיו המון הפסקות, כדי לאפשר לבנות ללכת להערכה תקופתית אצל המנהלת.
לכול בת הוקצבה שיחה של חצי שעה, ויש כאלה שפוחדות שיעיפו אותן. אני לא דואגת...
תמהה אני על השינויים שחלים בך ביחס לחיזורי הבנים!
סיפרת לי על בחור שחצן ובוטח בעצמו, שטען מולך שבקלות הוא יצליח להיות חבר שלך. הצהרה תמוהה כשלעצמה. כנראה שהוא רק בדק את כוח המשיכה שלו. דעתי היא שיש לך רצון עז והמון ביטחון ויופי, לכן הבנים חלשים מולך. אצלי זה שונה – אני עדיין מאוד מתאמצת למצוא חן בעיני יותר ויותר בנים, ויש בי דחף בלתי פוסק שיהיו לי הרבה מחזרים. לדעתי הסיבה נעוצה בעבר שלי, בו הייתי מאוכזבת קשות באהבה, ועתה כל זה השתנה לטובה. אולי אני רוצה להשלים פיסות חיים אבודות.
אבל זה אף פעם לא מצליח להיות חברה של הרבה, לכן חייבת אני להילחם בתופעה כי בסוף אני מרגישה בדידות.
אומרת את לי שאני יותר בוגרת במובנים רבים, כי אני לומדת מניסיונם של אחרים בעבודתי הקשה בבית חולים עוד לפני שזה יקרה לנו. נכון, אני חווה מצבים קשים בגיל מאוד צעיר.
ועכשיו, במה את יכולה לעזור לי כשאני פונה אלייך? לומר תמיד את האמת.
עני לי מהר.
חברתך לוסי
יום ראשון, ה-24.7.66
דורון היקר,
גינה כל כך יפה ברדיו וכל כך נעים בחוץ – הכול רגוע, שיימשך כך לנצח... חבל שאתה לא כאן ותבוא רק מחר. אני מסתכלת בתמונות שלנו וחיוך עולה על שפתיי. התמונה של הקיץ בה אנו מצולמים, שנינו מחייכים באושר עד שנדמה לי זו בכלל לא אני אלא בת אחרת... אני קצת מקנאה בזאת שמצולמת בתמונה...לוסי.
יום ראשון, ה-31.7.66
רות היקרה,
המוזיקה עולה מתפשטת בכל חלל החדר, ואני לעצמי בשקט וכותבת. אינני יודעת איפה את כרגע. חבל שהרבה זמן אנו לא מתראות.. האם לך לא צר על כך? חבל שלא באת כשהייתי בבית. חיכיתי לך כל כך... הייתי בבית ובאו גם דודתי עם משפחתה, כך שהיה נחמד עד כמה שיכול להיות נחמד בחברתם.
הייתי בתערוכה בבית ספר "גורדון", וזה היה אחד הדברים היפים שחוויתי. התהלכתי בחדרים ושאבתי לתוכי את האוויר המתוק.
מורה שהכרתי עבר על ידי, הסתכל לי בעיניים ובכלל לא הכיר אותי, וחשבתי לעצמי: כל כך משתנים האנשים והחיים זורמים מהר. וכשחזרתי אך טבעי היה בעיניי שראיתי את דוד לוי עם אביו. עברנו אחד ליד השני וחוץ מאמירת" שלום" לא התרחש דבר, ומוזר שכך. זה הבן שגזל ממני כמעט שנתיים של חיים במחשבות...
מיום ליום קשה לי לבוא לחולון, כי הכול פה זה עבר, וההווה כבר מזמן לא קיים במקום הזה. גם בפנימייה קשה מאוד לחיות, ולעתים אני כל כך מיואשת. לאה לא מתאימה להיות חברתי, למרות שעלי לציין שהיא יותר ויותר מבטלת את אופייה לפי רצוני. היא כבר אינה עושה הרבה דברים שמרגיזים אותי, וסוף סוף הוכחתי לה כמה היא אוהבת את החבר שלה. דבר שגרם לה לא מעט זעזוע.
אני זוכרת את דברייך בקשר לדורון – שאי-אפשר לתפוס הכול ביחד, ואם אני מאוהבת עלי לוותר על שאר הבנים. בעיקר לוותר על הלהיטות להוכיח לעצמי עד כמה בנים מסוגלים להתאהב בי.
המזל היחיד שהבחור שבו אני מאוהבת הוא חבר שלי ואוהב אותי בהדדיות.
חברתך לוסי
יום ראשון, ה-21.8.66
דורון היקר, שלום!
אמרת שאתה רוצה לראותני כל יום, ובאותו רגע הרגשתי הרבה אושר ושמחה. לא רציתי להיפרד ממך, ואפילו לא דאגתי לשעות השינה המעטות שאצטרך לישון לעומת הרגעים הנפלאים שביליתי איתך. עליתי במדרגות וחששתי שמא אפול, הייתי חסרת אונים וכוח והכול בגלל נשיקותיך. רציתי לומר לך הרבה פעמים שאני אוהבת אותך וחושבת רק עליך, אבל מילים כאלה קשה לומר והן יותר קלות במחשבה.
כמו סהרורית נשכבתי במיטה, וכל כך לא רציתי להירדם ואז להתעורר לקראת יום חדש, ולהפוך ערב נפלא זה לעבר.
טוב להיות בזרועותיך, שגם אם תנסה לתאר את אושרי לא תוכל. וחשוב לי מאוד שגם בי קיים הרצון לראותך כל יום... אינני יודעת מה הייתי עושה בבית הספר הזה בלעדיך.
החזרת לי את הרצון ללמוד, שנעלם מפעם לפעם... הערב הזכיר לי את הקיץ שלפני הלימודים בבית החולים, בו היינו מטיילים בחולון והולכים לרות ודודי, ועושים את כל הדברים הפשוטים אבל הכול כך יקרים לי. כיום כשאני באה הביתה וצריכה לחלק את זמני בינך, הוריי, רות ועוד ידידות כמו רבקה פ' ושושנה, וגם לא לוותר על המנוחה שלי, תמיד יוצא מישהו מקופח ולבי נשבר.
שואלת אני את עצמי מה יהיה סופה של אהבה שלנו, שהיא כה שלמה והדדית. אינני יודעת, כי בזה אין לי ניסיון.
לוסי
יום חמישי, ה-1.9.66
אח של אבי ומשפחתו הגיעו מפולין. הדוד בומק, הדומה לאבי כמו אח תאום, גורם לי הרגשה טובה ואני מוצאת אתו שפה משותפת אף בלי מילים. לדבריו, אני מזכירה לו את האימא של המשפחה. מעניין! לדעתו אימא שלהם הייתה יפה כמו נסיכה אצילית בתמונת דיוקן.
מעניין מה היה אופייה של האישה הצעירה הזאת.
בואו של דוד בומק החזיר אותי לזיכרון תמוה: שמעתי כמו מחדש את המנהל במסעדה הפולנית אומר חד וברור לטבח הראשי פאן פולנסקי: "מה הרוסים מבינים באוכל טוב? מה הרוסים מבינים בסגנון לבוש או בנימוסי שולחן?"
מאז אותם ימים רחוקים נשארו הזיכרונות מרוסיה מעבר לים, אך להפתעתי הגדולה יודעת אני כי אופי התנהגותי או הנימוסים הטובים שלי דווקא נולדו שם. אותה מדינה רוסית שכה הושמצה באוזניי הקטנות.
ברעד קל נזכרת אני כיצד מצא אבא שלי את משפחתו מחדש, והקשיב בעיניים קרועות כשאחיו סיפר מה אירע לאחיותיו לוסי ויאנה.
כיום יודעת אני בוודאות גדולה שאינני יותר ילדה מפוחדת משם, כי הפכתי לנערה עם עבר מפואר הגורם לי גאווה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 25 - עד עמוד 243 סופרת
נסיכה פרק 25
נסיכה
7.1.1822, יום שני
הצוענייה אמרה הרבה דברים בקשר לשמי "לוסיאנה", ואני השתוממתי מאוד: ל- שפע מזל והמון יצירתיות, ו- משפחה בראש סדר העדיפות, ס-המסורת מעל לכל, י- מאירה כמו שמש בראשית, א-לא שוקעת בעלטה, נ-תקשורת היא עתידך, ה-דוגמא אישית לכל ידידייך. וסך הכול: נתינה לאחרים מתוך השפע!
חצי שנה לא רשמתי אף מילה. חצי שנה מוזרה, טובה שונה!
אני היא אותה אישה צעירה שחוותה את יום האתמול וניצחה את היום. מנסה אני לא לבזבז את זמני ולבהות בזיכרונות מיותרים, ואני רק משחזרת בתדהמה את הנתיבים אותם חציתי. איך למרות הכול נשארתי איתנה בגופי, אשר הפך ביתי ומבצרי ונושא אותי בתוכי בגאון. דומה אני לעיר זו הפרוסה לרגליי, ונציה הבלתי מנוצחת, אשר את קסמה אני ומיס אנסטסיה נושמות בימים וברגעים אלו ממש. יצאנו לטייל, לנוח ולחשוב לעומק עד היכן העמיקו יחסינו, ובשיחותינו אמש הבנו כי לאהבה פנים רבות. את משהיה נחוץ לנו כדי להתגבר קיבלנו בדרכים שונות, וכיום די לנו בידידות אמיצה.
מכאן והלאה את האהבה נמצא שוב אצל הגברים הראויים אשר מחזרים אחרינו.
בהתהלכנו בסמטאות דומות אנו למראה הנוף הבלתי מנוצח המשתקף מולנו, חזקות כמו הבתים העומדים על תילם. גם אנו קשורות לחום האדמה ולתמיכה האנושית ההדדית.
גשר הפונטה דריאליטו הוא סמל עבורנו הרומז לנו כי הוא כמו מעברי החיים המבחינים בין טוב ורע, וכך בברכתו אנו חוצות את התעלה. קריאות ההתפעלות של אנסטסיה נשמעות למרחוק, כי המראה של כיכר בארבארבריגו, המקושטת להפליא בציורי הקיר הנפלאים, מחסיר את נשמתה. המלון בו אנו מתאכסנות עונה לחלוטין על דרישות הרמה הגבוהה בה אנו מורגלות, מקום מרהיב בעל סגנון וקסם רב. ולמרות שתכננו לבלות כאן שבועיים בלבד, נישאר יותר כאורחות רצויות ומאושרות מאוד לראשונה מזה זמן רב.
דברים טובים נקרים בדרכנו, והתפאורה בה עטופים חיינו מספקת אותנו לרגע זה. ההסתעפות הציורית של הרחובות משרה עלי ביטחון, ויש בי חיוניות יוצאת מן הכלל. המסע הזה משמש עבורי מפלט ופתיחה חדשה.
11.1.1822, יום שישי
הגענו לקרנבל השנתי "פסטיבל של תחפושות", וכדברי הדמות המיתולוגית של נעוריי נפוליאון בונפרטה הגדול: "כיכר סן מרקו היא ללא ספק סלון האורחים הגדול של אירופה, ובה קורה כל אשר נחשב".
אני רוצה להעניק לעצמי חופשה נפלאה ולהגשים את כל חלומותיי, לכן מצווה עלי להביט במבט נוקב ולחדור את המסכה.
14.1.1822, יום שני
כבר בבוקר השכם תכננו את הביקור באוספדלה דלה פיאטה, מקום עצוב וטרגי בו נערות יתומות השאירו את ילדיהן היקרים בתעלה.
תינוקות שזה עתה נולדו...
ההלם גורם לי להעריך מחדש את מצבי, ולהסתכל אחרת על עברי. לי לא ניתן לשמור על ילדתי אצלי, אבל לפחות הייתה לי האפשרות להעניק לה את המיטב בעזרת אמצעים כלכליים. דאגתי עבורה לאהבה, תמיכה ושפע של ביטחון כלכלי.
יותר מאוחר הוזמנו לקונצרט בבית היתומים. ישבנו מכונסות בהרהורינו, כשהצלילים הרכים שבקעו מכל עבר מרגיעים מעט את נשמתי הסוערת. לפתע לחשה לי מיס אנסטסיה: "אימא שלי נתנה את הסכמתה, ואפשר יהיה לבקר את יוליינה שלנו בקרוב"...
1822 01 20 יום ראשון
חום החדר והבשורות הטובות גרמו לי להתעורר בחיוך, ובהחלטה כי עלי לחדש את הכתיבה ביתר שאת. לעולם איני שוכחת שחיה אני בעולם המפגין על פי רוב מורת רוח נטולת הגיון, כשאישה מכובדת ממעמד האצולה מפגינה דעה עצמאית ונחרצת. העניין הזה תמיד כה נורא בעיניי!
מודעת אני לכך שאופן מחשבתי ודעותיי הנחרצות מספקות חומר לדרמה והתרגשות בשיחות טרקלין, לא נורא!
יהיה עלי להמשיך בדרכי ולחדש את המקורות הטובים מהם נובעת יצירתי, כי עדיין וביתר שאת משתוקקת אני להשלים ולערוך את אוסף המאמרים שברשותי, ולהתפנות לכתיבת ספרי הראשון.
3.2.1822, יום ראשון
שם המאמר החדש: אני סולחת לך, אימא!
להיות אימא זה תפקיד אמיתי הדורש כישורים... כן, אימא יקרה, עצוב וטרגי היה היום בו השארת אותי בידיים אחרות –, תינוקת שזה עתה נולדה. עצוב היה היום בו נלקח ממך התפקיד החשוב הזה, אך בהיותך עלמה צעירה עשית הכול כדי להוציא את חייך מההריסות כדי לבנות לך תפקידים מקבילים.
כיום, בהיותי ליידי בעצמי, מנסה אני להבין את המצב ואת ההלם שלך, ולהעריך מחדש את אשר אירע בעברי. כפי שזה נראה נקלעת למצב בו לא ניתן היה לך להשאיר אותי, ילדתך הקטנה, בחיקך, ולכן מילאת את תפקידך כאימא בחציו – אפשרת לי לקבל את המיטב הנותר מהחיים, גם אם זה בלעדייך. דאגת לכך באמצעות הורים אחרים, כי לרשותם עמדו האהבה, התמיכה וכל השאר.
תסלחי לי כי בעצם היוולדי שפטתי אותך ואת מעשה הבחירה שלך כאשר החלטת לא לצרף אותי לנסיעה של חייך.
אני כן אוהבת אותך ומאחלת לך כל טוב, כי היום יודעת אני בוודאות שלא מתפקידי להחליט או לדעת מה הן הבחירות שלך ומה הן ההחלטות אותן עלייך לקבל.
כותבת אני מכתב זה כי רוצה אני להיות איתך ביחסים בריאים ומחודשים.
במשך הרבה שנים הרגשתי כאב חזק, כאלו נמחקה ילדותי שאמורה הייתה להיות שלי והושאלתי לחיים אחרים ולזיכרון משפחתי שונה. אך מעולם לא נשכחה ממני העובדה שחבל הטבור שלי נגזר ממך.
היום יש בלבי סליחה על הדרך בה טיפלת ב"מצב העדין", הכינוי אותו הענקת לי בהתחלה, ואפילו יכולה אני לדמיין לעצמי עד כמה קשה היה גם לך. לכן אני מבקשת ממך לסלוח לי – כי לא הבנתי, לא אותך, לא אותי ולא את המצוקה עצמה. אני מקווה כי נוכל להתחיל יחסים חדשים ובריאים של אימא ובת.
כן, להיות אימא זה תפקיד ולך הוא לא ניתן...!
מאת רוברט א. ד. ל. ר.
17.2.1822, יום ראשון
כתב העת אשר הדפיס את הכתבה מפורסם כבעל תדמית ציבורית מכובדת ונמצא ברחוב פליט. זהו הרחוב המרכזי לעיתונות ולכתבי עת. ולהתרגשותי הרבה לא היה גבול כאשר העורך העיר בביקורתו, שהייתה מהולה בהערצה:
"הנושא מעניק קול חזק לתינוקת ה'נטושה', ללא ביקורת של בושה או פחד. הכתבה מבליטה ללא שפיטה את אומץ ההחלטה ואת המחיר הכבד של האם הצעירה. לראשונה מובע במלואו קול אחר, רם וברור – כאבה של ה'תינוקת הנטושה'. הרעיון אכן מקדים את זמנו! מאמר אופטימי השם דגש והבנה על נתיבי החיים הסבוכים. האם נפתח לנו צוהר לכשרון חדש?"
7.3.1822, יום חמישי
המסע לרוסיה, לסנט פטרסבורג, יוצא לדרך...
פחד, חרדה, חוסר סבלנות והשלמה שקטה מכים בי בחלומות. האם נהגתי נכון? האם פעלתי כשורה? האם...?
ואני בוכה לראשונה לבתי הקטנה, ילדתי יוליינה, החיה רחוק ממני ונמצאת בחוף מבטחים במשפחתה של הדוכסית הגדולה ליידי קטרינה, אימא של מיס אנסטסיה.
עצמתי את עיניי וביקשתי מאלוהים ברכה גדולה כמוה מעולם לא ביקשתי. יודעת אני כי הגיעה העת לראות ולפגוש את הילדה שלי.
הלב שלי מתמלא כל כך הרבה געגועים. ההחלטה הגדולה התקבלה אצלי בהמון אהבה, קיבלתי הרבה תמיכה במעשה אותו אני עומדת לעשות. האנשים הקרובים בסנט פטרסבורג ואהבתם הרבה ממתינים לבואנו. מתגעגעת אני ליוליינה הקטנה, ויודעת להעריך היטב את המעשה אותו עשתה משפחתה של אנסטסיה. הן לביטחון חייה והן לביטחון חיי.
אני מתחננת לאלוהים היקר שיעניק לי חסד לא להישבר מתחושת האושר הגואה בתוכי.
אני מתפללת לשלומך, יוליינה הקטנה, ומשתוקקת עד מאוד לראותך...
בחלוף השנים מאז היוולדה לא פסקה היא להיות יקרה לי, תחושה אשר מתגברת אצלי מיום ליום יותר ויותר. ותודה על כך.
15.3.1822, יום שישי
יוליינה נסיכתי!
האהבה תנצח אותי, אותך ואת הקשיים. אני חיה כיום בגעגועים אלייך, אבל מתפקדת ומאושרת כי יש בי רצון אלוהי לחיות. והחיים ממשיכים למרות החסך בתוכי, ואת הנשמה החסרה... הגעגועים שלי מותרים וכנים, וזו לא הסגת גבול כפי שהאמנתי לחשוב במהלך כל השנים הקשות. מותר לי לאהוב אותך בעוצמה, מותר לי להתגעגע כל כך עמוק, ותמיד ומותר לי להגיד את הדברים בקול, ואפילו לכעוס על היקום.
מאוד יקרת לי ומאוד חסרת לי!
ותוהה אני לעצמי וכלפייך: האם נגעת בידייך הקטנות בסיכה אותה נתתי לך בהיוולדך? כי אני דוקרת את לבי בסיכה התאומה, בהצמידי את תמונתך אל חזי הרועד, ומתפללת דרכה באהבה עבורך...
שלך
אוהבת עד כלות.
17.3.1822, יום ראשון
יוליינה נסיכתי!
יכולה אני להיזכר במבוכה וצער באותם אלפי מצבים שקרו לי בחיי, אבל להיפגש איתך בהיוולדך הוא לא אחד מהם. הסתכלתי עלייך "שלי לא שלי", וניסיתי לדמיין אותך גדלה בלי לדעת על קיומי.
עברתי הרבה דברים שלא עשו את חיי קלים, ועשיתי דברים אותם לעולם לא אבין. אני בעלת ייחוס ממשפחת אדלר, בעלת המסורת הכבדה וארוכת השנים, ויש לכך משמעות עצומה עבורי. השם הגדול הזה אף יעמוד לצידך.
בעת כמו זו קשה לי להיזכר בדברים הטובים אשר קרו לי בחיי, כי כולי שרויה במחשבותיי בך.
אמש בפגישתנו חששתי מאוד כי כל תנועה לא צפויה מצדי או מילה, אף אם היא נעימה, עלולה להגדיל את הנזק. כן, לפעמים בתוך חמימות ואושר לא צפויים אפשר להרגיש בדידות.
ביום בו שלחתיך לא רק אני קבעתי את הכללים, למרות היותי אימא, אך אמש אני זו שהפרתי אותם בראותי אותך.
שלך
אוהבת עד כלות
18.3.1822, יום שני
הבוקר קריר בסנט פטרסבורג, וביושבי בנינוחות על אדן החלון בביתה של מיס אנסטסיה ידידתי, נודדות מחשבותיי לפגישה שהתרחשה ביני ובין יוליינה, הילדה המקסימה, וסדקים מעמיקים וחורצים את לוח לבי.
יודעת אני כי האהבה לבתי לא הפכה את חיי לשקר, וסומכת אני על איפוק רגשותיי אחרי שנים של תפילה והרהורים בימי ראשון בכנסייה.
בכל תפילותיי בבית הכשרתי את עצמי ליום אתמול, לכן לא הבכתי אותה ביחס לא הולם. ברגע בו ראיתי את הנסיכה הקטנה הולכת לקראתי, יורדת מסוס פוני היפיפה שלה בעודו רץ קלות לצידה בצורה עזה וחופשית, בבהלה רגעית כיסה ענן את עיניי. אבל הקטנה הזאת אמיצה דיה כדי לדעת על איזה אוכף לרכב בעוד רגליה מתכננות לגעת באדמה.
מוזר היה לחוש דאגה לפתע, כי את החלומות לגביה הזזתי הצידה מזמן והנה עכשיו הם הגיעו אלי בקילוחים עזים. אנסטסיה היקרה לחשה: "אין בתחושותייך כל רע", וגרמה לי להרגיש כמו התחלה חדשה אשר באמת תאפשר לי להמשיך בחיי .
בעוד זמן קצר אחזור הביתה ללונדון והתחושה בתוכי לא קלה – יוליינה הקטנה לא תלך בעקבותיי ולא תישען עלי. ותמהה אני באיזה אומץ ושמחה קיבלתי את ההזמנה לביקור הראשון שלי איתה.
מיסיס סוזאנה וזאד, היקרים לי כל כך, נתנו לי להאמין כי אמש זה היה הזמן הנכון. וברגע זה יודעת אני כי תמיד אהיה עבורה הדמות האלמונית והמסתורית האוהבת מרחוק. בראותי אותה נזכרתי ביום לידתה, בעיניה ובחיוכה, ומשכנעת אני את עצמי כי ודאי היא תאהב אותי לבסוף.
אשר לחיי: ברור לי היום כי לעולם לא יפסיק בהם להט האהבה אשר בלבי כלפיה. נכון, בניתי סביבי חומה ויוליינה לא שייכת לעולמי, אך שייכת היא לי.
יש לה שפע של אהבה ואושר, ואני מאפשרת לה לחיות בשפע של עושר רב. אחרי הביקור הזה יצרתי עבורה, כמו-גם עבורי, רגע נצחי קיים אשר יבנה לה עתיד גדול.
ברור לי שהזמן שחלף ונבנה על החלטות אמיצות אותם נקטתי, נתן לי כוח והצליח להעביר אותי ממוות לחיים.
בהריונה של יוליינה יכולתי להיות מבודדת במיוחד בעולמי המוגן, אבודה. אבל למזלי אפשרו לי החיים לציית לתחושותיי, וכך יצרתי דרכים הרבה יותר גדולים משתיארתי.
לאחר ביקור זה אני המומה לחלוטין מהמחשבה כיצד הזמן חלף וכיצד נולד תקתוק שעון חדש – המאחד את לבי השבור עם עתיד אפשרי.
7.4.1822, יום ראשון
הקשר החם שחודש במהלך הנשף בין מיס אנסטסיה והברון הצעיר מיכאל פטרוביף האביר, הצליח אך ורק כי הברון הצעיר הוא בעל הסבלנות הגדולה ביותר המוכרת לנו או לחוג מכרינו. הוא גבר בעל שיעור קומה ויכולתו לרכב על סוס היא מן הידועות. הכול פרץ כבר בתחילת הנשף, ברגע בו הכריז הברון אלכסנדר פטרוביף על פתיחתה של החגיגה ליום הולדתה של אשתו האהובה לידי טטיאנה.
כן, נעים לשמוע בשורות טובות ונעים לדעת כי חייה החברתיים של חברתי עולים על המסלול הקל והמקובל יותר. התקופה הארוכה בה הייתה לנו השפעה כה עמוקה על מעשינו, העשירה את יכולתה להיות אישה מאושרת כדי להמשך עם חייה. נראה כי הכרזת הארוסים לא תאחר לבוא.
במיוחד נגעה ללבי המחווה אותה הביעה הדודה הגדולה ליידי סופיה אנטוליביף, ובעלה ליאוניד תמך והסכים לברכתה: "מיס אנסטסיה, מודעת אני היטב לגודל האהבה אותה רכשת כלפי בני, אך אף תחושה של המשך נאמנות לא תחזיר אותו לחיים. לכן רוצה אני לראותך מאושרת, כי זה היה אף רצונו של בני. עדכני אותי במתרחש. לבי איתך. ואם לא נתראה בקרוב אשוב רק כדי לראותך מאושרת!"
היא אכן אם מיוחדת, נדיבה וגדולה, וראויה היא להערצה באופן בו היא מתמודדת. כלל לא מפליא אותי שהיא ולא אחרת נחשבת ליקירת חצר הצאר.
12.5.1822, יום ראשון
לשאוף להכרת תודה, שמחת חיים ואושר ללא התניה. "הכול אפשרי", אומרת באופן נחרץ אנסטסיה עת יושבות אנו בטרם נפרד לקראת נסיעתי חזרה ללונדון. הביקור והמסע כולו העשירו אותנו לקראת הבאות, ועלי להמשיך ובזהירות רבה לעודד את עצמי ואת רצונותיי, להישאר נאמנה לתפיסה העצמית, לכישוריי הרבים ורמתי השכלית המבריקה. "אך עלייך להתאמץ", היא מציינת ללא היסוס, "את חוזרת ללונדון, אל תוותרי! תסבי את תשומת ליבם להגיגייך, והשקיעי כל מאמץ כדי לא למנוע מעצמך לעסוק בכתיבה".
אמש בשיחת סלון שנערכה לכבודי הפגנתי ללא היסוס תעוזה וחן נשי. רגועה מאוד הייתי עת ישבנו בחברה אשר כה נעמה לנו, ולשמחתי זכיתי לקבל את תמיכתם ברעיונותיי. מצב שמאפשר לי להיות במרכז העניינים. כאשר הרמנו גביע לברכה הוכרו כישוריי כסופרת באופן רשמי!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 26 - עד עמוד 246 סופרת
פרק 26
עוד הולכים על קברי אבות
יום ראשון, ה-4.9.66
האם באמת הייתי כה תמימה וחשבתי שהכול תלוי בשכל הישר ובהרבה הגיון ביחסים שבינו לבינה? כך חשבתי עד אתמול, והנה נפתחו עיניי וראיתי שאהבה שלי לדורון מסכנת אותי, ואפשר בקלות לאבד לא רק את הראש אלא דבר יותר חשוב – את הבתולין – תוך כמה רגעים...
אז תאבד שארית חיי , ולכן – אנא, לוסי, עשי חסד לעצמך והישמרי.
שנה וחצי אנחנו ביחד, ואני קשורה אליו. בחולון או כאן, ביום החופשי שלי, רק הוא קיים. למרות שאני מנסה לארגן חברים שנצא יחד, זה לא מצליח. ואני שואלת את עצמי: האם זו מטרת הזוגיות – להתנתק מאחרים ולהשתנות?
דורון מתכנן לנסוע לחבש בעוד חצי שנה, וטוען שקרוב לוודאי לא אחכה לו. אבל אני לא משוכנעת בכך, ויהיה זה בשבילי מבחן למרות שיש בזה סכנה. אני בהחלט מוכנה לכך...
עבורי אהבה זה אוויר לנשימה, והזוגיות של הוריי משמשת לי דוגמא טובה, לכן פיתחתי ציפיות גבוהות מקשר.
עוד נושא שמכניס בי אי-שקט: רינה חברה שלי בגילי מתחתנת, ואני המומה. אני מבינה שאצלי במוח נישואין מתורגמים לאחריות, שיתוף זוגי, קיום יחסי מין מלאים, ילדים וניהול בית. עדיין אינני מסוגלת לרדת לעומק המשמעות, עדיין לא קולטת שתיתכן אהבה לטווח ארוך כל כך.
יום שלישי, ה-6.9.66
רות היקרה!
אתמול קיבלתי את מכתבך ממש בדרכי לעבודה וקראתי אותו בשקיקה. חשבתי לעצמי: מה אני עושה כרגע פה,ועל מה את חושבת כרגע שם? האם את מרוצה באמת מהדרך בה בחרת?
האם יש לך ידידה חדשה וטובה? והאם יש לך נשוא אהבה חדש...?
צר לי שכאלה הם חיינו, ונפרדנו בדרכינו לכיוונים שונים. את היא מאותם האנשים שבילו אתי את השנים הנפלאות והמתוקות שבחיי, וחבל שאנו לא צועדות באותה דרך. אני בטוחה שהדבר היה קל יותר עבור שתינו, כי לא פשוט וכמעט בלתי אפשרי למצוא בגילנו ידידה אמיתית.
רות,
אני מאושרת שאמרת את מה שגם אני חושבת, שככל שאנו מתבגרים אין לנו זמן לעצמנו, אנו נעלמים מהאופק ומדי פעם צץ עוד משהו ומכסה את אישיותנו. ורק לעתים צפות אנו על פני השטח ורוצות לדבר, ואז לא תמיד יש לנו עם מי! מבודדות אנו מכל האנשים אותם אנו באמת אוהבות, ושוב עובר יום ומגיע הלילה... וכך חולפים להם החיים.
אותי זה מפחיד,לכן אנא הקדישי לעצמך גם את הקשר שלנו ואם את יכולה כתבי הרבה, ובואי כשתוכלי. כתבי לי מתי אני אוכל לבוא, כדי שנדע מה הזמן הפנוי לשתינו.
ועוד חדשות: רינה מתחתנת בעשרים בספטמבר.
שלך בידידות,
לוסי
יום חמישי, ה-15.9.66
לפני שבוע הייתי בת תשע-עשרה וזה המון.
אני חשה איך החיים אוזלים בין אצבעותיי.
הריב הגדול הגיע אתמול, בערב ראש השנה, אני ודורון מול המשפחה שלו.
התוכנית שלנו הייתה להיות ביחד, אבל לדורון יש משפחה גדולה ואת ערב ראש השנה הם תמיד חוגגים ביחד. ולי היה מאוד חשוב להיות אתו, אבל עבורו הייתי מובן מאליו והמחשבה שלו הייתה קודם המשפחה.
באתי אליו מאושרת ומחכה לערב מהנה, והוא קיבל אותי כאילו הייתי אשתו עשרים שנה – בכזו אדישות. רציתי להיות אתו לבד אבל הוא רצה להיות עם המשפחה שלו. התכנסנו והוא מיד שכח אותי למשך שעה במרפסת. מבחינתו לא הייתי צריכה להרגיש לבד כי הרי היו סביבי משפחה. לבסוף נשברתי וביקשתי מהחבר שלו דודו להחזיר אותי על הווספה שלו הביתה. וכל המשפחה לא פסקו לצחוק ולהתבדח על כך, ולא האמינו שאסע.
נסעתי מרוגזת מאוד, וזו לנו הפעם הראשונה להיפרד בכזה כעס. היום אסע לדודתי לכל היום, שיחפש אותי...
אני מנסה להיות חזקה!
יום שלישי, ה-18.10.66
הגיע היום בו עלי לערוך חשבון נפש ולהחליט לכאן או לכאן. אני אובדת עצות בדיוק כמו בגיל חמש-עשרה. רינה נישאה ואני עמדתי דוממת ונפעמת. המשמעות היחידה בעיניי למצב היא שאם ידידתי הקרובה, בת גילי, נישאה, הרי שאף אני כשרה. אבל אני עדיין לא מרגישה מסוגלת לפעול בעולם המבוגרים. גם אחות של רות עומדת להתחתן, וזו סערת רגשות לא קטנה. קנאה? הכאב הגדול שלי אלה החיכוכים עם דורון, ואני לא מבינה מי אשם ומה השתבש. אולי נמאס לנו אחד מהשני? ואולי שוב אין מה לחדש?
אנחנו נמצאים כרגע בריב בלתי פוסק, ואני יודעת שיש אי-שם פתרון.
אני חסרת כוח להביא את הדבר לגמר, וגם דורון לא פותח שיחה. הוא שקוע בעולמו שאנן לגמרי.
ברקע מתנגן מהטרנזיסטור השיר "זר נרקיסים", שיר עצוב ונהדר.
מרסל מתחתנת, רינה התחתנה. האם זו האווירה הכללית של לקבל החלטות ולנקוט עמדה, אווירה המלחיצה אותי מאוד? הרי עד לפני חצי שנה צחקתי רק לעצם הרעיון!
האם ייתכן ואני משווה את הקשר שלי עם דורון לאהבה שלי לדוד לוי, עמירם או מיכאל?
ברגעים שאני גורמת לו אושר, כמו אתמול כשנתתי לו מחמאות על פיתוח עצמי של תמונות שיצאו נהדר, הוא מאושר. אבל לפעמים הוא כאילו אדיש, ורק כשאני מחמיצה פנים הוא מתחיל להתעורר.
ומאין לי לדעת בגיל תשע-עשרה איך לגרום אושר לגבר?
יום רביעי, ה-16.11.66
דורון היקר!
כל היום חשבתי על הנשיקה הקטנה שקיבלתי ממך באוטובוס. לעולם לא הייתי מתארת לעצמי שאתנשק עם בחור בפומבי, ועוד באוטובוס, ויש לציין כי זו הייתה הנשיקה של חיי. אני חושבת שאשא אותה אתי עוד זמן רב.
היית כל כך נחמד והרגשתי מצוין. לא רבנו והכול עבר בשלום.
אני מאוד מתגעגעת אליך כל רגע בחיי, וזה נותן לי הרגשה טובה בניגוד למה שחשבתי על בנים אחרים שאהבתי. בהיזכרי בך חיוך עולה על פניי ואף פעם לא כעס או טינה.
לוסי
יום שישי, ה-9.12.66
הייתי אצל רינה בבית החדש ועשינו סופגניות, הן יצאו לנו נהדר. לפתע הבנתי שלהינשא זה עול ולא סתם משחק ונבהלתי. חשבתי שלא מספיק רק לאהוב, כי זה רק חלק מהעניין ויש עוד חלקים. גם רינה לא קולטת.
לאחרונה אני פקעת של עצבים ולא יכולה לשבת רגע בכיסא. כל הזמן בתזוזה. היום דיברתי עם אמי על נושא הנישואין, והיא הציעה לי להינשא ביום הולדתי. מחשבה מעניינת. חשבתי לעצמי כשיהיה לי תינוק משלי אשב מולו ואספר לו שפעם הייתי קטנה, ידעתי לאהוב ולצחוק, והוא בוודאי לא יאמין – בדיוק כמו שאני לא האמנתי שהוריי היו פעם ילדים.
טוב להיות בבית. אני רוצה חופש מעבודה וזמן פנוי לשיחה עם רות, ספר טוב לקרוא ומבט אוהב וחיבוק רחב מדורון.
יום שבת, ה-28.1.67
אני מאוד מפחדת כשגשם יורד בחוץ, דמעות מופיעות בעיניי ואני מתכסה ולא רוצה לדעת כלום, מתנהגת כמו תינוקת.החורף נותן לי תמיד הרגשה של בדידות ועצב אפור בנשמה. הגשם ממשיך להצליף מאוד חזק בחוץ, וקרוב לוודאי שדורון אפילו לא יצא מהבית, ולפי תחזית מזג האוויר לא ישתנה במהרה.
אני כול כך רוצה אותו פה, לא זועם כי אם מחייך מאושר וטוב אלי.
אני מאוד מקנאה בתמימות של ילדים, שעדיין כל כך בטוחים בעולם שלנו. ימים קשים עוברים עלי בעבודה. רק עכשיו אני מבינה את האסון שקורה לאנשים ששוכבים בבית חולים. עד עכשיו, במשך שנה וחצי, לא הגבתי לרגשות האלה, הייתי רדומה. עבדתי טוב בהתאם לעקרונות, אבל אף פעם לא בכיתי על מות חולה זה או אחר.
השבוע עבדתי כממלאת מקום במחלקות שונות, וברגע שהגעתי לרדיותרפיה נעמדתי ובכיתי. המוות סביבי חדר לתוך לבי, נתקפתי פחד וחשש לשלומם של הוריי, נעשיתי חרדה כמו זקנה והבנתי שאני לבד במערכה הזאת. אפילו חבר שלי לא יכול לקלוט את האימה המתרחשת בין כותלי בית חולים.
אני לבד...
רוצה אני להיות אחות אחראית ולעזור לחולים בלי סוף, אם לא להבראה שלמה אז להקל מעט על סבלם.
לפני כמה ימים לקחתי את לאה , הושבתי אותה מולי ושפכתי לפניה את לבי במשך שעה. הבעתי את כל היסוסיי ונאבקתי עם דמעותיי והיא הקשיבה. ייתכן שחשבה אותי לטיפשה ואולי הבינה משהו. עקרונית זה לא שינה – חשבתי בקול, הגעתי למסקנות ונעשה לי טוב יותר!
יום שלישי, ה-14.2.67
היום למדתי לקח. הכול היה בשטח ורק הובלט יותר. קיבלתי חופש לשבוע וברוח טובה הלכתי לבקר את חברותיי בחולון. הראשונה הייתה חברתי מרסל הנשואה, בבית חלומותיה קידמה אותי דלת סגורה. עייפה מהדרך חזרתי מאוכזבת. למחרת גם רינה לא הייתה בבית, וגם שושנה הסתובבה. אולי זה צרוף מקרים, ובכל זאת... הרגשתי לבד ושכל מה שהיה בעבר השתנה.
למה יש לי כול כך הרבה ביקורת על נישואין? האם זה הדבר המוצלח ביותר שאישה יכולה להשיג? האם הן לא מבינות שזה כופה עליהן חיים חדשים והמון חובות כמו גידול ילדים? אנחנו עדיין ילדים בעצמנו...
מרסל ורינה אוכלות ארוחות צהריים אצל ההורים ומסתובבות כל היום מהורים להורים. האם אני צינית?
השתנתי כמו העיר שלי, והיום שרחל כהן העירה בחיבה: "למה את כל כך עצובה? בואי אספר לך סיפורים מצחיקים". חייכתי כי לה תמיד הייתה היכולת לראות את המציאות בצורה היתולית, אך ברגע שהיא התחילה עם המעברה שלהם בנחלת יהודה השתוממתי – כיצד תקופת המעברה יכולה לרומם את רוחי?
אני זוכרת שאצלנו במעברה של מחנה ישראל יללו שועלים בלילה, גשם חזק הרטיב את גג האסבסט כך שהדלי אשר עמד במרכז החדר ואסף את המים לא תמיד הספיקאך הכול נשכח.
כך סיפרה רחל כהן: "לאכול ברווז בתוך צ'ולנט זה מאוד טעים. אבא שלי אדם דתי ומכובד קם בבוקר מוקדם ללכת לבית הכנסת. עוד לפני שהספיק לומר בוקר טוב לאימא, ראה לפניו ברווזה שמנה גאה יורדת בצעדים מענטזים מגבעת פרדסים ממול ישר לתוך ביתנו! הברווזה נכנסה לצריף שלנו, ואבא שלי ידע מה עליו לעשות כאדם דתי: איך שהגיע לבית הכנסת שאל בצעקה: 'למי אבדה...' ובלחש: 'ברווזה'. רבי חיים הירקן רכן לעברו ואמר: 'למי אבדה' אני שומע, אדון כהן, אך מה אבדה איני קולט'. אבא פנה אליו ואמר: 'אני אמרתי והיית צריך לשמוע', ולא חוזר על כך.
וכך אכלנו בשבת ברווזה ורק ביום ראשון אנשים חיפשו אחריה. מאוחר מדי..."
צחקתי עד שדמעות צחוק סנוורו את עיניי, אך הבנתי שלא רק תקופת המעברה הסתיימה עבור כולנו אלא גם בית הילדות סיים את תפקידו.
יום שלישי, ה-25.4.67
סיכום התקופה נוגע בכל החזיתות. רות קידמה את פניי בקריאה כשבדיוק ראיתי את מיכאל בלכרוביץ עם בת בגן הבוטני של "מקווה ישראל", יושבים על הספסל צמוד מאוד ומתנשקים. הרגשתי שהכול נגמר בכל החזיתות, ולא היה לי חבל ולא הצטערתי. רק הפליאה אותי עובדה אחת מדהימה – איך התבגרנו ונעשינו דומים אחד לשני בכל מעשה ומעשה, כאשר נהנים אנו מהאהבה באותם המקומות?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 27 - עד עמוד 252 סופרת
פרק 27
נסיכה
2.1.1823, יום חמישי
החיים הטובים הניפו את הדגל בתוכי תוכי, כך חשה אני בראותי הבוקר את קטלוג הספרים של החג הנפלא, בדיוק כמו שצריך...
בעמדי בגן ביתי מול חלוני נושמת אני את אבק המלאכים אשר מכסה את גופי בטוהר בתולי, פתיתי הקרח העשויים גשם צח כותבים עבורי את המילים, וברגע קסום זה אלוהים אומר דרכם את דברו.
כל אוהבי יעידו עלי כי חלומי הגדול הוא לכתוב ספרים עבי כרס, ודרכם להגיע להרבה עניין והתרגשות בלב האנשים ללא שיפוט יתר. נסעתי רבות וראיתי עולם, וכיום רוצה יותר מכל ליהנות מההליכה בדרך פשוטה. אוכל להעיד על עצמי כי ליידי רבת ניגודים אני, ומכאן נובעים קשיי אך גם תעוזתי.
המילה הכתובה מיישרת עבורי את קמטי העבר, מבהירה בטוהר הדיו את ההווה, ומפנה מקום טוב יותר לעתיד לבוא.
7.2.1823, יום שישי
בחצי השנה האחרונה עיסוקי הכתיבה הפכו אותי לסופרת מתחילה. קיבלתי תנופה לכך זמן מה לאחר ששבתי מוונציה, ולכן מרגישה אני צורך לנסוע לכל מרחק ברחבי בריטניה ואף מעבר.
התחושה הטובה אותה אני צוברת היא כמבחן אופי עבורי, ולעתים אני נעצרת ונזכרת בתחילתה של 1819 – כיצד התמודדתי עם לידת יוליינה.
לאחרונה הקדשתי חלק מזמני לקריאה של מחזות, וההנאה שלי בהם רבה. ובכל זאת, אין אני מזניחה תוך כדי כך את התחייבויותיי החברתיות, אך כמובן אין זה מספיק ואימא לא מרוצה. היא, באופן טבעי, הייתה רוצה לראותני מקורבת יותר לחצר המלך ולחוגי האצולה, ולכן היא מאוד מוטרדת ומביעה את עצמה לפניי לעתים תכופות. הנושאים בהם אני עוסקת במאמריי נוגעים באופן ישיר למעגל חיים מוצלח – ההחלטה הגורלית: האם להשלים עם הגורל ולהתקדם הלאה, או לא להשלים עם הגורל ומה הלאה? ויותר מכול רוצה אני לייצג את תקופתי בדרכי שלי.
9.3.1823, יום ראשון
ימים ראשונים של חודש מרץ מאופיינים בלימוד השפה הלטינית בצורה מאוד רצינית, משננת אני ללא הרף כדי למצוא לעצמי מקורות לכתיבה. מנסה לא להיות שונה!
את האביב העומד בפתח רוצה אני לפגוש חברותית ואופטימית, ונראה לי ששום דבר לא חוצץ ביני לבין הגשמת החלומות. משקיעה אני השקעה רבה באירועים חברתיים, כשברקע אני מצליחה לשמוע את צלילי החתונה של ידידיי כמנגינה חרישית ומהדהדת.
ידידתי הטובה מיס אנסטסיה מחוזרת באופן הנלהב ביותר על ידי הברון הצעיר מיכאל פטרוביץ, והאירוסים עומדים בפתחה. לא רחוק היום וחברתי היקרה תהפוך לליידי מכובדת. העניין לא מונע ממנה להציג תערוכה נוספת, גדולה יותר, בארמון החורף בסנט פטרסבורג. ציוריה הנפלאים מתמזגים היטב בארכיטקטורה המפוארת בסגנון הבארוק הזוהר.
לעתים במיטתי בלילה בשעת אמירת תפילותיי, לוחשת לי המציאות שלי מילים ברורות: "תאטי מעט".
21.3.1823, יום שישי
בנשף האחרון נזקקתי למלחי הרחה תוך כדי ריקוד בסוף הסיבוב, אחרי שקיבלתי שפע בלתי רגיל של הזמנות לריקודים עד כי פנקס הקטיפה שלי התמלא לחלוטין. לחיזור ברמה הזאת הורגלתי מאז ומתמיד, ובלבי התפללתי לאבא שיברכני – כי קמטי עצב בודדים הופיעו בזווית פי ללא התרעה.
כותבת אני בכל רגע פנוי בלהט רב, ובחירתו של כתב היד שלי לפני שבוע בהוצאת ספרים גדולה נראתה מאוד טבעית אפילו עבורי.
אני שועטת רחוק כמו מרכבה ללא סוסים, אחרי שנים של כאב וצער. ויודעת אני – זו אחת הדרכים לסלק את הזיכרון הכואב ולהיבנות מחדש.
30.3.1823, יום ראשון
מיס אנסטסיה חברתי נכנסה לחיים מוגנים, והחיים שלי בתזוזה ללא הרף. החברות בינינו חזקה מכל מרחק, ומדהים מה שהתלהבות ותמיכה ללא תנאים מסוגלים לייצר. חיי מלאים אירועים חברתיים, קונצרטים בכנסייה ופגישות בטרקלינים המהודרים לטכסי תה מנחה. נראה לי כי אני בשיאי. מחפשת ללא הרף נושאים לכתיבה ומוצאת כיוונים חדשים, ורק לפעמים מתגנבת המחשבה המעיקה והטורדנית: אולי איבדתי את קו האמצע, הייתכן?
5.4.1823, יום שבת
אני מושיטה את ידי לעבר כדי שיחבר אותי לעצמי ולחיי החדשים, אשר לעתים עומדים כמבוישים מנגד. הבוקר עצרתי את הנשימה למראה הנשקף מחלון חדרי: תלולית של עצים צעירים בקצה הנחל נשקה לגשר עץ ישן, עבה וטוב. יצאתי בלהט החוצה ופסעתי בשביל, ועברתי כמו בחלום לעולמות אחרים. הכול תלוי רק בי!
מעריצה אני את החיים ויודעת שאני חייבת להם ובגדול. חוויתי נסים מאוד ממשיים.
7.4.1823, יום שני
שם המאמר: גשר בין העבר לעתיד
המציאות בה שרויה ליידי נטליה מתפקדת כאגדה, ואגדה וחלומות הופכים אצלה למציאות. בתוך תוכה היא לא יראה מתשוקותיה.
יום האתמול של חייה שוחרר ללא שום מעצורים להיום, האש בתוכה בוערת בלהבה הנכונה ובונה חיים מסעירים באמת. אומנם כל בוקר מחדש מנסה ליידי נטליה לדאוג לפרטים הקטנים ביותר, אבל בהמשך היום מתנהגת וחיה בתמונה הגדולה מכל. תדיר מקשיבה היא לקול הפנימי, ולחישתו ברורה: די! לעת בין הערביים מכה בה הבנה גדולה, כי הגיע העת לסיים מצבים.
לסיים כדי לפנות מקום לעוד מרחבים – שוב יידרש ממנה אומץ רב, אך הפעם תהיה זו הכניסה לאי-וודאות: העתיד.
יהיה עליה לפתח נחישות ועשייה, וזקוקה היא לבן זוג כדי להמשיך במערכה – בניית גשר יציב...!
זיכרון העבר מפחיד וידוע, מוכר.... מהססת היא לעלות על הגשר, עוצרת רוצה להבין ולדעת מהו הזמן לריפוי שברון הלב. העננים אשר נאספים מעליה מורידים אחרי זמן קצר גשם של חששות נספגים, אך היא ממשיכה בדרך פצועה מעט ממכות הברד. מבינה את הסימנים, מנסה בכל כוחה להניח לעבר ולתת לזמן זמן. מרחוק מבצבץ אור של תחילת הסוף, ובחושיה היא מאיצה לכיוון החמימות ולרצונה לחצות את הגשר בבטחה – כדי להגיע לזרועותיה של אהבה נכונה.
נזכרת בתדהמה עד כמה רצתה היא להיות בו-זמנית מיוחדת וגם שייכת, ההגנה הייתה זמנית ובאכזריות קטעה בה את התמימות. הקרקעית הנוראה של האכזבה עזרה לה להציב רגליה מעבר לגשר, לקראת העתיד המכיל חיים עם אתגר של בגרות נחישות, ואומץ ההודפים את הפחד.
נטליה נעמדה. וסוף סוף חייכה!
סיימתי את המאמר ודמעותיי התייבשו. חייכתי.
פתחתי חלון וחיים נוספים נכנסו.
15.4.1823, יום שלישי
לפני שבוע התחילו אצלי ערפול, הזיות וכאבי ראש. נראה לי שאני מאוד חולה. עבר עלי לילה מאוד קשה, מפחדת לאבד את חיי.
הכול התחיל בסיימי את המאמר אחר הצהריים, היה לי קשה לנשום ואיבדתי את הכרתי לשנייה, והיו רגעים ששקעתי לאיזה מקום שלא רציתי לחזור ממנו...
החזירו אותי לעולם ולחדרי, ואני עדיין מאוד חלשה כמו אחרי משבר. לאחרונה קראתי ספר "גשרים שלא מסתיימים", ובכיתי בהתפרקות גדולה. קשה להיות חולה, אבל הטיפול מרופא המשפחה המבקר אותי כל שעה מעורר תקווה, למרות היותו מאוד קפדן ורציני בהוראותיו. שרוויה אני בחמימות גדולה. האהבה אשר מרעיפים עלי מאוד מיוחדת אך מיסיס סוזאנה שלי חסרה.
היום אני מאוד קרובה במחשבותיי ליוליינה הקטנה, כי היום הוא יום הולדתה הרביעי. היא כה רחוקה ממני פיזית, אך קרובה ללבי מאוד. נעים לי עם השפע שיש בליבי כלפיה.
17.5.1823, יום שבת
מיס לוסיאנה, יקרה שלי!
בריאה את והוטב לי!
תעדכני אותי במתרחש. לבי איתך. ברצוני להפתיעך בחדשה מהממת ביותר:
הברון מיכאל פטרוביף כרע על ברכיו ובעיניו הבורקות שאל את השאלה הגדולה מכול! הקשר בינינו חם וטוב, ויודעת אני כי שמחה מכסה את עינייך לשמע הבשורות הטובות ההופכות אותי לאישה מאושרת.
הברון אלכסנדר פטרוביף ואמו האהובה של מיכאל ליידי טטיאנה קיבלוני בזרועות פתוחות, ונראה כי קביעת תאריך לנישואים לא תאחר לבוא. מנסה אני לארגן את המחשבות האישיות ולעשות סדר, כי אני חוזרת הביתה! לראשונה מזה זמן רב ישנה אני ללא חלומות, ורעננה לצאת לעולם. שלחתי איגרת לדוכסית הגדולה ליידי סופיה אנטוליביף ולדוכס הגדול ליאוניד, וביקשתי את ברכתה. רצוני לעשותה מאושרת, כי זה היה רצונו של בנה.
אכן, ידידתי האהובה, חשה אני כליידי צעירה המשתחררת ויוצאת למרחב.
היום שוחחתי עם מיסיס סוזאנה, דיברנו על יוליינה הקטנה הילדה של כולנו ולראשונה חייכנו באושר.
שלך
מיס אנסטסיה
סיימתי לקרוא את המכתב ממיס אנסטסיה ידידתי, היא הייתה יחד אתי במחשבות תמיד ותהיה לנצח. קיבלתי את זה מאוד בשמחה, ונכנסתי לתוך עצמי...
22.5.1823, יום חמישי
מיס לוסיאנה, נסיכה שלי!
מיס יוליינה הקטנה שלנו זוכה להצלחה מסחררת, וכולם מתרשמים ממנה עמוקות. אופייה הנעים ושובה הלב לא מפתיע, וכולנו מאוהבים בה!
היום אכלנו ביחד את ארוחת הבוקר, ובהביטי בה עיניי דמעו מאושר וגאווה – בת ארבע וכה עצמאית.
כולנו עוטפים אותה באהבה גדולה, שפע ונדיבות, ויודעת אני כי חוויותיה לא קשורות לזמן או למקום, הן לתמיד טובות.
פסיעותיה עדינות, מרחפות עם דוק אצילות מרשימה. התשוקה והמרץ שלה גדולים והחיים מאתגרים אותה ללא סוף, ולעתים אני חוששת מרצונותיה ובעיקר מאותם הדברים אשר כה אפיינו אותך והובילו אותך קדימה!!
יש בה המון אש פנימית והיא משחררת זיקוק בודד מפעם לפעם, ילדה גאה ובטוחה בעצמה.
אני מצפה ממנה שתמצא פתח לדרך יציבה מתוך החוויה המיוחדת אותה עברה ללא ידיעתה.
עז רצוני לראותכם ביחד ובקרבה ליוליינה הקטנה, אך איננו יכולים לבחור את הדרך בה אנו אוהבים אף את היקרים לנו מכל. ולאור הניסיון אותו עברתי בחיי, יש בי הכרת תודה גדולה ארבע שנים אחרי...
נטעת שורשים עמוקים בלב בתך.
מיסיס סוזאנה שלך
24.5.1823, יום שבת
מיס לוסיאנה היקרה!
ראשית מקווה אני כי שלומך הוטב.
כולנו גאים בך ומעריצים את שפע מאמרייך היוצאים לאור, אך עבורנו תמיד היית סוד גלוי. רואה אני בך ידידת משפחה אהובה, ומאוד גאה לשתף אותך בחדשות האחרונות מנשף האביב, ששילב בתוכו הנאה ושיחות מדיניות וכלכליות כאחת. בעלי, סר אמיליו פון זיך, הסב את תשומת לבי לצעיר המבטיח סר יוהאן כגן, בנו של הג'נטלמן סר יוהאן כגן הגדול, ולאשתו ליידי פניה לבית פורמן כזוג שזה עתה נישא ומאוד מבוקשים בחוגים שלנו.
הם כמובן עוררו מאוד את סקרנותי, תוהה אני... חשה אני בעמקי לבי כי דבר מה חשוב וגדול הסתיים כאן, שהיה מאוד מיוחד ומסתורי. אך בפנייתי לבעלי, אשר אופיו מוכר לך היטב, תגובתו הייתה מנומסת אך מאוד ישירה באומרו שיש לי יותר שאלות משיש לו תשובות. ואני תוהה, נרגשת ומעט מבוהלת מהעוצמה שנשמעה בקולו. המסר כלפיי היה מאוד ברור – עלי לשמור על גבולות נשיים בקלילות ובחן, כמתחייב.
כי זהו מקומי הטבעי!
ליידי לולייטה פון זיך
27.5.1823, יום שלישי
מיס לוסיאנה היקרה! ראשית מקווה אני כי שלומך הוטב, דאגה רבה הסבת לכולנו. חסרונך בלט עד מאוד בנשף האחרון, כהערתו של אחי צ'רלי, חסרים לנו כאן "צעדי ריקוד חושניים"... האווירה בנשף הייתה חסרת כל אנוכיות, לכן הצמיחה חברים חדשים והרבה חוויות, באווירה מפוארת, מוגנת מהחיים האמיתיים אשר עומדים לפנינו כל יום מחדש. כן, יקירתי, סר יוהאן כגן בלט בחברת אשתו החדשה, בת יחידה למשפחה יהודית אריסטוקרטית, ונראית כאישה צנועה ונעימת הליכות.
המבט כבר נישא קדימה לשגרה חדשה.
כמה שהכול השתנה לנו בחיים.
יודעת אני כי הכתיבה שלך מאוד מבוקשת, אך כל השינויים אותם חווית, מבלבלים וממלאים אותי סימני שאלה.
ליידי אליזבט פונטי
30.5.1823, יום שישי
מיס לוסיאנה היקרה! ראשית מקווה אני כי הינך בקו הבריאות, שמרי על עצמך! פונה אני אלייך בשאלה מלאת תוגה. כל חיי הבוגרים חייתי על פי רגעי נוחם חד-צדדים של לתת, ורק לעתים בפגישה זו או אחרת התקיים בי גם רצון עז, כמעט בלתי נשלט, לקבל. ובנשף האחרון, בראותי את הזוג הצעיר סר יוהאן כגן ואשתו ליידי פניה עלתה דמותך במחשבותיי!
איך אדע כי עשיתי החלטה נכונה? ואיך אבין את מעשייך?
האם ההחלטה המכריעה עשתה אותי או אותך מאושרות..? ואני מבולבלת כי הרי אינני יודעת איך מודדים אושר, לא?
ועולה בי דאגה קלה: אולי נכון הוא לתכנן את מעשינו ולחשוב כמה צעדים קדימה, ולוותר על הרגשות הרומנטיים והספונטניים?
אשר לקשרי משפחה: ייתכן ועלי לאמץ את התנהגותו של אחי בירניו, שתמיד מוכן לכל משימה בשיקול דעת ותבונה ונכנס לתדמית הדוכס בצורה הנכונה והמכובדת.
ליידי אן פונטי
1.6.1823, יום ראשון
מיס לוסיאנה היקרה! דורש אני בשלומך ומקווה שהבראת!
בנשף האחרון הופעתך האצילית הייתה חסרה לנו מאוד. עבורי התדמית שלך משקפת סגנון מרשים המושך אחריו אנשים מכל רחבי העולם, כי אכן הימצאות בקרבתך מקפלת בתוכה סערה, גילויים וסודות, אך לא מבטלת שיחות מעשיות ותמיכה נפשית. לאורך כל השנים מהווה את עבורי את הזמן היקר ביותר.
תמיד יש ביכולתך לעוף גבוה, ואת אכן עושה זאת ללא היסוס... לכן בראותי את סר יוהאן בחברת אשתו הצעירה עלו בי המון תחושות סותרות, אבל התחושה המובילה הייתה שחיית לעומק וניצחת בקרב האמיתי!. המסע של חייך היה הצלחה גדולה, והכול בצורה הנאותה והמכובדת ביותר.
טוב להיות ידיד לליידי כה יפה, נאורה ומוצלחת, ושולח אני לך המון מחמאות.
תמיד משרתך הנאמן,
סר צ'רלי ידידך
17.7.1823, יום חמישי
שפע של תשומת לב, שפע של מאמרי ביקורת, והמון איגרות המביעות דאגה מונחים בחדרי. תודה על כך.
עלי להשתמש בתבונה ולהעמיק את המבט אשר נשקף מעיניי היפות. נלחמת אני על עצמאותי בכל מרצי. מצאתי בתוכי את השקט, והגעתי להרגשה בה אלוהים נושא אותי על כפיו. אחרי הדרשה האחרונה נשאתי תפילה, בה שאלתי את האלוהים שלי האם הכול היה שווה.
המידע אותו קיבלתי מנשף האביב ותשומת הלב מידידיי יכולה יותר לפגוע מאשר להועיל, ואולי לא...
18.8.1823, יום שני
יום הולדת שמח לי!
הבוקר סורקו שערותיי ונאספו בהמון תשומת לב מצד מיס קאטרין, המשרתת האישית שלי, ואז היא שמה עלי בזהירות את השמלה הארוכה האהובה עלי. ואף כי השעה הייתה לפני ארוחת הבוקר המסורתית של יום הולדתי, חשתי להט ועוצמה לפתח כמה רעיונות כתיבה ולהתחמם לאורם.
שני אירועים משמעותיים התרחשו בחיי בשנה החולפת: ראשית למדתי לקבל ברוח טובה את מגרעות האנשים אשר חיים במחיצתי, ואף הידידים הרחוקים, ולעת הצורך אם נחוץ אף לרכך את הנזק שהם גורמים לי. הבנתי שעלי לעודד את צדדיהם הנאים ומעשיהם הנדיבים כלפיי, ולהבליטם בהרחבה וללא הרף. זו לא חנופה, ואם כן אז מה! דבר נוסף, הבנתי כי בזמן משבר אפשר להשתמש בתחושות הבטן ולמצוא בהן את הביטחון והכוח, כדי להתוודע לפחדים ולחוסר שלמות, ועל ידי כך להתמלא עוצמה במטרה לקום מההריסות.
היום פתוחה אני יותר מאי-פעם לייעוד שלי, ואומר זאת ללא היסוס: עלי להינשא לגבר בו אבחר ויבחר בי כדי להתלוות אלי למסע משותף, כי "האל הגדול מברך את החתן והכלה". בהכרת תודה גדולה עלי לגדל ילדים ביחד, אך לעולם אין ברצוני להתחמם לאור המעמד של אשת איש בלבד. מצווה עלי לפתח את רעיונות הכתיבה המפעמים בי, ולזכות לראותם בבוקר למחרת בעיתונים נחשבים או בכתבי עת.
ברצוני להטביע את חותמי בחברה בה אני חיה.
בקוראי את המכתבים ששלחו לי ידידיי, אני מבינה שהכול תלוי בטיב העיניים הרואות.
16.9.1823, יום שלישי
ביטחון עצמי ונחישות נחוצים לי כדי לא לעורר רושם שכה תמימה אנוכי ומאמינה אך ורק בטוב האדם. במוקדם או במאוחר חייבת כל צעירה להתבגר, ולגלות את המציאות מחוץ לביטחון של הבית המוגן והמשפחה. אצלי הזמן המיוחד הזה תם עם מותו של אבא, ובאותו רגע נולד זמן גמיש לפשרות... רגעים בהם חיפשתי אהבה מרפאה לטבול בה את יגוני, ויוהאן הבטוח בעצמו דיבר אלי מילים של אהבה.
רק בת שמונה-עשרה, פגועה אחרי אובדנו של אבא, התייצבתי מול ג'נטלמן נועז, שאפתן ונעים הליכות המנוסה בדרכי עולם, והוא הפך עבורי סלע איתן. במבט לאחור, באופן מופלא היה זה הוא שהציל את שפיות דעתי מחד, וגרם לאובדן הסיכוי שלי לשידוך נאות מאידך. מזל טוב לסר יוהאן האביר הנשכח ובחירת לבו הצנועה, ואולי הגיע הזמן ללמוד כיצד לא להשפיל את מבטי בשומעי את שמו, אלא להישיר את מבטי בביטחון אמיתי.
צבען העז של עיניי עומד לשירותי, והגיעה העת להתחדש ולהמיס את הגברים לאלפיהם, וכי מה רע בכך?
הרי מאז ומתמיד מצאו בי הגברים מיניות סוערת, והנשים אף הן נשבו בקסמיי שוב ושוב.
יש לי דרך חדשה!
16.12.1823, יום שלישי
אמש התבררה לי העובדה הנהדרת לפיה שוחררה הירושה שלי מהחלק של סבא מצד אבי היקר, הירושה גדולה ויש בה הון רב המתבטא לא רק בכסף אלא גם בנכסים, כמו: אחוזה גדולה באזור היפה ביותר של אנגליה שלי הטובה והישנה.
לאור כל ההתרחשויות האחרונות מודה אני לסדר הישן, ולכל הידידים המכובדים שחשים כבוד גדול להיות במחיצתי החברתית.
כמצופה ממעמדי וממני אינני מאכזבת, ולא נעדרת מאף הזמנה לחצרו המפואר של מלכי הנכבד.
אני מאמינה בכאן ועכשיו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 28 - עד עמוד 259 סופרת
פרק 28
כל עוד מי הירדן בגאון
יום שני, ה-29.5.67
מנסה אני לנהוג לפי הפסוק שרות ואני מצאנו בספר "הנפש הקסומה" של רומן רולן – לבקש, לשאוף, לא למצוא ולא להיכנע !
ארצי מפוחדת ואני מפחדת איתה...
אתמול הגעתי הביתה וקודם כל הלכתי לדורון, וכשאמו אמרה ש"הלך", נשבר בי משהו ועבורי כבר כאילו פרצה המלחמה.
עד לאותו רגע לא ממש הבנתי איך זה יהיה בשבילי ורציתי לדעת הכול: איך הרגיש, מה עשה, מה ארז, האם דאג, והכי חשוב – האם מסר לי דרישת שלום?
שאלתי את אמו האם ישן בלילה שלפני, והיא ענתה שלא ישן כל הלילה. נכנסתי לחדרו, אבל שום דבר בו לא הזכיר אותו מפני שהחדר היה מסודר מדי. פתאום ראיתי את העיתון "העולם הזה", והתחלתי לקרוא בו כדי להרגיש קרוב לדורון, ובסוף לקחתי אותו הביתה בחיבוק. בבית לא ישבתי הרבה וירדתי כדי ללכת לרות, כבר בדלת עצר אותי מריו השכן ושאל אם כבר ראיתי את הפתק מדורון. בידיים רועדות קראתי ושוב חזרתי וקראתי, אהבתי את דורון כפליים על שלא שכח אותי...
יום ראשון, ה-28.5.67
לוסי היקרה!
כולנו מחכים ולא מפסידים אף מהדורת חדשות, אך אין חדש...
ל"ג בעומר. מדורות בכל העיר ואש בכל מקום. הייתי אצלך, לא היית ולא רשמתי לך את כתובתי. חבל... חזרתי לצבא.
תמיד יש משהוא שמזכיר לי אותך, למשל: הספר שלך מהספרייה שנמצא אצלי, ועליו אני כותב לך מכתב. פגשתי כאן הרבה חברים, ואנחנו מתנהגים כאילו באנו לאיזה כינוס גדול של ותיקים. עד כמה שאני רואה לא נוכל לצאת ביחד לנופש כפי שתכננו, אלא אם ידחו לך את החופש או שלא תהיה מלחמה.
כאן כולם מתגעגעים אל הנשים והילדים שלהם, יש הרבה בחורים נשואים ויש בחור שאפילו השתתף במלחמת השחרור.
מרגישים כמו בבית הבראה, רק חבל שאת לא פה כי אז זה היה מושלם. להתראות ואלף נשיקות.
דורון
ד. צ.000000000
יום רביעי, ה-31.5.67
דורון היקר!
כל השבוע חיכיתי לך יום יום רגע רגע. חשבתי עליך, ביקרתי במקומות שאתה אוהב, דיברתי עם אנשים שאתה אוהב, ישבתי בחדר שלך. הכול רק אתה...! קראתי את עיתון "העולם הזה" מהתחלה ועד הסוף, הכול למענך.
עובר עלי שבוע איום כמו על כול אחד מאיתנו, אבל לי זה קשה כפליים, כי העבודה שלי בלילה כאחות תומכת ואחראית דורשת ממני להתנהג כרגיל. את החולים לא מעסיקה המלחמה, הם במילא נמצאים בקרב.
רק ביום, כשאני עם עצמי חופשייה מאחריות, מרשה אני לעצמי להרגיש, לחכות, לדאוג ולהתגעגע.
אני לא ישנה ולא מסוגלת לאכול. ייתכן שזה נשמע מאוד דרמתי וכמו לקוח מאיזה ספר, אבל תאמין לי שזאת האמת. אני אוהבת אותך ומתפללת בשבילך.
זה איום אחרי שנתיים של חברות, בהן ראיתי אותך כל רגע, פתאום החלל הריק. לא מכתב ולא כלום. רק עכשיו נוכחתי לדעת מה אתה בשבילי, ואני מלאה פחד לאבד אותך, חושבת אני שלא אחזיק מעמד בלעדיך.
הכעס שלך בשיחת טלפון האחרונה לא היה במקום, כי זו לא בגידה ללכת לשיר עם חיילים בבסיס הקרוב, להיפך: ככה הרגשתי קרובה אליך. רציתי להרגיש את הנוכחות הצבאית בזמן חירום כדי להזדהות אתך, רציתי לראות חיילים במדים ולחשוב שאני רואה אותך. האם זה פשע?
דורון, זה לא פייר. תשאל כל אחד ויענו לך שככה לא מתנהגים. הרי כול יום יכולה לפרוץ מלחמה, אף רגע לא בטוח עכשיו, הכול זמני וקודר. ובשיחה האחרונה גרמת לי לבכות כל הלילה, הדמעות חנקו אותי ולאה אמרה שאני טיפשה ובשביל חבר לא בוכים ככה. האם אתה רק חבר בשבילי?
אני מקווה שסלחת לי, זה היה לחינם ונענשתי על לא עוול בכפי, לא בגדתי בך, וצר לי שזה הטריד אותך. לא כל כך מהר אני מפסיקה לאהוב.
דרך אגב, בעבודה בלילה בזמן השמירה תרגלתי בכתב את שמי עם שם משפחתך והדבר מאוד מצא חן בעיניי...
באהבה,
לוסי
יום חמישי, ה-1.6.67
ברגע זה מאיר הבוקר על שמי ארצי המפוחדת, ואני בחלקת עולמי הקטנה מקבלת אישה יולדת למחלקה.
אני לא אאכזב ואעשה כל הנחוץ להרגיע ולהעניק טיפול מסור, אבל מי יעודד אותי? היולדת צועקת: "אלוהים, עזור לי" וחולפת בי מחשבה שלרבים מאתנו בימים אלו יש צורך בעזרה דחופה מאלוהים!
דורון היקר! בוקר הפציע ... ואני ממשיכה לכתוב את המכתב בחדרי. הגעתי אחרי משמרת וחושבת עליך. ודאי קמת משנת הלילה, ונעים לדעת שאנו מחוברים לאותה שעה. אני מאוד מתגעגעת...
לא למדתי לספר את מה שהלב מרגיש דרך מכתבים ובאופן גלוי, כי את רוב הרגשות אני כותבת לעצמי ביומן .
ביום שישי אבוא הביתה ואחכה לך, הלב שלי יחכה לך.
בעוד שלושה ימים ימלאו שנתיים לחברות שלנו, נראה לי שלא נחגוג ביחד באותו יום, אבל דע לך – לא ממלחמה של פגזים אני מפחדת, אלא מהרסיסים שהם משאירים בלב. כי המלחמה מפרידה בין אנשים ומרחיקה מהעין ומהלב. כדי לנצח צריך לאהוב בכל מחיר.
לאהוב את אלה הקשורים אתנו בחיי היומיום, הצועדים אתנו את הדרך, ולשכוח את הקטנוניות. מה שווה לנצח ולחזור לבית שאין בו שלום ואהבה. שמור על עצמך.
לי אין רובה להילחם, יש לי לב חם נאמן ומתפלל.
לוסי
יום שבת, ה-3.6.67
דורון שלי,
אתמול קיבלתי את מכתבך. שכבתי לי במיטה, הקשבתי לטרנזיסטור וחלמתי עליך. ניסיתי לשחזר לעצמי את השיחות שלנו, וניסיתי לראות את פניך. עצוב היה לי ולא טוב, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
עודני נמצאת בהשפעת הערב האחרון בו נפגשנו, ועדיין כואב לי מאוד. התבגרתי מהר ובבת אחד במשך שבוע זה ובימים שקדמו לו, שגם אם אכתוב לך עשרה מכתבים לא אצליח לכתוב את הכול.
ביום שישי הייתי עם רות ומרסל ודבירנו על הכול, ובערב נסעתי לעבודת לילה בבית החולים. אין צורך לספר מה הרגשתי. נרדמתי בצהריים לשעה וחלמתי עליך, וחבל שהתעוררתי מהר כל כך.
היום אני בבית, ואחר הצהריים הלכתי עם רות לאחותך. ידעתי שכך היית נוהג במקומי ועשיתי זאת עבורך. התקבלתי מאוד יפה והרגשתי כמו בבית. דרך אגב, אבי ראה את אימא שלך לראשונה היום.
ועכשיו אני נוסעת ללילה ומאוד עצוב...
אוהבת,
לוסי
יום שני, ה-4.6.67
היום אחר הצהריים נפגשתי עם רות בחולון והיא הצילה את נשמתי. שכנעתי אותה לאכול גלידה מסטיק בדיוק כמו שאכלתי עם דורון לפני הנסיעה, ואז הלכנו אליו הביתה כי מאוד רציתי להיכנס לחדר שלו אבל התביישתי. רק בזכות האומץ של רות, שחיזקה אותי, נכנסתי וישבנו מעט בביתו.
שוב נוכחת אני לדעת שהיא החברה הנפלאה ביותר שהכרתי בחיי... אין כמוה.
הימים קשים אבל בלילות קשה ועצוב אף יותר. למזלי, העבודה משיחה את דעתי.
לפנות ערב נמנמתי ואז זה בא: חדשות ומלחמה. ניסיתי להיות חזקה ולא להראות להוריי כמה אני סובלת ומפחדת. את סבתא שלחנו לדודתי בתל אביב, אימא חושבת שכך יותר טוב. קודם נסיעתה ישבתי בחברתה במטבח ולרגע קט חיבקתי אותה, ואז היא אמרה:
"לא מלחמה ראשונה לי בחיים, אך תמיד קיוויתי כי עבורך יהיה אחרת. יודעת אני מתוך העבר אותו עברתי כי קשה לך ויש בליבך המון פחד, אך אולי תמצאי את הרגע בין הפחדים ותקראי את המכתב הנוסף של לוסיאנה. כי לפחד, חרדה ומשבר יש פתרון אחד – להמשיך הלאה באהבה ואמונה גדולים.
יום שלישי, ה-5.6.67
מלחמה!!!
כל העם ערוך להגנה ואנו תחת אש טורפדות בסיני והם מתקדמות לעיר הדרומית אילת. דורון בצבא.
היום מוקדם בבוקר אבי אמר: "כן, ילדה, זו מלחמה", וקולו רעד קמעה. קיבלתי זעזוע, אספתי את הדברים שלי ונסעתי מיד לבית הספר.
מה יהיה עלינו? אני לא מאמינה שנפסיד, זה אסור!!
בלב כבד אבל ברגליים קלות ואיתנות נסעתי לדרכי, להיות במקום שאני שייכת אליו – להושיט עזרה, לשכוח מהפחד!
מאוחר בלילה במיטה פתחתי את המכתב היקר, ועיניי נתקלו במילים:
"ביטחון עצמי ונחישות נחוצים לי כדי לא לעורר רושם שכה תמימה אנוכי ומאמינה אך ורק בטוב האדם. במוקדם או במאוחר חייבת כל צעירה להתבגר, ולגלות את המציאות מחוץ לביטחון של הבית המוגן והמשפחה. אצלי הזמן המיוחד הזה תם עם מותו של אבא, ובאותו רגע נולד זמן גמיש לפשרות... רגעים בהם חיפשתי אהבה..."
נרדמתי לשעה קלה רגועה יותר, יודעת שעלי לקום כעבור שעה ולצאת לחדר מיון לעבודה נוספת.
תודה לך, לוסיאנה.
יום חמישי, ה-8.6.67
לוסי יקרה!
הקרבות עדיין בעיצומם, אבל הלב כבר בונה ציפיות. ימים גדולים עוברים עלינו, ימים של ניצחונות, והלב בוכה ומתרגש מהשיר "ירושלים של זהב". השיר נוגע ומרגש את כולנו, יש תחושה באוויר שבונים היסטוריה.
המכתב קצר כי תיכף אוספים את המכתבים. אני מרגיש בסדר גמור, המורל פה מאוד גבוה. מחכים לסיים את המלחמה ולחזור הביתה.
אני מקווה שכל העסק הזה יסתיים מהר ונחזור לשגרה.
אני וחבריי כבר רוצים לראות את הסוף.
לכל התחלה יש סוף...
מחברך האוהב, דורון
יום חמישי, ה-7.9.67
מחר אהיה אחרת – ומחר אהיה בת עשרים. מתחשק לי לצאת בהכרזה גדולה: "אני בת עשרים, שמעו כולכם, האין זה משונה?" האם זה עצוב או שמח? לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא מתרגש וזה רגיל בעולם, וטוב שאני בבית בחדרי.
דורון ואני כזוג מתמודדים עם הרבה בעיות, ועלי לקבל החלטות – האם כך אני רוצה שיראו חיי הזוגיות שלי?
אין בי להיטות מספקת ואולי יחסי מין היו פוטרים זאת, אבל נחושה אני בדעתי שיחסים אינטימיים יהיו לנו רק אחרי הנישואין.
לא רוצה בזה ולא רוצה לשמוע על כך... רוצה להיות ישרה עם עצמי ולהיות מאושרת, אבל לא בכל מחיר. אני אוהבת את דורון אהבה שרק בת עשרים יכולה לאהוב, אבל לא בכל תנאי. ברור לי שיחסי מין מלאים יקרבו בינינו, אבל ירחיקו אותי מה"אני מאמין" שלי. האם מטרה טובה מקדשת את האמצעים להשגתה?
לפני מספר ימים חזרנו מנופש משותף בנהריה,היינו שם חמישה ימים נפלאים וארבעה לילות קסומים. ישנו מחובקים אבל לא עשינו שום דבר שעלי להתבייש בו בפני עצמי, וכך אני רוצה את חיי – לא להצטער על מעשיי. למדנו על עצמנו המון ובנינו את פירמידת האושר שלנו. ובשיחות הארוכות הגענו למסקנה שבעוד שנה, כשאסיים את בית הספר לאחיות, חיינו יקבלו מימד אחר. אבל איזה? אני זוכרת שבהגיעי לגיל שמונה-עשרה בקשתי אהבה וכיוון וזה התקיים.
האם רוצה אני לבקש משהו מסוים ביום הולדת זה? האם רוצה אני חתונה?
האם שנינו מוכנים לכך?
רק לא מזמן עברנו את המלחמה ושרדנו את הפחד. למדנו שאפשר לנצח בזמן קצר אם מגייסים את כל הכוחות. אבל ההתלבטויות שלנו הן ריצה למרחקים ארוכים, לכן זה יותר קשה ודורש המון סבלנות.
יש בי נאמנות לדורון ונאמנות לזוגיות, אבל האם יש בי נאמנות לעצמי בהגשמת המטרות של חיי?
יום רביעי, ה-20.9.67
רות היקרה!
דממה בבית וקצת עצוב! קצת קשה לכתוב אחרי שלא מתראים הרבה זמן והקשר מתרופף, וזה די מרגיז אותי מדי פעם. יש לי הרבה מה לספר לך, והייתי רוצה שתהיי כאן כדי שנשוחח פנים מול פנים. במכתב הכול נראה טפל, כי אינני יודעת איפה את עם הראש ובאיזה מצב רוח את לאחרונה. את גם קצת איומה, מדוע את לא כותבת? הרי את זו שעברת למקום חדש כשעזבת את "בית ברל" ואילו אני נשארתי באותו מקום...
אצלי הכול כשורה ואני מאושרת עם דורון. אני ממש מאוהבת וחושבת שבחרתי טוב. הוא מאוד עדין ומבין, ובשבילי זה הרבה. לעתים אני נחרדת מה היה קורה אתי אם לא הייתי מכירה אותו, ועכשיו הייתי צריכה להיות לבד, זה נראה לי איום...
אנחנו מדברים על חתונה, ואולי זה יהיה בקיץ.
תתארי לך אותי נשואה...
ובכל זאת, יש לי הרבה ספקות, ואינני יכולה להסביר את עצמי. פעם צחקתי יותר, למה עכשיו לא?
משתדלת לרזות. כשתראי אותי נראה מה תגידי!
על לימוד נהיגה ויתרתי לבינתיים.
ועכשיו לעבודה שלי בחדר ניתוח: מה אגיד לך, אי-אפשר לתאר במילים מה עובר עלי שם. ראיתי כל כך הרבה והזדעזעתי. המקום שונה ולא דומה לאף מחלקה. במדים אני מאוד מצחיקה, הם שונים בצבע ירוק, אך הכובע הצמוד דווקא הולם אותי.
אספר לך קוריוז: רופא צעיר העיר לי שאני יפה אמיתית, ושלא כל אחת נראית מצוין בכובע המכסה את כל השיער! מאמינה?
סידורי עבודה שלי יותר חופשיים, ולכן יתאפשר לי לצאת לטיול מאורגן ביום שני הקרוב לגדה בשטחים הכבושים, וכמובן לכותל כדי להתפלל. אתמול פיתחנו תמונות במעבדה של דורון, ואין לך מושג כמה אפשריות טמונות בהנאה הזאת. ניתן לצרף תמונות ולהחסיר קטעים לא רצויים מתמונה זו או אחרת.
עשינו ביחד דברים נהדרים והרגשנו מאושרים.
לוסי
יום רביעי, ה-27.9.67
רות היקרה!
נכנסתי הביתה עייפה, לא ממסדרים בצבא, לא משמיכה קוצנית בשדה, לא משעון מעורר באוהל, וגם לא ממסדר אישי לבדיקת רובה. אני לא בצבא כמוך... סתם עייפה.
בדרך שאלתי את עצמי: מדוע אני כל כך להוטה לסיים כבר את בית הספר לאחיות? מדוע לי לרצות להיות זקנה בשנה? מה לא טוב לי באופן אובייקטיבי? יש לי הורים בריאים, אחות נחמדה, סבתא, חבר, חברות, כסף – הכול! אז מה מציק לי?
בזמן אחרון אני מחנכת את עצמי להיות מאושרת, וליהנות עד הסוף ממה שיש לי. כמובן שתמיד אני יכולה לשאוף ליותר, אבל משתדלת לא לתת לעצמי לשקוע בדיכאון. קמה בשעה חמש וחצי בבוקר עם חיוך ואומרת לעצמי יפה "בוקר טוב".
הנה, קיבלתי מכתב ממך, מעטפה מצה"ל, ושמחתי כל כך לקרוא.
אני שמחה שאת סוף סוף מרוצה. האם זה לא פשע לבזבז רגע אחד על ריק בחיים הקצרים שלנו? והרי יש לשמוח, ולו רק על כך שאת חיה ונושמת ואפילו באווירה נוקשה כמו הצבא. זה יעבור, ומי מבטיח שהתקופה הבאה אחרי תהיה יותר טובה?
בקשר לחברך ד' – אני מזועזעת מהתנהגותך!!
כיצד העזת לעשות מעשה כזה, אסור היה לך לשקר כשנפרדת ממנו. כשאנשים נפרדים אחרי ידידות או אהבה אסור להם לשקר ברגעים האחרונים, אחר כך כבר אי-אפשר לתקן ולהסביר. יכולת לומר בפשטות שנגמר ביניכם, שעדיין לא מצאת אחר ואת עדיין מגששת באפלה, אבל בו את לא מעוניינת והוא לא בתמונה יותר. במקום זה ציירת בפניו תמונה שיש לך בחור אחר...
רות, כל אחד רשאי לעשות מה שהוא מבין לנכון, אבל אסור לנו לרמוס את אלה שאהבנו.... ואומרת את: לך קל יותר לקוות לטוב, כי יש לך את דורון. לא ! לדעתי לאדם שאין לו עתיד ברור והמקום שבליבו ריק יש לו סיכוי ליותר תקוות. אצלי הכול נראה ידוע, יציב ו... משעמם. פנינה פ' הייתה אצלי בשבת, קיבלה רגילה מהצבא והיא דווקא מרוצה, ואמרה לי: "מה רע לי בבית? אוכלת ונחה". שאלתי אותה: "האם לא חסר לך חבר?" והיא, להפתעתי, הסכימה אתי.
תדמיני לך אותנו משוחחות עם פנינה על בנים... כנראה שהנושא הזה נוגע בסוף לכולנו, במוקדם או במאוחר, לא?
מקווה שבראש השנה אראך כחיילת אמיתית.
חידושים: בקרוב יהיה לנו טלפון ואז אולי אקבל טלפון ממך.
ושוב – אנא, כתבי ל-ד'. עשי חסד אחרון והסבירי את עמדתך האמיתית. אל תרמי, זו עברה ביחסים...
בידידות,
לוסי
יום חמישי, ה-12.1.68
רות היקרה!
הנה, סוף סוף התיישבתי לכתוב. אני חושבת שצריך להרביץ לי. הייתי אצלכם בבית ונתתי לאימך לתפור לי שוב שמלות. בחרנו יחד דוגמאות, ואני מקווה להיות מרוצה כמו בקיץ. אני רוצה להוסיף לזה גם חליפה. שאלתי אותה מה שלומך, והיא נתנה לי לקרוא את מכתבך, כך שיש לי מושג קלוש מה הולך איתך.
את כותבת שמאוד קר ואת רואה שלג מרחוק, האם את רואה טוב?
האם הצטלמת בשלג?
אני לגמרי לא מקנאה בגלל הקור, אבל שלג זה עניין אחר... את כותבת שזו הרגשה נהדרת להיות בין הראשונים במקום, והרי זה באמת נפלא ואת ודאי גאה מאוד. הייתי מאוד רוצה לבקר, ואפילו חלמתי זה עתה שאת צועקת עלי על כי איני באה אלייך.
רות, תהיי את בן אדם וכתבי לי הכול בפרוטרוט. ההרגשה שלי בזמן אחרון לגבייך, שאת בודדה, האם הרגשתי מוצדקת? אני מקווה שלא. אבל, אני לא אשמה ואת צריכה לסלוח לי שלא כתבתי מספיק, גם ככה המצפון שלי אוכל אותי.
מה את סורגת? החלטתי להיות "בן אדם" וגם לסרוג, אבל מי כמוך יודעת כמה פעמים החלטתי להיות בן אדם סורג...
ביום ראשון אני עוברת למחלקת ילדים ומתחילה לעבוד לילות, כך שאצלי הכול פחות או יותר בסדר. בעוד תשעה חודשים אני מסיימת את הלימודים. יש לך מושג איזה אושר זה עבורי?
אני נוסעת הרבה הביתה כך שיוצא שאני ישנה מעט מאוד ומדי כמה זמן אני ממש "נופלת מהרגליים". אז אני ישנה כמה שעות לעידוד הנשמה והגוף.
הנה כמה דברים חדשים מהעולם המשפחתי שלי: דודתי המהנדסת כתבה שהיא שכרה דירה באמריקה, ולבת דודתי יש חדר ורוד עם טלפון ורוד והיא מאושרת מאוד. וזה לא הטלפון היחיד בבית שלהם... נראה מה יהיה הסוף עם ההרפתקה האמריקאית הזאת. דודתי הרופאה, זו שעזבה את רוסיה והגיעה לארץ, לומדת נהיגה וכבר קנתה לעצמה מכונית חדשה.
הבת הגדולה שלה לומדת בבית ספר לאחיות בבאר שבע, והקטנה שד משחת וכבר הספיקה לשבור לעצמה את היד.
לקחתי תשעה שיעורי נהיגה ואני מאוד נהנית. נראה, אולי פעם יהיה לי רישיון ומכונית ואבוא אלייך. תארי לך מחזה כזה!
רינה ומרסל, שתיהן בהריון, --- סוד. יהיו לנו ילדים קטנים בקיץ.
לאה מתחתנת בחודש פברואר הקרוב.
יום רביעי, ה-24.1.68
היום אחר הצהריים צלצלה אימא לבית הספר לאחיות ובקול שבור אמרה: "סבתא רבקה מתה". פרצתי בבכי גדול!
רק לפני שבוע קודם היא אושפזה ושוחררה לפי רצונה. היא ידעה כי עליה לחזור הביתה עוד פעם אחת, והיום היא עזבה לעולמות אחרים. אימא נשבעה שהיא חזרה לביתנו ככדור כחול בוהק שהתגלגל מתחת למיטה שלי... קשה לי עד מאוד.
עבורי היא הייתה פיסת ילדות חסרה. אני מנסה להיות רגועה, למרות שבתוכי סוערות הרוחות ודמעות עומדות לעמעם את הכתיבה. זה מחזיר אותי לזיכרון העזיבה מרוסיה ללא הכנות ובמהירות, ואיך למרות הכול הצלחתי לאחות את הקרע ולהשתלב בארץ.
סבתא הייתה עדות לעולמי הישן, הגשר המחבר בין ישן למתחדש.
הסיפורים שהיא העניקה לי בשהותה עמנו הפליגו למסע מחוזות ילדותי, לבית שלנו, ולחלומות אותם חלמתי שם.
חלומות בהם הייתה שותפה. היא העלתה את הזיכרונות, קשרה את הקשרים של מאה שנות חיים, חיברה יחד אתי קרעים ומקומות ריקים ואת מה שביניהם.
סבתא תמיד עודדה אותי ברגעי ייאוש, ובדרכה המיוחדת עברה לסדר היום "עד לפעם הבאה", כדבריה, ותמיד האמינה שתהיה הפעם הבאה.
לכן מברכת אני על השבוע שחזרה הביתה, היא צדקה וידעה להעניק את ה"מתנה" של החיים כי מן הסתם הבינה שלא תהיה הפעם הבאה. התיישבנו לשיחה כרגיל, ואז אמרה סבתא בקול רם וחזק: "כנראה שהזמן הגיע", יצאה מהחדר וחזרה במהירות מדדה על רגלה האחת זריזה כאילו שתי רגליה רצות. היא הושיטה לי את שארית ה"חבילה" באריזה הכי יפה שראיתי מימיי – נייר מרשרש בגווני כחול-אדום-כחול קשור בסרט.
וכך, בידיי הרועדות אחזתי בחבילה היקרה ופרצתי בבכי...
הרגשתי שחזרתי הביתה, למקורות.
תמיד ידעתי שישנם מכתבים רבים המיועדים לי, מכתבים שכתבה הדוכסית לוסיאנה הליידי הגדולה! אבל מעולם לא שיערתי מה רבים הם.
"תודה, סבתא", מלמלתי, רכנתי לנשקה, חיבקתי את החבילה ללבי הרוטט והתמלאתי באומץ מחודש. הרגשתי שהעולם מוגן. "ידעתי ששוב אינני לבד ללא השגחה".
היום היא הלכה לעולמה, וכנראה במתן המכתבים השלימה את ייעודה. סבתא, תודה על הכול ושמרי על עצמך ועלינו.
עכשיו הוא הזמן עבורי לקרוא ולהתרשם מהמשך החיים של לוסיאנה.
פתחתי את הצרור הנוסף. לבי רעד עדיין, אך גמלה בי ההחלטה לקרא את הכול מחדש ולהבין!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 29 - עד עמוד 265 סופרת
פרק 29
הנסיכה
5.1.1824, יום שני
סר צ'רלי סטנלי, ידידי היקר!
הנך צודק בכל מובן, עלי לגלות אחריות לחיי האהבה שלי! על לבחור נכון בדיוק כמו ברכיבה – בה המיומנות, המהירות והדיוק משפרים את ההגעה ליעד ומקרבים למטרה. אך האם נכון יהיה עבורי לבטל את הלהט ולסמוך רק על הביטחון הפנימי, כדי לרכוש את הרמה הכי גבוהה של כישורים ומוטיבציה אותם רק אפשר לדמיין? ממך למדתי כי הסוד להגיע להצלחה הוא לסובב לאט את המחשבות, וכשאני מרגישה שהזמן צובר תאוצה והמחשבות מסכנות אותי, להניח להן לרחף לאן שילכו, ואז בלאט ובעדנה לשחרר אותן ללא חרטה.
אשר לאהבה אותה אני מחפשת כדי להעשיר את חיי: עלי לחפש בחוכמה, והיום ברור לי מעל לכל ספק שאף אם חשבתי כי סר יוהאן הוא אידיאלי ומושלם עבורי, טעיתי וסיכנתי את עצמי בדרך בה הלכתי אתו.
מיס לוסיאנה
8.1.1824, יום חמישי
מיס לוסיאנה, ידידתי היקרה!
מה שלומך? נראה כי טוב!
ברור לי לחלוטין שעלייך לשים לב מאוד בזהירות לכל דלת הנפתחת לקראתך. מצב זה נכון כיום כמו שהיה נכון לפני שש שנים.
האם סר יוהאן היקר היה גורלך? או הבחירה הייתה לא נכונה?
לא אשאל את השאלה הגדולה: האם הכול היה לשווא, והמקרה או הגורל התערבו וגזרו עליכם להיפרד?
אני כאן להזכירך כי אומנם נולדת דוכסית בעלת זכויות יתר, אך העובדה היא כי באופן טבעי מתלווים אליהן גם חובות בסיסיים. לכן חייבת את להכיר באחראיות לחיי האהבה שלך.
בידידות,
סר צ'רלי
9.1.1824, יום שישי
הבוקר התעוררתי בלהט עצום, אשר דמה לערמת גזרי העץ המסודרים בחתיכות ומבעירים אש תוססת הבוערת בחדרי. לעולם אינני עייפה למראה האש הבוערת באח. אבי לימד אותי להיות כל שאני יכולה להיות אני... מצב רוחי טוב היום, וביקור בספרייה המדהימה במרכז העיר יעניק לי אושר נוסף.
מיס אפרודיטה, בת הלוויה המסורה שלי, פנויה היום לעיסוקה החופשי אך מעדיפה להצטרף אלי.
הדרך לשם מהנה אותי מאוד, ולעיין בספרים המדהימים מעביר אותי לרמה גבוהה של אושר.
חושבת אני רבות על ילדתי המתקרבת לגיל חמש.
12.1.1824, יום שני
הכול קרה בחטף במקום האהוב בו אני מבלה לאחרונה את רוב זמני הפנוי, המוזיאון הבריטי, בפינה ההדורה בה מוצגים האוספים הגדולים ביותר. שמעתי את צליל הקול שדיבר, וראיתי את עיניו מלטפות במבט את ההיסטוריה המצרית הקדומה המציצה מכריכה של ספר. ואז ראיתי את הברק ניתז דרך עיניו הכחולות והצלולות...
חשתי רגע אינטימי ומאוד מבהיל, כי נוצרו המון תחושות, דמיונות ומחשבות קדומות. חשתי תחושה טובה!
עבורי לא קיים מקום המושלם יותר לפגישה ראויה, אלא מול האוסף המדהים של אנשים שהיו אמיתיים ונשארו כדי לספר את הסיפור המופלא של חייהם.
החלום הפך מציאות כאשר הוא פנה אלי: "כל כך חשוך כאן, עלמתי, הנה אדאג לך ואובילך לאור, את בסדר?"
מעולם לא חשתי יותר בסדר!
בצעדים קלים פנינו לחצר הפנימית המשמשת כמקום קריאה, וידעתי ללא כל ספק כי נכנסתי בשעריה של אגדה המוכרת לי היטב.
אגדה מסורתית מרגיעה ותומכת. חזרתי הביתה!
אבא ודאי רואה ומאושר בשבילי ברגע זה, כי הנה חזר אלי הגיבור של חיי.
יש דברים שלא ניתן לכתוב, ואני כה טובה במילים... עדיין לא מאמינה שאהבה כה גדולה וכה שונה הגיעה אלי מחדש.
לא מזמן אמרתי לאימא בלחש רועד: "הלוואי ואבא היה כאן". "אני יודעת", ענתה אימא, "אני יודעת".
התעוררתי מהזיותיי לשמע קולות רכים: "הנני לורד Sir David Christian נעים מאוד מיס. Luciana.
ושוב המם אותי צליל קולו.
הידידים המשותפים נשארו ברקע.
אחיזת ידו בידי הייתה סיבובית משכרת, חשתי את קצב לבי פועם בתוכי בצורה מלהיבה. מיד ידענו ללא אומר כי רוצים אנו להישאר יחד, מיד חשנו משיכה הדדית. אומנם לא נפלנו אחת לזרועות השני, אך גם לא העמדנו פנים מנומסות. להפתעתי שכחתי מיד את כל רגעי הבדידות, ורק כאבים עמומים העידו כי חוויתי אובדן שהכשיר אותי לפגישה מופלאה זו. כן, האביר שלי הטיל עלי קסם ואימץ אותי ללבו, וכבר לפני שעה קיבלתי איגרת קטנה ממנו:
"מיס לוסיאנה, נסיכתי הפרטית! חדרת לבשרי ופתחת את לבי הפועם בתוכי, ואני מעריצך הנלהב".
עשרה זרי פרחים צורפו לאיגרת. ובהביטי בהם יודעת אני כי השאיפה שלי להגיע לעמדת השפעה ולמצוא את דרך המלך הצליחה, כך שייתכן ויש בי את המידות הנכונות למרות הזיכרון – "אימא".
19.1.1824, יום שני
חלף שבוע ואני עדיין שרויה תחת הקסם וגודל הנס!
מחשבותיי נודדות כשלפניי מונחת הזמנה לכתיבת מאמר לקראת השנה החדשה. כבוד גדול הוא לי, למרות שרבים ממאמריי פורסמו וחלק אף זכו בפרסים. אני חשה מחויבת להמשיך ולהביע את עצמי במילים.
התחלתי בכתיבה בגיל ארבע-עשרה במינכן הרחוקה, וכתבתי בכל פעם תחת השראה אחרת ובעקבות אירועים קשים בחיי. כיום, בהיותי בוגרת ומפוכחת, מכירה אני בזמן החולף והנה זכיתי להיות דמות רבת השפעה כאן, בלונדון שלנו.
ואף הופיע הנסיך הפרטי שלי, אביר ראוי!
שם המאמר: עולם של מוסכמות?
הנושא הזה מעורר עניין הן לצורך דיון והן כמחשבה עצמאית, ותוהה אני מה גורם לי לנסות ולחשוב בנושא? מה מכתיב לי את התוכן? האם אלה אתם, קהל הקוראים המכובד? האם עלי לשקף את רוח הזמן או אולי את מצב רוחי?
רבים ממכריי המכובדים האינטלקטואלים פיתחו תרבות קריאה מאוד מסווגת, ותמיד שואלים את עצמם על הסיבות וההתוויות. תדיר בודקים הם את התוכן ומקפידים על העיצוב, ואילו עבורי הן כתיבה והן הקריאה הם הרגל ילדות שורשי וצורך חיוני.
איך מגיעים להסכמה בעולם של מוסכמות? אציג בהרחבה את סיפורה של ליידי:
ליידי דיאנה תמיד התחשבה במנהגי המסורת, והייתה מלאה הכרת תודה על שמשפחתה נטועה עמוק בתוך מעמד האצילים מדורי דורות. והנה, ללא כל הכנה התרחש בצעירותה אירוע דרמתי שחרץ במסלולה הברור שינויים גדולים.
...ומנבכי השנים הרבות של תפקודה כליידי "טובה", בעלת מידות של איפוק וריסון עצמי – לעולם לא להגזים ולא לפרוץ, רק לשתוק ולהבליג. שנים כה רבות של כבילה עצמית, כשמילה אחת עולה שוב ושוב: "טובה ומכובדת".
לפתע העזה לשנות ולא לרצות בכל תנאי, ולהיות מוכנה לשלם את המחיר. נכון, היא עדיין שמרה על מידות טובות ולא נהגה באפן פזיז, התנהגות שעזרה לה ולמשפחתה לחברה שוב לעצמה ולסביבתה.
וכיום, כאישה מפוכחת אשר שילמה את מלוא המחיר, היא נכנסת לאהבה חדשה והולמת, מתעתדת לבנות משפחה ולהוות דוגמא אישית לילדיה, ואין בה ביקורת או תלונה.
רק תוהה היא מה היו פני הדברים לו הקשרים שלה עם העולם היו אחרים, לו האחרים היו פחות מעזים כלפיה והיא הייתה דורשת יותר נימוס ושומרת יותר על כללי המידות הנכונות. הרי מעולם לא דרשה, לא עמדה על שלה, ורק את הקרבה רצתה גם כשידעה שתכאב.
האם ליידי דיאנה באמת מפויסת?
ליידי דיאנה הכירה היטב את הרמת הגבה מאלה ה"מכירים אותה", כששיתפה אותם ברצונותיה או במחשבותיה, את הבעת התמיהה וחוסר ההבנה וגם אותה אדישות: "עשי כרצונך, שהרי אין לעמוד בדרכך", או, "עזבי, מיותר, לשם מה?"
היא הכירה גם את העובדה שלמעשה חשפה את הרגשות שאנשים לא מעוניינים לראות או לא רוצים להכיר בעצמם, והיא מהווה עבורם דוגמא חיה ופותחת להם צוהר למקומות שצריכים להשאיר באפילה. בתוך מעמקי המסורת המוגנת, היודעת את כל התשובות הנכונות. מסורת המחביאה את האשמה האילמת המהדהדת בחדרי חדרים, ואומרת לעצמה בתדהמה: "כיצד ליידי מכובדת מוצאת לעצמה זכות להסתכל פנימה". כן, היא הכירה בכך היטב.
לכן כיום, בהיותה אישה מכובדת וצעירה בתחילת דרכה החדשה, היא חשה תחושות המשרות עליה אומץ כי הזמן עמד לימינה. העולם מחכה לה. יודעת היא כי אין היא לבד ללא השגחה.
בעולם של מוסכמות מצאה היא חיים עם הסכם!
על החתום: רוברט א. ד. ל. ר.
20.6.1824, יום ראשון
מיס לוסיאנה שלי!
חתונה בלבן!
הכנסייה כולה הייתה מוארת בשלל נרות. זוהר, זיו והילה הקיפו אותי ואת מיכאל שלי, ורגע של אושר עמד בינינו.
היית חסרה, אך יודעת אני כי שום ריחוק פיזי אינו משמעותי בין שני לבבות הפועמים בקצב אחיד כמו שלנו.
עלי להודות כי אחרי כל חששותינו כי לא ימצא עוד אושר עבורנו, הופיע מיכאל שלי והוא בדיוק כל שאני צריכה!
"ליפיפייה שלי עומדות דמעות בעיניים ברגע הגדול מכולם", לחש לעברי בהבנה רבה אהובי מיכאל, והפך אותי לאשתו מול תפארתו של אלוהים, האב הקדוש, והנוכחים המכובדים. במהלך קבלת הפנים, שערכה חמישה ימי משתה, נהנינו משילוב של מסורת ואמנות כלבבי. מאכלים אקזוטיים, ירקות ופירות טריים, הובאו מהמקומות הנחשבים ביותר באירופה, ואת יופיים של הבגדים אשר עטו על עצמם הגבירות והג'נטלמנים לא ניתן אף לתאר. אין ספק כי סנט פטרסבורג חגגה את נישואינו ברוב פאר, והאם זה לא הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב?
האולם הגדול והמפואר בקבלת הפנים כוסה בפרחים מרהיבים בצבעים וריחות בשיא תפארתם, ולעת הערב היה המראה כולו דומה למציאות ופנטזיה המשולבים זה בזה. לוסיאנה יקרה שלי, הבחירות שלנו יצרו עבורי עולם אחר. עולם בו יש לי הרבה מה להציע הן כאדם שלם והן כליידי אמיתית! אנסטסיה שלך
18.7.1824, יום ראשון
משרתי הבית כבר מקשטים את האולם לקראת הנשף העומד להיערך לכבוד יום הולדתי החל בחודש הבא. קבלת הפנים תיערך בגן הדרומי, ובו נבנתה במה גדולה עם נקודת תצפית מרהיבה.
אימא רגועה ושלווה ומאוד קורנת, מעריכה את שפע המזל ואוהבת את מה שהיא רואה סוף סוף.
"צריך לדבר על רשימת האורחים", שומעת אני מיד בהיכנסי לאולם הנבחר אחרי ביקורנו בכנסייה. ונאמר בחיבה כי ניתנת לי רשות להזמין כל מי אשר לבי יחפוץ. ואכן, בפרק חדש זה בחיי ובמעמדי ככותבת רבת השראה, יצרתי קשרים עם אנשי רוח ותרבות – והפעם הם יהיו אורחים רצויים ביום הולדתי.
18.8.1824, יום רביעי
התרגשות רבה אוחזת בי בראותי את ציור הדיוקן שלי מלפני עשר שנים, לבושה אני כנסיכה תמימה, ומתקשה להאמין למראה עיניי.
עור פניי כה עדין, שפתיי ופי יוצרים חיוך שובה לב, ועל צווארי מונח רדיד מזהב המבליט את שרשרת הפנינים – ירושה מסבתא האהובה עלי.
נשענת בתנוחה מלכותית על מסעד הכורסא, כאשר רקע הקיר מכוסה שטיח גובלן עבודת יד הודית מדהימה. והכי בולטת ומזדקרת לעיניי היא צללית גופי המלכותית, הנוצרת כתוצאה מהמחוך אשר מהדק את מותניי. אלה יחד יוצרים עוצמה הגוברת על מימד הזמן.
הייתי בשיאי. נזכרת אני מה רב האושר אשר היה בהישג ידיי, ולרגע מתכסה אני תחושה נוגה. אך יודעת אני כי חיי ניצלו והנה זכיתי בהם מחדש.
עלינו להזמין ציור דיוקן חדש!
8.9.1824, יום רביעי
האמת שלי האמת שלך! מאת רוברט א. ד. ל. ר.
זהו השם המתנוסס על הספר שלי, בחתימת השם הספרותי האהוב עלי ביותר, ולאושרי אין גבול.
העמוד ה-13 מתוך הספר – מהי האמת שלי: מה אגיד ומה אחשוב עליך מבלי להיחנק מדמעות ומבלי לתהות על אובדן, אבל לא אבכה, כי כרגע יש לי לומר לך פעם נוספת – הכול אהבתי אצלך. את החכמה והאומץ, אבל הכי אהבתי את אהבתך הרכה כלפיי שאין דומה לה. סללת עבורי דרך טובה, ועלי נשאר לחזקה בנחישות ובאומץ, וללכת בה זקופה לקראת עצמי.
מהי האמת שלך? היית בעיניי לוחמת אמיצה, ומאמינה בדרך של שינוי והשקעה גדולה עד כלות כוחך. עשית הרבה בחייך בעקביות ונחישות, ולא ויתרת על אהבה שלמה. וברגע שנוצרו גלים גבוהים, נהגת בחוכמה ובשקט. עשר פעמים נפלת ואחת-עשרה קמת. לכן מצווה אני להעריצך!
האמת שלי: ידענו להרקיע לשחקים אחרי שכמעט נפלנו לבורות, נשקנו לרגעים קשים וחיבקנו את הטובים שבהם. עכשיו מוטל עלי ללכת קדימה בגלישה נאותה לקראת עתיד נאות.
האמת שלו: אם טעיתי הרי זה במעשיי לא ברגשותיי, ולכן גם להבא לא אתכחש לרגשותיי, אך האמת שלי: אובדן החלום אינו כישלון, דבר שממנו הכי פחדנו, הכישלון הוא לא להתמודד עם אתגרי החיים כאשר הכול נגמר. האמת שלו: אזכירך את המילים שהאמנו בהן, "אם ידענו פעם לאהוב, הסיכוי לכך שזה יחזור ודאי מאוד".
אך האמת שלי: אהובי היקר לא נולד האיש אשר אינו טועה לעולם, לכן הנושא אינו הטעות אלא המשכיות החיים הנאותים. בעינך ובעיניי נס והזדמנויות תמיד היו דברים שונים. באמת שלי: הזדמנויות הן תוצאה של מאמץ ואמונה שהכול אפשרי עד שיוכח שאינו אפשרי, וגם אז הרי זה זמני בלבד. ובאמת שלך: מה שקורה הוא נס? פליאה? מיקוד בהצלחות, וברקע אין אפשרות לכישלונות... ובאמת שלך חוששים לומר ללא צביעות מהו השנוא ברגשות ומה גורם למבוכה, מעט מזלזלים במה שלא נראה לעין ולא יודעים שנשמה היא לא פיקציה, אי-אפשר לפגוע בה ללא הרף ולצאת נקיים ללא מסר ברור "למות". האמת שלי: יודעת אושר המלווה במתח עם המון הישג אישי, יודעת עצב מתוח עם תחושת כישלון. לכן המסר שלי הנו שהחיים קשים אבל כדאי להשקיע ולחיות. דרכי עדיין ארוכה, אינני מאמינה בדרכי קיצור ולעולם לא אהיה מושלמת. עדיין יש הרבה על מה לכפר כל עוד אני מנסה. כנאמר, "אין דבר יותר שלם מלב שבור".
האמת שלך: אוהב אותך עד כלות ליבך השבור למרות הכול....
10.9.1824, יום שישי
הברכות זורמות ללא הפסק. התגשם חלומי להוציא ספר מיוחד, יקר ובפורמט מהודר. מיסיס לורטה נסערת כי הברכות מגיעות בזרם אינסופי ללא הרף, עד שמינתה משרתת נפרדת לקבלת הפרחים וסידורם.
הברכות היפות מונחות על מגש כסף – האיגרות מראם בולט על שולחני העגול, ואני פותחת אותן בהכרת תודה גדולה.
הפרחים מציפים את האולמות, והזרים של הלורד Sir David Christian בולטים במיוחד, והאיגרת שצורפה אליהם הסעירה אותי מכל:
"אישה אדם ומה שבניהם"
מעריץ ומכבד!
איגרת הברכה מאמיליו פון –זיך פותחת במילים חמות:
"מיס לוסיאנה יקרה, כתיבתך מעמיקה ומצליחה להבליט את המידות הטובות שישנן באופיו של כל אדם, ואף להעלות את רמתו המוסרית". ובסוף האיגרת, בכתב ידה העדין של אשתו לוליטה תוספת מחמיאה:
"ספרך הותיר בי את רישומיו, ויש לי רצון אמיתי להפוך בו שוב ושוב אינספור פעמים". מיסיס אנסטסיה וסר מיכאל האריכו במחמאות ופתחו במילים מדהימות: "כן... מיס לוסיאנה שלנו, כבשת לעצמך מקום על מדף הספרים!
כבשת לעצמך חוג קוראים רחב! פרצת דרך!
סנט פטרסבורג חוגגת את הצלחתך הגדולה. הפכת לדמות מרכזית וסופרת רבת השפעה, אך עבורי תמיד היית הגדולה מכולם. וכיום, בהביטי בספר, מתמלאת אני גאווה ביחד עם אהובי ובעלי מיכאל, אשר רואה בך ובספרך תמונה ברורה של רוח האדם.
אני יודעת בסתר ליבי כי ספרך נכתב כתשובה לאובדנים אשר פקדו אותנו, ואומר לך את המשפט מאחת הביקורות הנלהבות אשר נכתבו אצלנו:
'יצירה מקורית, מרעננת ומדגימה ללא כל ספק סגנון!'"
אך האיגרת הכי חמה נכתבה על ידי ליידי אליזבט פונטי, וכך היא פתחה: "חריפות שכלך וכשרון הכתיבה שלך, מיס לוסיאנה שלי, עוזרים לי להפנים ולטפח את אמונתי הגוברת והמתחזקת, הנותנת השראה לכך שתיתכן תקווה לניפוץ החומה הקיימת בינינו, הנשים, ובין הגברים שלנו".
בתחתית הערמה היפה הניחה מיסיס לורטה את מאמרי הביקורת, וכאן חיכתה לי הפתעה גדולה:
"דרך כתיבה מאוד מקורית", הובלט בעמוד הפנימי, "ספר המתאר צניעות נשית וטוהר מידות אישי לגברים, ובמקביל זכויות טבעיות הנשמרות בנועם וללא מאבק בוטה עד כי הכול נראה כה טבעי.
קוראים יקרים, המלצה – אין להניח את הספר במקום גבוה מדי בספרייה, וגם זאת רק אחרי קריאה מעמיקה!"
24.9.1824, יום שישי
רק מעטים זוכים לתהילה! אך אין בכוונתי להתחמם לאור הזרקורים. עדיין קשה ומתסכל לחתום תחת שם בדוי, אבל בראותי את הרומן הראשון שלי על המדף ושמו של אבא כה בולט – יודעת שהצלחתי לשים את הכתיבה שלי על סדר יומי ולגדול בהתמדה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים דם כחול אדום"- סוף פרק 30 - עד עמוד 268 סופרת
פרק 30
מלא גדותיו ייזלו
יום שלישי, ה-12.3.68
"מהי האמת שלי? נראה לי שאני משתמטת מאחריות וסומכת יותר מדי על אלוהים... המכתב שלה הגיע אלי לפתע, מאיר באור חזק מסנוור. אני מתחילה לחשוב לעומק, להיזכר ולהיות מאושרת. ולפעמים שוב כבה האור והספקות מכרסמים באושר שלי".
הוא לא שלם ובטוח כשלה... יש בה כשרון להרקיד את שמחתה במילים, כך שמספיק לי לקרוא ונעשה לי טוב.
אנחנו דומות יותר לשתי אחיות מקצות העולמות ללא הבדל בזמן, ואני באמת שמחה בשמחתה ובטוחה שהיא עשתה החלטות נכונות. לא יהיה לה אף פעם מושג מה גרם לי מכתבה.
עמדתי בפינה האהובה וקראתי, ושמעתי את קולה מספר במהירות וללא לאות את אשר קורה לה בחייה.
מי ייתן והייתי שלמה כמו לוסיאנה, אצלי זה אף פעם זה לא יהיה כך.
אינני בטוחה בעצמי. למרות שנדמה שאני מאושרת, אינני מרגישה בטוחה. אחר הצהריים ישבתי עם דורון באווירה רגועה בביתו והקשבנו למוזיקה, דבר קצת יוצא דופן בימים אלה, בהם קשה למצוא אותי במצב רוח כל כך נעים ופשוט. בשלוש השנים האחרונות אני מתרוצצת המון, מאוד עייפה ולא מספיקה ליהנות עד הסוף מהדברים שקורים לי. אני זקוקה באופן דחוף למנוחה כדי להרפות מהמתח אשר הצטבר אצלי לאחרונה. אפילו נעשה לי קשה למצוא נחמה בכתיבה. העט זרוק אי-שם בתיק, הדף שקע בתחתית הארון, והמועקה מתפרצת בדרך היחידה והמהירה – ערוץ הדמעות.
ואשר למעשיות המתבקשת אותה דורשים החיים, כמו: לחפש בית. אנו מתקדמים כמצופה, תוך מזיגת ייאוש ותקווה, ושוב יוצאים לחפש.
שנינו לא יודעים בדיוק מה אנו רוצים.
הרבה אנשים מתערבים בחיינו, ולפעמים אנו שרויים ביותר מתח ורבים סתם. האמת היא שבזמן האחרון הסתדרו בינינו היחסים, ונדמה לי שמתבשל משהו יפה ושלם.
מעניין איך ליידי לוסיאנה ידעה תמיד מהו הדבר האמיתי, שזה זהו זה? אני אף פעם לא בטוחה. אומנם אני מרגישה שאם אפרד מדורון לא אחזיק מעמד, אבל זה לא מונע מהחששות לכרסם בי. מסובך, לא?
אני מרגישה את עצמי ילדה שלא יודעת מה לעשות ואיך לנהוג.
סיפרתי להוריי שאני ודורון מתחתנים ושוב בעיות, כל דבר זה בעיות וחיכוכים. לעתים עולה בי המחשבה לבטל הכול, להיפרד ולנסוע לאיזה מקום לבד... אולי אלה שטויות, אבל...
מחר יש לי בחינה מאוד חשובה ומסכמת, אני לא לומדת ואפילו לא מודאגת. מחרתיים חג פורים, ותוהה אני האם במסיבה שהיא חיינו האמיתיים אנו מחופשים לאנשים אשר לא מוכרים לנו, אנשים אחרים?
דורון קנה טוסטוס, ואנחנו משתמשים בו לנסיעות לכל מקום.
בחודש אפריל יהיה לי מבחן לרישיון נהיגה, ואולי ביושבי במכונית דוהרת לאי-שם אתפוס את האושר עד תום!
יום רביעי, ה-1.5.68
רות היקרה!
האם הבנתי נכון, שהיית אצלי עם בחור? כנראה הגעת עם אמנון. שמחתי בשבילך... יש לך מושג כמה אושר נגרם לי לקבל ממך מכתב כמו זה? אני מאושרת שטוב לך ונעשה לי טוב גם.
מרגישה אני במעט נימה חדשה ולא מוכרת בכתיבה שלך. כותבת את שאמנון עסוק ואת רחוקה מענייני הקיבוץ וגם לא מעוניינת להיכנס לתוכם, העבודה שלך לא נראית לך מעניינת ולמרות הבית החם את חסרה משהו... וכאן נכנסים מצבי הרוח והספקות.
אני שואלת את עצמי ואותך: האם הכול תלוי בנו? היש מצב של שלמות בינו ובינה?
ותוהה אני לא פעם מהו המשקל אשר תופסת העבודה בחיינו, ועוד דברים חשובים אחרים שלא בהכרח קשורים לבן זוג שלנו. למה בתחילת הקשר והחיזור זה לא נראה כך? ומה לי לדבר ואני בתקופה מאוד עצובה רוב הזמן. נכון, בעבודה אני כמו במקלט – סגורה ומוגנת מפני הסביבה, לא חייבת לחשוב על עצמי, לא מחוברת לעצמי, ללא בעיות אישיות, רק עוטה את תפקיד האחות ופותרת בעיות של אחרים. אני גדולה בלתת עזרה לצרות של אחרים, כי אז יש לי הרגשה הנותנת לי חשיבות והופכת אותי לנסיכה אמיתית מלידה, נסיכה של אבא...
ובהגיע הזמן ואני חוזרת לחדרי, מיד מתעוררת אני למציאות ומנסה להכיר את עצמי. אז מתגנבת ללבי דמותו של דורון, הבית של הוריי כדוגמא למשפחה, ובניין ביתנו המשותף שלי ושלו. והבעיות מציפות אותי. וכשאני נוסעת הביתה לחולון ומורידה את המדים, אני נעשית קטנה ופגיעה ונזכרת בנו, הילדות-נערות, ואיך הקשבנו למוזיקה וחגגנו את יום העצמאות... ורוצה לשיר, לרקוד ולאכול גלידה, ולראות את מיכאל בלכרוביץ דרך החלון, ולבכות המון.
רוצה את מה שנגמר ואף פעם לא היה אמיתי. וחושבת שאולי טעות היא שאנו מתחתנים, ומה יהיה? ויודעת שלא מבינה כלום בעניין הזה, של להיות גדולים. וכואב...
אבל אל תדאגי, כנראה זה מצב רוח ומחרתיים, ביום העצמאות, תנשב בי רוח אחרת.
אז הבה נתחיל באמת ליהנות מהחיים כי זה הזמן.
מקווה שיסתדר שנצא לחגוג ארבעתנו.
לוסי
יום שלישי, ה-6.8.68
"בית המרחץ והמקווה 'עדנה' מאשר בזה כי הכלה לוסי קיימה היום במוסדנו מצות טבילה כדת.
לשכת הרבנות – מחלקת הנישואים".
יום שני, ה-12.8.68
רות ואמנון!
אלמלא ראית במו עינייך, האם היית מאמינה שהתחתנו בסימן טוב ובמזל טוב!? כן, על כך יעיד שטר הכתובה בו דורון הצהיר כי יפרנס אותי ויספק לי את כל מחסורי, ואני מצדי אהיה אישה נאמנה ומסורה, כדרך בת ישראל כשרה.
ליתר ביטחון הוא הפקיד עבורי סכום של עשרים אלף לירות ישראליות, והכול שריר וברור ואמת ויציב ונכון וקיים!
וכך קבלתי תעודה של יהודיה כשרה..
נסענו לבית הבראה בצפת ל"ירח דבש". כרגע אנחנו נמצאים באוויר הצח של חורשת טל, ואני מרגישה נינוחות מלאה והמון ערגה. אנחנו נהנים מכל רגע, מאושרים, רגועים, ורחוקים מהדברים המטרידים. ברור לי כי אלו הרגעים שלנו והם ייזכרו לעד, אז כדאי שיהיו ראויים.
אכסנו את החפצים שלנו בבונגלו על שפת הכינרת, אליה הגענו בטרמפים כמו צעירים מטורפים מאושר.
הנחיתה הראשונה הייתה ראש פינה, אליה הגענו בטיסה. שמי הארץ כחולים וזו חוויה נהדרת.
ההרגשה נפלאה. אמש בבית אחרי החתונה היה שמח, קיבלנו המון מתנות חמש סיפולוקס, ארבע סרביסים לקפה שחור,ואגרטל פרחים עתיק ועוד...... ואת כולן אחסנו בבית החדש והיפה שלנו.
מה אומר, ידידתי, מחתונה לחתונה... אחרי שלנו יגיע תורכם, ואנו מתכננים לבוא ולשמוח אתכם בקיבוץ בעוד שבוע.
חיים חדשים נפתחו עבור כולנו, והשמים הם רק הגבול הקרוב.
לוסי ודורון
יום רביעי, ה-2.10.68, יום כיפור
היום הזה מיוחד מאוד עבורי, ורוצה אני לעשות בו חשבון נפש כאישה נשואה. המילים והמנגינה של השיר "תחת שמי מוסקבה" הנשמעים ברקע הם עבורי כהד רחוק.
היום, אחרי מנוחת הצהריים, התיישבתי מול הוריי וניסיתי להבין איתם ביחד ואולי לשחזר דרכם את סיפור הירידה לצורך עלייה.
במשך שנים אני מנסה לאחות את הקרע. במחשבותיי מתנסה במסע אינסופי למחוזות ילדותי. מנסה לחפור במוחי ומחפשת זיכרונות וקשרים. מחברת את אותו נתק, אותו קרע, אך לשווא.
לעתים בחולשת הרגע מוצאת את עצמי יושבת ומתייפחת מרה על הנתק שאינו מתאחה, על הגעגועים ללא כלום, החיבור לזיכרון שאינו קיים.
החיים המשתנים משמשים לי כמראה דרכה אני לומדת איך לרצות את הסביבה ואותי בעת ובעונה אחת, איך להיות תמיד טובה קצת יותר מכל האחרים, יותר מקובלת ומוצלחת מכל האחרים.
משתדלת אני מאוד לעשות זאת בדרך לא מתנשאת, אלא בדרך טבעית, שהרי לגמרי טבעי הוא שתמיד אהיה קצת יותר בכל מכל האחרים. מנסה להבין מדוע אני מנסה כל כך להשתלב אם נועדתי להתבלט?
מדוע קיים בי הרצון להיות מובלעת בתוך קבוצה, למרות רצוני להיות מיוחדת?
אני מבינה, והרי זה כה פשוט: כי בחבורה גדולה קל יותר לשאת את הלבד, והצורך בשייכות מנחם.
המצב הרצוי עבורי הוא לקבל את הערצת הכלל, ובסופו של דבר לצמוח בתוך הקבוצה ולהיות המנהיגה.
חשפתי במהלך חיי את אותם ממדים עמוקים, כשהרשתי לאור החיצון לחדור אליהם, וכיום יש לי חיים אשר תופסים מרחב, וחורטת אני בהם מעשים גדולים וברורים ולא קטנים ומעורפלים.
אני רוצה להמשיך לתת, אך כיום אני מקבלת הכרה בתמורה, הכרה וסקרנות לגבי עצמי, שכה מאפיינים אותי כל השנים, האחרים מגישים לי.
בהיותי כיום אישה נשואה בעלת מקצוע מכובד וצעירה בתחילת דרכי, חשה אני תחושה המשרה עלי אומץ.
העולם מחכה לי, אך אינני לבד ללא השגחה. בעולם של מוסכמות בניתי לי חיים עם הסכם!
לפנות ערב ברוח הקלה פתחתי עוד מכתב מתחתית הערמה...
תודה סבתולה רבקה, ותודה לך לוסיאנה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 31 - עד עמוד 279 סופרת
יהיה
פרק 31
נסיכה
6.1.1825, יום שבת
אמש הוזמן לבקר בביתנו הלורד Sir David Christian בנם של הדוכס הגדול לורנס קריסטיין ברון אוליביי וליידי נטלייה, ממשפחת וינסט המפורסמת. בעיניי דיוויד משכיל וחכם יותר מכל אדם שאי-פעם ידעתי, ומאושרת הייתי לראותו בביתנו.
נוסח הארוחה הרשמי לא פגם במאומה באווירה הכללית, כי האביר שלי מתבל את הכול בחוש הומור מדהים ובחושניות מתפרצת. הוא מאוהב בי עד כלות נשמתו. אין בלבול בין מוחו ולבו, צעדיו ומעשיו כלפיי מפגינים אומץ לב יציב ומבטיח, ולכן מאוד משכנעים אותי ואת השאר.
בפגישתנו הוא כרע ברך לרגליי כגבר מאוהב עד מאוד, ושר לי שירי אהבה לצלילי הפסנתר ללא מבוכה. רעדתי מאושר ומהכרת תודה שכה זכיתי שוב. הטרקלין בביתנו התמלא שמחה ונועם כמו בימים ההם, במינכן הרחוקה. הידע שלו בשירה פיוטית או בספרות יפה מדהים ומרשים, זאת למרות חזותו הרצינית והעסקית. אופיו מקרין רגישות עמוקה ומלאה חוכמה, כמו ספר עמוס בדפים הצפופים רעיונות מרשימים. אימא מאושרת, וליידי נטלייה, אמו של דוויד חיבקה אותי בחום. הלילה ישנתי רגועה והופעתי החיצונית משקפת זאת היטב – עיניי צלולות ובהירות, מישירות מבט.
7.1.1825, יום ראשון
מר צ'רלי סטנלי, ידידי היקר! מאז ומתמיד מעריכה אני עד מאוד את תשומת ליבך!
יודעת אני שיש בך שנינות גועשת, שתמיד מיטיבה אתי, ועל ידי השקט שהיא יוצרת משפרת היא את קולות הרקע סביבי.
כן! מתנסה אני היום בעולם טוב יותר והרבה יותר נוח. אהובי הנו ג'נטלמן צעיר שאפתן, ויותר מכל מתאווה להשפיע באמצעות דעותיו ומעשיו על דרכי העולם. מאמין הוא כי יש לחיות את החיים בלהט רב, ויודע בוודאות כי לכל מטרה, קטנה כגדולה, קיים הזמן הנחוץ. לכן מבחינתו אין מצב של בזבוז זמן, אלא ניסיון מצטבר הנרכש במהלך החיים. הוא אינו מאמין בחרטה או שקיעה בכעס וכאב על רגשות מביכים או מבולבלים, ומבין היטב כי אלה היו חלק מהעבר.
נעימה לי מחדש ההרגשה להיות בחברתו של מחזר נלהב.
מיס לוסיאנה
14.1.1825, יום ראשון
ליידי אנסטסיה!
אמש לקראת בוא הערב הרגשתי עייפה מעיסוקיי הרבים אחר הצהריים, ורק רציתי לשבת נינוחה ולכתוב לך את רישומי האחרונים. כהרגלי התיישבתי תחת אדן החלון היפה שלי, המכסה חלקית את מראה השמים, כולי מתאווה לספר לך ולשמוע את דעתך... אבירי האהוב מקבל כל תשובה שאני נותנת לו, ומוכן לשאת בתוצאות בחן רב. זוכרת אני את דעתך הנחרצת, וייתכן ואת תוהה האם אין אני מניחה לעצמי להיסחף. אכן נכון, שרויה אני בסערת רגשות גואה העולה ומתנפצת ושוב.... מודעת אני היטב לאשר קורה לי בשעת להט, ואיני רוצה לפגוע שוב באמי למרות שגם היא עברה שינו לטובה, ואמרה לי רק היום: "ילדתי, טוב לדעת שהינך אישה אשר לא תשפיל עיניים לפני אף אחד!"
אבל כמו שאני יודעת, צריך להיזהר – כי לכל משפט, ולו הפשוט ביותר, יכולים להיות הרבה מובנים.
ושוב, תודה לאלוהים שאין במשפחתנו נישואין מסודרים מראש, ועדיין יש לי חופש בחירה.
מיס לוסיאנה שלך!
6.3.1825, יום ראשון
לוסיאנה יקרה,
יותר מכל רוצה את לעשות את הדבר הנכון! אבל תוהה אני: למי?
הסביבה החיצונית בה את חיה מעוצבת להפליא: את מתנועעת בחדרי הבית כשהכול סביבך מהווה רקע מאוד מרשים, ואף לבושך היומיומי עשוי משי שזור זהב, הדוק וצמוד לגופך בקלילות מלכותית, כולל כפליו הנסתרים. וכך ברור לכולנו כי החיצוני והפנימי גלויים ונסתרים כאחת, אך מתנהגים באצילות המתבקשת.
יודעת אני כי רוצה את לקרוא דרור לחלומותייך, וכיום אני משוכנעת שתקפידי על כל הפרטים. מאז ומתמיד ידעת לעצב בצבעים הנכונים את מעשייך. כיום, גם אם זו אותה הרוח היא באה מעולם אחר, בו כל הדברים הטובים יוצרים יחד מראה רגש ואווירה של חושניות מפתה ומכובדת.
כאן אולי הזמן לדבר על יוליינה הקטנה שלנו, כי היא הדבר האמיתי ויש לכך השפעה גדולה עלייך ועל חייך. לכן כשלחשה לי: "אימא, חבקי אותי, אני רוצה לישון בצד שלך", לא בכיתי כי יודעת אני שעשינו את המעשה הנכון. נוצרת בי מחשבה כי מתחדשת לך ההזדמנות לחיים טובים ביחד עם סר דיויד. חיים עתירי אתגרים ומשופעים ביופי רב, כמו-גם באש יוקדת ומילוי חזון וחלומות מעבר לכל דמיון. הרי קיבלנו חינוך טוב ושפע של מידות טובות.
ואני כן מאמינה בקדושת חיי המשפחה ובברכתו של אלוהים בחיבור בין גבר ואישה לאדם שלם.
ליידי אנסטסיה שלך!
13.3.1825, יום ראשון
התפילה של היום גרמה לי לבכי, כשתוך כדי השירה הרמה שמעתי ברקע את קולו של אבא. היה זה עבורי כמו קול העולם!
ידעתי שאבא ירד והופיע מאי-שם כדי להזכיר לי ששוב מדובר בפרשת דרכים, ועלי לבחור היטב כדי להמשיך הלאה!
יודעת אני כי החיים עם אהובי דיוויד יהיו מלאי עוצמה, אך ההיסוס שלי מגיע כאשר ליידי אנסטסיה מציינת את שמה של יוליינה.
מיד מתכסה אני בתוגה נוגה וחרישית, כי עולה בעיניי דמותה של ילדתי הנמצאת כה רחוק. אז קורה הצפוי מכל: מיד וללא שליטה משתחרר בתוכי כוח אדיר של עוצמת כאב מלווה בגעגועים והחמצה, למרות שהיום אף אם היא בתוך לבי ברור שאל לי להפר את האיזון העדין בו היא חיה.
20.3.1825, יום ראשון
היום עלי להגיע לכמה החלטות חשובות, לכן יצאתי לטיול ההליכה הקבוע שלי. בידי אחזתי במטריה שמשמשת לי גם כמניפה עוצרת ומגוננת ההודפת את הרוח ומשקיטה את הנקישות החדות של הטיפות הגדולות.
השבילים הרטובים והחלקים בהם פסעתי השתקפו כמראה לצללית העולה מגופי. כאשר הרטיבו את דמותי, הם חייבו אותי לצעוד בצורה זעירה בדומה לחיי בתקופת חיים מיוחדות זו.
הרוח שרקה במלוא עוצמתה ופיזרה את הטיפות. העולם נראה רטוב ולח, אך המטריה סיפקה לי הגנה חלקית. זוהי העזרה הנחוצה לי, ואותה אני מקבלת מהטבע השופע. היא משקפת עבורי את הקשר הנכון ביני ובין העולם.
ובכל זאת, קשה לי להחליט – איך עלי להרגיש?
בשעת תה המנחה ניצלתי את הזמן להפיג את ההתלבטות ולהפוך את רגשותיי לשפע ועליזות, חייכתי לדיווד שהוזמן אלינו והצליח כמו תמיד לטשטש את העמימות של הזיכרונות המוכרים לי.
אכן, כדבריה של אימא: "המחזר שלי בונה לנו עתיד מפואר ונאות".
22.3.1825, יום שלישי
מיס לוסיאנה!
תודה לך על תשובתך המהירה!
מודה אני כי החיים החדשים הולמים אותך להפליא, ואומר לך בכנות: רבות למדתי בחיי את כל המנהגים אשר מצווים הג'נטלמניים לכבד, וכנראה זהו הרגע לפעול על פיהם... אם הבנת אותי, ידידתי האחת והיחידה!
ובכל זאת, ארשה לעצמי לעוץ לך עצה קטנה: לעולם אל תטילי את כל יהבך על אדם אחד. וזכרי! במידה ותכבד עליו המעמסה – אני לשירותך.
בהערכה רבה,
צ'רלי, ידידך לנצח
27.3.1825, יום ראשון
הישגיות היא דרך לטפל במצבים קשים.
הדהירה למרחבים הפתוחים על גבי הסוסים היפים שלנו בחברתו של דיוויד, גרמה לי שמחה והעלתה משאלה חבויה: שמא אפשרי הדבר ולא נחזור, אלא נישאר לזמן בלתי מוגבל בשבילים הקסומים.
החיים האלה אכן הולמים אותי, כדבריו של צ'רלי ידידי. הרגע הקסום מתרחש ברגע בו אני מניפה את רגלי השמאלית לצד הנגדי של הסוסה האהובה שלי, ומכניסה את העקב לטבעת היורדת מהעוקף. קורה לעתים ורגלי זזה מעט, ומיד נכון האביר שלי לעזרה כדי ליישר את רגלי
סוסתי. אף היא מאוהבת במחזרי, מפנה את ראשה לאחור ומביטה בו דרך עיניה במבט רך ומרוכז.
רשאית אני לציין כי אישה אמיתית אני בעיניו.
היום ההנאה שלנו ביחד הייתה חדורה גאווה וזקיפות בישיבה עם הפנים קדימה בעיניים נוצצות .
האימונים הרבים אותם עברתי ברכיבה עוזרים לי היום להיות רפויה בתנועות גופי ולא לפחד, והמצב כה דומה לניסיון הרב אותו עברתי בחיי, המעניק לי היום שלווה רבה ושליטה עצמית.
צדק מדריכי, מיסטר נירו, כשאמר שהידע הרב אותו רכשתי ברכיבה הכשיר אותי מצוין לחיים האמיתיים...
2.4.1825, יום שבת
לוסיאנה יקרה,
הכרת תודה מפעמת בי על שאפשרת לי להתוודע לאופייך!
אלמלא כך, לעולם לא הייתי מנחש עד כמה הנני מוכן לעוצמה האדירה של אהבתי אלייך. עלי לעשות מאמצים כדי לאהוב אותך נכון, כי עבורי אין זו אהבה עונתית הקשורה ליופיים של פתיתי השלג הנופלים על בגדייך – עבורי אהבה זו גדולה מהחיים שלי עצמם.
שלך, דיוויד
6.4.1825, יום רביעי
דיוויד היקר!
היום שלי מתבזבז על הרהורים ולא נכון הדבר עבורי, כי לא בת שמונה- עשרה אנוכי, ובוודאי לא מרגישה כך מהרגע בו הכרתיך.
הבוקר נאלצתי להאריך בשינה כי תשושה אני גופנית, ועלי להסתגל לכל הרוך והטוב שאתה מרעיף עלי ללא הרף.
הנה מביטה אני ברגע זה מתוך חלוני הפתוח לתוך המרחבים על העולם בחוץ, המדבר אלי דרך הנוף המקסים המכוסה כולו בטל שקוף ונוצץ ומאיר מולי כאילו זרוע הוא ניצוצות של בדולח. חושבת עד כמה היטיב מזלי בהכירי אדם כמוך....
אמש בפגישה, בהביטי בהבעה אשר הייתה נסוכה על פנייך, הכתה בי התדהמה: הייתי צריכה לראות כדי להאמין עד כמה היחסים בינינו מהממים, ועד כמה אהבתך אלי מעוררת בי פליאה ויראה.
היום אני מאוד נרגשת ומתוחה, אבל אין הרגש הזה מונע ממני לצפות לך בקוצר רוח אוהב עם סבלנות שקטה.
ואם הזכרתי את המילה רוח, אז אמש בסוף פגישתנו מזג האוויר השתנה כה מהר עד כי הרוח החזקה הקשתה עלי לנופף לך לשלום, ועדיין להישאר מלאת חן וקסם – כמו שאתה מכנה אותי.
לוסיאנה שלך
8.4.1825, יום שישי
לוסיאנה יקרה,
ההרמוניה אליה אנו שואפים להגיע עדיין רחוקה, אבל עבורי מתחיל האופק להתבהר. ויודע אני כי גם עבורך הכול יתחיל להשתנות מאוד בקרוב, רוח טובה תחזור אלייך ותוכלי להיות משוחררת כמו ציפור הפורסת כנפיים ומרחפת בעולם.
בראותי אותך אוחזת בי צמרמורת של אושר, שבקרוב תתגבר גם על הקדרות שלך.
הנה, מאוד בקרוב, אהובתי האחת והיחידה, עוד נעבור דרך דלת אשר תיתן לנו הזדמנות שנייה כמו הראשונה.
דיוויד שלך
10.4.1825, יום ראשון
דיוויד היקר,
להיות במחיצתך זו חוויה אדירה עבורי, הנותנת לי זמן להעריך את חיי מחדש. ותודה גדולה לאלוהים אשר אפשר לי להגיע לשער כזה ולהיכנס לתוכו. משתוקקת אני שוב לחיות את ההרגשה הנפלאה המאפשרת לי להגיע למקומות טובים בתוכי ומחוצה לי.
דיוויד אהובי, בגיל מאוד צעיר התנגש בי הגורל וגרם לי להתהפך, ולעולם לא אוכל לשכוח חוויה מטלטלת זו שהורידה אותי לקרקעית. והנה, היום אתה מושיט לי יד לעלות לאדמה מוצקה ולפתוח מסע חדש לכיוון האופק. מרגישה אני תחושת ענווה ודמעות עולות בעיניי.
לוסיאנה שלך
12.4.1825, יום שלישי
לאט מאוד ובביטחון של יום ועוד יום מגבשת אני לעצמי נקודת מבט אחרת על עולם האהבה. המתנה בה זכיתי בהיכרותי עם דיוויד גורמת לי לראות מולי ג'נטלמן מלא עוצמה אך ללא רצון לחנוק או לשנות אותי, מלא הומור חופשי ללא ציניות נסתרת. והכי חשוב: ג'נטלמן המתייחס אלי כחברתו הטובה ומחזיר אותי הביתה בשלום.
24.4.1825, יום ראשון
אמש יצאנו לנסיעה המשפחתית השנתית בחברת חברים טובים, כולל משפחתו האצילה והמכובדת של Sir David Christian. יש לכך משמעות מאוד גדולה, כי זו תהיה ההזדמנות עבורי לחדש את יחסי עם מושג האהבה שאבד לי בדרך. למרות שרגילה אני למקום קסום זה, הפעם זו חוויה שונה לגמרי.
כבר בדרך בכרכרה המהודרת שלנו התנגנה בתוכי מנגינה וצליליה רגועים להפליא. באתי לכאן כדי לחוות יקיצה מרעננת בה אני שרויה תקופה ארוכה, וזוכה אני כבר בדרך לאושר גדול וחיוך מכל עבר.
הבוקר יצאנו לתפילה בכנסייה המרשימה בהתרוממות רוח גדולה, ומשם פנינו למי המעיינות. הפעם בחברת אהובי.
המים המבעבעים והחמים אשר ליטפו את גופי בטבילה מרעננת, הם ההווה שלי המחבר אותי לעבר ומאפשר לי לראות דרכם את עתיד חיי.
25.4.1825, יום שני
הבוקר בטבילה המקדימה חממו המים את גופי ולבי התחיל מתרגש בראותי את דיוויד שלי נהנה כל כך. שהינו בחדרי רחצה פרטיים מעוטרים בזהב ושיש מבהיק. הרצפה המכוסה בפסיפס בערה באור כה זוהר עד כי נראה לי שהחלום להיות בחברתו מאוהבת וליהנות מכך מתגשם עבורי.
מקום זה מאפשר לי לחשוב לעומק, האוויר הנקי והטוב המקיף אותי כאן מלא וספוג בריח של אהבה.
דיוויד נותן לי הרגשה של מותרות עם הרבה יחס של כבוד, ואפילו הדיונים הפוליטיים אליהם נחשפתי אחר הצהריים לא הצליחו לכסות על האהבה והעדינות הטבעית הבאים לידי ביטוי בכל תנועה מתנועותיו.
הכול כל כך שונה עבורי, כי הכול ספוג שקט אמיתי.
26.4.1825, יום שלישי
הבוקר התעוררתי ונזכרתי כיצד כוסו חיי עד לא מזמן בעננים, וכיצד לא חייכו אלי בחזרה. לא ידעתי מתי ואיך יחלוף הענן ויהפוך לאופק בהיר, אך ידעתי שבתוכי מחכה כדור גדול כמו פיצוץ של בדולח המתאווה לצאת ואינו יכול.
נקודת המפגש ביני לבין דיוויד תרמה לתחושת שלמות והשלמה עם הזמן האבוד, והחזירה לי את הביטחון. לעולם לא ניתן להיות שלמים או מאושרים ללא להט והרמוניה.
29.4.1825, יום שישי
הערב ישבנו במקום המדהים ביותר בו ניתן לסעוד ארוחת ערב. האופק מולנו שהשתקף במים גרם לזמן לעמוד מלכת, ולא ידענו את נפשנו ולא הבנו מה קורה לנו, ואיך החיים שלנו כל כך מתאימים לנו.
הרגשנו נינוחים מאוד, כמו בבית. דיוויד רכן לעברי ולחש: "הנה הצלחנו, אהובתי, ליצור את קו האמצע בקו המים". לחשתי לעברו בחשש קל: "הבה נתפלל כי הגל העובר מעלינו יקבע עוגן בתוכנו ואחיזה איתנה בינינו".
9.5.1825, יום שני
דיוויד אהובי הוא אישיות חלומית של ג'נטלמן חזק ובטוח בעצמו, לכן קל לי להזדהות אתו ברצונותיי או חלומותיי. דמותו מלאה בטעם טוב ואלגנטיות אריסטוקרטית ללא העמדת פנים מכבידה.
כל הדרמות הגדולות אותן עברתי הופכות בנוכחותו לאווירה של רוגע. השקפתו על החיים היא חדשנית, אך ללא סתירה למסורת.
23.5.1825, יום שני
דיוויד אהובי הזמין אותנו לשיט תענוגות בסירה המפוארת והמהירה השייכת למשפחתו. לא הרחקנו אלא שטנו בלב העיר האהובה עלינו על התמזה, ממנה נשקפה לנו העיר כמו נסיכה הנמה את שנתה. התפלאתי לגלות בשיחה אתו שאהובי שירת את הוד מלכותו כקצין בכוחות הבריטיים המוצבים בהודו, ולמעשה סיים את תפקידו זמן קצר אחרי מות אבי.
רעד ומחשבות נוגות חולפות בתוכי.
הודו הרחוקה תמיד ריתקה אותי, אבל לחשוב ששני ג'נטלמנים משמעותיים כל כך עבורי היו באותה עת באותה יבשת, בתקופה הקשה של חיי, גורמת לי לרצות יום אחד לנסוע לשם.
תוהה אני פעם נוספת האם נכונה היא המחשבה שאנו בוחרים את יקירנו לפי תכונות אופי אישיות, או אכן הגורל מתערב לנו בבחירה? לקראת הערב לא יצאתי מחדרי אפילו לא לארוחת ערב, ופשטידת דגים קטנה הובאה אלי ואיתה איגרת קבועה ואוהבת מאהובי, בה נכתב משפט קצר:
"מיס לוסיאנה שלי, תמיד תוכלי לסמוך עלי ללא שאלות וללא היסוסים!"
12.6.1825, יום ראשון
מיס לוסיאנה ידידתי הנאמנה!
רוצה אני לספר לך את הנפלא מכל, ותבטיחי לי לענות מיד ולהביע את דעתך במהירות. כידוע לך ולכל חברינו היקרים, זה זמן רב נמצאת אני לבד והגיעה העת לנסות לחיות ולהרגיש מחדש, האין את מסכימה? האם זו דרישה גדולה מדי?
אכן, היינו שונים מדי ולא מתאימים, והחיפוש שלי להרגיש מיוחדת גרם לי לבלות זמן רב מדי עם סר שירל סטנלי סמית, הרוזן המקסים, בניסיונו למצוא בתוך עצמו אהבה שונה. האם היה זה בלתי נכון עבורי?
הייתי נאמנה לו, אך לצערי לא יכולתי לעשות שום דבר בנדון...
חלומי חמק ממני, והיום בוחרת אני למען עצמי טוב יותר ממה שהחיים בחרו עבורי. עומדת אני לתת לעצמי את המתנה המיוחדת והגדולה מכולן.
מודעת אני היום לתחילתה של דרכי, ויודעת אני כי הפעם צפויה לי חוויה
מדהימה ולעולם לא מאכזבת!
שלך,
ליידי אן פונטי
1.7.1825, יום שישי
מיס לוסיאנה שלנו!
אני עומדת לפרוץ בבכי גדול ביושבי מול חלוני!
מביטה אני על העיר הנפלאה המשתרעת מולי, ונציה שלנו, וחושבת בתוגה על אחותו של מר בירניו פונטי, בעלי היקר.
אמש ביקרתי את מיס אן במנזר המרוחק מהעיר, אך קשה היה לזהות בה את גיסתי – האישה היפה והמיוחדת הזכורה לכולנו, אשר תמיד הייתה לבושה בבגדיה האופנתיים! קשה לנו החלטתה, ולכל משפחתנו מאוד לא נוח להתרגל לחייה החדשים, אך בולט בה הביטחון והרבה הכרת תודה ויש בה הבנה שזו הדרך בה היא רוצה ללכת.
מיס לוסיאנה, חובה עלי להעיר כי מיס אן נראית קשוחה יותר ממה שחשבתי. גמישה לחידושים ואוהבת אתגרים אך את זה כבר ידענו, הלא כן?
אנא, כתבי לי תשובה במהירות כי עייפה אני ומותשת ואף חסרת סבלנות לשמוע את דעתך.
שלך,
ליידי אליזבט פונטי
8.7.1825, יום שישי
מיס לוסיאנה!
מודעת אני לכך שאין את יודעת מי אני, אך קרובה אני עד מאוד לידידתך הנאווה – האישה "מאחורי הקיים". מדובר במיס אן פונטי, הנמצאת בתחילתה של דרך, ויודעת אני כי הפעם צפויה לה חוויה שונה אשר מעולם לא פגעה באף אחת מאתנו. ידידתך הנאמנה מצטיירת בעיניי כחדורה כמיהה ומלאה מסתורין עמוק וכואב. תשוקתה האמיתית לשהות בינינו באה לידי ביטוי בתפילות בבוקר ואף בשירתה המיוחדת בשעות בין הערביים, כאשר מרחוק נדמה לכולנו שהיא נכנסת לעולם המתים ונתלשת משם לעולם שלנו בעוצמה סמויה מעין.
נאמנותי נתונה למיס אן, אך ביודעי את אהבתך הכנה כלפי אחותנו אחשוף לפנייך דבר סוד אותו אמורה אני להסתיר:
עלייך לדעת כי עדיין רחוק היום בו תצטרך מיס אן לעמוד בפני הנדר האחרון, "נדר הפרישות"...
ברכות על ראשך.
אם הנזירות, האחות אליסייה!
18.8.1825, יום חמישי
בת עשרים-וחמש, ומה אומר עבורי יום הלידה? כאשר הייתי ילדה אבא לימד אותי מה עלי לעשות כדי להציל את עצמי מכל פגע רע. איש חכם היה אבא, והיום אני מרגישה מאוד קרובה אליו בידיעה כי עלה בידו להביאני למקום מבטחים.
מתקשה אני מאוד לקבל את ההחלטה של מיס אן ידידתי המיוחדת, מכבדת אני את החיים ויודעת כי פרישה מהם אינה הדרך היחידה.
אך מבינה אני שמר שירל שהה בחייה זמן רב מדי ונגע בנשמתה עמוק מדי, ובהסתלקותו הותיר אותה חשופה לחלוטין וללא הגנה. ובכל זאת, צר לי על מקום המצאה, כי גם בין החברות הטובות ביותר יכולים להיות חילוקי דעות.
כן, מיס אן פונטי תמיד העצימה את רגשותיה, אך האם ההחלטה שלה מצביעה על לידה מחודשת לתוך החיים, או שמא זו נקודה ברצף החיים?
עבורי יום זה מיוחד הוא, כי חוגגת אני נוכחות אדירה! נועם, רוך ושקיפות מציאותית בתוכי, ואני מתמלאת תקוות למחר. והיה אם מחר אהיה עצובה, עייפה, חסרת סבלנות או אשכח להגיד תודה, אדע ואזכור בחדרי לבי כי חייה אני ובת עשרים-וחמש, וכל המאה חוגגת אתי את הזמן ואת התקופה שלי!
לקראת הערב כרע דיוויד אהובי ברך ואמר בקול צלול: "את הינך נסיכה בלתי ניתנת להשגה. אישה גדולה מהחיים עצמם. חש אני את החיים בזכותך.
האם תתני לי את הכבוד הגדול ותהיי אשתי?"
חשתי התעלות רגשות. דמיוני הרקיע במעוף חסר רסן, ובמוחי התערבבו החלום והממשות אשר ליוותה את חיי עד כה. ברקע שמעתי את אימא לוחשת לבת דודתה: "הפעם אהיה מוכנה לוותר עליה, כי דרכה סלולה ונמצאת היא במקום טוב". בהכרת תודה גדולה מודה אני כי הגיע הזמן הטוב של זכות הוודאות, ללא פחד מצילה של המסורת. כן !
כן, אהובי, נעשה לי קל ופשוט לזכור את החלומות הצעירים אשר בלבבי.
8.9.1825, יום חמישי
"האם את, מיס לוסיאנה, לוקחת איש זה לך כבעל? האם תצייתי לו... עד שהמוות יפריד... אני מכריז בזה עליכם כבעל ואישה..."
היום התרחש הלא יאומן, ואולי הנכון המתבקש... שידוך טוב וחתן הולם, אדם הגון ובן זוג מתון, אשר עשה את הלא יאומן ופייס ביני לבין חיי. אביר אמיתי שלא מתגרה בדרכי החיים ומתהלך בראש מורם,
אהוב ראוי, אשר הציע לי נישואין אינספור פעמים בעבר, ורק בחודש הזה אמרתי "כן!"
הפעם התאהבתי באמת, או ייתכן ולראשונה נתתי לגבר להתאהב בי? קיבלתי את הזמנתו לריקוד החשוב של חיי.
"אני נלהב מאוד מיופייך", הוא לחש, "כעיוור אני בחברתך.
להיות במחיצתך הוא כבוד גדול עבורי".
ואני לחשתי: "אנא, היה סבלני אתי ותמיד אחוז בזרועי".
היום יוצאת אני בריקוד הנישואין לצלילי עוצמתה החרישית של האהבה, אשר הגיעה בזחילה על גחונה והזדקפה בתוכי.
מאוהבים אנו בטרוף ונאמנים לעצמנו ולתשוקות הנכונות אשר בתוך ליבנו. הקלילות חזרה אלי והצחוק החל שוב להרעיד את לבבי. בהתפעמות גדולה ובהתרגשות אין קץ מכה בי המשפט שגרם לי להתאהב בדיוויד שלי: "מבט עינייך לוחש מבוכה של אישה שאיבדה את כיוון דרכה. קחי את שתי ידיי, הם גדולות דיין, אחזי בהן ואני בך בחוזקה, וביחד נצעד בדרך המכונה 'הסיבות הנכונות'"!
10.9.1825, יום שבת
במהלך טכס החתונה ענד אהובי האביר טבעת זהב משובצת עשרים-וחמישה יהלומים על אצבעי הרועדת, סמל לאיחוד מרצון של שתי הנשמות שלנו. כל החלל הגדול של הכנסייה רקד משמחה, וברקע חשתי את ברכתו הטובה של אבא. בתום המילים שהבטיחו לנו את נצח הזוגיות דיוויד שלי אחז אותי בזרועותיו והוריד את כיסוי המשי הלבן כדי לגלות את פניי. נשיקתו נשאה אותי הלאה מעל צמרות העצים, ועלתה מעל עץ האשוח האחד והיחיד.
עורי רחש עונג גופני, פי חש עונג חושי ולבי נמס מול הגבר של חיי.
כתפיי רעדו קמעה כשהניח את זרועותיו עליהן, ויצאנו בראש תהלוכת החתונה רבת היופי.
בצעדים קלילים ובתנועה בוטחת עשה אהובי את הנס, והפשיר את המלכודת בה שרוי היה לבי, יצר עטיפה של טוהר וסילק את הפחד חסר ההיגיון.
11.9.1825, יום ראשון
סר דיוויד קריסטיאן, ידידי,
אין מילים בפי להביע את תודתי לך!
אתה באהבתך הרבה ומשפחתך הנאורה קיבלתם לחיקכם את ליידי לוסיאנה היקרה לכולנו. לא סוד הוא כי ליידי לוסיאנה היא אהבתי האמיתית מאז הימים בהם היינו צעירים, ורק השמים שמרו עלינו שלא נעוף לכוכבים.
היום אתה גורם לה לחייך, ובבקשה אל תסיר ממנה את עיניך. יהיה עלי מעתה לבטוח בך ולסמוך עליך כי תגן עליה ותמיד תחזיר אותה הביתה בשלום.
לנו, האוהבים אותה, ידוע שלקח לה שנים לחזור כאשר כבר דאגנו שלא תמצא את דרכה בחזרה, אך בעזרתך היא כאן סוף סוף.
קל לי מאוד לדמיין את אושרה כשראיתיה ביום כלולותיה, לכן אני מלא ציפיות ממך.
חייב אני לציין שיש עוד דאגה המטרידה אותי, והיא החשש לימים שכוחות החורף והקור יחסמו את דרכה ויגררו את האהובה שלנו לחוף לא ידוע... האם תמצא דרך להוציאה? האם תמצא דרך להחזירה?
רק בקשה קטנה לי אליך לזכר הימים הטובים: אנא הענק לי את הכבוד הרב ללוות בהדרת כבוד מלכותית את הגבירה שלנו לתא הפרטי בכל עת בה נהנה יחד ממופע תרבותי, ולו למען ידידי העולם כולו!
הרוזן סר צ'רלי סטנלי
12.9.1825, יום שני
ליידי אנסטסיה היקרה שלי,
תודה על אשר כיבדתם אותנו בנוכחותכם! תודה לך ולסר דניאל פטרוביף על טיפולכם המסור ביוליינה שלנו, אך ברור לי כי לעולם לא אפר את האיזון בו היא שרויה ביודעי עד כמה מוגן עולמה.
דיוויד ואני יוצאים למרחבים הפתוחים באהבה זוגית נאותה, כאשר עוטף אותנו ביטחון חברתי המאפשר לנו לחדש את הסקרנות בלי לחשוף את עצמנו לסכנות מיותרות. התברכנו בחיים נוחים באופן פיזי כך שיכולים אנו לנקוט סיכונים רגשיים. האביר שלי הצליח לבנות עבורי גשר לעולם חדש המחבר את העולם הישן והטוב. עולם בו אין זמן לבזבז על צער או חטא התשוקה, אשר היא ולא אחרת גזלה ממני את התבגרותי הצעירה. והיום, בעודי חוצה יחד אתו בבטחה ובגאווה את הגשר, הגיע העת עבורי לא לרדוף אחר חלומות ולראות בבירור כי אין כל רע במציאות שלי, היונקת מעברי. לבסוף יודעת אני איך מגיעים לשיפור מידות...
בעלי בחר ללא היסוס באפשרות להיות במרכז חיי, ולראות בכך כבוד וזכות שנפלה בחלקו. להתאהב בי ולהתחכך במעגל התרבותי שסביבי. כך הוא מעשיר את עולמו, כדבריו, מבלי לעמוד בסתירה לעצמו או לתכונותיו הגבריות.
כדבריו הנעימים לעת ערב: "ליידי שלי, מתיזה את לכל עבר חיים שלמים המשתקפים במראה שקופה עבור כולנו. שמרי את מה שאלוהים יצר בתבונתו, ואל תתני לאף אדם להפריד בטיפשותו!" והדרך עודנה נמשכת... ליידי לוסיאנה קריסטיין
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים דם כחול אדום"- ההתחלה פרק 32 - עד עמוד 282 סופרת
פרק 32
ולים כנרת בשאון
יום רביעי, ה-16.12.68, נר ראשון
"איך אדע מהם פני נישואיי – כשאראה את שדומה לי אכיר בהם בוודאי!"
הזדהיתי עם הנאמר במכתב האחרון של לוסיאנה, ואני בהלם מוחלט. שונות ודומות אנחנו: היא יוצאת נגד הזרם ונכנסת לתוכו, ואני בעומקם של החיים שוחה בנינוחות בביישנות מעט. מצווה עלי לבנות חיים טובים במסעי החד-פעמי, כי דבר לא מובן מאליו!
כן, היו דברים בעולם ואין חדש תחת השמש, ויש הרבה חדש... שקטה ותוססת יוצאת אני לדרכי.
שרדנו את הסקס הבתולי... עצרתי את הנשימה.
יוצאים אנו לדרכנו כגוף אחד – אישה יפה וגבר אוהב הצועד קדימה בנחישות. מאוחדים אנו בדעות, והמחשבה העצמאית לא מהווה אטרקציה. מאוד מאושרים, הכול חדש ומבריק. האבק היחיד בחיינו נמצא בדיונות החול מעבר לחלון בחוץ.
ככה מתקדמים להם החיים – בזעקות פנימיות ולחישות חיצוניות.
חווים אנו את החיים הבוגרים ומנסים לעשותם פשוטים, למרות שיש בנו הבנה והסכמה שהחיים טומנים בחובם מסרים עמוקים ויחסי אנוש מורכבים ביותר.
ידידות מאוד יפה זורמת ביני לבין דורון. אוהבים אנו את אותם מקומות בילוי, והיה ונוצרים חילוקי דעות הם לא מהווים מחיצה. דרך חיי מאוד ברורה ומסלולה פרוס לפניי בבהירות חדה ומרבית. חיי די יציבים, ההווה והעתיד ברורים, וקל לי להאמין רק בטוב, כי על כן יש לי על מי ועל מה להישען. הזמן רץ מהר, ולחשוב לעומק ולהיכנס לתוך לבי נשאר לי רק בחשכת הליל לקראת בוא החלומות. לכן לעתים מתעוררת אני חסרת מנוחה, רק כדי להירדם שוב לקראת מחר!
משתדלת לא ליפול.
המיטה הזוגית שלנו עדיין ללא בסיס, וישנים אנו על מזרן הממוקם על הרצפה. חיה אני בעוצמה רבה את החלום שהתגשם עבורי: יציבות בחיי האהבה, אשר במשך השנים היה רחוק מהישג ידיי. הזוגיות שלנו כל כך חזקה ואיתנה שאין לי צורך להסתגר בפני העולם אלא להפך, יכולה אני להרשות לעצמי להיפתח, להתקרב, ולחלק את אושרי ללא מחיצה של זרות.
כל כך הרבה חוויות חדשות, תחושות שונות, חיים של שותפות. האם אצליח? מרגישה שהרבה תלוי בנו, ואולי תלוי רק בדורון? הרי את היכולות שלי אני מכירה, לא?
יום שני, ה-3.2.69
קיבלתי נקודה משמעותית במימד הזמן: הכרתי בחוויה של טרום היריון בתוך חושיי!
היום אחר הצהריים חלמתי חלום, מורכב אך מאוד ברור: גופי היפה והצעיר עמד בפני שינוי גדול, הזוגיות שלי עמדה להפוך לשלישיה. הזמן שלי, החופש, הפרטיות, וכל עולמי המוכר – עמדו מנגד וטולטלו.
מה השינוי שיביא הדבר לתוך חיי?
הבנתי בחלומי שחיי עוברים המרה למצב שהוא מעבר לכל חלום או דמיון אפשרי. ברגע שהכרתי בכך, אור אלוהי נשא אותי על כפיו מחוץ לשערי גופי לעבר שערי העוצמה הכוח והתקווה, כדי שאהיה שם עבור תינוקי תמיד ולעולם!
נשמתי עמוק ושאבתי לתוכי את גודלו של הרגע ולא חששתי יותר. התעוררתי מוכנה להיות אימא.
היום חל יום הולדתו העשרים-וחמישה של דורון, וחגגנו ברוב פאר לאור זוהר הכוכבים.
יום שני, ה-18.8.69
שלום רות!
סוף סוף התיישבתי לכתוב, אחרי מאבקים ארוכים וקשים. כה עז רצוני לראותכם, אך הריוני לא מאפשר לי טווח תמרון רחב מדי.
ואולי אתחיל מהתחלה וארד לפרטים הקטנים, כי הרי הם ולא אחרים מרכיבים את חיינו. ובכן, איך אנחנו חיים? עברה שנה של נישואים וזה נפלא. כל כך טוב לי שתוקף אותי פחד שחלילה לא יאונה כל רע. מודעת אני לכך שאלו הן שטויות, אבל הרי פחד הוא מצב מדעי עבורי...
לחדשות ברדיו אינני מקשיבה, כי איני יכולה לשמוע כל סוג של תלונה או חוסר אסירות תודה אשר גובלת בהתמרמרות.
אשר למקצועי כאחות: רוצה אני לומר שמשהו בי נסדק, ונמאס לי לשהות יום ביומו בתורנויות עבודה בבית החולים. המצב יוצר בי מועקה גדולה והיכולת של נתינה מלאה לאחרים ירד אצלי למקום שני והפך להיות פחות חשוב מבניית זוגיות. לכן רק בתוך ביתי אני חוזרת לעצמי.
כמו כן יש לקחת בחשבון את התוספת המסתורית שבי, את החיים החדשים הנוצרים בתוכי אשר יוצרים בטן מלאה ריגושים, ולב גדוש חלומות שלא מותיר מקום לעולם החיצון. המצב לא מוכר ולא נתפס עבורי...
את מאוד חסרה לי, ולו הייתה לנו אפשרות לשוחח בוודאי הייתי נעזרת מאוד, אבל זה די קשה לביצוע. הבעה בכתב של רגשותיי אלייך לא מעניקה לי את אותה העוצמה כמו בעבר, כי היד כותבת לאט את אשר הלב רוצה לומר!
חברתי היקרה, אתאר לך את דירתנו:
המקום החשוב ביותר שבחיינו כיום הוא חדר השינה שלנו, בו יש לנו מיטת אפריון, כמו בפנטזיה, התופסת חלק נכבד מהחדר. המיטה נבנתה בהזמנה מיוחדת אצל נגר, ובוודאי שמיס לוסאינה האגדית הייתה מאשרת אותה... (זוכרת את ה"חבילה המפורסמת"?)
אני בטוחה שתאהבי את הבחירות שלי, למרות שחשה אני בהרמת גבה מצידך: "כמו פנטזיה", "לוסיאנה", "החבילה המפורסמת"... אבל לנו השהות בחדר גורמת לאהבה גדולה. וזה הרי העיקר, לא?
גם המטבח, שהוא המקום השני בחשיבותו, זכה לטיפוח מיוחד ונוח כדי שישמש אותנו לארוחות משותפות ולאירוח המשפחה והחברים.
בעוד חודשיים כל החובות הכספיים יהיו מאחורינו בזכות העבודה הקשה שלנו, אשר לפחות נותנת תמורה של כסף נאות.
שנה של חיי נישואין ופתאום נקלענו למין מערכת של אירוח, בישולים, קניות ועיצוב מיקומם של הרהיטים.
מנסה לא להישמע רצינית מדי אבל מרגישה אחרת... אישה! ואשר לביתי הפנימי: הריוני המופלא בחודש החמישי. שמחה ותדהמה שוכנים בתוכי וקשה לי לעכל את המעמד החדש אליו אני צועדת. כולם סביבי מתעסקים רק בנושא אחד: בן או בת...
הדעה המנצחת היא שנוצרת בתוכי ילדה, אבל לי אין הדבר חשוב כלל.
אני מנסה להתרגל לאושר!
עולה בי זיכרון ילדות: המשחק "בונים בית" ובו חדרים נאים וכולו מנעליים. הבית היה יציב כי הנעליים היו חזקות אבל קל היה להזזה ונוח לשינויים. ועכשיו עולה בי המחשבה – בית הנעליים של נישואיי וההיריון אשר מתהווה בתוכי, האם הם לא גדולים במספר מידות?
נסענו לשבוע נופש, כלומר: אני נפשתי ודורון עבד בחדר האקווריום...
דרך אגב, גם זהבה התחתנה.
נשיקות לתינוקך, וד"ש מדורון שמאוד מרוצה שיש לי אותך.
לוסי
יום שני, ה-8.9.69
יום הולדתי נדחק הצידה... בת עשרים-ושתיים.
נתקלת אני בקושי רב ברמה הרגשית, מתחולל בתוכי מאבק חזק מאוד.
נכון לרגע זה אני מנצחת את הלא נודע.
כמו שאבא נהג לומר בילדותי: "ילדים זו מלחמה ומי מנצח – פושקין",
רוצה לומר: אף אחד.
כל ההרגשה הרעה: ההקאות, הבחילות והסחרחרות חזקים מדי ותובעים את כולי. אינני מבינה איך הגוף והנשמה עובדים במצבים חדשים, ולמעשה כל מעבר בחיי היה תמיד קשה למדי. כשידעתי שאני הרה, הבנתי שנגמרה פרשה חיים אחת והתחילה פרשת חיים אחרת.
הפחד מתלווה לכל זה, ובעיקר תהייה גדולה: איך הכול יראה מעתה?
אני חלשה גופנית ויש לי חוסר דם משמעותי, לכן צריכה לבלוע כדורי ברזל. הדבר קשה עבורי כי עבורי משמעות לקיחת כדורים הינה מחלות, ואני הרי צעירה ובריאה.
אולי הכול היה אחרת אם הייתי קצת יותר קלה וגמישה.
ולמרות כל האמור, כנראה שהתינוקת בתוכי מנצחת, ולהרגשתי זו תינוקת מדהימה, כי יש לי הרבה רגעים מאוד מאושרים. לדורון אין לבטים ולא צומחת לו הבטן. הוא מאוד שלם בנפשו וכמובן בגופו.
רות שלי היא אימא בפעם השנייה! רק צעירים ומאושרים מסוגלים לחיפזון כזה, ומקווה אני שזהו רצונם החופשי. לי קשה מאוד לעכל את התהפוכה בחיי, אבל אין לי ספק שהנוף בו שרויה חברתי משפיע על ההחלטות: נוף בראשית השווה להתחלות ותקווה.
כנראה שנביא חיים חדשים ביחד. כמו תמיד – הכול ביחד.
יום שבת, ה-17.1.70
סוף סוף לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לכתוב. כולנו היינו חולים אבל התגברנו יפה, כי טיפלנו אחד בשני כמו משפחה אמיתית. חורף קשה וקר מאוד עובר על כולנו, ולפי השמועה מההורים של רות גם שם היו חולים כמעט בכל משפחה. טוב להיות צעירים כדי להתגבר. אז... אצלנו יש הרבה חדש, וחם לנו בלב בחורף גשום וקר. לפני חודש נולדה לנו בת ושמה נגה – תינוקת קטנה אבל חמודה גדולה.
למען האמת רציתי בת וכבר חיכיתי לה בקוצר רוח, ואז היא הגיעה כמה שבועות טרם זמנה, כנראה שידעה למה...
יש בנו התרגשות עצומה ומעט פחד. לאחוז בה זו מטלה מיוחדת במינה, הדומה לאחיזה בגדולתם של החיים. לכן יש בנו יראה גדולה מפני האחריות.
ילדתי בצורה רגילה במונחים רפואיים, אבל לא רגילה במונחים רגשיים. עם לידתה הביאה בתנו לחיינו עולם ומלואו והתחדשות בכל.
צר לי שדורון לא היה שותף בחדר לידה, ורק בזכותי נפלה החוויה שהיא בלתי נשכחת. בזמן הלידה הייתי מאוד נרגשת ועקבתי בערנות אחרי כל תנועה שהתרחשה סביבי. זכיתי ליחס מעולה מחברותיי האחיות, כך שבתנו הגיעה לעולם ברגל ימין. ליתר ביטחון הציצה קודם עם הראש ימינה ושמאלה והתקדמה במשימתה ללא היסוס...
הזוגיות שלנו התעשרה בן-רגע בבת, נסיכה משלנו.
יש לומר שהנסיכה שומרת על סגנון של חיי לילה, ולא ישנה בלילות. למרות שנאמר לי ב"טיפת חלב" שהמצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע והיא מאוד שקטה יחסית. אינני מבינה למה מתכוונים ב"יחסית". אני ודורון נמצאים במצב של תשישות קבועה כתוצאה מערנות יתר, למרות שאני זו שקמה אליה בקור ובחושך. דורון עוזר לי בכך שהוא מתעורר ומחכה לי בחמימות המיטה. אבל אם קורה מצב ובכייה לא מפסיק אחרי זמן "סביר", הזוגיות שלנו סובלת ונכנסת לוויכוח ער וסוער מאוד, ואז שנינו יוצאים מהדעת. ואשר להתלבטות המרכזית: "עניין ההנקה" – אין לי הרבה חלב והבת שלי לא מצליחה לינוק, התחילו להופיע אצלי פצעים על השד, ולכן אינני חושבת שיש הרבה סיכויים שאמשיך בכך. בכל זאת משתדלת אני עד כמה שאוכל. עבר כבר חודש ונגה שלנו לא עולה יפה במשקל. כל יום אני מגיעה ל"טיפת חלב" לברר מה לעשות, והאחות שוב ושוב מעודדת אותי להמשיך ולא לוותר. למרות שנגה לא מפסיקה לבכות גם עם תוספות האוכל, אני שוקלת ברצינות ועל דעת עצמי לעבור לתחליף חלב מלא.
מוכרחה אני לציין שעצם ההליכה עם נגה ל"טיפת חלב" בבוקר עם העגלה המדהימה בצבע בורדו, גורמת לי להרגיש שאם יש בעולם גאוות יצירה היא נמצאת סביבי וצועקת מתוכי לאוויר.
מה עוד שזאת ההזדמנות שלי לפגוש אימהות צעירות כמוני, לדבר, להתייעץ והעיקר לא למדוד זמן לשום דבר מלבד לצרכים של בתי. זרקתי את השעון למגירה וחיי מתנהלים כאן ועכשיו.
יש מתח רב בתוכי, והפחד מהבלתי נודע בהפיכתי לאימא נותן בי את אותותיו, לכן זקוקה אני לשפע של עזרה מסביב בעיקר מצד מבוגרים בעלי ניסיון.
מסלול חיינו שונה ללא הכר. הוריי נמצאים בתמונה ולכן קל לי יותר עם המטלות החדשות, כי אימא שלי שהפכה לסבתא "עוזרת לי להתנהג כמו גדולה", בדיוק כמו שסבתא שלי עזרה לאימא שלי. נכון שהיא דורשת לעשות את הדברים בדרכה, אך אני זקוקה לה.
הכנת האוכל לנסיכתי, הטיולים היומיים והסידורים הרבים הופכים אותי לעקרת בית בעל כורחי.
ולכן עם בוא הערב קשה עלי עוד יותר תחושת ההסגר, שלא ניתן לצאת כשמתחשק. פשוט לרדת לרחוב ללא מחשבה ולזמן בלתי מוגבל.
לא עוד מסלול חיים חופשי, מעתה עלי לתכנן כול פעולה, לעולם לא היה עולה לי על הדעת שכך יהיה...
זהבה בהיריון חודש החמישי, ונעים לדעת שכל חברותיי צועדות במסלול זהה. העולם שייך לנו...
יום חמישי, ה-12.3.70
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 32 - עד עמוד 290 סופרת
יום חמישי, ה-12.3.70
לוסי היקרה!
אושרי האמיתי נמצא בבית, רחוק מכאן, ואני מתגעגע קשות וזו רק ההתחלה! היציאה לחודש מילואים הפכה חלק מחיי, אבל להימצא רחוק מעבר לגבולות 1967 לא פשוט ולא קל, ועדיין חידוש עבורי...
לילה בשק שינה באוהל סיירים במקום רחוק. ב ר ר ר מאוד קר.
טוב שטרחתי בבית להביא את כל הנחוץ לי ואני מצויד כהלכה, בעיקר עם מכונת הגילוח החשמלית בבוקר שאז אני לא תלוי במים חמים, והרי אין כאלה במילא... היום במסדר בדקו צחצוח נעליים, גילוח וניקיון נשק, ואצלי הכול היה בסדר.
לפחות החבר'ה נפלאים, מספרים בדיחות וחוויות ועושים שמח עם קפה ותפוחי-אדמה בערב מאוחר מסביב למדורה. האוכל בארוחות סביר ומוגש במסטינג והכול נקי, כמובן שכך עדיף מרחיצה ידנית של צלחות בבסיס. בהפסקות מתנחם אני עם ופלות ושותה בהנאה אורנג'דה, אשר עוזרים להתאקלם לאט. הטלפון הציבורי נמצא ארבע ק"מ מכאן, ועל חופשה הביתה אין מה לדבר בקרוב.
ואשר אליכן: איך זה להיות שוב ילדה בחסות ההורים?
האם הנסיכה שלנו עיצבה אותך לאימא?
כתבי הכול בפרטי פרטים. המכתבים שלך מגיעים תוך יום, ועבורי אין אושר גדול מזה.
אוהב,
דורון
יום שני, ה-16.3.70
דורון היקר!
שוכבת אני בכיסא נוח במרפסת, קוראת עיתון "לאישה", מקשיבה לטרנזיסטור וחושבת בו-זמנית על עוצמת רגשותיי אליך ועומקם. מנסה להירגע!!
מה אומר, האהבה אחזה בי עד כלות הנשמה, ותוהה אני איך אחזיק מעמד? אינני יכולה לשנות את המצב, הלוא מילואים ארוכים הם חלק מחיינו. דמעות חונקות את גרוני, וצר לי שזו הנימה אבל זהו מצב רוחי בימים אלה. רק ארבעה ימים חלפו מתוך חודש ארוך, ודומה כי חלף נצח. הרגעים בלעדיך מאוד קשים לי, וגם הנסיכה חשה בכך וחסרה אותך מאוד. נעים להבחין בקווי הדמיון ביניכם, רק האף והסנטר מזכירים אותי.
היום נגה בת שלושה חודשים, ולציון יום הולדתה החודשי היא הקיאה את כל הארוחה. כנראה שזו דרכה להגיד "יום הולדת שמח".
ואז במפתיע, בעודה שוכבת על הבטן, הביטה בי בריכוז היתולי, נשענה על שתי ידיה ובבת אחת עזבה את ידה השמאלית. נשענה על ידה הימנית הרימה באון את הראש והתהפכה על גבה. מרוב תדהמה פרצה בבכי ואני בכיתי איתה.
אמי הביטה במחזה כלא מאמינה ופרצה בצעקה! האירוע גרם לי להתלבטות גדולה, והמון מחשבות צצו שוב ביתר עוצמה:
האם זו השעה לחזור לעבודה ולהחמיץ את הבריאה?
מה דעתך?
הבחירה היא בין מהות ואיכות הזמן שמהם יורכבו חיי. הקצאת שעות אותן נגה ואני נהיה האחת בלי השנייה, לתת לעצמי זמן של מבוגרים – ללא חיתולים, הכנת דייסות ושטיפת גיגיות כביסה אינסופיות, מה עוד שהלכו לקראתי והעריכו לי את החופשה לשנה שלמה. לפחות אוכל לומר שהבוקר הקשבתי לשידורי הטלוויזיה בשפה האנגלית כדי להיות בעניינים...
זהבה ומרדכי צלצלו ולאחר מכן באו לראות יחד אתי את פסטיבל סן-רמו בטלוויזיה. המופע היה די בינוני, אבל לפחות היום שלי התמלא בפעילות אחרת.
אתמול הייתי בקולנוע עם רחל כהן בסרט מצוין, היא חברה טובה ומאוד מוכשרת בתפירה. היא הכינה לנגה שמלה מקסימה במתנה.
אוהבת,
לוסי
יום רביעי, ה-18.3.70
דורון היקר!
מה שלומך? אני מקווה לקבל מכתב ממך היום, מחכה בקוצר רוח. אתמול נגה ואני הלכנו לבקר את הוריי. ישבנו עם סימונה השכנה למטה, כשבדרך פגשתי את בת אחותך נעמי, וגם היא הצטרפה אלינו כדי לראות תמונות.
כמו כן ביקרתי את אימא שלך. אפשר לראות שאני מאוד פעילה, אבל רוצה אותך כבר כאן ולעצמי, ובכלל לחזור הביתה לחיי משפחה שבשגרה.
הבוקר הייתי אמורה ללכת ל"טיפת חלב" לבדיקה שגרתית, אבל לצערי הכול השתבש בגלל הגשם החזק.
ברגע זה ממש שוכבת נגה ערה וממלמלת, משחקת עם הידיים הקטנות שלה. והופ – כרגע היא התהפכה מהגב לבטן, הרימה את הראש והציצה בי בחיוך. הנסיכה שלנו חכמה ויודעת לתת הצגה טובה כדי להסיר דאגה מלבי על שנשארנו בבית ולא הלכנו לבדיקה.
אוהבת,
לוסי
יום שבת, ה-21.3.70
לוסי יקרה!
שוכב אני באוהל סיירים קטן, כשבחוץ משתוללת רוח חזקה שמעיפה חול ומנענעת את האוהל. והנה לשמחתנו התחיל לרדת גשם, שמרטיב את החול ומונע ממנו לחדור לכל מקום.
לידי הטרנזיסטור משמיע שיר של "הגשש החיוור" ואני צוחק בכל פה, וקודם אף התענגתי על שירם של "התרנגולים".
אני מאוד מתגעגע ומבין יותר מתמיד שלפעמים טוב להיות רחוק מהבית כדי להיווכח כמה אתם יקרים לי. מאוד התרגשתי מתיאור ההיפוך הראשון של נגה. ודאי לא אכיר אותה בשובי.
סיימתי את כל העיתונים, ומחכה לעוד שבוע של פעילות. טוב שיש טלוויזיה בערב.
אתמול בערב הייתה קבלת שבת באוהל חדר האוכל, שאין בו חשמל, אז הדלקנו הרבה נרות והיה מאוד חגיגי, וכך גם האוכל.
לאורך הארוחה שרנו עד שהגרון ניחר, אבל בזאת לא הסתיימו הבילויים שלנו: בדרך חזרה נכנסנו לאוהל קשר ושם הלכה השתוללות גדולה – נגן אקורדיון, בקבוקי קוניאק, עוגות מהבית ומטעמי שקם בכמות אדירה. בקיצור, התפרקות גמורה. כמובן שלא שתיתי אבל שרתי, או,הו...
כמובן שהייתי מוכן לוותר על הכול ולהיות בבית.
והיה אם יתנו לנו חופש בשבת הבאה, הייתי רוצה שתחממי לי מים כך שאוכל לעשות אמבטיית קצף.
אני מקווה שיהיה לכם פורים שמח, ונגה תהיה מקסימה בתחפושת הליצן. תצלמי אותה, כמובן.
אנא, כתבי לי באיזו שעה השידור של ה-30 במרץ, אולי אוכל לראות כי הרי יש כאן טלוויזיה.
חבקי את נגה חזק!
אוהב,
דורון
יום שבת, ה-21.3.70
דורון היקר!
אני מקווה שהכול בסדר אצלך, ונראה אותך בקרוב.
אני מאוד מתגעגעת, והרבה פעמים כשאני מטפלת בנגה אני בוכה (כמובן שאף אחד לא רואה). אנחנו רוצות חיבוק ומהר... אתה מאוד חסר לי ואני שמחה שעברתי להוריי, אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד. גם נגה מאוד מתגעגעת אליך ומאוד חסר לה אבא, ואלו לא סתם דיבורים.
היא ילדה כל כך נהדרת, פשוט בובה, והשתנתה מאוד מאז הלכת למילואים – גדלה מאוד, מחזיקה יפה את הראש כשהיא על הבטן, מסתכלת לצדדים ומציצה לראות את התגובה שלי. ברגע שמרימים אותה גבוה היא בראש מורם בגאווה, צוחקת בקול.
אני מבקרת בכל מקום אפשרי ומטיילת איתה המון. ביום שישי אחר הצהריים הייתי אצל הוריך והיה טוב מאוד, בדרך נכנסתי לאחיך ששמח מאוד לראות אותנו, והיום בבוקר ביקרתי גם אצל אחותך.
זהבה ומרדכי לא הגיעו הערב, כהרגלם, כי הם מצוננים, וטוב שלא באו במצב כזה. הכנתי לך חבילה מאימא שלך ואוזני המן שאימא שלי הכינה, וכמובן גרעינים...
פורים מאוד גשום ואין הרבה תחפושות. את נגה צילמתי מחופשת לליצן בפילם צבעוני, לכן אל לך לדאוג.
אוהבת,
לוסי
יום שני, ה-23.3.70
מה אגיד, הכותרת "שושן פורים" מחממת את לבי מאז ומתמיד, אבל עצוב בלי דורון. אני עדיין אצל הוריי ולא עושה כלום מעבר לטיפול בנגה. היא ילדה מתוקה, אבל איזו אימא חושבת אחרת!? האימהות העלתה לתודעתי שאלה גדולה – מהי בת עבורי?
זוהי נשמה בת דמותי, כמו חומר גלם יקר ביותר בידיי, הילדה שלי זו חנופה גדולה לאגו שלי. אני מטורפת אחריה ומשתדלת לא לפנק אותה יתר על המידה. היחס האוהב של דורון כלפיה מחמם את לבי בצורה שלא תתואר. אני מאוד מאושרת, ונעים לי להביע את רגשותיי בכנות מרבית.
לראשונה מזה שנים שאני לא עובדת בחוץ ונמצאת ברשות עצמי בבית, עושה את מה שאני מבינה ואיך שאני רוצה ומתי שאני רוצה רק בתוספת קטנה ומשמעותית – יש לי ילדה!
האמת שעדיין אין אני מאורגנת ולא תמיד יודעת איך להסתדר ולנצל טוב את הזמן, אבל ברור לי שרק הזמן ילמד אותי איך להסתדר אתו.
כל כך חבל לי שאני ורות רחוקות ולא מתראות. עדיין יש בנינו קשר עמוק וחזק, אבל התקופה הנוכחית היא הסתכלות פנימה ובניית משפחה, לכן כל הזמן וכל הרצונות שלנו מופנים לכך.
טוב לי לראות את אבי משחק באהבה גדולה עם נגה, ומודה אני על כך שיש לי את האפשרות הזאת למרות שעז רצוני להיות בבית שלי.
יום חמישי, ה-26.3.70
לוסי היקרה!
עוד שמונה ימים נגמור עם זה ונהיה שוב ביחד.
במכתב הקודם כתבתי שיש סיכויים שאבוא לשבת, אך אל תופתעי אם זה לא יתגשם. בכל אופן, אני עדיין חולם על מים מאוד חמים, כאלה שמתחממים בדוד מהבוקר.
הבחור ששוהה אתי באוהל, טיפוס בוהמי עם שיער ארוך, כמו חיפושית, והוא לא מתאים לאווירה. אבל כולנו הרי חיילים במדינה, לא כך? גם הוא חיי ממכתבים מהבית, לדוגמא: חברה שלו כתבה לו שמונה מכתבים, הכניסה כל אחד למעטפה שונה ואת כולם הוא קיבל היום – יחי הרושם! ויש פה אחד שמאים להתגרש מאשתו כי לא קיבל ממנה אפילו מכתב אחד...
בכל יום אני עובר אימונים רבים, וניקוי רובה למסדר הפך עניין שבשגרה. לכן הזמן עובר די מהר, ומזל שהימים התבהרו וכנראה מצפים לנו ימים יפים.
אשר לשהותך אצל ההורים, האם נעשה לך קל יותר?
ומה עם שעת האמבטיה שלה? ומה עם דאגנות היתר שלהם?
טוב לשמוע שהמשקל שלה חמישה ק"ג, ממש כבדה, מעניין אלו עוד שינויים אגלה בה.
חיבוקים לנגה ולגעת בה לחי אל לחי.
אוהב,
דורון
יום חמישי 70 3 26
דורון היקר!
קשה לי בלעדיך... וטעם נשיקותיך רק בדמיוני! ולמרות שהמכתבים ממך מגיעים בטפטוף איטי, אני זקוקה לכתיבה שמרככת עבורי את ההמתנה.
אז מה חדש אצלנו? אין סוף לכביסה של החיתולים, והגשם שיורד ללא הרף לא מאפשר להם להתייבש. לכן הבית נראה כמו...
אתמול אחר הצהריים ביקרתי אצל הוריך ונגה צחקה המון, ופשוט נהנינו ביחד. ואז לפתע בא הבכי, והייתי חייבת לצערי לחזור הביתה, כי נראה היה שהיא התעייפה ורצתה לישון. הבוקר הייתי עם אימא שלי ב"טיפת חלב" וקיבלתי הוראות אוכל חדשות – צהוב של ביצה וגבינה בפירות. בדרך עשינו קניות לנגה: כובע, מוצץ וגרביים.
חיי נכנסו לשגרה מבורכת. כנראה שיש בי משהו שמתבגר ומסתגל, בכל זאת כמהה אני לחזור הביתה מהחממה של הוריי.
אהבה,
לוסי
יום שני, ה-30.3.70
סוף סוף שלחתי לרות צ'ק מתנה להולדת הבת, כי כרגע לא נראה לי שנתראה בקרוב. סדר העדיפות שלנו שונה ללא הכר, הלב עדיין בחברות המיוחדת אבל הגוף עסוק בבניית הורות – אבא אימא.
בכל רגע פנוי רוצה אני לצלם את נסיכתי, ולא שבעה ממראה או מכישוריה.
העניין טוב לי, כי מיד יש באפשרותי לראות את התמונות המוכנות במעבדה של דורון.
בסוף השבוע דורון היה בבית וזו הייתה חגיגה לכולנו. הוא לא הכיר את נגה בשל השינוי הגדול שחל בה, והיא התעלמה ממנו...
היא ילדה מיוחדת במינה, ואין אני שבעה להיות במחיצתה. היא לא יוצרת שום בעיה ואני משתדלת גם לא לעשות לה בעיות.
הארוחות שלה בשעות קבועות ובמידה הרצויה לה בלבד, ועל זה אני מקפידה מאוד. נראה לי שבעניין הזה היא נוטה לדורון ולא לי...
ואשר להרגלי השינה: כבר משש בערב היא מוכנה לשנת הלילה שלה. משחקת המון עם עצמה ואין בה פינוק מיותר. ולמרות שאני מעריצה אותה, אני משתדלת מאוד להיות הוגנת כלפיה אבל לא משוגעת.
כשהיא משחקת עם עצמה אני לא לוקחת אותה כך סתם בידיים, אלא אם אני רואה שדי לה. לא משעשעים אותה אם היא משעשעת את עצמה! ואכן, יש הרבה שעות בהן היא לא מפסיקה להתהפך ולשעשע אותנו. הטיול היומי מאוד חשוב עבורי, ואנחנו בחוץ הרבה שעות, נהנות מאוד בכל מזג אוויר בחיוך וצחוק.
היום דורון הופיע בטלוויזיה בנושא "זיהום הים בארץ", אודות תנועת הדגה. הכול השתקף רק בשחור-לבן אבל המסר היה מאוד צבעוני. הפעם הבאה תהיה באפריל, על "דגים ארסיים". התפקיד של דורון יהיה לארגן את האקווריומים היפים שהם פרי עבודתו.
יום שישי, ה-17.4.70
חזרנו הביתה...
אז אמשיך לתאר את התוספות: שני מקומות תפסו חשיבות – חדר הילדים, למרות שלנסיכה בת ארבע החודשים אין עדיין בקשות, לי יש כבר הרבה חלומות עבורה. המיטה שלה בנויה בקווים נקיים, לא רציתי מיטה צבעונית כדי למנוע ממנה סיכון כימי שייכנס לפיה. וילון הוזמן מיד, כי עבורי זהו פריט המשרה חמימות, וכמובן שטיח שסוגר את המגע המשפחתי.
עדיין איני חשה בנוחיות חדרה, כי אני נושאת אותה לכל חדרי הבית בטווח עיניים תמידי, ובעצם היא אתנו בכל.
ועכשיו הסלון: התשוקה שלי לארח נתנה השראה לקניית רהיטים מהממים: שלוש ספות מעור שחור מתוח, המפיץ ריח כל כך טוב שגורם לנו אושר. על העור מונחות כריות מבד קורדרוי בשני צבעים – צהוב שמש ובורדו ארגמן. חלוקת הספות מאוד ברורה: מקום לשלושה, מקום לי ולדורון ומקום לשבת לבד כדי לשקוע בהרהורים.
הכול מחובר סביב שולחן מלאכת מחשבת בצבע שחור, שבמרכזו מוטבעת עבודת קרמיקה מעשה ידי אומנית. כל הקווים נקיים ללא צורך בחפצי נוי נוספים, זולת שולחן צדדי שעליו מונחים אוצרות משארם-א-שך.
משלים את התמונה וילון חום-זהב בהיר אשר מצל עלינו מהחיים שבחוץ. וכמובן בכניסה לסלון מחיצת עץ כדי לחתוך את הגבולות בין חדרי המשפחה לחברים טובים.
אנחנו מאושרים!
פנינה פ' ביקרה אצלי וסיפרה על אהבה חדשה בגילוי לב מדהים, אולי תהיה חתונה...
יום שישי, ה-1.5.70
פסח מאחורינו וכאן המקום לתאר את המופלא מכל, המתרחש מדי שנה: ערב חג החירות במשפחתו של דורון. עבורי זו חוויה גדולה ועבור נגה פליאה עצומה... אין כל דמיון בערב זה לשום ארוחה שאכלתי בחיי, חגיגית ככל שתהיה. קישוטי השולחן ושפע האוכל שנועד רק לטכס עצמו מדהימים, וודאי ארצה לחוות זאת שוב ושוב. קשה היה לי להחליט שבחג הראשון כמשפחה נהיה אצל ההורים של דורון, ולוותר על הסעודה הצנועה בנושא טכסים בבית הוריי.
העניין יצר אצלי משבר רציני. לדורון היה ברור שזה יהיה בבית הוריו, והמובן מאליו שלו עשוי היה להיות המשבר הראשון שלנו.
לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שעלי לפעול בתבונה כדי ליהנות במקום הימצאי ללא נקיפות מצפון, לכן הזמנתי את הוריי להורים של דורון.
הפעם הצליח לי, אבל תוהה אני איך העתיד יראה עבורנו כמשפחה המתהווה בתווך תרבויות שונות כל כך?
יום רביעי, ה-10.6.70
חיינו השתנו ללא הכר. חג מתן תורה והמציאות שלנו כה שונה! השינוי חרץ את נתיבו בתוך חיי החברה שלנו, מושג בעל חשיבות עליונה עבורי, עברתי משבר זהות – מי אני?
חצי שנה אחרי הלידה אנו יוצאים מעט ומבלים בבית הרבה יותר, מוקפים בחברים המגיעים כמעט כל ערב. לעתים אנו עורכים טיולים בשבת, כמשפחה, עם חברים קרובים, ולעתים אני ודורון יוצאים לסרט כזוג.
בעתיד הקרוב מסתמנת תקווה שאחותי תשגיח על נגה, ואז נוכל להתפנות להצגה או כל יציאה ארוכה יותר. לעת עתה אני מעשירה את עצמי בקריאת ספרים, ובסך הכול עדיין מאוד נהנית מהבטלה.
יש לי צורך גדול בחברה למרות שכיום הוא מעט רדום, אבל תמיד היה הכרחי.
אין אני מתלוננת כי הרי האימהות ממלאה אותי עד כלות, ונגה שלנו אחת ויחידה. והראייה – לקחתי חופש מהעבודה מרצון ולאחר שחשבתי המון בנושא.
אשר לדורון כאבא ובעל – אין מילים בפי ורק אומר שזכיתי.
מודעת אני היטב לכך שעלי להתאמן על התנהגות של לקחת דברים בקלות, ולעבור יותר בגמישות לסדר היום מבלי לקחת ללב.
יום שלישי, ה-8.9.70
שוב לא נמצא יום הולדתי במרכז, כי מרגע שעברתי את מפתן האמהות יום הולדתי העשרים-ושלוש "נוסע מעצמו". ביום הולדת זה הציון העיקרי הוא לכך שכבר תשעה חודשים אני אימא. אימהות בעיניי הינה ההגשמה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, וכאישה נבחרתי לכך. לכן אני כמהה לערב את דורון כאבא בהגשמה זו, כדי לאפשר לו לחוות אבהות לעומק, כי רק הורות תחשב לנו בסוף הדרך.
אין כמו ציון של יום הולדת כדי לעצור מעט ולחשוב פילוסופית...
יום רביעי, ה-4.11.70
נגה ילדה גדולה ומאוד מיוחדת, המסתובבת בנעלי צעד ראשון כמו ליידי... פיתחתי שגרה נעימה, מצאתי לי את ציפורה כחברה טובה ואימא צעירה כמוני. הדבר נוח לשתינו כי אנחנו גרות ברחובות סמוכים, ואיתה אני מעבירה את שיחות היום של הבוקר. אחר הצהריים עובדת אני במקצועי כמה שעות בלבד.
המתכון שלי לאושר בימים אלו: תפקיד אימא כמה שיותר.
דורון מקדים ללכת לעבודה, נגה ואני אוכלות ביחד ארוחות בקר, ואז יוצאות לטייל עם ציפורה והתינוקת שלה. אנחנו מדברות המון ויש על מה ( רות רחוקה, והחלום להיות ביחד עם ילדינו לא מציאותי כרגע).
ההתרגשות שלי לחיות בלי תכתיב מגבוה או מדידת זמן, מין סוג של חופש בו אין עומדים לי על הראש, עדיין מחממת את לבי. כמו-גם השמש של חודש נובמבר שכה טובה אלינו.
לקראת שתים-עשרה אנו חוזרות הביתה ונגה הולכת לישון, לא לפני שהיא שותה מיץ עגבניות. זה הזמן בו אני מתפנה לארגון הבית והכנת אוכל לצהריים.
בהתקרב שלוש אני מאכילה את נגה, והיא כמו גדולה לועסת בעזרת ארבע שיניים חדות שבפיה. אז מגיע דורון ואני הולכת לעבודה עד שבע. אני מאוד נהנית במרפאה ומרגישה חשובה ומאוד מועילה. נכון, זאת לא העבודה הדרמתית בבית חולים, אבל כיום מרכז הכובד שלי הוא בבית ובמשפחה.
כך ולא אחרת אני רואה את תפקידי כאימא ואישה נשואה!
דורון מחכה לי עם הארוחה של נגה ואחרי אמבטיה, שאנחנו עושים לה במשותף, משכיבים אותה לישון במיטה בחדרה. מאוד חשוב לי לחתוך את תפקידי כאימא בשעה סבירה. החדר שלה מתמלא במהירות: העברנו אליו את השטיח מהסלון, וכך היא יכולה לשחק בו בבטחה, קנינו ארגז צעצועים ובנינו מדפים, וקישטנו את התקרה בנברשת יפה, כי הרי השאלה: "איפה האור?" הכי מבוקשת אחרי אבא ואימא...
קנינו טלוויזיה לסלון ואנו מסתכלים על העולם: קפריסין, לבנון, מצרים וכמובן ישראל. עוד שיפור משמעותי יתווסף לסלון, כשרות תצייר עבורנו תמונה ונתלה אותה במקום מרכזי.
חיינו יציבים בתזוזה מתמדת, לכן המילואים של דורון בעוד שבוע מעיבים כמו צל על השגרה הנוחה ומיותרים לחלוטין. הפעם נקטתי בשינוי ואני נשארת בבית עם נגה, אבל תוהה אני האם זו התקדמות או טיפשות?
יום שישי, ה-13.11.70
דורון שלום,
רק עזבת ומיד נתקפתי געגועים. מאז עברו עשרה ימים ארוכים. עבורי המילואים שלך לתקופה של חודש בפעם השנייה באותה שנה יוצרים מצב קשה הדורש ממני סבלנות וכושר הסתגלות אדיר.
בימים של שגרה אני עוד עסוקה בעשייה, אבל בשישי ושבת הפרידה בלתי נסבלת ואני כולאת צער עצום בתוכי ולא מוצאת מנוחה. בולעת את דמעותיי ומטפלת בנגה, אשר גם היא מאוד חסרה אותך ובעיקר בשעת הרחצה באמבטיה. עיניה מסתכלות בי בתדהמה והיא ממלמלת: "אבא" אבא", ללא צל של חיוך.
לעבודה אחר הצהריים התארגנתי עם הוריי שישמרו עליה, אבל הסידור דורש ממני להגיע אליהם אחר הצהריים ואז לחזור הביתה בלילה בכל מזג אוויר, ולפעמים זה בגשם וברוח. קשה לי בלעדיך ומאוד חסרות לי השיחות המשותפות. היום לדוגמא היה לי סיפור מצחיק בעבודה, ולא היה לי אותך כדי לצחוק ביחד ולספר...
דרך אגב, הטוסטוס מוגן במדרכה שליד הבית, אל תדאג. קניתי לעצמי שכמיה יפה, דקה, אופנתית ויקרה בסכום של שלושים-וארבע לירות. אני מקווה שתקבל את ההוצאה ברוח טובה.
אוהבת,
לוסי
יום שישי, ה-20.11.70
לוסי היקרה!
ברגע שעזבתי את דלת הבית נתקפתי געגועים, ומאז כבר עברו עשרה ימים ארוכים מאוד. קר כאן בלילות וטוב שיש שמיכות בכמות גדולה. ביום הנוף קיצי, מדברי, שומם ופראי במיוחד.
אני כותב למרות שיש בזה קושי רגשי, כי הכתיבה מזכירה לי את הבית ואז הגעגועים גוברים.
בין האנשים שנמצאים כאן יש הרבה חבר'ה שהם במקצועם טכנאי אלקטרוניקה ומתקנים מכשירי טלוויזיה, ובשיחה איתם שוכנעתי שהמכשיר שלנו טוב וחזק ולא יתקלקל למרות שהוא זול.
הימים פה מתנהלים לאיטם וכל הזמן אנו נמצאים בפעילות ובאימונים ללא סוף, ואפילו במוצאי שבת אין לנו מנוחה. מזל שלפחות במהלך היום עצמו אפשר לנוח ולקרוא...
בינתיים אני לא רואה שום אפשרות לצאת לחופש בזמן הקרוב.
האם נגה מתהלכת חופשי? ודאי כשאבוא לא אכיר אותה! חשוב לי מאוד שתצלמי אותה הרבה כי הנה מסתיימת שנת הינקות שלה. בינתיים עוד לא קיבלתי שום מכתב ממך, ועלה בדעתי שבפעם הבאה נדע את הכתובת מראש דרך צו הקריאה עצמו וכך לא יהיה צורך לחכות ממני למכתב ולכתובת.
אשר לאוכל: יש שיפור משמעותי, והיום קיבלנו בקבוקי קקאו לשתייה, האם את מאמינה? רדיו אני בקושי שומע בגלל הקליטה, אך נראה לי שלא נורא מדי פעם לנוח מאמצעי התקשורת, קצת שקט בנשמה לא יזיק.
האם את עושה דיאטה? האם את מסדרת את הבית? מה עם המרפסת הקטנה, האם היא מחכה לי? האם הכסף מספיק לך? לי נשאר חצי מהסכום, כעשרים לירות. אני מאוד משתדל לחסוך, ומוציא את הכסף רק על קניית ופלות מצופות, כי פה יש צורך מיוחד לאכול מתוק.
אוהב,
דורון
יום רביעי, ה-25.11.70
דורון היקר!
השגרה נעימה לי וכרגע אני בגינה עם נגה ואחותי. בימי השבוע אני עסוקה למדי, אבל ביום שבת האחרון חיכיתי ובכיתי בלב בעוצמה רבה, לכן הייתי כל כך שקטה כלפי חוץ. התגברתי!
ביום שישי כדי להתעודד מעט ולהיות בחברת מבוגרים הלכתי לציפורה. ישבנו וסרגנו וכמעט סיימתי את המכנסיים לנגה. יצא נפלא, מאמין?
נגה לא מפסיקה ללכת הלוך וחזור בכל מקום ואפילו עושה סיבוב במקום אחד, שיווי המשקל שלה מדהים!
הזמן בלעדיך מאוד קשה וחייבת אני להעסיק את עצמי כדי לא להשתגע... זהבה ומרדכי, כמו-גם כל המשפחה שלך, הפכו חלק מחיי, ולמרות שנסיבות חיי השתנו בהופכי לאימא, מצאתי דרך להיות חלק מהעולם החברתי הצפוף כמו שאני מבינה ואוהבת.
מקווה להתראות בשבת הקרובה.
אוהבת,
לוסי
יום רביעי, ה-25.11.70
לוסי היקרה!
אתמול קיבלתי מכתב ממך ומאוד שמחתי, ובטח אקרא בו שוב ושוב. נותרו עוד שבועיים, ואני מחכה לסיום המילואים בכיליון עיניים. צר לי שאינך יכולה לבוא לבקר, כי הרי אני נמצא בארץ אחרת, נכון?
לעתים עוצם אני את עייני ודמותך מופיעה כמו חרוטה בדמיוני, ואז אני חש אותך כאילו את לידי. הנה, גם מזג האוויר מזדהה אתי – השתנו פני השמים, הכול אפור ורוח איתנה מנשבת. ייתכן שאצלכם כבר גשם חזק.
לעתים בשיחות עם חברים כאן עולה שחזרנו לחלוקה מאוד ישנה של תפקידים מסורתיים. הנה, אשתו של בחור אחד ילדה בן לפני שבועיים ואשתו של בחור אחר ילדה בת לפני חודש, ואיפה אנחנו הגברים? בצבא, והנשים שלנו לבד בבית בונות משפחה. מוזר... את מבינה, אני מוטרד... טוב שאת עסוקה, אבל שמרי על עצמך...
אוהב, דורון...
יום ראשון, ה-29.11.70
דורון היקר!
היום קיבלתי ממך שני מכתבים ומיותר להגיד כמה שמחתי. המכתבים התעכבו בגלל השביתה בדואר וזה מרגיז מאוד.דרך אגב, אימא שלך קיבלה מכתב ממך וביקשה שאכתוב גם בשמה.
לנושא הדיאטה: הבטחתי ואני משתדלת, אבל מכיוון שמושא האהבה שלי רחוק מלאים הרגעים ייאוש.
המרפסת הקטנה מחכה לך וגם הגדולה מתגעגעת.. תפירת הכיסוי נשכחה ממני, למי יש ראש... ובקשר לשאלתך: איך ההרגשה לישון על המזרן החדש? תחזור מהר ותביע את דעתך כשאתה שוכב יחד אתי...
הכסף פחות או יותר מספיק לי.
לגבי הספר "החייל האמיץ שוויק" – קראתי! מה תגיד על השכלתי?
דורון, אל תשים לב לסגנון העוקצני, אני מצטערת אבל מר לי על הנשמה. אפילו יש לי רצון להקיא וכך אולי להשתחרר מהבעיות.
הקושי לתפקד לבד כאימא ולהיות גם אבא באופן זמני נותן בי את אותותיו. ורק נגה עם נעליה האדומות בצעדיה הקלילים שלא נגמרים מצליחה להעלות חיוך של נחת על שפתותיי, למרות הקושי לחוות שמחה בלעדיך.
כתוב לי כמה אתה אוהב אותי!
הייתי כותבת מה הייתי רוצה לעשות איתך, אבל נראה לי שאשאיר את זה לפנים מול פנים, שמא הנייר יבער והמכתב לא ישלח...
אוהבת,
לוסי
יום שבת, ה-26.12.70
חנוכה בפתח ולבתי מלאה לפני עשרה ימים שנה.
נגה שלנו חברותית ומאוד ערנית, ומדברת כמו גדולה. בשעה אחת-עשרה בבוקר הגיעו האורחים הקטנים והגדולים. האוכל היה בשפע ונרות החנוכה הפיצו אור גדול.
טוב להיות בבית המוגן עם המשפחה וחברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 33 - עד עמוד 294 סופרת
פרק 33
בקול המולה יפלו
יום רביעי, ה-15.9.71
כורעת אני ללדת בפעם השנייה, ואך טבעי הוא שבצר לי פתחתי את צרור המכתבים של הדוכסית. למען האמת לא רציתי בשלב זה להתבלבל ולהקדים מוקדם למאוחר ומאוחר למוקדם, אך לא יכולתי להתאפק.
דעותיה מאוד נחרצות, חכמות ומלאות ביטחון. אולם, נראה שעדיף לי בשלב זה להישען על עולמי העכשווי, אבל הלידה המתקרבת והציפייה לכניסת תינוק נוסף לעולם יוצרת אצלי שאלות על הבלתי נודע.
ההגנות שלי נופלות ופרמתי עוד חבילה. נעמדתי בסמוך לחלון ולאורה של השמש האדומה שאירחה בו זמנית אותי ואת לוסיאנה בזמנים שונים. ניסיתי להירגע, לנשום עמוק ולהתחיל שוב מההתחלה.
האנשים מנגד רצו ברחוב הלוך ושוב, ממהרים לאי-שם. זמנם היה שונה משלי, כי לא מיהרתי לשום מקום וכל עולמי הנחשב נמצא בסמוך אלי. ולמרות זאת חשתי ריקנות וחרדה בשיפולי הבטן הגדולה, חור נפער בתוכי – מוטל עלי למצוא את האיזון אשר אבד.
יודעת אני כי עומד לפניי שינוי עצום אבל עוצמתו טרם הובהרה לי. פתחתי בקריאה... התיישבתי כדי לא ליפול!
יום חמישי, ה-16.9.71
לפנות ערב נתקפתי צירים מהירים, טובים וחזקים וכנראה אלד מהר מהצפוי.
הכול התרחש כה מהר, תודה!
שמעתי את המיילדת אומרת לדורון "תמתין בחוץ", וזה היה רגע לא קל –
אני רוצה אותו אתי? אובדן האינטימיות שלי?
צריך להגיע עם הרבה אמון כדי ללדת.
"בשלב זה חכה בחוץ", לחשתי לדורון. הצוות מסביר פנים: "אנחנו נלווה אותך לאורך כל הדרך".
איפה אני נמצאת?
דמעות הקלה זולגות מעיניי, "מוכנה אני", לחשתי. ירח מלא התמקם ביתר נוחות מולי, ודמות ציורית ממרחקים עשתה עבורי את מה שלא יכולתי לעשות בשלב זה לבדי. "הראש קרוב", הרימה את קולה המיילדת, "תתרכזי, תסתכלי עלי, זו דחיפה טובה. קדימה, תדחפי, כמעט סיימת..." ואני מבצעת את הוראותיה בשקט ובצייתנות.
תגובותיי שונות, הפחדים מוחשיים יותר, ואחרי חצי שעה מאז הגענו ועם מעט דחיפות הגיע הנסיך שלנו לעולם!
ילדתי את בני..
ממשיכים קדימה...
ובדרכי החדשה שכחתי את יום הולדתי שחל לפני שבוע. אפילו לא ציינתי אותו לעצמי ולו במחשבה קטנה, וגם האחרים היו עסוקים אך ורק במתרחש בבטני הגדולה.
ובכן, גדלנו ל"משפחה גדולה", והצליל יוצר תדהמה, פליאה ואושר שלא יתוארו.
החלומות שלנו הפכו למציאות!
יום חמישי, ה-23.9.71
אנחנו לומדים. אין לנו ברירה.
התינוק מקסים מאוד וערני, שקט בין הארוחות, נגמל מיניקה ושותה מבקבוק. "מחר אפשר לעשות את הברית", הודיעה לי האחות בטיפת חלב.
יום שישי, ה-24.9.71
מזל טוב ושפע ברכות להולדת הבן!
הבית של ההורים של דורון ערוך ומוכן לקראת האירוח של ברית המילה. צהרי יום שישי והאוכל והכיבוד מריחים חלבה עם סחוג ודג מלוח עם סלט ביצים. כל הקרובים התימנים יחד עם כל הקרובים הרוסים הוזמנו. אבא שלי גאה ומאושר – הוא קיבל את תפקיד ההסנדק.
"כן, ילדה שלי", הוא לחש לי ולחלוחית בעיניו, "דם סמיך ממים".
הוויתור של אבא של דורון יפה ומכובד.
אבא של דורון אמר: "יש שני טכסים חשובים בחיי בן – טכס המילה וטכס החתונה". ואני הזלתי דמעה כי בחיי בת יש שני טכסים חשובים:
בת מצווה וחתונה.
זוכרת, רות, כך אמרה תמיד אמך.
אבא ואימא נבוכים, כי ברוסיה לא הקפידו על הטכס ועשו אותו רק האמיצים. "כאן אנחנו באמת יהודים", לחשה אימא.
"ברוך הבא בשם ה" לשמע הברכה אבא בכה. "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" "שהחיינו" השם "ליאור". נאמר על ידי המוהל בקול צלול, וכל העולם שמע.
יום רביעי, ה-3.2.71
ליאור שלנו ילד פלא. האושר אותו הוא מעניק לנו לא ניתן לתיאור. הוא שובב, שמח וערני רוב שעות היום. מעולם לא דמיינתי כי ניתן לאהוב בעוצמה כה גדולה.
נגה וליאור הם המתנה של חיי.
גשם בחוץ. ליאור מתגלגל בלול מצד לצד ומביט בשתי ידיו בהתעניינות גוברת והולכת, ואני שומעת את נגה אומרת:
"ליאור, יש לך המון אצבעות, אחת.. שתיים... שלוש..."
לליאור נמאס אך הוא מחייך. כן, ליאור ילד מאוד מנומס.
יום שבת, ה-16.9.71
ליאור ילד מאוד חייכן ומאושר, ובגיל שמונה חודשים התיישב ומבט ניצחון בעיניו והזדקף כמו גדול. יותר מכל חשובה לו תשומת לב מיידית ותומכת. הוא אוהב כשעושים עבורו, ודבר זה לא מונע ממנו מלסכן את עצמו ולכן הכול עבר למדפים גבוהים. אימא לשניים אני ועלי להיות ערנית ולדעת איפה השובב שלי בכל רגע. לקראת הערב אנחנו כה מותשים, שרק אמבטיית קצף משותפת מחזירה לנו את טעמם של חיי הנישואין... היום ליאור שלנו בן שנה, ילד בריא, מקסים ואמיץ שאינו פוחד מזרים. היום חוגג הוא יום הולדת ראשון והאורחים כבר בפתח.
יום שבת, ה-21.4.73
חול המועד פסח וליאור שלנו מפגין עצמאות: עלה על כיסא גבוה וירד בחיוך רחב. לבי החסיר פעימה: בן!
יום שבת, ה-6.10.73, יום כיפור
"קול ישראל" הדומם מפר את השלווה ומודיע: "פרצה מלחמה!"
כולנו מופתעים. הכול מעורפל ומאיים!
הרדיו משדר ומשדר והמצרים יורים ויורים.
כעבור שבועיים:
דורון שלום, והרבה אהבה ונשיקות!
מנסה לכתוב ולא מרוכזת, אולי הפעם אסיים. נגה רוצה לקחת ממני את העט, וליאור משחק עם חוט דק ומסוכן – עשר עיניים לא מספיקות.
ברקע חדשות השעה ארבע אחר הצהריים.
אין לתאר את דאגתי וגעגועיי, וחושבת אני על הבן שלנו ויודעת שכשיגדל לא תהיה עוד מלחמה...
תודה לאלוהים שסוף סוף שמעתי ממך.
פה הימים לא חולפים, ארוכים כמו שנים. שכנעתי את עצמי שלא נשקפת לך סכנה, אך המחשבות מייצרות פחדים. לא ישנה ולא אוכלת, ומזלי שיש לי עזרה מהוריי.
כולם במצב רוח קשה ומתהלכים עם הראש באדמה, כך שיש מעט מאוד חשק לחיות כרגיל. מכל עבר זורם מידע של שמועות: "אבידות חיל השריון חסרות תקדים", "אלפים נהרגו רבבות נפצעו", ואני לא יודעת למה להאמין.
אני בחרדה איומה. נגה עוברת את משבר החשכה, והאזעקות מעוררות אצלה הקאות בבוקר ובערב, ואני מקיאה בלב פנימה. ליאור מדבר ללא הפסקה, מחפש וקורא לאבא. עדיין לא מבין אך מאוד מוטרד.
אני מנסה להיצמד לשגרה, לכן נגה הולכת לגן. אמנם ללא חשק ובבכי, אך החלטתי שהיא מוכרחה להיות עסוקה.
ליאור מקסים, ערני ושובב, ומטייל כל יום עם אבא שלי.
כעבור שבועיים:
לאהובתי היקרה, שלום וברכה!
מה שכותבים זה אף פעם לא מה שמרגישים. הגעגועים תוקפים אותי קשות, אך עלי להתאזר בסבלנות. הפעם חולון כל כך רחוקה!
כאן הסיפורים קשים, אך תקווה אני כי הם מאחורינו.
זוכרת את נחמן המסגר? מצבו עדיין קשה. הוא קיבל התקף חרדה ברגעים הראשונים של ההתקפה והיום חזר למילואים, "חייבים", אמרו לו. ישבנו והוא סיפר שבשעה שתיים ביום כיפור הוא ישב בבונקר ושיחק קלפים ובום... הופיעו מאי-שם חיילים מצרים חמושים. מתברר שהם עברו את התעלה ברפסודות ובסירות ולא ראינו, מאמינה?
הוא פתח בריצה וצעק "אימא, אבא", תארי לך – בחור בן שלושים-וחמש! נראה לי כי עכשיו הוא בסדר כי החזירו אותו למילואים למרות שלי הוא נראה קצת שונה ומוזר.
מעמסה כבדה הוטלה על החיילים ביום הראשון למלחמה, ולכן כנראה שאשאר כאן עוד הרבה זמן.
תשמרי על עצמך, אהובתי, את הנך אישה יחידה במינה. ייתכן ולא תמיד אמרתי לך מה שאני מרגיש, אך פה למדתי להעריך את הרגע.
הבטיחי לי דבר אחד: להזכיר לי את התקווה ברגעים שהיא אובדת...
יום שבת, ה-26.1.74
אתמול נפטר אבא של דורון. תודה לאל שדורון בבית ומשוחרר מהמילואים. אחיו הצעיר הודיע לנו: "אבא מת".
"הכול נגמר", אמרו לבאי בית הכנסת שבאו לבקרו, והמקוננות פרצו ביללות. דורון מיד ילך לשם ואני אשאר עם הילדים ואבוא מאוחר יותר.
יום חמישי, ה-25.4.74
יום העצמאות. נגה התגנדרה בשמלה וביקשה להתאפר ולהזליף בושם. הפחד מזיקוקי הדינור הפחיד את נגה וליאור,ונאלצנו לשוב הביתה.
יום שבת, ה-27.4.74
היום ביקרנו ב"קרנבל החיות" – מאוד חינוכי המקום – כך הסבירו לי. ואכן, מי שלא מוטרד משלולית הפיפי על השטיח בסלון יכול גם לקחת כלב או חתול הביתה. ילדיי התקהלו סביב גורי הכלבים שבארגז ומעל סלסילת קש בה היו מונחים חתולים זעירים. החמודים האלה קוצרים התפעלות ולנו נמצאה תעסוקה לילדים. עיתונאי צעיר צילם את נגה שלנו לשבועון "העולם הזה", כשהיא מקמטת את מצחה ומשלבת את ידיה הקטנות אך לא מסירה את מבט האחריות מליאור הנרגש, שהושיט את אצבעו לגבו של חתול מייבב והורה בקול שקט לדורון: "אבא" את זה!"
רק חתול חסר לי...
יום שישי, ה-10.10.75
אייבי נתן ניסה לומר זאת בפרחים, וגם אנחנו. הצטופפנו על מזח המרינה בחוף תל אביב בהתרגשות רבה. חבורה בכל הגילאים אוחזים בידינו פרחים המיועדים לתושבי מצרים, המצוידים בכמיהה גדולה בלב לקיים את השלום אחרי המלחמה האחרונה. "ילדה ובידה זר" – הייתה הכתובית שהופיעה תחת תמונתה של נגה ב"העולם הזה". בתמונה נגה מביטה קדימה כאשר היא מטה את ראשה לצד שמאל, והזר הגדול אשר בידיה מסתיר מעט את מבוכתה.
האם יגיעו הפרחים ליעדם כברכת שלום?
יום ראשון, ה- 76 4 25
חג הפסח הסתיים, אך נגה ממשיכה את החופשה ונשארת אתי בבית.
מחלת אבעבועות הרוח שהופיעה אצלה במלוא עוצמתה מצחיקה מאוד את ליאור השובב שלנו, המנסה עליה את תרגילי הג'ודו החדשים שלו.
והיכן אני? נושאת ברחמי היריון חדש. האם אני דואגת?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים דם כחול אדום"- סוף פרק 34 - עד עמוד 300 סופרת
פרק 34
כל עוד שמה עלי דרכים...
יום שישי, ה-16.7.76
הבוקר כולנו נרגשים מהתאריך: זהו תאריך הלידות המשפחתי שלנו, נגה וליאור נולדו בתאריך זה, ולכולנו ציפיות...
לפנות ערב דורון ואני ישבנו חבוקים בכורסא הזוגית, ולראשונה שמעתי את סיפור לידתו כי כמובן שרק בלידות אנו מתעניינים לאחרונה.
וכך סיפר:
"יום הולדתי היה יום קשה במיוחד עבור אחי הצעיר, כי במשך עשר שנים הוא החזיק בתואר 'בן הזקונים' לאימא, שכבר בגיל שתים-עשרה התחילה בתימן ללדת ילדים. היא לא חשבה שתמשיך ללדת גם בארץ הקודש, היות וכשעלתה לארץ הוציאו לה ציסטה מהרחם. "אך הנס קרה – ושנה וחצי אחרי היא הרתה אותי בגיל מופלג – ארבעים. נולדתי בביתי ביום שישי בארבע לפנות בוקר, ואת הלידה שלי קיבלה אחותי, שהייתה בת שש-עשרה, בעזרת בחורה נוספת שהייתה כנראה המיילדת.
"הלידה הייתה קשה ואבא התעלף פעמיים במהלכה, כי תפקידו היה להחזיק לאימא את הידיים בזמן הצירים. נולדתי ללא נשימה ואחותי הרביצה לי בישבן כדי שאתחיל לנשום, וברגע שהכול נגמר בהצלחה הבחורה השנייה רחצה אותי כשסביבנו כל המשפחה.
"ד"ר כהן הגיע רק בעשר בבוקר לאחר שכנועים רבים, ודיבר לליבה של אימא שתיתן לו לתפור את הקרעים שנוצרו בלידה כיוון שהיה לה דימום גדול. ואכן, נעשתה התפירה, אך ללא הרדמה כי לא היה לכך כסף.
"כך נולד הצבר הראשון במשפחה התימנית שלי, ולא הייתה יותר שמחה מאחותי האהובה!" סיים בגאווה.
יום שבת, ה-17.7.76
אימא אני – בפעם השלישית! ונדמית אני לעצמי כמו לראשונה. אך רשימת ההוראות הארוכה שהשארתי לדורון בענייניהם של נגה וליאור מעידה על סדר שונה.
בת מושלמת אוחזת אני בזרועותיי ופליאה בעיניי – הכיצד ייתכן הדבר והרי אני לא אם מושלמת?
מידות הגוף של ילדתי מצוינות, כמו של נסיכה, ובראותי אותה אני מתרגשת, אוהבת ומאושרת עד אין גבול וחשה צורך עמוק לחגוג עם העולם.
האופן בו נראה לי העולם כיום או הדרך בה אני מגיבה השתנו בתוכי, ולפתע כלום לא ברור ואינני יודעת איך לחיות ומה לעשות. הלידה הייתה קשה מנשוא אחרי היריון ארוך והפכפך.
הצוות סביבי דאג מאוד כי הצירים הארוכים לא קידמו במאום את שלבי הפתיחה, והיותי מודעת למה שקורה עשה אותי מתוחה ונרגשת. אך ידעתי כי עלי לשתף פעולה עם הצוות ולא להיות נגדו, ובכל זאת שואלת אני את השאלה: למה הזמן כה התארך? "את יכולה להחזיק בה", אמרה לי המיילדת בחמש לפנות בוקר, אחרי לילה ללא שינה, וילדתי פקחה את עיניה והביטה בי בציפייה עצומה לבאות!
מרגישה את העייפות, אך אינני יכולה לומר שלום ולהיעלם כי מסביבי המולה נעימה וכולם שמחים בשמחתי.
הוקל לי וטוב להיות אחרי...
לעתים צריך שלוש פעמים כדי להבין את החיים האמיתיים. כנראה אני בהלם ובתוך בועה, אך יודעת כי עלי להתמודד. כן, ילדיי היקרים, תכירו – זו אחותכם הדר והיא חוזרת אתנו הביתה.
יום חמישי, ה-22.7.76
כרזה גדולה קיבלה את פנינו בחדר המדרגות:
"מזל טוב להולדת הבת, מאחלים כל דיירי הבית". טוב להיות בבית!
מתחזק בתוכי הרעיון לארגן מסיבה גדולה לכבוד הדר, כי קבלת פנים לתינוקת הוא אירוע משפחתי ואנחנו משפחה אמיתית. לפני שעה אמר לי דורון בשקט: "את יודעת, לוסי שלי, כל אשר הביא אותנו עד כה ולרגע זה יוצר תמונה שלמה ברורה ומכוונת – ילדה מרוסיה וילד מתימן..."
דורון הוא צלם בנשמתו ומביט בעולם דרך עדשה מאוד רגישה, ואכן חיינו שונו ומלאים ניסים.
אז למה חשה אני שלא בטוח עבורי להיות רק מה שאני?
יום רביעי, ה-18.8.76
"משבר אחרי לידה", כך קוראת לזה האחות מ"טיפת חלב", ואני מרגישה שעלי להתרחק מכל הגירויים וההשפעות החיצוניות כדי להרגיש מה באמת קורה לי בפנים.
עלי להבין מהם הרגשות הסוערים המבעבעים בתוכי, בתחתית הבטן, ולמצוא את הצליל הבוקע מתוכי.
לא נוח לי באופן פיזי, שמנתי עשרה קילו וגופי השתנה. לחץ דם גבוה ומאיים הופך אותי בעיני עצמי לזקנה, ומנגד חשה אני כילדה צעירה מבולבלת! עלי להיזכר בזמנים בהם הייתה לי היכולת להגיד כל אשר בלבי, ולעמוד על שלי.
כיום מדי בוקר בקומי הדבר הראשון העולה על שפתיי זו השאלה – מה יהיה? והיא מגיעה מיד אחרי שאני מייצבת את רגליי הכושלות לקראת מטלות היומיום, מצב המחזק את האמת שלי על עצמי ואומר לי בעמקי נשמתי מהו מצבי ומה מפריע לי בדרך להגשמה.
אומללה אני בתוך מתכון האושר!
יהיה עלי לנקוט עמדה ולהסתכן בנתק רגשי, כדי להפסיק את המעגל הישן של התעללות מילולית כעסנית מלאה בתוכחה מצד הכי קרובים אלי: אימא ואבא. הם שופכים עלי מקלחת של מים צוננים בכל הזדמנות, ואולי כוונתם טובה.
"למה מסיבה לתינוקת?" שאלה אימא.
האחות מ"טיפת חלב" אמרה בדאגה כי עבר חולה הופך להווה בעייתי.
יום שבת, ה-25.9.76
ראש השנה וכולנו בבית – משפחה!
הדר, התינוקת שלנו, סקרנית, וכרגע במיטה היא מעבירה רעשן מיד ליד מוקסמת. נעים השקט אחרי הסערה, כי בלילה הדר השמיעה בכי נרגז, הילדה שלנו סבלה. נגה פונה אליה ברגע זה בקול נמוך ומלטפת אותה בתנועות רכות ואיטיות, וליאור עושה פרצופים כדי להצחיק אותה כי חייב הוא, כדבריו, ללמד אותה בדיחה מצחיקה...
יום רביעי, ה-17.11.76
היום הדר בת ארבעה חודשים. קל לפנק אותה ובמיוחד לטייל איתה בחוץ. העולם מרתק אותה במראות, ריחות ואנשים. אך ברגע בו אני מתיישבת לנוח מעט או לדבר, הופך הבכי שלה לזועף ותובעני כאילו עלבתי בה קשות. אז מסתבכת אני במאבק אבוד מראש, וכמו שהסברתי לחנה השכנה: "כן, נולדה לנו בת, ואני מבטיחה שהבכי שלה לא יימשך לנצח".
היא השתכנעה, אני לא!
יום חמישי, ה-17.12.76
"נא לא להביא אחים!"
הוזמנו למסיבת חנוכה בגן, וליאור קם הבוקר והתלבש בשמחה וברצון. זאת בניגוד גמור לחודשים האחרונים בהם מוקד המשיכה העיקרי עבורו הוא הבית, ובמיוחד המיטה של הדר. הגענו בדיוק בשעה שמונה, אני והוא, כנאמר בהזמנה.
הפכנו למשפחה עם התחייבויות מרובות
יום חמישי, ה-17.7.77
חגיגה בביתנו: היום הדר בת שנה, והתאריך מלא בספרה "שבע" – המסמלת יותר מכל את אופייה ומזגה: מעוף ויכולת גבוהה לחשוב בצורה יוצרת. הדר שלנו היא ליידי אמיתית, ולראשונה מפנימה אני את משמעות המושג "אימא" לטוב ולטוב יותר... מוזמנים היום אלינו חברים וילדים, והדר מקבלת את כולם בשמחה ובזחילה זריזה. האורחים שהגיעו גורמים לנו אושר גדול. זה אכן אחד התענוגות הגדולים עבורי: לראות את ההנאה של אימא ואבא שלי, ואת תמיכתם של החברים במה שיצרנו.
יום רביעי, ה-8.9.77
הזמן חולף מהר, והיום נכנסת אני לשנתי השלושים. זהו גיל בו כבר אינני יכולה להסתמך על תירוצים ילדותיים, אך חשה אני לא לגמרי בטוחה בכישוריי הבוגרים. אנשים סביבי פחות סולחים לשגיאותיי, הרבה יותר מבקרים את חולשתי, ודורשים ממני לקחת אחריות על מעשיי.
כרגע נמצאת אני לבד בבית, ושוב מאיצה בי התחושה הישנה – "להספיק" כי החיים קצרים. נראה לי שעלי לשנות את תפיסת עולמי לגבי יום הולדתי.
עלי לדאוג לרגשותיי ביום זה מעתה ועד...
אין לי יותר ציפייה למתנות, אשר במילא לא מגיעות.
פרשת דרכים לפניי והדמעות לא משחררות. מושיטה אני את ידיי להבטחה עצמית לדאוג לרדת במשקל, כי הביטוי הטבעי למצוקה שלי הנו אכילה מרובה ומטורפת.
יום שני, ה-17.4.78
לוסי ודורון! כמה טוב היה לקבל ממך כמה מילים. חשה געגועים אמיתיים וכן, חשה כמוך מפגרת אחרי מרוץ הזמן ונותנת לחיים לעשות בי כרצונם.
אולי הגיע הזמן לחשוב ברצינות כיצד לבנות ביחד בית קרוב אחת לשנייה.
לוסי, מה עם התוכניות שלך ללכת לשנה לקיבוץ ולהיות אחות שכירה? הרי עבודה יכולה להימצא לך בכול מקום. וחוץ מזה, אנחנו צעירים, לא?
לפני חודש ילדתי את בני, וגם עבורי זו הלידה השלישית.
הייתי מאוד רוצה לראותכם, האם ייתכן ואחרי פסח תגיעו?
מחכה ממך למילה, בואי ניכנס להרגלי כתיבה.
מתגעגעת לשמוע ולראות,
רות
יום רביעי, ה-24.10.79
החיים מוזרים: בהינתן אות הפתיחה, מהדהד מרחוק אות הסיום!
בניית דגמים ביום ראשון, אסטרונומיה ביום שני וגיאולוגיה ביום רביעי.
נגה שלנו ילדה מחוננת, חכמה ויפה מאין כמוה, ליאור צולל כמו שחיין מקצועי לתוך עומקה של הבריכה הלימודית, באומץ ובנחישות, והדר שלנו הקטנה רוקדת בצורה המקסימה ביותר, ושרה פחות טוב מזה, אך אופטימית ומלאה ביטחון. וכך אני מתרוצצת מחוג לחוג כמו אימא גאה ועייפה, ודורון?
הוא לומד כל ערב להבטיח את השכלתו ואת עתידנו.
דורון לא בבית, ואני לבד.
יום שלישי, ה-24.3.81
מה המחיר אותו אני משלמת על נאמנות? למה באמת אני נאמנה? למשפחה? לעצמי? לחברים? לחיים?
אולי פשוט לתדמית הנכונה.
לדעתי עוברת אני התנתקות הדרגתית, כדי להישאר ממוקדת במה שאני רוצה ולא לתת תוקף להסחת דעת של האחרים.
פורים חלף, המסכה ירדה, התחפושת הושלכה, וסוף סוף מצאתי את הזמן עבורי לחפש הזדמנות ותקווה חדשה.
חזרתי לפני שעה הביתה. הילדים ישנים ודורון צופה בטלוויזיה. בחוץ מאוד קר וגשם יורד ללא הפוגה. מביטה אני דרך החלון ויודעת כי הייתה זו הפגישה הכי מדהימה אותה חוויתי בחיי!
אלוהים תמיד אהב אותי.
רק לפני כמה שעות נכנסתי לחדר צפוף עם אנשים זרים ומוזרים, "קבוצת תמיכה" כך הם קראו לעצמם. ייתכן והם הזדמנו לשם כדי להסתתר מהגשם, אני הגעתי באופן מיוחד כי איבדתי את תחושת התקווה בביתי המוגן ומסלול חיי נסדק! היום אני מאוד שמנה ושוקלת שישים-וחמישה ק"ג ובמגמת עלייה. צעירה במושגים אובייקטיביים, אבל אבודה. לא יודעת אצל מי לקבל עצה, ובוודאי לא מסוגלת לספר את סודותיי בעניין האוכל כדי לקבל עזרה. מאמינה אני שאם רק אהיה רזה, אלבש מכנסי ג'ינס מידה 38, אתיישב בכיסא ואשלב בחן את רגליי כמו ליידי – אהיה מאושרת עד סוף חיי.
איכה הגעתי לכך?
עוברת אני את אחת הנוראות שבתקופות חיי. מתאוששת ושוב שוקעת ולא מצליחה לאסוף כוח. הכול החשיך ואין אני מסוגלת לראות אור. מועדת, נופלת, ושוב נופלת – עמוק יותר.
ודמעות מרטיבות את לבי, והאנשים אשר סביבי חולפים ואני כמו צל ביניהם. ומבוכה אוחזת בי, כי דורון אוהב ומפרגן כאשר הוא בנמצא, ילדיי בריאים, יפים שובבים ודורשים, יש לי בית חם, עבודה מקצועית ושפע חברים – ואני חשה אבודה ומחפשת את דרכי בתוך אוכל ופנטזיות...
היום כשהקשבתי לאנשים בפגישה הם דיברו מגרוני למרות שאין בינינו הכרות מוקדמת. הבנתי שעלי לקחת את המושכות בחזרה ולהסתכל פנימה. לחפש את האחריות האישית אצלי, כי זו ההצגה של חיי.
האם לא על כך דיברה לוסיאנה?
כיצד שכחתי את עצמי בתוך ההמון?.
יודעת אני כי עלי להיות כנה, ובעיקר לא לאבד את היכולת להרגיש לעומק גם כאשר כואב מאוד. ובעיקר – להיות בחזרה אני מי שאני!
ה"מנחה, כך קראה לעצמה, אמרה: "כשאני הולכת אחרי לבי ובדרכי, אני הולכת לבד.. ואם אני מצרפת את ליבי לליבכם אזי אני לעולם לא בדד! הפגישה המבורכת הטילה זיקוקי דינור צבעוניים לתוך מחשבותיי.
יום רביעי, ה-1.7.81
היום מתקיימות בחירות לכנסת העשירית. יום חגיגי הוא. המערך והליכוד נמצאים בכוחות מאוזנים, וכנראה שהליכוד ירכיב את הממשלה הבאה. זמנים קשים נכונו לנו כאומה, ואני עדיין מחפשת כוח אשר יאזן אותי בין אימא ואישה!
אמש חזרנו מחופשה באילת אחרי מנוחה בפיורדים, חיכוך וקרבה לשחקנים מפורסמים במערב הפרוע נוסח הכפר של רפי נלסון. התפעלנו מהדגים הצבעוניים במוזיאון התת-ימי, וחזרנו מאוד מלוכדים – ילדינו והילדים של רות ואמנון.
בפליאה אשר לא תאומן הבטתי בהזמנה אשר מצאתי בתיבת הדואר, וכך נכתב בה:
"הורים יקרים,
מיטב איחולי בריאות טובה ונחת עם בתכם הדר,
אתם מוזמנים לגן חובה בשעה עשר בבוקר".
נשארתי המומה ולא ממש מוכנה: הדר הילדה הקטנה שלי גדולה.
האם אני מבוגרת רק כי ילדיי בגרו? ואיך קרה הדבר כה מהר?
אני רוצה לצעוק: עצרו את העולם, אני רוצה לרדת...
לפנות ערב התיישבתי וכתבתי מתוך לבי:
ילדים יקרים שלי
נגה, בעוד חצי שנה יהיה יום הולדתך השנים-עשר ואת בתי הבכורה!
ואתה, ליאור, תהיה בן עשר בקרוב, בן יקר שלי, ואת, ילדתי הקטנה, בת חמש בעוד שבועיים. בלי להישמע גאוותנית – עשיתי עבודה ראויה. מלאה אני תקווה באשר לעתידכם, ורואה אני בכם אחרים מהנערה השונה שהייתי, העושה כל מאמץ לחיות דרך שפה זרה.
מקווה אני כי החיים אותם בניתי לנו הם לטובה. קשה לי לראותכם עושים טעויות, אך ביודעי עד כמה חשובה ויקרה העצמאות – משתדלת אני לתת בידכם את ההחלטות.
חוויתי בחיי הרבה מצבים בהם רצו לעצב אותי אחרים, לכן מאחלת אני לכם חיים מלאים בדרך שלכם כבר מגיל צעיר.
רוצה שתדעו שבכל מקום בו אתם אני מאחוריכם, ובבוא היום – כאשר תפרסו את כנפיים לעוף – אעוף מאחוריכם!
אימא זה לקחת אחריות!"
אכן, מאז היותי בת שתים-עשרה, עולה חדשה וזרה, הזמנים השתנו מאוד!
אך בשבילי הזעם והתדהמה אותם חשתי בשל הערה טיפשית על צורתה של חולצתי השקופה, עשו את העבודה הטובה ביותר כדי לחיות נכון.
ויותר מאוחר הדרכתה ומכתביה של לוסיאנה שלי הם אשר הצילו את חיי.
יום שבת, ה-1.8.81
ההזמנה התקבלה לפני שבוע:
"לוסי ודורון, רוצה מאוד לראותכם בפתיחת התערוכה עם ילדיכם.
שם התערוכה: "אנשים אחרים" והיא מתקיימת בגלריה 13ביפו העתיקה".
הגענו לכבודה של רות, חברתי הטובה, שהפכה ציירת גדולה ומוערכת.
התהלכתי בין האנשים: הבחור ההוא מוכר, הבחורה הזאת משם, המון רב המקפל בתוכו עבר הווה ואולי מנבא את העתיד.
"אנשים אחרים" הוא שמה של התערוכה, ואני לא תוהה וכן מבינה כיצד הפכנו לאחרים. אך תוהה אני כיצד זה קרה כה מהר? מרחוק רואה אני כי רות חווה סערת רגשות, אכזבה וציפיות גדולות, אשר מתנפצות ומתרסקות ברגע זה. אך כמובן שאין בזה כל הגיון, כי התמונות המוצגות בתערוכה צוירו בדרך עדינה ומספיק מושלמת כדי שחוט בודד ובלתי גמור בפני עצמו, כמו מילה בוטה או יחס צונן, יהיו מסוגלים לפרום את המראה כולו.
בעודי בוחנת אותה זה קרה ולפתע ראיתיו, ללא כל הכנה שם מרחוק עמד איתן וברור, דומה לאביר הופיע מאי-שם. כל האנשים האחרים נמוגו כאילו התאדו. מאום לא היה קיים זולת מבט עיניים חודרות, אשר החזיר את הלהט האבוד ששקע בתוכי.
ומנבכי השנים האחרונות עלתה התרוממה הנערה ההיא בלבן, "אישה אחרת" .
ברגעים כמו אלו מאוד הצטערתי שאיני סופרת ולא יכולה לתאר את הקסם בו אני נתונה. שבויה כמו בחלום.
ידעתי כי ברגע זה חוויתי מחדש חלום מעורב במציאות – של ביתי המוגן והמוכר מחד, וחיזיון לא מוכר ולא ידוע מאידך!
ברגע קסום ומיוחד זה רות רכנה ושאלה בלחש :
"האם רשאית את להשליך את כל אשר לך בשמו של הלהט המוטעה והבלתי יציב הקרוי חלום אישי?"
תמהה אני על שאלתה – האם יש בה הגיון!? כי אותי לימדו המכתבים:
את מה שאלוהים יצר בתבונתו, אל לו לאדם להפריד בטיפשותו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים בשעה טובה סוף הספר-"דם כחול אדום" סופרת
פרק 35
זמן קפוא להפשרה
יום חמישי, ה-31.12.81
רות, ידידתי לנצח!
קשה להאמין, אך זה מכבר חציתי את יום הולדתי השלושים-וארבע! ובעוד שלוש שעות תפוג השנה הנוכחית.
כאשר אני עוצמת את עיניי, אני יכולה לשמוע אותך אומרת: "נו, יקירתי, מה את באמת רוצה? הרי זה עתה גילית שיש דברים שאינך אמורה לעשות לעולם! כן, לקחת מאהב כרוך בסכנה...!"
איך עלי להתנהג לא אדע. אינני מבינה את החוקים, והרי מאהב זה לא חבר אוהב או ידיד נפש... ואנשים תמיד אומרים: "יש הבדל ולא לכל אחת זה מתאים, ולא קיים גבר שהוא רק חבר". אך אני יודעת שכל אחת ראויה לאהבה, והמינוח המדויק מיותר...
המחשבות מתרוצצות ולא נותנות מנוח. אדם במחשבתו מאוד בודד.
קשה לי לנשום אחרי דלקת הראות אותה עברתי בחודש האחרון
בת המצווה של נגה נערכה ברוב פאר והדר בביתנו. אירוע חשוב וראשון במעלה בחיי כל בת בישראל (כדברי אמך).
השמחה התמזגה בצחוק ואושר שבקעו מקולותיהם של ליאור וחבריו הרבים, אשר פוקדים את ביתנו לעתים תכופות וגורמים לחדרי ביתנו לפרוח.
הדברים משקפים את החשיבות אותה אני מייחסת למושג החשוב "אימהות", למרות שלא אחת יש בי תחושת בלבול, בעיקר כשאני מביטה כיצד גם הדר גדלה לילדה עצמאית, ובכך הפכה אותי לאימא אמיתית עם הרבה ילדים גדולים .
כן, רות, כל העוצמה הזו מחזירה אותי לילדות שלי ומציפה בי רגשות אותם רוצה אני לשכוח, אך גם מבהירה ומדגישה תחושות אותן רוצה אני לזכור, כמו: טוב לב, חברות אמיצה, ואהבה הניתנת בשפע.
לאט לאט עם השנים, בתוך נישואיי, חזרתי שוב להרגלים הנושנים שלי במערכות היחסים ביני והעולם הגדול .
לקיים חוזה חד צדדי של לתת, וכך לנסות ולהשפיע, ושוב לתת... ורק לאחרונה מבצבץ מצב שונה, למרות שהכול נעשה בהיסוס קל. לפתע מפעם בי רצון קלוש אך כמעט בלתי נשלט להפר את ההסכם, ולנסות לקבל את אותה הכרה וסקרנות באופן אישי ויסודי. נפל דבר, רות ידידתי, והכול השתנה ללא הכר. כן, הכול השתנה בקייץ האחרון!
בתערוכת הציורים שלך "אנשים אחרים" קרה הלא יאומן – כשללא התראה או הכנה חזרתי להרגיש צעירה חופשייה ואופטימית, ונראה היה לי כי שום דבר לא חוצץ ביני ובין הגשמת חלומותיי המתחדשים. לפתע התאימה עצמה המציאות לאגדה, ואגדה וחלומות הפכו למציאות.
הרגשתי מאושרת וחשתי בביטחון כי הכול תלוי רק בי, למרות שהבעת את תמיהתך במילים ואף הפתעת אותי בשאלתך.
אך קשה היה לי לא לחבק את ההתלהבות אשר חזרה אלי, קשה עוד יותר היה להתעלם מהאושר להיות שוב צעירה ללא התחייבות. הגילוי גרם לי לדהור כמו רכבת ללא בלמים שלא עוצרת באדום ולא רוצה לראות את המחסום.
בתערוכה שלך חוויתי מחדש את תחושת הלהט המוכרת.
הגבר הזר והשרמנטי, משפטן מכובד ומפורסם, העניק לי את תחושת הנשיות החבויה בי, ומיד חזר האור לעיניי והאיץ את דופק לבי. ואכן כן, הלכתי רחוק מדי אחרי החנופה הנעימה!
כיום אני בשיאי, רק מעט שמנמנה, יפה ומינית ומפתה, ובדמיוני אני שולטת בכל – הן באופן האכילה שלי והן בחלומות חיי.
במהלך החודשים האחרונים לא חיפשתי סיבות למעשיי, לא רציתי אישורים ועצה לא הייתה נחוצה. נראה לי שאיבדתי את האיזון ולכן לא עניתי למכתביך.
במשך ימים גנובים ולילות קסומים פסעתי כחולמת פסיעות קלות בשבילים פתלתלים, הגברתי את הצעידה לפני כל האחרים כדי לעמוד בקצב, ובמהרה שכחתי את נתיב הבחירה העצמאית.
הערצתי אותו בתוך תמונת חיי, וידעתי שאני חייבת את אושרי לחיים עצמם. ובגדול – חוויתי נסים ממשיים, ופרחתי בתחום הנשיות והדמיונות.
האומץ שנבע מתוכי לא חשש מהפחד אשר התגנב בשקט וכרך סביבי את זרועותיו, ממתין בסבלנות. הדימוי העצמי שלי בהביטי במראה לא נרתע מגודלן של תשוקותיי, ויום האתמול לא שם מעצורים ליומיום.
התמזגתי בעולם העכשווי ודמיינתי שקרקע יציבה מתחת לרגליי. האש בתוכי בערה וחייתי את התמונה הגדולה של שחרור ועצמאות, ורק לעתים שמעתי קול פנימי עולה ובוקע מתוך צליל קולך המוכר, וכהד עמום לוחש לי באהבה רבה: "האטי, חברה! האטי!"
התמימות המיוחדת שלי תמיד הכשילה אותי.
אך חוזרת אלי ההבנה, אודותיה דיברנו כה רבות, כי ההזדמנויות לדברים טובים נפתחות. אולם מתחילה להכות בי ההבנה, שלא כל מה שנראה טוב הוא באמת טוב או כדאי להשאירו ליום המחר .
העננים הגבוהים נאספים מעלי, ולראשונה בחיי מעמידים בספק גדול את המושגים "משפחה" ו"אחריות".
עם ה"חברות הטובות" דיברתי דברים מעורפלים אך לא גלויים מספיק, כדי לא להביכני או להכינני לבאות. מאוד ייתכן ולו הייתי ישירה יותר, הייתי יכולה להיעזר בניסיונן וגילויי ליבן. אך אני לא מממשת את החוזה הבלתי כתוב של "כנות של חברה טובה", וכך שלא "באשמתי" פספסתי את השלב הנחוץ כדי להינצל ממפלה או התרסקות.
כיום עלי להניח לכל ולהתרחק, אבל קשה לי לוותר על האגדה שלנו האומרת: "החיים מאוד קצרים". על כך משלמת אני מחיר כבד המתבטא בשעות רבות ללא שינה ולחץ דם גבוה. מס כבד ביותר למושג "אושר החלום".
כן, רות, הכול השתנה. חשה אני כמו אז – זוכרת אותי בכיתה ו' אצל המורה דבורה ואנו ילדות בנות שתים עשרה? כיצד עמדתי לבד מול הכיתה, זרה ומשונה, מגונדרת בחולצה לבנה ושקופה שהבליטה את ניצני נשיותי? כה זרה. שוב אותה הזרות! שוב אותה פגיעות אישית, בלבול ורצון בלתי נשלט לחיבה ואהבה. אבל אלה הופכים כיום לכעס ותסכול.
מוזר, שתי תמונות זהות רצות ללא הרף: הילדה הנבוכה למראה ניצני פריחתה בחולצתה השקופה, והאישה הבשלה בשיא אונה וכוחה מבולבלת ולא בטוחה.
רות שלי!
אני בוכה ואובדת עצות, למרות שזוכרת אני את הציטוט הנפלא מתוך מכתבי ליידי לוסיאנה:
נאמנות היא לא תכונת אופי, נאמנות זו החלטה!
האם לנו ההחלטה?
אנא, עזרי לי!
שלך,
לוסי
השראה
תמיד ידעתי כי החיים לא הולכים לאיבוד והאמנתי ששום דבר לא מובן מאליו. לכן, עם סיום כתיבת הספר מביטה אני קדימה ומאזינה לקולות המגיעים אלי מכל עבר, ומרוצה שכולנו דם כחול הנמהל בדם אדום. בנצח אשר חלף בין לוסי ובין לוסיאנה הוחלפו הרבה מחשבות והחלטות באופן העדין והרגיש ביותר, ומעולם לא נוצרה תחושה של גסות רוח.
גם במצבים המביכים ביותר השתדלה לוסי להתקדם ברמז קל עד לרמז הבא.
למדה מהר, אך החכימה לאט, כשתמיד חשה בביטחון מלא כי אומנם זמנה לא תמיד בידה אך דרכה תמיד איתה.
"העולם היודע" חינך את שתיהן באמצעות ביקורת, והן ביקרו את עצמן לא פחות דרך חולשותיהן.
הקשר המחשבתי ביניהן חצה את העולמות, וחיזק את הקול הפנימי שבקע מתוכן
מסע החיים חשף את לוסי להרגשה הדומה ללידתה של הרפתקה, ונתן לה את הרצון האדיר להבין כמה שיותר.
לכן פילסה את דרכה בעונג חושי עד לשיגעון, ונשמה את המרחבים הפתוחים כשהיא בטוחה ומוגנת תחת המטריה שהותיר העבר דרך מכתביה של לוסיאנה.
הזמן הוא עולם בפני עצמו עם חוקי משחק מאוד ברורים.
תחת הדרכתה של לוסיאנה התהלכה לוסי בפשטות של צוענייה יפה במרחבים האינסופיים.
תמיד נמצאו אנשים, אף הקרובים ביותר, אשר הפחידו את לוסי מדרך החיים, אולי כי אנשים מפחדים מעצמם ומהמחשבות החולפות במוחם.
היום יוצאת לוסי שוב לדרך. מנסה להיות מוכנה לכל הזדמנות שתבוא. כמובן שלא ניתן להיות מוכנה לגמרי לכל הזדמנות, לכן היא לוקחת בחשבון את הרגעים הרבים בהם תעצור שוב את הנשימה, ואם יהיה לה מזל – תחווה ניסים ואתגרים מחודשים.
השקט האין סופי בו היא שרויה מדהים אף אותה עצמה.
מאז היוולדה הלכה לוסי זקופה בדרכי החיים, והמכתבים ועוצמתה של לוסיאנה דמו בעיניה להמוני פרחים בצדי הדרך המאירים בקשת רחבה של צבעים את עולם המחשבות. בכך עידנו את כוח השפעתם עליה.
עם סיום הכתיבה אתקדם בלהט לכתיבת הספר הבא, כאילו בכך תלויים חיי.
את רובו של המסע אעשה לבד, במה שמכונה "דרכם של גיבורי העלילה". אבל לא פוחדת אני.
נזכרת אני במילים של לוסיאנה: "לעתים קשה למצוא כיוון אף אם זו דרכי".
מתכופפת אני בלאט וקוטפת פרח בר בפאתי היער השחור האפל והעמוק, מולי דרכים רבות מתפצלות ואני תמיד אבחר בזאת הרחבה והמוארת.
ממש כמנהג הצוענים היודעים בוודאות מהי המנגינה אותה יש לנגן ובאיזו תווים לבחור את דרכם.
"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". (קוהלת א' 9 )
סוף
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים האלבום-"מקום זמן להיות"-הפתיחה וההסבר לשירים ולצילומים- סופרת
מקום טוב בפסגה, כך כיניתי כל שנות חיי את האהבה, ותמיד תהיתי ושאלתי מה טיבה, מאין היא באה ולאן פניה מועדות?
קראתי אין ספור מילים בנושא, שמעתי אין ספור הסברים, שירים וביטויים ועדיין...
ועדיין השתוקקתי מאד לתאר ולכתוב את שיר ההלל שלי כדי לתרום את חלקי לעולם קסום זה.
נעתי בין הרצון העז לבין החשש הכבד מפני:
בושה, מבוכה, כמיהה?
מה יחשבו?
ומה כבר אחדש?
לבסוף נפל הדבר, וגמלה בי ההחלטה, ולמרות הקושי להיחשף, הוצאתי את השירים מהמגרה, אווררתי את השנים שחלפו מאז שנכתבו, ערכתי והנחתי על צילומי רקע תואמים..
זמן הוא מצרך משמעותי, לכן קובץ זה הוא מיוחד במינו, נכתב בשנות השישים, ומאוחר יותר הושלם בעוד שירים משנות התשעים של המאה העשרים שחלפה.
וגם כיום בתחילתה של המאה העשרים ואחת,עם פרוץ האלף החדש, לא נס ליחם, והם כמו יין משומר, רק התחזקו והתעצמו...
שירים באלבום זה הם ביטויי אהבה לאלוהים, לגברים, לנשים למקומות ולמצבי חיים שונים.
כתבתי אותם בצעירותי והיום בבגרותי הם החזירו לי את נעוריי.
באלבום שבעים ושלושה שירי אהבה המונחים על מצע של צילומי אווירה מרהיבים, המהווים שילוב מפרה.
התמונות משקפות את אווירת העולם הגדול בכלל ואת ישראל שלנו בפרט.
הן מעניקות לשירים את ההזדמנות להתחדש ולהחיות מחדש את האהבה.
להיות מאוהב זו מתנה רבת פנים, חושפנית, ייחודית, נוקבת וחד פעמית.
ובכל שיר ותמונה הבאתי גוון שונה, כדי להמחיש את מה שכָּלנו חווים, חווינו ונחווה, כל זמן שיהיה לנו מזל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנה ו-10 חודשים נכון וגם אמין משכ2
-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים שמות השירים באלבום-"מקום זמן להיות" סופרת
השנים: 1963-1968
אהבנו
אהבה בילדות
"בבושקה"
נעורים
שיעור באהבה
היין ויאנג
הפסגה
אש האהבה
המקום ההוא...
שמיים נקיים
לכאן או לשם
אהבנו
אהבה גאה
מתי זו השאלה?
מקום זמן להיות...
הכיצד?
לעולם כן!
אלוהים
תפילה
הכיצד?
הרהורים
מחשבות
סתם כך
עצרו
תחנות רוח
לא הייה ולא נברא
תבונה
אין חדש תחת השמש
דברים שרואים מכאן...
אלף שערים.
בחירה
גשם של דמעות
זיכרונות במגרה
שיר הוא לפעמים....
עייני
לב שבור
נטישה
לא אזכור,אך אדע
בחירה
אוצרות הכותל
פינה שלי
מה נשאר?...
כבר מבינה
-שלא אדע
היה היה
חסד אבות
לא יאומן
למרות,ואף על פי...
והייה אם תשכחני
היו הייה
אהבת החייל
קולות במדבר
זוגיות
נשבעתי בערבו של יום
אין מילים
אהבה בתפקיד
שואה
קן הנשרים
פתרון נעלם
השנים: 1990-2000
שבועת הדרך
לא שחור לבן
כישוף
שפת האהבה
לוח שעות
איי הוא מקומי?
פאריז לאהבה
מקום לאהבה.
מסלול הליכה
פרשת דרכים
השעה עשר
אחיזת עיניים.
סתם בוקר
אני ואתה
עיר המלכים
מאחורי החלונות
שבועת הדרך
על ברכי
לכול זוג יש שם!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 8 שנים ו-3 חודשים האלבום-"מקום זמן להיות"-שירים...שירים ...שירים... סופרת
אהבנו
אהבה בילדות...
רָצִיתִי לְהַאֲמִין בְּעַצְמִי מֵאָז וּמִתָּמִיד,
כַּאֲשֶׁר שֶׁפַע תְּחוּשׁוֹתַי...
בִּלְבְּלוּ אֶת שְׁמֵי חַיַּי
שֶׁפַע מָלֵא אֹמֶץ הֶעָזָה וּרְגִישׁוּת...
אַלְפֵי אַכְזָבוֹת וְשָׁעוֹת שֶׁל תמימות.
לְבַסּוֹף הֵבַנְתִּי שֶׁאִם אֹהַב אֶת עַצְמִי בּרכות...
יָנוּעוּ חַיַּי בְּיֶתֶר קַלּוּת!
"בבושקה"
סָבָתִי סִפְּרָה כִּי מִיּוֹם הִוָּלְדִי צָחַקְתִּי.
וְלֹא סְתָם צְחוֹק רָגִיל, פָּשׁוּט,
אֶלָּא כָּזֶה מִתְגַּלְגֵּל, מִתְחַלֵּק, כְּאִלּוּ רָאִיתִי מַרְאוֹת נְדִירִים,
מַלְאָכִים צְחוֹרִים טְהוֹרִים וְצַחִים.
כֻּלָּם חָזְרוּ וְהִדְגִּישׁוּ מַה מְאֻשֶּׁרֶת צְרִיכָה הִיא לִהְיוֹת,
הֲרֵי הִיא כְּמַלְאָךְ יָפֶה, תָּמִיד צוֹחֶקֶת עַלִּיזָה מֵאָשְׁרָהּ.
אוּלָם דְּבַר מָה מוּזָר הִפְלִיא אוֹתָם!
צְחוֹקִי הָרוֹעֵם הַיָּפֶה כָּל כָּךְ, לֻוָּה תָּמִיד בִּדְמָעוֹת זְעִירוֹת, תְּחוּשׁוֹת אֲשֶׁר נִשְׁכְּחוּ בַּצַּד וְרָצוּ לוֹמַר שֶׁגַּם הֵן חֲשׁוּבוֹת.
וְאָכֵן נָעוּ חַיַּי תָּמִיד בֵּין שִׂמְחָה וּכְאֵב חֲלִיפוֹת,
כָּאן גָּבַר הַצְּחוֹק הַמַּפְתִּיעַ וְהַדִּמְעָה הַנֶּאֱמָנָה לֹא אִחֲרָה לָבוֹא?!
וְאָז קָרָה מַה שֶׁקָּרָה, וּלְלֹא כָּל הֲכָנָה, הַכֹּל פֹּה לְגַמְרֵי מְאֹד הִשְׁתַּנָּה,
וּבְיוֹם מוֹתָהּ שֶׁל סָבָתִי...
בָּנִיתִי לִי חוֹמָה שֶׁהִפְרִידָה בֵּין הַדְּמָעוֹת לְבֵין צְחוֹקִי.
נעורים
לְעוֹלָם אֶזְכֹּר יָמִים בָּהֶם חָיִינוּ בְּמֶתַח מַתְמִיד.
מִדֵּי בֹּקֶר לַתִּיכוֹן פָּנִינוּ וְהַלֵּב פָּחַד וְהֶחְנִיק.
הַשִּׁעוּרִים אָרְכוּ בְּלִי סוֹף
הַמּוֹרִים הִרְבּוּ לִצְעֹק !
וּבַהַפְסָקָה בִּמְקוֹם אֹשֶׁר צְחוֹק,
הַעְתָּקוֹת חֲפוּזוֹת, פְּזִיזוֹת.
בְּהַגִּיעֵנוּ הַבַּיְתָה שְׁבוּרִים, רְצוּצִים, פָּנִינוּ לַהֲכָנַת שִׁעוּרִים.
לַבְּחִינוֹת הִתְכּוֹנַנּוּ עַד חֲצוֹת
וּלְמָחֳרָת נָחַלְנוּ אַכְזָבוֹת חוֹזְרוֹת.
רַבִּים הִתְיָאֲשׁוּ, עָזְבוּ, אֲחֵרִים לְלֹא רָצוֹן נִפְרְדוּ.
וְאֵלֶּה שֶׁבְּכָל זֹאת נִשְׁאֲרוּ בְּעֹל מְחֻדָּשׁ נִרְתְּמוּ.
אֵלֶּה הֵם יְמֵי הַנֹּעַר, תְּקוּפַת הַיֹּפִי, הַזֹּהַר.
הֵם נִקְרְאוּ כָּךְ עַל יְדֵי הוֹרֵינוּ... פַּעַם אַחַר פַּעַם בְּנוֹכְחוּתֵנוּ.
לָכֵן מַה מְאֹד הֻפְתַּעְנוּ?
כֵּיצַד הֵם וִתְּרוּ עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל כֻּלָּנוּ?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים האלבום-"מקום זמן להיות"-המשך ,שירים-שירים שירים- סופרת
שיעור באהבה
מִשְׁתַּקֶּפֶת דְּמוּתִי בִּזְגוּגִית
שַׁלְוָה מְחַבֶּקֶת אוֹתִי וְלֹא מַרְגִּישָׁה שׁוּם פִּיק,
עֵת פִּיךָ מוֹצֵא אֶת פִּי...
וְכַאֲשֶׁר תְּחַבְּקֵנִי חָזָק וּתְאַמְּצֵנִי אֶל לוּחַ לִבְּךָ,
אַעֲדִיף לִשְׁתֹּק כְּמוֹ דָּג
רַק לֹא לִפְגֹּעַ בְּךָ?!
כִּי הוּא לֹא נָשַׁק לִי אַף פַּעַם, לֹא לָחַשׁ לִי מִלּוֹת אַהֲבָה...
אַךְ,
אֵלָיו כֹּה הִשְׁתּוֹקַקְתִּי ...
הַאִם בִּי תִּמְצָא הָאַשְׁמָה?
וְעַכְשָׁו שׁוּב אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת, לֹא אוֹתוֹ לֹא אוֹתְךָ יַקִּירִי...
עַכְשָׁו הִנְנִי כֹּה דּוֹמֶמֶת מַשְׁלִימָה עִם הַסּוֹבֵב אוֹתִי.
אַךְ אֵין לִי רָצוֹן אוֹ אֹמֶץ לְהַפְסִיק, וְלֹא לִרְאוֹתְךָ,
וְאוּלַי...
תִּקְוָה קְלוּשָׁה עוֹד מְהַבְהֶבֶת
לְבַסּוֹף, לֶאֱהֹב גַּם אוֹתְךָ...
היין והיאנג
מַהוּ רֶגֶשׁ מֻפְלָא זֶה,
אַהֲבָה בָּאָה...
מִנַּיִן?
מָתַי?
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ וְאִישׁ לֹא יֵדַע לְעוֹלָם.
בָּאָה, אוֹחֶזֶת, מַדְלִיקָה אֵשׁ סוֹעֶרֶת,
שִׂמְחָה!
פִּתְאוֹם נֶעֱלֶמֶת מַשְׁאִירָה אַכְזָבָה.
גַּם בִּי אָחֲזָה הָאֵשׁ וְהִדִּירָה שֵׁנָה מֵעֵינַי,
לֶאֱלֹהִים שֶׁלִּי פִּתְרוֹנִים!
וְלִי ?
אֵין מְנוּחָה!
הפיסגה
אֲנִי יוֹדַעַת!
אַהֲבָה, אָסוּר לְהַפְחִית מֵעֶרְכָּהּ.....
חָלִילָה לְזַלְזֵל בָּהּ,אוֹ לְשָׁכְחָהּ ,
כִּי תָּמִיד הִיא תִּהְיֶה לְלֹא הַחְלָפָה...!
הִיא הִגִּיעָה בַּחֲטָף, הוֹפִיעָה כָּכָה סְתָם,
סוֹעֶרֶת, מְלֵאָה רְגָשׁוֹת,
וּמְעַט נְבוֹכָה מִגִּלּוּי עַצְמָהּ.
בְּבוֹאָהּ לָקְחָה הַכֹּל, אֶת כָּל לִבִּי שָׁבְתָה,
וּבְרֹךְ הִגִּישָׁה לוֹ אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁמָּצְאָה.
וּלְפֶתַע, נֶעֶלְמָה וְקוֹלָהּ כְּהֵד נִשְׁמַע ...
אֹפֶק הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ
חֲלוֹם שֶׁבַּפִּסְגָּה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים האלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים-עמוד 8- סופרת
אש האהבה
עָמַדְנוּ דּוּמָם מִלִּים לֹא אָמַרְנוּ
הַחֹשֶׁךְ עָטַף אֶת פָּנֵינוּ רַכּוֹת.
עֵינָיו רַק הֵאִירוּ בְּאוֹר זוֹהֵר, חֶרֶשׁ גָּחַנְתִּי נָשַׁקְתִּי קַלּוֹת.
חָשַׁבְתִּי הִרְהַרְתִּי ...
הִנֵּה אֲהוּבִי חוֹלֵם, וְרוֹצֶה, וְהוּא כֹּה צָעִיר,
דְּרָכִים אֲרֻכּוֹת הִשְׂתָּרְעוּ לְפָנָיו, חַיִּים חֲשׁוּבִים נִפְלָאִים.
וְאָז כֹּה רָצִיתִי
לִזְכּוֹת וְלִרְאוֹת אֶת עֵינָיו מַבִּיעוֹת חֶדְוָה,
לִחְיוֹת וְלִרְאוֹת אֶת לִבּוֹ הַטּוֹב, מִתְרַגֵּשׁ וּמוֹדֶה בִּתְפִלָּה.
נָשָׂאתִי עֵינַי לְכִוּוּן הָאֵשׁ,
הַחֹם הִפְשִׁיר בִּי דִּמְעָה.
וְהוּא בִּפְלִיאָה גְּדוֹלָה חִבֵּק,
וְאָמַר:
זוֹ רַק אֵשׁ מְדוּרָה!
המקום ההוא...
לְעִתִּים בַּשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת, עֵת רוֹצָה לָנוּחַ קִמְעָה,
עוֹלֶה לְפָנַי חִזָּיוֹן נֶהֱדָר, בִּלּוּי מְשֻׁתָּף, וְנִפְלָא.
גַּם הוּא וְגַם אֲנִי יָזַמְנוּ...
אֶת הַפְּגִישָׁה הַהִיא בִּשְׁנַיִם...
כַּאֲשֶׁר טִיַּלְנוּ בַּשְּׂדֵרָה וְגִלְגַּלְנוּ שִׂיחָה בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם...
הֶחְלַפְנוּ דֵּעוֹת, רְגָשׁוֹת, הֵצַצְנוּ לְנִבְכֵי נְשָׁמוֹת,
בִּלִּינוּ הַרְבֵּה שָׁעוֹת וְשָׂמַחְנוּ פָּשׁוּט עִם עַצְמֵנוּ.
מֵאָז, בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב,
עֵת בָּאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת, אֲנִי מְנַסָּה לְהָבִין פְּגִישָׁה מְיֻחֶדֶת כָּזֹאת. וּכְשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת דִּמְעָה קְטַנָּה נוֹפֶלֶת,
וּכְשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת, מְחַיֶּכֶת בְּתִקְוָה
לְבַסּוֹף נִרְגַּעַת, מִתְיַשֶּׁרֶת וּמְבִינָה
שֶׁהָיְתָה זוֹ, וְתִהְיֶה זוֹ
אַגָּדָה מְאֹד יָפָה...
שמיים נקיים
הַשָּׁמַיִם יִהְיוּ שֶׁלָּנוּ, הַשֶּׁמֶשׁ תָּאִיר בְּחֻמָּהּ ,
רוּחַ חֲדָשָׁה תִּשֹּׁב בְּעָרְפֵּנוּ.
וְלָנוּ
תִּהְיֶה עֶדְנָה...
אַתָּה תִּפְסַע לְצִדִּי, קוֹמָתְךָ כֹּה זְקוּפָה וּתְמִירָה.
וּמַבַּט עֵינֶיךָ אוֹהֵב וְתוֹמֵךְ, רוֹחֵשׁ תִּקְוָה גְּדוֹלָה.
תִּלְחַשׁ לִי מִלַּת קֶסֶם נִפְלָאָה, שְׂפָתֶיךָ יִגְּעוּ בִּשְׂפָתַי,
אוֹ אָז נָחוּשׁ,וַדַּאי נֶחְוֶה, אֶת מַה שֶׁנְּכַנֶּה
פִּתּוּלָיו שֶׁל גּוֹרָל!
יָמִים אֲרֻכִּים יַחְלְפוּ, יִבְנוּ אֶת שִׁירַת עֲתִידֵנוּ
נַאֲמִין וְנִהְיֶה בְּטוּחִים, שֶׁכָּל הָעוֹלָם לְפָנֵינוּ.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים האלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-9 סופרת
לכאן או לשם!
שָׁעוֹת עֲנֻגּוֹת, מַבָּטִים גְּנוּבִים.
חִבּוּק, נְשִׁיקָה, שָׁמַיִם כְּחֻלִּים.
אֹשֶׁר וּצְחוֹק אֵין סוֹפִיִּים
עָבְרוּ חָלְפוּ מִבַּעַד לִשְׁעָרִים סְגוּרִים.
אֲבָל דַּע!
נִשְׁבַּעְתִּי, לֹא לִשְׁכֹּחַ, לֶאֱהֹב אוֹתָנוּ, לִסְלֹחַ...
רַק אֶתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחִי שֶׁלֹּא אָבוּז,
לְךָ אוֹ לִי..
וּבְעִקָּר לִכְמִיהָתִי...
אהבנו
מַדּוּעַ נוּגוֹת הֵן עֵינֶיךָ וּבִי מַבִּיטוֹת בְּתוּגָה,
מָה רוֹחֲשׁוֹת וּמַה מְסַפְּרוֹת הֵן
לֹא אֵדַע?
לְעוֹלָם לֹא נָשׂוּחַ בְּיַחַד, לְעוֹלָם לֹא נִהְיֶה אֶחָד
כִּי אַתָּה בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת וַאֲנִי בִּשְׁבִיל נִפְרָד.
כִּי דְּרָכֵינוּ מֵאָז נִפְרְדוּ
כַּאֲשֶׁר הָרַסְתִּי הַכֹּל, לֹא הִסְבַּרְתִּי אֶת רִגְשׁוֹתַי,
סְתָם חָוִיתִי הֶלֶם גָּדוֹל!
אוּלַי כָּעֵת תִּשְׂנְאֵנִי, וְשֶׁמָּא סְתָם תְּרַחֵם עָלַי
אַךְ יוֹדֵעַ אַתָּה כִּי אָהַבְתִּי ......
וְאוֹהֶבֶת אֲנִי גַּם עַתָּה!
וְאִם נִתְרָאֶה אֵי פַּעַם וְאָז נוֹשִׁיט יָד דּוּמָם,
נֵדַע בְּלִבֵּנוּ פְּנִימָה,
כִּי אָהַבְנוּ, אַךְ חָלַף לוֹ הַזְּמַן.
אהבה גאה
הָאַהֲבָה הִיא גְּדוֹלָה,עֲצוּמָה וְרִגְשׁוֹתֶיהָ עֲמֻקִּים,
מְיַשֶּׁרֶת אַכְזָבוֹת
מְאַחֶדֶת שְׁבָרִים
גַּלֶּיהָ נִשָּׂאִים מֵאֵי שָׁם
וְכָל גַּל וְלוּ קָטָן,יָכוֹל לְהֵאָסֵף בַּחוֹל הַחַם.
וּכְמוֹ הַיָּם הִיא גּוֹעֶשֶׁת וְרוֹעֶשֶׁת,בְּעֶצֶם קִיּוּמָהּ הִיא מְרַגֶּשֶׁת....
בָּאתִי,הִגַּעְתִּי
נָשַׁמְתִּי עָמֹק, צָלַלְתִּי לְתוֹךְ הַתְּשׁוּקָה וְעוֹד...
חָיִיתִי אוֹתָהּ,הַכְּמִיהָה הִתְמַתְּנָה,
הִמְשַׁכְתִּי לֶאֱהֹב,וְהִיא חָזְרָה לְעָצְמָתָהּ.
אַךְ כַּאֲשֶׁר הִגְזַמְתִּי וְנִפַּצְתִּי אֶת כֻּלִּי,
רַק אָז,
וְרַק אָז הִיא נָסוֹגָה נֶעֶלְבָה...
וְהִרְחִיקָה אֶת עַצְמָהּ מֵאַרְמוֹן הַחוֹל שֶׁהִיא בָּנְתָה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים האלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-10 סופרת
מתי זו השאלה?
קָשֶׁה לְפָנֶיךָ לָשֶׁבֶת קָשֶׁה לְהַבִּיט מִקָּרוֹב,
קָשֶׁה לְהַרְגִּישׁ אֶת הָרֶגֶשׁ שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ עוֹד.
פָּנֶיךָ הֵם כֹּה מֻכָּרִים לִי,
וַאֲהוּבִים כָּל כָּךְ עָלַי,
עֵינֶיךָ הֵן כֹּה נְהִירוֹת לִי, בָּהֶן עַצְבוּת וּדְוַי!
אֵלִי, מָתַי כְּבָר אָנוּחַ ?
אַרְגִּישׁ רְוָחָה, רְגִיעָה.
מָתַי אָחוּשׁ כְּבָר חֹפֶשׁ מֵאַהֲבָה, אַכְזָבָה כְּאוּבָה?
מָתַי לֹא יוֹסִיפוּ פָּנֶיךָ בַּלַּיְלָה אוֹתִי לְהַטְרִיד?
מָתַי לֹא יוֹסִיפוּ עֵינֶיךָ אוֹתִי לִצְרֹב בִּפְנִים?
מָתַי זוֹ שְׁאֵלָה נִצַּחַת.
מָתַי זוֹ שְׁאֵלָה נוֹקֶבֶת,
אֲבָל לוּ אָהַבְתָּ אוֹתִי, אֶת הַשִּׁיר לֹא הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת!!
מקום, זמן, להיות...
פָּסַעְתִּי נִדְהֶמֶת לְשֵׁמַע דְּבָרֶיךָ
בְּרוּרִים הֵם הָיוּ לְאוֹרוֹ שֶׁל הַיּוֹם ,
אָמַרְתָּ הַכֹּל וְלָחַשְׁתָּ בְּלִי הֶרֶף, מִלִּים רְגִישׁוֹת שֶׁזָּרְמוּ לַמָּרוֹם.
הִסְבַּרְתָּ הַכֹּל, כָּל סוֹדוֹתֶיךָ,
אֶת לְבָבְךָ רוֹקַנְתָּ כֻּלּוֹ
הֵבַנְתִּי הַכֹּל...
וְלִבִּי רָטַט בְּלַחַשׁ:
מִפְּנֵי שֶׁאָהַבְתָּ
זָכִיתִי בַּכֹּל!
רַק לְרֶגַע קָפָאתִי,
רעדתי ,נוכחתי שאני במקום הנכון...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-11 סופרת
לעולם כן!
לֹא אֶסְלַח לְעוֹלָם, הַאִם לֹא?
לֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם, הַאֶפְשָׁר?
לֹא אֹהַב לְעוֹלָם כָּזָב!
אֶתְפַּלֵּל לְעוֹלָם כָּךְ...
אלוהים
כָּל יְצוּר מַאֲמִין בִּדְבַר מָה וַאֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהַּ.
אֱלֹהִים לִי תָּמִיד כְּאָב כְּיָדִיד נֶאֱמָן כְּאָח
מָצָאתִי בּוֹ הַכֹּל וּפָנִיתִי אֵלָיו,
הוּא אַף פַּעַם לֹא הִפְנָה לִי עֹרֶף, לַמְרוֹת... שֶ לְעִתִּים לֹא עָזַר, לִרְגָעִים לֹא נִחֵם,
וְגַם כְּשֶׁדִּמְעוֹתַי זָרְמוּ לְלֹא הֶפְסֵק,
לֹא הֵסִיר מִמֶּנִּי סָפֵק,
וְלֹא הֶרְאָה כָּל סִימָן שֶׁהוּא קַיָּם בְּחַיַּי.
וְרַק בַּנְּפִילָה, לִפְנֵי הַחֲבָטָה, הֵרִים אוֹתִי בְּעָצְמָתוֹ הָאַדִּירָה !!
תפילה
הַמַּבָּט תּוֹהֶה אַחֲרֵי הָרָחוֹק...
מִי יִתֵּן וְהָיָה כְּבָר כָּאן!.
הַלֵּב רוֹטֵט הָעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת ...
וְאוּלַי לֹא יַגִּיעַ כְּלָל?!
הַאִם תְּחוּשַׁת גַּעְגּוּעַ הִיא מְנַת חֶלְקוֹ שֶׁל אָדָם.
הַאִם זֶה גּוֹרָלוֹ?
לֹא אֵדַע...
אֲיַחֵל, לֹא אֶחְדַּל, אֶתְפַּלֵּל,
אַעְפִּיל עַד אֵין סוֹף לִקְרָאתוֹ.
הכיצד?
בְּיָמִים בָּהֶם עָנָן קוֹדֵר נִשְׁקָף וּמְרַחֵף מֵעָל,
דִּמְעוֹתַי זוֹלְגוֹת, הַלֵּב רָטֹב וְקַר
אֲנִי כּוֹרַעַת עַל בִּרְכַּי,
וְשׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי ,
מְעַט בְּהִשְׁתָּאוּת, וּבִמְבוּכָה:
כֵּיצַד זֶה יִתָּכֵן ?
שֶׁרָחוֹק הוּא הָאֶחָד שֶׁאוֹתִי כָּל כָּךְ אָהַב,
וְלָמָּה? –
בְּלֶכְתּוֹ, אותי הוא לא רצה,אך את חַיַּי לָקַח!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-12 סופרת
הרהורים
יֵשׁ בְּרִיּוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ לְסֵבֶל תְּמִידִי
חַיֵּיהֶם מְהוּלִים בִּכְאֵב שׂוֹרֵף. –
אֲחֵרִים נוֹצְרוּ לְשִׂמְחָה וְלִבָּם שָׁקוּף וּמְרַחֵף.
שׁוֹנִים בַּיְּקוּם אֲנָשִׁים, שׁוֹנִים עַד כְּדֵי מְבוּכָה,
וַאֲנִי אָנָה פָּנַי?
לְפֹה, לְשָׁם, לֹא אֵדַע?
שַׁיֶּכֶת אֲנִי לְעוֹלָם שֶׁמִּדֵּי פַּעַם קָם וְנִבְרָא,
עוֹלָם מְלֵא עֲדִינוּת, הִתְחַשְּׁבוּת,
רְגָשׁוֹת עַזִּים, נְתִינָה!
לָכֵן, לֹא נוֹתַר לִי אֶלָּא לְהִתְבּוֹדֵד,
בֵּין הָרִים אוֹ בְּעִיר הוֹמִיָּה,
תָּדִיר מַחֲנָק בִּגְרוֹנִי...
עָטוּף צִפִּיָּה שְׁקֵטָה!
לַשָּׁוְא הַתְּפִלּוֹת, הָרָצוֹן אֵין סוֹפִי,
מָחָר הֵן אֶתְמוֹל יַחְזֹר!?
וְאָז תְּצַלְצֵל סְטִירַת לֶחִי דּוֹמָה, וְשׁוּב אֶבְכֶּה בַּמִּדְרוֹן.
מחשבות.
דְּמָעוֹת, לֹא מַיִם,
כְּשֶׁיִּרְצוּ, יַמְלִיחוּ, יִצְרְבוּ.
דְּמָעוֹת לֹא סְתָם הֵן נִגָּרוֹת, דְּמָעוֹת הֵן קְטַנּוֹת חֲכָמוֹת,
וְאָז הַלֵּב נֶחְנָק, צוֹעֵק וּמְבַקֵּשׁ עֶזְרָה,
נוֹתֵן לַמֹּחַ לעכל אֶת עָצְמָתָהּ שֶׁל אֲבֵדָה.
סתם כך
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַדּוּעַ?
לְפֶתַע עָצוּב לִי בַּלֵּב, לְפֶתַע, לְלֹא כָּל אֵרוּעַ, לְלֹא כָּל כְּאֵב.
לְפֶתַע בְּיוֹם אָבִיב, עֵת שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת,
כּוֹרַעַת אֲנִי בּוֹדֵדָה, נֶאֱנַחַת.
דְּמָעוֹת רוֹחֲצוֹת אֶת נַפְשִׁי,
לַמְרוֹת שֶׁשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת.
וְקוֹרֶה גַּם בְּיוֹם סְתָו, בַּחוּץ רוּחַ, קַר נוֹרָא,
יוֹשֶׁבֶת אֲנִי הוֹזָה וּמְאֹד נְבוֹכָה.
ושוב רֵיק לִי כָּל כָּךְ ...
וסתָם כָּךְ מִתְחַשֵּׁק לִי לִבְכּוֹת...
מַדּוּעַ?
מָה הִיא הַסִּבָּה? וַהֲלֹא צְעִירָה אֲנִי עוֹד?!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-13 סופרת
- עצרו!
מַה נָכוֹן יוֹתֵר לִזְכֹּר,אֶת הַיָּרֹק...
אֶת הָאָפֹר?
הַחַיִּים גַּלְגַּל סוֹבֵב, הַיּוֹם בּוֹכֶה מָחָר צוֹחֵק,
בְּכָל רֶגַע הָרֶגֶשׁ מִשְׁתַּנֶּה וְהוֹפֵךְ לִהְיוֹת אַחֵר.
כְּמוֹ בְּאוֹתָם יָמִים קָשִׁים, כַּאֲשֶׁר מַהֵר אוֹתוֹ עָזַבְתִּי,
בְּשֶׁל מִלָּה קְטַנָּה יָפָה, שֶׁלָּהּ צִפִּיתִי וְהִתְאַכְזַבְתִּי.
בִּרְבוֹת הַיָּמִים פְּגַשְׁתִּיו...
בְּשָׁמְעִי אוֹתוֹ מִתְנַצֵּל, גִּלִּיתִי כֵּיצַד הַצֶּבַע בְּפָנַי מֵאִיר וּמִתְעוֹרֵר! הַחַיִּים גַּלְגַּל חוֹזֵר, דְּמָעוֹת הָפְכוּ לִצְחוֹק...
מְאֻחָר מִדַּי גִּלִּיתִי, אֶת הַצֶּבַע הַיָּרֹק...
טחנות רוח
לְהַרְכִּין אֶת הָרֹאשׁ, עָמֹק
לְהַטְבִּיעַ עַצְמִי בַּכַּר
וְכָךְ לִבְכּוֹת חָזָק, לִבְכּוֹת עַד מָחָר.
כַּאֲשֶׁר הַדְּמָעוֹת יִתְפַּזְּרוּ
וּבַלֵּב יִהְיֶה רֵיק וְקַר,
לָשֶׁבֶת נִכְחוֹ לְהַבִּיט...
וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר.
לָתֵת לַכְּאֵב לָפוּג, לְצֶבַע כָּחֹל לַחְזֹר.
לָחוּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת הָרוּחַ,
וְאֶל הָאֹפֶק לִדְהֹר.
בַּדֶּרֶךְ לְהֵישִׁיר מַבָּט וְאוּלַי לִתְהוֹת בִּפְלִיאָה?
הֵיכָן הִשְׁאַרְתִּי אֶת יוֹם הָאֶתְמוֹל?...
וּמַה בֶּאֱמֶת קָרָה?
לא היה ולא נברא
נִרְאֶה כִּי תְּחוּשָׁה דּוֹמָה לָזוֹ, מִלִּים לֹא יְדַבְּרוּ בָּהּ,
כַּנִּרְאֶה הִיא חֲבוּיָה עָמֹק בַּיָּם,
גְּנוּזָה בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ...
כִּי אֶת הָאַהֲבָה גִּלִּיתִי
וְשָׁקַעְתִּי אִתָּהּ בַּמְּצוּלוֹת,
אֶת הָאַשְׁלָיָה נִשַּׁקְתִּי וְהִתְפַּכַּחְתִּי מַהֵר מְאֹד.
אֶת מַה שֶׁרָצִיתִי חָשַׁבְתִּי,
אוֹתְךָ כְּצִלִּי דִּמְיַנְתִּי
וּבְסִכָּה חַדָּה הִצְמַדְתִּי אֶל לִבִּי שֶׁנָּגַע בַּחֲלוֹם.
לָכֵן, לֹא אֶשְׂנָאֲךָ,
תָּמִיד, תָּמִיד אֶזְכָּרְךָ
כִּי אַתָּה הָיִיתָ אֲנִי, פָּשׁוּט
פְּרִי דִּמְיוֹנִי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-14 סופרת
תבונה
נָמוֹגוּ כְּעָשָׁן בַּזְּמַן, נֶעֶלְמוּ הַסְּפֵקוֹת לְאַט
הִשְׁאִירוּ נַעֲרָה בּוֹגֶרֶת יוֹתֵר
הֵסִירוּ הַרְבֵּה אָבָק.
חָלְפוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁעוֹת, עֵת הַיַּלְדָּה צָמְחָה,
עֵת הַחַמָּה זָרְחָה מֵעָל, הֵאִירָה, צָחֲקָה.
הִיא טָעֲתָה וְלֹא חָשְׁבָה וְשׁוּב חָזְרָה, וְשׁוּב לָמְדָה,
וְכָךְ הִיא הִתְנַסְּתָה.
לָכֵן, כָּעֵת, בְּאַהֲבָה, מַבִּיטָה הִיא בְּעַצְמָהּ
וְכַאֲשֶׁר הִיא מִתְלַבֶּטֶת, מְרַכֶּכֶת אֶת לִבָּהּ.
אין חדש תחת השמש.
מַה מְעוֹלֵל לִי סֶרֶט, מַה מִתְחוֹלֵל בְּתוֹךְ תּוֹכִי?
הוֹי אֱלֹהִים!
אֱמֹר לִי:
תֵּן הֶסְבֵּר, מַה נַעֲשֶׂה אִתִּי?
מַדּוּעַ מִלְחָמוֹת, חֲלָלִים, דָּם, שִׁוְיוֹן וְאִי שִׁוְיוֹן בֵּין בְּנֵי אָדָם.
שָׁם צָעֲקוּ בָּכוּ, לָהֶם שִׂמְחָה יוֹם חַג,
לָמָּה וּמַדּוּעַ אֱלֹהִים יָקָר?
לָכֵן רַק אֲבַקֵּשׁ,מְעַט אִם אֶפְשָׁר
עֲזֹר לִי לְהָבִין, שֶׁלֹּא אֶבְכֶּה מָחָר,
כִּי בְּהַבִּיטְךָ מִמַּעַל,
בְּעוֹדֵנוּ נִלְחָמִים,
פַּחַד אֲחָזַנִי ,שֶׁמָּא אָנוּ נִכְחָדִים...
-דברים שרואים מכאן
לֵילוֹת קָשִׁים, שָׁעוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ
דְּמָעוֹת רַבּוֹת שָׁטְפוּ בָּעֲלָטָה.
חָתְמוּ שָׁנִים הֶחְלִיפוּ נֶצַח,
הִשְׁתִּיקוּ צְחוֹק שִׂמְחָה וְעֶצֶב בְּהוֹתִירָם רַק מוּעָקָה.
הָאַהֲבָה אֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְכִנִּיתִי הַגְּדוֹלָה –
לֹא הִרְגַּשְׁתִּי ,לֹא הִבְחַנְתִּי, כַּאֲשֶׁר הִיא הִתְהַפְּכָה.
בְּנִגּוּד לְכָל הָאַגָּדוֹת, שֶׁבָּהֶן הַסּוֹף הוּא טוֹב
עַל מִפְתַּן דַּלְתִּי הוֹפִיעַ, וְשָׁקַע לוֹ הַמַּכְאוֹב.
אלף שערים
רַד הַלַּיְלָה, שָׁחֹר בָּרָקִיעַ, הַכּוֹכָבִים נֵרוֹת דּוֹלְקִים.
סָבִיב שָׁקֵט, דּוֹמֵם מַרְגִּיעַ, טַלִּיתוֹת מֻנָּחוֹת עַל כִּתְפֵי אַבְרֵכִים.
חֶרֶשׁ אָצִיץ אֶל הַלַּיְלָה, דּוּמָם אֶשָּׂא תְּפִלָּתִי,
לְלֹא רַחַשׁ יָנוּעוּ שְׂפָתַי,
יַסְגִּירוּ אֶת רַז לְבָבִי.
אָחוּשׁ אוֹתְךָ אֱלֹהִים, עָמֹק עָמֹק בְּתוֹכִי.
אַרְגִּישׁ אֹשֶׁר עֲנָק שָׁלֵו,
עוֹטֵף אֶת קִיּוּמִי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-15 סופרת
בחירה
גשם של דמעות
בְּאוֹתָם הָרְגָעִים שֶׁדִּמְעוֹתַי זוֹלְגוֹת,
שׁוֹטְפוֹת אֶת הָעוֹלָם וּמְבַכּוֹת,
אֲנָשִׁים מַרְכִּינִים אֶת רֹאשָׁם,
וְרָצִים חֲפוּזִים כְּדֵי לְהָזִיז אֶת מְחוֹגֵי הַזְּמַן.
נִצֶּבֶת אֲנִי בְּתוֹכָם וְטִפּוֹת מְנַקּוֹת אֶת פָּנַי,
לֹא מַרְגִּישָׁה קֹר אוֹ צִנָּה
רוֹצָה רַק לַעֲצֹר אֶת הַשָּׁעוֹן, לִדְמָמָה מְאֹד רַכָּה... נִרְטֶבֶת בִּשְׁלוּלִית...
בָּהּ כָּל טִפָּה הִיא נְשָׁמָה...
הַנּוֹפֶלֶת מִגְּבָהִים אֶל הָאֲדָמָה.
וּמַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת הַגֶּשֶׁם הַקַּר וְעוֹבְרוֹת הַשָּׁעוֹת בִּמְהִירוּת
וּכְבָר יָבְשָׁה הָאֲדָמָה וְאֵין זֵכֶר לְעַצְבוּת.
וְנָדָה אֲנִי בְּרֹאשִׁי לְעֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעָלְתָה,
וּתְמֵהָה אֲנִי מְאֹד,
מֵאַיִן הוֹפִיעָה כַּאֲשֶׁר לֹא הָיְתָה?.
זיכרונות במגרה
פַּעַם הָיָה אֶחָד גָּבוֹהַּ וְעֵינַיִם לוֹ שְׁחֹרוֹת
בְּלוֹרִיתוֹ פְּרוּעָה לָרוּחַ
וְיָדָיו כֹּה חֲזָקוֹת
הוּא הָיָה רָגִישׁ מְאֹד וּבַיְשָׁן הָיָה כָּל כָּךְ
אַחַת אָהַב בְּכָל לִבּוֹ, אֲבָל אַף פַּעַם לָהּ לֹא שָׂח...
וְהִיא הָיְתָה קְטַנָּה כָּזֹאת כֻּלָּהּ אוֹר וְעַלִּיזוּת,
וְאוֹתוֹ הִיא אָהֲבָה,גַּם אִם מֵעוֹלָם הִיא לֹא סִפְּרָה....
וְהִנֵּה אֵרַע הַנֵּס וְהַבַּיְשָׁן הַלָּז דִּבֵּר:
יוֹתֵר נָכוֹן כָּתַב פִּתְקָה, אוּלָם תְּשׁוּבָה הוּא לֹא קִבֵּל.
וְלֹא מִתּוֹךְ זִלְזוּל, שִׂנְאָה, אוֹ בְּטָעוּת
אֶלָּא מִתּוֹךְ מִין מְבוּכָה הִיא לֹא עָנְתָה לוֹ כְּלוּם!
וְאֶת מִכְתָּבוֹ שֶׁכֹּה טָרַח הִשְׁלִיכָה לַמְּגֵרָה
כְּשֶׁבְּעַצְמָהּ כְּבָר נִזְכְּרָה, עַל כָּךְ מְאֹד הִצְטַעֲרָה.
כֵּן...
זְמַן יָקָר חָלַף וְהַנֶּזֶק נַעֲשָׂה.
וְכָךְ בְּמוֹ יָדֶיהָ הִיא אֶת אָשְׁרָהּ חִסְּלָה.
הַיּוֹם הַהוּא חָלַף, דָּעַךְ.
רַק זִכָּרוֹן פָּגוּם נוֹתַר וּמִין כְּאֵב עָמוּם לְגַמְרֵי מְיֻתָּר,
כִּי שׁוּב הוּא לֹא הִבִּיט,וְשׁוּב הוּא לֹא בִּקֵּשׁ,
וְהִיא נוֹתְרָה לְבַד, וְהוּא הָפַךְ חֵרֵשׁ!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-16 סופרת
שיר הוא לפעמים....
לוּלֵי הַשִּׁיר הַהוּא...
לְעוֹלָם לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת שֶׁהָיִיתִי שְׂרוּפָה מְאֹד.
הֵם וְרַק הֵם הָיוּ נוֹשֵׂא מַחְשְׁבוֹתַי בְּכָל אוֹתָן שָׁעוֹת;
בַּתְּנוּעָה מַמָּשׁ פָּרַחְנוּ
בְּמַחֲנֵה עֲבוֹדָה בִּלִּינוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים.
אָכַלְנוּ, עָבַדְנוּ, שָׂמַחְנוּ, הָיִיתִי מַמָּשׁ בָּעֲנָנִים.
הִגִּיעַ יוֹם דִּיּוּן, לַסֵּמֶל, סֻלַּקְתִּי בַּהַצְבָּעָה.
וּמַה נוֹדַע לִי כַּעֲבֹר חֹדֶשׁ חָדְשַׁיִם? שֶׁהַטּוֹבִים בַּחֲבֵרַי בִּצְּעוּ אֶת הַמְּשִׂימָה.
חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁכַחְתִּי
אַךְ בְּשָׁמְעִי שִׁיר, הוּצַפְתִּי
נִזְכַּרְתִּי... לֹא הֵבַנְתִּי...
רְגָשׁוֹת
בְּנֵי אֶלֶף שָׁנָה.
עיניי
דַּרְכָּן אֲנִי רוֹאֶה עוֹלָם
אוֹתְךָ, אוֹתִי וְאֶת כֻּלָּם,
רוֹאָה אֲנִי מִכָּל דָּבָר, עָצוּב שָׂמֵחַ וְאַכְזָר.
וְיֵשׁ יִתְקוֹמְמוּ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִתְאַכְזְבוּ,
בְּרַק כְּאֵב הן ישלחו, בְּרַעַם יהדהדו.
אָז יִתְעַרְפֵּל הַכֹּל סְבִיבִי וְלֹא אֶרְאֶה דָּבָר,
וְרַק אֵדַע בְּוַדָּאוּת, עֵינַי חֶרֶשׁ בּוֹכוֹת.
לב שבור
הַאִם רָאִיתָ?
כֵּיצַד גֶּשֶׁם יוֹרֵד וּמַכֶּה, לְכָל עֵבֶר,
יוֹצֵר עֲנָנָה.
גֶּשֶׁם אַדִּיר עִם טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת, גֶּשֶׁם לְלֹא הַזְמָנָה!
וְאָז הַאִם חַשְׁתָּ?
... עֶצֶב בִּפְנִים, פָּשׁוּט וְטָהוֹר
רֶגַע שֶׁל עֶצֶב, עִם גֶּשֶׁם אָפֹר!
וַדַּאי אָז שָׁאַלְתָּ כָּךְ סְתָם פִּתְאוֹם...
מַדּוּעַ יוֹרֵד הַמָּטָר?
הַאִם הָעוֹלָם מַרְגִּישׁ צֹרֶךְ לִבְכּוֹת.?
פָּרַשְׂתָּ יָדְךָ לְפָנִים,
רָצִיתָ לַעֲזֹר, אוּלָם אָז חַשְׁתָּ עָמֹק מִבִּפְנִים...
כִּי אֲבָנִים כִּסּוּ עַל הַכֹּל...!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-17 סופרת
נטישה
מַה זוֹ אֵימָה נוֹכַחְתִּי לָדַעַת.
הִרְגַּשְׁתִּי לְפֶתַע כְּאֵב וְחֻלְשָׁה,
דִּמְעוֹתַי יָרְדוּ וְשָׁטְפוּ אֶת פִּצְעִי, נֶחְתַּכְתִּי, כָּרַעְתִּי פְּצוּעָה.
אָהַבְתִּי כָּל כָּךְ, נָכוֹן הַדָּבָר,
חָלַמְתִּי מְאֹד, זוֹ כָּל הָאֱמֶת.
קִוִּיתִי,בִּקַּשְׁתִּי, מַה לֹא עָשִׂיתִי
קִבַּלְתִּי חֵץ מֻרְעָל בִּתְמוּרָה.
לָכֵן מַהִי צַלֶּקֶת אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת... וּמַהִי בְּגִידָה עֲנָקִית...
וּמַה מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר לָגַעַת
בְּעוֹלָם מָלֵא חֲתָכִים.
לא אזכור,רק אדע
לֹא אֶזְכֹּר אִם כּוֹכָב זֶה הָיָה כּוֹכָב קָטָן שֶׁנָּפַל,
אַךְ אֵדַע שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי כְּבָר אָז צְבִיטָה בּוֹדֵדָה עֲזוּבָה.
לֹא אֶזְכֹּר:
בְּבֵרוּר אֵיזֶה לַיְלָה זֶה הָיָה אִם שָׁחֹר אוֹ בָּהִיר אוֹ רָגִיל.
אַךְ אֵדַע:
כִּי הִרְגַּשְׁתִּי כְּבָר אָז בּוֹ נִכְתַּב וְשָׁקַע גּוֹרָלִי.
לֹא אֶזְכֹּר:
אִם צִנָּה אוֹ חַמָּה הֶחְזִיקָה אוֹתִי בִּכְנָפֶיהָ.
אַךְ אֵדַע,
וְעוֹד אֵיךְ שֶׁלָּפְתָה אֶת לִבִּי בִּסְבַךְ צִפָּרְנֶיהָ.
לֹא אֶזְכֹּר:
אִם כָּעַסְתִּי עָלַי אִם בָּכִיתִי אוֹ לֹא אוֹתוֹ רֶגַע,
רַק אֵדַע,
כִּי לִבִּי הַפּוֹעֵם מֵת מִיתָה חֲטוּפָה לִצְלִילֵי הַחֲלוֹם הַשּׁוֹקֵעַ...
בחירה
בְּאוֹתָם רְגָעִים, בָּהֶם נִשְׁקָף עָנָן קוֹדֵר,
וַאֲנִי מְלֵאַת תּוּגָה מְמַלְמֶלֶת עֲצוּבָה...
הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת, הַתְּחוּשׁוֹת בְּהַמְתָּנָה
מַבִּיטָה אֲנִי סָבִיב וּמַמָּשׁ לֹא מְבִינָה:
...כֵּיצַד לְלֹא כָּל הֲכָנָה אֲנִי שׁוֹמַעַת מַנְגִּינָה, שֶ...
צַעַר אוֹ יָגוֹן הֵם לֹא בְּהַזְמָנָה!
אוצרות הכותל
לֹא פְּנִינִים וְזָהָב אֶמְצָא פֹּה,
לֹא דִּבְרֵי אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים....
רַק אֶרְשֹׁם קָצָר וְקוֹלֵעַ
אֶת הַכָּאוּב בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לִי!
כִּי פְּנִינִים וְזָהָב יִמְצְאוּ, גַּם בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים
אַךְ תְּפִלּוֹת טְהוֹרוֹת וְכֵנוֹת הֵן...
דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-18 סופרת
הפינה שלי
לוּ הָיְתָה לִי פִּנַּת סְתָרִים
אֵלֶיהָ אִישׁ לֹא יָעֵז לָגֶשֶׁת
מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה רַק שֶׁלִּי, כְּדֵי לֶאֱהֹב בּוֹ בְּשֶׁקֶט.
פִּנָּה בָּהּ יִחְיוּ הַחֲלוֹמוֹת
לְלֹא פְּחָדִים, צְלָלִים, דְּמָעוֹת.
כֵּן,
הָיְתָה לִי פִּנָּה כָּזֹאת...,
אַךְ, נוֹלְדָה בָּהּ חֶרְפָּתִי
זְקוּקָה אֲנִי לָהּ שׁוּב, אֲבָל הַפַּעַם,
לְהִתְאַבֵּל עַל טָעוּתִי.
מה נשאר?
הַזִּכָּרוֹן זֶהוּ הַנֶּכֶס הַיָּקָר בְּיוֹתֵר שֶׁנִּשְׁאָר מִכָּל אָדָם,
אַל לָנוּ לְזַלְזֵל בּוֹ, וְחָלִילָה לְהַעֲלִימוֹ...
כִּי אִם נִתְעַלֵּם מִקִּיּוּמוֹ
זֶה יִהְיֶה כְּאִלּוּ אִבַּדְנוּ אֶת חַיָּיו, אַךְ גַּם אֶת ההילה סביבו
כבר מבינה
הַצַּעַר יָפוּג זֹאת נוֹכַחְתִּי לָדַעַת
יִתְמוֹסֵס וְיִשְׁקַע בְּעֵינַי.
יַשְׁאִיר רֵיקָנוּת, מְרִירוּת לֹא נוֹדַעַת, בְּצִדֵּי פָּנַי.... נִחֲתָה מַכָּה
נִחֲתָה חֲזָקָה, הִכְּתָה לְלֹא רַחֵם
לֹא הוֹתִירָה בִּי מְנוּחָה וְאֵין אֶפְשָׁרוּת לְתַקֵּן.
וְשׁוּב רוֹצָה אֲנִי מְאֹד,לְטוֹב יוֹתֵר לִשְׁאֹף
קָשֶׁה לְהַגִּיד זֹאת אוֹ לַחְשֹׁב,
אֶפְשָׁר רַק לְקַוּוֹת!
לא אדע!
דַּקָּה קֹדֶם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי מְאוּמָה
דַּקָּה אַחַר־כָּךְ חַשְׁתִּי הֲמוּמָה...
רָצִיתִי כָּל כָּךְ לָחוּשׁ לְעֶזְרָה...
הַמָּוֶת דְּחָפַנִי לְלֹא אַזְהָרָה!
נִכְנַעְתִּי, הִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי בִּתְפִלָּה ...
בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ תְּשׁוּבָה,
עָנָה לִי הַהֵד שֶׁל דִּמְמַת צְעָקָה
הִתְעָרֵב הַמָּוֶת עַצְמוֹ וְחֹסֶר יֶשַׁע נוֹרָא.
יוֹתֵר מְאֻחָר הִרְגַּשְׁתִּי רֵיקָה, רַגְלַי לֹא נְשָׂאוּנִי לָקוּם.
רָצִיתִי כָּל כָּךְ שֶׁתִּהְיֶה לְיָדִי,
תַּפְשִׁיר אֶת לִבִּי הַקָּפוּא.
וּבָאתָ מִיָּד – וְהַכֹּל נֶאֱסַף!
וְשׁוּב לֹא פָּחַדְתִּי כָּל כָּךְ, הַמָּוֶת נִשְׁכַּח ...
וְנִכְלַמְתִּי קִמְעָה,
מוּל חַיִּים שֶׁזִּרְמָם שׁוּב קָלַח...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-19 סופרת
היה היה
חסד אבות
מֵאַיִן שָׁאַבְתִּי אֹמֶץ לֶאֱהֹב אוֹתְךָ בִּדְמָמָה,
לֶאֱהֹב חָזָק בִּדְבֵקוּת, לִכְאֹב כְּמוֹ גְּדוֹלָה!
מֵאַיִן לָמַדְתִּי לִסְלֹחַ, לְהַרְכִּין אֶת הָרֹאשׁ בִּכְנִיעָה
לַעֲבֹר עַל פָּנֶיךָ בְּשֶׁקֶט, כְּשֶׁבְּלִבִּי כְּמִיהָה גְּדוֹלָה...
מֵאַיִן?
הֲרֵי לָמַדְתִּי זֹאת מִמְּךָ.
חָוִיתִי הַכֹּל לְאַט, מִתּוֹךְ נְתִינָה עַצְמָהּ.
נוֹכַחְתִּי מַהֵר כְּמוֹ כֻּלָּם, אֵיךְ חַיִּים וְשׂוֹרְדִים..
כַּאֲשֶׁר זֶה כֹּה פָּשׁוּט, רַק לִהְיוֹת מוּכָנִים..
לא ייאמן...
אַל נָא נְחַטֵּט בְּנִבְכֵי עֲבָרֵנוּ
אַל נָא נְחַפֵּשׂ פִּתְרוֹן,
כִּי אִם יִתְגַּלֶּה...
יַחְשֹׂף אֶת הַכֹּל, יַרְעִיל אֶת חַיֵּינוּ הַיּוֹם!
כִּי עֲבָרֵנוּ סָמוּי וְנָעוּל בִּבְרִיחִים, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא לְתוֹכוֹ, עֲבָרֵנוּ כָּמוּס וְלוֹ מְבוֹכִים, שֶׁרַק אֱלֹהִים מוֹצֵא.
לָכֵן אִם אֶרְצֶה לָדַעַת לָמָּה?
אִם אֲקַוֶּה לְהָבִין?
אֶתָּקֵל בְּחוֹמָה גְּבוֹהָה וּבְשֶׁפַע דְּבָרִים לֹא בְּרוּרִים.
וְאִם כְּבָר אֶפְתַּח וְאֶמְצָא הִגָּיוֹן,
וְאוֹתוֹ אַחְזִיק בְּכַפִּי.
אֶהְיֶה חַסְרַת יֶשַׁע, אֶהְיֶה הֲמוּמָה, מִתְפַּלֶּלֶת לְהָבִין!!
למרות,ואף על פי
הַדְּמָעוֹת שׁוּב לֹא יוֹעִילוּ הַכֹּל יָבֵשׁ כָּל כָּךְ,
רֹאשִׁי סְחַרְחַר עֵינַי צוֹרְבוֹת
הַכֹּל אָדִישׁ, מְיֻתָּר, וְנִשְׁכָּח.
הַכֹּל עָבַר וְלֹא יָשׁוּב, הַכֹּל כָּל כָּךְ אַחֶרֶת...
וַאֲנִי בַּתָּוֶךְ:
נַעֲרָה, עוֹמֶדֶת מִתְיַסֶּרֶת.
רוֹצָה לִזְכֹּר וּמְנַסָּה לִרְאוֹת,
אֶת הַכֹּל בְּאוֹתָן הָעֵינַיִם,לְבַסּוֹף מְחַיֶּכֶת ,אוֹסֶפֶת כֹּחוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁבָּגַרְתִּי בֵּינְתַיִם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-20 סופרת
והיה אם תשכחני...
זֶה הַסּוֹף, כָּאן אֲנִי עוֹמֶדֶת,
לְעוֹלָם לֹא אוֹסִיף עוֹד צַעַד...
הַכֹּל כָּאן קָפָא, לְבָבִי, מַרְכִּינָה אֶת הָרֹאשׁ נִכְנַעַת.
לֹא אוֹסִיף לְחַיֵּךְ עוֹד אֵלֶיךָ, לְיַחֵל לִפְגִישָׁה אֲהוּבָה.
לֹא תִּרְאֵנִי יוֹתֵר בְּלֶכְתְּךָ, בְּסִמְטְאוֹת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה.
אֵעָלֵם...
כָּךְ סוֹבֶלֶת אֶהְיֶה פָּחוֹת,
אַךְ רַק כַּאֲשֶׁר תֶּחְדַּל לְחַפְּשֵׂנִי..
אֵדַע שֶׁהִגִּיעַ הַסּוֹף.
וְאִישׁ לֹא יֵדַע אַף פַּעַם מַדּוּעַ הָרוּחַ בָּכְתָה,
וְלָמָּה כִּסָּה הַקֹּר וְהַשֶּׁלֶג אֶת הַחוֹמָה הַגְּדוֹלָה.
היֹה היה
סִיּוּם הוּא סוֹף תְּקוּפָה...
שְׁעַת עֶצֶב וְגַם שְׁעַת שִׂמְחָה.
זֶהוּ זְמַן לִפְרֹשׂ זִכְרוֹנוֹת וְגַם לִצְפּוֹת לֶעָתִיד, לְקַוּוֹת.
מְאֹד עֲצוּבָה שָׁעָה זוֹ, לִפְעָמִים מִתְחַשֵּׁק,
לִבְכּוֹת,
לְזֵכֶר אַהֲבָה שֶׁנֻּפְּצָה, וְעוֹד חֲוָיוֹת יְקָרוֹת.
לְזֵכֶר דְּבָרִים פְּשׁוּטִים, כְּמוֹ יְדִידוּת וְחִבָּה,
וְאוֹתָם יְחִידִי סְגֻלָּה שֶׁחָלְקוּ אִתָּנוּ תְּקוּפָה.
אֲבָל אֶפְשָׁר גַּם לִתְמֹהַּ,
לְהַבִּיט בַּכֹּל בִּפְלִיאָה
לְהַחְלִיט שֶׁזּוֹ רַגְשָׁנוּת, וּבִכְלָל אַשְׁלָיָה גְּדוֹלָה!
ואולי לִנְהֹג קְצָת אַחֶרֶת,
בִּקְלִילוּת לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה;
לְהָנִיחַ הַכֹּל מֵאָחוֹר וְלִהְיוֹת כְּמוֹ חֲדָשָׁה..
אַחַת הִיא לִי לְגַמְרֵי בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ אֶבְחַר
כִּי יוֹדַעַת אֲנִי פְּנִימָה
כִּי הסִיּוּם לְגַבַּי הוּא ַהיּוֹם, הנּוֹרָא וְאַכְזָר
אהבת החייל
מַדּוּעַ הוּא פָּחַד לוֹמַר לִי מִלָּה?
וְלָמָּה שָׁתַק רֹב הַזְּמַן?
מַדּוּעַ אָהַב אוֹתִי בְּעָצְמָה,וְאָז הִסְתַּתֵּר וּבָהָה?
יָמִים כֹּה רַבִּים אָהַבְנוּ,
בָּכִינוּ,צָחַקְנוּ תְּכוּפוֹת
צִפִּיתִי לִשְׁמֹעַ שֶׁיִּפְרֹשׂ לְפָנַי אֶת כָּל הַכָּמוּס בְּלִבּוֹ.
הִתְאַמַּצְתִּי כָּל כָּךְ, הִתְפַּלַּלְתִּי לַשָּׁוְא.
הוּא שָׁתַק ,וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ,
אָהַבְתִּי מְאֹד וְסָבַלְתִּי כָּל כָּךְ,אַךְ צִפִּיתִי מְאֹד לְשׁוּבוֹ.
מַדּוּעַ אִם כֵּן, מָה הַתְּשׁוּבָה?
אֵיכָה הִתְאַכְזֵר הַגּוֹרָל, וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק לֶאֱהֹב דַּיּוֹ, –
הֻכְרַז כְּחָלָל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-21 סופרת
קולות במדבר
לָמָּה לֹא צָעַקְנוּ צְעָקָה אַדִּירָה?
מַדּוּעַ לֹא זָעַקְנוּ...
לֹא אָמַרְנוּ מִלָּה?
הָשִׁיבוּ שָׁמַיִם כְּחֻלִּים אֲפֹרִים,הָשִׁיבִי גַּם אַתְּ אֲדָמָה חֲרוּכָה,
לָמָּה שְׁתַקְתֶּם וּסְבִיבְכֶם דָּם, נִקְוֶה?!
חַיָּלִים זְקוּפֵי קוֹמָה, עִם פָּנִים חֲרוּשֵׁי קְמָטִים,
נִלְחֲמוּ בְּעֹז וּגְבוּרָה,נָפְלוּ וְקָמוּ, וְשׁוּב הַתְקָפָה.
אֶת עַמּוּדֵי הַשָּׁלוֹם לֹא זָכוּ לִרְאוֹת,לְהַקְשִׁיב לְקוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
לְבַסּוֹף, הִתְפַּשְּׁרָה הַמּוֹלֶדֶת,וְגַם הָאֲדָמָה שׁוּב נֶחְרְשָׁה,
כֻּלָּם הֵבִינוּ כִּי דָּם לָרִיק נִשְׁפַּךְ
אַהֲבַת עוֹלָם דָּעֲכָה.
וְאָז לְלֹא כָּל הַתְרָאָה נִשְׁמְעָה לְחִישָׁה מְצַמְרֶרֶת וְקָשָׁה..:
"...כַּנִּרְאֶה עֲבוּר כֻּלָּנוּ, הֵם הָיוּ חֻלְיָה נְחוּצָה."
זוגיות
אֲנִי יוֹדַעַת, הַכֹּל כְּבָר נִשְׁבַּר,
כּוֹס הַחַיִּים לֹא תִּהְיֶה שׁוּב שְׁלֵמָה
לֹא נִהְיֶה אַף פַּעַם אֶחָד לְעוֹלָם, רַק שְׁבָרִים וּלְחוּד.
וּסְתָם...
זֶה בָּרוּר לִי עַתָּה, מַהֵר נִגְמְרָה הַתְּקוּפָה
וַחֲבָל...
זֶה נָהִיר לִי כָּל כָּךְ, הַקֶּשֶׁר נִתַּק לְלֹא חֲזָרָה...
לֹא דְּמָעוֹת, לֹא כְּאֵב, לֹא יוֹעִילוּ ,
לְחִנָּם הַתְּפִלָּה הַגְּדוֹלָה,
כִּי אֱלֹהִים בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ, גָּזַר אֶת הַגְּזֵרָה.
וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר לְעֵת עֶרֶב,הַשִּׂמְחָה מִתְדַּפֶּקֶת עַל דֶּלֶת בֵּיתִי .
מְשִׁיבָה אֲנִי לָהּ וְלוֹחֶשֶׁת,
מְאֻחָר מִדַּי...
אָנָּא, לְכִי...
נשבעתי בערוב היום
שָׁנִים חָלְפוּ עָבְרוּ בִּיעָף וְהוֹתִירוּ בִּי הַרְבֵּה,
כְּאֵב צוֹרֵב וּמְיָאֵשׁ, גַּם זִכָּרוֹן יָפֶה.
אֶת הַהִתְרַגְּשׁוּת אָהַבְתִּי עַד בְּלִי דַּי,
וּבְחֶבְרָתָהּ לִחְיוֹת הֵעַזְתִּי;
אֲנִי נִשְׁבַּעַת, לֹא אֶשְׁכַּח אֶת נִצְחוֹנָהּ הַמְּבֻיָּשׁ,
לָכֵן בְּעוֹד שָׁנִים רַבּוֹת ,עֵת אֶזָּכֵר
אָז אֲחַיֵּךְ,
אַרְגִּישׁ וַדַּאי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי
לֹא וִתַּרְתִּי עַל קִסְמָהּ וְנִיחוֹחָהּ שֶׁל אַהֲבָה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-22 סופרת
אין מילים
יִהְיֶה זֶה וַדַּאי יוֹם שָׁרָב ,
יוֹם נוֹרָא, מֵעִיק מְאֹד,
נַעֲמֹד כָּךְ דּוּמָם וְנִשְׁלַח מַבָּטִים שֶׁל נִכּוּר מִקָּרוֹב ,
לֹא נַבִּיט זֶה בִּפְנֵי זֶה בְּוַדַּאי ,
רַק נְחַיֵּךְ בִּמְבוּכָה וְנִשְׁלַח תְּפִלָּה לַמָּרוֹם
תְּפִלָּה מַכְאִיבָה וְקָשָׁה.
וְכַעֲבֹר דַּקָּה שֶׁל סֵבֶל, נִפְנֶה אִישׁ לְדַרְכּוֹ הַכְּמוּסָה.
נִתְרַחֵק, בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ,
נָבִין,
שֶׁחָוִינוּ תְּבוּסָה.
אהבה בתפקיד.
רֵאשִׁית הַדָּם...וּמְבוּכָה שְׁלֵמָה
אַחַר הַצְּעָקוֹת דְּפִיקוֹת לִבִּי, וְאָז בָּא שֶׁקֶט, כָּזֶה מֻחְלָט,
וְהִתְאַחַדְנוּ שְׁתֵּינוּ בְּאוֹתָם הַכְּאֵבִים.
אֲנִי יוֹדַעַת זֶה כָּאַב לָהּ...
רָאִיתִי בְּעֵינֶיהָ חֹר גָּדוֹל...
אֲנִי יוֹדַעַת זֶה צָרַם לָהּ, לָלֶדֶת וְלֹא לִשְׁמֹעַ קוֹל!
בַּלָּאט נִגַּשְׁתִּי נִדְהֶמֶת,
לָקַחְתִּי בְּשֶׁקֶט יָדָהּ בְּיָדִי...
וְאָז כֹּה רָצִיתִי שֶׁכֹּחִי הַשּׁוֹפֵעַ יִתְחַלֵּק בַּשָּׁוָה בֵּינָהּ וּבֵינִי!
הַפַּג נֶאֱבַק,אַךְ הָיָה כֹּה רָחוֹק
וּשְׂפָתָיו לֹא נָעוּ כְּלָל,
שָׁלַחְתִּי לְמַעְלָה תְּפִלָּה מְהִירָה
אָנָּא עֲזֹר לָעוֹלָל!
וְהָאֵם לְבַסּוֹף רַק הִבִּיטָה, וְלֹא שָׁאֲלָה שְׁאֵלוֹת.
הִיא הֵבִינָה הֵיטֵב כִּי בְּנָהּ, נִמְצָא בְּיָדַיִם טוֹבוֹת.
וּלְאַחַר רְגָעִים.
שֶׁנִּרְאוּ כְּשָׁעוֹת צָעַק הוּא לְפֶתַע פִּתְאוֹם.
אָמַרְתִּי תּוֹדָה לְךָ אֱלֹהִים... נָתַתָּ לוֹ כֹּחַ לַחְלֹם....
שואה
לֹא נוֹתַר דָּבָר לְהַצִּיל פֹּה,
הַכֹּל סָמִיךְ כְּמוֹ עָשָׁן
לֹא נוֹתַר דָּבָר לְהַחְזִיר פֹּה, כִּי הַכֹּל מֵת מִזְּמַן.
וְלָכֵן...
לֹא נוֹתַר לִי, אֶלָּא,
לִנְשֹׁם שְׂרִידֵי אַהֲבָה שֶׁנּוֹתְרָה,
לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ וְלִבְכּוֹת שׁוּב, עַל זִכְרוֹנוֹת בְּצִנְעָה.
וּלְבַסּוֹף ...
רַק לוֹמַר בְּלַחַשׁ שָׁלוֹם רוֹפֵף, וְלִשְׁתֹּק
כִּי,אוֹתָם יְקָרִים ...
הָיוּ פַּעַם, לִבּוֹ שֶׁל חֲלוֹם מָתוֹק!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-23 סופרת
קן הנשרים
מִשַּׁחַר יַלְדוּתוֹ, סָבִי, הִצִּיב לְחַיָּיו מַטָּרָה.
לְהַדְרִיךְ לְהוֹרוֹת לְלַמֵּד,לִבְנוֹת חֶבְרָה חֲדָשָׁה.
עִם הַזְּמַן הַחֲלוֹם הַגָּדוֹל הִתְכַּעֵר...
הוּא הָרַס גְּבוּלוֹת וְהָפַךְ לְאַחֵר.
לְהַעְפִּיל חָפַץ לִפְסָגוֹת גְּבוֹהוֹת
לְהַפְגִּין שְׁלִיטָה, לִכְבֹּשׁ עוֹד וְעוֹד.
כָּעֵת נִצֶּבֶת אֲנִי מוּל שִׁבְרֵי מַעֲשָׂיו הַקָּשִׁים...
מִתְחַפֶּרֶת בְּתוֹךְ
דִּמְעוֹתַי
וְסוֹלֶלֶת נָתִיב אִישִׁי בַּחֲזָרָה אֶל חַיַּי.
פתרון נעלם
יוֹדַעַת אֲנִי הִיא דָּמְתָה לְעֵץ
גָּדוֹל וְנִשָּׂא אֶל־עָל, עֲנָפָיו סְבוּכִים כְּחַיִּים וְעַלְעָלָיו רַכִּים לְמַגָּע. צִבְעוֹ יְרַקְרַק בָּהִיר, כִּצְמִיחַת אוֹת חַיִּים יְקָרָה,
וְגִזְעוֹ חוּם לְגַמְרֵי, כֵּהֶה כָּמוֹהָ, כָּאַכְזָבָה!
צַמַּרְתּוֹ הָיְתָה גְּבוֹהָה חִפְּשָׂה פִּתְרוֹן נֶעֱלָם
וְכֻלּוֹ כַּעֲנָק מַלְכוּתִי ...
כְּמַפְתֵּחַ לְאֹשֶׁר מֻשְׁלָם.
כְּמוֹ הָעֵץ הָעֲנָק הִיא הִשְׁקִיפָה וְשָׁפְעָה כִּוּוּנֵי זְרִימָה
בְּחָסוּת רוּחַ עֹז הִיא הוֹבִילָה וְקִוְּתָה לְהַגְשִׁים חֲלוֹמָהּ.
...רַק לְפֶתַע,לְלֹא הַתְרָאָה, נֶחְסְמוּ חַדְרֵי לְבָבָהּ
וּבוֹ בָּרֶגַע קָרַס הָעֲנָק ...
וְכִסָּה בַּעֲנָפָיו הַשְּׁמוּטִים אֶת גּוּפָהּ וְאֶת חֲזוֹנָהּ.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-24 סופרת
שבועת הדרך
לא שחור לבן
מַה זֶה,לֶאֱהֹב אוֹתִי?...
זֶה לֶאֱהֹב אֶת הַנָּשִׁיּוּת שֶׁבִּי, אֶת הָרֹךְ שֶׁבְּעֵינַי...
אֶת עוֹר פָּנַי הַשָּׁקוּף, הֶעָדִין וּמְעַט קְטִיפָתִי, כְּמוֹ חֹפֶן בַּד קַשְׁמִיר מְשֻׁבָּח בְּכַף יָדִי .
זֶה לֶאֱהֹב בְּעָצְמָה אֶת רַכּוּת שָׁדַי וּמְלֵאוֹת בִּטְנִי
שֶׁמְּחַבְּרִים אוֹתְךָ וְאוֹתִי
זֶה לָחוּשׁ אֶת הַצְּחוֹק שֶׁעַל שִׂפְתוֹתַי,לִפְעָמִים לְהִתְגַּעְגֵּעַ,אַךְ עֲדַיִן...
לֵהָנוֹת, כִּי אַתָּה אִתִּי גַּם בַּדִּמְיוֹנוֹת.
זֶה לִכְעֹס, לִזְעֹם, לְהִתְאַכְזֵב, אַךְ כְּבָר תּוֹךְ כְּדֵי, לְהַמְשִׁיךְ לֹא לְוַתֵּר...
לִפְעָמִים לְגַלּוֹת בְּעֵינֶיךָ אֶת אֶגְלֵי זֵעָתִי שֶׁכִּסּוּ כְּמוֹ שְׂמִיכָה אֶת רִגְשֵׁי כְּלִמָּתִי.
וְאַחֲרֵי כָּל זֶה...
קוֹרֶה וּלְעִתִּים זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
לָכֵן אֲהוּבִי תַּמְשִׁיךְ גַּם בִּשְׁבִילִי, כִּי רַק כָּךְ נַצְלִיחַ בְּיַחַד וְאֶלְמַד לֶאֱהֹב בְּלִי פַּחַד אֶת עַצְמִי.!
כישוף
וְשׁוּב צִלְצַלְתִּי אֵלָיו –
"גְלִינְג""גְלִינְג""גְלִינְג" – "טִיק– טַק" "טִיק– טַק" "טִיק– טַק"
וּמַה יוֹתֵר אֲמִתִּי וּמַה יוֹתֵר חָזָק?
אָרְכּוֹ שֶׁל הַחִיּוּג אוֹ קֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב?
צִלְצוּל וְעוֹד צִלְצוּל וַאֲנִי צוֹלֶלֶת לַכְּאֵב...
הַהַצְדָּקָה שֶׁלִּי לִ"גְלִינְג" הִיא אַהֲבָה, הַסִּבָּה לְ"טַק" הִיא תְּשׁוּקָה וְהַפְּעֻלָּה הַחוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ הִיא הַכְּמִיהָה הָעֲצוּמָה,
שֶׁמַּשְׁאִירָה אוֹתִי לִחְיוֹת בְּשִׂיחָה מַמְתִּינָה.
אֲנִי רוֹצָה יוֹתֵר מִכֹּל,
לְהַשְׁקִיט אֶת הַכְּמִיהָה כְּדֵי לִשְׁלֹט (בִּ"גְלִינְג–וְטַק",כְּבָר בַּהַתְחָלָה.)
לְהֵעָצֵר בַּמַּחְשָׁבוֹת,וְלֹא בַּפְּעֻלּוֹת...
כִּי קַל יוֹתֵר אִתָּן ,לִשְׂרֹד וּלְשַׁנּוֹת.
וְאָז לְלֹא אַזְהָרָה,פּוֹרֶצֶת שְׂרֵפָה וַאֲנִי חוֹזֶרֶת לְחַיֵּג, וְשׁוּב לְגַמְרֵי אֲבוּדָה.
לְבַסּוֹף כּוֹרַעַת עַל בִּרְכַּי,בַּחֲרָדָה גְּדוֹלָה...
כִּי הַ"גְלִינְג" שֶׁבְּתוֹכִי מִתְחַבֵּר אֶל "הַטִּיק טַק" וְהוֹפֵךְ אֶת אַהֲבָתִי
לְכִשּׁוּף הַנִּרְאֶה בְּדִיּוּק כָּךְ......
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-25 סופרת
שפת האהבה
.
.."יָכֹלְנוּ לֶאֱהֹב מִבְּלִי לְהִתְאַהֵב"'– כָּכָה הוּא אָמַר:
רַק גּוּף בְּגוּף,יָד בְּיָד,רֶגֶל בְּקַרְסֹל,פֶּה בִּשְׂפָתַיִם...
..."אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֲנִי אוֹהֶבֶת אֲנִי בַּשָּׁמַיִם'–
כָּכָה הִיא אָמְרָה.
וְכָכָה זֶה הָיָה אָז,כִּי הִיא רָצְתָה כָּל כָּךְ וְהוּא רָצָה לֹא כָּךְ!–
אָז הוּא הָלַךְ–
הִיא אָמְרָה:–"אֶלְמַד לֶאֱהֹב מִבְּלִי לְהִתְאַהֵב"
וְכָךְ עָשְׂתָה בַּמַּגָּע שֶׁל הָאַחֵר...
יָד נָגְעָה בְּיָד,וְרֶגֶל בַּשּׁוֹקַיִם,אֶצְבָּעוֹת בַּפֶּה,וְאֹזֶן בַּלְּחָיַיִם,וְחָשָׁה גַּאֲוָה שֶׁהִצְלִיחָה וְלָמְדָה...
"אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ עִם לְהִתְאַהֵב"–,אָמַר לָהּ בְּמַפְתִּיעַ הַגֶּבֶר הָאַחֵר.
וְהִיא הִזִּילָה דִּמְעָה וְלֹא הֵבִינָה יוֹתֵר.
הוּא הוֹסִיף וְהִתְעַקֵּשׁ:"אַתְּ רְאוּיָה,אַתְּ יְקָרָה,אַתְּ הַכֹּל ,אַתְּ מַתָּנָה"...
וְכָךְ בִּמְבוּכָה גְּדוֹלָה הִיא הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ,
בֵּין בִּטּוּיֵי הָאַהֲבָה הִיא הָיְתָה לְגַמְרֵי אֲבוּדָה.
לוח שנה
שָׁבוּעַ לֹא דִּבַּרְנוּ.
הַשָּׁבוּעַ הָפַךְ לִשְׁבוּעַיִם וְאַחַר־כָּךְ לִשְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת חִפַּשְׂתִּי נִסִּים...
כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַצִּלְצוּל הִתְחַלְתִּי לְהָבִין...
מַה קָרָה?
וְלָמָּה,הָלַכְנוּ לְאִבּוּד בְּתוֹךְ מַעֲרֶכֶת יְחָסִים.
הָיָה לִי נָחוּץ לְדַבֵּר בַּבֹּקֶר עַל הַלַּיְלָה, בַּצָּהֳרַיִם עַל הַהֹוֶה, בָּעֶרֶב עַל מַה שֶׁיִּהְיֶה?.
וְאִם לֹא הִתְרָאֵינוּ זֶה אַף פַּעַם לֹא הִרְגִּישׁ שֶׁחָלַף רַק יוֹם אוֹ רַק לַיְלָה,הַחֹשֶׁךְ הִכְפִּיל אֶת עַצְמוֹ וְהַיָּמִים שִׁלְּשׁוּ אֶת עַצְמָם וְשָׁבוּעַ לְשָׁנָה הָפַךְ בְּהַמְתָּנָה.
וְכַאֲשֶׁר אָמַרְתָּ שֶׁזּוֹ יַלְדוּתִיּוּת,חַשְׁתִּי שֶׁזּוֹ קַנְטְרָנוּת.
וּבָרְגָעִים שֶׁחִנַּכְתָּ אוֹתִי הִרְגַּשְׁתִּי בּוֹגֶרֶת מַסְפִּיק אַךְ נֶעֱלַבְתִּי וּבָכִיתִי לְתוֹךְ הַכָּרִית..
לְבַסּוֹף שָׁתַקְתִּי גִּלִּיתִי בַּגְרוּת וְנֶחְנַקְתִּי בְּתוֹךְ סַבְלָנוּת.
וְאָז הַלַּיְלָה שֶׁלְּךָ הִתְאָרֵךְ וְאַתָּה לָחַשְׁתָּ סְלִיחָה...אֲנִי מִצְטַעֵר ,אַתְּ צָדַקְתְּ הָיָה עָלַי לְוַתֵּר!
הִתְהַפַּכְתִּי בַּמִּטָּה,הִתְרַגַּשְׁתִּי בְּחָזְקָה ...לַמְרוֹת שֶׁשָּׂמַחְתִּי, דָּחִיתִי אוֹתְךָ...
זֶה הָיָה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁקָּדַם לְאוֹתוֹ שָׁבוּעַ שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ,שֶׁהָפַךְ לִשְׁבוּעַיִם וְאַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת רָצִיתִי לָמוּת.
כֵּן,לוּחַ זְמַנִּים הוּא לִפְעָמִים טָעוּת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-26 סופרת
אֵי הוא מקומי?
קַל לִי לֶאֱהֹב אוֹתְךָ וְאֹמַר לְךָ לָמָּה וּמָתַי?
כַּאֲשֶׁר אַתָּה עָשִׁיר וּמְפַנֵּק,שָׂם בְּפִי מַאַכְלֵי יָם,וְעוּגִיּוֹת קְטַנּוֹת עִם סַיְדֶּר חַם!
...כַּאֲשֶׁר הַגֶּשֶׁם מִשְׁתַּקֵּף מֵחַלּוֹן הַמְּכוֹנִית,הַשֶּׁמֶשׁ מִיָּמִין,וְהַיָּרֵחַ בְּעַרְבִית.
וּבַלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים אַתָּה מַקְשִׁיב וּמֵישִׁיר מַבָּט,וּמְלַטֵּף אוֹתִי בְּכַף הַיָּד...
מוֹחָה דִּמְעָה שֶׁל כְּאֵב וַחֲרָדָה.
כֵּן ,קַל מְאֹד..., אֲפִלּוּ שֶׁהַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת.
קַל לִי לֶאֱהֹב אוֹתְךָ כַּאֲשֶׁר אַתָּה חָזָק,אַךְ לֹא פָּחוֹת, וּבְקַלֵּי קַלּוּת, קַל לִי לֶאֱהֹב אוֹתְךָ חַלָּשׁ
בִּבְחִירָתְךָ אֶת הַבְּדִידוּת אֲפִלּוּ אָז...
קַל לִי לִשְׁמֹר אֶת קְצֵה הַחוּט.
גַּם לֹא קָשֶׁה לִי בְּהֶחְלֵט לֶאֱהֹב,אוֹתְךָ כָּעֵת, יַחַד עִם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁמַּעֲנִיקִים הַזִּכְרוֹנוֹת.
רַק דָּבָר אֶחָד לֹא קַל לִי, וְתָמִיד יִהְיֶה רַק מַר לִי...
כַּאֲשֶׁר אֶרְאֶה אוֹתְךָ דּוֹהֵר אֶל הָאֹפֶק הָאַחֵר.
אָז חָשׁוּב לִי שֶׁתֵּדַע:
אַרְכִּין רֹאשִׁי בַּהֲבָנָה,לֹא אֶלָּחֵם,לֹא אֵאָבֵק, וְאֶמְצָא כָּל הַצְדָּקָה,לְחֶפְזוֹן עֲזִיבָתְךָ.
וְאָז לְלֹא כָּל שְׁהִיּוֹת אֵעָצֵר בִּמְקוֹמִי,מוּל רַכֶּבֶת שֶׁמּוּלִי.
פריז לאהבה
לָעִיר הַזֹּאת יֵשׁ כֹּחַ לְהַחְזִיר לִי אֶת חַיַּי.
בְּיָמִים קָשִׁים מִנְּשׂוֹא הִיא נוֹשֵׂאת אוֹתִי לְמַעְלָה ,תָּמִיד הַחוּצָה אֶל הָאֹפֶק וְהָלְאָה.
מְיַשֶּׁרֶת וּמוֹתַחַת,אֶת רַגְלַי וְיַשְׁבָנִי,וְאוֹסֶפֶת אֶת הַבֶּטֶן וְזוֹקֶפֶת אֶת לִבִּי
הִיא חוֹדֶרֶת מִתַּחַת לָעוֹר,לַקְּמָטִים וְלַבְּקָעִים,מְיַשֶּׁרֶת,מַגְמִישָׁה.
מְצַיֶּרֶת לִי אִשָּׁה.
כֵּן לָעִיר הַזֹּאת יֵשׁ כֹּחַ לְשַׁכְתֵּב לִי אֶת חַיַּי,
וְלָכֵן אֲנִי תְּמֵהָה מְאֹד,
כֵּיצַד זֶה
לֹא הִשְׂכַּלְתִּי לְהִשָּׁאֵר בָּהּ עוֹד וָעוֹד?
מקום לאהבה
בָּאַהֲבָה יֵשׁ הַכֹּל,
כָּבוֹד, אִכְפַּתִּיּוּת דְּאָגָה,יֵשׁ בָּהּ חֲמִימוּת וּמַחְשָׁבָה רַכָּה.
הִיא עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ,
עוֹלָם שֶׁל חַיִּים,נוֹשֵׁם וּבוֹעֵט.
אַהֲבָה הִיא חֲלוֹם,שֶׁהִתְגַּשֵּׁם ,בַּמִּשְׁטָח הַבּוֹהֵק, בַּחוֹל הַנּוֹשֵׁם
אַהֲבָה הִיא זוּגִיּוּת וַחֲבֵרוּת וּבְעֶצֶם כָּל מַה שֶׁנָּחוּץ,כְּדֵי לִשְׂרֹד אֶת הַחַיִּים שָׁם בַּחוּץ.
אַךְ חָשׁוּב מְאֹד לִזְכֹּר,
כִּי בְּבוֹאָהּ הִיא לְעִתִּים כָּל כָּךְ לוֹהֶטֶת וְחַמָּה, שׂוֹרֶפֶת מִסָּבִיב,וְהוֹפֶכֶת שְׁמָמָה..
וּלְעוֹלָם הִיא לֹא מִשְׂחָק, וּלְעוֹלָם הִיא לֹא חֻלְשָׁה...
אֶלָּא מַתָּנָה מְאֹד, מְאֹד גְּדוֹלָה.
לְאוֹר כָּל זֶה אֲנִי תְּמֵהָה?
כֵּיצַד קוֹרֶה שֶׁרֹב רֻבֵּנוּ, נִבְהָלִים אוֹ מִצְטַדְּקִים, כַּאֲשֶׁר הִיא מוֹפִיעָה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-27 סופרת
מסלול ההליכה
בּוֹא נְדַבֵּר עַל מַסְלוּל הֲלִיכָה, הַנִּמְצָא עַל מַסְלוּל הָאַהֲבָה,
הַאִם נִמְצָא סְתִירָה?
בּוֹא נְדַבֵּר,בּוֹא נְגַבֵּשׁ עֶמְדָּה!
קָשֶׁה לִי לְהָבִין מַה כָּל כָּךְ לֹא אֶפְשָׁרִי?
וְלָמָּה אַתָּה אוֹמֵר:'תָּנִיחִי לִי'
כֵּן,–
כַּאֲשֶׁר אַתָּה בִּכְאֵבְךָ אֲנִי מְבִינָה שֶׁאַתָּה אִתִּי
אֲבָל יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה לֹא נִמְצָא שָׁם בִּשְׁבִילִי.
גַּם הָרָצוֹן הָאַדִּיר שֶׁלִּי לִהְיוֹת בִּשְׁבִילְךָ
לֹא מַחְלִיף אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁחַיֶּיךָ הֵם שֶׁלְּךָ...
יוֹדַעַת שֶׁלַּמְרוֹת הַיַּחַד...
כַּאֲשֶׁר אַתָּה עַל מַסְלוּל הַכְּאֵבִים
אֵין מָקוֹם
גַּם לֹא בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים..
מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַקִּרְבָה
אַךְ
מַרְגִּישָׁה קְצָת אֲבוּדָה ,מוּל הַמְּחִלָּה שֶׁבָּהּ נִכְנַסְתָּ וְיוֹצֵאת זַעֲקָתְךָ,
וְאָז מַגִּיעָה אֲנִי לִקְצֵה הַצּוּק, עוֹמֶדֶת מִשְׁתָּאָה
כִּי אֵין מַרְאֶה מוּזָר יוֹתֵר מִמַּסְלוּל הַחַתְחַתִּים בּוֹ פּוֹסַעַת בִּכְבֵדוּת...
אַהֲבָתְךָ.
פרשת דרכים
כַּאֲשֶׁר אַתָּה נִמְצָא עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים עָלַי לְהִתְרַחֵק מִמְּךָ,
כִּי מְקוֹמִי לֹא אֶצְלְךָ.
עָלַי לִצְפּוֹת בְּשֶׁקֶט מֵרָחוֹק,עָלַי לִהְיוֹת בַּצֵּל...
וְלָדַעַת שֶׁאַתָּה זָקוּק לִהְיוֹת לְבַד וְלַמַּשֶּׁהוּ אַחֵר
כַּאֲשֶׁר אַתָּה בִּבְעָיָה, עָלַי לְהִתְרַחֵק כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר,
אֲבָל ,
לִהְיוֹת קְרוֹבָה מַסְפִּיק, כַּאֲשֶׁר תִּרְצֶה לְהִתְקַשֵּׁר.
וְכַאֲשֶׁר הַבְּעָיָה תִּגְדַּל,וְאַתָּה תִּרְצֶה אוֹתִי זְמִינָה,יִהְיֶה עָלַי לִשְׁתֹּק
וְלֹא לוֹמַר שׁוּם הֶעָרָה ..
כֵּן,אַךְ,יִהְיֶה עָלַי...
לִלְמֹד הֲמוֹן דְּרָכִים, עָלֶיךָ וְעָלַי וְכֵיצַד מִתְמוֹדְדִים.
לָכֵן אֲהוּב לִבִּי כַּאֲשֶׁר אַתָּה עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,
אַהֲבָתִי אָמְנָם יֶשְׁנָהּ,אַךְ יוֹתֵר בִּשְׁבִילִי וּפָחוֹת שָׁם בִּשְׁבִילְךָ
וּכְכָל שֶׁאֹהַב יוֹתֵר וְאֶת עַצְמִי,
אֶהְיֶה יוֹתֵר מוּכָנָה
כְּשֶׁתִּרְצֶה אוֹתִי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-28 סופרת
השעה עשר
צִלְצַלְתִּי לוֹמַר:
אֲנִי אוֹהֶבֶת,יְכוֹלָה לְהַקְשִׁיב, גַּם לְדַבֵּר אַחֶרֶת.
צִלְצַלְתִּי בְּפַחַד,אוּלַי מַפְרִיעָה,אוּלַי לַכְּאֵב שֶׁלְּךָ דֶּרֶךְ שׁוֹנָה
אוּלַי לֹא תִּרְצֶה לְקַבֵּל שִׂיחָה,אוֹתִי וְאֶת כָּל מַה שֶׁהָיָה..
צִלְצַלְתִּי לְהַגִּיד:
אֲנִי אִתְּךָ גַּם כַּיּוֹם, כַּאֲשֶׁר רַע לְךָ....
צִלְצַלְתִּי, כִּי בְּעַצְמִי לֹא כָּל כָּךְ מְבִינָה
אִם אֲנִי נְחוּצָה..
אוֹ לְחוּצָה...
אָמַרְתִּי אֲנִי פֹּה ,אַל תִּשְׁכַּח,אֲנִי פֹּה לִרְשׁוּתְךָ וְאֵין זֶה דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ.
הִזְכַּרְתִּי לְךָ אֶת רִגְעֵי הַשִּׂמְחָה,בָּהֶם הַזּוּגִיּוּת הָיְתָה חֲזָקָה..
אַךְ כְּבָר תּוֹךְ כְּדֵי שִׂיחָה הִרְגַּשְׁתִּי לֹא לְגַמְרֵי בְּטוּחָה ,
אִם עָשִׂיתִי נָכוֹן,אוֹ שָׁגִיתִי שְׁגִיאָה?
עָנִיתָ:
תּוֹדָה – אֲנִי אֶסְתַּדֵּר
אֲבָל לְקוֹלְךָ הָיָה צְלִיל מְצַמְרֵר.
אָמַרְתָּ:
שִׁתְקִי כְּבָר וְרַק תִּהְיִי ,כִּי אֲנִי כְּבָר לְגַמְרֵי לֹא בִּשְׁבִילִי..
אחיזת עיניים
אַתָּה תָּמִיד מִתְרַחֵק אַחֲרֵי...
אַחֲרֵי הָאַהֲבָה אַתָּה מִתְרַחֵק, וְתָמִיד מְדַלֵּג
הַמִּלִּים שֶׁלְּךָ דּוֹקְרוֹת,מְגַשְּׁשׁוֹת וְגַם שׂוֹרְטוֹת,...
וְלַמְרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֶׂיךָ נִכֶּרֶת דְּאָגָה, בֶּחָלָל נוֹצָר חַשְׁמַל שֶׁמְּיַצֵּר חוֹמָה..
אֲנִי מְבֻלְבֶּלֶת אַחֲרֵי, אֲנִי רַכָּה וּמִתְמַסֶּרֶת
וְאַתָּה, אֵיךְ שָׁכַחְתִּי לְהַגִּיד,
שׁוֹנֶה מִמֶּנִּי בְּתַכְלִית..
רַךְ וּמִתְמַסֵּר נָעִים, שָׁנוּן, מַקְסִים, חַד וְגַם פִּקֵּחַ,
כָּךְ אַתָּה לִפְנֵי...וּלְעוֹלָם אֵינְךָ שׁוֹכֵחַ!
אֶצְלִי הַבִּלְבּוּל דַּוְקָא לִפְנֵי,לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לִקְלֹט וּלְהָכִיל אֶת הַבָּאוֹת.
אֲנִי דּוֹקֶרֶת, מְגַשֶּׁשֶׁת וְשׂוֹרֶטֶת.
בְּמִשְׁפָּטִים שֶׁלִּי מוֹסֶרֶת מְבוּכָה,מִתְלַהֶבֶת מִתְקָרֶרֶת כְּמוֹ נַעֲרָה בְּבַגְרוּתָהּ.
וּבַתָּוֶךְ
(בּוֹ אֲנִי וְגַם אַתָּה,אוֹהֲבִים וּמִתְרַגְּשִׁים מְאֹד בְּהַתְאָמָה..)
וּבַתָּוֶךְ אֵין מִלִּים,אוֹ מְבוּכָה,לֹא קִנְטוּר אוֹ מְחִיצָה.
לָכֵן אֲנִי תּוֹהָה?
מָתַי אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת, לִפְנֵי, אַחֲרֵי, אוֹ בִּזְמַן אֱמֶת?
שׁוּרוֹת אֵלּוּ נִכְתְּבוּ קְצָת אַחֲרֵי וְנִדְמֶה לִי שֶׁהָיִיתִי כּוֹתֶבֶת אַחֶרֶת לְגַמְרֵי לִפְנֵי...
זוֹ דַּרְכִּי לְהִתְפַּלְסֵף,מָתַי זֶה בֶּאֱמֶת תּוֹפֵס?
וְהַכֹּל לְגַמְרֵי שְׁטוּת,
כַּאֲשֶׁר הֵבַנְתִּי בְּפַשְׁטוּת,
כִּי מֵאָז וּמֵעוֹלָם לֹא חָוִינוּ, אוֹ קָלַטְנוּ, אֶת אוֹתָהּ הַמְּצִיאוּת!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-29 סופרת
סתם בוקר
סְתָם בֹּקֶר–
בָּהִיר וְכִמְעַט מְסַנְוֵר...
וַאֲנִי בְּעֶרְגָּה גְּדוֹלָה, אֵלֶיךָ מִתְאַוֵּית.
זֶהוּ סְתָם בֹּקֶר בָּהִיר וְלִבִּי הֶחָסֵר, שָׁרוּי בִּמְצוּקָה.
לֹא רוֹצָה לְטַלְפֵּן,לֹא רוֹצָה לְדַבֵּר,לֹא רוֹצָה לְהַטְרִיד,לֹא רוֹצָה לְהָפֵר אֶת שִׁגְרַת עוֹלָמְךָ.
בְּכָל זֹאת שׁוֹלַחַת בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי אֶת זִרְמֵי אוֹתוֹת הַתְּשׁוּקָה.
מְאֹהֶבֶת וְחוֹשֶׁקֶת מְאֹד..
בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חֹל מְסַנְוֵר שֶׁגּוֹרֵם לִי לִהְיוֹת מַמָּשׁ נְבוֹכָה..
וְיוֹדַעַת אֲנִי,
שֶׁאַתָּה אִתִּי עַכְשָׁו.וְנִרְגַּעַת אֲנִי, וּמַרְפָּה, בִּסְתָם בֹּקֶר בָּהִיר כָּל כָּךְ.
מְחַכָּה לִפְגִישָׁה שֶׁאוּלַי תִּתְרַחֵשׁ.
מְתוּחָה מְאֹד וּמְצַפָּה,אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה?
וְאַתָּה לֹא מֻשָּׂג בַּבֹּקֶר הַזֶּה, הַנִּפְלָא.
אני ואתה
כָּךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:
אֲנִי חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי: מַתָּנָה, זֹאת מַתָּנָה גְּדוֹלָה.
אֲנִי גַּם חָזַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי,לָמָּה?
לָמָּה לָנוּ?
וַעֲבוּר מָה?
בִּמְיֻחָד בְּרִגְעֵי אַהֲבָה לָחַשְׁתִּי:
מַתָּנָה אַדִּירָה.
פָּחַדְתִּי, חָשַׁשְׁתִּי, קִשְׁקַשְׁתִּי, וְאַתָּה שָׁתַקְתָּ חִיַּכְתָּ וְאָהַבְתָּ.
וְעוֹד הוֹסַפְתִּי:
צָרִיךְ לְשַׁלֵּם אוֹ לְהַחְזִיר,יֵשׁ לַעֲשׂוֹת דְּבַר מָה
אוּלַי לְהָבִיא פְּרָחִים לַחֲגִיגָה,מְאֹד דָּאַגְתִּי ,כִּי הָיִיתִי..
חַסְרַת אוֹנִים מוּל הַנְּתִינָה.
וְהָיְתָה עוֹד שְׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאֲלָה? ...
מַתָּנָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, לָמָּה עַכְשָׁו?
עֲדַיִן שָׁתַקְתָּ ,רַק חִבַּקְתָּ אוֹתִי וְנִשַּׁקְתָּ...
וְהַמִּלָּה מַתָּנָה נִשְׁתְּלָה בְּתוֹכִי.
הִפְסַקְתִּי לִתְהוֹת,פָּסַקְתִּי לִשְׁאֹל וְנָתַתִּי לְךָ לְהִתְאַהֵב בִּי עַד כְּלוֹת.
וְאָז הִתְרַחֵשׁ הַלֹּא יֵאָמֵן, אַתָּה הַתְחָלַת לַחְזֹר וְלוֹמַר –
אָכֵן זוֹ מַתָּנָה אַדִּירָה...
בּוֹאִי נַחְשֹׂף אֶת עָמְקָהּ,וְנֵלֵךְ עַד קְצֵה יְכָלְתָּהּ!
נִדְהַמְתִּי,
ִנבְהַלְתִּי, שָׁתַקְתִּי...
וּלְפֶתַע פָּחַדְתִּי,כִּי, הֵאִירָה מוּלִי הַתְּשׁוּבָה הַפְּשׁוּטָה,
וְלֹא יָדַעְתִּי מַה לַעֲשׂוֹת אִתָּהּ.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-30 סופרת
עיר המלכים
בַּהַתְחָלָה הָיְתָה לְךָ אַהֲבָה אַחֶרֶת.
שֶׁל לְהַאֲזִין,שֶׁל לְהַקְשִׁיב לִי בְּדִמְמַת הַחֶדֶר,
לַמִּלִּים שֶׁלִּי הָיְתָה מַשְׁמָעוּת כְּבָר בִּמְעוֹפָן אֵלֶיךָ
שְׂפָתֶיךָ לָחֲשׁוּ בִּרְכַּת שָׁלוֹם וְהַחַיִּים שֶׁלִּי זָרְמוּ לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן.
בַּהַתְחָלָה הָיְתָה בְּךָ אֵלַי אַהֲבָה שׁוֹנָה,
יוֹתֵר מְעֻדֶּנֶת מְפַנֶּקֶת,נוֹתֶנֶת, לֹא שׂוֹרֶטֶת וּמְעַסָּה אֶת נִשְׁמָתִי וְאֶת גּוּפִי –
(לַמַּעֲשֶׂה, אֶת כָּל כֻּלִּי!)
וְאַתָּה אָמַרְתָּ:
הֲרֵי לֹא נִתָּן אַחֶרֶת בִּשְׁבִילִי?...
מְאֻחָר יוֹתֵר אַהֲבָתְךָ נֶהֶפְכָה:
דּוֹרֶשֶׁת,מְבַקֶּשֶׁת,מַקְשִׁיבָה אַךְ מְיַעֶצֶת,מַסְבִּירָה וּמְחַנֶּכֶת, חַשְׁדָנִית וְתוֹבְעָנִית.
וַאֲנִי חַשְׁתִּי עֶרְגָּה לְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה...
שֶׁכִּשְּפָה אֶת הַצְּפַרְדֵּעַ וְעָשְׂתָה אוֹתִי מַלְכָּה.
וְתָהִיתִי לְעַצְמִי?
אֵיךְ זֶה קָרָה, הֲרֵי הִתְאַהַבְתִּי בִּגְלַל שֶׁהָיְתָה לְךָ אַהֲבָה קְצָת אַחֶרֶת,
וְנוֹתַרְתִּי עִם אַהֲבָה כֹּה מוּזָרָה וְלֹא מֻכֶּרֶת.
מאחורי החלונות.
בוֹא נְדַבֵּר עַל כְּאֵב –
אָהוּב שֶׁלִּי,בּוֹא נְדַבֵּר עַכְשָׁו עַל הַכְּאֵבִים שֶׁלְּךָ,
לַכְּאֵבִים שֶׁלִּי אֲנַחְנוּ רְגִילִים.
לָכֵן נַנִּיחַ לָהֶם לְעֵת עַתָּה..
כַּאֲשֶׁר הַכְּאֵב שֶׁלְּךָ פּוֹרֵץ אֲנִי נִשְׁאֶבֶת
כְּשֶׁהַכְּאֵב שֶׁלְּךָ בּוֹלֵט אֲנִי דּוֹאֶבֶת.
כְּשֶׁהוּא מוֹפִיעַ אֲנִי מִתְגַּיֶּסֶת, מִתְיַצֶּבֶת מוֹשִׁיטָה אֶת זְרוֹעוֹתַי,וּמַמָּשׁ מַמָּשׁ נוֹכַחַת,
מְבִינָה אוֹתְךָ בְּלִי דַּי.
וְאָז קוֹרֶה דָּבָר מוּזָר,פְּחָדַי שֶׁלִּי עוֹלִים וַחֲשָׁשׁוֹתַי גּוֹבְרִים,וְשׁוּב לֹא בְּטוּחָה,
שֶׁאַהֲבָתִי גְּדוֹלָה אוֹ מַסְפִּיקָה,
עֲבוּרִי, לֹא עֲבוּרְךָ.
וְכַאֲשֶׁר מַמְשִׁיכָה מְצוּקָתְךָ,עוֹבֶרֶת בִּי הַמַּחְשָׁבָה,אִם אֲנִי חֵלֶק מֵחַדְרֵי בֵּיתְךָ,
כֵּיצַד
לֹא הִצְלַחְתִּי לִפְתֹּחַ חַלּוֹן כְּדֵי לְהוֹצִיא לָאוֹר אֶת כְּשָׁפֶיךָ?
שבועת הדרך
כָּל עוֹד אָנוּ מְבִינִים,
נִשְׁמֹר עַל....אוֹתָהּ הִזְדַּמְּנוּת שֶׁנּוֹתֶנֶת לָנוּ אֶפְשָׁרוּת לַהֲפֹךְ לְבַעֲלֵי חֲלוֹמוֹת
...כִּי....
מַתְּנַת הַחַיִּים יְכוֹלָה בְּקַלּוּת לָמוּת,אִם נְחַפֵּשׂ הוֹכָחוֹת..
לָכֵן חָשׁוּב לִי כָּאן לוֹמַר:
הִזְדַּמְּנוּת הִיא שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהִים,
כַּאֲשֶׁר טִשְׁטֵשׁ עֲבוּרֵנוּ אֶת הַתְּנָאִים הַמֻּקְדָּמִים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים אלבום-"מקום זמן להיות"-שירים שירים שירים- עמוד-31 -סוף האלבום-תהנו סופרת
על ברכי
רוֹצָה לְבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה,עַל שֶׁרָצִיתִי מִמְּךָ מַה שֶׁהוּא מָנַע.
רָצִיתִי פִּצּוּי עַל דְּבָרִים שֶׁהָיוּ וְעַל דְּבָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ..
פִּצּוּי עַל חֹסֶר הֲבָנָה שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא.
רָצִיתִי כָּל כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹנֶה אִתְּךָ...
לָכֵן בִּקַּשְׁתִּי מֵעַל וּמֵעֵבֶר, לַמְרוֹת שֶׁקִּבַּלְתִּי הַרְבֵּה.
כָּל כָּךְ הִתְרַכַּזְתִּי בְּמַה שֶׁאֵין לִי ,עַד כִּי לֹא חַשְׁתִּי אֶת כָּל הַיֵּשׁ.
עָלַבְתִּי בְּךָ,וְדָרַשְׁתִּי כָּךְ!
כִּי רָצִיתִי כָּל מַה שֶׁהוּא לָקַח!
...וְאָז לְפֶתַע, תּוֹךְ כְּדֵי תְּפִלָּה הֵבַנְתִּי שֶׁאֵין מָקוֹם לַהַשְׁוָאָה.
וְעַכְשָׁו אֲהוּבִי הַתְּמוּנָה בְּרוּרָה.
תִּשָּׁאֵר וְתִהְיֶה מַה שֶׁאַתָּה !
לכל זוג יש שם
לִפְנֵי שָׁנִים נוֹלְדָה אַהֲבָתֵנוּ בַּצַּד הַשְּׂמָאלִי שֶׁל חַדְרֵי לִבֵּנוּ
וַאֲנִי עֲדַיִן תּוֹהָה...
הַאִם זֶה תִּקְנִי וַאֲמִתִּי?!
וְאַתָּה מַבִּיט בִּי ...
וְאוֹמֵר:
בְּוַדַּאי ...הַכֹּל כָּאן מְאֹד בָּרוּר וְאֶפְשָׁרִי...
כָּל זְמַן ,שֶׁאֲנִי הוּא בַּעֲלֵךְ,וְאַתְּ אִשְׁתִּי..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים תודה לכול הנכנסים לאלבום "מקום זמן להיות",ראשי תיבות של המילה ...מזל... סופרת
שלום לכול הקוראים הנאמנים,תודה על כניסתכם לאלבום "מקום זמן להיות"-סיימתי את הכתיבה מתוך האלבום,אם נהנתם כתבו,ותודה לכולם.
את האלבום ניתן לרכוש בחנויות ואצלי בפרטי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר "כרישים ערים גם בלילה"-המבוא ותוכן הפרקים סופרת
כרישים ערים גם בלילה
חכו נא עוד רגע
צעד 1 - העיר האסורה
צעד 2 - פסיפס מצוי
צעד 3 - עבודה בעיניים
צעד 4 - החלום מחוץ למקרר
צעד 5 - מסע בין כוכבים
צעד 6 - מקום בזמן
כעבור שלוש שנים
צעד 7 - נעלי עקב
צעד 8 - חור ברשת תמיכה
צעד 9 - מפתח בחור המנעול
צעד 10 – כאוס או סליחה
צעד 11 - למרות הכול
צעד 12 - עיר המלכים
חכו נא עוד רגע...
מה מסתתר מאחורי שם הספר כרישים ערים גם בלילה וכיצד נעשתה החלוקה לצעדים.
הספר הזה הנו ביוגרפיה אנושית, המספרת על החתירה להשיג את האושר בכל מחיר.
כרישים הם מטפורה לכל מה שמייצגת ההתמכרות כאשר היא לא מאפשרת מנוחה מחד, אך גם מסמלת את כוחה וחוזקה של ההחלמה מאידך.
שמות הפרקים מקבילים בתרגום חופשי לשנים־עשר צעדים להחלמה ותוכנם מספר את דרכה של הכמיהה הבלתי נשלטת לאוכל, אהבה, ערך עצמי, ו... לכול מכול...
הדמויות נוגעות בשגרה, שמרכיב המסתורין שבה לא נופל משום דרמת מתח, והן משקפות את ההתמודדות בין הקסום והמנחם ובין ההרס זרוע תוויות ודעות קדומות. הגיבורים מנסים לפענח את החתירה הנצחית ליציבות בשילוב סמלי התקופה, שלעתים הם חסרי גבולות או מעצורים, נאנקים תחת עוצמתה של הכמיהה שלא נופלת בחוזקה מעומק התהום שבלועו של הכריש.
פה ושם הבאתי אזכורים מפי בת משפחה מיתולוגית הדוכסית לוסיאנה מהמאה התשע־עשרה. היא הייתה אישיות שהקדימה את זמנה, אמיצה ללא חת שלמרות הכישלונות והאכזבות, ידעה כיצד להתרומם וכל זאת כדי למנוע פגיעה בעצמה או באחרים. היא העניקה השראה לגיבורת הספר הקודם ["דם כחול אדום"] ואף לזה הנוכחי, השראה רגשית וחוכמה אנושית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 8 שנים ו-3 חודשים סופרת (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה" -ההמשך של המבוא.. סופרת
מסע החיים לעולם לא קל או פשוט, ביוגרפיה אנושית – לא כל שכן. למצוא מכנה משותף כאשר כל אירוע עומד בפני עצמו, זו משימה כבדה.
את ההשראה להחלמה ינקתי מתוך התהליך שהיה שונה מאדם לאדם ומזמן לזמן. לא הקלתי ראש כאשר תיארתי הכחשה, חוסר רצון מובהק להגדיר כפייתיות מכל סוג שהוא כמחלה, כי לרבים היא נראית רחוקה מכדי הזדהות והתעניינות. אבל האמת שהיא די קרובה לכל אחד מאתנו בשביל לגרום לכך שנחשוב גם על עצמנו.
חיים בריאים טומנים בקרבם תמונה של ידע אישי רב, ותמונת נגטיב הנמצאת בפרטים הקטנים השזורים בהמון כאב, בדידות, געגועים לאהבה ולאושר הנכסף. בכל רגע ורגע החיים נעים לצד זה או אחר כמו רכבת הרים מתונה, ורק לפעמים תופסים תאוצה כמו רכבת אוריינט אקספרס מהירה.
הפרק הראשון פותח בתיאור המאבק הפנימי בין הכמיהה ההרסנית לבין הרצון להשתחרר מכבליה. הפרקים הבאים מתארים את התשוקה המתפרצת שמשלחת את זרועותיה לכל תחום ותחום בחיים ובכך מפרה את האיזון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-ההמשך של המבוא. סופרת
המיקוד בספר הוא על ההתמכרות לאכילה שיכולה לגרום למוות, אך לפעמים, בחיים כמו בחיים, מתרחשת גלישה לתחומי התמכרות אחרים כי כל פעולה הרסנית זקוקה לרקע תומך או מנוגד. כמה מהמעשים נעשו לא באופן ההולם ביותר, אך הכמיהה היא ביטוי לחוסר אונים וצורכת המון מאמץ רק על מנת לחיות ולשרוד בדרך הנאותה.
אחדות מהדמויות לקחו צעדים ארוכים ועצרו את האוויר כדי להעריך נכונה מה נחוץ להם על מנת פשוט לנשום נכון. נוסף על כך סביבתם הטבעית של מרבית האנשים רחשה סיפורים דומים ומקבילים וסיפור רדף סיפור והציף וסחף את כולם פעם מעלה ולרוב מטה.
יותר מזה, הקשים הגדולים תמיד היו צעד אחד לפני הניסיון ובמוקדם או במאוחר כולם גילו את חשיבותה של הענווה, כי רק סדר עדיפות נטול אגו הוביל אותם אל האושר ולו לרגעים מספר.
רבות מהדמויות לקחו סיכונים, ולא תמיד ניתבו את חייהם לכיוונים מקובלים, הן העדיפו את השמירה על מעטה הסודיות רק על מנת לשמור על חירותם, אך גם זה לעולם לא העניק להם ביטחון מוחלט. קומץ של ידענים המייעצים "דברו אמת ואת כל האמת", שחררו את לשונם החדה על חשבונם, השתמשו בדברי חנופה ובכך גרמו באופן בלתי נמנע להופעת כאב גדול אף יותר.
סימני ספק רבים חיברו בין הפרקים.
האם ההכחשה יכולה לגרום לנזק, ומה היא חלקה של החשיפה בתהליך הריפוי?
סימני ספק אלה שיקפו את המאמץ שהושקע באיזון השגרה על מנת להסדיר את פסיפס התרחשותם של האירועים. המושג "שום דבר לא מובן מאליו" הוביל אותי לחשיבה כי השגרה היא הברכה וההרפתקה הכי חשובה בחיים...
דרך ביוגרפיה אנושית תיארתי מגוון רחב של דמויות, את אותם הגיבורים שנכנסו לפינה שבה האפשרות היחידה שנותרה להם כדי להינצל הייתה להעמיק ולהיאחז באחיזת עיניים, אך בכך הם הלכו לאיבוד יותר מפעם אחת; או אלה שבתוך עמם ישבו והתנהגו כפני הדור כאשר ניסו כל דרך, ברי המזל שבהם אכן הצליחו, אחרים קרסו תחת הקשיים; והנותרים, הרוב הדומם, אספו את החבלות, שיקמו את ביטחונם הפנימי המרוסק, התעשתו התחשלו ובנו את עצמם שוב ושוב מחדש.
מרבית הדמויות נאלצו לעתים גם בעל כורחן לשהות ולהתעכב באי אילו מפעולות החיים ורק בחלוף הזמן התפנו לחצות את הקווים כדי לבנות לעצמם מציאות הולמת וסבירה, גם אחרי שהקשרים המשמעותיים שבחייהם אבדו לנצח.
אך רק אלה שהסכימו לוותר ויתור מוחלט על נוקשות עצמית ותלות חברתית לטובת הסובלנות והפתיחות האישית חוו שינויים משמעותיים.
לוסי, הגיבורה הראשית היא רק אחת מתוך אותם ברי המזל.... היא רכשה לעצמה אורח חיים בריא אשר העניק לה לא רק גוף אנושי, אלא אפשר לה את הצעד הראשון במסע לגילוי מסכת האושר.
היא גילתה כי האושר וההצלחה נמצאו בפרטים הקטנים, בקול הפנימי, במילים הרכות ובנחמות הקטנות...
אלה שהצליחו כמוה, הפנימו את תהליך השינוי האישי, סילקו את התלות בכמיהה והחליפו אותה באהבה עצמית וכך זיהו בברור כיצד ואיפה נפערו החורים ברשת תמיכה של החיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-ההמשך של המבוא-סוף סופרת
כל המצבים שמתרחשים בחיים ניכרים בהשפעתם, הן אלה המוצלחים והן אלה שאינם מוצלחים, אך בייחוד גדלה השפעתם של הבלתי נשלטים שגורמים לתחושה של אי־נוחות או אי־ודאות כי הם מעמידים את הכוונות הטובות ואף את המעשים המהססים על מצע לא יציב.
הניסיון הוכיח כי לא בהכרח מה שנראה טוב הוא טוב ומה שמריח רע הוא רע, ואחיזה בסודות או לחלופין חשיפת האמת לא תמיד עמדו במבחן התוצאה.
רק האהבה וקבלה עצמית ללא כל תנאי גרמה לשינוי התמונה ובאורח פלא העלימה את הכאב והביאה את השלווה.
אשר לי, מעולם לא הייתי יותר מפוכחת כמו ביום שבו כתבתי את המילה האחרונה, רכנתי על מקשי המחשב מעט מיוסרת, כי עז היה רצוני לסיים את העלילה בשיאה הטוב. לפתע ראיתי את רעיון הסיום באופק שהשתרע מול חלוני, זה היה הדבר הדמיוני מכול, והוא התרחש מול עיניי המשתאות, השורות הראויות עלו מעצמן, הן עלו מתוך הדמדומים.
חוויתי הארה שונה ואחרת... ראיתי את השמש האדומה והלוהטת, היא התקרבה ואז התרחקה באיטיות ושקעה במרחבים.
בדרכה היא הותירה שובל של אור שחצה את החושך.
החיים ניצחו את הריקנות...
לרגע קט חשתי חולשה קלה, אך מיד האירה בי הבנה גדולה שמתוך שובל האור המסנוור בקע מסר שקט ומאוד מדויק אשר עמד ויעמוד במבחן כל הזמנים:
התקווה היא בת בריתנו כל עוד הנשמה באפנו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים שמות הפרקים-הספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
כרישים ערים גם בלילה
חכו נא עוד רגע
צעד 1 - העיר האסורה
צעד 2 - פסיפס מצוי
צעד 3 - עבודה בעיניים
צעד 4 - החלום מחוץ למקרר
צעד 5 - מסע בין כוכבים
צעד 6 - מקום בזמן
כעבור שלוש שנים
צעד 7 - נעלי עקב
צעד 8 - חור ברשת תמיכה
צעד 9 - מפתח בחור המנעול
צעד 10 – כאוס או סליחה
צעד 11 - למרות הכול
צעד 12 - עיר המלכים
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הפרק הראשון בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד הראשון מתוך התוכנית אכלני יתר אנונימיים. סופרת
מה אומר הצעד:-הודינו שאנו חסרי אונים מול האובל,שאבדה לנו השליטה על חיינו.
אני מאמינה שכולנו עושים כמיטב יכולתינו,אך האם אכן כך?י
הרי יש לי אמות מידה לגבי כול נושא,אך האם אני לא שופטת את עצמי ביתר חומרה או לחלופין כועסת על עצמי מעל למקובל,עלי להיות הוגנת,להניח לשלמות הדמיונית,ולהעניק לעצמי אותה מידה של יחס הוגן כמו שאני משתדלת להעניק לסובבים אותי.
תהנו מהצעד הראשון-"העיר האסורה"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר "כרישים ערים גם בלילה"- פרק ראשון-העיר האסורה,עמוד ראשון,תהנו סופרת
צעד 1 - העיר האסורה
"האושר הוא מסע של רגעים, לא יעד נכסף"
תדהמה ומבוכה אחזו בי כאשר קראתי את המילים.
המפתח להבנה היה טמון במשפט הזה,זו הייתה המחשבה שעלתה מתוכי כאשר התקרבתי וראיתי את הכרזה הכתובה והממוסגרת שהייתה תלויה על הקיר שממול למפתנה של הדלת הראשית.
אך מיד חלפה בי מחשבה חילופית, הרי ביום היוולדנו צוידנו ברשימה לבחירה ואני דרכתי על מפתנה של דלת שבה בחרתי מתוך דף החיים.
נעצתי את המפתח ותוך סיבובו עלו במוחי שאלות ללא מענה, שאלות רבות מספור:
האם בתוך העולם כולו זה המקום שבו עלי להיות באותו הרגע?
איפה באמת נמצאת השייכות שלי?
האם באמת הזדהיתי עם הדמויות שחיו ונשמו בבית המדהים שעמד מולי?
מה לגבי הכמיהה ליצירת קשר? האם היא מושפעת מהסביבה, ובמקרה שלי,האם תשוקתי גדלה בעקבות דמותם וצלמם של דירי הבית המיתולוגיים, ובכך גרמה לי להעמיק במערכת היחסים שבניתי?
האם הרצון למלא את החסר הוא הגורל המשותף לי ולדמות מיתולוגית הדוכסית לוסיאנה?
אכן אין ספק כי מחשבותיי היו מוזרות, אך הן היו הסוד הפרטי שלי, מעין מחשבות פילוסופיות ביני ובין גבר חלומותיי, שוריק. המחשבות האלה החלו מאז גילינו את צרור המכתבים, שאף אחרי מאתיים שנה הפיץ ריח טוב, ובעיקר אחרי שקראנו יחד את ההיסטוריה המופלאה של הדיירים שהתאכסנו בבית הנהדר שנעמדתי בפתחו.
כאמור נכנסתי פנימה כבעלת בית מבלי לצלצל בפעמון, לא היה לי כל צורך בכך, היה לי מפתח ולא הייתה מרוצה יותר ממני.
הערכתי מאוד את העובדה שהיה ברשותי מפתח פרטי וכאשר אחזתי בו, הבנתי כי זה לא היה דבר מובן מאליו. אני ושוריק עברנו כל כך הרבה חוויות מאז הכרנו, והיו לי הרבה דברים להודות עליהם.
מאז ומתמיד הייתה בי מודעת לכך שבחיי האהבה שלי עשיתי לא מעט טעויות ואולי גם הרפתקה זו הייתה אחת מהן, אך שוריק הצליח לפתוח בפני דף חדש ובכך פיצה אותי על הטעויות שעשיתי ועל הכאב שגרמתי לעצמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך ...תהנו. סופרת
טעויות שעשיתי ועל הכאב שגרמתי לעצמי.
קשה היה להאמין שביחסו אלי נכרך הכול סביבי ולמעני, מעולם לא ציפיתי לקבל את כל היחס המיוחד הזה.
אף על פי שקשר האהבה בינינו דמה לעיר אסורה, הוא שינה בעבורי את פני הדברים, טרף את הקלפים ויצר שגרה חדשה שדרכה למדתי להעריך ולהכיר את עצמי, את גופי ואת נפשי. והאמת חייבת הייתה להיאמר שבמוקדם או במאוחר מישהו היה חייב לעשות בעבורי את המעשה, אני כבר מזמן לא ממש עשיתי את העבודה הנחוצה...
שוריק כונה בפי עמיתיו וחבריו עורכי הדין אלכסנדר, זה היה שמו הרשמי, הוא ייצג דמות של גבר שריתקה אליו אנשים בכל אירוע חברתי. אך לי היה ברור כי הרבה השתנה בו בזכות ההשפעה העצומה שלי עליו, וכך יצא שהשגרה החדשה שנוצרה הפכה את חיינו לאין־ספור הזדמנויות מרגשות, בשבילו וגם עבורי בשבילי...
גם באותו יום כמו בכל הפעמים שבהן הגעתי לבקרו נפתח לי בית החזה והתרחבו לי הריאות, מצב אשר אפשר לי לנשום באופן חופשי. כמו תמיד התחלתי לדלג בין חדרי הבית כדי לספוג את תחושת המקום עד תום, כך זה היה כל פעם מחדש, פעימות לבי התחזקו כאשר שמעתי ברקע את קולות פעמוני הכנסייה שצלצלו בעוצמה רבה ובצליל חד מאוד פעם אחר פעם.
פנימיותו של הבית שמרה היטב על צביונו למרות היותו עתיק מאוד, חזית הבית פנתה לסמטה צדדית, אך גם זווית זו לא הסתירה את הרחוב שנשק לנמל, לים הפתוח, למרחבים... טוב, אולי רק הסתירה קמעה.
דלת הכניסה לבית רק נראתה מאוד כבדה ומתנשאת בגאון אל על, כי האותיות שנחרטו עליה היו רכות וברורות בצבע נחושת חם ומלטף:
ברוכים הבאים למשפחת כגן מר ישראל וגברת מרילין.
שוריק חזר וטען כי הרצון שלו לגור בבית הפך סוג של קמע בעיניו ולכן החליט להשאיר את החריטה על דלת הכניסה.
לא פעם תהיתי האם הזמן עצר מלכת או שהוא זז במעגלים ועבר מדור לדור?
התקשיתי מאוד לחכות בסבלנות כדי לראות את ההפתעה שתכנן בעבורי אך חיכיתי בסבלנות לקריאתו של שוריק.
מתחילת היכרותנו חשתי התרגשות גדולה מהמחוות הקטנות שמהם הורכבו היחסים שלנו, אף שמאז ומתמיד הופנמה בי הדעה הרווחת שיחסים כמו שלנו, לעולם יהיו הרפתקה לא הולמת.
מעולם לא הודיתי בכך ובוודאי לא הסכמתי לכך בקלות, אף שזאת הייתה הרכילות הכי צפויה בשיחות חולין בין האנשים וכמעט בכל חוג חברתי.
לדעתי דווקא ההפך הא הנכון...
בכלל חשבתי בצורה אחרת לגמרי בנושא, ודווקא הדבר שאותו היה לי קשה מכול לקבל היה היחס הטוב בזוגיות שלנו... קשר שנראה כמו חלום גם באורו המסנוור של יום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך ...תהנו... סופרת
האמון שפיתחנו זה בזה הגיע רחוק מאוד ועמוק מאוד.
נזכרתי שבאותו בוקר, ממש לפני לכתנו לעבודה, דורון, בעלי, שאל אותי בנועם רב וקולו שקט כתמיד:
"מה דעתך לרענן קצת את מראה חדר השינה שלנו, מצאתי את התמונה הזאת ותראי כמה היא יפה, וחשבתי שאולי...."
הבטתי בתמונה שבה אחז, הוא מצא אותה במגרה שאחסנה את זיכרונות העבר, בתמונה נראינו מחויכים, מאושרים, חתן וכלה של יום נישואים...
כן!
היא צברה מעט אבק ודורון רצה למסגר אותה ובי חלחלה באותו רגע תחושה מוזרה. אני האמונה מאז ומתמיד על מיון, ארגון וסידור המגרות, והנה התחלפו היוצרות, מוזר יהיה לתלות אותה פתאום, ואז להתעורר בבוקר ולראותה מולנו.
היה בתמונה משהו קסום שהזכיר עולמות אחרים, כן, התמונה זרקה אותי לאי שם, לזמן אחר. לתקופה שבה היה לי כוח רצון והרגלי אכילה נכונים, שליטה עצמית וידיעה ברורה כיצד לנהל את חיי, להחליט החלטות בפשטות, ולדעת, מה הוא הטוב ביותר בעבורי.
האם זה עדיין היה רצוני לראות את התזכורת של אותה תקופה יום ביומו?
לא נראה לי...
אף על פי שאני היא זו שתמיד עשתה את מה שאחרים לא העזו אפילו לחשוב עליו, אך לראות מול העיניים תמונה מלאה בתקווה היה קצת יותר מדי אפילו בשבילי, נראה לי בוטה מדי לראות אותה מתנוססת בגאון, בשלב זה של חיי.
לפתע הכתה בי המחשבה...
הנה שוב התמלאתי דאגה מעבר לנחוץ ועוד בגלל תמונה, הרי את הקפה של בוקר שבת,שתינו רק בפינת האוכל, ושם תלויה תמונה שרות, חברת ילדותי, ציירה עבורנו. יצירה אבסטרקטית ללא משמעות מוגדרת, מהתקופה שבה היא בעצמה חיפשה את הכיוון, זו הייתה מתנה ממנה, לכן לא היה כל ספק כי היא התמונה המתאימה להסתכל בה בתחילתו של יום חדש.
הפסקתי לדלג והתיישבתי בכורסה שסמוך לה הדום לרגליים, מולי השתרע הים הגדול. נהניתי מתחושת שגרה נעימה ובטוחה, שמחתי שחשתי כך למרות רגשות האשם, שהבעתי בחילופי הדברים האחרונים שניהלנו אני ושוריק.
השיחה הייתה קצרה, אך הוא לא ויתר ושאל את השאלה הגדולה שאותה שאל כבר לא פעם, אך באותה שיחת טלפון קולו הפך גרוני ועמוק עוד יותר וגם רעד במעט באופן מפתיע:
כן, השאלה שחזרה על עצמה, הממה אותי מאוד.
"לוסי..." שמעתי אותו לוחש "עד להיכן את מוכנה להגיע בקשר האהבה הסודי שלנו?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך,...עמוד-8-תהנו.... סופרת
היה עלי להודות ללא בושה כי השאלה בלבלה אותי ולכן נותרה ללא מענה, אך באותו רגע שבו הופנה מבטי לעבר הים הגדול שנשקף מחלון ביתו, חשתי את האור, וראיתי אחרת, בייחוד אחרי שרצתי בדילוגים בין חדרי הבית המעוצבים.
הייתה לי תשובה מוכנה והיא התנגנה במוחי לאורו של יום:
"כן, נראה לי שאוכל לרוץ למרחקים ארוכים כי יש בי ההתרגשות מהסוג המתאים למצב בו אני שרויה."
לצערי לא הבנתי למה בלילות חשתי אחרת, והפיתוי לחוויה דרמטית מחוץ למסגרת נישואים לא היטיב איתי, ומאין נבעה הדאגה באשר למה שיקרה כאשר ארצה לחזור הביתה לתמיד.
מה היה בשבילי המושג "מסגרת" והאם זה היה פריט שנשמר אך ורק כדי למסגר תמונות?
מתוך קריאה קבועה בדיונים בעד ונגד שנעשו בנושא, הבנתי שישנה אפשרות סבירה שאחרי פרק זמן קצר ההרפתקה תסתיים ואחזור לחיק המשפחה. לאחרונה קראתי סקר מקיף שנעשה בסטודנטים מתמחים בפסיכולוגיה באוניברסיטת קיי היוקרתית בצפון ארצות הברית. המאמר היה ארוך והציג שאלון שהקיף מספר גדול של זוגות, והמסקנה הייתה ודאית בהחלט כי רק קשרים מעטים מתחזקים מחוץ למסגרת ואילו רוב הקשרים מתפרקים בתום ארבע שנים.
רות התרעמה על כך לא אחת, אף שבמרבית הנושאים שררה בנינו הסכמה. בנושא זה טענה שכל צורת החשיבה שלי השתנתה מאוד, ובהחלט השתנתה לרעה... הספקנות שלה גרמה לי לא אחת לתהות האם אפשר למצוא את האושר האישי כאשר כל שינויי בחיים כרסם וטלטל את השגרה והפך את הכול לדרמטי ומסובך אף ויותר.
בלבי ידעתי כי רות ידידתי צדקה, בעצמי הבנתי כי חיי עברו טלטלה.
אך כיצד אפשר היה להתנהג אחרת אם החיים עצמם היו מסע וכל פסיעה, ולו הקטנה ביותר, שינתה את המסלול למצב של "אל־חזור", אז ברור שאהבה גדולה זרקה אותי רחוק מאוד.
אז מה אפשר לעשות, להישאר ללא תזוזה כדי למנוע את האי־שקט?
תנומה קלה אחזה בי הרגשתי נפלא.
צר היה לי, כי לא כך היו פני הדברים. כאשר חזרתי הביתה משהו השתנה ושיבש את השגרה האחרת ובכך הפך את החיים קשים יותר.
תהיתי, האם יצאתי מהאיזון?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך...עמוד 9.תהנו. סופרת
ספק ישנה ספק ערה חשבתי לעצמי, הדברים הפכו לא ברורים כל כך, הרי כאשר חזרתי הביתה עדיין הייתי מלאה כוח, שמחה ומצב רוח נמרץ, לפחות בהתחלה, וזה תמיד היה כך אז אולי המצב הזה טוב בשבילי?
רכות עטפה אותי ונישאתי על גלי האושר, כך זה תמיד כי קרני השמש היטיבו איתי, חבל שהכול השתנה כאשר החושך כיבה את האור. אז חיפשתי נחמה בחפיסות רכות של שוקולד ומעולם לא עצרתי בחבילה אחת, אכלתי הרבה שוקולד, שתיים־שלוש חפיסות ממולאות במחית תות שדה טעים.
השוקולד הרס ועווית את גופי ללא היכר איבדתי את זהותי והשתייכותי, והרי כל אדם זקוק לכתובת עדכנית קבועה ומוגנת.
לפתע חשתי אי־נוחות לשבת מול הים בסביבה כה נהדרת ולהודות בכל אותן המחשבות האפלות, ובמה שעוללתי לעצמי,יום־יום, הרי חשבתי את עצמי מאושרת ונינוחה ביחסים, באהבה, היה לי כה הרבה להודות עליו...
"למה?"
מה באמת עושה לי טוב ומה גורם להשלכות גרועות אחר כך?
ללא התראה הופיעו כמויות אדירות של רגשות אשמה והעירו אותי לחלוטין.
"הוי סוף כל סוף מצאתי אותך, מול הים האין־סופי מחכה לי..." את המילים שמעתי מרחוק כאשר שוריק התקרב בצעדים קלים:
"כן יש בעולם הזה מישהו שיעשה הכול בשבילך," כך לחש לי שוריק אהובי בשמחה לא מוסתרת. חיבוקו עמעם את קולות החרדה אשר השתוללו בתוכי, כך זה קרה תמיד, כאשר חשתי את גופו המלטף סמוך לגופי, הקול הפנימי השתתק בתוכי.
"אל תחשבי על כלום, קחי לך את כל הזמן שהעולם נותן גם מעבר לנקודה שבה מרגישים רע..."
שוריק הוא גבר מלהיב ותמיד מלא מרץ.
"הכנתי לנו הפתעה גדולה, לכן לא התייצבתי לקבלך בפתח הבית, רציתי לאפשר לך לחפש ולמצוא בעצמך את הדרך לאושר, הדרך שמובילה לתוך ביתי, דרך אשר תמיד תהיה פנויה עבורך ותמיד תהיה תלויה רק בך וברצונך."
כן, פניו של שוריק אופיינו בהבעה קבועה של "אני יודע", הוא היה חד עין עד מאוד ולכן בכל פעם שהאזנתי לו או הבטתי בו התרסקתי בזרועותיו בבכי פנימי גדול שלא נראה לעין ובדמעות, שאי אפשר לכנות אותן מתוקות, הן תמיד זלגו וזלגו זו אחר זו.
התחבקנו וידעתי כי יחסינו היו מסע מיוחד, המסע דומה מאוד אצל שנינו, גם אם לכל אחד מאתנו הרגלי חיים שונים.
מיום ליום הצפייה לדברים גדולים הלכה והתגברה ביחסים שלנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 10,תהנו. סופרת
כן, התחושה הייתה מדהימה ומיד התמלאתי תקווה לבאות, כך חשתי סמוך לתנוך אוזנו כאשר חפנתי את ראשי בתוך הזיפים שבפניו.
שוריק הביט עמוק לתוך עיני ואמר:
"תהליך,הכול רק תהליך."
מעניין, כך הרהרתי לתוך לעצמי, תמיד הייתי בטוחה שהכול טוב ולאחר זמן גיליתי שהיו טעיות לא מעטות.
האם כך גם? עתידים להיראות לי גם היחסים שלנו, תמהתי?
כאשר חשבתי את מחשבותי, שוריק נשאר בשלו ומלמל:
"הכול היה ונשאר תהליך וזה הוא כל הדבר כולו." ואז ביקש ממני "סבלנות ילדה יפה!"
מיום ליום שוריק הפך לאמיץ יותר ויותר, או שהוא פשוט העמיד פנים, כי לא כל גבר היה מקבל בברכה את מצבי הרוח המשתנים שבהם הייתי שרויה בייחוד באותה תקופה.
האמת, גם דורון בעלי קיבל אותי ללא תלונות..
דבר אחד נוסף היה עלי לומר לזכותו של שוריק שלי, תמיד התקבלתי בברכה הן בנפשו והן בביתו.
בכל זאת ספק ניקר בי ולא הרפה, האם ייתכן שהלכתי מעט לאיבוד?
בסתר לבי ידעתי כי האהבה הגדולה הזאת הייתה בעבורי קרון נסיעה מפואר לעיר אסורה בעומקה של ארץ רחוקה ומרתקת, והפגישות שלנו דרשו מאמץ של עבודת כפות רגליים בנעלי ספורט טובות. ונוסף על כך היה עלי לארגן את השגרה הביתית, ולא רק את תעצומותיה ורגשותיה של הנשמה הצמאה.
שבוע קודם, ברגע של חולשה אחרי לילה קשה עם מעט מאוד שעות שינה, שמעתי את עצמי מתייסרת בתסכול רב, לוסי, הקשיבי לעצמך, אל לך לשאול שאלות שאת לא רוצה לדעת את תשובות עליהן.
אך היו בי שאלות גדולות אשר ניקרו בי באותם הימים והן רעמו מאוד.
מה יותר אמיתי אחיזת עיניים או מציאות?
והרי כל מה שאחזתי בו וחשבתי שהוא חזק ויציב, התגלה בסופו של דבר כמראית עין בלבד, לא?
מה יותר נכון ומה פחות נכון, ללכת אחרי הרגש הגואה או ללכת אחרי האחריות והמחויבות?
עם כל השאלות הללו הפכתי למבולבלת לחלוטין ומפוחדת יותר מהרגיל?
האם לאהבה כמו שהייתה לי ולשוריק חיכיתי?
ולמה עכשיו היא כן התאפשרה?
לחלק מהשאלות ידעתי את התשובה והיא הייתה מאוד פשוטה, פחד משינוי, כי זה מה שקורה כאשר הולכים אחרי צו הלב, הכול מפחיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 11,תהנו סופרת
שוריק חיכה בסבלנות, "סיימת לחשוב?"
הוא הוביל אותי אל הכיסא "בואי שבי, ערכתי את השולחן."
הבטתי בו בזמן שמרח בחמאה תפוח אדמה אפוי חצוי לשניים, כן שוריק הוא מה שנקרא... גם אופה וגם יפה כלומר אף על פי שהוא בעל ראש פתוח ומוגדר כגאון בקריירה בין־לאומית, בחברתי הוא היה רך כמו חמאה הולנדית משובחת.
התיישבתי לצדו כמו בסרט הוליוודי בכיכובו של פול ניומן, כן, כבר רכשנו לנו גינוני שולחן והם בהחלט היו יפים ומיוחדים. הם לא דמו לגינונים האישיים שלי, לאכילה בבדידות ובסתר. רק בסתר יכולתי ליהנות מחתיכות לחם שחור קרוע מתוך כיכר, לאחוז בו ביד ימין וביד שמאל לאחוז נקניק, נקניק קבנוס שמן אך יבש, וכל זה בעוד העיניים נעוצות במדור הרכילות של עיתון כלשהו, וזאת אך ורק כאשר הייתי בטוחה שאהיה לבד בשעה הקרובה. הרי הכי טעים היה לאכול את הנקניק לבד, ללא הפרעה, ואז לקנח בחפיסת שוקולד. חבל היה לי שכך, כי מטבעי הערצתי את סידור השולחן, את האכילה האצילית בסכין ובמזלג ואת המנות שהונחו בהידור על סרוויס צ'יינה עוטר בפרחים קטנים, רצוי בצבע כחול. האמנתי שכל אדם צריך הרגלים קבועים ומסורת, אז איפה היו ההרגלים שלי?
ומי היה צריך להגן עלי מהרס העצמי?
האמת צריכה להיאמר, לא תמיד חזרתי הביתה עם מחשבות טורדניות, כי באותה תקופה היה ברור לי לחלוטין שלא אוותר על שוריק, ובמסקנה פסקנית זו נאחזתי חזק, גם ברגעים קשים.
בשבועות שבאו לאחר מכן לא ראיתי את שוריק הוא נסע לאיטליה לכינוס חשוב של עורכי דין, שבו הגיש את מועמדותו לדיקן כבוד של הפקולטה למשפטים במילאנו, אצטט כנוסח ההומור המיוחד שלו: "יש לי סיכויים טובים כי גילי הצעיר עדיין לא אפשר לי לרכוש אויבים רבים מדי."
הימים הפכו להיות קשים לי מחד וקלים מאידך, כי אחרי ששאפתי שאיפה עמוקה וארוכה, אפשרתי לעצמי לעשות גם דברים אחרים. בהגיע יום שישי נהניתי משגרת נישואין טובה, מסיבה שבועית של החבר'ה הייתה הסחת דעת בכלל לא רעה, אפילו נעימה.
באותו יום שישי חזרנו מארוחת ערב עם המשפחה של דורון, כולם היו שם, והאוכל, מה אגיד? טעים, אין מילים. הייתה לי רק בעיה אחת קבועה, התקשיתי לאכול את הכמות הרצויה לי ועוד בגלוי מול כולם, אפילו שהם היו קרובים לי ביותר.
הפיתות היו כל כך מפתות, ויכולתי לאכול שלוש פיתות תימניות בקלי קלות, בייחוד עם חילבה בהרבה לימון, אף אחד לא העיר לי מעולם ולא גרם לי להרגיש אי־נוחות, לפחות לא בגלוי, מבוכתי נבעה מעצמי, עד כמה פי וקיבתי יכולים להכיל?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 12,תהנו סופרת
באותו יום שישי השתלבו יחדיו חג החנוכה וסוף השנה האזרחית כולנו נכנסנו לאופוריה חשנו צעירים מלאי תשוקה ומיניות וחשבנו שאף אחד לא יוכל לגעת בנו. אך רק שנה מאוחר יותר התברר לי כי המסיבה ההיא הייתה ציון דרך עבורי, כאשר נגעתי בשאלה איך ואיפה הכול השתבש, ומתי הפסקתי להיות חלק מההנאה הגדולה לאכול כפי יכולתך במסיבות של החבר'ה?
אבל ברצוני לחזור לתחילת הערב, הכול התנהל כרגיל, זירזתי את דורון להיכנס למקלחת הפנויה כי לא נותר לנו הרבה זמן ליציאה, נותרה שעה קלה לתזוזה. התיישבתי בכורסה שבסלון, הרגשתי כבדה ורציתי לנוח מעט לפני שנצא לדרך, הכול היה נקי וריח טוב עמד באוויר. העוזרת הייתה באותו יום, אמנם קמתי לכבודה כבר בשש בבוקר וניקיתי את התנור והשירותים כי היה לי חשוב מאוד לתת לה את הרושם הנכון, אבל היא עבדה יפה והספיקה המון. הייתי מוכנה ליציאה, אך דורון עדיין התארגן, מצב מאוד רגיל אצלנו, גם אם לפעמים לא ממש רציתי ללכת, כי חשתי עייפה ומלאה, תמיד הייתי מוכנה לפניו. כך היה גם הפעם. השעה הייתה מאוחרת, ומאוד התאים לי להיכנס למיטה, אך הייתה לי אחראיות, ואלה היו חברים טובים, לכן ניסיתי להיות בסדר. כבר הבנתי שאיבדתי שליטה על המון דברים. חוץ מזה היה לי ברור כי עלי ללכת, הרי לא רציתי לוותר על חיי חברה לפחות לא באופן רשמי ואולי בדרך זו ניסיתי למצות ולקבל את השונות שלי במרב היכולת, ונוסף על כך התרגלתי.
המסיבה גם הייתה תירוץ טוב לאכול, עד כמה שזה נשמע מגוחך, עד שיוגשו המטעמים במסיבה הקיבה שלי תתרוקן מארוחת הערב הגדולה.
נכון, הגוף שלי לא נזקק לכך ובייחוד אחרי ארוחת ערב שבת וגם ידעתי שלא בריא לאכול בלילה, בכול מקרה ככה אמרו כולם, אך כמו שאמרתי הנשמה שלי הייתה זקוקה להסחת דעת וליציבות, והגוף נכלא בתוך תשוקותיי.
לא הסכמתי לנתק את עצמי מהכול, מכל החברים, הרי זה לא היה הדבר היחיד שעשיתי שהיה ממש לא בריא, כך הרגעתי את עצמי...
מחשבותיי הופרעו, הוא צעק מתוך המקלחת: "שמעתי אותך, את מדברת שטויות,בחצות תהיי רעבה, אז תאכלי רק סלט בולגרי ואבטיח."
דורון ידע מה לומר ומתי ומעולם לא פספס לבסוף ירדנו לרחוב, אך לפני שנכנסנו למכונית הוא הוסיף: "מאז ומתמיד היית הדמות הכי בולטת בחבר'ה." אבל המחמאות שלו רק בלבלו אותי יותר והקשו עלי פי כמה וכמה לעשות את הדבר הנכון. למרות כל העיכובים הגענו בזמן או אולי הקדמנו, כי כולם איחרו עוד יותר מאתנו בגלל הארוחות והמחויבויות המשפחתיות.
בלבי חשבתי כי אולי השעה מאוחרת מדי בעבורי ויש במפגש מן הסכנה... אך מצאתי את עצמי אומרת "הייתי רוצה להביע בזאת את תודתי על כי ארגנתם הכול כה יפה, כל כך חיכיתי למסיבה הזאת כבר."
למרות כל הספקות שניהלתי במקביל בתוך מוחי ובלבי הופתעתי מהמילים שלי עצמי, לא שיערתי שכך אגיב כאשר אראה את כולם, אך עדיין החברים היו בשבילי אתגר בהחלט לא מבוטל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 13,תהנו סופרת
אבנר נראה שופע חיוכים, מופתע ומעט במבוכה, אך החליט לשחק את המשחק ולכן הרכין את ראשו בתודה "את נראית נהדר מדהימה, את הריקוד הראשון תשמרי לי?"
חייכתי ואמרתי לו "הבטחתי את ריקוד הפתיחה לדורון, אבל אולי את הריקוד השני כן תקבל."
צחקנו ודמינו את עצמנו לאנשי החברה הגבוהה, דיפלומטים מחויטים בנשף רשמי, כמו ילדים שגדלו למבוגרים מכובדים.
תהיתי: מי אני?
אישה בעלת מקצוע, מאהבת, אמא, או אולי עדיין ילדה?
מה אני רוצה מהחיים?
או לחילופין, מה החיים רוצים ממני?
לא פעם חשבתי על לוסיאנה הדוכסית הגיבורה המיתולוגית שלי ועל אותה שורה מעניינת שקראתי במכתביה:
מסלולי החיים הם צעדי ריקוד, פסיעה אחת קדימה לשביל צדדי העולה, ושניים אחורה לשביל מקביל היורד... [
כוסית בעלת רגל גבוהה, מלאה במרטיני יבש וזית ירוק עזרה לי להשתלב ופסעתי פנימה לתוך ההמולה. מאז ומתמיד אהבתי להיות במרכז העניינים, אך באותה מסיבה גורלית, כאשר השעות הלכו והתארכו בביתם של ידידינו הוותיקים, מצב רוחי התחיל להידרדר, חילופי הדברים נשמעו לא הגיוניים, והכיבוד היה רב מאין כמוהו. אפילו המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים במידה הלא הרצויה.
ואז אבנר הכריז:
"הכי חשוב בחיים זה לדעת להתמודד עם קשיים והאוכל כמו הסיגריות יכול להיות פתרון לא רע... טלטלה חזקה הכתה בי, שמעתי אותו והתייסרתי, חשתי אבודה כי הבנתי שכדי להפוך את חיי ליקרי ערך יהיה עלי ללמוד לשלוט לחלוטין ברגשות, או להתכחש להם. הבנתי כי ביססתי את חיי על שקרים כדי להפוך לאישה מכובדת, אך על ידי כך הסתרתי את רגשותיי אף מעצמי. גם אם לעתים חשבתי כי הכול טעות אחת גדולה, לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות הנדירה שנפלה בידי לחוות אהבה גדולה וליהנות ממנה, גם אם המחיר היה גדול יותר ממה שהבנתי.
לגמתי מהמשקה נגסתי במאפה, ותהיתי האם יתמזל מזלי ואדע לשוב בחזרה, או שהזמן ילך ויאזל ויבגוד בגורלי.
הערמתי את המטעמים בצלחת יפה והבנתי כי מעולם לא ידעתי כיצד ומתי להתרחק מאוכל מיותר, בייחוד בשעות שאחרי חצות הלילה.
באותה מסיבה נשארתי קרובה לכיבוד יותר מהרגיל, לזכותי ייאמר שזה היה רק אחרי הרבה ריקודים, אך הנזק נקבע. לבסוף עייפה מעצמי ומהמחשבות שלי חטפתי את גופי ונשאתי את הצלחת לכיוון הכורסה ומחשבה מרגיעה חלפה בתוכי, תבטיחי לעצמך אחת ולתמיד תשובות כנות, אל תיקחי צעד אחורה בכול פעם שתגלי אי־נוחות או רגש לא פתור, תבטיחי ותקיימי.
אך כבר תוך כדי התכנונים העתידניים שיני שקעו בביס הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 14,תהנו סופרת
מאוכזבת מאי־קיום החלטותיי שלי התעוררתי בבוקרו הקר של חודש פברואר והתפללתי שהדברים יתחילו להשתנות, אז לא ידעתי מתי, אך ידעתי שהלכה והתמלאה כוס ייסורי. התעוררתי בקושי רב עיניי נפקחו רק קמעה כי כהרגלנו הלכנו לישון מאוד מאוחר, למען האמת, זה היה החודש הקר ביותר של אותה שנה, ושתינו המון אלכוהול בעוד אחת מאותן המסיבות של החבר'ה רק כדי להתחמם.
לפתע נזכרתי כי תכננו לחגוג לדורון את יום הולדתו. אמנם התאריך היה כבר לפני שבוע ויותר, אבל לו זה לא היה אכפת. לי מאז ומתמיד היה חשוב לחגוג ביום הלידה עצמו, כי הדיוק בעבורי היה מאוד משמעותי.
התפנקתי במיטה פרקי ידיי כאבו וקרסולי התנפחו מעט, ידעתי שיהיה עלי לקום, אך הייתי שרויה בהלקאה עצמית מחד ובבניית חלומות מאידך. דורון אף הוא היה מאוד ישנוני ורצה להישאר במיטה לצדי, אך בהיותו מאוד רגיש למצבי הרוח שלי הזדרז ואמר, "גם מוקדם בבוקר את נראית סקסית ומטריפה ובמצב של התלהבות והתרגשות."
ניסיתי לאשש את עצמי לנוכח המחמאה ושאלתי בסקרנות "ממה אני מתרגשת לפי דעתך?"
דורון לא ענה, נתן לי חיבוק קצר ועזב את המיטה. עדיף להחמיא ולעזוב, מלמל לעצמו בדרך למקלחת והבטיח כי לא יתעכב.. ואני המשכתי לשכב וחשבתי לעצמי להיכן נעלמו להם הימים שעשינו בהם מקלחת משותפת וחשבנו שאלה היו השעות הכי יפות של חיינו?
הפרטיות שלנו השתנתה, אחזנו ברעיון כי השגרה והקן המשפחתי ישמרו לנו את עוצמתה של אש האהבה.
מרחוק שמעתי את דורון ממשיך לעודד אותי לקום כאשר הוא מבטיח ארוחת בוקר גדולה עם הרבה סלט, ההרגל הזה לא השתנה, את ההכרזה על כך שמעתי בחיוך, זהו דורון שדאג לידע את כולנו ברגע שהגיע למטבח.
כמו שהכרתי את נגה היא ודאי עקמה את הפרצוף, כי כך ייוותר לה פחות זמן לעצמה, מרחוק שמעתי את המוזיקה שבקעה מחדרה, בעקבות ההודעה על ארוחת הבוקר היא הגבירה את עוצמתה עוד ועוד. אולי היה צריך לומר לה להנמיך, אך הרגשתי מוזר כי קלטתי עד כמה הילדה הבכורה שלנו גדלה, לכן החלטתי שלא לומר דבר כדי לא לקבל מבט של זעם בעיניים וצרור מילים קשות כמו: "לא נראה לך שאת קצת חטטנית?" ויתרתי כדי לא לגרום לעצמי מבוכה ולהעמיד את עצמי במצב של התנצלות על שהפרעתי לסדר יומה, למזלי היא פתחה בשיחת הדיווח הקבועה עם חגית וכך המוזיקה פסקה מעצמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 15-16,תהנו סופרת
בעבורי להיות אמא היה כרוך בפחד מתמיד, כיצד לא לעשות טעויות, איך לא לסבך מצבים ולמצוא דרכים יצירתיות לתקשורת. מצב שנראה אירוני מעט, לגבי... כי בכל תחומי החיים האחרים פחות ופחות נזהרתי... אשר לליאור הוא היה מרוצה באופן קבוע, בגיל אחת־עשרה הוריו עדיין היו בסדר, הוא אהב את האוכל שדורון ארגן והכין, ואתו היה קל יותר, שמתי לב שאת הדר לא שמעתי בקולות הרקע. ובעודי מהרהרת בכך היא הגיעה רכה וחמודה, ילדה גדולה בגן, אף שבעבורי עדיין הייתה התינוקת שלי. היא קפצה לתוך המיטה והתכרבלה, היה לה קר, בחוץ גברה הסערה והגשם הפך לברד שעתיד היה לרדת כמעט כל היום.
חייכתי לעצמי,נזכרתי כיצד שלושתם היו קטנים והתכרבלו אתנו מוקדם בבוקר, הייתי כל כך צעירה והזיכרון הזה דווקא שיפר לי את מצב הרוח, תמיד אהבתי את החיים עם הרבה אפשרויות עתידיות... גם אז אהבתי ליצור חלומות.
דורון נכנס לחדר שינה ולבש חולצה.
"כן, אני מרגיש שזאת תהיה שבת מרעננת כמו התחלה חדשה בשבילנו, טוב שלא קבענו עם אף אחד רק אנחנו המשפחה את מסכימה?"
לגבי התחלה חדשה לא הייתי בטוחה, אך כן הייתה לי תקווה כמו בכל בוקר כי הכול היה כל כך מוכר בטוח ומוגן, אהבתי את ילדי בכל תנאי ובכל מצב, לגביהם מעולם לא היו לי התלבטויות.
כהורים עשינו יופי של עבודה, טוב, גם מערכת החינוך תרמה פה ושם, הייתי חייבת לומר לזכותם של הגננות והמורים שהם בהחלט הוסיפו חינוך נאות. כן, הילדים שלנו הפכו ליהלומים אמיתיים.
דורון המשיך לארגן את הכול, וגם הצליח לנהל שיחה מאוד ערנית עם הדר וליאור, אפילו מרחוק הם נשמעו מאוד נלהבים, נראה לי שהם תכננו את היום לא רע.
"ומה אם אמא?"שמעתי את שמי עולה בשיחה.
"היא תסכים?"
כאשר התקרבתי ראיתי את הקריצה בעיני בעלי, הבנתי שדורון בחר בעבורנו מקום לטיול שגם אני אוהב מאוד.
ברגע שהתיישבתי במטבח דורון התחיל להרעיף מחמאות "אני מופתע שאת לא גמורה ומטושטשת, אחרי הלילה שנגמר בשעות הקטנות זה היה באמת מדהים... כרגיל היית מסמר הערב במסיבה. ואיפה ברוריה למדה להכין את מאפה החצילים והגבינה הבולגרית, ממך?"
הילדים הקשיבו, הרגשתי מבוכה קלה, הבנתי שהוא מנסה ליישר את הקו כי שתיתי המון מרטיני והוא רצה לאפשר לי להתאושש.
דורון חייך בחיבה, הוא היה מאוד נדיב, ודברן ופעיל. הסתכלתי עליו.
"כן כולנו היינו מלאי להט, מה?"
בדרך זו ניסיתי לכלול את כולנו באותה סירה והזכרתי לו כי אל לנו לשכוח שיש לנו חבר'ה עם עבר המכיל זיכרונות שזורים בהרבה רכילות... ציינתי את העובדה הזאת והתעוררתי לגמרי. בחוץ הרעם השלים את הברק ובאותו רגע הבנתי סוף כל סוף ממה הייתי מוטרדת כל הבוקר.
"אני לא בטוחה שיש הסבר הגיוני למסיבה כה סוערת לכאורה לא היה לכך מניע גלוי."
דורון הביט בי והשיב "כן, אני מבין את מה שאת אומרת ואני עדיין תוהה מה הוא המניע האמיתי? אבל אין מקום לדאגה, את הרי תגלי, בסופו של דבר, לא?"
בכך מבחינתו הוא סיים את הנושא.
הילדים נעשו חסרי סבלנות ולהוטים לגלות לי את ההפתעה הגדולה לבוקר זה, הדר לא התאפקה ולחשה "ניסע לבקר את החתולים אצל רות אמנון."
לשמע דבריה חייכתי, זאת הפתעה אמיתית, דורון עשה ויעשה כל דבר אשר ישמח אותי, אפילו אם זה הוא יום ההולדת שלו.
האם זה הגיע לי?
נגה וליאור הביטו בנו בהערצה הגובלת בפליאה גדולה "אמא ואבא אתם מבלים ביום שישי כמו צעירים בני שמונה־עשרה, ערים עד השעה שלוש־ארבע לפנות בוקר, איך אתם עושים את זה, ולא מתעייפים?
הדר התערבה בשיחה והוסיפה מיד דעה משלה "גם אני לא ישנתי כמעט בכלל, כי כל הלילה החלומות שלי נכנסו ויצאו ורציתי את אמא והיא הייתה אצל החבר'ה," כולנו פרצנו בצחוק.
עמדה לפנינו תוכנית נהדרת לכן סיימנו את הארוחה ואת ההכנות די מהר ויצאנו לדרך. מה יכולתי לומר, הרי לא היה מצב יותר צפוף ומוכר מנסיעה משפחתית במכונית אחת. דורון אחז בהגה, הילדים רבו וצחקו ואני שקעתי בתוך הדיונים המעמיקים שהמוח שלי רקח.
האם אני חושבת את עצמי לאישה בוגדת? ואם לא אז מה אני ובמה אני כן מודה לפני עצמי באין לי ברירה אחרת?
מחשבות פילוסופיות עלו בי:
האם מושג הבגידה מוגדר נכון?
לפי החינוך שקבלתי בגידה נחשבה לפשע חמור הקשור להפרת קוד מוסרי כמו פעולה עוינת נגד מולדת, או קשירת קשר להשתלטות על משרה של עמית במקום עבודה וכמובן מכירת סודות מדיניים, אלו היו דברים שלא ייעשו, לכן לא הבנתי כיצד התנגשות רצונות מחד ומילוי חלומות מאידך,יכולים להזיק או להיות באותה המגרה.
במצב שלי הילדים קיבלו אמא ודורון היה בזוגיות, הרי לא מנעתי מהמשפחה שלי מאום... ועלתה בי עוד מחשבה, אם אחיה לפי הכללים המקובלים של נאמנות מוחלטת, האם זו ערבות לכך שהמצב יהיה טוב יותר?
הבטתי בדורון הוא נראה מאושר, הוא תמיד נראה בסדר, היה לי מזל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 17-18,תהנו סופרת
רות ואמנון היו חברים טובים ודורון אהב אותם, הייתה רק דאגה קלה שהעיבה מעט עלי, איזה בחירות אעשה בקשר לארוחות שלי אצלם ומה הוא האוכל שיוגש לשולחן. כיצד אעצור בעצמי ולא אושיט יד כדי לקחת כל אשר יוגש לפני? כיצד אשמור, על נימוסי שולחן טובים?
לפתע עז היה רצוני להצליח לזהות את הרצונות שלי ולעמוד מאחוריהם.
הרי במסיבות של החבר'ה המצב הלך והשתנה מאוד, הפך מיגע ומשבוע לשבוע ההחלטות נעשו לי קשות יותר ויותר, ובעת האחרונה הכול נהיה נורא, אכלתי בלי חשבון ושברתי המון הבטחות שהבטחתי לעצמי.
בזמן הנסיעה התגבשה אצלי החלטה להתחיל בדיאטה מחדש.
הפריע לי שלא היה לי כל מושג, ולו הקלוש ביותר מה הוא הכיבוד שרות תגיש לנו, ואיזה אופי יהיה לארוחת הצהריים. למען האמת זה גם לא היה עוזר לו דיברתי אתה, כי אמנון היה אחראי על התפריט. הוא תמיד התעסק בענייני בריאות ואוכל בריא על גבול הטבעונות, רק שבדרך כלל הוא רצה לקבוע גם לאחרים את קווי היסוד שלו, הוא היה מאוד בטוח בעצמו וביכולתו להבין את המרכיבים הנכונים לאוכל בריא.
בחברתו נעשיתי מבולבלת ולא בטוחה בידע שלי או בכישורים שלי או בהיגיון שלי, שתמיד אמר לי שהכי חשוב לצמצם בכמויות האוכל לפני הכול. לקראת סוף הנסיעה החלטתי שמספיק לי עם המחשבות הרגשתי סחרור ובלבול, ולא הייתי בטוחה שאדע להתנגד למה שהם יגישו, לכן החלטתי להתחיל בדיאטה ביום למחרת..
כעבור שעה וחצי הגענו. אמנון ורות קיבלו אותנו, ונופפו בידיהם כבר מרחוק. הם עמדו על שביל הכניסה לביתם כמעט כמו זוג מתחת לחופה, כי הצמח היפה של הפסיפלורה טיפס מתוך חזית ביתם והעניק לכניסה יופי מיוחד, יצר מעין סככה מדהימה מעל ראשיהם. כאשר התקרבנו והם נגלו לעיניי קשה היה שלא להתפעל מזר הפרחים היפה שרות אחזה בידיה, פרחים חיים. ברכת שלום צבעונית זו הביאה באופן מידי שינוי מבורך באווירה, נופש וריחות כפר.
אמנון נשא ברכה קצרה לכבודו של דורון מיד כשהתיישבנו סביב השולחן כדי לטעום את המנות הראשונות, אך לא לפני שהרמנו לחיים כוסית יין לבן חצי יבש. למרות כל המאמץ שהושקע מסביב היה לי קשה לאכול באופן רגוע וליהנות בפשטות מהאווירה.
אמנון טרח לומר לנו עד כמה חשוב להשקיע זמן ותשומת לב בהכנת השולחן וכל מה שהרגשתי היה שהוא מתנהג כאילו מדובר במדע מדויק ודקדקני עד מאוד, משולב בהובי לשעות הפנאי.
אחרי הברכות הונחה לפנינו קערת סלט כמנה מרכזית וחשובה ביותר, היא בלטה מאוד במרכז השולחן. האכזבה ניכרה היטב על פניי.
אמנון הזדרז ואמר "רציתי לשמור על הדיאטה שלך ולכן הכנתי ארוחה מלאה ומאוזנת, שילבתי בה את כל הירקות הצבעוניים ושלל מרכיבים בתוספת נבטים, שומשום וזיתים ירוקים מתוצרת עצמית.
לא הגבתי כי למזלנו רות הפתיעה עם פסטה שהכינה בעצמה ושהגישה אותה עם בשר טחון וצנוברים קלויים. אך רק כאשר הגיעה לשולחן תוספת מצוינות של פשטידות תרד וקישואים, רווח לי במעט.
...נרגעתי,כי הבנתי שלא אשאר רעבה...
אחרי כל כך הרבה שנות היכרות ייתכן שהבנתי את ההיגיון הטמון בצורת הכנת האוכל של אמנון, אך לצערי לא זכיתי לאותו יחס כלפיי ולגבי ההגדרה שלי למה הוא האוכל הטוב בעבורי.
אותי הוא לא הבין, ואף לא את הבעיה שלי.
לא אחת התווכחנו בנושא הזה, לדעתו כל הבעיות שלי עם האוכל נעוצות עמוק בתוך הראש שלי, והוא לא הצליח לקלוט שמה שבעבורו זו כמות נכונה ובריאה, בעבורי היה נטל קשה כמעט ללא נשוא.
אחרי ארוחה שתובלה בעשבים שונים ובתוספת שמן זית בנדיבות ודבש בכמות די הגונה לא פלא שהרגשתי מתוחה אף יותר מהרגיל ומוצפת כמיהה לעוד מתוק ומתובל, וכך מצאתי את עצמי טובלת בסלט את פרוסות הלחם המלא. הרגשתי מתוסכלת וכמעט ללא שליטה על כמות הלחם הטוב שנכנס לפי. החולשות שלי התעצמו, והיתרונות שלי התגמדו, חבר כמו אמנון הציב לפני אתגר עצום, ומתוך מאמץ לנצח אותו הגבתי לא טוב.
בתום הארוחה הכלים נערמו בכיור לרשותו של אמנון ואנו יצאנו כולנו לגינה הביתית אך עדיין הייתי מתוחה וחסרת שקט. הקפה והעוגיות ואפילו הפיצוחים הטרידו אותי מאוד, צללתי לעומק התחרות למי יותר ידע בסוגי הוויטמינים, בנזקי סוכר לבן ועוד, ובכלל, הסחתי את דעתי מהעיקר... להתארח בנינוחות ובפשטות.
לא ידעתי לשמור על עצמי.
לאורך כל אחר הצהריים נאבקתי בעצמי, מה לקחת לפה ומה לא. הצלחתי מעט מאוד להתאפק באווירה שנוצרה. השתכנעתי שוב ומחדש שאפילו בחברה מוכרת, לא היו לי יכולות לדאוג לבריאות הגוף שלי ולמצב הרוח שלי. אך אלה לא היו כל הדברים שקרו בביקור ההוא. בשלב מסוים עזבתי את ההתעסקות בתורתו של אמנון וירדתי עם רות לסטודיו שלה במרתף ביתם.
ברגע שנכנסנו ועוד בטרם פתחנו בשיחת "החברות הכי טובות" הקבועה שלנו, לא יכולתי שלא להתפעל מהציורים החדשים שהקיפו אותי מכול עבר, הקו החדש הפליא אותי ואף גרם לי לתהות, מה החמצתי, ומה עבר על חברתי הטובה וגרם לה לשינוי בסגנון?
כמעט מיד ובאופן טבעי, רות עברה לדבר עלי ועל הרומן שלי ועל כך נסבה שיחתנו שהשתלטה על כל הזמן ביחד המשותף שלנו. רות התיישבה מולי, רגליה שולבו בצורה החיננית ביותר, היא הסתכלה לתוך עיניי ואמרה את משפט הפתיחה הבא בנחרצות ובידענות גדולה:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 19-20,תהנו סופרת
"רומן שלך עם שוריק, למה הדבר דומה?
ומיד השיבה "לזרזיף גשם במדבר, לעולם לא ירווה את האדמה, אולי רק יצליח לשמש כממטרה לקקטוסים צמאים."
המילים שלה למרות היותן מצחיקות רמזו על ביקורת חריפה לכן כבר בפתיחה זו הניחה חברתי את הבסיס לרוח מרדנית, ובכך השכילה לצייר את שוריק בצבעים לא טובים ולא הוגנים.
"רק מחפש, הרפתקן, מצ'ואיסט," המשיכה רות וטענה עוד כי אני מצטיירת לפניו כאישה בתולית, טרף קל, תמימה. אישה שבעבר לא העזה לעשות דבר דומה. היא דיברה ודיברה, ובכך נתנה לי תחושה ממש רעה, ואף שבסתר לבי ידעתי כי תמיד יכולתי לסמוך על שיפוטה, הפעם החלטתי כי דבריה לא יעצרו אותי, לא ידכאו אותי, לא ישנו את דעתי. אין בהם כדי לגרום לי להיפרד משוריק או לשנות את דעתי עליו.
באותו שלב החלטתי לסיים את השיחה בנושא הרומן שלי ויצאנו החוצה לטייל, השעה הייתה נוחה, שעת בין ערביים, פסענו במורד ההר מתחילת הרחוב ועד סופו.
אבל הנושא הבא שעלה היה אפילו יותר מביך, נפלתי מן הפח אל הפחת, היה לי קשה לדבר על גוף חטוב ובגדים צמודים כאשר הבגדים שהיו עלי לחצו בשיפולי הבטן ורגליי התנפחו וקיבלו צורה מכוערת ביותר, הרי לא הצלחתי לשמור, אפילו בארוחה אחת ויחידה, לא כל שכן בקביעות על המשקל שלי, שהתנדנד מעלה מטה.
שאלתי את רות בלא מעט הומור שחור האם יש נושא שקל לדבר עליו בכנות?
רות התחכמה ואמרה כי בו ברגע שאשנה את צורת החשיבה שלי אגלה שכנות לא תמיד מאיימת, לעתים היא אפילו מהנה.
היא הוסיפה אמרה ששמעה בשעורי מדיטציה: "כל הדברים שקורים לנו, לא תמיד אמורים להישאר אצלנו, אם נסיט את הכיוון בטבעיות ובפשטות..."
באותו שלב של השיחה התמלאתי צער והגבתי בכאב "אני מעולם לא הצלחתי לבצע אפילו החלטה פעוטה אחת כאשר זה נגע בכמיהה שלי לאוכל, ולכן כפי שאני רואה את הדברים כל אדם ואדם הוא עולם ומלואו, יחיד ומיוחד ומאוד שונה מזולתו, ואסור לדבר בהכללות."
רות התעקשה ועמדה על שלה.
"את אוכלת כי לא למדו אותך להתאפק, מחפשת תירוצים והצדקות, בתור אישה בוגרת עלייך ללמד את עצמך מה הם היתרונות בלהיות רזה וחטובה, עד כמה זה מהנה ללבוש צמוד וחטוב, תיקחי אחריות, זו התורה שלמדתי בשיעורי מדיטציה. מצב הרוח שלך נובע רק ממך נקודה!"
היא סירבה לקשר את האכילה לתהום רגשית שפוערת את פיה כמו לועו של הכריש.
לא הסכימה עם האמרה שאולי לא מדובר, רק בכוח רצון אלא בחולשה נוראית, היא לא הייתה מוכנה לחשוב כך או לקשור את שני הדברים ואפילו התנגדה לעצם המחשבה.
מזמן הבנתי,כי תמיד קל יותר להתבונן מהצד ולשפוט את הטעויות של האחר.
רות ניסתה לרכך את הרושם שהותירו דבריה ואמרה "תאמיני לי, אני קולטת אותך, קשה לך לקבל את הרעיון שמשברי הילדות מאחורינו והדבר שהכי מנחם אותך במצב של כישלון זה לאכול משהוא טעים... גם לי זה קורה, כי האכזבה מאוד מבלבלת, אך אני מסתפקת בקובייה אחת קטנה של שוקולד ומתאפקת כמו גדולה."
הבטתי בה,היא ניסתה ליישר את הקו לכן אמרתי "ידעתי מאז ומתמיד שלמלא ריקנות עם שתי חפיסות שוקולד זו בושה גדולה, אך הפחדים וחוסר הביטחון טשטשו את הכנות, כן זו היא המציאות שלי... "
השעות חלפו להם הביקור תם בהבטחה שניפגש בעתיד הקרוב ועוד נדבר.
מאוחר, לקראת הלילה, בדרך חזרה הביתה עשיתי ספירת מלאי:
אכלתי ספגטי עם בשר, שתי פשטידות וזיתים ירוקים תוצרת בית, קצת סלט עם לחם מלא, ואחר כך בלי בושה סיימתי בקפה עם עוגות טובות, כמו שרות כינתה אותם. טעם הפשטידות עדיין היה שרוי בפי כי טעמו הדומיננטי של אגוז המוסקט השתלט. אכן אכלתי מכל הבא ליד ושכחתי את כל ההחלטות בקשר לכמויות בפרט ואיזון בכלל.
בחרתי לטעום מהכול כמו כולם, להשתתף בחגיגת יום ההולדת, ושילמתי על כך בהרגשת כבדות, צרבת, גזים, בטן נפוחה ורגשות אשם שהשתכנו בתוכי.
לא ייאמן איך רות בלבלה אותי בהעבירה ביקורת על התנהגותי, בהטילה ספק עד כמה הייתי בוגרת ואחראית, ואמנון עצבן אותי עם שפע מאכלי הבריאות שלו שערערו את כל הידוע לי והזיקו לקיבה שלי בתבלינים הטבעיים שלו.
הילדים נרדמו מאחור ובאווירה השקטה בדרך חזרה המשכתי לסכם לעצמי את הביקור: כיצד אני מצליחה לסבך את החיים שלי גם במקום מוגן או הנראה כך לכאורה. נראה לי שבפעם הבאה שאשוחח אתה, אומר לה שעזבתי את שוריק כדי שתרד ממנו, אף שלא התכוונתי לעשות את זה ובוודאי שלא בגללה.
דורון נהג בשקט ובביטחון, אך הייתי חייבת להישאר ערה למען הביטחון של כולנו, לכן כדי לא להפריע לדורון המשכתי לסכם את ההתרחשויות שניפצו ציפיות רבות והפכו את אור היום לחושך בטרם זמן.
בינתיים השמש שקעה והתחלפה עם המאור הקטן המכונה ירח, הוא עלה מלא הדר{האם זה נכון ואולי הדרו} אך רק בחציו, וכך הצליח להבליט את אורות העיר הגדולה והם נצנצו מרחוק בכל הצבעים המרהיבים. מהדרך המתפתלת ראינו אותם היטב, הרבה אורות קטנים שהצטופפו יחד ויצרו את התחושה של אור חזק ואין־סופי, דרך שמשת החלון הבטתי לכיוון אלומת האור ודמיינתי את קו המים ואת החיבור שלי לעולמות אחרים.
האורות המדהימים תמיד נמצאו שם כאשר שבנו הביתה, אך באותו ערב הם זהרו במיוחד כי העננים התפזרו והכוכבים בלטו ונצצו. התמונה הזאת בדרך הביתה תמיד חזרה והוציאה ממני רגשות עמוקים ומחשבות פילוסופיות, מלבד קריאת התפעלות היא יצרה בי הבנה עמוקה כי יש לי חובה כלפי עצמי, לאסוף את עצמי ולעשות את הפעולות הנדרשות בכל שעות היממה כי גם בחושך מנצנץ ובוקע אור מתוך המגדלור.
מחשבותיי עלו וירדו ללא הרף:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד 21-22,תהנו סופרת
האם הגעתי לשפל, לתחתית נוספת כאשר אכלתי את הכמויות ודחסתי עוד ועוד?
רק לחשוב שכל כך היה לי קשה להתארח, הבנתי כי מוטלת עלי החובה למצוא דרך להירגע ולהבא לחשוב היטב כיצד לפתוח את הלב שלי.
ואשר למצב שהבאתי על עצמי בעקבות הוויכוחים עם אמנון מי צודק ומי לא בנוגע למרכיבי המזון יהיה עלי לחשוב על כך מחדש ולשנות גישה, ללא היסוס, כדי להפסיק את הטירוף.
לא הייתי צריכה להתחיל עם הנגיסה הראשונה, לא עם הלחם המלא ולא עם פשטידות התרד והקישואים, הזכרת שמם של הירקות בלבלה אותי. לא אהבתי את הרעיון כי אפילו אצל רות כבר לא היה לי את האוכל שהתאים לי. נגמר לי הכוח לניסיונות כושלים שלי או שהאחרים ערכו עלי, אף על פי שהיה לי ברור כי אינני יכולה להתנתק גם מפגישות עם חברת ילדות.
בעולם המתקדם שבו חיינו כל פגישה חברתית או עסקית בין אנשים נכרכה בהגשת אוכל ולפעמים עז היה רצוני לעשות ניתוק מהכול.
הנה בביקור, שהיה חברתי ואוהד ביותר, גם בו ספגתי ביקורת סמויה ואף גלויה, דווקא מהאנשים הכי קרובים כמו אמנון או רות. הכוונות שלהם היו טובות, אך אפילו הם, לא בזדון, העניקו לי את ההרגשה שבעצם הם הסתכלו על זה אחרת, הרבה יותר בקלות, אולי אפילו בפשטות. "רק להתאפק" כמו שהם ידעו, אמרו ועשו.
הדרך הביתה נמשכה ונמשכה דורון התרכז בנסיעה, עיניי הלכו ונעצמו, המחשבות נאספו לתוך החלומות וטולטלו בין השינה והערות, עצוב היה לי להבין כי לא הצלחתי לשמור על ההחלטות שלי מה וכמה לאכול, אפילו לא יום אחד. בביקורינו הקודמים אצלם עוד שמרתי על גבולות מסוימים לפחות על הכמויות, ולפעמים אף לא נגעתי בעוגות האסורות, אף שאם אהיה כנה, כאשר חזרנו הביתה פיציתי את עצמי ואכלתי בסתר ברגע שדורון הלך לישון. בביקור הזה נגמרה לי הבושה. מובן שזו הייתה דרך לעלות במשקל אף שלאחרונה כן היו לי כמה ימים טובים, פה ושם...
רפיון פשה בגופי והקהה את רגשות האשמה על כך שבעצמי גרמתי לגוף שלי להיראות דומה לאקורדיון המתכווץ ומתרחב לפי מצב הרוח, או הנגינה.
רכות השינה שהשתלטה על אישוני עיניי ריככה את הביקורת שחוויתי, אף אם היא נאמרה ברוח טובה, ולפני שממש נרדמתי חלפה בי מחשבה כי ליום המחרת ודאי אשכח מה אכלתי, וייתכן שאשכח גם מה שנאמר לי, וכיצד...
התעוררתי ברגע שבו נעצרה המכונית בפתח הבית שלנו, חשתי תחושה מוזרה ספק אכזבה, ספק הקלה, טוב היה להיות בבית, שתיתי כוס חלב נגד צרבת ונרדמתי.
החלטתי להיות כמו כל עם ישראל ולתת לעוזרת, שהייתה מאוד טובה, לנקות את התריסים. חשדתי שאצטער כי נראה שזאת החלטה גרועה והסופות יחזירו את כל הלכלוך. באותו יום היא עבדה חמש שעות, עזרתי לה במעט ובכך כמעט סיימנו את הניקיון לקראת חג הפסח. היא לא פספסה את היום הקבוע שלה ולא החליפה את הימים כראות עיניה, טוב שדרשתי ממנה להחליף סופית מיום שישי ליום ראשון באופן קבוע, חשבתי לעצמי.
אחר הצהריים נזכרתי ברות, עברו כמעט חודשיים מאז ביקרנו אצלם. הגעגועים אליה עברו במוחי והביאו אתם מחשבות נקיות ללא טינה או כעס, ייתכן שהן הופיעו בהשפעת הבית שנוקה באופן יוצא מהכלל וגרם לי להיות נדיבה במחשבות. הרגשתי שבביקור האחרון נפל דבר, היה עלי להגן על עצמי, ונפגעתי מכיוון שרות לא העריכה את שיקול דעתי או את נטיית לבי.
בזמן שחלף מאז נעשיתי איתנה יותר, היחסים שלי עם שוריק התהדקו והפכו לקרובים אף יותר וביטחוני עלה ועלה מיום ליום לכן לא מצאתי כל צורך להתגונן. חסרונה של רות הפך מאוד מורגש לי כי רק היא יכולה להיות שותפה אתי גם בשמחה, והיה לי זר ומוזר לחוות חוויות ללא שיחות הנפש ההדוקות עמה.
הרגשתי את חסרונה בחיי, לאט לאט נשכחו ממני המילים שנאמרו והסתייגותה משוריק, נכנסתי לאווירת החג ...והתיישבתי לכתוב:
רות יקרה,
בכותבי מכתב זה מתמלאת אני תחושה של התרגשות, הרי לא עשינו דרך של שנים לחינם, עברנו משברים, והתמודדנו, נעבור גם את אי־ההבנה הזאת...
נזכרת אני באותה פגישה אתך פנים מול פנים בשבת ביום הולדתו של דורון, ויודעת כי כאשר צעדנו וניתחנו את כל המצבים, ואף שהשיחה ההיא הייתה מעיקה ומרגיזה למדי, הבנתי הרבה דברים לעומקם אי לכך בכוונתי לגדוע את ההתנהגות שמזיקה לי בהתהוותה...
לאחרונה קראתי מאמר ובו נכתב:
"שני דברים עיקריים משפיעים על התבגרות נאותה:
הראשון להגיע להבנה שהחיים יכולים להביא גם הנאה וגם כאב באותו זמן ממש," בנקודה הזאת כנראה לא החכמתי הרבה.
"השני למצוא 'הנעה קדמית' משהו לקום אתו בבוקר," לכך כל דבר יכול להתאים, אי לכך השלהבת שלי לבעירה היא שוריק, ואינני רוצה לכבות את הנר כי נכון הוא לי לשלב בין אהבתי לשוריק ובין שגרת חיי.
שוריק הוא עדיין מתנה בעבורי ואתו אני מרגישה בטוחה, גם בהיותי עירומה מכול כסות. ואתו אין לי היסוסים להעז ולהפגין את החושניות שלי כאילו הייתי רזה ומחוטבת, אני זקוקה נואשות לזמן ארוטי עם עצמי, והוא נותן לי אותו בשפע ובנדיבות.
שלך לוסי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -23-24 סופרת
ברגע שסיימתי לכתוב יצאתי לכיוון משרד הדואר כדי לשלוח את המכתב לרות. הייתי חייבת לשפוך לפניה את הלב.
למען האמת לא הייתה לי ברירה, לא היה לי אף אחד כמוה.
סמוך לערב החג קבעתי תור חוזר אצל רופאת המשפחה אשר התריעה בפניי כי אין קיצורי דרך ועלי "לקחת את עצמי בידיים לשלוט באכילה שלי." היא רשמה לי מרשם לכדורים, והסבירה לי כי בהשפעתם לחץ הדם שלי יהפוך לתקין, הקשבתי לה ולא הייתה בעולם אישה מופתעת יותר ממני, הרגשתי כיצד האכילה המטורפת תפסה מקום של קבע בחיי.
לפתע הרגשתי שעלי למצוא את התקווה כדי לשפר את יחסי עם הראש ואז הנשמה שלי תלך בעקבותיו. החלטתי להציב את חיי על הדרך הנכונה, זכרתי כי לא פעם חג החירות הביא עמו את תחושת העשייה שהייתה נחוצה לי כל כך.
במהלך חול המועד הרגשתי שעלי לעשות מעשה, הייתי בחופשה מהעבודה, שמשתי כאמא במשרה מלאה ונראה לי שהעצבות והמועקה הרפו ממני במעט.
ערב פסח היה מאחורי ואתו חלף השפע של ארוחת החג.
מיד למחרת הארוחה פיניתי זמן לעצמי כדי להתרכז ולהתייצב ובכך לגרום לשינוי בדרך המחשבה שלי, כלומר, לבנות לעצמי תפריט ולנצל את הימים הפנויים כהלכה. הייתה לי הרגשה טובה של פתיחת אפשרויות.
רשמתי לפני את הקשיים העיקריים שלי באוכל, קראתי לכך תקיפת הכריש:
אכילה של שתי חפיסות שוקולד בכמה רגעים וכמה פרוסות לחם מרוח בחמאה טובה עם שתי ביצים ומלח אחרי ארוחה רגילה או בין הארוחות.
דורון התרגש מאוד מהתוכנית החדשה שלי וגם הילדים נראו נלהבים לשפע הירקות שקניתי. כנראה גם להם היה מאוד אכפת כיצד אני נראית לכן הם לא באו אלי בכל דרישה או טענה. אחרי שסיפרתי להם במעט מה הרופאה הסבירה לי, ואת המצב שבו הייתי נתונה נגה וליאור אמרו "העיקר שתהיי בריאה." והדר חייכה ואמרה "זו ברכה של גדולים."
לא הייתה מאושרת ממני אך שבועיים אחרי חול המועד הדברים התחילו להשתבש ודווקא מכיוון מקום העבודה. אמנם הופעתי לעבודה והצגתי בכשרון רב את המיומנות המקצועית שלי, אבל דרכתי במקום. הפגנתי נוכחות, הקשבתי, אמרתי את מה שנחוץ, חייכתי מעט, לא יותר. אך האכילה של ירקות ללא מלח וארוחות צנועות היו לי קשות יותר ממה ששיערתי. נדרשתי להמון הכנה ולנחישות, מצאתי את עצמי עומדת על המשמר רק כדי להתאים את עצמי לזמני הארוחות המיוחדות שלי, לא תמיד הצלחתי לתמרן בשעות העבודה, ושוב לא עניתי על ציפיות.
הכול היה לא הגיוני, למשפחה שלי היה מאוד קשה לשתף פעולה. לשאר בני הבית היה תפריט שונה, ואני נחשפתי לעצמי כלא חזקה דיי. נקלעתי לסערת רגשות כי לראשונה באמת "ראיתי" את המצב המביך שבו שמתי את עצמי. תלויה בטוב לבם של בני משפחתי, התקשיתי לא לגעת בדברים שאוחסנו בארונות ולא היו מיעדים לי, חשתי אשמה, ודאגה לא מוכרת כרסמה בי, האם אי פעם אצליח בכוחות עצמי?
בוקר אחד, ביום החופשי שלי, מתחתי את גופי בכורסה הנוחה, הנחתי את ראשי בנוחות יתרה ועצמתי את העיניים... כנראה חלמתי...
"שמעתי קול, שמעתי את קולי, זה היה קול של ילדה קטנה, הקול היה מלא יגון וקרע את הלב, קול מלא עצבות. התמלאתי רגש עז, איך הזמן עצר... המראה הפליא אותי עד מאוד, הרי אי אפשר לזכור את הדברים שכולנו ספגנו בילדות. מחשבותיי מילאו אותי בכאב וכאילו הסיטו את הווילון מעל לשנים כן היה לי קשה למצוא נחמה בכל הזיכרונות שהיו מנת חלקי.
הערתי את עצמי התיישבתי ומיד עברתי לחשוב על כיסני בצק מלאים במלית בשר שהבאנו מההורים, האכילה הייתה תובענית וחנקה את המחשבות העגומות, שאפתי להתנתק מהזיכרונות. האכילה התקדמה מהר מאוד, היו המון כיסנים, ולאט לאט יצרתי שכחה.
זה היה מצבי כאשר הטלפון צלצל ושוריק אמר כי כל סירוב לא יתקבל וכדאי לי להכין את עצמי לפגישה שתכלול קבלת פנים מאוד חמה ולאחר מכן ארוחה מהודרת לכבודי "בואי ונדליק את מדורת האהבה."
ניסיתי להקשיב, התרשמתי מחוש ההומור שלו, אך ידעתי כי הוא לא מודע למצבי העדין, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. אך יותר מהכול הייתי זקוקה לכמה דקות נחמה, ואכן דבריו העבירו בי מחשבות רכות והסעירו אותי מחדש.
ברגע שהבטחתי לבוא הוא הפריך נשיקה דרך האוויר ואני הנחתי את האפרכסת במקומה מרגישה שכוחותיי חזרו, היה לי הרבה מה לעשות כדי להיות מוכנה היטב וזו תמיד הייתה התרגשות נהדרת, ובוודאי שהיא שיבשה את המשך האכילה שלי.
פסעתי לחדר שינה ובדקתי את הבגדים שלי מחדש, כמובן קיננה בי דאגה, והיא לא הייתה זרה בעבורי, כי למצוא בגד הולם אחרי בולמוס הייתה משימה לא קלה. אכן זה היה אתגר לא פשוט, החלטתי להקדיש לזה תשומת לב רבה יותר מהרגיל, הייתי זקוקה למשהו שיעזור לי להרים את עצמי מההריסות, עשיתי כמיטב יכולתי.
בעת החיפושים הקדחתניים אמרתי לעצמי נחרצות כי יהיה עלי להתרחק מתחושת הכבדות בשיפולי הבטן ולהתמקד בפרטים הקטנים, שהם, ולא האחרים, יחוללו את מגע הקסם אשר יעשה את הרושם הנכון.
דמיינתי את עצמי נראית הכי טוב, למרות הגוף העייף אחרי בולמוס, הרגשה שכבר חוויתי לא פעם כשהדבר האחרון שרציתי היה לצאת לפגישה, ועוד פגישה רומנטית, לכן הכרתי תודה על ההתלהבות והאושר ששוריק הצליח להכניס לחיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -25-26 סופרת
התאפרתי וגירשתי את הזיכרונות, ניסיתי לא להיות מוטרדת, רציתי להקסים את שוריק שתמיד התאמץ למצוא בעבורי מילות אהבה ולא פעם אמר כי החמרתי עם עצמי בקשר לאכילה, אך הוא לעולם לא התערב בהחלטות שלי. לדידו היה תפקידו להעניק לי שפע ואהבה, ורק הוא יקבע את הכמות ולא ייתן לי זכות לערער.
הגעתי ממש מהר, הגעתי ממש בן רגע....
רצינו מאוד להיפגש. שוריק הזין את התשוקה שלי לחסך עצום של פינוקים לכן התארגנתי כל כך מהר והגעתי לביתו המקסים. ברגע שהופעתי על מפתן דלתו של שוריק נכנסתי וחייכתי חיוך ענקי, עצום, הרגשתי נהדר אחרי שהחלפתי את בגדי האשפתות, הרגשתי כמו אישה מינית.
אף על פי שזו הייתה הרגשה נפלאה, עלה בי ספק קטנטן, האם לא טוב יותר להיות גבירה לעצמי ללא שום תלות בגבר, אוהב ככל שיהיה?
שוריק הביט בי ואמר "רואה אני כי את בטוחה מכל רע וחיוך עולה על פנייך, לכן רגוע אני יותר, אכין לנו משקה יקירתי."
אני מקווה שאתה צודק, לחשתי לעצמי.
מבטי ננעץ למרחקים דרך שמשת החלון המעוצב כקשת יפה ועתיקה. הבטתי החוצה והבנתי כי מיום ליום הפסדתי זמן והורדתי את החיים לשפל לפי כללים לא מוכרים. הרחוב סאן מאוד, מאות ילדים והורים התהלכו הלוך ושוב, הם צעדו בתהלוכת ל"ג בעומר ססגונית במטרה לסמן אהבה ואחדות לכל ילדי הארץ. לפי המסורת זה היה התאריך שלפני שנים רבות נעצרה בו המגפה שפגעה בתלמידי רבי עקיבא.
בהביטי בתהלוכה האנושית, מחשבה מקבילה רצה במוחי, מרגע שפרצה תשוקת האהבה בתוך נפשי היא שרפה את כל כולי ולא הייתה לי כל אפשרות לכבותה כך סתם, רק על ידי כוח הרצון, כוח רצון עז שחיפשתי אחריו.
חשבתי על מילים שאפיינו את החג שניבט מן החלון, אחדות, אהבה ושרפה יוקדת.
הרחקתי את מבטי לאותו יום שבו היו התמונות אחרות. פינוי העיר ימית, אירוע אשר התרחש רק לפני חודש ימים, קשה היה לחשוב על חיילים יהודים שנעזרו בכלבים, בזרנוקי מים ובקצף כדי לפנות תושבים שיכלו להיות הוריהם. יהודים עמדו מול יהודים במאבק שחולל סערה צער, כאב ואובדן, אך כוח רצון לא עזר במאומה ובסופו של דבר רוב הציבור נכנע ונתן תוקף למציאות חדשה.
שוריק אמר לא פעם,כי בלבול אחד גדול יש בסמלי החגים שלנו, הפכפכות... מיד בסיומו של חג המכונה חג החירות נהרסו בתיהם של אנשים בני חורין. ואכן, דומה שלא נשארו לישראלים חגים או התרחשויות שעניינם אינו לוט בערפל והדעות חלוקות ופונות לכאן ולכאן. כן כנראה זה המצב שאחרי השלב שבו מופעל כוח ורצונות מובסים, נוצר בלבול.
חשתי שקמט נוצר בזווית הפה, כמו חיוך, כן, גם בי התחוללו מאבקים של פעם בעד ופעם נגד, לגבי מה באמת נחוץ לי: אהבה יוקדת או פינוי מרצון?
אצל שוריק זה היה אחרת הוא פשוט ידע והרגיש שאני חלק ממנו, תמיד הוא מצא סיבה להיות מרוצה,אך לאחרונה וזה כדבריו,הוא היה מרוצה כפליים.
" יש לי בשורות טובות," כך הוא אמר לי, והגיש לי ולו גביע קריסטל מלא בשפניה.
"הצליח לי במשפט האחרון, את יודעת שעבדתי עליו די הרבה, ייצגתי את הלקוח האיטלקי רם הדרג בצורה המכובדת ביותר וכבודו הלורד שילם לי בהתאם."
הוא הוסיף ואמר: "יש לי הפתעה נוספת גדולה לא פחות."
הוא אחז בידו דף יקר ערך שאותו הוא קבל במילאנו ובו הבשורה המפתיעה והגדולה באמת.
אחזתי בידי במסמך ובהיתי בו כלא מאמינה!
"... נבחרת בפה מלא לדיקן כבוד..."
שוריק הביט בי בהתרגשות ואמר "מעתה הדרך לאיטליה פנויה בעבורי ומבחינתי גם בעבורנו, עז רצוני לשתף אותך בכל פרט ופרט."
הקשבתי לו, אף שהייתה לי הרגשה כי אני לא צריכה לדעת פרטים נוספים, פרטים שיקשרו אותנו כזוג..
ברגע שקראתי את הנוסח, הייתי זקוקה לכוס מים קרים וצוננים. מדהים היה לגלות שוב ושוב מחדש עד כמה הייתי כלולה בתוכניות של שוריק. זו הייתה מבוכה, סקרנות ופליאה, לכן כדי להחזיר לעצמי מעט שלווה, נעתרתי בשמחה להצעתו של שוריק אהובי, ופסענו יחד לג'קוזי הגדול כדי להירגע.
"נקים המון רעש ואף נשיר בקולי קולות ככל שנרצה או נרגיש צורך בכך" ואז הוא הוסיף בלחש וחייך את חיוכו הגדול בראותו את מבטי המרוחק והחולמני "הכנתי לך תקליט של שירים משעשעים שאותם כן תרצי לשמוע... הוא היה גיבור הוא קרא לי דרור".
כן כזה הוא שוריק וכל אשר התרחש בתוך תוכי, או בינינו, לא שינה את העובדה, כי בעבורי הוא היה אש וזיקוקין די־נור שסוככו על שמי חיי, אש של מדורה גדולה בספירת העומר. האם ייתכן כי האש שפרצה מנוכחותו של שוריק הייתה כה גדולה עד כי במקום שבו נפלו הגיצים להטה האדמה ונכוו קצות אצבעות רגליי? האם מתוך כך עלה ואפף אותי גם אפר החרדה?
לא היה לי מוזר שלפתע ללא כל התראה דמותו של בעלי צפה וחתכה את חדרי לבי.
כן, דמותו של דורון תמיד עלתה כאשר הייתי זקוקה למגן, למשענת ולקרקע יציבה להציב עליה את כפות רגליי.
אלה היו הרגעים שבהם רציתי לברוח הביתה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -27-28 סופרת
המשכתי לחשוב את מחשבותיי, אך הן התפוגגו באחת כשנכנסנו לתוך הבועות המקפצות, סירוב לא התקבל, היה נפלא להשתעשע עם המים ואז לצאת לעולם נינוחים ומפיצים למרחקים ריח נפלא.
נרגעתי, סיימנו לאכול את ארוחת ערב והתרווחנו במרפסת מול הים. התוודיתי לפני שוריק, הבטתי בו ואמרתי ברוך ככל האפשר "כאשר אני נשכבת במיטה ומנסה להירדם ולא מצליחה, רק אז אני מבינה שקשה לי עם הרגשת התסכול המתלווה ליחסינו המורכבים. הכול מתחיל מוקדם יותר, לעת ערב, כאשר תוקפות אותי מחשבות אשמה בהביטי בילדיי המתבגרים."
הוספתי בשקט ובזהירות "עוצמת המילים הנאמרות בינינו והמעשים שלנו מפחידים אותי, הם גורמים לי להתוודע למי שאני ללא כל כסות, אישה בעלת פנים רבות והמון רצונות הסותרים זה את זה."
שוריק הבין היטב במה המדובר ואמר "המצב שבו הסוד משתלט על הקשר מתחיל להשפיע עלייך ולתת בך את אותותיו כל הלחץ הזה דורש ממך להתמודד עם רגשות גועשים... ראי, אהובתי, גם אני בעצמי באותה תמונה יחד אתך, אך את היא החוזרת הביתה ואת צריכה לחיות עם ההחלטות שלך..".
ניסיתי להקצין את השיחה ולהתגרות בו, ולכן אמרתי לו, "שוריק אתה בודאי מודע לכך שסביב אהבה כמו שלנו יש בושה גדולה כך רומזת לנו החברה באלף דרכים, אף על פי שלעתים הרמזים מעורפלים, מקצת הרמזים מעידים על ההזדמנות שיש בקשר כזה, הזדמנות מרגשת וחד־פעמית."
שוריק שתק ואני המשכתי, "הנה אתה בעצמך חושב כך, לכן קשה למצוא היגיון במסרים כפולים וחסרי כל מובן."
"לגבי ההיגיון אני לא מסכים כי באמת לי הכול נראה מאוד הגיוני."
לשמע הדברים האלה רציתי לומר לו, אז תסביר לי, למה אני אוכלת כמה וכמה פרוסות לחם עם גבינה צהובה בחצות הלילה אחרי יום חיזורים נפלא? אבל לא אמרתי. היה משהו בנשמתי מעוגן ומונע ממני להיות טובה עם עצמי ולפרגן בייחוד, הכול הולך והתעצם לפנות ערב ומעיר אותי בלילה בתחושה של ריקנות.
האם זה היה הגיוני?
מאותה פגישה חזרתי הביתה יחסית לא מאוחר, המדורות עדיין דלקו, למזלי דורון עוד לא היה בבית. חשבתי לעצמי שכדאי לי ללכת לישון כי למחרת תוכננה לי ישיבה בעבודה בשעה מוקדמת. ידעתי שדורון יגיע מאוחר יותר הייה לו להשלים פרויקט מסובך בעבודה.
נרדמתי מהר ואפילו לא חשבתי על אוכל. הכמיהה הייתה דבר מתעתע לעולם לא ידעתי מה ישפיע עליה ומה ימנע אותה.
מדורות ל"ג כבו אך הקיץ שעמד בפתח המשיך להבעיר את האש וללבות את החום, כך חשבתי בעודי מקשיבה לקריין הרדיו, במדינה שלי לעולם לא היה רגע דל. חמש־עשרה שנה אחרי אותו קיץ של מלחמת ששת הימים שריקות הכדורים נשמעו מחדש, {זיו שיניתי מעט}ומהדורות החדשות חזרו על עצמן.
כן, חשבתי לעצמי, ומיד הקבלתי את הדברים לחיי, הן האהבה והן המלחמה שתיהן הבעירו אש דומה, המסך עלה וההצגה התחילה, רק השמות השתנו והתאימו את עצמם לתפקידים הנכונים.
אחזתי בצו למילואים שנראה כה רשמי והיה לי קשה לחשוב שמדובר בשוריק שלי, אך זו הייתה עובדה. נפגשנו לכוס קפה חטוף, וכך הוא הזדרז לבשר לי.
"ראי," הוא אמר "ראי איך פונה אלי הצו בסגנון מאוד רשמי: הקצין אלכסנדר... הנך מתבקש להגיע לתחנת איסוף... ולצאת לגזרה בצפון…"
הוא הוסיף את הפרשנות שלו, "את מבינה שהסכם שלום בדרום, בין ישראל למצרים, שינה את ההערכות בגבול הצפון והביא את המלחמה לצד השני של המשוואה... נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד," זה היה ההומור שלו, הכול כדי לרכך את המבט העגום שלי...
הקריינים חזרו על אותן החדשות ונכנסו לשגרה, עברו שלושה שבועות מאז ראיתיו וגם אני התחלתי לאמץ לעצמי מנהג מוזר, לשמוע את מהדורות החדשות מדי יום ביומו. אפילו בעבודה, אבל שם זה היה רק ברקע. החלטתי להפסיק עם ההרגל אחרי שחשתי מועקה גדולה, לכן מאוד הופתעתי לשמוע את נועם הקריין, בן המחזור שלי מבית ספר תיכון. הוא הרעים בקולו הנפלא: "ישראל פתחה במבצע שלום הגליל אחרי שנעשה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה. ריכוז גדל והולך של מחבלים פלסטיניים בדרום לבנון, 'פתחלאנד', מאיים עלינו מחדש. לכן התקבלה החלטה לצאת למבצע... המטרה היא להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים ומחדירות לצורכי פיגוע... צה"ל פלש ללבנון..."
סגרתי את הטרנזיסטור הקטן, היה לי די והותר. סגרתי גם את דלת המשרד, ניקיתי את שולחן העבודה ויצאתי לביקורי בית. שתי נשים צעירות שילדו לאחרונה יעזרו לי לשרוד, החלטתי לחשוב במונחי שגרה.
ההליכה נעמה לי מאוד והמחשבה על הדרכה אישית הפיגה את חששותיי, החשיבות שאותה הן יחסו לי השכיחה... כי הגעגועים לשוריק היו קשים והמלל האין־סופי שהושמע בתחנות הרדיו דיכא, לפחות הקריין היה ממכריי, מכוחותינו. בדרך לביקורי הבית, לפני שנכנסתי בפתח דלתה של המטופלת הראשונה, הבנתי מה השתנה בי, בדרך כלל יחסיי עם שוריק השאירו את כל העולם מחוץ לתמונה והנה בהעדרו מצאתי את עצמי מקשיבה לחדשות כמו כולם, רק לפעמים הצלחתי לסגור את הראש, בדרך כלל לא.
רגע לפני שצלצלתי בפעמון הדלת שיננתי לעצמי כי בדרכי חזרה לא אפצה את עצמי בקנייה של משמשים טריים וחמצמצים אף שעונתם הייתה מאוד קצרה, ככה לפחות אמרה חסייה הירקנית השמנה כאשר פיה נגס במשמש בתאווה גדולה. "רק, תיזהרי מהחרצנים," סיננה מבין שפתיה שנשארו רק לרגע קט פנויות. נזכרתי עד כמה התרגזתי כאשר רופאת משפחה חשבה אחרת ולא היססה לומר לי כי גם בהם יש המון סוכר, נכון לא כמו בשוקולד, אך עדיין, כאילו שלא חשדתי בכך. שתקתי והקשבתי לה מבוישת, סגרתי את הראש, יהיה עלי להפסיק להקשיב לנועם הקריין ובכלל גם לכל אחד אחר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -29-30-31 סופרת
ברגע שנכנסתי נבהלתי, שולי בכתה והתינוקת בכתה. היא ילדה בניתוח קיסרי, בעלה לא היה בבית, היה חייב ללכת לעבודה מאוד מוקדם, וכאשר היא ראתה אותי, האושר הציף את פניה וייבש את דמעותיה.
ברגע שהתיישבתי חשבתי לעצמי, מדוע שולי נמצאת במצבה הנוכחי? ברגעים הספורים ששהיתי בביתה הרגשתי כי בכייה של התינוקת הלך והחמיר, הגעתי ולא התכוונתי להניח לה להרוס את ימיה הראשונים כאם טרייה, באתי לסייע...
שולי נראתה נורא ודומה היה כי שכחה מה היא שינה או מקלחת טובה. הבטחתי לה שכל מה שעליה לעשות זה להתאזר בסבלנות ולנסות לשתף אותי בכול. הזכרתי לה שזה מה שמטופלת אמורה לעשות עם אדם מקצועי כמוני. בכל תקופת ההיריון הכרתי את שולי כאישה חזקה והכוח הלם אותה, מבוכה וחולשה לא הועילו לה ופוגגו את חיוניותה, היא נראתה לי כמרחפת. אחרי התבוננות ראשונה התכופפתי ואחזתי בילדתה הבוכייה וחיבקתי אותה, הקטנה הביטה בי ובהפתעה גמורה פסקה מבכייה, ידעתי שנחוץ רק זמן והן תתרגלנה אחת לשנייה.
שולי עקבה אחר מעשי ואמרה "אני מתביישת, במקום להתנהג בבגרות, אני מתנהגת כילדה שאיבדה תמיכה, אני לא מזהה בי את עצמי, איבדתי דבר מה... אבדתי את המשוואה: אבא, אמא בת, אל תגני על בעלי, תעזרי לי להתמודד עם האמת... בעלי הפתיע אותי, ולא לטובה, הוא מעורב בעבודה יותר מאשר בנו."
הקשבתי לה והחלטתי לנהוג בתקיפות ולנזוף בה ברכות, "אל תתלונני, תחשבי באופן חיובי, תשתחררי מאזיקים של אחיזת עיניים, אל תניחי לכעס לדבר מגרונך, בעלך חשוב לך יותר מהכול וזה לא הזמן לוויכוחים אפילו שאת לא מרוצה."
לפתע היא חייכה ונעצה בי מבט, "אכן את צודקת עלי לשפר את מצב רוחי ולשנות את הגישה שלי, ייתכן ויש פה שילוב דברים, כי האמת היא שהלידה הייתה החוויה הכי גדולה שהייתה לי, אך עם כל האושר היא יצרה לחץ לכל כיוון ובעלי מצא לעצמו את העבודה כפתרון טוב מאוד. שנינו לא הכרנו הרגשה דומה לזאת מעולם."
חשבתי לעצמי, בעלים תמיד עסוקים, מאהבים אף פעם לא, אך לפתע עלתה לי הברקה חדשה, למען האמת כולם בורחים תלויי רק לאן ועם מי.
באותו ערב הייתי עייפה ומלאה עד כדי צרבת מאכילת המשמשים החמצמצים שקניתי בדרך חזרה למרות כל האזהרות, פתחתי את העיתון, כתבה גדולה צדה את עיניי:
ריאיון עם אבא של חייל בלבנון:
"...בני משרת בנאמנות ומוכן ללכת לכל מקום. לפני גיוסו נלחם בנו במשפחה שלו בי ובאמו, הכול כדי לקבל את ברכתנו לשרת כחייל קרבי, התעקש שיעבירו אותו לפי צורכי הצבא כדי לעשות אימוני ירי מוגברים, לבסוף הסכמנו לכל אך איננו מוכנים להסכים שהוא ימות בלבנון.
האם זה מה ששווים חייו?.."
הדברים הקשים לא מצאו חן בעיניי, בייחוד לא למה שהפכנו, סגרתי את העיתון, לא הבנתי מה עבר עלי, למה היה לי כל כך קשה, ממש לא הצלחתי להתעשת... ידעתי שיהיה עלי לאסוף את עצמי,כי הרי כל הלחץ ייגמר בסופו של דבר, המילואים לא לנצח והוא יחזור והכול ייגמר בשלום.
שיננתי לעצמי לא למהר עם המסקנות, אבל הדמעות זלגו. רציתי לשמוע את קולו, ולא את המהדורה המורחבת, גם אם זה היה קולו הנעים של נועם הקריין, נחשפתי להפגזה של מידע מכל הכיוונים והשקט אבד לי כי מועקה תקפה אותי, בדמיוני ראיתי רכסי הרים נישאים, צמחייה של נוף שוויצרי, והאדמה בכתה, אבידות כבדות לצה"ל ושלושה חיילים נעדרו שזה בעיניי אבדה נוראית. המשכתי להאזין, אך לא הקשבתי עוד. לקראת סוף מבזק החדשות הושמעה עוד ידיעה מאוד מוזרה וצינית במעט.
"בתל אביב שותים שמפניה במועדון הקולוסאום בזמן שבלבנון שותים דם."
נועם ידידי סיים בתחזית מזג האוויר ואמר שיהיה חם ולח, וצפויה התחממות נוספת.
נזכרתי במה שדורון תמיד אמר, הראות טובה יותר בקיץ כך שלטייסים שלנו נוח יותר להילחם.
לא הייתי מחברת נוחיות ומלחמה, הרי שריקתם של הפגזים לא מבחינה בעונות השנה ולא... בכלל...
חוסר ביטחון תקף אותי הוא נבע מהצפה של פחדים גדולים שהשתלטו עלי, ידעתי כי עלי לבחור באפשרויות אחרות, לשחרר ולהרפות. אך העייפות שנפלה עלי סגרה את תאי מוחי והשרירים הפכו למתוחים ובלי דעת או כוונה פתחתי את דלת המקרר הושטתי את היד והוצאתי לחם שחור עם נקניק יבש וטוב.
עם הנגיסה, וכדי להשקיט את מצפוני, חשבתי שזה היה תירוץ טוב לקחת לעצמי משהו לאכול, החיים קצרים, לא? התיישבתי בנוחות ופתחתי את מכתבה של רות, מוקדם יותר הצצתי בו, אך עם האוכל בפה למכתב היה טעם אחר.
שלום לוסי,
כן, המלחמות שלנו אוהבות לפרוץ בחודשי הקיץ, אמנון יצא למילואים ואני לגמרי לא שקטה. קיבלתי את מכתבך וניסיתי להתיישב כדי לענות, אך הזמן ברח.
ראשית כול אני רוצה להודות לך על כי הנחת בצד את חילוקי הדעות בינינו.
מובן שאני עומדת לצדך, אך באותה שבת לא חשבתי בבהירות והיום אני מבינה היטב את הסתייגותך ממני ומכל אשר אמרתי, דברי הביקורת שלי גרמו לך לאי־נוחות שהובילה אותך לצנן מעט את הקשר שלנו, וכך נשארת לבד עם הסודות.
טעיתי, לא כך אמורים היו הדברים להיאמר, שנים שאנו רגילות כל כך להצביע האחת בפני חברתה על טעויות שאנו עושות, לכן הרשיתי לעצמי וכנראה הגזמתי.
בעקבות מכתבך הבנתי כי הרבה דברים עברו עלייך, ואני מנסה להבין מה היא הבעיה המרכזית. אני כאן, ומאוד רוצה לעזור לך, אך לא בטוחה שאני יודעת איך.
בעבר כאשר היינו מדברות תמיד עזרנו זו לזו, אז אולי...
כן, מאבק לא קטן מתרחש בכמה תחומים בחייך, נכון, היו לי הסתייגויות רציניות כאשר נחשפתי לסיפור היחסים שלך עם שוריק שנראה לי יותר כהרפתקה שנועדה להוציא אותך מהשגרה, מאשר צורך אמיתי למלא את החסר.
אבל כעת אוכל לומר לך שלאחר מחשבה ובייחוד אחרי שהשקעתי בעניין הזה זמן וגיליתי את הרגש העמוק שאת חווה, התחלתי לראות את העניין כנחוץ לך ממש כמו אוויר לנשימה, ולא כגחמה סתמית וחולפת.
מבינה אני את אשר כתבת כאשר ציינת כי מהר מאוד היחסים שלך עם שוריק הפכו למקור כוח ושבזכותם את שלמה יותר ומלאה ביטחון רב יותר אשר מקרין גם לתחומים אחרים של חייך.
נראה לי כי שוריק שווה את אהבתך, והתלהבותו ממך מדביקה גם אותך באהבה עצמית.
ומכאן לעניין עם האוכל, אנסה להסביר לך זווית ראייה נוספת, דעי לך כי כלפי חוץ את נראית בסדר גמור.
אך כנראה זו לא ההרגשה שלך בתוך תוכך, לכן זה המקום שעליו את צריכה לעבוד, את צריכה לשכנע את עצמך שאת בסדר גמור...
הנה מצאתי דברים משותפים לי ולשוריק, גם הוא חושב כמוני...
ולבסוף, אני מאושרת ושמחה שחזרת אלי,
שלך רות
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -31-32-33 סופרת
החום הלחות הגבוהה והילדים, שהיו בבית, גרמו לכול להיראות כמו מה שמכונה החופש הגדול. החגיגה החלה לפסוע את פסיעותיה, נגה סיימה כיתה שביעית בבית ספר יסודי והפכה לכוח משפיע, וכאשר היא הייתה במצב רוח טוב היא התמקדה בעיקר בניקוי האבק בחדרי הבית, והוא יצא נשכר מכך, כי לדעתה זה היה הסוד לשמירה על בית נקי. כך זה היה אצלנו בדרך כלל, אך באותו יום, ארגנתי את הבית ואת ניקוי האבק, התנחמתי בכך שהפעולה המשעממת תשמור עבורי על כושר טוב יותר, ניסיתי לקבל בשלווה את חסרונה של העוזרת שלא הגיעה, אך לפחות היא הודיעה בזמן. החלטתי לראות בכך את ההזדמנות לפרק את המתח ולכן העסקתי את עצמי בפעילות גופנית. זה היה המצב כאשר ירדתי בפעם השלישית לחדר אשפה כדי לזרוק את שקית הזבל. הייתי שקועה בבניית תוכנית היערכות לקראת העבדות בחופשה "אחריות בשהייה בבית" לכן לא שמתי לב לדרך וכמעט נתקלתי בעליזה בהגיעי לקומה שנייה, ברגע האחרון עצרתי חייכתי ושאלתי מתוך נימוס "מה נשמע?"
"את באמת רוצה לדעת מה נשמע?"החזירה לי עליזה את השאלה בפנים אפורות "בכל מצב צריך לשמור על גישה חיובית נוכח הנסיבות המטרידות," ככה היא ענתה לי בשפתיים קמוצות הכול נראה כל כך מוזר באותו רגע, כי אחזתי שקית שקופה מלאה בעטיפות מרשרשות של "דברים טובים" שאותם יעדתי לזרוק לפח האשפה לפני שעין זרה תבחין בהם, אך נתפסתי, עמדתי כמו במערומי והיא המשיכה, "בעלי בוגד בי עם אישה אחרת, והיום קם וארז מיד אחרי ארוחת הבוקר, יותר נכון, הוא לא סיים את הארוחה והשאיר את הסלט הגדול עם הפטרוזיליה הקצוצה בצלחת אף על פי שהכנתי אותה ללא הגבעולים כמו שהוא אוהב. מבינה, הוא לא נגע בסלט הטרי, והרי רק אתמול הוא חזר משירות המילואים לכמה ימי חופש, לא העז לבקש ממני לפרק את המזוודה ואני חשבתי שהסיבה לכך שהוא רעב ועייף, דעי לך, " היא המשיכה, "אתמול כאשר הוא נכנס בדלת התעוררתי בבעתה ומתוך שינה נבהלתי וצעקתי: מי זה? מי זה דופק בדלת אחרי חצות, באמצע הלילה, ועוד מצלצל בדלת כמו סוכן זר?
'כן, זה אני,' כך הוא ענה, בקושי שמעתי אותו," היא המשיכה לדבר בשטף "כי אז הוא הלך להתקלח, ובעודי רדומה קמתי וכמובן פתחתי את המזוודה ומיינתי את הכביסה, אך כאשר רכנתי על מכונת הכביסה שמעתי אותו רוטן... 'למה פרקת?' ואז התנפל על האוכל כאשר הוא ממלמל לעצמו שאי אפשר לאכול את האוכל בשטח, ואכל המון, סיים את כל מה שהיה בצלחת. כול הגברים בוגדים בימים אלו. דעי לך, לוסי, כי אין להאמין להם אף לשנייה, הנה הוא, הקשיב לי כול עוד היה עייף, ובלילה אמר לי 'חמודה שלי...' והיום מה? הלך! מה אני אעשה עכשיו? כל כך הרבה מאמצים השקעתי בנישואין שלנו, אפילו שמרתי על מכתב תודה שהוא כתב לי לפני שנה... ביום גיוסו של אדם, התינוק שלנו, איך הוא העז?"
עליזה דיברה ודיברה ולא ניסיתי להפריע לה רק הבטחתי לה שנתראה מאוחר יותר, זרקתי את האשפה שלי וטיפסתי במדרגות לקומה השלישית. נכנסתי הביתה ללא אוויר בראות, התיישבתי בסלון ובכיתי בשבילה, הבגידה של אליהו השפיעה גם עלי.
בשעות אחר הצהריים נכנסתי אליה, עיניה דמעו וצבען היה אדום, שמעתי את הפרטים הנוספים על כוס קפה ועוגיות מעמולים במילוי תמרים מעשה ידיה נבהלתי כאשר היא אמרה "גמלה בי ההחלטה לתת לו ללכת, אין לי ברירה, אין לי שליטה, מוטלת עלי החובה לדבוק במחויבות לעצמי ולילדים שלי."
כאשר עליתי הביתה יותר מאוחר כולי נסערת ומבולבלת שיננתי לעצמי שאלו חייה ולא חיי, אך עם המחשבות המרגיעות אכלתי ללא הפסקה, במשך כל הערב, ומכול הבא ליד.
תמיד שנאתי את הלחות של הקיץ, בייחוד כאשר תוכננה לי פגישת עבודה מאוד חשובה ושעת ההתחלה נקבעה לשתיים בצהריים.
רבות חשבתי לעומק על התכנים, הכרתי את ההנהלה היטב, ולכן ערכתי סוג של רשימה לגבי אופי התפקיד שאותו אהיה מעניינת לקבל. היה לי ברור שאם אקבל ולו מקצת מדרישותיי אהיה מרוצה, לכן כדאי לי להיות מוכנה, כי דרך עריכת התוכנית האישית הבנתי שעמדו לפני הרבה בחירות.
כל שעות הבוקר המוקדמות הייתי לבדי, הילדים עדיין ישנו ודורון כבר יצא, כהרגלו, מאוד מוקדם. שמחתי שהבית היה נקי והריח טוב, נכון, היה לי קשה לראות את השטיח הלא מקופל ברגע שהגיעו חודשי הקיץ, לכן לא התעצלתי וכבר בשבע בבוקר ניערתי אותו בזמן שאף אחד לא הסתובב למטה בחצר.
בשעות המוקדמות של הבוקר היה לי קל יותר להחליט החלטות טובות, בצהריים הקושי גדל ובערב הלהט כבה לגמרי, למה זה היה כך מעולם לא הבנתי. הגעתי לגיל שלושים פלוס, גיל שבו אפשר לתבוע את החיים בגדול, גם כאשר השגרה השתלטה על חיי היום־יום. החלטתי לדחות את האיפור למאוחר יותר, כדי להישאר רעננה ומאופרת סמוך לפגישה החשובה. באותו בוקר לשם שינוי חשתי מרוצה ממשקלי ירדתי מעט מיום האתמול, השיטה להפסיק לאכול אחרי שעה חמש הייתה מצוינת והצלחתי לא לאכול אחרי חצות.
לאחרונה גוון שערי הפך לבלונדיני יותר ונצץ בשמש, ובכך הצגתי מראה נשי מלא בלהט ובעוצמה, כך חזרה והדגישה באוזניי הספרית שלי. היה לי חשוב לשמוע מחמאה אף אם מקורה בעבודה שהשקיעה בשערי, מצאתי כי ההערה הייתה במקומה.
באחד ממכתביה של הדוכסית לוסיאנה הופיע ציטוט שובה לב, שוריק אהב אותו במיוחד:
כל מחמאה היא יקרת ערך, הן לאנשים החלשים והנכנעים והן לאלה הנאבקים באתגרי החיים. ילדי כבר התעוררו והיו עסוקים בענייניהם, זמן הפגישה התקרב. התקלחתי, התאפרתי בתשומת לב מרבית ומצאתי את עצמי מוכנה לפני הזמן. אחרי הכול הצלחתי להירגע והחלטתי שהסוד הוא להיות מאורגנת, לברוח ממחשבות מבלבלות ולעסוק בעשייה עצמה, כך חשבתי לעצמי בעודי יורדת במדרגות בדרכי לעבודה, אך שוב נלכדתי. מלכי השכנה, אישה סקסית, רזה בדיוק ובמידה הנכונה, נעמדה מולי עם הישבן הקטן שלה בתוך מכנסי ג'ינס מידה שלושים ושמונה כמו של נערה מתבגרת.. הרגשתי כעס ומבוכה, איך היא הצליחה להיראות כך, הרי תמיד ובכל פגישה היא אחזה בידה חטיף כלשהו? התעלמתי מרגשות הקנאה שבלעו אותי. אמרתי לה יפה שלום, ומה נשמע. וקיוויתי שהיא לא ראתה את המבט החמוץ שלי, ניסתי להיות מנומסת.
באותו רגע קיבלתי החלטה אמיצה, לא לפצות את עצמי בדרך לעבודה, כי המוח כבר קדח... אך למרות ההחלטה הנחרצת, ירדתי מהאוטובוס תחנה אחת לפני וקניתי לעצמי בייגלה זרוע במלח. שילמתי ומחשבה מוזרה חלפה במוחי, הרי גם אם מלכי לא הבחינה במאום, ההתנהגות החמוצה שלי והקנאה היוקדת בה ובמראה שלה הניבו השלכות מידיות, אכילת בייגלה גדול עטוף במלח גס...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -34-35-36 סופרת
לא כך היה אפשר להגיד על הפגישה שהתקיימה עם המפקחות, היא לא הניבה כל תוצאה אמנם ניתנה לי ההזדמנות להציג את דרישותיי, אך גברת צילה רמזה שתפקיד ההדרכה שאותו בניתי, שייעדתי לרמה הארצית, הוא מיותר ומאוד יקר למערכת. יותר מפעם אחת במהלך הדיון, חזרתי ושאלתי אותה "למה שלא תתני לי להוכיח לך את הנחיצות?" היא חייכה ואמרה "חוששתני שזה כל מה שאנחנו יכולים להציע לך, הדרכת קבוצות ברמה עירונית." כשגברת צילה רצתה לסרב,היא הפכה את עצמה לרבים ועשתה שימוש במילה "אנחנו".
כעבור שבועיים אחר כך עדיין חשתי מאוד מתוסכלת מהסירוב ומהמראה שלי בבגדי הקיץ החשופים... מצאתי לי עניין חדש שקיוויתי שירומם את רוחי, החלטתי לעשות דיאטה של ענבים חמוצים, עונתם הייתה ארוכה והם יאפשרו לי ירידה טובה ומהירה מאוד במשקל, נכון, ידעתי שהדבר לא יהיה קל ואולי אפילו קצת קשה אך חשתי שהמטרה כדאית. הייתי חייבת להודות שאף על פי שעברו שבועיים מאז פגשתי את מלכי במדרגות וראיתי כיצד היא נראית הרעיון לא הרפה ממני.
" דיאטה של ענבים? שלא תעזי!"
כך פסקה בחרדה גדולה מאוד חסייה הירקנית השמנה ומיד הוסיפה את ההטפה שלה כלפי עליזה הנבגדת, בו ברגע שראתה אותה. מכיוון שהיינו מודעות ללשונה החריפה, ואף אחד מדירי הרחוב מעולם לא נמלט מעינה הבוחנת, התקפלנו בבעתה... אבל לא מספיק במהירות...
בקולה הרועם היא הכריזה: "בדור שלנו תמיד ידענו כי יש אהבה ויש נישואין! מה שמעתי עלייך?" כך היא האיצה בעליזה, "זה נכון? איך את מרשה התנהגות כזאת בביתך?" ומיד הוסיפה בידענות גדולה "בימי זה לא היה מקובל כלל, במשפחה שלי זה לא היה עובר בשתיקה? אצלנו הבעלים היו גברים אמיתיים ולא פרי דמיון פורה," גם חסייה הפכה את עצמה לרבים כאשר רצתה לשכנע אותנו בדבריה. היא המשיכה בלהט, "גבר ידע להעריך את ההנאות הפשוטות שמהן הרכבנו את חיינו כזוג, טוב לב ודאגה כנה לבריאות, ארוחות סדירות ומיטה חמה ונקייה זה היה הסגנון המקובל."
חסייה השמנה תמיד חיפשה תירוץ להעביר ביקורת "אי אפשר להתייחס ככה אל אנשים," לחשה באוזניי עליזה שהתפתלה באי־נוחות לשמע הדברים, חסייה עוררה מהומה מיותרת וממש הביכה אותנו מול עיני כל העוברים והשבים.
אך הירקנית הידענית לא הרפתה, "דעי לך," היא הרימה את קולה יותר גבוה והרעימה בו כמו שופר צרוד, "יש הרואים באהבה מחוץ לנישואין עניין רומנטי, לא אצלי, לא ולא אני לא מבינה את זה," היא הנידה בראשה מצד לצד, "נישואין זה חוזה של ביטחון ותמיכה. לכן ליפול לרומן עם אישה אחרת נחשב אצלנו כמשחק או כהנאה רגעית, זה היה כמו ללכת למסעדה טובה ויקרה. לעומת זאת נישואין זה לא מצב זמני או חד־פעמי," התריסה לכיוונה של עליזה, ואני נשארתי פעורת פה ומעט נכלמת בתוך תוכי.
"שעשוע, הנאה רגעית, מסעדה טובה," כל זה מירקנית שמנה...
כיצד?
הייתכן שרב בה הנסתר על הגלוי?
"בכן, איך אמרו אצלנו במשפחה, שלכל דבר יש תכלית הולמת, האהבה מקומה בחוץ והאחריות הדאגה והנאמנות מקומן בבית פנימה בתוך המשפחה," את המילים האחרונות היא לחשה בשקט ובעדינות שלא כדרכה. לפתע היא הביטה בנו בריכוז והוסיפה, "איש לא נותר משם, לא הצלחנו לשמור על עצמנו... לא עזרה לנו הנאמנות... אפילו התינוקות! איש לא נותר! לא ייתכן כך, הרי במשך חודשים כולם חזרו ואמרו לא לדאוג."
הרמתי את עיניי וראיתי בתוך עיניה את המוות שהזיז לה את מחוגי השעון באופן הנחוש ביותר, כי לפתע היא לא נראתה מרוצה מעצמה כל כך, ביטחונה הגדול נסדק ושמענו אותה משתעלת בקול רם למדי בעודה מפנה לנו ולרחוב את גבה ואת העורף העקשן שלה וכך בגאון נכנסה פנימה לחנות המוגנת שלה...
"נאצים חיות אדם, גרמנים רודפים אני נמלטת... הם עונו למוות..."
באותו רגע הנחנו את השקיות המלאות בפירות, לא סיימנו את הקניות שלנו, איבדנו בהן עניין ופנינו לכיוון הבית ובמדרגה מספר שבע־עשר אמרתי בלחישה וקיוויתי שעליזה תבין "אני לא מופתעת כלל מהדרך שבה חסייה הביעה את כעסה, אך לאור הדברים שהשמיעה אני חשה צמרמורת בעורי, הירקנית שלנו היא אישה מבוגרת ועיניה כבר התאמנו להביט לאורך קו ארוך. היום היא דיברה על דברים משם לפה, ושם, בעברה הרחוק בהיותה בגיא צלמוות, התנפצו בעבורה הנאמנות וההתחייבות המשפחתית ושם גם נשארו החלומות שלה מרוסקים ומעוכים. מפחיד,לחיות חיים כאלה..."
עיניה של שכנתי דמעו ונצצו מעט והיא שאלה אותי "האם את מאמינה שאפשר להבחין מתי מתרחש אותו הרגע שבו מתנפצות ההבטחות לרסיסים לא מוכרים וכבר אי אפשר להימלט בזמן?"
היינו שכנות הרבה שנים ולא תמיד הבנתי את עליזה, אך ברגע ההוא הבנתי היטב למה היא התכוונה. כן דבריה של חסייה השפיעו עלינו קשה ועשו בנו שמות.
בימים שבאו אחר כך עברתי בין פחד לרגשות אשמה ואלה הצמיחו מתוכי יוזמה לנהוג על פי המקובל. ביקשתי להיפגש עם דורון בחוץ להתענג על כוס קפה של אחר הצהריים. דורון שמח מאוד ואמר "אני מניח שמה שהתרחש בחייה של עליזה גרם לך לרגשות שקשה לך להרפות מהם, אף על פי שבדרך כלל את מצליחה בכך היטב."
באווירה מהודרת ונינוחה של בית הקפה קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות חברתית לבלות יחד ונראה לי שיהיה לא רע. שנים לא עשינו מעשה כל כך פשוט אך זכרתי היטב כיצד זה היה בעבורנו פעם. ברגע שבו הזמנו התנצלתי "אני מבקשת את סליחתך אם התרחקתי ממך בזמן האחרון."
דורון הביט בי ואמר "אכן הפגישה הזאת היא הפתעה כי לא התראינו בצורה זו מאז… לשבת בחברתך כמו בימים ההם זו בעבורי הזדמנות גדולה."
חייכתי בתשובה והוא המשיך "תמיד היו לך הרבה מאוד חלומות, את אחת הנשים הכי בטוחות בעצמן שפגשתי, לכן תהיי מציאותית..." שמעתי אותו מחבר אותי למציאות ולחלומות כאחת והמוח שלי הכתיב משפט שונה "אין לי את הכישורים כדי להפסיק את הטירוף של הכמיהה למלוח למתוק וחוזר חלילה."
דורון לא נכנע. "ייתכן ואין לך כוחות במובן הרגיל, אך במשך שנים שמענו על אנשים שעשו את השינוי, לקחו את עצמם בידיים והצליחו. הם הסתכנו בלהיות רעבים והשתמשו בכשרון האלתור, תכונה מאוד חזקה גם אצלך." דורון רכן לעברי בתנועה של קרבה ונועם, לאורך השנים הוא היה ונשאר חלק חשוב בחיי, אך לא היה לו כל מושג שאני לא דוגמה טובה לכוח רצון.
"לוסי שלי, יש לי את כל הסיבות לא להבין אותך אך אישיותך ודמותך עדיין מייצרות אצלי חלומות."
שתקתי.
"הנה התקדמת בהרבה תחומים, תני לעצמך הזדמנות, אל תיסוגי מכישלון ואל תפקפקי בכל ארוחה, אל תשאלי אם היא בסדר או לא בסדר."
הודיתי בפני עצמי כי לדבריו הייתה השפעה מטרידה, אך מכיוון שמעולם לא סיפרתי לו את האמת על הרגלי האכילה שלי נתתי לו להמשיך במסלול שבחר.
"אל תתני לאירועים שקורים ולאנשים אחרים להפריע למעשים שלך."
ידעתי שהוא לא התכוון לפגוע או להביך, גם הוא הצטער על עליזה ובכך הוא רצה להביע את עזרתו, פשוט לא האמנתי שכל השיחה הזאת התרחשה בצורה יפה כל כך, ויותר מזה ראיתי עד כמה ברת מזל הייתי וכיצד אין בו טיפה של שיפוט, לפחות לא באופן גלוי... אך כאשר הוא העיר "צאי לעולם ותשיגי מה שאת רוצה, תמיד היית מיוחדת... מפתיעה..." כיסיתי את עיני כדי שלא יבחין בדמעותיי, רציתי לומר לו כי בעולם שבו אנו חיים הערכים הנוקשים עדיין תקפים, לפחות כלפי חוץ. ואין לי אלא להתמודד עם מצפון לא נקי רוב הזמן, לא פלא הוא... שכה תדיר פוגשת אני את לוע הכריש, שפוער את פיו הגדול ברגע הכי לא מתאים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -37-38-39- סופרת
שבוע עבר ולא שמעתי או ראיתי את עליזה, ידעתי שיהיה עלי לבקר אותה, הרי הייתי היחידה שידעה מה היא עוברת, אך גם אני הייתי שבורה מכול הסיפור. כך יצא שאף על פי שאור הקיץ קרא לצאת החוצה, הסתגרתי בערבים בביתי. לא יכולתי להבין ולקשור את האכילה המרובה של שוקולד לתפקודי, הזעתי המון מעל למקובל לחץ הדם שלי עלה וירד ועודפים של סוכר ומלח השפיעו על מערכת העצבים שלי ומכאן גם על היחסים שלי עם הסביבה הקרובה..
התחלתי להבין באופן הגיוני שאכילה של סוכר באופן מופרז היא המזון האחרון שאני צריכה כדי לחיות.
לבסוף נכנסתי לעליזה בהרגשה כבדה מאוד, צדקתי כי מיד היא פתחה בשצף קצף, כאילו התאפקה ושתקה לעצמה זמן רב מדי. "אדם התינוק שלי בצבא, אליהו לא בבית, עזב, ונמצא אי שם חוגג "אתה", וחווה נעשתה בלתי נסבלת, היא כל היום בטלפונים. ואני מנקה, מנקה, ולא מרפה, הזמנתי תור לרופא עור, תראי איך הידיים נגמרו לי. אולי אני אשמה? לעתים כה קרובות אני נוטה לכעס וסוערת, ולכן יש ויוצאים לי מעשים רעים, הנה היום אני עצבנית מאוד... אז מה הפלא שהוא רצה להסתלק..."
נדהמתי איך אליהו בעלה הפך לפתע "הוא"?
בראותה את העצב בעיני היא חייכה והוציאה עוגיות מעמולים מעשה ידיה, פנתה אלי ואמרה "את אישה טובה ותמיד עושה את המעשים הנכונים ולכן אצלך השגרה כל כך נעימה, לך אין צורך לתור אחר שיגעונות חולפים, ודאי אין לך ייסורי מצפון."
לא אמרתי דבר רק חשבתי מה באמת עליזה ידעה עלי? נכלמתי מעט וחשבתי לעצמי, כן אני רואה את עצמי כאישה טובה,זה נכון... אך מאוד לא ברור לי מה הוא מעשה טוב ומה הוא מעשה רע. בכלל למי הוא טוב ולמי הוא רע?
עליזה נגשה להכין לנו כוס קפה ובדרך החליטה לחנך את חווה בתה, ניצלתי את ההזדמנות ושקעתי במחשבות. היה לי מאוד ברור שככול שחלפו השנים הלך והתחזק אצלי הפחד מתחושת החוסר אונים, כי החיים יצרו המון אתגרים שחרשו חריצים בביטחון העצמי ובדרך זו החלישו אותי. מצאתי סיבה לכול דבר, אך אף אחד מהתירוצים לא התקבל על הדעת כתירוץ מספיק להרס שייצרתי.
עליזה חזרה והתיישבה מולי, הבנתי אז שיש לה את היכולת לשרוד אם אעזור לה לבנות תוכנית ברורה שאותה תאמץ לעצמה, תוכנית נטולת רגשות.
החלטתי להיות חברה ולחזק אותה, "אני אעזור לך," היא הביטה בי בתדהמה, "להתארגן מחדש, לצאת מההרס, ויחד נרחיק את הבעיות. כן מה שאליהו עשה היה חמור ביותר, אך הרבה שיחק כאן גורם ההפתעה. הוא חצה את חייך לרוחב במקום לצעוד אתך לאורך, ולמרות המצב העגום נמצא את הדרך.
"בואי ניקח לדוגמה את ההתרחשויות שאירעו לחסייה בצעירותה, הן רמזו על עתיד נורא אך היא הובילה את עצמה לדרך מאוד לא צפויה, הכירה בעובדות, קראה אותן נכון ונתנה להן פירוש אחר, הפיחה תקווה ובנתה את חייה."
עליזה הקשיבה ואז העירה בציניות "כנראה הגיע הזמן שבו יהיה עלי להגדיר את עצמי כבעיה. שנים חייתי אתו ומעולם לא הבנתי את נושא הזוגיות וכיצד למנוע מעצמי את הנטישה וההתמוטטות."
פניתי לעליזה ואמרתי כמעט בלחישה, ניסיתי להגן על עמדתי, "את מבינה, עליזה, שזוגיות זה שני אנשים!? לכל אחד מאתנו יש חלומות וראיית מציאות שונה שיכולה להביא למבוי סתום, לכן אין מקום להשוואה של טוב או רע..."
לפתע חשתי בה סימני עייפות היא הביטה בי כלא מאמינה ואמרה בצורה העדינה ביותר "את צודקת, הגעתי למצב שבו אני זקוקה לעזרה ולא להיות מופתעת. תמיד בכל מצב של אי־הבנה או ויכוח, קל ככל שהיה, חזרתי אחורה, ויתרתי על עצמי, ביטלתי את עצמי בפניו, והיום אני זקוקה נואשות לדרך חדשה..."
חייכתי בהקלה, "אני גאה בך עליזה, הו באיזה מילה השתמשת 'נואשות'... דעי לך שהמצב הזה דומה לסוג של מוות..."
ואז קרה הדבר הכי מפתיע בשיחה שניהלנו, הושטתי את ידי למעמול אפוי טוב והיא אמרה, "כרתנו ברית, את תעזרי לי לצאת מתוך המצב ,ואני אקשיב לכל אשר יהיה לך לומר לגבי אכילת שוקולדים. נמצא דרך, נעשה תוכנית נטולת פירות מתוקים, כמו שפעם צחקת ואמרת שאכלת מהם כמות שתספיק לגלגול חיים שלמים. חסל סדר עוגיות מעמולים נשמור עלייך יחד."
כפלא היה בעיניי עד כמה הצלחתי לשכנע את עליזה שהכול יהיה בסדר, בעצמי התרגשתי מכך וידעתי שאני יכולה לעזור לה, ואשר לעזרה לי, כאן חשתי שהכול יותר מסובך. השיחה עוררה בי מחשבות, כיצד הגעתי למצב שבו אני היא זאת שיודעת את חוקי המשחק אך לא מקיימת אותם לעצמי.
סיימתי את הקפה ונפרדנו בחיבוק.
"ברצוני לומר כי הביקורים אצל הוריך הופכים קשים משבוע לשבוע," כך העיר לי דורון כאשר התלוננתי על חוסר יכולתי לקיים את הבטחותיי בארוחות משפחה. באותו ערב התיישבנו במטבח ותכננו יחד את הארוחות לשבוע הקרוב.
"דעי לך, לוסי, אני אעשה כל מאמץ כדי להחזיר לך את האמון שלך בעצמך." חייכתי אליו בהקלה "הייתה לי שיחה טובה עם עליזה," סיפרתי לו על תוכנה. ניסיתי למצוא את המילים כדי לסביר לו את אשר יעצתי לה, רציתי יותר מהכול, לשתף אותו בהחלטות החדשות שלי, "יהיה עלי ללמוד לוותר על הארוחות בבית ההורים, גם אם הדבר מצער אותי מאוד, כי אכילת אוכל שמן בכמויות מביאה אותי למבוי סתום."
דורון הנהן בראשו "אני מבין את הקושי שלך עם כמויות האוכל והמתוקים שאמך אופה אף שהוריך לא רואים בכך בעיה חמורה, ועד שהם לא ייכנעו לרעיון שאין לך את הכוח להתאפק וישנו את צורת האירוח שלהם או יבינו שנחוץ לך להתרחק מגירויים,כלום לא ישתנה."
הקשבתי לו והנחתי כי זו הייתה התשובה היחידה שנראתה הגיונית, חבל שלא תמיד חשבתי כך, חבל שהיססתי לחתוך את חבל הטבור. לאחרונה נזקקתי יותר ויותר לאוזן קשבת, התחלתי לשתף פעולה עם דורון, צער עמוק מילא אותי בעקבות ההתרחקות הזאת מהוריי, אך באותו רגע התקשיתי להודות בכך.
דורון ניסה לשכנע אותי שהוא יצליח לעזור לי בדיאטה גם בארוחות שלנו בבית, אך לשם כך יהיה עלינו להפחית את קניית הנקניק השמן, לא לאכול כל יום בשר בקר ולהגדיל את נפח הארוחה בסלט שיהיה בסיס הארוחה המרכזית.
"את לא חושבת שהגיע הזמן שתקשיבי לקול ההיגיון?"
"כן!" הסכמתי אתו...
לאחרונה חשתי כיצד דעתי טולטלה מצד לצד, מרעיון לרעיון, הבטתי בו ולחשתי בחוסר ביטחון "בשבוע הקרוב לא אגע בלחם ונקניק."
אך רק המחשבה על כך, עוד לפני שהתחלתי בכלל, הבהילה אותי, אכן בשנה האחרונה לא ממש הצלחתי להתמיד ולשמור על עצמי, העמסתי על עצמי המון, מכל הבא ליד רגשות אשמה, נקניק, ביצים ואחר כך שוקולד מתוק, והרבה פחדים...
לכסנתי מבט מרפרף לכיוון הבטן, מתי היא גדלה כל כך? חזרתי ושאלתי את עצמי, מתי הישבן הפך לשולחן והירכיים לעמודי שלמה? מעניין כמה זמן ייקח עד שאבין שיש לי בעיה אמיתית בארוחות המשפחתיות? האם לא סבלתי מספיק?
דורון המשיך להסביר את הגישה, אך עצרתי אותו והתוודיתי לפניו כי בפעם האחרונה בעת שירדתי לקניות בחנות של חסייה הירקנית הדברים לא אירעו בצורה שהכרתי. הכול התרחש עוד לפני שמילאתי את השקיות החומות בכמות הרצויה לי, היא הסבירה לי מה הם קשרי משפחה נכונים.
"בתחילה היא דברה בעדינות, 'תעזבי את כל הוויכוחים עם הורייך,' ואז הוא הוסיפה 'מעולם לא ראיתי משפחה שמסתבכת כל כך בגלל שטויות כמו אצלכם.'
בשלב ההוא עוד ניסיתי להגן על עמדתי ואמרתי אצלנו לא שומעים, יותר נכון, לא מקשיבים לנאמר, הכול נע במין מסלול אין־סופי של עיוות, הדעות מתגבשות עוד לפני הופעת המילים.
חסייה הרימה אלי זוג עיניים כחולות ועצובות ואמרה 'פגישה משפחתית עיקרה תמיד, אבל תמיד, מפגש סביב ארוחה טובה, שבה אומרים את אותם העצות שוב ושוב כי המשפחה יודעת מה טוב...'
איך זה שהעצות הופכות תמיד לתוכחה? שאלתי וניסיתי לנהל שיחה הוגנת.
'לא! אני מכירה את המשפחה שלך, אכפת להם מאוד אז מה אם הם מרימים את הקול, או לא מנסחים טוב את עצמם. מה שקובע את היחסים זו הקרבה המשפחתית, והיא העיקר לעולם ועד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -40-41 סופרת
מאותו רגע כל אשר ניסיתי לומר להגנתי כדי להסביר את עצמי לא עזר לא הועיל ואפילו הרגיז. השיחה כוונה להסביר לי שוב ושוב ולהוכיח לי עד כמה מצבי נהדר ואינני מכירה תודה, זכיתי להיות מוקפת הורים ומשפחה מורחבת ואני מקבלת זאת כמובן מאליו. קיבלתי הסבר, שחזר על עצמו, על מה היא אחריות משפחתית. ניסיתי להמשיך בקניות וחשבתי לעצמי כי מעולם לא אהבתי את הרעיון לקשור את הקשר המשפחתי לתוכחה ותרעומת, הבנתי כי כנראה ישנם עוד משפחות כמו שלי, אך לי היה קשה לראות או להודות שקשר כזה הוא ביטוי לאכפתיות."
עד אז דורון הקשיב ולפתע העיר "גם אני מאמין שהאהבה והקבלה צריכות להיראות לעין כול ובדרכים פשוטות ומובנות."
מעודדת מדבריו המשכתי "חסייה הרגישה שהתרעמתי, ולמרות זאת לא עצרה וניווטה את השיחה לנושא רגשי האשם וחוסר הערכה שלי, ועד כמה הייתי כפוית טובה, היא הצליחה למוטט אותי לגמרי ובכך הבליטה את הילדותיות שבי.
באותו שלב עזבתי את הירקות בצד.
היא המשיכה לדבר, אך מכיוון שהגעתי לכלל החלטה הפסקתי להקשיב ונפרדתי ממנה לשלום."
דורון נראה המום ואמר "כן, משהו חייב להשתנות."
בעקבות השיחה לא התרחש השינוי ששאפתי אליו, ההפך. הדברים קיבלו תפנית לכיוון העצות של חסייה הירקנית, והחלטתי להתנהג בבגרות ולחדש את הארוחה המשפחתית. עדיין זכרתי את הבעייתיות בנושא הדיוק, שדמה יותר לנוקשות של קונצרט או אופרה, הדלתות נסגרו הרבה לפני הזמן שצוין בהזמנה.
באותה ארוחה, שבה חידשנו את הביקור, ולמרות התאמצוּתי לזרז את משפחתי, שוב איחרנו. איחור של חמש דקות בלבד, אך כשהגענו לא יכולתי שלא להבחין במתח ששרר סביב שולחן האוכל. נכנסנו מחויכים ועשינו כל מאמץ אפשרי כדי למנוע גערות או ויכוח, מיד אימצתי גישה חיובית והתנצלתי ואז פתחתי בשיחת רכילות רגילה, לא רציתי שהאיחור שלנו יהפוך למריבה אך הם לא הקלו עלי ונתנו לי להרגיש כי ההתנצלות הייתה מגוחכת, והאיחור משמעותי.
אמא הביטה בי בכבדות ואמרה בפנים רציניות "האוכל מתקרר שבו." לא מצאתי לי מקום או כיסא פנוי...
המנה הראשונה הייתה רגל קרושה ובאופן טבעי מוגשת קרה, כך שלא הבנתי את הגערה, הרגשתי מבוכה וכדי לרצות אכלתי שתי מנות. מיד עברה בי המחשבה למה? נגד מי אני במלחמה ובעד מי אני מצביעה?
באווירה שנוצרה התקשיתי מאוד לציין שעז רצוני לחזור ולבקש את תמיכתם והשתתפותם בחגיגה לכבוד כניסתה של הדר לבית הספר, רציתי להזמין חברים ומשפחה מורחבת לשעות אחר הצהריים בביתי, כדי לתת לאירוע תוקף מכובד ניסיתי לדבר על הנושא, אך קולי לא חדר את קולות ההמולה שבחלל החדר. הכוסות הורמו, מישהו לקח יוזמה ובירך את הדר, אחרים בירכו את עצמם. המנות הנוספות הגיעו בז אחר זו במהירות הרגילה שלא הייתה ממש מובנת, לא היה מקום לחזור ולפתוח את הנושא למסיבה מורחבת.
הנושא מוצה.
מובן שוויתרתי…כן למרות היותי אישה נשואה ועצמאית הייתי זקוקה לאישורים ואף לעזרתם בהכנת הכיבוד. בזמן הגשת האוכל לשולחן, אמא ציינה כי הדבר הכי נכון, אחרי רגל קרושה, זה לגמוע מתוך צלחת של חמיצת סלק קרה עם מלפפונים חמוצים, וכך הגיעה המנה המסורתית מעוטרת בביצה קשה חתוכה לפרחים, סידור הצלחת היה מושך ומפתה...
השיחה קלחה סביב השולחן על דה ועל הא, לא נגענו בנושאים הרגישים, לעסנו. התמלאנו עד אפס מקום הרבה לפני שהגענו לסוף הארוחה ואז הוגש לפתן פירות תוצרת בית, היה קשה שלא לגעת במתיקות המוכרת.
כבדים עברנו לשבת בחדר הגדול מול הטלוויזיה. השיחה קלחה הרעש היה ידידותי נוגע־לא־נוגע, ובלי משים הכנסתי לפי עוגת גבינה בפירורים שאותה אמא אפתה במו ידיה, לא עצרתי ומצאתי את עצמי אוכלת שתי מנות יפות.
הובסתי...
במעורפל הכתה בי הידיעה כי לעולם לא אנצח בתנאים שנוצרו במשך שנים.
אך אז קרה הלא ייאמן, שהדהים אותי בכל פעם מחדש, תחושת המתיקות בפה של כמה פרוסות עוגה אחרי ארוחה ביתית מילאו אותי בזיכרונות ושחררו את לועו של הכריש והפכתי את המצב על פיו בכך שפתחתי מחדש בשיחה מיותרת, כדי לנסות ולהבין את שאי אפשר להבינו?
הרמתי את קולי ושאלתי "כיצד זה קורה שבכל ארוחה ברגע שאני מביעה בקשה {זיו הוספתי}האווירה הופכת לעכורה ללא נשוא?"
בדרך כלל בביקורים משפחתיים נהגתי בזהירות ומנעתי מעצמי לדבר בכנות, לעולם לא העזתי לומר את אשר עם לבי. באותו ערב חציתי את הקו האדום של עצמי, אולי זה היה למען הדר, נראה שהיה עדיף לא לעלות את הנושא ואפילו לא להרהר בו.
הסתכלתי סביבי, המבטים הגלויים החליפו לי את הטעם המתוק לטעם רע בתוך חלל הפה, האווירה הפכה למעיקה בעבורי אך גם לא הייתה קלה למשפחתי. אכן התשובה לא איחרה לבוא וקרעה אותי לגזרים. היא ניפצה את כל הכוונות הטובות שעוד האמנתי בהן.
"אנחנו לא מבינים את מצבי הרוח שלך, את היותך כה לא מציאותית, ואם נרצה להיות כנים לגמרי, אין לנו כל הבנה מאין את שואבת את החלומות שלך? האם את בעצמך מאמינה בהם?" הם המשיכו ללא כל רגישות, "אנחנו רואים את העתיד בצורה מפוכחת ואת כל הדברים שלא עשית, החמצת הזדמנויות להרזות, לטפל בבריאות שלך, את חולמת בהקיץ, כך בלתי אפשרי להתבגר..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -42-43=44 סופרת
התקשיתי לא לפרוץ בבכי נוכח התוכחה הנוראית, העמדתי פנים שהדבר לא פגע בי וביקשתי עוד פרוסת עוגה כדי לאפשר לגוש עתיר השומן להחליף את החיבה המשפחתית. הוויכוח התלהט, הכול יצא מכלל שליטה אף יותר מהרגיל.
אך וכאשר השומן נספג בעורי בכיתי.
כל אשר האמנתי בו בוודאות כמו תמיכה ללא תנאים מצד משפחה, שתהיה אתי בטוב וברע, התנפץ. ידעתי שיהיה עלי להניח לאחיזת עיניים אשר בעבעה בי מאז ילדותי ולהמשיך הלאה, להתבגר. היה עלי לסמוך רק על עצמי ולעשות כל שביכולתי כדי לנצח את התלות בהם ובמומחיותם לתת לי להרגיש אשמה בכל דבר שהוא.
נכון לא הייתי צריכה לתת לכעסים ולמחלוקות לפגוע באחדות המשפחה, אך מאז ומתמיד אהבתי לחגוג את השמחות ואת ציוני הדרך, ולכן פתחתי את לוע הכריש... טעיתי... גאוותי לחשה לי כי טעיתי ובגדול... אי לכך לא היה לי הרבה למה לצפות, החמצנו הרבה והרגעים התכערו ..
בדרך הביתה, דורון העיר "יהיה עלינו לבדוק מחדש את סדר העדיפויות שלנו, אפילו שמדובר בהורים ודי מפחיד לגעת בכל הנושא."
במעט מבוכה והרבה צער השבתי "כל מה שכרגע אני מרגישה זו תחושת חובה שיהיה עלי למלא, כיבוד אב ואם, כי שברון הלב שנגרם לי הוא אמיתי ועמוק, האמת לא נעימה לי. כי ללא משים ומבלי שהרגשנו בכך הפכנו ממשפחה קרובה למשפחה מורחבת שנקלעה למשבר ולא יודעת כיצד לצאת ממנו."
דורון העיר בעדינות האופיינית לו "בניתם משקעים במשך זמן מאוד ארוך."
"כן, אתה צודק," הסכמתי "המציאות השתנתה וההווה מצטייר כעגום."
יותר מאוחר, לקראת בוא הלילה, הרגשתי כי הוויכוח הסיט את מרכז הכובד מתכנון אירוע חגיגי לעלבונות אישיים ובכך המיס בי את ההתלהבות וכל רצון ליוזמה מחודשת. דורון ניסה לגשת לנושא מכיוון אחר ושאל, "האם משחק יחסי הכוחות צריך לגרום לנו לוותר על המסיבה?"
כן, הוא ניסה להזכירני, כי אנשים בוגרים אנחנו...
הוא צדק.
אך מכיוון שלא הייתה לי תשובה, וגם לא כוח להילחם בשביל עצמי, התחמקתי. נכנסתי להתקלח, שם הוספתי להכאיב לעצמי כאשר נעצתי את מבטי במראה בבטני שהפכה להיות סמרטוט, והמראה שחרר בי ים של דמעות.
אכן, לא חשתי ביטחון של אישה בוגרת, ובייחוד בקרב משפחתי, ולא היה בידי להושיע. וכך למרות עידודו של דורון והשיחה הארוכה שניהלנו בנושא מצאתי את עצמי חסרת אונים מול תבוסה רגשית, מפחדת לכעוס או לדרוש יחס הוגן.
הלוואי שהיה אפשר להתחיל הכול מחדש, האם נתתי להם חשיבות ומשמעות גדולה מדי ?
זרם מים אדיר הרטיב את המחשבות.
שבועות נקפו וחשתי שההתקררות השנתית הקבועה עומדת בפתח, מאז ומתמיד הצטננות הכי רצינית התחוללה אצלי בחודשי הקיץ. באותו בוקר חשתי דגדוג בגרון מהרגע שהתעוררתי. נתקפתי בכאב ראש ועיניי דמעו. מיד, ללא כל מחשבה הגיונית, מצאתי את עצמי מכינה לי קפה עם שתי פרוסות לחם שחור ומניחה עליהם גבינה צהובה עם החורים הגדולים, מהסוג ההולנדי הטוב, הכול כדי ללעוס ולא לחוש את הצריבה המדגדגת בגרון.
אין ספק כי האוכל המוכר והידוע שימש לכל מטרה. ואפילו להקלה בהצטננות...
הרעיונות המוזרים האלו היו מנת חלקי באותו בוקר, ומתוך השקיעה בהם גיליתי שהטוסט התקרר והגבינה הצהובה התייבשה בחומו של התנור וכך לא היה אפשר ללעוס אותה, הצטערתי מאוד כי בהיותה רכה היא ממלאה את חלל פי בטעם טוב שמשרה חמימות ומשקיט את הדקירות – זה היה אוכל מנחם.
חששותיי גברו כאשר חום גופי עלה לשלושים ותשע מעלות צלזיוס, התרווחתי במיטה שרירי גופי כאבו, ריחמתי על עצמי והפלגתי בדמיוני לאותם הימים שביתם של הוריי היה אחד המקומות הבטוחים בחיי, בייחוד בעת מחלה, מקום שבו יכולתי למצוא אהבה ותמיכה, לפחות כך זה הצטייר, זו הייתה פינה שבה קיבלתי חיבוק ותה חם עם סוכר. אך באותה נשימה נזכרתי כי הטיפול לחום והצטננות היה אחד – לאכול ביצה רכה ולחם עם חמאה נוסף על כוס התה עם הרבה סוכר.
הכאב בגרון העלה מחדש את הפגישה האחרונה בבית ההורים ואת להט הוויכוח, שבו לא נתנו לקולי להישמע, תרתי־משמע. משך כמה ימים קדחתי מחום גבוה, שכבתי במיטה, סבלתי מצרידות עד שנעלם לי הקול. דורון הכין לי הרבה תה השתדלתי לאכול פחות אף שהתאוויתי לכך יותר מכול.
מיד אחרי שהחום ירד ירדתי לחנות של חסייה לקנות לימון צהוב, הלימון היה טרי אך השיחה שהתלוותה אליו מזמן איבדה את טריותה. בראותה אותי כה חיוורת, חסייה שאלה מיד "מדוע אינך נראית כתמול שלשום ?"
התוודיתי לפניה ששכבתי חולה, וציינתי כי אכן היה צדק בדבריה קשה לי עם הכול, והדברים לא התנהלו כמו שהיו אמורים להתנהל.
"הביקור המשפחתי האחרון היה קשה אף יותר מהרגיל, המתח התחיל הרבה לפני שהגענו אליהם הרי חייבים להגיע בדיוק בזמן הנקוב, ויש זמן נקוב, ובקצב של ילדיי המתבגרים הדבר לעולם לא קורה. נגה באופן קבוע מתגרה בליאור והוא רק מחכה לכך כדי להחזיר. תמיד יש טלפון מאוד צפוי מהחבר'ה, והרי שעת הביקור שלנו היא לפני שעת הצהריים ביום שבת, ובשביל החברות אין שעה יותר טובה מזאת כדי לרכל על מה שהיה ועל מה שעוד צפוי להיות במוקדם או במאוחר."
חסייה הקשיבה ונענעה את ראשה מצד לצד, "אל תשיבי לצלצול, תתעלמי!"
"אולי את צודקת, אך... מה שלא עשיתי, או כל שעה שבה הגענו תמיד הצטיירנו כלא בסדר."
חסייה העירה בביטחון "עלייך להחליט מה קודם למה, משפחה או חברים? ייתכן מאוד שעם השנים הגזמת והוויכוחים שסיפרת לי עליהם לא באמת רציניים כל כך, בכל זאת מה יותר טבעי מלקבל ביקורת כנה מצד משפחה מורחבת, הרי הם חלק מדמך, דם זה לא מים."
"כן, אך באיזה מחיר?" שאלתי בלחישה.
"תשני את ההתנהגות שלך, תדאגי לכך שלא כל מפגש משפחתי יטלטל אותך ויזרוק אותך למצב רוח נוראי ותתני לכל המילים שייאמרו להתקבל ברחמים ובאהבה."
ניסיתי להתרכז בבחירת הלימונים ואף הכנסתי לשקית צרור נענע כדי להמשיך לטפל בהתקררות. לא נעמה לי ההרצאה החינוכית שנחתה עלי, אך הבנתי כי בזיכרון של חסייה מושג הקשר המשפחתי הוא בעל משמעות שונה. לה לא ניתן זמן חיים כדי לחוות חילוקי דעות, משפחתה לא נשארה בחיים כדי לריב. אך לי הייתה משפחה ולצערי היה בה קושי שלא ידעתי להתמודד עמו. לכן היה לי ברור, מעל לכל ספק, כי ההתקררות שלי הגיעה כתוצאה מצינון היחסים.
חסייה לא נכנעה, היא ניסתה לפתור את ההרגשה הרעה שהייתה לי, לא רק דרך הלימונים הבריאים. היא המשיכה לדבר, למען האמת, על עצמה. לאורך שנים היא נשאבה לתוך מנהרת זמן אבוד ועכור וזה כל מה שנשאר לה. לא יכולתי להיצמד לדרך מחשבה שלה כי אצלה התשובה הייתה אחרת לחלוטין. ניסיתי לסביר לה מה היא עמדתו של בעלי, כי רציתי לקבל נקודות זכות אצלה, ידעתי שהיא מעריכה את דעתו מאז ומתמיד. "דורון בעלי הסביר לי," כך פתחתי, "כי במשפחתי הורים הם סמכות קובעת, הם מאמינים באהבה קשוחה למען חינוך הולם. וכך יצא שכול שנות חיי התרגלתי לרצות אותם ותמיד לחוש פחד שמא יקרה להם דבר מה בגללי, התרגלתי לכך שלי אין קול במחיצתם. את מבינה חסייה, "אצלך האשמה היא לא בך, כי לך יש את מי להאשים, את הגורל! ועם הגורל אין מה לנהל שיחה שוטפת, גורל לא מספק מידע הדרוש כיצד לחיות עם המשפחה. הגורל אמר את דברו ולא השאיר לך את הזמן הנדרש כדי לברר שאלות נוספות."
סוף סוף הרגשתי שנחלתי הצלחה קטנה, חסייה הסכימה לחלק מהדברים, ואמרה "אכן, אמת, אני עשיתי הכול בכוחות עצמי, עצות משפחתיות לא שלטו בי, נאבקתי בכול לבד." דמעות כיסו את עיניה כאשר הוסיפה, "לך יש כל אשר נחוץ לכן אך טבעי הוא הדבר שעלייך מוטלת החובה להגן על הדברים הטובים ולא לפרק אותם."
בהיסוס קל לחשתי, "לי אין ברירה אלא להאשים את היחסים העכורים בעצמם."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -44-45-46-47-48 סופרת
היא חזרה ואמרה "ותרי, אלה הם הורייך, תזכרי את המשפט כבד את אביך ואת אמך, פשוטו כמשמעו, ואל תדרדרי את הקשר מהסיבות הלא נכונות."
בדרך הביתה התקשיתי לעלות במדרגות ונשימתי כבדה עלי, חשבתי כי מה שרציתי באמת סביבי, זו משפחה אוהבת ללא תנאים. חסייה בנתה בדמיונה משפחה כזאת, כך הגורל לחש לה, ואילו לי היה קשה להסתגל לעובדה שהשיחות עם המשפחה שלי הפכו מוזרות וכואבות מיום ליום. התשלום על שמירת סמלי המשפחה הפך ליקר מאוד, הקשר בר המזל הפך עבורי לבעיה לא פתורה.
רק אחרי שבוע התאוששתי והצלחתי לחזור לשגרה. לפגישת עבודה קמתי בכוחות מחודשים בשעה מוקדמת, התארגנתי ובזריזות שמתי את כל חומר הפגישה בתיק השטוח. ביקשתי מדורון להסיע אותי אך להוריד אותי בסמטה סמוך לחנות המפורסמת "הכול טעים", כי עלי הוטל לקנות את עוגיות הגבינה לישיבה עם המפקחות.
דורון השאיר אותי ונסע.
הריח הטוב בחנות העביר אותי על דעתי, קניתי ויצאתי בשארית כוחותיי. היה עלי לחצות שני רחובות ושלושה רמזורים כדי להגיע למשרד, דורון הכין בעבורי תרשים, שרטט לי דף הנחיה, כאשר התחלתי לצעוד בקו ישר עם הרחוב, דמעותיי התחילו לזלוג באופן מפתיע והתערבבו באגלי הזיעה וכך ירדו על המרצפות והמדרכות החמות.
המדרכות כוסו בשכבה של מחשבות קשות ויבשות, אך מליחותן של הדמעות הפכה את הכול לבוץ, מחשבות מוכרות חלפו במוחי, שנאה וכעס על ההתייחסות שלי לאוכל ותסכול מחוסר הנכונות שלי להפסיק עם אכילת כמויות הלחם. התחלתי להיות מודעת יותר ויותר עד כמה נפגע הביטחון העצמי בגלל איבוד שליטה, עד כמה השפיע על בריאותי, ונראה היה לי כי חדלתי להביט על דברים כמו שהם.
הנה חסייה ידעה לבחור נתיבים במהלך חייה ואף שלחוויות הקשות שחוותה היו השלכות, היא מצאה דרך להמשיך בחיים.
הפגישה תוכננה לשעה תשע בבוקר.
בתיק היפה שלי הייתה מונחת תוכנית כתובה שהתבססה על נתונים עדכניים, אך לאור הדמעות שזלגו לא הייתי משוכנעת שאהיה מרוכזת דיי כדי שאוכל להעביר את כל כולה לשביעות רצוני.
לאחרונה הידרדר מצב בריאותי באופן כללי.
לחץ הדם עלה וירד השתולל והרופאה הסבירה לי שזה בעיקר מהקופאין שהיה בחפיסות השוקולד, שתיים ליום זה היה המון ולאחרונה הטירוף התרחש כמעט באופן קבוע ולא כמו פעם מזמן לזמן. החפיסות נמצאו עמוק בתוך התיק הגדול שתליתי על צווארי וחיכו לרגע המתאים כדי למצוא את דרכן לפי ומשם לבטני, קובייה אחר קובייה ברגע הכי לא צפוי בעבורי, לא בעבורן...
אכילה מטורפת.
מצב זה הקשה עלי לתפקד באופן פיזי וקרע אותי מתסכול וצער.
הישיבה התחילה באיחור של חצי שעה, הוויכוח התלהט מעל ומעבר. כן, היה לי קושי להתרכז בנושאים חשובים שדורשו ממני תשומת לב רבה. לאור המצב הלא ברור ביחסי העבודה בין משרד האוצר ובין הפיקוח הישיר שלי, הובלטו הסכסוכים הפנימיים והם התגברו מאוד במהלך הישיבה, אפילו שנמנעתי מסכסוכים ישירים. לדקות איבדתי את יכולת הריכוז דבר שהקשה עלי להמשיך ולהיות מעורבת בשיחה באופן שוטף ועניני. הנושא שעמד על הפרק, בדיקות סינון בתחום מצב השמיעה אצל ילדים בני שבע. מהות העבודה דרשה אחראיות כבדה ומעקב רציני, הנתונים האחרונים שאותם הבאתי לישיבה חיזקו את הסקר האחרון הטוען כי חלה עליה בתופעה המדאיגה של בעיות בתחום השמיעה, מסקנה זו גרמה כבר זמן רב להמון אי־שקט, ועל כך דיברתי לא מעט בלא מעט ישיבות, ואף כתבתי מזכרים לא פעם ולא פעמיים.
אך לדעתי גם שמיעתי נכנסה לסיכון כאשר חשפתי את עצמי לוויכוחים האין־סופיים שהתנהלו בכל ישיבה מצב שגרם לי לחשוב שאולי גם לי לא היה מזיק מכשיר שמיעה או משהו דומה לכך... והרי מעולם לא היו לי בעיות בעבודה, אז אולי האוזניים שלי נסתמו לפתע?
מעולם לא ניצחתי במאבקי כוח ומקום העבודה שלי הפך ל"אדמה קשה".
הרבה יותר מאוחר הישיבה כבר הסתיימה והשעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, עמדתי בחוץ והכול היה לא לשביעות רצוני. מיד חיפשתי את השוקולד. בין הניירות בכיס הצדדי שמתי את החפיסה במקום מוסתר שלא תלכלך את הדפים, לא מצאתי אותה תיכף ומיד ומחשבה חלפה בתוך תוכי כי כתוצאה מהנבירה בתיק אקמט את הטיוטה החשובה ובוודאי אחמיץ גם את האוטובוס, וכך אפסיד זמן למנוחה של צהריים.
לפתע שמעתי מהצד קול מוכר ושאלה שבאה בעקבותיו, "האם את צריכה הסעה הביתה?" ארזה המפקחת הישירה שלי התקרבה עם המכונית והוציאה אותי מתוך המחשבות. מצאתי את עצמי נבוכה, אך עניתי בחיוב.
בעודי נכנסת למכונית הגעתי להחלטה שאם יש דברים שמפריעים לי יהיה עלי ליצור עובדות חדשות. אך בקול רם אמרתי דברים שונים, רק על מנת למצוא חן, "כן,הייתה ישיבה סוערת וטובה." היא הסכימה איתי והוסיפה, "אני מבינה את הכוונה," פניה לא הסגירו דבר, פני פוקר...
חודשיים חלפו עברו להם והכול שקע כמו במים עומדים.
בתחילת נובמבר הדברים השתנו, אולי בגלל הגשם שירד זו הפעם החמישית. מזג האוויר הקר והצונן עשה לי טוב, הדגדוג הזה בלב, ולכן תמיד מיינתי, ציינתי וספרתי את הימים והפעמים שבהם הגשם ירד ושיננתי לעצמי עובדה זו. יצאתי לשאוף אוויר במרפסת, היה מוקדם בבוקר, השמש כבר זרחה אך לא נראתה. התכסיתי בטיפות מים, כשבאו במגע עם עור פני הם צבטו וכיווצו את נשימתי ובעקבות זרימתן רציתי לבכות ובכך לדלל את המועקה שלא הרפתה.
עוד שנה חלפה,עוד קיץ חלף,עוד חורף בפתח, מעולם לא הצלחתי להתאים את מזגי למזג האוויר המשתנה באופן טבעי, העצב והשמחה שימשו בי בערבוביה בלתי פוסקת והדמעות הרטובות קלקלו את ההחלטות הנבונות, הכול התחכך בכול והלב הפריע למוח להבין ולחשוב בצורה נכונה ופשוטה.
באותה תקופה לא עבר יום שבו לא ניסיתי מחדש להבין את עוצמתם של רגשותיי, לפזר את הלא חשוב ולגלות את הגרעין המוצק. לפעמים הצלחתי, אך רק במעט, כי הרעיונות החדשים שהכו בי בעוצמה נמוגו מהר. באווירה זו האזנתי לחדשות אשר בקעו מתוך הרדיו. אולי אסור לי להקשיב למלל האין־סופי, הרי כבר הכרזתי על כך לא פעם. נעם הקריין הרעים בקולו הדרמטי ברגע שבו הסבתי את תשומת לבי לחדשות: "ברית המועצות מודיעה בצער על מותו של המזכיר הכללי ליאוניד איליץ' ברז'נייב,אי לכך הוכרזו חמישה ימי אבל ברחבי המדינה."
המחשבות רצו לי במהירות, באופן לא ברור אף לי עצמי, הודעה על מותו סגרה גם בעבורי מעגל. באוקטובר 1964 כאשר התחיל ברז'נייב את חיו הפוליטיים ועלה לשלטון ברוסיה, אני עשיתי את צעדיי הראשונים כנערה מתבגרת וישראלית לכל דבר.
באותה עת הפכתי לנערה עצמאית, נחושה, דעתנית, נאהבת. ניסיתי לעשות את הדברים הנכונים בהשפעת החינוך הרוסי מבית אבא ולשלב אותם במנהגים ישראליים.
זכרתי את הדברים שאבא אמר לא פעם על המנהיג שעלה לשלטון: "ראשון בין שווים."
ברז'נייב היה מדור המנהיגים הרוסיים שלא חווה על בשרו את המהפכה הקומוניסטית, הוא היה צעיר מכדי להשתתף במאבקי השליטה שלאחר מותו של המנהיג הנערץ לנין, ולמרבה הפלא אף הצליח לשרוד את האימה של רוצח ההמונים סטאלין שכונה "השמש הגדולה". ברז'נייב, פיתח גישה של הימנעות מסכסוכים ישירים ובכך הביא את ברית המועצות לשיא השפעתה ויוקרתה בעולם."
באחת ההזדמנויות שאלתי את אבא, "האם אתה מאמין שהימנעות מסכסוכים זו התכונה העדיפה על אנשים מוצלחים, והיא שמביאה להם את התמורה?
על כך לא הייתה לאבא תשובה נחרצת כלל וכלל.
הבטתי לתוך חיי, ומה ראיתי?
את מחיר הסכסוכים הפנימיים שאותם יצרתי, את התשוקה המפעילה אותם ואת חפיסות השוקולד הבאות כדי להירגע, להשקיט את הסערה ואת ייסורי המצפון הנלווים להם. האם זה הוא לא הסכסוך בהתגלמותו?
חייתי בעולם לא מציאותי ביחס שלי לאוכל ולשימוש בו שהטמיע את הפגם הזה עמוק מאוד בתוכי, הפכתי לילדה גדולה לגמרי לא מוכנה לחיים, הרי רק ילדים אוכלים לסירוגין טעם מתוק וטעם מלוח, ומכול הבא ליד. הרבה החלטות והרבה מחשבות חלפו במוחי עם שמיעת החדשות, בינתיים סיימתי לשתות את הקפה, מיהרתי להתלבש, קצת הופתעתי שדמיון שלי המריא עם ההודעה על מותו של קומוניסט רחוק וגרם לי להגיע למסקנות מרחיקות לכת כל כך. לא פעם אמרתי שאסור לי להקשיב לחדשות, והנה עשיתי זאת שוב ועוד לפני שתיית הקפה.
אך בעודי מתכננת לסגור את הרדיו חלחלה לאוזניי הידיעה הבאה: "תאונה מחרידה התרחשה בעיר צור, מכלי גז התפוצצו במפקדת הממשל הצבאי, לכוחותינו שבעים וחמשה הרוגים."
פחד גדול אחז בי וחלפו בי מחשבות אימה. בדמיוני ראיתי איך בן רגע נולדו עשרות משפחות שהמוות מחק להם את החיוך. כעס אחז בי, אסור לחיים להפר "הבטחות". הנה עוד אחת הופרה, זו האומרת שהמבוגרים מתים לפני הילדים. המציאות האכזרית אמרה את מילותיה, האבדן הרחיק לכת וטרף את איזון מאזניים, ובכך הפך את המשך החיים, לאלה שנשארו, לכמעט בלתי אפשריים, המאבק לשגרה פשוטה תם.
חשתי נבוכה ומבוישת על התלונות שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -49-50-51-52 סופרת
בשבוע שבא אחרי ניסיתי ליהנות ממה שהיה טוב בחיי ולהפיק תועלת מהשגרה שלי. התנחמתי במחשבה ששוריק חזר לארץ כי הוא היה ללא כל ספק הצד הטוב של חיי, לכן כאשר הוא התקשר לא היססתי לרגע ושברתי את כל התוכניות האחרות שבלוח הזמנים שלי, הזיכרונות וההתלהבות סחפו אותי.
נדברנו להיפגש מהר עד כמה שאפשר, כבר בשעות הערב המוקדמות. את הדר הבאתי לעירית הן נהנו לאכול ארוחת ערב יחד. נגה וליאור נשארו בבית, בהבטחה שיסיימו להכין שיעורים ורק אחר כך יצפו בטלוויזיה. דורון תכנן להגיע מאוחר בלילה, סידור שהפך די קבוע באותה תקופה.
בהגיעי לבית הקסום, עטפה אותי ההרגשה המוכרת כחגיגה לעיניים וללב, פתחתי את הדלת עם מפתח הקסמים שהיה ברשותי ואור סגול שהפיצו הנרות השרה עלי מסתורין מידי. הנרות האלה היו מיוחדים מאוד וריחם נדף למרחקים. שמעתי את הצליל המוכר של ארוחת הערב שהוגשה לשולחן.
שוריק ליווה אותי לגזוזטרה לנשום את המרחבים הרבה לפני שיופיעו הכוכבים הנוצצים ולפני שנתבקש ליהנות מנוכחותה של ארוחת הערב. כן, שוריק היה גבר יקר, מיד הגיש לי שתייה חמה, ללא דברי מתיקה. הוא חייך ואמר לי כי הטיס את האווירה במיוחד מהעיר הצפונית שבמגף הגדול מילאנו שבאיטליה וכל הדרך משם ואליו הביתה אחז בה באהבה.
הבטתי כלא מאמינה בשולחן שהיה ערוך יפה מאוד, באוויר הייתה רומנטיקה מתוקה, עדיין התקשיתי להאמין ששוריק שלי טרח בשבילי כל כך, אך כזה הוא היה.
בכנס לעורכי דין שממנו חזר הוא היה מר אלכסנדר גולד, מחויט מעונב והדור מאוד, ובחברתי הוא היה מלא קסם אישי וגם רומנטיקן גדול שתמיד דאג להפתיעני בדבר זה או אחר.
הנה הוא נשא את הנרות המקסימים והמעוצבים בגאווה גדולה. מוזרות היו דרכי העולם אך בחברתי הוא הפך לקציפה עדינה, אוורירית ורכה אף יותר מהגלידה האיטלקית הנמסה בפה.
אכן התרגשתי מאוד...
הבטתי בו ואמרתי לו בקנטור קל ובעיניים צוחקות מאושר, "אתה מנשק נפלא."
רכנתי ושאלתי "'מדוע טרחת כל כך והרי הייתי מנשקת אותך מיליון נשיקות בכל מקרה."
אכן שעות הפחד הארוכות שאותן עברתי בלעדיו בזמן שהותו במילואים ובכנס שבא מיד לאחריהם עשו את העבודה!
התגעגענו זה לזה מאוד.
"נכון," השיב לי שוריק שנשאר ג'נטלמן בכל מצב, "אסור להיות בטוחים בדברים האלה יתר על המידה," והוסיף בלחש לתוך אוזני, "אוהב אותך, כבר אמרתי."
באותם הרגעים עז היה רצוני שהשעות שלנו יחד יישאו אותנו עד אין־סוף, בביתו ובחברתו אפילו מצב רוחי ההפכפך התאזן. לא ניסיתי להגיד את החששות שעל לבי, עצרתי את עצמי במבוכה, כי באווירה שנוצרה קשה להיות הגיונית מדי, בייחוד כאשר האור בעיניו המשיך לבעור באהבה. ואז חלחלה בי הידיעה שהשעות שלנו יחד היו ויהיו הזדמנות חד־פעמית בחיים, מתנה גדולה.
הייתי מותשת ומרוגשת מדי ועלתה בי מחשבה טורדנית, השתוללות של רצונות לברוח ולהישאר באותו זמן ממש מתישה. הגבר הזה הבין את השתיקה הארוכה שלי וללא מילים הגיש לי הפעם כוס יין מבעבע כדי לעזור לי להתרכך, מיד נעשה לי ברור וההחלטה להישאר יותר זמן מהרגיל הפכה לקלה, לא הייתי מסוגלת לזוז או לעזוב ולא הבנתי למה נחוץ היה לי המאבק?
בן רגע פגשו שפתיו את שפתיי ועצמתי את עיני בתוך הנשיקה, שקעתי בחלום מוכר שחזר לא אחת, חלום ששזר את הקשר המיוחד בינינו והפיץ גלי חום בעטיפה של ביטחון.
שפתיו נצמדו ונותקו חליפות, שמעתי אותו חוזר ואומר "כל כך התגעגעתי אלייך, כמה טוב לחבק אותך שוב ושוב, כל רצוני הוא להגשים את כל משאלותייך אחת לאחת"!
לאור הכרזה כה מבטיחה הבנתי שיהיה לי קושי עצום להוציא את ההחלטות שלי לפועל בצורה הרגועה ביותר על מנת למנוע מעצמי סבל מיותר. כל הפחדים שגברו עלי וההחלטות להפסיק להיפגש, לפחות לא בתדירות כה גבוהה, התפוגגו לשמע הדברים. הייתי מאוהבת וחלשה, מאז ותמיד הובלתי מצבים קשים ומסובכים, אף אם לא התקבלו על דעתם של האחרים, לפחות לא בהתחלה, ולא פעם תפקדתי כמו מנהיגה, הצטיינתי בהחלטות למען האחרים כאשר היה נחוץ. והנה במצב הזה היה עלי לדאוג לעצמי באופן אישי ובעקביות, וגיליתי חולשה, ובטחתי בשוריק שישאיר אותי במסלול הנכון. כיצד הדבר אפשרי, שאלתי את עצמי ,אם הוא בעצמו היה המסלול העוקף של חיי?
אהבתי את הבית שלו שהפך לקן האהבה שלנו הוא היה עוצר נשימה ומרוהט בטעם, בית חלומות לאוהבים בכל מצב. אך מה מוזר היה הקשר שלו דווקא אלינו! הבית היפה והרענן הזה ניטע עמוק בתוך ימים אחרים מהעבר הרחוק, בית שעבר בירושה ממר ישראל כגן ואשתו גברת מרילין שהיו הסבא והסבתא של הנרי, ידידו הטוב ביותר של שוריק..
הסבא ישראל ואשתו מרילין השתקעו כאן בבית הזה בתחילת המאה עוד בהיותם בשנות העשרים לחייהם וכאן הם חיו במשך ששים וארבע שנים כזוג תל־אביבי. כך שלמרות היותו עתיק, ישן ואולי לא אופנתי, זה היה בית מקסים ומלא השראה, בית שבקושי יכול להיות קיים עלי אדמות, לפחות לפי מיטב הבנתי.
אך לא רק בעבורי הוא היה מיוחד, הוא משך מאוד גם את עיניהם של העוברים והשבים הוא הפנט ללא הרף את הסביבה. רוחו של הבית ידעה להתחדש באופן מחזורי, וכך הפריח הבית את אהבתנו. בהשראת המקום הקסום הזה נהפכו חיינו לחוויה יוצאת דופן בהחלט.
צחוקו של שוריק פרץ את מחשבותיי, צחוק מלטף. הוא לחש "הבית הישן הזה בעל תכונות אנושיות...וכולנו נאלץ בשלב זה או אחר לצמצם נזקים."
מיד הוספתי "אז מוטב מאוחר מאשר מוקדם בתקווה שאיש מאתנו לא ייפגע מכך אם נחליט כך או אחרת."
שוריק אחז בידי ויצר את הרגע הבא, הוא רכן למגרה שלצד המיטה והושיט לי צרור דפים שאחז בו בעדינות רבה. שוריק ידע כי כל הקשור לחיים הרומנטיים של לוסיאנה ויוהאן המיתולוגיים, שחיו במאה הרחוקה, יעניין אותי תמיד וכך קראנו בשקיקה:
[מכאן פונט אחר]לאבי היקר, סר פיליפ, מינכן
ברצוני לדווח לך כי מסלול חיי מתנהל כשורה אף על פי שהוא לא לגמרי לשביעות רצונך, אך איני רואה עצמי כלוא בכל אופן שהוא.
השהות שלנו כאן טובה לגוף ומעניקה מרפא לנשמה, מעולם לא חשבתי שאפשר להיות כל כך מאושר מכל כך מעט. סיימתי בהצלחה את לימודי המשפטים מחזור 1910, תל אביב. מבין אני את ההסתייגויות שלך, גם לי ההחלטה לא הייתה קלה, אך יש לומר כי למרבה השמחה מצאנו כאן עזרה רבה אצל באי ביתנו, שהם חברינו הקרובים. בכל מקום דוברים את השפה שלנו, את הניב הגרמני הטוב.
כן, יש בנו רצון אמיתי להצליח דווקא כאן.
העיר תל אביב מחייבת כל אחד מאתנו לקבל החלטות חשובות, ובתוך כך גילינו דבר מעניין, ההחלטות הרגשיות ולא ההגיוניות הן שמעניקות לנו ביטחון בדרכנו למצוא את הדבר הנכון.
מוקפים אנו באנשים אמיצים, בעלי השפעה עצומה, עם השלכות מרחיקות לכת, יש בכולנו יכולת מופלאה לצפות את הבאות.
מרילין ואני מאוד מאושרים בבננו יוסף, אשר נולד כאן בתל אביב, ומנסים אנו לחיות ולקיים הווה סביר במקום הלא סביר הזה. מודעים אנו שלעולם אין לדעת מה צופן לנו העתיד, אך פה בתל אביב אנחנו לא לבד. פה כולנו חיים את חזונו הגדול של הרצל ידיד נעוריך.
בקרוב אגיע לבקרך באחוזתך במינכן ואני מתנצל מראש כי הזמן אשר יעמוד לרשותי יספיק רק לחופשה בת שבוע.
נ"ב
נסתרות דרכי האל...
הלכתי בדרכך
אתה סיימת בהצלחה את לימודי המשפטים במחזור 1884, וינה
בכבוד רב בנך ישראל, תל אביב [עד כאן פונט אחר]
ברגע שסיימנו לקרא הרגשתי כיצד הבלבול עוטף אותי, הבנתי כי יש זמנים אחרים עבור כל אחד מאתנו. האם הגורל תובע ממני להשתלב בלוח זמנים אנושי ולוותר על החירות לנהל את חיי על פי תקופה שלי, האיגרת הבליטה את ההפכפכות ותמורות הזמן. אכן המציאות היתלה בי קיימתי אורח חיים ששילב בתוכו מסורת משפחתית ורצונות אישיים והתקשיתי בשמירה על כך.
שוריק הרגיש אחרת, הוא ידע לפלס לעצמו דרך, עשה הון ורכש הרבה נכסים, כבוד ומעמד, אך גם ידע כיצד למדר את המאבק שאליו נקלע בזירה הרומנטית בגלל היותי נשואה ואהבת חייו כאחת.
האמת היא כי הפחד לא שבר אותו, גם כאשר המצב הלך והשתנה, נראה כי הקושי והרגישות רק חיזקו אותו. התבוננתי בו והופתעתי לגלות מחדש כי גם טלטלות במצב רוחי לא הותירו בו כל סימני סערה. שוריק הצטיין בגינונים טובים מאוד וכשרון טבעי לדאגה תומכת, ובכך גרם לי לנוחות ולהרגשה שאני רצויה תמיד, ולכן הרשתי לעצמי להיות מגעילה למרות אהבתו הגדולה..
רכנתי אליו רגע לפני שעזבתי ואמרתי "מבין אתה, ידידי הקרוב, כי חיי בקרב משפחתי עשירים ומגוונים וזורמים בעבורי כמים חיים, שם גם שורשיי עמוקים בקרקע מסתעפים וגורמים לצמיחה וכל שנעשה מהם והלאה יכול להסב להם צער ודאגה לא הוגנים?"
"כן, לוסי, אני מבין מעולם לא החמצת הזדמנות לומר לי זאת."
ביציאה החוצה שוריק הביט בי והדאגה ניכרה היטב בפניו "אני מקווה שהוטב לך," אמר.
חג החנוכה התדפק על הדלת, והתחלתי לייחל לנס, בייחוד כאשר דורון שאל אותי, בעודנו יושבים מחויכים בזמן אחת הארוחות, "זוכרת כיצד פעם היינו החברים הכי טובים צחקנו יחד ואפילו ריכלנו לא מעט? יכולנו לדבר על הכול, על כל נושא," ואז הוא הרים את ראשו עוד יותר גבוה, הישיר את מבטו אלי והוסיף, "מה לדעתך שינה את המצב הזה? מתי נגמרו המילים הטובות ונולדו ההוראות עשה ואל תעשה. מה הרס את הקרבה אשר הבאנו לתוך הנישואין"?
לא עניתי, גם לי לפעמים מותר לשתוק כתשובה לשאלה, חשבתי לעצמי כי הרבה דברים תרמו להיעלמותן של המילים אף שאת הסיבה האמיתית שהניעה את כל התהליך והזיזה את הגלגלים לעולם לא אדע, לא הייתה לי התשובה הנכונה. דבר אחד היה לי מאוד ברור ותמיד היה מאוד משמעותי בעבורי, עוצמתם והשפעתם של חלומותיי על ההחלטות של חיי.
אז אולי חל שבר בחלומות המשותפים? שתקתי לעצמי...
באותו ערב היה שקט מסביב, הילדים ישנו אצל חברים והחלטתי להתפנק בבית. הכנתי לעצמי ארוחת ערב מוקדמת, לא גדולה, אולי אפילו רגילה, חשבתי שאולי ארוחה זו תגרום לי לא לאכול בלילה. התיישבתי בפינת האוכל ופתחתי את ספר ההגות "טמה מתערבת" של הפסיכולוג הידוע.
תמיד אהבתי לקרוא בזמן האכילה, מראה האוכל ללא קריאה נשאר לא מוכר, מפחיד מעט, רק ללעוס ולהתרכז בכך... משעמם...
כן הספר ריתק אותי.
שינוי חל במזג האוויר, הטמפרטורות ירדו וצינה השתלטה על האוויר, הערבים הפכו קרים כמו באירופה ולקראת הבקרים הגשם התגבר, שטף את המדרכות מהחושך. תוך כדי קריאת הפסקה בעמוד שלושים הבנתי כי מצבי הלך ונעשה פחות ופחות ברור.
[מכאן פונט אחר]
...יש לי חיים אני צעירה ונחשקת, אז למה אני מוצאת את עצמי במצב של חצי־ערות, נטול התנגדות, ללא מחשבה הגיונית, כלואה במצב כמו בין המצרים.
יחסיי עם העולם הפכו להמתנה בסירה מהודרת במזח לא מוגן.
ומים עכורים סביבי...
והגלים געשו וענו...
את חייה חיים כפולים, סודיים, פסולים והרסניים...
את חסמת את עצמך וקלקלת את המהות הפנימית, איבדת את האחריות והמחויבות...
...האופק הנפרש נחסם.... [עד כאן פונט אחר]
המחבר הביא דימוי של אישה שחייה את החיים שלי. סיימתי את הארוחה וסגרתי את הספר, המסקנה לא הייתה לגמרי ברורה לי, והיו לי הרבה ספקות ואי־ודאות כי עדיין נאחזתי בהרגשה הטובה ששוריק הביא לתוך חיי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-המשך עמוד -53-54-55-56 סופרת
במצב רוח כזה אולי הרעיון להיפגש שוב לא היה טוב כל כך, אך הנה מצאתי את עצמי בדרכי לפגישה אתו בבית קפה בתל אביב לשיחה עמוקה ורצינית שיחה שבה החלטתי שנהיה חייבים לקבל החלטות.
בשיחת טלפון האחרונה הוא ביקש שאם לדבר, אז הוא מעדיף לדבר פנים מול פנים כמו שצריך בנושא שיכול להפוך מבחינתו לכאוב.
אחרי הפצרות רבות מצדי, הוא אמר "אם זהו רצונך העז לברר עניינים, מסכים." מיד עניתי לו כי אנשים צעירים ומאוהבים לא יודעים איך למתן את המהלכים, או חלילה להיפרד כהלכה, או כיצד לדבר על..."
"נכון," הוא אמר, "אז תאמרי לי מה רע אם נמשיך"?
ואני חשבתי לעצמי שאף על פי שהוא ההגיוני מבין שנינו, הוא לא מסוגל לראות את המצב לאשורו לכן עלי להראות לו את הנקודה, את שבריר השנייה, שבה אני הופכת לאומללה כאשר לפתע האהבה לא נראית ממשית וקרובה כל כך והשגרה האחרת תופסת נוכחות אין־סופית בתאי המוח שלי. ואז כדי לא לסבול מרגשי אשמה או לחשוב מדוע ולמה...
אני אוכלת......
נכון עז היה רצוני להתייחס לקשר הנפלא שלנו כמו אל חגיגה, אך היחסים שלנו דמו יותר ויותר לחיים בצל הסכנה, והפחד האפיל על ההתרגשות. כן, אולי זו הייתה הגזמה, אך הרי גם הפסיכולוג אמר בספרו,כי חיים כפולים הם פסולים, הרסניים.
הכול השתנה בדרכי אליו הכול נראה אחרת ברגע שנכנסתי למונית.
הנהג קיבל ממני את הוראות הנסיעה ויכולתי להתיישב בנוחיות ובכך דמיינתי את עצמי לאישה שחוצה את כל הזמנים, כמו העיר תל אביב שהפכה לכרך של חיים רוחשים וגם בעוד שנים רבות האדמה שלה תבעבע התרחשויות.
פניתי לנהג ושאלתי אותו "האם אתה מסכים עם משנתו של הרצל ורואה בתל אביב כרך גדול?"
נהג המונית לא הופתע מהשאלה המוזרה והשיב, "איך לא? הרי כל חיי אני נוהג ברחובות תל אביב שאותה כינה הרצל "ארץ עתיקה חדשה", וכך אף שאין באפשרותי לנסוע לחו"ל זו דרכי לדמיין את עצמו כתייר לכל דבר. כי פירוש שמה של העיר הוא אוצר ישן שמתחדש כל הזמן. אהבתי את ההשוואה, גם לי החלומות עשו הרגשה טובה, הייתה במילים שלו חוכמה רבה.
והוא התעודד כי מצא בי אשת שיחה המשיך "הכול משתנה, עמים, שפות, לא תמיד הרע הוא רע, והטוב הוא טוב."
שיתפתי פעולה,כי אהבתי את הדימויים ואמרתי "כי גם האדם מתחדש לקראת בו האביב, מבטיח הבטחות,מייצר מחשבות חדשות."
לפתע חשתי בקור של סוף חודש דצמבר.
"כן," אמר הנהג, "לפעמים עובר הרבה זמן עד בוא האביב."
וכך עלתה לנגד עיני דמותה של הילדה ההיא הקטנה, לוסי, שאחזה בידו של אבא עת הלכה לצדו בעיר לבוב שברוסיה הרחוקה והקרה. היא הייתה מעט מפוחדת אך לא תלושה, ילדה קטנה שהביטה בערגה אל הלא נודע וברבות הימים גדלה להיות אישה יפה ונחשקת, אישה עם חלומות.
הגענו ליעדנו, שילמתי ויצאתי.
נעמדתי מחוץ למונית, אך רק לרגע קט ואמרתי לעצמי "לוסי שלי הרי אין בך שום דבר רע, גם אם יש בך דבר מה לתקן או דברים שיהיה עלייך לגלות ולהיאבק למענם, אז מה? הרי אינך רוצה לסיים תקופת חיים של נישואין טובים ומוגנים כי מאוד ייתכן שהאהבה לשוריק הצילה אותך מחייך.
איך? שאלתי את עצמי, איך?
שמעתי בתוכי את התשובה הברורה, אהבתו הצילה כי העבירה אותך מהילדות לבגרות.
מרחוק ראיתי את שוריק מחכה לי, ברגע שהתקרבתי והבטתי בו ראיתי עד כמה הוא יפה ותמיר, כמו הדמויות בציורי קיר ברומא. מיד חשתי את מגעו האוהב. נכנסנו לבית הקפה שלנו "מעבר לים".
הבטתי בו והרגשתי כי לעולם לא יהיה בי שובע לראות כיצד הוא מזיז את ראשו מצד לצד ומחייך בתנועה כל כך מוכרת.
"כן, אהובתי!"
אחרי חיבוק ארוך נרגענו והתיישבנו ומיד הוא שאל "האם המצב בינינו התחיל להטריד אותך יותר מהרגיל? תהי כנה אתי..."
עניתי לו שהכול היה שונה בימים הראשונים שלנו כאן, חייכתי חיוך רחב "באותם ימים הוצפנו אושר גדול..."
שוריק הביט בי ואמר "הייתי צריך רק לשאול מה שלומך ומין טרוף חושים חסר מעצורים אחז בי ובך, ואף לרגע לא חשבנו, לפחות אני לא חשבתי לעצמי, כי עלי להיות מוכן לכל אשר עלול לקרות".
נכנסתי לדבריו והוספתי "עדיין מהדהד קולך המחשמל במוחי כאשר לחשת 'אני רוצה שזה יהיה כמו שאת תחליטי, זאת תהיה לעולם ההחלטה שלך בלבד,' ובעקבות הדברים שנאמרו הרגשתי ידידות חום ורשת חושנית שלוכדת אותי".
שוריק הביט בי והשיב כאשר בקולו צליל של שקט מתוח "אז למה אנחנו רוצים לסיים דבר כזה יפה? עוררת את סקרנותי בשיחת הטלפון אני רק מקווה שאני חושב בכיוון הנכון ואת תאמרי דברים שישכנעו אותי שהכול כשורה, כך שלא אצטער. קשה להאמין כיצד הסכמת להיפגש במקום כל כך פומבי, ועוד בשעות הערב המאוחרות, לי זה לא משנה, אבל לך? חשבתי שלא יהיה לך זמן, האם את מתכננת להישאר זמן רב בחברתי?"
"כן." עניתי מיד, "שעה, יש לי שעה, עלי להגיע לפגישה של ועד הבית."
"אני מאושר,"ענה לי שוריק מיד "חשבתי שאין סיכוי רב שנתראה היום אחרי השיחה שדברנו בטלפון."
כן האמנתי עד כמה הוא אהב אותי ולכן ללא כל מבוכה אמרתי את אשר עם לבי "אתה יודע שבכול רגע שבו אנחנו יחד, מאז שהכול התחיל ועד היום, קורה לי דבר לא ייאמן, כאשר אתה מביט בי אני מיד הופכת לאישה מינית ומפעמת בי תחושת שפע. נכון, התכונה הזאת של חושניות תמיד הייתה בי, אך אתה הגדלת את היכולת הזאת באופן אדיר שמסב לי עונג נשי שלא יסולא בפז. אפילו השוקולד, שהוא תחליף מיני לאנשים מתוסכלים, נשכח באותם הרגעים, כלא נחוץ."
המשכתי בשטף עם הדברים שרציתי להדגיש "הרי אתה מבין שלעתים עלי לעצור ולחשוב מחדש, כי אם אהיה כנה עם עצמי, טוב לי אתך."
שוריק הקשיב לי עד הסוף, ובקול חנוק אמר, "בואי נחליט לא להחליט."
ההערה שלו גרמה לי להביט לאורכו של רחוב הרצל, כן האיש החי והחולם הפך לבסוף לשם, כינויי דומם לרחוב ארוך ומעייף וכנראה לעתים כך גם קורה לחיינו, צעירים שהופכים לדוממים ששגרתם משמימה.
הרמתי את המבט, אולי באמת לא היה לי נחוץ להחליט, וכך אמרתי לו "הרי החיים יחליטו ממילא, בעצמם... בוא לנדוד אתי עם מבטך לכיוון המקום שבו היה פעם הראינוע הראשון 'עדן' היו בו סרטים אשר מכרו אשליות, הם נגוזו כלא היו אחרי שטבלו בבריזה שנשבה מכיוון הים. ואז הם פלטו את ההווה שלנו לנסות ולהפיח חיים חדשים, עיניי דמעו, מה היא האמת?"
שוריק היה המום מהכנות ומהחשיפה שלי, הוא הביט בי ואמר בביטחון מלא "אני מרגיש כמו בהתחלה, כשקראנו לאהבה שלנו 'ההזדמנות' והרגשנו כמו גדולים. זו הייתה הרגשה חדשה בגוף ובתודעה. הזמן שחלף בינינו הפך לקסום יותר ויותר."
שתקתי, לא רציתי לקלקל את הרגע אחרי האומץ שהפגנתי. אך חשבתי לעצמי כי הרי כבר אחרי שלושה חודשים התחלתי לחשוש מהכישלון והתפללתי שנמשיך גם כאשר האהבה תעבור את נקודת השיא ויפוג הערפל.
באותו רגע הוא הושיט את אצבעותיו וליטף את ראשי כאילו הייתי ילדה, קרא את מחשבותיי, "זה רק ערפל זמני, זו עדיין מתנה גדולה ואל לך לחשוש או לפחד מהמסתתר מאחורי העמימות."
כן הגבר הזה למרות היותו עורך דין מכובד ומפורסם, קר רוח וחלק לשון העניק לי את תחושת הנשיות המתפרצת מעצמה וכאשר הוא ישב קרוב כל כך אלי בטחתי בו.
הוא צחק ובכה כילד, התרגש והביט בי באהבה.
הקשיתי, לא הרפיתי "ראה," אמרתי לו, "בשנה האחרונה גנבתי בקרים וחלקי ערבים קסומים כדי שנהיה יחד, אך אז באו הלילות מלאי החלומות הלא ברורים, מלאי רגשות אשם ובשעת חצות הפכתי לסינדרלה שאכלה מכל הבא ליד. אתה זוכר את אותו אחר הצהריים ביום הולדתך כאשר התכרבלנו במושב האחורי ואתה לחשת לתנוך אוזני, את מילות הקסם," הוא קטע אותי בעדינות והשלים את דברי במהירות "אך יותר מאוחר, כיבדתי אותך ואת החוקים שלך? אהובתי האם לא נכון יהיה לומר כי הלכתי צעד בצעד בדרכך, לא כך הוא? את חייבת להסכים אתי כי זיהינו את ההזדמנות המחשמלת כבר ממרחקים ותמיד ועדיין אוחזת בנו תדהמה עד כמה הכול מתאים ופשוט."
הוא עצר ומלמל, "הוי, כמה את יפה!"
מעולם לא ראיתי גבר שהפנה אלי מבט כמו זה, רק אלי, מעולם לא חשתי רצון כה אדיר לגעת בו כמו ברגע ההוא, מזג האוויר הפך להיות ממש קר וצמרמורת אחזה בי.
"קחי את מעילי ותני לי לחבק אותך, אני יודע שמבחינות מסוימות הכול מהר מדי ואולי אף מאוחר מדיי עבורנו. וגם ייתכן שהמעשה לא נכון! אך מעולם לא חשתי כי זאת טעות איומה, מעולם לא, אהובתי."
בדבריו הרכים הוא הצליח למוסס את מחשבותיי וחימם את כל כולי ואז הוא ואמר:
"הנה, כמו ברגע זה, אין נסיכה יפה ממך!"
ואז נזכרתי כי תמיד אני נראית כך כשקר לי ועורי מתלהט מעצם האוויר עצמו. אך לצערי, גם ידעתי שיצרנו בעיה, וזאת אף שחשתי חושניות ותמימות כאחת, כמו אישה אמיתית בין מבוגרים.
שוריק ביקש חשבון ואני ניצלתי את ההפוגה כדי לגשת לשירותים, הבטתי במראה, האם ליידי אנוכי או... הרי קראתי את כל המאמרים בנושא, ושפטתי יחד עם האחרים את אותם הראיונות על "הנשים הללו", נשים שבוגדות, נשים שמתאהבות.
היה בהן משהו תמים וחריף כאחד, נשים שלא ברחו מעצמן, פשוט בחרו להסתלק לאהבה חדשה ותמיד הבטיחו כי יחזרו כאשר ירגישו טוב יותר ומלאות ביטחון, יחזרו לשגרה והביתה לילדים. אך זה לא קרה להן לא בסמיכות לרומן ולא מתי שהוא אחר כך.
הורדתי את המים, לא רציתי לחשוב, הייתי מלאה בכל המשפטים של שוריק והשהייה במחיצתו הפכה אותי לאישה שונה, החושניות בלבלה אצלי את כל התפקידים.
את מי ראיתי במראה?
את ההשתקפות של כל התפקידים: הילדה הצייתנית, הנסיכה של אבא והאחראית של אמא, השכנה התומכת, גברת בעלת קריירה, ואמא אדמה, ואפילו פאם פטאל באירועים חברתיים.
יצאתי מהשירותים ופסעתי באון לקראת שוריק, שחיכה באהבה ובסבלנות, בעבורו לא הייתה כל סתירה, הוא ראה בי אישה חושנית, חופשייה בעלת עקרונות של נאמנות ומחויבות.
יהיה עלי להניח לעת עתה את ההסתייגויות שלי, כי גם בי קינן הרצון, יותר מכל רציתי לחיות בעולם שבו החיים הם מגרש משחקים רב־פעמי.
קמנו ויצאנו החוצה ואז שוריק המקסים והחכם אמר "נכון הקרקע רועדת ונשמטת מתחת לרגלינו, אדמת המגרש שעליו אנחנו משחקים נסדקת, והקו המחבר ובין החיים האמיתיים ובין החלומות שלנו מתחיל לייצר סתירות קשות, אך בשבילנו העיתוי של החוויה העצומה והקרבה התרחשו ללא התראה מוקדמת וללא תכנון מראש, לא רצינו לפגוע באף אדם ולכן מימוש החלומות הוא זכותנו המלאה."
התחבקנו בעדינות, התנשקנו בעצמה.
ואחרי שעה וחצי וכוס קפה ועוגה חמה נפרדנו והחלטנו לא להחליט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-סוף פרק ראשון ;עמוד -57-58-59-60-61- סופרת
היום האחרון לשנת שמונים ושתיים היה שונה, מוזר ומאוד משמעותי, הייתי בדרכי לקנות מתנות של הרגע האחרון לקראת החג. המדרכות החלקות מהגשם היו עמוסות כמו בכל אחר הצהריים של יום שישי, לפתע ראיתי את עליזה השכנה מרחוק, היא צעדה לקראתו של גבר נאה נעצרה מולו והתחבקה אתו ויחד הם נשענו על עמוד רטוב.
כן, היא נראתה מאושרת, לפחות כך זה נראה...
נראה היה לי כי היא רצתה לפצות את עצמה על הכישלון, כישלון נישואיה. לדעתי היא רצה מהר מדי אף שטוב שבילתה ויצאה מביתה. שמרתי מרחק ממנה לא רציתי שתבוא במבוכה כי היה לי ברור שבעבורה זו הייתה פגישה רומנטית ומאוד חשובה. עד לאותו רגע במשך חודשים ארוכים היא עשתה כמיטב יכולתה, כמו שציינה לא פעם.
"אני עוברת את זה בשעות היום די בסדר, בלילה קשה יותר, הרי אני צעירה ורוצה קשר אישי שיחזיר לי את הביטחון העצמי בנשיותי... איך אפשר לחיות בלי קשר? אני אישה של גבר."
הצבע בעיניה הירוקות נעשה כהה יותר כאשר היא הוסיפה "השקעתי באליהו המון, כבר מהיום הראשון הייתי צריכה לרצות אותו פחות."
"כן," אמרתי לה, מנסה לא לפגוע, "לבנות קשר טוב זו עבודה של מחט בערמת השחת."
בכל פעם שנכנסתי אליה כדי לעודדה היא בכתה בדרך זו או אחרת והשתוקקה לכל פירור של יחס, מצב רוחה עלה וירד עד שלפתע התחילה לקחת עצמה בידיים. והנה בראותי אותה הבנתי כי היא לא ויתרה רק כי הובסה, מרחוק נראה לי כאילו נהנתה מהגבר החדש, אשר התגלה כמחזר חכם כי הוא ידע לחכות לה בסבלנות גם בגשם.
כן, נטישה תמיד תהיה קללה בחיי כל אישה. וכנראה לא היו לזה חוקים, אמנם עמדתי מעבר לכביש, אבל חשתי היטב את הנעשה בשפת גופם, אף כי לא יכולתי לרדת לפרטי פרטים.
פניה של שכנתי צחקו בקול, היא רכנה כאליו הוא שאל אותה דבר מה ובתגובה היא נגעה בזרועו, ביטוי לחיבה גדולה, וכך הבנתי שהיא ענתה בגעגוע...
לפתע היא שמה את שתי ידיה על החזה שלה, הצליבה אותן ואצבעותיה בלטו לצדדים, הוא כיסה את עיניה, ובזה נתנו סימן שהפגישה המסתורית נעמה להם מאוד. אך מה שגרם לי להתפעלות גדולה במיוחד, אף כי בתחילה לא יכולתי להבין מה הוא הדבר, היא פתחה את זרועותיה וסגרה אותן בחטף, הזדקפה ובלהט עצום הניפה את המטרייה בעלת העיטורים הכחולים ואז כיסתה את פיה פתחה את עיניה בהרחבה, הסתכלה לצדדים ובתנועה עדינה הגישה את סנטרה לשפתיו והם התנשקו.
מהר מאוד התברר לי כי עליזה שלי קלטה אותי מרחוק ואותתה לי שלום, נבהלתי מעט, הרמתי את ידי לברכה ועזבתי את המקום. ללא כל ספק שוכנעתי שזאת הייתה פגישה מאוד ישירה, אך תהיתי מאין הגיע הגבר, כי נראה לי שהייתה להם שפה משותפת, והדבר הזה העלה בי הרבה סימני שאלה?
פניתי לדרכי מעט נבוכה, המשכתי משם הלאה.
נזכרתי באמרה, "יש חוקים לנטישה וצריך לציית להם", הישרתי את מבטי קדימה...
מוזר, מי היה מאמין? עליזה נראתה כמעט מאושרת, עניין של דקה... בחיים.
לפנות ערב נכנסתי לכוס קפה של שכנות טובה, היא חיבקה אותי בשתי ידיה ואז סיפרה "התראינו מחדש, נפגשתי אתו והכול היה מעבר ליכולתי..." לא הבנתי לרגע מדוע היא מביעה כך את עצמה, היא שילבה את רגליה, התיישבה בנוחות, זאת הייתה תנועת הנוחות שלה כאשר הייתה נרגשת מאוד. וכך היא הסבירה "אליהו ביקר אותי לפני שבוע, לקח את חווה לרופא שיניים, רצה לדבר, שאל אותי מה הן תוכניותיי ומחשבותיי לגבי הצרכים של הילדים, כאילו התנצל ואמר שהתכוון לעשות את הפרידה בצורה הנכונה ולא הצליח לו. הוא ניסה להיות אבא שותף."
הבטתי בה "…ו?"
"לא, לוסי, הכול כבר מאוחר מדי, ההשפעה של הנטישה גדולה מדי, אמרתי לו, המשפחה לעולם לא תשוב למה שהייתה. היציבות שהייתה ושמעולם לא פקפקנו בה נהרסה, השתנתה, ועכשיו אנחנו, כלומר, הילדים שלי, אדם וחווה, וגם אני, נלמד לשרוד, להתמודד."
היא ציינה כי היא יודעת שראיתי אותה ואת זלמן ברחוב הסואן, וסיפרה לתדהמתי ההולכת וגוברת כי הם הכירו בסוף שבוע שאליו היא נרשמה כדי ללמוד כיצד לעבור שינוי עצמי ולהבין מה הם פגמי אופי אנושיים. לגבי השינוי העצמי היא לא הייתה בטוחה שהצליח לה, אך באותו סוף שבוע היא הכירה את זלמן, גבר מקסים, כן הוא עדיין חיי עם אשתו באותו בית, לא ישן אתה באותה מיטה. לא, היא לא יודעת מה שמה, ואינה מעוניינת בכל מידע נוסף...
כן, הם עדיין חיים כזוג, והיא, שכנתי, הסוד שלו, "התמריץ של חיו", ומבחינתה טוב שכך, כי כל אשר היא רוצה זה פינוקים והרבה פינוקים, את כל אשר חסך ממנה אליהו.
היא חייכה חיוך מבויש, "ראי, הצער וההשפלה השתכנה בי מאז, אני זקוקה לדאגתו ולתשומת לבו של גבר הגון."
המשכתי לשתוק והיא הוסיפה, "אני רואה שאת מתקשה לענות, כן, יש בך נאמנות ואחריות ראויה לשבח."
ואני בלבי חשבתי, האם אי פעם היא תבין, מה עובר עלי באמת?
לצערי לא יכולתי להיות גלויה לא אתה ולא עם אף אחד אחר, לכן היה עלי להניח לה לנפשה אף שעז היה רצוני לומר לה כי להתנהגות שלה במשך השנים אין כל קשר או שייכות לעניין פירוק הזוגיות שלה. הנתק האמיתי התרחש מזמן מסיבות אחרות ולא קרה בזמן שבעלה עזב פיזית את הבית.
לא, לא אמרתי לה כיצד לחיות ומה לחפש או איך להרגיע את נפשה, לא לי היה להתערב. ויתרתי על מתן עצה שהיא לא ביקשה, אפילו שרציתי לומר לה הוא לא האיש הרע ואת האישה הטובה – לא רק בהקשר של עזיבת הבית, אלא גם הרבה לפני זה, לכל אחד תפקיד. לו היה תפקיד בעלה של עליזה והוא מילא אותו פעם טוב יותר ופעם גרוע כעדותה שלה, "תמיד עזרתי וויתרתי לו", אלה המילים שלה.
עצוב מאוד, אך היא בחרה את המקום הזה בעבורו.
היא הוסיפה בעצב "אני רוצה להבין, האם הפחד מנטישה והרצון לרצות ללא סוף, גרמו לי להירדם בשמירה על נישואי? האם לא בחנתי לעומק את הסימנים המתלווים שכל אחד היה יכול לראות ולא העז לומר לי? האם לא רציתי לראות את הניצול ואת האפשרויות האין־סופיות שהוא העניק לעצמו, ולבסוף באופן טבעי ביותר גם קם ועזב, נטש אותי... האם?.."
ואז אמרה דבר נוראי, "בפעם האחרונה, כשהגיע והתנצל וביקש להיות שותף, הרגשתי רגשי אשם על היותי נטושה, חשבתי שאולי לא מגיע לי לגדל את ילדיי. אולי אני לא ראויה? שוב הצליח לו. בחברתו קשה לי להקשיב לקול ההיגיון שבא מהמוח ולכן הלב שלי מתעתע בי."
בלחישה, כמו לעצמה אמרה, נבוכה מעט, "למרבה הפלא, מתרגלים לזה, האם לא התרגלתי לחיות באשליות? האם לא הפכתי את המציאות לאחיזת עיניים?"
לפתע היה לי די וכדי להפיג את הרצינות שהיינו שרויות בה ביקשתי עוד קפה ומעמול אחד בלבד כדי לשמח אותה, היא התעשתה והנחיתה עלי רכילות עסיסית על מלכי השכנה שלנו, "לא תאמיני," היא לחשה "מלכי לא ממש אוכלת כל מה שחשבנו, נכון, היא מכניסה לפה, היא בולעת המון, הבטן שלה מתנפחת ואז היא מקיאה, מכניסה אצבע והופ החוצה, וכך היא שומרת על משקלה."
כאשר הקשבתי לה הרגשתי כי בולמי הזעזועים כבר לא עובדים בעבורי, סיימתי את המעמול ועליתי הביתה עייפה מאוד ומיד הלכתי להתקלח, כי פשוט לא רציתי להקשיב לעצמי.
כמה שעות לפני שעמדה בפתח השנה החדשה, שעריה נפתחו עם גשם וטמפרטורות מאוד נמוכות ובתחזית מזג האוויר נאמר כי יהיה קר מאוד וירד מבול רציני, עדיין נותר לי זמן כדי לסגור את הראש ולטשטש את הלא נעים שהיה ועמד להסתיים עם השנה החולפת.
הזמנו לחגוג את סיומה עם החבר'ה, זאביק זמזם במסיבות את השיר המוזר והמבטיח, "יום שישי את יודעת יש בעיר מסיבה..." הבנתי כי כאשר אתעורר לתחילתה של שנה חדשה, ואולי אזכה להגשים חלומות מציאותיים.
בערב התארגנו למסיבת הסילבסטר ויצאנו מהבית יחסית מוקדם,לא הלכנו לארוחת ערב משפחתית.
כבר בפתח הדלת קיבלה את פניי נעמה וחיוך גדול קישט את עיניה "מה קורה? מה שלומך? דאגתי לך," אמרה. הבטתי בה בפליאה וסימן שאלה גדול נמרח על פניי, שאלתי "את מתגרה בי ורוצה לרמוז שלעולם איני משעממת?"
נעמה חיבקה אותי בתשובה ופנתה לזאביק בקול שהיה שמור רק בשבילו, "תמזוג ללוסי כוס שמפניה ושתהיה גדולה, ואני אפתח את דלת הכניסה לאורחים שלנו כי מצלצלים. את יכולה להניח את מעיל הפרווה על השידה," הוסיפה והלכה לעבר הדלת. יותר מאוחר כאשר מלאתי את הצלחת במטעמים הנפלאים שהכינה, קרצתי לנעמה והבטחתי לעדכן אותה.
"תתקשרי, מחר בערב אהיה בבית, לא תכננתי שום דבר."
כן, ככה זה היה אצלנו כולנו רצינו לשמוע רכילות, מי פחות ומי יותר, אנחנו הנשים אהבנו לדעת את פרטי הפרטים.
בשעת לילה, בדיוק בחצות, היא הגיעה. הרמנו כוסות שמפניה לברך את הנכנסת ולהודות לזאת היוצאת, היה שמח שלא כמו במסיבות האחרונות, כי על זאביק ונעמה תמיד אפשר לסמוך. רקדנו אכלנו וסיפרנו סיפורים, הרבה סיפורים, בעיקר התרשמנו מהטיול שלהם לאירופה, שלושה שבועות בשבע ארצות.
בשבילנו טיול לחוץ לארץ נמצא מתחת למעטה של חלומות, שם הכוכבים מרשרשים. נעמה סיפרה כי אפילו מזג האוויר זוהר בברקים ורעמים. הם הסתובבו במקומות שמהם עשו את החלומות ואני חשבתי שבעבורי טיול כזה טומן בחובו דבר אחד נוסף, את ההנאה לראות את הקשר בין הדורות, לגעת בזיכרונות שבאו מעולם שבו היו כבוד והערצה לנוכחות האלוהית, גם אם היא לא נראתה לעין.
העדויות בשטח הבליטו התרחשויות עתיקות יומין והעידו על חוסן של אותו גלגל חיים שמסתובב בחיוניות, וכל יום מניב תשואה קצת אחרת. אף אחד מאתנו לא טייל בצורה זו, הם היו הראשונים, התמונות שצילמו דיברו בעד עצמן.
למחרת לפנות בוקר, עדיין לפני הזריחה, התעוררתי. כולם ישנו, סגרתי את החלון, היה לי קר, חזרתי למיטה לחוש את ימיה הראשונים של שמונים ושלוש שאך נולדה. כבר היה אפשר לחוש בהתנהגותה כבת בית, היא תכננה תוכניות והפיצה תקווה במלוא התאוצה. האזנתי בתשומת לב לדופק פעימות לבה ושמעתי את מילותיה של הדוכסית לוסיאנה.
[מכאן פונט שונה] המחשבות שמענות את לבנו במהלך חיינו דומות כל כך אצל כולנו.
גם השנים החולפות לא מעמעמות במאומה את.... ההבנה כי לכולנו ניתן חוט של נחמה והוא חזק גמיש ופתלתל, חוט המחבר בין העולמות, אך למרות היותו נהדר, גם הוא לא תמיד מצליח להעניק הקלה למועקה השזורה בתוך הנשמה כאשר הכאב לופת בעצמתו...[עד כאן פונט שונה]
הזריחה עלתה, הזמן ירפא... נרדמתי לשעה קלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הפרק השני בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד השני מתוך התוכנית של אכלני יתר אנונימיים. סופרת
מה אומר הצעד-הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו.
בכול דקה ודקה אני נמצאת עם עצמי,ויש בתוכי קול פנימי ,אחד מכחיש,אחר מבוייש,ועוד אחד מצביע על חולשותיי,ואחד גדול קול חסר חמלה.
האמונה הפשוטה והכרת תודה בכוחם של החיים מאפשרת לי להרגיש בנוח לבטא את פחדי ולהבדיל בין מספיק ליותר מדי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -62-63-64-65 סופרת
צעד 2 - פסיפס מצוי
החיים הפכו להיות פסיפס של הרגלים גרועים, פשוט מדהים, אך התנהגותה המסתורית של מלכי השכנה והסוד השמור שלה, הפכו להיות הרכילות העסיסית ביותר, כי הקאת האוכל ועוד בסתר יצרה אצל כולנו הרגשה שלמלכי יש המון שליטה על הנעשה בחייה וזו בהחלט הייתה תכונה הכי נחשקת וכולנו התאווינו לה, אם כי לא התלהבנו מהמעשה עצמו. מי היה מאמין? מלכי השכנה שלנו היא לא באמת מה שחשבנו. אלה היו מחשבותיי באותו היום בדרכי לרופא השיניים. בביקור האחרון אצלו נפל דבר, הוא הוכיח אותי בקשר לנזקים שעשיתי לעצמי, "לוסי," הוא הרעים בקולו המוכר לי עד זרא, "תשאירי את השוקולד לילדים שלך..." בכך הוא ממש בייש אותי.
מאז הביקור ההוא נעלמתי מנוף המרפאה ויצרתי בכך מתיחות מסוימת ביחסים ביני ובינו, זו הייתה ההרגשה שלי באותו אחר הצהריים שבו פגשתי את מלכי, בעצם, זו הייתה הפעם שנייה שפגשתיה דווקא בדרכי לרופא שיניים.
מזג האוויר לא היה קר במיוחד, היה נוח והורגשה התחממות נעימה שאפשרה לנו לעמוד לרגע קט בפינת הרחוב, מעבר לשדה הראייה של הירקנית. היא עצרה אותי בחיבוק גדול והודיעה לי כי היא בדרך לקניות ומחכה לה לוח זמנים עמוס, כל זאת על מנת להכין מסיבה גדולה לכבוד יום הולדתו של בעלה שיחול בקרוב.
גיליתי התעניינות ותמכתי בנושא, ידעתי כי בעבורה, זה חידוש לעשות משהו לא למען מלכי עצמה.
"רק קחי לתשומת לבך שההכנות הן מרובות ואם תיווצר לך בעיה עליזה ואני נתגייס לעזרה."
מלכי ענתה לי מיד "אני משוכנעת שכל הסיפור הזה עם המסיבה הגדולה לא יהווה העמסת יתר בשבילי, אמנם נכון הוא כי יהיו הכנות מרובות ויהיה עלי להתכונן לכמויות גדולות של מזון שיהיו מתחת לאף שלי, אבל שום דבר לא ישמוט את הקרקע המוצקה מתחת לרגליי.
הקשבתי לה וחשבתי עד כמה היא חיה במציאות שונה ממה שהיא מנסה לתאר, הרי כל אלה שהכירו אותה, בשטח, הבינו את זה אחרת, אפילו אם זה היה רק לאחרונה.
מלכי המשיכה ושאלה בפנים רציניות "בדבר אחד אני כן מתלבטת, האם להזמין את החברים החדשים שלנו, את אלה משכונת הווילות המפוארת, הרי הכרנו אותם רק בעת האחרונה, האם אני חייבת בכך או אולי לא איראה טוב בחברתם ואקלקל בכך את האווירה?"
השאלה הייתה מעניינת כי מלכי שדרה כוח ומעולם לא הסתתרה בביתה הצנוע מאף התמודדות חברתית, היא תמיד הייתה מוכנה לצאת ולבוא בין האנשים. תמיד התעקשה להיות במיטבה, לבושה חולצה בהירה או צמודה ובגזרה שלא טשטשה את קווי גופה, ג'ינס צמוד וסקסי על ישבן מתוח. לכן הייתה מוזרה התהייה שלה והעידה כי פחדיה השתלטו עליה מעט יותר מהרגיל.
אולי בגלל הרכב המוזמנים? שאלתי את עצמי. עניתי ברוגע "אירוע שתוכנן מראש יהיה להיט בעבור רוב האנשים, ומסיבה שערוכה היטב יכולה למזג אנשים שונים ולפתור כל בעיה. עדיין עמדנו בפינת הרחוב ודיברנו, ואז הצטרפה אלינו חברתה הטובה לעזור לה בעריכת קניות. מלכי התעשתה מיד וציינה בפני ללא כל מבוכה נוספת את רשימת המזונות הארוכה והמסועפת שהיא תכין לאירוע.
חברתה חייכה ואמרה לי בקריצה, "מלכי אוהבת לאכול הכול ומארחת בשפע ובנדיבות." בקולה הייתה נימה של הערצה וגאווה בלתי מוסתרת ואני כבר דמיינתי לעצמי כיצד בסופה של המסיבה היא תיבלע בתוך השירותים ותבצעה פעולה אלימה נגד הגוף שלה ובכך תסלק את כל הלא נחוץ לתוך האסלה...
הרגשה נוראית תקפה אותי כשקלטתי מה הוא התהליך, בייחוד כשנזכרתי בדבריו של רופא השיניים שלי שאמר שמצב החניכיים שלי בכי רע, ואז שאל במפתיע "האם גם את מקיאה את שאיריות האוכל?"
כן, הכול היה מאוד מבלבל להבנה, מי היא הלא־שפויה מלכי או אני?
הרי מה עשיתי אני בסופו של יום עמוס לעייפה, אכלתי מכל הבא ליד, דחסתי כמות גדולה של רגשי אשם, ולבסוף חשפתי את חולשותיי קבל עם ועדה, כי הכול עלה על גופי בריפוד עבה. גם באותה שיחה, בעומדנו ברחוב, העודף ניכר רק בי, אך לא בגופה של שכנתי. נפרדנו לדרכנו, וצער רב אפף אותי, כיצד הגעתי לחוסר איזון ואי־שפיות כזאת, כיצד הפכתי עבד לתשוקותיי, ללא יכולת למתן את עצמי בכוח הרצון. המחשבה לנסות להקיא הסתננה לתוך תוכי ובלבלה אותי, מזל שהפגישה עם רופא השיניים הוזמנה מראש.
רגע לפני הכניסה למרפאה, עצרתי וחייכתי, הייתי חייבת להודות שמלכי לא מסבכת את פני הדברים כמוני, היא נהנתה מכל הבא ליד ומיד נפטרה מהתוצאות, ואילו אצלי כל ההחלטות, גדולות וקטנות, קיבלו מקום ישיבה כמו בעזרת נשים בבית הכנסת.
רופא השיניים קיבל את פניי, והפחד מקידוח המכונה בפי השכיח ממני את הכול.
חתירה ללא ליאות להשגת כוח רצון מיוחל, להיות משהו לעצמי, הסבה לי המון מבוכה, ייסורים וחוסר ביטחון.
מלכי הזמינה אותי למסיבה. ההזמנה באה בעתה, אספתי את כל ההתלהבות שלי ובכך כאילו שיתפתי את הצד החשוב שבי. קיוויתי שהמסיבה תפיג ולו במעט את המתח ביחסי עם עצמי, שהלך והחריף ואפילו הקרירות המזדחלת באוויר לא הצליחה לצנן אותו. בדרך כלשהי חשבתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי להכיר אנשים מעניינים וליצור עתיד מתוך ההווה שהפך למבוי סתום. מלכי עשתה כמיטב יכולתה לפזר את כל הספקות הנוראיות שנקשרו בשמה, האישה הזאת הייתה פשוט מדהימה היא איחדה כמה בני משפחה מסוכסכים, מיזגה בביתה חברים חדשים ועשירים עם כמה חברי ילדות נפלאים, שהגיעו אמנם לרמת חיים נוחה אך לעומת הפגנת העושר של החברים החדשים שלה היה ברור כי התוצאה עלולה להיות שונה משלווה ואושר ואווירה טובה...
במעשה זה היא אפשרה לכולנו לראות עולם שמעטים זוכים או מסוגלים להכיר. הסתובבתי בין המוזמנים בייחוד התקרבתי לחבריה החדשים והתחלתי לראות את הדברים כמו שהם, הבנתי סוף כל סוף שגם אני מסוגלת לדמיין לעצמי חיים בריאים משופעים בעושר כספי, כאלה שמעולם לא היו לי באמת.
מישהי יפה וזקופה, אישה מושכת מאין כמוה אמרה "הדברים לא יהיו יותר כמו שהיו, עלינו ליהנות, להיות גאים בהישגים שלנו ולא להכאיב לעצמנו בנקיפות מצפון יותר מהנחוץ."
חברתה, שגם הכירה בערך עצמה ולא הייתה זרה לה האווירה המפוארת אשר סבבה סביבה, השיבה לה, "אם מדברים על מפגש בין העבר להווה יש דברים שעליהם אני כן מצטערת. לעתים התנהגתי בכפיות טובה, בהתנשאות כלפי החיים, במעט יוהרה, בייחוד שכידוע לכולנו ולך באופן מיוחד שהורינו היו אנשים צנועים וקשי יום."
פסעתי לכיוון הנגדי בפסיעות עדינות עוד לפני שהן הבחינו בי וחשבתי לעצמי שייתכן מאוד שיש בכול הדברים ששמעתי הרבה משמעות. אכן תמיד ידעתי כי טוב ללכת בדרך אמיצה ומיוחדת, גם אם היא לא הלכה בדיוק כמתוכנן, באומץ היה את היכולת לרומם, לתת חומר למחשבה לפזר את המסתורין, לתת קסם לחדש, ובייחוד כאשר ההשלכות הביאו את שפע נקודות מלאות בדמיון בין החיים כמו שהם נראים בהווה, לבין החיים האחרים שבהחלט אפשריים. באותה מסיבה לא היה באפשרותי, להתעלם משום דבר, גם אם רציתי בכך.
ההזדמנות נוספת להארה הייתה הפוכה ומכאיבה, אך הביאה לי תועלת רבה שלא שיערתי את ערכה באותו הזמן. ראיתי את מלכי מפלסת את דרכה בין הנוכחים באופן המלבב ביותר, באותו רגע לא ייחסתי לכך כל חשיבות. אמת, נדרש לי זמן להבין לאן היו מועדות פניה כי שפע הדברים ששמעתי מילאו אותי עוצמה ונחישות דעת, ונתנו לי המון כוח כך שהרגשתי שאיני צריכה לבקש עוד, אך אז הכול קרה מעצמו זכיתי להיאחז באמת שונה.
מלכי מיהרה לכיוון חדר השירותים המעוצב שלה כדי להקיא את המיותר ובכך לשמר את החזות והמראה שלה, אמנם בראותה אותי היא חששה מעט, עצרה בנימוס מלאכותי אך מיד פתרה את עצמה בכך שהכריזה באוזניי, "שתיתי המון אני עושה בתחתונים."
שמעתי את המילים והבטתי בה, אך במבט עיניה לא היה ברק של הלצה, כי משהו בהופעתה היה אחר, שונה, היה בה מתח מוסווה, וזאת אף על פי שהיא הייתה בביתה במקום המוגן והמוכר לה היטב. ומכיוון שהיא הייתה ערה לכך שמסביבה היו הרבה אורחים, היא ניסתה במשנה זהירות להסתיר את עומק בעייתה, אך אני חשתי את המועקה באוויר.
היא הביטה בי ובחושיה החדים, שתמיד גילו עניין בכול אשר התרחש סביבה, אמרה "יש לי כאב בטן, תחושה כזאת מוזרה ואני חשה קצת אחרת, שתיתי מעבר למידה, אך למען האמת לא יותר מדי. אני צריכה להקיא את אשר מעיק עלי. ייתכן שגם אכלתי יותר מהרגיל, ממש הגזמתי עם עוגת היום הולדת, הקצפת הייתה שמנה מדי... והמאפה מכביד עלי, התמלאתי עד הגבול העליון של הקיבה שלי. עלי לנקות את עצמי באופן מידי מהעומס שאני חשה."
התמלאתי תוגה, הכרתי את מלכי היטב מהיום־יום, אישה צעירה כמוני, ותהיתי למה לקח לי זמן כה רב לראות את דברים כמו שהם באמת. אולי הפחדים שלי גרמו לכך?
מלכי נעלמה משדה הראייה שלי, בוודאי הלכה לעשות את כל ההכנות, כדי להקיא ובכך לבטל את התוצאות של האכילה המטורפת שלא יישארו על גופה או בתוכה...
זכרתי את תיאור התהליך המחריד כאשר קראתי מאמר בחדר ההמתנה אצל רופא השיניים:
"האישה הכניסה אצבע לגרונה שנפער כמו לוע הכריש ובכך גרמה לתכולת הקיבה לצאת החוצה."
ידעתי שאצטרך לחשוב על כך יותר ברצינות כי מנגד התקשיתי לקבל את הכפלים הנוספים שגופי קיבל, מעיין ממשות שהתלוותה למעשיי שלי.
שעתיים אחרי, בדרך החוצה, השתדלתי להיות ניחוחה, למרות כל התחושות שעלו בי הבטתי מסביבי וראיתי כי לא נותר מקום פנוי בכל העולם כולו שבו לא ראיתי את עצמי בכל אחד ואחת.
באותו לילה לא נלחמתי. בעיקר השלמתי.
כמה ימים אחרי ששככו הדי המסיבה דיברתי עם מלכי והיא אמרה "אני מאוד מעריכה את הקשר שלנו, אולי נראה לך מוזר ולא הולם נושא האכילה שלי, אך בואי לבקרני, כי נראה לי שהכרחי שנפגין נאמנות זו לזו כל עוד שתינו מתעניינות בבעיות שאכילה גורמת..."
אלה היו דבריה המדויקים. האם משהו באמת השתנה? שאלתי את עצמי.
מלכי שאלה בחשש, "לא פעם דיברנו עד כמה עזה שאיפתנו להיות אנחנו, לחיות את הדברים שהאמנו בהם, שחווינו. אחרי המסיבה הבנתי שהמעשים שלי לא מאפשרים לי להמשיך הלאה בדרך שלי. תמיד האמנתי בעצמי, וגם כיום אני מאמינה ביכולות שלי, אך התעצם והתחזק בי כאב ישן נושן וכל הידע והניסיון שרכשתי לא עומדים לזכותי היום. תגידי לי, לוסי, האם חיכיתי זמן רב, מדי?"
"לא." עניתי לה בקול צלול, "לא... אסור לחשוב כך..." הכול היה מוזר.
הרגשתי שמגיעות למלכי מחיאות כפיים על הווידוי גם אם הוא נעשה בגלל שנתפסה, כי קשה לדבר על חולשה כה אישית ופרטית כמו הקאת האוכל. ישבנו בחוץ, ולפני שהמשכתי בדרכי לעבודה חשבתי שכל אחת מאתנו שונה גם בצורה שבה היא נושאת בתוצאות ההתמכרות... הגרסאות כה מגוונות. חייב להיות סיכוי לשינוי כי חוויית התוצאה של מסכת חיים, השוקעת לתוך סכנה גדולה, התחילה להפחיד אותי.
שבוע מאוחר יותר ממש לפני כניסת החושך ה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -66-67-68-69-70- סופרת
שבוע מאוחר יותר ממש לפני כניסת החושך הופתעתי מאוד כאשר דורון העיר, "גם שנה זו מחישה את צעדיה, בלי שהבחנו חצינו את תחילתה. בואי נעשה תוכניות, הגיע הזמן לערוך עוד אחת מאותם השיחות הטובות שהיו לנו פעם... אהבת אותן, זוכרת?"
התוודיתי לפניו "מצאתי קצה חוט ודווקא דרך השיחה עם מלכי, ובייחוד אחרי שראיתי אותה במו עיניי צועדת לכיוון השירותים, אף שהתקשיתי להבין את ממדי התופעה, הרי מדובר במלכי המאופקת, אך לאור הנטל הרב שהוטל עליה בארגון המסיבה, גם היא החלה להתמוטט.
אף שדורון נעדר מהמסיבה הוא הבין והשיב תשובה יפה כל כך, "כל מה שהיא רצתה זו תודה והרגשה טובה ללא תנאים וללא ביקורת."
המשכתי בשלי "עדיין אני מתקשה להבין כיצד ההתנהגות שלה לא באה לביטוי עד עכשיו?"
דורון הפגין ידע רב באמרו "אין ספק שמדובר באכילה בסתר ללא סימנים חיצוניים, עצם קשר השתיקה רק החמיר את התופעה ולכן הופתעת כל כך, אך לבסוף המציאות נקלטה גם אצלה."
שתקתי, לא רציתי להרגיש ששוב אני עושה מכל דבר דרמה, ולכן החלטתי שפשוט אניח לעניין, ואניח לו להירדם.
תכננתי להישאר ערה כדי לקרא מעט, פתחתי מעט את החלון כדי שייכנס אוויר אף על פי שמשכתי מדורון את השמיכה המשותפת מכיוון שהיה לי קר. הבנתי שהקושי שלי הולך וגובר ובמוקדם או במאוחר יהיה עלי להודות לפני עצמי שאני מכורה ולא לתת לעצמי לחמוק ואולי אף לתת לו להוציא ממני בקשה לעזרה כנה.
במוקדם או במאוחר יהיה עלינו לדבר בכנות על כל אותם המצבים שבהם אכלתי בהיחבא, אך גם זה לא היה פחות מפחיד או מבייש מהסוד עצמו. זו הייתה המסקנה שאליה הגעתי אחרי מחשבות כבדות.
לבסוף נרדמתי מן הסתם.
כעבור כמה שעות, עם הזריחה המוקדמת בעומק הצלילה לתוך החלומות, דורון התעורר והיה ערני דיו כדי לחבק אותי חזק, נעמה לי תחושה זו של גופו והמגע שלו השתלב בחלומותיי ובמחשבותיי. חצי מנומנמת חשבתי לעצמי שאולי עדיף לעשות סקס מאשר לדבר, זה תמיד הטיב אתנו.
יותר מאוחר כאשר דמעה אחת ירדה והשנייה באה אחריה הוא לחש בעדינות, "לכל דמעה יש הסבר, דברי..."
לא חשבתי שדורון מודאג, הוא היה פשוט גבר עדין ומתחשב ושאל רק למקרה ש... אך אני רציתי לצעוק: זה לא העניין, העיקר הוא מה אעשה כיצד אפסיק את האי־נוחות ומתי אפסיק לחפש תשובות בשוקולד?
שתקתי כי לא הייתי די ברורה גם לא לעצמי, עמימות שלטה בי... ופחד השתלט עלי, שמא הפכתי את חיי לאחיזת עיניים.
חודש חלף, ההתייחסות שלי לאוכל הפכה להיות אפילו יותר הרסנית וקשה לעיכול, האי־סדר תפס מקום רב כי גם כאשר הרגשתי שבעה אכלתי מחדש למרות הצרבת או הלחץ בחזה. רופאת משפחה הזמינה אותי לבדיקה נוספת, והציבה לפני דרישה שקשה היה לי לסרב או לא להתייחס אליה.
"תקבעי תור לדיאטנית כדי להוריד את ערכי לחץ הדם או שתקבלי מרשם לטיפול תרופתי נוסף."
מזמן כבר הבנתי את הצורך הדחוף לטפל בזה, ואף על פי שניסיתי למנוע מעצמי את הפזיזות עם האכילה, ראיתי כי הזמן פעל לרעתי לאט ובשיטתיות, והדיאטות שאותן ניסיתי מפעם לפעם, כמובן על דעת עצמי, הזיקו לי אף יותר.
חשתי כרוצחת, לא שפויה, שהורגת את עצמה עם האוכל... במקום ליהנות בפשטות מהמתנה הנפלאה של חיים צעירים ורצויים. גם השיחה עם מלכי לא נשכחה, ואף על פי שלא נאמרו בה מילים מפורשות היו בה הרבה רמיזות משמעתיות עם מסקנות נסתרות ואמנם חלק מהדברים התחילו סוף כל סוף לקבל משמעות חדשה.
עקבות אי־ההסכמה שבתוכי החלו לתת בי את אותותיהם... כדי להבין את עצמי ניסיתי מחדש לדבר עם דורון, ונבהלתי...
דורון הזכיר לי את מה שידעתי:
"הטבליות החדשות להורדת נוזלים מהגוף יזיקו לכליות שלך."
יותר לא הקשבתי, קבעתי תור לדיאטנית מקצועית שעבדה בשיטה הטבעית.
היא מילאה אותי כדורי אצות ורוקנה את הארנק שלנו, ולבסוף היא דרשה ממני להיות צמודה לדף הדיאטה שהיא רשמה. ונוסף על כך המליצה על יומיים צום בכל שבוע רצוי בימי חמישי ושני, הרגשתי התרגשות של הרפתקה.
הביקור אצל הדיאטנית אכן הביא שינויים די גדולים ומדובר היה בבניית תוכנית אוכל משפחתית שמעולם לא הייתה לנו, כמו למשל להקפיד על זמני ארוחות ולא לאכול בשעות ערב מאוחרות. אך ההמלצה הכי חמה הייתה הרעיון של ארוחת בוקר מלאה, לא רק ביום שבת, שתיטיב עם מערכת העיכול שלנו, היא הזכירה לנו התחלה חדשה ורעננה.
היה משהו מיוחד בסדר הנכון של הדברים, פשטות ותום של אנשים בתחילת דרכם. נזקקנו לכמה שעות נוספות מוקדם בבוקר לכן אימצתי לי הרגל חדש להתעורר בשעה שש בבוקר, אפילו שיכולתי לנמנם עוד שעה לפחות. וכך, בהתלהבות גדולה, הפציע הבוקר החדש שלנו, את השעון המעורר כיוונתי לצלצל פעמיים כי לדורון לא קל היה להתעורר, אך לי היו הרבה הכנות לקראת החיים החדשים שקבעתי לעצמי, כך ששמחתי לקום גם בלית ברירה.
כך או כך בהיותי אישה של בוקר החיים נכנסו לשגרה שונה ברגע שכן התעוררתי. דבר ראשון צחצחתי ושטפתי באופן יסודי את שיני פעולה שגרמה לי תחושה טובה וסוג של מעשה נכון לעצמי, אף כי הפעולה עצמה מעט שעממה אותי. דאגתי לקנות את משחת השיניים "ענוגה" מאיכות טובה כי זאת הייתה המלצה חמה של רופא השיניים שגם אותו הכנסתי לתמונה.
תוך כדי ההתארגנות, הגנבתי את מבטי לידי המטופחות, צבע הלק החדש שבו צבעתי את ציפורני ידי היה לא רע, בעצם אולי היה בהיר מדי, אך זה היה צבע "מעורר השראה" בגוון סגול, שהיה אהוב עלי מאז ומתמיד. אז הגיע הזמן לפתוח זרם מים חזק במקלחת, מעולם לא הפסקתי להתפעל מהקלות שבה הברז הזרים את המים על כל חלקי גופי ושערות ראשי, מאז ילדותי אימצתי לעצמי הרגל, להישאר רטובה כמה שיותר, לכן לעתים מאוד רחוקות ניגבתי את עצמי וגם זאת רק בנגיעות קלות ורכות בטפיחה של אצבעותיי על עורי החלק, כדי לא להשאיר אחריי שלוליות גדולות מדי. זו הייתה דרכי להמשיך ולהרגיש את הרעננות.
עד לאותו רגע לא חשתי כל אי־נוחות, אך כאשר נעשה לי קר בכפות רגליי מיהרתי להשחיל אותן לתוך נעלי הבית הלבנות והרכות. הקטיפה הנהדרת שלהם הזכירה לי את החיים הטובים, השקיעה אותי בהנאות הקטנות, תמיד הופתעתי לגלות כי אף על פי ששמתי על עצמי את חלוק המשי הסגול והבית היה מחומם, עור גופי סמר והיה צונן מעט...
הגיע הזמן להתלבש, תמיד הקפדתי לשים חזייה שתעניק לשדי את ההרגשה התומכת והנעימה, באותו יום בחרתי בזאת הכחולה היא הזכירה לי מגע של בד סיני משובח. מרחוק שמעתי שדורון הגביר את עוצמת הקול ברדיו כדי לשמוע טוב יותר את מלל החדשות, אך מילות שיר האהבה שבקעו מן הרדיו הדהדו לעוד כמה דקות, לפני בליל החדשות, ועטפו אותי בתוגה.
כמו תמיד הגזמתי עם ההתעסקות במים, עורי סמר חשתי מעט סחרחורת.
כך או כך התיישבתי מול המראה, פניי הניבטות זעקו לקרם לחות מזין וטוב, לא תמיד היה לי את הרצון לטפל בעור פניי, אך באותו יום הרגשתי התחלה חדשה. בעדינות מרחתי את הקרם, בנוסח ההוראות הקפדניות של הקוסמטיקאית שלי שידעה לומר כי גם בחורף צריך לדאוג לעור ולטפחו ולא רק בקיץ.
רק כאשר הרגשתי מרוצה נזכרתי שבכל ביקור אצלה היא הטיפה בעקשנות "אישה זו אישה בכל מצב ובכול ימות השנה." שונה הייתה הרגשתי לגבי מריחת האודם, החלטתי למשוך את שפתיי אחרי האוכל, הרי ממילא יהיה צורך לחזור ולשים מחדש, אפילו למדתי כיצד לא לצאת מקו השפתיים...
כאשר ראיתי את פניי משתקפות במראה הרגשתי לא רע בכלל, אפילו מעט סיפוק. "תרגישי צעירה, שיננתי לעצמי," עורי היה מאוד חלק ועדין. כן פעולות הטיפוח תמיד ריגשו אותי, חבל שהם עלו וירדו בהתאם לדימוי העצמי שלי, בדיוק כמו שהושפע צבעה הבוהק של האהבה שלי לשוריק.
הסתכלתי בשעון, החלטתי שמספיק עם המחשבות, רק הדר הגיעה מוכנה לארוחת בוקר, אך עדיין לא לבושה. היא נעמדה מולי בחיוך קורן, כן בשלב זה היא הייתה מאושרת, כולם היו ערים ולא היה בעולם הזה דבר שגרם לה אושר גדול מזה. מהמטבח שמעתי קולות שהעידו שדורון הכין קפה, התמלאתי רעיונות חדשים לגבי הכול, אפילו לגבי רהיטי הבית חשבתי לדוגמה להפוך את השולחן הגדול שניצב במטבח להשראה מאחדת לבניית משפחה מלוכדת. פינת האוכל אמנם הייתה ממש גדולה אך בבקרים הרגלים המקום במטבח היה יכול לשמש אותנו כמשפחה ולעלות את ארוחת הבוקר לדרגה גבוהה מאוד.
הדיאטנית המליצה להכין אוכל טעים, ואכן ריחו של הסלט השתלט ועל כל ניחוחות הבצל הירוק והצנוניות שהיו הכוח הדומיננטי, פרוסות הלחם השחור הפכו לצנימים פריכים, ורכות הגבינה הלבנה המסה אותי לחלוטין. הגעתי למטבח והכול נראה כה טעים ולפתע פתאום הפכתי לרעבה באמת, תחושה שהייתה נדירה בעבורי בשעה זו. ההחלטה השפויה להקפיד על ארוחת הבוקר, שהייתה אמנם רק בחיתוליה, כבר הביאה שינויים מפליגים בהרגשה.
השולחן הערוך באוכל בריא ומזין,קפה, צנים וסלט שילבו בתוכם קלף מנצח, בבקרים הבאים החלפתי את הגבינה בביצה קשה, אך מעולם לא החלטתי על כך בהקשר של כמיהה ברגע האחרון.
בשיחה סביב השולחן, דורון אמר דברים שלא יכלו להיאמר בשעות הערב "זו שגרה נעימה, כאשר אסיים את הפרויקט נהפוך כל ארוחה לחגיגה."
דורון למד בשעות הערב, כנראה הוא יודע מה הוא עושה, היה קשה להאמין אך הוא אהב לעבוד וללמוד ונעדר מהבית ימים שלמים ורצופים, ואני מאז ומתמיד חלמתי על חיים כמו בסרטי קולנוע להיות משפחה ביתית ובעיקר בשעות הערב.
"נתת לי את הזמן הזה," כך הוא אומר לי לא פעם, כאשר הזעפתי את פני בתשובה אילמת,כי חלפה בי מחשבה מגוחכת, לא זוכרת שאי פעם ביקשת את רשותי. כמובן שלא אמרתי דבר, הבנתי כי אף אני לא ממש שהיתי בבית וחבל שכך שכן עתה ייקח לנו הרבה זמן לבנות הרגלים ולטפח את הבית והמשפחה.
ההשפעה של הדיאטנית עבדה, היא הצליחה לגעת בי, ובזכותה קבלתי המון ביטחון.
בשבועות הבאים הייתי די עסוקה בהרכבת תפריטים לכל מטרה ובתכנון הרעיון כולו, השקעתי הרבה מחשבה והקפדתי על ההוראות הכתובות, אפילו ילדיי המתבגרים שיתפו פעולה.
החלטתי להיעזר בנעמה ולפתוח דף חדש גם באירועים חברתיים.
התרגשתי מאוד כאשר הסברתי לה שאם נשלב במסיבה הקרובה את התוכניות החדשות שלי ונתמודד יחד עם השפע המיותר נהנה כולנו מכל העולמות.
נעמה צחקה ואמרה "האם את יכולה לדמיין לעצמך את החבר'ה מיישמים את הדברים החדשים אצלנו, לא מכינים מנות כיבוד אין־סופיות, רוקדים בלי כמויות של אלכוהול?.."
השתעשענו במחשבה כיצד לאכול מהעוגה ולשמור אותה שלמה.
מקומות בילוי תקפו אותי תמיד ללא רחמים לכן החלטתי להיות חזקה, לוותר על השפע שיוגש במסיבות, לבצע את השינוי גם אם לא אקבל עזרה והעיקר להימנע מכל עימות ביני לבין חברי הקרובים.
אך לא כך התרחשו הדברים...
על מה בעצם הייתה כל המהומה שהסעירה את כולנו והדיה עדיין הכו בשיחות סלון.
בליל המסיבה סערו הרוחות, כבר ברגע שהגעתי כולם לחשו שבצעתי כניסה מלכותית. כן, הגעתי חדורה רעיונות חדשים להפוך את המסיבה ללוהטת ללא שימוש רב מדי במשקאות או באוכל, היה בכך חידוש גדול שלא כולם אהבו ,אז מה הפלא שהכול השתבש?
אף על פי שהחלטתי לעמעם את נוכחותי, חציתי קווים אדומים, וחבל שהתחלתי עם הוויכוח המטופש אחרי חצות, למעשה, לקראת סוף החגיגה.
במהלך הערב דווקא הייתה לי הקלה, נכנסתי לחדר אמבטיה לתקן את הצללית הנוצצת, הבטתי במראה וראיתי השתקפות של אישה יפה וסקסית בעלת מיניות פורצת, אף כי הייתי מלאה מדי לטעמי. למזלי הייתי במצב רוח טוב, לכן באותו רגע לא נבהלתי או ביקרתי את מידות גופי, גם החליפה שלבשתי ישבה עלי מאוד יפה ואפילו לא קיטרתי בקשר לאופיי נטול כוח הרצון.
אמנם שתיתי שתי כוסות מרטיני, כוס אחת יותר מדי, לפי הוראותיה של הדיאטנית, אך להפתעתי הייתה בי מידה של סלחנות ופיעמה בי מין תקווה כי בבוא היום אדאג לכך שאפחית את השתייה ואיהנה ללא אלכוהול.
בעודי מתכננת כיצד לרענן את האיפור, ברוריה הצטרפה כדי לתקן את שלה ולהזליף בושם לרענון התחושה הטובה מיד אמרתי לה "להיות שמנה בגיל הכי מיני ברצף החיים, זו קללה."
ברוריה הייתה חמודה מספיק כדי להשיב "מעולם לא שמעתי תלונה כל שהיא מאף גבר בחבר'ה שלנו, ההפך הוא הנכון, הם שופעים מחמאות וחוזרים ואומרים שבאישה שמנמונת יש מה לתפוס."
הסכמתי אתה, לפחות כך זה היה עד לאותו רגע.
מחשבותיי התבהרו תוך כדי רחיצת הפנים מיד כאשר יצאתי מהשירותים, לפתע הבנתי שהיה בי חוסר איזון בין התשוקות ומימושן לבין המציאות. חייתי חיים שהציגו את התשוקות כמו אגדה נחשקת, ואת המציאות כאחיזת עניים דחויה.
התרעננתי, יצאתי מחדר האמבטיה והשתלבתי בשיחות הבטלות. מרחוק ראיתי שולחן עמוס בפשטידת ירקות, בורקס בולגרי, פירות גם לא מהעונה, מטבלים מעוטרים ועוד מתכונים מיוחדים שאפילו לא הכרתי, וכמובן, בלטה למרחוק עוגה ענקית, "כי בלי עוגה אי אפשר", זו הייתה אמירתה הקבועה של זהבה אף שהיא עצמה לא אכלה פירור, לפחות
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -71-72-73-74-75 סופרת
זו הייתה אמירתה הקבועה של זהבה אף שהיא עצמה לא אכלה פירור, לפחות לא בגלוי...
העצות לדיאטה בשיטה הטבעית גרמו לי להסתכל על הכיבוד בעין לא טובה, אך לא מנעו ממני למלא את הצלחת בטעמים ובכמות רבה יותר מהרגיל ואולי בגלל זה שיבשתי את אווירת המסיבה לכולם. ייתכן שרציתי לתרץ ולהרגיע את מצפוני ופשוט כעסתי על עצמי שלא הצלחתי לעמוד בתוכנית האוכל במפגש הראשון שלי מחוץ לביתי המוגן.
הגבתי לא טוב ועוררתי את הוויכוח הגדול, למען האמת, כפלא היה בעיניי שבתחילת הערב הכול היה שקט, והתחושה הייתה שהעסקים מתנהלים בעצלתיים. חדגוניות שלטה בכל פינות הישיבה, מכל מקום התנהל שיח של צעירים שהזדקנו בטרם עת, שתו משקאות חריפים עם מנות ראשונות עתירות תבלינים, דיברו על מתכונים וקיטרו על קלוריות, יש שאמרו כי האוכל המתובל זה תחליף לסקס, אכן חבריי הדגימו את האמרה.
ההידרדרות חלה אחרי שעת חצות, האווירה התלהטה לגמרי כאשר כולם התמלאו בפחמימות אפויות, מטגנות וצלויות בכמות אין־סופית, ובמשקאות אלכוהוליים חריפים, שלא לדבר על סיידר חם ומתוק. אבנר הציע משחק זוגות שאהבנו במיוחד, זאביק התערב ואמר שעדיף שנשיר כי מוטב שנקפיד על טעם טוב, ולא נביך את עצמנו... ואני חשבתי איפה הימים ההם של גם וגם... ריקודים ללא הפסקה ומשחקי זוגות בעלי אופי מיני.
אחרי ההסתייגויות מפה ומשם הלהט הלך וכבה והאווירה דעכה, אלישבע וזלדה החליפו תפריטים ודוד, המאייש משרת מנהל הבנק, התווכח עם אהרון בקשר להשקעות פיננסיות. זה היה הרגע הגורלי, שבו הטלתי את הפצצה המיותרת. כבר טעמתי מכל אשר הונח על השולחן הבטתי מסביב,ואמרתי לברוריה רק בגלל שהיא הייתה בסמיכות אלי:
"זוכרת, שלפני כמה שנים, כאשר קיבצנו את עצמנו לחבר'ה, הייתה לנו תשוקה ורעב גדול לחיים, לריקודים, למשחקים ולשעשועים נועזים מרמזי מיניות וצחוק משוחרר..."
ברוריה הביטה בי והשיבה "כן, אך היום הכול אחרת הילדים גדלו, אמנם יש לנו עדיין את מלוא הכוח והרצון להשתולל, אך עם הזמן החולף קשה יותר..."
בשלב הזה היה עלי לשתוק אך נכנסתי לדבריה ואמרתי "רובנו נתקענו, אמנם בבתים יפים,כמו שנאמר 'אישה נאה, כלים נאים, וכולי', אך נבלנו..."
לפתע אלישבע, אשתו של דוד, התעוררה לחיים, בכל שיחה היא מחכה בפינה בינתיים מחליפה מתכונים, כי היא חייבת לראות לאן נושבת הרוח, ורק אז היא מתערבת. היא מזגה לעצמה כוס סודה והתיישבה סמוך אלי "תגידי לי," היא פנתה אלי בשקט מעצבן, "האם את זוכרת את הוויכוח הכי גדול שהיה לי עם ההורים בנוגע לשאיפות ולחלומות בשנות העשרים שלי? הייתי בטוחה שלחיים יש את כל השפע שבעולם לתת לי, התחתנתי עם דוד והוא שכנע אותי שיהיה לנו הכול, ואכן הוא בהחלט ידע לשחק נכון בקלפים,.. לכן לדעתי הכול השתנה אך ורק לטובה. אינני מבינה על מה את מקימה את המהומה. דווקא הבגרות שקפצה עלינו, גם אם לפי דעתך בטרם עת, היא ולא אחרת, מביאה אותנו לסוג זה של מחשבות מעמיקות לא?"
להפתעתי התערבה בשיחה זלדה, החברה הכי טובה שלה, "גם אני ואהרון לא מצטערים על הבחירות שעשינו טוב לנו בבית הגדול שרכשנו במיטב כספנו למרות החובות, יש בידנו קלפים לא רעים."
הבטתי מסביב ושמעתי את נעמה מעירה "איך אפשר לדעת מהו הדבר הנכון?" הרבה השתנה לכל הכיוונים, החיים הגיעו לשעת חצות וכמו באגדה, מצווים עלינו להחזיר חלק מהחלומות."
ברוריה שבינתיים חשבה יותר לעומק הרימה את הכפפה והשיבה בביטחון, "את צודקת, נעמה, הרצון לעוד ועוד לא תמיד כדאי ולא בכל תנאי, בייחוד כאשר הוא מעל ומעבר ליכולת."
שמעתי את חילופי הדברים בין ברוריה ונעמה ופחד אחז בי למחשבה מה היה קורה לו החברות היקרות היו רואות אותי עם שוריק כך סתם צועדים ברחוב. לעתים אף אני התקשיתי להאמין עד כמה היה בי אומץ, או אולי סתם טיפשות, אך כבר נאמר כי רגעים מאושרים יכולים לגרום לשתי התכונות לשכון בו זמנית.
באותה מסיבה לא הייתי כנה עד הסוף, מלאה ברגשי אשם מעל ומעבר, אף שבאותו רגע עברה בי מחשבה שקרה לי דבר נפלא בכל מה שנגע לשוריק, זה היה דבר שהעניק לי אושר אך גם אמלל אותי.
רומן, אהבה מחוץ לנישואין, קרה להרבה נשים מן השורה, לא פעם שמעתי אותן מתלוננות על השגרה והנה השגרה שלי זכתה, כמו זכייה בלוטו, כן, אך גם כשזוכים בלוטו מרגישים טלטלה, למרות האושר, לפחות כך דמיינתי את רגע הזכייה. חייתי את השינויים הגדולים אך בתוך תוכי חשתי את התבוסה. באותו שלב הוויכוח הפך לחודרני ומרגיז דורון התקרב לזירת ההתנקשות והושיט לי כוס תה צמחים חם וטוב כמו שרק ברוריה ידעה לחלוט. הוא רצה לרכך אותי, אך אני כבר נסחפתי רחוק מאוד.
רוחמה, שעד לאותו רגע שתקה, הביטה בי משום מה ובתימהון מהול בציניות קלה העירה ללא כל היסוס "מה את רוצה בעצם לדעת, מה חשוב יותר הגשמה עצמית או מחויבות? אני ונחמיה בעלי אנשים צעירים והגונים, אך כמו רבים אחרים הופתענו מעוצמתם של החיים כאשר הפכנו בן לילה לזוג נשוי, להורים וכל זה עוד לפני גיל שלושים. קשה לדעת את התשובה בוודאות, אף אחד לא הצליח לתת לזה הסבר נאות בייחוד עם האופנה החדשה של הכתבות בכל עיתון והראיונות בכלי תקשורת שיוצאים בהכרזות על מצבם ההפכפך של רוב הזוגות, מצב שהפך לעגום ומלא רגשות אשם, בלבול אחד גדול. לדעתי מיותר לעשות מערבולת הרי עד כה הסתדרנו לא רע..!"
היא הביטה בזהבה, וזה היה ברור, הייתה ביניהם הסכמה נסתרת להיות רואות ואינן נראות.
נחמיה שהיה נחמיה ובלתי מזיק לחלוטין נרדם מזמן על הספה הנוחה, התעורר ברגע שבו שמע את קולה של אשתו רוחמה עולה אקורד אחד יותר גבוה, אף שהדבר לא היה משנה בכלל, הוא לעולם לא התווכח וכל מילה שאותה הוא אמר הייתה לפי נוהל שמצא בספר חוקי החיים הזוגיים. כדי להיראות מבין אמר, "את רוצה שנתאחד סביב שיחות נפש, נדבר ונדבר, נחשוף את עצמנו מה יצא לנו מזה?"
הוא הצטייר כגבר שתקן, מופנם, שמעולם לא דבר מילים מיותרות, ידע לפרנס את משפחתו בצניעות ובלי שום יומרנות הוא היה גבר טוב ואחראי שלא לקח סיכון כדי לא להתחשמל.
נעמה המשיכה להקשיב, היא ידעה להאזין וידעה לשתוק בעת ועונה אחת, לכן לא ממש הופתעתי כאשר היא צידדה בי לאחר הכול, "לדעתי לוסי צודקת, כי אם נהיה כנים כולנו זקוקים מפעם לפעם לכוחות חדשים, החיים גמרו חלק מהרעיונות ולמעמד של חברות משותפת יש השפעה גדולה כדי לתמוך. עלינו לשכנע את עצמנו להיפטר מהשקרים הלבנים והטובים בכנות ופתיחות, כך כל אחד מאתנו ירוויח."
ברגע ההוא יותר מהכול רציתי פינוק, ביקשתי מדורון שיחבק אותי ויושיט לי את פרוסת העוגה שהוגשה למרכז השולחן התה חימם אותי, וכנראה הייתי במצב רוח נוראי אף יותר ממה שחשבתי... אף שלא חשבתי שאני מיוסרת עד כדי כך.
הבטתי בדורון ביקשתי את עזרתו בלי מילים, והוא הדהים אפילו אותי "אנחנו חברים כבר הרבה שנים, בואו נעמיק בנושא בצוותא, הרי לא מדובר פה במהפך שלילי או ביקורת קנטרנית, אלא בניסיון ללמוד כיצד להישאר צעירים מלאי התלהבות ולא רק אנשים המשקיעים במחויבויות."
ברוריה, שהקשיבה עד כה, העירה בעצב נוגה "אני רק מקווה שעדיין לא מאוחר לנו ועדיין אנו זוכרים כיצד לחיות ולהמריא בעקבות החלומות?"
מאותו רגע כולם נכנסו לשיחה כנראה בעקבות התה שאדיו חיממו את חלל החדר. אהרון בעלה של זלדה אמר שאני לא בוגרת דיי, ואף שיש לי הכשרה מקצועית וניסיון בעבודה עם ציבור מאוד רחב, עדיין לא הפנמתי כי זמננו האישי עבר וסדר העדיפויות השתנה מהרגע שבנינו משפחות ולקחנו הלוואות מעיקות.
מזל שאבנר בעלה של ברוריה יצא מהמטבח והזדרז לתמוך בי באומרו שהוא מרגיש כמוני בקשר לזמן החולף, ומסרב להיות בוגר, הקריצה ששלחו עיניו לא הותירה מקום לספק. אולי בשלב זה של הסכמה, ולו חלקית, עמי ועם הספקות שהעליתי הייתי צריכה לשתוק, אך הרגשתי המון אכפתיות לנושא ולא הגבלתי את עצמי, לצערי המשכתי להביא טיעונים נוספים, וחבל.
מרדכי שעד לאותו רגע עסק בענייניו פלט "שאם לדבר ולעשות שינוי..." הוא הביט בי והוסיף "רק לוסי יכולה, כי היא הרי דוגמה טובה לכך."
הוא המשיך באומץ רב, "אני תמיד אלך בעקבותייך אחרי כל רעיון מבריק."
באותו רגע היה ברור לכולם שזהבה לא תעבור על כך בשתיקה, היא הייתה קנאית גדולה וחסרת ביטחון מקצועית ועם דעות חריגות כמו שבעלה הביע היא הייתה עשויה להישאר ללא השגרה הנוחה והמוכרת, שאותה השיגה בעמל רב מיד עם נישואיה.
זכרתי שנעמה אמרה לא פעם שזהבה בנתה לעצמה שגרה ללא תחרות. חיים בצל הלא־כלום, כמו לישון עד שעת הצהריים ולא לעבוד מחוץ לבית בשום מסגרת למען שום מטרה. חילופי הדברים המשיכו בלעדיי, זהבה ניסתה לחמם את האווירה עוד יותר מהאדים שהיתמרו מהתה החם. זאביק ברגישותו הרבה חש שנעמה תומכת בי לכן בלית ברירה הסכים עם הדברים הנאמרים, אך הוסיף בשקט שחשוב מאוד בתוך כל שינויי לחשוב על עתיד הילדים שלנו.
ואני חשבתי לעצמי, האם משהו מתוך אשר אמרתי בטעונים שאותם הבאתי סתר את זה?
כדי להכניס הומור ורוח יותר קלה הוא הוסיף "בעצם מדובר לא בהתבגרות, אלא בגמר האשראי שניתן לנו כצעירים." זאביק פנה לדוד ואמר "אפשר לקבל את דעתך המקצועית כמנהל בבנק משכנתאות?"
כולם פרצו בצחוק כי דוד הוא לא האדם המתאים להרגיע אותנו, הוא חזר והפחיד אותנו כל אימת שדיברו על המצב הכלכלי ותמיד הדגיש את הכיוון של בשורות גרועות על גבול הייאוש, אכן דוד לא הפתיע גם הפעם, בכל אופן לא אותי, ואפילו לא הרים את כפפת הצחוק, אפילו שזאביק קרץ לי. וכך שמענו את דוד מצהיר "ואני אומר כי כאשר דנים בחיים האישיים אני גאה להכריז כי ניהול חשבון הבנק דומה לארגון חיים אישיים ויציבים – צריך לנהוג באחריות, ואני דוגמה טובה לכך שלא נאה ולא יאה להיות צעיר קל דעת." הוא הסתכל עלי במבט רב־משמעי.
בשלב זה דורון הפציר בי בתחינה אילמת שאשתוק. יכולתי לשתוק, כי כולם דיברו עם כולם, ואני את שלי עשיתי אף על פי שלא התכוונתי לעורר מהומה, ולו קטנה ביותר. אך נעמה, שהיא באישיותה ישרה כמו סרגל, לא הרפתה והוסיפה בחשש קל "בסדר, אך השאלה היא במידה וכן נרצה, איך נעשה את השינוי, עד כמה עלינו לצפות לעתיד הרחוק ולהיות זהירים לפני כל פעולה."
זהבה, אשתו של מרדכי, לחשה לרוחמה "לוסי תמיד כל כך בטוחה במה שהיא מקשקשת, מעניין איזה מניע סודי מסתתר מאחורי כל המהומה שהיא עוררה?.."
שמעתי את הדברים וחשבתי לעצמי, למה כאשר אני מנסה לתת משמעות לדברים ולקדם רעיון חדש האחרים לא תמיד רואים את ההיגיון שבדבר ונבהלים?
בשעה שלוש לפנות בוקר עייפנו מהדיבורים הכול הפך למגוחך, עברנו לדבר על דא ועל הא, הרוחות התרככו מרדכי תפס יוזמה, או אולי פשוט מאס באווירה שנוצרה ומכיוון שהוא תמיד מצא מפלט בכלי נגינה כלשהו, אחז באקורדיון ופתח בנגינת טנגו סוערת, מעשה שרומם את רוחנו, את גופנו ואת הרגשתנו.
הבטתי בעצמי מבעד לאדים שעלו מהתה החם, ידעתי את האמת וחשבתי עד מתי אהיה חלק מתוך חבורה שמאמינה לתירוץ החברתי העתיק שאין כל רע בשתייה חריפה ובאוכל גדוש סוכר ושומן, הרי מאז ומתמיד זו הייתה התשובה הנצחית לכל הרגשה, טובה או רעה...
לא היה לי מושג מה הייתי אמורה לעשות?
ואולי היה עלי פשוט לאלתר, כאילו הכול בסדר!
נפרדנו עד לפעם הבאה, הרוח יצאה מהמפרשים והיינו מאוד מוטרדים.
נעמה התבקשה לברר עם חניתה ונוח מה קורה בחיים שלהם ולמה נעדרו זו הפעם השנייה ממסיבה של החבר'ה. בדרך למטה ממש לפני שיצאנו לרחוב היא רמזה לי כי כאשר דיברה עם חניתה שבוע קודם היא שוכנעה לחלוטין שחניתה רצינית, ולא משחקת ברגשותיו של נוח בעלה.
הסתקרנתי ושאלתי את נעמה, כיצד היא יכלה לזהות שזו לא סתם גחמה?
התשובה שלה הייתה החלטית "יש הרבה רמזים לכך, אפילו שזה אף פעם לא כל כך פשוט כמו שזה נראה."
התעקשתי על המילים, "ובכול זאת איך?"
"הלהט שלה לא מוגבל... אצלה שלא כמו אצל האחרים, אין משמעות שלילית לתחושת הזמן החולף, הגיל לא משחק כל תפקיד ולמרות היותה אחרי גיל שלושים, היא כן מתנסה במשחקי החיים, ומכיוון שכך מרשה לעצמה לשנות גם אם זה נחשב להשתטות, כי ברגע שנישואיה לנוח מיצו את עצמם, היא בנתה לה תוכניות חילופיות ומצאה לעצמה תחום עניין אחר שעדיין לוט בערפל, ובכך היא רומזת לתחושה שמגיע לה את כל העולמות.
כן זו הייתה עבור כולנו מסיבה ארוכה וּוכחנית,עלינו מדרגה ובכך צברנו הרבה חומר למחשבה, לכמה מאתנו היה מאוד קשה לרדת.... מאז.
מאוד ייתכן שבשבילי שם התחיל סוף החברות, לא ידעתי את זה אז אך נפל דבר באותה מסיבה. הופתעתי שרוחמה צלצלה, שלא כהרגלה, כמה ימים מאוחר יותר וציינה שאחרי שיחה נוספת עם נחמיה נראה לה כי צדקתי לפחות בחלק מהדברים שהעליתי. קיבלתי את דבריה כמו שהם, כי רוחמה הייתה בחורה פשוטה וטובת לב, אך לא תמיד חדת הבחנה.
"תראי, לוסי," היא פתחה את דבריה בנעימה מעט סוערת שאמורה להביע כנות, "וודאי שאני חוששת מהשינויים, התהליכים שאנו עוברים עם עצמנו מתרחשים מהר מדי, לכן הייתי זקוקה למחשבה נוספת."
"כן, היית צריכה 'לישון על זה'..." התבדחתי כדי לרכך את השיחה.
נחמה לא שמה לב והמשיכה "לקראת הבוקר ובשיחה עם נחמיה הכול נסגר אצלי."
חלפה בי מחשבה, אצלי דווקא הכול רק נפתח...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -76-77-78-79-80-81- סופרת
נחמה פתחה במשפטים נוסח נאום בחירות, הנימוס חייב אותי להקשבה, אך היה קשה להאזין לה בייחוד כשהתחילה לעורר שאלות רבות מדי ובו זמניות "האם את מאמינה שאכן גילנו הוא הגיל הסוער ביותר?"
מתוך כבוד לחברות ארוכת השנים ניסיתי לענות לה לעצם העניין "כן, לדעתי התשוקות בגילנו משבשות על כולנו את הדעת וגורמות לנו למעשים לא שפויים?"
הייתה אתנחתא ברצף השיחה, אתנחתא משמעותית, ואז היא המשיכה "כן, יש לנו חבורה מרשימה ובכך אנו מגשימים חלום גדול של המוני זוגות, אנו צועדים יחד במסע החיים."
עם זה יכולתי להסכים אף שהמשפט דמה יותר לסיסמה, חיזקתי את דבריה בכך שאמרתי "את צודקת,למרות היותנו צעירים יחסית, יש לנו עבר משותף ועשיר בחוויות דומות לכן קל לנו יותר לעבור את החוויות שנכפות עלינו כעת."
שמעתי אותה מוסיפה "לי תמיד יש המון ספקות, ומאז שאני זוכרת את עצמי העימות בין הגשמת החלומות שלי לבין השגרה רק הלך וגדל."
בשלב זה התחלתי לאבד את הסבלנות, אך עדיין המשכתי "לפי הבנתי כל שלב בחיינו עוקף מלכודת כלשהי, וכמו שזה נראה, מה שלא מוציא אותנו מהדעת מחזק את אופיינו לקראת הדבר הבא."
בזה סיימנו, אך יותר מאוחר היא צלצלה שוב, דורון ענה במקומי, עשה את זה קצרצר.
ערב פסח באותה שנה חל בי"ד בניסן.
התאריך העברי מעולם לא היה לי ברור, לא גדלתי על הלוח הזה, אך מאז ומתמיד אהבתי את אווירת החגים הגדולים, פסח וראש השנה ובייחוד נכבשתי על ידי יום כיפור שהשאיר את השקט כמקום להרהורים. חגים הם הרבה משפחה והרבה אוכל.
דורון חזר ואמר שהתחתנתי אתו רק בגלל הפיתות (הסלוף התימני) שטבלתי בחילבה עם הרבה לימון, אולי. אך באותה מידה אהבתי גם את הדג מלוח, "פלמני", רגל קרושה וחמיצת סלק, כל המאכלים האלה היו זיכרונות ילדות והם משכו את דמיוני, אז האם היה אפשר לומר שזאת הסיבה שאהבתי את בית הורי?
רק לחשוב בצורה כזאת העציב אותי מאוד. תהיתי כל פעם מחדש האם אין ביקורים או קשרים ללא אוכל במרכזם? ייתכן שלא... הרי האוכל היה מאז ומתמיד המרכיב העיקרי של החיים ותמיד יהיה כאן, שם ובכל מקום.
באותו שבוע, לפני ערב פסח, סיימתי את עבודת הניירת המשרדית לפני הזמן.
המוזמנים לא הגיעו אף שהצורך בהדרכה, אם ביום חול או לפני חג אמורים להיות זהים, כמה מהם צלצלו כדי לבטל, הנשים בישלו וניקו. "נשים טובות". והטיפולים וההדרכה הושמו בצד שיחכו...
הגעתי הביתה רק על מנת להחליף בגדים, ולצאת שוב, אך וכאשר צלצל הטלפון הייתי חייבת לענות מתוך מחשבה שהכול עשוי להיות חשוב. ואכן מעבר לקו שמעתי את קולה של נעמה הוא היה מעט מתוח כאשר שאלה "השמועה שהתפשטה שעזבתם את החבר'ה, דורון בתמונה?
נשמתי עמוק, התיישבתי למרות האי־נוחות וניהלנו שיחה מאוד ארוכה, יותר משעה.
"בואי ואסביר לך מה קורה... תנסי להיות רחבת אופקים... אני אתחיל ולא אתחמק ונערוך שיחה טובה..."
היא לא הרפתה "בכל זאת, זה נכון? אינך צריכה להיות זהירה ולתכנן את מילותייך כראוי, כדי למנוע ממני צער ואולי גם מעצמך. היו לנו זמנים כה נהדרים אף על פי שבתקופה האחרונה אני חשה את הקושי שלך, אך אין לי מושג עד כמה הוא עמוק, אז בואי נדבר בכנות."
כאשר הקשבתי לה עלה בי הרצון לנסות, לא לפחד או להתבייש או לבוא במבוכה. רציתי לומר לה כי יש בי נאיביות, ילדותיות, חיפוש אחרי חלומות, למרות היותי אישה בוגרת ואמא לילדים מתבגרים. רציתי להוסיף ולומר לה, כי גם בגילי עדיין חיפשתי וגיששתי אחר הבנה של הציר שעליו נבנו חיי ולכן אפשרתי לכמיהה להיכנס, הקרקע הייתה זמינה. רציתי לזעזעה אותה ולספר לה שהתשוקה לאכול העניקה לי את הסבלנות הנחוצה, אך אף על פי שהקשר הזה הוא הסחת דעת לא ממש טובה, אין מקום בחיי לחוויות מסוג אחר וחיי החברה שלי ניזוקו. רציתי לקבל נזיפה לרעיון הטיפשי שהתשוקה והכמיהה לאוכל היא האחת והיחידה שיכולה לתת לי את החיבה הנחוצה לי, רציתי לקבל הרמת גבה קלה, ואז, חיבוק.
רציתי קבלה במקום שלא יכולתי לסלוח לעצמי.
מאז ומתמיד היה לי נוח ביחסים עם נעמה, אף שלפי מה שקראתי רוב האנשים לא מבינים את העניין של ההתמכרות לאכילה, את ההתקפה הלא צפויה ואת חוסר הסבלנות שמתלווה לכך, כי לוע הכריש הטורף נפתח הרבה לפני הפעולה עצמה....
רציתי להיות במציאות אחרת.
אך שתקתי וגמגמתי מה שהוא טיפשי.
נעמה האזינה לשקט ואמרה "מה נכנס בך?"
לשאלה כזאת יכולתי לענות ואמרתי "המחשבות שלי מתרוצצות כמו במבוך אני לא מבינה מה נכנס בי, לעולם לא חשבתי בצורה כזאת, אף לעצמי. כנראה שנטרפה עלי דעתי, אכן הרחקתי לכת יותר מהרגיל."
נעמה לא איבדה את סבלנותה וענתה לי כתשובה על שתיקתי "אני מביטה בך ורואה אותך משתקפת דרך מראה ואת לא שונה בעיניי מאותה חברה שהכרתי לפני שנים, ממש לא, ולכן קל לי לדמיין אותך יוצאת מהמחבוא שמאחורי המראה ונעמדת מולי."
לקחתי את דבריה ברצינות ולרגע לא חשבתי שהיא מקנטרת, ובלי לחוש בכך התגנבה לתוכי מחשבה אמיצה, אולי באמת יהיה עלי להיפתח לפני נעמה וזה לא יהווה בעבורי כל סכנה? לשמע מילים כמו אלה שאמרה חשתי כיצד כל כולי נמסה, ואולי זו הפעם הראשונה זה זמן רב הרגשתי הרגשה מוכרת משכבר הימים ולכן העזתי להיחשף ואמרתי "בימים הטובים שלי, והיו לי הרבה כאלה אחרי הביקור אצל הדיאטנית, אכלתי מסודר והצלחתי לוותר על כל מה שקשור לדברי מתיקה, בעיקר עוגות שוקולד ומיני מאפה טובים, השתדלתי לעשות ספורט, הליכה מהירה סביב ומסביב דרך הגן."
"'כן, הסיבוב מאוד ארוך," הסכימה נעמה.
"נכון, ארוך, אך אני עושה את המאמץ," עניתי בנחישות, "לא תמיד אני רואה את השינויים המתרחשים בגוף שלי, הם מאוד קטנים ולא ממש מוחשיים, אך מה שמטריד אותי יותר אלה העליות והירידות במצבי הרוח שלי לפני ואחרי הפגישה השבועית עם החבר'ה."
נעמה נכנסה לתוך דברי בהתרגשות, "נכון כל ההכנות למסיבה מאוד מלחיצות ולא נחוצות לאף אחד מאתנו, אך ככה זה בכל מפגש חברתי, לא? הרגל....מצוי..."
בעודה מדברת,חשבתי לעצמי, עד כמה המצב הוא אירוני לחשוב כך דווקא בהקשר לאנשים הכי קרובים.
נעמה המשיכה "אני מניחה שכל אחת מאתנו חווה בדיוק את מה שתיארת, זו הרגשה משותפת, כולנו צברנו עייפות ואחריות גדולה מדי."
ניסיתי להסביר את עצמי ביתר הרחבה "נכון, הבעיה משותפת פחות או יותר לכולנו, אך שום הרגשה רעה לא תשתנה בעזרת כמויות אדירות של אוכל ואלכוהול אף שלכאורה נראה כי הם נותנים כוח לשבוע שבא לאחר מכן. יותר מזה," הדממה מעבר לקו העידה שנעמה הקשיבה קשב רב, "בכל מפגש כאשר הסתכלתי מסביב ראיתי את הזוגות שלנו, נשים ואף גברים, לפחות רובם, מבססים את האירוח על הנחה שמתבררת כמוטעית שעדיין יש לנו להט, רוח צעירה וחופש לבחור ואנו משוכנעים בכך גם כאשר מזמן הדבר כבר לא עובד בשבילנו.
נעמה העירה "כן,במו ידנו אנו הבאנו על עצמנו אובדן." ואז העירה דבר שהדהים אותי "חשבתי שהשנים שבילינו יחד יפתרו את כל הבעיות ויעשו אותנו מאושרים, חשבתי שמכיוון שאין בינינו זרות הכול ייכנס למקום הראוי לו, ללא קנאה, כעס או פחדים סמויים."
לא האמנתי למשמע אוזני ואני חשבתי לתומי שאני היחידה שנמצאת על פרשת דרכים מסועפת ומשם נובע הבלבול שלי. והנה בשיחה אתה הבנתי כי כולנו שילמנו את המחיר, בדרך זו או אחרת, לכולנו הונפקה אגרה בכניסה לשערי החיים.
נעמה הדגישה והוסיפה "אצלי הביטוי הגדול של המתח מתרחש בתחום העבודה, בשנה הבאה אשנה את הכיוון ואעבור למשרה אחרת כי זה רק עניין של זמן עד שהדרך תהיה חסומה, לכן החלטתי לעזוב דקה קודם. השינוי קורע אותי, הכול לא פשוט, אך אני נחושה בדעתי לעזוב את החממה ויהי מה."
התפעלתי כי הבנתי שגם נעמה חופרת בתוך החיים, אומרת ומבצעת.
כאן היא פסקה לדבר על עצמה והמשיכה "אז מה את אומרת בעצם, תמחקי את העבר... הרי תמיד רצית להיות מקובלת ואת בעיני כמו מנהיגה, אז... איני מבינה אותך. נראה לי מוזר שאת תוותרי על חברים ועל ההרגשה הטובה שהם מעניקים לך, וכל זה למה? כי קשה לך להסתדר עם האוכל המוגש מאוחר בלילה ועם חילוקי דעות?".
הקשבתי לה ולא רציתי לקלקל לה את ההתלהבות, אך רציתי לומר שהגעתי למסקנה שיהיה עלי לוותר לזמן מה על אור הזרקורים החברתי. נכון היה משהו בדבריה, תמיד פחדתי לא להופיע בחבר'ה, אך בכך גרמתי לעצמי עוול, ככל שעשיתי יותר מאמצים לשמור על מעמדי בחבר'ה ולהיות אחת מהחבר'ה, כך למחרת אכלתי יותר.
"אולי את מגזימה בבעיה, תאכלי כמוני, רגיל, תפחיתי רק בכמויות," העירה נעמה בעדינות.
ואני שתקתי כי מה שהיא לא ידעה הוא שאני מלכת ההגזמות באוכל ולא מכירה את המושג "רגיל" כאשר זה נוגע לכיבוד ליל שישי.
אבל הקשבתי ואמרתי לה "כן, מסכימה אתך ומכירה בכך שהחיים דורשים סבלנות ואיזון, ובכל זאת בעת האחרונה הכול התבלבל אצלי בייחוד כשניסיתי את התפריט של הדיאטנית, אולי הגיע הזמן להתבגר ולסגת מהמהומה הילדותית שבתוכי?"
"באמת, לוסי, הרי בכל מצב כך או כך תפסידי."
ניסיתי להסביר שוב ומחדש, "כן, מאז ומתמיד אני מסמר במסיבות של ליל שישי יש בזה הרבה עונג אך יש בזה עוקץ קטן, עצם ההמראה שלי לגבהים גורמת לי, שלא כמצופה, לאכול כדי להרגיע את הילדה הקטנה שלא מאמינה לכל השפע. וכך גודלת בתוכי הרגשה של פחד... האם את מסוגלת להבין?"
משהו מוזר התרחש באותו רגע, חשפתי את עצמי עמוק מדי אולי מתוך מטרה לזעזע ואולי לנסות להסביר את התופעה הנוראה הזאת ולו במעט, הרי חברה קרובה אמורה לגרום לי להרגיש טוב ודי בטוחה בעצמי.
אך לא כך קרה.
אף על פי שיחסים עם חברים אמורים להיות המקום החזק מכול, מקום שמקבלים בו הבנה, נעשה לי ברור בעת השמעת הדברים, כי ההתפרצות שלי בזמן המגע עם האוכל מפחידה אנשים. הם מבינים את המצב של מתחשק מדי פעם לפעם חריגות קטנות פה ושם, אבל לא את הכמיהה, שכן היא הפכפכה, גועשת, כואבת ומשפילה מתרחשת בזמנים הכי לא צפויים... אפילו אדם קרוב לא יבין זאת!..
לבסוף השתרר שקט על קו הטלפון, המבוכה של נעמה גברה, וגם בעבורי עצם ההחלטה להיפרד מהחבר'ה נראתה לפתע כהתמודדות גדולה מדי, לו רק ידעתי מהי התשובה הנכונה.
נעמה התעשתה והוסיפה "בסדר אולי תשני גישה, הנה אתן לך עצה שלא ביקשת. תרשי לעצמך פינוקים ובדרך זו תייבשי את מקור התסכולים שלך, מצאי נחמה ושלווה באיזה שהוא מקום אחר," היא נעצרה רגע ואמרה "אני לדוגמה נהנית לתפור מתוך מגזין 'בורדה' וכך מחזירה לעצמי את האיזון."
בעודה מדברת עלה בדעתי כי על מנת לקבל את מה שבאמת נחוץ לי או להבין באמת איזה דברים נוספים אני צריכה, עלי לוותר על רעיון לנסות ולהסביר לאנשים טובים את הבעיה שיש לי, הם לעולם לא יהיו מסוגלים להזדהות עם זה.
תמיד אהבתי את נעמה והאמנתי בכוונות הטובות שלה ובאופן טבעי הבנתי אותה כאשר חוותה מתח ונתקלה בקשיים, אך היחסים שלה והאי־נוחות שלה ממקום העבודה שלה כמו שאמרה, לא שיתקו את שאר תחומי חייה. לעומת זאת הקשר שלי עם הכמיהה לאוכל הרס כל חלקה טובה.
הבנתי זאת ביתר חדות כאשר אמרה "הביני, לוסי, החיים הם לא סרט הוליוודי, את חייבת להפסיק לדמיין ולחשוש שמא יקרה הגרוע מכול וכל הטוב ייגמר וכך יישבר לבך ויותיר אותך נטושה. הדמיון העשיר שלך, הוא ולא אחר, מוביל אותך לפיצוי באוכל."
לא היה לי כל ספק, נעמה היא בחורה עם ראש על הכתפיים, אך באותו רגע היא הייתה רחוקה מאוד מהאמת. בדבר אחד היא צדקה, לא ידעתי איך לקרוא לעצמי לחזור הביתה לאותו המוכר והידוע שהכרתי בגיל עשרים פלוס... אך לא אמרתי. סיכמנו את השיחה בהמון ידידות וסיימנו בהחלטה שמעתה והלאה נתייעץ יותר זו עם זו בעיקר בהחלטות החשובות, גם אם לא ניפגש בימי שישי לזמן מה.
השיחה התארכה והרי קבעתי אצל שוריק, שמחתי שעדיין נותר לי קצת זמן. אחרי שיחת הטלפון הייתי זקוקה עוד יותר להרגיש מהי תמיכה ללא תנאים. בהכנות האחרונות בדרכי החוצה הרגשתי מבוכה קלה מהשיחה שהשארתי מאחור. נוני, החתול הלבן והצחור, ניסה לומר לי דבר מה בצאתי מהבית, ולכן חיפש את קרבתי. הוא התיישב בקצה המיטה והביט בי בחמלה, הוא ניצל את סופה של השיחה עם נעמה וירד מהמקרר להתחכך בי.
ניסיתי להתבדח, הערתי לנוני עד כמה הוא חיוור, הוא, כהרגלו, הקשיב, לא התווכח וירד לכיוון צלחת האוכל שלו כדי לרצות אותי. פרצתי בצחוק משוחרר אכן הוא הצליח לשחרר אותי מהשיחה המעיקה, צחוקי הרם הכניס את טרי, שאמנם נולדה כלבה אך התנהגה כפרסונה אמיתית ולא היה כמותה להפגין אישיות בעלת קפריזות שיגעונות, נוני תמיד הזמין את טרי לזירה, בייחוד ברגעים מביכים, כי היא ידעה כיצד ומתי לתמוך בי, היא הביטה בי ועיניה אמרו "תירגעי," ובכך רמזה לי שלא טוב לנבוח חזק מדי או גלוי מדי.
בדרכי החוצה, ממש ליד דלת היציאה, חשבתי לעצמי שאולי גם לי היה נחוץ לשים מחסום פה כמו זה שיש לטרי, מחסום ביני לביני שעלי ליעד למצבי חירום עם פתיחת לוע הכריש.
בחוץ עצרתי מונית התיישבתי ברווחה, מעודדת מההחלטה לעזוב את החבר'ה, הרגשתי כי זו דרכי לציין את חג החירות. המחשבה החדשה ריגשה אותי, המוח שלי התעורר והתחיל לתכנן שיפור בדיאטה ללא מעצורים של מסיבות סוף שבוע הנמשכות לתוך הלילה, ראיתי את האור בקצה הלילה. בדיאטת בריאות של הדיאטנית המשקל ירד בקצב הליכה של צב, מוזר אך המשקל לא התנהג לפי החוקים המוכרים. הירידה במשקל הייתה הרבה יותר איטית מהקצב שבו המשקל עולה בחזרה, הרי בחיים האמיתיים לרדת מהפסים היה הרבה יותר קל מאשר לעלות על דרך המלך. לא לי היו הפתרונות, אך הדיאטה המשופרת שתכננתי הייתה אמורה להזיז את מחוג המשקל ולעשות את העבודה נכון. קראתי עליה, צריך להתאמץ ויורדים המון. הייתה לי רק הסתייגות אחת, היה לי חבל להתחיל אותה בערב חג, החלטתי להתחיל בה מיד אחריו כי חבל על המאמץ.
מוזר, אך די היה במחשבה הזאת כדי לגרום לי להיות מרוצה, בייחוד כאשר דמיינתי את אשר ארוויח בלי ארוחות לילה וארוחות של חצות. הדיאטה נראתה לי מאוד פשוטה מתאימה כדי להמריץ את התפריט הבריאותי, לא נדרשו הרבה הכנות ואפשר היה לקנות הכול מוכן:
בבוקר במקום ארוחה מלאה היה מיץ אשכוליות, בצהריים שתי כוסות מיץ עגבניות ובערב ביצה קשה עם מיץ תפוזים, במשך ימי הדיאטה הייתה חובה נוספת, לשתות הרבה מים ומעט קפה שחור ללא סוכר. עם זה אפילו הדיאטנית הסכימה, לפתע עצרתי את המחשבות, כי נהג המונית ניער אותי מעצמי ופנה אלי בקוצר רוח לא ממש מנומס, "גברת, גברת, לאן לפנות?"
כן היו לי מחשבות עמוקות מדי, מזל שאמרתי לו מראש את הכיוון הכללי.
הסברתי לו היכן להוריד אותי, הנהג החנה את המונית במפרץ ליד הבית של שוריק, והפסיק את פעולת המונה. שילמתי וירדתי, נזפתי בעצמי כי להבא יהיה עלי לשים לב ולא לשקוע בחלומות בחברת אנשים זרים, אף שאמרו לי כי נהגי המוניות, כמו פסיכולוגים, רגילים לכל המוזרויות.
מרחוק ראיתי אותו מחכה לי, "לוסי, איזה הפתעה נעימה, בדיוק אותך רציתי לראות. רוצה להצטרף אלי לתה מנחה עם סקינס (לחמנייה תוצרת בית) מרוחה בחמאה ובריבה בטעם תות שדה?" פרצתי בצחוק רם יותר ממה שהייתי רגילה, פניתי אליו והבטתי בו באהבה גדולה, "הרי קבענו שלא נגזים בדברי מתיקה,לא?"
אך בלבי ידעתי כזה הוא, מלא הומור והתלהבות ללא כל הבנה מה מותר לי לאכול ומה אסור, ובדיוק עליו יהיה לי קשה לוותר, אכן יש הגדרות רבות לאהבה ולתשוקה, יש את זו המביעה את עצמה דרך העיניים,זו המרבה במילים, אחרת בהומור ובשובבות ויש את זו הבאה לידי ביטוי במעשים ובחיי שגרה יום יומיים ויש את זו שהאוכל הוא ביטויה...
ביחסים שלנו היה מעט מהכול.
שוריק אחז בי ובשתי ידי, "שבי," ביקש בעדינות, "האם את זוכרת את המאמר שקראנו על מטעי התה שהבריטים הקימו בהודו במקום הנקרא אסאם?" חייכתי, אין ספק שוריק ידע כיצד להביא אותי להקשבה מלאה, דיבורים על אנגליה ומטעי התה, הפילו אותי לחיקו כפרי בשל. כן, זכרתי, וודאי שזכרתי את אותה השנה החשובה 1830 כאשר הדוכסית ילדה את קייטלין, בתה השנייה, שהייתה לגמרי חוקית. הוא המשיך בעניין רב, "אני רוצה לספר לך את הסיפור הבא, סוף כל סוף, מצאתי את כל החלקים החסרים, שמעי..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -82-83-84-85-86 סופרת
התרווחתי, הטוניקה המקסימה עטפה אותי אך לא נצמדה לגופי היא הלמה אותי בהיותה תפורה לפי צו האופנה האחרונה, רחבה, אך לא מדי וצרה במקומות הנכונים. מידתי לא הייתה כשל דוגמנית, 90-60-90, ורחוקה מאוד מ־45 סנטימטר בהיקף המותניים, כמנהג נשות בריטניה,של אז (גם אם זה היה בעזרתו של מחוך), אך הטוניקה מעל המכנסיים יצרה נוכחת בכל פגישה רומנטית בעידן החדש, היא שחררה את גופי מלחץ במידה הנכונה כדי שאוכל ליהנות מלגימת תה המנחה ואכילת דברי מתיקה קלים. הקשבתי...
האזנתי ולא האמנתי, מאז גיליתי את ההיסטוריה המופלאה של הבית הנהדר שבו שוריק התגורר ההרגשה הזאת של הלא ייאמן חזרה אלינו שוב ושוב.
כמה מקריות יכלו החיים להכיל?
סיפורו החדש של שוריק הפתיע אותי יותר מכל הגילויים עד כה.
"הבית הנפלא, שכה אהוב עלייך, שייך גם לך," הרמתי גבה, למען האמת, את שתי הגבות, "הכיצד?"
הוא המשיך, "הרי את מכירה את האותיות נחושת שעל הדלת, מר ישראל כגן וגברת מרילין..."
"מכירה, אבל מה הקשר, הקשיתי?"
"תני לי לספר לך על אהבה מהאגדות שנשתמרה באוויר מאז ולעדי עד. הדוכסית לוסיאנה חזרה ופגשה את סר יוהאן, אבי בתה הראשונה, יוליינה, סבתא רבא־רבא שלך, אחרי שנים של געגועים ונתק קורע לב, הפגישה התקיימה, ואיפה אם לא ברובעיה היפים של פריז. ומאותו רגע, כבר בפגישה המאחדת ביניהם, ההתרגשות והעוצמה חיברו אותם בחוט של בכי וצחוק, ובשתיקתה של האהבה."
הוא הושיט לי גיליון דק הנראה כאיגרת שקופה ואני קראתי ולא האמנתי למילים:
[מכאן פונט שונה]...אל לנו להמעיט באהבה שלנו, היא הייתה ונשארה נדירה...
נכון, היא הייתה אמורה להיות לא מושגת, אך אמש בפגישה חצינו את הקווים... ויש לומר –באומץ!
לא עוד הרפתקה פזיזה לא עוד סערת רגשות בלבד, אלא מעל לכול צורך קיומי, כאשר שפתיי נגעו בשפתייך, חשתי כוח אדיר מושך אותנו זה לזה.
יוהאן שלך לנצח. [עד כאן פונט שונה]
הבטתי בשוריק, ואישוני עיניי הפכו דמעה אחת גדולה, דמיינתי את הדוכסית הצעירה, אישה וסופרת מפורסמת, אצילה אמיתית, נכנסת ממש באותו רגע אל הלא־נודע עם הגבר שאהבה, אך באותה הפעם באמונה שתקבל את ברכתו של אלוהים לזיווגם.
במוחי עלו השאלות והתרוצצו ללא הרף, האם הרגישה חוסר אונים? האם מצאה טעם להתנגד לאשר הגורל רקח? האם היא שמה את כל ביטחונה באלוהים? מדוע איש לא הצליח ולא ניסה לעצור בעדם או אולי ניסו ולא הצליחו? כיצד העזו לא לכבול את עצמם למחויבות הוגנות, ולא לנהוג על פי המקובל? האם הם באמת האמינו שאלה הם החיים הנכונים בשבילם, ואולי היחידים האפשריים?
לא ייאמן כיצד דווקא מכל המקומות שבעולם שוריק התגורר בבית נינו של יוהאן מר ישראל. והנרי חברו הטוב של שוריק ונכדו של מר ישראל השכיר לו את הבית המיתולוגי. חברים הכי קרובים, ואני בהם. הבטתי ישר לתוך עיניו. כן,תמיד היו ויהיו שני מצבים חשובים שיאפשרו לי להמשיך לחיות, התלהבות הייתה הראשונה במצבים הנחוצים לי ולהלהיב את הסביבה שלי זה היה המצב השני שאפשר לי את הנשימה החופשית.
ביחסי עם שוריק מצאתי את שני המצבים כאחד. שוריק נחוץ לי כמו אוויר לנשימה, הוא היה שותף קרוב לחלומות האישיים שלי, ללא רתיעה או ביקורת. הקריאה באיגרת אפשרה לי להביט בו כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה, הרגשתי התעוררות אפילו שאני בעצמי לא ידעתי למה.
שוריק המשיך בשתיקתו ועדיין הביט בי במבט שנועד להפנט אותי, עיניו הביטו בי ברכות ויצרו אווירה של ערגה, שהייתה נחוצה לי כל כך, וכה אופיינית לו.
לפתע עלה חיוך על שפתיי, שיתפתי את שוריק בבדיחה ישנה נושנה, "אישה אמרה לרעותה 'אצל הגבר הזה מצאתי את עצמי.' חברתה ענתה לה 'לא ידעתי שאיבדת את עצמך דווקא אצלו, חשבתי שזה קרה אי שם לאורך השנים בסופר מרקט.'"
אחרי ששככו הדי החיוך שוריק אמר "רק לחשוב שכל מה שיש לנו יכול להיעלם כך סתם, ולהישאר מאחורינו, מאוד מפחיד לא?" הקשבתי ולא מצאתי בתוכי את הקול, הוא נבלע בתוכי ולכן לא אמרתי לו את המילים המתבקשות, שברגע שבו חציתי את מפתן ביתו ונכנסתי לחייו, גיליתי אין ספור נתיבי בחירה מתפצלים לכל כיוון. לא אמרתי כי נראה לי שבמוקדם או במאוחר יהיה עלי לוותר על משהו. הרי היו עוד נתיבים ראויים והוגנים כדי להתנחם, ורומן מהצד לא נכלל בהם.
הבנתי שכל זה הוא תרוץ מאוד עלוב, ידוע לכול כי גם אם מקובל לכלול מאהב בחיים כדי להגשים חלומות אישיים, יש גם אפשרויות אחרות, כיוונים שונים ואפילו... שגרה פשוטה...
וכך מצאתי את עצמי אומרת בהדגשה "הרי נשבענו בשם הכנות והפתיחות שניתן לעצמנו את האפשרות להיות יחד כל זמן שנאהב מתוך בחירה."
שוריק החליט להצטרף, אף כי חש שהובס מעט, "כן, אהובתי היקרה, הרצון לשינוי יכול להאיר את יחסינו באור חדש. לעתים אני מתגעגע לזמנים הטובים שהיו לנו, אז היה טבעי כל כך שראינו בעצמנו ברי מזל ומאושרים. דומה כי את ואני תמיד התגאינו באהבתנו ומעולם לא נהגנו בה כמובן מאליו, רק בעת האחרונה דעותייך השתנו, וכתוצאה מכך אני חרד לכול."
חיבוק טוב חתם את הפגישה.
יום העצמאות השלושים ושישה למדינה הניב תחושה טובה מאוד, הכול הלהיב וכולי התמלאתי הכרת תודה ותוכניות בשפע. מצב רוחי נהפך שובב וברגע של חולשה הדגמתי לדורון כמה בגדים תחתונים שקניתי שבוע קודם בחנות האהובה עלי.
"איזה מותגים אתה מעדיף?" שאלתי
"את יודעת שאני מעדיף את העניין האמיתי, עירום נשי, אך אני נהנה להביט בך, אולי כך אבין כיצד בנויה אישה ובייחוד את?"
אלו היו חילופי הדברים ביני ובין דורון כאשר התלבשנו למסיבת יום העצמאות שתוכננה כפיקניק והייתה אמורה להיות הצלחה גדולה. פרופסור אוקספורד, שעבד עם דורון בפרויקט משותף, הזמין אותנו להצטרף ואמר שאשתו, קארין, היא בדיוק האישה שאתה אמצא שפה משותפת.
דורון הוסיף ואמר כי בארוחה, שתיערך בחצר הבית, ישתתפו אנשים רבים ששמחת חיים ויצירתיות מאפיינות אותם, כי מן המפורסמות הוא שקארין בוחרת את חבריה בקפידה ורבים מהם אינטלקטואלים שמחשבתם פתוחה. קארין חיבבה את דורון מאוד ולכן הואילה להזמין אותנו להצטרף אליהם ואל חבריהם ונחגוג עמם בחיק הטבע בביתם במושב.
ההזמנה מאוד החמיאה לאגו שלי, הרגשתי שליטה, היה לי תפריט הרזיה משופר ועליתי על מסלול הנכון, למדתי כיצד למשוך בחוטים בייחוד במשך היום. הרגשתי טוב והאמנתי כי ארוחה לאורו של יום לא תוכל לאיים עלי, כי ממילא הייתי צריכה לאכול לפחות ארוחה אחת מזינה.
החלטתי לא לקחת את ההזמנה ברצינות רבה מדי, לשכוח את הלחץ הכרוך באכילה חברתית שהסבה לי כל כך הרבה סבל בעבר. דורון היה מאושר שהסכמתי ללכת, אך לא היה בטוח בנוגע לתפריט שלי, והוא העיר מתוך חשש אמיתי, "ייתכן שיהיה עלינו לוודא שיהיה לך כל מה שנחוץ..." אני לא דאגתי, היה לי ברור שעדיין אין ברצוני לוותר על חיי חברה והחידוש נראה לי לא מסוכן ומאוד הלם אותי. ידעתי שאירוע מסוג זה יכול להיות טוב מאוד ויהיה בו אוכל מתאים, ולא רציתי למצוא את עצמי מתחרטת ברבות הימים על כי ויתרתי. האמנתי שצפויה לי הצלחה בהתמודדות ושאדע לבחור נכון.
דיאטת הביניים של חמישה ימי מיץ לא הטיבה איתי, וחזרתי לאכול בריא כהמלצת הדיאטנית, למען האמת כבר אחרי יומיים לא יכולתי להמשיך, כי התעלפתי כאשר רק התחלתי לעלות במדרגות עם הסלים המלאים בבקבוקי מיץ טבעי, למזלי צנחתי לזרועותיה של מלכי, מצב שהיה מאוד מבייש ולא נאה בכלל, כי מילא להתעלף, אך בנוכחותה!
יותר מאוחר שמעתי אותה אומרת בידענות,"לוסי לא אוכלת נכון, לכן..."
היה לי קשה להאמין עד היכן חוסר כנות יכול להגיע.
באותה עת פיתחתי לי הרגל להתפלל לאלוהים כדי לקבל תמיכה ועזרה, אף על פי שמעולם לא הייתי אישה דתייה, החלטתי להיעזר גם בכיוון הזה, מכיוון שהייתי זקוקה לעזרה, קיוויתי לקבל אותה מהאלוהים. כל המחשבות האלה התרוצצו בתוכי כאשר ארגנתי את משפחתי, דורון הוריד את המתנות לאוטו ולפתע פתאום הפנה אלי שאלה, "ביררתי, תהיה פסטה איטלקית לצהריים, האם זה יהיה טוב בשבילך?"
לא האמנתי, זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה סביבי שוטר שיעמוד על משמרתי.
"תראה, דורון,", ככה עניתי, וניסיתי לא להיות חריפה מדי, "אני מעריכה מאוד את הניסיון שלך לעזור לי, בעיקר לאור העובדה שהתעלפתי במדרגות. ואני יודעת שיש לך ביקורת על כך, אך אתה מבין שזה היה עוד אחד מאותם הניסיונות שלי, שחשבתי שבהם גלומה התקווה האבודה," דורון הפסיק אותי, ואמר נחרצות "ראי, מעולם לא התעמקתי בתפריט שלך, לכן כאשר סיכנת את בריאותך בצום של מיצים נבהלתי מאוד. לכן אני שואל, כי אני מתעניין מה עוד יהיה נחוץ לך?"
"נכון..." התרככתי, "אתה צודק, אולי באמת הגזמתי ואי אפשר לסמוך על ההחלטות שלי, אך היום, בפעם הראשונה זה זמן רב, ודווקא בפיקניק ובחברת אנשים חדשים וזרים, ברור לי לחלוטין מה תהיה הארוחה המרכזית שלי. אני יודעת שיהיה בסדר, ויהיו ירקות טריים ומאודים בצד הפסטה האיטלקית, אין בכך כל ספק. בעבורי זו תהיה חוויה חלומית אולי שברירית במעט, שיכולה להשתבש, אך אני יודעת שאהיה מוכנה, ורצוני עז לבטוח במרב הכוחות שגייסתי לשם כך."
דורון הביט בי וגאווה לא מוסתרת נשמעה בקולו, "אני מבין ושמח שהנחת בצד את כל החששות שהצטברו אצלך, הרי תמיד מימשת את החלומות שלך."
"נכון, אך במשך הזמן איבדתי את הביטחון שלי," השבתי לו בכנות, "כי הניסיון שלי הוכיח שבפרוץ התשוקה לאוכל, משתלטת עלי נוסחה מסתורית וביטויה קשה מנשוא." ואז הוספתי בנימה יותר רכה, "היום אני רוצה לא לדבר הרבה, אלא לעשות, אולי אפתיע את עצמי. אני רואה ביום עצמאות זה הזדמנות להתחלה חדשה, לאכול סביב שולחן בחברת אנשים זרים ולא להכשיל את עצמי. אני שונאת את השונות שלי מול האחרים, והיום אני רוצה לחולל קסמים בקשר לכך. טוב לי שאתה דואג לי בעבור שנינו, אך אכילה נכונה משולבת בחיי חברה היא הנושא כאן."
"בואי נרד מזה," פסק דורון וחיבק אותי בזרועותיו.
חשתי טוב כאשר אמרתי את מה שהיה על לבי אף שחשש קל התחיל לקנן בי, עד כמה באמת אחזיק מעמד במסגרת חברתית, הרי נכשלתי בכך לא פעם אחת?
סיימנו להתארגן, רוקנתי את הזבל לשקית וביקשתי מדורון לסגור את החלונות לפני היציאה מפני עשן המנגלים. ירדתי למטה, סגרתי את המוח לכמה רגעים מפני השירים העצובים שזרמו מתוך הרדיו, ידעתי שבמכונית לא יהיה מנוס מכך ודורון ינצל את ההזדמנות ויקשיב לחדשות כהרגלו בכל רגע פנוי.
במדרגות לכיוון דלת חדר אשפה ראיתי את עליזה ובירכתי אותה בברכת חג שמח, אך הדמעות שבעיניה גרמו לי למבוכה מיידית היה בהן דוק של עצב כמו עור מצולק על פצע מדמם.
בתשובה היא התפרצה ואמרה "צר לי, לוסי ,אך אני לא שמחה כלל ואין לי מצב רוח לחגיגות, לא מרגישה שיש לנו מדינה משוחררת, עצמאית. הלילות שלי הפכו לבנים, כמו אז כאשר הנקתי את אדם התינוק, רק שעכשיו הוא רחוק ואני חסרת אונים באותה מידה."
מתוך דבריה הבנתי שהיא החליטה להישאר בבית כי אין ביכולתה להתנתק, היא לא הייתה מעוניינת לחגוג עם משפחתה, לא בעוד בנה נמצא בצבא. אף על פי שהשמועות דיברו על הסכם שלום בלבנון והפלוגה של בנה הייתה אמורה לסגת לגבול.
עליתי נסערת ושמעתי את סוף החדשות ואת ההגדרה שסתרה את עצמה והייתה המגוחכת כל כך, "במבצע שלום הגליל עדיין האש בוערת."
מתוך הדברים הבנתי שהייתה הפגנת מחאה נגד "המבצע", אנשים נפצעו ואדם אחד נרצח, הכול הלך ונמלא סתירות. דאגתי לבן של עליזה שנלחם אי שם והגן עלינו, הוא וחבריו לא הפגינו בכיכרות, הם היו עסוקים בעבודות שטח.
בדרך לבית המארחים דורון פתח את שמשת המכונית, ברמזורים הוא צילם את החג ואת הפארקים שהלכו והתמלאו באנשים מנפנפים, לבסוף הסכים לסגור את השמשה, כי ריח הבשר על האש שרף לי את הנחיריים. ניסיתי ליהנות מהשירים שהושמעו ברדיו ומהנסיעה בצוותא עם הדר, אך שפע ההבזקים בלבלו אותי ולא הותירו מקום לנעימוּת, פלא היה בעיני כי הקריינים ציינו רק מידע מעיק שמן הראוי לא להרחיב עליו את הדיבור ביום חגיגי כמו יום העצמאות, אך עדיין שמרתי על מצב רוח סביר.
בכניסה לבית המארחים עברנו לעולם אחר. ואכן שני הענקים האלה חיו בגדול, הם קישטו את ביתם בנוסח הכרזת העצמאות של המדינה. זו אכן הייתה חוויה טובה להיפגש אתם, המראות החזירו אותי לתקופת החגיגות של ילדותנו. לעתים התגעגעתי לאותה פשטות חלמתי על אותם המראות והריחות ויכולתי כמעט לגעת בלשוני במתיקות הזיכרון שעלה על שפתיי. בחצר הענקית שקושטה בכחול לבן חשתי את נגיעתה של התקופה ההיא שהייתה שלנו בימים הרחוקים ההם. כולנו חשנו שהדברים אז היו בעלי עוצמה גדולה ונראה שגם אם היה מעל ליכולתנו להכיל את רגשות הפטריוטיזם, לא עלה על דעתנו לוותר על עצמנו למרות הקשיים. היו לנו חיים טובים והם זרמו להם ולפעמים השעות לא הספיקו לנו. במצב רוח פילוסופי מאוד חצינו את שער הכניסה, גם רגע זה היה רגע קסום כשלעצמו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -87-88-89-90-91 סופרת
מרחוק ראיתי את קארין, היא נראתה מדהים ותבעה את ניצחונה, היא, שלא כמוני, לא נזקקה להפגין כל התאפקות ומעולם לא הייתה לה בעיה עם כמויות אוכל לא רצויות או מזונות משמינים, לפחות לא ממה שנראה לעין. אצלה ההחלטות התקבלו בפשוטות והתגלגלו מעצמן בדרך טבעית.
התקדמנו לקראתה ואחרי שהחלפנו נשיקות באוויר מצאתי את עצמי אומרת "תודה לך על ההזמנה נראה לי, כך על פי חזות הבית, כי עריכת מסיבה מהסוג הזה הולמת אתכם להפליא, סממני החג משגשגים כאן ומשקפים היטב את האופי הנהדר שלכם."
"האם תצטרפו למשקה ראשון, הרשי לי ללוותכם לשולחן המתאים לכך."
קארין הייתה אישה מנומסת ונדיבה, ואחרי שהתיישבנו בנוחיות בכורסאות שפוזרו בשטח הגן המשיכה לדרכה כדי לקבל את פני האורחים האחרים שבאו לקראתה.
שעת הצהריים המאוחרת עמדה בפתח ובמקביל לשיחות התחילה ההגשה האין־סופית של מנות עשירות ומפתות שזכו להערצה ולהערכה רבה יותר מאשר בכל אירוע או מפגש שהייתי בו עד כה.
מבט של תדהמה עלה על פני, התקשיתי להאמין שהגענו לרגע כזה, רגע ללא כל עננה. נכון, לא הכנתי את עצמי לשפע הסלטים הביתיים, לא אלה הרוויים במיונז, ולא טעימים לאף אחד מאתנו, ושלא לדבר על מראה הפיתות הבוכריות תוצרת בית שהונחו בפינה המוצלת בחברתן של לחמניות קלועות ולחם שום אפוי. ריח המאפים בלבל אותי מעט ולמרות הכול נהניתי מהמראה ומהחברה ואפילו נשארתי רגועה. בדיעבד הבנתי שגם בנקוב השעות הצלחתי להיחלץ.
התאמצתי, התאפקתי ובתוך כך הקשבתי לקטעי שיחה, ואז ראיתי מרחוק פנים מוכרות, את שרי ויגאל חברים משותפים של המארחים ושל רות ואמנון חברינו. חשבתי לעצמי, הזוג הזה גורם לי להיזכר בעוד דברים רצויים בחיים, זולת אוכל, שינה ואמבטיה מלאה במים.
הרבה אנשים חשבו שכסף ומעמד לא מספקים את האושר שבנישואין, אך כאשר גבר כמו יגאל, מצליח כל כך, יכול להרשות לעצמו לפנות שעות לבילוי על רמה, אם נסיעות בחו"ל ואם טיולים ברחבי הארץ, הזוגיות יוצאת נשכרת ונוצרים אותם הרגעים שבהם סופגים השראה והתחדשות זה מזה. זה היה סגנון החיים שבו הצטיינו שרי ויגאל, כך לפחות זה נשמע מהסיפורים של רות.
הייתי רוצה דבר דומה, זו הייתה דרך נהדרת ליצור קשר טוב בנישואין, אך בעודי חושבת על כך הרגשתי את הכיף הלא מציאותי והמעט משעשע, ולא סיבה לקנאה.
הבטתי בהם מחדש, כי הרי שקעתי בהרהורים, והם פסעו לקראתי למקום שבו עמדתי. בזווית העין קלטתי את קארין, היא עמדה מרחוק ויישרה את הפרחים היפים בצדו האחר של הגן, הרגשתי שהיא גוננה עלי בדרך מאוד מנומסת בכך שהשהתה את תנועותיה, כל זה במחשבה שאולי אזדקק לבת שיחה נוספת. זו הייתה דרך נוספת להפגנת אירוח מעולה. הרגשתי מעט רעב חיפשתי בעיניי את שולחן הכיבוד של המנות הראשונות, אך מיד הבחנתי במגש ערוך שהופיע מאי שם בידי מלצרית חיננית, וכך גיליתי מחדש מה היא המשמעות האמיתית של דאגה לפרטים הקטנים, שהכסף יכול לרכוש.
הושטתי ידי לפטריות אפויות וחייכתי לשרי ולבעלה, תחת מסווה של סבלנות ונועם הסתרתי את חוסר יכולתי להכיל את התנהגותה המתנשאת כלפיי, בשלב מסוים, יגאל הביט בי ואמר את הדבר המדהים הבא, "אניני מכירך הכרות מעמיקה דיה, אך נראה לי כי את מוטרדת מדבר מה האם אני יכול לעזור?" לא קטעתי אותו, אכן, הוא צדק זו הייתה התנסות קשה, אשר הותירה בפני סימנים לא חברתיים. שמחתי שדבריו נאמרו בנועם ורק לאוזניי שלי, אף שחשתי את ניצני התמיהה באוויר מצד שרי. התבלבלתי, כי לגמרי לא היה לי ברור מה הוא המרחק שהיה עליו לעבור כדי לא להשתלב בעמדתה של שרי.
הצלצול הדמיוני הציל את המצב והלכנו אל השולחנות הערוכים.
המנה המרכזית הייתה מהודרת ויפה מאין כמוה, פסטה בנוסח נאפולי. סיר גדול, שהיה אחד מאוצרות הבית, עמד במרכז השולחן ובו רתחה בשצף קצף הפסטה. צלוחיות מעוטרות בפרחים קטנים פוזרו בכמה מוקדים על השולחן הארוך, ובהן רוטב עגבניות סמיך, שאפילו הבשמים היקרים ששלטו בחדר לא האפילו על ניחוח הריחן הטרי שעלה ממנו. גבינת פרמזן קשה וחזקה הוסיפה את תבלין האהבה.
כל המוזמנים, גם המנוסים שבהם, פערו את עיניהם. אכן המראה היה מיוחד, מלצריות חינניות שטפו את הפסטה בזריזות והגישו לצלחות. סובבתי את הפסטה על קצה המזלג ערבבתי והרמתי כמות שמספיקה לחצי נגיסה, לא ציפיתי לארוחה כה נהדרת, לכן כאשר דורון פנה אלי בחיוך ואמר "את צריכה משהו?" לחשתי לו "רק את הזמן שחלף..."
הארוחה הייתה מדהימה, הייתי מאושרת, רציתי להאמין שהארוחה שבה התנסיתי תהווה פתח למשמעות אמיתית ותוכל להפוך לדוגמה לבאות, כמובן שהבנתי שיהיה עלי לעשות את הדבר הנכון בכל ארוחה מחדש...
דורון אחז בזרועי בחיבה ובעדינות, "כן, אני שמח שעשינו את כל ההכנות לקראת בואנו לכאן."
ואני חשבתי, למה אני מוותרת על אכילה בחברת אנשים, למה האמון שלי בעצמי כה סדוק, למה אני שוברת את לבי. במובן מסוים זו הייתה חגיגה טובה, נשארנו כמה שיכולנו, הרגשנו שהנצח לנו, אפילו השירים בצוותא לא העיקו עלי, והכול היה כדאי ובעל משמעות, אפילו הילדים נהנו, הודיתי לאלוהים שאפשר לי להתנהג בצורה הולמת.
כל התחושות האלה ליוו אותנו בדרכנו חזרה הביתה, וללא כל הכנה התשוקה נפרצה, הבנתי את זה ברגע ששמעתי את עצמי אומרת לדורון "אני מתה מרעב, נשארו הביצים הקשות, לא?" בהמשך תכננתי לחפש את הפיתות הקרות שהיו לנו במקרר. הכול היה מוזר ולא הגיוני. במאפים החמים תוצרת בית לא נגעתי, אבל ברגע שנכנסנו הביתה התאוותי לפיתות קרות ולא טריות.
דורון הביט בי ואמר "אני דואג לך, בפיקניק הייתי שבע רצון, לא נלחמת חזק מדי, לא ריצית אף אחד, אפילו שוחחת ארוכות עם שרי. אולי בכל זאת החשיפה למטעמים הזיקה לך אפילו שהיא הייתה מאוד בטעם ולא הוגשה בצורה מוגזמת?" הוא המשיך ומבוכתי גדלה, "תמיד אני תוהה מה גורם למה? הנה הגענו רחוק כל כך, או אולי כך שכנענו את עצמנו, אני חש רגשי אשמה, לא רציתי לתסכל אותך יותר מהנחוץ. לשבש לך את הביטחון. את לקחת סיכון, ואולי בכך פגעת בעצמך, הרגלי האכילה שלך הם תמיד צעד אחד קדימה, מושכים אותך לתוך החושך, וזה מצב נורא... תמיד האמנתי שתפקידי להגן עלייך וגם בזה רציתי להתערב. כאשר הוזמנו זה נראה לי כמו רעיון מצוין, כי קשה לי לראות אותך כאישה, אשתי, שכה אהובה על כולנו, לא אוהבת את עצמך."
בעודי מקשיבה, חשתי כיצד התשוקה האדירה שלי לנגוס בפיתה הקרה עם הביצה הקשה מעבירה אותי על דעתי. תהיתי על כך, הרי לא הרגשתי כל חוסר אונים מול השפע שהוגש במסיבה והביטחון שלי במהלך היום גדל והתעצם, אפילו קיוויתי שהובלתי מצב חדש כמו לאכול בפומבי פסטה ברוטב ופירורי פרמזן. המילים הגלויות של דורון הפתיעו אותי, העיתוי שלהם היה גרוע או טוב, תלוי בעיני המסתכל, כי התקוות הסתתרו בחושך. ומעבר לכך חשבתי שהוא ישקע בעיתון ואוכל לנתח את ההתרחשויות ללא מהומה מיותרת, אבל ללא התראה הותקפתי מכל הכיוונים, לא הרגשתי בטוחה מכל רע, הובסתי.
דורון תמיד רצה לתמוך בי והוא ניצל גם את ההזדמנות הזאת, אך בסופו של דבר השתלשלות העניינים באותו יום הותירה אותי נבוכה ומבוישת. וזאת שלא לפי הדעה הרווחת שאדם יכול להיעזר באדם אחר. הבנתי שרק כוח גדול ממני יכול לעזור לי להתמודד, ולא נראה לי שזה יכול להיות קשור לבן אנוש.
המחשבה על תבוסה שחוויתי אחרי שניצחתי, נטרלה בי כל מחשבה שפויה, הגעתי רחוק עד הסוף, ונותרתי עם ריקנות עמוקה. בדמעות אחזתי בפיתה ובתוכה שתי ביצים קשות. האם אוכל להימנע מלנגוס בה? המחשבה שאולי מחר, אולי מחר אדע להתגבר... נראתה שקרית עוד יותר, הבטתי בדורון ואמרתי מילים שהפתיעו גם אותי, "מחר אנסה לראות את הבעיה מזווית שונה," כנראה משהו נשבר באותו הלילה והניב את האכפתיות ואת האמונה, זרקתי את הפיתה.
שבועיים לאחר מכן האור בחוץ הלך והתחזק יותר מהרגיל, היום התארך, וזה עוררו בי ביטחון רב. לכן קבענו להיפגש עם רות, הרגשתי כיצד החמימות שבי עלתה כי אף אחת לא ידעה להרגיע אותי כמותה. רות עמדה בפינה היפה של הגן הציבורי והביטה סביבה,היא ראתה אותי והתקדמה בריצה לעברי וזרועותיה פתוחות. התגעגענו זו לזו ולהרגשה של יחד. רצינו להספיק הרבה, היו לנו המון נושאים לשיחה, לכן קבענו להיפגש רק שתינו, לפני הארוחה במסעדה שאליה הוזמנה גם שרי.
שמש הכתה בנו במלוא עוזה, אך חומה לא מנע מאתנו את ההנאה, בן רגע מצאנו מקום ישיבה בצלה של סככה. רות חיבקה אותי ולחשה לי "קחי את הכול בהומור ובקלות," בידה היא אחזה צלחת יפהפייה, מקושטת במניפה מתפצלת על רקע הים האדום, היא הושיטה אותה לעברי בחינניות. בצהרי יום שישי ובחלוף שבוע עמוס אשר עבר על שתינו בחרנו להיפגש מול החוף היפה ביותר להביט ביכטות שהתרחקו לתוך הים הפתוח.
רות האמנית רצתה לפנקני במתנה מעשה ידיה, וזו שהביאה הייתה יצירה מדהימה במיוחד.
"תודה," הודיתי בנימוס.
היא הביטה בי בחוסר אמון מוחלט "האם את מתכוונת לשבת בפנים נפולות? אני לא מאמינה שכך צריך לחיות, תפסיקי עם העליות והירידות שהדיאטות גורמות לך, גם אם זה מתכון מיוחד מעיתון צרפתי."
חייכתי, בדיחה פרטית מימי נערינו...
רות הייתה ונשארה חברה מאוד רגישה, לכן היא ניסתה בכל דרך להוריד את המתח שבאוויר ולתמוך בי, אף שלא ממש הבינה במה העניין, היא הייתה זקוקה לכמה רגעים כדי להתעשת ולסגור את פער ההבנה על מנת להוביל את השיחה לאיזה שהיא מסקנה.
"לוסי יקרה, מטבע הדברים אני קרובה הרבה יותר לעמדתך מאשר רוב האנשים, אך עדיין קשה לי להבין, כיצד את עוברת ממצב למצב נכנסת ברגל ימין חזרת ברגל שמאל ולבסוף ניצלת דקה לפני חצות,כיצד קורה ההיפוך?"
היססתי מעט, רות לא ממש התלהבה מניתוק הקשר שלי מהחיים החברתיים בגלל בעיית האוכל, והדבר האחרון שהיה נחוץ לי זו הרמת גבה, אך בכל זאת פתחתי וסיפרתי:
"...אז לאורך כל אותו יום בפיקניק לא היו רמזים לכך שעשיתי החלטה לא נבונה בכך שחידשתי את הקשר החברתי, ייתכן שההבטחה שהבטחתי לעצמי להתרחק לזמן מה כן העיקה עלי ולכן נעתרתי להזמנה. אך כנראה, שלא במתכוון, הלחשושים שסביבי של הנשים היפות והרזות נשמעו היטב באוזניי, אפילו ששום דבר לא נאמר באופן גלוי."
מיד ספרתי לרות על הדברים שקדמו לאותה מסיבת יום העצמאות, עד כמה התרגשתי להתחיל תקופת חיים ללא ההאבסה בסופי שבוע או בחגים, והייתי בטוחה כי בכך טמון הפתרון.
"נכון," הוספתי בידענות, "אני מודעת לכך, שיש החלטות שאורך החיים שלהן הוא לא יותר מיומיים לפעמים שבוע, ויש כאלה שמחזיקות עד צהרי יום שישי, כאשר החלות החמות מגיעות הביתה, אך תמיד באופק עומדת התחלה חדשה כבר ביום ראשון.
לכן להיענות להזמנה ליום פיקניק סמוך להתהוותו של שינוי בגישה, ועוד ביום חג, היה לא הגיוני ולא לגמרי במקום. אך כאשר שוחחתי עם קארין בטלפון התרשמתי עד כמה היא גאה להזמין אותנו והתרככתי. קיוויתי שהפעם אהיה מוכנה לכל הדקויות, לכל הרמיזות, לכל הדברים שמהם מורכבים יחסים בין אנשים, ואמנם במשך היום עצמו שמרתי יפה, רק בערב הרגשתי שהשמים נפלו עלי."
הבטתי ברות והוספתי בהדגשה, "כן, ניסיתי להיות הגיונית, הגעתי בהרגשה טובה ויכולתי להתמודד עם השפע והמראה המפתה של המטעמים. לתדהמתי כאשר הסטתי את המבט לכל כיוון שלא יהיה, גיליתי מולי שולחנות ערוכים כמו יצירות אמנות, כמו דגל המדינה, התקרובות אשר הובאו היו מעל ומעבר לכל חג שהכרנו..."
רות,הניחה את ידה בידי ואמרה "ברור לי שאנחנו צריכות לשבת ולדבר, ורק על סמך ידידות והבנה ארוכת שנים כמו שיש לנו, נוכל להבין כיצד נוצר המתח בסוף אותו היום וכיצד הגישה השתנתה."
התאמצתי להקשיב לרות למרות מוזיקת רקע שנשמעה מרחוק ובלמה את קולה, המוזיקה סבבה סביבי, אבל החיבה של רות כלפיי ניכרה בתנועותיה, נרגעתי מעט.
מצאתי את עצמי מנסה להגן על ילדותי או אולי על זיכרון שתעתע בי.
"כל חיי נאבקתי עם כמויות האוכל, איני יודעת איך מתנהגים בצורה אחרת, זה כך מאז ילדותי... נראה לי שהוריי דווקא הקדישו לנושא את הזמן הדרוש."
רות הביטה בי ואמרה "בואי אסביר לך מה אני רואה כמקור לכל הבעיות שלך. אני תמיד אומר לך את מה שאחרים לא יעזו, כי נראה לי שאני זוכרת את ילדותך במדויק, ולפי מיטב הבנתי, הילדות מעצבת את התנהגותנו גם כאנשים בוגרים."
בסקרנות אמרתי "בואי נבדוק מה יש בילדות שלי שאחסנת בזיכרונות שלך."
"לפי מיטב הבנתי לא תמכו בכך בילדותך, כך לפחות זה היה נראה, ואצלי זה היה אף גרוע יותר, כי אני בכלל הוזנחתי רגשית," שקט מתוח השתרר, מעין אי־נעימות. הרגשתי שרות רוצה לחשוף את עמדתה ללא פחד, היא הביטה בי והוסיפה "אומר לך בכנות, יהיה עלייך ללמוד להכיר את עצמך מחדש, ואז לעשות למשפחה שלך הכרה עם אופייך המחודש."
הייתי חייבת לתמוך בה, "את צודקת, גם לך רות לא היה קל... אני זוכרת בוודאות כיצד הורייך התערבו בכל הלך מחשבה ובכל רגש שעלה אצלך. בהתערבות הזאת גזלו ממך כל שביב של מחשבה עצמאית ואולי גם טרפדו כל ניסיון להצליח."
רות פרצה בצחוק, "את יודעת, לוסי, היום ברור לי מעל לכל ספק כי גם הוריי וגם הורייך חשבו באופן דומה, הרעיון היה זהה, אותם האיסורים רק כל אחד הביע את עצמו בצורה שונה, באותה תקופה כל המבוגרים האמינו שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים מאחורי דלתות סגורות והוציאו את הזרים מהתמונה."
רות המשיכה וחיוך קל ריצד בזווית פיה, "לוסי, האם את זוכרת את השעות הרבות שבהן ביליתי אצלכם בבית? מחשבה חדשה עלתה בראשה "האם ייתכן שמה שהציל אותנו ואת הנעורים שלנו זה היחד שלנו, כאשר כל אחת מאתנו מצאה מפלט בביתה של רעותה וכך הצליחה להתרחק מהאווירה העכורה שבביתה שלה? כן, כנראה רוב שנות התבגרותנו העיבו עלינו מצבי הרוח של האנשים המבוגרים שסביבנו, התנהגותם נעה מקצה לקצה, לכן התאמצנו כל יום מחדש להדוף ביקורת ולמצוא תמיכה ועזרה הדדית".
היא סיכמה את הנושא "כיום כל ההחלטות שלך הן על סמך מציאות שהייתה לא פשוטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -92-93-94-95-96-97- סופרת
היא סיכמה את הנושא "כיום כל ההחלטות שלך הן על סמך מציאות שהייתה לא פשוטה ואולי אף מאוד מורכבת, האם הזיכרון שלי יכול לספק לך תשובות והבנה?"
שקעתי בהרהורים, תמיד בשיחה עם רות התבררו לי דברים חדשים ותמיד עלה דבר מה נוסף ובתום דבריה הבנתי מעט יותר. הבנתי,כי מעולם לא חוויתי אכילה שפויה ומאוזנת, ארוחות מסודרות ובריאות, מאוד ייתכן שהיא הגזימה בהשפעתם של הוריי על הרגליי, בייחוד שהיו שנים שממש לא הקשבתי לדברים שניסו לומר לי, אך כנראה בכל זאת המילים חדרו אלי.
היא התרככה ובלמה מעט את התוכחה "גם בעבורי זו בעיה לאכול בלילה באירועים חברתיים, כי הרי לעולם הדבר לא נגמר בטעימה בגלל הכמויות. לא פעם גם אני שוכבת במיטה ערה, בניסיון למצוא דרך להתגבר על כאבי הבטן כדי שאוכל להמשיך לישון."
הרגשתי מעט סיפוק כי מאוד ייתכן שהצלחתי להסביר את עצמי במעט.
"כן, את צודקת," הערתי בעצב, "קראתי לא מזמן ,כי ההיאחזות באוכל היא קצה קרחון של בעיה חמורה מאוד, וכנראה סופו של כל אדם שסובל מעודף משקל להודות בכך. במובן מסוים עדיין לא הפנמתי את כל הזיכרונות מהילדות ולא הפקתי את כל הלקחים ולכן יש לי קושי לעבור מילדות לבגרות. הנה הביטחון שלי בעצמי מתנדנד ולפעמים הקרקע נשמטת מתחת לרגליי ואיני יודעת היכן זה ייעצר."
רות הביטה בשעון, היא חיכתה לשרי והתחילה לאבד את סבלנותה "אני לא מסכימה עם ההצהרה הזאת, הרי הרומן שלך עם שוריק זו צלילה עמוקה לתוך מצב של אישה בוגרת, ולעומת זה הכמיהה לאוכל זו תכונה שונה לגמרי ולא מעידה על ילדותיות, היא מאוד מורכבת, שקופה ועמומה בו זמנית."
חייכתי, רות הזכירה את שמו של שוריק ונראה שהפך בעיניה לבן ברית, "את צודקת, לכולם קשה להשתחרר מהרגל כלשהו. הנה באירוע החברתי האחרון התרחש משהו מאוד טוב בצורה הבסיסית ביותר, כי בסופו של יום החג הייתה בי כמיהה עצומה ללא גבול והתגברתי עליה, קיבלתי על עצמי את האחריות."
רות נכנסה לדבריי ופסקה "מעולם לא הכרתי אישה יותר אחראית ממך."
"כן, הצליח לי, אך אין לי את היכולת אף לדמיין איך נראית תקופה ארוכה מאוזנת בלי שהתשוקה תתקוף אותי בשעה כלשהי, לועו של הכריש ער גם בלילה."
הזיכרון שטף אותי, לגמתי מהמים הקרים. נראה לי כי מיצינו את הנושא לאותו יום, אפילו שחשתי צורף לחשוף עוד רגשות שהודחקו שנים והכבידו עלי.
נזכרתי במשפט של הדוכסית לוסיאנה:
כשלא מפחדים מהפחד ומלהיות פגיעה נחשפות היכולות הנסתרות ביותר.
ראינו את שרי מתקרבת, אכן השיחה התארכה החום נעשה בלתי נסבל לכן החלטנו להיכנס פנימה, התיישבנו והזמנו לנו אוכל. המלצרית רשמה את ההזמנה, סלט בולגרי בעבורי, שרי הזמינה טוסט צרפתי ורות קפה עם עוגת גבינה מושבחת. המלצרית רשמה גם את השתייה ועזבה.
נוכחותה של שרי שינתה את האווירה מיד, היא פנתה אלי ושאלה "נהנית ביום עצמאות?"
ולא חיכתה לתשובה ופתחה בשטף הדיבור האופייני לה כל כך.
הערתי, "הרי בילינו יחד, כמובן שנהנינו, לא?"
שרי חייכה חיוך מתוק וייצוגי ואמרה "הרכילות האחרונה שאני מתה לספר לכן תהפוך אתכן הראשונות לדעת, בשלב מאוחר יותר כולם ידעו. רצף אירועים בלתי נמנע הוביל למצב שבו הזוגיות שלי מתפרקת."
הבטתי ברות, היא השיבה לי במבט המום.
"סיפור שקשה להאמין שהוא אמיתי, מעולם לא האמנתי שאני אהיה במצב שאוכל לומר כי איבדתי את בעלי. יגאל מיצה את הזוגיות, מובן שלכן אין מושג בדברים האלה, אך אני נכנסתי לסטטיסטיקה."
השתררה שתיקה מעיקה, אף אחת מאתנו לא העזה לענות או להוביל את הנושא למקום אחר הרגשה עמומה השתלטה עלי, משהו לא הסתדר לי...
שרי המשיכה "אני רוצה להבהיר כמה דברים לפני שאתן ממהרות לרחם עלי. ראיתי שפע של סימנים שהובילו אותי למחשבה שהוא מתעתד לצאת מהזוגיות הקיימת, אפילו שתקופה לא מבוטלת הוא הכחיש ואולי אפילו גרם לי תענוג והתרגשות במכוון, אך זו כנראה הייתה דרכו לרכך את התמונה לפני שהוא העמיד את גורלי בצומת דרכים."
רות לגמה מהקפה ואמרה "אינני מבינה מה קרה, הייתה לכם זוגיות יציבה, נודעת בעוצמתה, לפחות לי היא נתנה המון תקווה בתא המשפחתי."
"כן!" ענתה שרי והפגינה ביטחון שלא במקומו, "הגענו למסקנה, החופש לחיות חיים מלאים כמו שראינו לנכון אבד לנו."
רות התעקשה שלא כהרגלה, "שרי, אני דואגת לך, ממה שמחכה לך בתהליך הפרידה, כאשר תתעשתי ותתרוקני מהציפיות המנופצות, מרגשי הכעס, ותתמלאי בריקנות עמוקה."
הבטתי בשרי בבהלה ואמרתי "גם אני חוששת לך, את חייבת לעצור ולקבל עזרה, להיפרד זה קושי לא מבוטל, את זקוקה לעצה כדי לא לעשות טעויות בלתי הפיכות."
שרי הסתכלה בי, כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה ואמרה "אולי את צודקת, אך אני באמת מאמינה שמה שמונח על כף המאזניים זו הערכה עצמית, ולשמחתי אני בקשר טוב עם עצמי, בייחוד מרגע שיגאל עזב. הכתבתי לחיים סדר עדיפות שונה. מצאתי בתוכי את הרצון לעשות מה שצריך, ולא להיצמד למוכר ולידוע. איך אפשר להתנבא מה יעשה אותי מאושרת? שמעתי מפי יגאל על הקשר שלו, לא מיד קלטתי את עומק הקרבה, והרי הכי קשה זה לחוש נטישה, ובכל זאת לפי הנאמר היה קשה שלא להבחין שהוא מאושר כמו שמעולם לא היה אתי. לוסי ורות, כן, יש לכן פה מי שהיא שמבינה מה זה לתמוך בשינוי של האחר..."
שרי המשיכה ואני הקשבתי בעניין רב, היא דיברה יותר מדי, בלי הקשרים בין הדברים התאמצה מאוד לתת הסברים, לא הייתה כל מבוכה בקולה... מכיוון שראיתי אותם כזוג במסיבה האחרונה, לא ממש האמנתי לשלווה שלה.
רות קלטה את ספקותיי והוסיפה "החיים מנווטים אותנו לכיוונים שונים, ואיך שלא תסתכלי על זה הסיכויים להתגבר על פירוק הזוגיות אף פעם לא יהיו שווים, אלא אם כן תקבלי שליטה מוחלטת על השינוי המתבקש."
לרגע עברה לידינו המלצרית ושאלה אם הכול בסדר ובכך פיזרה במעט את האווירה הכבדה שהשתררה באווירה.
בלילה שיתפתי את דורון בכל העניין והוא ציין בחוכמה רבה "יש לך רגשות מעורבים, לעולם תצפי מעצמך להבין את המניעים שלה, במקרה זה השקפותיה מאוד זרות לך, לכן אינך מסוגלת להבין מה הם המסרים הכפולים שהיא שדרה."
"כל שינויי מציף רגשות וחששות, אך בסופו של דבר מי לא מעריץ תכונה כמו אומץ ומי לא חש קנאה לנוכח אומץ כזה? יותר מכל דבר אחר אדם זקוק לביטחון שחלומותיו לא נפגעו ולא ייפגעו."
דורון שתק רגע ואז ענה "בואי נחזור אלייך, יש לך את כל משנדרש כדי לנצח, את מסוגלת להמציא את עצמך בלהט ועוצמה מחודשים גם לאחר ייאוש וחוסר אונים שתוקפים בעקבות חרטה ורגשות אשם. שמרי על עצמך, הניחי לשרי היא לא בליגה שלך."
אכן הייתי מודעת שבחיים יש הפתעות מקובלות, אך ביטחון מופרז והחלטות לא שקולות הם מן השטן, לכן השיחה עם שרי נראתה לי הזויה.
המפגש עם שרי הביא אותי לצומת דרכים.
בהחלט לא שמחתי להיתקל בה, היו לי כלפיה רגשות מעורבים, לכן בתום שבוע עמוס ומתסכל לא פחות מקודמו הוצפתי בבלבול שהניב שיחת טלפון מעמיקה ביני ובין שוריק. זו הייתה אחת מאותן השיחות שלו היה לי רשם קול הייתי מקליטה ושולחת לרדיו כדי לקבל ייעוץ ועזרה.
שאלתי אותו "ממה נובע כוח המשיכה בין בני אדם?"
לא חיכיתי לתשובה, עניתי לעצמי "חנופה מחמאות וקבלה ללא תנאי, כמו כן הרבה תשומת לב אישית ובלעדית."
שוריק לא ענה מיד, אך אז הוא התעשת והסביר "אני הוא האדם בחייך המאפשר לך לקבל את עצמך ללא כל ביקורת. קסמי נעוץ בכך שלמרות היותי גבר זר, אני מביט בך בקרבה. נכון, לא תמיד אני יכול להשפיע עלייך ולגרום לך להפסיק להתלונן, אך מעולם לא אפסיק להדגיש כי בעיניי אין אישה יותר נשית, חושנית ומרגשת ממך. ואני שואל אותך, אם כן, כיצד יחסים כאלה יכולים להיחשב ככישלון או למה עלייך לוותר עליהם?"
"יש תשובה לכך," עניתי לו ללא היסוס, "למרות העוצמה וההתלהבות אתה גורע ממני ביטחון בסיסי בחיים פשוטים, השגרה שלי שזורה בהמון כאב, פחדים, חרדות וגעגועים. אני חיה חיים כפולים, מרגישה בריקנות שהתשוקה מנסה למלא, החיים שלי בבית ובעבודה נהפכו קשים עד מאוד וההשלכות לא נעימות. מדי יום ביומו נבחנת אצלי ההערכה העצמית, אני רואה את עצמי דרך רגשות שאותם אני חשה מתחת לפני השטח. אמנם היחסים שלנו דומים לסיפור של ספינה מדהימה, מפוארת וגדולה ששטה בים הפתוח, אבל בלי משים הרוח הטבעית מכוונת אותה לכיוון השרטון לאט וללא שליטה."
שוריק שהיה הגבר הסבלני ביותר שהכרתי, הקשיב ואז אמר "אני לא מתעלם מכל אשר אמרת ומרגיש מתוך מילים עד כמה את נסערת, יחסים בין בני אדם, ובעיקר בין גבר לאישה, אף פעם לא היו ולא יהיו פשוטים. מעולם לא ציינתי לפנייך, אך מערכת היחסים שלי עם אשתי המנוחה הראתה בוודאות שהיציבות ושיתוף הפעולה בזוגיות שלנו נבעו מכך שאני בלמתי את חוסר האיזון, את העליות והירידות, ניהלתי מאבק מתמיד בין מוחי ללבי, בין החובה להנאה. שנים בתוך נישואיי התכחשתי לאותה אמת שזיווג זה נדנדה לשניים, עולה יורד, למרות היותו נטוע באדמה. היום ברור לי שרק שני אנשים חזקים ובטוחים בעצמם יכולים לחיות בהרמוניה, אך אשתי לא האמינה לא בעצמה ולא בכוחה, ובכל מצב בעייתי או אי־הבנה התקפלה ונסוגה או בכתה ונעלבה, ואני למדתי לוותר על רצונותיי כנגד חולשתה.
"אהובתי, אומר רק זאת, כי כאשר אני נמצא אתך כוחי וחולשתי משתלבים בכוחך וחולשתך. אך לעולם לא אעמוד בדרכך, ואשמח אם תיעני לבקשתי ותבואי לבקרני לשעה קלה לפני נסיעתי לכנס במילאנו, תחשבי על כך, את לא חייבת להחליט עכשיו, אני אחכה לך."
נשמתי עמוק לשמע הווידוי הלא צפוי. לא יכולתי לראות את הדמעה הקטנה בזווית עיניו אך מההכרות אתו הרגשתי בה. המחווה שלו, אשר הובע במילים, היה נטול כל אנוכיות ונאמר בכנות צורבת.
הוא הוסיף "תראי כמה קשה היה לנו למצוא זה את זה בתוך ההמון המתלבט."
"כן," עניתי "אכן קשה לאנשים למצוא נשמה דומה."
הוא המשיך בלחישה מהססת, "לעולם לא ציפיתי כי אצטרך להיאבק מחוץ לכותלי בית משפט, אך למענך אאבק ללא ליאות אם אצטרך."
באתי במבוכה לשמע דבריו, ידעתי עד כמה הוא טוב בשטח המקצועי, אך גם שמחתי שבדיון הזה עמד בצד שלי. שוריק יקירי, אמרתי בהיסוס "עולם האהבה מחוץ לנישואין הוא תובעני לא פחות מכל עולם אחר, והמאמץ דורש ממני פתיחה של קווי מחשבה חדשים, דבר שמאוד מקשה עם העניין של האוכל."
"כן, אני מודע לכך יותר ויותר," הסכים אתי שוריק.
"אני שומע ממך איזה סבל את עוברת אחרי פגישה בינינו, ולו הקצרה ביותר, ולכן אני מבין את הרצון שמתעורר בך לעשות הפוגה ובייחוד אחרי שיחתך האחרונה עם רות. לא אציק לך," הוא המשיך את דבריו החמים, "אני מבטיח שאהיה אתך בכל שלב ובכל החלטה, גם אם כרגע אני מרגיש באיום על חיי."
בזמן שהקשבתי לקולו הרך עצמתי את עיניי ודמיינתי את חיי ללא נוכחותו, הופתעתי מהבור שנפער בתוכי, בור שחור שכולו ריקנות. אך את הדברים שאמר לאחר מכן היה לי עוד יותר קשה להכיל, לא עמדתי בהם. שמעתי אותו אומר בלחש נעים, "יחסים כמו שלנו יוצרים התלהבות, אך גם הרבה מבוכה. הם מתדפקים על דלתנו במלוא כוחם, אך לא הם הבעיה, ואף על פי שאני מסכים עם חששותייך שזו לא תקופה קלה בשבילך, בכל זאת לא המעשים שלנו עומדים למשפט, אלא ההרגשה המוכרת המפעמת במלוא כוחה והיא הפחד להיות מאושרים כי בעבור האושר משלמים."
שוריק הוא משפטן, כבר אמרתי את זה.
לפני שאמרנו שלום ונפרדנו, הביא שוריק את הציטט האהוב עלי מתוך דברי יוהאן ללוסיאנה אהובתו:
[בפונט אחר]אין בעולם דבר שאי אפשר לשנות זולת המוות עצמו, בעיניים עצומות הביטי לשמים ורק בדרך זו תכלי לראות בברור את הקרן שחצתה את הסכנה[עד כאן פונט אחר]
חשבתי רבות על אותה שיחת טלפון ומחשבה שקיננה בי, הוא הבטיח לי כבר בהתחלה לא לעמוד בדרכי לעולם, וזה הדבר הגדול שתמיד יעשה למעני.
מדורות של ל"ג בעומר התלהטו בחוץ. דומה כי האש ניסתה לכלות גם אותי, וכנראה לא עמדתי בכך בגבורה גדולה. תחושה של חמימות עברה בי כאשר שילמתי לנהג המונית והשארתי לו טיפ, הרגשתי נדיבה יותר מהרגיל או אולי פשוט לא הייתי מרוכזת. הערצתי את שוריק והרעיון לחיות את חיי בלעדיו הקשה עלי מאוד, אך מיום ליום נעשתה הפרידה ממנו לצורך הכרחי בעבורי וראיתי בכך הזדמנות נהדרת לתרגל כישורים של אישה חופשייה מכבלים של עצמה. את המרחק הקצר לביתו פסעתי שקועה במחשבות מטרידות, כיצד מתרגלים פרידה וחוזרים הביתה?
הצטערתי שלא נגסתי בקוביות שוקולד בטעם משמש בהיותי במונית, לא היה לי נעים מהנהג וחוץ מזה להתנשק בטעם?!
כאשר נפגשנו וראיתי אותו מקרוב השתוממתי, עיניו של שוריק נראו זועמות קמעה, אולי בעקבות השיחה האחרונה, אולי כי חצינו את אותם הרגעים המכריעים ביחסנו וכל החלטה שנחליט בינינו עלולה לחולל שינוי אדיר לשאר החלומות.
אחרי ברכת שלום מעט מסויגת אמרתי את אשר על לבי, כי לאחרונה נעניתי בין לבין ולא ממש הרגשתי ביטחון בעמדות שלי. שאלתי אותו ברוך "האם אתה יכול להבין אותי?"
שוריק התיישב סמוך אלי, במרחק נגיעה, הוא נשמר לא לפלוש למרחב האישי שלי, כך התנהגנו ברגעי מתח. הוא אמר בעדינות "חשוב ועדיף שתשמעי אותי עד הסוף, יש לי סיבה להאמין בנו, אעשה כל מה שיידרש, אך קשה לי להפסיק לחשוב על הפגישות שלנו. אני לא מנסה לשכנע אותך לעשות מה שאת לא רוצה לעשות ממילא כאשר את מביעה את טענתך ברגעים מסוימים, אך מה עם ידידותינו, האין היא מיוחדת? נראה לי שנוכל לצפות לעתיד טוב יותר אם נאמץ לעצמנו חלומות חדשים. האם לא כך הוא הדבר ברגעי משבר?"
שוריק העורך דין יודע לשכנע בצורה היפה ביותר והמבלבלת ביותר, וכשאמר כי אל לי לדאוג, כי נסיכות לעולם לא דואגות, התרככתי.
ידינו נמשכו זה לזה והמילים הופכו למבטים אינטימיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-2 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -98-99-100-101 סופרת
ארוחת הערב שלנו התחממה בתנור זה היה מאפה חצילים עם גבינה קשה ומלוחה, הריח הטוב נספג באוויר,זו הייתה דרכו של שוריק להבליט את התחושה כי שוב ומחדש טיפסנו לתוך חיינו במעלה הדרך העולה, ושוב בזרועות משולבות. יותר מאוחר, בתום הארוחה המדהימה, התמתחתי וחשתי נינוחות בכל חלקי גופי, הנחתי בזהירות רבה את כוס היין על השולחן, וחיכיתי ששוריק יסיים להכין את הג'קוזי.
חשבתי לעצמי כי הכול התאים מאוד למה שחשבתי מהתחלה, כי אין בעולם הזה דבר שיכול לעצור בעדי ואין דבר שיחזיר אותי לגבולות שפויים. כמו מבעד למסך שמעתי את שוריק והבחנתי בקריצה בעיניו, "סביבך יש תמיד מסתורין קסום, אפילו במקלחת כשאנחנו עירומים ומתיזים מים זה על זה."
שוריק ידע כיצד לסחרר את ראשי... אף על פי שדימיתי את עצמי לאישה אחראית והתייחסתי לחובותיי ברצינות רבה, הנה במערכת היחסים אתו התנהגותי העידה עליי שלא עשיתי מאומה כדי לשנות את הכיוון, לא התייחסתי לטיב ההתרחשויות וכרכתי את הסכנה סביבי, ממש לא נקפתי אצבע. גם באותו רגע החלטתי להיכנס למקלחת להתיז סילוני מים לכל כיוון, אש המדורות עדיין להטה.
בין לבנון לישראל גובש הסכם שלום, צה"ל נסוג עד ארבעים וחמישה ק"מ מן הגבול. חדשות מסוג זה כן אהבתי לשמוע, אך נהג המונית שהחזיר אותי הביתה לא נראה לי מרוצה, "צריך להיכנס בהם, אסור לוותר, זו ארץ אוכלת את יושביה," והוא פנה אלי וציין בלהט, "עוד יחזרו לשם כל החיילים שלנו, שום דבר לא נגמר, תהיה לבנון שנייה, אני אומר לך."
שילמתי מהר ובצעד כבד עליתי במדרגות. שאלתי את עצמי שוב ושוב למה נהגי מוניות מדברים כל כך הרבה פוליטיקה, בייחוד נוטים לפרוש את דעותיהם לפני נשים. בדרכי למעלה החלטתי להיכנס לעליזה, לא יצא לנו לדבר הרבה בעת האחרונה. פעמון הדלת צלצל אך איש לא ענה, אולי בגלל המוזיקה שרעמה שם בקולי קולות, עליתי הביתה בהרגשה מוזרה.
"משהו מטריד אותך"? זו הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עליזה כשנפגשנו שבוע לאחר מכן.
"זו אני ראיתי את האור," התנצלתי כאשר היא פתחה לי את הדלת.
עליזה הביטה בי ואמרה "כן העתיד שלי נקלע לסכנה ואני בעצמי תוהה איך ולמה"?
נדהמתי האם זו רק בחירה מעניינת של מילים או?.. הרגשתי שלא היה לי מספיק מידע על מה מדובר ולא הייתה לי כל נקודת אחיזה. עליזה הפסיקה את שטף דיבורה והביטה בי במבט אבוד, "הרי אני יודעת בסתר לבי כי אתמודד עם כל מה שיבוא במוקדם או במאוחר, אך כרגע אין לי את המילים המוכרות כדי לטשטש את רגשותיי, אני מרגישה מבוכה ופחד גדול.
הנחתי את ידי על כתפה הצרה ואמרתי לה "'תמיד אתמוך בך בשעתך הקשה הבטחתי, זוכרת? אני מקווה שבזה אין לך כל ספק."
ללא כל עיכוב נוסף שמעתי מפיה את אחד מאותם הסיפורים, המדהימים כשלעצמם, שקרו דווקא לה.
"'אדם התינוק שלי השתחרר סוף כל סוף מבית חולים. שהיתי אתו שם כל השבוע האחרון יום־יום."
"מה קרה?" שאלתי המומה ומודאגת.
"הלם קרב, ככה הם קוראים לזה, ואני אומרת בפשטות, שראה בעיניו הצעירות את מלאך המוות," וכך ללא כל הפסקת נשימה היא גוללה את סיפורה בשטף. היא סיפרה שמאז האירוע ועד עכשיו היא מנסה בכל דרך להסיח את דעתו מהזוועות שראה. מאז ומתמיד עליזה הייתה מאוד יסודית בכל מעשה ומעשה שלה ועכשיו, כאשר היה צורך בכך, היא גייסה את עצמה ומצאה בתוכה הרבה כוחות נפש כדי לעשות בעבור בנה את מה שהוא לא היה יכול לעשות בשביל עצמו.
נשארתי המומה, המשכתי להקשיב כלא מאמינה.
"הכול בא אליו בחטף, חבריו לא הספיקו להתריע, אך בעודם מסתתרים, הוא הוציא את ראשו, כנראה לא עיכל את המצב ולכן לא פחד, ואז הוא הבחין בחיילים חמושים עם רצח בעיניים. הכול אירע פתאום, רגע אחד הוא וחבריו שלטו במצב... ובמשנהו...בום."
התיישבתי ולקחתי לעצמי כוס מים, עליזה המשיכה ואמרה בידענות, "את תמיד אמרת לי כי שיחה כנה מעומק הלב מקרבת בין אנשים, לא? אז אני ניסיתי לדובב אותו, אך הוא דיבר על הכול חוץ ממה שעבר עליו, אדם בני התינוק כבה."
הבטתי בפניה של עליזה ולא האמנתי למה שראיתי. לפני ניצבה אישה שונה, כאילו התעוררה מתרדמת עמוקה, חייה באמת השתנו והנטישה הזוגית בן רגע איבדה מחשיבותה. התהפכו החיים וכל הסיטואציה הפכה למערכה אחרת, השחקנים נשארו אותם שחקנים.
היא המשיכה בקול עניני "יש את זלהמן שמשפר לי מאוד את ההרגשה," ואז היא הדגישה, "אני בוטחת בו והוא נעשה לחלק מחיי, ובימים אלה, הקשים כל כך, הוא הסיכוי שלי לחזור ולהתעורר, אם בכלל. ועוד דבר מאוד חשוב, דווקא בשעת צרה כמו זו בעלי 'ירד לי מהעיניים'. קשה לי שלא לכעוס על עזיבתו של אליהו, ואת החלל שהוא השאיר לי ולילדיו אי אפשר למלא, נכון, המצב עם אדם מאוד מלחיץ אותי, אך זלהמן מושיט יד ומשפיע לטובה על מצב הרוח שלי."
המומה הקשבתי לדברים שהלכו והפתיעו אותי עוד יותר, נכון, סיכמתי לעצמי, היא נראתה מותשת, אך באופן אחר ומאוד תמוה היא התמלאה בחיוניות, קיבלה מחדש תפקיד ובכך הצליחה לרכך את הדי הבומים ששמע בנה וגם את הדי הפיצוץ שאליהו בעלה יצר. קולות הרעם החיצוני חדלו ללוות אותה, והיה לי ברור לחלוטין שמהבית שלה נשמעו קולות אחרים לגמרי.
"כיצד ולמה הגענו למצב הזה?" אמרה ופרצה בבכי. "הרופא אמר לי, הבן שלך בר מזל, מה הוא היה עושה בלעדייך?"
כן, הרופא צדק, היא הסכימה אתו שאחרי שמצב רוחו של בנה הפך מוזר, מרוחק ואובד עצות פשוט קשה לתיאור, רק היא הצליחה לגרום לו לחייך מעט, וכך חזר המבט המוכר לעיניו, ולו לרגע קט.
"בשביל מצב כמו של החייל שלי נולדו האמהות, לא כך הוא?" השיבה לרופא המכובד.
כן, סיכמתי לעצמי בעודה מדברת, ראיתי מול העיניים שלי ממש כיצד נבנתה פרספקטיבה חדשה, מבט אחר על אותם האובדנים. לגמתי עוד לגימה קטנה של מים ופנטזתי על כוס קוקה קולה קרה עם פלח לימון, עליזה הכינה לנו קפה והמשיכה, ואני החרשתי ולא האמנתי למשמע אוזניי, "אני צריכה לחזור לעצמי ולשקם את חיי ואסור לי להרים ידיים ולהיכנע, רק כך אציל את בני, זאת המסקנה שאליה הגעתי כאשר הבטתי בו שוכב שם במחלקה בבית חולים. רק אז הבנתי שבכל אדם, גם צעיר מאוד, יכול להיווצר חור שחור ולא ייוותר לו דבר כי הפחד והחרדה השתלטו עליו. הידיעה הזאת פתחה אצלי רגשי אשמה, תסכול וגם חוסר אונים, אולי לא אוכל לעשות שום דבר בנדון, חשבתי." היא הביטה בי במבט של אישה אחרת, "לפי הבעת פנייך, לוסי שלי, את ודאי שואלת את עצמך, למה אני מעלה את כל זה עכשיו? אז התשובה היא כי באותו היום שבו הסתכלתי עליו והבנתי שאם הוא יצטרך להתמודד עם הפחדים שלו, אני אתמודד עם שלי גם אם אצטרך לכופף את ידיי. עזיבתו של אליהו הייתה רגע מאוד הרסני בשבילי ולא הייתי מוכנה לכך. ויותר מזה אומר לך אני לא מעמידה פנים שהנטישה לא הרסה אותי, או הייתה קלה בשבילי, אך מהר מאוד התברר לי שהנושא האמיתי אינו אני או אליהו במקרה שלנו התברר שזה אדם, בני. המרחק מאליהו חשף את חוסני אף על פי שהרבה שנים הייתי תלויה באחרים ומעולם לא רציתי להיות עצמאית, גיליתי להפתעתי כי היציאה מתוך הבעיות תלויה רק בי ובכוחי. מצבו של החייל שלי נתן לי הזדמנות מצוינת להפגין את כישוריי."
הבטתי סביבי, הבית היה נקי ומצוחצח, אך לא כמו פעם ועליזה נראתה אסופה, הדיבור שלה השתנה כאילו התאימה את השפה לעצמה החדשה – לאישה הלוחמת.
מאין השינוי? תהיתי וברכתי עליו.
עליזה יצאה לרגע מהמטבח וכאשר חזרה אמרה בעדינות, "אדם הלך לישון."
ברקע שמעתי מוזיקה שקטה מתנגנת מתוך חדרה של הבת. כן, השכנים שלי התבגרו. עליזה הגבירה את הווליום ברדיו כאשר הקריין ברשת א' הודיע שעכשיו תתחיל מוזיקה שקטה לתוך הלילה.
"כל עוד הדברים לא לגמרי בטוחים כדאי שלא נדבר על זה."
זה היה נוסח שיחת הטלפון שקיבלתי מנעמה בשעה עשר בלילה, לטעמי זה היה מאוד מאוחר, במקרה הרמתי, אף שכבר הכנתי לעצמי טוסט ועיתון לפני השנה.
הייתי סקרנית ולכן שאלתי מיד "מה קרה?"
נעמה התגעגעה אלי ורצתה לשתף אותי בחדשות מרעישות וכך גילתה לפני את אותם הדברים שזה עתה סיפרה גם לרוחמה, "התקשרתי אליה מיד אחרי ארוחת הערב, אצלך היה תפוס..." אך היא החליטה לא לוותר, זה היה ההסבר שלה לשעה המאוחרת..
"אז מה הבשורה הגדולה?" שאלתי.
"אז עכשיו כולם ידעו, אין דואר יותר מהיר מחברתנו רוחמה."
"כן," הסכמתי אתה.
"אז ככה: הנושא המדובר לוהט וחם ובוודאי יגרום למהפך רציני בחבר'ה... לחניתה יש רומן עם גבר עשיר ובעל מעמד – עם הבוס הגדול שלה, רומן המקשה מאוד על המאמץ להציל את מה שנותר מהנישואין שלה, אף על פי שכבר מזמן היה ברור לכולם שהנישואין של חניתה ונוח נגמרו באופן הרשמי ביותר ועכשיו גם מקום העבודה שלה הפך... עבודה ותענוג...."
שתקנו קמעה ואז נעמה המשיכה, "אני לא חושבת שיש עוד משהו שאנו יכולות לעשות, לא. אך רציתי לעדכן אותך כי אינך מגיעה אלנו יותר, ולא ראוי שתשמעי את זה באקראי."
וכאן היא הוסיפה ותמיהה נשמעה בקולה, "חניתה מתכננת לבוא אתו למסיבה הקרובה אצל רוחמה ונחמיה הצדקנים. חניתה חברתנו הגדירה את עצמה אישה עם אישיות שלא מוותרת בקלות ותמיד עוזבת מצבים שאי אפשר לפתור אותם, או כאשר הדרך נחסמת, גם אם צפוי שיהיו לכך השלכות חמורות ולא נוחות ככול שיהיו".
הערתי, "לא פעם היא עוררה בי ובך ואולי גם אצל ברוריה הרגשה שרשת בחירה קפדנית אופפת אותה, אף אם לא במתכוון. היא יצרה תדמית מושלמת של חיה ותן לחיות בזוגיות שהמידע החדש שהבאת עשוי לתת הסבר לכך, אבל אולי גם כמה מהאשליות האחרות שפיזרה סביבה ייסדקו בדרך אולי תיסדק גם החזות החיצונית של זוגות אחרים."
"לדעתי הדבר החמור באמת, זה בעצם המעשה המתריס שלה, כי על ידי כך היא מסכנת את המהות של הנישואין המוסכמת על כולנו," אמרה נעמה.
התיישבתי ביתר נוחות, הרגשתי מבוכה פליאה ומי יודע מה עוד, אך המשכתי להקשיב כי באמת שלא היה לי מה לומר.
"'הוא יימצא חן בעינכם'," כך ציטטה נעמה את דבריה של חניתה, "'יגאל מיוחד, שנון, מנהל גדול בבנק, לובש חליפות ומשחק בבורסה. כל היום בטלפונים, כאשר אני עצובה...' כך היא שפכה את לבה, '...הוא מצחיק אותי, פשוט יש לו כשרון טבעי למצבי חירום והוא מחזיק בבעלותו יאכטה מפארת, אך גם לגרושתו שרי הוא השאיר מספיק.'"
הקשבתי לנעמה ולא האמנתי למשמע אוזניי, המחזר ה"מיוחד" התחיל להתחבב עלי.
אמרנו לילה טוב וסגרתי את השיחה בהרגשה מוזרה. הייתי בהלם ואי נוחות קלה פשטה בגופי. הנה חניתה סיימה ללא היסוס שלוש־עשרה שנה של נישואין והפכה את האהבה החדשה לאפשרות רצינית ביותר, תמיד היא הייתה כה נחושה באשר לדעותיה והבליטה אותן, אך לדברי נעמה הגבר החדש שלה לא דומה לאף אחד שהכרנו. כן הגבר העשיר היה יגאל של שרי אך העדיף את חניתה מהפרברים על פני אשתו, נסתרות הן דרכי האהבה.
סקרנות אחזה בי, איזה מונולוג נשמע משרי עכשיו?...את הטוסט הקר זרקתי לפח, באותו לילה לא אכלתי, נסתרות הן דרכי האל.
בעצה אחת עם דורון החלטתי לנסוע להתאוורר כדי לספוג מעט שקט, שהייתי זקוקה לו נואשות. רציתי לעצור את הכול, לקחתי הפוגה מכול מערכות היחסים שלי, כללתי בכך גם את האוכל כסוג של קשר מכושף.
נכון היו לי התחייבויות של קריירה ילדים ומשפחה, אך איבדתי את יכולת ההידברות עם עצמי, רציתי לתקן את עצמי ולמלא את הריקנות ובמצב רוח כזה הגעתי לעיר הדרומית. חשבתי שאולי הייתי צריכה לעשות משהו באשר לכל מערכות היחסים האלה, למנוע פגיעה נוספת בי או במשפחתי אף אם זאת לא הייתה מעולם הכוונה שלי. בעת האחרונה הרגשתי מחנק, רציתי להבין מה היא האישיות שלי, מה זה אומר להיות לבד כאשר אף אחד לא יימצא לידי.
לאחרונה היו לי כמה הפתעות, כיניתי אותן "ביוגרפיה אנושית",
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד --102-103-104-105-106-107 סופרת
הופתעתי לשמוע ולראות את עליזה, ואף מנעמה לא ציפיתי לרכילות כה עסיסית על חניתה ומנהל בנק שלה שעזב את שרי בשבילה, אך הבעיות שלי עם האוכל עדיין גרמו לי את הסחרחורת הכי גדולה וחששתי שנמלאתי חרדה מעבר לנחוץ.
הקשבתי לקולות החדשים וקלטתי שגם חיי השתנו, התבגרתי, התפכחתי מעט, בייחוד אחרי הפגישה האחרונה עם שוריק. תהיתי האם עלי לחתוך באמת את הכול, הרי הכול יצא משליטתי,ולא רק כמויות האוכל שהערמתי לתוכי, אלא גם שפע הרגשות הלא ברורים שבעבעו בי. לקחתי את האוטובוס של חצות אל העיר אילת, הגעתי לקראת הזריחה ומיד התיישבתי מול הים האדום והנוף המדהים. מסביבי היו אנשים זרים ולכך בדיוק הייתי זקוקה, לחוויית הלבד, למגע עם עצמי, לקרבה לעצמי.
המטרתי על עצמי המון שאלות, פחדתי מהתשובות. מתי בדיוק הפכתי לעבד של תשוקותיי ופיניתי לכמיהה היוקדת מקום כה נרחב בחיי, הפסקתי לעשות את מה שנכון והשארתי מאחור את הדברים שבהם כה האמנתי? האם נרדמתי כאשר החליפו ערוץ? תהיתי מהי התשובה הנכונה? הסיפורים ששמעתי לאחרונה הזכירו לי כי הסחת דעת מהדברים החשובים עשויה להוביל להרס האמון, והדרך תאבד מכוחה הייתי חייבת להודות שמיום ליום הפכתי יותר ויותר מבולבלת ובעדינות היה אפשר לומר שהופר האיזון בין השפע לבין ההרס שהבאתי על עצמי.
שוריק אהב את התשוקה שלי לחיים, אך לא הכיר בהרס שאותה תשוקה הביאה לצלחת שלי, הוא אהב את הדרמתיות ואת ההתלהבות, גם אני הערצתי את התכונות האלה, אך התחלתי להיות פחות בטוחה שזה מה שנחוץ לי, ידעתי בברור שישנם עוד ערוצים לחיים טובים.
תהיתי אם תפילה חזקה דיה ומכוונת במדויק תשפיע על הדברים, תנקה את הטעויות, ולא תאפשר לחזור עליהם או לדרדר אותי להרס נוסף?
את ארוחת הבוקר אכלתי בחוץ מול שונית האלמוגים באווירה של דקלים כאשר המים והשמים נפגשו בתוכי.
"מה תזמיני, בבקשה?" חייכה אלי המלצרית הצעירה.
השבתי לה בחיוך "סלט גדול וכריך טונה, ואחר כך כוס קפה טוב עם הרבה קצף." בעודי נהנית מצליל ההזמנה, שמעתי מהצד קולות שיחה זרים, אך הדברים אשר נאמרו היו בעלי תוכן מוכר,עד כאב.
"בבקשה, עתליה, זו לא דיאטה," ניסיתי לא לנעוץ את עיניי בשכניי לשולחן הסמוך, אך המילים שנאמרו חתכו בי.
"למה את עושה מהומה מהאוכל שלי, עזבי אותי לנפשי, הרי כל הזמנה שאעשה והיא לא כמו שלך תהווה בעיה, לא?"
האישה המשיכה בשלה, "עתליה, את יודעת מה קורה לסוכרת שלך עם אכילה של עוגה כזאת עשירה? ומה יהיה בצהריים, עוד מזון עתיר שומן וקינוחים אין־סופיים? האם לא תפסיקי את הזלילה לעולם?"
האישה שכונתה עתליה הגיבה בקול נמוך, כאילו נבוכה והתביישה מעט "קשה לי לאכול בחברתך, ומאוד ייתכן שזו הייתה טעות להזמין עוגה כל כך גדולה. תירגעי, פשוט חשבתי שבנופש מותר,לא?"
בשארית כוחותיה היא ניסתה לשנות את כיוון השיחה.
חשבתי לעצמי, מעניין האם גם מחלת הסוכרת יודעת שעתליה יצאה לנופש?
אכן התקשיתי מאוד להאזין להערות המטורפות והמוכרות כל כך גם אם היה מרחק ביני לבין השולחן הסמוך, לחלוטין לא התאים לי להיחשף גם בנופש לזעם ולחוסר שליטה בפעולות שאמורות היו להיות פשוטות ורגילות. זמן השקט שלי הופרע ונותרו לי עוד פחות מארבעה ימים להתחרות נגד הרעש הסביבתי כדי למצוא את השקט שבעבורו טרחתי והגעתי לכאן.
בערב ירדתי לחוף. השמים הוארו בכוכבים הבוהקים. התיישבתי בבית קפה ועדיין חשתי בתוכי את המאבק, השתדלתי בכול כוחי להבין מה חשוב ממה כי לא היה לי גם לא מושג קלוש מהו הדבר שיחליף את התשוקה שהשתלטה עלי וניהלה את חיי.
ירדתי דרומה לעיר משגעת כדי להרוויח זמן ולגלות מתי הנוכחות שלי משכבר הימים תופיע מחדש. רק על מנת שלא תהיה טעות, הבנתי היטב כי בשלב ההוא של חיי היה לי כל מה שאי פעם רציתי ועוד, אבל לא היה לי את עצמי.
דרכי הפכה למפותלת ורציתי לחבר את הקצוות.
מצאתי לי מקום בבית הקפה "מקום אחר", הפניתי את מבט עיניי לעבר הרי אדום, החוף התמלא נשים חשופות חזה וגברים מעריצים, צבע החול הפך קטיפתי ורעש הגלים דמה למוזיקה מכושפת. הבטתי ביופי שמסביב, סלעים בגדלים שונים הציצו מתוך רכסי הרים מרהיבים מאין כמותם בייחוד בזמן זריחה אך גם בזמן שקיעה. הזמנתי מרטיני יבש ושלחתי את המלצר לדרכו.
בהמון מובנים שכחתי כיצד להיות אני, אחרי הכול העולם כן טרף אותי, לפתע פרצו הדמעות. תהיתי, מה הן האפשרויות שיכולות לעורר תקווה, אך אפילו בנוף עוצר הנשימה הנשקף מולי היה בי ריחוק, נקלעתי לחוסר אונים והתחלתי להשלים עם המושגים גורל, ייעוד... מחשבות מסוג זה. המקום שאליו הגעתי, הריק, הציג את חיי לראווה ונתן הכשר לחוסר שליטה, וללא שום כוונה הפכתי את הצבעים הזוהרים לצבעים אפורים ודהויים. ירדתי דרומה לחשוב, כי התקשיתי לסמוך על עצמי ולא תמיד עזר לי לשפוך את הלב וללכת אחרי עצה, גם אם היא הייתה טובה ומועילה. תהיתי שוב האם אצליח להתעשת אי פעם או אולי פספסתי את הרגע בכך שהגדלתי את הבעיה והפכתי אותה רצינית עוד יותר, כך או כך העובדות היו שהסתבכתי מאוד.
לא פעם אמרו לי כי קל לדבר עם זרים, זה לא מחייב, אולי דווקא כאן, באילת באמת יהיה אפשר לדבר, חשבתי. וכשיוהאי, הגבר הזר בעל גינונים צרפתיים מאי שם, התיישב לידי ואמר "אפשר להזמין בעבורך מרטיני נוסף?" שיחקתי אותה. אחרי כוסית ואפילו ארוחת ערב דיברתי ללא הפסקה לתוך הלילה, הייתי צריכה אוזן זרה, הייתי צריכה נקודת מבט נוספת, לחדד את חושיי שהחלידו, וכך שפכתי את לבי.
יוהאי הקשיב ובמבטא צרפתי כבד השלים את המחשבות שלי, "זה לא ייאמן, עד כמה הצלחת לא להתייחס ברצינות לעצמך ובכך הסבת לעצמך הרבה מבוכה מיותרת. לפי עניות דעתי רק את עצמך אחראית לטפל באומללות שלך וכל שעה היא זמן טוב להכיר בכך, עלייך למצוא חברים טובים וליצור מודל חדש לקבלת עזרה. כמו שאני רואה את החיים, מאוד לא נכון להיות מכור לכל דבר שהוא ובייחוד לא באופן חד־צדדי, אין בכך עתיד ולכן לא תוכלי לצפות אלא להכחדה."
ברגע ההוא, ממש מול גלי הים והאופק האין־סופי, הבטתי בו בעיניים כלות והתוודיתי, "מאז ומתמיד הייתה בי אשליה שאפשר לחיות את החיים ללא חשבון ולא יהיו לכך כל תוצאות שליליות. נכון, כך חשבתי, הנה רק המחשבה על כך מפליאה אותי עכשיו..."
הוא ענה "אפילו אל תלכי לכיוונים האלה. נסחפת לים על ידי זרם חזק ונפלת לתשוקה מכושפת הדומה למערבולת סבוכה, בכך גרמת לעצמך דכדוך וצער לפחות כך זה נראה לי. על מנת לראות בצורה שונה את אותם הדברים, ממה שראית עד כה, עלייך לרצות בכך מאוד, והדגש הוא על לרצות."
מעודדת מהידידות החדשה עם אדם זר ולא תלוי קבענו פגישה ליום המחרת, התיישבנו לאכול במסעדת דגים מתחת למים. פתחתי את השיחה בזה שהזכרתי ליוהאי את המשפט שבו הוא סיים את שיחתנו בליל אמש עלייך למצוא חברים טובים וליצור מודל חדש לקבלת עזרה.
"כן, יוהאי, צדקת," המשכתי את הרעיון שלו, "עזבתי חברים של שנים, היסטוריה משותפת, כמעט כמו משפחה, נטשתי אנשים במקום להישאר מוקפת בחברים ולא נלחמתי על חברות משכבר הימים. בסופו של דבר הערבים שהתפנו לא הפכו לטובים ושפויים כמו אלה שלהם חיכיתי, הם הפכו לא פחות גרועים . בכלל לא מה שקיוויתי.
"דורון בעלי הזהיר אותי, אך כרגיל לא הקשבתי, והסוף של המהלך אפילו לא נראה באופק."
יוהאי הביט בי ואמר "סוג כזה של מהלך מאוד מוכר לי, גם אני חתכתי קריירה מבטיחה ופניתי לאפיק חלומותיי, אל האמנות, והפסקתי לעשן אחרי שנים שבהן עישנתי שתי חפיסות ליום, הייתי בטוח שבכך תהיה לי הקלה, אך בהתחלה מצאתי ביצה עוד יותר טובענית, ורק יותר מאוחר מצאתי את שביל היציאה."
הקשבתי לו ולא האמנתי שהגבר השפוי והנאה אשר ישב מולי היה מכור לעבודה מכופתרת ולניקוטין בצורה כה הרסנית, התעודדתי והמשכתי, "לאחרונה חששותיי גברו, האוכל נהפך חבר הכי קרוב, מעולם לא תיארתי לעצמי שארחיק לכת כל כך. המטבח שלי נהפך למלכודת וממנו אין לי לאן לחמוק."
"מה זה הוכיח לך?" שאל יוהאי ומיד ענה "רק הראה לך בברור שהבעיה זה לא התחייבויות חברתיות."
התעטפתי ברגש עצבות, "לא כך חשבתי. כאשר סירבתי לאירועים חברתיים הייתה לי כוונה טובה וחשבתי שבכך אבנה הזדמנות לחיים בריאים."
יוהאי לגם מהסודה ואמר, חיוך חמוד מרצד בזווית פיו, "אז עכשיו אין לך חברים ולכן את לא יכולה להעמיד פנים שהבעיה היא באירוח לילה, יום או בכלל, סתם השמצת אותם. ומה בקשר לדורון האם לא חסרים לו חיי חברה?"
הבטתי בו, התביישתי, אך עניתי "זאת לא הייתה כוונתי, באמת אהבתי אירועים, אך האמנתי שלחתוך בהם זה מה שנחוץ לי, ואשר לדורון, טבעי היה לו לא לומר אף מילה, אף על פי שמעולם הוא לא הסכים עם הניתוק מחיי חברה, קל היה לראות את החסר הזה בחייו. כן אפשר לומר שכל האשמה הייתה עלי, ואין לי כל מושג מה אעשה עם ההתנהגות שלי."
יוהאי אחז בידי ואמר "מובן לך שזה לא חייב להיות ככה?"
"כן." השבתי. "אך הכול הפך למביך ומבלבל, המסיבות נהפכו גרועות כל כך, לעתים היה לי קשה לקום להתלבש ולצאת, לא ארגנו משחקים ושכחנו לרקוד, כמות הכיבוד גדלה מעל לסביר וכמובן היה הרבה אלכוהול."
"ו... מה קרה?" משך אותי יוהאי בלשוני כדי לעודד אותי להתוודות בכנות.
"לא עמדתי בכל זה, ההתמכרות שלי לא נעצרה והחברות ארוכת השנים קיבלה מקום אחר לחלוטין. מצאתי את עצמי נלחמת בהם ובעצמי בעת ובעונה אחת, וכך מצאנו את עצמנו משני עברי השולחן."
"אני מבין,"חיזק אותי יוהאי "לא הצלחת לשכנע אותם בשינויים הנחוצים לך."
"אך גם לא שכנעתי את עצמי..."
הדמעות הגיעו, נתתי להן לרדת ולצאת מתוכי, המשכתי, "לא העליתי על דעתי עד כמה הכול יהיה קשה. אחרי שעזבתי אותם המשכתי לגרום לעצמי נזק גופני חמור לא פחות, כך בכל יום שישי, וגם אחרי חצות. איבדתי את היכולת להתנגד ללחם, לחם עם נקניק או בלעדיו. איבדתי את הביטחון בכוח הרצון שלי, ואולי חבל שעזבתי, כי הפשטידות שהוגשו במסיבות היו על טהרת הירקות, ואת העוגות הרי בכלל לא אכלתי."
הדמעות התחלפו בחיוך קל, "אתה רואה יוהאי, הכול עניין של תפריט."
יוהאי התיישר בכיסא ואמר דבר שמאוד הפתיע אותי, אך במידה מסוימת הרגיע גם, "את נשמה יפה, וכנראה שלעולם כבר לא תחזרי להיות אחת מתוך ההמון. נכון, נטשת אותם ואף שמצבך לא השתפר בסופי שבוע ולא השתנה לטובה, את השתנית. את לא אותו האדם שהיית, ולמרות חוסר ביטחונך, המצב הוא זמני, כי רצונך העז לשנות את חייך יהפכך לאישה שפויה."
הסכמתי אתו ואהבתי מאוד את השקפת עולמו. "אתה צודק," אמרתי לו.
"אני חייבת להגיד לך שהייתי חוזרת ועושה את אותה הפעולה. נכון, אולי ביתר רגישות ובלי לצאת בהכרזות גדולות, הייתי מרוכזת בעצמי והעיתוי גם הוא לא היה הכי טוב."
חשתי שדי לווידויים, כי על אף האמפתיה שבינינו, לא הזכרתי את הנישואין שלי וגם לא את אי־שביעות הרצון שלי מהתקדמותי בעבודה. יוהאי היה גבר משכמו ומעלה, הוא הבין שיש לי המון שאלות פתוחות, המון פערים. לכן הוסיף בעדינות ובהבנה מדהימה, "החיים מספקים תשובות מעורפלות,אך את חייבת להודות שלמרות כל הרגשות הלא פתורים, הם השאירו בלבך ריקוד ומוזיקה, האם לא כך הוא?"
"כן," הסכמתי. "את הטוב אשא אתי בלב, לזה לעולם לא אפנה עורף ולעולם לא אתן לאוכל את העוצמה להרוס את הזיכרונות."
נפרדנו והסכמנו ללא מילים שלא ניפגש שוב, ההבנה עם החיים הושגה.
השהייה בעיר היטיבה אתי וחיממה אותי במעט הרגשתי המומה, אף שחייבת הייתי לציין שהעיר הדרומית העבירה אותי גל. אספתי את חפציי ועליתי על האוטובוס הישיר מצאתי את עצמי נמרצת יותר מתמיד. המחשבות החדשות מילאו אותי ועלו על גדותיהן.
חזרתי הביתה במלוא העוצמה.
חזרתי למנהגים הטובים של פעם, ניצלתי את ההזדמנות וארגנתי את הניירת האין־סופית. אך קרה עוד נס, שמעתי את בתי הבכורה נגה מציינת בטלפון שעליה לקצר כי מתוכננת לה פגישה עם אמא שלה, אך אף שקבענו לצאת, ומכיוון שלא התערבתי, ולא הייתי מוכנה להביך אותה המשכתי לחכות עוד ועוד. במקרים קודמים נהגתי להעיר לה. הפעם השתדלתי לא לזרז אותה לסיים את השיחה, אף על פי שזה היה בהחלט מאוד מפתה. התאזרתי בהמון סבלנות, הגם שלא זכרתי מתי הייתי נדיבה כל כך כלפי העיקוב בתוכניות שלי.
אפשר להגיד שהשלווה שנסכה בי החופשה באילת עדיין ניכרה בי. בגילה של נגה כל שיחת טלפון עם חגית הייתה מרתקת, היא הייתה עסוקה אך ורק בעצמה, הכרתי בעובדה זו והיה לי ברור שלא נצא לדרך אלא כשתסיים סוף־סוף, אחרי הכול לא כל יום בתי הייתה מוכנה לצאת אתי לקניות ולשבת בבית קפה לשיחת אם־בת.
הסברתי לדורון כי בתקופה זו של גיל ההתבגרות אשתדל לעמוד בכל התנאים שלה ואסתער רק כאשר היא תסכן את עצמה. צחקנו כאשר הדגשתי לפניו כי להיות אם לנערה בגיל ארבע־עשרה זה להיות מעט עיוורת, חירשת ואילמת. הכנתי לעצמי כוס קפה ובעודי לוגמת מהקפה החם עלתה בי השאלה הנצחית, האם אני היא האם שצריכה להיות או שעסקתי מעל ומעבר בעניינים שלי? הנה אפילו כלפי עצמי הפרתי הבטחות לא פעם, אכזבתי את עצמי ביותר מהזדמנות אחת.
בינתיים נגה סיימה ומצאנו את עצמנו בחוץ. היא באמת הייתה זקוקה למלתחה חדשה לקראת כניסתה לבית ספר תיכון, רעיון מרתק ומרגש כשלעצמו, ורציתי להעניק לה את ההזדמנות לחוויה מהנה של קניית מלתחה חדשה. נגה התייחסה מאוד ברצינות למראה שלה, החולצות שלה היו קטנות וכל החזות שלה הייתה מסוגננת ואיכותית במיוחד כאשר גובה מכנסי הג'ינס הדגיש את קו המותן. הבחירה שלה בבגדים הייתה מותאמת לאישיות שלה ולאופנה כאחת. היא השקיעה בזה המון תשומת לב, בייחוד לפרטים הקטנים, שלא כמוני, אני הסתכלתי במראה ולא ראיתי באמת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד --108-109-110-111- סופרת
באותו יום פנינו זמן זו לזו ואפשרנו לעצמנו להיות בסביבה שבה אנו לבד ללא האחים ודורון. אחרי שבילינו כמה שעות בקניות, התפנינו לשבת בבית קפה כדי להירגע נוסח נגה, לכן ניצלתי את הזמן הנינוח מיד ברגע שהתיישבנו. פתחתי והסברתי בקיצור, שהיה ארוך מדי לדעתה, על התחלות חדשות. ניסיתי לומר לה שלהיכנס לבית ספר תיכון לא בהכרח אומר שחייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה, זה אומר רק עלייה למדרגה נוספת בחיים הארוכים שנכונו לה. "יהיה עליך לבנות לוח זמנים חדש בסדר שונה, דברים שיש לקחת בחשבון כאשר הלימודים הם בעדיפות ראשונה, ולהתאים את עצמך לעומס, לא לבזבז זמן."
"נכון," היא הגיבה "אך שעות השינה, מה יהיה עליהן?"
ניסיתי לומר בדרך הכי רכה "הסדר ישתנה לא תוכלי ללכת לישון מאוחר בלילה ולקום מוקדם בבוקר, מבלי לאחר, מעתה תצטרכי להקדים את שעת השינה."
נגה התרעמה "איפה הגמישות? כיצד אוכל להיות מעורבת גם בדברים האחרים?"
בנחישות דעת עניתי לה מיד "למען האמת, הדבר לא נורא כל כך, יהיו גם הרבה מסיבות ואירועים ונראה לי שתסתדרי," מיהרתי להרגיע אותה, "אם תצטרכי עזרה, את יודעת שאת יכולה לבקש." עצרתי רגע ואז אמרתי מתוך הלב "לא תמיד ברור לי כיצד את מרגישה באמת, אך אם לא תשתפי אותי..." שוב עצרתי ואז הוספתי בקול צלול ורם "לא משנה עד כמה אהיה עמוסה, או במה אני עסוקה, את תמיד ראשונה בסדר העדיפויות."
את המשפט האחרון נגה דקלמה יחד איתי ושתינו פרצנו בצחוק.
"העומס בחיים זו שגרה מבורכת."
בכך פג קסם של היחד, ונגה אמרה, "אמא, אני מצפה ממך להוריד לחץ של ציפיות, טוב?"
באותו שנה חודש אוגוסט היה חם מאוד והלחות הייתה גבוהה מהרגיל, וכך הגענו לסוף עונת האבטיחים ובפתח עמדו זה לצד זה ערב ראש השנה ויום הולדתי. לתדהמתי השיחה שלי עם נגה בבית קפה הפכה להשקעה שהניבה רווחי משנה, ולכן יכולתי לומר כי הייתה לכך חשיבות גדולה.
נכון מוקדם מדי לדעת והכול יכול היה להתהפך, אך כבר זמן קצר אחרי כן התרחשה הפתעה גדולה, זו הייתה ההתייחסות שלה לכל אשר עמד להשתנות בחייה, הכול קיבל תפנית. שני אירועים התרחשו זה אחרי זה. דבר הראשון היה שינוי דמותו של החדר הפרטי שלה. נכון שתמיד היה מעוצב ובעל אופי, אך באותה עת היא סידרה אותו סידור שונה ובאופן מדהים. יש לשער כי השיחה גרמה לה לשינוי בזווית הראייה. נכון גם בעבר היא הצטיינה בכשרון עיצוב מיוחד, ומאז היותה ילדה רכה הבאתי את העניין לתשומת לבה, ובכל זאת...
ואם כבר מדברים, אצל ליאור הדברים הצטברו והצטברו עד כי נראה שבסוף הוא יצטרך לישון בפינת החדר בקצה הקודקוד. הילד הזה מצא שימוש לכל דבר ואם לא בהווה הוא תכנן לו עתיד. ליאור לא הוטרד, אף על פי שהשינוי שהתחולל אצל נגה בחדר התחיל לעורר גם אצלו סימני שאלה.
הפלא הראשון, אשר התרחש בחדר של נגה, היה מיון וסידור הבגדים בתוך הארון ולא מחוצה לו. הישג גדול. לא ייאמן שזו הייתה אותה נערה חסרת הסבלנות אשר אהבה שהדברים ייעשו במהירות ולא פינתה זמן לאחסון נאות של הבגדים. אפשר להוסיף גם את הווילון הכפול שהוסר מהחלון, כך שהשאירה רק את הבד השקוף. היה לי ברור כי זה סמלי, השתקפות האור שנפל לתוך חדרה בייחוד בעת הזריחה שיחק תפקיד חדש בחייה. דמותו החדשה והמלוטשת של החדר העידה גם על ליטושה של הנערה.
הפלא השני אירע כמעט ללא כל הכנה, ההצלחה שלי עם נגה עודדה אותי והחלטתי להועיל גם לעצמי, ולמרות קוצר הזמן לפני החגים גמלה בי החלטה לנסות מחדש את דיאטת בריאות המורכבת מירקות ופירות בתוספת לחם מלא יוגורט ודגים.
רופאת המשפחה המליצה לי לקרוא מחקר שכותרתו "מה גורם לאנשים לבחור תזונה בריאה ומאותת להם שכדאי לעשות את השינוי?"
אמרתי לה שלעתים כאשר אני קוראת תפריט, חלק מהאוכל המוצע כאפשרות נראה לי לא מתאים לאורך החיים שאותו אני מנהלת, ואז כאשר אני מנסה להתאים את עצמי ולהתפשר בעשייה עצמה אני נשברת ומתאכזבת מעצמי מחדש.
הרופאה הקשיבה לדבריי ואמרה "נראה לי ששקעת בייאוש עמוק מדי וחיברת בין הרצון להיות רזה לבין לאכול נכון. עלייך להתרכז בהפחתה אמיתית של כמויות המזון, או השוקולד, וצריך להיות לך ברור כי הדבר חשוב אחרת נצטרך להתאים מחדש את משקלך לתרופה להורדת לחץ דם."
מצאתי את עצמי נבוכה מעצם הרעיון שיהיה עלי לחשוף את המשקל החדש, שאם לא, אסכן את בריאותי. השיחה הפחידה אותי אך גם הפליאה אותי, הייתכן שחלה אצל הרופאה שלי פריצת דרך משמעותית בהבנת הבעיה שלי ולפחות חלק מההסברים שלי על תופעת ההתמכרות כנראה עברו את מחסום ההבנה.
כאן הרופאה העירה ללא היסוס, "לדעתי זה מה שעלייך לעשות, לרכוש את האופי הנכון דרך עזרה מקצועית, דיאטנית תעקוב אחרי משקלך באופן סדיר ותמדוד באחוזים את קפלי השומן שעל גופך."
הקשבתי לה, הערתה האחרונה עוררה בי זעזוע עמוק והרבה כאב.
רגע לפני שהלכתי הרופאה הוסיפה "נראה לי שיהיה טעם לחזור ולהמשיך עם הדיאטנית ואף על פי שהתאכזבת ממנה בעבר, לדעתי, זו האפשרות היחידה."
הקשבתי לה ומאוד הערכתי את ההבנה שלה, על אף הבלבול שהשיחה יצרה אצלי בייחוד אחרי שהזכירה את הכישלון בעבר. אבל הבנתי שאסור לי להרים ידיים ולמרות ההיסוס הדיאטנית יכלה לעזור לי בדרך, ועם תמיכה שבועית היא עשויה להוביל אותי ולעזור לי לחולל שינוי.
הביקור אצל הרופאה ניער אותי היטב, יש דברים שאולי יכולתי לעשות אחרת, אך בביקור אצלה החלטתי לשתף פעולה למרות החשש שניקר בי. וכך נמרצת ובטוחה בעצמי ירדתי למחרת מוקדם בבוקר לקנות רימונים ותמרים טריים להעשרה, בהמלצתה של הדיאטנית הרפואית שעבדה בשיתוף פעולה עם רופאת המשפחה. היא הסבירה לי כי פירות וירקות מלאי עסיס, והם יספקו לי את כל אשר גופי היה זקוק לו, אך יהיה עלי להקפיד על הכמויות גם אם הן בריאות ונחוצות לגוף.
לאכזבתי מצאתי את החנות של חסייה סגורה. מרחוק ראיתי שלט גדול תלוי על המשקוף, הוא הודבק כלאחר יד ונטה מעט שמאלה, מעוטר באותיות גדולות ובכתב יד נאה למדי, וכך נכתב בו: "מפאת מותה של הקוזינה החנות של חסייה תהיה סגורה עד אחרי החג"
התעכבתי בניסיון להיזכר בדמותה של הקוזינה האהובה על חסייה.
שלומקה, הספר של הזקנים, ראה אותי מרחוק ומיד יצא החוצה כדי לשתף אותי בחרדותיו, "ראש הממשלה שלנו מנחם בגין הודיע על כוונתו להתפטר," הוא הביט בי הלום כאב, כאילו נדהם שלא התעלפתי בו במקום, לא ענה על שאלתי בקשר לחסייה ונכנס לחנותו הקטנה כפוף מצער.
עליתי הביתה מתוסכלת, חרדה הזדחלה לתוכי בעודי שוקעת במחשבות, לא ידעתי לאן להוליך את אכזבתי. לא היו לי הירקות הנחוצים, ובכלל היה עלי להתארגן וללכת לחנות רחוקה הרבה יותר. אובדת עצות נכנסתי הביתה ומצאתי את עצמי מרתיחה ביצה רכה לארוחת בוקר הוספתי לה פרוסת לחם מרוחה בגבינה ללא כל המרכיבים שהומלצו לי. התחושה שנוצרה הייתה כהד קלוש ורחוק לדבר האמיתי, אך אלה היו הצעדים היחידים שהכרתי להתחלה חסרה. בעודי לועסת הבנתי כי יהיה עלי לבקר את חסייה בביתה, היא תמיד חזרה אמרה "כאשר אין אף אחד, גם קוזינה רחוקה נחשבת למשפחה קרובה, ובמשפחה כמו במשפחה אוהבים באמת כל קרוב גם אם הוא רחוק."
ברגע של חולשה היא התוודתה לפנינו כי הקוזינה הייתה החוט היחיד שקשר אותה לעבר, "אישה עם זיכרון שלי," ככה היא כינתה אותה, "תמיד רציתי לשכוח והיא, הקוזינה, הייתה נחושה בדעתה לזכור ולהזכיר." כן חסייה עברה הרבה בחייה וברגע ההוא, בעודי מאוכזבת רק כי לא הכול הלך טוב עם הקניות שלי, התביישתי. הרגשתי שלא הייתי שורדת כמוה, היא ידעה כיצד מתנהגים במסע החיים, היא ידעה כיצד לתרגם את פעולות הזוועה ליכולת הישרדות טובה. אשר לי ברוב הזמן הפגנתי חזות ללא רבב והצלחתי להסתיר את התוהו ובוהו אשר התחולל בתוכי.
ידעתי שבמקום להשקיע את עצמי במחשבות וייסורי מצפון על התנהלותי עם עצמיי עדיף לחפש חנות ירקות אחרת, אך העיסוק במחשבות ובניתוח האכזבות נתן בי את אותותיו. האי־נוחות שהתאספה מתחת לפני השטח התחילה להציף, אכן גורלה של חסייה נמהל בתוך פחדיי שלי.
אספתי את עצמי והתיישבתי במרפסת, ניתחתי את מחשבותיי.
הרי אף אחד ממכריי ומחבריי לא נמצא במקום שבו הוא חשב שיהיה. החיים מפתיעים, לכן באותו רגע לא חיבבתי את עצמי על האכזבה הגדולה שנבעה מסיבה פרוזאית כל כך, חנות ירוקות סגורה. הרי קיבלתי כלים להבנה ולתמיכה מדיאטנית מקצועית, אסור לי לוותר על רצוני להעניק לעצמי את הג'ינס הצמוד כמתנת יום הולדת, חלום שפיעם בי בכל שנה, די היה לי בכישלונות. הדיאטנית הדגישה את דברי הרופאה שיהיה עלי להשקיע בתזונה הנכונה לאורך זמן כדי לעלות על דרך המלך. הבנתי שאף שלא אכלתי ירקות בארוחת בוקר אסור לי להישבר. וזה שמצאתי את החנות של חסייה סגורה לא יכול להצדיק את הסערה הרגשית, יהיה עלי להתעלם מכך ולעבור לסדר היום, הרי זה מה שקרה בעבר לא אחת, אי אפשר שמצבים לא צפויים הם שינהלו את חיי.
שוריק אומר לי לא פעם "החיים מגיבים אלינו רק באותה דרך שבה אנו רואים את עצמנו לכן עלייך לבטוח בעצמך ולהתיידד עם עצמך."
הוא פסק בנחרצות "דברים תמיד צצים ומנסים לשנות לנו את הכיוון שבחרנו בו, אחזי בעצמך כמו בעוגן, חבויה בך אישה יפה, מינית ורזה," הוא הזכיר לי את הברכה האהובה עלי לקראת יום הולדת "בשנה הבאה אכוון את המיתרים שלי מחדש."
ניגבתי את דמעותיי וירדתי לחנות ירקות שמעבר לכביש העוקף.
התור למספרה נקבע מראש לתחילת חודש נובמבר אך גם שם לא זכיתי במנוחה. מעולם לא הבנתי מדוע גם בסלון היופי אי אפשר לשמוע מוזיקה רגועה ומרגיעה, במקום תחנת רדיו שמשדרת מהדורת חדשות כל חצי שעה. רעש מכונת הייבוש לא חיפה על דברי הקריין וכך שמענו אותו מודיע "פיגוע חבלה בעיר צור, ששים חיילים נהרגו." רציתי לסגור את הראש, זו הייתה בעבורי הדרך היחידה שבה יכולתי לשרוד ידיעות כל כך נוראיות.
תורי לחפיפה הגיע.
אף על פי שאיבדתי את החשק להתעכב וליהנות מהבהרת השיער ומן התספורת לא הייתה לי כל בררה, התור נקבע ולא יכולתי פשוט לקום וללכת. החלטתי להיות סבלנית ומצאתי את עצמי קוראת כתבה גדולה שבלטה מתוך מגזין לאישה.
הכותרת זעקה: "נשים שמנות תמיד בלחץ, אל תהיו!"
בגוף הכתבה הופיעה נוסחה לפיה לכל אחת יש משקל רצוי לפי מבנה העצם, גנטיקה משפחתית ועוד, מיד ראיתי את השאלון המצורף ונחפזתי כדי לענות עליו. בתום ספירת הנקודות גיליתי שאני מעל המשקל אך להפתעתי לא הרבה מעליו. משהו בי רצה לקבל את זה, התאים לי לחשוב שהייתי בסך הכול בסדר, והסיפור שלי לא כל כך גדול, בכתבה נאמר שירידה הדרגתית היא הדבר הכי נכון. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אך בשבילי להישאר במשקל יציב יותר מיום או יומיים היה נס בפני לעצמו.
רציתי לכתוב מכתב תגובה ולומר כי אצלי המצב שונה, הנה בדיאטה האחרונה ירדתי חמישה קילוגרמים במשקל עם עזרה מקצועית, אך עדיין היה לי קשה לשמור על איזון ולא להשתמש באוכל כפיצויי. הדיאטנית האחרונה הצליחה להשפיע עלי במשך כמה שבועות ובפגישה האחרונה היא ציינה שהכול הולך יפה. כתגובה מוזרה למחמאה יצאתי ממנה וקניתי בייגלה גדול, ומיד אכלתי כדי להירגע, התנהגות לא שפויה ולא מובנת..
שעת השקילה הפכה לשעת מבחן כמו של תלמידה בבית ספר היא החליפה אצלי את התוכחות והמחמאות, למזלי בורכתי ביחס מדהים מהגברים שבחיי, הם לא שיתפו פעולה בהרס שגרמתי לעצמי. רציתי לכתוב את כל זה, אך ויתרתי.
הספרית הזמינה אותי לכיסא המיוחד והתחילה להבהיר את שערותיי, ריחו החריף של הצבע פיזר את רסיסי הבלבול, עצמתי את עיניי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-סוף פרק שני פסיפס מצוי-;עמוד -עד 117 סופרת
שוריק צלצל, רצה שניפגש ,הוא אמר "אם תהיי בסביבה נקפוץ לחוף, יש לי חול מדהים כמו באילת ממש מול המשרד. ברצוני לראותך, אני מרגיש את סערת לבך, וכאשר תבואי אנסה בכל כוחי לאסוף את מחשבותייך ולארגן בעבורך את המעשים."
השיחה הייתה מאוד מבלבלת ולמען האמת הרגשתי מבוישת ונבוכה.
"אבוא," עניתי ללא יכולת לסרב. "כן, ודאי, אקח מונית בסביבות השעה שתים־עשרה, מיד בגמר הישיבה וארד בסמטה הקרובה לבית הקפה."
רק הגעתי, הבטנו זה בזה ומיד הוא נישק אותי וכרך את זרועותיו סביבי, הים הגדול והסוער הבריק כמו מראה מעל האופק הרחוק, הסלעים לא הסתירו את הנחוץ לראות. הייתה בי יכולת להשלים עם דברים לא נוחים ולהתאים את עצמי לכל מצב, אך לאחרונה ההתמודדות הכבידה עלי ותבעה ממני קצב מהיר יותר ותדירות גדולה מדי ולכן התקשיתי יותר ויותר לתמרן.
חפנתי את אפי בתוך לחיו ולחשתי לו "בבקשה תגרום לרגעים הטובים שלנו להאט ולו במעט!" טיפות הגשם שהתחילו לרדת היו ממש גדולות ואילולא הפרגולה הרחבה, הייתי עשויה להירטב לגמרי, לא רציתי להירטב אף שטיפות הגשם הן אהבתי הגדולה.
התיישבנו בנוחות בבית הקפה הפינתי ואחזתי בשתי ידיו בערגה, הוא הביט בי ואמר "את הרי מאמינה במחזוריות החיים, לא?"
הוא חייך את חיוכו, לפתע הוא נראה לי פגיע מאוד. לפני שעניתי וללא התראה כלשהי הופיעו חבריו מרכוס ויערה. הופתעתי מאוד, אף שנזכרתי כי זו היא הצעדה הקבועה שלהם לפני הצהריים. גם המלצרית הגיעה ושאלה "אתם מוכנים להזמין?"
הפגישה המפתיעה עם הזוג גרמה לי למחשבה כי התחלתי לעשות דברים שבאופן טבעי לא הייתי עושה אותם, לא בעולם המעשי והמוגן שבו חייתי. הבטתי בשוריק ולראשונה ניכרה בו אי־נוחות קלה, גם אם שמר על חזות מהודקת, ישב זקוף ונאה מלא ביטחון ולא מסגיר חולשה, לפחות לא לעולם החיצון. הוא פנה לזוג חבריו והזמין אותם להצטרף אלינו. מרכוס הפנה אלי את מבטו כמבין את מבוכתי, ואמר "לא,תודה."
ומיד דיבר עניינית על נושאי עבודה על מנת לסלק כל מבוכה מהדרך. "הרשה לי להטיל ספק, אך אתה מתעקש לשווא הרי דנו בנושא לפני שבוע, יש בקו ההגנה שלך הרבה דברים שאנחנו זקוקים להם, אך בלי משים נעלמו ממנו ההוכחות האחרות."
קמתי בחופזה והתרחקתי לכיוון השירותים, אחרי התנצלות קלה.
היה עלי לתת לעצמי זמן לחשוב, הופתעתי מהפגישה עם חבריו של שוריק ולאור הנסיבות מוטב היה אם לא הגעתי לפחות לא באורו של יום. חיינו בעולמות שלכאורה נראה שלא ייפגשו לעולם, אך התאהבנו ומצאנו דרך זהה לכן חובה עלינו לעשות את הדבר הנכון בשביל שנינו.
הארכתי בשטיפת הידיים במטרה להרוויח זמן בעצמי, לא הבנתי למה.
שבועיים עברו להם ומצאתי את עצמי טרודה מאוד, הן בעבודה והן בבית, קניות הצטברו וניקיונות נעשו דחופים יותר ויותר. בימיה האחרונים של שנה שאלתי את עצמי לא אחת איכה עברה לה שנה במהירות כזו? באותו לילה, דורון הגיע מוקדם יותר מהרגיל וסיפר בהתרגשות שרשמו אותו לטיול בשמורת ספארי של קניה. הבטתי בו וראיתי כיצד הוא רעד רק מעצם הרעיון, ונראה לי כאילו בעלי חיפש מקום מפלט נסתר בעולם פראי וטבעי יותר. הקשבתי נפעמת כאשר הוא תיאר את פרטי הנסיעה "הסיור לא יהיה קל ויכלול נסיעה ארוכה ברכב שטח עם נהג מדריך. הקבוצה התארגנה במקום העבודה ונשהה בשטח שבועיים, מקום העבודה יישא במימון והמסע, למרות היותו היקר מכפי שידענו, לעולם לא יטריד אותנו, לא אנחנו נצטרך לעמוד בהוצאה."
זה היה חלומו הגדול, שנים שחיכה לכך, "חיים בטבע". הוא קרה לזה, חשבתי לעצמי, מעניין שהטיול הזה שכה הלהיב אותו הוא מאין שילוב של נגישות לבעלי חיים פראיים הנעים בחופשיות ומנגד אנשים שהציבו לעצמם גבולות, הסידור הזה יכול להניב מבט מחודש על חוקיות החיים, לבחון את האיזון ואת הקשר האישי ביקום הנרחב.
דורון הוסיף ואמר "הנסיעה חיונית בעבורי, הן למחקר והן להנאה, ואולי תאפשר לי להבין את השנויים שחלים בבני אנוש, וכך באמצעות צפייה בחוקי המשחק של הטבע אשלים את המחקר שלי."
לי הוא נראה, פשוטו כמשמעו, נואש לצאת מהבית, אך במקום לברר את החרדה שהשתלטה עלי נכנסתי לחדר אמבטיה והתקלחתי. דורון נכנס להתקלח אחרי, ניצלתי את ההזדמנות, העברתי בחוסר סבלנות את כותונת המשי מעל ראשי, והלכתי למטבח, מזגתי לעצמי כוס חלב ..
חזרתי למיטה וניסיתי להירדם כנראה הצלחתי, אך בשתים־עשרה בלילה התעוררתי מחדש, הרגשתי כמיהה ללעוס דבר מה, לקחתי לחם שחור מעט יבש, מרחתי עליו חמאה מלוחה הולנדית ומעליה שמתי שתי חתיכות נקניק, טעמו המלוח של הנקניק עשה לי טוב. לגמתי מים. זו הייתה דרך נוראית להפר את הרצף ואת ההחלטה לשמור לפחות על אכילת אוכל בריא, אך רק טעמו המטבל של הנקניק הרדים את חושיי. לפני שנרדמתי שוב חלפו בי מחשבות סותרות, צער על חוסר ההיגיון שבמעשה האכילה שיגרום לכך כי למחרת לא אוכל לנעול את המגפיים מפאת הנפיחות בקרסוליים ובצדו נוחם קלוש שהנסיעה תהיה טובה הן לדורון והן לנישואין שלנו, שהריחוק יקרב. ממש לפני שהחלומות אספו אותי לתוכם הרשיתי לעצמי להגניב מחשבה הגיונית למוחי, הרי ברור היה לי כי הנסיעה שלו התאימה לי אף יותר מאשר לו, ואולי היא תשחרר את התקיעות ואת אי־היכולת לזוז לשום מקום, שלי ושלו. דורון יאוורר את המוח, יעשה חיים יותר ממה שהוא מצפה, ואילו לי תהיה מנוחה מחשיבה רבה כל כך, איהנה ממה שהיה לי, אירגע באמת, ארפה.
בסוף אותו שבוע עליזה שאלה אותי "מה דעתך על כמה פגישות של טיפול פסיכולוגי?"
רציתי לענות לה,כי מעולם לא הלכתי, אך היא המשיכה מיד, לא הקשיבה לתשובה שלא נאמרה ורק הוסיפה בנחישות הלא אופיינית לה שאותה פיתחה רק לאחרונה, "השקעתי בעניין, ובשבוע האחרון סיימתי את הפגישה האחרונה בטיפול, נעזרתי הרבה במטפלת כדי לדבר על המצב שאליו נקלעה משפחתי. אדם בני חש הרבה יותר טוב, הגיע הזמן שהוא ימשיך לשלב החיים הבא ולפי עצתה של הפסיכולוגית גם אני אלך לדרך שלי."
היא סיפרה שהשאלה הראשונה של המטפלת הייתה "האם הפרידה הדרמתית מאליהו גרמה לי להתכנס בתוך עצמי או להתאמץ ולחזור לחיים אמיתיים?"
עליזה הביטה בי ואמרה "את יודעת יותר מכל אדם עד כמה הייתי אחראית, אך לפי דברי המטפלת זה לא היה כלפי עצמי, ואני יכולה רק להבטיח לך לוסי שכעסתי מאוד כאשר היא ציינה זאת. בפגישה השנייה הבנתי כי פגעתי בעצמי ללא כל יכולת לשרוד, יצרתי מבעלי אליהו מפלצת וכך סיימתי את תקופת נישואיי בטרם עת."
באותו שלב בשיחה יכולתי שלא להגיב, אך בכל זאת אמרתי לה "למען ההגינות ובמחשבה שיהיה לכך סיכוי קלוש, אולי היה עלייך להילחם כדי להציל את נישואייך, אולי היה עלייך ליישר קו, לסלוח ולתת לו לחזור כאשר הוא ביקש."
"לא," ענתה עליזה נחרצות, "לא, תראי מה אירע יותר מאוחר וכיצד הרגשות שלי עברו מצד לצד והמקום היחיד שבו הם האטו היה כאשר אדם בני נפגע ושקעתי בעשייה אחרת, ורק על ידי כך גיליתי בעצמי כוח, עוצמה ונחישות מאוד גדולים."
הייתי חייבת להסכים אתה כי מי היה מעלה בדעתו לראות את עליזה מקבלת החלטות,תומכת, מארגנת, כמו אשת קריירה אמיתית ולא עקרת בית בינונית. אכן, חשבתי, אך לא אמרתי בקול רם, יש דברים שפשוט לא מתקבלים על הדעת.
היא המשיכה ושאלה "את יודעת מה מדהים בכל הסיפור?" עצרה רגע ואז ציטטה את המטפלת שלה "כל אדם מוצא בתוך תוכו עוצמה וכוח, כאשר המצב נעשה ברור ועליו לבחור..." היא המשיכה "כל עוד לא הייתי בטוחה שזה הסוף פקפקתי בעצמי ופחדתי מהפחד עצמו, כי זכרתי שמאז ומתמיד התרוצצה אצלי המחשבה שאם בעלי מאושר, אני מאושרת. אחרי השיחה עם המטפלת הבנתי כי באופן טבעי גייסתי את הכוחות האחרונים ערכתי רשימת בעד ונגד, וראיתי כי לא משנה עד כמה השתדלתי, בסופו של דבר, כל מה שעשיתי היה לא בסדר. לא הצלחתי לרצות אותו, אף שלכך חינכו אותי. חשבתי שיש נישואין אידיאליים ולכן מבחינתי הדברים היו אמורים להיעשות בדרך שונה. באופן טבעי נפגעתי והתאכזבתי, אך היום, שנה אחרי, אכפת לי מעצמי ומהרצונות שלי לא פחות ממה שהיה אכפת לי אז ממנו ומהרצונות שלו ואם החיים אילצו אותי לבחור, אני בוחרת בי."
בעודנו מדברות נשבה רוח חזקה. הערב היה ללילה, ולכן קצת הופתעתי כאשר מלכי יצאה לקראתנו והתערבה בשיחה. היא הקשיבה לסוף דבריה של עליזה והוסיפה בחוסר סבלנות "הנישואין הם קשר זוגי כמו הקשר בין האדם לחיים עצמם, הם שילוב מיוחד של אהבה אכפתיות, כנות והמון תשוקה, ולא כאשר צד אחד, במקרה שלך האישה הופכת לעקרת בית ועובדת ניקיון, בשביל זה אפשר לשכור עוזרת, וחוץ מזה הרי אנחנו נמצאות במאה העשרים." לא האמנתי לאשר שמעו אוזניי. הבטתי בה, תהיתי אם היא בעצמה מאמינה במה שהיא אומרת, אך היא נשמעה אמיתית ללא כל תחושה של מרירות, וכמעט ללא ציניות.
כן, הבחורה הזאת עשתה דרך מאז גיליתי את ההקאה הסודית שלה, ממש עשתה את זה ללא כל עקבות חיצוניות.
עליזה המשיכה בשלה ובלהט רב, ולא הבחינה לחלוטין בשינוי שחל במלכי, או בדבריה, אף על פי כן נשארה מלכי והקשיבה.
"השאלה האחרונה בפגישה הטיפולית הייתה איפה אני היום? ואז הפסיכולוגית הסבירה לי שהנישואין לאליהו היו משמעותיים גם לו, ובכל זאת בוקר אחד הוא החליט שאפשר גם אחרת ולכאורה נראה כי כל ההשקעה והאמונה היו לשווא. אך לא כך הוא. אי אפשר לומר שהנישואין לא היו טובים, אולי לא אידיאליים, אבל היה בהם גם טוב. ועם זאת הם סחטו אותנו לוותר על עצמנו האישי, שינו את סדר העדיפויות שלנו. היא הציעה לי להסתכל על עניין העזיבה בצורה אחרת, להמשיך לבטוח בגברים, למרות החרדה וכאב הנטישה. הסכמתי אתה."
עליזה המשיכה בקו מחשבה זה, "בעקבות דבריה הבנתי שהיו לנו רגעים מאושרים וזמנים טובים יחד, אך האהבה שלנו כנראה לא הספיקה ובהשפעתה של האישה האחרת אליהו נחפז לעשות החלטות גורליות."
הסטתי את מבטי, לא הרגשתי נוח, אך שמעתי אותה מעמיקה ברעיון, "הייתי רוצה לחשוב שתמיד אדע אם מסתירים ממני דברים, אך בענייני לב וכנות אפשר לשטות בכולם." גם עכשיו לא נפלו פניה של מלכי, אכן היא בנתה לעצמה תמיכה ולא הגנות מזויפות, בשלב הזה היא נפרדה מאתנו ונכנסה פנימה בברכת שלום ולהתראות. ואילו אני רציתי לקבור את עצמי באדמה, הבנתי לפתע כי עליזה התקדמה מהר מדי אחרי שחייתה לאט מדי.
כמה ימים לאחר מכן התקשרה נעמה "מה שלומכם?" שאלה, "כיצד זה חלף הזמן, החודשים רצו, איך ההרגשה לאחוז בחיים החדשים?" השיחה ממנה לא הפתיעה אותי, הייתי מוכנה לכך, מסיבת הסילבסטר הסתיימה והייתי חסרה בנוף הטבעי. היא פתחה ברכילות הבסיסית כי למרות הכול גם לה היה ברור שהפרטים יענינו אותי מאוד. "הערב החברתי התחיל לא רע כמה מחברינו התאמצו להיות ממש עליזים ואפילו התפריט תוכנן במשותף, אך ברגע שהונח על השולחן נפרש ונערך בכלים הנאים התקבל מחזה שונה לחלוטין, עמוס לעייפה. בטיפשותי לא פירשתי נכון את מצב הרוח הלא מחייב שבו היו נתונים האנשים, ובפרץ של גילויי לב הערתי שנוכחותכם במסיבות יום שישי חסרה לי מאוד, ובייחוד היום, לקבל את השנה החדשה. זלדה המארחת לא השתכנעה, וחשתי את הכעס ואת הריחוק שבקע מקולה. ניסיתי לומר שבתור חברים ותיקים לא עשינו די מאמצים להציל את המצב ולגשר על הפערים, כולם הסתכלו בי ברחמים ודיברו בשטף וכל אחד נכנס לדברי חברו. 'חברתך לוסי פיתחה לה מודעות שלא קיימת בחברה רגילה, ונוסף על הכול היא התנהגה בצורה מאוד לא עקבית. רוב שנות החברות וברוב האירועים החברתיים היא דיברה אחת אך עשתה דברים אחרת, מעולם לא עמדה בפיתוי באמת,' כך אמרו לי. נעלבתי בשמך ושתקתי.
"בהמשך הערב ניסיתי ליהנות ולא להתעסק בדברים, הרגשתי שכנראה הגזמתי, אך אז ניגשה אלי אלישבע, החברה הנאמנה של זלדה, ואמרה שהיא לא מבינה האם בכך שהוצאת אותנו מחייך תמנעי מעצמך את נזקי האכילה?"
הרגשתי את כאבה של נעמה, אכזבתי את החברים וגרמתי לתחושה שתהום גדולה מדי נפערה בינינו, האם חייבת להיות בחירה או אני או הם?
אולי הייתי צריכה לנהוג אחרת ולא להצהיר הצהרות רבות כל כך, אולי הייתי צריכה לגלות סבלנות רבה יותר. האם נכון לומר כי גם אם לא הגעתי למסיבות הליליות וגם לא לאירועים ביום היה עלי להיות בקשר טלפוני. בחרתי ללכת עד הסוף וייתכן שהיה צדק כלשהו בדברים הקשים שנאמרו עלי. בכל אופן התיאור של נעמה הבליט את השוני שהיה קיים ביני לבין האחרים. תמיד הייתי שונה, היו שאמרו במובן הטוב והמעניין כדי להסיט את הנושא בצורה היתולית, אך האמת פחות משעשעת.
מעודדת משתיקתי נעמה העזה להמשיך, "רק תשני את הגישה, תיראי, גם לנו נחוצה דרך חדשה שאת כה רוצה לאמץ, גם אנחנו רוצים לדעת כיצד להתמודד עם החיים, לא? אולי זה ייעודך, להביא למודעות של כולנו את הצורך בשינוי, כולם יכירו תודה כאשר ישתנו אצלם הדברים לטובה. לי ברור לחלוטין כי אכן את אישה מסוג אחר, הרי מאז ומתמיד הכרתי בכך, לא?
"בהמשך המסיבה כולם התעייפו, כמה מאתנו אף חשו בחילה כי העוגות של רוחמה פוצצו את הבטן. לבסוף לא רקדנו, אכלנו המון ואפילו שתינו מעל למקובל, כך מתוך אדי האלכוהול קיבלנו את פני השנה החדשה."
באתי במבוכה, לפתע הרגשתי יובש בגרון ובפה, חששתי אפילו שאולי פיתחתי צרידות מיידית. ימים יגידו מי טעה, במוקדם או במאוחר כולנו נבין.
שתקתי... לא לרקוד בערב כמו סילבסטר? זה אמר הכול. ולכן הרשתי לעצמי להתרווח בחופשיות. לא ידעתי מה להגיד, לא היה בכך טעם, ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתארחת במסיבה כזאת וחייכתי, עדיף הומור על בכי. אבל אז, כאשר חשבתי לעצמי ששמעתי הכול, נעמה העבירה נושא ומעודדת מתשומת לבי המשיכה במה שבאמת הסעיר אותה אף שהנחתי שתהיה מוכנה לכך, או לפחות חשבתי שאני אהיה מוכנה.
"לוסי, מה יהיה עלינו? כולנו שמרנים כל כך או אולי מקנאים? מה גרם לחניתה לחשוב שהחבר'ה יקבלו את יגאל, הגבר החדש בחייה, ואת יחסיה אתו, מה זה עלה בדעתה לחשוב שיקבלו שינוי מרחיק לכת כמו זה? הייתם חסרים לחזות בהופעה שלה אתו, זה היה כמו ללכת נגד הטבע. ברגע שהם הופיעו הם הפכו למרכז תשומת הלב.
"במובן מסוים היא דרשה את ההכרה בקיומו ולא הייתה התנצלות באוויר, לכן השקט סביבה הופר, והחבר'ה הביעו את אי־שביעות רצונם בשפת הגוף שלהם, שהייתה אולי לא במקום, אך... אני מניחה שהם לא יבואו שוב בעתיד הקרוב, היא הבינה דברים ולא תגיע אתו, ובוודאי לא למסיבת בר מצווה הקרובה של משה הבן של זלדה ואהרון. הם יחד כמעט שנה ולדעתי זה פרק זמן מאוד מכובד, אך זו הייתה הפעם הראשונה שזה היה כך באופן גלוי כל כך."
ניסיתי להרגיע את נעמה ואמרתי לה "כמה אנשים את מכירה שמקבלים הזדמנות לבן זוג חדש בפעם השנייה וגם אמיצים דיים לבוא אתו לאותו עולם שבו הם מוכרים בדמותם האחרת?"
"כן,את צודקת," ענתה לי נעמה, "מעולם לא חשבתי על כך, אך לפחות אני ואת קווינו למצוא אצלנו קצת יותר פתיחות, לא?"
הרגשתי כמוה, ואולי מסיבות שונות משלה, הרגשתי כי נתקענו כאשר בגרנו, והמבוכה שלי אף גדלה, לא הצלחנו לקבל בהבנה שינויים אישיים. נעמה המשיכה לדבר בבהלה הולכת וגוברת, כי היחד החברתי היה מאוד יקר לה, אך למרות החשש שלה לא היססתי ואמרתי שוב ומחדש "אולי הקסם של השותפות החברית שלנו הפסיק לעבוד בתקופה האחרונה?"
נעמה התפרצה באי־נחת "לדעתי עדיף, מה שלא יהיה, להיות שייכת לחבר'ה על פני הבחירה בבדידות, ואולי בכל זאת צריך לחשוב על דרך שונה, איך לעלות בחזרה?"
נעמה היא מורה, והיא טובה במקצועה ולכן באופן טבעי חשבה על לקחים ושיעורי בית.
"תראי," אמרתי, "בשלב הזה בחיינו החברתיים אחריות, דאגות ועייפות השתלטו עלינו," ולמרות הרגשת ההתחסדות המשכתי, "פעם העולם סבב סביבנו, עם חלוף הזמן נוצרו מהמורות, אף שנזהרנו והתאמצנו להניח יסודות מוצקים כדי לגשר בינינו ובין החיים. למדנו כי לא תמיד אנו יודעים מה לעשות עם הרגשות המפעמים בנו והופכים אותנו לשונים מהמקובל, וכנראה לעולם גם לא יהיה אפשר להתרגל ליצר השאפתנות המגרה אותנו לעוד ועוד, גם הקנאה באחרים הובילה אותנו לערוך השוואות ולהעביר ביקורת. עם יד על הלב, תגידי את בעצמך, האם זה הוא לא חלומם של רבים מאתנו לגלות למה הדשא של השכן ירוק יותר?! הנה גם בשיחה זו בינינו יש הרבה סקרנות, הרי ברגע זה אנחנו מרכלות, לא? אז הכול קשקוש, והתוצאה הסופית זהה!"
לפתע חשתי תשושה לחלוטין, אמרתי לילה טוב וקולי לא ממש נשמע.
בלילה סיפרתי לדורון את פרטי השיחה עם נעמה, הוא מצא בסיפורים שלה הרבה עניין. הבנתי שיש כמה יתרונות לרכילות וחשיפת סודות כאשר הם שיכים לאחרים. כן, באופן מפתיע קל היה לי לדבר עם דורון, כאשר השיחה לא הייתה עלינו והחבר'ה היו נושא מצוין לקיים סביבו זוגיות כלשהי, ובמה שנוגע לחניתה ויגאל....לא נמצאו המילים.
בתוך כך הרגשתי עד כמה אפשר להיות מרוצים כאשר מדברים על הכול, משתפים בכל, בטוב וברע, במצחיק ובעצוב, ואולי גם במה שלא נוח, האם לא כך נראית הזוגיות שמדברים בה ומהללים אותה?
כן גם אני שנאתי את ההרגשה שאין לנו את הדבר הזה, אך למען האמת נמאס לי לתת לעצמי ציונים של טוב ורע, לכן באותו רגע חשבתי באופן חיובי וניסיתי ליהנות מהיש.
לפני שנעצמו עיניי עלה בי המשפט המבורך של לוסיאנה הדוכסית שלי:
החיים הם לעתים כמו זבובים במים, לא יותר מזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הפרק השלישי בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד השלישי מתוך התוכנית של אכלני יתר אנונימיים סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד השלישי אומר:-החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו.
נסים יש בשפע,כול אחד ואחת יכול לציין נס קטן שהתרחש עבורו ולו פעם אחת.
אי לכך האמונה נמצאת בתוכי,אני עומדת בשקט ומקשיבה,הפחדים עלולים להפריע ,חשש יכול לבלבל,אך עם השקט ההבנה מופיעה,וכך אני מגלה שכול הפתרונות נמצאים בתוכי,במיטב היכולת שבי,בכול זמן ובכול מקום,בשקט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד 121 סופרת
צעד 3 - עבודה בעיניים
שבוע אחרי שדורון נסע לספארי בקניה התעוררתי מוקדם מהרגיל ובתוכי רחשה התרגשות ועשייה. לא הטלתי ספק ביכולתי להצליח בפעם הזאת, אף על פי שנכוויתי לא פעם אחת, ההרגשה הייתה שההחלטה היא במקום והסיבה טובה מאוד.
ההרגשה הטובה הייתה נעוצה בכך שהצלחתי לשמור על ירידה של שלושה קילוגרמים מתוך החמישה, כלומר, הפנמתי חלק מהחוקים של הדיאטנית, חוץ מזה לא היה עלי לחץ להכין ארוחות מורכבות, הקניות נעשו פשוטות יותר, הכול היה תלויי רק בי, לא היו שני צדדים, לא הצטרכתי להתמודד עם ההעדפות של דורון שימצאו את דרכן למקרר הזוגי ולארונות המטבח, לא היו גירויים מיותרים, כמו אוכל מבושל, בשר אורז ועוד...
השהות בבית ללא דורון התבררה כדבר טוב לפחות בשבוע שחלף, ולכן הנחישות להמשיך לא הפתיעה אותי, היה לי ברור שאף על פי שתחילתה של כל דיאטה משדרת שהכול אפשרי, בדיאטה הזאת הנוכחית הרגשתי דבר נוסף – רצף.
התחלתי להתנסות באכילה נכונה ללא הרבה פריטים קטנים. הדיאטה שתוכננה בעבורי הייתה די מגוונת ואף על פי שבתחילה קצת חששתי, הבנתי שהאחריות על כל הארוחות תטיב אתי. באותו בוקר פיעמה בי הרגשה נוספת כמו של ילדה שהופתעה מעצמה, גם לי זה נשמע מוזר, אך מעולם לא דאגתי רק לאוכל שלי,אשר לילדים להם קניתי מוכן{
אחרי סוף השבוע השני הכול התחיל להשתבש. התפריט אף על פי שהכיל לא מעט גיוון התחיל לחזור על עצמו והתחיל לשעמם, בשלנית גדולה מעולם לא הייתי, והרי דורון הוא היה היוצר הגדול בשטח הזה. המחשבות המוכרות חזרו אלי כאשר תכולת הצלחת שלי התרוקנה והצטמצמה והרי מראש היא לא הייתה עמוסה, וכך הכמיהה הלכה והתחזקה והאיפוק בין ארוחה לארוחה התקצר.
הסלט החי הפך למת והתחיל לגרום לי בחילה.
אחרי שבועיים ויום נשקלתי ודווקא בשעה מאוחרת, לקראת הלילה, זה היה רגע של חולשה, ביטלתי את ההתלהבות והפכתי את התרחיש להזוי ומוכר עד כאב. הנה היו לי ימים טובים של דיאטה מסודרת מאוד, התחלתי כמה ימים לפני הנסיעה של דורון וההיעדרות שלו זירזה את הנס, אך עוד לפני שהצלחתי לברך על ירידה כלשהי כבר קלקלתי. נראה כי הדחף להישקל ולקבל אישור הפעיל את התשוקה וכך השמדתי את העדויות הטובות, השקילה התבררה כהרסנית אף יותר מרגשות לא פתורים.
בדרך כלל נשקלתי דבר ראשון בבוקר, אחרי הליכה לשירותים. רק אז היה מגיע תור הקפה והנה באותו ערב נסחפתי במדרון, נשקלתי בלילה, ולכן כמעט ולא הייתה ירידה, כאילו לא עשיתי די או לא סבלתי מספיק גם הענשתי את עצמי לפני לכתי לישון, ונשארתי עם המחשבות.
את התשוקה הלא מאוזנת הרגשתי ללא הרף ובכך דמתה ללועו של הכריש, לעולם לא היה לה די, גם לא בלילה. בחוש דמיוני מפותח הייתי אמורה להגיע למשקל יעד מיד עם הכרזת הדיאטה, מקסימום בתוך יום־יומיים אם הואלתי בטובי לעשות דבר נוסף כמו לוותר על אכילה בשעות הלילה. הרגשתי מבוכה בצד הכעס, כי באמת האמנתי שמצאתי את ההמשכיות, הדיאטה האחרונה העלתה לי במעט את הביטחון בעצמי, היא הייתה בריאה, כלומר ללא אוכל שמן או עתיר סוכר. זו פעם ראשונה בחיי הבוגרים שלא אכלתי עם המשפחה שלי או של דורון, לילדים הייתה חגיגה הם קנו במעדנייה מה שרצו, וכולם היו מרוצים.
עד לרגע בו נשקלתי...
בדקה שראיתי את הספרה הלא צפויה הוצפתי בהרגשה המוכרת של כישלון התאכזבתי מירידה של מאה גרם בלבד, כי בסיכומו של דבר, נשארתי באותו משקל כמו שבוע קודם למרות כל הניסיונות.
הדיאטה האחרונה הוכיחה לי כי הכול אפשרי עם תוכנית אוכל מבוקרת, אך ברגע שהפסקתי ללכת לפגישות עם הדיאטנית הידרדרתי, היה לי עצוב, התגעגעתי לארוחה חמה וכך הלכנו למחרת לאכול אצל משפחתי. זו הייתה חסימה של הסיכוי לחזור ולהתמיד.
כמה ימים מאוחר יותר, בשעת בוקר מוקדמת, התעוררתי עם רגשי אשמה, מחשבה חלפה במוחי, אולי יהיה עלי ללמוד כיצד להכניס אצבע לפה ולהקיא את הכול. נמאס לי להרגיש כמו בהיריון, עז היה רצוני בבטן שטוחה ומוצקה, אך גם באותו רגע, בתוך ייאוש ואכזבה, הראש שלי התחיל לחפש מה לאכול ושיהיה טעים. נזכרתי בחמין שבמקרר ולא הבנתי כיצד ויתרתי עליו, המחשבה הזאת גרמה לי להיות תוקפנית ועצבנית ומצאתי את עצמי טורפת אוכל מכל הבא ליד, איבדתי שליטה ואכלתי הרבה מעבר למותר.
החודשים חלפו ושנת שמונים וארבע הפכה את דפי לוח השנה ושום דבר מפתיע לא הגיע ולא קרה, לא נמצא מענה להצהרה שסוף העולם יעמוד בפתח, כמו שנכתב ברומן המפורסם של ג'ורג' אורוול.
דורון חזר מהספארי ונחת בבית מרוצה ומאושר ומיד הכריז "במקום ששהינו בו העולם רק התחיל את צעדיו, כל הציפיות לא הכינו אותי למה שראיתי וחוויתי במסעי לספארי, הנופים היו שזורים בקסם מיוחד, המלון שלנו היה ממוקם בשמורה ואנחנו כקבוצה חיינו בנפרד מהעולם האמיתי שבחוץ, עולם החיות.
החיות היו סביבנו והצפייה בהן גרמה לי להבין דברים רבים... כמו מה היא המשמעות של התחלה ושל סוף... מה כדאי לזכור ומה כדאי לשכוח בתהליך ההישרדות."
באמירת מחץ זו דורון הפך לגבר צעיר ונרגש, גבר שהתאהבתי בו. הוא ניסה לסחוף אותי לתוך ההתלהבות אף על פי שעבר די זמן מאז נחת בארצנו שנמצאה בסכנת הכחדה – אנושית. לשמחתי יכולתי להפגין שמחה והרגשתי שותפה לחדווה שלו, למרות ואולי מכיוון שרגשותיי היו מבולבלים והתהפכו מצד לצד.
אך עוד דבר קרה, נגמרו השתיקות המעיקות אשר היו בינינו לפני הנסיעה ורופפו את הקשר, כי הנסיעה חוללה בו שינוי לטובה, העניקה לו משאבים חדשים. האזנתי לו גם אם לא הרגשתי מרוצה או קרובה לעצמי. נראה כי דחפתי את עצמי לפי התהום כאשר ניסיתי להשיג את הבלתי אפשרי, את כל העולמות.
השבועות חלפו די בעצלתיים, בכל מקרה כך אני הרגשתי. חג פורים התדפק על דלת ביתנו, ומבחינתי זה היה תמיד החג המרתק ביותר, הוא אפשר לעטות מסכות באופן רשמי. הבית התמלא בהמולה פעלתנית שאפשר היה להרגיש למרחוק, המולה כזאת מעולם לא הטרידה אותי.
הילדים הסתובבו נרגשים ומדדו תחפושות בשלל צבעי הקשת. למען האמת נגה למדה את מלאכת האיפור והפכה לנערה, ליאור העדיף להתלבש כלוחם אמיץ ורדף אחרי אינדיאנים אדומי עור, והדר התקשטה ללא סוף מול המראה והחליפה בגדים, לא רק תחפושות.
כולנו אהבנו את החג הנפלא הזה, ובייחוד את הבקרים שלפניו ולאחריו שבהם אכלנו אוזני המן תוצרת בית הורי ושתינו קפה ביתי בחלב מוקצף... תפקדתי כאמא במשרה מלאה, ובכל רגע פנוי אספתי דברים מהרצפה, אפילו סידרתי את החדר ההפוך של ליאור, קיפלתי את חלקי הבגדים והתחפושות שהדר פיזרה, הם מעולם לא טרחו להחזיר שום דבר למדף התנהגו כמו ילדים מאושרים בחנות כולבו ענקית.
לא מתוסכלת, ידעתי והרגשתי שאף על פי שהם נראו כעסוקים בשלהם, הם הבחינו בעזרה שלי והעריכו אותה מאוד, אפילו שליאור רטן שסדר או בלגן שווים בעיניו.
כמדי שנה בחג פורים מצאתי את עצמי גם הרבה בחוץ, התאפרתי כהלכה כדי להיכנס לאווירה ויצאתי להשלים את הקניות האחרונות, אהבתי להציץ בחלונות הראווה שלאורך הרחוב הראשי, מכל מקום הביטו בי המסכות בעניין רב, וכך קרה שבלי משים נתקלתי בחניתה ויגאל שהסתובבו גם הם. אחרי ברכת שלום לא ברורה, יגאל, שהיה מאוד מופתע לראותני, ניסה להתבדח ואמר "בחג שהוא כולו מסכה, מצאנו מישהי אמיתית."
הוא חיבק את כתפיה של חניתה שסוככה על עיניה ולחשה "אל תשפטי אותי לחומרה, מאז המסיבה החשש שלי מתגובות של האנשים גבר, וכל דבר אפילו הקטן ביותר הזיל דמעות מעיניי, אך אז התגברתי והבנתי כי לא הכול סובב סביבי והנחתי בצד את הדרמה שהייתה לי עם החברים שלנו. הם עשו הרבה רעש, שהפך מחריש מדי בעבורי, מאוד ייתכן שכולנו נסחפנו, אך זה הרי העניין בלעטות מסכה, זה ככה בכל קבוצה חברתית, לא?" היא אמרה את אשר על לבה ואז אחזה בידי והציגה את יגאל "האם אפשר להזכיר את שמו לפנייך?"
ברוח דברי הלצה עניתי "תני לי לחשוב על זה לרגע... התשובה היא חיובית."
חניתה חייכה, "יופי, כי הרגשנו שיצרנו מהפכה גדולה, ואני שמחה שלא מפריעה לך להיראות אתנו." הקשבתי לדבריה והתמלאתי פליאה אמיתית, עד כמה זה היה מובן מאליו בשבילם להיות יחד. ברור לכול שהאווירה שבה הייתה שרויה הזוגיות שלהם לא ממש נפגעה מחבלות של העולם המוסרי, וזו זרמה בקצב נכון, הם תבעו את ניצחונה של האהבה.
כל הפגישה עמדנו נינוחים, אף על פי שנגענו בנושאים "האסורים". הרגשתי שהשיחה התנהלה על מי מנוחות, לפחות כך זה נראה בשפת הגוף שלנו.
פניתי לחניתה ושאלתי "האמת שכאשר נעמה צלצלה אלי די הופתעתי, לא ידעתי שהפכתם להיות כה קרובים."
יגאל השתלב מחדש בשיחה ואמר "ייתכן שאין לנו תשובות נכונות אך דבר אחד ברור מהרגע שאנחנו יחד אני לומד ביתר עוצמה מה הם הצדדים החזקים שלי ומה עומקן של חולשותיי. יחד יש לנו את הזמן לחשוב ולהתוודע למה שהיינו ולמה שאנחנו היום. הקשר שלנו נתן לי הזדמנות להרגיש מחדש איזה נטל נשאתי בקרבי וכיצד הייתי מותש ומרוקן נפשית. כן, אני מנסה לבנות את עצמי מחדש, שומר מכל משמר שלא להעמיס על עצמי מחשבות מיותרות כדי לא להזמין מחדש את הרצון לשלוט בכול, או לשקוע מחדש בתוך חוויית אני־כול־יכול של רגעי הגאווה שהיו מנת חלקי. אני באמת מאמין שחניתה היא האישה הנכונה כדי ללמדני ענווה מהי, ואני משתוקק להצליח אתה בדרך. כך או כך אנחנו בהחלט מאושרים."
אכן, הייתי חייבת להודות בפני עצמי שלשרי גרושתו היו ביטחון ועמידה איתנה, בייחוד כאשר שמעתי את יגאל מהלל את התרומה שבת זוגתו החדשה הביאה לחייו. נפרדנו יפה, הרגשנו מידה רבה של הקלה, לפחות אני הרגשתי כך. שמעתי בתוכי דממה מחרישת אוזניים, הרי לכל מילה שנאמרה הייתה יותר ממשמעות אחת.
מיד אספתי את עצמי בנשימה עמוקה, נראה שגם אני לא הייתי נוהגת אחרת גם אם הדרך הביתה הייתה הופכת לקצרה יותר.
יותר מאוחר יצאתי לגן עצי האורן שמאחורי הבית, היה קריר, לכן התכרבלתי ברדיד מבד קטיפה, הבטתי בילדים המחופשים. בעבורי זה היה מסעיר ומרגיע בו זמנית, כי התחפושות, הצבעים, הריחות והיופי תמיד חיזקו אותי, וטיול ארוך יותר מזה לא רציתי לעשות.
שאלתי את עצמי, אם הייתה ניתנת לי היכולת באותו רגע ממש להחזיר את הזמן לאחור, האם הייתי משנה את מעשיי לו הובטח לי שלא אגיע למבוי סתום?
אולי נתתי מכוחי לאחרים יותר מהנחוץ, ובכך חלקתי להם מעצמי ומחלקי בעולם הזה יותר מדי?
למרות השאלות והתשובות החלקיות שניקרו במוחי הרגשתי שכל שהכרתי והייתי רגילה אליו כמו הונח מאחוריי, והדרך שהשתרעה לפניי התמלאה מהמורות. התיישבתי על הספסל, אימצתי לתוכי את הדממה, כי העולם סביבי הפך די רועש.
רות התקשרה ובישרה לי בשמחה "סוף כל סוף תהיה לנו הזדמנות להיפגש לארוחת בנות, אני את ושרי, במסעדה היפנית. תוכלי לראות את השינוי שחל בה, היא חזרה מטיול ביפן מחוזקת, אני מניחה שהיא תעניק לנו הרבה חומר למחשבה כשניפגש עמה פנים אל פנים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד 122-123-124-125-126- סופרת
כהרגלי בעת האחרונה, לא הייתי במיטבי, לכן גם באותו יום ביקרתי את הירקנית לפני שהמשכתי למשמרת שלי בעבודה. חסייה הירקנית הפכה לבת משפחה שכונתית ולמוקד עליה לרגל לרכישת חוכמה ודעת לכל נשות הרחוב.
בכל רגע היא תחקרה את הנכנסים לחנות ונידבה עצות, כאילו תיעדה ראיונות, אכן שינויי גדול מאוד התחולל בה מאז הקוזינה שלה הסתלקה מהעולם, כמו שהיא חזרה ואמרה "החלטתי לאמץ לחיקי את באי העולם כולו. כדי לא להרגיש נטושה או עזובה, אחסה בצל הירקות הפירות, והפיצוחים שהוספתי למלאי, החיים ממשיכים ואני עדיין כאן, לכן לא אשקע בבדידות... הפיצוחים נועדו לגברים שבחבורה, למלא את זמן הצפייה במשחקי הכדורגל."
לא היה בכך כל ספק, משהו הפשיר במוחה היוקד של חסייה שלנו.
באותה הזדמנות היא המשיכה ואמרה בקולה הצלול והחד "מדובר ברצונו של אדון גורל... אי לכך עלי לשקול היטב ובכובד ראש את ההתרחשויות האיומות שחוללו הנאצים, מצווה עלי להימנע מצעדי ייאוש או מחשבות מיותרות, ועלי לזכור שאני זו שניצלה מהשואה, ועדיין נמצאת כאן."
הרבה זמן אחרי כן עדיין חשבתי בהערצה על כוח ההישרדות של חסייה. למען האמת, חסייה הייתה אישה מדהימה, במקום להיחנק ולמות היא עטתה מסכה מאיכות טובה, התביישתי כי בשבילי הכסות לא עבדה. זה היה הלך הרוח שלי גם כאשר תקווה, האישה הצעירה שבה טפלתי זה כמה שנים, נכנסה לקבל ייעוץ והדרכה.
תקווה הפכה לחברה באותו יום שבו ילדה והפכה לאמא של שחר, ובאותה הזדמנות עצמה החליפה את שמה לתקווה אצל הרב. רצתה מזל טוב יותר. היא נכנסה והתיישבה מולי מיד, הצמידה את רגליה זו לזו בישיבה של גבר, כן, גם לה הפריע המפגש הצמוד של הירכיים, שלא היה מראה נשי במיוחד ולמרות היותה גם חברה וגם מטופלת שלי, היא התנהגה בצורה חצופה מאוד.
המבט בעיניה אמר: אני מבחינה כי עלית במשקל במקומות הלא נכונים...
היא הביטה בי בתדהמה ובריכוז רב, וכל זה אף על פי שבנה הציק לה ודרש את תשומת לבה. היא לא היססה ואמרה "אז אני מניחה שאת עדיין מנסה דיאטות כל יום ראשון? בואי ואספר לך מחדש על אותה קבוצת תמיכה שהזכרתי לפנייך לפני שלוש שנים, ייתכן שהפעם הכול יישמע לך אחרת. אני יודעת שלקבל עזרה מקבוצה אף פעם לא היה לרוחך, ובעבורך זה נחשב לבזבוז זמן, לא כך הוא?"
הרבה לפני שהתעשתי או בכלל ניסיתי להגיב לכך, היא הוסיפה "הנריטה האמריקאית, המכונה המייסדת, היא דמות שיכולה להציל אותך ועוד רבים אחרים..."
עד כאן, שום דבר לא היה חדש, הרי תקווה בעצמה חייתה כמה שנים בעיר ניו יורק ולכן כל דבר שהזכיר לה את ארצות הברית היה כפלא בפני עצמו, לפחות כך הוא היה בשבילה.
תקווה המשיכה בהתלהבות "בתקופה האחרונה הנריטה האמריקאית מתגוררת בארץ, וזה למזלנו, כי רק היא יכולה לחולל בעבורך את הנס. הנריטה, היא דמות ראויה להערצה ונחשבת לאגדה, גם בחו"ל, היא אחת הגדולות".
התוספת האחרונה כנראה הייתה מוגזמת, אך היא נאמרה, כדי לחזק את המסר באוזניי.
אכן לא ראיתי את תקווה הרבה זמן, היא תמיד מיהרה ללכת ומעולם לא הקפידה להגיע דווקא אלי באופן מסודר, כי בעבורה כל אחת שנתנה שירות הייתה טובה, מה שהיה לה הכי חשוב זה להיכנס בזמן שנקבע.
הלהט שלה גרם לכך שמצאתי את עצמי מתוודה "כן יש משהו בדברייך לגבי חשיבותה של דוגמה טובה.. " גמגמתי והוספתי "כבר מזמן קשה לי עם העליות והירידות, ולאחרונה דווקא אחרי דיאטת בריאות מבוקרת, קשה לי אפילו בשעות העבודה, ולא רק בלילה, נתפסתי במלכודת שטמנתי לעצמי, אוכל בריא, ובייחוד כאשר התפריט כולל לחם מלא, שמן זית, וטחינה, בריא אך משמין. מה אגיד לך, יש מה שהוא בדברייך, אני זקוקה לתוכנית שונה מכל מה שהכרתי עד כה, תוכנית עם רעיונות חדשים."
תקווה הביטה בי "האם לא הייתה לך הזדמנות לפני שלוש שנים להצטרף לקבוצה שיכלה לעזור לך? האם נתת לכך סיכוי?"
"אולי, ואולי לא," עניתי.
אבל אז הוספתי "זה לא היה בשבילי, פחדתי להתקשר לחבורה מוזרה, אולי טעיתי ואני כן זקוקה לעזרה מסוג שונה, אף על פי שאני לא מאמינה בעזרה קבוצתית."
לפתע הרגשתי נינוחה דיי, כדי לומר "את יודעת, לאחרונה גיליתי בתוך עצמי צד שמעולם לא ידעתי על קיומו, גיליתי הרבה יתרונות במסווה של האכילה, ניתקתי קשרים עם אנשים שלא רציתי בחברתם, ובעתות משבר מצאתי נחמה בשוקולד. אך לאחרונה מרכיב ההנאה מהאוכל הלך ונעלם."
שחר בנה הקטן נעשה חסר סבלנות, סיים את הציור וסידר את כל הקוביות לגובה המרבי ובהיותו חסר תעסוקה התחיל למשוך את בגדיה. תקווה ניצלה את ההפרעה ואמרה בנחישות "טוב אז החלטנו, נלך לפגישה ביום שלישי הקרוב."
היא נראתה מרוצה מעצמה כאשר אמרתי בסדר והנעתי את ראשי בחיוב, אף על פי שלעצמי מלמלתי שעוד אחשוב על כך.
היא עזבה, למזלי לא היו לי מטופלים נוספים, וזאת מכיוון שפיניתי מקום וזמן לעבודת הניירת שכבר הייתה בפיגור רציני. התחלתי לארגן את המגרות ואת ההזמנות החדשות וחוץ מזה תכננתי מבעוד מועד לערוך ארבעה ביקורי בית אצל כמה זוגות מתוך הקבוצה האחרונה שאתה עבדתי בהדרכה.
עדיין הדהדה באוזניי ההצלחה הגדולה, שפע המחמאות ושביעות הרצון שהרעיפו עלי בפיקוח, לאחר שהגיעו לאוזנם השמועות הנכונות. למען האמת, לא היו בית או דירת מגורים באזור העבודה שלי שלא ביקרתי בהם ולו פעם אחת, והחוויה הזאת הייתה טובה בשבילי ובשבילם.
המשרד שלי היה מתוכנן יפה, ובימים שהיו לי כוחות ומצב רוח טוב, גם העבודה זרמה לא רע, אך באותו יום, ברגע שתקווה יצאה, נעשה לי מאוד עצוב והרגשתי אי־נוחות רבה, ייתכן שזה היה בעקבות השיחה שבה אפשרתי לחברה לא הכי קרובה להתערב לי בחיים, אך היא הצליחה לעורר בי חרדות מהולות בהמון ציפיות. מאז ומתמיד תקווה ידעה לתת הופעה ולכבוש במה. ההרהורים עברו בי במהירות, המצב הזוגי שלי לא ממש התאים למשימות חדשות, אך מצד שני הסבל הכרוך בהנהגות שלי כלפי האוכל הכביד עלי. רגשי האשמה שבתוכי, עלו בקשר הדוק עם המתח בנישואיי, את מראה גופי שהשתנה חדשות לבקרים ממש מול עיניי לא אהבתי, למרות כל זה, עדיין גברה עלי העקשנות.
לאור כל זה גמלה בי ההחלטה, אגיע בעצמי לדרך נכונה, ללא קבוצה.
בסופו של דבר, לא הלכנו לפגישה וקבענו מועד אחר. הרגשתי שלגורל הייתה יד בדבר והוא צירף כמה אירועים שנועדו להחליף את הפגישה.
נפגשתי עם רות ושרי לשיחת בנות במסעדה יפנית, כמו שקבענו. הבחירה במסעדה זו הייתה מחווה מצד שרי, היא הזמינה אותנו, כדי לעלות שלב אחד גבוה יותר את הנחישות שלה ואת ההרגשה הטובה שרכשה לעצמה בטיולה האחרון ליפן. מראה המסעדה השאיר אותי ללא מילים, התרגשות אפפה אותי כמו בהרפתקה מרהיבה, ואף על פי שהמקום שנבחר היה יכול להביאני במבוכה, לא נרתעתי או התלבטתי והגעתי לשם. החלטה שהפליאה אותי עד מאוד כי בכל מה שנגע באוכל הרגשתי שיש לי בעיה, וחוסר הביטחון שיתק אותי לעתים קרובות.
זו הייתה המחשבה שחלפה בי כאשר עיינתי בתפריט שהונח על שולחננו.
אכן זה היה המקום האחרון שבו חשבתי שאמצא אוכל מתאים או נחמה, אך ברגע שההזמנה נלקחה והתפריט יצא לדרך, פיעמה בי תחושה שהלכה והתגברה ששרי מסוגלת לעשות כל דבר שעושה לה טוב, ואת זה רציתי לאמץ. היא לקחה את הגירושין כהזדמנות להסיר מעצמה את העלבון, תכונה שלדעתה הייתה המכשלה הגדולה ביותר בחיים.
השיחה זרמה בעצלתיים ותרבות האכילה במסעדה היפנית שימשה תרגול טוב לפיתוח הסבלנות. המנה הראשונה הייתה מרק מיסו, הוא נמזג לקעריות אותנטיות וטעמו ערב לחכי, לטופו היה טעם שכמוהו לא טעמתי מעולם והפטריות התמזגו עם הבצל הירוק ונקצצו לפיסות הזעירות ביותר שראיתי אי פעם. שרי נהנתה מחברתנו וסיפרה המון חוויות ולא הראתה כל אי־נוחות מהאזכור של רות על אודות הזוגיות של חניתה ויגאל. היא רק הקשיבה אחרי שלגמה כמה כפות מהמרק אמרה "רות יקרה שלי השמועה שעברה כי הם כל כך יחד ומציגים חיזיון שהוא דמיוני יותר מאשר אמיתי, לא מטרידה את מנוחתי. אחרי שנים כה רבות של נישואין, שזכורים לי כתקופה טובה, רגועה וללא מאבקים, אינני רוצה להיות גסת רוח, ולמרות גורם ההפתעה אני מעדיפה לחשוב על הגבר הזה, שאהבתי ואיבדתי, כעל ידיד. ואולי באמת לא משנה מה אני מרגישה לגבי ההווה, המשכתי הלאה, ומה שחשוב לי שאכפת לי מעצמי ובו ורק בו אתעניין."
שרי לגמה מעט מיין האורז והמשיכה, "ביום שיגאל עזב הרבה הוטל על כף המאזניים, היינו זוג מאוד אמיד, הוא בא ממשפחה מאוד עשירה, ובעבורי כסף מעולם לא היה דבר של מה בכך. במהלך השנים שלנו יחד לא תמיד הייתה לי שליטה על הנכסים המשותפים ועל החלטות שעמדו על הפרק, זה היה טוב בעבור שנינו, לפחות זאת הייתה דעתו. בזמן שיגאל החליט לעזוב גונבה לאוזני הידיעה שאפשר גם לנהוג אחרת. סירבתי לחשוב שחלק מהרכוש המשותף ייבלע ולא יישאר ברשותי. בגלל ההוצאות לעורכי הדין לא רציתי לעשות בחירות שגוייות. די היה לי בכך שהוא עזב, לכן אספתי את עצמי ואת רגשותיי ושילחתי אותו לדרכו, וכך הצלתי את חלקי ברכוש.
הקשבתי לה, היא דיברה ללא בושה ויכולתי לומר שנעים היה לראות את שרי שלנו במלוא תפארתה. כך או כך התרוצצו בתוכי מחשבות סותרות, ויותר מהכול הבנתי שיש ביכולתי לדאוג לבריאותי הגופנית, גם כאשר האוכל שאכלתי יכול להיות שונה מכל אשר הורגלתי.
רות נכנסה לשיחה והשלימה בעבור שרי את החורים שנפערו בתחום הרכילות האחרונה, ואז היא נתנה לה עצה, "שרי במוקדם או במאוחר יהיה עלייך להביט בשברים שנצרו כדי להעמיק את היציבות בחייך."{זיו הוספתי}
השיחה הופרעה כאשר הובאו לשולחן שלנו המנות המרכזיות, חתיכות זעירות של דג סלמון עטוף באורז ולכל אחת הוגשה צלוחית של רוטב סויה, את תבלין הזנגוויל ליקקנו בין הפיסות הזעירות כדי לתת לחיך את ההנאה המרבית.
שרי כינתה את המנה המדהימה סושי וסיפרה שהיא התוודעה אליה בטיולה ביפן. תה חזק חתם את הארוחה. למען האמת אהבתי את הכול, אף על פי שלאורך כל הארוחה לא הצלחתי למחוק את הבעת הפנים שלי שהביעה תדהמה שבאה מבפנים.
כמה ימים לאחר מכן, בשעת ערב מאוחרת, התיישבתי לי במטבח דורון היה מחוץ לבית והיה אמור להגיע מאוחר יותר, הכנתי לעצמי שתי פרוסות לחם עם ממרח מיונז משובח וכמה עגבניות פרוסות דק, לא המלחתי כי ערכי לחץ הדם שלי עלו לאחרונה וזאת למרות הכדורים שלקחתי באופן קבוע.
התיישבתי בנוחיות ופתחתי את הסימנייה בספר ההגות האהוב עלי "טמה מתערבת" הגעתי בקריאה לדף מספר תשעים ושמונה והתמלאתי תמיהה שהלכה וגדלה לנוכח המילים:
[מכאן פונט אחר...בדרכנו להיות בוגרים עלינו להבין, כי בכל אדם ובכל מצב יש מסר, והוא חיוני לנו כדי ללמוד מה הם כישורי החיים...
למילה הנאמרת יש קסם, הן לטובתנו והן לרעתנו כי הכול תלוי ברמת הידע והמיומנות שאותה פיתחנו עם השנים. למילים יש כוח ובייחוד למילים במעופן, אפילו כאשר רק שמענו אותן, ולא האזנו להן ממש, הן עוצרות אצלנו. למרות הניסיון העז שלנו להתעלם מחלקן הן מצליחות לעורר בנו את כל השדים מבפנים.
הרבה דברים מזמנים לנוי החיים, מעצבים את התגובה שלנו ואת השקפת עולמנו. גם מחשבות חולפות הן תוצאה של אותם הדברים ששמענו ואימצנו במודע ויותר שלא במודע. המכלול של כל הדברים ששמענו, גם דברים שכביכול שכחנו, מאוחסן במגרה כלשהי ונקרא 'זיכרון לחיים'.
כדאי להקשיב ופחות לדבר, אין צורך מיד להשיב או לומר דבר מה, אלא ללמוד עוד ועוד ורק אז לבצע את השינויים הרצויים...[מכאן פונט אחר
סגרתי את העמוד, ומוחי התחיל לקדוח רעיונות, למילים שקראתי הייתה השפעה מאוד גדולה עלי. זרקתי את הפרוסה השנייה, כן, הספר הצליח לגעת בי. התרווחתי בנוחיות והקשבתי לתחזית מזג האוויר, הקריין דיבר על סוף שבוע נעים ועל מהפך במזג האוויר, הוא ניבא את זריחתה של שמש חורפית והדגיש שהאוויר הקר יפנה את מקומו לאוויר חמים יותר. הגלים בים יהיו גבוהים וזרימתם עזה יותר, באופן כללי הטמפרטורות יעלו, אף על פי שיהיה צפוי טפטוף קל כבר בלילה הקרוב.
כן, חשבתי לעצמי, מזג האוויר משתנה, חשתי את עצמי משתלבת בנוף.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -130 סופרת
דורון נכנס הביתה, מוקדם מהרגיל. הוא התיישב והביט בי ובכך אותת לי שיש לו משהו להגיד, הנחתי בצד ללא שהיות את כל המחשבות שהעסיקו אותי והתפניתי להקשבה. תמיהתי הלכה וגדלה, כאשר הוא אמר "אתמול עיינתי בספר שקראת זה עתה וברצוני להבין, כיצד אני יכול לעזור לך?"
השאלה שלו די הפתיעה אותי, ראשית שהוא ביקש להיות ממש מעורב, שנית, הוא חשב שבידו הפתרון, כדבריו הוא מכיר אותי מצוין, זאת אף על פי שאני בקושי הכרתי את עצמי.
הבנתי שעלי להקשיב לו, ולו למען הנישואין שלנו, שלא נותרו בהם הרבה נקודות מפגש לשיחה פתוחה, זאת המחשבה שחלפה בי בעודי מתכננת את צעדיי ובוררת את מילותיי.
דורון המשיך ואמר בדאגה "לאחרונה הנך נסערת אף יותר מהרגיל, האם יש דבר מה שאת מסתירה מעצמך?"
הבטתי בו, התרשמתי מאוד ועניתי "כן, מאוד ייתכן שהגזמתי בתגובות שלי, אך נכנסתי למעגל קסמים, מצב שהכניס אותי לשרשרת של אכזבות."
"אתי את לא צריכה להעמיד פנים שהכול מושלם," נכנס דורון לתוך דברי, "אני רוצה לעזור לך לשנות את גישתך לגבי האופן שבו עלייך לרדת במשקל ולהישאר במשקל יציב. אסביר לך את השיטה שלי, תבצעי שינויים קלים בלבד, אל תסתערי על כל הארוחות, תהי יותר רכה עם עצמך."
מהומה גדולה התרחשה בלבי, הקשבתי והרגשתי כמו על סף התרסקות, הכול נשמע מגוחך להחריד...
היה לי בן זוג מבין וקשוב, איזה בדיחה... מה באמת היה חסר לי...
הרגשתי ששילמתי מעל ומעבר בעבור הכמיהה שלי.
מדוע לא יכולתי להתגבר על הוראות הפעלה פשוטות שהחיים הציבו, כן, חיי יכלו להיות הרבה יותר קלים, אם הם לא היו תלויים ברגשות שלי כלפי שוריק, וגם לא בריצויו של דורון, לכן אולי טוב יהיה לנסות ולראות מה קבוצת תמיכה תוכל להציע לי.
בעודי חושבת כך, נעצבו פניי בלי משים, דורון הביט בי ברכות כאשר אמר "קשה לך עם השיחה? אני אמצא בעבורך פיצוי נאות, השאלה היא האם תאפשרי לי?"
חייכתי ועניתי בנועם, שלא כהרגלי, "הדרך היחידה המוכרת לי היא פיצוי דרך האוכל, ולרוב הדבר עוזר ומנחם ברגע שבו החיים מפתיעים אותי עם בעיה זו או אחרת."
הבטתי בדורון, הוא התעלה על עצמו, לא רציתי לאכזב אותו יותר מדי או לצנן את התלהבותו, אך הייתי חסרת אמונה שאם אשתף אותו בעשייה למעני תוכל להיות לזה תועלת כלשהי. כוונותיו היו מאוד רציניות והוא הרגיש שהוא יכול ללמד אותי להתאפק, ואני חיפשתי דרך להגיד לו שבתוכי משתרע ג'ונגל עמוק ורחב שמחבר ביני ובין התשוקות שלי, יער־עד מלא ייסורי מצפון, הכחשה גדולה ורגשות אשם כבדים, כבדים עד כדי כך ששום כמות של שוקולד לא די בה להשקיטם, מצב שהוא מעולם לא נחשף אליו.
המקום דומה לספארי פראי רק הרבה יותר גדול מהמקום שבו ביקר לאחרונה.
הדאגה שלו יצרה בי הרגשה אפילו יותר גרועה, חשבתי על הבחירות שלי, כמה מהן היו גרועות, הטעיות חזרו על עצמן, לא היה מוצא. מחשבה אחרת חלפה במוחי, אולי מקצת מן הדברים הייתי מוכנה להגיד לו. אף על פי שהחלומות שלנו פנו לאפיקים שונים.
שתקתי.
דורון קם והכין לנו כוס תה, לי עם סוכרזית, והביא גם פרוסת עוגת גבינה קטנה. התה לא היה טעים, לא מתוק ועם טעם לוואי, דורון הציע להכין בעבורי קפה בחלב.
שמעתי אותו מלמל לעצמו "לשתות בלי סוכר בכלל, נראה כחסר כל היגיון, מה כבר מזיק בכפית סוכר?"
רציתי לענות שזה הרבה יותר מסובך ממה שהוא חשב, אך נדמה לי שהבנתי גם אותו.
באותו לילה דורון התהפך במיטה, ואני קמתי כמה פעמים וחזרתי וניסיתי להירדם, אך הרגשתי חוסר מנוחה ותסכול. לא הבנתי כיצד ייתכן שהשקעתי בעצמי כל כך הרבה ולא הצלחתי לנוע קדימה.
זה היה לילה ללא שינה, לילה לבן.
נזכרתי באמרתה של לוסיאנה:
[מכאן פונט אחר מצב של תוהו ובוהו, הוא המצב הטבעי דקה לפני בריאת העולם.[עד כאן פונט אחר
אך רק כאשר השמש עלתה הבנתי כי היה פער גדול בין ההתייחסות שלי למציאות ובין חלומות לא מציאותיים.
סוף הקיץ נגמרו השזיפים החמוצים והאפרסקים המתוקים.
ובכל זאת יצא משהו טוב מאותה שיחה עם דורון, קבענו שנמעיט בקניית הפירות, לפחות ננסה לזמן מה.
התלוצצתי עם דורון ואמרתי לו "נראה לי כי בקיץ הזה אכלתי כמות פירות שהייתה יכולה להספיק לי לחיים שלמים לפחות לגבי השזיפים זה ודאי כך... אז מעתה נמעיט," הוא הבין וצחק. עוד באותו יום צלצלתי וקבעתי פגישה עם תקווה ותכננתי לי חופשה שנתית שהייתה אמורה לפנות לי זמן איכות לעצמי. ביציאה מהבית ראיתי את מלכי, היא הביטה החוצה דרך החלון, ובמקביל שמעתי את קולה של תקווה והוא נשמע חזק וצרחני "מוכנה להמריא?"
כן, חייכתי לעצמי, אני מוכנה. היא עמדה מרחוק והעבירה את רגלה מצד לצד.
הבחורה הזאת הייתה כולה רעש וצלצולים ובעיקר לא הייתה לה סבלנות, לכן בו ברגע שעלינו לאוטובוס והתיישבנו היא התחילה לדבר בביטחון ובמהירות שהיו אופייניים לה.
"אני לא אוותר ובסוף אמצא דרך להפגיש אותך עם הנריטה, היא הדמות החשובה ביותר, היא נערצת על רבים, היא המייסדת. רק היא ראויה להסביר לך מה היתרונות של התוכנית."
רציתי להשתלב בשיחה לכן מיד שאלתי "מה היא כבר יכולה לחדש לי שלא הכרתי עד כה?"
תקווה לא ענתה על שאלתי, אך הציעה "כאשר נבוא תקשיבי לנאמר וכך תביני כל דבר בעתו, סבלנות..."
וכך מצאתי את עצמי בדרך לפגישת הבית השבועית של הנריטה המייסדת ששמה הלך לפניה. ברגע שבו תקווה הפסיקה לדבר כדי לברר עם הנהג את הכתובת המדויקת, התכנסתי לתוך עצמי, היה לי שבוע לא פשוט בעבודה, הייתי צריכה לסיים דברים לפני היציאה לחופשה, אכלתי מכל הבא ליד מחוסר זמן, אכילה לא מסודרת ריחמתי על עצמי, התעייפתי מלהתעייף.
תקווה חזרה והמשיכה ללהג "שמעתי רבות על התוכנית, ומדובר בהצלחה כבירה לפחות בארצות הברית. היא טובה בעיקר לאלה שנמצאים בתקופת שפל, כשהאכזבות מתחילות לצאת מכל הכיוונים. התופעה הזאת מכונה אובדן שליטה."
עניתי לה בחיוך קל וללא היסוס, "באוזני הדבר נשמע כמו נפילה של ניירות ערך בבורסה לניהול כספים, השלבים לא ברורים לי לחלוטין, ואינני יודעת כיצד אגיב בהמשך. הרי את יודעת מתוך ההיכרות בינינו כי מאז ומתמיד אהבתי את החופש לבחור ולהיות עצמאית, הסכמתי לבוא אתך כי לאחרונה לא הצלחתי לפתור לעצמי חלק מהדברים והמציאות הסתכלה לי בעיניים."
תקווה לא ענתה.
הגענו בזמן, התיישבנו, וכל הפגישה נעצתי את עיניי בהנריטה היא ישבה בראש השולחן מול הקבוצה, לא יכולתי שלא לשים לב לשפת הגוף שלה, לא רק למילים אשר בקעו מגרונה והתפזרו בחלל החדר, היא הייתה מאוד עניינית ועם זאת מאוד אישית, במיוחד כאשר תיארה "את החור השחור במרכז הבטן הרכה".
היה לה כשרון טבעי לנאום, נמשכתי.
היא פתחה בכמה שאלות והסבירה שאין צורך לענות אלא אחר כך, כל אחד בתורו ידבר ככל העולה על לבו. השאלות היו נוקבות מאוד והיא דיברה בגוף ראשון:
האם עשיתי כל אשר ביכולתי כדי לטפל בהתמכרות שלי לסוכר, שומן ובצקים?
האם אני מתייחסת בכבוד לרגשות שמסעירים אותי ומתישים אותי כל כך?
האם חסרה לי אותה עוצמה של חירות אמיתית, שלא תלויה בדבר...
האם קיימת דרך אחרת?
המייסדת הייתה באמת נהדרת יכולתי לראות כי שפע המחמאות היה מוצדק, אך השאלות שהיא הציגה לראווה גרמו לי למבוכה ולדאגה קלה. חששתי שלא אעמוד בציפיות הגדולות. דאגתי ובצדק, כי לאחרונה החיים העמידו לפניי עובדות שלא יכולתי לשאת, בייחוד הקשבתי לה כאשר היא תיארה את חולשותיה, מאוד הזדהיתי, כי בדומה לנאמר גם אצלי הבעיות השתלטו על חיי היום יום שלי.
התכווצתי בתוך הכיסא, ותהיתי, האם להצטרף?
הבטחתי לעצמי שלא אקלקל את הרושם הראשון שקיבלתי ולא אתן לעצמי לשפוט לפני שאתן הזדמנות. דבר נוסף שלמדתי מדבריה של הנריטה הוא שהיו לי הרבה דברים חשובים שכדאי היה לחיות בשבילם, ושאם אבוא שוב כל הטוב יישמר לי.
הפגישה הייתה נהדרת אף על פי שעלה בי חשד קל שהיה בה מן הסתם שילוב של אמת ושקר, מהר מאוד הסרתי את המחשבה הלא נעימה, כי בפגישה לא היה שום ניכור באוויר, וכבר המילים הראשונות חדרו עמוק מאוד לתוכי.
ניערתי את עצמי מהמחשבות והמשכתי להקשיב "אני מתגוררת בעיר גדולה, ביתי נמצא בשורה אחת עם בתים מעוצבים ומטופחים ועד כמה שזה לא ייאמן יש בהם מעלית ומרפסות שמש יפות. בחיי יש שפע שלא גורם לי כל אושר כי ההתמכרות הביאה לי את מחלת הסוכרת.
"אסור היה לי לאכול סוכר ואם הייתי נמנעת מכך הייתי מונעת מעצמי נזק עצום. ידעתי שיהיה עלי לעשות בעבור עצמי את הדבר הנכון. מעולם לא נתתי לאף אחד להתערב לי בחיים, ובוודאי לא סבלתי שדיאטנית כלשהי, מוצלחת ככל שתהיה, תתערב באוכל שהנחתי בצלחת, או תפעיל עלי לחץ."
היא המשיכה ולא הרפתה, "לא רציתי לקבל שום הוראות מאנשי מקצוע, כי מאז היותי נערה אלה אכזבו אותי שוב ושוב. אחרי אין־ספור דיאטות התחלתי להיות קצרת סבלנות ומעט גסת רוח. זכורה לי הפעם האחרונה שישבתי מול רופא בקליניקה פרטית, הבטתי בו ואמרתי, רק כדי לזעזע, כיצד אתה שוכח שלעתים, יותר מהכול אני רוצה רק המבורגר שמן ונוטף והמון צ'יפס בצד?
"בארצות הברית שמעתי את הרעיון של הקבוצה, הגעתי ומיד הבנתי שזה המקום שאוכל לקבל בו את כל העזרה הנחוצה, ולאט לאט המחשבות ההרסניות התחילו להרפות ממני, הנחתי את הפחדים בצד."
הנריטה המשיכה ונשימתי הלכה והתקצרה "אני אישה משכילה ואשת העולם הגדול, עיסוקי מגיעים עד התפוח הגדול, אך ברגע זה יושבת אני מולכם, מול קבוצה של מאה איש ואישה, אתם לא מוכרים לי, ומרביתכם אף לא מכירים זה את זה והנה מה שיש לי לומר לכם בכנות, נינוחות ובחשיפה גדולה.
"חולשתי הגדולה לבייגלך קטנים עם מלח מטרידה את מנוחתי בזמן ישיבות חשובות. בייגלך קטנים הפכים אצלי לחשובים יותר מכל דבר בעולם, רק בגלל שמישהו שם אותם בכמה מוקדים בצלחת על מפת השולחן. שקית פתוחה ומרשרשת של בייגלה אשר נקנתה בפרוטות או בסנטים מקבלת אצלי עדיפות בתאי המוח על פני עסקה השווה מיליוני דולרים, שעמיתי ואני דנים על פרטיה בישיבה.
"אין ספק שזה כל הסיפור כולו בנוגע להתמכרות ולחוסר שליטה בסיסי."
רעד עבר בי לשמע הדברים הנאמרים, מאותו הרגע לא היה לי כל ספק כי ההיכרות עם קבוצת התמיכה חוללה בי מהפכה. התרשמתי מאוד.
בתום הפגישה נגשתי להנריטה והודיתי לה, היא חייכה אלי ואמרה "רק תחזרי ותבואי," וכך רכשתי לעצמי ידידה גדולה.
באוטובוס בחזרה, לא ייאמן כי יסופר אך תקווה שתקה, כל אחת שקעה בשלה. כן, הפגישה הממה אותי בייחוד כאשר שחזרתי את המילים שבהן חתמה את דבריה, היא חזרה ואמרה שהיא תלך לכל מרחק, כדי להציל את עצמה, היא ותושיט את ידה לכל אכלנית כפייתית, בכך שתיתן דוגמה אישית שהדבר אכן אפשרי. "אני מחויבת לריפוי הסבל," הרעימה בקולה, "האגדה המהלכת."
בטרם נפרדנו לשלום, תקווה העירה, כי מעולם לא העלתה בדעתה שמחלת האכילה גורמת לעוד מחלות קשות אחרות, חובה עלינו לעשות הכול כדי להינצל ממנה. תקווה האמינה בנסים מאז שינתה את שמה הפרטי אצל הרב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -134 סופרת
דורון ישן כאשר שבתי הביתה, במיטה רכנתי ונתתי לו נשיקה, חשתי התרוממות רוח, אך שמחתי שהוא ישן, העדפתי להיות לבד עם עצמי. ייתכן ששיחה עמו הייתה עוזרת לי, אך טוב שישן. למרבה הפלא אפילו לאכול לא התחשק לי התמלאתי התרגשות אדירה. האמת היא שבאותו רגע לא הייתי זקוקה לשום גירוי נוסף.
במו עיניי ראיתי את הנחישות שאותה הפגינה הנריטה והדיה נדחפו לכיוון שלי, היא עופפה כמו פיה מחוללת פלאים. האם היא הייתה התקווה שלי לשינוי אמיתי? צמצמתי את אישוני עיניי והבטתי דרך זגוגית החלון, הווילון הסתיר לי אך במעט את החוץ והצלחתי להבחין, כי הלילה היה בהיר ללא כל ענן, הירח היה כמעט מלא והפיץ סביבו הרבה אור. נשאתי תפילה, היא לא הייתה הראשונה בחיי, אך לראשונה בקשתי עזרה להשתחרר מהאויב הפנימי אשר שכן בתוכי.
המטרתי על אלוהים שאלה אחת ארוכה, "האם האישיות שלי מורכבת מדי לתוכנית כה פשוטה או שפספסתי משהו בהבנה של משמעות העזרה הדדית?"
שבועיים אחרי הפגישה עדיין הרגשתי את ההשראה הגדולה שהנריטה הרעיפה עלי. הכול נראה לי הרבה יותר טוב, החלטתי לתת הזדמנות לתוכנית, תהיה מוזרה ככול שתהיה רציתי עזרה. עוד דבר אחד התרחש בפגישה שהיה מאוד שונה ולא מוכר, לא נתנו לי מרשם לדיאטה, אהבתי וגם שנאתי את הרעיון, שהותיר את הבחירה בידי. הייתי מבולבלת, כי בעבורי זו הייתה מחשבה מאוד לא מוכרת, לא פשוטה, לא הבנתי כיצד אגש לבניית תפריט אישי והתקשיתי להבין כיצד הדבר יעבוד אצלי. אך תקווה עודדה אותי וקיוויתי שהדבר יסתדר בהמשך.
נזכרתי בכל הדיאטות שקיבלתי, "עשי כך ואל תעשי כך", דיאטות שציוו עלי מאכלים ששנאתי, כמו לאכול בבוקר ירקות וגבינה רזה או להגביל את כמות הפירות ולהשאירם אך ורק לארוחות ביניים. אלף לילה ולילה, אלף ניסיונות כושלים שהכתיבו לי אנשי מקצוע יודעי דבר, אשר לא ידעו עלי כלום... לפחות לא על הדקות הבלתי מנוצחות.
הנריטה הדגישה באלף מילים ויותר כי כל אכלן כפייתי זקוק לעזרה, לתמיכה, בעיקר מאנשים שנמצאים במצבו ומתמודדים עם קשיים הדומים לאלו שלו.
מחשבה מעניינת וחדשה התגנבה לראשי, אולי באמת הגיע הזמן לבנות בעצמי ולעצמי תפריט המתאים לסדר יום שלי, אף על פי שהדבר יהיה מוזר מפחיד וחדשני מאוד בשבילי. כיצד אדע מה לאכול ומתי מבלי להתגנב למטבח כדי לאכול שוקולד ולחשוש להיתפס בעיניים צופות.
הדי הפגישה הראשונה הלכו ונחלשו, אך לא לגמרי בעצם מה שהשתנה יותר מהכול זו המודעת להשתנות, לא, לא, היכולת... לא היה בכך כל ספק, שהחיים זימנו בעבורי הצטלבות גדולה עצומה ומכובדת בהחלט. הפגישות העניקו לי נוחם איכותי רב מאין כמוהו, שלא כמו רוב הפעמים שבהן ניסיתי לבצע שינוי ולא פענחתי את החידה. התוכנית הייתה בהירה ומובנת ולא נתנה לי הרגשה שהבעיות לוטות בערפל, לפחות כך זה נראה.
התחלתי להכיר את האנשים החדשים ללא כל בלבול או מבוכה. החלטתי ללכת ליותר ויותר פגישות והייתה לי הפתעה, התברר לי שהמצב לא היה כל כך פשוט, הייתי מעזה לומר שגיליתי שהוא היה מאוד מורכב. לא פעם חלפה בתוכי המחשבה שאולי ההתלהבות של תקווה הייתה מוגזמת ולא הצדיקה את עצמה.
בהרגשה זו עניתי לטלפון של שוריק, "אפשר להחזיר את החיים שלך למסלול מוכר ולברך אותך ביום הולדת שמח... אהובתי שתהיה לך שנה טובה והרבה צחוק וחיוכים, לעולם לא תהיי דומעת, והיה אם כן, ימיסו ויבהירו דמעותייך את הכאב ויעלימו אותו לנצח."
הקשבתי לו ונעשה לי ברור כי מאז ומעולם כל החלטותיי, ובייחוד החשובות שבהן, נעשו בחסות האהבה... למרות ההבנה הזאת לא השכלתי לפענח מה הניע את שוריק להעניק לי את כל השפע, אך חוסר הידיעה הזה לא קלקל לי את הרגשת המלאות ולפחות באותה שיחה הייתי מרוצה ונינוחה.
קבענו להיפגש וכאשר הגעתי לקן האהבה שלנו, ששיקף בעבורי את אהבתם של לוסיאנה ויוהאן המיתולוגיים, רגשות עזים הציפו אותי מיד והם התעצמו עוד כששמעתי אותו מזמר שירי אהבה צרפתיים. אז הפסקתי לחשוב ודמעתיי נשרו. שוריק ידע כיצד לעורר את תשומת לבי והתעניין בכל מה שקורה בחיי. ומכיוון שמזמן לא התראינו הוא חיבק אותי ולחש באוזני, "השתנית לטובה מאז..."
התיישבנו בנוחות, זרועו חבקה אותי, התכרבלנו, ועיניי דמעו, נמסה מתשומת לבו, עניתי "כן, שוריק, חוויתי משהו שונה ואולי גדול מהחיים עצמם."
שוריק הביט בי בחיבה, הוא היה גבר זהיר ומאוד חכם, ולכן ידע שאל לו לפקפק באמרות הדרמטיות שבהן תיארתי את ההתרחשויות.
מעודדת כרגיל, המשכתי, "בקיץ האחרון אכלתי הרבה פירות ושוקולדים, מעל ומעבר לכמות המקובלת אפילו עלי... והבנתי עד כמה זה נורא, וכך הגעתי למקום ששיקף לי באור אחר לחלוטין את נושא ההתמכרות.
אהובי רכן כלפיי בחיבוק, "יפה ומתוקה שלי, לבי נקרע עלי, אני מבין עד כמה קשה לך, ולצערי אני יודע שאיני יכול להצילך מכך, כמו שאת תמיד חוזרת ומדגישה."
מחשבות נינוחות חלפו בראשי, הוא תמיד ידע לומר את המילים הנכונות אף על פי שחשדתי שאולי מדובר בתמימות שלי, נראה שלעולם לא אוכל לראות מהו תפקידו האמיתי בתמונה השלמה של חיי.
באחת הפגישות עם הנרייטה נאמר כי לעולם אי אפשר להיות לגמרי בטוחים או לשער מהם המצבים שיכולים לגרום לאדם להישבר ועל מי הוא יישען בסופו של דבר.
מישהי אחרת הוסיפה שאי לכך צריך מאוד להישמר, כי לפעמים מעשה קטן ולא נחשב או מילת תמיהה או שאלת הבהרה והסכר ייפרץ ולא תהיה לו תקומה.
התרווחתי בכורסה ואמרתי לשוריק "עלי לגשת לרעיון הקבוצה לאט, היא טובה לי מכיוון שכל חבריה נמצאים באותה צרה והיוזמה לעזרה נראית אמיתית. הם אמרו כי השינוי יבטל את הטירוף שבאכילה הסוחפת, קשה להאמין, אך מכיוון שאני מאמינה כי אין מקריות בחיים, חייבת להיות תקווה שהדבר יחזיק מעמד."
מעודדת מהתעניינותו הכנה של שוריק הוספתי "לכל אדם יש צלקות שזקוקות לתמיכה, כי הרי כל ההתמכרויות דומות, והן לא משחק ילדים… ובאחת הפגישות דיברו על כך שאפשר להצליב את הדברים הגדולים באמת ולבחור נכון. מישהי הדגישה את הטעויות החוזרות ונשנות, אחרת ציינה בכאב את ההכחשה את הסחת הדעת או המצאת התירוצים, היא הדגישה שהיא רוצה לצלול לתוך החלטות נכונות."
הבטתי לתוך עיניו של שוריק ואמרתי "גם כשאני יודעת שההתמכרות שלי גורמת לי לקושי להסתכל על עצמי במראה או אפילו להביט לתוך עיניי, גם במצב זה אני מתקשה להפסיק אותה בכוחות עצמי, לכן בחרתי לנסות את הקבוצה אף על פי שמאז ומעולם התקשיתי לדמיין את עצמי משתפת אנשים זרים בחיי האישיים."
שוריק לא אמר דבר, רק חיבק אותי ברוך, לא פלא שהערצה שלי אליו הייתה כל כך גדולה. נזכרתי בדבריה של רות כאשר חזרה ואמרה שוב ושוב בפליאה רבה, כי קל מאוד לאהוב אותי, מעולם לא הקשיתי על אנשים והציפיות שלי לא היו גבוהות מאף אחד חוץ מאשר מעצמי. ברגע שחשבתי על כך, חשתי מבוכה ואולי גם מעט כעס, כי היה בהצהרה מעין אצבע שהצביע עלי והאשימה אותי בחוסר התאמה מוחלט ביני ובין העולם, דבר שמאוד לא היה מקובל עלי. הציפיות שלי היו תמיד מאוד מוגדרות מהעולם ומהאנשים מסביבי.
הייתה לי הרגשה שהגזמתי בווידויים, ועברנו למרפסת. רציתי לתת לו את ההפתעה שהכנתי בעבורו. אף על פי שהחגים חלפו להם זה מכבר, לא רציתי לוותר וקניתי לו מתנה מאוחרת ממני, בושם יקר ואהוב במיוחד, לעומת המתנות שהרעיף עלי, אני נתתי לו מעט מאוד מתנות קנויות, אך כדבריו אני הייתי המתנה החשובה מכול.
שוריק התרגש מאוד ואמר בקול רועד "בבקשה לוסי תזליפי לי את במו ידייך מהבושם המטריף שהבאת לי, רק כדי שמחר, כשלא נהיה יחד, עדיין אחוש אותך על עור גופי." שארית הפגישה לא דמתה לתחילתה...
בדרך הביתה, במונית, חשבתי לעצמי שהכול היה משונה, תמיד חשבתי שהיחסים שלנו בעייתיים בגלל היותי אישה נשואה, אבל הנה מצאתי רעיונות חדשים, חברים מלהיבים שגרמו ליחסים שלנו לא פחות טלטלה.
פניתי לנהג מונית ושאלתי "האם נקלעת אי פעם למצב שבו ציפיות חדשות הרחיקו אותך מחלומותיך?"
שמעתי לא פעם שנהגי מוניות אוהבים לדבר, אך הוא הביט בי בתדהמה וענה "אני באמת לא יודע..." ולא הוסיף.
נזכרתי באותה חברה שאמרה שאפשר לדחות לנצח את ההחלטה לעשות את הבחירה הנכונה. שילמתי, יצאתי והתקשיתי להבין מי אני, ומה הוא רצוני. למרות ההתלבטויות שלי המהפך התחולל בדרך כלשהי, וכעבור שבוע התעוררתי לבוקר שונה מכל אשר ידעתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -137 סופרת
נורית, חברה מקבוצת הבית, נכנסה לתוך חיי, היא העירה אותי כדי לשמוע ממני מה הן התוכניות שלי וכיצד אארגן את הארוחות שלי. אף על פי שהתוכנית תפסה מקום רב במחשבותיי ובסדר יומי, יצא שדווקא באותו בוקר הייתי מאוד רדומה ולא היה לי כל רצון לפרט את מעשיי. נורית התנצלה ואמרה שהיא הייתה בטוחה שאני ממשכימי הקום.
השבתי לה "נכון, לא יכולת לדעת שלאחרונה אני מוצאת את עצמי מאוד מנומנמת דווקא עם עלות השחר."
נורית לא נבוכה מקולי הישנוני ואמרה "אכילה לא נכונה קוצרת בך כל חלקה טובה ומשתלטת גם על הערנות שלך, בדרך זו היא נוגסת בכול וגורמת לכך שאפילו השעון הביולוגי שלך הזיז את מחוגיו."
מעבר לקו שמעתי את נורית מאיצה בי בעדינות "רק תנסי לבנות לך תוכנית קטנה, אפילו אם לא תעמדי בכך, נו, בבקשה!"
באותה עת לא שערתי עד כמה האישה הזאת תשנה את חיי, ותעשה בעבורי מעשים מדהימים... בשטף ובמהירות היא המשיכה "ארוחות מוכנות מראש ומסודרות בצלחת אחת זו תוכנית האכילה."
מחשבותיי נדדו לשמש שהופיעה וחשבתי מה מוזר, כי בעוד היא דיברה ראיתי את המאור הגדול מופיע במלוא עוצמתו בקו ישר מול החלון שלי וכך בפעם הראשונה התוודעתי למושג "הימנעות טובה" נוסח חדש שהקביל למילה האיומה דיאטה, אהבתי את המונח המוזר הזה מהפעם הראשונה ששמעתיו.
היא סיימה במשפט הקסם, "המטרה היא להתחיל יפה את הארוחה, אך הכי חשוב לסיים את החגיגה בשלום."
המשכו של אותו יום וגם הימים שבאו אחריו לא דמו כלל וכלל לחיים שהכרתי. במחשבה שנייה, המפגש עם הקבוצה והקשר שלי עם נורית קרה בזמן ובמקום הנכונים, וזאת אחרי ערפל ממושך שבו הייתי שרויה וכה התקשיתי למצוא ממנו דרך מילוט.
המשימה שנורית הטילה עלי הייתה להכין לעצמי שלוש ארוחות ליום, את חלקן שמתי בקופסאות שרכשתי בחנות מעבר לפינה, ותמיד הייתה לי קופסה מוכנה לקחת לעבודה. נורית הפכה להיות החברה הנהדרת, ולפי מה ששמעתי עליה בפגישות, זכיתי...
בשיחה שניהלנו אחרי אחת הפגישות היא החליטה לעזור לי ולהתקשר אלי גם אם לעולם לא אטלפן אליה בעצמי כדי לבקש עזרה. היא פינתה בשבילי זמן ויחד בנינו תוכנית אוכל שהתאימה לי. היא ציינה שיהיו עוד פעולות נלוות בהמשך, וכך תהיה לי תוכנית החלמה אישית.
בשיחת טלפון השלישית היא הבהירה לי שיהיה עלי לעשות הפרידה…
מיד שאלתי אותה "מה להפריד ממה?"
היא ענתה ללא היסוס "הפרדה בין האוכל שאת מכניסה לפה ובין הרגשות שאת מכניסה ללב, וזו היא אחריותך האישית."
הקשבתי ולא ידעתי מה לומר, המילים שלה הפילו אותי מהרגליים.
אחרי אין־ספור שיחות, ובפרץ של כנות, חשפתי לפני נורית את המשקל שלי, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן, לאור הווידוי שלי היא טלפנה פעם נוספת עוד באותו יום בשעת אחר הצהריים ובכך הפיחה בי ביטחון. לא הרגשתי כה נורא שחשפתי את עצמי לפניה.
המשכתי את השיחה של הבוקר וקולי רטט, "החלום שלי זה להגיע למשקל של חמישים ושמונה קילוגרם, להיות רזה כמו ביום החתונה. אף על פי שגם אז זה היה אחרי דיאטה אכזרית מאוד."
המשכתי לדבר אף על פי שקולי רעד "ברצוני להיות רזה, רק כך אצליח להרגיש ממש נפלא שנתי בלילה תהיה קלה, ולא אחווה את הכבדות של בטן שנראית כמו בלון מנופח, שהילדים אוחזים ביום הולדת. אני לא מבינה," הוספתי, "למה זה כל כך קשה?"
נורית הקשיבה ובדרכי נועם, שלא ניתנו לי מעולם משום אדם, הרחיבה בנושא, "יש לי הצעה בשבילך, תעשי את הפעולות הנכונות ואת התוצאות תשאירי בצד, הרי אין טעם להתחיל בהימנעות רק כדי להפר אותה לאלתר, והכול בגלל שאת לא מרוצה מהתוצאה."
הסכמתי אתה לחלוטין וצער עמוק אפף אותי לשמע קולה ודבריה המשכנעים. נורית הפסיקה את השטף שהייתה נתונה בו ושאלה "מתי בתקופה האחרונה משקל גופך נשאר מאוזן ויציב לאורך זמן, ללא שימוש בצום חלקי או דיאטה מטורפת?"
התקשיתי לענות לה, מתי באמת עמדתי על אותה ספרה לאורך זמן?
התשובה האמיתית הייתה קשה גם לי, אך עניתי "זה היה ממש מזמן, בהיותי נערה בבית ספר תיכון, לפני שנים, ואז עם הזמן גרמתי לעצמי נזק כל כך גדול בכך שהפכתי לנדנדה שעולה ויורדת כמו בגן שעשועים"
נורית נשארה שקטה והזכירה לי ששום דבר לא קרה מעצמו כך סתם...
בבהלה שאלתי אותה "למה את מתכוונת, מה את שומעת מהצד?" התעניינות שלי גברה, התרגלתי לנזיפות של "חסרת אופי", ואילו אתה השיחה התנהלה בגובה העיניים.
"כן, לוסי," אשר לשאלה שלך, אז ככה, "מה שאני שומעת מהצד זה שאת רוצה לשלוט במה שאת אוכלת, אבל אין לך את היכולת להתמיד בשליטה הזאת, לפחות לא לאורך זמן..."
לא האמנתי למה ששמעתי, בדרך כלל קשה לי להאזין לביקורת, אך שמעתי את עצמי מגיבה בנועם "אין לי שליטה, את צודקת, נכון. אין לי כוח... כלומר... איך פותרים בעיה שכרוכה בשאלה של כוח?"
נורית היססה, אך רק לרגע קצר, ואז ירתה את התשובה החביבה עליה "עלייך לפתח נכונות ומודעות, תכונות אופי אשר מדרך הטבע מתפתחות לאט מאוד, אך הן אשר יביאו אותך לנקודה שבה אני נמצאת היום.
"נקודת ביצוע...
"התגייסות לכל מאמץ כדי להכין את האוכל המתאים, הדבר לא תמיד קל ולעתים קשה לא לקנות במעדנייה או להתאפק בישיבת עבודה כאשר לאורך כל השולחן וממש מול העיניים מונח כיבוד עשיר, ובשפע...
"בארבע שנים האחרונות גייסתי את כל כוחי כדי לאכול נכון, תמיכת הקבוצה מאפשרת לי סוף סוף את השינוי המיוחל, אך הוא התחולל בהדרגה, רק אחרי שניקיתי את המדרכה בשביל שהוביל לתוך תוכי."
את המילים האחרונות שאמרה לא הבנתי, באותה עת. בנקודה זו היא סיימה כי הייתה לה התחייבות לעוד שיחה והיא רצתה לעמוד בלוח זמנים.
בשבועות שבאו אחרי כן היו לי שפע פגישות בעבודה וביקורי בית, אך למרות העומס תכננתי כך שבחלק מהבקרים ההתחייבויות יעברו לשעה מאוחרות יותר. חזרתי לקום מוקדם בבוקר אף על פי שזה היה מאבק לא קטן, כבר בעת ההכנות ליציאה הגוף שלי אמר תודה.
פיניתי לי זמן איכות ושבתי לפעילות האהובה עלי, שחייה. אהבתי את ריח המים דימיתי אותו לבושם נדיר מאין כמוהו והפעילות במים העניקה לי קלילות וגמישות של אישה מינית, רכה, נשית ושובת לב.
המים היו בעבורי סמל להישג, עדיין זכרתי כיצד שכנעתי את עצמי ולקחתי לא פחות מעשרים שעורים מלאים וכל זה רק כדי להיכנס למים עומדים, אחרי ששנים פחדתי להיכנס אפילו למים רדודים לחלוטין. את תנועות השחייה למדתי אצל מורה פרטית וכך התגברתי על פחדים עמוקים.
שיניתי את הרגלי האכילה, לא נגעתי בכיבוד בזמן הישיבות, אפילו לא טעמתי, וכל זה הביא אתו מהפך בתפקודי ובעצם בכל דבר, למרות העייפות הרגשתי בטוב.
התמדתי והלכתי באדיקות לכמה וכמה פגישת, לפעמים גם פעמים בשבוע. רוב הפגישות היו לרוחי, אך בזו האחרונה הנריטה הדגישה "נסיעה למרתון של סוף שבוע זו עליית מדרגה, ואת היתרונות הרבים של המרתון גיליתי אני רק הרבה יותר מאוחר.
הקשבתי לה, ולא רציתי להיעדר מהבית לזמן ארוך כל כך, ובייחוד שבאותו סוף שבוע הוזמנו עם רות ובעלה למסיבה היוקרתית אצל שרי. לכן החלטתי לא להשתתף במרתון. לא חשבתי שעשיתי בחירה שגויה, על אף הדעה הרווחת. אמנם חשתי ביקורת סמויה וחשבתי שזה היה חסר רגישות, והתעוררו בי רגשות אשם, אך אף שהתוכנית נראתה לי מאוד מושכת ואף שכך הרגשתי ולמרות כל הרעיונות החדשים לא רציתי לעלות מדרגה ולנסוע לסוף שבוע מרוכז, אף כי הנריטה המליצה על כך בכל פה.
ברגע שדרכתי בגן העיר, במסיבה של שרי, ראיתי אותה, היא נראתה נפלא לבושה בגד מדהים שזרם עם הגוף הנערי שלה. הבד נפל קפלים קפלים כמו טיפות מים, ששום דבר לא בלם אותן בנפילתן, הכתפיות נפרמו כאילו באקראי. היא אחזה בגביע פורצלן שבתוכו בעבע יין לבן, אך תנוחת מרפקיה לא הסתירה את שדיה ששימשו רקע לתחרה הצרפתית, הבד ליטף את ישבנה והבליט את מותנייה ובכך עשה את העבודה המתבקשת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -139 סופרת
ההופעה שלה הייתה תלויה אך ורק באופייה החזק, היא הצליחה ושרדה כנגד כל הסיכויים. בסמוך אליה עמד גבר זר, וזאת לא הייתה מקריות כאילו הוא הופיע מאי שם, נהפוך הוא, מעמדו היה רם מאוד, ובעבורה הברירה היחידה להמשך החיים, לכן היא התאמצה והתקרבה אליו מהר ככל האפשר. ואף כי הנטישה נותרה בעינה, זו הייתה הדרך הכי מוצלחת לנצח ובכך למצוא מהר מאוד את מקומה.
הזר הנאה חג סביבה כאילו המזל שיחק דווקא לו, נהניתי לראות אותה כך ואף על פי שזו הייתה אותה שרי המתנשאת, ההילה סביבה הייתה שונה. הזוגיות שלה נראתה מדהימה, אך כאשר הבנתי לעומק מה בדיוק מעמדו של בן זוגה עצרתי את הנשימה.
רות העירה, "אכן ברת מזל היא ידידתנו, בשבועות ובחודשים שלאחר הפרידה היא ניסתה בכל כוחה ובכל דרך להכיר גבר בעל מעמד וכסף."
הסכמתי עם רות, מעמד וכסף היו הדברים החשובים ביותר לשרי, בעיקר אחרי שהנטישה זרקה אותה לשטח לא נודע.
רות הביטה בי ואמרה "יש לנו מה ללמוד ממנה, הפרידה יכלה לחולל הרס רב, אך שרי אספה את עצמה והשיגה מחדש גבר שיהיה כרוך אחריה. היא תמיד הייתה נחושה להשיג את הדברים הגדולים ותמיד ראתה בעיני רוחה את המהלך הבא."
האירוח היה למופת ודמה לארוחה מלכותית של בית מלון, הכול הוגש באסתטיות רבה ביותר. המנצחים הגדולים היו הסלטים הטעימים מעשה ידי שף מיומן. גם הפשטידות היו משובחות, דגי המלוח הובאו מאלסקה, הקינוחים האקזוטיים עתירי קלוריות סנוורו אותי או אולי זה היה בהשפעת המשקה האלכוהולי שזרם בכוסות הקריסטל. כן זו הייתה מסיבה מאוד שונה מאלה שהכרתי וכנראה העדפתי לבלות בחברתם של זרים בעלי ממון ומרתקים מאשר בסוף שבוע עם חברותיי החדשות.
נגסתי בחתיכה זעירה של דג כאשר שרי התקדמה לקראתי בחיוך, מרגע שנודע לה על הקשר שלי עם חניתה ויגאל הפכתי "משפחה יותר רצויה".
היא שאלה בנועם "האם להביא לך פירות ברוטב תפוחים חם?"
אכן היא ניסתה לתת לי הרגשה טובה הבטתי בה וחשבתי, החברה הזאת הפגינה כלפיי רגש ובכל זאת הרגשתי זרות ורציתי לבכות כדי למוסס את העצב. מהומה רגשית אפפה אותי, שרי שידרה שקל מאוד לחיות וכל מה שקרה לה לא השאיר אותה בודדה או לבד. היא העלתה על פניה חיוך ולחשה לי "תנסי להרעיף על עצמך חיבה ולגרום לעצמך להרגיש בטוחה, זכרי שלפעמים אנשים צריכים רק לבחור!"
הבטתי מסביב כל חברותיה נראו כמו יצאו מירחון אופנה, כזה שאפילו לא ידעתי על קיומו. בשלב מסוים הרגשתי שאיני יכולה לשאת את כל המתרחש סביבי, לראות את שרי, עוד ניחא, אבל ברגע שכל הנשים סביבה נראו כמוה, זה היה סימן שאני הייתי הבעיה. בעבורי זה היה עוד ניסיון להידמות לחלום בלתי מושג, לא היה לי ספק שחברותיה עמלו קשה כדי להגיע לחזות כה מטופחות, הן שידרו מיניות, ובמהלך האירוע למדתי יותר מהכול שהמראה שלי לא סיפק אותי. לא אהבתי את חזותי הגופנית, וזאת אף על פי שירדתי מעט במשקל והגעתי במיטב בגדיי, התגאיתי בסתר לבי בתוכנית החדשה שלי ולא חזיתי עד כמה מסיבה מסוג כזה עדיין יכולה לפגוע בי או לגרום לי להתבייש בעצמי.
משך כל הערב נצמדתי לדורון והרגשתי מבוכה וחוסר ביטחון, מצאתי בתוכי את האומץ להיענות להזמנתו של דורון לריקוד הטנגו, שיוויתי לקולי גוון רגוע ככל האפשר, ושאלתי אותו "כיצד הוזמנתי למסיבה בכלל?"
בשקט ובצנעה הוא ענה לי "אין בך שום פגם, שרי מכירה אותך ומאוד מעריכה את אישיותך, גם האחרים ייכבשו ברגע שתשתחררי, הכול הוא רק פרי דמיונך, ובשלב הזה של ההיכרות את עדיין לגמרי זרה להם."
מעודדת מעט עניתי "הרי הגעתי להישגים מרשימים, ועלי לחוש כשווה ביניהם, האם השכלה גבוהה זה לא דבר משמעותי?"
אך בתום הריקוד כאשר הרמתי את ראשי וראיתי את החברות של שרי מצודדות ומטופחות כל כך, לא היה לי כל ספק שכרטיס הכניסה למועדון שלהן הוא הידור, בגדים, בושם, וגוף נשי מושלם. ברור מאוד היה לי מה הנשים המהודרות האלה עשויות להגיד עלי, שלא בנוכחותי, להם היה ברור לחלוטין מה נדרש מאישה כדי להופיע בציבור.
ניגשתי לרות ואמרתי "עשיתי טעות חמורה מאוד, למה בכלל הגעתי? יש בי המון מבוכה אף על פי שדאגתי במיוחד להופעתי התאפרתי, והכנתי את עצמי בבית."
רות רכנה כלפי ואמרה "לוסי, הביטי בעצמך, את לבושה במיטב האופנה, וכולך צללית מדהימה. את מעמידה להשוואה את הישגיך הטובים מול חיצוניותן של הנשים סביבך לכן את מרגישה כישלון אדיר. ...הניחי לעצמך..." נשארנו כמעט עד הסוף, יחד החלפנו שנה, וכך פסעתי בצעד חרישי ומעט מהסס לקראתה של שמונים וחמש מלווה בהרגשה כבדה שחשבתי שכבר השארתי מאחור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -141 סופרת
השינוי הפסיק לתת בי את אותותיו לאחר המסיבה היוקרתית, תכולת הקופסאות וארגונן, חיתוך הסלט והכנת צלחת האוכל שלאחר יום העבודה וכל יתר המנהגים שרכשתי לי החלו להתרופף חשתי כיצד עייפות נפשית השתלטה עלי, והסיטה את המחשבות ללא הרף, הפיתוי לשוקולד התעצם אף על פי שהדהדו בי המילים שזו זריקת מרץ מזויפת.
לא רציתי לוותר לעצמי בכזאת קלות, אך מיום המסיבה יכולתי לראות איך חזרתי להיות מסורבלת, מסתתרת מתחת לשמיכה בכל הזדמנות, נגעתי בייאוש המוכר... התחלתי לטעום שוקולד בשעות הערב המאוחרות... ברגע ראשון לא זיהיתי את בעיה. תוכנית האוכל שלי נפגעה וגם הרגלי הפעילות הגופנית שרכשתי בעמל כה רב התייבשו לגמרי, בקלות רבה ויתרתי על הנאת השחייה במים...
אחרי שבועיים ניסיתי להתעודד וקבעת תור למספרה. מעשה שהתברר כטעות, עשיתי הזמנה של הרגע האחרון ולכן נאלצתי לשבת ולחכות ומכיוון שבאותו זמן לא התברכתי בהרבה סבלנות השקעתי את עצמי בקריאת מאמר נורא וגס רוח.
קראתי והשתוממתי "אופנת הנשים המלאות ירדה למקלט ואף על פי שהן מפיצות בושם נהדר, זו רק תזכורת לכך שהנשיות שלהם רחוקה ולא נגישה, כי אי אפשר להגיע לערווה שבשיפולי הבטן השמנה."
העולם הגדול והרוח הצעירה קוראים הידד ושרים שיר הלל לריח הניחוח העולה מהג'ינס הצמוד! וכך התחזקה בי הדעה כי אכילה בסתר היא גלויה לעין כול כי את מפלי השומן אי אפשר להסתיר.
חזרתי מהמספרה והלכתי לנוח, אך מיד כאשר התעוררתי משנת אחר הצהריים, הרגשתי שהדלתות נסגרו עלי, ידעתי שישנה תוכנית ויהיה עלי לחזור ולקבל החלטה בנוגע אליה. הרגשתי אכזבה מעצמי, היה לי קשה שלא לראות את האמת שעליה דיברו בקבוצה, שישנה דרך אחרת. נכנסתי למקלחת והבטתי במראה במבט חודר וישיר מאוד רכסתי את החזייה, הרגשתי את הכתפייה מתקפלת מכיוון שהייתה קצרה מדי לאורך הכתף שעוביו גדל באופן משמעותי, הברזלים חתכו את העור מתחת לשדי.
החרדה נשקפה בעיניי, הבטתי במתאר גופי ונלחצתי. קפלי השומן הקיפו אותי מכל הכיוונים, אפילו בכאלה שלא ידעתי שאפשר, הסנטר הפך לעבה מדי, פרקי כפות ידיי לא נראו לי עדינות דיין כמו שהיו פעם וכמו שאהבתי אותן, פעם התגאיתי בהן. אך הדבר שהכי הפריע לי זה השפשוף שנוצר במפגש הרך שבין שתי ירכיי וגרם לאדמומיות לא נעימה.
מחשבות מלגלגות צצו בתוכי, למדתי כיצד לבנות ארוחות, אך לא הצלחתי להתמודד עם טעמי החיים המשתנים, לא המתוקים ולא המלוחים, לא שרדתי את הקנאה בנשים היפות שהיו במסיבה של שרי, שהצליחה לבנות את עצמה מחדש בכל תנאי שהחיים הציבו בפניה.
למזלי עדיין הקשבתי להודעות במזכירה האלקטרונית, כך שידעתי שתהיה לי הסעה לפגישה, אם אהיה מוכנה בזמן ואחכה למטה. ניגבתי את הדמעה הבודדת התארגנתי במהירות, צחצחתי את שיניי וטעמה של המשחה חדר לנחיריי, זרם הדמעות התגבר והתערבב עם זרימת המים, סיימתי וסגרתי את הברז. נזכרתי בדברים שנאמרו בפגישות, דברים שחזרו עליהם שוב ושוב: יש להפנים את הרעיון שאכילה כפייתית זו מחלה שאין עליה כל שליטה הגיונית, אם רוצים בכך ואם לא.
עז היה רצוני להכין לעצמי כמה כריכים עם הנקניק הטעים, ופשוט לא להתקיים, אך ניתקתי את עצמי מהרעיון הנורא, לא ויתרתי לעצמי.
נזכרתי בדבריה של לוסיאנה:
[מכאן בפונט אחר]לעולם אל לך לוותר לחיים, עלייך להאמין ביכולת שלך כי התקווה היא בת בריתך. [עד כאן בפונט אחר]
התלבשתי וירדתי למטה למרות הכול… הפגישה נקבעה והנסיעה הייתה ארוכה מאוד. אחרי השלום הנהדר זזנו. החברות כבר חיכו למטה בסבלנות, וכך מצאתי את עצמי נכנסת למכונית, כנגד כל הסיכויים. נכנעתי ויצאנו לדרך ולפגישה, אכן הטבעתי בתוכי את הייאוש כדי להתחיל מחדש. הגענו והמקום היה מלא מפה לפה, החברים התכנסו במהירות, בזמן ובדייקנות האופיינית לתוכנית כה מיוחדת. מרחוק ראיתי את נורית יושבת בראש השולחן, כן, היא הביעה את עצמה ואת ההחלמה שלה באופן הכי בהיר באמצעות הגוף שלה, אך ברגע שבו התחילה לדבר הכול נעשה בהיר עוד יותר. המשפט הראשון שאמרה ניער אותי לחלוטין, היא דיברה על עצמה, אך זה היה כאילו דיברה על הדברים שהרכיבו את חלומותיי שלי בשלמותם.
היא התחילה בתיאור "אני רוצה להיראות טוב בחזיית ביקיני בים, ובמכנסי ג'ינס צמודים ביציאה עם חברים לבית קפה בשעות הערב."
הקשבתי, באמת הייתי קשובה ולמרות זאת חלפו בראשי מחשבות אחרות חוסר נוחות וכאב קל בשיפולי הבטן המשתפלת. קולה כמו חדר מסך והגיע אלי "תרצו את מה שיש לי, את ההצלחה שלי, תצטרפו אלי?
"מיד עכשיו!
"הרי אתם יודעים כיצד להתחיל, לא?"
הרעיון החדש שנאמר הצטרף למכלול הרעיונות שלה והכרתי אותם היטב. תהיתי מה אעשה, והייתי מבולבלת מאוד. נורית המשיכה ועברה לפרט ביסודיות את התוכנית היום־יומית שלה, "מוקדם מאוד בבוקר, אחרי שיחה עם המאמנת, אני מכינה את רשימת המזונות שלי, מאכלים שאני צריכה לשים לב אליהם אני שמה בטור הימני, מאכלים שמפריעים לי להצליח ולא הייתי מודעת לכך אני שמה בטור השמאלי."
בשלב זה סגרתי את הראש, הכול היה הרבה מדי בשבילי, הרבה שינויים ודרישות לפגישה אחת.
נורית החזירה אותי הביתה ובדרך חזרה היא אמרה לי בחיוך גדול "לוסי, אני יודעת עד כמה את דואגת, אך יש לי כמה רעיונות בנוגע לתוכנית האוכל שלך, נגשים אותם יחד ונכנה אותם 'חלומות זעירים' אני אתמוך בך לאורך כל הדרך, מעתה ועד עולם!"
זיכרון קלוש חלף בי במעורפל, דברים שמפניהם הזהירה הדוכסית לוסיאנה:
[מכאן פונט אחר]אל תאמיני בהבטחה של "לעולם" – תאמיני בעצמך, ותני לזמן זמן.[עד כאן פונט אחר]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -143 סופרת
נורית המשיכה לתכנן ולפנטז לנו עתיד משותף, סגרתי את הראש ורק הנהנתי בראשי בנימוס. יותר מאוחר כאשר פתחתי את דלת הכניסה של הבית עדיין התרגשתי מאוד וגם הייתי מעט קצרת רוח. דורון קיבל את פניי ומיד שאל "אז איך הייתה הפגישה וכיצד הרגשת?"
קולי רעד כאשר ניסיתי לענות לו, שוב הייתי מבולבלת מאוד.
דורון הנהן בראשו, "כן, אני מבין!"
לא, חשבתי אינך מבין, כי...
בתוכי בצבצה הכניעה... הכול הפך להיות גדול עלי... הכול הפך להיות מוזר...
התנצלתי לפני דורון ופרשתי למיטה, ניסיתי להירדם אך משמעותם של אותם "חלומות זעירים" העסיקה אותי לתוך הלילה. ידעתי שיהיה עלי להתמיד בתוכנית, לא לחשוש מחשיפה או כישלון, אך למרות הידיעה הברורה כי המשימה תהיה מאוד מלחיצה אצטרך ללמוד ולבטוח ברעיונות מבריקים של קבוצת אנשים זרים. נורית, לחשתי לתוך הכר, תני לי רגע ואני אעבור את הפחד ואחצה את הפגיעות.
דורון חיבק אותי חזק ורק כך הצלחתי להירדם.
בסוף שבוע שלאחר מכן גמלה בי ההחלטה והצטרפתי למרתון של קבוצת התמיכה, אף על פי שזה היה חג פורים החלטתי לנסות ולבלות בצורה שונה ולא עם משפחה או חברים. דורון הסכים, לפחות לא הביע התנגדות ממשית.
כבר בירידה במדרגות ראיתי את סימני החג, המסכות נראו בכל קומה, חשתי כי המזוודה הקטנה שאחזתי בידי הייתה המסכה החדשה שלי, בלבי בניתי אישיות חדשה, הרגשתי את הדרמה באוויר. הייתי מאושרת, בעבורי ההנאה צחוק ואושר התחילו הרבה לפני הגעתנו לקיבוץ עין הסערה.
ראיתי את חברותיי החדשות מרחוק, הן דיברו בערנות. התיישבתי במושב האחורי, חביבה כבר הייתה במכונית, היא וחמדה נראו נפלא, חמדה נהגה בעצם היו רק שתי ברירות או היא או חביבה. בראותם אותי חביבה פנתה אלי בחיוך ואמרה "'אני אתרגש כאשר אראה את נילי מהקריות, לא ראיתי אותה מאז המרתון הקודם, וזה היה מזמן. שמעתי שהיא בהימנעות מאוד טובה והורידה הרבה משקל.
חמדה חיזקה את הדברים ואמרה "בשיחת טלפון עם נילי בשבוע שעבר היא סיפרה לי עד כמה היה לה קשה להשאיר את המשפחה בבית, אך היא הבטיחה לי להתייצב לסוף שבוע זה, לא משנה מה..."
ואז היא הוסיפה, אחרי שהבטתי בה בתמיהה, "נילי מצליחה לשמור על ההימנעות ומפגינה נאמנות גדולה לתוכנית, גם על חשבון המשפחה, היא נוהגת על פי הכלל שחובה עליה להחזיר ולו מעט ממה שהתוכנית נתנה לה כאשר הצילה אותם מאכילה מטורפת."
חמדה המשיכה לדווח אף על פי שהיה עליה להיות מרוכזת בנהיגה, אך כדבריה היא הייתה נהגת טובה וידעה לעשות בו זמנית כמה וכמה פעולות, היא הרימה את קולה ואמרה "נילי הפכה להצלחה גדולה ועוזרת מאוד לחברות חדשות, משתפת אותם בנס שאירע לה עם ההימנעות. עברו עליה שנים רבות של כישלון, בדיקות רפואיות גרועות ודימוי עצמי נמוך, בקיצור התוכנית הצילה אותה בזמן."
חביבה הוסיפה "אני מכירה את המנכ"לית של נילי ויודעת שהיא מרעיפה עליה שבחים רבים, נס אמיתי."
הרהרתי לעצמי, אכן נילי בזכות ההימנעות בנתה לעצמה חיים מאושרים, נטמעה בסביבתה הרגילה, והפכה להיות אישה במידה הנכונה, ועם כל זה גם בולטת משכמה ומעלה במשרדו של עורך דין. הגענו די מהר הכבישים היו ריקים, רוב האנשים נשארו בביתם לנוח, נרשמנו בקבלה, וגררנו את המזוודות לחדרים שיועדו לנו. רציתי להתקלח, זו הייתה דרך מצוינת לגרום לי להישאר ערנית, ולא היה לי אכפת כמה זמן זה ייקח.
חמדה וחביבה התרעמו על כך, כי לדעתן במעשה זה התחמקתי בכוונה תחילה מהפגישה המקדימה שהייתה חשובה ביותר. לא הסכמתי איתן, כי חשבתי שזו לא כל האמת, אף על פי שהייתה מידה של צדק בדבריהן.
זה היה סוף שבוע ראשון בעבורי, היה לי קשה להתמודד עם הרעיון כך שייתכן שחיפשתי דרך מילוט עוד לפני שהתחיל המרתון. הבנות התארגנו ויצאו לפגישה המקדימה, נשארתי לבדי. הבטתי סביבי, החדר היה נחמד אך לא גדול במיוחד בעבור שלוש נשים, הדבר לא היה משמעותי, כי רוב השעות תכננו להיות עסוקות בפגישות, ולא לנוח בחדר. לבסוף הצטרפתי, רק באיחור קל, אך הרגשתי שהנריטה הבחינה בכך. זו הייתה הפגישה הקבועה שלה, היא המשיכה דיברה בנעימה סמכותית "הכיוון והמסורת שבו יתנהל המרתון מיועדים לכל החברים מכל חלקי הארץ... נקווה שבעבור כולנו זה היה סוף שבוע מאוד מיוחד."
הקשבתי לה והרגשתי מאוד מבולבלת, חמדה וחביבה נראו נינוחות להם זו כבר הייתה חוויה מוכרת. חביבה טענה שזה כמו משחק חדש, וצריך להכיר את שפת ההוראות כדי ללמוד כיצד, למה, מדוע ואיך.
בשעה שבע בערב ירדנו לפגישת פתיחה חגיגית, וכאשר הוצגה לפנינו התוכנית לפגישות המשך, לא ממש הבנתי על פי מה תוכננו הנושאים. עיינתי בתוכנייה, הנושא המרכזי של המרתון היה "אמונה והשפעתה על החשיבה" הפגישה נקבעה לשעה עשר ביום המחרת. תמהתי כיצד נושא כזה אמור לפתור לי את בעיית האוכל ולהפחית את כמות האוכל בצלחת.
שום דבר לא הכין אותי למה שהתרחש בחדר האוכל בשעת ארוחת הערב, זו הייתה החוויה המוזרה ביותר בכל שנות חיי. התיישבנו לאכול בצוותא, כל אחת מאתנו נושאת על עצמה עבר עשיר והרגלי אכילה שונים. הבטתי סביב, חלק מהאנשים נראו לי לא שפויים לגמרי, מעולם לא ראיתי מראות מסוג כזה, כאילו לא אמיתיים.
חביבה לחשה לי "יהיה בסדר לא כולם ככה... לא נורא!"
היא בעתה בי מתחת לשולחן כדי שאירגע ואתרכז בדבר החשוב, אסתכל סביבי כדי לבחור לעצמי מודל להימנעות טובה. תהיתי האם ההתנהלות סביב הבעיה המשותפת הייתה אמיתית והאם בסופו של דבר אמצא חברות אמיצה שתיתן לי את ההזדמנות שלה חיכיתי זמן רב כל כך.
...אמונה והשפעתה על החשיבה התברר כנושא שעורר בי השראה מיוחדת. המנחה דיברה בקול צלול ברור וחד "אני מישירה מבט לכל העיניים אשר נישאות אלי וללא כל הסתייגות אומרת לכם, הצעד השלישי הוא הצעד הכי משמעותי, התחלתי להאמין שאלוהים יכול ורוצה לעזור לי. הרי אני חסרת אונים ותמיד רוצה לחוש מחדש את האוכל בפי...".
הבטתי במנחה, הקשבתי ושמתי לב שמשהו מוזר התחולל בתוכי, שמעתי מילים מוכרות, הרגשה מוכרת ובהמשך שמעתי את נצחיה, זה היה שמה, אומרת "כן הנושא מוכר וידוע ולא גורם לבעיה מיוחדת, ככה תמיד טענתי לעצמי, ושכנעתי את כל הסובבים אותי שאני יכולה להפסיק אם רק ארצה, אך האמת היא..."
נצחיה המשיכה והפתיעה את כולנו "האמת היא שהאוכל העודף לא מרפא, לא נעים, לא מרגיע ולעולם לא משכיח, נהפוך הוא, האכילה גורמת לי להיות חיה רעה ומעולם לא חיברתי בין המצבים, לא הבנתי את הקשר... כמויות הסוכר או כל מזון אחר שמתפרק לסוכר מהיר גורמים לי לעשות דברים לא טובים. לא נחמה, או הקלה של הכאב, אפילו לא הפגת מתחים, אולי רק לרגע – עודפי הסוכר שוקעים בוורידים שלי מטביעים את רגשותיי וגורמים לי לחוסר תחושה."
הקשבתי וחשבתי לעצמי, מה רע בכך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -147 סופרת
נצחיה הגבירה את קולה "דווקא כאשר אני בהימנעות מההתמכרות שלי, כמו עכשיו, עולים בי גם רגשות כעס אנושיים ורצון כנה לשנות את המצב, והרי התסכול שהרגשתי כשלא הרשיתי לעצמי לכעוס הביא אותי למצב הנורא."
התבלבלתי וחשבתי לעצמי, מה רע בקצת עזרה מסוכר כדי להירגע מכעסים?
כנראה שקעתי בהרהורים עמוקים מדי כי לפתע שמעתי את נצחיה אומרת בקול רועם "לטווח ארוך סוכר לא מרגיע, לכן על מנת להרגיש באמת טוב צריך להשתנות ולתת זמן להסתגלות, לפתוח פתח ומקום לאלוהים."
בזה היא צדקה, כן, מדבריה אלה הייתי מרוצה, לכל מצב צריך להסתגל פיזית וגם נפשית, אבל אלוהים? לגבי זה לא הייתי בטוחה.
נצחיה הוסיפה ואמרה בקול יותר שקט "התקווה היא זהותו השנייה של אלוהים כאשר הוא מופיע מתוך הבור השחור ביום של ייאוש."
התרגשתי מאוד מההנחיה היא הצליחה לשכנע אותי בכך שייתכן, רק ייתכן, שגם אני אוכל לסמוך על כוחו ועל עוצמתו של אלוהים. אחרי הפגישה הצעתי לה להיפגש בלובי של בית הארחה, הזמנו קפה.
לא התעלמתי מכך שבהנחיה היא בוודאי רצתה מאוד להרשים את כולם והגזימה מעט, אפשר היה להתווכח עם דבריה ובכל זאת החלטתי להתיידד אתה, האמנתי שתהיה לה השפעה טובה עלי.
התיישבנו נינוחות, הזמנו קפה ולגמנו מן המשקה המהביל, קשקשנו על כל דבר שבעולם. נצחיה אמרה כי מאחורי כל קשקוש יש משהו, וכל דבר הוא פרט בתוכנית הגדולה.
היא הביטה בי ואמרה "האין זו עבודתו של אלוהים, יכולתנו לדבר בשפה משותפת, אני נולדתי וגדלתי במשפחה דתית, כמעט חרדית, ואת... אמנם אני מרדתי, כי לא הרגשתי באמיתות האמונה, ראיתי באורח חיינו רק התחייבות לנוקשות, ופחד עמוק במיוחד שבא לידי ביטוי בעונת החגים. זכור לה כיצד הרב חזר ואמר שבקשר עם אלוהים אין קרבה יש יראה.
"דווקא עכשיו שחזרתי בשאלה ונכנסתי לתוכנית לגמרי לא דתית, למדתי דרך הצעד השלישי כל שהיה נחוץ לי לדעת על אודות האמונה. מצאתי בתוך עצמי את האלוהים שלי ואת החוש השישי שמוביל אותי למקום שבו נמצאת העזרה הנחוצה בעבורי."
היא הביטה בי בעניין רב ושאלה אותי "יש לך מושג איזה נוחות זו להיות בת חסות של אלוהים שהוא רק שלך?"
"לא," עניתי, אין לי מושג כיצד ואיפה מתחילים..."
נצחיה התייחסה לכך ברצינות וענתה "אלוהים ממוקם בכל נקודה ונקודה במרחב, לא סגור בשום מקום או זמן, לכן הנה לך הראיה הכי מוצקה לנוכחותו התמידית. פשוט תבקשי ותקבלי..."
כאן היא פתחה בהסבר מיוחד משלה "כל אדם באשר הוא אדם מרגיש את האלוהים בלבו, מה שנקרא הקול הפנימי. רוב האנשים לא מקדישים לכך מחשבה, כי לכך קיימים אנשי דת למיניהם, או אנשי קשר אחרים, הם נחשבים למקצוענים והם אלה שמתקשרים בעבורו. רוב רובם של האנשים לא בטוחים בעצמם די בנושא האמונה האישית, לכן עושים 'כאילו' את הפעולות המקובלות הנדרשות מהם. בעבור רוב האנשים נסים קורים באגדות, והם צופים בהם מרחוק כמו בהצגה, מוקסמים, אך בוחרים להמציא את עצמם במציאות קודרת. הם מתמלאים פחד לנוכח אובדן שליטה אפשרי, כאשר אירוע חריג נכנס לתמונה וחייהם מתהפכים עליהם. כאן המקום להיות הוגנת ולומר שבאמת קשה להאמין בנסים, באלוהים... בייחוד כאשר רוח חזקה נהפכת לסערה ומעיפה אותך לתהום, פשוט ככה... ההבנה קשה בתחום הזה, לכן חשוב ללמוד כיצד לפתח כמיהה לאמונה אישית."
הרגשתי עייפה לפתע פתאום, אולי כי הנושא באמת נגע בי... חיבה גדולה נקשרה בי כלפי נצחיה ורציתי להדק אתה את הקשר. בהמשך היא נתנה לי המון רעיונות כיצד אפשר לנצח במלחמה הכי קשה של חיינו.
באותו היום התכנסנו לקבוצות קטנות, בחנו את נושא האמונה שלב אחר שלב, היו שהבינו אבל לא תמיד הסכימו עם קולות האמונה שמסביבם. חברה אחת אמרה שבמצבים קשים היא פנתה לאוכל והפכה אותו לסוג של אמונה. אחרת סיפרה שהתנהגה בחוסר אחריות, העדיפה לשמור על כוח הרצון, עקשנות וסרבנות לשמה. ואילו לי הייתה נגיעה ראשונה ורכה בקיומו של האלוהים דרך המילים שנאמרו. בשעות אחר הצהריים עלה חיוך מפויס על פני, נזכרתי בהנריטה שניגשה אלי ואמרה "כן, האוכל ממלא תפקיד גדול יותר ויותר בהתרחשויות שאותן כולנו עוברים. עשי את הדברים נכון ובכך תמנעי מעצמך סיבות לדאגה אפילו הקטנות ביותר."
היא קיוותה לשכנע אותי בהלך מחשבתה, לבסוף הנידה בראשה, והודתה כי גם בעבורה האמונה לא תמיד קלה, ולא פעם היא אוכלת כדי לפתור דברים ובכך ממלאת את החסר.
"למה את מתכוונת בדיוק?" שאלתי.
היא הפנתה כלפיי את אותו המבט השמור אצלה לכנסים העסקיים בנסיעותיה בעולם הגדול ופנתה אלי במבטא אנגלו־סקסי שצלצולו היה מאוד מיוחד בעבורי "רוב שנות חיי גיששתי אחר דרך להבין מהי הטובה הצומחת לי מהאמונה, כאן בתוכנית גיליתי שיש קשר חזק בין האמונה לבין הצלחה, וכך למרות המרחק הרב שחשתי בנוגע לזה אילצתי את עצמי לאחוז בכל כוחי בצעד השלישי, שלמען האמת אף פעם לא חמק ממני והיה נוכח בעבורי תמיד."
בדבר אחד היא צדקה בהחלט הרגשתי מוזר, אולי כי היה מדובר בניב של השפה האנגלית או אולי כי נזכרתי בלוסיאנה ובדעותיה על מה שעלה בגורלן של החלטות שהושפעו משברון האמונה. לרגע נעצבתי מאוד וביקשתי להיות עם עצמי, שמעתי את קולה של הנריטה והיא דיברה חרישית "בבקשה, לוסי, תביני, לקבל את הצעד השלישי כחלק מהתוכנית זו הדרך היחידה להביט מחדש בעבר שלנו ולהבין שמאז ומעולם הרצון העצמי חסר הרסן ניסה להשתלט על חיינו."
בפגישת הסיום הרגשתי כאילו התעוררתי למציאות של חלום והייתה לי הרגשה נעימה, נגעתי בעומקם של רגשותיי והופתעתי מכך, לא ציפיתי שהאמונה תהיה המפתח להחלמה, אף על פי שזה היה הדבר המקובל בחברות רבות. בדרך הביתה, חביבה נהגה וחמדה התכנסה בשתיקתה, עדיין זכרתי את דבריה של נצחיה בשיחה שניהלנו על כוס הקפה, היא דיברה בנחישות רבה ואמרה שהאמונה המחודשת בהחלט משנה את עולמן של נשים ואף של הגברים בתוכנית להחלמה. חייכתי לעצמי והחלטתי שאנהג במידע זה במעט הומור, אך גם בתבונה וברגישות. באותו סוף שבוע חל בי שינוי משמעותי. רעיון ההחלמה האישית הניב הישגים אמיתיים, לא מצאתי את האמונה המושלמת, אך בהחלט מצאתי את נצחיה.
הימים התחילו לרוץ, ואני רצתי אתם. נוכחתי במספר רב של פגישות, בערים שונות, עד לנהריה הגענו. נצחיה הפכה למאמנת רוחנית, היא האזינה לי, התייעצתי אתה וחוויותיי השתנו באופן שלא ציפיתי לו. הרגשתי מוגנת, לא מותשת, ויותר מכך, נהניתי מן האופן שבו האמונה נכנסה לתוך חיי. החיים החלו לנוע במסלול חדש, תוכנית האוכל שלי השתנתה לטובה והקשר עם נצחיה הלך והתהדק.
ערב אחד כאשר נכנסתי הביתה שמעתי מרחוק את דורון, הוא היה בשיחת טלפון "מה זאת אומרת? ודאי שאני בטוח שלוסי לא בבית, ברור שאני מבין, פשוט היא עוד לא חזרה מהפגישה, שיכולה לקחת את מחצית הלילה, רק לעתים נדירות היא לא מתעכבת, וחוזרת ממש אחרי הפגישה. מיד אחרי הפגישה הן יושבות על כוס קפה לאטה ללא סוכר נטול שומן ונטול קפאין."
מרחוק הקשבתי, ואז נכנסתי בשקט בעודי ממשיכה להאזין לשיחה של דורון, ולאור הדברים שנאמרו חשתי אי־נוחות קלה. נכון, לאחרונה ביליתי בפגישות של אחרי הפגישות לא מעט, סוג של התפרקות, אך הייתי בטוחה ושהכול בשליטה. ניסיתי להישאר רגועה, למרות השיחה המטרידה, שהייתי עדה לה שלא באשמתי. דורון סיים לדבר ושמעתי אותו ממלמל לעצמו מתוך החדר "די, אפעיל את המזכירה." כנראה הוא צדק כי מיד נשמע צלצול נוסף.
מכיוון שדורון לא ענה לטלפון גם אני לא העזתי, וכך שמענו את המזכירה האלקטרונית מטפלת בעניין.
"היי כאן משפחת... אנא השאירו הודעה אחרי הצלצול."
התיישבתי ולשמע הדברים אחזה בי מבוכה, צריך לשנות את נוסח ההודעה, חשבתי. למה היה לי אכפת כל כך כיצד נשמע צליל קולי... דורון לא נראה מוטרד אלא התעניין ולמרות השעה המאוחרת שאל "האם הפגישה הייתה מלאה באנשים חדשים, שעדיין התווכחו עם המונח מחלה..?"
"כן," עניתי והנהנתי בראשי.
למען האמת דורון נראה לי אחר, חדור תקווה בלתי מוסברת מעבר לרגיל, הוא המשיך "אני לא רוצה להישמע מטופש, אך הסתכלתי מהחלון פעמים אחדות, כי מעט דאגה כן כרסמה בי, אך ברור לי כי ההשפעה הטובה שיש לקבוצת התמיכה מאוד ניכרת בך ובמצב רוחך, ועל כך אני מברך."
סביר להניח שזה לא היה נאה, אך כאשר חשבתי בבהירות הבנתי שדורון בחושיו החדים הרגיש בטוח יותר ביחסנו הזוגיים לאור תחום ההתעניינות החדש שמצאתי. נראה שלאבד דברים זה כואב, אך כואב פחות כאשר יודעים למי מאבדים אותם. פניתי לכיוון חדר השינה, הלאות התפשטה באבריי. ביקשתי מדורון להיכנס אתי למיטה וברגע שהתמקם הוא הזיז את השמיכה כדי לפנות לנו מקום, הוא חשב שאם נעשה אהבה כדאי יהיה לעשות אותה במלוא הנוחות.
החיים שלי נכנסו למסלול שונה ולגמרה לא מוכר. מיום ליום התחזקה בי ההחלטה ללכת ליותר ויותר פגישות, ראיתי בכך ההזדמנות ולא רציתי להתעלם מההתלהבות המחודשת שנכנסה לתוך חיי. נצחיה הפכה למאמנת הצעד השלישי באופן רשמי, והשיחות אתה דמו להר געש מתפרץ, היא נתנה לי המון כוח. היחסים הפכו לעמוקים, מלאי עוצמה נכונה, הייתה לי סיבה טובה להאמין שסוף כל סוף הכול יהיה באמת שונה.
בשיחה האחרונה אמרה לי נצחיה "הגיע הרגע בחייך שבו עלייך להפסיק להתנצל על צורת האכילה שלך כי זה הוא מצב של חוסר אונים ומחלה."
עניתי לה "מפעמת בי התלהבות ואני מוצאת בכך הנאה גדולה, אך איני בוטחת די בכוחותיי, לעומת זה אני מעריכה מאוד את כוחו של ההרס הרגשי שלי על עצמי ועל אחרים, כך שקשה לי להתעלם ממנו."
נצחיה התעקשה "לא פעם התנסיתי במצבים דומים, אך לעולם לא מאוחר להשתנות. הנה אני עבדתי קשה על התדמית הקבועה שדבקה בי, אפילו חזרתי לאמונה אחרי שהתנתקתי ממנה וכל יום קורנת ממני מחדש בריאות טובה, וביטחון עצמי שאומרים 'מה שאני זה מספיק', אכן בזכות התגלית החדשה אין לי רגשות אשמה אף על פי שיש באמונה הזאת טמטום מסוים."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -150 סופרת
זו הייתה שיחה ארוכה מאוד, הגזמתי קצת בדבריי, כך הרגשתי, הרי לא התכוונתי, לפחות לא במודע, להביע שפע כזה של רגשות מעורבים, ובכל זאת התמלאתי הרגשה של אובדן דרך. הכרתי באופיי המיוחד, ידעתי שאם קיבלתי על עצמי דבר – ביצעתי אותו, לא כך היה לגבי הכמיהה ותוצאותיה. הרבה דברים טובים קרו לי במשך שנות חיי, אך אף אחד מהם לא היה מסוגל לרפא את ההתמכרות ההרסנית. אך הקשר המיוחד שנוצר עם נצחיה עזר לי להבין מהו גודל השבר, ועד כמה הוא אמיתי בעבורי. השעות שבהן שקענו בשיחות טלפון, הפכו בעבורי בלתי נשכחות, חשבתי על חיי עד כה ועל מה שעוד צפוי להגיע. ראיתי לפני את מיליון הפעמים שבהן בגדתי בעצמי, שיקרתי לעצמי שישנם דברים יותר חשובים מאשר לדאוג לבריאותי הפיזית, וכך חסמתי לעצמי את העתיד, במשך שנים הכחשתי את הבלתי נמנע, לא חשבתי בכנות ובכך הדפתי את החלומות המציאותיים.
המרתון שבו השתתפתי וההכרות עם נצחיה הגיעו בדיוק בזמן, אחרי שריסקתי את עצמי ואת נפשי הכי טוב שידעתי. בשיחה האחרונה היא אמרה לי "תודי שאפילו את המאמינה בכוח הרצון, תודי שלא פעם חשבת שעלייך לבקש עזרה מקצועית. זה נראה אפילו לך נכון והגיוני והיית צריכה או אמורה לעשות את המעשה כדי להרחיק את מחשבות הייאוש מעצמך, אחרי כל כך הרבה שנים של כישלונות, עלייך להיות כנה עם עצמך. הדרך היחידה שתאפשר לך הצלחה היא האמונה בהזדמנות, ולא הדרישות של עשי ואל תעשי. כאשר תראי תוצאות, תתחילי לסמוך על ערוץ האמונה."
שוחחתי על כך עם דורון זו הייתה שיחה נוקבת, הוא העיר הערה חשובה "בכל תחום בחיים ולכל אירוע יש זמן ומקום הולמים.
ואני אמרתי "מחלת ההתמכרות נחשבת לאירוע הולם בהחלט, ואם לא מטפלים בה עלול להיות מאוחר מדי והחיים יאבדו לנצח."
ואז בפרץ רגשנות ורצון לווידויים, אמרתי בכנות "לא הרבה פעמים בחיים פוגשים התלהבות, לכן חובה עלי להשתתף בה. ויש עוד דבר, ואתה אולי לא תאהב את אשר אומר אבל לכל מקום שבו הלכתי רציתי לראות את עצמי חופשייה, נצחיה פתחה לי את הדרך לכך, דרך ערוץ האמונה, ודווקא בכך נתנה לי את השליטה. בדרך זו היא הראתה לי כיצד לקחת צעד קדימה, לפנות לעצמי מקום ולתת בידי אלוהים את השליטה."
הקיץ הגיע ונעמד בפתח, נעשה חם ולח כבר משעות הבוקר המוקדמות, כך זה היה גם באותו בוקר כאשר אור ראשון הפציע והשעון הראה את השעה חמש וחצי. נעמדתי מול המראה והתבוננתי לתוך אישוני עיניי, התחלתי ללמוד כיצד להעניק לעצמי את החיים שהייתי ראויה להם. מעט רדומה שמעתי את הצלצול, היי כאן משפחה... אנא השאירו... הרמתי מהר.
נכון, השעה הייתה מאוד מוקדמת, אך לא רציתי לפספס את איילה, היא הייתה המאומנת הראשונה שלי והייתה זקוקה לי מאוד. ההתקדמות הגדולה שלי בתוכנית, ובעיקר בצעד השלישי לקחה אותי כמה צעדים קדימה והסכמתי להיות למשהו למישהי...
שמתי את השיחה על רמקול כי לא היה לי נוח לאחוז את אפרכסת הטלפון ודורון ישן חזק במילא.
"אני אומרת לך, לוסי, הבעיה שלי חמורה, והמצב הולך ומחמיר, לכן היה עלי לנתק את הקשר באופן מידי, ואני זקוקה לעצתך."
הקשבתי בחצי אוזן עדיין הייתי עייפה מאוד.
ניסיתי להבין, איפה הסתתרה הבעיה שלה, הבנתי לאור מה ששמעתי בלא מעט פגישות שהדבר שהיה הכי קשה לכולם הוא לקבל אחריות, והרבה אנשים חזרו ואמרו, כי יש טעם להמשיך. מישהי אמרה פעם אחרונה כי היה עליה לנקות את הברכיים מהאבק ולקום, היא ציטטה משפט שאמר, מצליח מי שנופל מאה פעם וקם מאה ואחת.
עניתי לאיילה באותו נוסח "תמשיכי ולא רק כדי להשיג תוצאות מידיות, אין טעם לדוש בזה מעבר לנחוץ."
היא המשיכה "כן, אבל, המצב מחמיר!"
כעסתי בלבי, היא רצתה לדוש בזה עוד ועוד.
"מה הבעיה?" שאלתי.
"אכלתי קופסה נוספת של גבינה לבנה, לא רשמתי אותה בתוכנית האוכל שלי, ונשברתי... ואז אכלתי מכל הבא ליד... קשה לי עם היחסים העכורים בבית."
לא האמנתי למשמע אוזניי, איילה ירדה מהפסים אחרי שהייתה במצב כל כך טוב, ובשליטה מלאה. אכלה ככתוב בתוכנית האוכל שלה, ירדה יפה במשקל, והנה עכשיו...
מחשבה חלפה בראשי, השיחה עם איילה עוררה בי כמיהה בלתי נשלטת לכוס קפה עם טוסט גבינה צהובה, וזה הרבה יותר ממה שהיה נחוץ לי בעיקר בשעת בוקר מוקדמת זו.
לפתע היא התעשתה, והפכה להיות היא עצמה קופצנית ולא צפויה, ואז היא אמרה "לוסי, אני אומר לך מהי תוכנית האוכל שלי להיום: קערית קטנה של מלון ביוגורט דל שומן מיד כשאתיישב לארוחת בוקר.
שוק של עוף, 120 גרם וסלט חי דחוס בתוך שלוש כוסות לארוחת צהריים. ובערב נדבר מחדש כי יש לי היום חתונה במשפחה. ביי."
לא חזרתי לישון, נעמדתי מול החלון וחשבתי, הקשר שלי עם איילה עטף אותי בכסות של נתינה בעוד בעצם התערטלתי והפכתי לעירומה, ללא חומת מגן וללא מחיצה. איילה לא כפתה את עצמה עלי, לכן הבנתי, כי אני היא זו שנאבקת בעקשנות ילדותית להפוך אותה לעצמאית, הרבה לפני הזמן. היא נאבקה בשדים שלה ושילמה מחיר יקר, ואף על פי שעדיין לא הכרתי את המצבים שחוותה החלטתי להיות מוכנה לבאות ולא לכעוס עליה. לא הייתה לה לא היכולת ולא החוכמה הדרושות כדי להילחם למען עצמה, ולכן כאשר הסכמתי להיות לה למאמנת, נעשיתי מוכנה להילחם אתה על חייה.
הייתה לי מאמנת משלי ובזכותה הייתה לי ההתלהבות שגברה והצטברה והפכה אותי ליותר ויותר שלמה. היא שאספה בי את החלקים הטובים וחלק גדול מזה היה עלי להעביר עכשיו לאיילה. הזכרתי לעצמי את מילותיה של נצחיה שהיו החלטיות באופן האופייני לה "ההתנהגות שלנו עם האוכל בפרט ועם החיים בכלל לא מובנת ולא נסלחת, אך אם ברצונך להשתנות ולשפר את מצבך חובה עלייך להגדיל את הנתינה כדי לברך על הקיים."
כן נצחיה ידעה כיצד לרומם את רוחי והיא מעולם לא החמיצה הזדמנות לעשות זאת, לכן הבנתי שלמרות אי־ההסכמה עם איילה יהיה עלי לחזק אותה. התמלאתי בביטחון שנבע מן המחשבה כי האמונה בדרכה של נצחיה הובילה אותי להתנסות בהתנהגות טובה יותר, באותו רגע החלטתי לעשות את המעשה הגדול וללכת עם איילה לאורך כל הדרך.
החגים הנוראים כמעט חלפו. והתמיכה היום יומית של נצחיה נתנה בי את אותותיה. בכל פגישה ופגישה חיברתי את הקצוות שנפרמו ופסעתי בצעדים קטנים הלאה, צעד אחד קטן ואחריו צעד קטן נוסף זעיר של "איפוק פנימי" ושיננתי לעצמי, מצאי סבלנות לכל התהליך... בטחי לחלוטין באלוהים, רק הפחד מפחיד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק שלוש -עבודה בעיניים -עד עמוד -154 סופרת
זה היה המצב כאשר חג הסוכות נעמד בפתח והסתיים יום הכיפור, הבטתי לראשונה על כל נושא הדת בעיניים אחרות, פקוחות, במושגים של חיה ותן לחיות, מעולם לא התחברתי לתפילות ולמנהגים המסורתיים, לעומת זה במפתיע גישתי השתנתה ומצאתי את האמונה בתוך תוכי ללא מתווכים, הרגשתי מוגנת.
דורון והילדים יצאו מהבית לאיתור "הסוכה היפה", ואני התפניתי והרמתי את האפרכסת לנצחיה בשמונה ורבע בדיוק, זו הייתה השיחה הקבועה שלנו התאמתי את עצמי אליה, ברגע שהיא הרימה את האפרכסת קולה החד והצלול מילא את כל המטבח או אולי הרמקול שלי היה חזק מדי?
"האם את עייפה, האם זה נורא לקום מהמיטה בשבת כל כך מוקדם כדי לצלצל אלי? האם הקדשת הרהור נוסף לפיתוח הקשר שלך עם האלוהים?"
לא הגבתי, שתקתי נבוכה קמעה, נצחיה המשיכה בביטחון "את ההימנעות החדשה שלך תבני בכוחות משותפים עם עצמך, אתי ועם אלוהים, ואם המושג אלוהים מרתיע אותך בואי נכנה אותו בשם אחר ונאמר 'כוח תומך לא מוכר', 'החוש הפנימי', לא משנה, העיקר שיהיה אתנו. את תוצאות השקילה נבדוק רק פעם בחודש."
בעודה מדברת הכנתי את עצמי למקלחת, המחשבות הטרידו אותי. נצחיה הבטיחה ללכת אתי לאורך כל הדרך, אך הגוף העירום שהביט בי במראה ראה הבטחות שנופצו, תסכל אותי יותר מהנחוץ, הבטן נראתה מאוד שמנה, התחתונים החדשים לא ישבו יפה וחרצו בעורי הלבן והיפה קווים אדומים, תהיתי כיצד אשיג תוצאות מלאות, עד עכשיו הצלחתי רק חלקית.
מתוך עצמי שמעתי אותה עונה "אם לא תאכלי הרבה לחם, כעבור זמן לא תתענייני בו בכלל." ואוו חלפה בי מחשבה, נשמע מבטיח, קיוויתי שאכן כך יהיה.
בקול חלוש ניסיתי לעלות הצעה הרבה יותר נוקשה "האם לפי דעתך התפריט הטוב ביותר אינו כולל לחם בכלל?"
נצחיה הזדרזה לענות והגיבה בעדינות תקיפה "לא אמרתי זאת, חשוב להקפיד על פרוסה אחת בבוקר ואחת בארוחת ערב, בתנאי שתתחייבי לא להתקרב אליו בלילה. תבטיחי לי לחפש את העזרה בתוך האמונה הפנימית שלך, ואם לא תמצאי אותה בתוכך, נסי שוב, ורק אחר כך, חפשי אותי, הבנת?"
בעודה מדברת חלפה בי מחשבה, כי יש לי אלף סיבות להיכשל באמונה, אך הייתי חייבת לומר את האמת, היו לי גם אלף סיבות טובות שעליהן לא חלמתי אפילו, ועלי להודות לאלוהים. ברגע שסיימנו את השיחה המוזרה הרגשתי כי נפתח בי צוהר ועלתה בי החלטה שלא הייתה קיימת בי עד לאותו יום, החלטתי לשאת תפילה ולבקש החלמה מאכילה כפייתית ירדתי על ברכיי על כרית רכה וקולי הפנימי יצא מתוכי לחלל העולם, הוא היה חזק וצלול "אנא אלוהים רק היום, רק ליום אחד ולכל יום נוסף, תן לי הימנעות," שמעתי את עצמי כהד.
הנס התרחש, דיברתי עם אדון עולם בפשטות עממית! חזרתי שוב לחדר אמבטיה רעדתי, אך הרגשתי שאני לא לבד. כן, אולי אחרי הכול יהיה עתיד להימנעות שלי, חייכתי לעצמי.
שבוע אחרי הגילוי החדש קיבלה את פני בהגיעי לעבודה סוהם היא הייתה חברה טובה לעבודה "הבאתי עוגיות מהחפלה של אתמול, אך אני רואה כי הבאת אתך אוכל מיוחד, כל הכבוד, כך יהיה לך יותר קל לרדת במשקל, נכון? בכל מקרה אני אתמוך בך."
הכרתי אותה שנים לא הייתי מדמיינת שהיא מבינה גדולה בדיאטה, אך היא התלהבה מאוד לעזור והדבר נגע ללבי. לפני ששמתי לב הלא ייאמן קרה, סוהם, שכה הקפידה לכבד את כולנו מהעוגיות המיוחדות שלה, ומעולם לא קיבלה סירוב כלשהו כתשובה, רכנה וסילקה אותן בחינניות לתוך המטבח הקטן, וסגרה את הדלת אחריה.
אחרי ארוחת הבוקר היא ציינה "לוסי, את חברה טובה ואינשאללה בקרוב תגיעי לחלום שלך מחוץ לדלת המקרר."
מיום ליום נעשו הבקרים קרים יותר. לקראת סוף החודש הוזמנתי לדבר בקבוצה, להנחות פגישה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי והתרגשתי מאוד אף על פי שאלה היו חבריי מקבוצת הבית שלי, אנשים ששיחות הטלפון אתם זרמו בתוך חדרי ביתי בכמות שלא הייתה מביישת מרכזייה בין לאומית. אפילו הילדים שלי היו מודעים לצד זה שבחיי.
ביום המיועד, נרגשת עד לעמקי נשמתי, התיישבתי מול חברי קבוצתי, מקצתם היו מוכרים לי רק מראייה, אחרים היו חברים טובים והיו גם כמה זרים, שזו הייתה להם פגישה ראשונה. אך למרות הקהל המגוון, שישב מולי והאזין לי, שום דבר לא מנע בעדי לדבר בחופשיות על רגשותיי, השתמשתי במילים פשוטות. התחלתי עם שאלות סגורות, שלא חיפשתי להן תשובות מידיות "מה קורה לי בשעות הערב המאוחרות כאשר לפתע ללא כל סיבה אני אוכלת שוקולד וזאת אחרי כמה פרוסות לחם עם נקניק קבנוס יבש? מדוע אני נותנת לחפיסת שוקולד את הכוח למוסס לי את התקווה, להציף אותי בחרדות שאין להן מענה? בתוכנית הבנתי שיש בי תלות."
בהמשך הדגשתי ואמרתי "אין לי כל ספק, שנחוצה לי עזרה רבה. בכל ארוחה בחברת הילדים, ההורים או באירועים יישאר חשד סביר שאכנע ללחץ של הכמיהה. אני לומדת לדאוג לכך שכל המצרכים הנחוצים לי יהיו בביתי או ירכיבו את הארוחות שאליהן אני מוזמנת. אי אפשר להפריז בחשיבות ההחלמה מהתמכרות לאוכל והיא דורשת משמעת פעילה, כי להיות בהימנעות אפילו ליום אחד זה להיקרע ממאמץ.
"לאכול מסודר, להכין ירקות ולחזור על כך לפחות פעמיים ביום אם לא שלוש, כרוך בעייפות ובעבודה קשה, מעולם לא חשבתי שאצליח לעשות את זה ואני דווקא כן מצליחה. התברר לי שאני לא גרועה כל כך וגם יודעת לבקש עזרה, אפילו מצאתי את האמונה באלוהים שלי. לאחרונה הבנתי שאנני מסוגלת לתכנן את רגשותיי מראש, לכן עלי לתכנן את האוכל שלי מראש.
"אביא לפניכם דוגמה, יש לנו בעבודה מושג 'העוגיות של סוהם'. סוהם היא חברה מהעבודה, העוגיות שלה תמיד היו חזקות יותר מכל החלטה שלי, אך בפעם האחרונה היא הבינה ועזרה לי בכך שסילקה אותן משדה הראייה שלי. המעשים שלי ומראה הקופסאות המלאות ירקות עשו בשבילי את העבודה, והשיגו בעבורי את ההבנה יותר מאלף מילים שאמרתי בעבר. אנשים התקשו להבין אותי כאשר ההחלטות שלי היו לא יציבות."
הפניתי את מבטי לאנשים החדשים ואמרתי "לפני כמה שנים הגעתי לפגישה אך חשבתי כי היא לא נועדה בעבורי, ולא נתתי לה הזדמנות. לקח לי זמן יקר להפנים."
סיימתי בהקלה ושמעתי את נצחיה אומרת, תודה למנחה שחלקה אתנו את זמנה ואת התוכנית שלה, כך פתחה את הערב וכל החברים מוזמנים לדבר ולהביא את אשר על לבם.
בתום הפגישה יצאנו החוצה, בקצה הגינה עמד ספסל איילה ואני התיישבנו. איילה פנתה אלי רועדת מקור, כן היה מאוד קר. חודש דצמבר באותה שנה היה גשום וחשוך שנת שמונים וחמש עמדה לפני סיומה, איילה נראתה מאוד נרגשת, אך דבריה היו מאוד צלולים וברורים, היא בקשה ממני להקשיב לאשר היה לה לומר.
"בפגישה הקשבתי לך, אמרת דברים ששמעתי ממך יותר מפעם אחת, אמרת שעל מנת לרדת במשקל ולהישאר רזה עלי להיות כנה עד הסוף ומה יותר טבעי מאשר לדבר אתך כמאמנת ובייחוד הערב כאשר שמעתי אותך בהנחיה, הקסמת אותי. אודה לך מאוד אם תוכלי לפנות לי זמן, ולהאזין לווידוי שלי כהקדמה לצעד ארבע.
חשבתי לעצמי, מה מהר הזמן חלף, לא האמנתי אך אולי זו תהיה דרך יפה לסכם את השנה החולפת ולהקשיב לאיילה.
הרגשתי מעט לא נוח להקשיב לחשיפה שלה, לא חשבתי שיש לי זמן פנוי לכך, אך לאורך שנות חיי למדתי, כי אין מושג כזה כמו זמן מושלם. הבטתי באיילה והנהנתי בראשי להסכמה, אף על פי שהרגשתי חרדה קלה, שטיפסה ועשתה את דרכה כלפי מעלה לתוך לבי, המעמד הגדול והרם גרם לי לפיק ברכיים לפחות ברגע ההוא, ייתכן שיבוא יום ויהיה לי קל יותר, אך באותו רגע אחזה בי התרגשות. התמלאתי פליאה, הקול שיצא מגרוני היה שלֵו ובוטח "אפנה עבורך זמן ואתמוך בך בכל מקרה."
הבטתי באיילה והיא נראתה מרוחקת ומוטרדת מאוד, היה לי ברור כי הנושא חשוב לה ורגיש, היא הייתה במתח. הגילויים ותוכן השיחה המתוכננת נראו מאוד טעונים, ולא, לא היה לי שמץ של מושג במה היה מדובר. התזמון שלה בסך הכול לא היה רע, בתקופה ההיא בחיי האישיים היו לי יותר ציפיות ונכונות להעלות רעיונות חדשים ותומכים. קבענו להיפגש ביום שלמחרת. כבר בפתח ברכנו בשנה אזרחית טובה ובשורות טובות. בחוץ, היה קר. נכנסנו פנימה והתיישבנו בפינה, השולחנות היו עמוסים בסועדים, אנחנו הזמנו קפה. הבטתי באיילה ואמרתי "בואי נראה במה מדובר?"
היא נגשה ישר לעניין וללא כל הקדמה "כיום אני יודעת שזלמן לא רצה לפגוע בי, שמעתי את הנאמר בהרבה פגישות, ואני מבינה שהוא לא התכוון לשחק ברגשותיי, לפחות אני משתדלת להאמין בכך, אך, כן, הייתה לו בעיה אתי מאחר שלא טיפלתי בעצמי, היה לו קשה עם המראה שלי כאשר העליתי המון במשקל.
"זלמן קורא לעצמו עכשיו זלהמן, את האות ה' הוא הוסיף אחרי שהשתתף בסדנה לשיפור עצמי שאליה נרשם בהמלצת חברים בעבודה. בוודאי פטפט עם חברים על מצב הנישואין שלנו, וסיפר כיצד הוא סובל ממני, לא מצליח לישון לצדי במיטה המשותפת בגלל הנחירות העזות שלי שהסיחו את דעתו והבריחו אותו לסלון לילה אחר לילה.. אכן, המצב שלי החמיר וגם אני הבנתי אותו. זו גם הייתה הסיבה שהוא נרשם לסדנה של סוף שבוע, התוכנית שם הייתה מאוד מגוונת ועלתה כסף רב, הוא דיבר, שמע הרבה, כמעט לא שתק ובסוף יצא הביתה אתה. סוג של שיפור עצמי. שנים הוא היה אתי, ולפתע הכול השתנה, היא שינתה את הכול.
"בדיעבד אני חושבת שהעובדה שגיליתי רק עכשיו מה שקרה, הצילה אותי, עד כמה שזה יישמע מוזר, החברות בקבוצה עוזרת לי לשרוד, וזה מזלי, לפני התוכנית הייתי מגיבה שונה לחלוטין. הרי את החיים שלנו ניהלה שגרה, אולי לא הכי נעימה כי עיקרה נסב סביב ההשתוללות שלי עם האוכל או לחילופין צום, דיאטה ואיסורים שונים סביב הקניות. לפעמים לא ראיתי הרבה מעבר לדלת המטבח אפילו לא הצצתי, כמו שאומרים... נכון, גם המין בינינו היה מחוסל כבר זמן רב. בכנות אומר, זה היה נוח בעבורי, הרי הייתי שרויה בתוך מסך עשן, אבל זלמן תמיד היה בסביבה גם כאשר לא הסתכלתי מסביב, הלך אתי לכל אירועי המשפחה, גידל אתי את הילדים, אז מה התרחש, כיצד נפלתי על הגילוי המדהים?
בוקר אחד נעצתי את עיניי דרך זגוגית החלון, בכלל רציתי לנקות את השמשה, ראיתי אותו ופניו החוצה, לבושו מכנסי ג'ינס וחולצת טי־שירט לבנה, ורק מעיל, חצי מעיל על כתפיו, לא זלמן שלי ילך לבוש כך בחורף... דומה לטרזן. לא מיד חשדתי, אך לפתע קלטתי, חטפתי מכה בראש, יצאתי ממחבוא של עצמי. הכול התבהר לי אך רק בשבוע האחרון הבנתי שבעלי הצליח במשך תקופה ארוכה לחיות בשני עולמות, התחזה לבעל, קיטר התלונן, והטיל עלי את כל האשם.
תתארי לך, הכול היה בתוך הבית, קרוב כל כך, ושום אלומת אור לא חדרה אלי ושום פעמון אזהרה לא הדהד באוזניי, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. הוא בעצמו אמר שזה נמשך כבר פרק זמן די ארוך. אני הייתי שקועה בהתמכרות שלי, אוכלת בטרוף ובחוסר אחריות, ואילו הוא השתלט על כל היתרונות שנבעו ממצב זה, בצורה הכי נוחה לו. רווח נקי בשני העולמות."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-סוף פרק שלוש --עד עמוד -157 סופרת
ברגע שהזכירה את האישה האחרת, מחשבותיי נדדו הרחק משם לשוריק שלי, ועל כל אותם המצבים שפגעתי בדורון ללא ידיעתו. הבטתי באיילה, דמעות בצבצו בעיניה והיא המשיכה "אפשר שלא לכאוב את הדימוי העצמי הנמוך שבו כה שקעתי ואת הסיכוי האפסי לרכוש מחדש את הכבוד העצמי שלי? ישנתי במשך שנים. בעקבות התוכנית הצלחתי להבין שהיחסים אצלי בבית לא היו שפויים, הבהרתי לו את עמדתי, היא או אני... הוא בחר ללא היסוס. הפסקתי להיות האישה שהוא רוצה להיות אתה או יבחין בה בחדר עמוס לעייפה. כך הוא הכיר אותה, ואני פספסתי בגדול."
בעודי מקשיבה לה, ניסיתי לשמור על ארשת פנים הגיונית, הגילוי שלה השפיע עלי עמוקות שרירי פני התקשו וכל מעשיי צפו מול עיניי. הרגשתי מבולבלת, פניתי אליה ואמרתי לה בכנות ובחשש הולך וגובר, לא בטוחה בצדקתי, "איילה יקרה, דברייך גרמו לי להבין הרבה דברים ואומר לך כיצד אני רואה מה באמת הניע את הגלגל לכיוון האובדן הגדול. איבדת את עצמך, ולא את בעלך; כעסת על עצמך, על אותם האזיקים ששמת על עצמך במו ידייך. ויתרת על יחסי מין, על נשיות, ויתרת בקלות על האושר שלך. קשה לחיות במסע של אכילה מטורפת, היא בולעת אותך ואת מקומן של ההבטחות. לקחת את חייך אל תוך מצולות הים, הטבעת את עצמך, לא השארת בעבורך פיסת קרקע יבשה."
איילה הקשיבה בכאב גדול "מה שאת אומרת לי זה שאני בגדתי בי ולא הוא בגד בי..?"
"כן, איילה, בתוכנית שלנו לומדים שיש אפשרות לבחור," איילה הפסיקה אותי ואמרה "אז עשיתי נכון... אמרתי לו ללכת, אף על פי שלבי נשרף, הרי כל חיי בליתי בנישואין האלה וחשבתי שנלך בדרך זו עד זקנה, דרך חיים קבועה ומוכרת. הוא מרד בדרך, ואני משלמת היום את מחיר חגיגת האוכל הממושכת. חוויתי בדידות, אכלתי לבד, בהסתר, עכשיו כל הבית לרשותי... עלי לרזות, ובכך לגרום לו להתלהב ממני מחדש. לא הייתי רוצה או מוכנה להיות במקומו ולחיות אתי. הוא הלך לסדנה של שינויים באותו סוף שבוע, לכן עלי להביא את השינוי לתוך ביתי."
הקשבתי בהתעניינות גדולה, כבר לא הייתי בטוחה שרגשותיי היו זהים לשלה, הרגשתי בלבול בתוכי, עצרתי אותה ובעדינות גדולה הערתי "האם את רוצה לחיות בנישואין שיש בהם תנאים להתאמה, או שאת מעדיפה להיות בזוגיות בלי תנאים בגלל..."
איילה ענתה ללא היסוס "אני מבינה את מה שאת אומרת, אך נפגעתי ונתקפתי פחד עמוק מהדחייה שלו, קשה לי לחשוב שאשאר לבד, אף על פי שבו זמנית בסתר לבי אני יודעת את האמת. התוכנית והקבוצה עזרו לי להבין שקודם כול עלי לטפל בעצמי, כי נישואי תמו, ללא כל קשר... ההתחייבות שלו כלפיי פשוט נגמרה."
איילה פרצה בבכי "אני מרגישה רע, היה לי חשוב לשתף אותך ולשמוע את דעתך."
נגעתי בידה ואמרתי ברוך "אני מקווה שהווידוי שלך גרם לך לראות את הדברים אחרת, שמת את חייך באור, זמן רב מדי העשן כיסה את עינייך. תזכרי היטב, את אישה ולא גוש שומן ופה אוכל."
נפרדנו, שילמנו, וחזרתי הביתה כולי נרעשת. במהלך הווידוי של איילה לא העזתי לחשוב שבעצם כאשר היא דיברה על אישה אחרת, היא דיברה על עליזה שלי. כמה ימים לאחר מכן פגשתי את עליזה, הרגשתי נבוכה, אך נכנסתי לכוס קפה.
מיד היא שפכה את לבה "המתיחות ביני ובין אליהו שקעה ובזמן שחלף הנתק הפך לעובדה קיימת, עברנו את סף הרתיחה," היא המשיכה, "למען האמת חסרה לי הזוגיות הקבועה, אך במקביל הטיפול בעצמי מפיח בי תקווה, ולקשר עם זלהמן יש חלק גדול בזה."
חששותיי גברו ושאלתי אותה "מה באמת עומד על הפרק?"
עליזה הבינה לאן מועדות פניי וענתה "הזמן דוחק בי לשקול את הנושא לכאן או לכאן ולכן אני רוצה להתייעץ אתך כדי לגבש עמדה הגיונית ופחות דרמטית."
הבטתי בה ועניתי מיד וללא כל היסוס, "ברור לך כי מיסוד הקשר עם זלהמן יחולל שינוי דרמטי בחייך ואין ברצונך לחזור ולהעניק חשיבות ראשונה במעלה לו ולצרכים שלו."
"לוסי, באמת! כמובן שאין לי התנגדות ליצור בעבורו בית חם המפיץ ריחות בישול ללא מחיקה עצמית. זקיפות קומה נבלעה בסירים ואותה אני מקווה לקבל בקשר החדש, כי הערכה והכבוד כלפיי יהיו שיקול מכריע ביחסים, כי זה מה שהיה חסר לי יותר מהכול."
היא הוסיפה ואמרה "בעבר הייתי המסמר התלוי בקיר, ובקשר הנוכחי אני רוצה להיות התמונה המרכזית."
היא סיפרה מעט רכילות, בחוסר נוחות כלשהי "בתקופה האחרונה נעשו כמה ניסיונות הן מצדו והן מצד אשתו להידברות, כך הוא סיפר לי למען ההגינות, אך המתיחות ביניהם לא פגה בעקבות השיחות הקצרות, אף על פי שהם ניסו בכל דרך להיות מנומסים."
אז ציינה עליזה בקול מעט שונה "אולי הכול מוקדם מדי בשבילם, והמשבר והנתק מאז הכיר אותי עדיין לא מאפשר שיתוף פעולה באופן מלא ובכנות, אף על פי שהוא מאוד מתאמץ ליישר את ההדורים למען חברות של שנים עם אשתו, צריך לדעת כיצד להיפרד כך אני מאמינה," הוסיפה שכנתי המדהימה, "לכן הפיוס בעבור כולנו נחוץ, חיוני."
חשבתי לעצמי, עליזה פיקחית מאוד, השקט בצד השני יישרת אותה לא פחות מאשר אותם.
"כן, את צודקת," אמרתי מיד, "ההחלטות המשתפות או בעצם חוסר ההחלטות, כמו שזה נראה עד עכשיו כואבות יותר מהפרידה עצמה."
לא יכולתי שלא להבחין, איזה שינויי אדיר חל בעליזה, היא ציינה "אי אפשר לראות אף מצב רק בדרך אחת, לכן יש לי ביטחון ואני מאמינה שאשתו, אף על פי שלא ויתרה עליו, תחפש דרך נוספת כדי לחיות בלעדיו ותיתן לזלהמן להמשיך בלעדיה."
בערב ניסיתי לסכם לעצמי את מה שקבלתי בשנה שחלפה, היא העניקה לי את נורית, ואת איילה וסמנה בעבורי את התקווה שעליה דברה נצחייה בצעד השלישי. שמונים ושש עמדה ופתחה לי את הדלת שהייתה חסומה זמן רב מדי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הפרק הרביעי בספר "כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על הצעד הרביעי מתוך התוכנית של אכלני יתר אנונימיים סופרת סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד הרביעי אומר:- ערכנו חשבון נפש נוקב וחסר פחד עם עצמנו.
צעד ארבע הוא הפתרון שלנו,בקרה,הבנה מי ומה אנחנו.
צעד ארבע כפי שהוא מובא דרך הדמויות בפרק ארבע מעביר אותנו להכרה שחיינו יהיו לא רק אפשריים אלא גם טובים יותר.
צעד ארבע מזכיר לנו את ניסיוננו בעבר ואת הרגשות שהלב שלנו התמודד ניצח גם אם באחרים הפסיד.
במילים אחרות חשוב לעבור ניסיונות,אך חשוב יותר להכיר בהם כאבני דרך.ניסיונות הם מקור השראה שלנו,
צעד ארבע לא ישחרר אותנו מכאב,מחרטה או אשמה,אך זו עבודה שחייבים לבצע כדי להישיר מבט לחיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד עמוד159 סופרת
צעד 4 - החלום מחוץ למקרר
רציתי לתרגל מעשה נכון נוסח הדברים ששמעתי בתוכנית והזמנתי את משפחתי לארוחה אף על פי שדורון הטיל בכך ספק רב.
הוא אמר "האם את בטוחה שלמדת במה זה כרוך, ואיזה מחיר עצום תשלמי?"
הבטתי בו בהבנה אך עם זאת עניתי "זה זמן רב שלא יצא לנו להתארח בארוחות משפחתיות, ומכיוון שהתחזקתי אני מתאווה לבדוק האם אפשר ליצור מערכת יחסים חדשה."
דורון הרים גבה...
הארוחה נקבעה ליום שבת בצהריים אצלנו בבית, אך ברגע שהם הגיעו נראה שלא התכוננתי כהלכה, וכנראה עשיתי דבר לא נכון. הפגישה ביני ובינם לא הייתה נינוחה או רגועה והניבה מיד את השאלה "מה השתבש? איך הגענו למצב כזה שכל אחד בביתו וכולנו כה רחוקים?"
הוריי לא סיפקו תשובות, רק האשימו שמאז ומתמיד טיפחתי תקוות גדולות מדי.
"אמא יקרה," לחשתי במבוכה אך ללא כל היסוס, "הנושא הוא לא מה הם חלומותיי, אלא למה את רואה בי תדיר את הלא בסדר. הנך יודעת עד כמה השתדלתי להיות בת טובה וחשבתי שהצלחתי, אך מעולם לא קיבלתי את אותה מנת אהבה ללא תנאים כאשר צעקתי הצילו."
אמא הביטה בי בתדהמה גדולה והגיבה בגוף שלישי, זו הייתה דרכה כאשר היא רצתה לחדד את הדברים אך לא להיות אישית "בנסיבות מתאימות הילדה הזאת יכלה להיחשב כבת טובה מאוד, כי רגשות סוערים והרפתקנות יכולים לגרום להתעוררות, אך עם הזמן סגנון החיים שלה נראה גרוע ודמה יותר להר געש והאסון שבא בעקבות התפרצויותיו."
היא נראתה מרוצה, ואז הבנתי כי ייתכן מאוד שכך זה יהיה כל שארית חיי. האווירה הפכה לקשה מרגע לרגע, ונעשיתי תשושה מכדי להגיב, בשלב מסוים הפסקתי להקשיב. למען האמת הכול היה חד כיווני, ביס אחרי ביס שקעו בתוכי התחושות, עד שלבסוף אפילו מעט הנגיסות גרמו לי לבחילה.
מאוחר יותר באותו ערב הלכתי לפגישה של מוצאי שבת. נורית הייתה המנחה והזדקקתי לה מאוד. היא לא הייתה המאמנת שלי וגם לא מאומנת, היא פשוט הייתה חברה הכי טובה שהייתי יכולה לבקש לי. הגעתי מוקדם מהרגיל רק כדי לדבר אתה, רציתי למצוא כתף, הרבה לפני תחילתה של הפגישה הרשמית בכיתי. הערב ירד, הכול היה מאורגן, אחרת זה לא עבד, טוב היה לראות את כולם והפגישה עמדה להתחיל. נהניתי מהרגעים שלפני הפגישה ונדברנו לדבר בקרוב.
"אני נורית ואני המנחה שלכם לערב זה."
הבטתי בה, בבחורה המדהימה והרזה הזאת, וניסיתי להיות מרוכזת בשטף דיבורה הקולח, הוקסמתי. נורית הורידה כמעט אדם שלם ממשקלה ושמרה על כך כבר שנתיים ויותר, כאשר היא פתחה בהנחיה היא הישירה את מבטה קדימה והפנתה את מבטה אל כל אחד ואחד בחדר. כשדיברה אפשר היה לחתוך בסכין את האוויר הדחוס בקשב רב.
"יש לי כמה אפשרויות, כמה דרכים שעלי לבחור ביניהן, ועוזר לי מאוד להביט בעצמי במראה ואז לגעת בעור פניי הקורן. יום ועוד יום והגוף גומל לי בתודה גדולה. החיים עם האוכל העודף שונים מהחיים שלי היום. פעם הייתי אומרת לעצמי, הלוואי, הלוואי, הלוואי, ואחר כך... והיום אני אומרת, עכשיו, עכשיו עכשיו. בביס הראשון האוכל מאוד נעם לי, תשוקה אנוכית, זה האופן שבו הכרתי את החיים, כך גדלתי וחשבתי שגורלי ללכת עם זה עד הסוף, סיפור קלאסי.
"האם יש בי חרטה על העבר? לא, יש בי צער כי חיכיתי שנים כה רבות."
הבטתי בה כאשר היא ביקשה "תסתכלו עלי! גם אתם יכולים, לא חייבת להיות לכם תוכנית האוכל שלי, אך אל תהיו אבודים."
היא פתחה בסיפור חייה כדי להראות מאין היא צמחה ולאן יכלה להגיע לולא עצרה את ההרס. בחדר שרר שקט מוחלט, בפתח דבריה היא הודתה לחברים קרובים ואז הגביהה את קולה וציינה "בכמה דברים איחרתי, עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך בחניכיים, בשיניים ובמערכת העיכול. כן, הקאתי את האוכל, לא רציתי להשאיר את העדויות על גופי..."
הבטתי בנורית וראיתי את פניה, היא הייתה נרגשת, בייחוד כשאמרה את המשפט האחרון, היא המשיכה למרות ההיסוס.
"גדלתי בבית מסודר ומאורגן, שבו היינו חייבים לאכול ארוחות סדירות ותמיד בזמן, לכל אחד הוקצבה מנה, לא יכולנו להרשות לעצמנו לאכול מהמזווה או מהמקרר. גדלתי עם עצבות מתמשכת, תמיד רציתי עוד, אך נאלצתי להתנהג בהתאם כבת משפחה מחונכת. הילדות המוקדמת הפכה בעבורי לסיוט, הילדה של אבא אמא לא התאימה לדימוי של ילדה שברירית, עדינה, רזה, ילדה שאוכלת כזית. מעולם לא הצלחתי להתאים את עצמי בדיוק למה שציפו ממני... כדי להיות יותר ברורה, אביא כאן את נושא המנות האחרונות. ברגע שהן הגיעו לשולחן, רציתי שתי פרוסות עוגה ועם הרבה סוכריות, וזה הוציא את הוריי מדעתם. אמא לא יכלה להאמין למשמע אוזניה, הכיצד? הרי ילדה מנומסת לעולם לא תהיה תאוותנית כל כך...
"במסיבות משפחתיות היה הכי נורא, היחס שלי לכיבוד הפך לבעיה, כי היה לי תיאבון גדול, הכול הלך והעצים. ההתנהגות שלי במסיבה הייתה זהה להתנהגותי בבית, רק הקהל היה גדול יותר, זכיתי למבוכה ולשיפוט גם מאנשים שבקושי הכירו אותי. שמעתי סביבי לחישות 'ילדה למשפחה מאוד מוצלחת "סופר משפחה" והיא שמנה כל כך וכנראה גם חסרת כישרון, עם שיער מקורזל, וסתימות בשיניים.' נפגעתי וניסיתי להתאמץ יותר, אך לא הצלחתי להפוך לילדה שכולם רצו. שתקתי מול האנשים ובלילות בכיתי וקיוויתי שהסיוט יחלוף מעצמו, בינתיים אכלתי... אולי גם את עצמי...
"יום אחד בהיותי בת שתים־עשרה ארגנו לי פגישה עם דיאטנית, היא הייתה הראשונה בסדרה. לא סירבתי. לא היו לי הסתייגויות. התחלתי לרדת במשקל ופתאום שמו לב אלי, המצב החדש מצא חן בעיניי, ובתוך זמן קצר מצאתי דרך לזרז את העניינים, צצו ההקאות. למרבה ההפתעה לפחות בשנה הראשונה אף אחד לא ראה ולא שמע את אשר עוללתי לעצמי. ה"דיאטה" התקדמה מצוין, זכיתי לתשומת לב, הפכתי לנערה רצויה, אנשים התקשו לזהות בי את הברווזון המכוער, הפכתי לברבור, לפחות בהתחלה. רק במבט מקרוב היה אפשר לראות את העננה שכיסתה את פניי, בייחוד סביב השפתיים והפה. הדימוי העצמי שלי התחלק חלוקה שווה בין הכנסת האוכל והוצאתו. סירבתי לאכול ולהשאיר אותו בתוכי, המחיר של להיות שמנה לא התאים לי ואני אז רק בת ארבע־עשרה.
"באותה תקופה כולם היו מרוצים, אף על פי שדאגה קטנה העיבה בלב אמא, המחזור החודשי שלי נעלם, אותי הדבר לא הטריד במיוחד. עד שללא כל אזהרה נכנסתי לדיכאון, סירבתי ללכת ללימודים בתיכון, ישנתי, אכלתי והקאתי. הכול יצא מכלל שליטה, אך למזלי חזרתי לאכול כמויות גדולות עוד יותר ממה שיכולתי להקיא, כך שלא מתתי מתת־משקל, אלא מתתי לאט מהכנסת המזון והוצאתו באופן פראי.
"והשאר היסטוריה, ואני כאן... עצרתי את ההרס... ההחלמה שלי התרחשה בשינויים קלים. התיידדתי עם האוכל והפנמתי הצלחות קטנות."
העיניים של נורית הביטו קדימה, קלטתי את חוזקה, הרגשתי בטוחה כאשר הבטתי בה. כל העיניים בחדר התמלאו דמעות, הייתה הבנה גדולה שהתרחש כאן נס, היא הצליחה לזעזע את האנשים, לגעת בהם... נורית מצאה אותי במבטה ויצרנו קשר ברמה אחרת, אהבה בלתי אמצעית, אכפתית. דגדוג קל העלה בי חשד שיכול להיות שלי יהיה קצת יותר קל, הרי מעולם לא הייתי כל כך מסכנה ומעולם לא הקאתי, אז....
סגרתי את הראש....
הבנתי כי בכל תקופה או בכל מצב יציב או לא ברור אפשר להרים ראש ולא לאבד תקווה. שמעתי אותה מסיימת "שוב אני רוצה להודות לכולכם שבאתם ועל ההזדמנות שנתתם לי לספר לכם על האכילה המטורפת, וכיצד עצרתי את המוות."
בעודי מקשיבה לסיום דבריה עלתה בלבי מחשבה כי בפגישה זו נורית ואני הנחנו את הבסיס לידידות, ידידות שמאירה את "החלומות הזעירים והאפשריים".
חזרתי הביתה במצב רוח לא ברור... מלאה בהחלטות להמשיך בדרך החדשה, לסלק את החששות, להאמין בעצמי ולעולם לא לשכוח איזה דמות הייתה לי כאשר אחסנתי את השוקולד בתיק הגדול והשתמשתי בו כתירוץ וכמגן לכל בעיה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד עמוד163 סופרת
שמונים ושש האיצה את צעדיה ויום רדף יום, אפילו החג האהוב עלי חג פורים חלף לו. המסכות הוסרו, או כך האמנתי. הקשר שלי עם המאמנת נצחיה הלך והתחזק, וכך גם תוכנית האוכל שלי התייצבה והשתפרה ואיילה הרוויחה מכך, כן, הייתה זו תוכנית של שרשרת איתנה לעזרה הדדית.
בוקר אחד הקדמתי לקום כדי להגיע לעבודה, הרגשתי חדורה מרץ והמון החלטות לביצוע. צלצול הטלפון מאיילה והשיחה שבאה בעקבותיה מוקדם בבוקר נשמעו באוזניי כמו מנגינה שבורה ומיותרת. היא פתחה במרץ ונדמה לי ששכחה לנשום "אני זקוקה לעזרתך כדי להבין, ושוב אני כה מתנצלת שאני מפריעה לך, אך הייתי חייבת לדבר אתך חיפשתי אותך שוב ושוב."
נכנסתי לדבריה ולשטף ההתנצלויות שלה, האצתי בה לומר לי במה מדובר, לספר מהתחלה, ובלבי חשבתי עד כמה זמני קצר.
איילה פתחה מיד בעיקר "במסיבה שהוזמנתי אליה לא הכרתי את כל המוזמנים הוזמנו גם זרים, טוב שמזמינים אנשים נוספים פעם בשנה, אצלנו זה תמיד כך בנשף מסכות. זלהמן לא הגיע, זה המצב אצלנו לאחרונה, אך אני החלטתי שלא אוותר, לא אתבייש ואלך לבד. כבר בתחילתה של המסיבה ראיתי אותו, את הגבר עם המגבעת של מערב הפרוע, הוא עמד סמוך לשולחן שעליו הונחו כל מגשי הכיבוד ממש במקום המרכזי, ידעתי על כך מכיוון שכבר מתחילת הערב האוכל שבה אותי, והסתובבתי בסביבה די הרבה עוד קודם לכן. לא היה לי קשה להבחין בו, יותר מפעם אחת הוא העיף בי מבט חטוף, למעשה בכל עת שהרמתי את הראש הוא היה שם, חששתי לגשת לשולחן הכיבוד כל זמן שהוא עמד שם ובוהה בי בגלוי או בסתר."
ניסיתי להכניס הומור לתוך שטף דיבורה ואמרתי "אפשר לומר בהשתאות גדולה כי זו הפעם הראשונה שלא היית צריכה להתאפק בנוגע לכיבוד, ועוד במסיבה, כי המבוכה שאחזה בך גברה על הכול."
"אכן כך..." המשיכה איילה, "רק כאשר הוא ואשתו, כנראה אשתו, עזבו, הרגשתי הקלה, ויכולתי להישיר את מבטי. מה שהביך אותי יותר מהכול, זו השאלה, למה הייתה בי תחושה מעורבת של דגדוג חד בחזה אך גם קהות חושים סמויה?"
קטעתי אותה שוב, וחבל שהתערבתי, אך אמרתי "למה קשה לך כל כך לקבל ולקלוט פלירט באוויר ולהישאר שלווה, אדישה או לחילופין מאושרת?"
"לוסי, את הרי יודעת עד כמה אני בבעיה עם משקל הגוף שלי והצורה שבה אני נראית, לכן מאוד הפתיע והביך אותי האופן הגלוי שבו הגבר הזה הביט בי, פחות חששתי מההשלכות של היותו נשוי או קשר אפשרי בעתיד. ניסיתי לטלפן אלייך למחרת המסיבה כמה וכמה פעמים, הרי את מבינה את הקושי שלי, לא? גבר שלא מכיר אותי גרם לי לחוש... קשה לי להגדיר במילים, מה הוא גרם לי להרגיש... דוגמנית צמרת שרועה על עמוד האמצעי של ירחון הפלייבוי… אף על פי שידעתי שאין שום סיכוי בעולם שאתפתה לקשר, וברור היה לי כי לא יהיו בינינו שום יחסי מין מפאת המראה שלי..."
ושוב התערבתי, אכן הנושא הציק לי באופן אישי, "מדברייך משתמע, כי הגבר שראית מולך היווה סכנה גדולה לכל מה שמחקת עד כה, ובדרך כלל גם הצלחת לא רע, וזו התשוקה העולה, שהתבררה כאפשרית למרות הדימוי המוצק שיש לך לגבי הגוף שלך."
ידעתי שהיה עלי לשתוק, הכאבתי לה שלא במתכוון, אך היא הייתה כה נסערת שהמשיכה בשלה "אכן זה היה קשה מנשוא, מבטיו החודרים הסירו את בגדיי והשאירוני עירומה כיום היוולדי והמחשבה על כך לא הביאה תוצאות מחמיאות במיוחד, רציתי למות... תתארי לך, לוסי, ברגע שהם הלכו, ולמזלי הם עזבו מוקדם יחסית, הכול השתנה מבחינתי, ונזפתי בעצמי. על מה הייתה כל המהומה ואולי בכלל המסקנות שאליהן הגעתי מוטעות והוא לא ממש התעניין בי, ואולי דמיינתי הכול. אך גם זה לא עזר, עזבתי את המסיבה בבושת פנים... כן, והיום אני בכלל חושבת שכול שהתרחש היה מין סוג של העמדת פנים, אחיזת עיניים, לא? הרי בחג המסכות עסקינן..."
ואז שמעתי אותה אומרת את הדבר העצוב והמפחיד באמת, "כיצד יכולתי לעלות על הדעת שגבר מדהים כל כך ישים לב לאישה שמנה כמוני, כנראה יש לי חלומות שהם לא מציאותיים בכלל, לא!"
בעודה מדברת בלהט ובכאב, המהול בריגוש תמוה, עלתה בדעתי המחשבה כי זה בדיוק הזמן בעבורה להמשיך לכתוב ולעבוד על הצעד הרביעי, חשבון נפש יסודי לגבי העבר. היה לי ברור כי הדרך תהיה ארוכה, אף על פי שבכל שיחה אתי היא חפרה עמוק יותר ויותר לפחות היא עזבה את השיתוק הדמיוני. הגבר הצית בה משהו שהיא חשבה שכבר כבה.
החלטנו להמשיך בשיחה בפעם אחרת, הייתי חייבת לקטוע אותה עכשיו. הכנתי את עצמי ליציאה ולפגישה עם ארזה המפקחת, בשיחה האחרונה היא גרמה לי להתפתל, והחלטתי להפסיק את ההתנהגות הזאת כלפיי, נראה שבזמן האחרון המצב יצא מכלל שליטה. התגעגעתי לזמנים שבהם הרגשתי תמיכה בכל רעיון ובכל החלטה שהעליתי שיכלו להטיב עם קהל המטופלים. השינוי היה קשה בעבורי, לכן הפכתי פגיעה וחשופה במצבים שונים בייחוד כאשר לא הייתה כל תגובה.
בכניסה למשרד, סוהם חיכתה לי בחיוך גדול והכינה לי ולמפקחת כוס קפה. מיד ניגשנו לעצם העניין ואמרתי לה "לאור גודל האחריות שהוטלה עלי לאחרונה, מן הראוי שאקבל קידום הולם." בלבי חשבתי שאסור לי לאפשר למשהו או למישהו לאיים על הביטחון ועל השקט שלי, גם אם זה קשור לפרנסה שלי, הרי בסופו של דבר מדובר היה במיצוי עצמי ובמקצועיות.
המפקחת ארזה העירה "אני מכירה רק דרך אחת לקבל את אשר מגיע והיא להכין תוכנית חדשנית, לפתח סבלנות ולהמתין. אם וכאשר תתפנה משרה מנהלית נוספת תוכלי להתמודד עליה."
הערתי בנימוס מרבי "כמו שאני רואה את הדברים, לא נכון לדחות את הקידום או לחפש תירוצים לעיכוב."
ארזה התעלמה מהערה.
סיימנו את הפגישה די מהר, היא אמרה לי כל מה שרצתה לומר. ייתכן שהייתי צריכה להתאמץ יותר, אך אף על פי שהרגשתי במיטבי באותו זמן, השיחה עם איילה הכניסה בי תוהו ובוהו, ולא היה בי הכוח למנוע את הדחייה שחוויתי כעת מארזה.
שוב הגיעו ימים שלפני ערב פסח וכל בית בישראל הפך למרקחה, כולם ניסו להיות כמו כולם, לחשוב על ניקיון ושפשוף התריסים, אך כל מה שעלה בי היה הרצון להקדיש את כל הזמן לניקיון פנימי. הייתי עייפה מאווירת הניקיונות שסביבי, תחושת אשמה התגנבה אף היא, אך ניסיתי באמת להיות פתוחה לכל העניין. התאמצתי והלכתי להרבה פגישות עם החברות החדשות שלי. דיברנו על הכול, לעתים עלה בנו החשש שאולי נסחפנו, הרי היה לנו חשוב להישאר אנשים מן היישוב, ואף על פי שבטחנו בתהליך לא רצינו להיראות כמשוגעות... בייחוד בכל הנוגע לאמונה ולרוחניות, עדיין היה לי מאוד מוזר לערב את האלוהים במה שאחסנתי במקרר הביתי, בדרך שבה קניתי בסופר מרקט, או בהתנהגותי באירועים משפחתיים. לאט ובזהירות גרפתי את ההזדמנויות הקטנות ולמרות ספקותיי, נכנעתי לדרך שהייתה אמורה ללמד אותי כיצד לאכול נכון ופשוט, ולהיות מאושרת.
נורית שהפכה לחברת נפש עוררה בי השראה, והעניקה לי הנעה קדמית. היא עודדה אותי להסיר את הפחד, לא לוותר או להתמוטט. הפעולות שהיא עשתה הפכו בעבורי מסר שהיה אמור לעבוד גם בשבילי. הרבה מחשבות פקדו אותי במיטתי לפני השינה, הבנתי שהפסקתי לזהות את עצמי מהרגע שנכנסתי לפגישות ושמעתי תוכנית. געשו בי רגשות, תחושות שונות ממה שהכרתי, הם נגעו במהות שלי, התחלתי להביט אחרת בטעיות שלי, התחלתי לחשוב מחשבות חדשות. התחלתי לשאול מי אני? זה היה רציני בשבילי, כי מעולם לא חשתי כך בעבר. ואז קרה הלא ייאמן, ואולי בעצם הדבר הכי מתקבל על הדעת כתוצאה מהמצב הקיים. לאחר שנים של תרדמה ביחסים עם דורון חשנו התעוררות, הוא היה מוקסם ממני והעריך את התפקיד שהקבוצה מילאה בחיי.
זה היה בוקר בלתי נשכח, הוא עשה את הלא ייאמן. צלצל למשרד שלי וארגן לי חופשה ליום אחד...
"ברצוני לחגוג את החלמתך..." כך הוא הודיע לי, וביקש שניפגש. ההתרגשות והאי־ודאות גאו בי בו זמנית. התיישבנו בבית קפה והוא זרק את הפצצה, "בואי נתכנן את הנסיעה הראשונה שלנו ליבשת אירופה, מזג האוויר שם מדהים."
הבטתי בו המומה לא רציתי להחמיץ את הרגע האמיתי שלפתע נגע בנישואינו והפך אותנו לאנשים מאושרים.
כנראה לא הערכתי כראוי את ההשפעה הרבה שהייתה להחלמה שלי על ההתלהבות שלו. ההפתעה החמה אשר הוכנה בעבורי באותו יום מיוחד הסירה ממני את עקבות כל הימים הקשים, ועיניי הסגירו את עומק האושר ששכן בתוכי. קיוויתי שככול שיעבור הזמן, כך יתברר שאכן צדקתי כאשר נכנסתי לתוכנית ההחלמה, במחשבה שנייה, גם אם לא, אז כבר הרווחתי. מרחוק ראיתי את המלצרית מתקרבת היא שאלה "מה לגבי ההזמנה?"
השאלה הייתה בהחלט במקום, הפניתי את מבטי לעברה ועניתי לה בחיוך, עבורי היה בחיוך זה מידה של ענווה, ידעתי שאזמין את הדבר הנכון, אף על פי שמתוך התרגשות של הפגישה השתהיתי בבחירה. האירוע לכבוד החלמתי מצא את ביטויו בהזמנת ארוחת בוקר ישראלית שכללה סלט גדול, פרוסת לחם אחת וגבינה רזה.
לוסיאנה אמרה:
[מכאן בפונט אחר[דברים חשובים לא באים בקלות [עד כאן בפונט אחר]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד עמוד166 סופרת
הזמנו ושלחנו את הבחורה הצעירה לדרכה ואז דורון אמר "רכשת כל כך הרבה ידע ומיומנות תוכלי לנצל אותם בשעת הצורך."
מיד הגבתי "אחרי כל כך הרבה שנים שבהן נתתי לעצמי להגיע למצב שמעולם לא חלמתי שיכול להיות קיים, שאני במו ידיי הזנחתי את גופי – בטיול הגדול אעשה את הכול אחרת."
דורון לגם מהקפה השחור והציע, כי אתייחס לטיול כאפשרות לצאת לעולם האמיתי וליישר את ההדורים, להיות ככל האנשים, לחיות ולתת לעצמי ליהנות. ואז הוא הוסיף וחיוך גדול האיר את פניו "עכשיו זה שלנו, לבד, רק אנחנו והמכונית. נחרוש את העולם ואולי נגיע גם לעולם של עצמנו."
"חלומות זעירים", אלה היו ההבטחות שבאו עם השינוי, רעד אחז בי חששתי לגדוע באמצע את מסע ההחלמה והתקוות פחדתי מהקושי הלא צפוי שיעלה בנסיעה, הבטתי בדורון, הוא נראה לי מאושר כל כך, לחשתי "תגיד לי בכנות, האם באמת אהיה מסוגלת להתרחק מהתוכנית ולשרוד?" המחשבות התחילו את המחול המוכר וגרמו לפניי להיראות עצובות ומעט נבוכות.
דורון ענה מיד וללא היסוס "ברומא המעצימה יתחזק בך התום והלהט, את חייבת להאמין שהדברים שלמדת טובים בכל מקום, וגם בטיול." וכך בעודו מעודד שמעתי אותו מוסיף עוד "אני אומר לך שלא כל דבר צריך להיות קשה כל כך! וכפי שאני מכיר אותך, את תדעי מה לעשות."
כן, הדברים שחסרו בי, נמצאו בו, השתתקתי נבוכה.
יצאנו מבית הקפה ופנינו ברחוב המרכזי ימינה, כי כבר ברגע שחנינו הבחנתי בשלט "השכרת מכונית מחירים סבירים", הכרזה קידמה את פנינו מרחוק, היא הייתה מאוד בולטת ומוארת בחזית חלון הראווה. נכנסנו חיכינו כמה דקות, לא כדי להמשיך ולהתלבט, את ההחלטה ידענו לעשות מהר, אלא כדי שהפקידה תוכל לרשום את המסמכים, בחרנו דגם חדש יפה ומרווח, שילמנו ואז דורון חייך אלי ואמר "אנחנו ברי מזל שאנו יכולים להרשות לעצמנו זמן טיסה."
ואני חשבתי לעצמי, רק בגלל זה?..
כאשר סיימנו עם כל הטפסים, נוכחתי לדעת שיש לי מצב רוח מוזר מאוד, והיה לי ברור למה. תחושת ההרפתקה, לחרוש במכונית כמה מהארצות המרתקות של אירופה, רק אנו ללא אחרים, אמנם הייתה הרעיון של דורון, אבל התאימה מאוד לאופיי לכן נעניתי ברצון, אף על פי שהופתעתי מאוד מכיוון שהגבר שלי עומד על שלו לעתים כה רחוקות.
בערב התקשרתי לנצחיה הסברתי לה את חששותיי "נכון, אני מבינה, ואני חושבת שאין בזה כל היגיון. אך אחרי שהשגתי את היכולת להימנע, אני מפחדת שבכל זאת עניין האוכל יהיה בסכנה ברגע שאעלה על המטוס. אולי סכנה זו מילה שנשמעת כמו הגזמה, אבל האם אפשר להאשים אותי בכך? מעולם לא ידעתי לתכנן לבד את צורת האכילה שלי, ללא עזרה מתאימה ובייחוד במקומות זרים."
נצחיה השיבה "רכשת מספר לא מבוטל של מיומנויות ועלייך לסמוך על כך."
התעקשתי להיכנס לתוך הפחדים ואמרתי "בחו"ל זו רק שאלה של זמן, למען האמת, בתוך כמה שעות יכול להיווצר מצב שיקשה עלי לבחור נכון. מה אעשה בלי ההרגל ללכת לארבע פגישות כל שבוע? אולי עלי לוותר על הנסיעה וזה לא הזמן ולא המקום, להיות ללא חברי הקבוצה והתמיכה שלה אני זקוקה כמו אוויר לנשמה?"
נצחיה הקשיבה בהמון סבלנות והשיבה "זכורה לי הנסיעה שלי לחו"ל בעת הימנעות טובה, היה לי ניסיון לא רע בכלל. בכל אותם המקומות הזרים, אף על פי שלא תמיד הכול היה קל, היה לי האומץ להגיד בקול רם מה הם הגבולות שלי ומה מתאים לי לאכול, כי בחרתי לא להיות בת יענה."
סיימנו את השיחה, ואני חשבתי לעצמי, אנחנו נראה...
ההחלטה יצאה לדרך והתחלנו להזיז את העניינים, אפילו הילדים התרגשו, הסכימו ברצון להישאר לבד כמו גדולים ואחראים "אתם יכולים לסמוך עלינו", זה היה בדיוק הדבר שהדיר שינה מעיניי. אפשר לומר שהעיתוי התאים, וההפתעה באה בעתה. חשתי מאוזנת יותר מאי פעם, כי זו הייתה התקופה הארוכה ביותר שבה מצאתי את המסלול הישיר, אחרי שנים שניהלתי מאבק עם הדיאטות ועם הרצונות הסותרים. נכנסתי לסוג מסוים של שגרה והתמלאתי אומץ שאמצא דרך לשלב את הטיול לאירופה עם אכילה נכונה ובילוי זוגי.
דורון אמר כי אל לי לדאוג אחרי ששמעתי רעיונות רבים כל כך ולמדתי על עצמי הרבה כל כך, וכיצד לא לעשות טעיות חוזרות, הוא בטח בכוחי והיה מוכן לעזור לי. כמובן שהוא הבין שזו אני שאצטרך לקחת את הסיכון.
לגבי הפרידה משוריק, לצערי לא התאפשרה לנו ההזדמנות להיפרד פנים אל פנים ובחיבוק גדול, ולכן כאשר הוא התקשר לא הופתעתי. המילים החמות המוכרות כל כך, כמה אני מהממת ועד כמה הוא אוהב אותי, הטילו בי ספק קל בדבר האפשרות ליהנות מהטיול הקרב ובא. לעתים התקשיתי להאמין שקיים עוד גבר בעולם שהיה כה מאוהב, ועוד יותר תהיתי כיצד זכיתי במאהב מושלם כל כך שהעניק ללא גבולות, ולא הכיר במחיצות.
בסוף השיחה אמרתי לשוריק "אתה גורם לי להרגיש בטוחה בכל מצב, וזה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות בעבורי. הרבה דברים יכולים להשתבש בעקבות הטיול, ולכן אני זקוקה לכל השפע שאתה מרעיף עלי."
הוא ענה "זו הסיבה שאני מתקשר ומשתדל להזכיר לך את אהבתי כמיטב יכולתי." הוא חיכה שאמשיך בדבריי, הזדרזתי לענות כדי לא לתת לו רעיונות מיותרים, מיד הוספתי "אל לך להבין אותי לא נכון... אני כן רוצה לנסוע, אף על פי שיש הרבה מכשולים בדרכי, הרי בסופו של דבר יהיה עלי לצאת לעולם עם סגנון החיים החדש שלי, קשה או לא, יהיה עלי לצלול לתוך המציאות."
שוריק כבר לא היה יכול לעצור בעצמו ואמר "האם לא פשוט יותר, אם תלכי אחרי הדברים הבטוחים?"
"האם אתה נכלל בתוך אותם הדברים..?" עניתי בלחישה שלא ישמע...
לקראת סוף השיחה בעוד מילות האהבה של שוריק עוטפות אותי, הנחתי את האפרכסת והבטתי מבעד לחלון, הזזתי את הווילון ושקעתי בהרהורים נוגים. כן, האהבה של שוריק הייתה מאוד מכילה וזה היה מעולה, אך הבנתי כבר מזמן שלא תמיד אוכל להכיל אותה עם החיים האחרים שלי. בשיחות חולין בין החברות שמעתי לא פעם שלא ייתכן מצב שבו אישה תהיה נאהבת בלי תנאים, הערה מסוג כזה בדרך כלל השתיקה אותי, אף על פי שעז היה רצוני לומר "לא פגשתן את שוריק שלי..."
ובכל זאת, עד כמה שזה הפתיע או אולי לא, התנדנדתי בתוך ספקות, ככל שחשתי יותר תשומת לב ואהבה כלפיי, דווקא אז האוכל ניחם את ההרגשה הלא יציבה.
חשתי אי־שקט וגם הקלה כשהשיחה עם שוריק הסתיימה, ניגשתי למטבח והכנתי לעצמי קפה חם, הבנתי שעבר זמן רב מאז בילינו דורון ואני כזוג, ללא חברתם של ילדינו, בילוי כמו זה שלי ושל שוריק. אולי בטיול המתוכנן נצליח להיזכר בדברים הקטנים שבנו לנו את הזוגיות ונגרום לעצמנו להיות יותר פתוחים וקרובים. עם הזמן ועודף ההתרחשויות ובהתקרב זמן הנסיעה מצאתי את עצמי מודדת בגדים ומתכננת את המזוודה החדשה שלי. קיפלתי את הבגדים המחויטים ותהיתי אם הנסיעה לא תסכן את מה שהשגתי, לפעמים השתעשעתי במחשבה שאולי בעצם השוטטות האין־סופית תשפר את חזותי עוד יותר. הרגשתי שהטיול יהיה לי סוג של משימה, עלי ליצור מציאות חדשה, כי נהיה זוג ונשהה הרבה ימים יחד.
נורית העירה באחד הימים "מה שלא תחליטי תורידי את הלחץ, המועקה והמתח, רק כך תוכלי לחבר בין הימנעות טובה ליחסים מהנים עם דורון לאורך כל החודש. נורית הייתה המלאך המכוון שלי.
ארזתי את התיק האישי, הקפדתי לשים לעצמי את כל התכשירים למראה מושלם... הכנסתי את המייק אפ ואת הפודרה התואמת. ידעתי שמזג האוויר יהיה נוח ולא יהיה קר מדי כך שסוף כל סוף תהיה לי האפשרות להתלבש מחויט ואפנתי ולהתאפר וכל זאת בנוחות אירופית, ללא הזעה או לחות. מרחוק שמעתי את ילדיי הם הכינו את החדרים לקראת השהות העצמאית שלהם. הבטתי לתוך המזוודה הבגדים היפים שהנחתי בה העניקו לה מראה נפלא, וזה לא היה מובן מאליו, כי תמיד היה לי קשה להחליט מה יהיה שימושי ומה יתברר כמיותר, ועבורי זו הייתה אמנות לא פשוטה, במיוחד כאשר גופי היה כאקורדיון.
בעקבות ההפתעה שדורון הכין לי לא ממש ידעתי למה לצפות וכיצד תהיה ההתנהלות במהלך הטיול, לכן המחשבה הראשונה הובילה אותי לרוח הרפתקנות ורצון לערוך קניות בחנויות היפות של רומא ופריז, רציתי לגלות כיצד נראים החיים האמיתיים. אך במהרה הבנתי שזה לא יהיה מציאותי, והבגדים שם יהיו שונים מאוד מהבגדים שאליהם הורגלתי. התעשתי וארזתי את בגדיי האהובים ובכך הבנתי שהמאבק עדיין לא תם אף על פי שהמראה שלי התקדם לשביעות רצוני.
סגרתי את המזוודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד 169 סופרת
רגע לפני העלייה למטוס דורון אמר "המעבר החד ישפיע על מצב רוחנו, כאשר המטוס יעלה לגובה תשתחרר התרגשות בלתי מוסברת, של ציפורים במעופן."
ואני הוספתי "הרמנו את עצמנו מחיי היום־יום למרחבים הפתוחים."
הטיסה יצאה לדרכה.
קשרתי את החגורה, זו הייתה הרגשה טובה נותר מקום. ניסיתי לאסוף את מחשבותיי, הבנתי כי הנסיעה תיתן לשגרה מקום לתזוזה לאורך מסלול ובכך תאפשר לערוך בדיקה מחודשת, אמיתית, של הזוגיות ובכלל. קראתי לא מעט חומר על העיר רומא, תחנתנו הראשונה העבר ההיסטורי שלה שיכול להצית מחדש את ההתלהבות שנטשה את נישואינו. היו לנו הרבה דברים לומר, אך בטיסה שתקנו אותם, היה עלינו ללמוד שתיקות שמדברות.
נחתנו בשעת ערב ובקלות ובמיומנות אספנו את המכונית משדה התעופה ופנינו לדרכנו. מיקומו של המלון היה במרכז העיר הנוף ריצד באורותיו והיה מושלם... האווירה הייתה מאוד מיוחדת, רומא נראתה יפה כמו שדמיינתי וזכרתי אותה מתוך חלומות ילדותי, מסיפורי אבא.
הנחנו את המזוודות ומיד נבלענו בסמטאותיה של ההיסטוריה, אחרי הכול, ואולי זה אך ורק היה הדמיון שלי, אבל הרי הרבה התרחש בעיר שהייתה פעם בירת אימפריה שלמה שנעלמה לה, ומכיוון שכבר נאמר לא אחת "אין חדש תחת השמש", פינינו את הזמן להביט מסביב וללמוד את האווירה, אף על פי שהיינו מאוד עייפים מהטיסה. צמרמורת והתרגשות גדולה אחזה בי כאשר התהלכנו, שלובי זרוע, ודיברנו, אם בלחישה ואם במבט. השמים היו אפורים מעט, אך זה לא הפריע, כנראה רק צבע האוויר דהה עם המאות שחלפו ולא המהות עצמה, הרי במבט לאחור רומא הצליחה לשרוד זמן רב כל כך, וגם באותו ערב היא הצליחה להעביר את אותו הריגוש העוצמתי, לא ממש הופתענו.
עברנו מרחק עצום חצינו רחובות ולבסוף, שותקים ומהורהרים, פנינו בדרך חזרה למלון, למדתי על עצמנו דבר חשוב, שתקנו באהבה, הכרתי זוגות שלא ידעו לשתוק יחד. דורון פתח את המטרייה כי גשם התחיל לרדת, חיפשנו מסעדה איטלקית טובה עם אוכל אמיתי, לא מצאנו.
דורון לחש "נחפש מחר יותר טוב."
לא חשתי כל אכזבה כי ידעתי שטוב שכך, אכילה בלילה הייתה מסוכנת בעבורי, ולגמרי לא בכיוון הנכון. בלילה הצלחנו לישון במיטה הזרה, מצאה חן בעיניי הקלות שבה נרדמתי, טעמה המתוק של החופשה החליפה את הארוחה. השכם בבוקר, אחרי ארוחה קלה, יצאנו לרחובות רומא, הכול הדהים אותי. הסתכלתי על השתקפותי בחלונות ראווה, נראיתי מצודדת, הרגשתי טוב! השעות חלפו, התעייפנו, בשעת אחר הצהריים מאוחרת, כאשר ריח הפסטה עלה באפי מכל סמטה אפשרית, נחיריי וחכי התמלאו כמיהה, לא חשתי נוקשות עם עצמי הייתה בתוכי החלטה לכבד את כללי ההימנעות, הרגשתי בשליטה וסמכתי על עצמי.
שיתפתי את דורון בחששותיי "הרי מרגע שנחתנו ברומא, אני מודעת שייתכן והדברים יצאו מכלל שליטה, כיצד אגן על עצמי?"
דורון השיב בפשטות "כאשר את נמצאת ברומא העיר אין מחשבות מבלבלות ומטאטאות יותר מאשר להימנע מהקיים, כי מה יותר איטלקי מספגטי מטובל בפרמזן ויין טוב."
הסכמתי והרעיון נשמע לי בסדר גמור, עניתי ללא כל היסוס "יהיה בסדר."
המלצר ההדור שעמד בפתח המסעדה הפנה את תשומת לבנו לתפריט הרשום והזמין אותנו פנימה "נראה לכם?" הוא שאל.
המסעדה נראתה יפהפייה, קטנה וצפופה, והשולחנות היו ערוכים כמו למסיבת יום הולדת בסוף השבוע. דורון הנהן בראשו, התרשם מאוד אף כי כל המסעדות כולן נראו נפלא. ההיגיון שעוד נותר בתוכי שידר לי את המחשבה הבאה, קיוויתי להרגיש טוב גם אחרי הארוחה המדהימה והעשירה.
"סניורה וסניוריטה, ערב נעים, תיכנסו בבקשה."
הרגשה טובה פשטה בי, הגברים האיטלקים ידעו איך לקדם עניינים, החנופה תמיד נעימה לאוזן. התיישבנו, הריח עשה אותנו רעבים ולהוטים, קנקן גדול של יין אדום יבש הוגש מיד, ובצדו מים מינרלים מוגזים בבקבוק של פעם. ההרגשה הייתה כה טבעית, לא הפתיע אותי לשבת עם דורון במסעדה יפה מאין כמוה, אולי בארצנו היפה זה היה נראה כמחזה בלתי אפשרי, אך פה שום דבר לא יהרוס לנו את הארוחה, ואת היחד, כך חשבתי, ואחרי כן מחשבה נוספת חלפה בטיסה ולגמרי לא במקומה, את לוסי של שוריק או לוסי של דורון? או אולי של עצמך...
ברגע שהמלצר הגיע, פסקו ההתלבטויות, היה עלי להודות שהמנה נראתה גדולה ויפה והפיצה ריח נהדר גם לשולחנות הסמוכים. דורון הביט בי ונראה לפתע מוטרד מעט, בדרכו העדינה הוא נסה להרגיע אותי ואמר "מנה של ספגטי לעולם לא הרגה איש... הביטי מסביב, לוסי יקרה שלי, המקום הומה סועדים, מעט תיירים והרבה איטלקים מעונבים ויפים, את הרי יודעת מה אומרים, אם האוכל טוב הוא מושך את התושבים המקומיים, לא?"
בראשי חלפה מחשבה "האם זו הפרה של ההימנעות כאשר אני אוכלת פחמימה כה ענקית?" ובעיני רוחי שמעתי את התשובה, החברות ירימו גבה, בנזיפה קלה, טוב את לא רוצה להיוועץ בנו או להקשיב... קולן הלך והתרחק באכזבה גדולה.המשכתי לאכול ובסוף הארוחה קראנו למלצר והזמנתי מנה אחרונה ג'ילטו פירות, אבל רק כדור קטן אחד וחלקתי אותו עם דורון.
ברומא יש להתנהג כרומאי....
הכיכרות של רומא הדהימו אותי, אך הקולוסאום של רומא העתיקה הוא שגרם לי לאבד את נשימתי, תרתי־משמע, מכיוון שמתמיד הייתה לי נטייה להתעלף בקלות אך ורק מהתרגשות, במקום ההוא חוויתי את ההרגשה החזקה מכול, ומעשה שהיה כך היה...
נעמדנו להצטלם בצל העדות האילמת לכוח ולעוצמה מרשימים שגרם לדברים להיראות מלאי השראת הוד הדר. לא היה כל היגיון במה שהרגשתי, אך המראה ונוכחות ההיסטוריה מכל כיוון לא אפשרו לי להחמיץ את הקול שבקע מכל עבר. הצלילים שנשמעו חיברו בעבורי את העבר עם ההווה ואולי בכך יצרו חוויה שלא הייתה ברורה לי די צרכה.
פניתי לדורון ושאלתי "האם במקום שבו אנו עומדים עבר קו האמצע בין מעשים מטורפים לשפויים?"
דורון רצה להשיב, אך בדיוק אז הוא השגיח בזוג תיירים שיכלו להיות לנו כעזר וכיוון אותם לעברי כדי שנוכל להצטלם יחד, אחרי שהעמיד אותי בתצפית הטובה ביותר. הכול היה מוכן, כאשר לפתע, חשתי את הלמות פרסות הסוסים השועטים, ושמיעתי חדרה לתוך הזירה, ולמרות ההמולה היה קשה להתעלם ממה שזעק מכל פינה, החיים נדחקו הצדה, הצדה, הצדה... פחד נורא התגנב לתוך תוכי... ברגע ההוא ראשי הסתחרר והתעלפתי, לא ראיתי את הסוף.
התעוררתי...
דורון התיז עלי מי שתייה מבקבוק, ומיד הכתה בי ההבנה שמתוך נבכי ההיסטוריה שמעתי את קולו של הטרוף האין־סופי שדחף את האנשים לכיוון ההרס ובכך הפחית את הסיכויים לחזור לחיים אנושיים. הבנתי שנמצאה סיבה להיותנו בקולוסאום שבו נטמנו שרידי הזמן, תערובת של המשכיות חולשה וכוח, הרגשתי שדי לי בכך, אך לפני שיצאנו מהעיר והמשכנו בנסיעה שמנו את פעמנו למרכז הקניות המהודר של רומא, אכן, כבר ממבט הראשון החסרתי פעימה. למבטו של דורון, השבתי בחיוך "כן, יהיה עלי לחשוב היטב, על מה להוציא את כספנו."
המבחר בחנויות הדהים ופיתה. ההחלטה שלי נפלה, התרכזתי בקניית נעלי עקב גבוה ותיק תואם, זו הייתה דרכי להרגיש נשית וצעירה. לגבי קניית שמלה או חליפה היססתי, לא רציתי לעמעם לעצמי את רגעי האושר, כי עדיין לא היה לי את הביטחון הנחוץ להתמודד עם מוכרת חיננית ואלגנטית. הנחתי שייתכן שטעיתי, הרי ירדתי כמה קילוגרמים, כך שייתכן שהכול היה אפשרי ויהיו מידות מתאימות גם בשבילי, אך לא רציתי לעמוד לבחינה מול עיניים ביקורתיות וזרות, לא רציתי מבטים מיותרים.
חנות הנעליים הייתה מלאה עד אפס מקום, שפע של נעלי עקב, יפות כל כך שרציתי להזיל דמעות, לבכות. ההידור שבה את לבי מרחוק ומקרוב, הפנט אותי. נעלי עקב איטלקיות שחורות ותיק מעטפת תואם, שיק־אלגנט, כדברי הזבנית, בראשי הדהדה המילה סקסי... במצב רוח זה המשכנו וקנינו לדורון שתי חולצות, ואפילו התמודדנו עם עוד משימה לא קלה, ולא פחות מביכה, קניות לילדנו הבוגרים נגה וליאור, הדר הייתה עדיין ילדה של העיקר המתנות. בתום הקניות כאשר התיישבנו לכוס קפה חשבתי לעצמי, אולי הכול באמת פשוט.
כל מה שיהיה עלי לעשות זה להירגע, גם הקנייה גרמה לי להבנה שהרגשת המיניות הטובה יכולה להגיע גם מנעלי עקב מחודדות, זו הייתה זווית ראיה חדשה בעבורי. הופתעתי ממחשבותיי, אך זה היה הכיוון המדויק שהייתי זקוקה לו.
אבל אז ראינו אותם מרחוק, את שרי ואת הגבר שלה.
הפגישה אתם, שהייתה לא צפויה לחלוטין, הסבה לי עונג שהיה חדש בעבורי, שונה לחלוטין. אחרי ברכות קצרות נכנסנו התיישבנו לכוס יין בבית היין הכי מפורסם ברומא, זה היה המקום המושלם שארץ זרה יכלה להציע. הזוגיות החדשה של שרי עוררה בי עניין כמעט מכושף, כי כל מה שהיה קשור אליה היה שופע כסף, ביטחון, מעמד והשגיות. מהר מאוד התברר לי שגם שרי יכולה להיות פגיעה.. התחלתי להבין עד כמה הכול יכול להיות יפה ומכוער כאחד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד 173 סופרת
מעולם קודם לכן לא ידעתי עד כמה החיים יכולים להיות מפתיעים. היא דיברה בחופשיות משום שבבית היין הזר שררה תחושה של שוויון הזדמנויות והוכחה ניצחת לכך שישנם הרבה דרכים להפיק את המיטב מהחיים. הבטתי בשרי והאזנתי לצלילים שבקעו מגרונה "הכול זז בחיי כאשר פגשתי את צ'רלס, הוא מטפל בי כמו בנסיכה ובזכותו נכנסתי ביתר נוחות לעולם שנטש אותי לאנחות. יכולתי לאבד את הראש ולחשוב שיגאל פגע בי והגיע סוף העולם, אך מהר מאוד הבנתי כי הזמן ההוא היה נקודת השיא של חיי."
צ'רלס הביט בשרי באהבה ואמר "אהיה גלוי לב אתכם, שרי ואני הגענו למסקנה שאין הבדל בין פרק ראשון בזוגיות לפרק שני. הנה עלינו להתאמץ באותה מידה כדי למצות את היכולות שלנו. הסברתי לשרי כי בחיפוש אחרי זוגיות מושלמת תמיד מוצאים שילוב שְווה ערך של חלומות ומציאות."
צ'רלס לגם מהיין ושרי ניצלה את ההפוגה והוסיפה "החלומות שלי תרמו את הטעם הטוב, והגבר שלי פיזר את המציאות באופן אחיד."
דורון העיר "זו דרך יעילה לחיות..."
זמננו לא דחק והשיחה הגלויה נחלה הצלחה, דיברנו על החיים שלנו באמצעות דוגמאות פשוטות, פתאום הכול היה הגיוני כל כך.
צ'רלס הביט בי ואמר "שמעתי את שמך עולה מפי שרי ורות, ראיתיך במסיבה ההיא, ואם יורשה לי, אומר לך שרואה אני בך אישיות עם איכות יוצאת דופן..."
הרגשתי מבוכה לשמע מחמאה מהסוג הזה, וחיפשתי בה דווקא עלבון כאשר היא באה מגבר שהעריץ נשים כמו שרי, בעלות מראה יקר ואופנתי, אך באווירה של רומא הייתה לדבריו משמעות אחרת, זו הייתה העיר שבה התפיסה הרווחת הייתה שגם כוח חוכמה ויכולות גבוהות נחשבו. המילים שלו פעלו את פעולתן ובאופן לא צפוי הם העצימו את תחושת הנשיות שלי... הן היו המילים החזקות ביותר שנאמרו בפניי בחברה הטרוגנית.
לפתע שמעתי את צ'רלס, הוא פנה לדורון ואמר "ברצוני להזמינכם לקונצרט היום בערב, חברים של שרי הם חברי..."
נפרדנו, במטרה להיפגש בערב.
בדרך למלון דורון העיר "התנהגותה האמיצה של שרי הפכה את חייה להישג ברמה מתוחכמת וגבוהה במיוחד, ובכך היא משקפת עבור כולנו את האווירה הנכונה כיצד לחיות בזמנים המשתנים. מאז הנטישה של יגאל היא למדה להביט בעיניים חודרות ובאופן שונה בכל התפתחות אשר נקרתה בדרכה, וכאשר הבטתי בה היום יכולתי לזהות כיצד החיים היטיבו אתה, למרות השפעתם הלא צפויה.
עניתי מיד, כי עוצמתה של התחושה עדיין בערה בעצמותיי, "חוויית הפגישה היום הייתה מאוד חשובה בעבורי, ויהיה עלי למצוא את אותה העוצמה גם בחיים שלי. עלי לשפר את היחסים שלי עם החיים כי סיימתי את מחציתם."
בלילה מאוחר מאוד, אחרי הבילוי המשותף בקונצרט, דורון אמר "מן הידוע הוא כי החיים הם אתגר הרבה יותר גדול ממה שמבינים, לעולם אי אפשר להיות נוכח בכל המצבים, הרי הזוגיות, המשפחה והקריירה חשובים, כל אחד מהם ברמה אחרת, אך כל אחד מהם הוא רק פיסה אחת מהמציאות. לכן, כמו שאני מבין, רק כאשר מאבדים פיסה אחת והיא יוצאת מכלל שליטה, רק אז מחפשים לכפר, לחזור ולשנות."
הקשבתי ועניתי "אין לי כל ספק כי החיים הם שילוב בין התמודדות איתנה עם אתגרים חברתיים ובין חיים אישיים."
למחרת עלינו על כביש מספר שתיים, לכיוון השעונים המדויקים – שווייץ.
הנוף לא דמה לשום דבר שראינו בעבר, בחרנו דרך מבין הדרכים הלא מוכרות, ירדנו מהכביש המהיר וחלפנו בשדות, הטבע היה מאורגן עד הפרט האחרון. בצדי הדרך התנועעו האנשים בשלווה אין־סופית, נהנו מחייהם ומעבודתם כאילו הזמן החולף לא נגע בהם. הבטתי דרך החלון, דורון נהג, את המפה הנחתי על ברכיי, המוזיקה הקצבית של שירי יודל נשמעה ברקע, וכך מצאתי את עצמי מתלבטת... ההרגשה שלי התחילה להשתנות והתחלתי לראות את הכול באור אחר, חיכיתי להזדמנות לכפר על הכול.
תהיתי האם להתוודות בדרך... האם לא תהיה בכך הילה רומנטית? האם המרחבים לא היו קו שחיבר בין עבר והווה? מאיזה נקודה להתחיל? האם דורון ינקה אותי מאשמה? האם הוא יכול להבין את הכמיהה, התשוקה, ההתמכרות האין־סופית ואת הרגש שסחף ועלה?
הייתי חייבת להודות שגם בשבילי שפע השאלות היה מיותר, הרי לעולם אי אפשר לקבל סליחה מלאה או אפילו הבנה חלקית...
דורון שאל "ימינה או שמאלה?" כמה סמלי, עניתי "סע ישר."
הבטתי החוצה, הכול נראה כמו חלום שהתגשם, המראה ריגש אותי כל כך, עצר נשימה, זה היה הווה, כיצד עלה בדעתי להרוס את כל זה? מה אשיג, שחרור לעצמי על חשבון בית כלא לדורון?
צר היה לי שאי אפשר פשוט לומר, מצטערת אם המעשים שלי פגעו בך, בוא נעבור הלאה, אך אפילו אני הבנתי שלא זו הדרך להתקדם...
לפתע שמעתי את דורון שואל "מה הכוונה זו לא הדרך להתקדם?"
התברר לי שדברתי בקול, באתי במבוכה וחייכתי ברוך "סע. הכול בסדר."
לפתע נרגעתי, הבנתי כי אינני צריכה להשתמש בגילוי לשם גילוי, יהיה עלי לשנות את הדרך עצמה מכאן ואילך, להתנהג בצורה אחרת, זה הדבר הראשון שעלי לעשות כדי לא להחמיץ את ההזדמנות הגדולה שיצרנו במסע שיצאנו אליו. לסכן את הכול למען כנות לשמה, מאין צצה לי השטות הזאת..?
נצחיה תמיד אמרה "מחשבות הם לא דבר מסוכן, אלא אם כן, וכאשר, הן הופכות למעשים... תמיד תקפידי לעשות חיץ ביניהם."
כעבור כמה ימים הגענו ישירות לשער הניצחון בפריז. אמנם שער הניצחון, שפיאר את ניצחונותיו של נפוליון בונפרטה, שהיה נערץ על הדוכסית לוסיאנה, היה בהחלט מרשים, אבל השדרה המפורסמת, האליזה, שבתה וריתקה את לבי יותר. שיכורים ולא מיין הסתובבנו בכיכרות היפות ועתיקות של פריז, שהיו מרשימות מכל בחינה, אך רק אחרי שהחנינו את המכונית בבטחה לשביעות רצונו של דורון ופנינו לקתדרלה של נוטרדם, רק אז הזלתי דמעה.
לפנות ערב לאחר שהעייפות השתלטה עלינו עשינו מנוחה קצרה בפינת חמד ושתינו קפה, ואז הרגשתי גאה בעצמי כי חלקנו בינינו חצי בחצי קרפ סוזט מפורסם, הבנתי עד כמה באמת שמרתי על הגחלת של ההימנעות.
נהנינו להאזין לקולות הרחוב ודורון נראה מאושר עד מאוד, אהבתי את הזוגיות ולא דחקתי בעצמי לאף כיוון. פריז הציעה לנו שפע שלא ייאמן… חיים אחרים. צעדנו לעבר הסין. אחזנו ידיים, נהנינו מאמני רחוב בגבעת המונמרטר ולבסוף בחרנו מסעדה רומנטית ומפורסמת לאכול בה את ארוחת הערב שלנו. רצינו ליהנות מהישיבה ולהתבונן בעוברים ושבים, עדיין חשתי את הביטחון המלא, ידעתי לבחור נכון את המנות היפות שהוגשו. שקלתי היטב את הבחירה מול המנות המוצעות, כי הרכבן לא היה פשוט, בתפריט היו הרבה אפשרויות וכולן גירו ומשכו עד מאוד.
הייתה בי מודעת לסכנה, לא הגזמתי, שיחקתי נכון.
אחזתי בידו של דורון והתוודיתי "השהות שלנו יחד מאפשרת לי להעריך את מה שיש לי. אותך ואת המשפחה, ויש בי הכרת תודה והבנה שרק המשפחה יכולה לתת טעם לחיים."
אכן עיר האורות נתנה לי השראה ולקחה אותי רחוק מאוד.
במעבורת ללונדון, אהבת חיי הנצחית בגלל היותה ארץ מוצאה של לוסיאנה, חל שינוי ניכר בתודעה שלי. הבנתי שיש דברים שצריכים להשתנות ולא רק להתגלגל מעצמם, בו ברגע שדורון הגיש לי גביע יין מבעבע ובקול מהסס התנצל "סלחי לי אם בזוגיות שלנו הפרתי את החלומות שלך!"
אפילו הירח שהביט בנו הזיל דמעה… כן, יש דברים שצריכים היו להשתנות... ולא רק להיראות טוב. טיפות גשם גדולות קיבלו את פנינו ברגע שדרכנו על חופהּ של אנגליה, התגעגעתי לגשם ולשמים הרטובים.
הבטתי בדורון ובקשתי בלבי "סלח לי!"
השהיה יחד עשתה לנו טוב, קיוויתי שנראה את זה כך גם כאשר נחזור הביתה.
לונדון אפפה אותי בהרגשה של שייכות שניכרה בכל פינה, זו הייתה השפעתה ונוכחותה של לוסיאנה הדוכסית המיתולוגית שלי.
לחשתי לדורון "אינני רוצה לחזור."
דורון הביט בי וראיתי במבטו המשתאה תדהמה לא מוסתרת, אך אז הוא רכן וחיבק אותי ואמר "אני לא מכיר את ההרגשה ישראל היא הבית היחיד שאני מכיר."
חזרנו ארצה מרוצים אך הלילות שלי הפכו ללבנים, לא הצלחתי להירדם, וכאשר נרדמתי הדהדו בי שוב ושוב אותם המסרים, זו העת לשינויים, תזרמי, אל תיבהלי ...תפיקי את המיטב, תחזיקי מעמד תמשיכי... שיכי...שיכי.. מצאתי את עצמי ערה הרגשתי תשושה ועייפה ממשחק המילים, הרגשתי צימאון מתמשך אף על פי ששתיתי מדי כמה שעות.
באחד הבקרים התעוררתי כאשר עדיין היה חושך, קיננה בי הרגשה כבדה התאוויתי להופעתן של קרני האור.
לחות כבדה עמדה באוויר, לא הצלחתי לחשוב על יום העבודה שחיכה לי, הרעיון הכביד עלי. זכרתי את דבריה של נורית, שכל רגע יכול להיות מכריע כדי לסלול דרך טובה יותר, מדהים היה לגלות, כמה הכול היה קל וברור בטיולנו באירופה. אירופה העמידה לפני מראה מאוד חדה, אך בשובנו אדי הלחות כיסו מחדש על הכול.
השעון צלצל שש, חייכתי לעצמי בדרך כלל זו הייתה השעה האופטימית שלי.
צלצול הטלפון גאל אותי ממחשבות, נורית צלצלה בדיוק בזמן.
"התקשרתי לבדוק אם חזרתם?"
נעצתי את עיניי באפרכסת כלא מאמינה, לו יכולתי לבקש שיחה מרגיעה הייתי מבקשת שיחה עם נורית, והנה היא הגיעה...
מיד ספרתי לה על הבלבול, היא הבינה, ואני הקשתי "האם לעולם אהיה לוקה בחסר, או שפעם יהיו לי חיים רגילים?"
נורית הייתה המלאך המגן שלי, ובחושיה הבינה שאני בלבה של סערת רגשות. היא אמרה "בואי אומר לך בכנות מה היא בעיניי המשמעות של האושר הנכסף, זהו אותו רגע מסוים שבו את שלמה עם הקיים, מצב רוחך ממריא וכל השאר נעלם בערפל."
אספתי את עצמי והשבתי לה "כן, אני מבינה שאין לי כרגע על מה להתלונן, להתגונן, לפגוע או להביך את עצמי, אבל..."
אחרי אתנחתא קלה, אמרתי לה, "בואי נעבור נושא, יש לי הרבה סיפורים מרתקים מהנסיעה לאירופה."
נורית הסתקרנה, אך השיבה שבשיחה הבאה היא תשמח לשמוע את הכול, "תחזיקי מעמד בהימנעות, הרי אנחנו יודעות עד כמה הדרך לא קלה."
הסכמתי אתה ובכול זאת אמרתי לה משהו שבדרך כלל שמרתי בעבור נצחיה המאמנת שלי "יש לך חלק גדול וחשוב בהרגשה הטובה שלי, דרך התמיכה היפה שלך אני מצליחה להבליט את הביטחון הפנימי שלי."
נורית שתקה, לפני שהשיבה במבוכה קלה "אני משתדלת לשלב את הניסיון שרכשתי בתוכנית בחיים האמיתיים ולא נבהלת מהפרעות חיצוניות."
נרגעתי, השיחה עם נורית החזירה אותי הביתה.
אצל בנות דורי לחצות את גיל ארבעים היה ביג דיל כלומר מאוד משמעותי. החלפתי עשור וגם החגים פסעו לתוך חיינו בצעדים זריזים, הם נעמדו בגאווה ומעט התרסה וגרמו לכולנו להתכנס בחשבון נפש ציבורי ואישי כאחד. יצאתי לפגישה הקבועה שלי דווקא ביום הולדתי והדבר נראה לי כמקום המתאים ביותר, אף על פי שלא כולם חשבו כך. הבנתי את ההערה שאותה שמעתי לא פעם... את התוכנית צריך ליישם... תמיד... אין חופש למחלה... אותה פגישה הייתה מוזרה, האנשים היו כה נואשים, עד כי לא בטחו במעשיהם שלהם או של האחרים כלפיהם ודיברו על כך בהרחבה.
עד לפני שנסענו הזדהיתי עם מרבית הדברים שנאמרו אבל במהלך היעדרותי נפל דבר...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"-פרק ארבע-החלום מחוץ למקרר-עד 177 סופרת
עד לפני שנסענו הזדהיתי עם מרבית הדברים שנאמרו אבל במהלך היעדרותי נפל דבר...
רבים דיברו על קושי בתפקוד ועל כך שהם מצאו את עצמם בעמדה נחותה ברגע שיצאו מהשגרה של חיי היום־יום. נראה היה לי שאני הצלחתי סוף סוף להתגבר על מצבים דומים, אך גם בעבורי דווקא היציאה מהשגרה שינתה את רצף ההימנעות שלי. הטעימות עתירות הסוכר, אף על פי שחלקתי אותן עם דורון שינו את האיזון שעליו עמלתי כה קשה לפני הנסיעה. לבסוף הבנתי שכך או כך עמדתי על אותו דרגש עם חברותיי, היציאה מהשגרה והקשיים שבשגרה עשו את אותו הנזק.
המנחה הייתה אישה שמנה מאוד, אך מטופחת למשעי, היא אמרה וחזרה ואמרה "אצלי קורים דברים שקשה לי לשלוט בהם, חלקם מאוד מביכים, קשה לי לנקות את עצמי אחרי עשיית צרכים, פעולה שגרתית, אך יוק, היד שלי לא מגיעה... המצב הבלתי האפשרי הזה גורם לי לבלבול גדול, מאיפה בכלל להתחיל להסביר, זה כמו לא להיות שייכת לעולם האמיתי ולהיות שייכת לעולם של נחותים, כאלה שנתונים בשליטתם של המון כללים מגבילים..."
המנחה הייתה חברה שלנו קרובה מהמושב בדרום, מהוותיקים, והמשיכה בגילוי לב מדהים "יש לי ירכיים ענקיות אני רוצה שהעינינים יזוזו יותר מהר."
הקשבתי לה והסתבר לי שיכולים להיות הרבה פגמים בגוף גם כאלה מאוד נקודתיים ואני תמיד רציתי רק להיות רזה, ומעולם לא ירדתי לפרטים. הבטתי בה והרגשתי כי הדרך מאוד ארוכה וצריכה להיות יסודית, דרך שצריכה לכלול מצבים שונים ומגוונים. ברבע השעה שהוקצב להנחיה שלה היא נראתה כאחוזת דיבוק, התעקשה לחזור ולדבר על דברים מסוימים. שמה דגש על רצון למהפך בהתנהגות וטענה שזה מה שיביא לה סדר יום מאורגן יותר. היא המשיכה ולקראת הסוף אמרה את הדבר הכי מוזר, דבר שאותו מעולם לא שמעתי, היא הדגישה את המילים ודיברה בכובד ראש "הזמן פועל לרעתי והדימוי העצמי שלי נהרס מיום ליום, הפסקתי להיות מרוצה מעצמי וגם האחרים כבר לא מרוצים ממני. המאמנת שלי הציעה לי להתעמת ישירות עם הדברים שמציקים לי, להיות כנה ולכתוב לעצמי מכתב התנצלות על כי פגעתי בעצמי עוד לפני שאתוודע לרוח הרעה שהכנסתי לחיי החברתיים... גוף שמן והתעסקות באחרים חברו בתוכי, הם השאירו אותי ריקה בפנים, המאבק מעייף אותי, הוא מחזיר אותי אחורה, אפילו בלילות נגמרה לי המנוחה. בעצמי אני משפילה את עצמי וטובעת בביצה של הבור השחור בשיפולי בטני הגדולה, האכילה המיותרת הורגת אותי לאט לאט."
כולנו התמלאנו התרגשות עד כדי הרצון לבכות... ולקטר...
נצחיה הצביעה ודיברה אחרת, אף על פי שרבות מאתנו הרגישו דווקא כמו המנחה, "אני הבנתי, כבר בתחילת דרכי, שחברים לאותה דרך זה המפתח לנטרל בתוכי את פעולות ההרס נגד עצמי. דרך העבודה בתוכנית סילקתי את האנשים הלא מתאימים שהשתקעו בחיי. אותם אנשים שחיברו את האישיות שלי ואת השומן שלי לחוסר אופי וחוסר השכלה, חיבור שנראה להם כקו שעובר בין שתי נקודות חיבור הגיוני לגמרי.
שומן הקביל לחסר ערך, ומעט הביטחון שרכשתי נפל לאותו פח... תתפלאו אך כמה מהרעיונות ההרסניים הסתובבו אפילו במשפחה הקרובה שלי." אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי שבאמת נחתי מהנסיעה, בייחוד כאשר ניגשה אלי בחורה חדשה שהצטרפה לקבוצה בימים ששהיתי באירופה וספק אמרה ספק שאלה "לא אמרו לי כי צריך סבלנות, התהליך נראה לי ארוך מדי ואטי להחריד, אני צריכה לחפש פתרון חריף ומהיר, כדי להתגבר על המכשולים."
הבטתי בה בדממה רגעים מספר ואז אמרתי "אופייה של ההחלמה חבוי אך ריחה ספוג באוויר, בדרך כלל היא עומדת בסתירה לחיפזון. נכון, הכול נראה זר ומשונה בעבורך, אך מה שנראה כך משתנה במשך הזמן, כי לכל דבר יש שתי פנים: איכות וכמות, אז אל תאבדי את הסבלנות."
חשבתי על לוסיאנה שכתבה:
[מכאן פונט אחר]כאשר אתה למטה החיים נשמעים כהד מרוחק,
אך וכאשר אתה למעלה תזוזת הרוח מביאה את הקולות אל מפתנך.[עד כאן פונט אחר]
מיום ליום התעריתי חברתית והדברים התחילו להתקדם. בהתקרב יום הכיפור נסעתי לסוף שבוע עם חברות הקבוצה, וזה היה אחד מאותם האירועים שהעלו את השינוי מדרגה נוספת, השתתפתי בסדנאות לחשבון נפש. באותו סוף שבוע, כבר בפגישת פתיחה, שמיהרתי שלא כדרכי, שמעתי את הדברים בצורה שונה בלעתי את המילים. כל מהלכה של הפגישה נראה לי מבטיח, בהיר, מעט מלחיץ אך ברור לחלוטין.
הסדנאות רצו בזו אחר זו, הדגישו את הרצינות של המחלה, המנחים היו ותיקים מאוד, היו כמה שהגיעו מחוץ לארץ. קבוצות העבודה והכתיבה האין־סופית של הרשימות שערכנו בצעד הרביעי חרצו בי חריץ עמוק, וכך באופן טבעי התרחש המהפך, הועלתה בפניי ההצעה להיות בחבורה שהתארגנה לפגישה שבועית בביתה של הנריטה. החבורה התגבשה בהשפעתן של החברות הוותיקות הן אימצו את הרעיון מהקבוצה שבאנגליה.
הנריטה אמרה "הרעיון של קבוצה אינטימית נועד כדי לעזור לנו, לחברות הוותיקות, לחזק מחדש את ביטחוננו המתנדנד בין ייאוש לתקווה, רעיון מאתגר ומבטיח באופן מיוחד."
הסכמתי לכך, ידעתי שנזדמנה לי זכות גדולה להשתייך לקבוצה קטנה ותומכת, להיות אחת מתוך תשע בנות המזל, הרעיון נשמע לי נהדר. אמנם בחירתי עוררה ספקות אצל כמה מהתשע, כי הייתי החברה מהפרברים ומן הסתם לא ממש התאמתי לנוף התל־אביבי, אך לא נפגעתי. היה לי ברור שגם בקבוצות תמיכה, ממש כמו בחוץ, התקיימה איפה ואיפה, כך או כך ההחלטה נפלה, הנריטה קבעה ועל פיה נשק דבר.
ברגע מסוים נתקפתי פחד וחרדה כאשר עלו וחזרו כל הסיסמאות ונאמר שהן הכרחיות להחלמה. ההיסוסים השתלטו עלי, חשבתי שאולי שאיבדתי את עצמי להתמכרות חדשה, אך במחשבה שנייה הבנתי שנזקקנו לפגישה אישית שתהיה רק שלנו. התכנסנו לסגור פרטים אחרונים והנריטה פסקה "נעצור בתשע נשים, לא יותר, כי צריך לחתוך איפה שהוא."
הבנתי שעוד צפויות בעיות. כאשר השמועה תתפשט הרבה יעמדו בתור וירצו להצטרף, הרי היו לא מעט חברות נואשות ולחוצות. הנריטה הייתה הגורו של כולם זה היה מצב מתבקש.
בפגישת סיום של אותו סוף השבוע, בזמן שהנריטה דיברה, הרגשתי כיצד היא מכוונת את דבריה אל חברי הקבוצה הנבחרת, היא השתמשה בהמון מושגים מהתוכנית בחוץ לארץ כדי להרשים, והצליחה בכך מאוד.
היא הרעימה בקולה ואמרה "ההשפלה של האכילה מורידה את הסיכויים, ההפרות החוזרות ונשנות של ההימנעות מדרדרות את מצבי לפי התהום. שום דבר לא מסתדר מעצמו, התפריט חייב להיות ללא סוכר באופן מוחלט, גם אם זה נשמע לא הוגן..."
הפור נפל כאשר נזכרתי בכל המתוקים שאכלתי בטיול באירופה וכיצד יצאתי מהאיזון, אפילו שחלקתי עם דורון את הקינוחים ואכלתי רק את מחצית הכמות.
חזרנו הביתה יחד עם ג'ניפר במכוניתה של הנריטה, לאחר שיצאנו לדרך הערתי "אינני מבינה, מה נורא כל כך באכילת כמות קטנה של סוכר, לפעמים מקבלים ההחלטות קיצוניות ואז קשה לחזור למסלול נורמלי."
הנריטה, שהייתה עסוקה בנהיגה, הפנתה את ראשה מהכביש והביטה בי בזעם. ג'ניפר הזדרזה והרגיעה את הרוחות "המפתח להימנעות של כולנו זאת העמדה הנחרצת של הנריטה."
בדיעבד אפשר לומר שבאותה נסיעה במכונית, בהשראתה של הנריטה המייסדת, נולד הרעיון שכונה יותר מאוחר "הדרך של הדינוזאורים".
ברגע שהגעתי הביתה, הנחתי את המזוודה שאחזתי ושחררתי את האחיזה, הרצועה עשתה חתכים בשתי ידיי. המזוודה הייתה כבדה מאוד, הבנתי שלקחתי אתי הרבה דברים שלא היו נחוצים לי, לפחות לא חפצים שיש להם מקום בשיחות נפש, לרוב הדברים לא היה שימוש.
דורון קיבל את פניי ער ופעלתן ומיד התעניין איך היה סוף השבוע.
בנימה רכה סיפרתי "התקבלתי לחבורה של הנריטה, וכבר בדרך הביתה נקבעו כללים חדשים, היא אמרה שאין יוצא מן הכלל וההימנעות חייבת להיות ללא גרגיר של סוכר."
דורון שידע קצת על תוכניות האוכל הגיב על כך מיד "את חייבת להיות חזקה דייך כדי להחליט בעצמך מה עלייך לאכול. תקני אותי אם אני טועה, אך תוכנית שנים־עשר השלבים לא ממליצה על שום תפריט, לא?"
"דורון," השבתי לו בסבלנות רבה, "לא אומרים שנים־עשר שלבים, אלא שנים־עשר צעדים, אך, כן, אתה צודק, יש מושג בקבוצה והוא האנונימיות של הצלחת. בצורה זו כל אחד יכול לחבר את עצמו לרעיון, גם בלי להתחייב על סוגי האוכל, הרי גם ככה יש לחץ מוגזם לביצוע שינויים בתחומי חיים בכלל."
דורון הקשיב, ואז שאל בנימה יותר קלה וחיוך ריצד בזווית פיו, "אז איך נגמר הדיון עם המייסדת שלכם, סוכר, כן או לא?"
חייכתי, אכן הכול היה גדול מדי לשעה המאוחרת, ובכול זאת הסברתי "לבסוף זו הייתה ג'ניפר שהשכינה שלום, לה יש נטייה טבעית לכך, היינו זקוקות לה כי גילינו שהיו לנו דעות מנוגדות בכמה תחומים, אף על פי שהסכמנו על לא מעט דברים. רוח הווכחנות השתלטה עלינו, אף על פי שאם אהיה כנה אומר כי יותר הסכמנו מאשר לא."
דורון לטש בי מבט "בואי ואכין לנו ארוחת ערב, הרבה סלט, שכן, למרות הדיבורים, את עדיין בהימנעות טובה מאוד."
בתום הארוחה, ללא מילים נוספות, נכנסתי למקלחת ובשעה שהמים זרמו רצון עז תקפני למשהו מתוק, בעצם לשוקולד, הגוף שלי רעד מכמיהה. נזכרתי בסדנה של הצעד הרביעי ובדבריה של הנריטה "בכל רגע שבו אני אוכלת שוקולד נעצרת המציאות, המחשבות מפליגות רחוק וההווה נעלם עם תוכן החבילה שנבלעה לתוך הבטן."
העור שלי סמר הרגשתי את עוצמת המילים, השתהיתי תחת זרם המים זמן רב ככל האפשר, נשמתי עמוק ושכנעתי את עצמי להחזיק מעמד ולא לפרוץ בבכי. נזכרתי בנורית ובמשפט המפורסם שלה "די לקבל אפילו ניצוץ קלוש של מודעות, לקיומה של החלמה."
יצאת מהמקלחת וזחלתי למיטה, ניסיתי להירדם, דורון חיבק אותי, כדי שארגיש בטוחה, לפני שנעצמו עיני שמעתיי אותו לוחש "המאבק קשה, כי הכרישים היו בעולמנו הרבה לפני הדינוזאורים."
אז, ורק אז, הבנתי את הכוח הגלום בלועו של הכריש...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--החלום מחוץ למקרר-עד עמוד 180 סופרת
החגים חלפו להם והקבוצה הקטנה שלנו התחילה לקרום עור וגידים. הפגישה הראשונה הייתה קשה כי הבאנו לתוך הקבוצה מטען אישי, ואף על פי שהקפדנו לתת לכל אחת מקום, היה לנו קשה לראות כמה עצה טובה היא דבר חשוב. התאספנו בביתה של הנריטה וקבענו את כללי ההשתתפות, כמה מהם גרפו ויכוח, אחרים הניחו על השולחן הרבה הסתייגויות, ומהצד נראה היה כי אם נשכיל לאחד את עצמנו נתפתח ונעוף לשחקים.
ג'ניפר פתחה את הדיון במצפון חברתי ואמרה "המעשה שלנו מנוגד לתפיסה שדלת ההחלמה פתוחה לכולם, נכון, זו קבוצה פרטית אך יהיו לנו בעיות.
הנריטה השיבה "כך או כך אנו נעצור בתשע חברות בלבד, לא ניכנע ללחצים ל'לא נעים' הנצחי. הרי ידוע לכולנו שגם המחלה שלנו מנוגדת לכל שיקול הגיוני."
מוריה נראתה מאושרת ולכן רק חייכה, הבטתי בנצחיה וציפיתי למוצא פיה ואכן היא ציינה "המחלה שלנו אוהבת את השקר הרבה יותר נוח להיות בו מאשר בתוך האמת, ההכחשה נעימה ורכה יותר אנו זקוקות לקרקע כנה ואינטימית כדי שהידידות שלנו תצמיח החלמה מול חומת ההרס, לכן הרעיון, למרות היותו לא מקובל, נחוץ לנו מאוד.
בלבי הרגשתי דאגה קלה, ובהעזה שאלתי "האם הציפיות שלנו לא גבוהות מדי?"
ג'ניפר נאנחה וסיכמה את הנושא בצורה המרגיעה ביותר, "אין ספק שלכולנו מחכה עבודה קשה."
אף על פי שהדיון לא מוצה, עברנו לסבב וכל אחת הציגה את עצמה, אכן הקבוצה שלנו כינסה בתוכה חברות מנוסות ומקום המפגש בביתה של הנריטה נראה כמקום מבטחים. רשמתי לפני לצלצל לאיילה, הייתי חייבת להתנצל לפניה מכיוון שהבטחתי לקחת אותה לכל מקום שבו אמצא עזרה נוספת ואף על פי שהדבר קרע את לבי היא תצטרך להישאר בחוץ. הרגשתי אחריות, אך האמת הייתה שההחלטות שיקפו רק את דעתה של הנריטה. בעודי מתחבטת בתוכי במחשבות הבנתי שיהיו עוד חברות שינסו ללחוץ עלינו, אך חוסר הנוחות שלי נבע מתוך המחשבה על אותו רגע שבו אצטרך לסרב לאיילה.
קנדי הציעה "כמשימה ראשונה נכין רשימה של כל הסודות האישיים ובכך נבחן את המניע האמיתי לכל מהלך ומהלך שעשינו בחיינו. הרשימה תהיה בסיס והתחלה לצעד הרביעי."
רחל העירה כי היא מצפה לפיצוץ ולחץ.
הבטתי בחמדה היא ישבה מכונסת בתוך עצמה ונראתה מעט סובלת, התנהגותה העידה יותר מאלף מילים כי הדברים של קנדי הבהילו אותה מעט. לפתע ללא כל התראה רחל פרצה בבכי וכאשר הגיע תורה לדבר היא אמרה "אני לא אבכה בגלל הגוף שאבד לי, כאשר אני חושבת על כל אשר עוללתי לעצמי כשהעמסתי ללא סוף בצלחת שלי אני מודה כי הכנת רשימה מפחידה אותי מאוד, אף על פי שאני אסירת תודה להיות שייכת לקבוצה. אני מבינה היטב שיש לי מזל, וכולי תקווה ללמוד כיצד להיות אחרת."
ג'ניפר הרימה את ידה ואמרה "החרטה היחידה שאני מרגישה היא על הכאב והייסורים שגרמתי לגוף שלי כאשר העליתי עשרים קילוגרם, תוצאות האכילה שלי מעולם לא חמלו על הנראה לכל עין. האכילה הכפייתית היא הסוד הכי משמעותי והגיע הזמן שאודה בכך ואיידע גם את המשפחה ואת החברים שלי."
החברות דיברו ודיברו ולי היו רגשות מעורבים, היה לי קשה להסכים כי צורת הגוף שלי זו החרטה היחידה, לי היו סודות רבים כל כך שלא הלכתי אפילו לכיוון הזה. כבר בשלבים המוקדמים בתוך האכזבה מעצמי הבנתי שאכן פגעתי גם באחרים, כמו בחבר'ה, כי הרי לא היה לי כל רצון להקשות על אף אחד ובכל זאת... כנראה רוב ההחלטות שלי נקשרו לפחד משינוי.
חביבה הוסיפה "הדרך שלי לא הייתה טובה, הסודות שלי הפכו למתכון להרס עצמי הם עיכבו אותי ולא אפשרו לי לקבל את עצמי בחזרה. כולנו הסכמנו שקבוצה של תשע בנות תאפשר לנו למצוא תמיכה ואהבה מעבר לכל דמיון.
בימים שבאו אחר כך המחשבות, ההחלטות והדברים שנאמרו ליוו כל פעולה שעשיתי הרגשתי שונה, ציפיתי לבאות, לכן הטלפון משוריק קטע את חוט ההתלהבות שלי.
אחרי ברכת שלום, שעליה הוא מעולם לא ויתר מחמת הנימוס, הוא אמר "אהובתי, מה את עושה בימים אלה עם הזמן הפנוי שלך? חשבתי שאצלצל ואשאל מה שלומך? האם זה יחשב לי כפשע?" והוסיף בחוש ההומור המיוחד שלו, "חבר אמור להתעניין, לא?"
התיישבתי ועניתי בשלווה יחסית "שוריק, אני יודעת שאתה מרגיש לא בנוח, אך רק לאחרונה באמת התאוששתי אחרי הנסיעה לאירופה."
"אני מבין, רק רציתי לבדוק שאני עדיין אהובך?"
הוא המשיך לעורר בי רגשות חמים, כאשר אמר "הסתכלתי בתמונות המשותפות שלנו, ולא היה לי כל ספק שהתמזל מזלנו. קניתי לך מתנה ליום הולדתך, אך מכיוון שלא התראינו מאז הנחתי שהתמלאת במתנות אחרות. חסרונך מאוד מורגש אצלי, אך אני לא נותן לגעגועיי להשפיע על אהבתי."
לא יכולתי להתאפק והערתי "אל לך לעולם לתת לשום דבר להשפיע על חוש ההומור שלך."
"נכון, אני שמח שתפסתי אותך ולו לרגע ויש לנו פרטיות, אך האם יתאפשר לנו להיפגש או שאת עסוקה מדי?"
הרגשתי נינוחה ועניתי באהבה רבה "שוריק יקר שלי, בשלב זה בחיי אני עושה סוף כל סוף, מה שאני צריכה ולא מה שאני רוצה.
שוריק לא נשאר חייב וענה "יש לי רעיון מצוין, בואי ואפתיע אותך במה שאת צריכה, מאז ומתמיד הצלחתי בכך."
לא היה מה לומר שוריק היה ונשאר גבר מפתה ובכל מחיר נסה להבעיר בי את תשוקתי בכך שעורר בי זיכרונות נפלאים, בזה הייתי חייבת להודות.
סיימנו את השיחה ולאחר מקלחת חשבתי לעצמי, כי לאורך כל היחסים שלנו ראיתי בו את מה שרציתי לראות, את הנחמה השקטה שרק גבר מאוהב יכול לספק. כן, החלטנו להיפגש, למרות לוח זמנים מטורף שהעסיק אותי באותה עת. כמה ימים מאוחר יותר התקשרתי לנורית והיא הקשיבה למילות הפחד אשר עלו מתוך המשפטים שלי.
"מה יהיה עם המעמד המקצועי שלי, קשה לי כל כך לקבל שהמפקחת מציבה בפניי שער סגור."
נורית היקרה לי כל כך ענתה בביטחון "אסור לך להיות נשלטת בידי פחד מאובדן הכנסה או מכל דבר אחר, גם אם זה אומר לאבד מקום עבודה יוקרתי כל כך."
הסכמתי אתה "אמנם המצב, לפחות כמו שהוא נראה עכשיו, מאוד מטריד, אך אל לי לשכוח את הקהל שלי שכל כך מעריך אותי ומקבל ממני הרבה, אסור לי לגלות ספקות לגבי המקצועיות שלי במיוחד כשהכול עדיין לפניי, הרי אין כמו גיל ארבעים," את המילים האחרונות ציינתי בהומור. אך מיד הוספתי ברצינות, "האם אני צריכה או בכלל יכולה לרצות את כולם גם כאשר המציאות לא נוחה לי?"
נורית הפסיקה אותי ושאלה בסקרנות "לא היה לי מושג שהתלבטות שלך קשה כל כך. נראה לי שאינך יכולה לסמוך על הדרג המנהלי, אחרי שהבנת שזו העמדה שהם נוקטים כלפייך."
"כן..." השבתי בחשש קל.
"יש משהו בדברייך!"
השיחה עם נורית הייתה לא קלה בעבורי, "נורית, בשלב זה בחיי, יש לי צורך עצום בקידום מקצועי, שייכות ושותפות בארגון. המעמד החדש יכול להקנות לי ביטחון אם אממש את עצמי, והוא הכרחי בעבורי, יהיה מה שיהיה."
בלב כבד סיימתי את השיחה עם נורית, עצתה הייתה מאוד חשובה לי, אך עדיין חסר לי האומץ וגם העיתוי, הזמן עוד לא התאים… השיחה חיזקה את מה שממילא ידעתי על עצמי, שיש בי עקשנות, ועם שימוש נכון בתכונה זו אוכל ללמוד לתואר ניהולי, האמנתי שההזדמנות נמצאת בפתח, וגם המכשולים להשגתה.
אך הרעיון נולד בי.
נזכרתי בדבריה של הנריטה בפגישה של הקבוצה הקטנה "תמיד יהיה עלינו להקריב דברים."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-1 חודשים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--החלום מחוץ למקרר-עד עמוד 183 סופרת
יומיים אחרי כן איילה צלצלה. אחרי ברכת שלום קצרה ומשפט קשה "כמה שנים חלפו..." אמרה "למה ויתרת עלינו והקרבת אותנו?"
שתקתי, ואז היא לחשה "היום שבו הכרתי אותך שינה את החיים שלי, אני מסתכלת אחורה על ההחלטות שקיבלתי וכמה מהם לא היו נעימות. את הצלחת להשפיע עלי לטובה וצר לי שלא אוכל להיות שותפה בקבוצה הקטנה שלכן."
"איילה," עניתי, "כל העניין היה לא לסטות מהכללים של מצפון קבוצה ולכן מה יכולתי כבר לשנות... גם לנו יש דרך להיות בקשר, יש לנו את שיחות הטלפון ואת הפגישות הרגילות."
איילה שתקה ואז אמרה בסוג של ביטחון שלא ממש התאים לה, "ככל הנראה לא תמיד אנו בוחרים בעצמנו! ...את זוכרת את אותו יום הולדת שבו לא ציפיתי לקבל שום דבר מאף אחד? את זוכרת כמה רע הרגשתי, כאילו הגעתי לסופה של תקופה. זלמן הגיע מאוחר העיר אותי מהנמנום, מזג לנו יין ונגסנו בעוגיות המזל, שאותן קנה בדרכו הביתה. הוא אמר שהסתובב בכל העיר גם בחנויות הגדולות וחיפש עוגיות שיהיו דומות בטעמן לעוגיות שהכרתי בילדותי. הוא גם אמר שחיפש סידור פרחים שידמה בצורתו לפרחים אשר היו ביום שנשאנו ויופיים יעשיר את הערב שלנו ויהפוך את היום הולדת ליצירת מופת מרהיבה את מבינה לוסי לא תמיד אפשר לדעת למה לצפות."
הקשבתי לאיילה וצינה פשטה בלבי, לא הייתי בטוחה מהו החלק הדמיוני בסיפור שלה ומה היא המציאות בהם, אכן בהיותי בחוץ לארץ מצב בריאותה הנפשי הידרדר מאוד, וזו הפעם הראשונה שביקשתי ממנה להזמין תור לרופא משפחה.
איילה הגיבה די יפה, שלא כמצופה, "אל תדאגי לי אני מאוד מתרגשת משובך ומנצלת את ההזדמנות כדי לספר לך קשקושים נעימים."
אכן הסיפור עשוי היה להיות מעניין, אך לא בטחתי באישיותה, נדברנו להיפגש.
הזמן חלף ודי במהירות, לא כמו שרציתי, אך כאשר החורף התחיל באופן רשמי, האווירה השתנתה. בעקבות כך עברו בי תחושות מוזרות מאוד.
ערב אחד דורון ישב בסלון, קרא את העיתונים ולי היה קשה לזוז מהמקום, התכוננתי להיכנס להתקלח וללכת למיטה לישון, זה היה יום שישי, יום שתמיד לווה בהרבה זיכרונות. התלבטתי האם לאסוף את עצמי ולשבת לכתוב את צעד הרביעי שלי, הרהרתי לעצמי אף על פי שכלי כתיבה לא היו בקרבתי. בהיתי בטלוויזיה בשקופית ללא כל משמעות, חברתי הפכה בלתי נסבלת אף לי לעצמי, מתח וקיפאון ליוו אותי...
מחשבה טורדנית זמזמה בראשי "האם הכתיבה תהיה לטובתי, אם אפתח את הסודות ואתמודד עם ההשלכות יהיה לי יותר טוב?"
"כמה את רחוקה במחשבות?"
שמעתי את דורון מפנה את השאלה כלפיי, כן אחרי השיחה ההיא עם איילה והפגישה שבאה אחריה הרגשתי שהגיע הזמן. הבטתי בו והשבתי לו בכנות "להיות מאמנת של איילה גורם לי להבין שהזמן לא עובד לטובתי... ייתכן, רק ייתכן, שהגעתי לפרשת דרכים."
דורון הניח לעיתונים ונעץ בי עיניים שואלות.
"פעם היית דוברת שפה כזאת... החלטית ונחושה."
הסכמתי אתו "נראה לי כי כל מה ששמעתי בפגישות גרם לי למחשבות, מן הסתם הגיע הזמן לעשות ניקיון רציני בנפשי, וזו רק לשון המעטה, האמן לי... אמנם הכמיהה שבי נעצרה אבל היה עלי לעשות פעולות נוספות כדי לא לאפשר לדברים חיצוניים להשתלט על חיי. שוב."
נזכרתי בדבריה של נורית "זכרי כי אחד הדברים החשובים שעלייך ללמוד בתור מאמנת הוא שאסור לך לחשוב שאת אחראית על המאומן..."
השעה הייתה כבר מאוחרת, ומצאתי את עצמי חסרת מנוחה, ייתכן שהעובדה שלא אכלתי בשעות הערב הפכה את השעות המאוחרות לריקות, תרתי משמע...
לקחתי עט ומחברת יפה, זו הייתה דרך אמיתית ומעולה לעלות רעיונות טובים, הנייר ידע לספוג ועל ידי כך לנקות את הדקות העכורות של הזמן האבוד.
דורון התיישב לצדי ואמר "חבל שכל השנים לא סיפרת לי את הזיכרונות המשפילים שהיו לך עם האוכל, אך את חייבת לבטוח ולהתמלא בתקווה."
כן בכיתי בלב, בשקט...
מחשבה רדפה מחשבה לא רציתי להסתיר יותר, הבנתי שהדברים לא ייעלמו מעצמם, וחשש גדול קנן בי שהאכזבה תתנפץ לי בפנים ולא יהיה לה מרפא.
לחשתי ברכות "תתפלל בעבורי שלא איחרתי את המועד."
התחלתי לכתוב והנחתי על הדף את האירוע המשמעותי ביותר שקשר אותי למבוכה ולסבל, העט חשף את הזיכרון החזק של העמדת הפנים שהיה כה עמוק בתוכי, עד כי נמנעתי מלחשוב עליו כל חיי הבוגרים... החזרתי את עצמי לגיל אחת־עשרה נערה צעירה מאוד שעצרה בתוכה את כל ההתחבטויות וההתלבטויות. התאכסנו בבית דודתי המהנדסת, הכול היה צפוף, ארעי, רק הגענו לארץ. עלינו ארצה מרוסיה, התכנון המקורי של משפחתי היה לגור בחברתה של הדודה לזמן בלתי מוגבל, רק על מנת להתאקלם בארץ חדשה.
הבית היה קטן, אבא אמא ושתי ילדות, זה היה החודש הראשון שלנו בארץ, זרות ונוכריות לכול, בייחוד למנהגים הלא מוכרים של "החגים העתיקים" ככה קראתי להם: ראש השנה ויום כיפור, ואפילו סוכות.
הכתיבה והזיכרונות עשויים לסגור את הקצוות כך נאמר בפגישות, אך במעשה כתיבה עצמו התוודעתי לכך שהאכילה המטורפת שלי שיבשה את הכול, פתאום ראיתי כיצד העבר שינה כיוון ונסחף לתוך המערבולת והכול בגלל...
זה היה בערב יום כיפור ולפני הארוחה החשובה שמקדימה את הצום, נשארו רק כמה שעות לסידורים אחרונים, הדודה בישלה טרחה ואכסנה את כל המנות במקרר הקטן, שהיה מכוסה בגבישי קרח גם כאשר לא פתחו אותו. המנות הוכנו והושמו בקערות הגשה בתשומת לב ובאהבה רבה, הן היו מאוד צנועות ומצומצמות ונועדו לנו ולמשפחה של הדודה. הדוד התרחץ והתלבש בבגדים חגיגיים, הבית קיבל את המגע האחרון לפני החג הקדוש והעתיק. החג הפחיד אותי במעט, אולי כי זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על עניין העונש והסליחות. בגלל הלחץ הרב שבו הייתי נתונה, חיפשתי נוחם ואוכל מוכר, לא יכולתי להתאפק, והתגנבתי למטבח, ידעתי שקציצות הבשר התפוחות והטעימות מאוכסנות במקרר. ראיתי את המגש כאשר היה עדיין חם, ועמד על השיש. לא היו הרבה קציצות, רק כמספר הנפשות, שקט שרר בבית, אמא ואבא היו בחוץ דיברו על תוכניות לחיים חדשים, אחותי שיחקה קלאס עם הבת דודה, כולם היו עסוקים. החג הקדוש והנורא עמד בפתח, תנועת המכוניות התמעטה.
פתחתי את דלת המקרר, הוצאתי קציצה ואכלתי אותה, בלוטות הרוק שלי התמלאו בעונג גדול, הוצאתי עוד אחת וכאשר נגסתי בה שמעתי את הדוד יוצא החוצה. הסכנה שיראה אותי הייתה ממשית כי המטבח היה ממוקם קרוב מאוד לדלת, בזריזות הוצאתי עוד שתי קציצות בעודי בולעת את זו שהייתה בפי ורצתי למרפסת הקטנה הצמודה למטבח. ניצלתי מהסכנה וכך בעמידה שפופה, מול פח הזבל, גיגית כביסה ובקבוקי זכוכית ריקים בלעתי בחופזה זו אחר זו ובנגיסות גדולות את שתי הקציצות הנותרות, בשרן היה רך וריחן שיכר את נחיריי.
אכלתי ארבע קציצות, רציתי יותר, אך הדבר לא התאפשר, ומכיוון שבלעתי אותן מהר חשתי בחילה קלה אף על פי שהן היו מאוד טריות וטעימות. במעורפל זכרתי שבמקרר השארתי שלוש קציצות בלבד... מה חשבתי לעצמי כאשר אכלתי את המנה העיקרית של משפחתי?
לא חשבתי...
התשוקה להתנחם לא עמדה במבחן!
זו הייתה אכילה לא שפויה, יכול להיות שעוד לפני כן, בבית ברוסיה, התנהגתי באופן דומה, לא זכרתי פרטים אחרים, אך באותו אירוע חטאתי לא רק בזללנות יתר, ביישתי את הוריי, כי בהיותם זרים, הם הואשמו בחוסר יכולתם לחנך את הילדה ובכלל כינו אותי פושעת שגונבת לפני יום כיפור... כל זה נאמר יותר מאוחר, כאשר גילו את מעשיי.
הכעס שהפנו כלפיי היה עצום, זעם וסתירת לחי מצלצלת, הפנים כאבו לי מאוד, אך בלהט ההטפה, אף אחד מהמבוגרים לא הצליח לראות את האמת המסתתרת. הרי לא אכלתי את ארבעת הקציצות כי הייתי רעבה, אכלתי כי לא יכולתי לעמוד בעצב ובגעגועים לבית, לאהבה ולכל המוכר שהשארנו מאחור. הפשע שביצעתי גרם לאי־נעימות ולסכסוך בין שתי המשפחות, הוריי רבו עם דודי מכיוון שהעליב אותי, הם רבו אתי כי העלבתי אותם, אך אף אחד מארבעת המבוגרים לא ראה את משאני הסתרתי, גם מעצמי, ייאוש, חוסר אונים, ופחד עמוק של ילדה חסרת הגנה מעצמה ומתשוקותיה.
סוף המעשה היה שמשפחתי נאלצה להסתפק ברבע קציצה, כמו גם משפחתה של דודתי כי זו הייתה המנה העיקרית. גרונות העוף של המרק הצח היו עדות אילמת לארוחה דלה לפני החג, אני שילמתי את המחיר הגבוה ביותר, דמויי עצמי נמוך כל כך עד שנגע באשפתות. תדמית ארבע הקציצות דבקה בי אף על פי שהדחקתי את האירוע והוא הפך למעורפל, אך נראה היה כי מאז רוב החלומות שלי אוחסנו במקרר.
עברו הרבה שנים למדתי כיצד אוכלים בסתר מבלי להיתפס, רכשתי מיומנות כיצד לפתוח את המקרר בשקט ובלי שיבחינו בי ואפילו כיצד להשלים את החסר בלי שידעו שאכלתי, אך עדיין חשתי את עצמי כגנבת, גם אם זה נעשה בתוך ביתי מהאוכל שאני קניתי או הכנתי.
סיימתי, הדפתי ממני את המחברת במהירות, כי הדמעות היו עלולות להעלים ולמוסס את הכתוב. הזיכרונות והמודעת לאירועי העבר הציפו אותי, כיצד השתלבו זה לצד זה, זרוע בזרוע הגלוי והנסתר, המבוכה ורגשות האשם. כיצד נתתי לזמן לטאטא את הדברים,
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--החלום מחוץ למקרר-עד עמוד 186 סופרת
סיימתי, הדפתי ממני את המחברת במהירות, כי הדמעות היו עלולות להעלים ולמוסס את הכתוב. הזיכרונות והמודעת לאירועי העבר הציפו אותי, כיצד השתלבו זה לצד זה, זרוע בזרוע הגלוי והנסתר, המבוכה ורגשות האשם. כיצד נתתי לזמן לטאטא את הדברים, להתכחש לאמת שהאכילה היא בעיה בעבורי, מסיבה תמיד תרדוף מסיבה, חגים יחליפו חגים אחרים ואכזבות בימי הולדת לעולם לא ייגמרו. הארטיקים תמיד יקררו את הגוף בקיץ, ואת מרק הבשר תמיד אוכל עם הרבה לחם כדי לחמם את עצמי מהקור המקפיא.
העולם כמנהגו ינהג...
כיצד נתתי להבטחה שמחר יהיה בסדר לזרוע חול בעיניי, היא מעולם לא התממשה… היא הייתה ונשארה המחשבה השקרית. בפעם הבאה אדע להתאפק, לא לאכול בחשכת הלילה לבד... שקר, חלום שקפא במקרר.
בחוץ הגשם התחזק, נעשה קר, הטמפרטורות ירדו, סופה פרצה, רעמים וברקים רוחות חזקות. דורון התיישב לידי וחיבק אותי "אל תתני לזיכרונות העבר למוטט אותך."
הבטתי בו, ובפרץ של גילוי לב אמרתי "לעולם נשארה צורת האכילה שלי כאותה ארוחה חסרה שעה לפני כניסתו של יום כיפור."
"האם יש עוד נושאים שעלייך לכתוב עליהם?" שאל דורון.
כן, רציתי לומר, כיצד מתמודדים עם תשוקה לאהבה ולתשומת לב, תשוקה שאין לה סוף, אך לא אמרתי.
שבוע אחרי כתיבת האירוע ההוא ואחרים עדיין חשתי את הצינה באבריי. אחר הצהריים החלטתי על הפוגה והעסקתי את עצמי בהכנתה של ארוחת הערב והאזנתי לשיר שהיה אהוב עלי באותה התקופה... "סתיו בחלונות ובלבבי, לו רק לא נתתי לו ללכת..." השיר התנגן בקול ולכן לא מיד שמעתי את צלצול הפעמון, עליזה עמדה בפתח.
זה זמן רב לא התראינו וכאשר היא נכנסה המראה שלה הפחיד אותי, כאילו איבדה את רוח החיים ועיניה בהו בעולם חדש ולא מוכר. עליזה נראתה אומללה, הגשתי לה כוס מים הבטתי בה וחשבתי, האם סיוטי העבר שלה חזרו?
עליזה הביטה בי ואמרה "אז למה אני, כן... מרגישה רגשות אשם בראותי אותו? מקומי לצדו... אך היא הרסה את החלום שלי, רציתי לבנות מערכת יחסים אחרת, להתחדש, נכון, זה לעולם לא יכול להיות כמו עם אליהו כי שום דבר לא יהיה כמו שהיה, אך רציתי להאמין שיהיה יותר טוב והשארתי דלת פתוחה... וכך בהיפתח החריץ דחפתי פנימה את לבי וגם את נשמתי."
כאן נבהלתי, ממש... "עליזה מה קרה ?"
עליזה הביטה בי כרואה אותי לראשונה, כאילו הסוד השחור צבע את אישוני עיניה. היא המשיכה בקולה השקט, ממש בלחש, "אשתו לא ידעה מעולם כיצד לנהל מערכת יחסים בלי לפגוע באחרים, לכן עשתה מה שעשתה, למה זה כל כך קשה לי?"
"מה מפחיד אותך עליזה?" ניסיתי לעצור את הלא ידוע.
"לוסי, אהיה כנה אתך, המעשה שלה לא צריך לגעת ביחסים שלי עם זלהמן, ובכל זאת אני לגמרי לא בטוחה במה שאני מרגישה או רוצה לומר..."
היא ניסתה לנסח את דבריה ברמזים והייתי מעדיפה שתהיה גלוית לב. ישבנו במטבח, אמרתי לה את הדבר הראשון שעלה בדעתי והמשכתי לחתוך את היקרות הרחוצים, "דברי, תהיי ישירה, אבין הכול ולא אזדעזע!"
נתתי לה מעט הפוגה, היא שתתה מים, הכנתי לנו קפה ...ואז שמעתי...
"שאלתי את עצמי האם לאשתו הייתה בעיה עם הריחוק שלו, אך הרי לא ייתכן שהבעיה הייתה רק אצלו צריך שניים לריקוד הטנגו. ויש לי את כל הזכויות להיות סקרנית לגבי הניכור שנפער ביניהם."
באותו רגע היא לא ממש רצתה להמשיך ולדבר, עוצמת הכאב והפחד, הפתיעו אף אותה, וכל מילות ההיגיון שלי לא ממש עזרו.
ניסיתי ופניתי אליה שוב "הרי את מבינה עליזה שכל זוגיות היא עולם ומלואו," ביקשתי ממנה שוב ושוב "בבקשה תאמרי לי מה הבעיה החדשה שנוצרה?"
היא פרצה בבכי ונמנעה להיכנס לזה, גם ככה היא לא הייתה דברנית גדולה כאשר זה נגע להשפלה.
"אשתו בלבלה אותנו, פעם היא ככה ופעם היא אחרת, לא יציבה כל כך... תמיד היא ידעה מה יותר טוב ולמחרת שינתה את דעתה."
לרגע התרככו פניה והיא שאלה "את חושבת שהאשמה בי?"
"עליזה במה המדובר מה קרה?" כמעט צעקתי עליה, חדלתי מחיתוך הירקות.
"העניין לא פשוט ואין לי מילים... אשתו שמה קץ לחייה."
לא מצאתי ולו דבר אחד שיכול להחזיק אותי מבלי ליפול, עליזה קמה במהירות לכיוון שלי והתיזה עלי מים קרים. כאשר רוחי שבה אלי שמעתי את מה שעליזה ידעה לספר.
"היא בלעה כדורי הרזיה שתתה יין וקופסה של גלידה ללא שומן וללא סוכר, ריקה לגמרי, גם היא נמצאה בסביבתה. השוטר שבא לחקור את סיבת המוות שאל המון שאלות, טוב הוא היה בחור צעיר ונראה המום... כיצד אישה מתאבדת עם גלידה דיאטטית?"
עליזה ניגבה את ענייה ולגמה מהקפה.
השיחה הכבידה עלי, הצער אפף אותי לא הצלחתי לקלוט את הפרטים, איילה בחרה בנתיב נוראי. השיחות אתה חלפו בראשי כמו בסרט... היא תמיד ביקשה זמן...
"תקדישי לי זמן, ואלמד כיצד עוברים הלאה..." משהו שלא תמיד הצליחה לעשות, היא לא יכלה להניח לאחרים לחיות את חייהם, ועכשיו אצטרך אני ללמוד כיצד להניח לה למות את מותה.
נפרדתי מעליזה בהרגשה כבדה, לא הייתה לי עצה אף על פי שחונכתי למצוא עצות תמיד, נתתי לה חיבוק מאופק והיא עזבה. ידעתי בברור שאין לי לא שליטה על המעשה ואין לי גם תשובות, היה בי חוסר ודאות, מה היא האמת באמת. פרצתי בבכי גדול, הבנתי שאיילה שלי עשתה את המעשה הנורא מכול בעיקר לעצמה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--סוף הפרק;;חלום מחוץ למקרר-עד עמוד 194 סופרת
עוד באותו ערב צלצלתי לנורית, ידעתי שהיא תדע לספר את הסיפור שרציתי לשמוע. נורית ענתה בקול שקט, אך לא היה אפשר לטעות בעצב שאפף אותה, בתשובה לשאלתי מה קרה, היא בררה את המילים וכך הגדירה את המעשה, "המזל לא שיחק תפקיד בחייה של איילה, היא הייתה זקוקה להרבה מעבר למה שהיה לה, היא מעולם לא שחררה את חייה מהעומס, הקיפה עצמה באין־סוף מצבים שונים ומשונים, לא ידעה מה שכל ילד יודע, שאם כף היד מלאה יש לרוקנה לפני שלוקחים עוד.
איילה ניסתה לטפל בעצמה דרך הימנעות מטורפת, פעם ללא אכילת פחמימות פעם עם פחמימות אבל רק מעט חלבון; אחר כך חלבון בשפע; תקופות של סוכר ותקופות של מיצים וכמובן אין־ספור ימי צום לניקוי... דווקא בתקופה האחרונה היא אכלה מאוזן כי הקשר שלכם הטיב אתה, אך היא לא הצליחה להתמודד עם העבר ולא הצליחה לקבל את עצמה בהווה, אף על פי שבינינו היא זכתה לחיבה לא מבוטלת."
העזתי ושאלתי "האם רגע האובדן שלה התרחש, כאשר הזוגיות שלה נסדקה?"
"לא, לא רבתי," ענתה נורית.
"היא התרוקנה ולא מילאה עצמה בדברים הנכונים, לכן הבור בבטנה השחיר עוד יותר וכך היא ניצבה פנים אל פנים מול כאוס שהיה מעבר ליכולתה."
שאלתי את השאלה הבלתי נמנעת "האם הצעד הרביעי שהיא התחילה בו אתי, לא היה זרז ויצר תגובה של התשה רגשית?"
"לא," פסקה נורית, "לא! הניתוק היה קיים בה ונבע מתוך כאב ישן נושן, היא מעולם לא הצליחה לראות את העולם בעיניים פשוטות, ולכן ברגע שהתחילה להתחבר למציאות חדלה להתקיים."
נורית הוסיפה ואמרה "איילה העמידה את המוות כדרך להתמודדות."
באותו לילה נפרדתי מאיילה לא נרדמתי בקלות, אך ברגע שנרדמתי, התקשיתי להתעורר.
הקבוצה הקטנה שלנו חצתה את הארץ לאורכה. המיניבוס היה נוח וצחקנו בדרכים. באותו ערב נסענו לצפון, הוזמנו להנחות ולספר לחברים חדשים על התקווה שנכנסה לחיינו. הכנו קלטות מתוך הפגישות הקטנות וחילקנו לחברים, כמובן את מה שהיה אפשר...
ההקלטות שלנו הושמעו בכל מקום, היה להם מקום של כבוד בספרייה של כל קבוצת בית ברחבי הארץ, היו חברים שלא נרדמו בלי קלטת הצעדים שהעברנו בסדנה כלשהי, אחרים שמעו את הקלטת באוזניות בהליכה ספורטיבית. התרגשנו, ובגאווה גדולה הבנו שהעבודה שלנו נשאה פרי.
מיד כאשר הגענו ראיתי אותה, את החברה החדשה, היא צעדה לקראתי. הנחתי את התיק ואת הספרים שנועדו למכירה, והתפניתי אליה. היא הייתה כולה נסערת ולהוטה, ומיד התחילה לדבר בשטף "זו הפגישה השנייה שלי, הכול מוזר, אנשים מתקרבים אלי מדברים, רוצים לתת חיבוק, ולי זה מפריע אז אמרתי לעצמי, טוב, זו גישה חדשה... תסבירי לי למה הם חותרים?"
הקשבתי לה אף על פי שרק הגענו ורציתי להכין לעצמי כוס קפה, השתדלתי להיות סבלנית אך בו ברגע הבנתי שהיא מכוונת אותי לשיחה יותר רצינית, עצרתי אותה בנימוס וקבענו לדבר בהפסקה.
היא לא הרפתה והלכה אחרי לכיוון שולחן הקפה "תראי, לוסי," היא המשיכה, "אני מודעת למה שקורה בתוכנית, קראתי את החומר שוב ושוב, לא חשבתי שאגיע כה רחוק, מפני שזה כה מנוגד לעולם האקדמי והנאור שהוא אורח חיי."
הבטתי בה וחשבתי לעצמי, אקדמי, נאור, אז למה היא נראית כה כבויה והחזות שלה לא משקפת בריאות וקדמה. התיישבתי, גערתי בעצמי, היה עלי להימנע מביקורת, בייחוד כלפי חברה חדשה. בעודנו מדברות הפגישה התחילה... אני אהבתי לדייק תמיד ובאותו רגע אהבתי לדייק אף יותר.
זזנו משולחן הקפה ותפסנו מקומות. מוריה שהייתה המנחה לאותו ערב פתחה בדברים שהכו בכולנו מאוד חזק, "הגילוי החשיפה? היום אני אדבר, על מה שבאמת הרגשתי כאשר העליתי על הדף את הצעד הרביעי, כיצד התגנב השיפוט העצמי ולאן הוא באמת הביא אותי.
"היחסים שלי בתוך המשפחה קיבלו הקרנה ממסך רגשות האשם, את זה ראיתי כאשר כתבתי את הדברים על הנייר, הבנתי שהמצב לא יכול להימשך כך, ידעתי שיהיה עלי למצוא בתוכי את האומץ שהלך והתמוסס עם השנים.
"בשלב ראשון התרחקתי מביקורים שבועיים ומההתעללות מילולית שהופנתה כלפיי בקרב המשפחה שלי, הם איבדו את אחיזתם בי. חדלתי לספק את צרכיהם, נכון, הקשר אתם נתן לי שייכות מסוימת, אבל החסיר דבר מה... החיים התנהלו בהכחשה, בפנטזיה."
החברה החדשה רשמה לי פתק "במציאות אין פנטזיה יש משברים אמיתיים."
המנחה המשיכה "אם כבר מדברים על רגשות אשם, שנים החבאתי לעצמי פירות יבשים ופיצוחים כדי לפתור משברים או שעמום, שגם הוא יצר סכנה גדולה, בקיצור... תרצת נפוצה..."
החברה החדשה רשמה לי פתקה נוספת "אני לא מסכימה ולא חושבת שהיא צודקת, אני מרוצה כאשר יש לי במה לסלק את המתח והכעסים... מה רע בשוקולד בסיגריות...?"
חוט מחשבה שלי ניתק, כיצד אוכל להסביר לחברה החדשה ששוקולד נראה מאוד מנחם וטעים, כאשר מדובר בקובייה שתיים, לא שתי חפיסות.
מוריה חזרה על עצמה בקול חנוק "לא ידעתי כיצד להתמודד עם החיים, ללא... פיצוחים, האם מי שהוא מבין? עטיתי דמות של קורבן, הרגשתי רע אך ההרגשה הייתה מוכרת."
קולה העצוב חתך כמו רעם וחדר למוחי, גם האחרים הגיבו בהתרגשות, ניצוצות הופיעו בעיני רבים בקבוצה כי היא נגעה בתחושה שהייתה משותפת לרבים.
"ליפול בפח כאשר הצורך בחיבה האין־סופית משתלט, והכמיהה הגדולה למילים שקטות ומרגיעות נחוצה והכרחית כל כך."
מוריה המשיכה ואמרה "הצעד הרביעי ניקה אותי מהלקאה עצמית אין־סופית, ההד שהעולם החזיר לי הפך לשקט, גם את בני המשפחה הפסקתי להאשים. הבנתי כי יהיה עלי להשתנות, לכבד את עצמי, להתייחס לפחדים שלי, חברותיי ואני קראנו לכך 'טיפול ברגעים חולפים'. מעתה לא אתן לאף אדם או מצב לגזול ממני את יופיים של החיים."
החברה החדשה נבהלה ורשמה לי "אסור לה לדבר ככה, הרי היא רומזת לדברים לא הגיוניים, חיים זה לא מדיטציה."
רעד של חוויה חזקה מאוד עבר בבטני, לא נחפזתי לענות לה, עדיין לא... הפגנתי כלפיה את שיא הסבלנות שלי, אף על פי שהיא הפריעה לי מאוד. רגע אחר כך רשמתי לה פתקה "נדבר אחרי הפגישה."
עיני דמעו כי מוריה שיקפה לי במראה את איילה ועד כמה החיים לקחו אותה רחוק...
אחרי הפגישה התפניתי לחברה החדשה דיברנו מעט, אמרתי לה "אני מבינה את התחושות שלך, תאמיני לי גם לי עדיין חששות, אך אני מתעקשת למצות את ההחלמה. הבעיות באות במחזוריות, נשאבים, נהרסים ושוב נלחמים, התוכנית פתחה לפניי את כל האפשרויות, אך בעיקר את האפשרות להרפות ולהניח למה שאין ביכולתי לשנות. לכן אני מאמינה שכאן בחדרים האלה יש את התשובה."
נפרדנו ולא שאלתי את החברה החדשה לשמה.
בדרך הביתה חביבה הביעה דאגה מאוד גדולה "העובדה היא שאנחנו בהימנעות תקופה כה ארוכה, לא מבטיחה שלא נישבר."
הסכמתי אתה, השלמתי את החששות שלה והוספתי "כאשר ההימנעות נשברת, זו תמיד הפתעה לא צפויה."
"אתן צודקות," חיזקה אותנו חביבה, "במצב של הימנעות אי אפשר לדמיין קשיים, אבל בכל רגע נתון אפשר לחזור למצב הקודם ולהיות כמו החברים החדשים, ולכן אסור לנו לחשוב שאנחנו שונים מהם."
מוריה הביטה בנו וסערת רגשות תקפה אותה, היה לה קשה אחרי גילוי הלב שהפגינה בפגישה, היא אמרה שבכך היא סיכנה את הפרטיות שלה מול החברים החדשים, כן, ההבנה הזאת לא הייתה נוחה לה. היא בכתה.
ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי "כנות מוחלטת יכולה להחליש אתנו, לגרום לירידה ולעליה במצב הרוח, אמנם ההבנה החדשה משחררת מעט את התסכול, אבל הכאב נשאר בסביבה.
ג'ניפר הסכימה והוסיפה "רק שינוי בסדר העדיפויות, וראיית הבעיות כאתגר יקלו עלינו"
"כן..." ציינה קנדי ונאנחה קלות, "קשה לקחת אחריות, יותר קל להאשים אחרים."
הנריטה שישבה בשקט עד כה ציינה "לי נעשה הכול יותר קל כאשר אני מביטה בעצמי במראה אחרי המקלחת, המבוכה שגורמת לי החשיפה נשכחת כלא הייתה."
הנהג הקשיב לנו ושתק, זה לא היה נהג מונית רגיל הרכב הושכר מחברת השכרה, והוא לא היה רגיל להתערב.
הגעתי הביתה מלאה רגשות ואולי טיפ טיפה רגועה יותר, בדרך לחדר שינה התרוצצו בתוכי המון מילים בערבוביה, לבסוף נרדמתי. באותה תקופה אהבתי את החלומות, הייתה בהם שפה משותפת ביני ובין תקוות ומימושן, ואף על פי שרובם התמוססו לאור היום, עדיין הם העניקו לי אמונה אדירה, ומרץ רב לעשייה.
כמה ימים אחרי הפגישה בצפון גמלה בלבי החלטה, הרגשתי שעבר די זמן מאז העליתי על הכתב את כל הפרטים החסרים בצעד הרביעי שלי, קמתי וצלצלתי להנריטה, הערתי אותה מהשינה, וקולה היה מנומנם קמעה כאשר ענתה לי בעצלתיים.
לחשתי לתוך האפרכסת "החלטתי למסור לך את אשר כתבתי בצעד הרביעי, השלמתי הכול."
"אני גאה בך, את אמיצה..." היא סיימה את השיחה, אמרה שהיא מאוד עסוקה, שעליה לטוס באותו יום להולנד, ולכן רק כשתחזור נסכם מתי ואיך אעביר לה את המחברת. הנחתי את אפרכסת הטלפון וחשבתי לעצמי, הנה הגיע העת לעשות את הצעד ולהיות כנה עד הסוף עם חברה מהתוכנית, אף על פי שהיא לא הייתה הכי קרובה אלי, לפחות לא באותו זמן, הרגשתי שהיא האחת שתבין. הרגשתי שהנה מגיעה התחלה חדשה, ולכן העיכוב שחל בעקבות נסיעתה מאוד התאים לי.
נורית הסבירה לי "ברגע שתחשפי את הדברים שכתבת יהיו לכך השלכות לא צפויות, גם עלייך וגם על האנשים הקרובים אלייך."
היא הייתה מאוד רצינית, והוסיפה "אני דואגת לך, כי לפי הניסיון שלי השיחה הגלויה יכולה לחולל בך שינוי מאוד גדול... האם זה ברור לך?"
את המילים האלה היא הדגישה באותו אופן מיוחד השמור אך ורק לה.
ללא היסוס עניתי "ברור לי שהגיע הזמן לטפל באירועי העבר, ההרגשה הזאת התגבשה בי מאותו רגע שקיבלתי תפקיד ייצוגי בקבוצת הבית שלי, נציגה לפורום הארצי, הבנתי שיהיה עלי להתייחס מאוד ברצינות לעשיית הצעדים ולראות בהם את ההזדמנות שלי לצאת מהמבוך ולהכניס אווירה של החלמה לתוך חיי."
נורית עצרה את ההתלהבות שלי ואמרה "על השירות והתפקיד דברי אתי יותר מאוחר בשלב זה התרכזי בצעד הרביעי ובמה שהעלית מתוך עצמך."
אכן נורית דאגה לי, את האפרכסת הנחתי ברגע שבו היא אמרה להתראות, הבטתי בידיי, הן רעדו, ואני הייתי נרגשת עד דמעות.
הנריטה חזרה מאושרת מהולנד, סיפרה כי החברה בבעלותה סגרה עסקה טובה, היא הזמינה אותי אליה והתיישבנו בסלון ביתה...
הבטתי בה, הישרתי מבט ואמרתי "את אחראית להבאתה של התוכנית ואני רוחשת אמון מלא לתוכנית וכך גם לך. זה בכלל לא מובן מאליו, בעבורי זו תפנית די מפתיעה, ולאור כל זה חשה אני את ניצני התהוותה של חברות יקרה בינינו."
הנריטה לגמה מהקפה וציינה בהתרגשות, "גם אני מצפה ליחסים טובים."
ואז היא הוסיפה "הופתעתי מאוד כאשר הצעת שניפגש, אין לי זמן לבזבז."
"כן..." הערתי, "אני מרגישה שקיבלתי המון תמיכה מהקבוצה הקטנה שלנו ויש לי די כלים כדי להתמודד עם השלכותיה של שיחה, כנה ככל שתהיה. לכן אתחיל בסוד השמור עמי זמן רב מאוד, הוא יוביל את השיחה."
בשעתיים הבאות הנריטה האזינה לכל מילה, לא הקשתה עלי ולא נתנה לי להרגיש בושה. בעודי יושבת מכונסת ורועדת קמעה גוללתי את סיפור האהבה המדהים של חיי בנחישות דעת אמרתי "מיום ליום אני משקיעה יותר ויותר בתוכנית ואני לא מתחמקת מאחריות, אך אני רוצה להבהיר באופן חד־משמעי שוריק חי וקיים ועדיין הוא עולם ומלואו בעבורי.
אני לא גאה בכך, אך חוששת שעדיין איני מוכנה לנתק את הקשר אתו. אף על פי שאני מודעת לנזק שאני גורמת ועד כמה אני פוגעת בקרובים לי. שוריק מעורב בחיי, ואף על פי שאני מבינה שיום הפרידה יגיע במוקדם או במאוחר עדיין אני לא מוכנה לכך."
הנריטה הביטה בי ואמרה "לא אומר דבר ולא אשכנע אותך בקשר לחוסר יושר או חוסר כנות, אך תבטיחי לי שתעשי כל אשר ביכולתך לשים את ההימנעות בראש הרשימה שלך."
קמתי ונעמדתי מול המראֶה שניבט אלי דרך שמשת החלון, קרני האור האחרונות של היום סמלו את המשוכה הראשונה שעברתי, עתה הכשרתי את הקרקע לדבר על החלום שבמקרר ועל ארבע הקציצות המפורסמות. סיפרתי את כל הפרטים, לא החסרתי אף אות מתוך המחברת...
"או, עכשיו אני מבינה, מה קרה." ...הנריטה חייכה כאשר סיימתי לקרוא את הכתוב, ובפעם הראשונה הייתי בטוחה שמישהי הבינה.
היא פתחה לי את הדלת ולפני שנפרדנו אמרה "מעתה תראי שהכול יהיה אחרת ותוכלי לחבר את העבר להווה, לשבץ אותו בתוך התוכניות החדשות שלך וכך יהיה לך עולם שלם, חזית מאוחדת. גם המשפחה שלך תרוויח כאשר תיישמי את הדברים החדשים בחיי היום־יום שלך, לאף אחד באף מקום לא מגיע יחס רע."
כן, הנריטה הצליחה לגעת בי, ובזכותה הצלחתי להבין את אשר חוויתי ברגע ההוא, לה הכרת התודה, ולעצמי התחייבות כנה.
זה היה אחד מאותם הימים שבהם צעדתי רחוק שלובת זרוע עם הנריטה, ובכך חוללתי מפנה בחיי ולא רק בשלי, אמנם לא באופן מיידי אך משהו השתנה לנצח.
בצאתי מביתה חשתי כי כנפי ביטחון הוצמדו לי.
בימים הבאים הייתי די עסוקה בעבודה השקעתי הרבה מחשבה במעמד שלי, ואחרי השיחה עם הנריטה התחוללה מהפכה בתוכי. לא היה אפשר לראות את המתרחש בתוכי, אך התפתחה נקודת מבט חדשה, זווית ראייה שונה, אמונה שהדברים יכולים להיות אחרת. חשתי שהגיע הזמן לשקול מחדש את משמעותה של הקריירה שלי. קבעתי שיחה עם המפקחת ארזה. החלטתי לפתוח דף חדש בהתמודדות על התפקיד שרציתי והשתעשעתי במחשבה כיצד להשקיע יותר בצד המנהלי. בעבר מחשבות מסוג זה הרעו לי ללא רחמים, ולכן החלטתי להיות חזקה דיי ולמנוע עימות ביני ובין הפיקוח. קבענו פגישה ומיד בפתיחה פרטתי את עמדתי ואמרתי "פתחתי פרויקט חדשני לנוהל קבלה של המוני עולים בכלל ומברית המועצות בפרט, ובבוא הזמן ברצוני להוביל את הנושא. ביססתי את הפרויקט הזה על רעיונות מעניינים כמו גישור בין קבלת פנים עתירת ריגושים והבטחות ובין הרגע שבו מתעוררים לאכזבות ומציאות."
המפקחת הביטה בי והשיבה "אכן נכון הדבר, עלינו להיות הרבה יותר רגישים ומוכנים מבעוד מועד, אך מאז ומתמיד עבודה עם קהל הייתה מקום שבו משחקי כוח, מתח ואכזבות מילאו תפקיד נכבד."
הסכמתי אתה, אך הערתי "לאור השינויים שחלו במערכת רכשתי ידע, חוסן וביטחון ולכן אוכל להקפיד לא להתערב במה שלא נחוץ, אלא לסייע ולענות על צרכים, בניתי תוכנית, והנחתי אותה כבר בשבוע שעבר על שולחנך."
ארזה המפקחת הקשיבה והשיבה "אצטרך לבחון את המהלכים שהצעת, ואז אגבש החלטה שתהיה לטובת כולם, לא מתחייבת..."
לפתע הבנתי, כי לחזור ולבקש עמדה ניהולית בכירה יותר, לא נראה כמהלך נכון, עדיף היה שההצעה תגיע מהמפקחת, כך הייתה מתקבלת תחושה יותר טבעית. כשאני ביקשתי, הדברים לא זרמו נכון, והבקשה לא נראתה טוב. וכך באותו רגע ממש נולדו בי ציפיות סותרות, להניח או להמשיך להילחם? אכן מקום העבודה שלי הפך לפחות ופחות ידידותי וסירב לכלול בתוכו גישות חדשניות, אך בקול רם השבתי "אני מתחייבת להמתין בסבלנות..."
כך או כך זה היה הרקע לתפנית הגדולה שהתחוללה בחיי.
האכזבה והדחייה בעבודה גרמו לי להשקיע בעבודת שירות, לפתוח במשנה מרץ בהנחיית סדנאות צעדים, בכל רחבי הארץ. שימשתי דמות לחיקוי והכרתי בעובדה שעלי לשמור על הימנעות טובה ועל ירידה במשקל. התחלתי להאמין בדרך שבה חייתי, והעברתי דרך זו לאחרים, התחלתי לחזור לעשתונותיי הטבעיים.
ההתלהבות סחפה אותי העשייה הייתה כרוכה בשיחות טלפון אין־סופיות, האמנתי בדרכי והרגשתי טוב, משקל גופי ירד מיום ליום.
לא פסלתי שום נתינה לאחרים, קיבלתי את נס הירידה במשקל שכה ייחלתי לו. התקדמתי במהירות ובטבעיות, וברוב קולות נבחרתי לתפקיד שירות בקבוצה הארצית.
בבוקר שבת חמדה אספה אותי ונסענו למשרד כדי לתכנן לוח זמנים לוועידה שיהיו גם אורחים מארצות הברית. המשרד הוקם בהתנדבות, אך העבודה זרמה במקצועיות רבה. המחשבות העסיקו אותי, לכן לא הפריעה לי הנסיעה המייגעת, העומס והפקקים. ברגע מסוים חמדה הסיטה את עיניה מהכביש הביטה בי בתדהמה ואמרה בפליאה ובחיבה "איך את יכולה להעניק ולתת כל כך הרבה תשומת לב לכל כך הרבה אנשים?"
לא עניתי, אך חשבתי כי היא טועה ואמרה דבר לא נכון בהחלט. הרגשתי מאושרת, כי קיבלתי פי כמה בחזרה, לכן אמרתי לה "אני מרגישה כי הפצנו החלמה סביב הגלובוס ופתחנו במסע חובק עולם."
חמדה העירה "לצערי לא אוכל להגיע לסוף השבוע המתוכנן של הוועידה, אך אני מוכנה לעזור, כאשר תגיע טיוטת חוברת הסבר לצעד הרביעי."
ידעתי שמוריה וקנדי ישמחו לבחינה של עיניים נוספות, הן נבחרו לטפל בהוצאת אישורים לתרגום והיו זקוקות לכל עזרה כדי להתאים את החוברת לשפה העברית לרווחת כולנו. הישיבה שאליה הגענו הייתה הראשונה מתוך כמה, היא התנהלה בסדר מופתי וכמעט ללא ויכוחים, לרגעים חשתי קוצר נשימה ואחז בי פיק ברכיים. אך לתת שירות היה הדבר הכי קרוב לכולנו, ולכן האמנתי שבכך אפרוץ את הדרך ואוכיח שאני ראויה לניהול.
הנריטה ציינה "אני שבעת רצון מהדימוי שאותו אנו מציגים כנותני שירות."
נצחיה העירה "לעתים התובענות של הנתינה יכולה להיות מעט מפחידה, כך לפחות כמה מהאנשים חושבים."
אני אמרתי "בעבורי השירות למען כלל, החברותא, הוא ברכה שמאפשרת לי לבנות את ההימנעות שלי בצורה הטובה ביותר. התפקיד ברמה זו נותן מקום של כבוד ומשרה הרבה ביטחון, כי אנחנו יחד במסע משותף ומבחינתי השירות שלי הוא ברמה ניהולית כה גבוהה עד שהוא משפיע על כל תחומי חיי האחרים."
ג'ניפר פנתה לעברי ואמרה "לפי דעתי את עושה את התפקיד מעולה, יש לך רעיונות גדולים, ומכיוון שאת והנריטה קרובות, ואף דעותיה מאוד מקוריות, בייחוד בקשר לאיכות ההימנעות, הצרוף שלכם הוא מעבר לכל דמיון."
לאחר מכן סיכמנו את נושא האורחים מחוץ לארץ ובנינו לוח זמנים להנחיות. קנדי שהייתה אחראית על נושא הספרות אמרה "אני מקווה שהחברים מארצות הברית ישמשו דוגמה אישית ויציגו חזות שתמשוך הרבה אנשים חדשים לקבוצות, הצטרפות כזאת תגרור גם הרבה תרומות וכך נוכל לממן את תרגום הספרות לשפה העברית."
בהמשך העלינו כמה רעיונות לערב בידור כי נראה לנו שזו תהיה דרך נוספת לשיתוף פעולה, היה ברור שהפכנו חלק בלתי נפרד מחברותא בהחלמה. ההתלהבות הדביקה את כולנו, תכננו וחילקנו את המטלות, וכך יצאה לדרך החלמה חובקת עולם. בשובי הביתה הרגשתי שזכיתי במשמעות אחרת לחיי, העשייה למען האחרים חוללה תפנית בסדר העדיפויות שלי.
להפתעתי לא כולם התלהבו, נשארה לי בעיה לא פתורה והיא לדאבוני בלטה מאוד, משפחתי התקשתה להתמודד עם החיים החדשים שלי. בייחוד ההורים ואפילו דורון והילדים. אמנם הם גילו הערכה וכבוד גדול לירידה במשקל ולתפקיד המרכזי שבו החזקתי ברמה הארצית, אך התלונה השקטה, שלא נאמרה בגלוי, הייתה שהשייכות שלי עברה לחברותא ועזבה את התא המשפחתי.
נגמרו הארוחות עם ההורים משני הצדדים, גרוע מזה לא פעם דורון והילדים הלכו בלעדיי. לטיפול בהחלמה שלי היה קו מתעתע ובלי כל כוונה התערבבו תחומים נוספים וגם הם ונכנסו לתוך חיי. אחת מהם הייתה קבוצת הדינוזאורים הקטנה שלנו, והנריטה שעמדה בראשה. הקבוצה הפכה לכוח ולעוצמה ובכך השפיעה על כולנו, ועלי, כנותנת שירות ארצי, באופן מיוחד.
בשיחות פרטיות בהזדמנויות שונות הנריטה חזרה ואמרה "את יכולה לסמוך על תמיכתי, הוכחת את עצמך מעל ומעבר."
אך בישיבות היה לה מבט שונה... לעולם לא היה אפשר לדעת כיצד היא תגיב בייחוד בקבלת ההחלטות שגם אני השתתפתי בהן. היא הרשתה לעצמה להעיר המון הערות, לעתים גסות רוח, ואיש לא היה יכול לעצור אותה. הכיסא הרם שאליו נבחרתי, נראה לה כטוב מדי, היא מעולם לא חלקה את מנהיגותה עם אדם אחר. נכון שהכעס לא ממש כוון אלי, אך בישיבות המכריעות קולה הפך חד וצורם למדי, והתחושה שהציפה אותי הייתה השתאות, הרי היינו חברות לאותו מסע.
באחת הישיבות קנדי העירה "לוסי לא רעה בתפקיד יחסית למתחילה, הניחי לה," היא הפנתה את מבטה להנריטה, "הרי צריך להתחיל ממשהו."
בעודה מגינה עלי חלף בי הרהור כי לא היה מדובר בסתם קושי עם התערבות, להנריטה היה קשה להרפות מהמושכות, והמוטו שלה היה "טוב שתשמעי את זה ממני". ייתכן שזה היה השלב שבו הייתי צריכה להרים ראש או להוריד ידיים, אך לא ידעתי להגיב, אולי מתוך פחד או אגו גדול מדי...
היה לי כוח, הייתה לי תוכנית אוכל טובה והתחלתי להתגבר על דימוי עצמי של אישה בוגדנית, כל אחת מהאפשרויות, מלחמה או כניעה, פתרה בעבורי בעיה אחרת, לכן ספגתי את האי־נוחות, בייחוד שביחסים האישיים בינינו הכול היה הרבה יותר פשוט. עם זאת המסר הכפול בלבל אותי, בזבזנו זמן בוויכוחים כאשר יכולנו לעזור זו לזו. לפעמים ג'ניפר התערבה וניסתה להגן עלי ולשמור על אווירה טובה, היא ביקשה שנמצא סבלנות, אך זה היה הדבר העיקרי שהיה חסר לנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הפרק החמישי בספר-"כרישים ערים גם בלילה"מבוסס על הצעד החמישי סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד החמישי אומר:- הודינו בפני אלוהים,עצמנו ואדם נוסף על טבעם המדויק של פגמנו
צעד חמש זו פריצת דרך לחיים של כנות ותובנה מפזר את הערפל ונעשה מאד ברור מי בעד מי ומי נגד מי.
בצעד חמש פותחים חלון ונכנסת הרוח מהדלת.
הדבר דומה לחוק כלים שלובים החיים שלי והעולם מולי נעמדים באותו מישור ובכך מובלטת התכונה הכי חשובה ענווה שהיא ולא אחרת נחוצה כדי להשלים עם העבר...
המסלול הופך לאמיתי ולא לאחיזת עיניים! .
לומדים לבטוח,לומדים לא לפחד,ואולי הדבר הכי חשוב שאותו לומדים לקחת סיכון להיראות מגוחך בעיני האחר
צעד חמש מוציא סוג של עוקץ מהדרמה הגדולה שנקראת חיים.
כן החיים מאד רציניים אך כמו כול דבר טוב חייבים להוסיף להם מעט הומור,ואין דרך טובה יותר מאשר להסתכל על הכול דרך עיניים של האחר.
לראות את העולם בענווה בגובה העיניים עם האחרים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד עמוד 198 סופרת
צעד 5 - מסע בין כוכבים
פיתחתי לי שגרה די יציבה, לפחות אלה היו פני הדברים כאשר קיבלנו הזמנה לחגוג בר מצווה לנכד של דודתי. מה שמדהים היה שאף לא עלה על דעתי לעקוף את הגזרה, כי עדיין הייתה בי כמיהה למשפחתיות. אולי בצעד הרביעי הבנתי מהו מקומי ומהו מקומם של אחרים, אך האירועים המשפחתיים עדיין שלטו בכיפה ולא היה טעם לסרב, הם סמלו את ניצחונה של האמרה "גם כאשר מסוכסכים נענים להזמנה, זה מובן מאליו."
אנא נצלי את זמנך בתבונה בחברת משפחתך, חשבתי כשהתעוררתי בבוקר האירוע. אחרי שיחת טלפון האחרונה עם הוריי, שבה הם הסבירו לי שעלי עדיין ללמוד הרבה עד שאדע להתנהל במצבים משפחתיים, היה ביטחוני מעורער מעט, אבל עזרה אמיתית קיבלתי דווקא מדודתי שלמרות היותה קרובה לדעותיהם של הוריי הייתה אישיות שמחה וראתה רק את הטוב שבכל אדם.
אהבתי להקשיב לעצותיה וידעתי כי בהיותה קרובה אלי במיוחד יהיה לי על מי לסמוך באותן השעות הארוכות שבהן הרכילות והביקורת יחגגו. היא הייתה רגישה לכל צרימה ולו הקלה ביותר בהתנהגותם של אנשים אחרים.
האירוע נקבע לשעת צהריים בשבת, השתהיתי מעט יותר והתפנקתי בתוך רכותם של סדיני המשי החדשים. דורון פנה אלי בחיוך ואמר "עלייך לחשוב בצורה אחרת מזו שאת רגילה לה, עלייך ליהנות באירוע כמה שיותר ולנצל את הזמן כהזדמנות להעביר דוגמה אישית."
דבריו הרגיעו אותי ומאוד שמחתי לשמוע אותו אומר את הדברים, נזקקתי לזמן רב כדי להתרחק מהעבר וההזמנה שהונחה על שולחני באופן לא צפוי הזכירה לי שעלי להבהיר לעצמי מה הם סדרי העדיפויות שלי וכיצד להעניק לעצמי את ברכת הדרך. חוסר מנוחה והרהורים נוגים אפפו אותי, ואיך לא, הרי מצבי היה עדין ולא היה אפשר להתכחש לכך בשום דרך שהיא. תהיתי כיצד בחרתי את צעדי וצעדתי בדרכי הרחק מהתא המשפחתי המורחב, והנה נעניתי מחדש להיכנס ללוע הכריש...
הגענו והתגובות כלפיי היו מלהיבות במידה מוגזמת, אך שלא כמצופה הם באו בדיוק ברגע הנכון בחיי, תשומת הלב שהוענקה לי הייתה מוצר לוואי שהעיד על הצלחתי, ועל קנאה לא מוסתרת, השתדלתי לא להשלות את עצמי.
לא הופתעתי...
לקראת הצהריים הגיעו כולם וביתה של דודתי התמלא המולה, מיד בתחילת הארוחה יכולתי לבחון כיצד ההחלמה שלי השפיעה על הסועדים בקרבתי. היה לי סיפור פשוט, הרי לכאורה היה מדובר רק באוכל... במיוחד צחקו מסיפור ארבע הקציצות, אך עמוק בפנים הוא נגע ללבבות רבים.
הופתעתי עד מאוד לפגוש מחדש את כל השבט וניסיתי בכל דרך להפגין מעשית את חידושה של הידידות בינינו... מרחוק שמעתי את בעלי היקר אומר בקולו הבוטח, "לא, השינויים שחלו בלוסי, לא ממש הפתיעו אותי, הם גם לא אירעו סתם פתאום..." וכך ראיתי את הבת דודה הכי רכלנית מרימה את מבטה המופתע ומביטה לעברי.
שמעתי אותה משיבה "אם אתה מעוניין לא להתרחק מהמציאות, אז תביט ותראה את כל אותם השמנים לאחר כמה שנים, אלה שהבטיחו שלעולם המצב לא יחזור למה שהיה..."
ציפיתי בה מרחוק בתשומת לב, והתרגשותי גרמה לי להבין את עצמי עוד יותר, בעבורי הרגע שבו היא הגיבה כפי שהגיבה היה רגע של שיא.יותר מהכול רציתי להצליח בעבור עצמי, גם אם בדרך זו הצטיירתי כשונה. נשמתי עמוק, כמובן שאי אפשר לדעת מה ילד יום, אך באותו רגע הצגתי את עצמי באור חדש ולא רציתי לפספס את ההשפעה שיש לי על הסובבים. לא הצטערתי שהגענו.
בדרך הביתה דורון אמר "כל זמן הארוחה חשתי אחריות ומעורבות בדרך כלשהי, חרדתי למצב רוח שלך ודאגתי שלא תשמרי על הנימוס המשפחתי."
ואז הוא הוסיף ברגש ובבהירות רבה "העליתי לנגד עיניי את כל ההתלבטויות שלך, הכאבים והאכזבות שהיו מנת חלקך עם האנשים האלה, וניסיתי להראות להם, אולי בהגזמה, מה הפכת להיות."
השיחה העלתה בי הרבה זיכרונות, על אותם ימים אשר שינו את יחסי לעצמי ולעולם סביבי, כולנו נפגענו בדרך כלשהי ועדיין תמהתי, מדוע כאשר זכיתי להרגיש טוב ולהצליח האנשים הכי קרובים אלי הרגישו מאוימים...
מחוזקת ושקטה פניתי לדורון ואמרתי "זכיתי מחדש לחברת עצמי, העשייה שלי למען האחרים מצליחה וסוללת את דרכי לפסגת השירות, יש לי שפע של רעיונות חדשים שבאים לידי ביטוי בעומק ובעוצמה בכל פגישה ברחבי הארץ, האם אין בכך די? לי די בכך."
דורון ענה על כך במהירות, שלא הייתה אופיינית לו, "אכן זה היה אירוע משפחתי בלתי נשכח, למדתי ממך הרבה, אף על פי שתגובותינו לא תאמו."
השגרה שבה לשכון בחיי. קיבלתי מפתח כחול לצרורי הפרטי שהיה מיועד לפתיחת דלת ביתה של הנריטה, תפקידי היה להגיע מוקדם כדי לפתוח את הדלת בביתה ולסגור אותה אחרי הפגישה, במקרה שהייתה בנסיעת עסקים בחוץ לארץ.
לקראת אחת הפגישות הגעתי עם מוריה, היא הביטה בי ואמרה מיד "איזה שינוי עצום חל בהופעה שלך."
חייכתי, כי ההימנעות שלי הייתה ממושכת וטובה והשפיעה על עור פניי ואפילו חיטבה את מותניי, ומעבר לכך לא עשיתי דבר שימשוך תשומת לב. בשעה הנקובה החלו להגיע החברות, ואני פסעתי למטבח והרתחתי מים לקפה.
האווירה בפגישה השתפרה משבוע לשבוע, אך הלשונות הטובות שמחוץ לקבוצה דיברו. נוצר הרושם שאנחנו מסתירות משהו, ואנו ניסינו לשכנע שהכול תמים וחיוני להימנעות שלנו, ושלנו בלבד. דינוזאורים, כינו אותנו, שלא בפנינו. כך או כך השילוב של חולשה מול האחרים והיתרון שלנו מבפנים גרמו עם הזמן להרגשה טובה ממש, ובכך השגנו את האווירה הנחוצה לידידות ולתמיכה.
כעבור זמן מסוים החלטנו לתרגל באופן קבוע ארוחה ערב בצוותא, ארוחת הימנעות שאותה ארגנו לעצמנו. היא כללה סלט, דג בתנור ומרק ירקות, לא פעם רציתי להוסיף לכך תפוח אדמה אפוי, שהיה רשום כחוק בתפריט שלי, אך הסתפקתי בחצי, נוכח עיניים זועמות שהופנו כלפיי. משבוע לשבוע גברה בנו הציפייה שהשיחות הקבועות יחשפו אותנו לעצמנו.
בערב ההוא קרו הרבה דברים משמעותיים. אחרי הארוחה ותוך כדי פינוי הכלים מהשולחן וניקיון המטבח, צחקנו בחיבה רבה ודנו כיצד נסביר את התוכנית לאנשי מקצוע ועל מי נטיל את השירות. נצחיה התנדבה להשיב על השאלות בפגישה שתהיה פתוחה לכולם, והציעה "כדי שלא נחמיץ אף נקודה בהחלמה או בהעברת המסר הנכון לכל האנשים שיגיעו לפגישות הפתוחות שלנו, אנסח בהקפדה יתרה מסמך שיתאר את ההתמכרות כמחלה, בידיעה ברורה שיש הרבה הכחשה סביב זה גם אצל אנשי המקצוע. אביא את הטיוטה לכאן, לקבוצה הקטנה שלנו, ונבנה יחד מסמך שישקף את רשת הביטחון שבה כולם מדברים בשפה זהה."
אך גולת הכותרת של אותה פגישה הייתה הסיכום שלנו לצעד הרביעי, ואולי בעבורי זו הייתה קפיצה בדילוג גבוה במיוחד...
מוריה, שהייתה הראשונה לסיים את המטלה, פתחה במילים נרגשות, "רוב החברות כאן סיימו לרשום את הצעד הרביעי שלהן, ואני שואלת אתכן האם גיליתן, כמוני, עד כמה הזיכרון היה חד ומאוד הבליט את מחלת ההתמכרות לאוכל כבר מהשנים המוקדמות?"
נצחיה המשיכה כי הסבב פנה בכיוון שלה, "כאשר ערכתי את הצעד הרביעי שלי, לא התכוונתי לחשוף את המצב העגום שבו הייתי שרויה בעבר, לא הייתה לי כל סיבה להאמין שיש קשר בין העבר להווה, אפילו היה רגע מסוים, בראותי את הכתוב, שהתחרטתי שנכנסתי לזה ורציתי לסגור על העבר את הדלת.
חמדה חיכתה לתורה בקוצר רוח ואז הוסיפה "כמובן שיש לכך גם מחיר מסוים, כי כאשר כתבתי על יחסיי עם הוריי, לא דמיינתי לעצמי כי כאשר אשמיע את הדברים בקול רם ואחשוף את האירועים בפני הקבוצה אגרום בכך לעצמי סוג של תגובת שרשרת שהעלתה בתוכי אי־שקט ולחץ בלתי נסבל..."
בעודי מקשיבה חלפה בי מחשבה כי מפגישה לפגישה עלתה החשיפה והידקה את הקרבה בינינו ובכך הפכה אותנו ליותר משחררות, אך לא תמיד ליותר מוגנות.
ג'ניפר הוסיפה "למרות כל הנאמר, אני בטוחה שבשבילי הדרך היחידה להכיר את עצמי ואת הגישה שלי לחיים היא דרך עיני החברים הוותיקים שלי, לפחות כך זה אצלי..."
הנריטה לקחה את רשות הדיבור ואמרה בנחרצות כדרכה, "העבר וההווה לא ניתנים להפרדה..." היא המשיכה באותו קו, וסיפרה לנו כיצד כתבה את הצעד הרביעי שלה.
"כאשר העליתי את הדברים על הנייר הבחנתי שלא הבנתי נכון את ההתנהגות שלי, מאז ומעולם שכנעו אותי שאני חסרת אופי וחלשה, וזו הסיבה שאני אוכלת מכול הבא ליד, ואילו אני חשתי בחוזק שלי, בפרט בקריירה אך גם בהחלטות אחרות, לכן הייתי מבולבלת ורק כאשר הבנתי את הקשר של אכילת הסוכר לכול המצב, הבנתי כי ההתמכרות שלי סיכנה את כל ההשגים שלי.
"ברגע שסיימתי לכתוב התבררה לי עובדה מאוד ברורה: אני לא חלשה מול האוכל, זאת לא אשמתי זו לא האישיות שלי, זו מחלה שנכפתה עלי. אני שבוייה בציפורניה של מחלה שהביאה אותי ללוע הכריש והחלק שלי מסתכם בלקחת אחריות על הפעולות המתבקשות ולא בהאשמות סרק."
רחל דיברה אחריה "לא קל לי לדבר ולא נוח לי כי בעבורי הקבוצה היא כמו מראה של כנות, קשה לי לקחת אחריות ולראות שהבעיה היא בי, קשה לי שלא להאשים אחרים. גם אחרי שכתבתי את הצעד רביעי שלי המצב לא השתנה, אך עם התמיכה שלכן אני אמצא את הדרך."
הצבעתי והבעתי הסכמה עם החברות ואמרתי "המחלה היא האויב המחבר בינינו, ויחד נוכל לעשות, דברים שלבד אי אפשר לעשות. הדבר המוזר ביותר שגיליתי ולא ציפיתי לו הוא השחרור מהעבר המסובך, מהעובדה שהשקעתי אנרגיה רבה כל כך במלחמות בעבר וביצרים."
הפגישה הזאת והדברים שנאמרו בה היו פריצת דרך בהבנה ההדדית שלנו, הסתכלנו בצורה אחרת זו בזו, רשת הביטחון שלנו התחזקה.
לקראת חג הפסח באותה שנה הרגשתי אמיצה יותר מכפי שהייתי אי פעם והתחלתי לתכנן מסע שורשים לעיר הולדתי לבוב שבאוקראינה ברית המועצות. הרעיון צץ במוחי בעקבות שיחת טלפון שניהלתי עם דודתי, אחרי שסיכמנו שנתראה בערב החג אצל הוריי. הבנתי מיד שיהיה עלי לסגור פערים נוספים. החלטתי לשים סוף לתעלומה. שמעתי כיצד דודתי מתרגשת היא אמרה "לטעום את האוכל, להריח את הריח ולספוג את הצבעים, לו הייתי צעירה יותר..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד 202 סופרת
הקשבתי לה וידעתי שאל לי להתעלם מהמהמורות שבדרך והבטחתי לעצמי להיזהר שלא אאבד את עצמי מחדש.
"פקחי את עיניך," כך אמרה לי נורית, כאשר נפגשנו בבית קפה למילות עידוד אחרונות לפני הטיסה. "תיזהרי מהשפעתם של הדודות שאוהבות להאכיל, חביבה," הזהירה אותי, "אל תפלי בפח של לי זה לא יקרה לעולם..."
חמדה הביטה בי במעט ציניות שנמהלה בקנאה, ושתקה...
הנריטה נאמה נאום נחרץ, "האוכל שונה וברור שתקלקלי את תוכנית האוכל שלך, השגת הרבה, חבל שטיול של שורשים, יחבל במאמצייך הממושכים." ואז הוסיפה כאילו כלאחר יד "יהיה קשה בלעדייך."
התרגשתי מהתכנונים, מהנסיעה, מההזדמנות להכיר לעומק את מקורותיי, מקום שינה הובטח לי ומשפחת דודי הייתה אמורה להדריך אותי בכול.
דורון אמר דבר חשוב "תוכלי ללמוד הרבה על העבר מהאופן שבו יארחו אותך קרובייך בביתם." ואף על פי שהעצב חזר לשכון בעיניו איחל לי נסיעה טובה.
נצחיה, המאמנת שלי, אמרה לי "הנסיעה יכולה ללמד אותך מה הם הגבולות שחצית וגם להכיר לך את אלה שהצבת מחדש, כלפי עצמך ומשפחתך."
לא היה לי כל ספק שאגיע גם לשוריק לפני הנסיעה, להיפרד ממנו. למילים שבהן הוא קיבל אותי הייתה משמעות כפולה "אני מתפעל ומעריך את יופייך החדש, אכן חלו בך שינויים, אך האם התגעגעת גם אלי או שתכנון המסע אל ילדותך מחק אותי לחלוטין?"
התמלאתי מחשבות מוזרות, האם עברנו ליחסים שדורשים הסברים?..
שוריק לא הרפה "האם אהבתך אלי החלה לדעוך?"
הבטתי בו ברוך שהיה מוכר כל כך לשנינו "בעת האחרונה הקדשתי לקבוצת התמיכה זמן רב, גם התוכניות וההתרגשות סביב הנסיעה עשו אותי פחות נגישה, אך הנה אני פה."
שוריק השיב מיד "את הרי יודעת, שאם הדבר היה תלויי בי, והיית מאפשרת לי, הייתי מראה לך הרבה דברים שהיו פועלים אך ורק לטובתך."
לבסוף המתח בינינו נרגע מעט, התרווחנו ואמרתי לו "אין לי כל ספק שאתה מקסים בדרכך, ותמיד התייחסת אלי יפה, אך הפעם אני פועלת בדרכי בעבור עצמי."
שוריק רכן וחיבק אותי, "לוסי שלי, מעולם לא ביקשתי ממך דבר, זולת להיות חברך, תמיד הייתי ותמיד אישאר לצדך, אך בזמן האחרון אני מתקשה להגיע אלייך, ויחסך אלי מאוד מרוחק... אינך משתוקקת לראותני באותה דחיפות כמו פעם, לכן אני אומר לך, בצער רב, כי אני חושש שאהבתך אלי דועכת... הקבוצה שינתה אותך."
הרגשתי מחויבת להסביר "ההתמכרות דחפה אותי לפינה, לקחה ממני את השליטה על חיי ואילצה אותי לשלם ברגשות אשמה ובכמיהה ללא גבולות לדבר שאי אפשר להשיגו. כן, השתניתי, כי הייתי מוכרחה. לא היה בחיי דבר יותר קשה מאשר לטפל בהתמכרות, לכן אני מתייחסת להחלמה באותה רצינות שבה התייחסתי לכמיהה הבלתי נשלטת. בחרתי חלום מרכזי אחד וממנו אני גוזרת את המעשים."
שוריק הביט בי בעצב "מעשים, את אומרת, אולי תפני גם לי מקום?"
השיחה עם שוריק חזרה להיות מתוחה, בייחוד כשהוסיף "תנסי להקשיב, ולראות את הדברים דרך התמונה שאני רואה, הצורך לראות אותי נעלם אצלך, קשה לי אף להאמין שעלי להילחם על דקות מזמנך."
כן דבריו הממו אותי.
הוא לא היסס לגרום לי נקיפות מצפון ככל יכולתו, והוא המשיך "בואי נתכנן טיול יחדיו, נעשה כל שתרצי, נחווה את אירופה יחד, נוכל לבקר בכל עיר שתרצי, אפילו בעיר הולדתך."
הרהור פרוע חלף בי, מדוע לי לוותר עליו, הרי היחסים שלי עם עצמי נכנסו למסלול מבטחים ואוכל למצוא גם לו מקום. אך בתוך המחשבה הזאת הבנתי כי הוא דחף אותי לפינה. אחזתי בשתי ידיו והבטתי לתוך עיניו "אני חייבת לעצמי חוב גדול, מסע שורשים זה הוא הצעד החמישי של התוכנית, ועלי לקחת זמן לעצמי ולהיפגש עם העבר, אסור לי לפספס את הרגע."
סיימתי ודמעות עמדו בעיניי, הרגשתי הרגשה נפלאה בעקבות ההסבר המפורט שזה עתה דקלמתי, הפגישה התחילה להשפיע עלי, התרככתי. שוריק היה ונשאר גבר חם מושך ומאוד חכם ואני גדלתי. הוא רכן ונשק לי ובכך העניק תקווה מחודשת לעתיד יחסינו... באותה פגישה האהבה להטה יותר מהרגיל.
לבסוף הבטחתי לו שניפגש אחרי הנסיעה.
ייתכן שזה היה מעשה מטורף, לחפש שורשים בגיל ארבעים, אך הפסקתי להעמיד פנים שההדחקה טובה לי. כתיבתו של הצעד הרביעי הבהירה לי שיש לי שתי ברירות, לדמיין את הילדות והנוחם בתוך חפיסות השוקולד או במקרר, או לקחת סיכון ולהביט בה ללא מורא וכסות. רציתי לאחוז במוט ההיגוי, וזו הייתה משמעותה של הנסיעה... בכל מקרה לעולם יבינו אותי אלה שיחפשו את שורשיהם, ואלה שלא יחשבו עלי את מה שהם רוצים ממילא.
חודש יולי פסע בכבדות לתוך הקיץ, החום והלחות הפכו קשים מנשוא, למזלי היה לי יותר קל לשאת את הלחות כי לא אכלתי סוכר ורגליי היו פחות נפוחות. נזכרתי בהבזק ששמעתי כאשר פתחתי את הרדיו להקשיב לחדשות, הקריין הודיע כי מערכת השמש תצטרך לעמוד על שמונה כוכבי לכת אם וכאשר כוכב פלוטו יצא ממנה, הכוכב לא עמד בקריטריונים וזה מה שעלול לקרות. חייכתי לעצמי, הנה גם חברי הדינוזאורים יישארו שמונה בלעדי, למשך החודשיים הקרובים, כך חשבתי לעצמי כששמעתי את הכרוז מודיע בקול רם וצלול "קריאה אחרונה לנוסעים בטיסה 89 למוסקבה, הנכם מתבקשים לגשת לשער תשע ללא שהיות בבקשה..."
התמקמתי במושב המטוס, אך עדיין לא הרשיתי לעצמי להתרגש, אמנם כאב הראש שלי חלף ללא כדור האקמול, אבל היה בי אי־שקט קל, ייתכן שהתחלתי לקלוט את הקיפם של רגשותיי... גייסתי לעזרי את ההומור וחשבתי, מזל שלא אני חייבת להטיס את המטוס כי אין לי מושג ולא הקלוש ביותר כיצד לעשות זאת, כל מה שמוטל עלי זה להיות ולחוות ולא לשכוח ליהנות, אסור לי לפספס דבר."
האישה הצעירה שהתיישבה לצדי הביטה בי בתוגה "טוב שהמטוס גדול ואני לא בולטת,"
היא הסבירה לי "אני נוסעת להחזיר את ילדתי הקטנה שגדלה לנערה ללא נוכחותי, סוף כל סוף הגרוש שלי יזם את המעשה, ואני מרגישה מוכנה, אפילו עשיתי תוכנית בעבורנו אך רק כאשר אראה אותה, רק אז אשתולל משמחה."
הבטתי בה, הרגשתי שדמעותיה תקועות בזווית עיניה, בקצה אפה ומעט מעל שפתה העליונה רעד קל, הבנתי כי היא לא מוכנה לתת לדמעות לזלוג כדי שהרטיבות לא תמיס את החלטותיה. הגבר שישב סמוך אליה, אדם מבוגר, הביט בנו והקשיב ואז הביט באוכל שהונח לפניו במבט מרוחק שהבהיר שאין לו כל כוונה לאכול.
האישה הצעירה אמרה לי "זה אבי שמלווה אותי, הסב של ילדתי הקטנה, הוא בצום, כי יום תשעה באב היום, מפחיד, אך דווקא בתאריך הזה הייתה טיסה פנויה."
הגבר הביט בי וכמו רצה לגונן עליה אמר "את תהיי בסדר, המצב ישתנה, אביה גידל אותה יפה ועכשיו יחזיר לך את הילדה."
האישה פלטה לעברו "אחרי שבע שנים של פרידה..." וקולה השתנק מעט.
אני חשבתי כמה שנים של פרידה נמתחו ביני לבין עיר הולדתי, אבל אצלי זו לא הייתה היעדרות, אצלי זו הייתה עזיבה שלא על מנת לחזור, לנצח.
המטוס עלה מעל לעננים, השעות חלפו לאט, לא התאמצתי למלא אותן בתוכן מכל סוג שהוא השכנים העסיקו אותי. רציתי להתקשט פתאום, ענדתי את העגילים הנוצצים, אמנם הסוגר שלהם הכאיב לי מעט אבל מכיוון שסירבתי לחרר את אוזניי הסתפקתי בהם. העברתי מסרק קל בשערותיי הרכות. אכלתי את הארוחה כמו בהיסח דעת, בטני הייתה מלאה מחשבות דחוסות. השניצל הפירה היו לא רעים, את הסלט לא אהבתי, בלחמנייה לא נגעתי ואת הקינוח השארתי בצד, השפעתו של צום תשעה באב הורגשה סביבי היטב, לבסוף הנחתי לארוחה ומשכתי את שפתיי באודם.
האישה שלצדי עצמה את עיניה וגם אני הפלגתי אחורנית בזמן לערב פסח האחרון שבו סיפרתי למשפחתי על הרצון לנסוע ללבוב. שמעתי את הגערה "בורחת, שוב..." ניסיתי להסביר שברצוני לשחזר, לא להיבלע בלא נודע, לא לחפש אושר אבוד, אלא למצוא את האיזון במרחבי הילדות, אך הסבריי היו לשווא, הם כעסו.
דורון ניסה להבין ואמר שהמסע לילדות הוא כמו ספארי אנושי...
האישה הצעירה פתחה את עיניה הכחולות "הפרידה מילדתי הקטנה הייתה קשה, ניסיתי להיות מאופקת כי פרידה רגשנית הייתה שוברת אותי. פרידה רגשנית הייתה חושפת רבדים עמוקים מדי, את המוות בתוך תוכי."
וכך בעודה מדברת, אל עצמה ועל עצמה... דמעותיי החלו לזרום, הבנתי פתאום כי חווייתה אינה חווייתי... "אני חוזרת לשם ללא פחד, איני זרה או שונה, אלא אישה בשלה ואחראית המסיירת במרחבי הזמן, בוטחת בעצמה, מהודקת מאוד, ייתכן שארגיש זרות ובכל זאת יעמוד לצדי עולם תומך וגדול."
מוסקבה קיבלה את פניי באיפוק רב, בנימוס ובחושך רוסי.
בשדה התעופה הכול התנהל בסדר מופתי, היה עלי לקבל החלטות מהירות, כי הכול היה לא מוכר, הגעתי לכוכב אחר. התנהגתי בשיקול דעת, הרציונליות שלי תמיד באה לידי ביטוי במצבי לחץ. ערפל כבד שרר, גשם ירד ללא הפסקה, העיר הייתה שרויה בחושך. האם הייתה בכך סמליות? אצלי דווקא התבהר הכול. ראיתי אותו, את הדוד המכונה חכם, הוא החזיק פרחים ושוקולד וחייך באושר.
התעטפתי ברגשנות של ילדה שחזרה מהגן הביתה. יותר מאוחר איבדתי את הסדר שבהתרחשויות. ללא כל מחשבה או זהירות נגסתי בקוביית השוקולד העשירה במלית דובדבנים, המתיקות התפשטה בחכי, נמסה כפקעת סבוכה של רגשות ונספגה בנשמה. הכול מסביבי היה מעבר לכל מה שדימיתי לי, פסעתי לעולם קסום של ילדות אבודה.
הבטתי לתוך עיניו של דודי וראיתי בהן את השתקפות המסע ששילב בתוכו ריחות טעמים והשראה להמון זיכרונות נשכחים.
עלינו לאוטובוס ששירת את הנוסעים משדה התעופה, נסיעה של כארבעים קילומטר עמדה לפנינו עד העיר. ניסיתי לא ללטוש עיניים כדי לא לחטוא בחוסר נימוס, אך כל חושיי היו הלומי מראות, ניחוחות וקולות.
האנשים עלו וירדו מן האוטובוס. עברנו דרך יערות וריח העצים עלה באפי, הריח המוכר ערפל את מוחי ואת כל חושיי. פניי נשארו קפואות, שום שריר לא זז, אספתי את כל כוחותיי כדי לא להתפרק מההלם המוחלט. לטשתי עניים לכל כיוון...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד 205 סופרת
הגענו למרכז מוסקבה ונכנסנו לתוך מדרגות המטרו הענק והמהיר, הכול היה מאוד נקי, הקירות קושטו בתמונות מדהימות. היה אפשר לכנות את המטרו מוזיאון, הוא היה נקי משלטי פרסום. ניסיתי לקרא את האותיות שעל שלטי ההכוונה, לחבר אות לאות כאשר מסביבי נעו המוני רוסים, כמו סינים. עמדנו על המדרגות הנעות ונישאנו לגובה עצום, נדמה כאילו היינו בגורד שחקים שעשרים קומות גובהו, הכול התרחש מהר, מצאתי את עצמי נעה בתוך ההמולה הכללית, שמעתי את עצמי ממלמלת... "קדימה, קפצי לתוך עולמם."
נראיתי יפה, מטופחת, גם הנשים מסביבי נראו יפות ומהודרות, ואשר לגברים הם היו מהממים במדים או ללא מדים, בחליפות מחויטות.
פתאום חדרה לתוכי ההכרה כי גם בי לוטשים עיניים וגם אני מעוררת השתאות. אזרתי אומץ והתחלתי לדבר ברוסית, הכול נהפך טבעי פתאום וברגע שנעמדו רגליי מחוץ למטרו ויצאנו לרחוב, אמא רוסיה הרכינה את ראשה לפניי במלוא הדרה, ואני בתמורה שתקתי באהבה.
בדרכנו לכיוון המלון ראיתי אותן, את הבבושקות בצד הדרך, אלה היו נשים זקנות, או זקנות למראה, סמוקות פנים ומרכולתן מונחת לפניהם, בידיהן הגרומות הן אחזו צנוניות אדומות רחוצות קשורות בגומייה וצרורות של בצלצלים שצבעם ירוק עז, צבטתי את עצמי.
התגעגעתי פתאום, אך למה? האם הביתה או לילדות שנעלמה? חוסר מנוחה הזדחל לתוכי, הרגשתי תלושה ומבולבלת, מצאתי את עצמי מבטיחה הבטחות די מוזרות, כמו שלעולם לא אצא יותר מהבית לשום מסע, נשבעת לעצמי בכך, חשבתי, איזה שטות זו הייתה, חשתי את עצמי תלויה באוויר.
זמן ילדות תבע מס כבד ובאותו רגע התחלתי לגעת בכך, הקיפאון החל להפשיר, נסחפתי לתוך הדמעות שעלו מתוך ערובות העיניים לא הרבה אחר כך. הלילה הגיע, חצות הלילה, התכרבלתי במיטה בחדרנו שבמלון, ילדותי הביטה בי דרך החושך.
נרדמתי…
בבוקר, כאשר התעוררתי, הכרית הייתה לחה מעט מהדמעות של אמש, המיטה התגלתה כנוחה מאוד חיבקתי את הכר, התמתחתי בהדרגה, קמנו, התארגנו.
מן המפורסמות הוא כי לכל אדם חוש ריח שונה, באפי הייתה מוסקבה בריח הילדות. הרחוב הפיץ מחדש את אותם הריחות, הפרחים המוכרים בצבעי כתום־צהוב כיסו את השדרה, חייכתי לקראתם. פנינו למסע קניות, הספורט הלאומי, נהניתי מהרחובות הרחבים והיפפיים, מהמזרקות, ממעברים מעוצבים, גשרים בצדי הדרך, מהעצים המציצים מתוך גנים, מיופיין הפשוט של נדנדות העץ ומילדים קטנים דוברי רוסית, הם המיסו אותי לחלוטין.
המבוגרים אצו בסמטאות, נכנסו לחנויות ויצאו מתוכן, הם נראו לי מוכרים כמו היו ידידיי בזמן אחר, נשים צעירות, יפות, עדינות ובהירות וגברים משגעים, זקופים וגינוני דרך ארץ להם, אך יותר מכול שבו את לבי הילדות, לבושן המחויט וסרטי המשי המעוצבים בשערן, הן היו מתוקות להדהים. הבטתי בהן והן הביטו בי, סקרנות הדדית, הזמן עמד מלכת.
נעמדנו בתור לקניות וידיי נשאו שתי כיכרות לחם רוסי, אזרתי אומץ ושאלתי את הקטנה שלידי, אשר אחזה בשרוולה של אישה מעט מבוגרת וחרושת קמטים, "בת כמה את?"
"בת חמש."
ומה שמך?"
"טניושה," היא ענתה בביטחון, ומיד חייכה אל סבתה לקבלת אישור.
בדברי אתה שמעתי את עצמי מושכת את ההברות בניב המקומי, כמו כולם, שמעתי את עצמי מוסיפה מילות נימוס מקובלות, שמעתי את עצמי... אחרת...
הגשם התחיל לרדת בקילוחים עזים ללא הפוגה, ואף על פי שלא היה קר, צמרמורת קלה עברה בי. ריחות הילדות נהפכו לריחות גשם וטחב, ריח של צנוניות, ריח של גלידה וריח של פרחים, הגודש הרב של הזיכרונות בלע את כולי.
הדוד החכם היה מלא מרץ ויוזמה, "בואי אראה לך את הכיכר האדומה שלנו, את המרחבים העצומים, את ההדר והאצילות הטבעית."
הבטתי מסביבי, ההמונים נעו, ובתוכם בלטו התיירים, קל היה לזהותם על פי הג'ינס הצמוד על ישבנם הקטן.
דודי נסה לעניין אותי, "בואי נשב בבית קפה, את רגילה לזה, נכון?"
ללא כל היסוס נכנסנו והזמנו גביע גלידה גדול שקושט בתוספות של תותים, אגסים ושזיפים, טעם שהזכיר נשכחות! כמהתי כמיהה בלתי נשלטת וחשבתי לעצמי הנה נשאבתי לתוך הבור השחור שבתחתית הבטן, לתוך הזיכרונות מהעבר, אז כשהחיים הרחיקו אותי מכאן. הייתי נסערת, אף על פי שהיה לי ברור שלעולם לא אשוב להיות הילדה הקטנה ההיא. החלון שנפתח פרץ גם את הדלת. ניסיתי לנסח לעצמי את הדברים בבהירות, כמו שצריך, הרי בהיותי אישה בוגרת השייכות שלי הייתה הרחק מכאן, אולי לא נהגתי בחוכמה כאשר לקחתי על עצמי מסע כמו זה? השאלות הציפו אותי...
"לעולם לא ארצה לחיות פה, זה עולם שונה מאוד, אחר מכל המוכר לי, אך אני פה ועלי להשתדל להפיק את המרב מהחוויה המתקנת והנכונה, בדיוק כפי שתכננתי, לא? ובעניין תוכנית האוכל שלי, כן, עשויות להיות לי בעיות, בכך לא היה לי כל ספק, אך אחזיק מעמד, ואהיה חזקה מספיק...
עמדה לפנינו נסיעת חצות ברכבת לכיוון עיר הולדתי לבוב. התחלתי לחבב את הנעשה סביבי, אף על פי שהיה קשה שלא לתהות מה באמת אחדש לעצמי במסע הנסתר... הנחתי למחשבות.
הגענו לתחנת הרכבת הגדולה וחיוך עלה על שפתיי בראותי את האנשים, הם חלפו על פניי ביציאה מהרציף, הם נראו המומים ולא התיקו את מבטיהם ממני. הרעש, ההמונים, הפליאו אותי ומאוד סיקרנו כי מעולם לא ראיתי כמות עצומה כל כך של אנשים מלאי תוגה, אדיבות וחשדנות מלווה בהתלהבות. התמקמנו, הרמתי את עיניי אל קירות האולם הגדול שכוסה בתבליטים ובציורים עתיקים, הם שיקפו זמן אחר, עבר נשכח.
כשעה לפני חצות עלינו לקרונות שלנו, למזלי התא הקטן שלנו היה נקי והמקום יועד לארבע אנשים, קיבלתי את המיטה העליונה, המצעים היו נקיים והמיטה התגלתה כנוחה, הכול לא היה כל כך נורא, לא כמו שהפחידו אותי בבית. הבטתי דרך החלון, השמש הייתה בשקיעתה ראיתי לפניי אדמה כפרית זרועה בחמניות. תפוחים חמוצים וירוקים בצבע עז נערמו בסליהן של בבושקות, חשתי באפי את הריח המוכר וניחוחו צרב את גרוני. הרכבת האיצה את מהירותה ודהרה אל העיר המסתורית שעזבתי מאחור לפני יותר משנות דור, שלושים שנה ליתר דיוק.
הצלחתי לישון מעט בנסיעה, וחלמתי...
בחלום ישבתי בכורסה מלכותית באולם מואר, מוקפת באנשים משכמם ומעלה, וחזותי ותחושותיי היו כשל אישה אחרת ראויה ובטוחה בעצמה. אחזתי בידי מטה קסמים, ובעיניי ניצת ברק המשנה חיים, התעוררתי בחיוך....
כשנעצרו גלגלי הרכבת הלילה שלט ברמה, ובהיותי עדיין מנומנמת, פגשתי את העיר שמיזגה בתוכה את קסם ילדותי עם עולמי העכשווי, וקיפלה בתוכה מגוון אפשרויות. הרגשתי רגועה, מרוצה, מעט עייפה אישה צעירה ועצמאית, החומה נפרצה מיד ביציאה מתחנת הרכבת, מבעד לשמשת המונית העיר הצטיירה כפנינת חן אמיתית.
עד כה תמיד חשבתי והאמנתי שאין בי שום זיכרון, אך כאשר נסעתי במונית לכיוון בית המשפחה אהבתי מיד את המראה והוא היה לי מוכר.
הגענו והלא ייאמן התרחש, נשאבתי לעולם אחר, כוכב אחר. כך הרגשתי אחרי שיחת הטלפון המקוטעת עם הילדים ועם דורון. דורון שמע את נעימת קולי ושאל בדאגה "האם המסע לא גדול עלייך? האם את חזקה דייך כדי להחזיק את עצמך מעל המים?"
מצאתי את עצמי עונה בלחש "קשה להאמין אך אפילו שנולדתי בארץ זו, שורשיי נטועים עמוק באדמה הציונית."
לפני שנותק הקו המשובש, ניסיתי ללחוש עוד, אני אתגבר... אך השיחה נקטעה באחת.
הנחתי את המזוודות בחדר צדדי ומשפחתי ערכה שולחן לכבודי במרכזו של החדר הגדול, על המפה הלבנה הונחו המנות המפוארות. מנה ראשונה הייתה פירושקי במילוי בשר, ודודתי ציינה כי בעמל רב היא השיגה כפיר, יוגורט חמוץ כמו לימון, כדי למהול אותו בכמות שווה של חלב כך מתקבלת סמיכות כשל בלילת לביבות, למבוכתי הרבה החך שלי סירב לגעת בפירושקי בכל תוקף, טעמם היה זר ולא ערב. לעומת זה המנה השנייה, מרק הבורשט, שיגרה אותי כמה עשרות שנים לאחור. הצלחת שהוגשה לי הכילה נוזל אדום מאוד במרקם חמוץ־מתוק, טעמו בפי היה מוכר והעלה את הרגשות שהתגעגעתי אליהם יותר מכול אז, בילדותי, כשנעקרתי מביתי.
הכנסתי את הכף הגדולה, העשויה כסף, לתוך המרק והגשתי לפי חתיכת בשר שדמתה יותר לגוש שומן צף, שכיסה עצם עסיסית. סיפרתי לדודתי על געגועיי לטעם המרק, והיא ניצלה את ההזדמנות למזוג לי ללא כל הבחנה עוד ועוד, למען ההגינות שאלתי "כיצד טעם הבורשט של אמי מעולם לא דמה לטעם הזה?.."
דודתי העירה "ייתכן שהסוד טמון בבישול נפרד של הסלק בקליפתו, כמו כן הכרוב הוצא מתוך חביות העץ שבמרתף ואשר לתפוחי האדמה והגזר, הם היו קבורים עמוק באדמה."
אך לי הייתה הרגשה שמדובר ביותר ממתכון מוצלח שעבר בירושה.
שתינו שמפנייה לרוב, והכול לכבודי, ואני, כאוהבת אוכל מושבעת, מצאתי במרק ובלחם השחור את עולמי האבוד. בתום שתי צלחות מרק חשתי את השמנוניות בפי, אף על פי שתבלינים מוכרים כמו שום ופטרוזיליה היו אמורים לכסות עליה. כך נראה כי מיד ביומי הראשון בבית דודיי שבעתי גם בעבור הימים שיבואו אחריו.
תמיד ידעתי שיש בי געגועים לאוכל הרוסי האמיתי, והנה האוכל היה רוסי מדי לטעמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עד 209 סופרת
בימים הבאים לא הפסקתי להתפעל מהמראה שנשקף מחלוני, הייתי כלא מאמינה. מראה הבתים וקו הרקיע דמה בכל לעיר הנפלאה והאהובה עלי מכול, רומא. מעולם לא שערתי מה רב היה הדמיון בין העיר שנולדתי בה לרומא של הרומאים, הן חלקו יופי אחד.
לא ידעתי שסגנון הבנייה של עיר הולדתי זהה לזה שברומא, כן, הדברים התחילו להתבהר. נזכרתי כי כאשר נסענו דורון ואני לאיטליה נעצרה נשימתי ברומא המעוצבת, לא ידעתי כי עצרתי נשימה של זמן ילדות.
הזיכרונות התחילו לחזור כאשר ישבנו סביב שולחן ארוחת הבוקר ודודי אמר "למרות יופייה של העיר, עוני ודלות תפסו מקום בחיינו."
והדודה אמרה בשקט "כל זה אחרי ההרג ברחובות והשואה שהתרחשה, אף על פי שתוכלי לבקר בעיר העתיקה ולמצוא בה את מבוקשך."
בימים הבאים ספגתי מראות ללא סוף ביקרנו בשוק הפרחים, בעיר העתיקה. הזיכרונות הצליחו לפרוץ דרך הריח, הצורה, הגודל, מצאתי בפרחים גם עוצמה ועוז. כאשר רצינו לנוח נכנסנו לבית קפה שבו אין ולא היה מעולם קפה, רק תה וגלידה. העבר התדפק מכל עבר ולבסוף הושטתי לו יד. נפתחו השערים וזרם הדמעות פסק לרקע המנגינות המוכרות. לא פעם שמעתי שאמרו שילדות משאירה סימנים, גיליתי שכך הדבר ומצאתי בעצמי אהבה גדולה כל כך לדברים שכלל לא ידעתי על קיומם.
אחרי שבועיים נפגשתי עם אמה, חברת ילדותי, פגישה שהשאירה אותי המומה, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. מרחוק היא נראתה מהממת, אך כאשר התקרבה נדהמתי עד כמה מהודרת הגיעה לפגישה המרגשת. בגדיה היו צעירים ואופנתיים, היא נראתה מינית ומעניינת, סגנון לבושה היה מאתגר. נעלה מגפיים גבוהים, שלתוכם הכניסה את מכנסי הג'ינס שלה. הייתה אלגנטית ונועזת, חשפה גוף מדהים.
התביישתי בתוך תוכי, תמיד חשבנו שלאישה רוסייה קשה להתלבש בהידור, אך אמה שלי הפגינה מקוריות ועוצמה.
לאחר חיבוקים ונשיקות ודיבורים נרגשים היא אמרה "זו המולדת שלי, האחת והיחידה, זה המקום הטבעי שלי, הנוח והמוגן כאן השורשים שלי."
שלושים שנה חלפו מאז פגשתי את אמה בפעם האחרונה, התרגשנו מאוד הבטנו זו בזו ופרצנו בבכי, למה? כי שמעתי אותה לוחשת "מה חשבת לעצמך, שתעזבי ולא תחזרי לחברות שהייתה לנו?" היא חיבקה אותי בחום, "בכיתי כאשר נודע לי שאתם עוזבים, הופתעתי... לא סיפרת דבר. היה לי קשה להשלים עם הלם הפרידה, היה לי קשה לקבל זאת, הרי את כל זמננו בילינו יחד."
הבטתי בה והדמעות זלגו ללא הפסק. עד לאותו רגע היה בי מין קיפאון בתוך הלב הכול עצרתי בפנים והנה הרגשות הציפו אותי באחת. הילדות קיבלה פנים וגוף. הבטתי לתוך עיניה, הייתה בהם השתקפות עמוקה של כל המוכר והרגשתי כאילו חזרתי לחדר ישן בבית אבא אמא.
אמה הובילה אותי לבית קפה שניכר בו כי היה מיוחד, חזותו מלכותית הייתה. נכנסנו למנוחה קצרה.
שולחנות קטנים הוצבו בכל פינה, האור נשפך מהנורות העתיקות שהיו שקועות בקירות ואפלולית מסתורית שררה בו, ברקע התנגנה מוזיקה חרישית. התיישבנו, היא הביטה בי ועיניה הירוקות פעורות כמו מים צלולים, "מרגע שנודע לי כי את נוחתת פיעמה בי דאגה, הרגשתי את המתח, השתדלתי לומר לעצמי שיהיה בסדר, הכול יהיה בסדר. למרות החששות שאולי לא יהיה לנו מה לומר זו לזו, עדיין אני המומה וקצת חרדה."
הקשבתי לה ובבהלה שאלתי "האם הטלתי עלייך פחד גדול כל כך עד שבואי נהפך זעזוע בעבורך?"
אמה חייכה והפריחה נשיקה באוויר וקריצה קלה... כך חזרה להיות אמה שלי...
אכן הפגישה עם אמה, הנפש התאומה שלי, הייתה אחד משיאי המסע ואחד מאותם המצבים שגורמים לצעד החמישי להיראות כמו נס...
הזמנו כוס תה רוסי וקיבלנו "טקס שתיית תה". הזיכרונות הכו בי ומבוכתי גדלה, הטקס עורר נשכחות מבית משפחתה של אמה, אוסף הקנקנים המיוחדים של הוריה, שמו הלך לפניו, היה להם קנקן לכל אירוע. הטקס הזכיר פסנתר מכוון היטב, קלידים שחורים שזורים בלבנים, בעדינות חלטו ומזגו את התה ושוב השהו הכול ברגישות גדולה...
התמלאתי תוגה...
סיימנו ויצאנו עלינו על טרנוי, הרכבת החשמלית, כי התקשינו להשיג מונית. היינו חדורות בהחלטה שעוד לפני הכול, ובאותו יום ממש ללא כל דחייה, אמה תביא אותי למקום שבו השארתי את ילדותי. בעבורי זו הייתה גולת הכותרת של המסע בכוכב זה, צעד מאוד משמעותי ששבר את כל השיאים, חשש כבד הכביד עלי, שמא לא יימצא הבית האבוד...
לאחר חיפושים לא פשוטים אמה מצאה את הרחוב שבו נולדתי ובו בילינו שעות רבות יחד. מראה הבית עשה בעבורי את הלא ייאמן וללא כל ספק הוא ולא דבר אחר הביא לתוכי את הניצחון, את הסיפוק ואת תחושת הנחיצות – כל מה שיצאתי לדרך בשבילו.
אמה הייתה חברת נפש מהעבר והאישה המתאימה ביותר לחלוק אתי את הפגישה עם הבית. הייתה בנו חולשה לעברנו המשותף, למעשה שלי הייתה השפעה גדולה על חייה שלה, אותם הזיכרונות שעיצבו אותי עיצבו גם את ילדותה, ובשהותנו יחד צפו הזיכרונות המשותפים וחלפו על פנינו.
מרחוק ראיתי את הספרה שבע בחזית… הגענו ונכנסנו לגן הפנימי, השארנו מאחורינו את השער הראשי פתוח קמעה.
אמה אמרה "שער פתוח הוא דבר חשוב מאוד, הוא מאפשר לעבר לזרום באופן דו־כיווני."
ההתרגשות אחזה בנו, התמקמנו והתיישבנו בארגז החול הקטן. ברגעים הראשונים ישבנו בלי לדבר, וכדרכן של ילדות צחקנו בביישנות. נראה שהישיבה על שפת ארגז החול הייתה הזמן הנכון לדון בשאלה האם זיכרונות טובים מהילדות משפיעים על השגת האושר והיציבות.
לא הגענו לכל סיכום, הבטנו כלפי מעלה וברגע שראינו את שתי הנשים הצעירות מציצות ביקשנו רשות להציץ אל לבו של הבית פנימה. ללא כל היסוס נענו, הסתובבנו במשך כשעה בין החדרים, מקום שהיה אפשר לראות את כולו בחמש דקות. יצאנו משם, שכנים אחרים הביטו בנו בהשתאות אבל רוב הזמן היינו לבד ולמרות העייפות היה לנו המון מרץ ולא שמנו לבנו אל הגבר הנאה שקרב אלינו. הוא הציג את עצמו בשם סירג'י. הוא הביט בי מבט שאומר, אני מכיר אותך מאיפה שהוא...
סירג'י לבש בגדים מהודרים, חבש כובע רק מפני שזה היה אופנתי, בקול עמוק ובישירות הוא פנה אלינו ושאל "מה שלומכן?" הביט בי והוסיף "אני מזהה אותך."
אמה פנתה אליו ואמרה "ואיך שלא תזהה אותה?" היא חייכה את חיוכה האחד והיחיד, חיוך של נערה צעירה. להפתעתי התבררה לי עובדה מדהימה, הגבר המרשים הזה זכר אותי כילדה ולולא העידוד של אמה הייתי באה במבוכה גדולה אף יותר, כי הוא הוסיף: "היית ונשארת ילדה יפה עם מבט נבון בעיניים."
מאוחר יותר סיפר שצפה בנו יושבות בארגז החול ושאמה סיפרה לו על ביקורי יום קודם לכן, הדברים שנאמרו לו עלי פעלו את פעולתם…
במעורפל זכרתי כי גם אז, בימים הרחוקים ההם, תמיד היה לו מה לומר על כל נושא שעלה על הפרק, אף כי היינו צעירים מאוד. לא עברו רגעים ספורים והגבר הזר והמוכר הזמין את עצמו וללא כל היסוס התיישב על שפת ארגז החול שחזרנו אליו, למרות הבגדים המחויטים.
סירג'י פנה אלי ואמר בכנות נוגעת ללב, "חוויתי משבר גדול כאשר את ומשפחתך עזבתם את בלוק במספר שבע ואת הכיתה של גברת קסניה, המורה. שמעתי את הוריי מציינים בינם ובין עצמם שנטשתם בסודיות ובמהירות ולא הצלחתי לתפוס את המעשה, רגשות של צער ובגידה נוראית הציפו אותי וליוו אותי עוד זמן רב אחרי זה."
כאן נכנסה אמה לדבריו, הביטה לעיניי וחייכה את חיוכה הרחב לסירג'י "אני תמיד ידעתי, ובוודאות, שמתישהו, במוקדם או במאוחר, כולנו ניפגש שוב."
נפרדנו מסירג'י, בהחלטה שעוד ניפגש, עלינו שוב לחשמלית, חזרה למרכז החדש שנבנה בעיר, והסתערנו על החנויות. חוויית הנסיעה בחשמלית הייתה מדהימה, אך שום דבר לא השתווה למה שראיתי בפתח אחת החנויות, מדים מחויטים לתלמידי בית ספר.
אמה לחשה "זוכרת?"
מיד ידעתי שאקנה את הכול, לא היססתי וביצעתי. אמה שלי הבינה מה המיוחד בתלבושת בית ספר לכיתות הנמוכות, לא ניסיתי להסביר לה מה מייצג בשבילי היום הראשון שלנו בכיתה א'...
יצאנו משם לכוון בית הקברות העתיק ממאה השתים־עשרה, שטח עצום בתוך יער של קסם. לשמות המתים הייתה משיכה ממגנטת וזרועותיהם צבתו אותי, צורתם של המצבות הממה אותי ממרחקים ונראה כי הרבה אהבה ומחשבה השקיעו אנשים חיים בטיפול בקברי יקיריהם המתים, המקום היה למוזיאון ענק בשטח הפתוח. צילמתי סביב, חיפשתי את קברה של לוסיאנה, שנקברה ברוסיה ליד מקום מגוריה של בתה הבכורה כי גם המתים הרחוקים היו צמאים לזיכרון ולקרבה, סוף כל סוף בקרתי את קברה שעליו נכתב "אישה שהשמחה שבחייה נמהלה בעצב."
סיימנו את היום ונתנו מנוחה לרגלינו בצפייה בסרט "מחלת האהבה" בכיכובה של נסטסיה קניסטי בקולנוע שצ'ורס, נהנינו כמו נערות צעירות. בכיתי והתפעלתי מהדיבוב הרוסי זו הייתה שפת האם שלי והמילים המוכרות והביטויים שנשכחו פרצו מתוכי ושטפו אותי בזרם אדיר.
באותו לילה נרדמתי ללא מחשבות.
העוול התחיל להתפוגג, הפשרתי וכנראה התחלתי להתרגל.
לבוקר שאחרי היה טעם של יום במשבר,החוויות המצטברות המיסו את המחסום החיצוני אף על פי שבתמורה קיבלתי את הערך הפנימי, ההגנות ירדו ומצבי הגופני הידרדר בצורה איומה. האוכל השמן גרם לכאבי בטן איומים, סחרחורת ושלשול בלתי פוסק שתקף אותי ובעוצמה, ההרגשה הייתה גרועה ומפחידה.
הרהורים נוגים שטפו אותי, האם באתי עד הלום כדי למות? אולי נחשפתי להרבה מדי, אחרי שנים שבניתי סביבי חומה גבוהה ולא נתתי לאף אחד להתקרב לזיכרונות ילדותי?
חשיפתם של רגשות או הכחשתם, ובייחוד אלה שעלו מנבכי העבר, יצרו אצלי כמיהה לנחמה – באותה מידה בדיוק. פניתי לדבר אחד שהיה יכול להציל אותי, לתוכנית האוכל המוכרת שלי, הבנתי שעלי לעשות דבר מה... החלטתי לחזור לאוכל פשוט, לא היה לי קל, דבר ראשון הכרזתי על צום, זולת יוגורט ולחם, מים ומעט פירות סירבתי לחלוטין להתכבד במטעמי ארץ ילדותי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 211 סופרת
הימים הבאים חוללו בי מהפכה אדירה אשר הגבירה את המחשבות על הנעשה אתי מאותו יום שבו עזבנו את לבוב. הפגישה החוזרת עם סירג'י ואמה הציפה דברים. למעשה עצם קיומו של סירג'י הבליט את שלא היה אפשר להסתיר, את התרחיש הדמיוני, כיצד ואיך ומה היה קורה ולו גדלתי כאן?
ההיכרות החוזרת עם סירג'י בארגז החול של בית מספר שבע, הפכה להיות מכרעת ושחררה בי רגשות שלא ידעתי על קיומם. חשבתי על הוריי ועל ההחלטה שקיבלו לצאת למדינה שהיא רק של יהודים, ולעזוב את המדינה שאותה הם כינו נכר, והשאלה המכרעת שקשרה אותי למעשה שלהם, מה הם שילמו עבור הנאמנות המוחלטת לרצונות ולחלומות?
סירג'י ואני נפגשנו שוב יומיים אחרי פגישתנו הראשונה. התיישבנו בפארק היפהפה מול בית מספר שבע, ציינתי לפניו "עדיין אהיה בסביבה לשבועיים נוספים."
ואז הוא התוודה "אני כבר מתגעגע אלייך ומאוד סקרן לבקרך, אפילו בישראל..."
ללא כל היסוס עניתי "בבקשה, אתה מוזמן לבקר ולגלות בעצמך עד כמה ארצי יפה ומושכת."
הוא הביט בי והשיב "אני מרוצה עד מאוד מהאופן שבו החיים הפגישו בינינו שוב, כמו עצרו את הזמן בארגז חול בבית מספר שבע."
קולי רעד מעט, "הוריי עזבו בית שלא היה רק מקום מגורים, אלא גם מקור ביטחון של משפחה מורחבת, מעטים יכולים לעשות מה שהם עשו, לא?"
סירג'י המשיך את קו המחשבה שלי, אף על פי שדבריו נשמעו לי תמוהים מעט "היום בהיותי גבר מנוסה ואף על פי שקיימים בי עדיין ההיסוסים הרגילים, אני מבין שכאשר בת זוגתי החליטה לעזוב היא חשבה שזה יהיה הכי טוב לכולנו. במבט לאחור, כאשר את עזבת, הייתי ילד ולא הבנתי עד כמה זה היה מסוכן להיות יהודים ברוסיה, היום אני יודע את זה. ילדתי הקטנה היא יהודייה למחצה ואנחנו מעדיפים שלא לחשוף זאת לפני ילדים אחרים, לא לעורר את הנושאים הרגישים."
ניסיתי לרכך את האווירה מכיוון שלא הייתי בטוחה על מה בדיוק אנחנו מדברים, סיפורי שלי או בסיפורו של סירג'י, הוספתי "אנו כילדים לא דיברנו על כך, וגם לא על נושאים אחרים, שיחקנו בעיקר, לא?"
סירג'י הביט בי ולחש "באותם הימים גם מבוגרים רוסים לא דיברו..." מיד אסף את עצמו ושאל בסקרנות "איך החיים בישראל, איך השתלבת?"
נעמה לי ההתעניינות, אך תהיתי מה מסתתר מאחוריה, אחזתי בידו ופתחתי בווידויי נוסח הצעד החמישי "ברגע שהגענו לארץ הפכתי באופן תמוהה לרוסייה בין יהודים, הוריי ניהלו מלחמת קיום, ואני מצאתי את עצמי בשדה קרב, לכן אימצתי לעצמי את העובדות הקיימות, כי לדעה שלי לא ניתנה כל הזדמנות.
"את הימים הראשונים שנאתי, את החודשים הבאים שנאתי ואהבתי לסירוגין, ולאט לאט השתלבתי, שיקמתי את עצמי ומצאתי לי חלומות מציאותיים."
מה שלא אמרתי לסירג'י הוא שבלילות התגנבתי בהיחבא למטבח, פתחתי את הארונות בזהירות, שלא יחרקו וגנבתי שקיות מרשרשות, ובייחוד חפיסות שוקולד עם מילוי תותים, ואלו הפכו לידידי הנאמנים. למחרת לא מצאתי את המילים כדי להסביר להורים, למדתי לשחק משחק לא הגיוני...
נשמתי עמוק ואמרתי "בוא נחליף נושא בוא נדבר עלייך... ספר לי, הייתי רוצה לשמוע מדוע תוגה אופפת אותך, האם משפחתך גרה אתך?"
"לוסי, ידידתי היקרה," ענה לי סירג'י בהומור, וברכות מסוימת "את לא באמת רוצה לשמוע את הסיפור הארוך שעיצב את חיי הבוגרים?" ללא כל הכנה הוא הביט בי בעניין רב, במבט רב משמעות, ואחר הרכין את ראשו, לקח את שתי ידי בידיו ובאבירות השיב "יקירה שלי, כבוד גדול הוא לי להיות חבר ילדות שלך!"
בבהירות זכרתי כי הצעד החמישי עוסק בשיחה מלב אל לב, שיחות עמוקות עם חברים אמיתיים, ויכולתי להבחין שסירג'י מחשיב אותי כאחת מחבריו, אזרתי אומץ והצעתי לו להמשיך לדבר ולשפוך את הלב. הרגשתי שהוא זקוק לאוזן קשבת ואוהדת, ומכיוון שהייתי רחוקה ממשפחתי, משוריק ומחברותיי, לי היה צורך להקשיב...
גם אחרי שעה של שיחה עדיין המשיך סירג'י לספר את סיפורו והיה מרוכז מאוד.
"...ההרגשה הייתה נוראית, אי אפשר לתאר כיצד הרגשתי בראותי את ילדתי בת השש נקרעת לשמע ההערות שהופנו כלפי אמא שלה בעקבות היותה יהודייה, היא נשברה בתוך תוכה. לעולם לא אצליח לתאר לך את מה שהרגשתי באמת, הכעס שהשתלט, המבוכה, לא יכולתי יותר להסתיר את המידע מהמשפחה שלי, בלמתי את רגשותיי, סגרתי את פי עד כי נחנקתי מרגשות אשם, ומבושה. ברגעים ההם ערפל שחור כיסה את עינינו ושמיעתנו טושטשה, הבנתי שלא בדבר של מה בכך עסקנו, אלא בעניין רציני וסיוט גדול, היה עלינו לקבל החלטה.
הלשונות הרעות בעיר הולדתי הכו בי ובאשתי והולידו רצון ישן נושן... בת זוגתי החליטה שאנו צריכים לעזוב את רוסיה, אך לי הדבר לא היה מובן מאליו. ברגע שהעלבונות נעשו גלויים והיא ביקשה לחתוך, הבנתי שלא אוכל להיפרד מארצי, וזו הסיבה שהגענו להחלטה אחרת." סרג'י הביט בי וכאילו בדק, האם עדיין הערכתי אותו למרות הדברים הקשים שעליהם הוא דיבר ואז הוא המשיך מעודד מתשומת הלב. "מצבה הנפשי של אשתי הלך והידרדר האפשרות שעמדה על הפרק הייתה נסיעה לאחת מארצות המערב, לחיות ללא פחד מרכילות ומעשים פוגעניים, אך בעבורי אפשרות הזאת נראתה גרועה מאוד. החלטתנו להיפרד, היא עזבה לישראל והצטרפה למשפחתה שגרה בירושלים."
נזכרתי בהבזק כיצד הייתי מטיילת בימי ראשון וידי הקטנה בידו של אבא. התבוננתי בסירג'י ובכיתי בלי דמעות.
"אהבתי את אשתי, שרדנו חוויות קשות, אך חוויית העזיבה עלתה על כל דמיון, ועדיין היא מהדהדת בעוצמה ומעלה שאלות קשות. אומר גלויות, כיום אני מנותק מהעבר, איני חי את חיי בעבר, אבל תהום נפערה אז בתוכי, ובמשך השנים רציתי לחזור אל אשתי, אך החיים הפרידו בינינו. בהתחלה גידלתי את ילדתי בעזרת בני משפחתי, מוצאה היהודי הלך ונמוג, בודדתי את עצמי מחברה נשית אבל עם הזמן דברים קרו, ובייחוד בשנה האחרונה, ובתוך זמן קצר התחוללו בחיי שינויים גדולים. תרומה גדולה לכך התרחשה כאשר יצרתי קשר טוב עם אישה צעירה, היא הפכה אותי לאדם ידידותי וממשי יותר הן בתודעה שלי והן בהבנת מקומי במרחב."
פגישתנו נמשכה זמן רב, תמיד הייתי טובה בשיחות נפש, וגם כעת ניהלתי שיחה טובה אפילו בשפה הרוסית. מרגע לרגע הבנתי כי ההחלטות שעושים מבוגרים בקשר לעצמם משנים גם את חיי ילדיהם, בלי שיש להם שליטה על ההשלכות המתעתעות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 214 סופרת
הימים חלפו להם וחוויותיי הלכו ונערמו, לכן החלטתי לנסות להירגע ולתת תשומת לב גם לפרטים הקטנים, לפני שהעבר יסחף אותי הרחק. המסע התמלא ברשמים נהדרים, הקיפו אותי בהרבה אהבה ותשומת לב, עוררתי סקרנות רבה אך בתוך זמן קצר הדבר שבלט מכול היה הקשר שנרקם ביני ובין חברי, סירג'י, קשר של ידידות נפלאה. סירג'י היה חובב מושבע של מוזיקה רוסית ישנה, ודרכה ביטא את רגשותיו כלפיי. ערב אחד הוא העז והזמין אותי לארוחה משותפת לאורם של נרות ולצלילי מוזיקה טובה. הוא הצליח לקרב אותי לעולם שלו, זו הייתה שיטה ישנה, אך היא עבדה טוב...
ישבנו בנוחות, שתינו כוס שמפנייה, והוא הסביר את האני מאמין שלו "הדרך הקלה ביותר להתחבב על אישה יפה היא לנהוג תמיד כג'נטלמן, נאה מדבר ונאה מתנהג, מסוגנן, אצילי, לנהוג כאילו אתה מורכב מחומרים שמהם עשויים חלומות... אני עובד במשמרות לא קבועות, בימים לא קבועים, לעתים קרובות מאוד אני נאלץ לנסוע לרגל עיסוקיי, ולכן עבודתי מצטיירת מאוד מסתורית וחשובה, וזה הוא מתכונן לבניית סקרנות נשית..."
הבטתי בו והרגשתי כיצד ממש לנגד עיניי הוא חוזר להיות הילד הרוסי סירג'י, הוא אחז בידי, הביט עמוק בעיניי ואמר "אני מבין את הורייך, הם עזבו עולם נורא, רוסיה הייתה והיא עדיין ארץ קשה לכולם, אך במובן מסוים אני אדם מאושר, למדתי כיצד משנים מצבים במדינה שלי, יצאתי מחוזק."
הקשבתי לו והרגשתי בנוח, הוא עורר בי חשיבה אמיצה וחיובית, הוא נראה כגבר שיילחם על מדינתו ויהפוך אותה לשפויה יותר מאותה מדינה שסיכנה את הוריי. גברים כמוהו היו אנשים אמיתיים, ורוסיה הייתה זקוקה לאנשים מסוגו.
סירג'י העיר "החיים עשויים אוויר, מים, אש ואדמה וכל אדם בוחר את הערוץ שממנו הוא שואף את כוחותיו. מי הנהר מלאים בדגים, רוב האנשים מפזרים פיתיונות, ולא תמיד מהסוג הטוב, וכך הדגים הגרועים באים והחכה שלהם מתמלאת. אני למדתי לראות את העולם דרך עיניים של עובד אדמה שמגדל ירקות בשטח פתוח, קשוב להדרכה עונתית. אני נמנע לחלוטין משימוש בפיתיונות, שם דגש על שקיפות ועל ידע, וכך קוטף בכל יום ירק טרי ואיכותי."
באותו ערב נשכבתי לנוח מוקדם, שקט שרר בחדרי, חשבתי על הפגישה... שאלתי את עצמי באיזה דרך אני חייה בעולם, חשדתי שדרך האש, פתחתי את החלון, רציתי שייכנס אוויר. נזכרתי בתמונות שראיתי באלבום הכיתתי, הדמיון שלי לחברי משכבר הימים היה מדהים, הייתי שייכת לנוף ילדותי, הבנתי פתאום שהכול בעיני המסתכל...
המסע שלי עמד לקראת סיומו, באותו בוקר התעוררתי בחדר שהוצף והתחדש בקרני שמש, שלא היו אופייניות לעונה, הן חדרו בעוצמתן ומילאו את החלל בחום ובאהבה. התנומה הועילה לי מאוד, עוד לפני שפתחתי את עיניי, העמדתי פנים של ילדה מכורבלת, שבזרועותיה חבוק הדובון הישן והטוב. הדוב הענק והגדול הפך בזמן שהותי לדובי רך עדין שחיבק והרגיע את החרדה. הייתי זקוקה להרבה דמיון כי בצאתי למסע פשטה בגופי צינה קלה, המאבק המתמשך שערכתי עם זיכרונות ילדותי דרש זאת. לא אחת קרה שקרסתי, אף שפעולותיי היו נכונות, עייפתי מהקושי והדרך שהשתרעה למרחקים.
נזכרתי פתאום בסבתא רבקה ובקולה המרגיע, היא סיפרה את אותן אגדות העם הידועות, האגדה על הבובה המדהימה, ששתי צמות זהובות לה, שהייתה מזמרת מזמורים מוכרים ורכים וכך הרחיקה את הזאב הרע אשר שוטט ביער זועף וכועס כי הושפל לא אחת על ידי השועל הרמאי. השועל היה מוצלח מאוד בהסתרת מעשיו הרעים. התיישרתי במיטה הרכה והבנתי שאלה לא היו רק אגדות, נוצר בהן חיבור בין מציאות מחד לאשליות מאידך.
התעוררתי לגמרי כשנזכרתי בפגישה האחרונה עם סירג'י והיה לי ברור שהייתה לו השפעה מאוד גדולה עלי, יחסנו נמלאו בתוך זמן כה קצר בחיבה גדולה, ההקשבה שלי והתמיכה שלו הפכו אותנו לצוות. כן, לא קל היה להכיל את כל העוצמה הרגשית, סיפרתי לו דברים רבים שהטרידו אותי, ובכך הפכתי את עצמי ואת כל הווייתי לשקופה.
גם הוא דיבר בהרחבה גדולה, התוודעתי לילדתו המקסימה שבזכותו הפכה לנערה בטוחה בזהותה ואישיותה לא התפוררה.
עמדו לרשותי ימים אחרונים, הכנות אחרונות לדרך חזרה. המזוודה שלי הייתה צרה מלהכיל את כל אשר קניתי. נפגשתי שוב עם אמה ובשיחה בינינו היא ציינה "כן, לוסי, תרמת לי רבות, כאז, כן עכשיו, יהיה עלי לארגן מחדש את חוקי המשחק ביני ובין החיים. יהיה עלי להגדיר מחדש את הקשר האינטימי שלי. הגעת לחיי ופתחת לי צוהר לרגשותיי בצורה נקייה ובוגרת. הילדה המתריסה שבתוכי קיבלה פיצוי על הזמן האבוד, סביר להניח כי עדיין אני לא חופשייה לחלוטין מעקשנות לשמה, אך ההתרגשות שאוחזת בי דומה לריקוד צמוד בין העבר להווה, והצעדים מתחילים להיות נעימים וידידותיים."
אמה יקרה שלי, לחשתי באהבה, "מעולם לא האמנתי שיש בינינו כל כך הרבה מן המשותף... הוכחתי לעצמי שיש בי נחישות בהמון תחומי חיים, אך רק וכאשר הגעתי לכאן סלחתי לעצמי. הבנתי שהחיים המשיכו, לא חשוב עד כמה אומללה הייתי, כאן מצאתי זיכרונות אחרים, רעים, טובים, חשובים יותר או לא חשובים בכלל, יהיה עלי להניח את הכעס, התרעומת והבושה. טענות שהופנו כלפיי, רובן התעמעמו עם השנים, נשכחו, חלפו."
אמה הביטה בי והשיבה "קללת העזיבה החפוזה העמידה אותך במצב נחות, השאירה אותך ילדה, לכן מעולם לא אפשרה לך להפסיק את הכמיהה ולחיות בכבוד כאדם בוגר, השלמת את מסע."
הבטתי בה ודבריה הבליטו בעבורי את טעמם של החיים הבוגרים, הייתי מאושרת שהצלחתי לדחוס לתוך המסע שיועד לפגישה מחודשת עם ילדותי, גם את ידידיי והם באו כהמשך רציף. כן, הפגישות עם סירג'י ואמה לא היו בעבורי מקריות, אקראיות, הם היו הרוסים הבוגרים שיכולתי גם אני להיות.
סוף המסע התקרב בצעדי ענק ובערב האחרון ערכו לכבודי מסיבה יפה מאין כמוה. אמה הכריזה מיד בהתחלה שהמסיבה מתקיימת לכבוד הנוסעת בזמן...
"הוכחת שזה לא אנוכי לטפל בזיכרונות, באבדנים, בפרידות." היא הגישה לי צמיד שיעזור לי לזכור את כולם, והוסיפה בחיוך, "למדנו מחדש כי מה שהיה טוב ואמיתי הוא שנשאר..."
אחרי הכיבוד האין־סופי, נעמדתי מול האנשים הטובים שפגשתי ואמרתי דברים, קולי רעד, "הכנסתי את עצמי לנסיעה לא פשוטה, נדרשו לי אמון לרוב ושפע של דמיון, להגיע לכאן היה יותר ממעשה אמיץ. חציתי את העולם, לא מדובר בעזיבת הבית שם, מדובר במסע שורשים כדי למצוא את עברי כאן, וברגע שאעזוב יבוא סיום נאות לשחרורה של ילדותי. זהו הערב האחרון שלנו... אפשרתם לי לחרוץ משפט אמת, להבין את עצמי ואת המשפחה שלי, לאחות קרעים, לאסוף שברים ולצמוח במקום לשקוע, הכאב והגעגועים לכאן החלישו אותי לא פעם, העזיבה הלא מובנת הביאה את לוע הכריש אל סף ביתי...
"כאן הצלחתי להפוך את העבר למציאות מרגשת, ואחרי שאעזוב היא תהיה ברורה ומוחשית. עברתי חוויה של אישה והשלמתי את שנות התבגרותי החסרה.
"סירג'י ואמה, אתם עזרתם לי להשלים ולראות את טביעת האצבעות המלאה שלי, אפשרתם המשכיות, וכן יצרנו במשותף 'זמן פרידה' לזיכרונות, ושמנו את הכול במקום הנכון."
בתום דבריי הכוסות הורמו, שתינו לחיים, ואז אמה הרימה כוס ברכה "המזוודה הארוזה שלך משמיעה את קולות הרקע לאקורד הסיום, בשהותך כאן הבאת לנו זווית חדשה ומרתקת. ממך למדתי לפתוח ולסגור את החיים במעגלים קטנים או גדולים לפי הצורך, לימדת אותנו מה היא שיחת נפש, וכאשר תעזבי תפעם בי תעוזה גדולה להישיר מבט."
שתינו לחיים, שמפנייה מבעבעת, ואז סירג'י הגביה את גביעו ואמר "'הרי אם לא הייתי רוצה להימצא במקום מסוים לא הייתי נמצא בו', אלה דברים ששמעתי ממך, החיים אמנם רמזו לי על כך לא אחת, אך את ניסחת את הדברים בפעם הראשונה. המון התלבטתי, אך בעקבות נוכחותך הבנתי מהי האחריות שלי כלפי ילדתי, בתקווה שלא איחרתי ושהחיים יצליחו להשקיט את קטעי הדרמה, לפשט את המורכבות ולהסיר את האבק מן השנים האבודות."
שתינו לחיים, וחשתי סחרחורת קלה, למרות זאת הרמתי את הכוס האחרונה "אכן כך, יש הבדל רב בין לפני ואחרי, את זה אני כנראה אגלה אחרי… את הלילה האחרון אבלה במחשבות...
"אך אחרי שמצאתי את הדירה שבה גדלתי, הוטבע בי החוטם ואולי כך יתאפשר לי להניח לעצמי."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 218 סופרת
החברים עזבו, ארזתי את תיק הצד, ושמתי בו את זיכרונות האהבה והתמיכה ואת הידידות החדשה־ישנה שנכנסה לתוך חיי, סגרתי את הרוכסן והנחתי בצד המזוודה... האם מצאתי את אשר חיפשתי, ייתכן שכן... לעתיד יהיו התשובות...
לילה במטוס.
יצאתי לדרכי הביתה למעגלים המוכרים.
נהניתי מאוד מהמסע, ללא כל ספק היה יכול להיות יותר קל לו היה לי את האוכל שאליו התרגלתי, אך גם כך השתדלתי לעמוד בהחלטות נכונות ולהתרכז בדברים השפויים. טוב ומנחם היה לחשוב על הקבוצה שלי, על הפגישה שבה אספר להם ואשתף אותם ואקבל תמיכה והבנה.
הטיסה ממוסקבה לישראל עצרה בשדה התעופה של מינכן, העיר שבה אהבו יוהאן ולוסיאנה שלי. העובדת הקפדנית והקשוחה מאשנב מספר שבע בשדה התעופה הביטה בי ובדרכון שלי והודיעה לי בנימוס ובשלוות נפש כי טיסת ההמשך מלאה עד אפס מקום, בגלל תקלה בלתי צפויה. מינכן, רק המחשבה שאעביר בה את היום גרמה לי לחרדה שהשתלטה עלי לחלוטין.
העובדת הקשוחה התרככה לפתע "את נראית מאוד נסערת, האם אפשר לעזור לך מעבר למנוחה בבית מלון?"
התעשתי וחייכתי אליה לפני שאמרתי תודה, לקחתי את ההזמנה והשוברים ופניתי עם הקבוצה הקטנה לעבר בית המלון שבעיר. בחדרי במלון מצאתי את עצמי לגמרי לבד, העיכוב הטריד אותי והחל להתפתח לי כאב ראש, אך מהר מאוד הפכתי את המצב להזדמנות של פעם בחיים, החלטתי לערוך חשבון נפש על אדמתה של גרמניה...
המסע שערכתי חיבר את כל אותם הדברים שנקרעו, נחתכו, לא הסתיימו או בקושי הושלמו... פגשתי חברים ישנים, שמהרגע הראשון בטחו בי ועזרו לי בתהליך... סירג'י התעקש לציין שאני נמצאת בין בנות המזל המעטות שיכולות להרשות לעצמן אהבה והמון ידידים מעריצים. אמה העניקה לי את הביטחון שכל אשר עשיתי היה כהלכה, היא בעצמה הייתה אישה מאוד עקשנית, ויום־יום התאמצה והצליחה להיות מאושרת, ובכך הוכיחה שהדבר אפשרי.
אכן הנסיעה הייתה הצעד החמישי, שפכתי אור על העבר, גם אם היו לי מעט היסוסים, החלטתי החלטות כאישה בוגרת, אמיצה, התאמצתי לנקות את עצמי מרגשות אשם וגאווה מיותרת.
מינכן במשמעותה האפלה נשארה מאחור, הפעם באמת הייתי בדרכי הביתה, או כך חשבתי... הדיילת הגיע עם מנות האוכל, והפחד געש בתוכי פתאום, הפניתי את האי־שקט אל המנות שבמגש, ניסיתי לא להתנפל על האוכל, אך אולי זה לא היה פשוט כל כך לחזור לעצמי.
את הלחמנייה השנייה כבר מרחתי בהרבה חמאה, הכמיהה שלי התפרצה, וכל הגילויים שחוויתי נחסמו, חיפשתי פתח מילוט ומקור לנחמה במשמעות הדברים שחוויתי, אך הם הפכו למשניים, היו כלא היו. נמלאתי בושה, ההתקפה הגיע בעוצמה גדולה, אכלתי את כל מה שהונח לפניי. סיימתי לאכול וחיפשתי את הגאולה בשינה, לשווא, היא לא גאלה אותי ממחשבות, עצבות נפלה עלי, נפלתי לבור השחור של הכמיהה גם אחרי ששחררתי את נפשי מספקות רבים כל כך.
בעת הנחיתה הרמתי את גב המושב יישרתי את שולחן האוכל. רגע לפני היציאה החוצה, עצרתי, אספתי את כל כוחותיי ושיננתי לעצמי, הילדות הסתיימה לפני שנים רבות ואין כמות של אוכל שתוכל להשביע או לתת פורקן. יהיה עלי ללמוד לחיות עם רגש צלול ועז.
נסעתי כדי להבין ולפרק מטענים מכיוון שהגעגועים לעבר הפכו לתמצית הווייתי, נסעתי להשתחרר מהטראומה, אף על פי שבחיי היום־יום שמרתי על איזון כמחווה לחיים עצמם. שורשי הכמיהה העמיקו כל עוד לא הושלמה מלאכת החיבור בין הילדות לבגרות, ומכאן ואילך סדר הדברים חייב להשתנות.
יצאתי מפויסת משדה התעופה.
שבוע ראשון של נובמבר והמסע נותר כבר מאחור. שבעתי מהזיכרונות, חור שחור וריק שלא יכולתי להכיל, התהליך השלים את הדרמה והביא קתרזיס כלשהו. חזרתי לישון במיטה המוכרת, ולראשונה הבנתי את כל הפערים שנפערו בי, הכול הפך להגיוני הרבה יותר.
באחד הערבים אחרי זמן דורון העיר "מעולם לא אבין איך מרגיש מי שנולד במקום אחר, ואחר כך עזב, אך ברור לי לחלוטין מהן השלכותיה של עזיבה ללא כל הכנה, כנראה זו הרגשה גרועה מאוד..."
ואני עניתי לו "אחרי הנסיעה לשם התרככתי במובנים רבים, ואני חייבת לומר דבר נוסף מעניין לא פחות, ההתייחסות שלי לאוכל קיבלה תנופה שונה. בחו"ל אכלתי כל יום בהתאם לנסיבות, לא לפי תוכנית כלשהי, ולא היו לי כמיהות, הסתובבתי במשך רוב שעות היום ברגל, והאדם היחיד שלפניו נתתי דין וחשבון הייתי אני, ללא קבוצה תומכת או מבקרת, והנה מיד כשחזרתי נשקלתי וגיליתי לתדהמתי שירדתי הרבה משקל, זאת הייתה הפתעה לא צפויה."
דורון הגיב לכך מיד, ובשמחה לא מוסתרת "אולי לא נחוצה לך הקיצוניות, וכל הדיבורים האלה על מחלת התמכרות מיותרים, ומה שחשוב זה רק למצוא את המודעות הנכונה."
עניתי בבלבול קל "במסע הרגשתי טוב, השגתי הישגים, השלמתי את הפרק החסר של הילדות, הפעלתי את הגוף ולא אכלתי בצורה מטורפת, אף על פי שאכלתי שוקולד וגלידה וגם לחם, והרבה... כך שאני לא ממש מבינה..."
לא עבר חודש וגיוסו של ליאור השכיח את הכול, סילק את המחשבות כולן, זולת אחת ויחידה, הפחד העצום מהכניסה לחיי צבא, בני יאחז נשק, היה משהו מקפיא במילה גיוס... נכנסנו לתקופה מלאת התרחשויות ששינו את פני הדברים בביתי וכך גם בעולם, התחלתי לשמוע את מהדורות החדשות ולא האמנתי למה שנאמר "חומת ברלין נפלה..."
הקריין ברדיו השמיע את קולות הרקע, מלחמה קרה הגיעה לסיומה, החומה וכל שסימלה קרסה, ההמונים נהרו לרחוב. מוזר היה לשמוע דווקא את הידיעה הזאת כאשר בני עמד לפני גיוס לצבא הגנה לישראל.
ביום ראשון התגייסנו, היינו נרגשים מאוד, הבנתי שמצבי עכשיו עדין מאוד, שרויה בין חובה אזרחית, אהבה למדינה, ובין פחד מוות לשלומו של בני. כאשר ליאור יצא מהמקלחת לבוש ומגולח, נקי ומריח נפלא, מצאתי את עצמי נבוכה ומעט מבוישת מהחרדות שאחזו בי.
הוא הסתכל בי ישירות והיה לו חיוך כזה על פניו, לא ברור, אך בוגר להפליא... שלא כהרגלו הוא ארז את הקיטבג מבעוד מועד ועכשיו התיישב להמתין לנו במרפסת. הבן שלי השתנה בן יום, אף על פי שיש שאמרו, תלוי איך מסתכלים על זה.
לא מזמן, בשיחה שקטה שניהלנו, הוא סיפר שיש לו ציפיות רבות, שהוא סקרן ומשתוקק להדריך בצבא. חשבתי לעצמי שזהו הצעיר היציב ביותר שאם יכולה לקבל, ילד אשר הפך לגבר אמיתי. לא היה בכך פלא, הרי לא פעם ליאור ראה את דורון אורז, מוריד נעליים גבוהות מהבוידם ויוצא למילואים לשלושים וחמישה יום, וכך ההרגל עבר גם אליו... הרגשתי שגם אני התבגרתי ותשומת לבי חזרה הביתה פנימה, הגיוס של ליאור העמיד לפניי מעבר חד מאוד בין סיום הילדות להתבגרות וסגר את הקצוות...
לפני היציאה מהבית טלפנתי להוריי בהתרגשות גדולה, ואבא סיפר כי בעבורו יש לכך משמעות כפולה, "הייתי חייל צעיר אז, אך כיצד אפשר לשכוח את 'ליל הבדולח'? שם נוצץ ללילה מכוער, המוות שרר בכל מקום, השתקף בשברי זכוכית. בשנת שלושים ושמונה לא חומת ברלין נפלה, אלא גרמנים טובים נפלו, נהרגו, אך ורק בגלל יהודותם." אבא הוסיף וקולו הלך ונחלש, "באותו לילה ההמונים הפורעים השתויים מזעם ומשנאה שרפו ורצחו כל יהודי או מי שנראה כיהודי, לכן אני מאושר היום שנכדי הפך לחייל במדינה משלנו."
בבקו"ם הייתה נוכחות נכבדה של משפחות מלוות, אמהות דאוגות ונרגשות נראו על הרחבה הגדולה, החיילים המתגייסים נבלעו בין בני משפחותיהם. כולם נראו נרגשים מעבר לכל מחשבה או היגיון. ייתכן מאוד שמראה זה הכה בי בעוצמה יתרה, לכאורה זו הייתה מעין אווירה של טיול משפחות, אבל בעצם הכול היה מפחיד, בכל מבט או קטע של שיחה אשר נשמע מכל עבר ניכר הלך רוח של חשש מחד והמון כוח, חשיבות וחוזק מאידך.
האווירה הייתה מחשמלת, רעד אחז בי, ובתוכי התרוצצו רגשות סותרים של פחד מול גאווה. רגע לפני עלייתו לאוטובוס המאסף, ליאור הפריח נשיקה, למרבה הפלא טעמה היה מוכר. דורון התנהג ברגשנות גלויה, בזה הוא היה מאוד שונה ממני, ברגע שליאור עלה לאוטובוס הגדול רציתי ללכת, שמעתי את עצמי מבקשת בקול רם וענייני "האם אתה מוכן לחזור הביתה?" הביתה, מילה שנראתה רחוקה מאוד באותו רגע, הרי כבר נאמר שהבית הוא המקום שבו נמצאים יקיריך, ולבי נסע עם ליאור.
"בעוד רגע," דורון מלמל, כאילו לעצמו...
מרחוק ראיתי את זוג השכנים שלנו מהבית הסמוך, הם נראו סמוקים ועיניהם היו אדומות, הם נראו אבודים וממה שהיה ידוע לי לא הייתה להם תחבורה הביתה. מיד עשיתי את הדבר הנכון והצעתי להם להצטרף אלינו, אף על פי שהיה קשה לי לשהות בחברת אנשים ברגעי לחץ. דורון שמח, ממילא היה נוהג כמוני אלא שאני הקדמתי אותו, הוא ניצל כל הזדמנות שנקרתה לפנינו להיות נדיבים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הספר-"כרישים ערים גם בלילה"--סוף פרק חמישי;;מסע בין כוכבים-עמוד 221 סופרת
אצלי זה היה שונה, לא רציתי לשהות במחיצת זרים ולהיחשף לרגשות מביכים כל הדרך חזרה הביתה. הייתי המומה, הכול הפחיד לאווירה הייתה השפעה הרסנית עלי. בנסיעה חזרה ממש מאותו רגע שבו נכנסנו למכונית ועד שיצאנו ממנה, דורון ניהל את השיחה, זו הייתה הדרך היחידה ליצור אווירה נינוחה ולתת לכולם הרגשה טובה. אך בשביל דורון לנהל שיחה כשאני בסביבה היה דבר לא פשוט, ולכן דברנותו הייתה מפתיעה.
ניצלתי את רגעי השיחה בין דורון לשכנים והפלגתי לתוך הרהוריי שלי, הרי רק לאחרונה השתחררתי ממחוזות הילדות, פיניתי זמן וסגרתי את הבור הגדול שנפער בשיפולי בטני, והנה החיים שוב היתלו בי, הפעם זרקו אותי ליום גיוסו של בני, אשר הפך לגבר מהר כל כך, לא הספקתי לראות את הסימנים, אף על פי שהם כנראה היו ממש לנגד עיניי.
נזכרתי במילים של נצחיה "דבר אחד הולך והשני בא, והכי חשוב לשמור על שפיות ונחישות בכדי להימנע מאכילה כפייתית."
במראה הבטתי בשכנתי שישבה מאחור, היא נגסה בשוקולד פרה מריר ולפתע הרימה את ראשה ואמרה "אף אחד לא מצפה מאתנו לשקט נפשי ביום כזה, לא?"
חייכתי בנימוס, הרי לא חשבתי כמוה ובינה לביני לא היה מקום להשוואה במה שנוגע למציאת פתרון בשעת מצוקה. מאז פגשתי את קבוצת התמיכה שלי, גדלה אצלי המודעות למה שקורה לי במצבי לחץ, לא תמיד הצלחתי לבלום את הכמיהה, אך ניסיתי לדבוק בסדר ובהיגיון. אמנם באותו רגע לא הרגשתי ביטחון רב, אבל לא רציתי לחפש תירוצים כדי לאכול שוקולד.
השכנה שלי הייתה אישה רגישה לא פחות ממני והיא שמה לב למבטיי, היא אמרה "לך יש ניסיון וכוח ולי יש נחמה, וזהו הדבר הנחוץ לי ברגע זה." נכלמתי מגילוי היוהרה שאחזה בי, כיצד חשבתי עלייה שהיא לא ראויה, הרי גם אני לא הייתי מושלמת. תמיד הייתי במרחק ביס משוקולד־נחמה ויכולתי לעלות בקלות את כל עשרת הקילוגרמים שירדו ממני בשנה שלמה. כן, ייתכן שבאותו יום הייתי רגישה ושיפוטית מדי, הגזמתי ונחשפתי.
מאוחר יותר באותו ערב ישבנו בסלון, דורון הכין לנו כוס תה חם, לי בכוס זכוכית דקה כמו שאהבתי. הוא התיישב לצדי ופתח במילים החכמות ביותר שאפשר לומר במצב שבו היינו שרויים "אין ספק שהגיוס של בננו ניער אותנו לחלוטין, ראיתי כיצד ההתבוננות בשכנה שאכלה חפיסה של שוקולד והיא שמנה כל כך."
"...כן..." עניתי, "המראה שלה השפיע עלי לרעה, העובדה שהיא אכלה כך בגלוי לא נעמה לי."
רציתי להוסיף ולומר, אני אכלתי בסתר אין־ספור פעמים, והיא שקפה לי כבמראה את דמותי, אבל שתקתי.
הארה חלפה בראשי ושיתפתי בה את דורון "אתה צודק, עלי להתמקד בעצמי ובאוכל שלי ללא כל תירוצים על מנת שלא להפסיד את מה שהשגתי, ואשר לאחרים, יהיה עלי להניח לכך, כי יש דברים שלא משתנים וברגע שאני רואה בברור את המחלה אצל האחרים קורה לי משהו לא נעים."
"כן..." הסכים דורון עם הרעיון שלי "מעולם לא הכרתי אישה כמוך, הנאבקת כה חזק כדי להתבגר, אך את לא נכנעת!"
את מה שהתרחש מאוחר יותר לא אהבתי, דורון נכנס למקלחת ואני בלי משים מצאתי את עצמי מחפשת עוגיות מרציפן להמתיק את כוס התה. פתחתי וסגרתי את דלתות ארונות המטבח ובתוך כך חדרה להכרתי השאלה "האם אינך רוצה לגלות עד כמה את מוכנה ללכת עד הסוף במצב לחץ במקום להרוס את הכול עם אוכל "מנחם"? בשארית כוחותיי צלצלתי לנורית וללא ברכת שלום שאלתי "כיצד חפיסת שוקולד או עוגיות מרציפן משנות את המציאות הלא נעימה?"
נורית בעדינות האופיינית לה השיבה מיד "ברוכה הבאה... ככל שתתקרבי לשוקולד ותגדילי את הכמות, המציאות תתרחק ממך... קל מאוד להבחין בכך… נסי לזכור כיצד גנבת את עיקר הארוחה המפסקת, את ארבעת הקציצות המפורסמות, זכרי את ההרגשה המביכה כאשר האנשים הקרובים העירו לך שאת ילדותית, מפונקת, לא מנומסת, ולעולם לא תצליחי... ועוד…
ואז כאשר עלית על דרך המלך פקחת את עינייך עברת את קשיי ההסתגלות, נקטת עמדה בוגרת, יישמת תוכניות ובנית לך חיים – זכרי שאת עשויה לאבד הכול כי שוקולד מרדים את כל התובנות..."
ביום הגיוס של ליאור הגעתי לפגישה, החברות השתנו וגם אני לא עמדתי עוד במקום, אכן חזרתי עם רוח גבית, המסע דחף את הכול קדימה. הנריטה הזמינה אותי לשתות קפה בחברתה שעה לפני הפגישה, וזאת במאמץ למלא בכל דרך את החסר ששתינו חווינו, כך היא כינתה את הפרידה שלנו. היא הביטה בי מעל אדי המים החמים ואמרה "נראה כי אנחנו מתחילים הכול מהתחלה, ובכך נחזור ונמצא את קו האמצע, כן, לוסי שלי, תמיד השתדלנו להראות לעצמנו באמת מי אנחנו. המסע ניווט את חייך לכיוון שונה, ללא ספק משמעותי, הבנת לעומק את החסך שחווית בילדותך, אך רק ההשתייכות לתוכנית תחשל אותך לקראת הסכנות שצופן העתיד."
הבטתי בה ונדתי בראשי, תאמרי לי, שאלתי "האם בעינייך זו עקשנות לשמה, כאשר נאבקתי להוציא את הילדות לאור. אחרי זמן רב כל כך בהחלמה, רציתי יותר מאשר תוכנית אוכל מסודרת, רציתי גם את פירותיה של ההשלמה עם הבלתי נמנע. רציתי לסלוח ברכות, לטשטש את הכאב שמעולם לא הודיתי בו לפני עצמי, לבסוף הבנתי שהוא היה גדול אף יותר מכפי שנראה לעין."
הנריטה מזגה מים לכוס שאחזה בידה ואמרה "ניסיוני הרב אתך מוביל אותי למחשבה שעלי לדאוג לך כאשר משתלט עלייך הלהט הגדול. חודשיים עברו מאז עזבת, התגעגעתי אלייך... אני מבינה שעשית את הלא ייאמן, אבל איפה הגעגועים שלך לתוכנית שלנו, לשירות, לדברים הטובים שעשינו כקבוצה בכל רחבי הארץ?"
התרככתי מעט השבתי בדמעות, "אני מבינה את מה שאת אומרת ומכבדת את דרכך, כל מה שאני מבקשת הוא שתגלי הבנה כלפיי, המצב אצלי השתנה בזכות הצעד הרביעי שעשיתי אתך, אל תהיי נוקשה אתי."
הנריטה חייכה וסיכמה במבוכה קלה "הכול משום שאכפת לי."
בינתיים החברות התקבצו סביבנו, תחילה הרגשתי מוזר, ציפיתי לקבלת פנים מסויגת מעט, כי הבנתי שזמן רב עבר, אך לא הערכתי עד כמה המעשה שלי איים עליהן... לבסוף אחרי סבב גילויי לב של החברות הבנתי שעשיתי היסטוריה, חברותיי ציינו מעשים שעשיתי והחלטות שקיבלתי שלא הייתי מודעת להם כלל. היה להן קשה עם הנסיעה העצמאית שלי, הן לא התכוונו לחטט אך שאלו ואמרו דברים. הבנתי שכחודש וחצי אחרי נסיעתי החלו להיווצר בקיעים בקבוצה הקטנה, כל אחת פנתה לדרכה. הריחוק הפיזי שלי היה הרבה מעבר ליכולת ספיגה של כמה מחברותיי.
אולם כבר לאחר שעה הקרבה התחילה לחזור אל כולנו, ההרגשה לא הייתה אותה הרגשה, אך כאשר פתחתי בדברים בהגיע תורי נראה שהבינו אותי. "פגשתי חברי ילדות שהחזירו לי רגשות שלא ידעתי על קיומן, חיברו עבורי קצוות פרומים וקיבלו אותי בזרועות פתוחות. היו לי חרטות, משך כל השהות שלי הייתי כנה עם עצמי, האנשים שהכרתי מחדש הראו לי שכל שהתרחש היה בלתי נמנע, וציינו שחבל שנדרשו לי שנים כדי שאבין שההחלטה לעזוב הייתה החלטה נבונה, ובסופו של דבר הוריי סיכנו את חייהם בגלל תחושות גורליות."
עשיתי אתנחתא קלה, נשמתי והבטתי בחברותיי ולרגעים הרגשתי לא מוגנת, נזכרתי בכל הדברים המשותפים שחיברו בינינו והם המיסו אותי. הרגשתי שמילאתי את הפער שוב.
המשכתי, "המסע גרם לי ולו לזמן קצר להפסיק לרחם על עצמי והתחלתי לחשוב על עצמי בצורה אחראית, זו הייתה דרכי לסיים מחזור חיים אחד ולפתוח אחר."
תורה של ג'ניפר הגיע והיא אמרה "אני מאוד שמחה שחזרת אלינו לפגישת יום א' וגם לארוחת הערב המשותפת."
חביבה הוסיפה "רק המחשבה שאראה אותך היום, גרמה לי להבין עד כמה הייתי זקוקה לך, כי יחד הצלחנו להזיז המון דברים."
ואז הנריטה ציינה "אחרי שעזבת לקצה העולם, שברת את לבינו..."
המילים שלה העלו חיוך כללי, והרגשתי שמילותיה הותירו טעם טוב.
תורה של מוריה הגיע והיא אמרה: אכן הצעד החמישי משנה סדרי עולם, אך לא הכול בידינו וישנה אפשרות שעכשיו שחזרת, דברים לא יהיו לגמרי אחרים כפי שאת מצפה שיהיו, טיול שורשים הוא מסע מיוחד, אך לו זה היה תלוי בי הייתי מוותרת עליו."
קנדי הפנתה אלי את מבטה ואמרה "אכן ההתרגשות שאוחזת בכולנו מאפילה על הכול, לכן בטרם ניסחף ברגשותינו אספר לך כי התחוללו שינויים בכמה החלטות קודמות, מכיוון שלא היית החלפתי אותך באופן זמני, למדתי את הנושא, והתחלתי לארגן את ההתכתבות עם חברינו בחו"ל."
ג'ניפר הוסיפה מעט יותר, אולי על מנת לרכך את אכזבתי "החברותא חשובה לכולנו והיה עלינו להמשיך בזמן היעדרותך, לכן לקחנו אחריות."
הקשבתי להן והשבתי "אהיה כנה אתכן, גם בי עלו ספקות והסתייגויות, הבנתי את עצמי יותר בייחוד את מקומי בנתינת שירות לאחרים למול ההתפתחות האישית שלי. הוקסמתי מהחופש להחליט לבד, אף על פי שגם פחדתי מעט, לא היה לי כל ספק שהעמדתי את ההחלמה שלי במבחן."
הנריטה מיהרה להגיב "החיפוש הדרמטי אחר השורשים דרך עבודת הצעדים והימנעות יציבה, הם החומרים הראויים לכולנו כדי לתת שירות ברמה גבוהה."
"כן," הוסיפה רחל "כל הנבחרים צריכים לשאול את עצמם שאלה אחת בלבד, האם אני דוגמה טובה לאנשים שעדיין סובלים..?"
העלינו הרבה שאלות, כמה מהן בעקבות הנסיעה שלי, נעדרתי זמן רב מדי, זה נכון, השירות שניתן לאנשים חדשים, חייב להימשך, להיראות ולהישמע, החברותא עבדה על עקרון השייכות.
נצחיה ששתקה עד אז אמרה "בואו נחזור לפסים אישיים, יצאת למסע של פעם בחיים, חשיבותו בה כדי לסיים את הצעד החמישי, חזרת מלאה, אנא ספרי לנו עד כמה הרחקת לכת."
הרהרתי רגע, שאלתה הפתיעה אותי. השבתי "כל חיי ידעתי שלילדות יש השפעה חזקה עלי ואולי גם על כולנו, על התפקוד שלי, על ההרגשה שלי, אך לא שיערתי עד כמה מסע שורשים מהווה חולייה מכרעת בשרשרת ההחלמה, ועד כמה זו רק ההתחלה."
הדממה שהשתררה לכמה שניות הפחידה אותי... רוב החברות נעו בחוסר מנוחה בכיסאות, חשתי שהמילים שלי גרמו לסערות רגשיות בעוצמה גדולה מהרגיל. דעותינו היו חלוקות, אף על פי שכולנו ייחסנו חשיבות רבה להחלמה, הדרכים להגיע אליה היו מגוונות.
אני ערערתי משהו, לא במתכוון, העליתי רף גבוה מדי ובעצמי הייתי צריכה לרדת מהמקום שהעמדתי עצמי בו. הנושא היה חם, וגרמתי לתוהו ובוהו. ידעתי שבסוף יירגעו הרוחות, הרי עמוק בתוך כל אחת מאתנו הייתה מחויבות גדולה להחלמה, וזו הייתה המטרה של כולנו ככלות הכול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים הפרק השישי בספר-"כרישים ערים גם בלילה"מבוסס על הצעד השישי סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד השישי אומר:-היינו נכונים לחלוטין שאלוהים ישחרר אותנו מפגמים אלו באופיינו.
נראה כי לעולם לא נוותר על חולשות שלנו ,האם השינוי נחוץ לנו בכלל?
לפחד זו החולשה הכי גדולה,הפחד לוותר על כול אשר מגן עלינו הפחד להישאר ללא דבר מוכר,הפחד משינויי .
לחלום על חיים ללא חולשות, או טעויות, לפנטז על חיים מושלמים...,כאשר ההפך הוא הנכון האושר יכול להיות רק במקום שבו כן הטעויות אפשריות ..
מצב כמעט בלתי אפשרי...
אז מה עושים?
פרק שש מתאר כיצד להציב את החיים על בסיס איתן,גם אם זה יעשה אותנו פחות מעניינים,זורמים, מבלבל?
לגמרה לא...
תשוקה לעוד ועוד כעסים ללא שליטה,טינות והתחשבנויות,הרס עצמי,בדידות,הם באחריות שלנו.
כן,לפעמים מסכנות זה נעים,תלותיות גם לא רע ,לקטר כולם ככה... אך לבסוף מגיעה ההבנה,כי לעולם לא נצליח לחנך את האחר,הרי בקושי אנו יכולים לשנות פסיק קטן בשגרת היום יום שלנו.
לבסוף על כולנו מצווה לנקות את הצד שלנו יום ביומו בשקידה ובאהבה.
החיים הם אריזת מתנה,מרשרשים בניירות צבעוניים ,גם אם לפעמים האריזה נקרעת במעט .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 226 סופרת
צעד 6 - מקום בזמן
המזוודה הייתה דומה, אפילו הצבע זהה אך שלי חזרה הביתה ושלה יצאה לאשפוז, כך ציינה בפני מלכי כאשר פגשתי אותה בפינת הרחוב.
מלכי הסבירה "מזמן שדיברנו אימצתי דרך חדשה, אפילו הייתי די עקבית, הפסקתי לפחד מהפחד, כדי לא להיכשל פעם אחר פעם."
הבטתי בה היא הייתה חיוורת מאוד ונראתה צעירה כל כך כמו ילדה. היא הצטיירה בעיניי תמיד כאישה שחיה חיים מוגנים חיה בבועת מים, ולכן כאשר המציאות פתחה את השסתום והמים זרמו בשטף החוצה היא נקלעה למצוקה, אף שהעולם לא רק שלא הזיק לה הוא חולל בה פלאים.
הפסיכולוגית שטיפלה בה הטילה עליה משימות והן הכריחו אותה לעצב את חייה מחדש. היא יצאה למסע לתוך עצמה שהיה משמעותי ביותר בשבילה. מלכי הניחה את ידה בתוך ידי ואמרה "כן, לוסי שלי, מעולם לא ויתרתי על חיי והשתמשתי בעצתך למצוא את הטיפול המעולה ביותר כדי להעניק לעצמי הזדמנות לחיים מעל גובה האסלה. ההחלמה מהקאות הקשות עשתה בעבורי הרבה, עזרה לי לוותר על נוקשות ועל חיפוש אחר שלמות, היא שחררה אותי מהבדידות מרצון."
עד לאותו רגע עדיין לא הבנתי מדוע היא אחזה מזוודה ולאן היו פניה מועדות, שאלתי בהיסוס "לאן?"
היא לחשה "הרופא מבית חולים צלצל וביקש 'ברור', כך הוא קרה לזה, מאמצע הקיץ הוא ניסה לטפל בי בצורה שמרנית, אך עדיין אני מקיאה דם בכמויות לא רצויות."
כאשר שמעתי אותה נבהלתי ולא הצלחתי להסוות את המבט הנורא שנתתי בה, היא אמרה את הדברים כמו בדרך אגב, נשענו על הספסל ברחוב היפה שלנו, וסביבנו אנשים הלכו ובאו, ואז מלכי הוסיפה "אני יודעת שאת מאוד מיוחדת וכל עצה שלך מאוד נבונה, באותו יום שדיברנו יצאתי לחיים חדשים, עשיתי כל מה שאמרו לי ורק אלוהים יודע עד כמה חיי ופנימיותי השתנו."
ומיד היא הוסיפה את המשפט שהפחיד את רוב האנשים "אני לא מבינה למה ההחלמה לא הגיעה למפתן ביתי באותה הקלות שהמחלה אחזה בי."
"כן," השבתי, "הדרכים להגיע להחלמה תמיד היו שנויות במחלוקת, והיו מסתוריות בנוגע לחיבור בין הפעולה לתוצאה הרצויה."
נפרדנו בנשיקה, הרגשתי טוב יותר אחרי שדיברנו.
לקראת הלילה במיטה לחשתי לדורון כאשר זרועו חבקה אותי באהבה "מחלת ההתמכרות מצליחה לבלבל אותי כל פעם מחדש," וסיפרתי לו, ממש בקיצור, את פרטי השיחה עם מלכי.
דורון אמר "אני שמח בשביל מלכי שאת לצדה ומעודדת אותה בכל המצב הזה שנקלעה אליו ובכל ההתפתחויות. כן מחלת ההתמכרות פוגעת, ואני גאה בך ותמיד פועם בי רצון עז כי כל העולם יכיר בכך וידע זאת. עשית בעבורה את מה שהיה נכון לעשות."
כאשר הוא דיבר מחשבה ניקרה במוחי, מה הוא המרחק הגיאוגרפי שצריך לעבור כדי להשיג תוצאה טובה, הנה אני נסעתי חצי עולם כדי לשמוע את הקול שבקע בילדותי, ועדיין נותרתי במקום שבו אני מתנסה בכמיהה נוראית."
הרגשתי את דמעותיי על הכר ושאלתי את עצמי, האם כפרה על מעשיי השגויים יכולה לבנות בעבורי חיים ראויים?
זיכרון הבזיק בי, נזכרתי בדבריה של נורית "המחלה היא בלבך מקננת בך מהיום שנולדת בו, היא לעולם לא תיעלם או תשתנה, אך יבוא היום שבו תתבונני בעיניה והיא תתבונן בך בחזרה, וכך תחושי כי נפרדו דרכיכן."
למחרת התעוררתי מוקדם מאוד...
דורון עדיין ישן, הכול מסביבי היה שקט, בהיסח דעת חפנתי בידי את השד הימני וליטפתי אותו לטיפות רכות זו הייתה נגיעה אקראית בצדו החיצוני של השד, ולפתע ידי קפאה...
ההלם קרע בי חור…חשתי גוש קטן בין שתי אצבעותיי?..
זאת הייתה מהלומה נוראה, חשתי נסערת ממה שגיליתי, הפחד אילץ אותי לקום, נכנסתי למקלחת בתקווה שהמים ימיסו את ההלם, ניסיתי להבין כיצד לספוג את הגילוי, ואף על פי שידעתי והאמנתי שלכל דבר ישנה מטרה, מחשבות טורדניות הטריפו אותי, גילויו של הגוש בשד דמה לצלצולו של שעון מעורר שהמטוטלת שלו גסה מאוד.
קור לא־אנושי ועלטה אפפו אותי, האם ייתכן שהמסע לעבר היה לא נחוץ אולי עורר בי סחרחורת וחוסר איזון לא צפוי? המוות הביט בי בסקרנות וחיוך ערמומי נסוך על פניו... שמעתי אותו שואל "חשבת שמצאת את האושר!"
מצאתי את עצמי משיבה למוות "אכן כן, מצאתי לעצמי דרך נכונה וטובה," רציתי להמשיך בשיחה כדי לעכב את המחשבות, אך החלטתי שלא יהיה בכך כל טעם... יצאתי מהמקלחת, התלבשתי והתיישבתי, ניסיתי להכין לעצמי כוס קפה, ללא משים הושטתי את ידי לבייגלה גדול שקניתי לבני המשפחה, מרחתי אותו בחמאה טובה שנימוחה בפה, לפתע הכתה בי המחשבה מחדש ופרצתי בבכי...
חשתי קור, הנחתי על עצמי חלוק, הבטתי במראה, החזות שהשתקפה הייתה מושכת, אך בתוכי נקרעו קרעים... נזכרתי באחד הרישומים של לוסיאנה שלי שאותו פרסמה בהיותה צעירה מאוד.
[מכאן פונט אחרהאובדן מסתיים בדרך זו או אחרת...
בדרכו הוא הופך את האדם לישות אחרת, לכן התמיכה היא הדבר הנחוץ לאדם באובדנו. גם אחרי שהדי האובדן נחלשו ולא נמצאים עוד בראש הרשימה היום־יומית נחוצה התמיכה, אחרת החיים יסתיימו לנצח...[עד כאן פונט אחר
היססתי אם להעיר את דורון, אולי לצלצל לנורית, לנצחיה אולי להנריטה, למי לצלצל?
ידעתי שבמקרה זה ההחלטה תהיה חייבת להיות זהירה ונכונה. פחדתי שעצם השמעתן של המילים יהפוך את הכול למציאות וישרה עלי תחושות נוראיות. החלטתי להשהות את הגילוי מפני דורון, והרמתי את האפרכסת לנורית, הנשמה החכמה שלי.
נורית הקשיבה, ולא אמרה "אסור לך להתמוטט, להיחלש, עלייך לבנות איזון ובמיידי," היא כן אמרה, "למען האמת איני יודעת מה המשמעות של גוש בשד, ולמה את נכנסת? ההפתעה כאן גדולה ואיני יודעת מה צריך להרגיש..."
פרצתי בבכי, ואמרתי בקול שהצטרד לפתע "הגוש התגלה רק לפני שעה ואני מאוד מבולבלת, ואף על פי שמיקומו לא בגרון, אני חשה כאילו חבל חונק אותי. אני יודעת שאסור לי להרים ידיים... אז למה הן נופלות מעצמן? לא אתן דריסת רגל לפחד ולאימה... אז למה אני זקוקה למנעול ברכיים? האם אני אמות...?"
נורית לחשה "דברי, דברי, אני אתך במחשבות..."
שתקתי המומה...
שמעתי את דורון נכנס למקלחת, נורית הבינה שיהיה עלינו לסיים, היא הייתה רגישה דיה כדי לדעת את קוד ההתנהגות הנאותה. דורון יצא מהמקלחת ומיד שאל "קרה מה שהוא?"
"כן..." ניסחתי את מילותיי בזהירות, "לפני שעתיים התוודעתי לסכנת חיים ויש לי חשש שאמות מכך, מעולם לא חוויתי דבר דומה, לא..." דורון באמת נבהל, ולא הבין כלום...
"מה קרה לוסי, דברי ברור."
"יש לי גוש בשד, והפחדים שלי פרועים, אף על פי שתמיד ידעתי שבחיים אין ערבויות לא האמנתי שאגיע עד לרגע כזה, 'לי זה לא יקרה', האמנתי... נכון אני מודעת לכך שעלי לנסות ולשמור על מידה מסוימת של שלוות נפש, לא לקפוץ למסקנות מיותרות, אך השדיים שלי הם הדבר היפה ביותר בגוף שלי."
דורון חיבק אותי ולא אמר דבר...
באותו יום לא דיברתי יותר עם איש, הייתי מאוד שקטה, נכנסתי לתוך עצמי, השד ואני קיימנו דו־שיח של מבוגרים והבנתי כי אתגר גדול עמד לפניי, הכי גדול שידעתי אי פעם וחששתי לכוחותיי. אמנם המסע שעשיתי פתר בעבורי כמה וכמה חסימות, אבל הפעם היה מדובר בגופי, ולאור ניסיון העבר, הטיפול בו היה חולשתי הגדולה.
התארגנתי והחלטתי ללכת לעבודה, אך רק המחשבה על כך גרמה לי לחוסר סבלנות, ושיתקה את תנועותיי. הבטתי דרך החלון, האור סינוור אותי, כך שהעולם נראה לגמרי לא נורמלי, הייתה לכך משמעות, מעולם לא ראיתי דברים כהווייתם, והמחשבה הראשונה שעלתה לי, וקשה היה לי להסתיר אותה אף מעצמי, הייתה כעס יוקד, כי שלמותו של הגוף הצטיירה בעיניי כעמוד שדרה המחזיק את רעיון החיים הבריאים, המתפקדים, חבלה בבריאות כדוגמת גוש בשד היא פגם ביצור...
קברתי את תחושותיי הבנתי כי יהיה עלי לעשות עבודה, ללא מחשבה נוספת הזמנתי תור דחוף אצל רופא פרטי. השיחה הראשונה אתו הייתה מוזרה, הוא אמר "נעשה את הכול יחד, הדברים מאוד פשוטים, אינך שונה מאף אישה שעברה דרכי, כולן מעניקות לשדיים את ההילה לנשיות מושלמת, ולכן הגילוי מחולל כזאת אימה..."
הקשבתי לו וחשבתי שהייתה לו דרך מוזרה להפוך את הכול לבעיה רפואית גרידא.
כעבור שבועיים הגעתי הרבה לפני הזמן לביתה של הנריטה, היא קיבלה את פני בחיוך ושאלה "ספרי מה עובר עלייך ומדוע לא שמעתי ממך?"
היססתי ואז עניתי "טלטלה גדולה התרחשה בחיי כי נקלעתי לחזית עם רעיון המוות, נשברה בתוכי היציבות שרכשתי בעמל רב..."
הנריטה ענתה בביטחון שהיה אופייני לה כל כך "תפסיקי להיות דרמטית, האימה השתלטה עלייך ואת מניחה לה לעשות זאת, הגוש הציג לך במראה את צללית המוות בצורה מאוד חדה, זה נכון... אך באופן אחר זו ההזדמנות שלך לגלות שוב עד כמה את אמיצה ונחושה בדעתך. אל תאפשרי לפחד ולחוסר הביטחון להכתיב לך את מעשייך, מאז ומתמיד ראיתי בך אישה שהופכת כל בעיה לאתגר."
הקשבתי ולרגע חזרתי להיות אני "ייתכן שיש אמת בדברייך, אך השילוב של המסע לעבר עם התגלית בהווה הפכו אותי, כך נדמה לי לפחות, ללוסי מפוחדת מאוד."
ניגשתי לחלון והבטתי בפנסי הרחוב, הבנתי עד כמה שקעתי בתוך אובדן והלם, הגיע הזמן לעשות מעשים. הבנות התאספו, התנדבתי לפתוח ואמרתי "אדבר בכנות, גיליתי גוש בשד, ועלולה להיות לכך השפעה הרסנית על תכליתה של ההימנעות שלי. יש נזק בסודות והוא רב מאוד, המסר שלי חייב להיות ברור, לכן החלטתי להיות גלויה. אף על פי שאולי זו תגובה מאוחרת, אחרי שניסיתי לשמור את התחושות לעצמי. השאיפה שלי הייתה לפתור את הכול ומיד, ואז לשתף אתכן. אך מה שהכריע את הכף הייתה ההתרחשות היום בבוקר כאשר מצאתי את עצמי בשעה מאוד מוקדמת לוגמת את הטיפות האחרונות של הקפה המתוק עם שני טוסטים, ביצה קשה וזיתים שחורים.
"עדיין זכורה לי ההרגשה בסוף שנות העשרֶה שלי, כאשר התוודעתי לשדיי ולנוכחותם, התקשיתי להבין מה היא נשיות, הכול קרה פתאום. נתקפתי חרדה, ואכלתי מכל הבא ליד, לא שיערתי את עומק הלוע שנפער בתוכי. הכול הפך להיות לא פשוט, השתנה, דווקא ברגע שהתחלתי להסתגל לארץ החדשה, והשלמתי עם אובדנה של הילדות.
"והנה היום ברגע שנגעתי בכזאת כמות של אוכל, הבנתי שאני אאבד את חיי בדרך להצלתם. כן, עברתי כברת דרך, הנסיעה לארץ הולדתי הייתה בעבורי מעשה מאוד משמעותי וברגע שהשלמתי את צעד החמישי שמתי כץ לבידוד מכול סוג שהוא ולכן החלטתי לחלוק את הכאב שלי אתכן, בתקווה שהחשיפה שלי תפעל לטובתי.
מוריה התחילה בסבב המדברות "אכן תיארת בהרחבה את האובדן, אף אני מרגישה את התמיכה בבית הזה, היא נספגת בעורי, האהבה המובאת כאן היא מקור כה חזק. לרגע לא פקפקתי בכוחה של החברותא שלנו בכלל ובקבוצה הקטנה שלנו בפרט..."
רחל המשיכה "האמת היא כי הווידוי על הגוש בשד גרם לי לרגע למבוכה, בעיות רפואיות קשות גורמות לי לא אחת לפקפק בחשיבות שאני מייחסת להתמכרות לאוכל, כאשר קיימת סכנת חיים אמיתית... אף כי ברור לי שהבחירות דורשות ממני לפתח מודעות, לא רק לשעת חירום אלא לאורח חיים בריא. עלי להשקיט את סערת הרגשות, להפיג את המתח ולדאוג לדברים הקטנים."
חמדה ישבה בשקט ואז העירה "מחשבותיי רצות ואני מאוד מוטרדת מהנאמר, עלי להכריע בדברים רבים בנוגע להימנעות שלי ולצערי, אני היא המכשול הגדול ביותר של עצמי בטוב וברע."
הפגישה התקרבה לסיומה ורציתי מאוד לשמוע מה היה להנריטה לומר, וכאשר הגיע תורה היא אמרה "לפעול ושוב לפעול, ללא הרף זאת המטרה העיקרית של ההחלמה, ובכך אני מקרבת לעצמי את שפע ההזדמנויות, מעודדת את הביטחון העצמי שלי, מרחיקה את העייפות ואת השיפוט ומסדרת את המחשבות שלי, וכך מוצאת משמעות מחודשת לחיי..."
קנדי הייתה האחרונה והיא אמרה "הדברים שנאמרו כאן השרו עלי קדרות, איני יודעת כיצד לגשת לנושא כזה וכל זה דווקא לאור הניסיון המשפחתי העשיר שיש לי בנושא."
בדרכי הביתה עם חמדה וחביבה אמרתי "גם תמיכה עשויה לבלבל. ובכל זאת חיבוק מכולכן משרה ביטחון שאין לו שיעור."
חביבה השיבה "ובכל זאת את נראית מבועתת, ואבודה..."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 231 סופרת
באותו לילה נרדמתי והתעוררתי בסביבות חצות ודבר הראשון שחשבתי עליו היה שעלי לרכוש קערה מיוחדת שנסגרת היטב כדי לשטוף וליבש חסה בצורה הטובה ביותר. לפתע רציתי רק את הטוב ביותר בעבור ההחלמה שלי.
שוריק ניסה לתפוס אתי שיחה במשך יותר משבועיים, ודחק בי להיפגש בבית קפה, לבסוף התרציתי.
הוא דיבר ודיבר וסיים באמרו "אל תתני לשום מצב לגרוע מחייך את נקודות האושר..."
בעודי מקשיבה בעיון הסטתי את עיניי ממבטו ובחטף ראיתי מרחוק את דורון חולף במכונית, פונה בהצטלבות ונעלם. הוא נסע במהירות והרעש סביבי לא כיסה על הלמות לבי ובעצם חלחל לכל תא עצב בגופי. מועקה שטפה אותי, לא נכון היה לי לרמות את עצמי ולהזיז את החיים ממקום למקום... המראה גרם לי להזיל דמעה סמויה, להתכנס בתוך עצמי יותר ולהעמיק את פחדיי, כי הנושא שעליו רציתי לשוחח עם שוריק היה רציני ודרש ממני התמודדות לא מוכרת, והמראה של דורון שחלף ביעף היה מיותר לגמרי.
שוריק קלט את אותו המראה וניסה לשדר "עסקים כרגיל" לכן שאל "נישאר כאן בחוץ, או ניכנס פנימה לפינה שלנו?"
ואני שמעתי את הקול הפנימי מהסס, ומשיב כהד "לשבת מול כל העולם, או בתוך עצמנו, מה באמת הכי מתאים לי בימים אלו שכה רחוקים מהשגרה שלי, הרי הפחד ממוות ממציא תשובות אחרות."
ברגע בו הזמנו מתוך התפריט, והמלצרית הניחה לנו, שוריק לחש "מאז ששבת ממסעך דאגתי והתגעגעתי, אכן את אישה לא צפויה... אך תמיד ידענו את זה," הוא קרץ בשובבות....
כזה הוא שוריק, לעולם לא יתלונן או יביע אי־שביעות רצון, חייכתי לראשונה זה ימים ארוכים. בחברתו של שוריק העולם הסתובב במסלול מרגש ובטוח וההרגשה תמיד הייתה מרוממת ומיוחדת. השענתי את המרפקים על השולחן והבטתי לתוך עיניו כאשר אמרתי "אני שמשקיעה זמן כה רב בתוכנית ההחלמה, כיצד לשפר את איכות חיי בכל המובנים, לא מצליחה לשמור על שלמותם... הרעיון שיש בתוכי גוש זר מפחיד אותי ומאיים עלי באופן שלא מוכר לי, בדרך כלל אני טובה במציאת פתרונות, אך המציאות החדשה לכדה אותי בדרך ללא מוצא...
"בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מנהלת מלחמת התשה עם המוות, נעה בין הפחד ולתקווה לחיים".
שוריק נבהל מעט "אל תתייסרי, לוסי... בבקשה!"
אחזתי בידו ולחשתי, "הכיצד אוכל שלא? הכול כה מוזר רק לאחרונה השלמתי את הפאזל של ילדותי האבודה, נתתי את ברכת הדרך לבני החייל, הסדרתי את הנשימה בריאותיי ומיד זומנתי לפגישה עם אתגר הגדול מכול שידעתי בחיי הבוגרים, הוצבתי מול השטן, התרסקתי... בייחוד אני מרגישה רגשות אשם, לא תמיד הפנמתי הכרת תודה על מה שהיה או ישנו..."
שוריק אחז את שתי ידי המושטות קדימה ואמר "נסי לשנות את הגישה, אפילו אם זה כאילו.... הרי אני יודע שעקשנות היא תכונה שמאפיינת אותך במשך כל חייך, והיום נחוצה לך גם גמישות."
ברגע ההוא נזכרתי למה התאהבתי בו, הוא ידע להיות עדין ורגיש, ובסגנון המיוחד לו ידע איך להחזיר לי את הביטחון העצמי שהלך והתמוסס בתוך הפחד. התרככתי וניסית את קול ההיגיון, אך ללא הצלחה, "מאוד ייתכן שבבדיקה הראשונית יתברר שהכול אזעקת שווא, אך בכל זאת מדובר בהפיכת דף שנראה כטומן בחובו אימה גדולה... ולי כאישה צעירה, שזה עתה הפנימה את הבגרות זאת, מחשבה קשה במיוחד.
הרי רק לאחרונה התיידדתי עם גופי, שחררתי את נפשי מזיכרונות מטושטשים וזכיתי בשמים נקיים."
שוריק חייך, נשם לרווחה, מחדש נפתחתי לפניו, "לוסי, מדוע את מתייחסת לחיים, כמו לאולם ספורט אולימפי מלא 'בחמורים' לקפיצה מאתגרת, תתייחסי למעברים שבין החמורים, הם לא מיותרים, תנשמי."
הפרחתי נשיקה באוויר ואמרתי "המעברים מפותלים מדי בעבורי מלאים במכשולים ומסתירים לי את הדרך והיום גם המסלול הראשי נחסם, יהיה עלי פשוט לקפוץ."
הבטתי מסביבי, המקום התמלא, בשולחנות הסמוכים אנשים נראו מאושרים, כולם אהבו לשבת בחוץ, ולפני שנפרדנו חלף בי הרהור, אקח את האומץ שלי לעוד כיוונים... ובמחשבה זו התחלתי במאבק שהפך בלתי נמנע, רצתי בין בדיקה לבדיקה. תהיתי כיצד יראה היום ההוא, היום שבו יגיעו התוצאות.
כך או אחרת החיים זרמו אף על פי שקיומו של הגוש בהחלט זירז תהליכים והקפיא תקופה שהייתה מאוד מיוחדת, לפגישות הגדולות לא ממש הלכתי אך שמרתי על קשר עם הקבוצה הקטנה, ונתינת השירות נבלמה לחלוטין. לא הרגשתי שאני יכולה לתת דוגמה ראויה לבריאות גופנית, וחוץ מזה באופן תמוה אכלתי מעט, לוע הכריש נחסם.
המציאות העמידה אותי בנקודת תפנית רב־מפלסית, לגידול קטן בשד היו סמכות ונוכחות. בכל בדיקה ובכל חדר המתנה הבטתי במראה, ולו הקטנה ביותר, וראיתי לפניי אישה שעורה בגון פנינה לבנה, כמעט שקוף, שערה חום נוטה לזהב בלונדיני וגזרתה שופעת ובכל זאת מעודנת במקומות הנכונים. חזרתי מטיול השורשים אישה צעירה, יפה ומושכת, אך להתקשות הקטנה שמצאה את מקומה בשד שלי, הייתה גאווה ועיקשות, ואף כי לכאורה המישוש יכול להטעות ונראה היה כי הוא מרוחק, זו הייתה רק מראית עין והיא יכלה להוליך שולל, כך נאמר לי לא פעם ביושבי בחדר המתנה עם שותפות לגורל.
עם כל בדיקה ובדיקה נחלשתי והתחזקתי ולבסוף מצאתי את עצמי מוכנה לעימות. בהיותי בעלת מקצוע בתחום, רכשתי המון ניסיון עם אנשים שחיכו לתוצאות, אך עכשיו זו הייתי אני שחיכיתי. השאלה הגדולה מכולם הייתה תלויה באוויר, האם אוכל להביס את חתיכת הבשר המיותרת בזכות העקשנות שהחזרתי לחיקי?
שלא במתכוון נשאבתי להלך רוח פילוסופי כאשר חיכיתי לתשובה המכריעה בחדר הקבלה של הרופא. אחזתי ברשימה של לוסיאנה, באותם הימים לקחתי אותה לכל חדרי ההמתנה.
[מכאן פונט אחר...עלי ליצור כוח מחודש...
החיים שלי נקלעו להופעה מכרעת והבמה חשוכה ומוגבהת הרבה יותר ממה שהכרתי אי פעם בעבר.
כיום הכול מתנהל בראשותו של במאי שמהלכיו שונים מכל אשר הכרתי...[עד כאן פונט חדש
הקריאה ברשימה העלתה דמעות בעיניי, נזכרתי כיצד בתוך מים זורמים במקלחת הטיתי את גופי כלפי הזרם, כדי להמיס את הגוש המאיים שפרץ לתוך חיי, ואז... בום קפאתי מחדש מול מסך האימה שעלה שעה קודם וקרע בי חור.
הרופא החכם והאופטימי הביט בי ואמר "אפשר לעשות הרבה כי תמיד יש סיכוי טוב שזה לא סרטן..." תדהמה אחזה בי מלווה בתסכול נוראי כשהוסיף ואמר שהכול נחשף וצף "בגלל שרזיתי" הגוש עלה על פני השטח "ניתן למישוש ידני", ככה אמר לי הרופא בעצמו.
תמיד הייתי די עגלגלה, ודווקא כאשר קיבלתי חיטוב וחמוקיים, הנה... הגוש אהב נשים חזקות צעירות ואם אפשר מאושרות.
קבענו תור לניתוח אחרי אין־ספור בדיקות ובסיום התמלאתי בשוקולד מריר. לפני שעזבנו את המרפאה האחות הוסיפה מהידע הכללי שלה "לדעתי זו רק שלפוחית נוזלים שלא פעם מופיעה עם השיבוש במחזור החודשי, יש לי אמון מלא בניצחונה של נשיות על כוחות הרע," כך היא הוסיפה בסיפוק רב.
עם בשורות, שהיו כמעט טובות ותוכנית פעולה שהרופא הכין בעבורי, אספתי את עצמי והתיישבתי לידע את רות.
[מכאן בפונט אחררות יקרה שלי,
מה מתרחש בסמטאותיה של פריז?
עכשיו כבר אפשר להגיד שדעתי נטרפה עם גילויו של הגוש... הכול השתבש. גוש זעיר בשד הרס אותי... במשך החודש האחרון דקה אחר דקה מיששתי ובדקתי גודל, נפח, עומק, או סתם. ההחלטה נפלה כמעט מיד והתור הוזמן לרופא מעולה. שום דבר לא הביא לי כל נחמה רק פחד ועוד פחד. המשכתי להרגיש רע, אף על פי שניסיתי להאמין בטיפול ולא לדמיין את הגרוע מכול.
לאף אחד לא היה באמת מושג עד כמה פחדתי, הרי רק התחלתי לחיות מחדש. ראיתי לנגד עיניי את חיי מסתיימים, הייתי חייבת לחשוב ומהר, מתביישת לומר לך, אך צרכתי שוקולד פה ושם, הכול כל כך הלחיץ.
היום עם שוך חלק מהסערה התיישבתי לכתוב לך כדי להבהיר לעצמי כיצד זה קרה שמחוגי השעון נעצרו מול הופעת הגוש... דמייני לעצמך אותי האוהבת מים עד כלות, עומדת ללא תזוזה ומשותקת מאימה במקלחת גם כאשר המים המשיכו לזרום, הם לא הצליחו להדוף את ההתקשות החבויה.
באותה שנייה לא חשתי רטובה כי גופי התייבש בתוך אימה שהזדחלה והתמקמה בתוכי. תמיד דמיינו את חיינו כספר מלא בסיפורים וערוך בקבצים, עם גילוי הגוש ניסיתי להפוך את הדף, אך העמודים קפצו מול עיניי המשתאות בסדר הלא נכון, דילגו על כמה פרקים ומחקו קטעים שלמים, וכך הפך הסיפור שלי לסיפור לגמרי אחר, אחר מכל אשר ידענו...
תמיד אהבתי פרטיות, ולידידות שלנו לא הייתה בעיה עם זה, הדוגמה הטובה לכך היא האכילה בסתר. איש לא ידע עליה, לא את, לא ילדיי, אפילו לא דורון. לא ידעתם עליה וגם לא עד כמה גדול היה השטח שתפסה בחיי.
באותו בוקר וברגע שבו הגילוי הכה בי חשבתי שאנהג כהרגלי ואשאר זמן מה לבדי עם הבשורה. רציתי לפתור את הבעיה במחשבות עצמאיות, לא התכוונתי להתעלם או להסתירה לנצח, אך לשמחתי מהר מאוד הבנתי שאהיה אומללה. ללא אף מילת עידוד, הבנתי, אשאר לגמרי לבדי, לכן צלצלתי לנורית עוד באותו בוקר. למרות הפחד והבושה הייתי חייבת לקבל תמיכה. כששאלתי את עצמי למה דווקא אליה, עלתה בראשי התשובה, היא משמשת בעבורי דוגמה אישית לחיים בהחלמה בכל שטחי חייה...
כמו שאת יודעת אני מאוד פעילה בפגישות. העבודה שעשיתי בפגישות כל הצעדים שעברתי והתמיכה שקיבלתי מחברותיי הכינו אותי להבנה ששמירה על הסוד שווה פחות מגילויו, הפנמתי את כל אשר שמעתי וראיתי בפגישות ולכן שיתפתי גם את הקבוצה הקטנה שלי, בעיקר כי ההלם היה עשוי לשבור לי את השגרה.
גם התמיכה של דורון עזרה לי, אתו לא הרגשתי אישה נטושה.
את ודאי שואלת את עצמך, ומה אתנו, אתך ואתי?
אנחנו תמיד ידענו איך ליהנות יחד ואפילו לבכות כדי לרכך את רגעי הבדידות שלנו, אך באותו רגע הייתי זקוקה לחברות מהתוכנית כדי לחוש את העוצמה הגלומה בחתירה להחלמה משותפת... וחוץ מזה, לא רציתי לקלקל לך את האווירה של פריז.
דיברתי עם הנריטה, אינך מכירה אותה, היא הופכת מיום־ליום לדמות מאוד מרכזית ומשפיעה בחיי. יש לה מפתח לשפה שונה, וזה הגרעין המוצק של הקבוצה שלנו. היא אמרה לי שלחיות נכון זו מטלה קשה, אך מטרה טובה, בכל מצב ומצב, טוב ככל שיהיה או רע חלילה, כמו זה שנקלעתי אליו, מצווה עלי להמשיך ללכת, להמשיך לצעוד, כי העולם בנוי על עבר, הווה ועתיד, הוא תמיד ימשיך הלאה...
זוכרת את שיעורי הטבע שבהם המורה הדגיש שלחיות ולנשום בקצב זו טבעה של הבריאה הנכונה?
האכזבה שלי קשה מאוד, אני מנסה לא להיכנע, ולשרוד בכבוד.
ואשר אלייך, מה עם חלומותייך? אל תאפשרי לקנאה באמנים האחרים לכבות את ההתלהבות הנהדרת שלך גם לא לעמעם אותה... אל תזלזלי בכשרונותיך ואל תשכחי את הכרת התודה.
לוסי, עדיין ותמיד שלך[עד כאן פונט אחר
כמה זה לא הפתיע, אך הפריע...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 234 סופרת
כמה זה לא הפתיע, אך הפריע...
בחודש האחרון עשיתי הרבה בדיקות והפנמתי שפע של מידע, אכלתי שוקולד ברגעי מצוקה, נקניק לארוחת צהריים ואין־ספור ביצים קשות עם לחמניות בחמאה – תזונה איומה, תוצאה של מחשבה שקרית. כיצד יכולתי לחשוב כי גוש בשד יופיע רק אצל נשים לא מוכרות, למען האמת מדי פעם נפלתי למחשבות טובות כי הכול יתברר כהזיה גרועה שתחלוף מהעולם.
הנריטה צלצלה מדי יום, התחננה שאקשיב לה, היא אמרה "אכילה מטורפת וחשיבה מטורפת במקביל מעידות יותר מהכול שאל לך לרמות את עצמך ולהתחמק מהעובדות.
הקשבתי לה, שמעתי גם את נצחיה שהדגישה לפניי "הימצאותו של הגוש גרמה לך להבזקים של פחד וחרדה ממוות, אך אל תתני לזה להשפיע על האמונה שלך. הפחד ממוות משתק אותך, הרי זה לא 'עניין', זה כמו כל דבר אחר."
עם קביעת התור לניתוח, משכתי את עצמי מתוך הבלבול והחלטתי לחזור לפגישה גדולה ורגילה, כי המחשבות התמלאו בסוכר והתחילו לכרסם בי.
גם נצחיה התעקשה ואמרה לי "בואי לפגישה רגילה, הדבר חשוב ומהותי, לא רק כדי לשמוע על ההימנעות מאכילה כפייתית, אלא לכל התחושות האחרות: עייפות רפיון שרירים, סחרחורות ובכלל... שם ימיסו לך את הספקות."
למען האמת מה ששכנע אותי לבסוף לחזור לפגישה רגילה זו הופעתה של מנחה אורחת שהגיעה במיוחד מאנגליה, "היא כוכב בארצה," ככה נאמר, ואכן ברברה נראתה מצוין.
"כמה זמן את בתוכנית?" שאלה אותי חברה שלא הכרתי כשהגעתי מהוססת מעט, שלא כהרגלי.
"יותר מכמה שנים," עניתי...
ראיתי בענייה את התדהמה, כי נראיתי אבודה כל כך, לפחות כמוה...
"למדתי לאהוב את עצמי," אלה היו הדברים הראשונים שאמרה המנחה, "השלמתי עם המראה שלי ומצאתי איזון בחיי. האכילה שלי נכונה, בריאה ומאפשרת לי את השקט הנחוץ כדי לקבל החלטות נכונות. העקביות הביאה לתוך חיי הערכה עצמית, התחזקתי מבפנים, אך לעולם איני שוכחת את אותה ברברה השמנמנה שניבטה אלי מהמראה זמן כה רב. אני מביטה בעצמי בעיניים חדשות."
האזנתי לה, קולה הדהד בראשי כשהמשיכה, "בניתי לי ביטחון עצמי, למדתי מה הם פגמי האופי שלי, החלמה דורשת ללמוד את שפתה וזה לוקח הרבה זמן. האנשים שפטו אותי על פי איך שנראיתי, ואילו אני הרגשתי שאני לא פחות סקסית מהשכנה הרזה שלי, והקנאה הרסה אותי."
היא המשיכה ובי חלף הרהור ישן נושן, אני חייבת להמשיך ולעבוד על הצעד השישי, דווקא בתקופה קשה זו בחיי... לא פעם דיברנו בקבוצה הקטנה על כך שהרגשה טובה באמת דורשת מאתנו להסתכל פנימה, ולא מבחוץ פנימה אלא פנימה לפנימה, לתוך הנשמה, לחפש את מה שדורש תיקון... לתקן את הנסתר כדי לשפר את הגלוי. המחשבות הטורדניות הפחידו אותי... קינאתי בכל אישה בריאה... המחשבות העבירו אותי למקום אחר, אך צליל קולה של ברברה חזר אלי פתאום, "...אכן כעסתי על אותם האנשים שייחסו לי תכונות כמו קנאה, טינה ופזרנות, חשבתי שהם מנסים להכפיש את שמי רק על מנת לנקות את עצמם. אך זו הייתה האמת, ויום אחד העליתי את המסך על ההחלמה שלי, וברגע שבו ראיתי את המקום האמיתי הבנתי מהו הצעד השישי, הבנתי עד כמה חיוני הדבר לקיומי הבריא והנכון, לקבל את פגמי האופי שלי ולטפל בהם ברצינות.
הפסקתי להילחם באנשים אחרים ולהתעקש לנסות שנות אותם, לא השתמשתי עוד במשפטים... 'לו הוא היה אחר, לו היא הייתה מבינה אותי...' הבנתי שבראש ובראשונה זו אני בעלת תכונות האופי הבלתי נשלטות, אני היא הפוגעת בעצמי והופכת כל שעה בחיי למכוערת. הצעד השישי הביא אותי אל מפתנה של המידתיות המאוזנת, ובכך מנע ממני ליפול לתהום."
פערתי את פי, כאשר היא סיימה...
הגורל החליט להתערב והביא אותי להקשיב לברברה. בלי משים נגעתי בשד, בגוש החבוי, חשתי כי הכול מעבר לכל היגיון ולכל רגש. לא הייתה לי כל שליטה על התוצאות, אך הבנתי כי אחרי שהצעד החמישי אפשר לי התקדמות גדולה, יהיה עלי לחשוף לעומק כל אשר נמצא מתחת למעטה החיצוני, ולטפל בתכונות האופי שלי, לפחות באלה שהקשו על חיי.
המנחה סיימה והגיע תורם של חברי הקבוצה לדבר, הצבעתי במהירות, בערה בי התשוקה לדבר, אמרתי "כן, הנחישות והמחויבות אלה הן תכונות טובות, נכס אמיתי, אך בשלב זה בחיי עלי להתגבר על קנאה, כעס, טינה, בושה, אכזבה, אף על פי שאני מנסה לאחוז באמונה להתרכז בכאן ובעכשיו. אני מנסה באומץ רב להיטמע בתוך הפעולות הקטנות של היום־יום ולהפריד את עצמי מהתוצאות, אך קשה לי עם המחיר הגבוה שעלי לשלם כדי להחזיר לעצמי את השגרה, שקיבלתי אותה כמובן מאליו, ולא מזמן בעטתי בה.
"חזרתי לחפש את החלום שבמקרר, הרי אי אפשר לקרוא לכך אחרת, וכי מה היא אכילה בסתר בשעות לילה מאוחרות?"
נצחיה דיברה אחרי ובקול רועד אמרה "כנות זו נקודת ההתחלה של הצעד השישי, גם אם הדבר כואב. אצלי הכנות סלקה כל פירור של הכחשה בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. בכל יום אני מתמקדת במה שהגוף מאותת לי, עושה פעולות פשוטות, שומרת על צלחת בריאה ורגשות מאוזנים, וגם פעילות ספורטיבית מתונה. לאחרונה אני קוצרת פירות: גוף גמיש ופתיחות נפשית למגוון של התנסויות..."
הקשבתי, הבטתי בנצחיה והבנתי שהתשובות תמיד פשוטות, גם אם השאלות בדרך כלל קשות. דמעה ירדה לי כי המבט שלי ננעץ בגוש הבלתי נראה, והתשובות נסקו מטה.
מוריה דיברה אחרי נצחיה, עד אותו רגע היא הייתה עסוקה בתרגום דבריה של ברברה לעברית. למרבה הפלא היא, שתמיד העבירה סדנאות ללימוד הצעדים בצורה שכלתנית מאוד, פתחה את דבריה ברגש, והדהימה אותי כמו את האחרים, "התכונות הטובות שלי יצאו מכלל מידתיות ולכן לא מאפשרות לי להתקרב לאנשים בעבודה, גם עם בני הבית שלי יש לי בעיות לא פתורות והן מכשילות אותי שוב ושוב. אני מאבדת תקווה וחיוניות אף על פי שאני מאמינה בדרך שלנו. ועכשיו כשתרגמתי את דבריה של ברברה הבנתי שיש קשר בין התכונות שלי לכישלונות שלי."
האזנתי בהלם מוחלט, כל זה ממוריה, לא ייאמן האישה דיברה בכנות רבה כל כך. היא המשיכה ואמרה "היום אני לא שואלת מי עשה לי מה? מי אשם? אלא איך הגעתי לכך, כן איך אני הגעתי לכך?"
נגעתי בגוש שלי, ובעקבות כל שנאמר חזרו אלי סימני הספק, לא יכולתי שלא לחשוב שייתכן שאני בעצמי גרמתי לעצמי בעיות... האם היה קשר בין הדברים? מה חשבתי לעצמי כאשר חייתי בכל הכאוס הרגשי, ומיום ליום רק סיכנתי את עצמי יותר ויותר... בתוך המחשבות שמעתי את הנריטה שהדגישה ביתר עוצמה, "אני אלופה במחשבה שקרית, כי אוכל רב ורחמים עצמיים בחדר חשוך שתריסיו סגורים הם הדברים הכי בטוחים שהכרתי, היום עצם הרעיון מבייש אותי, אף על פי שגם זו דרך לחיות את החיים. כן, מסתגלים לכל מצב, גם אם הוא גרוע, כך זה בעבור רוב האנשים. התוכנית מציעה את הצעד השישי בדיוק בשביל לטפל במצב הזה. הצעד השישי מדבר על תכונות שיוצאות מכלל שליטה, כמו ביטחון מופרז או רחמים עצמיים. ובצעד זה למדתי כיצד לאזן את התכונות האלה."
דבריה של הנריטה עודדו אותי וגמלה בי החלטה, יהיה עלי לעשות יותר מאשר לא לאכול אכילה כפייתית, יהיה עלי לשנות גישה, לחזק את התכונות הטובות, לאזן את מה שאפשר לאזן ואעמוד באומץ מול האתגר שהונח לפניי, זו תהיה הקפיצה האמיתית לחיים הבוגרים.
הפגישה הסתיימה בתפילת השלווה, יותר מאי פעם הייתי זקוקה לה כעת...
בשבת התארגנו והגענו להורים, רציתי לספר את הבשורה הלא משמחת. למען האמת לא ממש ידעתי כיצד לגשת לנושא... אחרי שהגענו ועוד לפני הכול האוכל הוגש לשולחן, אמי חשבה שזו דרך טובה להירגע בשעת צרה, לאכול את המאכלים המוכרים הביתיים. אכן טעמתי המון ותוך חצי שעה גם דיברתי וגם הלכתי לאיבוד בתוך הקציצות והפירה, אך מה שהיה מדהים יותר מהכול, שלמילים שלי ולאוכל לא היה טעם מי יודע מה...
התיישבנו בחדר סלון ואמא אמרה "לא ניחנת באופי שמצפה לעזרה מהמשפחה, את עקשנית ללא תקנה ולא יודעת כיצד לשמור על הדברים החשובים באמת, צר לנו, אך מעולם לא נתת לנו את ההזדמנות לעזור לך."
הבטתי בהם ומחיר הבלבול שהאוכל גבה ממני ניכר בי. רגשותיי היו סוערים ומבהילים, הותשתי אף על פי שהייתי חלק מהמשפחה הרגשתי נזופה. השיחה שיקפה יותר מהכול שקשר קלוש חיבר בין אהבה פשוטה ובין הוראות תעשה ואל תעשה...
את הרגשות והתסכולים שהצטברו לא היה באפשרותי לבטא, ההתעניינות שלהם דמתה יותר למחויבות, אך זו הייתה תחפושת נחוצה.
אמנם נכון היה שבאותה פגישה גם אני הייתי מגעילה, אך השתדלתי וניסיתי לשמור על חזות יציבה.
אמא הייתה בסערת רגשות היא התהלכה הלך ושוב בין הסלון והמטבח ואז אמרה "אני המומה לגלות עד לאן הרחקת בהסתרת הדברים החשובים מאתנו, את חיה בתוך בועה וחושבת שהחברות הן שייתנו לך את ההגנה והעזרה המתבקשת."
היה מעט צדק בדבריה, גם אני נדהמתי לגלות עד כמה איני משתפת אותם, ידעתי שמעולם לא חשפתי את האמת על עצמי לפניהם.
אספתי את כל כוחותיי ואמרתי "בדרך שבה מתנהלים העניינים בינינו קשה לי להיות גלויה, אף על פי שרכשתי הרבה ידע על עצמי ועל העולם שסביבי, מבחינתכם לא חל בי כל שינוי, גם אחרי הנסיעה למסע השורשים."
אמא העירה "מסע מיותר ובזבזני."
באותו רגע הבנתי שאין טעם להתווכח ושהגיעה העת להביט נכחה ולהתמודד עם העובדה כי ישנן רגשות שאבדו לנצח. היחסים שלי עם הורי דמו לביקור מייגע במדינה דמיונית. אחרי כל פגישה קיננו בי כאב עז ותסכול סוחף, הבנתי שלא משנה מה אעשה שום דבר לא יעניק לי את רגעי האושר הנכספים, רק יגבה ממני מחיר יקר.
בדרך הביתה דורון אמר "בכול זאת יפה מצד אמך להציע ללוות אותך לניתוח."
הבטתי בו ועניתי "במעשה זה היא רוצה להרגיע את עצמה, לא אותי. בהצעה זו היא רוצה להרגיש טוב עם עצמה, המעורבות של אמי היא מה שנקרא דאגה אמהית, היא מרגישה מחויבות, לולא הציעה זאת לא הייתה יכולה לחיות עם עצמה."
דורון המשיך בנהיגה וכך אפשר לי חופש מחשבה.
לבסוף הערתי וקולי רעד קמעה "עומד לפניי ניתוח שתוצאותיו יכולות לגזול ממני את חיי ומה שמרחף מעלי זו הרגשה שאני בלתי ראויה כי מאז ומעולם לא הצלחתי לעמוד בדימוי שלהם..."
דורון האט אחז בידי ואמר "אני רואה פחד גדול בתוך עינייך, תחשבי בבהירות שחררי את מאבקי הכוח, נקלעת לתוך סערה עזה, תתכופפי אל תתעקשי. ואני יודע בוודאות שהמצב הזה הוא רק עיכוב קטן בדרך. האטי, כי אם שועטים מאבדים שליטה בסיבוב, עצרי, קחי אוויר."
רגע לפני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 238 סופרת
חדר הניתוח נראה מפחיד אף על פי שלא היה בו כל דבר שיעיד על מה שהולך להתרחש.
"האם ירד ממני דם בכמויות?" זאת הייתה השאלה הטיפשית ביותר ששאלתי אי פעם.
"לא, זה חתך קטן, והחומר ישלח לבדיקה..." השיב לי הכירורג, שהתגלה כאדם מדהים, הוא הביט בי בהבנה רבה.
"אני אתעלף," הזהרתי אותו.
הרופא השמנמן, לא הייתה דרך אחרת לתאר את חזותו, הביט בי רגוע ומעט משועשע.
"אני מנקה, רק מנקה בינתיים, תנשמי."
שקעתי לתוך מחשבות, כנראה נמנמתי, מוזר, אך כל הדברים שנראו חשובים כל כך פעם נראו באותו רגע רחוקים וטפלים כל כך... שמעתי קול כמו ממרחקים, קולו של הרופא המושיע ברגע שבו סיים לשלוף את הגוש שהיה תקוע בתוכי, וגודלו כתפוז ננסי!
"לוסי, לוסי, תתעוררי… שומעת?" התעוררתי לקולו העדין והנעים, כנראה איבדתי את תחושת הזמן אפילו חלמתי חלום, זו הייתה המטרה של ההרדמה, ליצור סוג של ריחוק מהמציאות, והנה גם על שולחן הניתוחים התבקשתי להתעורר במהירות ולהיות כאן ועכשיו פיכחת.
אחרי הוצאת הגוש הרופא ציין, כי לפי הניסיון שלו הגוש לא ממאיר, אך הוא הוסיף וקריצה בעיניו "גוש זה גוש, לא יהלום שנוצץ על מחרוזת זהב, לכן יש לסלקו מיד."
קמתי ממיטת הניתוח לא אותה לוסי, אף על פי שחשתי שכוחי שב אלי, ברגע שבו נעמדתי זקפתי קומה, הרמתי ידיים אל על והזזתי אותם מצד לצד, זו הייתה תחושה טובה הכול היה במקום...
"לא, לוסי אל תשאלי מה מותר ומה אסור? אין לי תשובה אחידה..." כך הודיע לי הרופא ברגע שהשלים את עבודת הכתיבה והתיישב מולי.
הוא המשיך במרץ, "לכי למסעדה ואחר כך לסרט ואל תלכי הביתה לישון, וזו לא לוויכוח, יש לך מעט תפרים נספגים, והחתך לא עמוק כמו שנדמה לך."
"סליחה," התרעמתי בחן, "אני יודעת שאתה הרופא, אבל זאת לא הגישה שלי, אף על פי שברגע כמו זה אתה מעורר בי המון אמון, אני לא רעבה כל כך ובוודאי לא כדי ללכת למסעדה."
הרופא חייך, "יש דברים שלא כדאי לפספס…"
כך חזרתי למציאות ונזכרתי למה האוכל חשוב כל כך לאנשים מסוימים... כן האוכל תמיד גרם לי התרגשות, אפילו הרופא המומחה חשב שזו נחמה ראויה, קיבלתי רשות להיות רעבה ומתפנקת, והחלטתי לקבל את עצתו.
האחות הכינה לי גאזה, מי ניקוי וכמה כפפות, טרחה מיותרת, הרי הייתה לי בבית קופסה שלמה מהכול, שתקתי והתנהגתי בהתאם. האחות כיסתה את איזור הניתוח בתחבושת, היא ציינה כי האנטיביוטיקה שבחפיסה תקפה לעוד שנה, האם היא ידעה מה יהיה בעוד שנה? רק לא מזמן חשבתי שאני עצמי, תוקפי יפוג בעוד שנה.
הרופא המשיך לחלק לי מידע כאילו לא היו בתוכי מחשבות בכלל, "לקחתי דגימת רקמה שממנה יכינו משטח ביופסיה, כל התאים שהוצאו ייבדקו, אצלצל אלייך, יהיה בסדר."
הזכרתי לעצמי לא לקפוץ למסקנות לפני הביופסיה, אך לא יכולתי להפסיק לדאוג.
בדרך הביתה דורון ואמא נראו חיוורים, ודורון היה זקוק לאוכל או לפחות לשתייה, החלטנו לא ללכת למסעדה, באכזבה גדולה הוא הסתפק בקולה וכריך מתוך המכונה, בעיניי זה היה הדבר הכי טעים בעולם. נסענו הביתה להחלים, אמא חזרה אתנו.
במכונית אמא אמרה "הוקל לי שאת אחרי הניתוח, המשפחה יקרה לי כל כך, ואני מרגישה הכרת תודה אין־סופית."
הבטתי בה וחשבתי,הנה הפחד ממוות ריכך את הדברים ובכל זאת... חצינו את הקו הדמיוני אבל יהיה קשה מאוד להחזיר את הימים האבודים או לפצות עליהם. כך או כך כבר בכביש המהיר המציאות נכנסה דרך החלון לתוך המכונית...
שבועיים עברו בעצלתיים, אף על פי שחזרתי למשרד. האופק שלי השתרע רק עד לאותו שובל של אלומת האור האחרונה, כלומר עד לשעות אחר הצהריים. אף בהיותי בחברת אנשים שהיתי בתוך עצמי כמו בסבך של יער, ומחשבותיי היו עמוסות בהזדמנויות שהוחמצו.
בבית שררו שקט ושלווה, ליאור היה בצבא, נגה עזבה את הבית עם חבר והדר הפכה לבת עשרה מקסימה. כל בוקר בניתי תקוות גדולות, ובערב השקטתי את הפחד ששקע על דפנות לבי.
קבוצת יום א' הפכה בעבורי לאזור מוגן מאוד, אף על פי שהלחץ ניכר בי גם בסלון של הנריטה, הקרקע רעדה קלות.
דיברתי עם נצחיה פעמיים ביום, ובאחת הפעמים היא אמרה "הצעד השישי מציב אותנו מול אתגרים גדולים, עוד תגיע שעתך להמריא, אך כדי לאזן את הדברים הטובים עם הדברים הקשים עלייך לשנות שפה..."
הימים היו מורטי עצבים, לכן רק הקשבתי וייחלתי לנס שיחזיר את שהיה למה שהיה, ולהתחלה. ברגע שבו קיבלתי את תוצאות הביופסיה התעוררתי כמו לתוך חלום הכול נצבע בצבע שונה. האובדן התחלף בפליאה ואמירת תודה, לפתע פתאום קיבלתי את חיי במתנה, עם סט כלים מעולה, בעזרתו אדע איך להעריך דברים.
מתמיד הבנתי שהכול היה ויהיה זמני, אבל הייתי חייבת לומר שברגע האמת היה קשה לקבל את זה, זה היה בלתי אפשרי.
כאילו ההרדמה עדיין פעלה עליי, מחשבות מוזרות חצו את מוחי, היה עלי לעכל הרבה דברים ואולי היה אסור לי לחשוב כל כך הרבה... החוויה שעברתי העמידה את הדברים על דיוקם הכול השתנה בחיי מאז סילוקו של הגוש.
החלטתי לעשות סדר בזוגיות שלי עם שוריק וקבענו לאחר הצהריים, עלינו לרדת לשורש יחסינו, לעצם העניין, רציתי להחזיר את עצמי למסלול. מיד בפתח הדלת קיבלתי חיבוק חם.
"לוסי, עלייך לשמוע כמה דברים ועלי לומר לך אותם מיד: את אישה יפהפייה, לי הדבר ברור לגמרי, אבל לך אין מושג עד כמה זה נכון!"
כך התחילה הפגישה שלנו, והעצמאות שלי הלכה ונאכלה בשפע המילים, הגעתי כדי להתמקד בדברים הנכונים להחליט החלטות, ולמצוא את הנאמנות שלי.
שוריק דיבר, וקולי הלך ונחלש, הייתי זקוקה לתשומת הלב, וקולו זמזם בתוך ראשי, "אני הדבר הטוב ביותר בשבילך, גם אם את חושבת שזה הוא הדבר הקשה ביותר."
הקשבתי... "שוריק," אמרתי כשהשתתק, "יהיה עלינו להיפרד, ויהיה עלי לבקש ממך לכבד את הגבולות שאותם אציב מתוך רצון טוב, אני רוצה להשתחרר... הגוש בגופי הביא אותי להבנה, וזאת מעל לכל ספק, שפגעתי בעצמי ובלב כבד שילמתי בגופי את המחיר. פרידה ממך היא התנצלות לפני עצמי. שולחן הניתוח לא היה חלום אלא אזעקת אמת, בעודי מושפעת מן ההרדמה מניתי את כל הלקחים הנחוצים לי כדי לחיות באופן אמיתי."
שוריק הביט בי בחיבה אין־סופית, "למה את מדברת על גבולות ועל הנחיצות להציב אותם ועל לקחים ועל עונש אכזרי?" הוא הוסיף "אני יכול לומר לך כי את לא נראית לי אישה חוטאת."
חייכתי, שוריק אולי צדק בדרכו, אך השבתי "למדתי להאמין בדרך של שנים־עשר הצעדים להחלמה, ומרגע שקמתי ממיטת הניתוחים אני מרגישה מחויבות גדולה אף יותר, אני יודעת שזו בהחלט ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם וברור לי מהו גודלו של השינוי, ברור לי מה זה אומר בעבורי לחיות בלי אהבתך. אך ישנה דרך אחרת שבה נוכל ליהנות זה בחברתו של זה, מזוג אוהבים אנו יכולים להפוך לידידים נאמנים ותומכים. הרי מעולם לא השתעממנו יחד, והיחסים שלנו מרתקים, אז למה לא להסתפק בכך ולהפיק מזה את המרב?"
"נעשה כל אשר תרצי," ענה לי שוריק. אך מאחורי המילים החמות הסתתר כאב גדול מאוד וסערה גדולה.
הוא חיבק אותי בדרכו החושנית "אני מסכים כי עלייך לעשות מה שנחוץ לך, אך אני אלחם עלינו, לא בכוח, לא בחוצפה, ולא בכפייה, אלא בצורה נעימה ומושכת אני מקווה שלא תוכלי לעמוד בפיתוי."
כן, גם הפגישה הזאת לא הניבה כל תוצאה. שוריק היה מוכן לקבל אותי בכל מצב ולהישאר רגוע וסבלני. עד כמה זה היה מעשי, זו הייתה שאלה אחרת...
בלילה בכיתי, ייתכן שעל הצלקת הקטנה, או אולי הבנתי ששום דבר לא מובן מאליו. גם עם דורון נקלעתי לקשיים, לא בכוונה תחילה, אך בעקבות הצעד השישי רציתי להיות כנה עם עצמי ולומר לו דברים אמיתיים.
הרגשתי צורך להבהיר שאני מתאווה לריגושים ללא הרף ורוצה כל הזמן למלא את הבור השחור והריק שבשיפולי הבטן כדי להרגיש טוב עם עצמי. אך הבנתי שברגע שאתוודה ייתכן שלא אקבל הזדמנות לחזור, החשש מכך היה הרבה יותר חזק מהרצון להיות בסדר.
הקיץ תם זה מכבר והחורף כבר התדפק על הדלת, החיים נכנסו למסלולם, הבטתי כלא מאמינה בידי שאחזו מזכר קצר שקבלתי באותו יום באופן רשמי, אף על פי שכבר שבוע קודם גברת צילה המפקחת צלצלה בכבודה ולא בעצמה, אלא דרך המזכירה, וציינה שהיא התקשרה כדי ליידע אותי מראש... בקשר למזכר שיחכה לי במגרת הדואר הפנימית. כאשר פתחתי אותו לא האמנתי למראה עיניי.
הנדון: מנהלת צוות בקליטת עולים במסוף נמל התעופה
...לאור ידיעתך את השפה הרוסית ומקצועיותך המרשימה בעיקר בתחום צנעת הפרט...
אושרה לך המשרה....
בהצלחה!
בחלוף שבוע מאז קבלת התפקיד יצאתי לשדה כדי לראות את המסוף וליהנות מהמשימה. השעה הייתה מאוד מוקדמת קרני האור הסתננו בכול הנתיבים והגיעו אלי. זו הייתה השעה שבה האור והחושך שמרו על האיזון בגלל שהאור עדיין לא ממש הפציע והחושך עדיין לא נמוג, וידעתי בבירור שאפגוש עולים מאוד מודאגים, אך גם ידעתי כי באמתחתי נמצאו שפע של פתרונות כדי להנביט את קרני האור.
מיד בהיכנסי לאולם ביקורת הדרכונים ראיתי אותה, את האישה הצעירה שישבה לצדי במטוס בדרכי למסע השורשים שלי. היא הייתה יפהפייה אמיתית אך התלבשה באופן מוזר למדי. הופתעתי מהפגישה המחודשת. ניגשתי אליה, חייכתי הכי יפה שיכולתי, ושאלתי "את זוכרת אותי? ברוכה הבאה!"
היא הביטה בי דרך דמעותיה, ניגבה את עיניה והשיבה "הייתה לנו טיסה קשה, מתסכל להיות תקועה במטוס שעות רבות כל כך עם ילדים קטנים, הם בכו, הקיאו ולא ישנו, אני בוודאי נראית נורא, לא תזיק לי מקלחת טובה."
לפתע עצרה הביטה בי והאטה את שטף דיבורה נבוכה מעט "שמי פוייאנה, איפה הנימוסים שלי?"
יותר מאוחר, לאחר פתרונן של כמה מהבעיות הבוערות, נכנסנו לחדר עבודה קטן וקיבלנו הרצאה קטנה ולא רשמית על מצב היהודים בברית המועצות נכון לאותו רגע, מצב שתואר כלא יציב, כך שאסור היה לבזבז זמן מיותר, כך בכל אופן נאמר. הבנו שהמצב נגע להרבה אנשים כי הברית התפרקה והתחילה לעשות סדר בחייהם של בני אדם, ולכן הוטל עלינו לקלוט עליה ולתרום כל אחד לפי יכולתו ומומחיותו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 242 סופרת
בתום הרצאה יצאתי לאולם כדי לתת לעובדים קווי הנחיה וכבר מרחוק ראיתי את פואיינה, ניגשתי אליה שוב, היה לי יותר קל לגלות את הצרכים כאשר הפנים היו מוכרות, לנחיצות היה שם "פוייאנה" בו ברגע שהתקרבתי, היא התיישבה ואמרה "החזרתי את בתי לחיקי, שנים היא גדלה בלעדיי, שהתה עם אביה."
הזמנתי אותה למשרדי לכוס קפה ולשיחה קלה, ראיתי במבט פניה תהיות ושאלות רבות ואכן היא היססה מעט אך שאלה "האם בתי מוכנה להתמודדות עם התחלה חדשה? ...כבר במטוס היא התלוננה שהיא מתגעגעת לחבריה. לגבי מקום מגורים לא תהיה לנו בעיה, מיד כאשר נצא החוצה, הם יחכו לנו," ניסתי לדמיין מי יחכה לה? בתשובה לשאלתי שלא נשאלה היא המשיכה, "סבה וסבתה של הילדה וכל המשפחה המורחבת יטפלו בנו מכאן ואילך. הסבתא, זו אמא שלי והיא משמשת כראש המשפחה, דעותיה מוצקות מאוד, החיים חישלו אותה, היא ידעה סבל רב, לכן היא רווה נחת מן העובדה שהמשפחה הפכה למסורתית ומלוכדת." היא ציטטה את אמה "האהבה אצלנו לא החלידה על הצירים, ועם קצת התערבות, ובעזרת השם, אפשר יהיה גם לרוות נחת..."
חשבתי לעצמי, כן... זו כותרות יפה לידיעה בעיתון...
פוייאנה המשיכה, "מעבר להתרגשות הראשונית, משמעות האיחוד מאוד מדאיגה אותי, כיצד בתי תסתגל, ובכלל מה יהיה על כל המנהגים שיהיו זרים בעבורה... אני חששות מאוד, והמחשבות לא מאפשרות לי לשמוח עד הסוף, כולם מזהירים אותי שמנהגי המסורת ישימו אזיקים חדשים על פרקי ידי."
נכנסתי לדבריה, קטעתי אותה ואמרתי "ראי את הכול מתוך נקודת מבט של בתך, הכול באמת חדש ולא מוכר, אך במקום שבו היא גדלה היו הרבה צער ופחד וכאן היא תוכל להתעורר ולהבין כמה החיים יכולים להיות פשוטים כאשר אינה צריכה לזרוק מבט בחלון ראווה בפינת כל רחוב..."
פוייאנה לחשה "אך באיזה מחיר? בוודאי שאני מבינה את מה שאת רומזת, וגם בבתי המתבגרת יש הרבה סקרנות אך כרגע יש בה גם ריקנות, נתק, וגעגועים."
הקשבתי והוצפתי בזרם של דמעות ששקעו בתוך תוכי, ראשי הפך סחרחר, הנה ממש מול עיניי התרחש מחדש משחק ישן ומוכר לי כל כך... משחק של להיות שייכת לרגע ובמשנהו להיות זרה ובודדה. הצעתי לה את עזרתי ואף נתתי לה את מספר הטלפון שלי, כדי להיות שם בשבילה אם תצטרך עצה, אך רק בשיחה שהתנהלה בינינו מאוחר הרבה יותר הבנתי מי היא ומי הוא אבא של בתה – זה היה לא אחר מאשר סירג'י חבר ילדותי.
בהפוגה הקצרה לפני הנחיתה הבאה הכנתי לעצמי קפה נוסף, לקחתי כריך ממגש האירוח והתיישבתי מול החלון במשרד שעמד לרשותי, צלצלתי לדורון.
הוא הקשיב ואמר "מופעל עלייך לחץ אדיר, אך זכרי שבעצם בואך ארצה נפתחו לך חיים ראויים, הם יסתדרו."
אחרי השיחה אתו הרגשתי טוב יותר. בהמשך היום משפחות באו להתייעץ, האולם התמלא אנשים בהמוניהם. פתרתי שאלות ותהיות, היו שבאו לבקש עזרה, אחרים להציע רעיונות מניסיונם האישי הצעות דמיוניות בחלקן, ואחרות ממשיות.
הגברים נראו כמו יצאו מסרט רוסי, ענדו מדליות על דש המקטורן קרוב ללב והחזה והתהלכו כמו טווסים, הנשים היו לבושות בבגדי נשף, ניגשו סתם כך כדי להתוודע אלי ולדבר. פתחתי את לבי ואפשרתי לרגשות, שהיו עד אז עצורים, לעלות על גדותיהם, לאחר שנים של איפוק יצרתי קשר עם עולים משם, רגשותיי סערו, אך באופן בלתי צפוי הגל העצום הזה ייצר בי סוג של רגיעה.
ביצעתי את עבודתי במקצועיות, חילקתי חומר כתוב לעובדים ההמומים, הדגמתי כיצד לקבל את פני היורדים מן המטוס, כיצד לתת טיפול אם היה נחוץ, אך מהר מאוד הבנתי כי יופייה של העשייה בצעד השישי היה טמון בפרטים הקטנים. הבטתי בעולים ובהתנהגותם והדברים התחילו להתבהר מרגע לרגע, הם התנועעו כמו בחלום, אך חיו את המציאות. הנהנו בראש כי חשבו שהבינו, אך לא ידעו מה לענות. אמנם הבית שהשאירו מאחור לא היה גדול, אבל היה מלא בהמון אפשרויות שטרם נוצלו, אך ברגע שהם הגיעו לארץ ההבטחות והאנשים שכוונותיהם טובות תחמו את הרצונות הכי יפים שלהם הדמדומים שלטו בהם, אף על פי שקרני האור נמצאו ממש לפניהם.
בדרכי להסעה שהייתה אמורה להסיע אותי הביתה, החושך השתקף מנופה של העיר, הוא ייצר מראה מסתורי, קרני השמש נחסמו כמה שעות קודם לכן. שמחתי להיות במקום שבו הייתי שייכת, אך גם משקיפה מנגד, ואף על פי שהיה לי קר מעט שום דבר לא פגם בהרגשה הטובה שלי בביטחון שמילא אותי מכיוון שהוריי עלו עוד בהיותי ילדה.
הפרויקט במסוף נמל התעופה סגר בעבורי מעגל פנימי ורוח הפרצים נחסמה, חזרתי לעבוד עם מטופלים והפגישות והקבוצה השתלטו על כל זמני הפנוי. גם ההימנעות התחילה להמריא, נגמרו לי התירוצים והפכתי בריאה באופן רשמי, הסרטן הדמיוני עזב את המרחב שלי. שנה חלפה מאז גילויו של הגוש והרגשתי שסוף כל סוף התגברתי, חודשים לקח לי לסלק כל זכר מהאורח שהיה לא קרוי ולא רצוי.
לא היה לי ספק כי עבודה על פגמי האופי שלי בצעד השישי בפגישה הקטנה ושירות למען אנשים חדשים, שעדיין לא מצאו דרך, הטיבו עם הביטחון העצמי שלי וגם המשרה שלי בעבודה הרוויחה מכך. הכול הפך פשוט: הילדים גדלו גם הדר כבר צעדה לתוך בגרות יפה, דורון עסק בענייניו ואפשר לי את הנסיעות לסופי שבוע עם הקבוצה, כך שהם הפכו לשגרת חיי, אך סוף שבוע אחד היה שונה ומיוחד מאוד.
באותו שבוע התכנסנו בפעם השלישית בביתה של הנריטה, המצב המדיני הטריד את כולנו כאשר שמענו את קולו של הקריין אשר חזר ואמר "אף על פי שבחודש אוגוסט האחרון ננקטו צעדים נגד עירק אחרי שפלשה לכווית, לא חל כל שינוי באיום, ולכן באישור מועצת הביטחון של האו"ם, החליטה ארצות הברית להשתמש בכל האמצעים שיהיו נחוצים..."
סגרנו את הרדיו ואת מדיניות החוץ השארנו למדינאים. ניגשנו במרץ כדי לארגן את התוכנית לוועידה הבין לאומית שהייתה אמורה להתקיים בסוף שבוע הקרוב, מזג האוויר הקיצי של סוף נובמבר התאים מאוד לאורחים מחוץ לארץ.
השתתפותה של סופיה מאיטליה אושרה והיא כבר הגיעה לארץ והייתה המנחה האורחת שלנו. כל אשר התרחש ורחש מסביב גרם לי לשכוח כי פעם הייתי אדם פרטי... נעם לי להיות באור הזרקורים. שמחתי שחזרתי ובגדול לשירות שכה היטיב אתי.
את הפגישה הקטנה שלנו הקדשנו לסגור את הפרטים הקטנים לקראת ארגון הוועידה ובניסוח ההזמנה לקראתה, הנריטה העירה כי מבחינתה הדבר הכי משמעותי יהיה אם כולנו נבוא לבושות ג'ינס צמוד. לא היה לנו מושג כמה עבודה נצטרך להשקיע בארגון סוף שבוע, לכן לא הופתענו כאשר השאלה הראשונה שאלה קנדי שמתפקידה, תפקיד שאותו אימצה לעצמה בהתנדבות, היה לדאוג להדאיג את כולנו. היא הייתה בעלת תכונות ארגוניות יוצאות מהכלל, בחורה רצינית שמעולם לא הפנימה את השם שניתן לנו מאחורי הגב "הדינוזאורים" ותמיד ניסתה לעזור, באמת ניסתה. היא ציינה, "מה אפשר לעשות, אני מאוד מתוחה נצטרך עזרה כדי להתמודד עם כל המטלות."
ג'ניפר הזכירה את העובדה הנעימה, "יבואו חברים מכל העולם, אחדים מהם לא אוכלים פחמימות רק חלבון וירקות, אחרים חמש ארוחות צנועות ביום, ויהיו גם כאלה שלא יאכלו "סוכר בגזר", הבדיחה הידועה הצחיקה אותנו. "סוכר בגזר" הייתה סיסמא, כולנו ידענו שאם וכאשר נגיע לרמת סוכר בדם שיש לאכלני גזר, לעומת כל דברי המתיקה שאכלנו בעבר, דיינו…
מוריה ששתקה עד אותו רגע, היא ניהלה באותו יום את הרישום של כל מהלך הדיון, הרימה את הראש וציינה בשמחה "הפעם הכול יהיה מיוחד יותר, כי תהיה לכולנו הזדמנות לפגוש את כל עמודי התווך של התוכנית מכל רחבי העולם. ובייחוד," היא הוסיפה, "אל לנו לשכוח את הפגישה הפתוחה לקהל הרחב, שתיערך אחרי ארוחת הבוקר בשבת." מפלס ההתרגשות התחיל לעלות ואת ההערה הבאה היא הפנתה אלי, "אני יודעת שאנשי מקצוע זו המומחיות שלך, וגם אנחנו לא נשכח לתרום לרעיון כדי ולהרחיב את הידע הכללי."
הקשבתי, והודיתי על מתן האשראי.
רחל התרעמה "למה, תגידו לי למה כל ספרי הדיאטה נכתבו על ידי אנשים רזים?"
חמדה ענתה מיד "את יודעת למה, כי רק רזים יודעים מה טוב לשמנים!.."
"תפסיקי להיות צינית, "התערבה חביבה.
"צריך לעדכן את אנשי המקצוע בנוגע לכל האפשרויות, ולמקד את השיחה בכך שיש אנשים עם צרכים שונים, הרי זה לא יהיה בעבורם זעזוע."
כולנו הסכמנו שיהיה עלינו לארגן את המחשבות מחדש בייחוד כאשר נפנה לאנשים חסרי כל דמיון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 245 סופרת
סוף השבוע התחיל ברגל ימין, מיד בבואנו, שמתי לב לפקידת קבלה חדשה, תחלופת הצוות הייתה די גדולה וידעתי שיהיה עלי לערוך אתה היכרות נאותה, מחשבותיי התרוצצו, רציתי כבר להתמקם בחדר ולהגביר את המזגן כי הימים היו חמים אך הלילות הפכו קרים, והחימום היה מאוד חשוב עבור הנריטה. הנריטה וג'ניפר הפכו לחברותיי הקרובות, הגענו ביחד במכונית של הנריטה, הגענו ממש מוקדם. הנריטה נראתה מאושרת, נרשמנו ומיד היא הובילה אותי למזנון.
"נשתה קפה, אני מזמינה."
בדרך כלל זה היה ככה, הנריטה תמיד התנדבה לשלם. אך מחשבותיי נדדו רחוק, הרגשתי אחריות לגבי הפגישה שהייתה אמורה להיערך כעבור שעתיים, פגישה פתוחה לאנשי מקצוע בתחום התמכרות לאכילה. ניסיתי לחשב את הזמן כדי להספיק להחליף את הבגדים לתלבושת חגיגית יותר, כי החלטנו שאני אפתח את הפגישה החגיגית. הכול היה בנויי על תוכנית שנים־עשר צעדים, אך הרושם הראשוני היה חשוב מאוד, "כי האמת צריכה גם להיראות" כמו שנאמר.
סיימתי את הקפה ללא הנאה גדולה מפאת קוצר הזמן, פגישת עבודה תוכננה בחדר הצדדי, כל חברי המועצה כבר הגיעו ונמצאו במקום, היה לנו מאוד חשוב לסכם את צורת הפרסום הנאותה לאנשי מקצוע וללבן דברים לפני הפגישה הפתוחה.
מיד עם פתיחת הישיבה, התעקשתי לקבל זמן נוסף כדי לשפר את הטיוטא שתצא מתוך החדר, מסמך אשר יסביר את עיקרי התוכנית שלנו לרופאים ודיאטנים, רגע מסוים הנריטה התפרצה כלפיי, "אני לא בטוחה בכישורי ההסבר והשכנוע שלך."
לא עניתי, בעיקר כי מוריה הוסיפה גם היא את הסתייגויותיה וגרמה בכך לחילוקי דעות נוספים. האמת, הופתעתי לשמוע את קנדי מצטרפת לדעתי, הוויכוח העיד על נחיצות ההסבר הנכון, אם ההצעה שלי תתקבל ואם לאו. חמדה העירה ובקולה נשמעה גאווה גדולה, בעיקר מתוך ניסיונה בעבודה, "הרעיונות שהעלינו מקוריים ואמיתיים כי בחוץ המצב הרבה יותר חמור ממה שאנו חושבים." חמדה עבדה עם דיאטנים מי כמוה יודע... בהצבעה הסופית קיבלתי אור ירוק להנחות את הפגישה לאנשי מקצוע, לפי החלטת הרוב ולא לפי מהות היחסים או בהשפעת הדעות האישיות.
יצאנו לכיוון האולם, מרחוק ראיתי את נורית מתקרבת, היא אחזה בזרועי ובעודה מזרזת אותי אמרה "בואי נתקדם לאולם."
רעדתי והיא חשה בכך.
"יהיה בסדר לוסי, את יודעת לדבר וכולנו נעריץ אותך! נרגעתי, למעשה הכול היה כתוב לי, אך כאשר הישרתי את מבטי לאולם הענקי חששותיי גברו...
האולם הכיל כארבעה מאות מקומות. הגיעו כמה קבוצות מארצות הברית, אנגליה, איטליה ואפילו גרמניה, רוב הקבוצות מהארץ באו בהרכב מלא, בנוסף הוזמנו אנשי מקצוע מכל המרפאות ואפילו אנשי תקשורת הגיעו. האולם הגדול היה כמעט מלא. ניסיתי להיות רגועה. ידעתי כי ייתכן שיהיו בקהל בעלי מקצוע שדעותיהם מוצקות ונוגדות את תוכנית ההחלמה. הציקה לי הידענות של אנשי מקצוע, ידענות שאותה ספגו מהספרים ומפי אנשים שמנים רבים שלא הבינו את האמת של עצמם או שפחדו להיות כנים ולהתוודות על כל אותם רגשות האשם הבושה והפחד מכישלון חוזר.
בטרם פתחתי במילים הושלך הס באולם. שיננתי לעצמי לא להיות חריפה מדי, מרחוק הבחנתי בהנריטה, היא הביטה בי במבט תומך. הסיבה שהיא לא נבחרה לדבר הייתה התגובה הקשה שלה כלפי אנשי מקצוע כמו שהיא בעצמה הסבירה "אני מתרגשת מהבטן, אחרי כל השנים האומללות שבהן ניסו לעזור לי ויותר הרסו מאשר הועילו". היה לה קשה מאוד להישאר שלווה לנוכח אזלת ידם של המומחים.
ברגע שהפגישה החלה, התפוגגה כל ההתרגשות שלי, הייתי מאושרת. מרחוק האזנתי לעצמי, לא האמנתי שזאת הייתי אני, "החלמה מהתמכרות מלאה בנסים ומאוד מבלבלת, ולכן אדבר היום רק על שלושה נתיבים עיקרים שדרכם אפשר להינצל מלוע הכריש.
הראשון שבהם זו תוכנית אוכל אישית שמתבססת על הידיעה האישית שישנם כמה מאכלים שלעולם הם יהיו מחוץ לתחום, כי עד כמה שניסינו לא הצלחנו להניח להם ברגע שהם נכנסו לפינו, גם כאשר הרגשנו רע עד כדי להקיא או למות.
תרומה נוספת שהתוכנית מציעה זו עבודה על שנים־עשר צעדים שמהווים גורם הפתעה בכל התחומים. אני חייבת להעיר כי יהיו שיאמרו שבעצם לא משנה מה קודם למה, עבודה על הצעדים או שמירה על תוכנית האוכל, כי הרי צריך להתחיל איפשהו. אך לדעתי חשוב מאוד לזכור שהצד הפיזי, כלומר האכילה הלא נכונה, יכול להיות מסוכן ולהביא את האדם למקום שאין ממנו חזרה.
והדבר האחרון, החשוב לא פחות, זה השיתוף עם הדומים לנו, אלה קבוצות התמיכה, ולא המשפחות שלנו…" סיימתי.
מרחוק ראיתי הרמת יד ואחריה באה שאלה, "האם את משאירה דלת פתוחה, לאנשי מקצוע?"
"כן," עניתי ללא כל היסוס או שהייה, ידעתי שזו תהיה השאלה ולא רציתי להיכשל או לא לכבד את השואל ואת כל הנוכחים באולם, לכן הסברתי מחדש, "אבל מרכיב המודעות העצמית דרך תמיכת החברים זו הנקודה המכריעה, כי חוסר האמון שהופנה כלפיי במשך זמן ממושך כל כך מכל יודעי הדבר בהחלט הלחיץ אותי ויצר בי המון רגשות נחיתות, רק פגישות התמיכה עצרו את הכול.
יד הורמה מלפנים "האם כניסתה של הקבוצה לחייך הקטינה את ההתמכרות, והביאה תוצאות שעמדו במבחן הזמן?"
הנריטה הזדרזה לענות "דבר שאני בדרך כלל מאוד טובה בו זו החשיבה השכלית, ואף על פי שזו תוכנית רגשית בחרתי להפוך אותה לחלק מחיי, כי הייאוש והאכזבה התגמדו. נוצרה חוויה מתקנת, הבנתי שזו מחלה כמו כל מחלה אחרת, ולכן יש בה נסיגה והתקדמות, אך באופן כללי אם מדברים על אחוזים, בתוכנית אין מאה אחוז הצלחה, אך ללא טיפול יהיה מאה אחוז כישלון..."
"האם הקבוצות שלכם לא מסכנות אתכם ללא עזרה מקצועית?" מוריה, בתוקף התפקיד שהטלנו עליה, הזדרזה לענות, "דוקטור נכבד, קבוצת התמיכה היא אולי הסיכוי היחיד שלנו להרגיש בנוח ולדבר בכנות, אחרי כל השקרים וסיפורי הכיסוי שהמצאנו שלוו ברגשות אשם איומים. קבוצת התמיכה נותנת לנו כלים למקד את כל תשומת הלב בהחלמה אמיתית, כי ברור לנו מעל לכל ספק, שאין לנו ברירה אחרת, ביקורים אצל דיאטנים, פסיכולוגים ועוד אנשי מקצוע אחרים הבליטו את העובדה שאין לנו הסבר הגיוני לגניבת האוכל בסתר ובסודיות, אוכל שיועד לבני משפחתנו." מוריה עברה לגוף ראשון כדי לתת משנה תוקף לדבריה, "כיצד יכולתי להיעזר בדיאטנית כאשר דברתי בחוסר אמינות ופשוט למדתי כיצד משקרים במומחיות, הסתרתי ממנה מידע חיוני, ובכל זאת ציפיתי להצליח!" הדוקטור המכובד הקשיב ובהפסקה שנוצרה הוסיף ואמר"אכן את דברת על מצבים קשים מאוד המאופיינים בשקרים ובהסתרת מידע, שחוסמים את הקשרים החברתיים ומיצרים שומן מצטבר אשר הופך לחומה מוצקה מול העולם החיצון. בשמועי את דברייך ואת דבריה של המנחה, אני וחבריי, אנשי המקצוע, מודאגים, וכאן מרשה אני לעצמי לדבר בשם עמיתיי ולשאול, אם המצב הזה הוא כמו לפני פיצוץ, אז כולכם בעצם ניצבים בפני אתגר אדיר. ייתכן מאוד שהיכולת של כמה מהאנשים לשתף ברגשות ולהתמודד תסכן אותם, לא?"
הקשבתי לדבריו של הרופא וחשבתי שיש משהו בדבריו, האפשרויות לא תמיד התאימו לכולם. נזכרתי באיילה שהקרינה אווירה חיובית רגועה ויותר מאוחר נסחפה בסערה.
קנדי הצביעה ואמרה "הפגישות שלנו חושפות המון ולא פעם אנחנו מוטרדים, הקרבה שבינינו ברורה ובולטת וחושפת את אותם המקומות שלא נחשפו מעולם, ואכן כן זהו דבר מסוכן כשלעצמו, לכן אנחנו כן ממליצים לבקש עזרה נפשית מבחוץ.
הנריטה ענתה אחריה, "אני לא מופתעת מהדברים שמעלים כאן, אך גם אתם, אנשי המקצוע המכובדים, בוודאי מתרשמים מהבעות הפנים שסביבכם, מההקלה שישנה כאן, גם אם לבכם נשאר, חצויי."
ג'ניפר דיברה אחרונה, "דיכוי הרגשות ואכזבה חוזרת ונשנית הם מרשם בדוק לחוסר אונים ואומללות ומכאן הדרך לאכילה כפייתית קצרה מאוד. יש כמה דרכים נכונות לעבור את החוויה הזאת, לכן זו אינה בגידה במקצועיות שלכם, אלא דבר בסיסי שנחוץ לנו כדי למנוע בלבול מיותר.
הגיע הזמן לסכם את הפגישה. אמרתי "צר לנו אם הנאמר כאן פגע בתחום המקצועי של הנוכחים, אנו מודעים לכך שנחוץ שילוב של טיפול, ואנו מעודדים את הדבר. אנו יודעים עד כמה חשוב להבין את הדברים באופן מקצועי, אך במעט הומור אשאל, איפה נמצא את אותו אדם מקצועי שיסביר לנו כיצד אחרי שנים כה רבות של סבל אני עדיין חושבת שהביס הראשון לא יביא אלף אחריו ותמיד נופלת לבור יותר ויותר עמוק. עצוב וצר לי שכה מעט אנשים מבחוץ מבינים אותי."
הדוקטור המכובד פנה ושאל "האם יש לי לעמיתים שלי רשות להגיע לעוד פגישה פתוחה?"
הנריטה המייסדת נראתה מרוצה והזדרזה לענות, "אני מניחה שזה יהיה רצוי מאוד."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 248 סופרת
בתום הפגישה פנינו לכיוון חדר האוכל, זו הייתה אחת ההנאות של המרתון, לאכול יחד, בגלוי ולא בסתר. בדרכנו לשם הנריטה השיגה אותי ואמרה "אני גאה בך יקירה שלי, אני חושבת שאת מאוד אמיצה, גרמת לפגישה להיות סוערת מאוד ואולי בעקבות פגישה זו גם האחרים יעשו מהפכה בחשיבה ויבינו כי זה עניין של חיים ומוות. כן, לוסי, הפכת כמה מאנשי המקצוע למודאגים מאוד, הם הבינו כי מחכה להם עבודה רבה."
הסתכלתי מסביב הרבה אנשים שמעו את דבריה, כן, לשמוע את זה ממנה היה בהחלט כבוד גדול.
ברגע שהתיישבנו סביב השולחן, חמדה התערבה בשיחה וציינה "די, בואו נתרכז בארוחת הערב, נאכל בגלויי, ארוחה טובה שמגיעה לנו. הירקות טעימים מאוד וגם הדג נימוח בפה, לקחתי גם צלחת קטנה של מרק, כמובן, ללא אורז. באותה ארוחה אכלנו בריא מאוד, עדות אילמת לכל הדיאטנים והרופאים המומחים.
כל יתר הפגישות חלפו ביעף, וכמו תמיד פגישת סיום "סינדרום ג'ניפר" גרמה לכולנו תוגה לא מעטה. ג'ניפר פתחה ואמרה "החזרה הביתה, אחרי שפע של רעיונות וכתיבה אין־סופית יכולה לגרום לאי־הבנה עם המשפחה, החברים הקרובים והעמיתים בעבודה – כל אלה שלא עברו שום שינוי ויתקשו להאמין, אולי אף לא ירצו לקבל את העובדה, שלנו קרו דברים מדהימים. הרבה יותר קל לחשוב שכלום לא השתנה, המאבקים שלנו מעולם לא הרשימו אף אחד והביקורת תמיד תהיה טבועה באופיים של האנשים. האם אפשר להאשים אותם? הרי נסינו פעמים רבות כל כך לאכול "נורמלי", הרי עשינו דברים טיפשיים, מטורפים, ולא פעם פגענו באנשים ודווקא באלה הקרובים ביותר." השתררה דממה כאשר היא סיימה ואמרה "אך לא צריך לרחם עלינו!"
כשסיימה הצבעתי, הרבה פנים הופנו כלפיי, מעודדת מכל האהבה שהורעפה עלי במהלך כל סוף השבוע, אמרתי "בסוף שבוע זה עליתי עוד מדרגה בצעד השישי שלי ולמדתי לקבל את המגרעת הכי גדולה שלי: העקשנות, זו חולשה בלתי נשלטת.
ונראה לי כי נפתחה לפני ההזדמנות לנווט את העקשנות למאבק, כי האכילה הכפייתית הורגת וזה עניין של חיים ומוות."
חביבה היססה לרגע ואז ראיתי כיצד ידה הורמה "המלגלגים מכנים אותי משוגעת מאחורי הגב, הפכפכה, ואני אומרת שפתחתי דף חדש, החלטתי להפוך את המגרעת ולהשתגע למען התוכנית.
ג'ניפר סיכמה ובחיוך רחב, "בסוף שבוע זה למדנו שטיפול בפגמי אופי של עצמנו זה הסיכוי היחידי שלנו, וכאשר נחזור לסביבה הטבעית שלנו לא נתעסק בכיצד ובלמה האחרים מתנהגים כך או אחרת, אלא באיך לשנות את הפגמים שלנו."
בשעה חמש היה עלינו לפנות את חדרינו, השמש התחילה להיפרד מאתנו, היינו מוכנים לחזרה הביתה, סוף שבוע הכה בי חזק. שמחתי שסיימנו בשעה ארבע, נותר לנו זמן להגיע לקבלה עם המזוודות ולהזמין כוס קפה, הפעם ג'ניפר שילמה. כולם דיברו ודיברו והמחשבות שלי כבר הרחיקו הביתה, תכננתי כיצד לבצע נחיתה רכה לעולמי המוכר, לערב שעמד לפניי, לשגרה המוכרת.
אך שום דבר לא דמה לשגרה המוכרת בימים שבאו אחרי אותו סוף שבוע, אף על פי שהסוף שבוע הכין אותי לכמה התרחשויות, ואחת מהן הייתה שיחת טלפון שערכתי עם נעמה. באקראי נודע לי, תוך כדי הקניות ודרך מכרה משותפת, כי תתרחש חתונה ראשונה בחבר'ה ואנו נחמיץ אותה, הבת של אלישבע ודוד התבגרה, ואנחנו נעזבנו בצד. נראה כי הם בחנו היטב את היחסים המתוחים שלי עם כולם, ולאור שפע הלחישות שהסתובבו מסביב, הציבו לעצמם אתגר "לא להזמיננו".
מבוכה אחזה בי בהיוודע לי, ולדורון דרכי, שאין לנו בתיבת הדואר את הזמנת החתן והכלה המיוחלת. צלצלתי לנעמה בשעות הערב ואמרתי את המילים הכי טיפשיות שאפשר במצב כמו זה "תגידי לי, אלישבע התכוונה למה שנראה עד כה כשכחה מקרית?" אז הוספתי את קמצוץ תבלין הציניות המתבקש "הרי ברור לי שברגע שעמדתי על דעתי והפגנתי עצמאות, יבוא עונשי בדרך כלשהי."
נעמה הקשיבה ובנימה סלחנית אמרה "החבר'ה לא ירשו שזה יקרה באמת, הם לא ילכו עד הסוף עם הניתוק, ובכלל עדיף שתתני לי לדבר עם בעלת האירוע ולברר את העניינים."
הסכמתי, והוספתי "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מדברת בצורה זו, אך נפגעתי עד מאוד, והפגיעה צורבת. יש לי חשד גדול המנקר בי שאולי הסתה ודברי שטנה שקריים הם שהשפיעו על החלטתה של אלישבע, ולה לא הייתה שום דעה אישית או עצמאית בעניין.
וחוץ מזה קיוויתי שהשנים שבילינו יחד יעמדו לצדי והכול ייכנס למקום הראוי לו, ללא קנאה, כעס או פחדים סמויים חשבתי שלא פיתחנו זרות."
נעמה לא יכלה, גם אם רצתה בכך, לא לחפור יותר לעומק "נניח שדברייך אמינים, יהיה קשה להוכיח אותם וצריך לחשוב על כל מכלול הפרטים, כיצד לדבר אתה ולהבהיר לה את העמדה הנכונה, כדי לפזר את ענני ההתקפה נגדך... בדבר אחד אוכל כן להסכים, רוחמה וזהבה ניצלו אותה ואת האירוע החשוב, ציון דרך בחבר'ה כדי לפגוע, הרי מעולם היא לא עשתה משהו בצורה זדונית, או בכלל..."
לא האמנתי למשמע אוזניי ואני חשבתי לתומי שאני היא זאת הנמצאת על פרשת דרכים מסועפת ומשם נובע כל הבלבול. הצטערתי, עכשיו הכול נהפך לטינה גלויה והיה נראה כי בכך אבד הסיכוי להבנה. שתקתי.
נעמה ניסתה לרכך את משמעות המעשה ואמרה "ראי, לוסי, אני יודעת כי את אישה דוברת אמת וישירה, אבל האנשים חשדנים ומתקשים להאמין לך, ונוסף על כך האופן שבו את אומרת את דברי האמת מקשה עוד יותר. את מעוררת באנשים פחדים, כנות אינה מצרך מבוקש."
בסיומה של השיחה הרגשתי בלבול וחוסר הבנה, תהיתי מה העליב אותי יותר, חסרונה של ההזמנה, או ניתוח האופי שלי בהקשר לכך.
למרות החשיבות שייחסתי לשגרה ולבעיותיה האופייניות, נטרפו הקלפים, בהישמע קולות מלחמה ששודרו מתוך הטלוויזיה שבביתנו באופן ישיר והפכו את העורף לחזית, למדתי מושגים חדשים: נשק קונבנציונלי ובלתי קונבנציונלי.
לא ממש האמנתי שהצבא העיראקי יעז להשתמש כלפינו בנשק לא קונבנציונלי, בגלל ההשלכות המרחיקות לכת שיהיו לכך. חולקו ערכות מגן אישיות לכל אחד ואחד אשר היו אמורות להגן מפני התקפת טילים לא קונבנציונליים, אפילו התינוקות קיבלו, לטרי הכלבה ונוני החתול הכנתי גזה עם סודה לשתייה כך נאמר לי לעשות באופן לא רשמי. קנינו קופסאות שימורים והרבה טונה לנוני החתול.
התחלתי להקשיב למהדורות החדשות, למדתי על אופן השימוש במסכה וההתנהגות בעת אזעקה. למדתי, אך לא קלטתי ונלחצתי עוד יותר, מסכה התקשרה אצלי מאז ומתמיד רק לתחפושות בפורים. מיום ליום האי־אמון שלי גבר, וכאשר התחילו לדבר על הכנת החדרים האטומים, מקלטים נקיים ומסודרים, עם ציוד לשעת חירום, הפסקתי להקשיב.
בעצה אחת עם דורון החלטנו לאטום את החדר של ליאור והכשרנו אותו לשהיה ממושכת, שאר הבית נשאר מאוורר ולא היה אפשר לעשות הרבה בקשר לכך.
ליאור שירת בשטחים באזור ה', שם היה הרבה יותר בטוח מאשר בבית אף על פי שלדעתי לא היה ולא יהיה מקום בטוח בזמן מלחמה.
לבי החסיר פעימה כאשר נשמעה האזעקה בשעה 1:30 לפנות בוקר 17 בינואר 91', והיא העירה אותי ואת הדר לחלוטין. מאות מטוסים אמריקניים הטילו אלפי טונות של פצצות על יעדים אסטרטגיים בעיראק. וישראל צללה באופן הטבעי ביותר לתוך המלחמה.
אחרי האזעקה לא ישנו, המצב היה מוזר מאוד, זו הייתה תחושה יותר ממתוקה להיות שרויה במתח ולא לפתוח את המקרר, הרגשתי ששום סקאד עיראקי לא ירחיק ממני את ההחלמה.
בתוך כל הכאוס התקשרתי להנריטה, היא חזרה מהולנד שבוע קודם לכן וברגע שבו היא הרימה את האפרכסת אמרתי "הפכתי את חיי לנס, אני בהימנעות, וזו התגלית המדהימה ביותר."
הנריטה הקשיבה ואז אמרה "אכן זה הוא רגע היסטורי עבורך, ואני מבינה את סערת הרגשות שלך, להימצא מול המקרר בלילה של מלחמה ולא לחפש בו את החלום האבוד."
בעודה מדברת דמעותיי החלו לזלוג, באותו לילה בנפילת הסקאד הראשון התעוררתי לתקופה חדשה, הרגשתי חזקה ואמרתי לה "את מבינה ידידתי, אמנם הניצחון שלי קטן מאוד, אבל מעולם לא ציפיתי להגיע לרגע כמו זה שבו קיבלתי מרחב נשימה עצום וייחודי, אני מודעת לכך שיידרש ממני מאמץ כל חיי ותמיד אהיה בהחלמה, אך אין מאושרת יותר ממני ברגע זה כאשר אני משוחררת מפתיחת דלת המקרר."
הנריטה האזינה, בשקט ואמרה "מעולם לא שמעתי אותך מדברת באופן הזה, את נותנת לי הרגשה, שאת לא אותה האישה שהכרנו, לא אתפלא אם תאמרי לי כי נפרדת משוריק לתמיד. אני מאושרת, בשבילך."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-6 "מקום בזמן"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 252 סופרת
בבוקר ראינו על מסך הטלוויזיה את ההרס, הפחד אחז בי כאשר ראיתי כמה בתים נהרסו גבו מחיר יקר ברכוש, הפגיעות בנפש היו מזעריות כי חלק מתושבי תל אביב וסביבותיה עזבו את בתיהם ועברו לאזורים מסוכנים פחות.
הקריין הודיע על כמה בני אדם שמתו מהתקף לב או מחנק בעקבות אי־הסרת אטם המסנן מהמסכה. הבטתי מהחלון, הרחובות היו שוממים ומי שהיה אמיץ דיו הסתובב עם ערכת מגן תלויה על כתפו. הרגשתי הרגשה מוזרה, רעיון של טילים נופלים העמיק את הפחד ואת סערת הרגשות, שאפילו צפירת ההרגעה לא הצליחה להשקיט. ומנגד התבררה לי עובדה מדהימה שתשוקתי לאוכל לא התעוררה והיה לי רצון גדול להעניק לעצמי ביטחון רק באמצעות שהייה בחדר האטום, זו הייתה האפשרות הכי טובה, לפחות כך נאמר לנו, כך או כך לא חשתי צורך לחפש פתרון אחר. התעליתי על עצמי ולא נרתעתי מהחיים.
בלב כבד חלמתי על נסיעה לפגישה, אך הייתה המלצה להימנע מהתקהלויות, כך ציין הקריין מדי פעם בפעם. זו הייתה תקופה קשה ומה שנשאר לי זה לערוך אין־ספור שיחות דרך הטלפון, היה קשה להיפגש אך עזה הייתה תשוקתי לשמור על עצמי, סירבתי לתת למצב החדש לערער את הכוונות הטובות ולהזיז את החיים ממסלולם.
נורית התקשרה "אל תפלי ברוחך, עברת תהליך ארוך ומייגע של עבודה על עצמך..."
עניתי בחצי קול "המלחמה מפחידה אותי אך אתגבר. תבוסה אישית היא לא אפשרות בעבורי."
נורית הייתה דוגמה מדהימה לנחישות ולעוצמה, וכל מאמץ שלה היה ראוי להערכה, היא שימשה לי דמות לחיקוי. חשבתי לעצמי, עד כמה הכול הפך למגוחך כאשר כוחות עיראקיים מסתוריים, החליטו לנהל את חיי, הרעיון הותיר בי עצבות גדולה.
הימים הפכו לילות והלילות היו לבנים באחד מהם הייתה פגיעה ישירה בבית מגורים, הטיל נפל בחצר, וגרם נזק רב. בתחילה לא היה ברור אם היו נפגעים כתוצאה מהפגיעה "ככול הנראה אין נפגעי גוף, רק נפגעי פחד ואימה," כך נאמר בהודעה שנמסרה מאוחר יותר, הקשבתי לקריין, נזכרתי באדם בנה של עליזה, שלעולם לא יצא ממלחמה אחרת.
צלצלתי לנעמה ולזאביק מיד בהישמע צפירת הרגעה כי לדעתי מקום הנפילה היה קרוב אליהם, קולה של נעמה רעד כאשר היא ענתה ומלמלה בפחד שלא שמעתי כמותו מעולם, "פתאום רעם אדיר זעזע את הבית, הטיל נפל במרחק של כחמש מאות מטר מביתנו, קיר הסלון נסדק והחלונות כמעט נתלשו ממקומם. טיל הסקאד ששיגרה עיראק לעבר ישראל עשה עבודה טובה."
"כן, נעמה," הגבתי בהבנה, "המצב הנוכחי בודק את כוח הסבל של כולנו מעולם לא שיערתי שנצטרך להיות סגורים בבתינו."
חג פורים נכנס, מסכות מוכרות נלבשו עתה ומסכות האב"כ נטמנו בארונות, עוד מלחמה נותרה מאחור. בהביטי מסביב הבנתי כי פני האנשים היו מעט נבוכים ואולי הביעו תדהמה. הפוליטיקאים ציינו, כי הסתיים מבצע "סופה במדבר" לאחר שהושלם כיבוש כוויית מידי הכוחות העיראקיים. הצבא העיראקי נחל תבוסה קשה, מתקני צבא רבים נהרסו, ואלפי חיילים נפלו בשבי מדינות הקואליציה. לא האמנתי לאף מילה, אותי לימדו כי אם יש צד מפסיד תמיד תהיה עוד מלחמה.
הקרבות נשכחו כאילו לא היו מעולם, חוויית החדר האטום והאיום על החופש גרמו לי להעריך דברים שנראו כי יהיו ויישארו בשגרת חיי לנצח. הבנתי ללא צל של ספק כי הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות זה פשוט לחיות, כי מפחיד ככול שיהיה, אזור החזית במדינה שלי השתנה ממלחמה למלחמה.
"ככה אי אפשר יותר," כך נפתחה השיחה שלי עם הטוב בידידיי, שוריק שלי.
"אני מצלצל לך כדי להביע את דאגתי, לא שמעתי ממך, ומכיוון שעיקר עבודתי מתנהלת באיטליה בחצי השנה האחרונה, אבדת לי."
חייכתי לעצמי, למען האמת שמחתי לשמוע ממנו.
"לעולם לא אמעיט בערך המתנה אשר אתה מעניק לי, בייחוד יקרים לי כל הזיכרונות שלנו, כיצד אפשר שלא לכנותך מלאך שומר שלי."
שוריק הקשיב ואז מעודד מהחיבה שבדבריי אמר "בזה הרגע אני רוצה להתחייב לפנייך לא לחזור על אותן הטעויות שעשיתי בעבר, ובכך אני מאמין תוכלי להמשיך לשמור על שלוות נפשך."
באותה שיחה זכרתי שהיה עלי להסתפק בכך כי הדרך שבה הלכתי לא שילבה בתוכה אהבה מחוץ למסגרת. אך כל אישה שקיבלה אי פעם מחמאות, ולו קטנות ביותר, תוכל להבין את אשר התרחש בהמשך...
מצאתי את עצמי משיבה "צר לי כי רצונותיי פגעו בך כל כך, אף על פי שבהכירי אותך היטב ובזוכרי את מראה פניך ואת מבט עיניך, תמיד ראיתי בהם ותמיד אראה בהם השתקפות של הבנה וקבלה גדולה. אף על פי שעדיין צרוב בי אותו המבט שהשתקף בעיניך כאשר לא השבעתי את רצונך בכך שביקשתי להפסיק את יחסנו."
שוריק האזין ואז ביקש "בואי ניפגש לכוס קפה בלבד, אני שמח על רצונך העז לשמור ששום דבר לא יעיב על השינוי המבורך שהתרחש בחייך בעקבות התוכנית... ומכיוון שלמדת לקבל החלטות ראויות, ודאי תהיי משוחררת מכל פיתוי, אך יהיה עלייך ללמד אותי את הפטנט, ועדיף שנעשה את זה פנים אל פנים, בעוד שבוע אני כבר חוזר למילנו..."
עדיין נאחזתי בהיגיון בריא לכן אמרתי "המציאות שלי הפכה להיות אותו חלום שרדפתי אחריו שנים רבות כל כך..."
שוריק קטע אותי ואמר "איני רוצה לאבד אותך באמירה לא נכונה, או בהרמת גבה מיותרת, אך יש בתוכי מישהו שקשה לו להתעלם מכך שהתנהגותך שונה ממה שמקובל בין ידידים טובים." ברצוני לשאול אותך שאלה בעדינות רבה, "האם לא ייתכן שנקלעת, להתמכרות נוספת ולדרך שאין ממנה חזרה?"
סיימנו את השיחה בבקשה חוזרת, הוא לחש "אהובתי לוסי, אשמח לראותך ולו לרגע, וזה יהיה אחד מאותם הרגעים שיעלו את מצב רוחי לשחקים."
הבית לא איבד מיופיו, זה היה בית עם אופי, הנוף נשאר מדהים כשהיה. המרחבים הגדולים בין חדרי הבית תמיד היטיבו עמי. המרפסת האהובה עלי נשטפה בשמש אביב שעמדה מרוחקת באופק, נפגשנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הסלון פנה מערבה והואר באור יקרות, הנרות הפיצו ריח חושני שמילא את כל חלל הבית.
שוריק כבר מזמן היה יכול להתייאש, אך הוא העדיף להתעקש, אף על פי שחלפו הימיים ההם של פגישות מתוכננות קצרות או ארוכות. נפגשנו כדי "לחוש את הטעם", כדבריו.
"בואי נשב ונבחן מה מותר ומה אסור לנו," הציע שוריק, מיד עם בואי.
הוא הביט בי ואמר בחיבה גדולה "מרגע שחזרת ממסע השורשים כמעט ולא נפגשנו, למזלי אני לא כולל את המחשבות, כי בהן עדיין מצאתי את זכרה של האהבה... אמנם פנינו לכיוונים שונים, אבל יחסנו היו בטוחים מכל רע מתחת לכסות עורנו. הם עמדו במבחן הזמן, נפגשנו בכל מצב רוח ולעתים קרובות, ידענו כיצד להפוך את הכול לכדאי, כבר מהתחלה לא יכולנו אחד בלי השני, בנינו עולם משלנו, והכרנו בתרומה ההדדית... לצערי זה היה נפלא, אך לא מספיק מחייב, ושוב אני תוהה מה הפך את לוח הזמנים שלך ליקר ונחשק, יותר ויותר."
הוא הביט בי ואחז בשתי ידיי במשך דקות ארוכות, כאילו פחד שעוד רגע אתנדף לחלל.
"לא לפני הרבה זמן היית צריכה לשמור על עצמך מפני הרצון להיפגש אתי, כי הדבר היה מעל ליכולתך, כל רעיון שהיה קשור לאהבה היה נדיר ויקר לך, בשלב מסוים אפילו ישבת אתי מול האנשים בציבור, והתגאית בכך... אז מה השתנה?"
העדפתי את האיזון חשבתי לעצמי, אך לא אמרתי.
לפתע הרגשתי אחרת, לגמתי מהיין רק כדי להחזיר לעצמי את היציבות, התשוקה הלמה בי בקצב אחיד ממוקד ואמיץ דיו כדי להשליך את חיי מנגד ובהתלהבות. שוריק הרגיש בכך, עיניו אורו כאשר הוסיף "שתיקתך עוזרת לי מאוד נראה כי את עסוקה במחשבות עמוקות, כן לא קשה להבין..."
עיניו הביטו בי באותו מבט מוכר עד צריבה.
"אני מקווה שנוח לך?"
נעצתי את עיניי בכיסוי המיטה ומלמלתי, כמו לתוך תוכי, היה לי קשה להאמין שכך אפשרי, לא שיערתי כי סערת רגשות תציף אותי שוב...
אמרתי בלחש, כאילו לעצמי דברתי "עשינו את מה שרצינו, אך האם נהגנו כשורה?"
שוריק הגיש את שפתיו לשפתיי וכהד שמעתי "הלוואי שיכולתי לומר כן בביטחון."
באותו הרגע קלטתי עד כמה עמוקים היו געגועינו, נישקתי אותו ועברתי הלאה, יותר לא חיפשנו תשובות, תבענו לעצמנו את האהבה. כל גוני הקשת הצטלבו בתוכי, המגע של שוריק והמגע שלי התערבבו זה בזה, מסר העברת האושר ההדדי הפך באותם הרגעים למשמעות חיינו.
בתוך הלהט שוריק לחש "תודה לך שאת אוהבת אותי כל כך, אני יודע עד כמה מפחיד בעבורך להיות במצב של חוסר שליטה."
השתקתי אותו בעדינות והפכתי את פעולותיי לרציניות יותר ויותר. העברתי את כריות אצבעותיי לאורך גבו מצאתי מקום ונקודה שהחזירו לי את התשוקה הבוערת ובאותה השנייה שום כוח ושום צעדי החלמה לא היו יכולים לנצח את ההמראה שלי. שוריק זעק ללא קול, הוא היה ונשאר נסיך אמיתי.
הרהור חלף בי, אז מה עכשיו, האם נוכל להמשיך?
שוריק לא התעכב, מי כמוהו ידע כיצד לאהוב. כמוני היה שיכור מכוח המגע, לא הסתפקנו בחיבוק ובנשיקות, המשכנו הלאה.
יותר מאוחר בשעת הארוחה הזדחלה לתוכי האשמה, בקול רם אמרתי "כנראה השינויים הם מאוד הדרגתיים, למרות המודעות הגדולה כנראה אין פתרון אחד, היום טוב לי ומחר הכול יכול להשתנות."
"את צודקת," אמר.
נפרדנו בחיבוק גדול.
החגים באותה שנה היו מאוד מיוחדים במשך כמה וכמה פגישות תכננו את המרתון הבא שנושאו היה "ההחלמה בעקבות המלחמה". הופתעתי שנצחיה לא השתתפה בהכנות היא לא הגיעה לביתה של הנריטה וגם הקשר הטלפוני מאז שנגמרה המלחמה לא היה כמו תמיד.
לפגישה של יום א' הגעתי מוקדם, הכנתי תה נענע ושמעתי מהנריטה שניסתה להשיג את נצחיה כמה פעמים, אך לא הצליחה. נצחיה הייתה עסוקה בבדיקות רפואיות ולא היה ברור מתי היא מתכננת לחזור.
תוך כדי מזיגת התה אמרתי "זה מוזר, נצחיה מעולם לא החמיצה פגישות, משהו השתנה..."
יותר מאוחר הגיעה מוריה ובפיה הבשורה הטובה שנצחיה בסדר ותחזור אילנו, וכבר ביקשה ממנה רשימה קטנה להתקשרות עם חברים חדשים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים הפרק השביעי בספר-"כרישים ערים גם בלילה"מבוסס על הצעד השביעי סופרת
הספר="כרישים ערים גם בלילה" מבוסס על 12 צעדים של קבוצת תמיכה לאכלני יתר אנונימיים
הצעד השביעי אומר:-
ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מחסרונותינו.
התמכרות היא חיים ללא שליטה, ללא כיוון, חיים של השפלה בשני מישורים:
הגלוי והנסתר.
האדם משתנה ולא דומה לעצמו או לדימוי שאותו הוא מכיר על עצמו בהרגשה זו תחושה של "כלום".
פרק שבע משקף את המושג להסתכל לחיים בגובה העיניים, זו תמציתה של האהבה מהאדם לעצמו פנימה וזה פירושו של למושג.
"ענווה!
להתרחק מכול התמכרות גורמת לאדם להרגיש שאין לו כול צורך לשלוט לא בעולם ולא בפעולות עתידניות שקשורות לאנשים אחרים ,אך היא גם מבטלת את הצורך לנזקקות לאחרים כדי לקבל אישורים ומחמאות.
האישור למעשים מגיע מתוך האדם פנימה.
חיים של עשייה ואיזון במה שהאדם טוב בו והתרחקות ממה שהוא גרוע בו. מייצרת את ההבנה היא שאין צורך להיות הכול לכולם.
אני מאמין של :"לחיות ולתת לחיות".
כן יש חיים,ועם ענווה הם גם שווים.
להגיע לצעד שבע,זה אכן לעבור מסע לא קטן, הספר עושה את העבודה אפשר להתבלבל בקלות לאורה של המחשבה מה טוב,כי יש לכך תשובות רבות....
לא כך הדברים עובדים...
במוקדם או במאוחר מגיעה ההבנה,כי כול האנשים מתקדמים לכיוון כול שהוא, כי זה הוא טבעם של החיים,לכן אין דרך אחת לכולם..
על הענווה יש לעבוד , בזמנים טובים וגם רעים,אל לו לאדם להיבהל אלא ולחזור ולשפר.
כאשר אדם עושה את הדבר הנכון פעם,הוא יוכל לעשות אותו מחדש,ההצלחה של אתמול מעודדת להצליח היום.
אין לכך תשובה אחת,כי בחיים רב הנסתר מהגלוי,לכן רק בענווה וסבלנות טמון השינוי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק 7-"נעלי עקב"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 255 סופרת
כעבור שלוש שנים
צעד 7 - נעלי עקב
הידידות שלי עם הנריטה העמיקה ושילבה בתוכה חברות אישית למסע החלמה, כך זה היה מהיום שבו הכרתיה. תמיד ובכל מצב היא ניסתה להעביר לי את ניסיונה ולשכנע אותי בצדקת דרכה, לא הייתה לה כל הבנה מה הם רצונותיי האמיתיים, והאמת היא שאני בעצמי הנחתי את צורכי החברותא לפני הרצונות שלי, ועשיתי את זה ללא כל היסוס.
הנריטה הייתה הגורו של כולנו וסמלה בעבורנו את הקו הנוקשה, ובעקבותיה הלכו אלה שהתעקשו והפריזו יתר על המידה בעניין חשיבותה של הימנעות מוחלטת ומושלמת. מהר מאוד הבנתי את הנקודה הזאת וקיבלתי את העובדה כי גם אני הלכתי שבי אחריה למרות היותי אישה מאוד עצמאית בכל התחומים האחרים.
במשך שנים שמרנו על השגרה הנעימה שקבענו לנו ונפגשנו בקביעות לפני הפגישה הקטנה של ימי א'. התרגלתי לזה ומצאתי בכך הזדמנות להפוך את הפגישה שבאה אחרי זה לעוד יותר מושכת בעיניי. בשיחות שלנו חיסלנו את הדיאטות חסרות ההיגיון, חסרות התקווה שהתנפצו כבר בבוקר יום א' ואת כל הפגישה פינינו לתוכניות כיצד לשפר את הסיכויים לשינוי. בשיחות הפרטיות קרה לא אחת שהיא ניסתה לבלבל אותי, הבנתי שלא יהיה אפשר לגבור עליה באמצעות הבעת דעה עצמאית, הרי מעולם שום דבר לא היה קל אתה או נראה מובטח אך ברגעי ויכוח כאלה תמיד סיימה באומרה "נבחרת לחברתי הטובה ביותר, תירגעי."
במידה מסוימת היא הייתה הסיבה לכל הדברים הנפלאים שקרו לי מהרגע שנכנסה לחיי, היא העניקה לי אומץ ובזכותה עברתי הרבה מאוד שינויים. בפגישות בארבע עיניים סגרנו שפע של נושאים הן אישיים והן מהותיים, כאלה שנגעו לכולנו.
באחד הימים הגעתי מוקדם מהרגיל, וברגע שהתיישבנו היא אמרה "לפני שנדבר על השירות והבחירות לנציגות, אני רוצה שנכין לנו ארוחת ערב, שבעיניי היא אחד הדברים הקבועים בדרך להחלמה שלנו."
הסכמתי אתה ואמרתי "כן, ההתמכרות מובילה את כולנו לאובדן, כי גם ביום שתכננו ונשבענו הכול יוצא אחרת..."
הנריטה הביטה בי, ובקריצה שהייתה אופיינית לה הוסיפה "למעשה הכול ידוע מראש כי זו טבעה של המחלה, ואם לא נעשה פעולות מעשיות כמו הכנה מדוקדקת של האוכל שלנו, לא נקבל את מה שנחוץ לנו.... כמו שלא פעם אמרנו, עלינו להרים את המסך על הופעת ההחלמה... לכן תוכלי להבין שאני דואגת עכשיו שאת נוסעת לגרמניה, כי הרגישות שלך למקום ההוא היא כזרם אדיר שיכול לקחת אותך לנתיב אפל. לא אעצור בעדך לרוץ לבחירות, אף על פי שחשש כבד מנכר בי, כיצד תתמודדי עם השהייה בגרמניה?"
עניתי לה מיד כי חששתי לתת לפחדיי לשלוט בי "יש לי מסר מבוסס של החלמה וברצוני להעביר אותו לנציגים שעושים שירות, ייתכן מאוד שתהיה לי הרגשה כבדה שלא תאפשר לי לממש את פעולותיי, אך למרות דאגתך וחששותיי אני רוצה לעשות את הדבר, ולעשותו בדרך הטובה ביותר, ולא להסתתר מאחורי פחדיי." דמעות מלוחות ירדו על לחיי, חשתי שאם אבחר אעשה הכול כדי לתת לעצמי את האפשרות לייצג את ההחלמה של הקבוצות בישראל.
הנריטה הקשיבה לי ונראתה לא מרוצה, גם אם היא ניסתה לא להבליט את זה, על ידי כך שהשקיעה את מרצה בהכנות האחרונות לארוחה שלנו. במרץ רב הכניסה את מגש תפוחי האדמה לאפייה בתנור בעוד אני הוצאתי את הסלט הירוק וערבבתי בתנועות מיומנות את החסה הצעירה. הוצאתי כוסות לשתייה קרה וחמה וחשבתי לעצמי שאם יש דמות להחלמה היא נראית כמו הארוחה שלנו, מה שאפיין את המראה המדהים יותר מהכול היה דג הים בטיבול אסייתי שחיכה על השיש לתורו בגריל.
השתררה בינינו שתיקה. הנריטה רחצה פלפלים בשלל גוונים, פוררה לתוכם גבינה בולגרית וצפתית דלות שומן הזליפה שמן זית, פיזרה פלפל שחור גרוס וטבלה במעט מלח, היא לא שכחה להוסיף גם בצל ירוק קצוץ דק ופטריות. מנה זו הייתה מחוץ לתפריט הרגיל שנקטה הנריטה בקפדנות, הייתי מופתעת מאוד...
"זה למענך," היא לחשה וסגרה אותם בעזרת כובעי הפלפל שחיכו בצד. תחת ידיה יצא מאפה פלפלים ממולאים, שעמדו לתפארת בכלי חסין אש שהביאה במיוחד מהולנד, את הכול הניחה על המגש התחתון של התנור.
מעודדת מהשתיקה שלה לחשתי במשנה אומץ, "בואי נהיה כנות, אני מבינה את הדבר שממנו את חוששת יותר מכול, הרי ברור לחלוטין כי ברצונך בנציגה יותר רזה ואם אפשר גם אחת ששולטת בשפה האנגלית טוב ממני."
הנריטה התפנתה ונזפה בי מיד "מעולם לא גרמתי לך לחשוב שידיעת האנגלית שלך משנה לי דבר מה. אך אם את מתעקשת על כנות, אז תמיד חשבתי, תמיד אמרתי וגם כיום אני חוזרת ואומרת שההחלמה שלך נהדרת ואת עושה עבודה טובה, אך החזות החיצונית בוועידות בין לאומיות היא הסחורה הנדרשת, ולכן עלינו לשלוח נציגה רזה."
בזה היא סיימה ושלחה את ידה לסכין החיתוך שהניחה קודם לצד הצלחות.
החברות הגיעו והפגישה החלה. מדי פעם בפעם הרגשתי את מבטה נח עלי, מבט מתנצל שרצה להרגיע אותי על הדברים שאמרה וגם על אלה שעמדה לומר, היה לי עצוב לשמוע את דבריה בזמן הסבב. היא חזרה על אותו המסר באופנים שונים "לכולנו היה זמן לחשוב על ועידת גרמניה שתיערך באפריל 95'. היא תהיה חשובה מאוד, הנציגות האירופיות מאוד רזות, ולכן אין לנו ברירה, עלינו לבחור בהתאם, אם אנחנו רוצות להשתלב עלינו לשלוח נציגה רזה."
שבועות מאוחר יותר זיכרון הפגישה עדיין היה חרות בי בעוצמה, והבנתי כי הכול היה מוזר, היא הצליחה לבלבל, לא רק אותי, את כולנו. אז בפעם הראשונה עלה בי החשד, שהוכח כנכון שנים הרבה אחרי כן, היא בועטת דווקא בי בגלל היותי החברה הקרובה לה מכולן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק 7-"נעלי עקב"- הספר כרישים ערים גם בלילה"-עד עמוד 259 סופרת
הסתיו היה לחורף, והחורף לאביב, וזה הגיע במלוא עוצמתו. ימים חלפו ומערכת היחסים שלי עם הנריטה התחזקה למרות הכול. רצתי מפגישות לפגישות וכמעט שלא התפניתי לצרכי הבית לכן כאשר פגשתי את עליזה שמחתי מאוד. זה היה ביום שבת שבועיים לפני חג הפסח, ליתר דיוק בוקרו של אחד באפריל, יום השקרים הבין לאומי...
עליזה חיבקה אותי ואחר תקפה אותי לא ממש בנימוס "לאן נעלמת, מה הבעיה שלך?"
חייכתי, מה יכולתי לומר, הרי לא התכוונתי לפרוש לפניה את קורות חיי, לכן השבתי בהלצה "אין לי בעיה, אך בתקופת חיים קודמת לא ממש הלך לי להיות אני עצמי, הבנת?"
עליזה הביטה בי והשעינה את זרועותיה על מעקה הגינה, וכך בביטחון ובידענות הסבירה "מהצד זה נראה כמו התמכרות נוספת, אבל מכיוון שאני אוהבת אותך אומר בזהירות, כנראה הכול לטובה, לא?"
מיד עניתי "בואי ואומר לך מהי המשימה הכי דרמטית שלי כרגע, ללמוד להלך בנעלי עקב..."
הגבות של עליזה מעולם לא הורמו עד סוף המצח, כמו במקרה ההוא, "יום שקר היום, אה..?"
חייכתי אך לא הרפיתי "לא, ברצינות, זהו סיפור על המקרים הנדירים שללכת על עקבים יותר יעיל מאשר לרוץ בנעלי ספורט..."
עליזה הורידה את הגבות למצבן הטבעי, המשכתי מעודדת "בחיים יש מקום להפעיל שיקול דעת ובשני מצבי הניידות, אפשר להמריא, אך אפשר גם להתרסק. לכן בואי ואסביר לך: בנעלי עקב האפשרות היחידה ללכת מהר, היא לעשות הפוגה, בין צעד לצעד, ובנעלי ספורט אפשר לרוץ מהר וכך להשיג זמן שהוא אשליה... לכן כדאי לבחור, ואני בחרתי במנצח."
"ואוו," אמרה עליזה בתדהמה, "ממתי הפכת לעוד יותר חריפה?"
עניתי ללא היסוס "הכול נובע מניסיון הנפילות שלי... נפלתי אין־ספור פעמים, גם כאשר הלכתי בנוחיות בנעלי ספורט, ולכן אני לומדת כעת להזדקף וללכת בנעלי עקב לאט ובביטחון."
עליזה הפריחה לי נשיקה באוויר ואמרה "תתפסי לאט ובביטחון," זאת הייתה עליזה החדשה, ובכל זאת עליזה שלי.
מיד אחרי חג הפסח הדיונים על הנציגות שלנו לגרמניה החלו במלוא המרץ והחברים נערכו להצבעה חשאית. מאוד רציתי להיבחר.
בדברי הפתיחה מוריה ציינה בלהט "המטרה היא לתת דוגמה אישית להימנעות פיזית מרבית. כמו כן עלינו לשלוח נציג שיכול להיות דוגמה למושג ענווה, ישדר פתיחות ויציבות ובעיקר יצביע על השינויים שהביאו להחלמתו. הקבוצות מכל רחבי העולם מאוחדות בדעתן על חשיבותה של הענווה ואינן מעוניינות בכל סוג של מחלוקות שקשורות לצביעות. בוועידה בגרמניה הנציג יחשוף בכנות את אופייה של המחלה הכפייתית, יהיה שותף למקבלי ההחלטות החשובות וייקח חלק בבניית תוכנית להחלמה."
קנדי הוסיפה "המטרה היא לבחור נציג המסמל יותר מהכול את ההחלמה הפיזית, כלומר, גוף במשקל תקין והדרך הישרה להשגתו."
הדיון הפך לסוער והדעות נחלקו לכמה כיוונים ברגע שהנריטה חיזקה את עמדתה של קנדי, "רק דוגמה אישית של אדם רזה, שהוריד קילוגרמים רבים, תסחוף אחריה חברים חדשים ותשקף את ההחלמה מאכילה כפייתית."
הצבעתי מיד אחריה ורחש של לחשושים עבר בחדר, "הניסיון לפצח מה מלהיב את האדם החדש לא לוקח בחשבון את העובדה שנקודת הזינוק בהחלמה שונה מחבר לחבר ואין להישען על מראה חיצוני בלבד, עד כמה שזה יכול להיראות מושך, הרי כולנו יודעים מה קשה באמת: לשמור על המשקל. כל מכור שירד קילוגרם אחד הוא בר מזל שלא עלה ארבעה במקום."
רובן הסכימו, מהן אפילו חייכו, ראיתי את זה בעיניהם ואחרים נדו בראשיהם כלפיי, אף על פי שהתומכים בהנריטה הערימו קשיים.
ג'ניפר כדרכה לא נקטה צד וניסתה להסביר "אכלן כפייתי הוא אדם פגיע שתדמיתו נמוכה מאוד ודבר זה משתנה לאט מאוד, אף על פי שבאופן מגוחך דימויו העצמי יכול להיות גבוה מאוד בקריירה, בחברה או במשפחה. יכול להיות מצב שהחבר שנבחר בו עומד יפה בתוכנית טובה ותורם רבות לחברותא, אך לא יורד במשקל במהירות המתבקשת, אי לכך ייתכן שכולנו צודקות..." היא הפנתה את מבטה להנריטה, "אך יש את התהליך עצמו ותמיד יש לתת לו מקום מכובד."
נצחיה החליטה להביע דעה ואמרה "שתקתי עד כה, אך לפני ההצבעה הקובעת אומר רק זאת ובצורה הנחרצת ביותר: אל לנו לשכוח את הייאוש שממנו מתחיל כל אדם המגיע לתוכנית, כאשר הוא עושה בה את צעדיו הראשונים. אולי נכון הדבר לקחת בחשבון את מספר הקילוגרמים שהנציג הוריד, אך להביע אי־שביעות רצון או לראות אך ורק יתרון במספר כלשהו גובל בגיחוך ובעלבון כאשר אנו באים לתאר הצלחה בהחלמה."
שקט מתוח השתרר עתה.
קנדי אמרה "לכל עמדה שהובעה כאן יש את היתרון שלה כדוגמה להחלמה מוצלחת או לתהליך החלמה מוצלח. לכן אני רואה את היתרון שטמון בשתי הגישות, לפעול בלחץ באחת משתי הגישות תהיה פעולה מנוגדת לרוח ההחלמה של שנים־עשר הצעדים."
הצבעתי שוב ובאומץ מחודש הוספתי "אכן כמה דברים מחייבים את הנציג שנבחר כדי לקדם את רעיון ההחלמה. לחשוף את המחלה האיומה של האכילה הכפייתית ואת תוצאותיה; לעשות את עבודת הרגליים של קניית והכנת האוכל הבריא והנכון; לשנות את ההתנהגות ההרסנית מתוך לימוד הצעדים ובמהלך נתינת השירות; והכי חשוב להפריד את הפעולות מהתוצאות – לא תמיד האדם הרזה יוצא מהר מתוך השמן ונחשף החוצה."
אחרי הצבעה חשאית, נבחרנו אני וקנדי לייצג את כולנו בגרמניה.
לפנינו עוד הייתה עבודה רבה והיו לנו לא מעט חילוקי דעות. לפני הנסיעה לגרמניה היינו צריכות לעבור על עוד נושאים לא פחות חשובים, זאת הייתה נסיעה טעונה ברגשות. גרמניה הרתיעה אותי תמיד, עצם הזכרת שמה של מדינה זו עשתה לי צמרמורת. והנה הגעתי למצב שבו הרעיון לא הפחיד אותי, או כמעט לא, הנסיבות השתנו ואף על פי שהשינוי כדרכו של מהפך לא קרה בן לילה, הצלחתי לשלב את הרעיון, על אף הטעם הרע שעלה בפי.
בישיבה האחרונה הוחלט שהקבוצות יממנו לי את הנסיעה מכספי התרומות ויישאו בכל ההוצאות. הפרשנו לכך סכום יפה שנועד לכך מלכתחילה, אף על פי שהכול היה יקר מכפי שציפינו. כול ההערכות מסביב גרמו לי לחשוב עד כמה אני ברת מזל, מה גם שהנריטה טרחה לומר לי זאת יותר מפעם או פעמיים.
הנסיעה לגרמניה חיזקה את הרגשת השייכות שלי. הרעיון שאהיה עם מכורים מכל רחבי העולם תחת קורת גג אחת שימח אותי. הימים נהפכו עמוסים מרגע לרגע לא חשבתי על שום דבר, בעיקר לא על אוכל מיותר, לי זו הייתה הרגשה לא מוכרת. הרגשתי אהובה שכן בחרו בי ברוב קולות. אלו היו המחשבות שעלו בי כאשר ארזתי את האיפור החדש בתיק הצד שלי. בחרתי מוצרים יפים ואיכותיים אשר הלמו אותי מאוד, רציתי יותר מהכול להיראות במיטבי ולעשות רושם ראשוני ממש טוב, דמיינתי את הרגע שבו אפגש עם החברים מכל קבוצות העולם. התפללתי שהכול ילך כשורה וייפתח בפני קריירה בין לאומית של שליחות אמיתית.
אמנם הייתי מבוהלת מעט, לא יכולתי להכחיש את דפיקות לבי מהמהירות שבה הכול קרה, אך העשייה עלתה וכיסתה על הכול.
במזכר המקדים שאחזתי וקראתי בהתרגשות רבה צוין כי הוועידה שתיערך בפולדה לא תשאיר לי הרבה זמן לעניינים אישיים, לוח זמנים יהיה מלא בפגישות, בדיונים ובסדנאות. שמחתי על כך, הפוקוס על נושא ההימנעות עזר לי לא לחשוב על השהייה במקום שהיה כה טעון בעבורי. אולם ידעתי שלעולם אין לדעת למה לצפות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 263 סופרת
ערב לפני הנסיעה שוחחנו דורון ואני.
"החיים שלך הפכו בלתי צפויים, מי היה מאמין שאת תיסעי לארץ האויב."
"כן," עניתי אחוזת בלבול ושמחה כאחד, "אני מחכה לכך בקוצר רוח, הנסיעה לגרמניה יכולה להוציא אותי מהתסמונת הנאצית."
ישבנו בחדר שינה, המזוודה הייתה מונחת על המיטה, עדיין פתוחה לאריזות אחרונות. חשבתי שיהיה עלי לבקש מדורון להחליף מצעים אחרי שאסע.
"אתה נראה מופתע ממה שאמרתי בקשר לתסמונת."
דורון ענה מיד בהומור האופייני לו "אכן מסתוריות דרכי האל, נסיעה בשירות ההחלמה למדינה שהסבה כה הרבה כאב ומוות למשפחתך ולאנושות כולה.
החלפתי נושא כי חשתי צביטה חזקה בלב, "ואני ממש מצטערת שתצטרך להיות לבד, נראה כי גם הוריי לא מרוצים, לידיעתך. דיברתי אתם, תגובתם לא נעמה לי, אך מה חדש..." בעודי מקשקשת הבטתי בדורון בייחוד בפניו, הן הביעו רגש חזק מאוד, רצון גדול להגן עלי או על עצמו, לא היה לי ברור.
"דורון," אמרתי, "לפעמים אי אפשר להינצל, אף על פי שכן אשמע לעצתך ואשמור על ערנות ואני רק מקווה שלא אתקל בעוינות מכל סוג שהוא. בכל מקרה אתייחס לכל המצב ברצינות."
דורון הביט במזוודה והעיר, "המזוודה לא עמוסה מדי?"
נזהרתי בתשובתי כדי לא לפגוע בו או לעורר את קנאתו שלא לצורך, עניתי בעדינות "סוף כל סוף אני יכולה להיות יפה ומהודרת, כאשר אסתובב בנעלי העקב האדומות במסדרונות המלון ובחדרי הוועידה ברצוני להרגיש כמו בתמונת החתן־כלה שמונחת במגירה..."
דורון הבין מה שהבין, ואמר רק זאת "שירות ברמה זו התחייבות גדולה, תיכנסי בדלת הראשית ובמלוא הדרך."
"כן, דורון, חיכיתי לרגע הזה הרבה מאוד זמן, אכנס ברגל ימין."
בארוחה המוגשת בטיסה לא נגעתי, הודעה בשם הטייס בישרה על ערפל בפולדה ועל קשיים בנחיתה, זה לא הפתיעה אותי... תמיד קשיים.
הגענו.
מרחוק שמעתי קריאה שכיוונה אותנו למקום המדויק שבו נוכל לאסוף את המטען. במונית מנמל התעופה גמלה בי ההחלטה להתקשר הביתה רק לאחר שאתמקם.
השעה הייתה שבע בבוקר, שעון גרמניה. ישבתי מכונסת, קנדי קראה חומר לוועידה, אני ישבתי ובהיתי בנוף הגרמני, זה כל משיכולתי לעשות בדרך למלון, סגרתי במוח את הערוץ הנאצי בנוגע לעם הגרמני וזאת אף על פי שתמיד חשבתי שלא אשנה את השקפת עולמי.
בנסיעה זו לא מצאתי כל טעם לחשוב במונחים של שואה, גם כי בחירת המקום לוועידה לא היה באחריותי וגם כי רציתי להיבחר ולהגיע למקום.
נסתרות היו דרכי האל.
בראותי את הלובי של המלון התקשיתי לקלוט את גודל המעמד. נרשמנו בקבלה ובחור לקח לנו את המזוודות, ופנה לכיוון המעלית. פניתי לאחראי שעמד מאחורי הדלפק ושאלתי כיצד יהיה אפשר לקשר אותי עם חדרה של ברברה, נאמר לי לעלות לחדרי ומשם לבצע את השיחה.
פניתי אל המעלית ואז ראיתי אותה מרחוק, את ברברה ידידתי הנציגה האנגלית, רזה, קורנת ומחייכת חיוך רחב שנועד אך ורק בעבורי.
"היי, ברוכה הבאה. מצפות לנו חוויות שונות לחלוטין מכל אלה שידענו עד כה, את מוכנה?" חיבקנו זו את זו בחום, ואז תפסו עיניי כרזה מצמררת בלובי המהודר:
"לא עוד, אנחנו אחרים".
התמקמנו ולקראת ערב יצאנו לשדרה המרכזית של הרחוב העתיק. היינו חבורה מלוכדת והכרנו היטב, עוד מהמפגשים שארגנו בארץ לקבוצות מחוץ לארץ. ברברה וליונה טופפו בביטחון בעקבים גבוהים, סופיה נעלה מגפיים מחודדים תוצרת ארצה ואיתן יחד התמלאתי הרגשה נהדרת. אף על פי שלעתים קלטתי מהן מין מבט מגונן, הבלגתי, כי השעות נקפו והתחלתי להתרגל, לשלטי הרחוב ולשפה הגרמנית.
מצאנו בית קפה נחמד, התיישבנו והזמנו, העוברים והשבים פסעו לאורך המדרכה ובלי כוונה שקעתי לתוך זיכרונות אחרים. התבוננתי בחזות פניהם של המבוגרים החולפים מולי וניסיתי לא לחפש הוכחות שנעלמו לפני עשרות שנים, רציתי לא לראות עדות אילמת, לבסוף ההמולה סביב השולחן הידידותי הציפה אותי למעלה.
סופיה חילצה אותי מהמצב המביך, גם אם ללא ידיעתה, היא פנתה אלי ובחיוך שובה לב הושיטה לי מתנה קטנה שהביאה ממילאנו, עיר הולדתה. הודיתי לה בחום ובחיוך מכיר תודה. היא תמיד הייתה חברה מדהימה, רכנתי כדי להתיר את הסרט הצבעוני, ואז באופן לא צפוי נשמע קול כרוז, צרם והפר את השלווה, "בשנת 1235 נרצחו חמישה ילדים נוצרים כאן בפולדה." כרזה הופיעה לפתע מאי שם ופרצה לטווח הראייה שלנו, נישאת בידי אספסוף בתהלוכה של ניאו־נאצים. הצעירים שעטו כהמון חסר תרבות, ואנחנו במו עינינו הפכנו עדות למקורות כל הרעות כולן.
שלטונות החוק עמדו מרחוק ובאמתלות שונות נמנעו מלהבליט את עצמם, הם הורגלו בהפגנות מסוג זה שהתחדשו מדי פעם בפעם. הנחתי את המתנה סמוך לכוס הקפה והבטתי בתרבות רבת השנים של גרמניה, הלא ייאמן התרחש, ישבנו, חברות מעולמות שונים, סופיה מאיטליה ברברה מאנגליה, וליונה מארצות הברית, אך למרות הקרבה המשותפת הייתי לבד.
לא האמנתי שזו המציאות, התזמורת התקדמה לפני התהלוכה, מעודנת מחד, משחיתה מאידך. המוזיקה התפזרה באוויר, הכתה בנו בלי להתנצל, הכול בנועם ובתרבותיות. המראה והמוזיקה לקחו אותי בדמיוני אל העבר הרחוק, אל אהובה של הדוכסית לוסיאנה שלי, יוהאן, בחור יהודי ממשפחה טובה ומבטיחה, שיש לו מהלכים בפוליטיקה וצפו לו עתיד מזהיר. זה היה לפני מאתיים שנה, גרמניה הייתה אחרת, מזלו של גבר זה שלא חי לאחר מכן, הוא היה מת מצער בראותו למה הפכה גרמניה שלו.
מיד לאחר ארוחת הערב אווה, הנציגה מגרמניה, העלתה רעיון לערוך פגישה לא רשמית לתוך הלילה, "כן, זה היה מפחיד מאוד לראות את הצעירים גלוחי הראש, וברור לכולנו כי הם מזכירים את הסיוט הנאצי."
ברברה ניסתה להפוך את השיחה לחקירה כאשר שאלה "האם זו תופעה נפוצה? חוזרת?"
אווה הרימה את הכפפה ומיד ענתה "זה נוער שוליים, אספסוף, המשכילים שונים מהם באופן מהותי..."
בשלב זה אזרתי אומץ ואמרתי "שמות הרחובות מזכירים לי נשכחות, ובאופן אישי קשה להיות מאושרת אחרי החוויה הזאת, מטען של זיכרונות בלתי נסבלים היא העלתה אצלי."
סופיה וליונה התקרבו וחייכו אלי כדי לוודא שאני בסדר, הן שאלו "האם זה נכון בשבילך שכולנו מדברות על הנושא בצורה כזאת, או שנפסיק..."
"זה, בסדר, אמרתי יש לנו הרבה על מה לדבר, ואם לא, כאן, אז היכן? אצלנו בישראל יש אמרה קבועה, 'רצוי לדבר על מה שאוכל אותך מבפנים, אחרת תפנה לאוכל'…" מעודדת מההקשבה הוספתי "למרות כל אשר ראינו היום לפנות ערב אני מרגישה ברת מזל ומוגנת, אני חושבת על היהודים בתקופה הנאצית, אז אף אחד לא הגן עליהם כאשר תקפו העליבו, קיללו או סגרו אותם במחנות."
אווה, החברה הוותיקה שלנו, הרגישה את כל כובד האחריות על כתפיה הצרות, ויצאה להגן על דור המבוגרים באומרה "אבי ובני דורו רצו שהכול ייפסק, קיוו שהסיוט ייגמר מהר, אך רובם הגדול באמת לא עשה כלום לעזור."
"אולי הם לא יכלו," העירה סופיה, "לא רצו לבלוט, לא רצו להיות שונים, פחדו מהזרוע הארוכה של הצורר, קיוו שהכול ייגמר בשבוע הבא, בחודש שאחרי זה."
לא הרגשתי בנוח, וזרקתי לחלל את המשפט שכולם רצו לשמוע "בואו נניח להיסטוריה,"
ובליבי חשבתי, זה נשמע יפה, אך ההיסטוריה שעטה ברחובות למול עינינו רק כמה שעות קודם לכן.
השעה התאחרה וליום המחרת חיכה לנו דיון ארוך בנושא ההתמכרות לאכילה, שהייתה משותפת לכולנו. עייפנו, ודי היה לי מכל תשומת הלב.
לחשתי לליונה "נראה לי שאני אעמוד במה שאירע, לא אוכל לשנות את מה שראינו, והבנות כאן לא יכולות לשנות את הדימוי העולה מכך. לפחות השיחה והקרבה עזרו לי במעט."
בבוקר בעודי מתקלחת, קנדי העירה דרך הווילון "הביטי בעיתון שקיבלנו מתחת לדלת החדר, האירוע שחווית אתמול צוין בכותרת מזערית."
המומה מכך עניתי "אולי גם לגרמנים לא היה נוח עם זה."
בשעות אחר הצהריים, בתום הפגישות הרשמיות, ניתחנו את המושג "ענווה" המיוחס לצעד השביעי, ובמשך כמה ימים כתבנו ולמדנו את הנושא מכל צדדיו. לא הופתעתי כאשר באחד הערבים אווה הזמינה אותי למסעדה, ישבנו לבד לארוחת ערב.
"בואי נשב ונתעדכן אולי נזמין משקה כלשהו לפני הסלט והשניצל?"
הסכמתי עם אווה, להזמין משקה נשמע רעיון מצוין.
"איזה הרגשה טובה, לא להזמין בירה, אלא משהו קל," היא אמרה, לפחות התחלנו במשהו, הבטתי בה ומאוד הזדהיתי עם ההרגשה של הוויתור, בעבורי זה היה תמיד לוותר על כוסית ורמוט.
"לוסי יקרה שלי, חייבת אני לומר לך שאני מרגישה ממש גרוע. אחרי שכתבתי את הזיכרונות והמחשבות שלי על הדף חציתי מסע מתיש, בלילות הדברים הפכו לעוד יותר נוראיים. אך ראשית, תודה שאכפת לך, מאוד חשוב לי לדבר אתך על מושג הענווה, כלומר, למסור לך את היוהרה של המורשת שלי ואת השיפוט שלי שהוא לא פחות קטלני, אני מרגישה שהגיע הזמן להכניס את החיים שלי להילוך חדש."
הבטתי בה ודאגה קלה התגנבה לתוכי, לא היה לי ברור מה מצבה או מה הם הפחדים שלה, "תגידי לי, אווה, האם את רומזת על המשפחה המורחבת שלך?"
היא הביטה בי וללא היסוס שפכה את הכול "יש לי משפחה גדולה, כולם בבריאות טובה, מאיישים משרות בכירות, אנשים ראויים, מה שנקרא... דרך עבודה על צעדי ההחלמה גיליתי את זהותה של אמי הביולוגית, והגילוי מילא אותי בהמון פחדים ויצר מתח ביני ובין שאר המשפחה. בתחילה לא האמנתי לכל מה שעבר עליהם, אך לעבר היה כוח. גילוי הלב של אבי המם אותי, היה לי קשה אך גם לו לא היה קל. בוידויו הוא לא הצליח להערים על העובדות, והרי במשך כל חיינו הצליח לו לא רע להתכחש לרגשות שלו.
"עבודה על הצעדים דרך העלאת המחשבות על הדף, לא אפשרה לי עוד להעמיד פנים והבליטה את ההתרחשות האמיתית של הדברים. ראיתי את מה שלא רציתי לראות... אבי חשש מיהדותה של אמי, גם אם מותה לא היה באשמתו, וכל זה רק בגלל מעמד, יוקרה ופחד לאבד את מקומו בחברה. אפילו היום קשה לי לחשוף את העניין לפרטי פרטים."
רעדתי, לא האמנתי שאני זו שמקשיבה לצד השני, לסיפור מן העולם ההוא שהכחיד את כל משפחתי, אך מצאתי את עצמי מדברת "האם את כעסת ונוטרת למשפחתך?" שאלתי, "בהתחלה היה לי נוח לחיות בהכחשה, רק אחר כך הגיעו הכעס והזעם, הכתיבה בדיו אדום הצליחה דווקא לכבות את האש בתוכי."
"מה זה אומר?"
"אומר לך למה אני מתכוונת, הבנתי שעבר זמן רב מאז, עשיתי לעצמי חשבון נפש נוקב וחסר פחד והבנתי שיהיה עלי לחיות עם העבר, גם אם הוא התגלה לא חמים ולא נעים ולא נוח, החלטתי להניח לכל המחשבות ובעיקר לכאב החונק, כן כנראה השלב ההוא בחיי הסתיים."
לגמנו מהשתייה והמלצרית הביאה את הארוחה שכבר לא ממש עוררה בנו תיאבון. הבטנו זו בזו וללא מילים, התגברנו ואחזנו בסכין ובמזלג, ואז אווה המשיכה ופתחה תיבת פנדורה הכי נוראית בעולם, ובדקות הבאות הקשבתי ואימת מוות הטביעה אותי.
"האמת, בואי נראה אם תוכלי להבין... כך התחיל אבי את הסיפור.
הכול הפך להיות לא ברור, כן, הרי באותה תקופה הרבה קרה בחיים שלי בפרט ובגרמניה בכלל, יותר מדי. ובעצם הכול היה סביב סודות כמוסים ולחשושים שלחשו סביבם.
"ההשלכות של המצב בשטח השפיעו על ההתנהגות שלי, חשדתי שהמשפחה המכובדת שלי תכננה משהו שאותו לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי. הייתי צעיר והיה לי קשה להבין דברים מסוימים שחוויתי, חיזקתי את עצמי בכך שהתנהגתי כרואה ואינו נראה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 266 סופרת
הכול הפך להיות לא ברור, כן, הרי באותה תקופה הרבה קרה בחיים שלי בפרט ובגרמניה בכלל, יותר מדי. ובעצם הכול היה סביב סודות כמוסים ולחשושים שלחשו סביבם.
"ההשלכות של המצב בשטח השפיעו על ההתנהגות שלי, חשדתי שהמשפחה המכובדת שלי תכננה משהו שאותו לא יכולתי להסביר אפילו לעצמי. הייתי צעיר והיה לי קשה להבין דברים מסוימים שחוויתי, חיזקתי את עצמי בכך שהתנהגתי כרואה ואינו נראה. ההרגשה הזאת שכולם מחביאים את הסודות רדפה אותי וכך זה המשיך לאורך זמן, אף על פי שהכול יצא לבסוף ובזמן שהכי פחות ציפיתי לכך.
"זה קרה כשאת נולדת. כן, עקב המצב הייתי פגיע וכאשר נאמר לי שאמך נפטרה במפתיע, הזדעזעתי, בייחוד כאשר שמעתי את דודי אומר "מקרה טרגי בחדר לידה," כך משפחתי קראה לאשר אירע. ניסיתי לשמור על קור רוח כיאה לג'נטלמן, זאת הייתה התייחסות מקובלת לאסון, גם דודי טען כי הוא תמך באופן הטיפול וכרופא בכיר היה נוכח במקום.
לא נפרדתי מאמך. מאוחר הרבה יותר הופתעתי כאשר נודע לי כי כל משפחתה של אמך עזבה את גרמניה למקום לא ידוע. דודי טען שעשה את המקסימום האפשרי. הדברים נעמו לי, כמובן. כאשר אתה צעיר ומוקף משפחה חזקה וקובעת, אתה מתייחס לכל עצה או רמז באמון רב, בייחוד אם זה יכול להציל את בתך היהודייה שזה עתה נלדה."
הנחתי לאוכל בשקט, גם אווה הפסיקה לחתוך את השניצל הווינאי, היא הביטה בי והמשיכה "הקשבתי לאבי, אך נשארתי קפואה... הבנתי כי הגילוי שאותו שמעתי בפעם הראשונה סיפק לי הרבה ידע. אך מניסיוני שאלתי את עצמי האם כל המצב הזה לא גבל בגיחוך, גם אם היה מסוכן עד מאוד... כיצד ייתכן עולם שבו גבר לא יכול, להיפרד מאם בתו, או לדאוג למשפחתה של אשתו? פניתי לאבי ושאלתי, אתה לא חושב שאתה הוא זה שצריך היה להחליט מה הכי טוב בעבורך ולברר לעומק מה שאירע למשפחת אשתך, ומדוע הם עזבו שלא על מנת לשוב? אבי פנה אלי בתחינה והמשיך, אווה לפני שאת חורצת משפט, אולי כדאי שתשמעי, מה יש לי עוד להגיד, בסדר? פתאום לא רציתי לדעת, אך התוכנית הטובה שלנו גרמה לי להקשיב.
"היינו משפחה עם מעמד, הרבה רופאים ומדענים, ידעתי היטב שמשפחתי שקעה בבוץ החיים הטובים וההגונים, בייחוד עם פרוץ המלחמה, אך עוד לפניה, שחצנות ויוהרה היו מילות המפתח, ולאשתי היהודייה לא היה עוד מקום בתוכנו. דודיי מצד אבי לקחו פיקוד."
אווה לגמה מהמשקה ושפתיה האדומות הלבינו מעט היא המשיכה, ישבתי מרותקת והמומה "אבי הביט בי ואמר, את מאשימה אותי בדברים רבים כל כך, האם את לא מאשימה את הגורל? אני לא רציתי לוותר על הקשר עם משפחתה של אמך, אך בכל המהומה כבר לא הבנתי איזה סוג קשר היה אמור להיות לנו?"
אווה הביטה בי, אחזה בידי וכמו ראתה את הזעזוע שעל פני ורצתה לתמוך בי "באותו שלב בשיחה קרה לי דבר מה, שמתי בצד את שאט הנפש ואת השיפוט שלי כלפיו, בזכות שנים־עשר הצעדים ובזכות ההימנעות מאכילה כפייתית, גיליתי בתוכי אומץ וסליחה. המשכתי להקשיב אף על פי שחשתי סוף כל סוף את כאב האובדן. חיבקתי את אבי, הוא רעד כולו, מאמץ החשיפה היה גדול עליו אחרי שנים רבות כל כך של הסתרה. הוא פרץ בבכי ואמר, רוחות המלחמה הרסו את חיינו לחלוטין, את כל המשפחה שלנו, היום אני מצטער ויודע שאין להשיב את העבר, ואיני יכול לפצות אותך על התנהגותי, מה שנותר לי זה לספר לך בכנות את כל הסיפור ורק אני יכול לעשות את זה.
"כן, לוסי, אני לא רוצה לוותר על הקשר הזה עם אבי ועם משפחתי."
חיזקתי אותה ואמרתי "נראה לי שהגיע הזמן שאת ואביך תצאו נשכרים מהתוכנית שלנו."
אווה הביטה בי כלא מבינה והייתה המומה מעט, "על מה את רומזת, שאני אקח אחריות ואבנה את היחסים עם אבי על בסיס חדש?"
"לא, אווה... לא כל התשובות טמונות בך, אל תגזימי... איך הגעת למסקנה הזאת? את צריכה רק להניח לדברים ולהביט קדימה, לא לדוש בהם, ולקבל את אשר אי אפשר לשנות. אביך מבוגר היום, ואת היא האישה הצעירה והחזקה שיכולה להושיט לו יד במלוא הענווה.
אך בואי ניפגש שוב בימים הקרובים ונדבר על הצעד השביעי בהרחבה, הרי שום דבר לא פשוט, אך יש דרך להביט באירועי העבר בגובה העיניים, לא ממקום נמוך ולא ממקום של שיפוט, על מנת שהכעס והטינה לא ינהלו את האגו הפגוע יותר מהנחוץ."
היא הביטה בי בשמחה והציעה ללכת יחד למסעדה האיטלקית שבפינת הרחוב השקט. מרחוק ראיתי את ברברה מתקרבת יחד עם ליונה. אווה מיהרה לאסוף את תיקה נשקה לי ברפרוף, התנצלה ופנתה לכיוון המלון, "נדבר," לחשה לי.
מאז לא פינינו זמן להיפגש, אולי כי לא ממש רצינו ואולי כי הבנו דבר מה שלא היה צורך לדוש בו...
התרוצצתי מפגישה לפגישה אך האמת היא שההישג הגדול של פולדה בא לידי ביטוי בכך שלמדתי לשים כמות סבירה של אוכל בצלחת שלי. הנציגות הגרמניות ואווה בראשן לימדו אותי מה היא מידתיות. חודשים ושנים התאמצתי כל כך לחיות במידה, והנה בתוך סיפורי אימה משולבים בחיבוק חם זכיתי להבין כיצד הענווה מרככת את היוהרה ומעמידה את כולנו על מצע אחד, מסתכלים זה לזה עין בעין. קלטתי כי החיים יכולים להיות אחרים מכל אשר ידעתי עד אז.
לראשונה חוויתי צללית של גוף רזה במידה הנכונה שנראתה למרחוק.
השתלבתי במערך של נתינה למען האחרים, ההרגשה הייתה טובה מאוד, אף אם היא תפסה את מקום של כל דבר אחר בחיי, שהיה מוכר לי עד אז.
כאשר הגיעה ההצעה הגדולה של ברברה הקרקע הייתה בשלה.
ברברה הזמינה אותי אליה לאנגליה להנחות סדנה ללימוד הצעדים בקבוצות, וכמובן, להתארח בנוחות בביתה לכמה זמן שארצה.
אוכל ליהנות מכך, חשבתי לעצמי. ההזמנה ריגשה אותי מאוד, ומיד צלצלתי לדורון כדי להתייעץ, להתלבט ולהודיע על החלטתי.
הקדשתי את מלוא תשומת לבי לשיחה עם דורון, כי לא היה לי קל להיפתח, ברעד קל פתחתי בבשורה ומאוד בזהירות, "בשיחה עם ברברה עלתה על הפרק ההזמנה לבוא אליה, לאנגליה. הרעיון גדול ומשמעותי מאוד ובכלל מרגש אותי מאוד שהוזמנתי בתור אורחת כבוד על חשבונה של החברותא האנגלית והאירית."
לא יודעת למה חיכיתי בתשובה, הופתעתי כאשר דורון שאל אותי, "האם את מודעת לפני מה את עומדת, ומבינה כי יש בכך יותר מהנראה לעין?"
נשמתי עמוק והשבתי את הדבר הראשון שעלה במוחי "על מנת להציל ולו אדם אחד מאכילה כפייתית, אעשה כל אשר אני יכולה, כל אחד במצבי היה עושה קצת יותר ממיטב יכולתו."
היה לי ברור שלדורון מאוד אכפת ממני והוא מנסה לפרגן, אך השתיקה שהשתררה באותו רגע הבהילה אותי מעט, והדברים שאמר לאחר מכן ליבו את בהלתי, "היי זהירה, כי בטווח ארוך קל מאוד לעבור ממצב של תרומה צנועה ליוהרה אמיתית כתוצאה מהתרגשות של עשייה מעל ומעבר."
הקשבתי והתחבטתי במחשבות והספק הלך וגבר בי, שאלתי אותו "האם אתה אומר שהפקרתי את הצלת חיי בידיים לא נכונות, בייחוד שלא אני היחידה שצריכה להתמודד עם תוצאות השינויים שחלו בי וכולנו כמשפחה כלולים בזה ובסופו של דבר יש בכך הרבה אי־נוחות.
דורון הפתיע אותי בתשובתו "המקום של המשפחה הוא גדול וכמובן מושפע מהשינויים, התמכרות מכל סוג שלא יהיה תופסת מקום ומרחב אין־סופי ומשפיעה על כל הסובבים. קראתי על כך רבות, ובכל זאת קשה לי לייעץ לך, אני לא יודע איך נכון לנהוג."
סיימנו את השיחה.
עיניי דמעו כי התקשיתי להבין מדוע החלטתי לנדוד כה רחוק כדי למצוא את עצמי... אבל ברגע שקיבלתי מעין אישור מדורון, רשמתי לפניי שיהיה עלי לדבר עם מקום העבודה שלי, דחיתי את השיחה ליום המחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 269 סופרת
השבוע העמוס של הוועידה הניב הרבה החלטות והרבה התרגשויות, תכננו את הטיוטה הראשונה של חוברת עבודה לצעד השביעי, למדנו, עבדנו, כתבנו, אך השעות שבהן שוטטנו בחנויות ריגשו אותי לא פחות, למדתי להתעלם מהעוברים ושבים והתרכזתי בחלונות הראווה, מעולם לא היו לי בגדים אלגנטיים מהודרים הידור בין לאומי, וגרמניה הייתה מקום טוב לפאר את הגוף הנשי, הצבעים והגזרות החמיאו לגוף החדש שלי.
המקטורן הלבן שקניתי נראה מדהים עם חולצת משי בצבע דובדבן עסיסי, וכל באי הוועידה ששוחחתי עמם החמיאו לי. לא היה כל ספק בכך, היה לי צורך אדיר להתפאר ברכישות החדשות כמו שברברה העירה, "הרבה זמן לא יכולת..." היא עצרה את נשימתה כאשר ראתה אותי לפנות ערב, שעה לפני נעילת הסיום. מיד אמרה "ידענו שסופיה תטפל בך היטב..." רק אז הבנתי עד כמה עז היה רצוני להיות במידה הנכונה ועד כמה התאכזבתי מכל אותם הפעמים שהדברים השתבשו ונרשמה עליה במשקל. בראותי את שפע הבגדים וכל פרטי הלבוש שהנחתי על המיטה זה היה הפיצוי, ולא היה כל פסול בכך, הרי נשיות הייתה שווה לערך עצמי.
לפני שהכול הסתיים חגגנו במסיבה לילית גדולה. מדדתי את כל הרכישות שלי לפני החבורה המשתוקקת, ודגמנתי בפני חברותיי את המלתחה החדשה. לבסוף בחרתי את הבגד הנחשק ביותר, גם האחרות נכנסו להלך רוח היתולי והפכו את החדר למסלול דוגמנות של בגדים ונעליים.
אווה הביטה בי ואמרה "מי היה מאמין שדווקא כאן, על אדמת גרמניה, תיראי כל כך טוב?"
הבטתי בה מעבר לערמת הבגדים והנעליים ונזכרתי באותו יום שבו התרחשה דרמה שונה, מאימת ומפחידה, הרגשתי שהדברים לא נמוגו לגמרי בערפל ההתרחשויות שהתרחשו מאז פגישתנו ההיא, אך אף אחת מאתנו לא רצתה שזיכרונותיה הקשים יחבלו בהחלמה שלה.
אווה הופיעה בזמן ועשתה בעבורי את המעבר קל יותר, לכן התפלאתי לשמוע אותה שואלת "האם ציערתי אותך בסיפורים שלי, הרי לא זו הייתה הכוונה שלי?"
"לא, ממש לא! אחרי הכול הנתיב שבחרתי בו היה בלתי צפוי, יש לי פחדים עמוקים שקושרים אותי לשואה, הם איימו על כל דבר שנראה שפוי, מוכר ושגרתי ולכן הזמינו הרבה שאלות ותהיות. הרגשתי רחוקה מן הבנות האחרות כאן עד שבתולדות חייך הצלחתי למצוא מרחב משותף."
ביום העזיבה, אחרי ארוחת הבוקר, צלצלתי למפקחת ארזה, בתחילה היא שתקה, ובדומייה שהשתררה יכולתי להריח את ריחה של הביקורת, האי־אמון והאשמה בצביעות כששמעה את בקשתי לחופשה ללא תשלום על מנת להתנדב. היא התאוששה והשתמשה במילים מאוד תוקפניות והיה לי קשה לשמוע את הדברים.
עיניי כוסו בדוק של עצבות, ממש באותו רגע רציתי להפסיק את השיחה ולומר לה שאני עוזבת לאלתר, אך זכרתי לה את המלצתה לאותה משרה ניהולית במסוף לקבלת העולים החדשים.
"ארזה," אמרתי, וגייסתי לשם כך צליל נעים ככל שיכולתי, "את לא באמת מופתעת, לא? הרי אם יש בעלת מקצוע שאכפת לה, זו אני, לא פעם שיתפתי אותך ברצון שלי לקידום, את תמיד היית מעורבת בכל הלבטים שלי אם לעזוב או להישאר למרות העיכוב בקידום. שלא כמו עמיתותיי, אני נשארתי מאחור זמן רב, והרעיונות שלי לחידושים לא ממש התקבלו אף על פי שבמוקדם או במאוחר, הם נכנסו למערכת והאריכו ימים."
באותו הרגע הקו הפך למשובש מעט, הספקתי להתנצל והשיחה נותקה, נשמתי עמוק וצלצלתי שוב, ואז החלטתי לקצר "בפגישה האחרונה בינינו הסכמת שאסע, וקבענו שאיידע אותך מתי אשוב, אז הנה קיבלתי הזמנה מחברה באנגליה, להתארח ובכך לתרום, והרעיון קרם עור וגידים."
השתררה שתיקה מעבר לקו, המפקחת ארזה השיבה "מאחלת לך הצלחה, אשלח לך את הניירת המתאימה, תקבלי שנה חופשה ללא תשלום. אני מבינה ששירות בהתנדבות, מאתגר אותך ונותן לך סיפוק והרבה אפשרויות, וזה לא רק הנסיעות עצמן. סליחה שאני מעירה הערה אישית, אך בעיניי אלה חיים של פנטזיות ודמיונות שווא, תיהני."
אחרי השיחה הרגשתי הרגשה מעט מוזרה, כי למרות האכזבה היה בזה שחרור, להיות רחוקה מטרדות העבודה. יותר מאוחר מסרנו את המפתחות בקבלה, ולא הייתה חבורה יותר קולנית מאתנו בלובי של המלון, התחבקנו, ונפרדנו...
ברברה ואני התיישבנו בנוחות בשורה הקדמית במטוס, והבטתי דרך החלון החוצה. עזבתי את גרמניה. לא, לא רציתי לחזור, הרגשתי כי החיים נכנסו למסלול המראה שמעולם לא ידעתי על קיומו. אך אלה היו רק מקצת המחשבות שחלפו בראשי כאשר רכנתי קדימה כדי ליישר מעט את מסעד הכיסא. ידיי היטיבו את החגורה, וקלטתי שבפעם הראשונה שדיי לא התחככו במושב שלפניי, ההימנעות הטובה מחקה את השומן והפכה את מותניי צרים והשאירה רק את סימני נשיותי.
אכן לא ייאמן אך מותני שקעו בחינניות במושב שהיה נוח ומרווח פתאום. נעלי העקב היפהפיות שעל רגליי, הבליטו את הקרסוליים הדקים, הרגשתי טוב כל כך. החלטתי כי לא אתן לשום דבר להרוס את מצב רוחי, גם כאשר עלו בתוכי קולות השיחה וצליל קולה של המפקחת ארזה. לרגע לא זלזלתי במה שהשארתי מאחור, אך הרעיונות החדשים שאפפו אותי מילאו אותי בניקיונם, אף על פי שהיה לי ברור כי ההימנעות, והשירות בהתנדבות עשויים להתיש אותי ממש כמו העבודה והקריירה.
נחתנו ויצאנו מנמל התעופה, השמים היו בהירים וקבלו את פינינו בברכת שלום, תופעה לא מקובלת בסוף חודש אפריל. בחניה מקורה מחוץ לבניין חיכתה לנו המכונית של ברברה. ברגע שהיא התניעה את המכונית הרגשתי איך הכנסתי את עצמי למצב משונה. ברברה הייתה "רק" חברה, היא ביקשה את התרומה שלי והבנתי שייתכן והשהייה לא תהיה פשוטה וללא כוונה יסתבכו הדברים.
התכנסתי בתוך עצמי וכמו דרך מסך שמעתי את קולה מיד כאשר יצאנו למרחבים "ללוסי לא נשארו מילים, חשבת שזה יקרה פעם?" רציתי לענות, לא, לא חשבתי על כך... אך אז נזכרתי שגם שתיקה זו שפה, ואפשר להשתמש בה. הדרך התפתלה וניצלתי את הרגעים כאשר תשומת לבה של ברברה, הופנתה לשלטים שבצדי הדרך וכך אפשרתי לעצמי לנתח את השיחה האחרונה עם ארזה המפקחת.
האם הכרתי בעלת מקצוע כמוני שעשתה מעשה מסוג כזה? לא!
הרי ייתכן שכתוצאה מעזות פניי אאבד את העבודה לצמיתות, אף על פי שלא אני אלא המפקחת הייתה צריכה להרגיש לא נוח, היא זו שדחתה אותי בקש זמן ממושך כל כך.
האם במעשה שעשיתי תיבחן הנחישות שלי?
צבטתי את עצמי, לא האמנתי שמחשבות מסוג כזה השתלטו עלי והתחלתי לתרץ את ההתנהגות שלי מול החלטות הפיקוח, אך האמת היא כי לא לקחתי בחשבון את ההשלכות שיהיו לכך שאשאר ללא עבודה, בייחוד אם יתברר בדיעבד שוויתרתי לפני הזמן ולא התמדתי עד הסוף ובכך החמצתי את הקידום שלי.
בעקבות כל ההרהורים האלה בדרך לביתה של ברברה הרגשתי פתאום שאולי איני חכמה או שנונה כל כך... וייתכן מאוד שזאת בדיוק העננה שהם רצו להפיל עלי. הדרך הפכה להיות יפה יותר מרגע לרגע, זו הייתה אדמתה של לוסיאנה שלי, והוזמנתי להיכנס בדלת הראשית.
ברברה הייתה מאושרת כדרכה, ולכן קיבלה את שתיקתי בהבנה והמשיכה ללהג "בואי אומר לך מה קורה אצלנו באנגליה. יש לנו המון קבוצות עובדות על ההחלמה, אך אנו זקוקים ליציבות ועבודה על ענווה."
כשהזכירה את הענווה כמנוף להחלמה, שתינו פרצנו בצחוק גדול של מבוכה. זה היה עקב אכילס של התוכנית, ושידרנו על אותו גל, שתינו הבנו עד כמה דרך החיים יכולה להיות דרך ללא מוצא.
"האם אתם צריכים את עזרתי בכל הצעדים?" שאלתי את ברברה, אחרי ששכך הצחוק המתפרץ.
היא השיבה, והחיוך עדיין על פניה, "דיברנו על המצב שלנו, יש לנו כמה חברים מאוד מוצלחים, אך עמוק בתוכי אני יודעת וידעתי תמיד שלבואה של חברה מצליחה מעבר לים תהיה משמעות שונה. שהיכרות כזאת תשפר את הקשר של החברים הוותיקים לעשיית הצעדים, לכל אחד מאתנו יהיה הרבה יותר קל לתמוך, לפרגן ולהשקיע באדם זר. חיפוש אחרי ההחלמה מעולם לא אפיין את החשיבה ההגיונית. ובכל זאת, ולמרות מה שאמרתי כרגע, יש בלבי המון תקווה שלבסוף כולנו נצא נשכרים, וזה יהיה לא רק הרושם שכולנו מציגים כלפי חוץ."
הבטתי בה בחיבה "בסדר, אין בעיה אני כבר מתחילה להיות מרוצה מהתהליך שכולנו נעבור."
בעיני רוחי כבר ראיתי את השינויים שיתחוללו, ובאותה נסיעה גמלה בי ההחלטה שאשאר עד שארגיש אחרת, עד שאהיה מוכנה לוותר על כמיהה, תשוקה וכישלונות. הרגשתי רצויה ומבוקשת וכל אלה נתנו לי עוצמה רבה שליטה וכוח, אף על פי שרוב חברותיי היו חושבות שתכונות אלה לא הולכות יד ביד עם ענווה.
ברגע שהחנינו את המכונית ונכנסנו פנימה, הטלפון צלצל וברברה התפנתה והרימה את האפרכסת, מרחוק שמעתי אותה "...כן, יש פה שתי נשים מאוד מאושרות, רק המחשבה על כך גורמת לנו להעריך את החיים הרבה יותר".
התיישבתי בסלון ביתה והייתה לי הרגשה מיוחדת כאילו אף אחד לא יכול להרחיק ממני את האושר. התעוררתי מחוזקת לקראת תקופה חדשה. מרחוק שמעתי אותה שואלת "ייתכן שהאורחת שלנו תרצה לנוח. כן, ההעזה שלה והרצון הגדול להעניק לנו זמן איכות ינסכו בנו ביטחון."
הבטתי מסביב והנחתי את שתי זרועותיי, על מסעד הכורסה, ההתרגשות שלי העצימה מן התקוות ששמעתי בדבריה. הייתי בארץ זרה, וחשבתי על כך שניתן לי פנאי להתעמק בטעויות העבר רחוק ממקום התרחשותו. בחרתי באתגר שישלב את ניסיוני שלי עם ניסיונם של האחרים, הרחק מעין צופייה.
הבטתי בברברה, שמעתי אותה מתכננת את ארוחת הערב הגדולה לכבודי ותהיתי כיצד הפכתי את חיי ויצאתי למסע לגילוי מרחב עצום וייחודי. רעד עבר בי, ידעתי בתוכי שהרגע הזה מלהיב ומרתק.
אני באנגליה... חשבתי לעצמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 275 סופרת
בסיימה את שיחת הטלפון עמדה ברברה על שעה של מנוחה ופרשנו לחדרינו, היא הודיעה בנחרצות שעלינו להיות רעננות לקראת קבלת פנים שהייתה אמורה להיות עוד באותו ערב.
בשעות אחר הצהריים, לפני שהבית התחיל להתמלא, התמקמנו בגינת ביתה של ברברה, והכנו לעצמנו קפה בכוס גדולה. האווירה הייתה נינוחה, הדשא מסביב צמח יפה והיה מטופח עד מאוד, הכלב של ברברה נבח בחדווה, והתחלנו בתכנון לוח זמנים לשבועות הקרובים.
הקפדתי לא לקבוע לוח זמנים צפוף מדי, וברברה הסכימה שסדנת כתיבה בנושא הצעד השביעי יהיה הרעיון המרכזי.
היא לגמה מהקפה ואמרה "כל חיי נאבקתי בצורך לעשות משהו עם הנדנדה הזאת שבתוכי, פעם הבאתי את חיי למעלה ופעם דרדרתי אותם למטה. השתמשתי באוכל כדי להיות מיוחדת ומסתורית ובכך יישרתי קו עם האי־נוחות הקבועה שבאי־יציבות."
הקשבתי לה, וחשבתי לעצמי, כמה לא מוצלחת היא יכולה להיות, עם כשרון כזה מדהים של נהיגה בצד שמאל של הכביש? הבנתי שהדוגמה שבה השתמשה תיארה בצורה הטובה ביותר את המקום שבו ממוקמת הענווה. יש משום אחיזת עיניים בחוסר איזון.
הבטתי בה ואמרתי בהדגשה, "כן, ברברה, אכן כך, המשבר נובע מהעליות והירידות של המצבים המשתנים, ולכן הפתרון הוא לעשות יחד משהו יותר טוב ויותר יציב."
באותו רגע אפילו הכלב הרגיש שותף, הפסיק לנבוח והתחיל לכשכש בזנבו ובכך הסב את תשומת לבנו לכיוון השער. הבחנתי במיורייל הבחורה הסקוטית, שהחנתה את המכונית וצעדה לקראתנו.
בראותי את מיורייל הבנתי שזה אכן המקום שעלי להיות בו. מיורייל הייתה טיפוס מאוד מיוחד, היא הייתה אשתו של לורד, הכרתיה ויצא לי לדבר אתה לא אחת בכנס שנערך בארץ, חיבבתי אותה מאוד, יותר מזה היא סקרנה אותי בסיפורים הרבים שלה על אודות האחוזה שלהם בסקוטלנד. הצטיינה תמיד בדמיון פורה ביותר.
"כן, את רואה טוב, אני מול עינייך!" היא רכנה וחיבקה אותי.
נוכחותה השפיעה עלי בצורה אדירה, התגעגעתי אליה, ובאמת שמחתי לראותה בביתה של ברברה.
מיורייל חיכה ומיד פתחה במחמאות "אני מתקשה להאמין, ואף חסרות לי המילים לומר לך עד כמה אני מאושרת לראותך. הנשיות החדשה שלך גורמת לי לפרוץ בבכי, ירדת המון במשקל מאז ראיתיך בכנס שנערך בארצך, והמראה החדש הולם אותך." ואז ללא כל עצירה היא המשיכה, "תאמיני לי לוסי שלי, יודעת אני עד כמה קשה לעזוב בית, אך זו הרגשה טובה לדעת שדורון שלך הסכים לשחרר אותך בשבילנו."
נבוכותי, הרי שנים חייתי בכמה וכמה עולמות...
מיורייל המטירה שאלות "אני בטוחה שאת גם מתגעגעת לקבוצה המקסימה שלכם, ששמה יצא אף מעבר לים, מכמה פגישות בביתה של הנריטה נעדרת עד כה?"
לא עניתי מיד, אך הבנתי את ההערצה שלה להנריטה שהייתה בשבילה כמו בשביל רבים בעולם סיפור אחר, כולם הכירו בכשרונותיה כמייסדת קבוצות בארץ. שמתי לב כי משהו השתנה בחזותה של מיורייל, היא נראתה שונה מאיך שהכרתיה.
מיורייל קלטה את השינוי במבטי ואמרה "כך או כך אצלנו בסקוטלנד יש אמרה שאנשים רואים אותנו שונה מהאופן שבו אנו רואים את עצמנו או את מעשנו. אצלנו לכל אחד ואחד יש את המפלצת לוך נס הפרטית שמחכה לרגע הנכון לזנק החוצה ולגרור אותו למצולות..."
חיבקתי אותה, זו הייתה ונשארה מיורייל. התיישבנו בנוחות, וברברה גילתה לי שהיא הכינה בעבורי עוד הפתעה, החברה הטובה שלה דייזי מאירלנד נמצאת בדרך אלינו לשהות של יומיים...
שמחתי והסתקרנתי מאוד, עד כמה שהיה ידוע לי רבים מהחברים ברחבי אירלנד גרסו שהרוחניות ודבקות באמונה שמובאת בצעד השלישי חשובה יותר מההימנעות הפיזית והירידה במשקל.
ציינתי את מחשבותיי לפני ברברה, והיא נעצה בי מבט היתולי.
"אכן צפויה לך הפתעה, בכל אופן בעוד שעה קלה תוכלי לדבר אתה ויהיה מעניין לאכול יחד את הארוחות, כן ברור לי שהשפעתך גדולה, אך לצערי חברתי אינה אישה קלה."
הבטתי בברברה ואמרתי ברכות "בכל זאת עצם הגעתה מעיד על הרהור שני, לא?"
"ייתכן, אך יותר מהכול היא רוצה קשר צמוד לכל התרחשויות, בעיקר בכל הקשור למסר שהבאת אתך."
הבטתי בה והחלטתי שאעשה כמיטב יכולתי לקבל כל שיבוא וכל רעיון שיעלה, לא עברו דקות ספורות ודייזי, האישה האירית הגדולה, נכנסה. נשארתי ללא מילים, טוב שדיברנו על הנושא אחרת מי יודע כיצד הייתי מגיבה... ראיתי לפני אישה במלוא מובן המילה שמנה מאוד, אף שחייבת הייתי להודות שהיא הקרינה חושניות והייתה לבושה כמו יצאה מירחון טיפוח יופי, היא הצליחה לבלבל אותי כי היא שידרה את ההפך מתסמונת האישה המוזנחת, רק מפלי השומן המיותרים היו כאילו לא במקומם
בלבי תהיתי עד כמה אני בעצמי התעקשתי ולא ויתרתי... האם אוכל לשמור לעצמי את ההחלמה שבה האמנתי ובכל זאת לכבד את זו של האחרים?
זה היה הרגע שבו הענווה יכלה לעזור לי.
"לוסי," קראה לעברי דייזי "איני ראויה לכבוד שלו זכיתי, לא ממך, את נדיבה מאוד, שלא כמו חברתך הנריטה, שאותה אכזבתי רבות. שנים היא סובלת מהרעיונות שלי, ומאוד דאגתי לאבד גם אותך. הנריטה קשה עם חברותיי האיריות, למען האמת, בלתי נסבלת."
קולה הפך לרם ונועז יותר ויותר, ההתלהבות הצליחה לסחוף אותה. הקשבתי לה והראש לחש לי ללא הרף "כיצד זה אפשרי, יהיה עלי להיות כנה עם עצמי ולעצור אותה, אך לא היה לי ברור לגמרי מה באמת הרגשתי..."
למזלי שמעתי את קולה של ברברה, היא פנתה לדיזי "אנא הואילי להיכנס, כמה שאת מהודרת חברה יקרה... שמענו אותך, אנא השאירי לפחות כמה דברים גם לימים הבאים של השהות שלך בביתי ותיהני מלוסי הבלתי נשכחת."
חייכתי לעצמי, זאת הייתה ברברה הדיפלומטית, תמיד קיבלה את האחר. אך האמת הייתה שמעולם לא הצלחתי להסביר לעצמי או לאחרים את עוצמתה של הכמיהה הפיזית, ולכן אולי הייתי צריכה לקבל את דעותיה של דייזי בנושא הכאוב, היא לא ניסתה להתמודד עם הכמיהה, היא התחברה אתה מרצון.
ההכנות לארוחת הערב החלו, הירקות הושמו במקום הכי פחות בולט, תפוחי אדמה נערמו, נקניקיות שאנון עם כרוב מאודה הוכנסו לסיר מסורתי, שברברה שלפה מהארון של המזווה.
דייזי שקדה על הכנת המתכון של סבתא רבא שלה, כיסוני בשר אפויים ברוטב שמנוני שהביאה מביתה. וכמובן כמה קותלי חזיר בסיידר תפוחים, שבאף אירוע אירי לא נפקד מקומם.
מיורייל הכניסה חתיכות בשר לסיר, להכנת צלי סקוטי שהשום והבצל טוגנו בו בתוך חמאה טובה, הסתכלתי מסביב והבנתי שההתכנסות שלנו מייצגת אירוע חברתי ואישי כאחד. ההכנות המגוונות הפתיעו אותי, לא ידעתי לאן להסתכל, לטשתי עניים, הרגשתי כפולשת לעולמן. אך גם קלטתי כי זה המקום שבו יהיה עלי להתחיל. הבנתי איך עלי להיערך ומה עלי להעביר בסדנאות כדי להבליט את המשמעות הגדולה של החלמה פיזית ולא רק רוחנית. אכן, זו הייתה דרך שונה לראות את שהותי שם.
כאשר התיישבנו במקומותינו סביב השולחן התחלתי להבין כי מאחורי המראה המתעתע של הארוחה ותחת מעטה של קבלה אין־סופית הסתתרה אמת אחת, יש דרכים רבות להחלמה.
דייזי הכריזה "כך אני אוכלת גם בבית, לא שונה משאר בני המשפחה כי ההימנעות היא דיאטה לאומללים."
לא היה בה טיפ טיפה של חוסר ביטחון עצמי, ודיבורה היה רהוט מאוד... דרך הביטוי שבחרה בה לא הייתה קשה בעבורי, ועל כך לפחות ברכתי.
ברברה העירה "כל אחד ינהג בהימנעות כפי שהוא מבין."
מיורייל הביטה בי והרגישה צורך להגן על דעתי כפי שהיא הבינה אותה, היא אמרה "תוכנית האוכל שלי לא כוללת סוכר, ולעומתי חברה שלי לא נפרדה ממנו והקפידה להפגין את דעותיה בזכות הסוכר, בעת האחרונה התגלתה אצלה מחלת הסוכרת, התברר שהיא סיכנה את בריאותה."
במצב שנוצר הנמכתי את ציפיותיי וחשבתי לעצמי, אחרי שהכרתי כה הרבה מכורים לאוכל לא הייתי אמורה להירתע משום דעה.
בסביבות השעה תשע ברברה התנצלה, בירכה אותי ואת מיורייל ודייזי לשלום ופרשה לחדרה, גם דייזי הכריזה על עייפות, ואף על פי שקודם לכן היא התבטאה בכזאת נחישות בזכות האוכל השמן ועתיר הסוכר, רכנה כלפיי וחיבקה אותי, ואז העירה "האוכל עייף אותי מעט."
לא אמרתי מאומה... האישה היפה שעמדה לפניי הייתה מאוד שמנה, קרוב למאה עשרים קילוגרם. ולמיטב הבנתי היא סבלה, אך נראה כי עם הזמן היא בודדה כל ארוחה לתחושה שזו אפיזודה חד־פעמית, תופעה שהייתה די מוכרת, אף שהיא סבלה מכך באופן כרוני אחרי כל ארוחה.
העייפות הגדולה שלה נבעה מתזונה איומה, אף על פי שהיא התעקשה על האני מאמין שלה, כחלק חשוב במערך ההגנה שהיא בנתה לעצמה.
חשבתי לעצמי כי להימנעות הפיזית יש תשובות טובות מאוד לבעיה שלה, אך היה בינינו פער ולכן העדפתי לא לחוות דעה, לפחות לא באותה ארוחה.
השארתי את דעתי כאופציה לימים שיבואו כדי להראות לה סיכויים מול סיכונים, כלומר, את הצעד השביעי.
הבית נשאר לרשותנו, הזמנתי את מיורייל לשבת בסלון ולספר לי מה התחדש בחייה.
מיורייל יקירתי, פניתי אליה "מה שלומך באמת?"
"עזבנו את הטירה זמנית," מיורייל פתחה ללא היסוס בווידוי ארוך, "ועברנו לאזור מאוד קרוב לכאן, ניסיתי להתמודד עם המעבר, התברר לי שכל האחריות תהיה עלי..."
"לפני חודש ג'ון בעלי נכנס הביתה ממסע עסקים מאוד מוצלח, והדבר הראשון שראיתי במבט שעל פניו היה צימאון למשקה, השמעות והחשדות נשפכו לפניי," מיורייל חייכה חצי חיוך, "לפחות עוד נותר לי חוש ההומור... לאורך שנים בעלי הפגין איפוק עצמי רב מאוד, מעולם לא סיפר לי, ולא פינה זמן לדבר על הנושא כאשר עלה בי החשד מדי פעם בפעם, ושאלתי אותו, הוא הסיט את נושא השיחה. רק עם הבקבוק הייתה לו שיחה פתוחה.
"ניסיתי לומר לו שהשתייה שלו לא תפחית את ההערכה שלי אליו כבעל, אבל ויחסם של אחרים אליו עלול להשתנות לרעה. אותו יום הפך לנורא, האוויר היו מרוכז, הרגשתי שחלומות התנפצו בעבור שנינו. ג'ון התיישב בכורסה ואמר, נתקעתי בהצלחה, לא ידעתי איך לצאת מתוך האזור המוגן לעבר השינוי הנכסף. העסקה האחרונה המריאה מעבר לכל שליטה וכל דמיון, נכנסתי לתוכה כמו לתוך הרפתקה, הנאה קלילה וילדותיות, אך הגורל הסיר כל מחסום, וקידם את מטרותיי במדויק. אחרי העסקה שבצעתי היה צפוי לנו שינוי גדול בסגנון החיים, שהיה עד עכשיו מוגן ומוכר לך. הרי לא הכרנו ברכה יותר מוצלחת מלהשיב לאנשים הכול בסדר …אך העסקה טרפה את הקלפים ותהפוך אותנו לאנשים עשירים...
אני בכל זאת חשבתי על בעיית השתייה שלו..."
מיורייל הביטה סביבה והרגישה צורך להתנצל שגזלה מזמני, "אוו אני לא מאמינה כיצד בזמן כה קצר בלבלתי לך כל כך הרבה," אמרה בחינניות כנה.
"תראי," פניתי אליה והדגשתי את מילותיי "אני חייבת לומר לך את האמת שלי. חובה עלייך לבטוח בעצמך ולבטוח בתהליך ההחלמה שלך, זה לא עניין של מה בכך, אך כרגע עדיף שתניחי לנושא, כי כפי שאת בעצמך ספרת אודות השיחה האחרונה בינך ובין ג'ון, הרגלי השתייה שלו הפכו למרכז העניין והכול יצא מכלל שליטה, אז... לבד תביני, עד כמה אין לך את הכוח לשלוט במצבים המשתנים, להזכירך את מה שתמיד התעקשנו לומר, כי עלינו לדאוג להחלמה שלנו בראש ובראשונה, ובדרך זו נשמש דוגמה גם לאחרים, כך תוכלי לעזור לו עם מחלת השתייה שלו."
מיורייל הביטה בי במבט הממיס לבבות שלה ואמרה "את גורמת לי לבכות, כי הדבר האחרון שבו הצטיינתי בחיים זה ציות לסדר מכל סוג שהוא. אני בוטחת בך ורוצה לוודא שאעשה את הדבר הנכון, גם בעבור ג'ון וגם בעבורי."
נפרדנו, ובהביטי בה נכנסת למכוניתה הרגשתי שכבר התחלתי באופן מרשים. נכון, היא עשתה את העבודה הקשה בכך שדיברה בפתיחות, אך אני התגליתי כיועצת זוגית לא רעה...
דייזי נשארה עוד יומיים, אכלנו יחד את ארוחות הערב והיה יכול להיווצר עימות בעיקר כי באותה תקופה שמרתי בצורה מאוד קפדנית על ההימנעות, ונזהרתי מכל ביס וביס. השהייה המשותפת יכלה להפוך כל נגיסה למחלוקת וליצור כעסים אישיים. אך לא, לא רצינו לייצור מערכת יחסים עכורה, לכן הפסקנו לדבר בכנות.
ביום האחרון לשהותה של דייזי חזרנו מפגישה שכנראה הועילה במשהו, דייזי אמרה "כל קילוגרם שאני מעלה וכל ביס עודף מפעילים שרשרת של בעיות, מעכירים את חיי ומחמירים את מצב הבדיקות שלי, ייתכן שיש צדק במסר שלך... אני חוזרת הביתה היום ואעשה כל ניסיון אפשרי, כדי להיות בהימנעות פיזית."
שתקתי, המצב היה מאוד עדין, רק הקשבתי...
היא המשיכה "יהיה עלי להיזהר מחברותיי בייחוד בארוחת משותפות במסעדה, כי עוד לפני שאני מבחינה בכך הן מזמינות המון, נתחלק, הן אומרות, וכך כל פעם מחדש אני נופלת למלכודת של... לא נורא ביס קטן אחד. הקשבתי ומכיוון שזה לא היה מצב רגיל בכיתי וצחקתי חליפות, לבסוף חיבקתי אותה ונפרדנו עד לפעם הבאה.
השהות עם דייזי גרמה לי להתגעגע להנריטה משום מה, לכן צלצלתי אליה מיד כאשר דייזי עזבה. היא ענתה אחרי הצלצול השלישי וקולה נשמע מנומנם מעט "כל כך הרבה דברים קרו מאז שדיברנו," כך פתחתי את השיחה עם הנריטה מיד אחרי ברכת שלום קצרה.
"אני לא הייתי מכנה את המצב הזה כך..." אמרה, ואז הוסיפה משפט נוסף, אחרי שוך ההתרגשות שאחזה בה ובי "איני יודעת כיצד להדגיש די את הדברים שאומר לך עכשיו, לדעתי זו תהיה בעבורך טעות להמשיך ולשהות בחו"ל. האזיני לעצמך וראי כיצד התפקיד, שאמור היה להיות רק שירות למען האחרים, עורר בך התלהבות שהיא מעל ומעבר, ומכה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להחזיר אותך לאכול בצורה הנפסדת ביותר, את נותנת לאגו שלך יותר מדי כוח, והוא יקבור אותך בסופו של דבר."
הקשבתי לה וחשבתי שהנזיפה שלה לא הייתה במקום והיא בעצמה הייתה מלאה בחשיבות עצמית ובאגו שאמרו: אני יודעת טוב יותר ממך מה טוב עבורך!" זה היה רק קצה הקרחון של ההרהורים שחלפו בי וסתרו זה את זה. לא אמרתי את מה שבאמת חשבתי, ולבסוף מצאתי בתוכי את הקול הכי רך ואמרתי "אכן ההחלמה שלי יכולה להתפרק בכל רגע, מידה אחת יותר מדי תזרוק אותי רחוק, אך מהרגע שקבלתי את ההחלטה לשהות מחוץ לביתי הצלחתי לעורר שינויים רבים, גם אצלי גם אצל אחרות.
במשך שנים ניסיתי בכל כוחי לבלום את לוע הכריש מלא העוצמה והכוח שאיים וגם היה יכול לבלוע את כל כולי, והנה התפקיד כאן עשה את זה בעבורי."
היא לא נשארה חייבת והעירה "אני מסכימה אתך שפיתחת יחסים נפלאים עם החברות באנגליה, גם ברברה ספרה לי על כך, אך ככל שהם כאלה הם בריחה מעצמך, ולכן לא יכולים להטיב אתך באמת."
מועקה הכבידה עלי, הרי הבטחתי לעצמי לעשות את הכול ולא להניח למאומה להסיט אותי מדרכי, החלטתי לא לתת לשום אדם אחר להציק לי, אך הבנתי שלמרות המודעת הגדולה שפיתחתי עדיין הייתה להנריטה השפעה גדולה עלי, ולי הייתה תלות גדולה בה... הרגשתי מנוצלת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 281 סופרת
הימים נקפו והסדנאות הובילו אותנו להישגים גדולים. השבועיים הראשונים עברו ביעף, והנה גם השבוע השלישי התקרב לקיצו. ערב אחד הגענו לפגישה בכנסייה עתיקה, יפה מאין כמוה, היא נראתה כמו אתר תיירותי, הדומה לכנסיות שביקרנו בהן דורון ואני באיטליה, ולא לפגישת תמיכה, האווירה הייתה ספוגה ברוחניות.
האמת זה כל מה שהיה נחוץ לי. חברי המקום התחילו להגיע, ומרחוק ראיתי כל כך הרבה פנים מוכרות, פנים ידידותיות, פנים שהיו בארץ כמה וכמה פעמים. אין ספק, חברות אמיצה נרקמה ביני ובין בנות העולם הגדול. אהבו אותי אפילו העריצו, היה לי ולאנשים האלה כל כך הרבה במשותף, כינוסים וועידות שסבבו סביב הטיפול באכילה כפייתית, חשוכה, אלימה ועצובה כל כך. טבעי היה כי כיבדו אותי ונתנו לי לפתוח את הפגישה, עשיתי זאת בחפץ לב ומיד העליתי רעיון לנושא הפגישה: "מהי הימנעות מדויקת בצלחת?"
שמעתי את עצמי אומרת בנינוחות, אך בהדגשה "הרעיון של הימנעות נקייה הוא לשמור על אוכל פשוט, שאינו מכיל הרבה שומן, להקפיד על כמות הפחמימות והחלבונים ולוודא שאנו צורכים מנה סבירה משניהם. הכיוון שאליו אני שואפת לא תמיד נשמע ברור ולעתים אינו מתקבל יפה, ואולי ירתיע כמה מכם, גם השפה האנגלית שבפי מקשה עלי להעביר לכם את דרכי, אבל אשתדל לדבר ברורות. לדעתי כל התמכרות היא עניין של חיים ומוות, אין בה רכות יש בה פחד והרבה חששות בייחוד בעבור החברים החדשים..." המשכתי בדברי, מנחה לכיוון ההימנעות ומשתדלת לא להיות תוקפנית. סיימתי כל מה שהיה לי להגיד בנושא ורשות הדיבור עברה לנוכחים. מיד הורמו ידיים רבות, חברה אחת דיברה "הדברים שנשמעו כאן היו מאוד חריפים ועלי השפיעו באופן מיוחד. רוב שנות חיי אני גרה במקום הזה וקשה לי להתמודד כי כל החברים הקרובים אלי שותים בירה וחיי החברה שלי מתנהלים סביב הבר והשתייה באין־ספור פאבים תוססים. כמובן שאת השתייה מלווים גם חטיפים עתירי שומן. לא פעם אני מנסה לשנות את ההרגלים האלה או לחזור להימנעות שהייתה לי בתחילת דרכי בתוכנית, אך אין בי את אותה ההתלהבות איני מסוגלת להמריא מחדש."
חברה נוספת הצביעה ואמרה "גם לי קשה, אף על פי שמזמן לזמן ובמידה מסוימת אני חווה הקלה, אך הכמיהה לאוכל הורסת הכול ותמיד חוזרת. כך או כך ברור לי כי בשלב כלשהו לא אוכל לוותר לעצמי עוד ואצטרך לחזור למציאות של החלמה."
חברה אחרת הפנתה את מבטה אלי ואחרי שקיבלה את רשות הדיבור אמרה "אני לגמרי לא בטוחה בכלום, וכפי שאני מרגישה המצב יצא מכלל שליטה. בחברה שבה אני חייה יש בעיה קבועה של שתייה בפאבים עם החברים או בזוג, ולא פגישות שבועיות לארוחות משפחתיות, כמו שהמנחה סיפרה, אך למיטב הבנתי הכול דומה וכל המצבים האלה מעידים על רמת חיים טובה או סגנון מקובל. אני מדברת על שילוב של אוכל ואלכוהול לכן אף על פי שהכול מוכר וידוע מראש, איבדתי את השליטה."
עצרתי את הסבב ואמרתי במשנה זהירות, "אני מכירה את כל הסיפורים ואקח עוד רגע ואומר דברים נוספים בשבחה של הימנעות נקייה, מול כל אלה הטוענים כי הורגת היא כל חלום לחיים חברתיים. בסופו של דבר איבדתי את עצמי כאשר הנחתי לעולם החיצוני לעצב בעבורי את ההחלטות לגבי מה שנחוץ לי. וזו בהחלט לא הייתה הדרך הנכונה לחיות."
כך נמשכה הפגישה עוד ועוד וליבנו את הנושא. חזרנו מאוד מאוחר, אך השתוקקתי לדבר עם דורון אף על פי שדברנו כמה ימים קודם. ברגע שהוא הרים את האפרכסת ואחרי ברכת שלום הייתי נרגשת כל כך שפרצתי בבכי ושחררתי לחץ שללא ספק נבע מאותו כפתור רגיש שנלחץ בי מדי פעם בפעם והניס את הביטחון שרכשתי מהקשרים האמיצים שנוצרו עם חברותיי.
דורון חיכה בסבלנות ואז אמר "השהייה שלך באנגליה משקפת מצב שמעולם לא ראיתי בך, התלהבות ונחישות שעולות על גדותיהן."
התאוששתי ובביטחון מחודש לקחתי את המושכות לידיי והדגשתי ביתר שאת "אני יודעת כי הנסיעה הייתה הדבר הנכון ביותר בחיי, במקום הנכון ובזמן הנכון, כי היא מזמנת לי מדי יום ביומו רעיונות מדהימים. נסעתי במטרה לתת שירות לאחרים, ומצאתי פה חלום שנמצא רק באגדות. לעתים לא קל לי עם כל העשייה, יש סביבי המון פיתויים שמרפדים את הגאווה שלי, אך אני מתאמצת ושומרת על ההחלמה שלי ובדרך פלא הדבר אכן עובד."
מיד אחרי התשובה הבוטחת שלי עלה בי החשד כי מאוד ייתכן שגם לדורון קרו אי אלו דברים, הוא מעולם לא נשמע כה ברור ובטוח בעצמו, וקיננה בי הרגשה שיש הרבה מעבר למילים.
ואכן מיד הוא אמר את הדבר המפתיע ביותר "גם לי זו תקופה לא מוכרת, מצאתי בתוכי כוחות לשמור על יציבות ועל שגרה טובה. אני מנצל את ההיעדרות שלך ומעניק משמעות שונה ללימודיי ולקידום בעבודה, אכן הדברים השתנו... חזרתי להיות אני עצמי."
השיחה הייתה מוזרה מכדי להיות אמיתית ותהיתי, הייתכן והפרידה אכן מיטיבה אתנו... שמעתי את דורון צועק "הלו, הלו, את שם?"
"כן, דורון," עניתי, "אני כאן, האם אתה שם?"
ובלב חשבתי, אעשה הכול כדי לא להרוס את חיי מחדש.
לפתע נעשה לי קשה לנהל את השיחה מרחוק, חשתי מחנק בגרון...סיימנו בנשיקה באוויר והמון סימני ספק, שנשארו אתי וכרסמו את חלומותיי באותו לילה.
בסוף חודש יוני מזג האוויר הפך להיות סביר, שתינו את הקפה בפינת הפרחים של ברברה. הבנתי שניתנה לי ההזדמנות לעשות שינוי, להכיר אנשים מיוחדים, ליצור קשרים חברתיים, לנקות את סודותיי ולקבל שחרור, גם אם זמני...
הוראות הפעלה כוחניות מעולם לא עבדו בעבורי, מעולם לא שוכנעתי כי ניתן להפסיק את האכילה רק כי צריך, מעולם לא השגתי דברים תחת אילוץ כלשהו, והנה באנגליה הרחוקה... קיבלתי מתנה. לשמש דוגמה אישית ולקבל את ערכן המוסף של אחריות ושליחות, קיבלתי את המתנה בשתי ידיי.
השהייה בביתה של ברברה הייתה הזדמנות להכיר אנשים מצליחים ולהשתלב בחברתם. השגרה שבחיי הייתה כעת נעימה מאין כמוה, רק שיחות הטלפון עם חברותיי שבארץ שיבשו מעט את האווירה, למעשה הביכו אותי לא מעט.
חודש אוגוסט התדפק על חלוננו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת הגענו לצעד השביעי, וביודעי עד כמה הדבר יהיה לא פשוט החלטתי שעלינו להכין תוכנית שתתאים לקבוצות קטנות, ידעתי שבמתכונת זו הדבר יצליח מאוד, לאור הניסיון בארץ.
ברברה קיבלה אחראיות על קבוצה אחת, ואני קיבלתי על עצמי להיות לראש קבוצה אחרת. כאשר שיבחו את האנגלית שלי, מעל ומעבר, הבנתי שאף על פי שיכולת הביטוי שלי באנגלית רק טובה ולא יותר, אנשים פשוט פרגנו לי על כל דבר, את הזרים שהפכו לחבריהם הם ידעו לקבל יפה מאוד. אהבתי את הקבלה הזאת, ובאווירה הטובה פתחנו את הסדנה השבועית הראשונה וקבענו עשרה מפגשים. התכנסנו במועד שקבענו וחילקתי את דפי העבודה. ביקשתי מהקבוצה לחלק את הדף לטורי טבלה ולהקדיש טור לכל אחד מהתחומים החשובים בחיים, ציינתי כי כדאי להתמקד בהצלחות ולא בכישלונות, שבכל מקרה יצוצו באופן לגמרי טבעי.
מיורייל אמרה וקולה רעד מהתרגשות, "הרעיון של הכתיבה הוא טוב, כי הכישלונות שלי נכתבו בצבע הדמעות המלוחות."
בשקט שהשתרר ראיתי שהקבוצה מתחילה לגלות עניין בכתיבה גם לאור הדברים שנאמרו, מיורייל הייתה דמות בעלת השפעה. מעודדת המשכתי והדגשתי שהגיע הזמן לברר לעצמנו מה הוא הערך הזה הנקרא "ענווה".
הבחנתי בחברה שישבה בשורה הקיצונית ממול, היא ציינה "אולי עדיף לכתוב על ערך אחר והוא "דימוי עצמי נמוך", ועל ידי כך נוכל להשוות ביניהם."
חברה אחרת הסבירה "למדתי בתוכנית כי הצעד השישי עשוי לעזור משמעותית בהבנת הצעד שביעי לכן כדאי שנשים בצד את הספקות ונבדוק כל אפשרות לחוד."
"לא באנו לנהל ויכוח, באנו לעשות כל שיידרש," אמר הגבר הגבוה שישב בצד. בעודם מדברים, תהיתי בלבי מדוע אנשים חדשים בתוכנית מאוימים כל כך מהמילה "ענווה". חיכיתי בסבלנות, כמה מהנוכחים הביטו בי נבוכים מעט, הם חיכו להמשך, לכן אמרתי "הדבר הכי חשוב, שאליו אני מקווה שנגיע בסוף הסדנה הזאת, הוא היכולת להסתכל לאנשים בגובה העיניים, זו המהות של חיים מאוזנים, וזה הפירוש שלי לענווה."
חברי הקבוצה התחילו בכתיבה, ניגשתי לראות מה נעשה בקבוצה השנייה, ושמעתי את ברברה אומרת: האוכל העודף הכניס המון הרס לחיים הפרטיים של כל אחת מאתנו, הנזק שנעשה חיבר את העבר עם ההווה והרס כל סיכוי לעתיד. אי אפשר להחזיר את השנים האבודות אחרי שהן נצבעו בצבעים עזים מדי."
הבטתי בה וחלחלה בתוכי ההבנה שזאת אולי הדרך היחידה להסביר את הכול. חלה התפתחות בעקבות הדברים שהתרחשו בחיינו מאז הוועידה בגרמניה, חשבתי לעצמי. ובעודי שקועה בדברים שנאמרו הבחנתי בחברה שישבה מימינה של ברברה, דיאנה שמה. היא הייתה בטוחה בעצמה, ולא ניכרה בה מתיחות או בעיה כלשהי. היא נראתה חייכנית ואוהדת, נעצתי בה מבט מסוקרן, מעשה שהיה מאוד לא מנומס מצדי הרי זו לא הייתה התנהגות שבאה בחשבון במחוזות אלה, היא חייכה אלי חיוך רחב. דמותה הרזה והמטופחת מאוד הרשימה אותי וסקרנה כאחת.
שעתיים חלפו ביעף, סיימנו את הפגישה הראשונה של הסדנה, אך הייתי מאוד מוטרדת בגין אותה אישה. לכן שמחתי כאשר ברברה הזמינה את דיאנה לאכול אתנו וציינה בפניי כי היא קרובת משפחתה ומתגוררת לא הרחק ממנה.
מיד כאשר יצאנו לדרך היא שאלה אותי בעדינות, "מה דעתך על הימנעות נטולת פחמימות ועל הנוהג לשקול כל דבר אחר שבתפריט, האם תפריט כזה ושקילה ומדידה מקובלים בארצך?"
"כמה מאתנו אכן אוכלות כך..." עניתי מיד.
"האם נכון שאכילה ללא פחמימות מסוכנת? כך לפחות אומרים אצלנו, האם את רואה פסול בכך? כי לי ברור שזו הדרך להחלים." היא שאלה את שאלותיה ואמרה את דבריה בתרעומת קלה.
לא חשבתי כמוה וצר היה לי שנכנסתי לנושא, והתבקשתי להביע עמדה. לשמחתי ברברה התערבה, ונחלצה לעזרתי, וגם הרגיעה את הרוחות "לא כולם בטוחים בעצמם או בדעתם העצמאית, רוב האנשים רוצים לעשות את מה שהאחרים ממליצים." כך פסקה ולא הוסיפה. איחרנו להגיע למסעדה שבה הזמנו מקום, אך לאחר המתנה קצרה נמצא לנו שולחן פנוי, "תתרווחו ותרגישו בנוח ואז נזמין, אני מציעה שניקח את הארוחה שלנו, נתחיל בסלט כפול לשלושתנו כמנה ראשונה?" שאלה ברברה ובכך הסירה את הנושא שהיה שנוי במחלוקת מסדר העניינים. על הסלט הסכמנו שלושתנו. בליבי שמחתי שנבלה בחוץ ונאכל ארוחת ערב טובה, אך בטרם הגיעו המנות, דיאנה חזרה ופתחה מחדש בנושא הבעייתי, באמרה "התפריט שלי תובעני מאוד, ולכן יהיה עלי לבדוק בדיוק מה מתאים לי למנה עיקרית."
"רוצה לספר לי איך הדבר עובד?" שאלתי.
"אני לא בטוחה שאני בעצמי מבינה מה עובד בעבורי, אך יש לי רצון חזק להרגיש בתוכי את הגוף הרזה… בהתחלה פחדתי, הרגשתי כיצד המחשבות מתרוצצות, המון מחשבות, חששתי שאפגע בבריאות שלי, אך היום ברור לי שזה לא עד כדי כך נורא או מסובך, לא משהו שאיני יכולה להתמודד אתו."
דיאנה המשיכה לדבר, הייתי מוקסמת ומוטרדת בו זמנית, הכרתי בכך שאכילה ללא פחמימות מביאה את האנשים להצלחות היפות ביותר בתוכנית שלנו, "את יודעת לוסי־שלנו," ככה הם כינו אותי שם, "לפני קצת יותר מחצי שנה, זה היה באחת הפגישות, התרחש אצלי המפנה. הרווחתי יותר מאשר ידעתי. המהפך חל כאשר אחרי תקופה יפה נעצרה הירידה במשקל, אז הבנתי כי יהיה עלי להמשיך ללא פחמימות ולקבל את האחריות לכך, הרי אלה הם חיי... לא כך הוא?" היא פנתה לברברה ושאלה "למה יש כל הרבה חילוקי דעות סביב התפריט ללא פחמימות?"
באמת ניסיתי להסביר את עמדתי והדגשתי שתמיד היו לכך השלכות מרחיקות לכת, אך זה מעולם לא מנע מהחברים להמשיך בתפריט ללא פחמימות. בעודי מסבירה הבנתי כי עלי לשתוק, ראיתי את המבט הסגפני והעקשן שבו היא הביטה בי, מבט שאמר הכול, נחישות והחלטה ששום הסבר לא יכול להן.
"דיאנה שלנו היא אישה מאוד קשה... אני מבינה על מה את מתרעמת כל כך,"בדברים אלו ברברה ניסתה להרגיע אותי, היא בעצמה הייתה רגילה למעלליה של דיאנה ולכן כינתה אותה אישה קשה עד כי בפיה הכינוי נשמע כמו מחמאה. הבנתי על מה היא דברה, אך באתי במבוכה קלה, כי ציער אותי שהגעתי למצב שבו ראיתי אנשים מסכנים את בריאותם והתבקשתי לשתוק. החלטתי להפסיק את הוויכוח ומיהרתי לומר "צר לי שהתערבתי, אני יודעת שיש עלייך הרבה לחץ בתפריט מהסוג הזה, אך אני הגעתי למסקנה שיש דרך לא פחות טובה להשיג תוצאות. את צודקת, קל יותר לעמוד מהצד ולבקר כל החלטה שנוגעת לתפריט של האחר במקום לעסוק בעשייה למען עצמי."
בשעת ערב מאוחרת, אחרי שהגענו לביתה של ברברה ולפני לכתנו לישון, הרגשתי שהערב לא היה קל. ברברה הושיטה לחיבוק את זרועותיה ואמרה לי בחיבה "טוב שאת כאן כיף לראות אותך, סוף כל סוף מדברים פנים אל פנים על כל הנושאים, גם אם הם לא נעימים."
בשבועות שבאו אחר כך עבדנו קשה בסדנאות, הגדרנו מה הן הטעויות החוזרות על עצמן, למדנו להסתכל בהן ממקום של כבוד והנחנו להן ללכת לדרכן.
לא פעם נזכרתי בשוריק ותהיתי על הקשר שלנו, הבנתי שאם ארפה ייתכן שאגלה שדים נוספים בארון שנעלתי היטב.
אכן, השהות והשירות באנגליה ריככו אותי והביאו אותי לנכונות לשחרר את החולשות שלי לאוויר העולם. גם הועילו לי מאוד הבנות מפי החברים שאמרו כי לא חייבים להאמין באותו אלוהים שמכירים מיום א' בכנסייה או באלוהים של יום כיפור, זו הייתה תוכנית רוחנית, לא דתית... חשבתי על האלוהים שלי. חוסר הביטחון שלי איבד את אחיזתו בי, וברגע מסוים הצלחתי להבין כיצד המרחק מהבית קירב אותי הביתה.
הקיץ עוד רגע וחלף, והשמועות על הנעשה בסדנה נודעו למרחקים. כתיבה בצוותא העניקה לאנשים ביטחון עצמי, אך דבר זה לא מנע היבט אחר, שהיה מאוד משמעותי, מיום ליום פרצו סודות שהיו אמורים להישאר סגורים ונעולים על סוגר ובריח, ואלה מצאו את דרכם אל הנייר ונחשפו.
דאגתי מעט לכן חזרתי ואמרתי בפתיחת כל פגישה, שבוע אחר שבוע, כי צריך לחשוף בביטחון רק את אשר נחוץ על מנת לזוז קדימה, ולפי ניסיוני אסור למהר לשום מקום. ההסברים הביאו לחיקי, הערצה ואהבה שגדלה מיום ליום. לאט התחלתי לחוש את אותה ההרגשה שהייתה לי בקבוצה הקטנה בארץ, למרות חוסר הדמיון בין הקבוצות, ההבדלים טושטשו והפכתי לאחת מחברי הקבוצה. לכן כשהגיע השיחה מהנריטה לא ממש נדהמתי, ברברה נכנסה לחדרי ברגע שבו חזרתי מהקניות ואמרה "הנריטה השאירה לך הודעה, היא ביקשה שתתקשרי אליה."
הבטתי בה ושאלתי "יש לך מושג מה היא רצתה?"
"כן, היא התענינה בנוגע לסדנה של הצעד השביעי, ואמרה שלעבוד על ענווה זה רק חצי פעולה ועדיין קיימים חמישה צעדים נוספים קדימה."
"מה בעצם היא ניסתה לומר בזה?" שאלתי בחשש קל.
ברברה הביטה בי ואמרה "מעולם לא שמעתי את הנריטה מתערבת ומעורבת כל כך בחיי אדם אחר, נראה לי כי כל מה שהיא עושה בנוגע אלייך, בא מאהבה..."
עוד באותו ערב, מיד אחרי פגישת הסדנה התקשרתי. אחרי ברכת שלום קצרה הנריטה ניגשה ישר לעניין "לקבוצה שלנו ביום א' הגיעו שמועות משמועות שונות, ולדעתי את מסכנת את עצמך כאשר את מעבירה סדנאות על נושא הענווה שבוע אחרי שבוע, זו הדרך הטובה ביותר לאבד את ההחלמה האישית שלך..."
המומה השבתי "בבקשה תזכרי שיום־יום הארוחות שלי פתוחות וגלויות, וכל ההתנהגות שלי שקופה בפני החברות מהתוכנית, האם לא די בכך כדי לשמור על ההימנעות שלי? מה עוד שאני מעדיפה לחשוב שאני עושה מעשה טוב ושהטוב..."
הנריטה אפילו לא חיכתה לסיום המשפט שלי ואמרה "נראה לי ששכחת את הצניעות ואת דוחפת יותר מהנחוץ."
התיישבתי ביתר נוחות כי השיחה התארכה זמן רב ממה שתכננתי ואמרתי "מדוע את שלילית כל כך כאשר מדובר בי, זו בהחלט דרך מוזרה להראות לי שאכפת לך?"
הפוגה קלה נפלה בינינו ואפילו חשבתי שהקו השתבש או נותק, ואז היא אמרה "האמיני לי לוסי, אנו מדברות על מחלת ההתמכרות, זו מחלה קטלנית והמעט שאני יכולה לעשות כאשר את במרחקים זה לדבר אתך בשפה העברית... להזכירך מאיפה באת... אני לא קשה אתך, חברות טובות לא חייבות להסכים בכל דבר. תמיד הערצתי את חריפות שכלך ואת נאמנותך לתוכנית ההחלמה שלנו, ויש לכך משמעות לא מעטה ביחסים שלנו, לכן אחזור ואשאל אותך ללא כל נימוס מיותר, מתי את מתכננת לחזור, הרי ניתקת כל מגע עם החיים הרגילים?"
התנצלתי וחתכתי את השיחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד 286 סופרת
באותו ערב ישבנו ושוחחנו עד שעה מאוחרת, בשלב מסוים התוודיתי לפני ברברה ואמרתי לה "ניסיתי ככל האפשר להבהיר להנריטה שהשירות שאני נותנת באנגליה הוא חלום שהתגשם, לא הצלחתי לשנות את דעותיה, הן רק התחזקו נגדי."
ברברה הביטה בי ואמרה "כאשר אני מקשיבה לשתיכן אני מרגישה את חוסר הביטחון שלה, להיותה כה רחוקה ממקום ההתרחשויות, בשבילה זה איום, ההחלמה שלך לא נובעת ממנה וגם ההערצה כלפייך מפריעה לה מאוד. גם את לא תמיד תמכת בהתלהבות האופיינית לך בכל רעיון שלה, וההרגשה שלי היא כי עם הזמן לא רק שהדברים ביניכן לא השתנו אלה שהם החריפו… חבל, כי טובות השתיים מן האחת."
באותה שנה ראש השנה חל בסוף חודש ספטמבר, די מוזר לשהות בניכר, הרגשתי.
אולי באמת הגזמתי במתן השירות, אך השהייה הממושכת הפכה את חיי לתופעה ממכרת בצורה הנעימה ביותר.
ביום כיפור הלכתי לבית הכנסת הגדול עם כמה חברות ממוצא יהודי, כך הן כינו את עצמן. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאלוהים בעצמו אפשר לי את החוויה שאני עוברת שם. ישבתי והקשבתי לתפילה, ואז עצמתי את עיניי ונשאתי תפילה משלי "אלוהים יקר שלי, תקרא לזה איך שאתה רוצה, אך כאן עצרתי את המחלה בסיבוב, וללא תרומתך הייתי היום במקום אחר לגמרי. הרי אתה יודע שניסיתי הכול, כל מה שהמסגרות המוכרות הציעו וזה לא היה הכיוון הנכון. כאן, בפגישות עם אנשים מהעולם הרחב, ראיתי כיצד הדבר עובד, שמעתי את הסיפורים של האנשים והבנתי כי להאשים את האחרים בכל דבר זה מה שמשבש לי את החיים, זה לא נכון ולא יעיל. למדתי מה היא אחריות אישית."
מאוחר בלילה צלצלתי לדורון ואמרתי לו "האהבה ותשומת הלב מעולם לא הספיקו לי וכאן למדתי מה היא המידה שלה אני זקוקה."
דורון שתק לרגע ואז אמר "אני מתקשה להעלות בדעתי איך את נראית עכשיו, כי רק להקשיב לך ולשמוע את קולך ואת התנגנותו רומזים לי שהשתנית כל כך."
מעודדת מנימת קולו השבתי "אז אומר לך שאני נראית אפילו טוב יותר!"
סיימנו בנשיקה.
ואז קרה הלא ייאמן בשעת בוקר מוקדמת למחרת יום כיפור, הופיעה חברתי הנריטה בביתה של ברברה, וכמו שהיא בעצמה אמרה "אז למה באתי, נראה כי בעיקר בענייני עסקים, אך גם במחשבה להעניק לך מתנה."
ברברה אמרה "לא הרגשתי בנוח עם הרעיון שלא אודיע לך באופן אישי שהנריטה מתכוונת לבוא, אך ידעתי שהמתנה שהנריטה תביא איתה תפצה על הכול."
אחרי ההתרגשות הגדולה שלוותה בבכי ובצחוק כאחד, הנריטה הודיעה לי שנבחרתי לייצג את ישראל בוועידה שתיערך בסוכות בארצות הברית.
עם שוך ההתרגשות ברברה הכינה לנו קפה ואמרה "הבחירה בך מבליטה יותר מהכול את העובדה שלכולנו יש תוכנית משותפת, בכל מקום גם מעבר לים השירות למען האחרים הוא שמשפיע על ההצבעה, ולא משהו אחר, השירות נמצא בראש סולם העדיפויות של החברים."
אחרי שנרגעתי קמעה מהבשורה המשמחת שמעתי את הנריטה חוזרת באוזני על האני מאמין הישן נושן שלה, היא אמרה זאת בנימה מאוד עניינית "תיזהרי לך, בתפקיד כה רם יש הרבה אגו והשפעה בעיקר כי הדבר קשור להיותך חלק מוועידות בחו"ל, התפקיד יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך, ולשכוח מאיפה באת..." הקשבתי לה ועלה בי החשד שייתכן שהיא מדברת על עצמה, ולא עלי... היא הוסיפה "אל לך לדאוג למימון, ואפילו יהיה קל יותר הפעם, כי את כבר שוהה בחו"ל."
שתקתי, ורק כעבור כמה רגעים התעשתי וטוב היה לי להרגיש ולדעת שהתפקיד הוא שלי ושהשירות הגדול שנתתי לאחרים באנגליה נרשם לזכותי.
ברברה העירה "שהותך כאן יחד אתי שינתה בעבורי, כמו בעבור רבים מאתנו, את מושג ההחלמה. ואחד הדברים הנפלאים שרכשנו דרכך היא ההבנה כי יש בכל אחד מאתנו ייחודיות, ולא תמיד חייבת להיות תמימות דעים."
באותו סוף שבוע יצאנו למסעדות בכל ערב כי להנריטה, כמייסדת וכחברה, הייתה נגיעה גדולה לכל אחד והרבה חברות וחברים שמרו לעצמם את הזכות ליהנות מחברתה. אין־ספור ברכות זרמו אלי בעקבות בחירתי לתפקיד וגרמו לי להרגיש שמצאתי את מה שלא ידעתי אפילו לחפש, מה שלא האמנתי בכלל שקיים בעבורי.
סוף שבוע שלה הגיע לקצו, יצאנו לארוחת ערב חגיגית, כדי להיפרד והכול השתבש עד מאוד...
הארוחה בחברתם של הנריטה ברברה ומיורייל לא דמתה לשום דבר שחוויתי עד אז. כמה דקות אחרי שהתמקמנו המלצרית ביקשה לקבל את ההזמנה. ברברה נענתה לכך הראשונה והזמינה את המנה החביבה עליה צ'אודר, המרק האירי המדהים על בסיס דגים, היא ביקשה אותו ללא השמנת. אך אז אירע הלא ייאמן, כל חופש הבחירה שלי הועמד בסכנה ומרגע לרגע הנריטה החמירה את המצב. כל זה כי בשהותי באנגליה הפכתי חסידה גדולה של תפוחי אדמה, בדיוק כמו שאהבתי בילדותי, טעימים, ללא הרבה מלח.
פניתי למלצרית וביקשתי להזמין עוגת דגים אירית שילוב של לאטקעס וגפילטע פיש, בצירוף סלט ירקות שהורכב ממלפפון, עגבנייה סלמון מעושן, גבינה מותכת, צנוברים ומעט רוטב וינגרט.
הנרייטה הביטה בי ואמרה "אני לוקחת ברצינות את ההחלמה שלי, וממך אני לא מצפה לפחות, להזמין עוגת דגים זו בחירה מיותרת לגמרי"
אז היא פנתה למלצרית ואמרה "בשבילי סלמון מאודה עם סלט שרימפס מלפפון ועגבנייה, ברוטב לימון ועשבי תיבול, את הגבינה הבולגרית, אבקש להוציא." היא הביכה אותי כאשר הציגה את התערבותה בהזמנה שלי כמעשה רגיל לגמרי.
לא הגבתי כי למען האמת התקפלתי, לא רציתי לעורר מהומה, וזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שיכולתי לעשות. מיורייל העריכה אותי מאוד וסמכה עלי ועל הדרך שלי, ובכך ששתקתי ביישתי אותה, היא בעצמה פנתה להנריטה ואמרה "אני לא חושבת שאת צריכה להעיר את ההערות שלך בצורה כזאת. אני מסתכלת, מקשיבה ולא מבינה, מדוע את מביכה את כולנו? האם יש לך מושג מה לוסי הביאה לחיינו?"
היא הזמינה את ההזמנה שלה, ומכיוון שהיא לא אכלה פחמימות היא הזמינה סלט שהכיל תערובת עלים, עגבניות שרי, מלפפון, נתחי חזה עוף, צנוברים מתובלים בשתי כפות רוטב וינגרט.
הנריטה נבוכה מההתקפה הלא צפויה והשיבה "אני מתנצלת ומודעת לתרומתה של לוסי, אך אצלנו בקבוצה כבר מזמן יצא לי מוניטין של מתערבת בצלחת," כולנו חייכנו בהקלה.
בשובנו נכנסתי לחדרי והדמעות זלגו מעיניי, הנריטה התיישבה לצדי ואמרה "הפכת להיות החברה הכי טובה שלי ודמות לחיקוי להרבה אנשים, אך התבוננתי בך ולצערי גיליתי כי הנך שבוייה בלהיות מספר אחד, זה מצב מסוכן שלא מותיר מקום לענווה ההכרחית לאדם מכור."
הכרתי את דעותיה, אך ברגע ההוא הבנתי כי בחירתי לתפקיד ייצוגי לוועידה בארצות הברית הרסה בגלוי את שאיפתה להיות לבד בקודקוד. השתרעתי באפיסת כוחות במיטה הגדולה ועדיין הדמעות לא התייבשו. מעולם לא חשבתי בצורה כזאת על הנריטה ואולי חבל, כן, חבל שהמצב השתנה משום ששהיתי באנגליה וספק אם נחזור אי פעם ליחסינו הקדמים.
בחודשים האחרונים גדלתי והיה אסור לי לאכזב את עצמי, דבריה היו מעורפלים, ולי הייתה דרושה גישה חדשה, בהירה ומדויקת. במחיצתה לא הייתי אני עצמי...
שאלתי אותה "מה באמת מפריע לך בדרך שלי, הסבירי לי?"
הנריטה שתקה לרגע קצר ואז אמרה "את יודעת טוב מאוד שתמיד תמכתי בך ותמיד אתמוך, לא פעם הרחקתי ממך נסיבות מלחיצות, האמת הפעם באמת הרווחת את ההצלחה. אך לא תמיד את מודעת לכך שהנתינה בהגזמה, מבליטה את האגו ולא את הענווה, ומביאה לא מעט רגעים לא מציאותיים. ואף על פי שאני מעריצה את האופטימיות וההתלהבות שלך, שמעולם לא הייתה לי כמותה, את מסכנת את עצמך בלי חוכמה כאשר את לא מדייקת עם האוכל שלך. ייתכן שאני מתעקשת מדי לשנות את הגישה שלך ונוקטת בדרכי פעולה שאני לא תמיד גאה בהן, אך טובתך מול עיניי." ניסיתי לומר דבר מה, אך היא המשיכה מיד, "גם הפעם אעזור לך, אך עלייך להבין שאת נוסעת למגרש משחקים של אנשים מבוגרים, יהיה עלייך להשתלב בוועדות השונות ולקבל החלטות עם מכורים שהתמכרותם קשה לא פחות משלך."
הקשבתי, השיחה הכבידה עלי, הרגשתי שהאומץ וההעזה שלי מאיימים עליה.
"מדוע את מנסה בכל דרך לבלום את החלומות שלי, לא כך היה בתחילת דרכנו, אז לא פחדת ממני, אולי כי חלומותיי לא היו מעוצבים דיים, אך ביום שעזבתי לאנגליה, חל קרע בינינו, וגיליתי בקשר שלנו הרבה סתירות."
הנריטה השיבה "אנגליה שינתה אותך, גיבשת עצמאות, שאינה תמיד במקומה, התרחקת, והריחוק הזה הוא בלתי נמנע," קולה רעד למרות כל החוזק שלה...
התרככתי והשבתי "מה אני צריכה לעשות כדי שתאמיני בי? כיצד אשכנע אותך כי אני ודעותיי הם הדבר הנכון ולא מזיק?"
הנריטה הקשיבה אך הקסם כבר פג, הבנתי שלא התקדמנו יחד, כך זה לפחות נשמע לי, לחוסר האמון שנוצר בינינו היו סיבות רבות, והפערים בתפיסה חזרו על עצמם בדברינו. לבסוף היא התעשתה ואמרה את המילה האחרונה, "בואי נסכם, טוב שנבחרת ואנחנו ניפגש אחרי הכול כמו פעם. תאמיני או לא, יהיו לנו עוד דברים רבים לדבר עליהם."
היא חזרה לעצמה, "את תצליחי! את תעזרי לאחרים לעשות מפנה גדול בחשיבתם ולמרות הכול אני החברה הכי טובה שלך."
סיימנו את השיחה ומחשבה הסתובבה בתוכי, "אולי החברה הכי טובה, אך לא מסוגלת להצטרף להמראה אתי יחד."
שלושה ימים אחרי שהנריטה הביאה את הבשורה הטובה לחיי היא עזבה, נפרדנו בהרגשה כבדה.
יומיים אחרי נסיעתה הוזמנתי להנחות את הפגישה האחרונה, שהפכה לסיום מהמם.
פתחתי במילים חזקות וכנות "עבדנו קשה, כמה מאתנו שינו את נתיב חייהם. ואף על פי שעוד יעברו עלינו ימים לא קלים ויגרמו לרבים מאתנו קשיים, הדרך שהלכנו בה יחד תחזק אותנו במהלך השנים הבאות."
אימצתי את המשפט השכיח ואמרתי "'אפשר גם אחרת', שום דבר לא יהיה בעבורי דומה אחרי הנסיעה הזאת."
שקעתי לרגע בתוך מחשבותיי ואז בלהט המשכתי "בחודשים האחרונים בנינו עתיד גדול ומתפתח, לא כל בני המשפחה יעמדו לצדנו, יש כאלה שלעולם לא יבינו את הריחוק שלנו מהם, ואולי גם לעולם לא ימצאו דרך לקבל זאת, הניחו לכך… מה שחשוב הוא שאנו עצמנו נבין את העוצמה שלנו ונעלה חיוך רחב על שפתותינו, כאשר תוכנית חיים בריאה תשמש לנו השראה. תודה שכולנו יחד."
סיימתי את דברי והבטתי מסביב, כולם נשארו פעורי פה ורתוקים למקומותיהם, אכן המעמד היה מרגש מאוד.
וכך, בתום הימים הנוראים, נעשה לי ברור מעל לכל ספק שעבודתי הסתיימה.
האמת, הוקל לי. ישבנו בגינה האהובה עלינו וניצלנו את הזמן להנאה ושקט, שתקתי המומה כאשר הבנתי שהחזרתי את עצמי לחיקי .
זו הייתה השקעה גדולה והיו רגעים של אי־הסכמה ומעט כעס בעיקר בנוגע לתוכניות אוכל, זר לא היה מבין זאת. היה לי קשה מאוד לפענח את היחסים שנבנו בין חברי הקבוצה באנגליה.
בעודי מהרהרת ושקועה אי שם ברברה ציינה בביטחון האופייני לה "נראה לי כי התשת את עצמך, השתדלת מעל ומעבר לגשר על דעות שונות ותוכניות אוכל מגוונות."
היא צדקה, חשבתי, חייכתי לעברה.
מאוחר יותר באותו ערב היא הזמינה כמה חברות קרובות, לכבודי. שתינו תה צמחים ואכלנו ארוחת ערב יחד. ההרגשה שנסכה בנו ההימנעות הייתה טובה, וטוב היה להיות בחברת בנות שהפכו לשותפות בחיי.
מיורייל לא הגיעה, היא נסעה עם בעלה לסוף שבוע בהרים וקווינו שגם היא תגיע לוועידה בארצות הברית.
דייזי מאירלנד הגיעה וערכה את ההצגה הידועה שלה, היא הייתה ידועה בחוש ההומור המקסים שלה ולכן הדגימה לפנינו את הקטע ההיתולי מיד כאשר סיימנו לאכול.
היא נעמדה מולנו בתנוחה מכובדת ואמרה "ברוכות הבאות," היא פתחה בניב זר ובמבטא אמריקני כבד, "אני מקווה ששלומכן טוב. ברוכות הבאות למלון המפואר והוותיק שלנו. רבים וטובים מכל רחבי ארצות הברית וממקומות מגוונים בעולם הרחב מנסים להגיע לקבוצות שלנו, למצוא את דרך ההחלמה מאכילה כפייתית, יש שיצליחו ויש שלא יתקדמו מעבר למקום שבו הם נמצאים," היא קרצה בשובבות, "אנחנו הגענו ולכן יש לנו סיכוי להחלים, אף על פי שאני מאוד ממליצה לא לפתח ציפיות... (שבהן ראוי לצפות כריות). אנחנו רציניים, עובדים קשה על הימנעות ובכל רגע ורגע לומדים כיצד לבנות חיים מאוזנים, וכך נהיה לדוגמה אישית," דייזי לגמה מהבירה, הניחה את הכוס באיטיות והמשיכה... צחקנו המון.
בבוקר יום הטיסה נזכרתי שמזמן לא הסתכלתי במראה כדי לומר תפילה. הבטתי לתוכה ודרכה וביקשתי מאלוהים ענווה ואומץ להמשיך ולהתקדם לעבר שינוי אמיתי, כדי שהחלום הנכון והטוב ימשיך להיות שלי. פרצתי בבכי מתוך ההתרגשות כי ידעתי שהמחיר יהיה לא קל.
יצאתי לארצות הברית, גאה, חוששת ומאושרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד292 סופרת
ברגע שהתיישבתי בכיסא המרווח הרגשתי נינוחות ורפיון פשט בגופי, ובעודי מביטה דרך חלון המטוס זיכרון השיחה האחרונה עם הנריטה הפך למראה די עלוב. בעבר שכנעתי את עצמי שלהנריטה אכפת ממני ולא רק מהשליטה שלה בכל מהלך ומהלך ושהכול יהיה בנוי לפי הבנתה בלבד. חייתי לאור התקווה הזאת, אבל מתברר שברגע שנבחרתי למלא תפקיד, הכול נגמר, חברות אישית בינינו הפכה לתחרות.
הקשבתי לדייל הראשי, הוא דיבר בקול סמכותי מאוד. "תודה שטסתם אתנו, נוודא שהטיסה תהיה נוחה ככל האפשר."
מיד הואר השלט להדק את חגורות הבטיחות ואני המראתי חופשייה.
יישרתי את השולחן ואת מסעד כיסא ההמראה, חלצתי את נעלי העקב ופרשתי את רגליי בזהירות זו ליד זו, לא לפני שעלה על פני החיוך כאשר נזכרתי כיצד טופפתי על העקבים בחינניות באולם הנוסעים בנמל התעופה, עברתי מרחקים ותנועותיי לא הראו שום סימן לחולשה או חוסר שיווי משקל. הייתי גמישה, נמרצת ומאושרת מהשגרה החדשה, כל כך קל ונוח היה לשכל עכשיו את הרגליים זו בזו. הפשלתי מעט את שולי השמלה הארוכה, כן, גופי שהתעצב במקומות הנכונים וקרסוליי הדקים עשו לי הרגשה טובה מאוד.
טיסה של שעות עברה בקלות ובמהירות, ישנתי וויתרתי על הארוחה השנייה ומאוד הופתעתי כאשר המטוס עצר בנמל הבין לאומי של העיר ניו יורק, ושלט החגורות כבה. לונדון נשארה מאחור, אך הערפל הסמיך רדף אחריי ושלט ברמה מחוץ לנמל התעופה. מטר דק כזרזיף פיזז בשערותיי, ידעתי שנכונה לי רק עוד טיסה אחת, לא קלה, לניו מקסיקו ואז אפסע לתוך חלום. התפללתי, והיקום נענה.
תוך כדי גרירת המזוודות מהטרמינל הבין לאומי לזה המקומי חלפה בי השאלה הנוקבת, באיזה עולם חייתי בחודשים האחרונים? מתי נולדה המחשבה ובעקבותיה הוויתור על נוחות, מגוננת ככל שתהיה, ולעבור לפעולות אמיצות?
זיכרון קלוש עלה בי, נזכרתי איך נראית האבסה העצמית, זו הנמשכת כמה שעות או ימים ארוכים, האבסה שהקשתה מאוד על החיים ודחפה מעבר לקצה. שנים ניסיתי למצוא דרך לשבור את השרשרת המוצקה – מחשבות אלו ועוד חלפו בראשי בהגיעי למסוף. הבטתי בצללית, צלליתי שלי – דמות מצודדת בשמלה מתנופפת ובעקבים גבוהים, רחוקה מאוד מהעולם ההוא המוכר שנשאר מאחור. נזכרתי בהכרת תודה גדולה בארוחה שהוגשה בין שמים וארץ, ואף על פי ששדון קטן בתוכי התגעגע להתפרע, אולי אף יותר ממה שהייתי מוכנה להודות בכך, אמרתי לעצמי שמעולם לא הייתי מאושרת יותר, בטוחה בעצמי כל כך ושונה לחלוטין מאותה צעירה מושכת ולא מציאותית שניסתה להעניק לעצמה עוד ועוד דברים שיחזקו את הרגשתה שהיא יפה ומיוחדת, אך הם רק הרחיקו ממנה את החיים כפי שהם אמורים להיות.
כן, היא לא הבינה...
מעולם לא חלמתי להגיע למקום כזה יפה ולעשות לעצמי את הדברים המדהימים האלה, כן, בזבזתי יותר מדי זמן מחיי בשתיקה מביישת בתוך האוכל העודף.
הנחיתה בניו מקסיקו הייתה רכה, ברברה ואני יצאנו החוצה ופגשנו את הבוקר הנושק לצהריים, ידענו שהכול יהיה מאוד חגיגי בייחוד בערב הפתיחה שבו יוצג לפני כולנו נושא הוועידה "דוגמא אישית להימנעות מאוזנת".
הוקסמתי מגודלו של הבניין על שם הנשיא לינקולן, שם התקיימה הוועידה, חזותו הייתה בסגנון של פעם ואלגנטית מאוד. הבניין עמד במה שהיה פעם שמורה של אינדיאנים. הלובי היה מהודר מאוד, והשוער אשר עמד בכניסה נראה יותר כמו לורד מאשר איש שירות.
הועידה בניו מקסיקו נשאה אופי מאוד מכובד ומרשים, ובהיותי נציגה הן של עצמי והן של הקבוצות בארץ ואולי גם של כל המתקשים להתמודד עם ההתמכרות, הרגשתי אחריות כבדה. אהבה גדולה הייתה בתוכי אך קנטרתי את עצמי, מחשבותיי הפכו להיות מאוד דרמטיות עד שהנציגה שעמדה לצדי בדלפק הקבלה חשבה שפניתי אליה. כן, כנראה דיברתי לעצמי בקול רם, הבנתי שיהיה עלי לשים לב להבא כדי לא להביך את עצמי... כן, הייתה בי גאווה גדולה.
עדיין זכרתי בברור את הדברים שברברה אמרה לי במטוס בדרך לוועידה "כל הרעיונות זקוקים לביצוע כדי להיטמע בנו, זכינו בתפקיד מכובד, שייתן לנו יציבות והמשכיות לעבר הווה טוב יותר ועתיד חדש."
אנחנו נצליח, הבטחנו זו לזו בחיבה.
כן הייתי בטוחה בעצמי, אך לא ראיתי בכך כל הגזמה, אף על פי שאולי הייתי צריכה להסס לפחות. אך בלבי ידעתי כי באנגליה עליתי כיתה, ואיך לא, הרי זו מולדתה של לוסיאנה, הדוכסית שלי.
לפנות ערב התיישבנו באולם הכנסים, הקשבתי למילות הפתיחה של יושבת ראש הוועידה, כולם הקשיבו. קולה נישא צלול וברור, ומיד הבנתי כי הדברים ששמעתי בבית קפה באנגליה מפי דייזי היו מצחיקים, אך כאן הובלט הכאב. שתקתי בתוך מחשבותיי.
יושבת הראש סיימה בלהט "...תודה שבאתם..." הבטתי מסביב, כולם נשארו במקומם פעורי פה. כן, המעמד היה גדול ומכובד.
ההזדמנות לחלוק את חדרי עם ויויאן, החברה הטובה שלי מאוסטרליה, רוממה את רוחי, היא הייתה אחראית לענייני כספים ותקציבים, ואני, לוסי מישראל, הופקדתי על עידוד קשרים בין הארצות.
כבר ביום המחרת התיישבתי לעבור שוב על דברי הפתיחה שלי ולבדוק שנית את דוח הסיכום שהבאתי למשתתפי הוועידה.
ההתרגשות שלי הייתה רבה בייחוד מהדברים שיהיה עלי לשאת במהלכה של הוועידה. לבי הלם באופן לא סדיר, כי למרות ההתלהבות של עשיית שירות ברמה זו, במובן מסוים התקשיתי להאמין שאני, לוסי מישראל הרחוקה, נבחרתי לשהות בין הנציגים כשווה בין שווים. התלבשתי בהידור, בחצאית מיני אשר הבליטה את המגפיים, ועל רגליי משוכים גרביונים שחורים.
הנחתי על עצמי את הז'קט המחויט, תחתיו לבשתי חולצת משי בצבע כחול פטרול, אבל יפה מהכול הייתה ההרגשה, הידיעה, כי הירכיים שלי אינן נוגעות עוד זו בזו, הסימן המשמעותי ביות להימנעות טובה. נראיתי מצוין, אישה מרתקת. בלילה לפני שנרדמנו ניהלנו ויויאן ואני שיחה ארוכה, ושאלתי אותה "האם יש עוד בעולם אנשים שמוטרדים כמונו מהאכילה שלהם ומתעסקים בכך ללא סוף?"
להפתעתי היא ענתה בחיוב, "בוודאי שכן... הנה השכנה שלי רזה ומחוטבת ולמרות המראה שלה, היא לעולם לא תאכל באף ארוחה ככל העולה על רוחה."
השיחות והשהיה הממושכת רחוק מהבית שחררו וארגנו את המחשבות שלי, למדתי איך לשחק את משחק החיים.
אחרי אין־ספור ישיבות, החלטנו שנארגן לעצמנו כמה שעות של קניות, הרי לא נמנע מעצמנו קצת פאן, ולכן קבענו שניפגש כמה חברות למטה בלובי, מיד לאחר ארוחת הבוקר, כדי לתאם את התוכניות לשעות בין הערביים.
לי היה מאוד ברור שאצמד לטעמה של סופיה ולסגנון המהודר שלה, וכך כרגיל אראה יותר ממעולה. היא בעצמה הציעה להיות לי ליועצת אישית בבחירת המלתחה, ממש כמו בימי פולדה הרחוקים. אף על פי שהפרק ההוא הסתיים בעבורי מזמן ועל אף שמשם המשכתי לאנגליה וכעת הייתי באמריקה, הכול הפך מוכר יותר. קניות בגדים עם חברות למשל הייתה מעשה שנסך בי הרגשה טובה והוא הביא עמו סקרנות וגילויים חדשים. למדתי כיצד נשים מוצלחות מתנהגות, למדתי לאהוב את מה שראיתי בחלונות ראווה, למדתי לקבל ייעוץ מחברה, ולמדתי להכיר את דמותי המשתקפת במראה מחוץ לחדר שינה שלי. רכשתי ביטחון לקנות את מה שאהבתי, כי ההחלטות הפכו לברורות, לא היה לי כל ספק. העזתי, יזמתי, גם בחברת החברות הכי טובות, ומצאתי את עצמי מחוברת לעולם הגדול. סופיה, חברתי שהייתה תמיד נדיבה וסבלנית, עודדה אותי והסבירה לי שזאת יכולה להיות חוויה מעצימה, לקנות בגדים, אך גם מורטת עצבים. יותר מפעם אחת היא אמרה "אני מאושרת לבוא עם אישה מהודרת כמוך, אך האם את בטוחה בכך שאני נחוצה לך?" תמיד חיבקתי אותה בתשובה.
אמנם התכוונו ללכת לקנות בגדים, אבל תוכניותינו השתבשו בעקבות הגשם שלא הפסיק לרדת. התיישבנו בפינה, אני וויויאן חברתי, בנקודה שממנה לא ראינו את כל הלובי והייתה לנו מעט פרטיות, שלא כמו הפרטיות הלוחצת שבחדר שחלקנו במלון.
הזמנו כוס קפה, ויויאן עודדה אותי שהכול לטובה, ועוד נצא לקניות ונמצא מגפיים גבוהים עד הברך, ואפילו במחיר טוב.
אחרי אתנחתא קצרה היא הביטה בי ואמרה "את בטח חושבת שאני אמא נוראית, הרי זו הבת שלי," ככה המשיכה היא את השיחה שהתחלנו בה יום קודם, היא ביקשה את עצתי בענייני הורות. אחזתי בידה ועודדתי אותה להמשיך.
בקול עצוב, ובמבטא מעט לא ברור היא שפכה את לבה לפניי. הקשבתי בתשומת לב רבה, ידעתי עד כמה העצה שלי חשובה לה, "איני יודעת כיצד לגרום לבתי לשמוע את קול ההיגיון, אך כמו שאת מכירה אותי, גם אני לפעמים חסרה אותו. לאחרונה התגובות שלה והמסתוריות סביבה מתחילים כבר בכוס הקפה בבוקר, בעבורה כוס קפה היא ארוחת הבוקר, דגנים יצאו מהאופנה, כך היא טוענת. תמיד ממהרת ובדרך כלל כופה עלי את ההסכמה שבכל סוף שבוע היא תקבל רשות להישאר לישון אצל חברתה. לעתים אני מסכימה, אף על פי שאני יודעת שזו טעות. החברות הזאת גרמה לכל המצב להידרדר, אולי אפילו יצרה את הבעיה. החברה הזאת מצוידת תמיד באלכוהול ובתי חוזרת מהביקורים אצלה במצב רוח רע ומתחמקת מהמבטים שלי.
"עלי לומר כי החברות שלי חוזרות ואומרות לי שזה די נפוץ בגיל שש־עשרה, אך לי זה לא נראה טבעי. ילדתי המתוקה נמצאת בתקופת חיים גרועה, היא מחפשת פרטיות בהמולה, העיקר להיות רחוקה מעין צופיה, בעיקר שלי... פעם היינו קרובות, לרגע לא נפרדנו, היום אין שום זמן מתאים להיות יחד, היום דרכה היא לא דרכי, כך היא אומרת, ואני חושבת לעצמי האם המצב הזה הוא הפיך? האם עשיתי אתה את כל הטעיות האפשרויות?
"הייתי צריכה לדעת שההתעסקות שלי בעצמי ובשומן שלי לילות וימים ובלעיסה בסתר של ממתקים בכמות אדירה, יהיו לה השלכות בלתי נמנעות. סיבכתי אותנו… " הקשבתי לויויאן והרגשתי חמלה, הצטערתי בעבורה, ידעתי שאין כאב יותר גדול, מהרגשת הכישלון עם הילדים שלנו, וזו הייתה בתה היחידה.
"לא!" אמרתי מיד.
"אין זו אשמתך, האכילה שלך היא מחלה שלא ביקשת לעצמך, לא ידעת אחרת." ויויאן הביטה בי במבט של תודה, ולחשה כמעט ללא קול, "אני האמא שלה, יש לי אחריות, הרי כאשר היא נולדה, הבטחתי לעצמי שאגונן עליה תמיד, ולבסוף לא הצלחתי לגונן עליה. זו הבטחה שנכשלתי בה, לא שערתי שאצטרך לשמור עליה מעצמי, לא הייתי דמות לחיקוי." ויויאן פרצה בבכי...
לפתע ידעתי מה עלי לענות כדי לרכך מעט את צערה, רכנתי כלפיה ואמרתי, והשתדלתי לבחור בקפדנות את המילים באנגלית פשוטה וברורה, "בתך, כמו שהספקתי להכירה מהסיפורים שלך, היא נערה בעלת מוח חריף, חרוצה, ואף על פי שבתקופה זו נראה כי הכול אצלה התאדה, אבל הזמן הזה יחלוף. היום את כן דוגמה לחיקוי ועוד דוגמה ברמה בין לאומית, והיא תרצה את זה, במוקדם או במאוחר, תהיי סבלנית ותאהבי אותה בכל מחיר ולא משנה מה היא עושה."
ויויאן פתחה את עיניה והביטה בי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה. אמרתי לה את הדברים שלמדתי בצעד השישי ושביעי, לא יותר… חיבקתי אותה, והחלטנו שנמשיך בשיחה לפני לכתנו לישון.
ביום השלישי לישיבות, לקראת שעת הצהריים התבקשתי לפתוח את הישיבה העסקית במסר רוחני. עלינו לחדר והתארגנו לפתיחת הישיבה, בדרכי למעלית מחשבות רדפו זו את זו, במה אפתח את דבריי? מה אומר? ואז עלה בי הרעיון לדבר על עצמי ועל עצמי בלבד. כך גמלה בי ההחלטה שעם המסר האישי שלי אפתח את הדיון העסקי.
משתתפי הדיון הגיעו והתיישבו באולם היפהפה, השמים היו כחולים והטמפרטורה נוחה, מזג האוויר הסתווי היה חמים מהרגיל לעונה זו, יכולתי ליהנות ולא לסבול מקור.
סופיה נכנסה אחרונה וסגרה את הדלת אחריה. "המון מזל טוב, מאחלת לך הצלחה והימנעות טובה גם בפסגה," הפתק שכתבה לי עבר מיד ליד והגיע אלי במהירות, עוד נרשם בו, "...החלפת את נעלי הספורט בנעלים מחודדות עקב מצופות בלק שחור... חל בך שינוי והגעת רחוק מאוד... חברתך האיטלקייה." היא בירכה אותי בהיותה יושבת ראש הועידה, ומיד הרגשתי חמימות פושטת באבריי, אין ספק שהפכתי לכוח משפיע בקבוצה הבין לאומית.
פתחתי ביתר ביטחון, "העשייה ברמת שירות זו נולדה אצלי בד בבד עם הרצון לחיות ללא כמיהה ולהעביר לאחרים את המסר. למדתי כי הכישלון הוא משחק מקדים להצלחה, ושגם אחרי כמה כישלונות אפשר לקום ולבצע שינוי. אני נחושה בדעתי לחלוק לכם מניסיוני ולומר שאסור לקבע את הרגשת הכישלון... הרגשה זו פוגעת בכל יכולת, מטשטשת כל חוכמה ומאיימת על החופש ועל המרחב, מפלס הייאוש הנורא עולה..."
המילים שלי נלקחו ממורשתה של לוסיאנה, שחוכמתה לא נפגמה עם חלוף השנים ועדיין אפשרה לי להישען עליה ולהתחדש בכל מצב ומצב. כאשר סיימתי ראיתי כיצד הדברים שאמרתי והמראה שלי השפיעו על הנוכחים. בהמשך דננו במצבים המשתנים שיכולים להרוס את ההחלמה וכיצד אפשר להחזירה לחיים. כל הנוכחים היו מודעים היטב לכך שכל אחד מאתנו נכנס לתוך החיים ויוצא מהם בקצב שונה, כל אחד עושה טעויות אחרות, אך תוך כדי הדיון בלטה נוכחתן של ההחלמה וההתקדמות.
את הסעיף הראשון שעל סדר היום הציגה ליונה: תרגום ספרות ההחלמה לשפות זרות, לשמע דבריה חייכנו כי אף ששפת האם שלה הייתה אנגלית, האכפתיות שלה לשפות אחרות עוררה הערצה גדולה.
היא ציינה "דבר אחד קשה לי מאוד והוא הלחשושים בהפסקות. שמעתי כל מיני לחשושים בהפסקות ואני מרגישה שיש בהם משום גילוי קנאה, קנאה בתקציב שאושר לנו לצורך תרגום."
הקשבתי לה והצטערתי שצרות העין לא נחסכה מאתנו גם שם, ונמצאה בכל מקום. אכן, יצרנו קרבה ובנינו אותה בהדרגה בשיחות הטלפון, עוד הרבה לפני שהתראינו פנים אל פנים, ולכן בוועידה ניקרנו עיניים. רבים מנותני השירות לא הקפידו על עבודת הצעדים וכך נוצרו הפערים.
רק בשעות אחר הצהריים סיימנו את העבודה המשותפת הגדולה והסיכום היה לתפארת. ההחלטות היו טובות והרגשנו שהצלחנו להמריא אל על. הכשרונות והיכולות שלנו כצוות היו מלאי עוצמה. גריסות חטיפי הירקות שהגשנו לפינו בהפסקת הקפה נשמעו כמוזיקה באוזנינו.
לאחר מכן התבקשתי להנחות פגישת חיזוק בנושא "מהי החלמה בעבורי?"
פתחתי במשפט חשוב שממצה כמעט את הכול, "האכזבה מעצמי מסכנת אותי ומאיימת עלי; הטעיות החוזרות משבשות את המראת החלומות, אך כאן בתוכנית למדתי להפתיע את עצמי, להתעקש ולהתמיד, וכך להרחיק לכת אל מעבר לכל מה שנראה לי לא אפשרי.
"כל יום שבו אני מטפחת את ההימנעות, משתדלת לא לחזור על אותה טעות וממשיכה בתהליך – הוא יום של הצלחה.
"לא פעם אני שואלת את עצמי, כיצד יוצאים ממשבר אם וכאשר הוא מופיע? יש רק דרך אחת, להמשיך ולהכין ביתר קפדנות את תוכנית האוכל שלי ולהתמקד בפתרון היחסים ביני ובין העולם שסביבי. הפכתי לאישה צעירה ויפה המתנועעת על עקבים גבוהים, לאט ובטוח." מרחוק ראיתי את אווה מקשיבה ודרוכה. היא הצביעה ואמרה "כבר בהתחלה היה לי ברור שאנחנו מייצגות היבטים שונים של ההחלמה, ארצות שונות, אך תוכנית אחת."
"נכון," הוסיפה נציגה אחרת, "התוכנית הוציאה אותי מהגבולות של עצמי, וחתכה בעבורי את שרשרת הסבל."
אנשים דיברו בזה אחר זה, דברים רבים נאמרו:
האישה מטנסי אמרה "האם אני זה הרגלים גרועים או גנטיקה משפחתית?"
הגבר מווירג'יניה אמר "היחסים שלי עם האוכל הפכו מידידות למלכודת מוות."
נציגה מאוד ותיקה תיארה "יש בי בור שחור של ייאוש, הוא ממקום בשיפולי הבטן, וברגע שאני ממלאת אותו בשוקולד מתרחשת הקריסה הגדולה."
אווה הצביעה ואמרה "הרגשת הכמיהה לא מגבילה את עצמה לצורת האכילה ולכמות האוכל בלבד, השפעתה חלה על האישיות כולה. גם בעת שצעדתי לפי צעדי התוכנית מצאתי את עצמי לא פעם שקועה בייאוש, נבוכה, בושה בעצמי ואפילו בודדה, מכיוון שנלקחה ממני ההגנה של האוכל המנחם."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד296 סופרת
"אני מקווה שעדיין יש לך כוח ואני לא מפריעה," אווה התקרבה והתיישבה לצדי מיד בתום הפגישה. "חשבתי עלייך ועל הנאמר מאז הכינוס בפולדה, לא ממש יצא לנו לדבר מאז, התגעגעתי אלייך ולהבנות שגילית בתוכנית. מה קורה עכשיו, האם את חוזרת הביתה מכאן או שתמשיכי בעבודת השירות הבין לאומית? האם חשבת להציג את מעמדתך לתפקיד יושבת ראש בארצך, הבנתי שהתפקיד תובעני ולא קל?"
אווה המטירה שאלות בזו אחר זו, התיישבתי בנינוחות והחלטתי לתת לה במה.
"כן, לא קל להיות נביא בעירו," הנדתי בראשי...
"את זוכרת, לוסי, מה אמרנו בזמנים ההם, שהיו כל כך טובים, בפולדה, צריך להשאיר את הכול פשוט..."
" כן," אמרתי, "זאת הייתה ההבנה החשובה ביותר שלנו, מסקנה גדולה."
אווה המשיכה, "עמדתי בדברים קשים מאוד, וכך יכולתי לבדוק את עצמי ועד כמה הפנמתי את ההבנות ההן..." היא חייכה פתאום חיוך גדול ואמרה "לוסי־שלנו, אני לא מאמינה עד כמה יפית!" עיניה הבריקו בהערצה, "כן, את חברה טובה, ואישה יפה."
היא המשיכה, "אחרי השיחה ההיא בפולדה הבנתי שעלי להניח לעבר המשפחתי, ולזכור את אמי באהבה בלבד... היום אני מסוגלת לזה."
היא המשיכה לדבר ואני חשבתי לעצמי, אכן מרחק גדול עברתי בשנה האחרונה, הצלחתי לשבת ולהקשיב לאווה בשקט ובשלווה.
"את מבינה, לוסי, הצליל חדר אלי מחדש, את מבינה, מצאתי לי חיים משלי, והפסקתי להתעסק בחיים של אבי ובני דורו... אדם לא יכול לקבל על עצמו את האחריות למעשיו של האחר. ברור היה לי שכל אחד מאתנו זקוק לזמן, הרי גם אני הולכת כבר שנים לקבוצת תמיכה, לא? לאבי לא הייתה משענת של חברים קרובים ומייעצים, וככל שעבר הזמן מאז התוודה לפניי הצלחתי להעריך את הנזק שנגרם לו. אין מילים שיתארו את גודל האסון שהוא הרגיש ואת עוצמתה של הכנות ששחררה אצלו את רגשי האשמה הכבדים כל כך, רגשי אשמה שהדחיק כל השנים. אמנם עבר הרבה זמן מאז, אך התמונה לעולם לא התבהרה בעבורו, ולעולם הוא לא יֵדע מה באמת קרה לאשתו, מה קרה לאמי? וגם לא מה גרם לו לאבד את השיפוט הנכון."
הקשבתי המומה, ניסיתי לחפש תשובה בעבורה, אך נעתקו לי מילות הנחמה מפי. אווה הביטה בי ואולי הבינה את מצוקתי. מבוכה אחזה בי, הייתי חצויה, זיכרון האימה הנאצית חסם את רחמיי, ואף על פי שהיא נהגה על פי עצתי אטמתי את אוזניי ליכולת שלה לסלוח ולהצטער בשביל אביה.
לא הרגשנו איך הזמן חלף, סיפורה של אווה נשמע הגיוני באוזניי אך ערבל את המחשבות בראשי. מערבולות של מחשבות מסובכות שהיה לי קשה להתירן, אולי כי לא באמת סלחתי.
לקראת סוף השבוע התבקשתי להביא רשימת רעיונות לבניית חוברת להחלמה לשנה הבאה. השעה הייתה מאוד מוקדמת וכל החבורה התארגנה לישיבה. חדר הישיבות עדיין לא נפתח, אבל אני, כהרגלי, הכנתי את הכול בזמן כדי לא להתבלבל. נותר לי זמן חופשי, ראיתי את החברות בלובי, קבוצה מלוכדת ותומכות היינו זו לזו.
זו הייתה בשבילי הזדמנות טובה לקבל שוב במה ולומר בשפה האנגלית את האני מאמין שלי. התרגשות גדולה סחפה אותי והשעה הלכה וקרבה. התגאיתי בהבנה ובידע של השפה, עבדתי על כך קשה, הקשבתי לערוצי החדשות בטלוויזיה בשפה האנגלית והשהיה באנגליה העבירה אותי לליגה אחרת. יכולתי לחוש את ההגוי המושלם בפי של המילים בשפה האנגלית האהובה עלי. מהרגע שהגענו לוועידה שוחחתי ביתר קלות, לא נתתי לרגשי בושה לעצור אותי, והמחמאות הדהימו אותי כל יום מחדש, לפעמים נראה לי שזה היה טוב מדי בשביל להיות אמיתי.
אך האמת היא ששיחה בשפה זו הפכה בעבורי להנאה, ונתנה לי שפע של רעיונות יצירתיים, כמו לנסות סגנונות מיוחדים בדפי העבודה שוועדת הספרות הטילה עלי להכין. התחלתי לנצח במגרש לא שלי, אך בחוקים שלי.
עמדתי והבטתי החוצה, ביומיים האחרונים מזג האוויר התענן וגשם ירד כל העת.
שמעתי קריאה "תראו אתכם, ואוו…" זו הייתה קריאתה של הנריטה כשהופיעה בבית המלון. היא הצטרפה לוועידה מכיוון ששהתה בארצות הברית לרגל עסקיה, הרגשתי כיצד הנשימה שלי המריאה, בואה הפך את כולן למאושרות. הליכוד של כולנו הייתה החוויה הכי גדולה שהכרנו. משפטים מוכרים עפו באוויר:
"אוי לוסי אני מתכוונת להקשיב לך בשעתך הגדולה," אמרה הנריטה כאשר ראתה את המבט שעל פני... "אמנם ראיתי אותך לא מזמן, אך מעולם איני מכירה עד הסוף את הדעות שלך, נכון?" היא קרצה לעברי, לא יכולתי לומר אם היא מתלוצצת או שמא לועגת לי.
אבל אז היא הוסיפה בחיבה, "המזוודות יכולות לחכות, בואי ואתן לך חיבוק..."
הבטתי בה והבנתי כי אף על פי שהיא ראתה רק לא מזמן את השינוי שאחרים ראו בי מזמן, דעותיה הנחרצות לא השתנו והיו ידועות היטב לה ולכולנו. הנריטה המשיכה והשתלטה על השיחה לחלוטין, אך בראותה את החברים הנוספים שהצטופפו סביבי הוסיפה, "היית חסרה לנו בארץ ובעיקר בפגישות הקטנות, אך הבנתי מהשיחות עם ברברה עד כמה תרמת לאנשים ברחבי בריטניה הגדולה. עכשיו אף אני יכולה לראות עד כמה חל בך שינוי. "
היא פנתה לברברה ואמרה "האם אנחנו מצפות לעוד נציגים, למישהו נוסף?" היא הביטה לעבר הדלת בסקרנות. רציתי לענות, לא, כולם כאן! אך לתדהמתי ראיתי את מיורייל, החברה הכי טובה של ברברה, מתקרבת אלינו. היא הייתה יפה כמו בובה. לא ייאמן מה הימנעות ללא פחמימות עשתה לגזרה הסקוטית שלה. הנריטה קדמה את פניה של מיורייל בשמחה, "טוב לראות אותך, לא ידעתי שגם את תבואי לוועידה, צר היה לנו לשמוע על בעלך..." מיורייל הנידה בראשה קלות, ובפיה מילות תודה במבטא סקוטי נפלא. "לו הדברים היו מתנהלים לפי התכנון, הייתי חוזרת לישראל, רצינו לבוא ולראות את ירושלים, ג'ון חלם על כך..."
הקשבתי וחיכיתי בסבלנות, ידעתי עד כמה מיורייל אוהבת אותי, אך כאשר הנריטה בסביבה לא היה אפשר להתעלם ממנה לדקה, וכל תשומת הלב הופנתה אך ורק כלפיה, ככה זה היה תמיד.
המקום היה מוכן ומזומן לקראת הפגישה, ונכנסנו לחדר הישיבות. בעודי רושמת את הדברים על לוח מחיק שמעתי מאחורי את מיורייל שואלת אותי בקולה המוכר, "מה שלומך לוסי?" הפניתי את ראשי כלפיה, וקשה היה לי להתעלם מהערפל שלפתע כיסה את עיניה. מיד היא התנצלה "לאחר הישיבה אני מקווה שנוכל לדבר לפני שיחטפו אותך הבנות."
הפגישה נפתחה בתפילת השלווה, הרגשנו שהצלחנו, שיצרנו קשרים ובנינו זמן חדש.
הייתה הסכמה שנכנסנו לתוכנית ההחלמה בלי לדעת מה היא, ומצאנו קשר הדוק שחיזק אותנו מאוד.
פתחתי בנושא שנוסח כשאלה, שאלה גדולה מאוד: "מהו המחיר שהמחלה גבתה ממני?"
"כל אחת מאתנו שילמה מחיר כבד, אך אין להניח את הגרוע ביותר, למדתי להכיל את התוצאות ואוכל לומר כי ההרגשה שלי משתפרת מיום ליום. את רוב היום אני מייחדת לעיצוב הכאן והעכשיו לא במחשבות על העבר."
נציגה אירית התרעמה, הצביעה ואמרה בנימת קול מודאגת "בשבילי זה פתרון זמני... איני אוהבת את הרמז שהשהות בתוכנית תקשור אותי לנצח..."
מיורייל הצביעה אחריה והוסיפה "אני יכולה לומר כי ההרגשה שכל הקיים – זמני, לפעמים נכונה. מדובר פה על תוכנית רוחניות שאם מקפידים על פרטיה הקטנים ביותר יכולים להציל חיים ולכן אני מקפידה על תוכניות אוכל אישית, וזה הנושא המרכזי שעליו יש לי שליטה."
ואז להפתעתי הנציגה הצרפתית הוסיפה "אני עושה הכול כדי להדביק את החלומות הפרועים ביותר שחלמתי אי פעם, לי מאוד חשוב הליטוש והזוהר שבוקעים מעבודת הצעדים."
הקשבתי ומצאתי את עצמי מסכימה עם זו ועם אחרת, וההרגשה החזקה שהן שידרו הייתה עמידה בתוכנית ברמה גבוהה מאוד.
לקחתי לעצמי את זכות הדיבור והוספתי "נכון שהיה עלי לעשות ויתורים בתחומים רבים, אך הוויתורים האלה אפשרו לי לחזור לחיים ולגלותם מחדש. ברמה גבוהה זו של השירות, ובשליחות שנדרשה ממני, אימצתי הרגלים שלא הצלחתי לאמץ קודם לכן, וכך עוררתי בסביבתי שפע של תקווה."
ויויאן מאוסטרליה, שישבה עד כה ולא התערבה בנושא, אמרה "סדר העדיפויות שלי השתנה לחלוטין, ללא היכר. המשפחה שלי חושבת שאני שקועה בעצמי ואכן זה נראה כך ונשמע הגיוני, והראיה, הרי אני כאן כה רחוקה מהבית, לא?"
הנריטה ביקשה את רשות הדיבור, והמילים שהשתמשה בהן זרמו לה בקלות "שוחחתי לא פעם עם חברות שיש להן משפחות גדולות ותומכות, הן אמרו כי התוכנית לא הקלה עליהן, היא הרחיקה אותן ממשפחתן במקום לקרב, אך מכיוון שאף אחת מהן לא בחרה במחלה זו הן נאלצו לקבל את הרצינות והמחויבות קודם כול לחיים שלהן, ואולי כך הצילו את כל המעורבים."
הנציגה מקנדה העירה "לא כל העולם סובב סביב אנשים מכורים לאוכל, אבל אנשים רבים מכורים, לכל מיני דברים. בעבורי ההבנה שיש התמכרויות רבות ומגוונות, הייתה בה הקלה גדולה. לפי מיטב הבנתי החוברת שנוציא תוכל לעזור לכל אחד שיש לו בעיה של חוסר שליטה גם בתחומים אחרים."
סיכמתי את הנושא, ואמרתי "התוכנית גיבשה אותנו והכינה אותנו לחיים בהחלמה. התחייבתי להכין טיוטה לדיון ולאישור בוועדת הספרות."
הנריטה התנדבה לעזור לי ומיד, ובכך הפגינה, מול כולם, את החברות הטובה שיש לנו.
היא שאלה אותי מיד, "איך ובמה אוכל לעזור, האם את צריכה עזרה בניסוח בשפה האנגלית?"
פירטתי לה את עיקרי הדברים שהובאו בישיבות השונות, ומצאתי את עצמי גאה בהישגיי, מזמן לא הייתי מאושרת כל כך, מלאה כל כך בהרגשת שליחות. הראיתי לה את ראשי הפרקים שדנו עליהם בוועדת הספרות, הסברתי לה לאיזה מסקנות הגענו בנוגע למימון התרגום. סמכתי על הקשרים שיש לה, זה היה אחד היתרונות שלה, ההיכרות עם האנשים המתאימים.
היא הייתה אלופה במציאת מימון וידעתי שאם אצליח להלהיב אותה, היא תשכנע את הוועדה לענייני כספים שהחוברת טובה ורעיונותיה מועילים. ממרחק של אלפי קילומטרים מהבית, היחסים שלנו נראו פשוטים, והכול נראה זורם ומאוד קל.
הנריטה הסכימה אתי הפעם, ציינה כי אכן הצבתי לעצמי אתגר גדול בשנה האחרונה, המחמאה שלה חידדה את חושיי, וגרמה לגאווה להציף אותי. באותה שיחה לא שיערתי כי מחכות לי עוד שיחות לא נוחות עם כמה מחבריי הוותיקים בארץ, אך משם, ממרחק, מעבר לים, הרגשתי כי הגיע זמני... עניתי לה בתודה גדולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד301 סופרת
בערב יצאנו לבית קפה בעיר, הרגשנו טוב, התקדמנו בתוכנית האישית. שתינו קפה ותכננו את מסיבת הסיום. מחקנו את התוכנית המקורית, הסולידית, כי מרבית הנציגים בחרו להשתולל ולחגוג, כמו גדולים, בזה הייתה הסכמה כללית, לא בזבזנו זמן רצינו לשמוח.
רק כעבור יומיים נפגשתי עם מיורייל, אחרי שהנריטה עזבה.
"בואי נשתה קפה, כל כך טוב לדבר, להיות יחד... לא היית בעניינים לאחרונה, נכון?" שאלתי מיד בתחילת השיחה, כאשר התיישבנו בפינה הצפונית של הלובי.
"את צודקת," מיורייל ענתה בנימוס, "הכי חשוב לחזור לעניינים ומיד..." הרמתי את עיניי מכוס הקפה והבטתי החוצה לעבר הגן המטופח שבחצר הפנימית, יופיו של הטבע הדהים אותי תמיד, מזכיר ימים אלה או אחרים, טובים אך גם קשים.
מיורייל אמרה "זו הפעם הראשונה שאני מתארחת במלון זה, הגעתי כי רציתי לפגוש אותך, לגעת במוכר והידוע... הרבה עבר עלי מאז השיחה שלנו ההיא בביתה של ברברה. החלטנו החלטות והתרכזתי בעקרונות ההחלמה שלי, גם ג'ון התחיל ללכת לקבוצת תמיכה של אלכוהוליסטים, עשינו בחירות מה אנחנו משאירים בחיים הזוגיים שלנו ועל מה אנחנו מוותרים. ניתחנו כל דבר, ולו הקטן ביותר, כל גרגיר אוכל שבא לפי, וג'ון דיבר על הימנעות מוחלטת משתייה, הכול נראה תחת שליטה... ויתרנו על הספונטניות ביקרנו באין־ספור פגישות תמיכה... היה לנו ברור, מה הן הבחירות שלנו, וחיינו התנהלו כמו מגדלור מאיר למרחוק, כדי שכולם ידעו על כך. אפילו להיפרד ממך כשעזבת את אנגליה לא הגעתי, נסענו אז להרים, להשתתף בסדנה מיוחדת בעבור ג'ון."
הסתכלתי עליה וראיתי קצה חוט של האובדן שלה כשאמרה "האם עשיתי את הכול בשבילו? האם עלי היה מוטל לארגן את חייו? באותו סוף שבוע השתתפתי בסדנה בחברתו, המנחה אמר "...המהלכים מסתוריים, רק לחשוב שאפשר בכלל לדעת ממה עשויה הכמיהה ומהיכן נובעים רגשות האשם... אלכוהול הוא סם מאוד קשה ונזקיו בלתי הפיכים..."
"חזרנו מאושרים, וחשבתי שיהיה בסדר, שהוא יהיה בסדר. גברים אלכוהוליסטים עוברים משברים כל הזמן והיה לו אותי, וגם את כל הניסיון שלי בנושא ההתמכרות היה זמין קרוב ובשבילו... אך בעלי קרס, הוא התקשה לחיות עם התוצאות של השתייה בסתר.
"ערב קודם לא שיקף שום בעיה, חזרנו מאושרים, דיברנו על נחיצות השינוי, תמיד אהבנו שיחות פילוסופיות. הכול קרה אחרי הפגישה עם הרופא, הוא חזר כאילו ראה את המפלצת לוך נס עולה מתוך המצולות. ראיתי את פניו, קשה היה לו, דווקא כאשר הוא מצא החלמה אישית הוא קיבל בשורות רעות, נזק בלתי הפיך לכבד.
"היה לו ביטוח בריאות טוב, אך באותו סוף שבוע הוא חיכה לרגע הנכון ובלע כדורים, ייתכן שהם היו להרגעת העצבים או שבאמת מטרתו הייתה להתאבד, לעולם לא אדע, אך בכך הוא זירז את קריסתו של הכבד וגרר את עצמו למצולות...
"לא האמנתי כי האבחנה של הרופא תשבור אותו ככה, הרי לא לשינוי הזה התפללנו? רציתי לעצור את הזמן, כנראה לא הייתי קרובה דיי והנחתי לו למות... ג'ון היה בעל חוש הומור וחוש עסקי, הוא הוערך בקרב עמיתיו ותמיד התרחק מבעיות או פתר אותן, והנה הוא בעצמו יצר את הבעיה של חייו, פרץ לא דרך הדלת אלא דרך שער ענק לתוך המוות."
הקשבתי לה, קשה היה לי להסביר לעצמי את תחושותיי, זה לא היה סתם סיפור בעבורי זה היה גבר של מיורייל, חברה לחיים שכולנו הכרנו ואהבנו.
היא המשיכה ואמרה "לא, הוא לא השאיר מכתב, אפילו לא רמז קל. ניסיתי להבין, חשבתי על כך המון, קשה מדי בשבילי..."
הזדעקתי "אספי את עצמך ידידתי, אף על פי שהוא יצא מהעולם הזה, את חייבת להביט קדימה, וכמו שאומרים אצלנו, לנקות את הצד שלך של המדרכה, ככה אני מאמינה."
חיבקתי אותה, ושוב בפעם המי יודע כמה הבנתי שמחלת ההתמכרות היא עניין של חיים ומוות.
לפתע כמו התאוששה מיורייל, בקול נמוך דיברה שוב אבל שינתה את הנושא. מרחוק ראינו את החברות צוחקות בשיחה פרטית, ואף על פי שהמסר שלה היה קשה הרגשנו חמימות הדדית.
ערב מסיבה הגיע. רקדתי ללא הפסקה, נעלי העקב שלי בלטו למרחוק, הפתעתי את עצמי, אך הרי המוזיקה הייתה מדהימה. "איפה למדת לרקוד כך?" נשאלתי יותר מפעם אחת ואני חשבתי לעצמי, פעם, במועדון אחת, שם הכרתי את דורון ורקדנו עם מגבת דמיונית, קשרנו אותה סביב המותניים, הוי איזה מותניים היו לי אז...
האווירה הייתה נהדרת, אף שבמסיבה לא היו משקאות חריפים, עלו בי זיכרונות נוסטלגיים... נזכרתי כיצד באותה המסיבה במועדון ההוא נאלצתי להחליף את השמלה המדהימה כי נשפך עליה היין שאחזתי בידי תוך כדי ריקוד.
דורון אמר אז בקולו הנרגש "אני מקווה שנוכל לסיים את הריקוד שלנו בהזדמנות אחרת," באותו רגע, בסערת הריקודים, רחוק מעבר לאוקיינוס, חשבתי לעצמי, האם לא החמצנו את ההזדמנות, להמשיך לרקוד? האם התחדשות הרגשות בתוכי יביאו לשינוי מבורך?
הרגשתי המון הכרת תודה לדורון ולא רק גאווה גדולה בעצמי ובפועלי. הבנתי כי היקף העבודה שאעמוד בפניו רק ילך ויגדל, אך יהיה מרתק יותר ויותר.
מאוחר בלילה צלצלתי לדורון ושוחחנו, "עלה על דעתי, כי טוב היה לו היית מגיע, מפתיע... נראה לי נהדר לו יכולנו לבלות יחד בחופשה אחרי הפרידה הארוכה."
דורון ענה לי וקולו ערני לחלוטין "ייתכן שהמחשבות האלה מעידות כי את מוכנה לחזור הביתה..."
לפני הטיסה שבה התפזרנו כל אחד לדרכו, קבענו אתנחתא קצרה בבית קפה דווקא במקום פומבי לעיני העוברים והשבים.
ויויאן מיהרה לומר "אני מעריכה מאוד שפינית זמן בשבילי, השיחה הייתה מאוד חשובה." היא הייתה אדיבה, ולא הפסיקה להודות לי, דמעות עמדו בעיניה.
התמקמתי בנוחות, לגמתי קפה חם וציינתי "הרבה דברים קרו לי בחודשים האחרונים הרחק מהבית, אך הדבר החשוב ביותר הוא מילוי אותו מקום בתוך לבי בלהט ותשוקה לגדול ולהתפתח."
"את לא מפתיעה אותי," הגיבה ברברה מיד, "עלייך לתת לעצמך רק קצת יותר זמן. תנסי לשמור על אווירה עניינית ותוכנית אוכל טובה," היא אמרה באהבה וברכות, "המשימה לא תהיה קלה, תהיי סוף סוף בבית ולא על אדמתה של אנגליה, תצטרכי להתמודד במגרש הביתי."
אווה הביטה בי ואמרה "אני רואה את אותה לוסי שהכרנו מאז ומתמיד, עוד מימי פולדה בגרמניה, כך שהדעות שלי לגבייך לא השתנו."
ניסיתי לא לפרוץ בבכי ובאותו שלב עוד הצלחתי, הסתכלתי על חברותיי הטובות ואמרתי בשקט ובאהבה "משהו בתוכי רוצה להישאר בנכר, ולנוע, לנוע הלאה, אך בשנה האחרונה למדתי לראות את מה שלא ראיתי לפני כן, את שפע הבחירות שהחיים מציעים. למדתי שהבריחה מהקיים היא לא תמיד המקום הטוב להימלט אליו, עלי להתמודד עם כל אשר מתרחש בתוך תוכי."
סופיה לגמה מהקפה ומעודדת מחיוכה המשכתי, "יש לי תמונה בראש של תשוקות וחלומות, התמונה אינה מוגבלת במסגרת ואין לה מידה, היא בדיוק בגודל של חוויותיי בשנה האחרונה. התמונה נוחה, מוארת וברצוני לחדש אותה בכל יום."
ליונה הביטה בי ואמרה "אני מבטיחה לבוא לבקרך ולתמוך בך, אני לעולם לא אאכזב אותך..."
סיימנו, שילמנו ופנינו בחזרה למלון, בחוץ היה קריר והתחיל לרדת גשם ורק לחשוב כי אי שם מעבר לאופק חם כל כך. הידקתי את התיק האמריקאי שלי לחיקי ותהיתי האם מזג האוויר הצונן עזר לי בהתמודדותי עם הכמיהה...
בארבעה בנובמבר נחתי בארץ, בצאת השבת. בעודי אוספת את המזוודות הבנתי עד כמה ההחלטה לשהות באנגליה הייתה אתגר בשבילי. המעשה נעשה ואני נחשפתי עכשיו למצב חדש. ייתכן שלא הבנתי ממש, עד כמה השתניתי, ובכמה עוצמה ניחנתי עתה, אך ידעתי שאתאמץ בכל מחיר למלא ריקנות אם היא תשתלט ללא כל התראה.
יצאתי לאולם קבלת הנוסעים בהרגשה כבירה והבנתי כי יהיה עלי לעשות הרבה מאוד בנידון, הנסיעה העניקה לי שפע של רמזים ולחישות, שמחתי מאוד כאשר ראיתי את דורון מרחוק, ממש מעבר לפינה, מחכה לי.
התחבקנו.
הבטתי בו.
דורון הגיש את שפתיו לפי וחתם אותם בנשיקה לוהטת.
בדרך משדה התעופה הביתה, הקשבנו לשירים שבקעו מהרדיו, רציתי לשוחח ולדבר, היה לי חשוב לומר את אשר על לבי, אך לפתע סמוך לשעה עשר שמענו הודעה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך."
בן רגע נתקפתי בחרדה, התמלאתי פחד, פניתי לדורון ושאלתי בלחש "מהיכן הגיעה כל האלימות הזאת?"
הרגשתי כה מאוימת, וכל השמחה וההתלהבות התפוגגו באחת. דורון עצר את המכונית בצד הדרך, אחז בשתי ידיי, הביט לתוך עיניי ואמר "אני מצטער שדווקא ביום הגעתך השנאה והכאב גדולים כל כך, אך לאחרונה החיים בארץ הפכו לאתגר קשה, יש אנשים שלא מאמינים בשינויים ומתנגדים להם. תצטרכי להתרגל למציאות אחרת."
בימים שבאו לאחר מכן הרגשתי שתקשורת כפתה עלי מידע רב מדי והשפיעה עלי ללא שליטה. היא השפיעה על הרצון שלי לחיות כאדם חופשי. הידיעות הנוראיות זרמו בזו אחר זו באופן ערמומי ומתוחכם והמציאות השתנתה ללא היכר, עם ישראל ישב שבעה.
קלטתי עד כמה הייתי רחוקה בשנה שחלפה, ניסיתי להשתלב, אך השבת הזאת והרצח הנורא הפכו את הכול לקשה ומבלבל עוד יותר ונתנו אותותיהם בכולנו. ברגע הכי לא מתאים, כאשר ירדתי לחדר האשפה, הבחנתי בעליזה. היא נראתה מאוד מוטרדת, נבהלתי ממש. התקדמתי לעברה בחיבוק גדול אך היא מיד וללא כל ברכת שלום אמרה "חסרת לי כל כך," ופרצה בבכי
"מצטערת," אמרתי.
לאחר שחדלה לבכות היא אמרה "את נראית נהדר, ההיעדרות עשתה לך טוב, אני שמחה שהיה באפשרותך להיות בחו"ל. אני מבינה שזו הייתה הזדמנות אדירה בשבילך.
"לי היה קשה לאחוז בחיים, השגרה פוררה לי את החלומות, ולא הצלחתי לאחוז בהם, בעבורי הם היו בני חלוף."
הבטתי בעליזה ונבוכותי היא ייחסה לי תכונות של קוסמת וגרמה לי להרגיש כאילו לי אין קשיים.
"עליזה, לאיזה עולמות נסחפת?" שאלתי.
"שוב הייתי מעורבת מדי, וברגע שזלהמן הפך בן בית התרסקתי... והכנסתי את היחסים שלנו לתוהו ובוהו."
הבטתי בה, הרגשתי שהיא שבורה לגמרי והנחתי את ידיי על כתפיה, "אני מבינה שלא הסתדר כפי שקיווית?"
עליזה הנידה בראשה והשיבה "בהתחלה היה גדול, טוב ומרגש וחשבתי שהדברים ישתנו ואקבל אפילו את מה שלא ידעתי לבקש, אך בסופו של דבר זה היה פחות או יותר הסיפור הרגיל."
"עליזה, מה באמת קרה?"
"חשבתי שאני נוהגת אחרת, אחרי שקיבלתי את כל המטלות על עצמי ביחסי עם אליהו, שיניתי את ההתייחסות, ועם זלהמן דרשתי מקום לעצמי ואת הפינוק המגיע לי... והאם הועלתי במשהו? לא! אמנם בהתחלה זה נשמע ונראה בסדר, אבל..."
בינתיים התיישבנו ביתר נוחות בגינה שמול הבית ואמרתי "הקשית על עצמך מאוד, ואני לא הייתי פה כדי להזכיר לך את הביטול העצמי שחווית כאשתו של אליהו.. ברור לי לחלוטין שלא הבהרת את עצמך לעצמך."
עליזה פרצה שוב בבכי, "כן, יחסים יכולים לבנות ולהרוס, אך גם מצדו של זלהמן היה חוסר כנות, בהתחלה הוא חזר ואמר עד כמה אני נהדרת וראויה ושבה אותי לחלוטין, הוא הסיח את תשומת לבי מהשליטה שלו בי."
הבטתי בה בפליאה גדולה, "איש לא רוצה להיות מנוצל, לכן כאשר התפזרו לכם אדי השיכרון, גילית שאין לו כל זכות לגרום לך לתלות, אך גם את ביקשת מעל ומעבר, קחי בחשבון את ניסיונו הקשה עם מותה של אשתו, עלייך לבטוח בתהליך. כנראה שוב לא הבנת מה הם יחסים טובים, יחסים שמשלבים בתוכם איזון נאות בין רע לטוב."
עליזה הרימה את ראשה, נשאה אותו אל על והמשיכה בשלה "יותר מדי נשאתי בלבי, רציתי פיצוי על האובדן, אף על פי שלהתחבא מאחוריו לא היה לי נוח, ואם אודה על האמת, לא הכול היה תלוי בו. הוא אהב אותי אהבה רכה, ואף שזה היה נעים וממלא הוא לא היה ולא היה יכול להיות חבר נעוריי. ההרגשה הזאת הייתה מניע חזק לדחייתו."
תוהו ובוהו עשיתי מחיי. גם את הקשרים עם זלהמן הפכתי לפגיעים, ואולי הייתי צריכה להקשיב לעצות שניתנו לי, כולם אמרו שלא כדאי להתחיל יחסים חדשים מוקדם מדי."
בהאזיני לה חשבתי לעצמי, קשה מאוד להתחיל קשר כאשר אין לך ביטחון מלא בעצמך, ולכן היא התבלבלה כאשר פגשה בזלהמן והכול הלך קל מדי. אחרי שהיא נחבלה חשבה שהגברים רק ירמו, ישחקו ולא יהיו כנים כלפיה...
אך בקול אמרתי "אני חייבת לציין שזה נפלא שהצלחת לשלב את כל רגשותייך בהיכרות נפלאה וחדשה. הרי שתינו ידענו כי במצב של נטישה נשים רבות לא מאפשרות לעצמן לתת ביטוי לרגשותיהן ולא נותנות סיכוי להתחלות חדשות..."
ואז קרצתי לה ואמרתי "אז את בעצם גיבורה, וחוץ מזה עכשיו אני כאן."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ305 סופרת
בחודש דצמבר חזרתי לפגישות יום א' אחרי אין־ספור שיחות טלפון עם החברות, אך בעיקר אחרי השיחה עם נצחיה. היא התקשרה ואמרה: "אנחנו כאן כדי לראותך ולשמוע כיצד הגשמת את המטרות האישיות והכלליות."
הנחתי בצד את החדשות, קניתי פרחים ליום הולדתה של הנריטה שחל באותו יום וחשבתי בלבי שזו תהיה המתנה הכי טובה, לפחות כך זה היה בעיניי... קניתי נרקיסים נהדרים ויפים, הם תמיד היו הפרחים שלה, והזכירו לי חורף בפריחתו.
נפגשנו כהרגלנו שעתיים לפני פגישת יום א' והתמקמנו במטבח ביתה. הנריטה הביטה בי בחיבה, סקרנות השתקפה בעיניה, אף על פי שבעבורה זו לא הייתה הפעם הראשונה לשמוע על אודות החברות מחו"ל.
אני רציתי לשמוע מה שהתרחש כאן עם החברות בארץ, ובייחוד מה אירע לרחל שעליה שמעתי שמועות סותרות.
הנריטה התיישבה בנוחות ופתחה בסיפור, "כמו שאת זוכרת רחל חברתנו החזיקה מאז ומתמיד בדעה, שעליה להיעזר בכול האמצעים כדי לעזור לעצמה ואת הניתוח לקיצור קיבה היא כללה בזה. אמנם היא התמידה בהימנעות, אך במקביל עשתה את כל הבדיקות שצריך, ונקבע לה תאריך לניתוח, באותו יום היא הגיע לפגישה הקטנה שלנו כולה מחייכת כאילו זכתה בפיס, אחרי האישור נקבע תאריך הניתוח נקבע והיו לפניה ארבעה חודשים לחכות. בינתיים היא המשיכה לרדת במשקל ושבוע לפני התאריך המיועד הוזמנה לבדיקות טרום־הניתוח. למרבה הפלא הרופא הסביר לה, כי הדבר היחידי שהיא זקוקה לו זה להמשיך לעשות את מה שעשתה עד אז וביטל את הניתוח.
היא הבינה את המשמעות והגיעה לפגישה נרגשת מאוד, היא אמרה שהייתה מוכנה כל כך לסכין בבטן, אבל אלוהים היה מוכן רק לסכין בצלחת שלה... מאז היא נואמת נלהבת בכל פורום של אנשי מקצוע ובפגישות עם אנשים חדשים, מסבירה כיצד אפשר גם אחרת. מהללת את נס שנים־עשר הצעדים של התוכנית שהפכו בעבורה תרופה לכל המכאובים הפיזיים שהאכילה העתירה בסוכר גרמה לה."
הנריטה הביטה בי והמשיכה, ראיתי שהיא אוהבת את הסיפור הזה, עיניה נצצו, "אני לא שופטת אותה על הניסיון להיעזר ברופאים, ייתכן שכל הבחירות דרושות, אך עדיין הדבר הכי חשוב היה ויהיה כמות המזון שעולה על הצלחת ולא הדברים שמסביב."
לחלוחית עלתה בעיניי, הרגשתי שקשה לי לקבל שתוכנית ההחלמה קשורה רק למה שמונח בצלחת, השהות בבריטניה הפכה אותי לחזקה מחד ורגישה ופגיעה מאידך.
הנריטה חשה שהגזימה ואמרה "לא התכוונתי שזה יישמע כמו עלבון המכוון כלפי בחירות כלשהן, פשוט איני מאמינה ברופאים, בפתרונות חיצוניים, אך באותה מידה איני מאמינה גם בקשקושים רוחניים, בעבורי הכי חשוב להיות מדויקת בתוכנית אוכל אישית."
הבנתי שיותר מהכול השתוקקתי לקבל ממנה אישור לדרך שלי, אך שום דבר לא השתנה בדעותיה.
בינתיים הארוחה שלנו התחממה, אכלנו וביקשתי לדעת מה הם המהלכים החדשים בנוגע לבחירות לוועדה המרכזית ולכן בעדינות החלפתי את הנושא, הנריטה לא שמחה לחזור לנושא המועמדים אך השיבה "אכן, תפקיד יושב הראש פנוי."
היססתי אך רק לרגע, הבנתי כי אל לי לפחד להציע את עצמי, למרות הביקורת האפשרית וגם אם זה יתברר בהמשך כטעות.
"האם את לא רואה בתפקיד כה רם ביטוי של הרצון לכוח ולשליטה?" השאלה באה ממנה, ולא היה מקום להפתעה.
"בכלל, לא!" עניתי, "הרצון לתת דוגמה אישית, זו אחריות שלי... וזו הדרך היחידה בעבורי להשפיע ובגדול. מטרתי היא להקים דור חדש של חברים שיהיו מעוניינים להיות שותפים בשירות בחברותא שלנו."
הנריטה הרימה גבה ובזה תמה השיחה בינינו, החברות התחילו להגיעו, ואז עלתה בי מחשבה מעניינת, עבורי ההחלמה הייתה ותהיה התמודדות הכרוכה באתגרים גדולים, והנריטה הייתה רק אחד מהם, לכן יהיה על לסמוך על חושיי ולהמשיך בדרכי.
בתחילת הפגישה שקט אפף אותי, החברות הביטו בי בסקרנות ובחיבה.
חמדה אמרה "מהשמועות שהגיעו לכאן עולה שחוללת שינוי מדהים ברחבי הקבוצות בעולם, והיית נציגה ראויה, אך ההשתייכות שלך ברורה."
חביבה הוסיפה "אני מרוצה לראותך כאן אף על פי שהתראינו בפגישה עסקית בשבוע שעבר."
"מאז ומתמיד הדינוזאורים שימשו מעין בבואה לחברותא כולה," הוסיפה נצחיה בחיוך.
הסכמתי איתן, אכן יצרנו אווירה תומכת, אכפתית ואינטימית, למרות האיום החיצוני ועייפות החומר.
קנדי אמרה "אז בואי וספרי לנו מה הן המיומנויות החדשות, ומה שלום חברותנו בעולם?"
מוריה החמיאה ואמרה "את הדוגמה שלנו להרחבת אופקים, וחיזוק המודעות עצמית, איך עושים את שני אלה ובכל זאת וחוזרים הביתה בשלום..."
ג'ניפר חייכה והעירה "אני מרגישה שיש תמימות גדולה בדברים מסוימים שנאמרו כאן, אך תהיה זו אשליה לחשוב שכולנו באותה סירה... נכון שכולנו בקבוצה הקטנה מדברות בשפה דומה, מבקרות באותן פגישות, מאמינות באותם העקרונות, אך הדרך של כל אחת מאתנו שונה מאוד, וטוב שיש חברות כמו לוסי שלוקחות את הכול בגדול ובהתלהבות נעורים."
באותה פגישה חשתי כמו המגדלור שהאיר לסירות שלא תמיד רצו להפליג.
ישיבת הבחירות השנתית כבר עמדה בפתח, הכול היה ערוך ומוכן ליום שישי עשרים ותשעה בדצמבר. הבטתי וראיתי סביבי הרבה פנים ידידותיות, האפשרות לדבר מהלב גרמה לי לפיק ברכיים.
לפני תחילת הישיבה שקעתי במחשבות נעימות, נהניתי מהמחמאות שזרמו אלי, חזותי הציגה דוגמה להצלחתה של התוכנית, מעולם לא הייתי במצב גופני טוב כל כך משך זמן רב כל כך. ציפיתי להיבחר לתפקיד של יושבת ראש.
פתחתי במילים חמות ובנימה אישית "מי היה מאמין שנצליח להפיץ את הבשורה בכל הארץ ולהיות מקובלים גם בעולם הרחב, ובכלל, שנשרוד. הייתי בעולם הגדול, ואהיה גאה לשתף אתכם בחוויות שהבאתי אתי מעבר לים... המסר שאנו מעבירים יוצר היענות רגשית ורוחנית."
הגברתי את קולי והמשכתי "הדרך הטובה ביותר לשמור על מתנה נפלאה זאת היא להושיט יד זה לזה ולעמוד איתן, כך נעבור לממד שמעבר לחלומות הפרועים ביותר של כולנו.
כל חיי נאבקתי עם האכילה שלי והתחריתי, אני נגד הכמיהה שלי. מכאן ואילך אמשיך להשקיע ואלך קדימה אחרת איסוג שום לאותו עולם שבו הכרישים ערים גם בלילה." הבטתי מסביב, העיניים הביטו בי, יכולתי להרגיש שהאנשים בחדר לא רק חושבים כמוני, הם חיים אתי את אותם החיים.
אחרי שהצגתי את מועמדותי הגיע זמנו של הגבר שבחבורה עמי להציג את עמדותיו.
הנריטה העירה "לדעתי על המעומדים לפרט מהי התוכנית האישית שלהם, כמו כן כדאי שהמעומדים יציינו את מספר השנים שהם בהחלמה.
ג'ניפר הסכימה אתה ואמרה "אכן יש דרישה גדולה לתפקיד ורצויי שנבחר מועמדים שיש להם הרעיונות לביצוע."
הזמן חלף במהירות ומחשבה טורדנית כפתה את עצמה עלי ולא הרפתה, מה הם באמת חיים עם משמעות, האם תמיד יהיה עלי לבחור בין משפחה לייעוד ומיצוי רוחני? קולה של האמת בתוכי בכה... רציתי בתפקיד מאוד... הרגשתי, כאישה בוגרת שיכולה להתוות כיוון ולחבר בין חיים אישיים לייעוד רעיוני.
הפגישה התנהלה לא רע. נעים היה לראות את שינוי הגישה, אפילו הנריטה העירה: "לוסי מועמדת ראויה, היא הביאה גאווה גדולה לכולנו בפועלה באנגליה ועבודתה בוועדת הספרות בכינוס האחרון תאפשר תרגום לעברית, והמסר בשפה העברית יפתח דלתות להרבה אכלנים שיהיו זקוקים לכך."
אין ספק כי בדבריה אלה היא הכריעה את הכף...
מצאתי את עצמי מציגה את תוכנית ההחלמה שלי כמבוקש, אך רק אחרי שהסתיימו הדיונים, וכולם נערכו להצבעה חשתי רעד בברכיים. רציתי בתפקיד, והבנתי שלא אוכל לוותר על הדבר היחיד שנתן סיכוי לחיים משמעותיים.
ההכרעה נפלה, וחיוך גדול נמרח על פניי.
הבחירה בי נתנה לי הזדמנות להוכיח את עצמי בצורה בוגרת, ואפילו המבט הרציני של הנריטה, לא שינה את דעתי, בדברי הסיכום ציינתי "אתם יכולים לסמוך עלי, אני מתחייבת לעבוד ולשפר את עצמי במשנה מרץ כדי להיות דוגמה אישית אמיתית," דבריי הפתיעו גם אותי במעט... הרגשתי שעצם המחשבה על כל התמיכה שקיבלתי ריגשה אותי מאוד, אך גם הלחיצה אותי לא מעט.
הישיבה הסתיימה, הערב ירד. יצאתי לנשום. המזכירה של הישיבה שעמדה בחוץ המתיקה אתי רכילות עסיסית, הנריטה זקוקה לאשת סוד ובעלת ברית ולא לשותפה בגובה העיניים. "הביני אותה, היא לא מזלזלת בך, פשוט הדרך לקודקוד לא מתאימה לחברות קרובה אתה."
עניתי לה, וקולי נשמע טוב "ייתכן שאת צודקת, אך בכל זאת, זו היא שהביאה את התוכנית לארץ ובכך הצילה את חיינו. קשה להיות בחברתה, זה נכון, אך אני אצליח להוכיח את עצמי, ובכלל מי אמר שחברות טובות הן תאומות בכל," אמרתי ונכנסתי אל תוך אלומת האור ששפכו פנסי הרחוב, הזמנתי מונית ונסעתי הביתה, המחשבות רדפו זו את זו.
בהגיעי לקרוב לבית חשתי דפיקות לב מואצות, אך רק כאשר ירדתי מהמונית הדמעות פרצו ללא כל התראה. לא רציתי במאבק, אך בכל שיחה עם הנריטה הסכמנו פחות ופחות, ולמרות זאת המשכנו הלאה, מעבר לכל היגיון או עניין.
הבחירה שלי הביאה אותי להבנה שהתפשרתי די, וכעת הגיע הזמן שלי. התעקשתי לא לסטות מדרכי סירבתי לחנוק את קולי הפנימי. אולם ללא כל הכנה ובלי משים עצרתי בקיוסק מול הבית וקניתי בייגלה גדול במלח, לא ידעתי להפסיד אף על פי שזכיתי.
חודש פברואר עמד להסתיים וכבר התקרב החג האהוב עלי, חג פורים. הרגשתי טוב, חזרתי לשגרה מוזרה, ילדיי הבוגרים נמצאו אי שם חצו את העולם במטוסים, והיה קשה להאמין, אך הייתי מרוצה מהתנסויותיהם ועצמאותם. כן, נגה וליאור פרשו כנפיים לטיול תרמילאים, והדר, שהתגייסה לחייל הים, עוררה בי גם היא פליאה לא קטנה.
הבנתי שבמוקדם או במאוחר כולנו משתוקקים לתור את העולם ובמצב רוח זה גמלה בי ההחלטה וקבעתי פגישה עם המפקחת ארזה, החלטתי להתפטר ולהירשם ללימודי תואר שני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים סוף פרק-7 "-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
באותו יום, כהרגלי לפני פורים, יצאתי לקניות. מיד התחדשה העצבות על החנות של חסייה שהייתה סגורה ועל חסייה עצמה שחסרה לי. גם את עליזה לא פגשתי מאז אותה שיחה ארוכה על יחסיה עם בני זוגה, זרות מוזרה אפפה אותי. הרחקתי מעט לכיוון הסופר מרקט החדש והבנתי כי לא רק אני השתניתי, גם הרחוב השתנה מאוד מאז נעדרתי. מעבר לכביש ראיתי את גברת סטפנייה, בעלת בית המרקחת, למבוכתי היא יצאה לקראתי ומיד סיפרה "עצוב לי מאוד ללא חברתי חסייה, אמנם זו דרכו של עולם, אבל היא הייתה בת מזל, הלכה לעולמה אחרי שהצליחה להשלים את אותם הדברים שרצתה יותר מהכול: כיוון, שליטה והמון המון תשומת לב.
"לפני שנה המוות הגיע, חיכה לה מעבר לפינה, והרי ידוע לכול כי קשריה אתו היו מסובכים בצורה בלתי רגילה, כנראה צריך להיות במערכת יחסים עם המוות כדי להבין. היא קיבלה הזדמנות שנייה..." אנחה אדירה שנלוותה לדבריה סיימה את נאומה.
בעודה מדברת חשבתי לעצמי, הנה חסייה שלנו תמכה בכל מחשבה אמיצה או מעשה שהיה יכול לחולל בה שינוי לטובה, ורק בשיחה האחרונה לפני שנסעתי היא אמרה, "מתי תשתחררי באמת מדברים שאינם בשליטתך?"
כפלא הייתה בעיניי, ומעולם לא חשבתי שאהיה קשורה באופן כזה לאישה כמותה, אבל האמת היא שהיא הייתה כמו נוף קבוע, נקודת שפיות, אף על פי שאצלה החלפתי דיאטות קסמים אחת באחרת. באותו רגע רציתי לספר לה "הנה, ראי, נבחרתי ליושבת ראש, בכל זאת דבר טוב צמח מסלט הירקות שלך..."
נפרדתי מהרוקחת והמשכתי לרחוב הראשי כדי לרכוש אבזרי פורים למסיבת החג שתיערך בסוף שבוע. עצרתי גם ליד חנות התכשיטים והבטתי בחלון הראווה וכך ראיתי את דמותם המשתקפת של חניתה ויגאל. למעשה היה עלי לנער את זיכרוני כדי להבין שזאת חברתי מאז, את הצד הגברי ממילא לא ממש זכרתי... התגובה שלה הייתה חמה מאוד, אני הייתי נבוכה מאוד.
היא אמרה "נראה שהשירות בהתנדבות, שאליו נשאבת, דומה מאוד ליחסים רומנטיים, ולכן כולנו נראים מאושרים, אף על פי שהחברה רואה במעשים אלה חוסר היגיון."
שתקתי ומיד הותקפתי במבול שאלות "איך זה שלא ראינו אותך זמן רב כל כך? את עדיין גרה בארץ?" צביטה נצבט לבי, לפעמים ההערות האמיתיות יכולות להכאיב... עמדנו ברחוב, נשענתי על עמוד, היה קשה לדבר בעמידה אך ידעתי כי עלי להיות סבלנית, אף על פי שהוצפתי בהמון רגשות חניתה העירה "נראה כי שתינו איבדנו את החבר'ה, ולי לפחות צר על כך."
אחזתי בידי תיק קש גדוש שמילאתי בשעה של שיטוט בחנויות, הבטתי בה בתימהון ובעניין רב.
"אני מבינה כיצד את מרגישה," שמעתי את קולי משיב, "אשר לי, הייתי חייבת להסתלק, רק לקצת, ולבסוף נשארתי מחוץ לעיניים לגמרי. השנה נבחרתי לתפקיד רם ביותר, שגם הוא ירחיק אותי מחיי חברה רגילים. נכון, אורח חיי תובע התחייבויות יומיומיות, אך מעולם לא רציתי לגרום נזק לאיש."
"ברור לך שאני מבינה..." נענעה בראשה חניתה, "אולי לא הרבה, אבל... גם עלי כועסים מאוד, אני מניחה שהם צודקים, חושבים ששכחנו אותם לגמרי."
אף על פי שהרגשתי שלא זה הזמן, בכל זאת ניסיתי ואמרתי "אהבתי את החבר'ה ולא בגדתי בהם כאשר העדפתי את התוכנית על פני כל עיסוק אחר. אשר לימי שישי, פשוט לא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד באירוח שופע אוכל לתוך הלילה."
חניתה חייכה ואמרה "כן, המסיבות של פעם, איזה כיפית היית..."
למה הנחתי לה לגרור אותי לשיחה הזאת? תהיתי בלבי, הרגשתי אי־נוחות ומשיכה בד בבד. היה משהו מעורר בפגישה נוסטלגית ובעמידה שלנו ברחוב, עיניי דמעו ואיבדתי לרגע את חדות הראייה. מחשבה התגנבה לתוכי, אולי אכן איבדתי הרבה מאוד. אמנם הענקתי לעצמי את הזמן שהייתי זקוקה לו, ושעדיין נזקקתי לו, אבל ייתכן שהזנחתי את כל השאר. אולי זו הייתה טעות אחת גדולה, אמנם הלכתי בדרכי, אבל אולי זו לא הייתה הדרך הנכונה?!
חניתה המשיכה בדבריה, והרגשתי שלה לא היו השגות על בחירותיה "אני מאושרת בחיי כעת, שמחה על השינויים שעשיתי ועל בחירותיי."
יגאל התערב ונשמע נינוח כל כך, "עשינו את הבחירות שלנו, וזו התוצאה."
שתקתי... הזוג הזה עשה עבודה יסודית וטובה מאוד, מחשבה זו הציקה לי, אך הפגנתי נוכחות והשבתי "כולנו עשינו כל שידענו כדי להינצל מטביעה..."
חניתה הביטה בי וענתה "אז למה נעלמנו לגמרי?"
הבעת פניה אמרה הכול, היא אהבה אותי, אך את זה תמיד ידעתי, אחרי עמידה של שעה ארוכה ברחוב נפרדנו בחיבוק. פניתי הביתה ובלבי מהומה קטנה, למה נעלמנו לגמרי, היא שאלה, והתשובה הייתה מורכבת ורחבה.
מיד אחרי חופשת פסח ושבוע לפני יום העצמאות, התקיימה הפגישה עם המפקחת ארזה. נכנסתי לחדרה והדבר הראשון שהיא עשתה היה להושיט לי כוס מים, מיד אחר כך אמרה "אז חזרת אלינו, ואני מבינה שבשורות טובות בפיך."
לגמתי מהמים ועניתי "הלוואי שהייתי יכולה לומר אני נשארת, אך גמלה בי ההחלטה..."
ארזה הביטה בי וחייכה, לזה לא ציפיתי כלל, "אז זה הוא זה, את יוצאת מהמערכת, הרי אם זה לא סגור אצלך, למה שלא תחזרי למשרה שלך?"
הרגשתי לא בנוח ואמרתי "למה לחזור? האם אחכה לנצח שתביני עד כמה אני מתעקשת על קידום? על כך שמגיע לי קידום? האם יכולה את להעמיד את עצמך במקומי, אף על פי שראוי שאומר לך שרק בגללך החזקתי מעמד, וזה ייאמר לזכותך."
ארזה נגשה לשולחן הקפה והפנתה את ראשה אלי ושאלה "אפשר להציע לך קפה?"
כל המעמד לא היה לה נוח, הרגשתי בכך... היא אמרה "לא תמיד הצלחתי לגרום לגברת צילה להגמיש את עמדותיה, לכן איני יכולה לעזור לך מעבר למה שהשתדלתי עד כה. אתמוך בכל החלטה שלך, עדכני אותי..."
הפגישה הסתיימה, יצאתי החוצה וחשבתי שזו הייתה פגישה חשובה מסיבות רבות. בראש ובראשונה כי הדבר שרציתי בו יותר מהכול זה את היכולת לפתוח לעצמי דלת לקריירה חדשה, ומצאתי בתוכי את הכוח להתמודד עם השינוי המתבקש. כמו כן ארזה התגלתה כתומכת ולא העבירה ביקורת או הערימה קשיים, אולי היא לא אחזה בידי, אך השתכנעתי שידיה היו קשורות, גם זה היה משהו.
האמת חייבת הייתה להיאמר, שרק סמוך ליום העצמאות 1996, כמעט חצי שנה אחרי ששבתי הביתה בגוף, הגעתי לכאן גם בנשמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים המפתח לפרקים שמונה תשע-בספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
ברוכים הבאים לעולם בו המציאות היא חלום וחלום חיים מאושרים,זו המציאות.
זה הפירוש שלי לפרקים שמונה ותשע בספר-"כרישים ערים גם בלילה"-ספר המתאר את ההחלמה המכוננת.
ההחלמה מתרחשת בשינויים קטנים. מאד...
באופן טבעי החיים מלאים במה שיש,לעולם לא נשאר מקום ריק, לפעמים הם מתמלאים,בשמחה אך לרוב במאבק להבין את רגשי האשם, מחשבות שליליות ייסורי מצפון,את הפחד ובעיקר את הרצון למצוא חן בכול מחיר.
ולמה?
נשמת האדם מחפשת מקום בטוח וכאשר היא חווה קשיים חיצוניים היא מייצרת ריקנות שמשתוקקת להתמלא בנחמה,ואז כול התמכרות מרגיעה ועושה את העבודה..
העולם מנסה בכול רגע להתערב ולהציע פתרונות משלו,לבסוף, מגיעה ההבנה כי צריך לעשות שינוי פנימי עצמאי ואמיתי.
פרק זה,צעד זה, מלמד כיצד?
איך?
מראה, מה קורה כאשר מגזימים בעוד ועוד...להסתפק במידה זה אומר להרגיש את הדקויות ולו הקטנות ביותר,לא להשתמש בהסחת דעת מכול סוג שהיא כדי לא להרגיש דברים לא רצויים,כי אחרת מגיבים,או לפחות מתעטפים בכאב בלתי נסבל ומכיוון שלא יכולים לנהוג כך לאורך זמן בגלל עייפות הגוף והנפש כועסים ונוטרים לאחרים,
שוקעים...
השלב הכי חשוב במידתיות הוא לעלות על פני השטח את כול הרגשות,במיוחד כלפי האנשים הכי קרובים,ללא מסכה ,ללא פחד,ורצויי בפרטיות גמורה.
המעשה הזה דורש אומץ ומקום של כבוד לעצמי והוא ענק בעצמתו,הוא חייב להיעשות בעדינות,כי הרגשות קבורים בעומק,כואבים מאד..
בסופו של התהליך הנורא והמבייש השקט חוזר והשמיים לא נופלים חשים שחרור ותחושה שדומה לתפילה.
המעשה מעולם לא יהיה קל,ואפילו מנוגד לחוקי הטבע,אך שווה כול דקה.כי המידתיות שווה את עצמה..
לפעמים ההתקדמות מהירה מדי,הדרך בה עושים את הכפרה,והיחסים לא רק שלא חוזרים להיות טובים הם הופכים לגרועים פי כמה.
כן לפעמים החיפזון הוא מהשטן ולפעמים האיטיות היא שמשתקת,אך מעל לכול ישנה הדרך והיא מופלאה, אף כי לא פשוט למצוא את האיזון..
במשך הזמן מגלים ששינוי בהתנהגות כלפי עצמנו,טיפוח וקיום דרך חיים בריאה,עקביות ,הם ורק הם , יכולים לסלול את הדרך הנכונה לחיים..
כבר נאמר,כי בציפיות מצפים כריות,לכן עיקר הריכוז הוא בשינויי ההתנהגות העצמית.
כמה קשה יכול להיות להתנצל?
מאד קשה...
אך כאשר הפחד והאגו יוצאים מהמשחק ובמקומם נכנס שחקן מפתח המכונה זרימה,הדברים נראים אחרת.
את ההתנצלות יש לנסח היטב לבחור במילים פשוטות וכנות,לא להזכיר את השגיאות ,לדבר בפשטות,על מעשים ולא על רגשות.
יש מצבים שהכפרה אינה אפשרית,כפרה כלפי אנשים שמתו.
לבסוף מתחילים לחיות אותו סוג של חיים בו איננו יותר שק אגרוף ,ואין צורך לצעוק כול רגע על מנת להרוויח את זכות הקיום.
חיים בהרמוניה הם הכפרה היחידה שעובדת ...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד311 סופרת
צעד 8 - חור ברשת תמיכה
שוריק חזר מאיטליה וסוף כל סוף התאפשר לנו להיפגש.
הגעתי לביתו, צלצלתי בפעמון, את המפתח איבדתי, ולא תכננתי לבקש חדש, מיד בהישמע הצליל הראשון הדלת נפתחה לרווחה, והנה הוא עמד שם... ולחש באהבה "את נראית נהדר, מדהים!
"הבטחתי לעצמי בשהותי במילאנו כי ברגע שנפגש, אתנהג כלפייך כמו ידיד, אבליט את החשיבות הרבה שאני מייחס לנקודות שעליהן התבססה האהבה שלנו, כי אף על פי שהיית רחוקה ממני הכרתי בתנאים שעיצבו את אופי היחסים שלנו והרגשתי שבגלגול חיים זה קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לחלום עליה. הידידות שלנו חשובה לי מאוד, ואהבתי בעינה עומדת."
עוד לפני שעניתי חיבוקו עטף אותי כמו ניחוח סבוני רענן לאחר הרחצה. כך מצאתי את עצמי בביתו של שוריק והוא חג סביבי והחמיא לי ללא הפסקה, נפגשנו אחרי שהוא חזר מהפרויקט הגדול שהשלים, יותר משנתיים לא התראינו, הרגשתי מוזר, הייתי מעט לא בטוחה בעצמי מחד ומאידך נהניתי להיות אישה נחשקת בזרועותיו. זו הייתה עובדה מוכחת, ואף על פי שסיימנו את יחסינו, באופן מפתיע הם היו עדיין שם...
לפתע חשתי רע, לבי דפק ונראה לי כי לחץ דם שלי הרקיע שחקים, התרגשתי יתר על המידה והרי מעל לכל דבר הייתי זקוקה לשקט נפשי. שוריק אחז בזרועי, הושיב אותי בקרבתו ואמר בדרכו העדינה "הרשי לי לנחש, עבר עלייך עולם?"
"הבטחתי הבטחות שהייתי צריכה לקיים,"עניתי בדרך מעט פילוסופית.
הוא הביט בי בתמיהה "ומה עם ההבטחה לאהבה שלנו?"
המילים האלו החזירו אותי לעשתונותיי, "מעולם לא הבטחתי לך להיפרד מחיי הקודמים, או להשליך מעלי את כל עיסוקיי העתידיים לא!"
שוריק תמיד עורר מהומות מרביתן היו נעימות, אך בפעם ההיא הרגשתי שהדברים שנאמרו היו מיותרים, הוא חיפש את האהבה ההיא. הבנתי כי אל לי יותר לדחות את ההחלטה החשובה, יהיה טוב אם הוא ירצה להצטרף אלי ולדבר על עתידנו. מה שבאמת היה נחוץ לי עכשיו זה השקט ולא הכמיהה שאותה הצלחתי לשחרר בעמל כה רב.
אך כאשר הוא חזר ואמר "אני גאה בך, מעולם לא הכרתי אישה עם אישיות כמו שלך," אהבה הציפה אותי וזרמה בדמי. נזכרתי בכל האמרות החכמות, כגון, "אורכו של רומן ממוצע הוא..." אבל היחסים שלנו היו מנוגדים לכל אמרה ולכל תוצאות סקר, כי אורכה של אהבה מחוץ למסגרת הנישואין היה לפי הכתוב ארבע שנים בלבד ואילו אנו... שרדנו יותר מעשור.
שוריק הרים כלפיי מבט ואמר "לא רק אהבתי נתונה לך, גם מחשבותיי הטובות הן שלך, כי את עושה אותי נדיב במיוחד וכניסתך לחיי הייתה ונשארה משמעותית מאוד בעבורי."
ברקע שמעתי את קולו של הצעד השביעי, האומר כי בכך נעוצה הטעות שלי, בנהנתנות מתשומת לב מרבית, וזה היה תמיד חסרוני הגדול.
הבטתי סביבי וראיתיו מחפש דבר מה בין העטיפות המרשרשות, "תראי יש לי משהו להראות לך, הנה," והוא הושיט לי כרטיסי טיסה זוגיים לאזור האגמים בצפון איטליה, נופש לסוף שבוע.
"שוריק!" הצעקה פרצה מפי ללא כל שליטה!
"אל תגידי לי 'שוריק', עשיתי את מה שהלב אמר לי, הגיע הזמן לפינוק אמיתי, לא קניתי את הכרטיסים כדי להלחיץ אותך, הבטיחי לי להירגע, אהבתי נתונה לך בכל החלטה שלא תהיה, חשבתי שאם ניסע לחו"ל יחד אהבתנו תקבל תנופה."
מיד רציתי לומר כי אין כל צורך בכך, הרי דווקא בביתו היחסים היו המפנקים ביותר שיכולתי לחלום עליהם... מעולם לא נזקקנו להרחיק לכת או לנדוד, כי האור של אהבתנו נצץ כמו כוכבים בשמים. גם כאשר עצרנו לנשום חווינו רק יופי, אך היה לי ברור כי בחלוף הזמן, מקום יכול להישאר כזיכרון בלבד אך כבר לא די בו להווה.
הרגשתי בלבול... לא ידעתי למה לצפות, או להרגיש... אחזנו ידיים בחוזקה. שוריק הביט בי ואמר "הרי תמיד אמרנו כי באחד הימים נצטרך להחליט החלטה, וניקח אותה לתשומת לבנו, אך הדגש היה על 'פעם', 'ביום מן הימים', לא?"
הוא דיבר והקרבה בינינו סחפה את דמיוני, וזה הראה לי כיצד נראית פרידה, והופתעתי עד כמה זה נראה קשה ועד כמה זה כאב.
אהבתו העקבית של שוריק עשתה לי חיים קשים, מילים כמו איני מתכוון לוותר על אהבתי אלייך בעד שום מצב שבעולם, גרמו לי למהומה בהחלטות.
ושוב חדרה אלי שאלתו הנצחית "האם כאשר שקלת לעזוב אותי חשבת גם על האפשרות האחרת, לעזוב את דורון?"
רציתי להיות כנה ולומר לו שכמובן שהרעיון עלה בראשי, נשים רבות חושבות על כך במצב דומה, אך לא הייתי מעוניינת להיכנס לשיחה כזאת. לא היה לי כל רצון לענות על שאלות שלא היו לי עליהן תשובות.
עייפתי והפכתי חסרת מנוחה פתאום, הבנתי שממילא שוריק נמצא רוב הזמן באיטליה, ולא מצאתי כל עניין לדבר על סיום רשמי, מעולם לא מצאתי קסם בייסורי אוהבים לשעבר.
בראותו את האי־שקט שלי הוא הפך שקט ועצוב, כאדם שהבין שאיבד את הכתובת.
ואז הוא רכן כלפיי ולחש "לאהבה שלי פעימות חזקות, כנות וקצביות, לעולם לא אשתיק את קולותיה."
התרוממתי בכבדות ופניתי לכיוון חדר האמבטיה האהובה עלי כל כך, הבטתי במראה והופתעתי לגלות עד כמה הייתי חיוורת וחלשה... נזכרתי כי יהיה עלי להזדרז ולשוב הביתה למרות עוצמתה של הדרמה שהתרחשה בתוכי וסביבי. באותו ערב תוכננה אספת דיירים וחובתי הייתה להיות נוכחת. ביציאה החוצה שוריק רכן מעליי ובקול חזק אמר "אני מעריץ את הקרקע שעליה את דורכת ולא מדמיין נסיבות שבהן לא נהיה זה בחייו של זה." הוא אמר את הדברים בנימה המשכנעת ביותר ששמעתי ממנו אי פעם.
התנשקנו ויצאתי, במונית זלגו לי דמעות, הנהג נראה לי כדמות מטושטשת. דמעות האהבה יצרו שלולית צלולה אך השלכותיה שקעו סביב כמו ביצה גדולה.
מצאתי את עצמי תוהה... מה הם סדרי העדיפויות שלי? ידעתי שנבחרתי לתפקיד מחייב, אבל תמיד היו לפניי כמה אפשרויות לבחירה, כמו בכול שטח אחר בחיים... הייתי בהחלמה פעילה הבנויה על מתן דוגמה אישית, וזו כנראה הייתה הנקודה שניצחה.
היה לי ברור מעל לכל ספק שלקחתי על עצמי מחויבות גדולה, גם אם ברגע ההוא המטלה הפחידה אותי, הבנתי כי זה בגלל הבלבול הרגשי שבו הייתי נתונה, נרגעתי מעט. הייתי חייבת להודות כי ההבנה כיצד להטיב עם עצמי החלה את דרכה בהשפעתו הישירה והמוחלטת של שוריק. בעצם היותו גבר זר שאהב אותי, עשה בעבורי את נס המחמאה הגדולה. אך במרוצת השנים הפכתי להיות פחות תלויה במחמאותיו, כאשר אימצתי לעצמי את השחרור והבנתי כי יש בי יכולת לאהוב את עצמי גם ללא עין זרה או השפעה חיצונית.
שילמתי לנהג המונית, הוא הביט בי בצאתי ואמר "נראה כי קיץ חם עומד בפתח."
באותו קיץ לא אחת חלפה בי מחשבה שלו הבטתי לכיוון שמים הייתי רואה כרזה "ברוכה הבאה לעולם שבו מתנהלים העסקים האמיתיים", זה היה הפירוש שלי לתפקידי כיושבת ראש החברותא.
ההחלמה האישית שלי נעלמה לאט ובשינויים קטנים מאוד... החיים התמלאו בריצות, ישיבות ובכל מה שנחוץ כדי לעצב ולהעביר את המסר לאחרים. התפקיד לא השאיר מקום ריק ביומן שלי וגם לא בראשי. לפעמים ייחדתי את מחשבותיי כולן לתכנון הארוחה שלי כדי לכסות על רגשי האשם וייסורי המצפון, אך לרוב חיי התנהלו במאבק להבין כיצד לנהל את הישיבות, ללא ויכוחים מיותרים, ללא פחדים, ובעיקר להמציא ולחדש עוד ועוד, כדי למצוא חן בעיני כול ובכל מחיר.
"ולמה"? זו הייתה השאלה ששאלתי את נורית לא אחת, והיא ידעה את מה שהיה לי לגמרי לא ברור, לפחות לא לעתים קרובות, ולכן היא מהירה להשיב "נשמת האדם מחפשת מקום בטוח, גם אם זו אהבה שבאה מהעולם החיצון. הכמיהה לחמימות מייעדת אותה למילוי הריקנות שבתוכך שתמיד תשתוקק להתמלא, לכן בשעת מצוקה גם האוכל מצטרף לחגיגה ועושה את עבודת הנחמה."
הקשבתי לה ואמרתי "התפקיד הרם דורש הרבה עבודה והוא ענק בעצמתו, אך שווה כל דקה, ואני באמת מנסה לתת לעצמי מקום, אך הכול לא קל, ואפילו מנוגד לחוקי הטבע, כי המידתיות שבי נשברת. בכל רגע במהלך הישיבות כולם מנסים להתערב ולהציע פתרונות, שבדרך כלל סותרים צעד כלשהו, האנשים מגזימים ומגיבים בקנטרנות או מתעטפים בשתיקה רועמת. לעתים איני יודעת כיצד להתנהג, אני מתעייפת ואז כועסת על עצמי ונוטרת לאחרים ואוכלת יותר מהנחוץ לי."
לנורית הייתה סבלנות אין קץ, והיא ניחמה אותי, "תפקידך כיושבת ראש בישיבות הוא לעלות על פני השטח את כל האפשרויות, ללא מסכה, ללא פחד, ורצוי באופן הפשוט ביותר".
למחרת השיחה אמרתי לעצמי, אתחיל מההתחלה ובאופן הגלוי ביותר. דבר ראשון הבטתי בגוף שלי, ונראה לי כי בשנה האחרונה הוא שינה מעט את צורתו ולא דמה עוד למה שהכרתי בשהותי באנגליה וכשחזרתי מארצות הברית, אכן הייתה בי תחושה שהזנחתי את ההיבט הפיזי בהחלמתי. הישרתי את מבטי, הבטתי לעצמי ישירות בעיניים ואמרתי לעצמי בקול רם וברור: "אל תתני לחיים של עשייה להוציא אותך מהאיזון, זכרי את הדברים שאת טובה בהם והתרחקי ממה שאת גרועה בו."
ואז הכתה בי ההבנה שאין לי צורך לחפש להיות הכול בשביל כולם הרגשתי שאני יכולה לשחרר ורציתי לחזור להימנעות.
פעולתי הראשונה הייתה להישקל ולראות את מצבי במספרים מדידים, פעולה שדחיתי מאז שבתי מהוועידה בארצות הברית. התעלמתי מכך שהחשיפה המספרית הייתה קשה לי אף יותר מאשר איפוק ושמירה על תפריט בריא ונכון. הרגשתי כתלמידה שהעמידו אותה למבחן לפני מורה קנטרנית.
לא פעם דמיינתי לעצמי מצב שבו לא יהיה לי שום קשר לקבלת ציון, ולאותה ספרה שתביט בי מתוך המאזניים לא תהיה כל משמעות, לא רואה, לא נראית...
נצחיה הזהירה אותי לא פעם מיום השקילה, היא השוותה אותו ליום הדין, ואני חשבתי שהיא מגזימה, אבל בחודשים שחלפו מאז החורף הבנתי שמשהו הפסיק לעבוד וידעתי שהדבר יבוא לידי ביטוי בספרות שעל צג המשקל.
עשיתי את אשר הייתי חייבת לעשות, אף על פי שזה היה לא קל. המשכתי עם תוכנית האוכל שבה האמנתי, אך החיים היו פתלתלים, הם הערימו עלי משא כבד ואחריות גדולה, אך גם שידרו לי שלעולם לא ארד מן האולימפוס שעליו טיפסתי, וכתוצאה מכך פיתחתי ציפיות שרובן אכן נענו. אך לא פעם אי־נוחות הביאה אותי לחפש נחמות קטנות בבייגלה אפוי טוב עם הרבה מלח גבישי, למשל.
לאט וללא שהבחנתי בכך הזיכרונות הגדולים מבריטניה נשארו מאחור. משהו לא התאים לי יותר, התבגרתי. העבודה בשירות החברותא תבעה ממני מעל ומעבר, אף על פי שניסיתי לעשות את הדברים בסדר הנכון.
אלה היו הרהוריי החוזרים ונשנים, גם באותו בוקר לפני הישיבה המכרעת, כאשר נשקלתי והתברר לי שלקחתי פסק זמן ארוך מדי, לא ממש טיפלתי בגוף שלי והקדשתי את כל זמני לטיפול באחרים. העשייה למען החברותא הביאה אותי למקום לא הולם ולכן כאשר ראיתי את הספרה שעל צג המשקל, הגוף שלי צעק אלי דרכה.
הרגשתי נבוכה, בפני עצמי, כי הייתי חייבת להודות שבתקופה האחרונה חל פיחות זוחל בתפריט שלי, יותר מדי פירות, גבינות, אפילו זיתים מדי פעם ועוד... שפע וגיוון העבירו אותי לעולמות אחרים, אף על פי שלא אכלתי שוקולד הבנתי שאולי הנריטה צדקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד316 סופרת
במצב רוח שכזה נפגשנו אני ונצחיה בבית הקפה, עמדו לנו שעתיים לפני הישיבה הגדולה, לדיון בתקציב. מצב רוחי היה שפוף ורציתי לדבר על עצמי ועל תוכניותיי.
הזמנו עוגת תפוחים בלי סוכר וכמובן כוס קפה, וגיליתי שלנצחיה היו רעיונות אחרים לשיחה בארבע עניים.
חיבקתי אותה לפני שהתיישבנו ואמרתי לה "לא ראיתי אותך לאחרונה בפגישות, לא ביום א' ולא במקומות אחרים. אני שמחה שהחלטת להגיע לפגישת העסקים, והרי תמיד אמרנו שהיעדרויות לא מבשרות טובות ומעוררות דאגה."
היא הקשיבה לי ולפי הבעת פניה הבנתי מיד שבאמת יש לה משהו לספר לי, היא אמרה "הייתי צריכה לטפל בהרבה עניינים ולכן נעדרתי מהנוף, ניסיתי להסתיר את חומרת מצבי, אולי לא באופן מכוון, לא מצאתי מילים לתאר את משבר האמונה שהשתלט עלי."
היא הביטה בי ואובדן תהומי השתקף מעיניה. הקשבתי דואגת כאשר היא המשיכה ופתחה את סגור לבה, רעד קל נשמע בקולה "תגידי, לוסי, כיצד זה קורה? הרי מיד כאשר יצאנו מהחדר האטום עשיתי בדיקות ונאמר לי שהכול בסדר, ואפילו הובטח לי פסק זמן ארוך, ורק בדיקות תקופתיות, אולי תגידי לי בתור אשת מקצוע באיזה מהירות גידול יכול לשלוח גרורות לרקמות בגוף?
"הנה מה שקרה. לפני חודש צלצלו אלי ואמרו לי לבוא מיד, והרי התור שלי נקבע לעוד שלושה חודשים, הרבה אחרי החגים. אמנם ניסיתי להתווכח, אבל הייתי חסרת מילים, מפוחדת כמו ילדה קטנה.
"אמי התנדבה ללוות אותי לחדר הבדיקות, הכול נראה לי לא מציאותי, כאילו שזה לא קורה באמת, לא אפשרתי לעצמי אפילו לבכות. הכול היה מוזר, כמו סרט שמוסרט לאחור. שהיתי עם אמי באותו מקום, זה בלבד היה הזוי למדיי. מי היה מאמין...
"בהמתנה שוחחנו, צר היה לי כי רק מצבים קשים יכלו לחבר בינינו, אך גם במקום הקשה ההוא היא הפגינה קשיחות והסבירה לי כי הכול אירע כי חייתי חיי כפירה. את ודאי זוכרת את הפעם שבה הנחיתי את הקבוצה וסיפרתי כיצד חזרתי בשאלה, סיפרתי על ניסיוני הקשה עם דרכה של משפחתי.
"אני מניחה שהיא לא תשנה את תפיסת עולמה, אבל שם, בחדר הנורא ההוא, קיוויתי מחדש כי הייתי זקוקה יותר מהכול למילה מנחמת ולא לחזור שוב לשיעור בהלכות דת ומסורת.
"ההרגשה שהשתלטה עלי הייתה שאפילו במצב הנורא שנקלעתי אליו, לא הצלחנו להגיע להבנה..."
הבטתי בנצחיה ועיניה נראו כבויות.
היא המשיכה, "כאשר הרופא הזמין אותנו לקבל תשובה, הוא מיעט בדיבור, רק אמר כי הסריקה גילתה שלא נותרו רקמות בריאות בעצמותיי, צנחתי לתהומות דכדוך, שבמקרה זה היו זרועותיה של אמי...
זו הייתה הרגשה נוראית, כי אחרי שמצאתי את האלוהים הרוחני בתוכנית שלנו, חשבתי שאחזתי במשהו יציב וטוב, אך שם בחדר ההמתנה שוב איבדתי את החוט המקשר."
הקשבתי לה והתמלאתי פחד הייתי נבוכה, אחזתי בידיה של המאמנת הרוחנית שלי שהפכה לחברה לדרך וכך התעשתי והבנתי שהיא זקוקה לעזרתי ולא לדאגתי, ולכן בביטחון מלא אמרתי "לא נחפש הבנה, נחפש עזרה. אני אמצא לך רופא מומחה ואני לא יודעת כרגע איך, אך אני אגרום לך להאמין מחדש."
אך אז בא המשפט הנוסף של נצחיה שהימם אותי עוד יותר, היא הביטה בעיניי ולחשה "אני רוצה לומר לך שמרגע הגילוי אני מרגישה שהכול באשמתי, והפגם נובע מהתנהגותי כלפי האנשים הקרובים אלי. הזיכרונות חזרו אלי והתחלתי לחפור בנושא שכר ועונש, ובזה הזמנתי את כל פחדיי בחזרה".
דבריה נשמעו מוזרים, לא ידעתי מה לחשוב, הבנתי שאף לי לא יהיה קל לשכנע אותה שהכול יהיה בסדר, כאשר רק המילה גרורות שאגה מולי כמו לוע הכריש....
בקול מעט רועד אמרתי "את יודעת נצחיה, איני יודעת מה הוא ההסבר לאובדן שלך, אך תמיד האמנו שהאמונה והעשייה החיובית יעשו את העבודה, אז כנראה צריך סבלנות... בואי נמשיך... אינני חלילה רוצה להשוות, אך תוכנית האוכל שלי ניזוקה בשנה האחרונה, וכתוצאה מכך לא רק גופי השתנה גם מצב הלחץ דם שלי לא יציב, אך בלעדי החלק החשוב במשוואה – האמונה – הייתי הולכת לאיבוד לחלוטין.
"רק היא ולא אחרת יכולה להדליק את האש מחדש."
"כן," הסכימה נצחיה "שכנעת אותי, בואי נרשם לסוף שבוע של סליחות ונרקוד עד אור הבוקר..." לפתע היא זהרה...
תהיתי אם היא חזקה דייה, לי היא נראתה חלשה, והרגשתי שייתכן שהיא תפסיד את הריקודים של ליל שבת, אך אז עלה החיוך על פניי ואמרתי "כן, נחכה לסוף השבוע וניהנה מהפגישה המאוחרת בנושא האוכל והסקס..."
סיימנו לשתות את הקפה והחלטנו להזמין כוס נוספת, עיניי התמלאו דמעות, המחלה של נצחיה הביסה אותי.
יותר מאוחר הלכנו לפגישת העסקים, נצחיה השתתפה השתתפות פעילה ביותר, אך בימים שבאו לאחר מכן היא חזרה לחפש את שביב האושר בבית הוריה הדתיים, נראה כי היא חיפשה במקום הלא נכון. היא חזרה להתמקד באמונה הדתית שאבדה לה וחיפשה בתוכה נחמה ותמיכה, האומץ שכה התברכה בו נעלם, ופחד תפס את מקומו.
שוחחנו בטלפון די הרבה, לפגישות היא מיעטה לבוא ולקבוצה הקטנה של יום א' הגיעה אחת לשבועיים ולא פעם אמרה "אני מרגישה רגשות אשמה כלפי המשפחה שלי, אחרי שוויתרתי על הכוח העצום שהיא יצגה בשבילי."
הקשבתי לה ולא פעם שאלתי את עצמי האם נצחיה מסוגלת לראות את הקשר שלה עם בני משפחה כמו שהוא? אך אז התרציתי ונכלמתי מכיוון שקשה לדעת מה הם הדברים הנכונים כאשר עומדים לבחינה מול מלאך המוות... אולי הכול שונה ממה שנראה, כך או כך, הרגשנו כולנו שהיא פשוט הלכה לאיבוד.
נצחיה לא ראתה בהתנהגותה כל סתירה, היה לה ברור מעל לכל ספק שעליה להתרכז באהבת המשפחה כלפיה, מה שהיא ניסתה לומר בכך היה שהרחיקה לכת והחיים שלה הגיעו לקצה גבול הבחירות החופשיות. שבועיים לפני ראש השנה היא אושפזה, וכולנו הגענו למחלקה, וכך התחלנו בפגישות השבועיות סביב מיטתה.
לי הייתה הרגשה שאולי נמצא אותה מחדש, הרי תמיד ידענו שיש לחברותא כוח גדול. באותו ערב כאשר עמדנו בחוץ וחיכינו לחברות הנריטה אמרה לי בקול בטוח, "לחזור למשפחה אחרי החיים השפויים שהיו לה זה דבר נורא, אין דבר פחות משמעותי לקשר עם האלוהים מאשר להיות דתית תחת כפייה. לא משנה מה הן הנסיבות, אין לאף אדם חזקה על צורת האמונה ועל אופן שילובה בחיינו."
באותה פגישה חגגנו את יום הולדתי, וכך נתתי לעצמי את מתנת הנתינה.
אמא של נצחיה חזרה לחדרה ברגע שנגמרה הפגישה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתיה, ואז לא ידעתי, שזו תהיה גם הפעם האחרונה. התרחקתי מטווח הראייה שלה, כלפי עמדת האחיות, אך לא יצאתי מטווח שמיעה, וכך, שלא באשמתי, שמעתי את השיחה שלה עם נצחיה.
נצחיה בקולה העדין ניסתה לדבר עם אמא ושמעתיה אומרת, או יותר מדויק מנסה להסביר, מדוע היא עזבה את הדת "כל חיי חייתי בסיוט, לא התאמתי לך ולמשפחה, ובייחוד לא לאבא. עכשיו אני מתגעגעת לקשרי ילדותי, אך להבטיח שאוכל לחזור חזרה מוחלטת לא אוכל, אני לא אותה הבת שהייתה לכם, נצחיה ההיא איננה עוד. אתם לא השתניתם, אך אני כן, ואני זקוקה לך שתקבלי אותי, כי רק כך אולי אלוהים שלך יסלח לי."
לא האמנתי לשמע הדברים, אכן נצחיה הובסה לחלוטין, חיכיתי למוצא פיה של אמה והנה מה ששמעתי "את מדברת רק על עצמך, אך גם אנחנו סבלנו מבגידתך... ומה שעשית היה בלתי מקובל בחברה שלנו," נצחיה קטעה אותה, כוחותיה לא עמדו לה לשמוע את ההטפות, היא אמרה "אני אבודה... אך גם ביודעי עד כמה העולמות שלנו שונים, אי אפשר להאשים אותי שאני מתגעגעת לילדות, כאשר ספק אם תהיה לי זִקנה."
הרגשתי מועקה מהדברים ששמעתי ולא נועדו לאוזניי, ירדתי לקנות לי קפה, וכאשר חזרתי עם כוס הקרטון המהבילה שלי, נצחיה שכבה במיטה ובמבט עיניה היו שחרור והשלמה כי מבחינתה היא זרעה ניצנים של חרטה. פניי שלי לא הסגירו שום הבעה, ולא אמרתי מאומה...
היא אחזה בידי ואמרה "חשבתי שזה יהיה קשה, גם לא ציפיתי לחולל שינויי מרחיק לכת. ניסיתי, כי הזיכרונות מבעבעים בי ויקרים לי מאוד...אף על פי שמצאתי את גורלי מחוץ למשכן אמונתם."
אז לא ידעתי זאת, אך אלה היו המילים ההגיוניות האחרונות שנאמרו בינינו. כשהרופאה הצעירה הגיעה ניסיתי למצוא מקלט בקולי המקצועי וביקשתי ממנה למצוא את הווריד העבה וזווית טובה ללקיחת דם, דאגתי לנצחיה, לכן עטיתי מסכה ושיוויתי לקולי סמכות כאשר דיברתי עם הרופאה.
נצחיה חייכה ואמרה "הוורידים שלי הרוסים בגלל כל הטיפולים," היא ניסתה לעודד אותי ואת הרופאה הצעירה, ואז היא המשיכה "התרופות הרסו את גופי אך לא הצליחו להביס את הסרטן." ובדרך הלצה היא הוסיפה בחינניות "לפחות הטיפולים עשו משהו..." ניסיתי לחזור לעשתונותיי, חשבתי, אם היא יכלה לחייך, גם אני אוכל. התיישבתי בנינוחות ושאלתי "איך את מרגישה?" הרופאה עזבה את החדר בינתיים.
"טוב," ענתה, "זו מחלקה טובה ואני מרגישה בטוחה, תמיד למדנו שיש דרך, לא?" היא התחילה לנמנם בעקבות הקוקטיל שהתחיל לרדת בטפטוף מהיר, הנחתי לה ושקעתי בקריאת טבלאות תקציב לישיבה של המועצה הקרובה. הירח עלה והאיר בעוצמה כאשר היא לחשה ספק מתוך שינה ספק מתוך ידיעה צלולה "אני חושבת שתורי הגיע, לא חשבתי שהכול ייגמר כל כך מהר."
הנריטה, ג'ניפר, רחל ואפילו מוריה התארגנו לתורנות בית חולים כי החג עמד בפתח, ראש השנה וימים נוראים, נצחיה לא יצאה מהמיטה, היא לא נגעה במגש האוכל, דיברה מעט ולפעמים לחצה לי את היד בתודה.
ערב אחד כשהגעתי כהרגלי לשעת התורנות שלי, נצחיה הייתה ערנית באופן יוצא דופן "חשבתי שתבואי, אנא תעזרי לי לשתות, תביאי לי בבקשה את הקולה דייאט מהמקרר ותוציאי לי את הגזים מהפחית, ככה טוב יותר כדי לא להקיא." חיוך מוכר עלה על פניה הרזות כל כך כאשר היא ציינה "איזה אירוניה כמה נלחמתי לא לאכול, זוכרת?"
אך אני לא מצאתי בכך סיבה לחייך, הייתי המומה. נצחיה הישירה אלי מבט וחיקתה את קולה של הרופאה "את צריכה לשתות, את צריכה גם לאכול... האם המילה צריכה, לא תשתנה לעולם? לוסי, חברתי לדרך, את טובה אלי כל כך, אך גם את לא יכולה לעזור עכשיו, זה כבר לא בשליטה אנושית," עיניה נעצמו בעודה מדברת.
המשכתי ללטף את ידה, האם הועלתי? לפחות לא הזקתי... כנראה נמנמתי בעצמי כאשר שמעתי קול צלול וברור "חשבתי שהלכת, מה את עדיין עושה פה?" אחזתי בידה והרגעתי אותה "אני פה כי הנריטה ירדה לקנות קפה, כל השאר הלכו. היא תכף תבוא לקחת אותי."
החברה היקרה שלי הביטה בי ולפתע אמרה "אולי באמת לא אכלתי מספיק, אני מתה מרעב אולי פשטידה וסלט, אנא לחצי על הזמזם…"
האחות הגיעה ומיד אמרה בסמכותיות "אל תתעייפי יותר מדי!" בעודה מחליפה את התרופה שבעירוי תהיתי על האמירה הנדושה, הרי לנצחיה שלנו עוד מעט יהיה הרבה זמן לנוח, השתקתי את קולות הציניות שבתוכי, פניתי בחיוך לאחות והבטחתי לצאת בעוד רגע. למטה, במסדרונות הארוכים של בית חולים, בכיתי בנוכחותה של הנריטה, לא יכולתי לעצור את הבכי, ואמרתי "כיצד לא שמנו לב לזמן שעבר, ואיך נתנו לו לחמוק?" הבטתי בהנריטה מוזר, אך נראה כי האובדן של נצחיה באמת נגע ללבה, קולי רעד קמעה כאשר ציינתי "אף אחד ממשפחתה של נצחיה לא התפנה להשתתף בהחלפת המשמרות, הם עסוקים בתפילה בבית הכנסת לקראת הימים הנוראים."
היא הקשיבה לי באהדה, לא הרימה גבה ולא גינתה, ואז אמרה דבר שהדהים אותי יותר מהכול "אין חיים פרטיים ללא רבב." הפעם הסכמתי אתה.
ריח סתיו היה באוויר תמיד אהבתי את עונת החגים, ערב ראש השנה עמד בפתח, מרתון סליחות תוכנן בשבת שלפני יום כיפור. באותו בוקר התעוררתי מוקדם, נקבעה לי פגישה עם גברת צילה, המפקחת, כדי לסגור את נושא העזיבה שלי. נכנסתי למקלחת, פתחתי את ברז המים, אחרי כמה דקות שמעתי מרחוק במעומעם צלצול שניתק את חוט מחשבותיי. יצאתי רטובה, לא רציתי שדורון יתעורר, הרמתי את האפרכסת ושמעתי נזיפה "איפה את?ניסיתי להתקשר אליך לפני רבע שעה?"
שתקתי מה הטעם להסביר את ההנאה שמצאתי במים, ואת התשובות לכל שאלה. "לוסי," קולה של הנריטה הפך לרך ומבוהל מעט, "נצחיה מתה בלילה, הלב שלה פשוט עצר. שתינו ידענו עד כמה היא פחדה למות בלילה בלי שיהיה מישהו לצדה, חבל שלא נשארנו, אכזבנו אותה לבסוף, ואולי כך נראית הדרך החוצה, כאשר עוזבים את העולם – עוזבים לבד."
שתקתי, ידעתי כי כאשר נצחיה ביקשה אמש לאכול היא סיימה עם מנהגי העולם הזה, קולה של הנריטה חדר את ההרהורים, "את חייבת להודיע לאנשים בקבוצות," הקשבתי לה, הסכמתי אתה ולא ראיתי בכך שום בעיה, שתינו חזרנו לקולות המוכרים.
"הלוויה היום?" שאלתי.
באותו יום אחר הצהריים, בשעה ארבע, השמש כבר החלה לשקוע, מזג האוויר שיתף פעולה והיה נעים מאוד. כולם הגיעו, את הפגישה עם גברת צילה דחיתי. הטקס היה דתי, לא היו פרחים…
החולצה שלי הייתה ללא מחשוף, ביקשתי סליחה מנצחיה שלא הקפדתי לשים עלי מכנסי ג'נס צמודים, אך למען האמת ספק ניקר בי אם הם עדיין עלו עלי יפה. נפרדנו ממנה מרחוק.
בסוף השבוע ההוא, במרתון של סליחות, ההרגשה של כולנו הייתה מאוד כבדה התהלכנו בפיזור נפש ובתהייה.
ברגע של דומיה לזכרה של נצחיה הנריטה הכריזה "נמשיך את המלחמה על החיים ללא רגשות אשם, כי אחרת נישאב כולנו ללוע הכריש...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ- 322 - סופרת
בערב מאוחר רקדתי עד כלות החושים, למה?
המוות עשה לי את זה...
הנריטה עיקמה את הפרצוף, חשבה שזה לא יאה, אך אני שקעתי בתוך הריקוד, בתוך הצער, בלילה לא נרדמתי. גם הנריטה לא ישנה, לא היה אפשר להיחלץ מהמחשבות, בשתיים בלילה היא לחשה, "אני מרוצה שיש לנו את הקבוצה הקטנה שלנו ביום א'"
עניתי בלחישה, כדי לא להעיר את ג'ניפר, "כן, נצחיה תהיה חסרה לנו, אחת מתוך התשע פרשה, אלוהים! היא מתה!"
לבסוף נרדמנו.
על הרבה דברים לא הסכמנו, תמיד התווכחנו על משהו, והנה מותה של חברה עשה בעבורנו, מה שלא יכולנו לעשות בעבור ידידותנו. מותה ציין סיום גם בתחום המקצועי שלי, הבנתי כי חיוניות לא נחוצה במקום העבודה שלי. חלומות השתלבו טוב עם שינויים, אך הם הזיזו והפריעו לשגרה של בינוניות. הפגישה הסופית בענייני נדחתה לאחר החגים.
בחודש פברואר לפני יום הולדתו של דורון התמלאנו דורון ואני במרץ רב ויחד החלטנו על חידוש חדרי הבית לכבוד חג האילנות. לא הערכנו כמה עבודה נדרשה, אך היה לנו ברור שצבע חדש לא יזיק לקירות ולתקרות. הרגשתי שהשתכנה בתוכי מהומה לא קטנה והייתי זקוקה להתחדשות כי אש גדולה בערה בעצמותיי.
בדיוק כאשר הגענו הביתה וידינו מלאות בפחי הצבע ובמברשות בגדלים שונים ומשונים, נתקלנו במלכי, הסברתי לה מה החריצות הגדולה, ומה התכנונים באשר לשיפוץ מראה הבית. מלכי הציעה שברגע שארצה הפסקה מהסיוד, ארד אליה לכוס קפה. חייכתי, כי כאשר מלכי הזמינה לקפה היה ברור שיש לה סיפורים לספר.
מיד כאשר הושלמה העבודה בחדר אחד, שטפתי את הידיים וירדתי אליה, מלכי ללא כל היסוס והכנת הקפה פתחה את סגור לבה "האם אני נראית לך כפוגעת באנשים, חסרת לב, חושבת רק על עצמי? היום אמרתי שוב ושוב כי לא, זה לא נכון, כן אכפת לי ואני לא מתכוונת להרע, המשפחה שלי פשוט טועה. מי כמוך יודעת שיש לי בעיות עם החזות שלי, ולכן יש לי צורך להגן על עצמי מפני ההערות הנזרקות לעברי, אך הפעם הם כעסו יותר מהרגיל, ואמרו לי שהדרך שלי איומה, ושאני מתעקשת על דברים לא הגיוניים באופן ההרסני ביותר." הקשבתי, לא ממש הבנתי, מה הפעיל את הזעם של מלכי ולכן אמרתי לה, "לכולנו יש פגמים שגורמים לנו מבוכה, חרטה וכאב," אך מלכי הפסיקה אותי בחוסר סבלנות, "את יודעת טוב מאוד שמה שאמרת זו לא כל האמת," כן, חשבתי לעצמי, היא צודקת, גם אני לא תמיד ראיתי את עצמי כמו שאחרים ראו אותי.
מלכי המשיכה, כאילו קראה את מחשבותיי, "הייתכן שאני מחמיצה דבר מה וכולם צודקים ורק אני טועה? נכון, אני מבזבזת המון אנרגיה כדי להגן על עצמי, הרי כל הקיום שלי תלוי במראה הנהדר שלי, כך הם אומרים, וכך יוצא שכל מה שלא קשור בצרכים שלי נתפס בעיניי כאוויר שקוף, זו היא לפחות דעתם עלי."
"מה אומר לך מלכי," נכנסתי לתוך דבריה, "להבין אותך ולתמוך בך, נראה בשבילם כמשימה הגדולה מהחיים עצמם."
היא המשיכה בשטף, כנראה שעבר עליה יום ממש קשה, "מה עוזרות לי המחמאות אשר מופנות אלי מכל עבר, את כל כך יפה וסקסית ונראית כל כך טוב, אל תציקי לעצמך, תיהני ממה שאת... המחמאות רק גורמות לי לאכול יותר, פחות ופחות לעשות חשבון, ואז עולה בי הרצון למלא את עצמי, ואחרי זה באופן טבעי באה ההקאה. וכך יוצא שאני מתקדמת קצת והופ נסוגה... כאשר אני אומרת לעצמי, יהיה בסדר תירגעי, ומיד רצה לחדר כושר, משקיעה בטירוף."
הבטתי בה המומה ודחקתי בה "מה באמת קרה?"
"אכלתי עם חברה יחד ארוחת בוקר, והייתה לי נכונות לאכול רק לחמנייה אחת ושקשוקה שהכנתי לנו, בדרך כלל אחרי הכושר אני אוכלת שתי לחמניות ועוד, אך החברה הסתכלה בצלחת שלי, וזאת אחרי שכבר ויתרתי על חצי מהכמות הרגילה שלי, ואמרה שבשבילה זו ארוחה שמחזיקה אותה כל היום... אז מיד, אבל מיד, שיניתי את כל התוכניות שלי, ויותר מאוחר בלילה התנפלתי על בגט ועוד בגט, וההקאות שלי דיברו בעד עצמן."
הקשבתי בתדהמה, מזמן לא שמעתי את מלכי מתוודה ומלקה את עצמה בעת ובעונה אחת. הפעם הקשבתי גם מעבר למילים, ולמרות חוסר הדמיון הפיזי בינינו, הייתה לדברים שלה משמעות גדולה בעבורי, המחשבות רצו לי בראש חשתי סוג של מחסום שכנראה גם עלי יהיה לעבור... מלכי לגמה את הקפה לאט וכאשר סיימה אמרה "עד מתי אצטרך למות כדי להיוולד מחדש, חבל, תקופה ארוכה הכול היה טוב כל כך."
עליתי הביתה אחרי שנפרדנו במבוכה, אך בשותפות גורל. בהמשך היום בעודי מחדשת את חדרי הבית, שמעתי את דורון מזמזם את השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד", ניסיתי להבין האם הקווים אדומים שלי עם האוכל איבדו את חדותם, האם החלמה יכולה להאריך ימים ולהיות עקבית, או שזה רק חלום?
באותו ערב לא היה אוכל במקרר שלא טעמתי... הכריש נשאר ער גם בלילה. נרדמתי רק לפנות בוקר, עדיין רעבה.
ביום ראשון שהגיע מיד לאחר חג פורים ואחרי הניקיון הגדול וסידור הרהיטים החדשים שרכשנו שמחתי להשתחרר ונסעתי לפגישה. חמדה אספה אותי אחרי שהתקשרתי אליה ואפילו הצעתי שאבוא אליה במונית ונמשיך משם, היא צחקה ואמרה "שטויות, אגיע אני אלייך".
מיד כאשר נכנסתי למכונית היא בישרה לי "אני חייבת לגשת להוריי המבוגרים, אך אגיע בזמן לתחילת הפגישה."
כאשר ירדתי מהמכונית היא הביטה בי במבט אחר ואמרה "ההחלמה כדרך חיים היא המשחק היחיד שבו האגו לעולם לא מנצח!"
ואז התרחקה ונסעה...
התמלאתי חשש כבד, לא הבנתי את שפת הסתרים שבה נאמרו הדברים ומיום ליום רחשו סביבי יותר ויותר כתבי סתרים כאלה. הרגשתי שהכול קשור לתוכנית האוכל שלי, שהפכה להיות רעועה אף על פי שהתפריט שלי היה לא רע. העשייה האין־סופית יצרה אצלי שפע של תירוצים לחריגות ואלה הלכו וגדלו מיום ליום, ולצערי, אף על פי שרציתי להיות פשוט אני התקשיתי בכך מאוד....
בהרגשה כבדה עליתי ופתחתי את דלת ביתה של הנריטה במפתח הכחול שהיה ברשותי, ג'ניפר הגיעה מיד אחריי וברגע שנכנסנו שפתה קומקום מים לקפה וללא שהיות אמרה "הנה סוף כל סוף הגעתי, היה לי יום עמוס, אך יש לי דברים שחשוב לי לומר לך אישית ובפרטיות."
זו הייתה פתיחה מוזרה, התיישבנו, אחזתי במכתב שהושיטה לי ומבוכתי גדלה, "מה פירוש המכתב...שאלתי?"
"כמו מה זה נראה לך?"
"בבקשה עייני בו ברצינות, והכול יהיה לך ברור."
ג'ניפר הייתה אישה נאה מאוד ותווי פניה היו בדרך כלל רכים, אך באותה פגישה גורלית, היא נראתה זועפת וכמעט גסת רוח. תמיד היו לה כושר שכנוע ונימוסים מעולים, היא מעולם לא התחילה את הארוחה לפני כולם, התנהגה כאורחת נכבדה, וכולם נהגו בה בכבוד הראוי.
ג'ניפר נתנה לקבוצה השראה והייתה כמקור של אור לאנשים החדשים שזה מקרוב באו. היא הקדימה אותנו בהרבה מובנים, ולי תמיד הושיטה יד, למעשה, זאת הייתה כוונתה גם באותו יום שבו בישרה לי על הרכילות החמה החדשה.
המכתב האנונימי היה חלק ממאמר שפורסם במגזין החודשי, דפדפתי בו וגיליתי דברי שטנה שהיו מכוונים כלפיי, כך נכתב בו: "יושבת הראש שלנו חסרת מצפון וכנות, בעת האחרונה היא עלתה במשקל, דבר שהוא שערורייה, כי ההחלמה צריכה להיראות..."
הבטתי בג'ניפר וקראתי לסירוגין, האור שבא מאחוריה דרך החלונות הגדולים, סנוור את פניי ובעקבות זה היא נראתה לי מאוד סמכותית וזרה, הרגשתי כיצד זחלה לתוך תוכי החשדנות לגבי הכתוב, רציתי לדעת יותר...
ג'ניפר נטלה על עצמה את כל הסמכויות, טובות ורעות כאחת. כאשר היא מינתה עצמה למתווכת היא תבעה את הכוח, היא הייתה זקוקה לו לחלוטין, היא הרשתה לעצמה לגשר בין האנשים ואני לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר עליה למרות הפגיעה...
התיישבתי והבטתי מחדש בכתוב, עיניי דמעו... משחק המילים היה פשוט ואכזרי... באותו היום הפגישה התאחרה לשעה שמונה בערב, היה לנו זמן. הרכילות הלא נעימה הכתה בי, אך זו הייתה הזדמנות בשבילי לדבר ביחידות בנושא הכאוב. ג'ניפר דחקה בי לדבר בעודה מכינה לשתינו עוד כוס קפה.
הבטתי בה ואמרתי "מאז נבחרתי שיניתי את אורך חיי, אני מקדישה לתוכנית המון שעות, מוחי מלא בתוכניות למען החברותא, אך גם לקחתי על עצמי התחייבות נוספת להשלים את התואר השני שלי בניהול. את העבודה עזבתי, רשמית אחתום על המסמכים בימים הקרובים. למען האמת זו התקופה שבה אני מגשימה חלומות מקצועיים ואישיים כאחד.
"הכול חדש ומרגש ומאוד ייתכן שההימנעות שלי ניזוקה מכך, אקח את הדברים לתשומת לבי, אך איני מבינה מדוע הופנו כלפיי דברי שטנה ולא ביקורת גלויה ועניינית. מאין כל השנאה?" חזרתי ושאלתי.
ג'ניפר לא נרתעה והשיבה "תאמרי לי, איך זה ייראה לאנשים מבחוץ כאשר יכנסו לפגישה, ויראו שמי שמייצגת אותנו אינה רזה? הרי את מכירה בדיוק כמוני את צרכי החבר החדש שנמצא עמוק בתוך האכילה והייאוש שנים הרבה. בשביל כמה מהם זו התחנה האחרונה לפני הניתוח, לכן עלייך להיות יותר רגישה לרחשים ולשמועות בחברותא שלנו.
"מדוע את נעלבת מהדברים? החברות רוצות שתעבדי על ההימנעות שלך ובוודאי שאסור לך כעת להתראיין בטלוויזיה. ניתן לך ייפויי כוח להציג החלמה, ולכן פשוט תתרחקי מאכילה מיותרת."
הקשבתי המומה "יש לי תוכנית טובה, עניתי בביטחון, נבחרתי, וגם אז הייתי בתהליך הרזיה. מדי יום אני עושה כמיטב יכולתי, מיישמת את ערכי התוכנית ועובדת על ההתמכרות שלי, כך אני רואה את תפקידי, האם יש במסמך הזה משהו ענייני או שכולו רק קנטרנות לשמה?"
מרחוק שמעתי את חריקת המפתח בחור המנעול, ואת הקול שבא בעקבות הצעדים, זאת לא הנקודה, זה המשקל שלך! לפעמים נראה שאת לא רוצה בכך באותה עוצמה כמונו." המשפט פרץ מפיה של הנריטה, שהגיעה הביתה ומיד הצטרפה לשיחה שלנו, במעט קוצר רוח היא הסתכלה בי ותוכחה בעיניה.
ניסיתי להתגונן בכל האמצעים שהיו מוכרים לי, מול שתיהן זה לא היה קל.
"אני לא מאמינה שאתן מתכוונות לכך, זה מגוחך... אני עדיין פחות עשרים קילוגרם מאז הגעתי לתוכנית, ואם לא הייתי בהימנעות והייתי עוזבת מצבי היה הופך להרבה יותר גרוע, הייתי מעלה את העשרים קילו האלה ויותר. למה את מסתכלת עלי במבט הזה, הרי את יודעת שזו המציאות של האנשים המכורים?" את המילים האחרונות הפניתי להנריטה בתרעומת קלה.
"לוסי," היא מיהרה להשיב "את יושבת ראש החברותא, את יודעת את זה לא? אז תהיי כנה, את חייבת להיות ייצוגית!"
הרמתי את קולי במשנה תוקף "לא, לא, לא, תקשיבי לי את, לקבוצות שלנו יש הרבה מה להציע מעבר להרזיה עצמה, והדבר הכי משמעותי זו ההזדמנות להפסיק לאכול באופן כפייתי, וכבונוס לממש את החלומות הכי פרועים שההתמכרות עצרה..."
הנרייטה השתיקה אותי, "מתי תפסיקי עם הפנטזיות שלך?...את לא נסיכה אנגליה, בתוך עמך את יושבת!" פסקה וגרמה לי להתכנס בתוך עצמי.
זאת הייתה בהחלט נקודת חולשה, והיא שמרה אותה לסוף, כדי להכות בי ללא רחם, אמרתי לה "אני מצטערת, יש לי הימנעות שונה משלך, ייתכן שלא עמדתי בה כהלכה, אך מכאן ועד מכתב שטנה הדרך ארוכה..
ג'ניפר הרגישה שהכול יצא מכלל שליטה וניסתה להציל את המצב, "תראי," היא פנתה להנריטה, "לוסי ממלאת את התפקיד בצורה יוצאת מהכלל, ואולי אנחנו צריכות להניח לרכילויות שרוחשות ולהניח גם ללוסי," אז היא הפנתה אלי את מבטה ואמרה "אף על פי שטוב היה אם היית מתאמצת יותר ומרזה."
הנריטה העריכה את ג'ניפר מאוד, אך עדיין לא הרפתה "לוסי, את צריכה להתעורר!"
פסעתי משם אל השירותים וקולה רדף אותי, נעלתי אחרי את הדלת ופרצתי בבכי, קשתה עלי הביקורת הקשה, ועוד יותר שהדברים נעשו מאחורי גבי.
חזרתי לסלון, בינתיים החדר התמלא, כולם התמקמו.
הנריטה ישבה בכורסה מוריה עם קנדי בספה הזוגית, חמדה וחביבה ורחל ישבו בספה הגדולה, גם ג'ניפר מצאה לעצמה מקום והציבה לי כיסא מפינת האוכל, כולנו הרגשנו בחסרונה של נצחיה.
את נושא הפגישה קבעה רחל: "כנות בצלחת".
"השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה מהו הזמן הסביר להראות תוצאות מרשימות במשקל הגוף? הרי לא העליתי את השומן שעלי בן לילה, אז איך אוכל להרזות מהר, עלי ללמוד לבטוח בהימנעות שלי, זו הייתה גם דעתו של המנתח שלי," הסתכלתי סביבי בעוד רחל מדברת, המבט בעיניה של הנריטה אמר הכול, וכאשר היא הכריזה "בשבילי זה עורק החיים, ביטחון, טיפול במחלת הסוכרת, לכן קשה לי רק לבטוח, ללא פעולות יסודיות."
מוריה הצביעה ואמרה "גם בעבורי זה אותו הדבר לכן אני מנסה להיות בהימנעות מאוד מדויקת אבל בדרכי שלי, וכן, אני רוצה לראות תוצאות."
החלטתי לדבר, לאחר שקיבלתי פרסום כה נורא בעיתון ועוד בעילום שם, "אני בתפקיד, בחרו בי, הניחו לי... עברו הימים של דיאטות ליום, שבוע, חודש, הימנעות זו לא דיאטה, דמותי כיושבת ראש לא דומה לשום דמות אחרת שעשתה את התפקיד. אני לא דומה להנריטה, ואני לא רוצה לעשות את התפקיד כמו שקנדי עשתה אותו. נבחרתי ברוב גדול ואחרי שדיברתי על תוכנית האוכל שלי בכנות. מכאן והלאה אני זקוקה לסבלנות שלכן וגם לסבלנותי שלי." ניסיתי לרכך את צליל קולי כאשר הוספתי "אני מבקשת להאמין לי שאני מנסה בכל כוחי לשפר את איכות ההחלמה שלי, אך אני מודה שלאחרונה טלטלתי את תוכנית האוכל שלי, יותר מהנחוץ."
הפגישה התארכה מעבר לזמן הרגיל, בסופו של דבר הייתה פגישה טובה וכאשר היא הסתיימה הנריטה בקשה ממני להישאר לעוד כמה רגעים. באותו ערב היא שפעה הפתעות, הפעם זה היה על חשבונה, הבטתי בה המומה, היא אמרה "אני עומדת לנסוע לארבעה חודשים לברזיל, הכול כבר הוזמן וממחר אתחיל בקניות כדי להצטייד בכל מה שנחוץ לי," הקשבתי והיה לי קשה להאמין בכך, אך כזאת הייתה הנריטה תמיד חשבה צעד אחד קדימה, הכול כדי להכניס עניין.
הבטתי לתוך עינייה וככה בלי למצמץ חייכתי בשמחה, למרות השעה המאוחרת התעוררתי לחלוטין. במידה מסוימת חשתי הקלה, אף על פי שפורים חלף מזמן הרגשתי שעטיתי מסכה, יהיה לי קל להעמיד פנים שהידידות בינינו נשארה כשהייתה, זכרתי את האמרה החכמה, רחוק מהעין – קרוב ללב...
התרווחתי בכיסא ולגמתי מכוס המים, רציתי באמת שיצליח לה בעסקים, במילים אחרות, ציפיתי שברגע שהיא תיסע גם לי יהיה יותר נוח בעשיית השירות. טוב היה לשבת ולדון בפרטי הנסיעה שלה ובתוכניות העבודה שלי, אפילו התבדחנו, כמו באותם ימים טובים. שתינו הבנו שהדברים כך בגלל ההזדמנות להתרחק זו מזו.
ארבעה חודשים נראו לי המון זמן, זמן שאוכל לשפר בו את תוכנית האוכל שלי. אם כבר פרידה אז מוטב שתועיל במשהו. במשך שנים חשנו קרבה גדולה, אך בעת האחרונה לא היה לי כל ספק שהנריטה הציקה לי מעל למה שיכולתי לשאת בכך שהתערבה בתפקיד הגדול שעשיתי למען החברותא.
"הנריטה," שמעתי את קולי כאילו מהדהד, "לקחת על עצמך משימה עסקית גדולה, כל ילד בברזיל ילמד אנגלית..."
היא אהבה לדבר על עצמה ולכן השיבה בעניין רב "מתישהו אצטרך לפרוץ לעולם הגדול עם ההמצאה שלי, לא?"
"אל תהי בטוחה כל כך בכוונות של הצד האחר, לפעמים יש בך תמימות," עניתי.
"תקשיבי, אפשר להפסיק לייעץ לשארית הערב?" ביקשה הנריטה.
היא צדקה, לפעמים גם אני הטלתי ספקות, ואז כדי להלהיב את שתינו ולצאת איכשהו מהמועקה הצעתי "בואי נבדוק אם אפשר למצוא מכנה משותף לבנות עליו כאשר נהיה כה רחוקות, אולי טלפון אחד לשבוע, מכתב כל יומיים, הרי תמיד טענת שאני טובה בלתכנן, לא?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ328 סופרת
"לא, את טובה ברגש ובאמונה שאין להם גבולות," זו הייתה התשובה.
ערב טיסתה, כמה ימים לפני ערב פסח, נפגשנו בבית קפה, התיישבנו והזמנו.
"את רוצה עכשיו לשבת ולעשות אתי תוכנית אוכל שתציל אותך מאבדון?" היא שאלה בנימה סמכותית.
"בואי נדבר על משהו אחר לא על אוכל, בסדר?" הרגשתי מוזר הבטתי בה, היא נראתה מלאה התלהבות לקראת הנסיעה, גם אני הרגשתי לא רע.
בעודה מעיינת בתפריט חשבתי כי מיד עם העזיבה שלה אנצל את הפרידה ממנה למרחב פעולה רחב יותר בתחום הטיפול בעצמי, ואתמודד ביתר שאת עם התפקיד שלי מול חרושת השמועות שבעבעה סביבי.
שמעתי את המלצרית ממליצה בחום ובהתלהבות "בבית קפה הזה מגישים את הסלט הכי טעים שיש!"
הנריטה ביקשה "דג סלמון, תפוח אדמה אפוי וסלט גדול לשתיים," לא האמנתי למה ששמעתי, ותהיתי, מדוע חברתי שינתה את דעתה הרי לפי דבריה האוכל היחיד שמותר לנו בשעת הצהריים זה סלט עם ביצה או טונה, אף על פי שהיא ידעה שלא אהבתי סלט כמנה עיקרית בצהריים.
ברגע שהגיעו המנות, ונשארנו לבד היא אמרה "סלט זה לא רק מנת אוכל, זו תוכנית לחיים, מרכיב הירקות וכמות הרוטב קובע המון, וחוץ מזה מי יזכיר לך זאת כאשר לא אהיה כאן... אך הפעם נחגוג..."
שתקתי המומה, לעולם היא לא הניחה לסיפור הישן נושן, ציפיתי שיהיה לנו נחמד במסעדה הזו, שהייתה אחת האהובות עלינו. הייתה לנו מסורת לפיה ביקרנו בה לפני הנסיעות שלה, ושבנו אליה גם כשחזרה מנסיעותיה הביתה. אך באותו רגע היה לי קשה, רציתי לברוח, עיניי דמעו, הייתי חצויה, הערצתי אותה וכעסתי עלייה בו זמנית.
לפני שעזבנו היא הרעידה את מיתרי לבי "את חשובה לי, את בחיים שלי, את יודעת את זה – רק תחשבי גם את קצת יותר על עצמך."
"האם יש מחלוקת בינך וביני?" זאת הייתה השאלה הראשונה שהמפקחת צילה שאלה אותי מיד בתחילת השיחה.
עניתי לה, אף על פי שלא באופן הישיר ביותר, "למעשה אני מרגישה שאני נאלצת ללכת, ואין לזה כל קשר אלייך. כמובן שצר לי שבשנים שעבדתי הלכה והתגברה אי־ההסכמה בינינו, ובסוף יצאה מכלל שליטה, אך לי נחוצה חיוניות, ואני יותר ממוכנה ומאוד מצפה לצאת למסע מקצועי חדש."
הפגישה הייתה אמורה להיות קצרה מאוד, אך אז גברת צילה נקטה עמדה מפתיעה ואמרה "למען האמת, לא פעם רציתי להציע לך תפקיד ניהולי, אך ארזה הממונה הישירה עלייך לא התלהבה, לכן לא יכולתי ללכת לקראתך."
הייתי מותשת. לא הצלחתי להבין איפה הוטמנה הצביעות, איפה נטמן השקר, הקשבתי בנימוס למה שהיה אמור להיות הסבר לאי־קידומי בתחום המקצועי, ולא האמנתי... לאף מילה. לא ראיתי שום סיבה להמשיך עם הפגישה, לא התכוונתי לכעוס ולהתעסק בעניין עוד ועוד. ואף על פי שגברת צילה חשבה שאני עושה טעות שמסכנת את עתידי המקצועי, כמו שהיא בעצמה הגדירה "אף אחד לא עוזב משרה קבועה, זה לא שפוי לעזוב משרה קבועה, לפחות לא בארץ..."
היא צדקה אך אני לא הייתי "אף אחד". חיכיתי בסבלנות שתסיים את דבריה ועד אז מצאתי תשובה עם הומור, הודעתי לה "הסיבה היחידה שמניעה אותי לעזוב היא הרצון שלי לכתוב ספרים, התשוקה העזה שנכנסה בי והשתלטה עלי, החלטתי לצאת למסע של חשיפה ספרותית."
בדרך החוצה הבנתי שמותה של נצחיה קרע בי דבר מה. גם ככה התעכבתי יותר מדי, אך בפגישה עם גברת צילה הבנתי שהעניין סופי, ושההזדמנויות מעתה והלאה הן שלי, גם אם זה יהיה מעט מדי ואולי מאוחר מדי.
יום עצמאות חלף ונראה לי כי שום דבר לא חצץ עוד ביני ובין הגשמת תוכניותיי. הייתי מאושרת וחשבתי בביטחון רב כי הכול היה תלוי אך ורק בי. עמדתי בראש קבוצה מאוד מאוחדת, וכשהנריטה לא הייתה בסביבה לא היו חילוקי דעות לגבי המטרות. בראש סדר עדיפויות עמדה ההימנעות והתמיכה הדדית, ולכך נזקקנו כולנו יותר מהכול.
תוכנית אוכל ופעילות ספורטיבית בצירוף העשייה למען הכלל הביאו את חיי להמראה בהרבה תחומים, ובתחום החברתי זכיתי להכרה גדולה. המכתב האנונימי נשכח מתודעתי, כלא היה ואף על פי שהירידה במשקל הייתה איטית מאוד לא הוטרדתי מכך. הזמן ריכך את האכזבה שלי מהנריטה, שאב ברכות ובעדינות את געגועיי, ובאופן מפתיע עליתי לראש קודקוד הפירמידה של החברותא, והכול בזכות עבודה קשה. נהניתי מכל רגע, אכלתי נכון עסקתי בספורט והתחלתי לגשש את דרכי לכתיבת ספר. ועיקר העיקרים, אימצנו, אני חמדה, הרגל לא רע ויצאנו לצעדה יומית בכל בוקר.
רק לאחר זמן הבנתי שבקיץ 97' החיים שלי קיבלו תפנית טובה, שיניתי מהלכים, ויצרתי הזדמנויות חדשות, אף על פי שבסופו של דבר, זאת לא הייתה כל התמונה. החמצתי את הפנייה הנכונה, היה עלי להבין שאי אפשר לצפות לתמיכה הולמת מאחרים, שאין לי אלא את עצמי לעצמי.
בכול בוקר בעודנו צועדות דיברנו ודיברנו, לעתים הצלחנו להסכים, לעתים פחות.
לא פעם שאלתי את חמדה: "האם עלי לצפות להסכמה מכל חבר וחבר במועצה, האם זו המטרה שאליה עלי לשאוף?"
חמדה ענתה בביטחון רב "לא!, אך טוב אם תהיה לך הבנה עד כמה שיותר רחבה לגבי רחשי החברים, ובייחוד כאשר ההצבעה היא חשאית."
חמדה הייתה ההפך המוחלט ממני, לכן תשובתה הייתה מאוד חשובה בעבורי, שאלתי אותה לא אחת, "האם את חושבת שתפקידי יאפשר לי, אם אתאמץ מספיק, למצוא חן בעיני כולם?"
היא ענתה בכנות, "לא ממש, מתפקידך לומר גם דברים קשים. אבל כדאי לך לשאוף לתמיכה הכי רחבה שאפשר, כי כאשר הכול יוצא מכלל שליטה, להיות מוקפת בתמיכה זו מתנה ראויה."
תמיד נשארו עוד שאלות לשאול וכאלה שנשאלו אך עדיין לא נמצאו להן התשובות.
הייתה לנו ברכת שלום קבועה "החיים יכולים להיות מתנה לא רעה..."
בוקר אחד הכול השתנה, היה חם ולח כבר בשעה מאוד מוקדמת, צלצול הטלפון לא העיר אותי, התכוננתי להליכת הבוקר עם חמדה, נראיתי טוב ואכלתי לפי תוכנית שאותה בניתי לעצמי, עליתי על גל ההרזיה. הרמתי את האפרכסת מלאת אנרגיות לקראת יום חדש ומהצד האחר דיבר אלי קול מעולם אחר, זו הייתה הנריטה. היא נשמעה כמו אחרי התמוטטות עצבים, "לוסי, בבקשה, אני לא יודעת למי עוד אני יכולה לפנות, אני זקוקה לחברה־אחות מקצועית, אנא בואי, עלי על מטוס!" הקול היה קולה של הנריטה, אך הצליל דמה יותר למיתר קרוע, אולי כי הגיע מעבר לים... כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז נסעה, ובמחי קול, כל התחושות חזרו אלי, לפתע השיחה נותקה, אך הסערה כבר תפסה אותי, ויתרתי על ההליכה, הכנתי לעצמי כוס קפה.
קלטתי כי יהיה עלי לעזוב את השגרה שלי, ידעתי שיהיה עלי לנסוע.
האם הזמן שחלף יקל את הפגישה עמה?
בסתר לבי הרגשתי בציפורניה של הכפייה, הנריטה הייתה לא פעם נצלנית, בעיקר כלפיי, ובעיקר ברגעי חולשה ואיבוד שליטה, אבל היו לנו גם יחסים בריאים וטובים לאורך השנים, יחסים שהעניקו את הגיבוי לימים רעים. היה לי ברור שהיא הייתה זקוקה לי, ושלא קל לה לבקש ממני עזרה, אך גם בשבילי זה לא היה פשוט לסרב, אף על פי שהנסיעה ללונדון הייתה הפרעה רצינית בעבורי. אמנם אלה היו המחשבות שחלפו במוחי, אבל לא התכוונתי להתעלם מהמצוקה שלה, ידעתי מה ערכה של נתינה, והכרתי את המילים המרגיעות.
אחזתי באפרכסת מחדש וחייגתי אליה כאשר ההלם שכך מעט, לאט ובביטחון דיברתי אתה ושתינו התמלאנו כוח ועוצמה. השתמשתי בשפה המשותפת שהכרנו, חיבקתי אותה במילים רכות, אפילו עשיתי אתנחתא קצרה כדי לאפשר לה להודות לי.
הנריטה, חזרתי ואמרתי "אל נא תיבהלי מחלת הסוכרת לא תהרוג אותך, יש לך הימנעות טובה, אל תתני לרופאים, להנמיך אותך על ידי ביקורת, זכרי את כל פועלך למען בריאותך, ולמען כולנו ותני לזה להגביה אותך. אני אגיע ולא אתן לאף אחד לנצל את הפגיעות שלך כדי להרוס לנו את שפת החלומות.
נזכרתי בדברי לוסיאנה:
[מכאן פונט שונה]לעולם אל תבטיחי הבטחות שאין ביכולתך לקיימן, אך היי מודעת לכך שלא תמיד תהיה לך הזדמנות חוזרת להושיט יד לעזרה. [עד כאן פונט שונה]
אחר הצהריים דיברתי עם דורון ששהה אז בקהיר, הוא יצא למסע אל הפירמידות של מצרים, סיפרתי לו והוא אמר "שימי לב מהי משמעות הנסיעה שלך, זו מטרה טובה וחשובה, אך אל תצפי להערכה ממנה."
הוא אמר דברים שלא ציפיתי להם, לכן נפתחתי ואמרתי "אתה צודק אל לי לשכוח שהנתינה נשענת על רצון חופשי."
דורון הוסיף "צאי לדרך שבחרת, כי זה הצליל הנכון לחיות את החיים לפיו," ובזה נתן את ברכתו.
באותו ערב היה לי קשה ולבסוף קלקלתי את הארוחה שלי עם אוכל זמין ומנחם, לא ידעתי לשאת את ההתרגשות. יותר מאוחר צלצלתי למשרדה של הנריטה ובקשתי שישלחו לי את כרטיס הטיסה עם שליח מיוחד הביתה. כעבור כמה ימים, בתחילתו של חודש אוגוסט, הזמנתי מונית לשדה תעופה, אף על פי שתמיד השתמשתי במוניות, הרגשתי כעת זרות.
"איפה התיקים שלך?" שאל אותי הנהג.
"בכניסה לבית," עניתי לו בהתנצלות ברגע שהוא יצא מהמונית.
"את מוכנה לצאת להרפתקה?"
"כן! יהיה עלינו למהר," עניתי, אף על פי שלגבי למהר לא הייתי בטוחה... מה שבאמת רציתי לומר לו היה, אני רוצה להישאר בבית, אך חייכתי לעצמי, הזכרתי לעצמי שנהג מונית למרות היותו גם פסיכולוג לעת מוצא לא יבין את הבדיחה. הנהג הביט בי במבט השמור אצלו לנשים שמטיילות לבד, אני לא התרשמתי, באותו רגע זאת לא הייתה החוויה שלי.
כשהתיישבתי שיתפתי אותו בסערת רגשותיי "אני בדרכי לבית חולים בלונדון להציל את חברתי."
הנהג הסתכל בי באופן מוזר "אה טוב, יופי לה..." הגיב במעט מאד התלהבות, הבטתי בו והתכנסתי בתוך עצמי וזאת אף על פי שהיה לי צורך בפטפוטי סרק אקראיים. שתקתי כי חיכתה לי הרפתקה ארוכה, והיה לי צורך בהבנה
הנהג שהתאכזב ממני אפשר לי מנוחה.
רתחתי מזעם בגלל ההגדרה של הנריטה, "חברה־אחות מקצועית" מעולם לא הרגשתי כה נבגדת, אבל היא הייתה מומחית לגרום לי לחוסר ביטחון, זה היה אופייה של החברות שלנו, "אחות" אז איפה התשלום, אם הייתי בעבורה אחות מטפלת מקצועית!
הנריטה ניצלה את הכוח שהיה לה כגורו, כמייסדת, היא השתמשה בו בכל הזדמנות שהייתה נוחה לה. היא הייתה משוכנעת שהיא נותנת לי יחס הוגן, כאשר היא שלחה לי כרטיס טיסה לשהות בלונדון כדי לטפל במשבר הבריאותי שלה. מדהים עד כמה היא לא הכירה אותי, אחרי כל השנים שהיינו יחד.
הגעתי לאולם הגדול וחיפשתי את שער העלייה למטוס, וכמעט טעיתי בכניסה, כי מיליון מחשבות חלפו לי בראש. התיישבתי, כל כך הרבה דברים קרו. דאגתי לה אך הייתי מסוגלת לחנוק אותה בעת ובעונה אחת.
הדיילת הכריזה על עליה למטוס זו הייתה הטיסה שלי, עליתי מאוד מוטרדת, היה עלי להזדרז קיוויתי שבמטוס יהיה לי רגע או שניים עם עצמי לבד ללא הסחות דעת. אחרוני הנוסעים נקראו לעלות לטיסה. התרגשות אחזה בי ברגע ששמעתי את המשפטים המוכרים, והמפחידים כל כך "נוסעים יקרים, זה עתה קיבלנו את האישור להמראה ממגדל הפיקוח. הנכם מתבקשים לשבת ולהדק את חגורות הבטיחות כל זמן ההמראה... מסכות חמצן... אם ירד לחץ האוויר... שתים־עשרה יציאות חירום יסומנו בשעת הצורך... למידע נוסף פנו לדפי המידע שבכיס המושב שלפניכם..."
חגרתי את עצמי למושב, הרגשתי טוב כי הייתי במשקל סביר וההבנה הזאת העלתה חיוך על פני, אף על פי שהפחד מההמראה מחק את החיוך די במהירות. התעייפתי, החגורה לא הפריעה, לא לחצה, נרדמתי מיד.
לפתע שמעתי קולות שדיברו על מגשי האוכל, לא התכוננתי לפקוח את העיניים, רזיתי בחודש האחרון, אולי לא מספיק, אך רציתי להראות להנריטה שכן אכפת לי. כך או כך אף על פי שהקולות העירו אותי המשכתי לחלום, הרי הייתי בדרכי ללונדון האהובה ייתכן שיהיה לי קשה, אך בוודאי מאתגר.
לפתע הכתה בי המחשבה כי היכולת להסתדר לבד בעיר גדולה זו תהיה בהחלט הרפתקה ראויה, הפריע לי במעט שעזבתי את התוכניות שלי שבהן השקעתי את כל כולי בחודשים האחרונים, אך מחלת הסוכרת של הנריטה הפכה את כולנו לנתינים.
הטיסה עברה מהר, שתיתי קולה בלבד, ומיד בצאתי משדה התעופה עצרתי מונית כמו גדולה ונסעתי לדירתה שבמרכז לונדון. פתחתי במפתח שנשמר בעבורי אצל השוער, נכנסתי, זרקתי את התיקים, ויצאתי שוב, לא רציתי לתת לה לחכות, רציתי להגיע במהירות לבית חולים. רק במונית התחלתי להבין שעשיתי מעשה נכון והולם, הרי חברתי הטובה ניצבה בפני החלטות רפואיות קשות, הייתי צריכה להיות לצדה ולקבל אותם יחד אתה.
ברגע שראיתיה דמעות הופיעו בזווית עיניי היא נראתה נורא... הזיהום בכף רגלה עשוי היה להרוג אותה, והנריטה אשת העסקים הגדולה הייתה חייבת להישען על שתי רגליים בריאות.
נכנסתי והרגשתי שלפני ברכת השלום המיוחלת, היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. צדקתי. היא אמרה "רזית, אך לא מספיק!"
התחבקנו, ומיד הרגשתי יותר כמו אשת מקצוע מאשר חברה, שאלתי אותה "מה בנוגע לטיפולים, ומה עם חום הגוף, האם הוא תקין?"
המטרתי עליה שאלות, כדי להסוות את החרדה הגדולה שאחזה בי "הגעתי כדי לטפל בך, ואני יודעת היטב שאינך זקוקה למשככי כאבים כי אין לך תחושות ברגליים," השתדלתי להיות עדינה ככול האפשר.
הגנבתי מבט, הרגליים שלה בערו, היא הייתה זקוקה לאנטיביוטיקה, אך הרופאים האנגלים לא מיהרו, הם רצו לחתוך את העור הקשה, והתעלמו מהסיכון שמחלת הסוכרת לא אוהבת סכין. מיד הבנתי למה הגעתי, היה בי כוח שכנוע ולא יכולתי לאפשר לאף רופא, בכיר ככל שיהיה, להרוס את רגליה.
הנריטה הביטה בי ואמרה "טוב שבאת, חברה!"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ-340 סופרת
למחרת, כבר מאוד מוקדם, שתיתי את הקפה שלי ברחוב אוקספורד הבטתי בעוברים ושבים והם הביטו בי. רציתי להגיע מוקדם לבית חולים, לקחתי עלי את הטיפול בתחבושת, בדקתי את סוג המשחה ומיד הבנתי כי יהיה עלי לדבר עם הרופא המטפל ולנסות לשכנע אותו להחליף את אופן הטיפול כדי לנקות את שולי הנמק.
כבר בפתח החדר, האחות מריה דיווחה לי, כי חברתי ישנה טוב, ולא היו לה סיוטים או חלומות קשים, כמו שחוותה בימים שטרם בואי. התיישבתי קרוב למיטה והנריטה אמרה לי בשקט, מיד כאשר האחות עזבה, "אני לחוצה, לוסי, יותר ממה ששיערתי, אך הצלחתי לישון ביודעי שאת בסביבה, החלטת הרופאים מאוד מדאיגה אותי," היא המשיכה בלהט "אין לי כל שליטה וכולי חרדה. אנא, דברי אתם." קולה התרכך, היא המשיכה "ברור לי כי הרופאים מאוד מקצועיים, אך הם בעד טיפוליים חדשניים בנוגע למחלת הסוכרת, ואני עייפתי מניסיונות. תמיד האמנו בלקיחת אחריות על הגוף שלנו, זוכרת..."
הבנתי אותה והסכמתי לדבריה ובשקט אמרתי "אני מבקשת ממך להשאיר את הדאגות לי, ומבטיחה לך שאמצא את התשובה."
הנריטה הקשיבה לי, אך המשיכה "את יודעת, לוסי, אני לא מבינה אותם, הרי זה בית חולים מתקדם כל כך וההרגשה שהם יוצרים סביבם היא של ידע ושליטה בכל העדכונים האחרונים בנוגע לטיפול במחלה, מה גם שהם מאוד מכבדים את המעמד שלי ואת הידע שלי בעסקים, ובקבלת החלטות, אבל... בשעת ביקור רופאים כל הקבוצה המכובדת אף לא טרחה לשאול מה שלומי, הם דיברו בינם לבין עצמם כאילו לא הייתי קיימת והפרופסור המכובד אף מנע מהרופאים לתת לי הסבר, ולו את הקלוש ביותר! "
רציתי להבהיר לה, הם לא עושים שום דבר נגדך, זאת דרכם ונוהלי ההתנהגות שלהם, אך המשכתי להקשיב "ייתכן שאני סתם מגזימה, אבל כבר שבוע לא שמעתי על שום תוכנית טיפול שמתוכננת עבורי אפילו לא מילה, מה דעתך?"
ניסיתי להיות רגועה, בלבי חשבתי שעדיין אתאפק ולא אקבע פגישת היכרות עם הרופאים, זה לא יהיה הגיוני ומתאים, לא נכנעתי לתלונות של הנריטה, לא רציתי לעשות מהכול סיפור, חשבתי שאפשר להתאזר בסבלנות.
הערב התחיל לרדת ונראה לי ששתינו נזקקנו למנוחה, ואז עשיתי את הטעות הרגילה שלי, אף על פי שנשבעתי שלא אחלוק על דבריה, אלא אם זה יהיה הכרחי.
"ראי הנריטה," אמרתי, "הרופאים הבכירים בבית חולים כאן וגם בארץ משחקים לפי חוקי המשחק שלהם, ולכן בסופו של דבר לא משנה להם מה את רוצה או איך את מרגישה, חשוב להם להצליח להגיע לקו הגמר... ולעשות זאת בדרך שהם מאמינים בה."
היא הגיבה מיד, "זאת הטענה שלי ולכן עלינו להיצמד למחויבות העצמית לגוף שלנו, שנים בתוכנית לימדו אותנו לקחת אחריות ולפתור את המשברים שלנו בעצמנו, ואין כמו מחלת הסוכרת שיוצרת בלבול, כך שאנחנו צוות לא?...גם אם אנחנו רחוקות מהבית..."
"נכון, אבל..." ניסיתי לגשש את דרכי לתוך דבריה, "כן, אך יש לנו כל כך הרבה סיבות שבגללן אנחנו עדיין צריכות להיות פה, הפצעים עדיין פתוחים והטיסה חזרה הביתה תסכן אותם, יהיה עלינו לסמוך על הטיפול השמרני שלהם, כל עוד יש התקדמות, כמו כן ברור לך שאני אשמור עלייך, ואעניק לך רשת ביטחון, גם אם זה אומר לדבר עם מנהל המחלקה, ולסרב לטיפול פולשני. צר לי, אך כרגע את חולה ומרגישה בחוסר אונים, ולכן אין לך שמץ של מושג מה היא ההתנהלות בבית חולים ועד כמה הכול תלוי בחנופה לרופאים שהם מקבלי ההחלטות כאן ועכשיו."
הנריטה סובבה כלפיי את פניה בחיוך, "אני חושבת שהבהרת את הנושא, ועכשיו לכי הביתה לנוח."
חזרתי מבית חולים, המונית הורידה אותי בפינה וטיילתי מעט לפני שעליתי לביתה, קניתי דובדבנים, למה? הרגשתי מוזר, והייתה בי כמיהה למתוק, טוב שלא אכלתי שוקולד. התלות של הנריטה בי הפחידה אותי, ובהיותה חולה נתנה לעצמה היתר להעמיס עלי את כל ההחלטות הקשות שהיו קשורות אך ורק בה.
למחרת התעוררתי מוקדם מאוד, התפנקתי במיטה ולא ממש רציתי לצאת ממנה, ובייחוד לא לבית חולים. אך קמתי, הייתה לי ברירה? הזמנתי מונית והחלטתי שאת הקפה אשתה במזנון של בית החולים. חברתי קידמה אותי בפנים זועפות ונראה כאילו היא לא ישנה ורק חיכתה להמשיך בשיחה מאמש.
"אמרת, לי שאם יהיה נחוץ, תדברי עם הפרופסור, הדגשת שזה לא יפריע לך או יקשה על האנגלית שלך, אז הנה לילה נורא עבר עלי..."
הקשבתי לה, וחשבתי שייתכן שצדקה והגיע הזמן להזיז את העניינים. הרי בשביל זה עזבתי את התוכניות האישיות שלי.
ירדתי למזנון לגמתי מן הקפה ותכננתי את המהלכים שלי. הבנתי שיהיה עלי לברר מה התוכניות של הרופאים, כי כבר מרגע בואי הבנתי שהטיפול לא ממש התאים לה. נראה לי שזו הפעם הראשונה שהייתי מעורבת כל כך בחייה של חברתי, לא היה לי נוח, אך היא הייתה זקוקה לי, ובהיותי אשת מקצוע זו הייתה העזרה שהתבקשה.
הבנתי שהיא סמכה עלי בדברים מאוד רציניים בחייה, ומאז ומתמיד פיעם בה רצון עז ביותר שאבין אותה בכל תנאי ואקבל את ההתנהגות שלה ולו המטורפות ביותר. זה היה אופייה ולכן היא הרשתה לעצמה התנהגות דומה גם בהתערבות שלה בחיי, כמו להורות לי מה לשים בצלחת שלי, כמה ומתי.
חזרתי לחדרה. אחרי שסיימנו את השיחה על אודותיה התפנינו לדבר על ארוחת צהריים שלנו, היה עלינו לערוך הזמנה כמו בבית מלון. מבחינתי זה היה אחד הדברים שגרמו לי הנאה גדולה, אחת המנות האהובות עלי הייתה תפוח אדמה בקליפה, עטוף בנייר כסף, אפוי בטעם מעט שרוף, שהפך את עצמו לנימוח בפנים ולקריספי בחוץ, הוא היה, בגודל בינוני וטעים להדהים. דבר נוסף חשוב הייתה העגבנייה, מקולפת ונטולת גרעינים, בשלה, אדומה ואפויה שהגיעה חתוכה לשני חצאים. על סלט לא היה מה לדבר, לא אכלתי סלט בארוחות צהריים, אכלתי אספרגוס מקולף, וכמובן את מאתיים גרם דג שאהבתי יותר מהכול.
הנריטה הזמינה מנה קבועה, רבע עוף מכובס, כף פירה במעט חמאה ורסק תפוחים בצד, ירקות נאסרו עליה. התפריט שלה תאם למצב הכליות שלה, כך היא חזרה והדגישה, הנה היא מוותרת על עוף עם עור צלויי היטב, משום שלא ויתרה עליו בזמן.
אכן ההזמנה הסתיימה גם הפעם באי־נוחות. התפריט היציב שבניתי בעמל כה רב הפריע לחברתי, ידעתי שבשבילה זה היה יומרני מעט, כי היא לא האמינה שבצורה זו ארד במשקל. אך בהיותי בביתי בארץ התוכנית שלי עשתה בעבורי את העבודה. שם, בבית חולים, היא הייתה חד־משמעית, "מדהים כיצד את חושבת שארוחה מסוג כזה לא תהרוס את המשך ההימנעות שלך."
הבטתי בה ופני עטו רוגז וכעס, "את לא מבינה שלדיבורים שלך על אודות הקיצוץ יש השלכות מדויקות לדבר שממנו את חוששת יותר מכול, חיפוש מאוחר אחרי פיצוי. וכך במוקדם או במאוחר כולנו נשלם את המחיר, לכן זו חוסר אחריות מצדך להציק לי."
הנריטה שהייתה עצבנית, חולה וחסרת שליטה אמרה "אחרי שנחזור לארץ תתפטרי..."
השתוממתי מאוד. דברים טובים התרחשו בארץ כאשר היא לא הייתה נוכחת, אך התעשתי ואמרתי "מה את רוצה לומר? שגם במועצה חושבים כמוך, לא נראה לי שהם יבינו את הרעיון שלך או יסכימו אתו..."
הנרייטה אספה את כל כוחה והגיבה מיד "קשה להיות פתוחה אתך, את עקשנית, ודווקא משום שאני קרובה אלייך, אני מייעצת לך שוב, תעשי לעצמך טובה ותתפטרי... תראי שההחלטה הזאת תחזיר אותך לענווה של הצעד השביעי, ולהחלמה נקייה יותר שעליה מדבר הצעד השמיני.
עייפה מהוויכוחים שאלתי אותה רק שאלה קטנה "האם נשארה לי דעה בנדון?"
לא הייתה תשובה מהנריטה. הפעם נגמרה השיחה בזה, מאוחר יותר צללנו לביצה תובענית. במחשבה לאחור ייתכן שיכולתי להתגמש ובכך למנוע מהכול להפוך לרציני ונואש כל כך, אך הדברים הידרדרו באופן הגרוע ביותר. אני התעקשתי, והיא הגזימה בנחרצות שלה, ונראה כי בכך הרסתי את עתיד ההחלמה שלי יותר ויותר.
מוזר כיצד הבחירות שלנו השתנו בעקבות החיים עצמם, הנריטה שבאותה תקופה הייתה רזה כמו נערה בגיל ההתבגרות שידרה לי כי היא עוברת את השלכותיה של מחלת הסוכרת באופן מאוד קשה. היא נעזרה בתמיכה שלי באופן טוטלי, לכן היא ציפתה והתעקשה לתת לי הכוונה זהה בנושא האכילה שלי.
הפחד שהיא חוותה מתוצאות האכילה שלה היה חזק ממנה והשפיע על אישיותה והאופן שבו היא חרצה את התוכניות שעלי לעשות, כאשר הרימה גבות בפליאה ושידרה אכזבות בעקבות הבחירות שלי הן נשזרו יחדיו והפכו חלק מהתסכול והמתח ששרר בינינו. אני הרגשתי טוב עם עצמי וכול שיחות ההבהרה בנושא השאירו טעם רע.
לעתים, בנוח עליה מצב רוח טוב, היא שחררה משפט שהתחיל בנועם ובמילים, "הזמיני מה שטוב לך וערב לחכך," אך בסוף הכול הסתיים בתרועה עצבנית ונמוג במהירות למראה הארוחה שהונחה בצלחתי.., לא פעם ניסיתי לרכך אותה ואמרתי "תהיי סבלנית," אך דבר לא השתנה.
מאז נבחרתי לתפקיד שוכנעתי בתוך תוכי כי היה לה חשוב מאוד שאעשה שירות ואבנה דברים גדולים ואמיצים, אך מבחינתה שזה יהיה עד כמה שאפשר רחוק מאור הזרקורים, היא לא אהבה את השינוי שחל בי והפך את המציאות שלי לזוהרת.
מיום ליום החיים שלי מאוד חסרו לי, לא היה לי קל לשהות באנגליה, בבית חולים לא היה לי את עצמי, בייחוד כי התבקשתי להכיל בהם גם את חייה. מעולם לא התנסינו בקרבה כל כך צמודה, והעקשנות החוזרת ונשנית שלה הביאה אותי ואותה לריבים קיצוניים. דחיתי את רעיונותיה בוויכוחים אין־סופיים, וחבל, כי השהות יחד הביאה יותר מאוחר את יחסנו לקצה גבול היכולת ואל השבר הכי גדול שידענו.
באחת הארוחות כאשר פרץ הוויכוח הצפוי עלו בי ספקות אם אוכל לעמוד בכל זה. היא פתחה במילים "לוסי האם הסתכלת על עצמך במראה, את הולכת לאיבוד בתוך ההכחשה שלך."
ניסיתי להיות עדינה, הרי היא הייתה החולה מבינינו, אמרתי כאשר קולי כמעט לא נשמע "לא, הנריטה, לא, יש לי עיניים אוהבות בשבילי, חומות ורציניות ודרכן אני בוחרת את המאכלים הנכונים בעבורי," אך בלבי השלמתי עם המחשבה שלעולם לא אנצח אותה...
יומיים אחרי הוויכוח הכי גדול שהיה לנו ירד גשם, הכול נראה אפור והיה מעט קר. התיישבתי בבית קפה קטן ומקסים, הזמנתי קפה ועוגייה קטנה, באותו יום הרשיתי לעצמי יותר מהרגיל, וזה היה חבל...
הרהרתי ושתיתי את הקפה שלי. הזמן חלף ואני התאקלמתי בעיר האהובה עלי, זה היה השבוע השני שלי בלונדון, ידעתי שבהיותי כאן נערך ביקור רופאים במחלקה והוא יימשך עד שעה מאוחרת, קיוויתי שהיא תשמע החלטות חדשות בנוגע לתוכנית טיפול ברגלה. החלטות הרופאים עשויות היו להכניס אותה לאי־שקט, ואז בהמשך היום היא תאיץ בי לקחת אחריות מקצועית.
כצפוי הגעתי הרבה יותר מאוחר למחלקה, רק אחרי שארגנתי כמה קניות בשביל שתינו. מצאתי אותה נחה, אך הרגשתי מיד שהיא כועסת כי הגעתי מאוחר מדי, חייכתי ואמרתי "ברור לי שאת מאוכזבת, דברי אתי, מה מתרחש אצלך בראש?"
הבעת הפנים של הנריטה הסגירה הכול, אף על פי שהיא הייתה זהירה וידעה כיצד להתנהג ועטתה את מסכת אשת עסקים. כאשר לא רצתה לאבד אותי, יותר נכון, את הנחישות והאמונה שלי מול השכל הישר שלה, אז אף על פי שהיה לה הרבה מה לומר היא הרעיפה עלי חיוך מאולץ... היא ידעה בוודאות עד כמה היא זקוקה לכוח שלי בקשר למצבה הבריאותי.
אחרי ברכת שלום קצרה, היא התרוממה לישיבה ואמרה "לוסי, אני לא יודעת מה לעשות, אני נמצאת במצב רוח רע, ממש גרוע, הרופאים רוצים לחתוך ואנחנו הרי יודעות כי ככה לעולם הרגל לא תחלים. הגיע הזמן להיכנס לראש מחלקה כדי לתקן את התוכנית המוצעת."
נתקפתי בפחד, לא היה לה מושג מה הרגשתי, החיפזון הרפואי אכן הרתיח אותי, לא יכולתי לעבור על כך בשתיקה, אך בכל זאת, חששתי מהשפה ובכלל... אך, כן, יכולתי להבין עד כמה היא חשה מובסת גופנית ונבגדת נפשית.
פניתי לכיוון המשרד, בהתחלה ללא שום הצלחה.
אז החלטתי להעמיד פנים שהנחיצות דחופה והסיבה לרצוני לראות את ראש המחלקה, זו התרחשות שקרתה ברגע בואי ממש, לא היה טעם בזימון פגישה מראש, הזמן פעל לרעתנו, לא הסכמתי להידחות.
הפרופסור הסכים לקבלני, האנגלים יודעים לקבל זרים, מצאתי מילים והתחלתי להסביר את המניע לבואי.
פתחתי את דברי בביטחון ובחנופה גדולה "כל מה שנעשה עד כה הוא לשביעות רצוננו, אך חברתי מעוניינת לקחת הימור ולחזור לישראל בגלל קשרים עם רופאה מסוימת, שלדעתה היא מקור ההצלה שהיא זקוקה לו."
הפרופסור הקשיב לי בנימוס והעיר "לדעתי היא לא יכולה להרשות לעצמה להוריד את קצב ורצף הטיפול שנקבע לה."
נו באמת, חשבתי לעצמי, רופאים תמיד גורמים לי להרגיש רע, הרי שנינו ידענו, שהכול אפשרי, אך לעברו חייכתי בשתיקה. בלבי גמלה ההחלטה לעטות מסכה הולמת, מזמן הפסקתי להיות טיפשה או פחדנית הייתי נחושה בדעתי לגרום לו לתמוך בי ואפילו רק למראית עין. לפתע הרגשתי, כי כל אשר אומר יצליח לי וייפול על אוזניים אוהדות.
ראיתי לפני גבר בעל שיעור קומה וידע נרחב ואף על פי שהרופאים ובעיקר ראשי מחלקה יכולים להיות קשים, הפרופסור שישב מולי נראה שונה, ובכך הוא עורר בי הרגשה של פתיחות, הוא הדהים אותי.
פרשתי לפניו את רעיונותיי "מתוך הידע המקצועי שלי, אני יודעת בוודאות כי אפשר לטפל בפצע בדרך שמרנית, ישנה וטובה כמו גם בדרך חדשנית, זה דבר מאוד מקובל ואין בכך שום דבר חריג, בכל מצב של קבלת החלטות לגבי טיפול התוכניות והדעות יכולות להיות לכאן או לכאן, יש אפשרויות מגוונות."
בעודי ממשיכה, רופא זוטר נכנס לפגישה והניח את המזכר המעודכן על שולחנו של הפרופסור. הרופא הזוטר שנכנס התעלם מנוכחותי ופירט את תוכנית הטיפול שלו "כלי הדם של הלקוחה המשותפת שלנו סתומים, אך העצמות שלה עדיין באיכות טובה, ואני חוזר וממליץ לחתוך ורק כך נצליח להתקדם."
הפרופסור היסה אותו, הביט בי ויצא להגנתי ובעיניו ברק של להט, המומה תהיתי כיצד הצלחתי לשכנעו...
הוא פסק "אכן כן, יכולות להיות השלכות לטיסה כה ארוכה, אך אני חייב להסכים, כי המצב לא נראה רע כל כך, ויש לתת לעיניים אחרות לבחון את התהליך," הוא חייך אלי חיוך מקסים ובמעט מבוכה הוסיף "אני מודע לכך שהרופאים בישראל מומחים לגלוי חולשות נסתרות, אותו סוג של מצבים שבמדינות אחרות לא מובאות בחשבון."
לחצנו ידיים ובצאתי רעדו ברכיי, שאלתי את עצמי בחרדה שגברה מרגע לרגע "למה התערבתי בהחלטות הקשות שלה, הרי לא היה מזיק לי עכשיו להיות בבית ולשחות בברכה, מתי אחזור לעשתונות ולממדי הטבעיים?"
.ההחלטה לחזור לרופאים בבית נפלה, בדיעבד כך הצלתי והארכתי את חייה אך באותה העת בלונדון הרחוקה הרגשתי רק את כובד האחריות שלקחתי על עצמי…
בשבוע האחרון של חודש אוגוסט התחלנו להתארגן, יצאתי לקניות אחרונות והופתעתי לראות את פניה של הנסיכה דיאנה מביטים לעברי מכל עיתון ובכל מקום. אהבתי את הנסיכה, הערצתי אותה מרחוק, יותר נכון, הזדהיתי עם בעיות האכילה שלה וחוסר יכולתה לנהל את חייה לשביעות רצונה.
דיאנה הנסיכה הגיע לסוף הסיפור שלה, אחרת איך אפשר היה להסביר, מדוע כולם התיישבו לה על הראש, כל אחד שהייתה לו נגיעה למילה הכתובה, כתב דבר מה...
מה הייתה האמת, איש לא התעניין.
בדרכי למנוחה קצרה בבית קפה ראיתי כל מה שלא רציתי לראות, אפילו היססתי אם להיכנס לחנות הספרים כי תמונות הענק של הנסיכה הסתירה את השלט "פתוח".
הרגשה כבדה נפלה עלי ומשהו לא הסתדר לי, כרסמו בי חששות, מהכותרות שבלטו מכל העיתונים. איך ייתכן שהנסיכה דיאנה לא נמצאה בלונדון עם ילדיה אלא שהתה בפריז עם אהובה הזר? ייתכן שחשבתי באופן דרמטי, אך לדעתי זה היה המקום האחרון שהיה עליה להיות בו.
לפי הבנתי תמונתה שעל שער העיתונים, הייתה צריכה להופיע רק בהקשר אחד, להראות לעולם את זיו פניה זוהר ועטוף בהילה מושכת, ללא התרסה או שערורייה. על פי הכתוב היא שברה הרבה ציפיות, אך חזות פניה לא נראתה מודאגת או מודעת לכל המהומה שהתרחשה במולדתה ובאופן גלוי כל כך.
אכן, אין ספק, הנסיכה דיאנה לא נתנה למשהו, או למישהו להחליט בעבורה. הרי גם הדוכסית לוסיאנה, ההשראה שלי, עזבה את לונדון ואת משפחתה והשתקעה בפריז, גם היא קבעה לעצמה לוח זמנים עם אהובה. ממש לנגד עיניי הנסיכה דיאנה עוררה את דמיוני.
הזבנית החיננית בתוך החנות ניגשה אלי ושאלה בנועם, "אם תרצי אוכל לעזור לך...".
למרות המחשבות אשר התרוצצו בתוכי עניתי מיד, "תודה על העזרה, אני סופרת בתחילת דרכי, אף כי לצערי הזנחתי את היצירה במעט בגלל הביקור בעירכם למסע הצלה של ידידתי," לא תכננתי להרחיב על כך את הדיבור, אך הספרים הרבים בנושא "חיי הנסיכה" הממו אותי.
הבחורה הביטה בי, היא לא ממש הבינה... אך הנימוס הכריע והיא הביטה בעניין, היא שאלה "יש לנו שפע ספרות מקור, מה בדיוק אני מחפשת?"
בעודנו מדברות, רעד עבר בי, קולו של שדרן הטלוויזיה פתח ואמר "הנסיכה שלנו הורסת את אשר בנתה, האם אנו כציבור נעניק לה תמיכה אף על פי שפע השמועות, האם נוכל לעצור את ההתרחשויות?"
הקשבתי והתקשיתי להאמין שהעולם יצא נגד הנסיכה הנפלאה, אפילו הספרנית הנעימה בחנות העירה לעצמה "בושה… על חלק מהתיאורים היה אפשר לוותר."
יצאתי לרחוב, המחשבות על שוריק הכו בי בעוצמה, האם התנהגות מתריסה היא אומץ או טיפשות או אולי גם וגם? תמיד מאמינים במה שרוצים להאמין... קיוויתי שמניעיה של הנסיכה דיאנה לא קשורים לנקמה, כי בכך היא לא תשרת כל מטרה והמחיר... לעולם לא ימלא את הרעב לאהבה אמיתית.
החלטתי להגיע גם ביום המחרת לחנות הספרים, ממש לפני ההמראה הביתה, רציתי להצטייד במגזינים על אודות חייה וילדותה של דיאנה הנסיכה .
יומיים אחרי כן עזבנו את בית החולים בשעה די מוקדמת, שלא לפי ההמלצה של הצוות הרפואי, אך לא היה בי כל היסוס. קיבלנו את ברכתו של הפרופסור ששוכנע שכדאי לנו לנסות ולבדוק את התהליך מחדש.
הנריטה בטחה בי בכל מה שנגע בבריאותה… הטיפול באנטיביוטיקה השפיע לטובה כמצופה והראה שיפור ניכר. הכרנו את הרופאה המומחית לסוכרת, ידענו שהיא לא תחתוך רק תוריד את הקליפה השחורה מכף הרגל ובכך תאפשר לפצע להתרפא מעצמו.
הפרופסור הסביר להנריטה שעדיין יש סכנה שתאבד את כף הרגל אם הטיפול לא יעזור. היא הקשיבה אבל עד כמה שזה יישמע מוזר נתנה לי לשבור את השיניים בשפה האנגלית ולהשיב לו את התשובות, לבסוף עזבנו והמראנו הביתה.
נחתנו לחום של סוף חודש אוגוסט.
מיד צלצלתי לדורון והסברתי לו שעדיין זקוקים לי, ושרק אני יכולה לעזור.
הוא הקשיב והשיב "האם ברור לך מה הוא חלקך, גם אם מדובר בערך שנקרא חיים, האם עומס ההתרחשויות יאפשר לך להתרכז בתוכניות שלך, אפילו אם מדובר רק בתפקידך בחברותא?"
הקשבתי לו, קשה להאמין, אך הגבר הזה הכיר את ההתלהבות שלי ואת הצרכים שלי היטב ולכן הבין שהגזמתי על חשבוני.
"כן, ייתכן שאתה צודק," עניתי בלאות, "בשהותי בלונדון איבדתי את ההימנעות הטובה שלי ואת הקשר היום־יומי עם המועצה, אף על פי שכמה מהם חממו את לבי ודיווחו לי על כל התפתחות, קטנה או גדולה."
דורון הקשיב בדריכות שתק לרגע ואז הביע תדהמה, "אני מבין שברצונך להמשיך במשרה הכי מבוקשת בעיר... שבה מרכיב הנתינה הכי גבוה שקיים מעולם. לא האמנתי שאחשוב כך, אבל מהמקום שבו אני מביט הכול נראה כמעט כמו... עבודת אלילים."
הנימה החדשה שאותה אימץ פתאום, הדהימה והפחידה אותי.
הוא סיים את השיחה באמרו "אם כל התרחיש הזה מוצדק בעינייך, אז תישארי!"
לא שיערתי שארגיש נורא כל כך, הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי במרפסת ביתה של הנריטה. ידעתי שהיה צדק בדבריו נכנסתי למצב רוח של עשייה בממדים גדולים, אך...
אחרי כמה ביקורים אצל הרופאה נבנתה להנריטה תוכנית טיפול, חברתי הייתה מאושרת שברחנו מהסכין האנגלית, אך בפועל היא הקשתה על מהלך הטיפול מאוד, היה לה קשה לוותר על השליטה, ולכן לא ביצעה במלואן את ההוראות, הציקה לי וסתרה כל רעיון שהעליתי לשיפור ולהתקדמות יותר טובה. היחסים שלנו התחילו להשתבש גם בהקשר זה. בשלב מסוים נעזרתי בג'ניפר, חשבתי שהיא תוכל להביא את הישועה ותשפיע על הנריטה להקשיב ולבצע במדויק את הוראותיה של הרופאה. התחלתי להרגיש מיותרת, אחרי שעשיתי את מה שנדרש ממני, וכאשר התפריט שלי התחיל הרבה יותר מאשר רק לזייף, הבנתי כי הזנחתי מאוד את המחויבות שלי לעצמי.
ההחלטה נפלה. חזרתי הביתה, אך הרגלי השינה ותוכניות האוכל שלי לא חזרו למצבם הטבעי. זו הייתה תמונת המצב כאשר פקחתי את עיניי באותו בוקר והרגשתי הייתה כבדה, בייחוד אחרי חלום שטשטש אותי לחלוטין.
בחלום ראיתי בברור אישה יפה רצה ברחובות מוארים, שולי שמלתה פרומים, ידיה היו מושטות קדימה פתוחות מבקשות להתמלא מחדש במניע לחיים ובתקווה. מאחוריה ראיתי צללית שהיא ולא אחרת פרצה את גבולותיה על ידי כישוף, קיצרה את ימיה ומחקה את הגרעין המוצק של רעיון האהבה..."
המסר בחלום היה מאוד לא מובן, אך ברגע שפקחתי את עיניי, היה לי ברור שאיבדתי את חזוני האישי, התוכניות שלי נפרצו והשהייה בחברתה של הנריטה אולי הועילה לה לא מעט, אך לבסוף העמיסה עלינו יותר מדי. הבנתי שיהיה עלי לשוב ולבנות מחדש תוכנית כדי להציל את עצמי, כי הפנייה לאוכל הפכה לפיתוי גדול. הבנתי כי כאשר לקחתי אחריות על חייה, לא רק שלא התקדמתי, אלא אף דרדרתי את מצבי על ידי מתן עזרה ללא גבולות. זה מה שקרה כאשר אחיזת עיניים השתלטה על החלומות, ובכך הפכה אותם ללא מציאותיים.
כמה דקות מאוחר יותר מבזק חדשות מהרדיו הפתוח הרעים את קולו במטבח "הנסיכה דיאנה נפצעה אנושות ולבה חדל לפעום... והנה החדשות בהרחבה. המכונית שבה נסעו הנסיכה דיאנה ודודי אל־פאיד התרסקה, התאונה קרתה במנהרת אלמה בעיר האורות פריז, אהוב לבה מצא את מותו מיד, ואילו הנסיכה נפצעה אנושות ומתה מאוחר יותר..."
נשמתי עמוק, מותה של הנסיכה לא היה תעלומה או הפתעה בעבורי. בלונדון התבהר לי ללא כל ספק שהיא הייתה בסופו של דבר קורבן של עצמה. אישה צעירה, בעלת עוצמה, בזבוז נוראי של נדיבות וכשרון. כן, היא לא השכילה למלא את הבור השחור שנפער בתוך לבה וירד לתוך בטנה הרכה, והנה כאשר היא ניסתה מחדש לממש את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, הגורל לא אפשר לה הזדמנות שנייה.
חודש ספטמבר באותה שנה היה החודש הקשה ביותר שידעתי. מאז הגעתי לתוכנית ההחלמה הביקורת הסמויה הפכה את הכול למלחמה, ומצאתי את עצמי בפתח לוע הכריש. הנסיעה לאנגליה והשהות בחברתה של הנריטה, חוללו נסיגה אדירה במרבית המטלות ובדקויות הקטנות. במשך שנים, גם אם לא הייתה בינינו הסכמה בכמה מהתחומים, היא מעולם לא יצאה בהכרזה גלויה מולי. לפחות לא עד לנסיעה האחרונה לאנגליה.
אך בישיבת מועצה שדנה בתוכנית טלוויזיה שבה השתתפו נציגים שלנו, הכול נשמע אחרת. היא הטיפה לי ולאחרים רק לדבר אחד "תוכנית אוכל גרועה, היא ולא אחרת, גורמת למחלות ולמוות מכוער."
לא אהבתי את ההקבלה ומיד הגבתי ממש מתחת לחגורה, כאשר ציינתי "נראה לי מוזר שאחרי מאמצים רבים כל כך לשינויי המצב, ושאיפה אין־סופית להחלמה מושלמת, הפסדת למחלת הסוכרת, לכן זה לא נראה לי הוגן או נכון שהאפשרות היחידה להחלים מהתמכרות, זה לעשות אך ורק את מה שאת מאמינה בו, ואולי, רק אולי, יש גם דרכים אחרות כדי לקבל החלטות."
באותה ישיבה סוערת, הייתה עוד הפתעה, עמי, שלא נבחר ליושב ראש אך התמנה לראש הועדה שיעדה היה לעבוד עם אנשי המקצוע התריע והפנה את דבריו אלי מפורשות, "אם את רוצה להמשיך בתפקיד, תשתפי פעולה. אנשים בחברותא מאוד סבלניים ולוקח זמן לבקע את אמונם, אך היזכרי באותו מכתב אנונימי לפני שנה ויותר..." ואז הוא הישיר את מבטו אלי וציטט מתוך תוכנית הטלוויזיה שהופיע בה וענה לשאלות של אנשי מקצוע.
"ראי," הוא אמר, "עלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי לשנות את הדעה שהאדם המכור לא יכול להניח לכל האוכל העודף, כמו שאותה דיאטנית טענה שלפעמים הכול אבוד והנזק הגדול שנעשה לא ישתנה אלא על ידי התערבות מקצועית. עלינו להראות תוצאות, להראות שאפשר לנצח בתוכנית שלנו גם ללא התערבות כירורגית או טיפול פסיכיאטרי."
עניתי בהתרסה ובנימה נוקבת "האם אתה לא זוכר מדוע נבחרתי? ייצגתי חלום של הימנעות שפויה ואפשרית לאורך זמן, מטרה שאפשר לייחל אליה, לכן אני לא מבינה מדוע הישיבה כה תוקפנית?"
הביקורת הפכה לחסרת מעצורים, בייחוד כאשר מוריה, שהעריצה את עמי, קפצה כמו נשוכת נחש וצעקה בזעם "הגאווה והיוהרה והביטחון העצמי המופרז מדברים מגרונך."
הס הושלך בישיבה, כמה מאתנו כבר הבינו שנחצה קו אדום, נגרמה לנו מבוכה גדולה.
החיים לא חזרו למסלולם, ולכן הפגישה של ערב יום כיפור, שהייתה אמורה להיות, פגישת סליחות, הייתה בהחלט יוצאת דופן. התאספנו בחדר העבודה של הנריטה והחלטנו על לינה משותפת באותו לילה ולשהייה בצוותא ביום כיפור עצמו. בעקבות מותה של נצחיה חיפשנו בתוכנו יותר סבלנות, רצינו לשמור על האחדות שנסדקה לא מעט, אבל הדברים הפכו למעט מאולצים, וכל מילה גררה התגרות לא צפויה. עדיין ניסיתי להסביר את דרכי, עדיין ציפיתי שהקבוצה תושיט לי יד תומכת. חילוקי הדעות היו מאז ומתמיד, אך באותה פגישה של ערב יום כיפור הם הפכו קשים מנשוא.
הנריטה פתחה את הפגישה בנושא הקלאסי "מה שמים בצלחת?"
"מדובר בעשיית תוכנית כהלכה ולא במשהו אישי," אמרה, "עתיד החברותא תמיד היה ותמיד יהיה תלויי בהגדרה של ההימנעות, וכל אחד מאתנו שנמצא בראש פירמידת השירות, חייב בכך." בדברה היא הסיטה את מבטה ממני, אך לא היססה לומר "בכל מקרה, כל חברי המועצה מדברים על כך, ויש לתת על כך את הדעת, בייחוד בפגישות עם אנשים חדשים או אנשי מקצוע."
הקשבתי ודמעותיי איימו לפרוץ, התגברתי ואמרתי בקול שקט ככל האפשר, כי לא היה לי כל ספק, החיצים הופנו אלי, "האם זה לא עניין שביני ובין הצלחת שלי?" הנריטה הביטה בי ואני המשכתי "צר לי שחברי המועצה לא מרוצים, אף כי מעולם לא הרגשתי שום דבר דומה לכך בכל רחבי הארץ, מה השתנה? "
הוויכוח עבר לפסים אישיים, כאשר הנריטה הגיבה ואמרה "מוטלת עלי חובה לפעול כמייסדת של הקבוצות, טובת הקבוצות עומדת לנגד עיניי, ואני לא יכולה לתת לידידות שלנו להשפיע על שיקול דעתי."
בלעתי את קולי ומצאתי את עצמי אומרת, את השקר המוסכם והגדול מכולם… "אני מבינה אותך, ולא מצפה למשהו אחר." ובלבי חשבתי, הדברים שנאמרו היו כה קשים, והרי רק לא מזמן, בלונדון הרחוקה, הייתי בעבורה חברה שעזרה לה בשיקול דעת הגיוני. התפכחתי והבנתי כי בזבזתי את כל משאביי בטיפול בה, ונתתי לסדר היום הפרטי שלי לחלוף מנגד. כן הייתה לי בעיה, אך אפילו באותו ערב יום כיפור לא הייתי מודעת עד כמה היא גדולה.
ג'ניפר קיבלה את רשות הדיבור ואמרה "החוויה של חברות בתוכנית החלמה ומנגד בעשיית השירות למען הכלל שונה לכל אחת מאתנו. נתינה למען האחרים גוזלת זמן ומקשה על ההימנעות האישית, אך העובדה היא שזה אפשרי, זה הנס של התוכנית שלנו."
הנריטה הוסיפה בהדגשה "מאוד חשוב לבצע את השירות בצורה הולמת ולהעביר את המסר הנכון לאנשי מקצוע, כי אחת ההשלכות של אכילה מרובה והרסנית זו מחלת הסוכרת. זה הוא נושא כאוב, ומעביר את כל ההצהרות הפושרות לפסים קשוחים, במיוחד בגלל התוצאות, לכן דרך מתונה והגיונית, לא תציל מפני ההרס הבלתי הפיך. אני לא מוכנה לסכן את הדימוי של ההחלמה, ודוגמה לא טובה יכולה להבריח אכלנים קשים ובכך להרוס את חייהם. רק הימנעות טובה וכנה אצל נותני השירות תעשה את הנס."
רחל התגייסה לעזרתי והכריזה "כולנו רוצות את אותם הדברים, התוכנית גורמת לפתיחות ואין צורך להעליב זו את זו."
בלילה מאוחר, לפני שממש נרדמנו, שאלתי את הנריטה "מדוע את מפנה כלפיי את הזעם הרב ביותר?"
"הבריאות שלך חשובה לי," זאת התשובה שהיא נתנה, אמרה ולא יספה.
עניתי לה ודמעות כיסו את עיני "להפגנת אכפתיות יש דרכים אחרות, כמו פשוט לתמוך ולגלות אהדה, הרי תמיד ישנה אמת נוספת לכל מצב ומצב. אני מאמינה כי מה שעוזר יותר מהכול זה התהליך ולא התוצאה הסופית שיכולה להיות לזמן מה מצוינת ואז להעלים את המציאות ולהופכה לאחיזת עיניים."
הנריטה לא השיבה.
בתחילתו של חודש נובמבר, חודש לפני הוועידה השנתית, נעשיתי תשושה וחלשה וחליתי בשפעת קשה מאוד, שבוע ימים קדחתי מחום. דורון טיפל בי במסירות וכשמעט התאוששתי גם הקשיב לכל הסיפורים שלי ואז חזר על דברים שכבר אמר לי בעבר, "מאוד קשה לי לעקוב אחרי חוט המחשבה שלך, את צריכה לקיים את חלקך בהסכם עם עצמך, זה המעט שאת יכולה לעשות, למען התפקיד שאת ממלאת.
התחלתי לבכות "האם עלי לרדת במשקל יום אחר יום? הרי ההימנעות שלי התחזקה לפני נסיעתי לאנגליה, אך קרה מה שקרה ועכשיו ייקח לי יותר זמן לחזור לעצמי. הקושי לשמור על המשקל, אפילו לא לרדת, הוא אמיתי, ועדיין אני מחפשת דרך להתמודד עם הנושא, בזמן האחרון הצלחתי לסלק את כמויות הלחם שחזרו לתפריט שלי, וזאת אחרי שוויתרתי על אכילתו במשך הרבה זמן."
"הנה לכך אני מתכוון," נכנס דורון לדבריי "תבדקי מחדש מה את אוכלת, וכיצד ואיפה מתחבאות הקלוריות הנעלמות, תסבירי בכנות את עודף המשקל שעלייך לפחות כלפי עצמך."
הבטתי בו בכאב אמיתי ואמרתי "למה הכול הפך קשה כל כך, הרי פעם עבדנו כצוות, הכול הצליח לנו. מזל שיש לי את נורית, היא קרש הצלה שלי וממנה נוח לי לשמוע עצה או לקבל עזרה, היא לא כמו הנריטה שמבטלת כל דבר שאני עושה, ואז מוסיפה שהיא חברה שלי וזאת דרכה להגן עלי!.."
דורון אחז בידי ואמר "יש לך אופי עקשני ואת מאפשרת לסרבנות שלך להעיב על המציאות."
יצאתי למרפסת לנשום אוויר, דורון בא אחרי, אך לי די היה במילים שנאמרו עד כה. אחרי שבוע התאוששתי מעט, החום ירד וחזרתי לתפקד.
הכנת סדר יום לוועידה הייתה משימה תובענית, הכול התהפך ללא היכר, איבדתי את ההתלהבות והרצון אך עדיין דהרתי, מתוך הרגל, כמו רכבת ללא בלמים, שלא עצרה בצהוב ולא רצתה לראות את המחסום. אף על פי שהדבר הנכון היה להאט את הקצב עדיין חשבתי שהייתה לי ברירה... הלכתי רחוק מדי כדי לרצות את רעיון ההחלמה ובסיומו של חג החנוכה האור הפך את החושך לעלטה.
קרה הבלתי נמנע התרחש התסחיף, ונפל דבר בחיי...
ועידת 97' הייתה מאוד משמעותית. חוויתי בה את אובדן החברות, שהיא בין החוויות הקשות ביותר לאדם באשר הוא אדם, אף על פי שהכול התרחש באווירה נינוחה ובשקט מופתי. לפני אותה התרחשות חלמתי חלום בליל יום שלישי, החלום היה מסובך ולא ברור. היה בו משהו משובש, מחד קיננה בי הרגשת בגידה ומאידך הייתה בי עוצמה של כוח גדול ואמין שריחף מעלי. הרגשתי בסכנה, אך התעקשתי לעמוד על שתי רגלי בכוחות עצמי דרכתי על שברי מראת קריסטל אשר התנפצה לרסיסי רסיסים ופוזרה לכל עבר. נפצעתי דיממתי, בכיתי וליקטתי את הרסיסים אחד לאחד. סירבתי להיכנע אך לא מצאתי נחמה, ואז הכוח אחז בי ונשא אותי על כפיו מחוץ לשערי האיום לעבר שערי התקווה.
גם כאשר התעוררתי... לא הבנתי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמ344 סופרת
יומיים לאחר מכן נסענו לוועידה שנתית לסוף שבוע. רחל נהגה ואני התיישבתי לצדה, חמדה וחביבה התמקמו מאחור, מעט אי־נוחות התפשטה באברי, אך הנסיעה שכבר מזמן הפכה להרגל דחתה כל תחושה רעה.
במבט לאחור תהיתי לא פעם מה באמת נאמר באותה נסיעה.
התיישבתי במכונית והודיתי לרחל שהתנדבה להסיע את כולנו, היא ענתה "כי למה לא?!"
חביבה הוסיפה: "אני מניחה שכולם יבואו, הרי כולנו מוכנים לחגיגה, מאוד מוכנים."
את שתי המילים האחרונות היא מלמלה בקול שהנמיך טוס, ואז היא המשיכה והוסיפה: "אם אתן שואלות אותי, אז כל הנציגים יהיו שם, כולם נרגשים כמובן, ואכן יגיעו מכל קצות הארץ."
ואני חשבתי לעצמי, מעט אירוניה הייתה בדבר, כולם יגיעו, מאות אנשים, בתקופה שאני היא העומדת בראש הפירמידה. ההתרגשות הייתה באוויר ואף על פי ששנים עשינו את הנסיעות המשותפות, נראה כי לא ממש מצאנו מילים... לכולנו היו ציפיות לדברים גדולים שעמדו בפתחה של כל ועידה, אך באותה נסיעה היה דבר נוסף, הרגשנו שעלינו לגשר על תהום שנפערה בינינו.
לי באופן אישי היה קשה, הייתי קרועה מהמצב שיצרנו וסמכתי על הוועידה הקרבה שתעזור לנו לתקן את הנזקים. החנינו וכבר מרחוק ראיתי את ג'ניפר, מאוד רציתי לומר לה שאכן נוח הרבה יותר להיות רזה כאשר משמשים דוגמה ... אך שתקתי, נשמתי עמוק, לא היה טעם לדוש בדברים שוב ושוב. קיוויתי שסוף השבוע יפזר את הערפל, גם אם נתקשה בדיונים ובהכרעות. ידעתי כי נרצה או לא כולנו באותה סירה, ששטה בקוסמוס הגדול לעבר הלא נודע.
אך אף על פי שאספתי את עצמי, הדברים נעשו מתוחים מרגע לרגע. בזמן הרישום, כבר סביב שולחן הקבלה, קיבלתי התקף חרדה, התחלתי לרעוד ולא הצלחתי לייצב את רגליי, ופשוט... יצאתי למרפסת ואז הכתה בי מחשבה, גם אם היא הייתה בתוך מערבולת, כי לא היה לי כל מושג אף קלוש ביותר, מה גרם לי להיות שבירה כל כך.
"עייפה מהרושם החיצוני," נורית הגיעה ושאלה "את רוצה שאביא לך משקה?"
היא נראתה רגועה, ואני ידעתי למה. היא ידעה שאתגבר ושהכול יהיה בסדר, לה לא היו ציפיות גדלות מאנשי הוועידה, הרי כל שנתיים הדברים נעשו באופן דומה, ותמיד היו בעיות אלה ואחרות, היא ידעה את החוקים, ולכן היא דיברה אלי דברים שבשגרה. אני ניסיתי לאסוף את עצמי מחדש.
"בואי לוסי זה הזמן להיות עם חברים," היא משכה בידי, דמעות ירדו על פני המחייכות.
"כן,"עניתי, "אך בכל זאת אשתה קודם פחית משקה צונן."
מוריה התקרבה והכריזה "לחיים!" היא הרימה אל על את הפחית שלה, "טוב להיות יחד בסוף שבוע שכזה!"
קנדי הופיע מאי שם הביטה בי ואמרה "מדוע את דומעת, זו לא הישיבה הראשונה שלך? ודרך אגב למה הנריטה לא התפנתה לחזור מעסקיה בהולנד או שאולי היא תפתיע כהרגלה..."
הקשבתי לכל הדיבורים ותהיתי בלבי כיצד חברתי הטובה לא מצאה לנכון להיות בוועידה, היה משהו בדבריה של קנדי. אבל ידעתי, זה היה אופייה של הנריטה, היא אשת עסקים לפני הכול.
מוריה יצאה להגנתה של הנריטה ואמרה "אני בטוחה שהיא תנסה להגיע, הבטיחה לכולנו שתבוא," ואז היא פנתה אלי ובלא מעט קנטרנות שאלה "האם דיברת אתה, הרי היא חברתך הטובה ביותר, עלייך לדעת מה הם התוכניות שלה..."
עניתי, ועדיין ניסיתי לשמור על איפוק "בואו נשב ותאמרו לי ללא משוא פנים האם אתן עומדות להביך אותי? אני לא מתכוונת להעליב אתכן, בואו תעזרו לי להבין, הרי עומד לפנינו סוף שבוע ארוך ותובעני."
לא הייתה כל תשובה. אף על פי שחשתי כי הלכי הרוחות היו סוערים מעט, הרחשים רחשו, אך ההתרחשות הייתה סמויה מן העין, כמובן שלא דיברו אתי, בוודאי לא באופן ישיר, לא הצלחנו ליצור מציאות הדדית.
יותר מאוחר בחושבי על כך, בעודי מתלבשת, הרגשתי בודדה בסופו של דבר.
נורית צלצלה לחדר ואמרה "אני אתך."
הודיתי לה ודי התביישתי במה שאמרתי בהמשך "נעים לי לחוש שאכפת לך כל כך, קשה לי כי הכול רוחש כמו כוורת דבורים, גם אם זה צפוי ותמיד קורה בכל ועידה וועידה, אך מכיוון שהפעם אני עומדת בראש הפירמידה לא נוח לי שבעתיים, כי הפעם אני לא מבינה דבר ויש בי ספקות קשים. האם עלי להיות קשוחה או רכה? נמאס לי לנחש, הייתי רוצה לברר מי עומד בראש המסיתים. נכון, יש לי מגרעות, אני עקשנית ולעתים צינית, אך תמיד גרמתי לדברים להתרחש, הזזתי אין־ספור מצבים, כי בעבורי התוכנית והחיים תמיד היו צמודים וחשיבותה גדולה בעיניי."
היא שתקה, המשכתי, "אז רק תסבירי לי," השתתקתי.
היא אמרה "יהיה עלייך פשוט להרפות ולהניח."
באותו אחר הצהריים, בישיבת פתיחה, הכול התנהל בסדר מופתי, הארגון הרגיל וסדר היום לא היו שונים מהמוכר והידוע. מה שהדהים אותי יותר מהכול זו העובדה שהפתיחות בפגישת עבודה הראשונה והשנייה החליפה את הלחישות שהשתלטו על החודשים האחרונים, ונשמעו דעות בעד ונגד, לכאן ולכאן, וגם כאשר עמי, שהפך לעמלק באופן הגלוי ביותר, השמיץ אי אלו סדרים, נמצאו חברים שעמדו לצד הרעיונות שלי.
ניהלתי את הדיון המייגע בצורה עניינית, ניווטתי את ההחלטות המכריעות כי הבנתי שעדיין לא הכול יצא מהמסתור. גם אם עדיין הרגשתי שיש לי סמכות, היא הלכה והתמוססה, המתח שרר על פניהם של חבריי.
לפנות ערב כאשר השמש התחילה לשקוע וחומה היוקד התחלף בקור מקפיא, חשבתי כי גם מזג האוויר לקח חלק בהילולה והתחיל לתעתע. רגשותיי לא היו ברורים, הקולות סביבי נדמו, הישיבות הראשונות תמו, אך השקט לא ניבא רגיעה. פניתי לכיוון החדר כדי לנוח ולהחליף את הבגדים המחויטים. באותו ערב לא רציתי לחשוב, אף על פי שהיה לי ברור שלבי נשבר בקרבי. התקרבתי למעלית וראיתי את נורית, היא הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לקוות לו, הייתי מאוד עייפה כאשר שאלתי אותה "האם עדיין אפשר להציל את חיי החברתיים?" ניסיתי לדבר בהומור, אך ללא הצלחה ממשית, נורית הביטה בי ואמרה "עשית פריצת דרך אך התנהגותך היא יוצאת דופן, וכך יצרת את השבר הרגשי שניתק אותך מהחברותא."
"נורית," השבתי ורעד אחז בי, "את יודעת כמה אומללה אני ללא חברים, בייחוד אלו שעשו אתי את הדרך להחלמה משותפת, האם לא לכך ייחלנו כולנו כאשר בנינו את מערכת היחסים שלנו?"
נורית אחזה בשתי ידיי והשיבה "האמת היא שאני לא יודעת מה האחרים מרגישים, ניסיתי להבין רק את הרגשות שלך, אך לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך!"
"מה קשה?" שאלתי כמעט בלחישה.
"קשה לי להסביר לך, היה עלייך להקשיב לכעס שלהם בלי לגלות עקשנות, למצוא את המילים שיתגלגלו לך בקלילות, להגדיש את המחשבה, לא לפעול על דחף התנגדות."
הקשבתי לנורית, ונזכרתי בכל אותם הרגעים שחשפתי בהם את חולשותיי, ובזה השארתי חלק ממני בתוכם. סיימנו את השיחה, החלטתי להעניק לעצמי פינוק ומנוחה במי אמבטיה חמים, נפרדתי ממנה ונכנסתי לחדרי במלון, החדר היה משותף לי ולג'ניפר.
ג'ניפר הייתה טיפוס מתפשר ומתמיד חיפשה דרך להדליק את האור ברגע הכי מפתיע, לדעתה אפילו נר קטן יכול תמיד להועיל בדבר מה. במהלך השנים היא תמיד הצליחה במידה זו או אחרת להעלים את החיכוכים כמעט כליל, אך תמיד זה היה רק כמעט. התחלתי לפשוט את בגדיי, לא הבחנתי שיצאה מהשירותים, היא נעמדה מולי והביטה בי. לא על מנת לברכני, אלא כדי להביא לידיעתי ולהבנתי את מורכבות היחסים שנוצרו ביני ובין החבורה הכי משמעותית בחיי.
התבלבלתי, היא התיישבה בחצי ישיבה לא מחייבת על קצה מיטתי מתחת לתמונת העץ העבות שנקבע מעל ראשנו. ראשי היה במקום אחר, לא אתה, כאשר היא הגישה לי מסמך, מצמרר, "בחירה ליושב ראש חדש, ההצבעה וההחלטה, תיערך מחר ותקבע את המראה שלנו כלפי העולם שבחוץ..." בהמשך נכתב "קומץ חברים ותיקים ומנוסים ובראשם עמי ממליצים להחליף את לוסי ולהעביר אותה מתפקידה."
הדברים לא חדרו אל תודעתי, מוחי היה עייף והתאווה לאמבטיה חמה. לפתע חשתי כמו מבול של רסיסים שחדר לתוכי, התערבב עם שאלות מעיקות ודביקות מה ?מתי? מה זה? מי זה? מחשבותיי רצו מהר, טובעניות, מהירות, כמו לא מוכרות לחלוטין, לא הבנתי כיצד החברים הכי קרובים... הזעם והכאב התערבבו בתוכי, זיכרונות קרעו אותי.
לחשתי כלפיה ואולי לעצמי "עשיתי טעות, עשיתי טעות איומה, לא יכולתי אחרת, היה עלי להתרחק לזמן מה, בזבזתי זמן ונדחקתי לפינה."
היא הביטה בי בעודה מיישרת את גופה לישיבה יותר נוחה ואולי יותר ארוכה הגיבה במהירות שלא הייתה אופיינית לה "אם כך את מרגישה אני לא אתווכח אתך."
מיד עניתי בכבדות לא מובנת אף לי עצמי, "ברגע זה אני יותר חכמה ולא רוצה יותר לברוח. כאבתי יותר ממה שנחוץ לי ואני מאשימה בכך רק את עצמי."
"כן," הסכימה איתי ג'ניפר, ואולי פרגנה מעט.
"כן, חבל שלא בחרת בדרך אחרת, אהבנו אותך ואת אהבת אותנו, וכמו שהתמודדת עם שנויים אחרים, יכולת לבחור אחרת."
שתקתי... האזנתי לה ללא כל הקשבה.
במהלכה של השיחה היא המשיכה ללהג וללהג ולפתע היה לי מאוד ברור שהיא הושפעה, כמו האחרים, מעמי שנשא את לפיד המרד, עד שלא הבחינה עוד בתרומה האמיתית שלי. יותר מאוחר גם הבנתי שזו הייתה דרכה להזהיר אותי וזה המעט שהיא יכלה לעשות כדי לרכך את המכה העתידה לבוא עלי.
מצאתי את עצמי עומדת עירומה, בחזייה ובתחתונים, מול המחשבות שרצו להסתתר. הפניתי כלפי ג'ניפר מבט חלול ומיד אבל מיד דרשתי לכנס את כולם אצלנו בחדר רציתי ישיבה, מיד ולא אחר כך. המחשבות עדיין התרוצצו, בטני התהפכה ובחילה נוראית חנקה את גרוני, פי התמלא יובש ולסירוגין רוק ורצון עז לברוח מהמקום...הביתה! אבל הייתה בי גם תשוקה עזה לברר את הדברים, לגעת בכאב, לגעת ברוע, להבין למה רעדה האדמה תחתיי.
אחזתי את המסמך בידי קראתי בו שוב נדמית רגועה, מרוחקת, שקטה, חסרת הבעה. ידעתי שעדין אני היא הקובעת, ואיש לא יעז לערער על כך, לא בערב זה. הפגנתי שקט של פלדה... רוגע של אוטומט מדוד ושקול היטב, אבל לראשונה הרגשתי בדידות, הייתי חייבת להציל את עצמי כדי לשרוד ובמקביל המוח קרא תפילה, אלוהים שא אותי על כפיך...
אחרי שעה, במבט קר וקפוא סקרתי את הממהרים שנכנסו לחדרי, הם לא העזו להישיר מבט ולפגוש את מבטי, כילדים שנתפסו. סקרתי אותם אחד לאחד התפללתי לא להישבר, רק לא להישבר, כך ביקשתי. חשבתי על הנריטה, ידידתי לחיים, הייתי זקוקה לה, היא הייתה מאוד רחוקה, היא פשוט לא הייתה כאן בשבילי... ההבנה הכתה בי, היא ידעה.... כאשר כולם התיישבו, צנחתי לכורסה, רציתי לחוש יציבות פיזית. לשמחתי לבשתי שוב את הבגדים המהודרים של כנס הפתיחה, בדרך כלל הם העניקו לי ביטחון ונשיות גאה, אבל ברגע ההוא לא הרגשתי כמעט את זוהרם.
הישיבה התחילה, ונאמרו דברים שהופנו אלי ונאמרו עלי.
קנדי אמרה "תמיד הפגנת מקצועיות טובה, אך את האכילה הנוראית אי אפשר להרגיע ברמה אקדמית." ביטחונה גבר מרגע לרגע, ושלי התרסק בהתאם, הרגשתי אטימות והצורך שלי במחשבות מעמיקות פחת.
מוריה כרגיל הרחיקה לכת ואמרה "היה עלייך לשפר את ההימנעות ובכך היית מצליחה למתן את הלחישות ואת שקיעתך, הרי התוכנית אפשרה לכולנו להיוולד מחדש, ולימדה אותנו את שפע הטעמים ואת ההעדפות הנכונות." בעודה מדברת נזכרתי במעומעם שעמי, הכוכב העולה, הוא בן חסותה של מוריה...
עמי אמר "אכן, הפעולה שעשינו היא בקנה מידה גדול, כי אני מאמין שעל מנת לבנות מחדש עלינו להרוס את המסלול הקיים, ותוכנית הצעדים נותנת לנו את כל המיומנויות הנדרשות לכך."
רחל הביטה בו והוסיפה "חזקת אותנו לא פעם, אכן בעבורי ההימנעות המעשית חשובה מכול, הרי היא מרכז החיים של כל אכלן כפייתי וצריך להיות מובטח לה המקום הראשון."
במקביל לדברים השונים שנאמרו בחדר חוויתי בעוצמה רבה את משמעות הצער מצד אחד ואת התחזקותה של ההשלמה עם הבלתי נמנע מצד שני, ההשלמה פינתה מקום נרחב לייאוש שחדר לעצמותיי. קלושות נאחזתי בחסדו של העבר וקיוויתי להתחבר עם ההווה האבוד. הכול התנקז בי אך לא הצליח לחדור אלי. שמעתי את המילים אך דומה שלא הצלחתי לקלוט את משמעותן, שמעתי את הצלילים אך לא את המוזיקה. תהיתי איפה הסתתרו הכוונות הזדוניות עד לאותם הרגעים, מאין הופיעה לפתע מסה כה אדירה של מילים שהסתתרו מאוזניי. האם לא חייתי ביניהם יום ועוד יום, פגישה ועוד פגישה? הם המשיכו ודיברו והגבירו את קולם ללא מבוכה.
ישבתי תקועה בכורסה, ניסיתי לקלוט את מילות הרוע, לא העזתי לצאת לשירותים שמא אחמיץ אות או מילה, שמא לא אספוג את כל העלבונות ורק לחשתי בחולשה "אלוהים אל תעזוב כי לא יוותר בי כוח..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק-8"-"כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד-350 סופרת
רגשותיי עברו דרך עיניי החדות אשר נצצו כפלדה מושחזת, אישוניי סרקו את "חבריי" וחדרו מבעד לתנועות השפתיים, הביטו ישירות בפיותיהם ולא החסירו אף הגה או צליל, כמו ניסו לאסוף הברות לחרוזים חונקים. נתתי להם להיסחף, להתלהב וללכת עד קצה גבול טירוף הצדקנות, הם הרימו את דגל הכנות ופיזורו את טיפות הרוע. הם אכן התעלמו מקיומי ונבנו על שתיקתי, ובכך צלפו בי בנשימה קלה. משמעותם של הדברים שנאמרו לא ממש חדרה אל תודעתי, והתנהגתי כאלו ישבנו בישיבה שגרתית שהייתה מוכרת לכולנו, שבה היינו רגילים לעשות חשבון נפש קבוצתי גם אם הוא היה אישי.
לאט לאט חלחלו הדברים וחדרו אלי. הם התגבשו לקבוצה ואני ניצבתי מולם. זרות אחזה בי. ואז זה הגיע המילים הכו בי, והדברים שנאמרו חתכו את עורי ושרפו את לבי. הרגשתי מפורקת קרובה להתעלף, עיניי נחלשו והפלדה שבתוכי הותכה לדמעות זעירות. הם סיימו את דבריהם והחדר התמלא אדי רעל סמיכים אשר גרמו לרטיבות שהזיזה את השעות קדימה לתוך החושך של הלילה, הם סיימו והתחילו לעזוב את החדר.
נקרעת לגזרים הן מצער והן מתדהמה, פגשתי בתוכי מחשבה עגמומית גדולה, היא התרוצצה בקרבי ודרכה הבנתי כי החיים הציבו לי אתגר אמיתי, ויהיה עלי לחפש פתרון ודרך מוצא, כי הכאב חנק אותי וריסק אותי לחתיכות.
בדרכם החוצה הם ניגשו אלי כדי לחבקני. בעבורם הכול נעשה למען הכנות ובשם "החברות", אני הרגשתי כאילו בוצע בי מעשה אונס קבוצתי ואכזרי, לכן לא אפשרתי לאף אחד מהם לגעת בי, הדפתי את גופם בשתי ידי ונרתעתי לאחור נחנקת מבחילה ורוגז, ללא יכולת להוציא מילה מפי, אבל בתוך תוכי עמדה צעקה גדולה, די, רק תלכו, רק על תגעו בי רק על תעזו להתקרב.
בעולמי המואר נדלק החושך. עמדתי בקומה זקופה וקשיחות פשטה באבריי לא נתתי לאף אחד להתקרב, דוממת הייתי, ללא מילים כאילו כל מה שנאמר סביבי לא נגע בי. הרבה מילים ריחפו במעופם גם בדרכם החוצה. הדפתי את המילים ופי דיבר מעצמו "רק תלכו, רק תלכו, תצאו, וקולכם ייבלע בתוככם."
ג'ניפר התקפלה בתוך מיטתה, היא הביטה בי ואמרה "לחברות שלנו הייתה ותהיה משמעות תמיד, בטוב וגם ברע, ייתכן שהגזמנו הערב. ככה זה לא אמור להיות, הרבה חברים נלחמו על שליטה והרגשתי שבעצם כולנו הפסדנו."
לא עניתי... עצמתי את עיניי, ניסיתי להתעלם מתוכנה של השיחה, אך לצערי, גם כאשר סילקתי אותה ממוחי, לא הצלחתי להימנע מהתוצאות שהיא הניבה. רק אז הבכי התחיל לקרוע את העור לבקוע בו סדקים ולחרוץ בו חריצים מדממים. הבכי הגיע בקילוחים בהשמיעו קול ואנחה ורק פעולה נמרצת של קינוח האף עצרה בעד הזרימה שלא תהפוך לשיטפון. לא ניסיתי לעצור או לאסוף את מימי הדמעות, בגדי נספגו והכרית התרככה והחושך שימש לי כמשחה מרגיעה.לבסוף נגמרו לי המחשבות, והכאב נדחף ונקבר עמוק. ורק עצם הידיעה המעיקה שיהיה עלי לפגוש את יום המחרת לא מצאה לה מנוח. זה היה טבעי לבכות את המשכו של אותו ערב אשר נראה כי לא רצה להיגמר, הבכי הקפיא את הכאב והמיס בתוכו את הקללה.
בדקות הארוכות של הלילה לחשתי לג'ניפר, שלא עצמה עין, "אני מבינה שטעיתי בזה שלא למדתי כיצד לענות על ציפיות, והבלטתי את האמת שלי."
ג'ניפר התעודדה מכך שדיברתי סוף כל סוף והשיבה "אני עדיין מאמינה, ובוודאות כי קרבה בין ידידים זו הזדמנות חד־פעמית לדבר בכנות, להניח לרגשי הבושה ורגשות האשם."
לחשתי לתוך החושך "היום בערב לא הייתה שום הבנה או תמיכה, רק פירורים של כעס וזעם. ברור לי שידידות יכולה להכיל גם רגשות רעים, אך חשבתי שידידים יאפשרו לי לפתור דברים, לישר הדורים, לבנות גשר משותף. החוג החברתי שחייתי בו היה אמור להגן עלי מסכנת התמוטטות, לא לאפשר לאף אחד מאתנו לקרוס... ידידיי היו אמורים לתת לי סיכוי לחלום חלומות מבלי להיהרס, לעולם לא לשפוט את הדברים שאמרתי בשעת חולשה."
כל הלילה בכיתי על כל אותם המילים שחתכו ובלעו את הנאמנות ויצרו קליפה של ריקנות עכורה, המוח העמוס בכאב רב כל כך סירב לקלוט את אשר אבד. צעקתי, נאנחתי ולבסוף ללא שום התראה הופיע שקט מצמרר אשר אידה וייבש את הדמעות. לחצתי את ידי בשיפולי הבטן הרכה כדי לעמעם את התחושות ואז שמעתי הד מתכתי, הוא יצא מתוך הבור השחור שבתוכי והחליף את זיקוקי ההתלהבות המתנפצים. לבסוף נרדמתי רק על מנת לאפשר לעצמי לבכות בחלום, כאשר עלה הבוקר אחרי הלילה האין־סופי זחלתי החוצה.
פתחתי לרווחה את החלון הגדול, הבטתי בנוף של תמונה שהשתקף מעבר לאופק, קו דמיוני חיבר בין העבר וההווה והעביר בי תחושות פילוסופיות ומעצימות. ראיתי בכך תזכורת לצניעות, לענווה שביטלה כל הרגשת עליונות שלא במקומה. יופיים של גלי הים הבליט את העובדה שאחרי ריקנות יכולה לבוא תקופה של התחדשות עם הרבה יתרונות ובעלת משמעות איכותית. אך מיד דמעו עיניי, לא הצלחתי להתרגש ממראה האופק או מהגלים הכחולים, כי לא נותרו בי כוחות והאירועים של הערב הקודם האפילו על המראה המדהים, הנוף איבד מקסמו והיה עוקצני כאשר לבש משמעות של רקע לכריש טורף שהתחבא במעמקיו.
כל תפיסת העולם שבה חייתי ולמענה פעלתי הפכה זרה לי, התמיכה ההדדית שבה ראיתי את המהות וממנה גזרתי את חיי, דמתה מאוד לנוף שהיה משופע בכל הטוב והיה יכול להוביל אותי למסקנה השגויה כי הכול בשליטה בעולמו, כמו בעולמי. לפתע הבנתי כי מעתה והלאה יהיה עלי להישמר במחשבותיי ממראות כחולים מדי, כי הרי בדרך זו בניתי סיפור מטושטש ולא היה בו אף גוון שירמז על כאב ואובדן. זמן כה רב האמנתי בידידות גדולה, אך בערב אחד הם הצליחו לחדור למוחי והמיסו את האמון שלי בהחלמה משותפת.
נורית דפקה בדלת ברגע שסיימתי להתארגן, הייתי לבד והיא הוציאה אותי החוצה. זה היה אופייה המיוחד של נורית, היא עשתה את הכול בחן, כאילו לא עמדנו לפני יום גורלי. הדרך למעלית נראתה ארוכה וחשתי מחנק קל ומעט בחילה, וגם חולשה, תהיתי כיצד לא להתעלף.
בדרכנו נורית השיאה לי עצה של הרגע האחרון, "אנא היי מנומסת, עדיף לתת לאחרים לדבר, תעני על שאלות בכנות, גם אם תקרעי בין עמדתך האישית לעלבון, וכמובן אל תהיי מופתעת משום דבר."
הבטתי בידידה יקרה זו ואמרתי "קשה לי להאמין לכל אשר התרחש, לפי המצב שלי כרגע הסיכוי שאשרוד את היום הוא זעיר מאוד. בגידה חברתית זה משהו שחשבתי שלעולם לא אחווה."
נורית אחזה בידי ואמרה "אני אהיה באולם כדי לתמוך בך ואני תקווה שההלם יחלוף והרגשתך תשתפר."
רגע לפני שנכנסנו למעלית לחשתי לה "אולי זה יקרה כאשר אביע את עמדתי, קשה לצפות איך ובאיזה אופן רעידת האדמה תירגע."
ביציאה מהמעלית, כאשר סבבוני אנשים מקבוצות שונות, חייכו אלי וחיבקו, ואת רובם לא הכרתי, לחשתי לעצמי, ישנם גם אנשים כאלה, שלא כמו האיש ההוא!
נעמדתי זקופה באולם הענק והמוכר מול כמאה איש ויותר אשר ישבו מולי והאזינו למוצא פי, בחרדה ובבלבול הם סירבו לראותני מושפלת. עמדתי עטופה בשתיקתי, נוקשה מתוך אימה, נשענתי על הזמן שעמד מלכת, והדיון זרם, זרם, זרם... התכווצתי בעמידתי מול האנשים. התביישתי בקיומי, הלב דפק והנשימה שרקה. לבסוף התבקשתי לענות, לדבר, להבהיר. קולי הפך לצרוד וצליל מוזר מתכתי, שדמה להקלטה, בקע מגרוני, לא מילים חיות יצאו ממני, אלא הברות שנלקחו בהשאלה. תמיד הייתי אלופת הביטוי, הייתה לי מיומנות רבה ביכולת דיבור רהוטה שלוטשה במשך שנים. השתמשתי בה גם הפעם והבהרתי את האני מאמין שלי "במשך חודשים העובדות סולפו והשטח הכיל כמות גדולה של רעל, אחדים מהאנשים שקיבלו תפקיד הבינו מיד שזה הוא מכרה של כוח והנעה אדירה, וניצלו אותו כדי לעורר ריב ומדון.
"כולנו הגענו לתוכנית כדי לטפל בהתמכרות נוראית שמלווה בהרבה פחדים וחוסר ביטחון אישי אבל אחדים ממקבלי ההחלטות, חיבלו ברעיון המרכזי של החברותא שמעריכה את הדרך של כל אחד לחוד ושל כולנו יחד.
"נראה לי מוזר שאחרי התרומה היומיומית שלי לשינויי פני ההחלמה, היו אנשים שבזבזו זמן יקר להעביר ביקורת אין־סופית, לרוב סמויה, על צורת החלמה שלי. לא נראה לי הוגן או נכון שהאפשרות היחידה להחלים מהתמכרות, זה ללכת אך ורק במסלול מסוים, אחרת זה ייחשב ככישלון אדיר. התוכנית צריכה לאפשר לכולנו להיות שותפים לעבודת הצעדים גם כאשר אוחזים אנו בספקות.
בתפקידי כיושבת ראש בניתי חלום שהפך למציאות ובכך הכול היה אפשרי... האם שכחתם את כל הדיונים שבהם הצלחנו להעביר במדויק את האופן שבו עובד לוע הכריש, כאשר הוא שואף לתוכו את השליטה והיוהרה שדבוקה אליה?" לאט ובביטחון נמצאו לי המילים, נרגעו הצפצופים, טון דיבורי נרגע גם הוא והד של מחיאות כפיים החל לחדור לאוזניי, הרגשתי בבית, הקולות היו מוכרים. אכן הדפתי את הפחד, גייסתי את המיומנות המוכרת, הקפאתי את הדמעות להברות.
סיימתי...
עיניי הביטו אל הקהל צלולות, בהירות, מתוות דרך. הקהל מולי דמה לאנשים ללא פנים ומבט רק זרועות, בעיקר ידיים, המון שועט. לא יכולתי להתחבר לאף זוג עיניים ולאף חיוך או הבעת פנים.
ההפסקה לכוס הקפה המיוחלת הייתה הפוגה ברוכה.
החברים הטובים, או כאלה שחשבו את עצמם לקרובים, ניסו לגעת לחבק להחמיא להישיר מבט לחייך ולבכות... הרבה דמעות זלגו, אחדים פחדו וכעסו בשבילי, אך הנזק אשר חוללו אותו קומץ בלתי המזדהים היה כבד מנשוא.
הדיון הארוך הותיר אותי מחוקה ללא אנרגיה.
האוויר היה רווי בהלקאה עצמית, בושה ואשמה, מגרוני בקע שיעול טורדני ומצמרר כאילו דבק חדר לתוכי אבק אפור. וכך באמצע החיים, מוקפת במאות אנשים, גיליתי את הקרקעית הנוראית של בגידה ונעמדתי מול אתגר: להפוך את הדף או למות.
כאשר צעדתי לכיוון היציאה שפתיי התעקלו לחיוך כדי שלא אתפרק, אך בהדרגה חדרה לתוכי ההכרה שהדבר העיקרי שהתגלה, שכאשר נזקקתי לכוחי שעליו סמכתי, הוא נמצא בעבורי, והרוע שבו עטפו אותי נמוג כלא היה. אז עלה בי החשד שאולי הוא היה שם תמיד ועדיין רוחש מתחת לפני השטח.
בצאת אותה שבת נפל דבר, ביקשתי מדורון להגיע ולקחת אותי הביתה, הייתי זקוקה למשקה חריף, ורמוט היה המשקה שלי לרגעים קשים. ברגע שנכנסתי למכונית, אמרתי לדורון "לא נשאר לי מה לעשות חוץ מללכת הביתה ולהמשיך לחיות."
דקה לפני שיצאנו לדרך נורית חיבקה אותי אך רק קלות, לא רצתה להעמיס, וציינה שהיא תצלצל ברגע שתגיע הביתה.
בנסיעה בדרך הביתה ניסיתי למצוא את המילים כדי לדבר, אך שתקתי. דורון היה מאוד מופתע שביקשתי ממנו להסיעני ושאל המון שאלות, אף על פי שבשלב מסוים הוא העיר "אנסה להיות כן אתך, חבל שהופתעת, מבחינתי הכול היה צפוי, כי עמי הפך לחביב החברות שלך ושאף לרוץ לראש הפירמידה, ולכן הלחץ עלייך גבר. הרי מי כמוני מכיר את התכונה הגברית לנצח בכל מחיר, כך שנראה שזה אך טבעי שעמי הפך לעמלק בעזרת נשות הקבוצה. הוא לא היה יכול להשלים עם הבלעדיות שלך על המקום הרם כל כך, וכאשר הנריטה התגייסה לעזרתו בחירתו נסגרה לגמרה."
התקרבנו הביתה, עצרנו, דורון הביט לתוך עיניי ואמר "אולי הגיע הזמן שלא תייחסי לה כל כך הרבה חשיבות, הרי במוקדם או במאוחר תצטרכי למצוא דרך להתמודד אתה, לא?"
השבתי לו מבט ואמרתי בשקט, הדמעות חנקו אותי, "היום מכל הימים קשה לי להאמין במה שאתה אומר עליה וקשה לי לשוחח על כך בנחת ובהיגיון. עמוק בפנים אני יודעת שבעבורה אכילתו של סוכר והשפעתו על המשקל היו הדברים הכי משמעותיים, ואתה רומז להסחת דעת בדמותו של גבר כמו עמי, ייתכן, לכן אם הדבר אכן כך, היא טעתה כאשר לא טרחה לברר מה הן השלכות שהבגידה הזאת תגרום לכולנו."
דורון הביט בי ואחז בידי כאשר אמר "אכן כך, היא לא עצרה את הרכילות מאחורי גבך ודרדרה את רעיון ההחלמה מטה."
נכנסנו הביתה, דורון ניגש למזוג ורמוט בנגיעה של זית, אך בהושיטו לי את המשקה הוא נעץ בי מבט ואמר "יהיה בסדר!"
בחודש שחלף אחרי הוועידה למדתי שהאושר לא נמצא בשמירה על סודות, אך גם בחשיפת האמת לא מצאתי אותו, האושר התגלה כאשר הרמתי את ראשי ופניתי לדרכי, בייחוד לאחר שהוזהרתי שהזמן לא יחכה לי לנצח. האשליה שחייתי אתה, שחברותיי מיום א' היו אמורות לאחוז בידי ללא תנאים, הופרכה, ולכן התחלתי לחפש את האומץ המחודש שיוביל אותי בסבך הפחד.
הייתי נסערת ואבודה, אך האחריות התחילה להתגנב פנימה, והתחלתי לבנות תוכנית כיצד לסיים את תפקידי שנה לפני הזמן, אף על פי שבסופו של דבר ההצבעה שנערכה בסוף אותו שבוע הייתה בעד השארתי בתפקיד. הרגשתי שדבר גדול יותר נפל ברגע של הפרת אמונים מצד חברותיי, הם הרסו מקום של הזדמנות, וברכילות שטנית חתכו את צלעותיי ודרכן פלשו לתוך ריאותיי ובכך חסמו את הלהט שנתן לי את האפשרות לנשום. חברותיי מיום א' הציבו תנאים באותה חברותא עצמה שחרתה על דגלה קבלה ללא תנאים.
לקראת יום הולדתו של דורון שחררתי את רגשי הטינה, שמתי בצד את החרטה ונתתי לאותו סוף שבוע לשקוע מאחוריי. בהארה עמוקה הפנמתי את העובדה כי כל אחת מחברותיי חרתה על עצמה סימן שאלה גדול. השקעתי את זמני בכתיבה, והוצאתי מתחת ידי אין־ספור דפים עמוסים ברעיונות שהלכו והתגבשו לפרקים של ספר "חיו ומותו של אדם מכור".
מדי פעם בפעם עלתה בי המחשבה שאולי העמסתי על עצמי מחדש, וכדאי לי להאט ולהוריד את הקצב, אך מיד הבנתי כי לא אסגור את הבערה ואת המוח הקודח, ולעולם יותר לא אגזול את עצמי מעצמי.
סמוך לחג המסכות התפטרתי והתבקשתי לכתוב כתבת סיכום לעיתון החברותא, חשבתי רבות כיצד להביע את הדברים בצורה מפוכחת אך רגישה עד כמה שאפשר. נעזרתי בחוכמתו של הצעד השמיני כדי לכפר על מבול ההתרחשויות הסותרות. במאמר קצר באורך עמוד, נגעתי והבלטתי דווקא את אותם האנשים שנכרכו סביבי, צלצלו, עדכנו וביקשו לראותני, אנשים שאהבו אותי ואת דרכי גם אחרי...
לא העמסתי במילים לא לכאן ולא לכאן, לא הסברתי עוד ועוד, האמנתי שדווקא בהתנסחות פשוטה האנשים ימצאו ערך, עוצמה וכיוון. לרגעים הספקות עלו, אך במילות סיום הדגשתי כי אין בנמצא מציאות יותר ברורה מאשר אחיזת עיניים שבה נקבעים קווי השקר עטופים בחצאי אמיתות, כנאמר לא אחת, האמת היא... בתחילתו של משפט שמסתיר את השקר הגדול מכולם...
אי לכך כל אשר התרחש בוועידה יכול להיראות חצי אמת או חצי שקר תלויי בזווית הראייה של האדם העיוור הנראה ואינו רואה....
בתחילת חודש אפריל, כבר קרוב ללחות ולחום המחניק, באם רציתי בכך או לא, הבנתי כי חוויתי את החיים בצורה הדמיונית ביותר מאותו הרגע שבו דרכתי על מפתנה של הפגישה הראשונה ועד אשר התרסקתי בוועידה.
זו הייתה התחושה שבה פגשתי את עליזה. הרבה זמן לא נפגשנו, מאז שעברה דירה למעשה, לכן כאשר ראיתיה בקצה הרחוב, מיהרתי לעוצרה בחיבוק גדול. עליזה שלי נראתה נועזת מאוד בשמלת משי בצבע כחול פטרול, המחשוף חשף מעט יותר מדי אך היא סירבה כבר מזמן ללבוש בגדים כהים "של דודה", "מספיק שנים שידרתי שאני אשת גבר הגונה."
הפגישה בינינו נראתה לי כאירוע גדול, החמאתי לה מיד ובכנות, "את נראית נפלא, אורך שמלתך נראה עלייך מעולה.
"תודה," היא ענתה וחיוך גדול נמרח על פניה, "תמיד נעים לשמוע מחמאות."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמ361 סופרת
נדמה כאילו היא נבוכה, אך אחרי שנים רבות כל כך של היכרות, הבנתי כי עז רצונה לדבר על עניין אחר. והיא אכן החליפה את הנושא ללא כל שהיות.
"מצאתי קריירה, משרה חדשה, הוכשרתי כמזכירה להנהלת חשבונות. רוב הזמן מצב רוחי טוב ואני לא מוכנה אפילו להתאמץ לחפש בן זוג."
הקשבתי לה וזכרתי את יחסיה עם זלהמן, ולכן מאוד הופתעתי משינוי הגישה, היא הוסיפה "ייתכן שאני אהיה בדעת מיעוט, אך מספיק שנים שמרתי אמונים לגברים, נכון זלהמן היה שונה, פתוח דואג, מחמיא ונעים הליכות, אך לדעתי זה היה בעקבות מותה של אשתו איילה. הוא שמר לה אמונים חיפש כפרה על הנישואין שהסתיימו. דרכי ניסה לכפר על ריחוקו ממנה, אך בעבורי זה היה מיותר."
העזתי להיכנס לדבריה, "מכאן אני מבינה כי היה נטול חשיבות בשבילך, עד כי החלפת אותו בקריירה טובה והיא ממלאת כל רגע פנוי של חייך."
עליזה התחמקה, כאילו התביישה, וחשפה את אשר באמת העיק עליה "אליהו הגיע לפני חצי שנה אחרי שהיה של שנים בחו"ל, בירר את הכתובת המדויקת, הגיע במפתיע ודפק בדלת. שאלתי מי זה? אף אחד לא ענה, הייתי בחדר השינה החלפתי מצעים, לבסוף פתחתי. מדוע הגעת ללא הודעה מראש, מעולם לא אהבתי הפתעות? כך שאלתי אותו..."
היא המשיכה להסביר... ואני הקשבתי וקלטתי מה ערער אותה, כי גם כאשר עוברים עלינו דברים קשים ולא נסלחים, לפעמים, בתוך לבנו הכול נשאר כמו שהיה, ולא תמיד משתנה, למרות הכאב...
היא המשיכה "לא האמנתי שהגיע בלי להתקשר, כנראה גם הוא הופתע מאוד מתגובתי, ראה שלא התמוטטתי ושבניתי לי חיים עצמאיים... שאל מתי הבת, חווה, תחזור מעבר לים, העיר שדיבר עם אדם ואיחל לו מסע מרתק להרי ההימלאיה, הוא הבין עד כמה זה היה בלתי נמנע שילדיו יתרחקו ממנו, והכיר בכך שהבחירות שעשה חוללו מהפך משפחתי."
אכן עליזה שלי הייתה כלא הייתה, הבטתי בה ויכולתי להעיד כי היא הייתה נסערת מחד ומלאה בכוח מאידך.
"את מבינה לוסי הוא נכנס לבית שלא הכיר ולפתע הכריז 'מצטער', כאילו מילה צריכה להספיק, כעסתי מאוד, הרי המשכתי בלעדיו, לא? ואז הבנתי מדוע הוא הגיע," לחשה עליזה וכאב זעק מקולה, "בחודש הבא הוא יהפוך את יחסיו עם האישה שאתו לרשמי, אכן, לבסוף הוא פתח את פרק ב' בחייו שלו."
היא המשיכה בלהט, "הבנתי שכוונותיו הפכו לרציניות, הייתי המומה, פתאום כאבתי את הנטישה, מבינה?"
הקשבתי לה והמילים שלה גרמו לי לתהות בקשר לכל המעשים וההשלכות שנבעו מהם, "כן, עליזה," השבתי לה בעדינות ובשקט, "בכל מצב בחיים, כולנו נהיה חייבים לתת דין וחשבון, ככה זה."
עליזה חזרה לעצמה ושאלה מחדש, "אז עכשיו תגידי את, מה שלומי באמת?"
שתקתי... מצאתי את עצמי תוהה, האם אפשר לכפר על מעשים שנעשו. אכן החיים מעולם לא היו צפויים והיה בהם המון הומור שלא תמיד הצחיק או שעשע.
בשבוע לפני ליל הסדר חשתי משוחררת וחופשייה מניקיונות, התרציתי ופגשתי את שוריק בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הוא הגיח לחופשה בארץ ולמען האמת שמחתי והתרגשתי שהזמין אותי אליו.
חציתי את מפתן דלתו וביקשתי "תחבק אותי, טוב? בבקשה... תאמץ אותי אל לבך."
בעיניו הייתה סקרנות גדולה, מאז ומתמיד החיים שימשו בעבורו מרחב ענקי לפיתוי רגשי ולהרבה דמיון.
קראתי את מחשבותיו ואמרתי בנימה מתפנקת, "לעתים הכמיהה לאהבה לא שווה את התוצאה, מסבכת אותנו יותר מהנחוץ כדי להיות מאושרים. הנה ניקח לדוגמה את מה שאירע לי כאשר צללתי לתוך תשתית רוחנית כדי למצוא אהבה ותמיכה, כל נגיעה הייתה עולם ומלואו וכל מילה שינתה את צבע השמים, רציתי שלא ייגמר... אך זה לא היה יכול להימשך זמן רב, כי לבסוף התעוררתי וראיתי שאלה היו רק רגעים דמיוניים, גם אם היו מתוקים או אפילו מרתקים. לבסוף נאלצתי להודות כי השפיות מושגת רק על ידי איזון."
שוריק ליטף את עור פניי קירב אותן לשפתיו כאשר הוא אוחז אותי בעדינות ואמר "כל מה שיש לנו זה רגעים חולפים, הבנה שהחיים הם חוויה חד־פעמית המספרת את קורות חיינו. לעולם לא נדע בברור באיזה מצבים טוב לנו יותר, בהתרחשותה של דרמת האהבה או כאשר רועדת תחתנו האדמה."
הבטתי בו ובלהט שפרץ ממנו, חשבתי לעצמי עד כמה אהבתי להיות עם שוריק, נראה ששכחתי את ההנאה. היה לו סגנון, בחברתו הייתי נינוחה. הנינוחות הזאת אבדה לי, ופתאום רציתי להגיע אליה מחדש.
שוריק הביט בי והשלים את אשר לא רציתי לומר בקול "בשנים האחרונות הפיתוי לכוח ועוצמה השתלט על כל תחומי חייך, והפך לדבר הכי חשוב בעבורך, משום כך, נוצרה המציאות המאיימת, אשר גזלה את הנוחות של גופך ולבסוף השתלטה גם על נפשך."
"נכון, אתה צודק," אמרתי בחצי קול, "עם הזמן שעבר החשיפה והפיתוי שבכוח כבר לא נראו לי כרעיונות מאוד מרתקים, נהפוך הוא, ענווה ונאמנות לפשטות ביקשו להתבלט אך אני הפרתי את ההרמוניה. הכול התבסס על עיקרון עתיק אחד, סגידה לגורו שהייתה מעל לכול... עשיתי הרבה דברים רק כדי לרצות את הנריטה, בכך אין לי כל ספק, אך לא ראיתי כל אפשרות אחרת האמנתי שזה היה הדבר הנכון, וכך חשבתי להשיג את האושר האיכותי ביותר."
"חשבי, לוסי, האם קיבלת את מה שחלמת עליו? זאת השאלה שעלייך לברר."
באותו רגע קסום בזרועותיו של שוריק לא הצלחתי לענות, אך אזרתי את כל כוחי, כי היה לי חשוב שהוא ידע ושאני אשמע את עצמי אומרת, וכך התוודיתי, "לאורך כל הדרך עם חברותיי מיום א', לא היו לי הרבה ספקות, כך חשבתי לפחות עד הוועידה. רק אחריה הבנתי כי יש שוני גדול בגישות שלנו, בצורה שבה כל אחת חיברה את הרעיונות לחלומות. הנריטה הייתה עמוסה בסמלים של שליטה, שבאו לידי ביטוי בכל תחום ותחום בחייה, והשפעתה הייתה ללא ספק גדולה על כולנו. סימן ההיכר שלה היה הבעת פנים זועפת, לא מרוצה ואז באו חיוך ומחמאה... לעולם לא יכולתי לחזות מה ישביעה ומה ירעיבה ומכיוון שדרך פעולתה הייתה לא צפויה, קשה היה להתנבא מה תהיה תגובתה. מיד נקלטו ההבדלים, ובלי לשים לב המתח עלה ושיחק בנו במצבים העדינים ביותר."
שוריק חיבק אותי והעיר "אני מבין ויודע מה היא הרגשת הבגידה!" ואז הוא רכן ולחש לאוזני, "את אישה מרתקת ונחשקת, והן סתם."
...הסטתי את פיו, ניסיתי להסביר לו או אולי לעצמי, "רציתי להצליח להיות בהימנעות, ולכן הקרבתי המון, אותך ואת דורון, גם את החבר'ה, הכול, את כל חיי הקודמים, החברותא, ובראשה הנריטה, ניהלה את חיי."
"אין כל פסול בחברות צמודה, על כך מושתתת רוחו של האדם, ואין כל רע להושיט עזרה לאלה הסובלים יותר, אך הם בגדו בך, ולא העריכו את המאמץ שלך למען הכלל, שקלקל לך עצמך."
לא האמנתי, הוא למד להשתמש במילים שלי, באותו רגע פרצתי בבכי... אמרתי "אף אחת מחברותיי לא הושיטה לי יד..."
שוריק הקשיב כמו חבר אמיתי וחיבק אותי שוב ושוב, "כולם ידעו חוץ ממך על המהלך הגדול שיהיה במקום כה פומבי, לא הייתה להם אפילו נאמנות חצויה כלפייך, הנאמנות הייתה אך ורק לרעיון שקרי שעמלק ייצג. הם יכלו לשבת אתך והייתם פותרים את זה יחד, מה קרה, אז לא ירדת מספיק מהר במשקל ולא דגמנת כסמל מבוקש, אז כנראה לא זאת הייתה הבעיה."
ההבנה הממה אותי הבחור היה משפטן ולמד מכל אחד, בסופו של דבר הוא הקשיב לכל מה שאמרתי. לפתע המילים פסקו הוא קד קידה והזמין אותי לריקוד הטנגו, בדיוק כאשר המוזיקה פרצה מתוך התקליט האהוב עלינו... הקצב סחף אותנו הרחק משם.
שוריק הוביל אותי לחדר אמבטיה כדי להרגיע אותי, לפתע זה היה נכון לי, שנינו הרגשנו צורך לצנן את גופנו. האמבטיה קרצה לנו, נראתה מזמינה, גופינו ביקשו. שוריק הביט בי בצפייה וטמן את פניו בין שדיי, ואז הוא לחש "ייתכן הדבר שאהבנו פעם יותר אך מעולם לא הרגשנו יותר קרובים?"
עצמתי את עיניי ונזכרתי בדבריה של לוסיאנה שאמרה:
[מכאן פונט אחר] אסור לרצות יותר מדי כי העודף הופך לעיסה דביקה ולא שימושית. [עד כאן פונט אחר]
חבל שכך הם פני הדברים, כי אני מאז ומתמיד שאפתי להמון וחשבתי שאם מעט שמרים נחוצים כדי לאפות עוגה מוצלחת, אז הרבה...
אם מעט חומץ טוב למלפפונים כבושים... אז הרבה...
ומעט לימון מצוין לחמיצת סלק... אז הרבה בכלל נהדר... וכך הלאה והלאה...
נשאבתי לתוך המוזיקה וקלטתי כי תפסת מרובה... לא תפסת!
צעד 9 - מפתח בחור המנעול
אסור היה לנפנף בעבר כתירוץ לכל בעיה... זו הייתה הגרסה שלי לאגדה של חג הפסח. מעשיי בעבר אותתו לי אי־נוחות והזהירו אותי מפני צורך בעוד ועוד, וההווה הדגיש בפניי את התוצאה שהתקבלה בעקבות מעשיי.
לפגישות הפסקתי ללכת. שלל סיבות היו לכך, הפסקתי להאמין באלה שמסרו את המסר, אירועי הוועידה הרחיקו אותי והחיים האמיתיים תפסו את תשומת לבי.
נורית ליוותה אותי לאורך כל הדרך, צלצלה יום ביומו בעדינות האופיינית רק לה ובאחת משחתנו היא הדגישה, "תעזי להאמין מחדש, גם אם הנטל הכריע אותך, מצאי תפריט נכון ודבקי בו. הכול תלוי במה שתייצרי, ותמיד ישנה האפשרות ליותר גרוע!"
הקשבתי, הסכמתי, והבטחתי לה "אכן אהפוך את המילים שלי למעשים, אשחרר את המועקה, כדי שעם הזמן כל השחור יהפוך לצבעי הקשת בענן.
באותו אביב כל מעשיי הפכו להתמודדות. ההשתייכות נעשתה ברורה ובמקום אני והחברותא, הגיעה ההפנמה: אני ועולמי הפנימי. לא פעם עלה בי זיכרון העונג הכרוך בלהיות שייכת לחבורה יוצרת, גם אם לעמוד בראשה לא תמיד היה קל או פשוט. ההתמסרות במלוא החושים לאהבת החברות לא הפכה ערובה לאושר, התעוררתי לזמן חדש... נפרדתי מזמן אשר אבד... לא כל הקשיים נעלמו, אך צורתם השתנתה, התוודעתי לעצמי, והחלטתי לקחת אחריות על חלקי.
לכן מאוד שמחתי כאשר הוזמנו למסיבה אצל קארין ואוקספורד, הפרופסור הנערץ על דורון ואשתו שמאז ומתמיד חיבבה אותי מאד. ממש לפני היציאה הבטתי במראה שהגיעה אלנו ישירות מספרד וניצבה זקופה והדורה בחדר השינה, הרגשתי מרוצה, נראיתי זוהרת, מעט מלאה אך סקסית, והתקשיתי לזהות בעצמי את אותות הסבל שעברתי בוועידה.
דורון התלבש לפני ועמד מולי בחליפה ועניבה, אכן החלטנו לפגוש את פריחת האביב בסגנון הראוי ביותר. נכנסנו למכונית באווירה של התעלות הרוח, וידעתי מעל לכל ספק שהמסיבה תהיה מקסימה ואקבל פיצוי על הכאב והאכזבה שחברותיי הסבו לי.
קארין קיבלה אותנו בפתח הבית, "ברוכים הבאים לפתיחת האביב," היא חייכה חיוך רחב וגם בעלה אוקספורד שעמד לצדה קיבל אותנו במאור פנים. הוא נישק את ידי ואמר שהוא שמח שיכולנו להגיע, הוא היה טיפוס נעים סבר, מנומס, מאופק ואבירי מאוד.
נכנסנו, שמנו לב שהיינו הראשונים, הקדמנו להגיע... היה לי מאוד חשוב לחזור ולהתיידד עם חבריו של דורון לעבודה, לייצר עובדות חדשות בפרוץ האביב לתוך חיי...
כמה דקות אחר כך הגיעה שרי, כשראיתי אותה חזרתי לימים רחוקים בקול תרועה גדולה.
"לא האמנתי שנקבל את האביב יחד," אמרה והתקדמה לעברי בזרועות פתוחות, ותהיתי לעצמי, מדוע היא כה שמחה לראותני? הרי היא ידעה וגם אני ידעתי, כי בפגישות הקודמות שלנו נפגשנו, כאשר חיינו היו במקום אחר לגמרי.
"היי טוב לראותך, יפה ומטופחת," היא ציינה במאור פנים, שרי של ימים עברו מעולם לא נידבה סוג כזה של מחמאה כלפיי. למזלי קארין ניגשה אלינו והשתלבה בשיחה ובכך הצילה אותי ממבוכה גדולה. בעודן מדברות, ניצלתי את הזמן כדי לחשוב, הייתי מרוצה מההחלטה להגיע למסיבה שפתחה באופן רשמי את חג האביב, אך לא חזיתי שיהיו לי הפתעות מעולם האתמול...
שרי חזרה אלי בחיוך, מיד אחרי לכתה של המארחת, וכדי להציל את עצמי משאלותיה, הפניתי את השיחה ואת ההתעניינות כלפיה, וכלפי מעשיה...
"חזרת עכשיו משהות ביפן, לא?" שאלתי ובקולי התעניינות כנה.
"כן חזרתי לשלוט בחיי אחרי שנפרדתי גם מצ'רלס, החלטתי שלא משנה מה אירע ועד כמה הכול כאב, אקח את ההגה בחזרה לשליטתי. מאז ומתמיד התרבות היפנית עזרה לי בכך מאוד, ולכן הגעתי היום לכאן, למסיבה של קארין ואוקספורד, כדי להקרין סרט וידאו על חיי הנזירים ביפן. כי קשרינו התהדקו מאוד, אך לשמחתי גם ידידי כאן חיכו שאחזור כדי לא לתת למסיבה הזאת לחלוף בלעדיי, אני כמו בת משפחה עבורם."{זיו הביטי שוב בבקשה}
ואז היא הסיטה את הנושא וציינה "את באמת נראית נפלא, ממה את קורנת?"
חשתי בסכנה גדולה ולכן לא עניתי מיד, כי התלבטתי אם להמשיך ולדבר. עז היה רצוני לומר לה בגילוי לב עד כמה צר לי שרק אובדן ואכזבה גדולה חיזקו באמת את הביטחון העצמי שלי, אך הבנתי כי המחמאה שהיא העניקה לי מגיעה לי ונעמה לאוזניי, לכן שתקתי וחייכתי בתשובה.
נזכרתי בדבריה של לוסיאנה שתמיד אמרה:
[מכאן פונט אחר]יש דברים שלא נמדדים בשאלה למה? דברים שתשובה פשוטה לא תוכל להסבירם.[עד כאן פונט אחר]
שרי המשיכה לבחון אותי ואז הוסיפה "אני חייבת לומר לך שכיום אני מקבלת באהדה את הדברים שייחסו לך מפיה של רות, כאשר היא ציטטה אותך בכל הזדמנות. אני מביטה בך ובוחנת את המראה שלך ואכן חזותך משדרת עוצמה וביטחון עצמי...
"באופן עקיף שיחותייך עם רות השפיעו גם עלי ונקטתי מהלכים חריפים, עשיתי את הדברים אחרת, לאור האכזבות החוזרות ונשנות. אחרי זמן מסוים הבנתי עד כמה הטעויות שלי היו קשות, אך רק כאשר השתחררתי מצ'רלס, הפסקתי לחפש עוד ועוד הבנתי מה באמת נחוץ לי. הנזיר היפני אמר לי שאני יכולה לעשות שינויי ולהצליח, ואני מאמינה לו!"
הקשבתי לה ולרגע הרגשתי מוזר, היא דיברה כמו חברותיי מיום א', וכוונותיה נשמעו רציניות וכנות ביותר. הישרתי אליה את המבט החכם שלי ואמרתי "ניסיון העבר שלי הביא אותי לקפיצת מדרגה רצינית, וברגע שאת מצטטת אותי אני המומה ומאוד מופתעת לשמוע את דברי חוזרים אלי..."
שרי הגיבה מיד "אכן כך, כולנו חווים מציאות מסוימת, אך כל אחד מאתנו מביט בה בדרך משלו, ואז, באין ברירה, מבינים כי הצלחה בעבור אחד יכולה להיות אכזבה בעבור אחר".
"נכון," הסכמתי, "היום אני הפוסקת העיקרית בתהליך קבלת ההחלטות בחיי, לא תמיד זה היה כך..." ובלבי חשבתי, פעם זה היה אחרת...
הבטתי דרך החלון, צבעוניותם של הפרחים הייתה יפה כל כך. ביתם של המארחים שפע יופי רב, האביב עטף את כולנו בפריחה, אירועי הוועידה התרחקו בצעדים גדולים, עוד רגע היו כלא היו. קארין הופיעה והזמינה אותנו להתקדם לשולחן המטעמים.
קיוויתי שאסתדר וזו לא תהיה טעות, היה מקום לדאגה, בהתחשב בכך שידעתי מהעבר, כיצד הרחקתי במצבים דומים. אך אז נזכרתי כי לקארין דרך מיוחדת להגיש את המתאבנים ממש כלבבי.
האירוח שלה היה אופנתי, אופן ההגשה התעדכן בקביעות, האווירה הייתה מאוד חברותית והאוכל שהוגש היה חלק חשוב ומרכזי באירוח, אך אף על פי שאורגן בהמון אהבה, הוא סימל יותר מהכול איכות, וגודלן של המנות הותאם לנגיסה קטנה ביותר.
התיישבתי בצל העץ הגבוה ואחזתי בצלחת שלי, מפית התחרה שהונחה עליה הייתה כחולה ומקושטת בפרחים זעירים, בעודי נהנית מכל רגע, ומתבוננת בדורון מרחוק, קארין ניגשה אלי ובמין התנצלות אמרה "אני מאוד מקווה שהבילוי בחברתנו לא גורם לך נזק, כוונתי לשפע שהוגש על השולחנות, כי לדעתי זו יומרנות וחוסר התחשבות לארח אנשים ללא כיבוד נאות, אף שאיננו נסחפים עם הכמויות."
הבטתי בה ומצאתי בתוכי את הקול הרגוע ביותר שנמצא לי, "אני מוכרחה להודות שהאירוח שלך מעולם לא היה מוגזם, הגזמה אינה נחוצה לאף אחד מאתנו. ובכל זאת אני חייבת לומר לך בכנות, שלאנשים עם בעיית התמכרות שמתארחים כאן לא קל לעמוד מול השפע והמגוון."
קארין הביטה בי, וניסתה להבין ולכבד את אשר נאמר, היא השיבה "כשאני מזמינה אנשים לביתי, אני מנסה לחפש כיבוד חדשני ומושך, מקפידה שלא יהיה שמן מדי ומתוק מדי, אכן גם אני רואה בכך חוסר התחשבות וזלזול בבריאות האורחים."
חייכתי אליה והשבתי "אכן התבוננתי מסביב והבנתי כי הכול נעשה באהבה, ומותאם למצב הרוח החדש, לשמור על המוכר והידוע מפני ההרס האופנתי."
בשבילי זה היה העיתוי המושלם לאכול נכון בחברה, רציתי לשלב בין הישן והחדש ולהפיח בעצמי ביטחון, ואת ההרגשה הזאת לא רציתי להחמיץ. הרגשתי את עצמי חזקה דיי, אף על פי שהרבה הוטל על כף המאזניים, אבל ידעתי שההנאה תהיה גדולה וזה לא היה דבר של מה בכך. בפתחו של האביב הייתי זקוקה להרגיש אישה כמו קארין ושרי, כדי להשתתף בעולם הקסום והמסתורי...
אכן האירוח היה מעולה.
דורון מצא שפה משותפת עם רוב הגברים ואילו אני שאבתי הנאה מכל רגע ורגע, כי הרגשתי שווה בחברה מעורבת, יפה וסקסית.
האביב תם וחיי התחילו לבטא שגשוג ונדיבות מאוזנת, הרגשתי השתפרה מדי יום והפגיעה העמוקה והאנושה שאותה חוויתי, שהייתה כה עמוקה ובעלת השפעה כה רבה בנתה בעבורי מרקם של בהירות חדשה. המילים שיצאו מפי הפכו רכות ועדינות בעיקר כלפי עצמי, ושיקפו את מכלול העדפותיי. גם בעבר היו לי תקופות של שפע, אך האירוע הדרמטי טלטל אותי קשות והלביש אותי בכסות שונה לחלוטין, דמעות מהולות בחיוך.
יום העצמאות התקרב ועמד בפתח, והחלטתי לממש את הפעולה הנחוצה ולשקם את הכפרה של הצעד התשיעי. מציתי את החשק לאחוז בקביים של רחמים עצמיים או טינה. הנריטה שהתה בחוץ לארץ, כך ששיחה אתה, פנים אל פנים, לא באה בחשבון ולפגישות לא הלכתי. עם זאת נעניתי לבקשתה של ג'ניפר להיפגש לכוס קפה במרכז העיר. בחוץ היה קריר, חשבתי לעצמי, זו ההזדמנות שחיכיתי לה, הרגשתי שזו דרכי לעשות את הצעד התשיעי בעבור עצמי.
ג'ניפר נראתה מופתעת והמומה מעט, כן קשה היה לזהות בי את האישה שהושפלה כל כך, לא נראיתי כמו עצמי של אז... ג'ניפר התקרבה בחשש קל, התיישבה ואמרה "שתפי אותי בחדשות של החודשים האחרונים, אך רק אם את רוצה בכך, כי אם לא, אכבד את הפרטיות שלך."
עודדתי אותה בעיניים טובות, והיא המשיכה "מה מסב לך את האושר הניבט מפנייך, מה הוא האתגר החדש שלך?"
השבתי ללא כל מבוכה, "הפכתי דף ועשיתי כל אשר ביכולתי כדי לחלץ את עצמי מהתרסקות ולהציל את מה שנותר מהאגו שלי, " והוספתי בקול רם יותר, "השתחררתי מהתלות של הנחיצות להיות מספר אחד, בראש הפירמידה, ובכך הענקתי לעצמי ביטחון ושליטה על פעולות היום־יום שלי, שהפכו לאזור הנוחות החדש שלי. היום ברור לי שכולנו היינו מעורבים בקשר נגדי, אתם בהשפעת עמי ואני מתוך שיכרון הכוח והשליטה. האירוע הקשה לא הותיר לי ברירה, היה עלי לבחור וכך גיליתי כי הרגשת השחרור היא הרבה יותר טובה מהתמוטטות."
ג'ניפר הביטה בי ונראה שהיא הבינה, היא אמרה "אכן הכול היה מיותר וסיכן את כולנו, וכך איבדנו הרבה מאוד. הכול יצא מכלל שליטה, והפניית אצבע מאשימה לא תשנה את העבר."
שמחתי להקשיב לדבריה, קיוויתי שהפגישה שהיא יזמה תפתח את ההזדמנות לדבר על הכול מכול.
הזמנו לנו קפה ומיד אמרתי בגילוי לב "מאז הוועידה הצלחתי למצוא את דרכי, אך משהו מההרגל הישן חסר לי, לכן הגעתי לפגישה ואני מוכנה להקשיב, אף על פי שעדיין אני מתקשה לחשוב על היום הנוראי ההוא בלי לדמוע."
ג'ניפר הביטה בי ולחשה בכאב, "הרי בסופו של דבר ההצבעה ותוצאותיה היו חיוביות, חבל שאת הרכילות לא היה אפשר למגר. אך ייתכן ששמעת שעמי סילק עצמו בבושת פנים מהתפקיד אחרי שהעלה עשרים קילוגרם במהירות ראויה לשמה."
חשבתי לעצמי, הרהרתי בנאמר, ואז באופן לא צפוי חדרה לתודעתי השאלה של ג'ניפר ובקולה היה היסוס קל "האם תחזרי לפגישות שלנו ביום א', הרי זו לא הפעם הראשונה שהנריטה אכזבה אותך?.. ותמיד התגברתן, לא?"
הבטתי בה, לפעמים היה לי קשה להבין האם היא הייתה באמת תמימה או שחקנית טובה ומעט ערמומית?
ג'ניפר הביטה בי וחיכתה לתשובה הולמת, אספתי את עצמי ועניתי ברוגע, עד כמה שיכולתי, "כן, התגברנו לא פעם, אך ההתגרות האחרונה הייתה קבל עם ועדה, מול נציגי קבוצות מכל הארץ ונעשתה ברוע גלוי, ולמרות כל אשר התרחש אין בלבי..."
המשכנו ללגום מהקפה המעולה ולפתע ג'ניפר חשפה את המניע שלה לפגישה, היא אמרה בקול מהסס מעט "אני רוצה לשאול אותך לוסי, האם רגשותייך כלפי הנריטה באמת השתנו?" הופתעתי מהשאלה, אך שיננתי לעצמי שאסור לי לתת לטינה להמשיך לפגוע בי, החלטתי להיות מעשית ולא לתת לרגשות לא פתורים לשבש את שיקול דעתי. אך עם זה לא ציפיתי למה שנאמר לאחר מכן, למען האמת אפילו הופתעתי. זו הייתה הבקשה הכי מוזרה בנסיבות שהיו. ג'ניפר בקשה ממני לכפר על הפרשה הכאובה, ולעזור להנריטה בשעתה הקשה.
האזנתי להלמות לבי ברגע שהיא העלתה את הרעיון, לגמתי כוס מים קרים, אפילו אותם קשה היה לי לבלוע... נעשה לי קר...
"למה היא מבקשת את עזרתי?"
ג'ניפר הביטה בי ושמעתי אותה מסבירה "אדבר אתך בכנות... כפי שאני רואה את העניין, סיפור הידידות שלכן עדיין לא נגמר, הנריטה הבינה את זה בעצמה, בייחוד בזמן האחרון. שינוי גדול התחולל בה, והבולט ביותר היה בכך שהיא הבינה שרק עלייך היא יכולה לסמוך, אף על פי שהיא הביעה חשש לפניי, שמא לא תוכלי לרחוש לה אמון מחודש."
הנריטה מאוד חולה עוד מאז הוועידה המקוללת, אך למרות מצבה היא נשארה לשווק את העסק שלה בברזיל ורק אחרי שהגיעה לגיחה קצרה לניו יורק אשפזו אותה באופן דחוף בבית חולים. ועכשיו היא מצפה לעזרתך."
בזמן שג'ניפר דיברה, הגם שעדיין לא הבנתי את כל השתלשלות העניינים, הבנתי שמעולם לא התכוונתי להפנות לה עורף, או גב, זה לא היה באופיי, ומאיזו סיבה שהיא ההחלטה הזאת מעולם לא עמדה לבחירה בעבורי... זאת הייתה מחשבה כנה ומעיקה, בזווית העין קלטתי את האי־ודאות בעיניה של ג'ניפר ולפתע עבר בי ההרהור עד כמה היא לא הבינה את המאבק שבתוכי ואת רצוני העז לפתוח עידן חדש בעבור עצמי.
הנחתי את הכוס הריקה, ואמרתי לה "בואו נניח לעבר, כי אני לא מוצאת באירועי הוועידה כל היגיון..." כך הצלחתי לגבור על הזמזום הטורדני שהציק לי מאוד, הפגישה פנים אל פנים עוררה אצלי מחשבות כואבות וזרקה אותי לתוך מערבולת.
ג'ניפר הביטה בי וחזרה על דבריה במין התנצלות "את צודקת נשתדל לבנות תשתית חדשה, כי המצב שנוצר בוועידה, חייב אותנו לחשוב ולמצוא דרך להלך בה כשדעות של חברים מסוימים סותרות את הדעות שלנו, של הוותיקים, ועלולות לפגוע בנו..."
לא חשתי שהיא דיברה מתוך חרטה או מחשבה שנייה, היא פשוט גיששה את דרכה אלי בצורה די עקלקלה ובכך בדקה את הסכמתי לחידוש החברות בינינו. בטרם נפרדנו נדברנו לדבר שוב, רציתי להבין במה כרוכה העזרה שלי.
הגעתי הביתה וחשבתי על כל אותם הרגעים שביליתי עם הנריטה, כיצד התאמצנו לבנות יחד חזון שישחרר אנשים כמונו מאכילה נוראית. הבטתי במראה ובחנתי את השתקפותי, גיליתי שהניתוק ממנה הביא אותי להחלטות שפויות, ואפילו שינה את חזותי לטובה, הבנתי כי ברגע שאושיט לה עזרה ייתכן שאגיע מחדש לפתחו של לוע הכריש, והראיה לכך הייתה העובדה הנחרצת שברגע שדורון הגיע ושמע את הרעיון, הוא אמר "מבחינתי אין הסכמה, היה לך מספיק ממנה, לא?" אך ובחשש קל התעניין "האם היא בסכנת חיים?"
"לא, עניתי במעט מבוכה, לא, אך היא חברה שזקוקה לי..."
דורון כעס הפנה לי את גבו צעד לכיוון המטבח והוסיף "חברתך ברת מזל שיש לה אותך... כמה חבל שלך אין אותך."
כך מצאתי את עצמי שוב בהתלבטות ומחשבותיי כבר דהרו לאותו אופק שהיה מאוד מסוכן בעבורי. הרעיון לצאת למסע מחודש ולהרחיק לבית חולים, הפעם לעיר ניו יורק, אחרי השהיה בלונדון, היה הרסני, כי בכך נדונה גם הכתיבה שלי לנדודים אל המקום השני, ואולי את כול כולי הייתי מדירה לשם...
האם זה היה מעשה שפוי, או הגיוני?
עוד באותו ערב בשעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי חצות, דקה אחרי שנרדמתי צלצל הטלפון מחברתנו ברברה, היא חייגה אלי מבית חולים במנהטן. העירה אותי משינה, ואחרי שהתנצלה, היא הנחיתה עלי את הסיפור הלא ייאמן "הנריטה התמוטטה ונלקחה לבית חולים פרטי במרכז מנהטן, היא מתחננת לעזרתך והאצילה עלי את תפקיד המתווכת..."
היא לא הסבירה יותר מדי, אמרתי לה "יש לי תוכניות והכתיבה שלי המריאה לגבהים, איני יכולה כך סתם לבוא."
היא התחננה וביקשה בכל לשון של בקשה, "אנא תעשי מאמץ, ותפני זמן למרות הכול, כי המצב קשה ותוך שבוע אני חייבת לעזוב."
כבר בתוך השיחה, ואף על פי שהבעתי ספקות, ידעתי שאתגייס, המחשבה שאעזוב את חברתי מפוחדת ופגועה לא הותירה לי ברירה. תמיד הייתי בין החברות המעטות שלה, שלא היו מסוגלות לפנות עורף לנאמנות רבת השנים.
"חוץ מזה הרי את בעלת מקצוע בשטח," כך הוסיפה ברברה והדגישה, "זה הזמן שבו עלינו להיות יחד, להחזיק לה את היד." קולה נשמע שבור, נדהמתי כי מעולם שמעתי אותה כך, היא לא הסגירה רגשות, תמיד קלעה אותם בפקעת סבוכה. הבנתי שלמרות מה שקרה יהיה עלי להתייצב ולהגיע, ייתכן שיהיה עלי להיזהר, לא להיות טיפשה ותמימה מדי...
אך אז שמעתי את ברברה ממלמלת "רק הרעיון שאת תגיעי זו המתנה הכי גדולה..." ...כמה הרגשתי לא בטוחה באמינותה של מחמאה זו.
למחרת צלצלתי לנורית, "הנריטה זקוקה לי ונוצרה בי הרגשה כאילו שוב ומחדש החיים חוטפים אותי," אמרתי לה, "מחשבותיי התמלאו פרשנויות ואני מתקשה לחזור לעצמי, ומרגישה מוזר..."
נורית השיבה בשאלה "מה גורם לכולנו להיות מה שאנחנו? הניחי לחרדה שמא משהו ישתבש ותהיה לכך השפעה לא רצויה עלייך, אכן צפויה לך עבודה רבה, תמיד היית אישה אמיתית... אל תתני לטינה לתעתע בך, יש לך את הכוח הנחוץ."
הקשבתי לה ועניתי בלחישה "כן, הנריטה חזרה לחיי וזקוקה לי, קשה לי עם הזיכרונות הם לא ממש נמחקו ותוהה אני כמה באמת קרובות היינו ולאן כל זה הוביל אותנו?
"מדהים, לא?" ענתה נורית, "לדעתי, וזה מעל לכל ספק, הנתינה להנריטה תאפשר לך את ההבנה העמוקה כיצד לעשות את הצעד התשיעי."
הדברים אכן התחילו להתבהר, אך היה לי ברור שללא תמיכתו של דורון יהיה לי קשה ליישם צעד זה ולנסוע.
למחרת בשעת ארוחת הבוקר הוא העיר "לדעתי לא נורא אם היא תפסיד פעם אחת, כך היא תעריך את אשר היה לה."
כול הדיבורים האלה גרמו לי לחשוב ומעט להסס אך אז גמלה בי ההחלטה ואמרתי לו באופן הנחרץ ביותר "ייתכן שהיא צריכה ללמוד את הלקח שלה, אך זה לא סותר את הלקח שעלי ללמוד, ואף על פי שעשויות להיות לכך השלכות, ואתה, כמו רוב האנשים שסובבים אותי, גורס שזו טעות איומה, החלטתי לאפשר לעצמי לסלוח לה."
לבסוף הצלחתי לשכנע אותו כאשר הוספתי "ייתכן שיש צדק בדבריך ושאני לא נוהגת בחוכמה, לכאורה זו באמת טעות, אך לא כך הדבר נראה מזווית המחלה. בשנה שחלפה מאז הוועידה התחדשתי ונולדתי מחדש בהרבה מובנים, אך הכאב שבבגידה בעינו עומד, לכן זו תהיה ההזדמנות בעבורי להשתחרר, כי הדבר האחרון שהיא הייתה מייחלת לעצמה זה לבקש עזרה ממני, לכן רק כאשר אושיט לה יד, אוכל להתרומם כדי למצוא את החוט שאבד ולהיות מאושרת מחדש."
סיימתי באמרה שאימצתי לי אחרי הוועידה "בכל מערכת יחסים צריך קורטוב של חמלה נוסף על נתינה, יחד הם עשויים להתפרש כחולשה לא מתקבלת על הדעת מצד הסובבים, אך ללא קורטוב זה החיים בלתי אפשריים אפילו לרגע קט."
התארגנתי לשהייה בחוץ לארץ, נפרדתי מהאנשים שהיה חשוב לברך אותי בברכת הדרך ומצאתי את עצמי במטוס שהפך לביתי המעופף.
כשהתרווחתי במושב ראיתי אותה, את פואיינה, ואת בתה. הן היו יפות ומטופחות ולא נראו כנשים חרדיות או אפילו קרובות לכך, הן נראו מאושרת. לא ראיתי בהן כל תוגה, והילדה הקטנה שזכרתי נראתה כאישה צעירה ובוטחת בעצמה.
הגבר אשר ישב לצדה של פואיינה דיבר ללא הפסקה, וליטף את פרקי ידה בגלוי ובחיבה לא מוסתרת, היא קלטה את מבטי הניפה את ידה לשלום.
ברגע שהותרו החגורות אחרי שהמטוס המריא היא ניגשה אלי ואמרה, "הנה שוב אנחנו נפגשות, אכן נסתרות דרכי האל." היא חייכה אלי, "אחרי יותר מעשר שנים של חיים בצל הדת עזבנו, ואנו בדרכנו לניו יורק על מנת שלא לחזור הפרידה לא הייתה קלה לאף אחד, אך אנו נשים חזקות, לא נשברות, אני כבר חוויתי דברים קשים כאשר חייתי ללא ילדתי... המשפחה שלי ביקשה ממני לשנות את החשיבה ולחיות סדר חיים זר ומוזר. אך למרות כל הזרות הופתעתי, גיליתי שלפחות בהתחלה הנתינה והתמיכה שלהם הקלה את החיים החדשים שלי... לכאב שלי הייתה כתובת.
"היום יש בי כוחות ליצור מציאות גמישה, גם אם הכול יהיה זר ויעורר בי פחד מחודש. מצאתי גבר חזק, והוא אומר וחוזר ואומר לי כי פשטות זה שם המשחק. מצטערת שלא יצרתי אתך קשר כל השנים שחלפו, אף על פי שמכול האנשים שנקרו בדרכי, נראה לי שאת היית הדבר הטוב ביותר שקרה לי, ולצערי רק הרבה יותר מאוחר הבנתי, מי את ומה היה חלקך בחיי."
ברגע שהיא ציינה את הפרט האחרון אמרתי בהיסוס "כאשר אני חושבת על כך היום,
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמ365 סופרת
הכול היה רק עניין של גורל וההיכרות שלנו השאירה בנו את חותמה. באותו ביקור מולדת שבו הכרתי את האבא של בתך, גיליתי בו צד מאוד מצודד ומיוחד, ואחרי שזיהיתי בך את אשתו ואם בתו הבנתי שזכיתי ללמוד כיצד מטפלים במשבר בעדינות ובלי לתת לכאב להעמיק גם כאשר הבטן התהפכה לכל המעורבים."
פניה של פואיינה הביעו התעניינות הולכת וגוברת, מעודדת המשכתי, "הוא גבר ענק והוא אכן ידע כיצד להינצל מההשפעה ההרסנית של ארץ מולדתו, שהשפיעה על דעותיהם של המונים והרסה את חייהם הפרטיים של רבים."
פואיינה חייכה ואמרה "במשך שנים היחסים ביני ובין אביה של בתי ידעו עליות וירידות, לא חשבתי שהוא יעזור לי באופן כה חד ופומבי. נכון, זו הייתה דרכו להיות נוכח בשעת צרה, אך כאשר הוא שחרר את בתי לנסיעה מעבר לים, אף על פי שידע שבכך יהיה רחוק ממנה כל כך, הופתעתי מעוצמת הרגש ומהתגובה הסלחנית, אך ככה זה כאשר אהבה מהולה באנושיות רוקחת תבשיל. האם אני לא צודקת?" היא הפנתה אלי את השאלה בקולה הרך, והבחינה בדמעותיי.
"עזבי," עניתי וביקשתי מהדיילת כוס מים קרים במיוחד. ומנגד עלתה בי ההבנה ומחשבה ניקרה במוחי שלא הגזמתי כאשר הייתי כה מבועתת, כמעט מעורערת מהתנהגותן של חברותיי. בהחלט הייתה חשיבות לכך שהן תהיינה לצדי וכל מה שקרה לא היה אמור היה לקרות. כולנו שגינו בגדול.
"פואיינה," פניתי אליה, "אכן משולבות דרכנו, הנה אני שוב יוצאת למסע, אך הפעם לעזור לחברה קרובה, ואולי להתוודע אליה כראוי. שנים אנחנו יחד, ראיתי רק חלקים ממנה, טובים ורעים, ואולי עכשיו תהיה לנו הזדמנות לפצות על הזמן האבוד, ולחבר תצרף. העיר ניו יורק מסמלת יותר מכל מקום אחר, חיים צעירים, עתיד, לך היא תהפוך לבית, גם בעבור חברתי היא הייתה פעם בית..."
הטיסה הייתה לי ארוכה מהרגיל, לא הצלחתי להירדם, הייתי זקוקה להסחת דעת, חשתי כלואה בין שמים וארץ. ברגע שיצאתי משדה התעופה, עדיין במצב רוח עכור אף על פי שאיש לא היה משער זאת לפי הבעת הפנים שהפגנתי, שאלתי את עצמי את השאלה הקשה: כיצד ייתכן לטוס מרחק כה עצום לכרך מדהים כמו ניו יורק ואז לקחת מונית ישירות לבית חולים.
נזכרתי באמרתה של לוסיאנה:
[מכאן פונט שונה]גם פריז היא רק עיר של בתים וגשרים, אם היא לא יעד לנשמה[עד כאן פונט שונה]
נהג המונית הוריד אותי בשערי בית חולים.
כבר במעלית שמעתי את הקריאות המוכרות עד כדי כאב "ד"ר ג'ונס רד בבקשה לחדר ניתוח... האחות סוזן מחפשים אותך בקומת קרקע בקבלה" וחשבתי לעצמי, האם אני בבית חולים או צופה בתכנית אימה בערוץ הטלוויזיה. אך ברגע שנכנסתי לחדרה של הנריטה הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון, היא שכבה שם במיטה גדולה כמו גופה מתה. היא נראתה בודדה כל כך וממש אבודה, מיד חיבקתי אותה ודמעותיי הרטיבו את, כולה.
"למה את בוכה כמו תינוקת?" היא שאלה...
ומיד חשדתי כי הרכות שלה סיכנה אותי והכניסה אותי עמוק יותר לנתינה. התעשתי כי הרי אי אפשר להפנות את הגב לחברה במצוקה, וזה היה הדבר הטבעי ביותר לעשות, בייחוד כאשר מבע עיניה הביע הערכה גדולה.
מוזר אך מיד עלו בי כל אותם האנשים שגרסו כי רק קשרי משפחה הם קשרים בעלי משמעות בחיינו ושהם נמצאים מעל לכל קשר חברי, דעות שמאז ומתמיד גרמו לי לבלבול ולמבוכה... בעצם מהרגע שבו הגעתי הרגשתי דברים רבים כל כך בו זמנית.
הנריטה קטעה את מחשבותיי, "אני לא מאמינה שהגעת, חשבתי שאין לכך כל סיכוי, אכן את משהו מיוחד! עכשיו שאת כאן, תעשי סדר עם הצוות הרפואי, נכון... תעזרי לי לוסי?"
באותו לילה נשארתי לישון בכורסה לצדה, העייפות נתנה בי את אותותיה, ואף על פי שהתאוויתי לישון במיטה נוחה הבנתי, כי היא זקוקה לי יותר. כבר בשעות המוקדמות של הערב מצאתי לעצמי כרית וסדין שאמורים היו להספיק, מזל שמצאתי בחדרה הדום לרגליים, ברברה דאגה להרבה דברים. פרשתי את רגליי, הן בלטו החוצה, חיבקתי את הכרית וכרכתי את זרועותיי סביב רכותה, אלו לא היו תנאי שינה מזהירים במיוחד, אך ידעתי שיהיה בסדר...
אכן מוזרה הייתה לי ההרגשה שלכך הגעתי, הנריטה ידעה כי בנושא השינה מעולם לא התפשרתי ולכן המעשה נגע כל כך ללבה. השאלתי להנריטה את הזמן שלי ואת הנוחות של שעות השינה שלי.
היא תמיד סמכה עלי אך זה היה רק כאשר הייתה זקוקה לעצה בענייני בריאות, ומאז ומתמיד נסעתי אליה בדרך לא דרך, כדי להיות בעבורה ואולי מעולם לא ציפיתי להכרת תודה. כנראה לא רציתי לוותר בקלות אפילו על פירורי הידידות.
הסדין היה מספיק ארוך, כדי לכסות את אצבעות רגליי, לפני שנרדמנו, היא אמרה "תודה, יפה מצדך שאת מתמודדת עם האי־נוחות וישנה לצדי ולא בבית מלון."
נזכרתי בשיחה עם פואיינה בדרכי לבית חולים, דיברנו על הגורל, ייתכן שזה היה גורלנו, היא תמיד הרגישה בריאה יותר כאשר נמצאתי בסביבתה. לפני שנרדמתי, החלטתי שבהיותי מעבר לים אפסיק להילחם בה או בכל תחושה שלילית שתעלה. היא נראתה כה שבירה ורזה במיטה הגדולה שלה, לא נשאר ממנה כלום, והתשובות שלי יימצאו במקום אחר, בזמן אחר.
הנריטה לא ידעה מה הם יחסים תקינים, היא הייתה חיבת להשיג הכול מבלי להתחשב בהגינות. היא לעולם לא הביטה לאחור לראות את כל התמונה, גם במצבה הזה היא קיבלה הכול בצורה מאוד לא כנה.
בחלומות שבאו ברגע שבו צנח ראשי מתשישות שמעתי את עצמי מתלוננת, "רגע, רגע, מה אני לא קולטת כאן? הרי לא טסתי עד כאן לחינם, כיצד נתתי לדברים להסתבך מחדש? בדרך כלל אני הרבה יותר הגיונית ויודעת כי בתוך תוכה היא לא אדם שמכבד חולשה..."
ואז הופיעה בחלום לוסיאנה והשיבה בנועם:
[מכאן פונט אחר]היוהרה עושה את כולנו דומים זה לזה[עד כאן פונט אחר]
בשעה שלוש בלילה השקט שרר במחלקה, והקול של הנריטה נשמע מאוד ברור, "לוסי, לוסי, אני שמחה שאת כאן אתי, אני צריכה עזרה כולי עצבים."
"הרי את חולה, לא?" השבתי ברוך וליטפתי את ידה, ואז העזתי ואמרתי את מה שלא העזנו אפילו לחשוב "כל המצב הזה כאן הוא חלק מהסיפור, חשבת שהתגברת על הכול, חשבת שמחלת הסוכרת נעלמה רק בגלל שהפסקת לאכול סוכר? אפילו ההרגל הטוב לא הביא לאף אחד את השלמות, לא?"
"כן, כנראה," היא ענתה בשקט.
השיחה העירה אותי לחלוטין ולא הפריע לי לדבר אפילו בשעה שלוש בלילה, כי היה סיכוי קלוש לתקשורת מחודשת, נעשיתי דרוכה, אך המשכתי במשנה אומץ "אנו לא מוותרות, נכון? לא מתאכזבות ולא נבהלות, לא ניתן לרחמים דריסת רגל בתוכנו." הרגשתי שהדיבור בלשון רבים ייתן משנה תוקף לזיכרונות הכאב שלי וגם למצב הסוכרת שלה רכנתי ושאלתי "במה עוד אני יכולה לעזור לך?"
"קודם כול תגבירי את החימום במזגן קר לי," זו הייתה התשובה שלה.
עניתי את התשובה הידועה מראש "אני לא יודעת איך..."
הקרח נשבר, שתינו חייכנו, זו הייתה בדיחה פרטית, עדות ותזכורת לכישורי הטכניים.
"תודה רבה שטסת כל הדרך לכאן, אני יודעת עד כמה זה לא מגיע לי, ועוד קרעתי אותך מהמשפחה ובעיקר מהכתיבה..."
הקשבתי לה, אך זה לא מנע מהמחשבות שבי להתרוצץ, למה אני פה? האם הבנתי את הנתינה שבי? השאלות ניקרו אצלי ללא שיפוטיות וללא ביקורת, ואז שאלתי שאלה שלא הייתה במקומה "הגעתי לעזור לך ולא כדי לריב אך אם כבר פתחנו את השיחה אני רוצה לדעת, להבין חלק מהדברים שאירעו לנו, את מעריכה את מעשיי ואני רוצה תשובות, האם זו תהיה בקשה מוגזמת?"
ובאומרי את המשפט הזה, כמובן שהתרחש הצפוי, הצלחתי להרגיז אותה מחדש.
היא סיננה בקול רוגז "את רוצה לעלות זיכרונות? להזכיר לי את התקופה הקשה שעברנו?"
"כן," עניתי, "בהחלט, כי הידידות וההחלמה המשותפת שלנו זקוקות לכך, לא?"
"אני לא יודעת מה עוד להגיד בקשר לכול המכלול הזה," היא ענתה, "הכאבים הגופניים ותוצאות מחלת הסוכרת הקשו והיה עלי לשקול הרבה דברים, כמו המשמעות של אוכל עודף! ייתכן מאוד שעשיתי בחירות לא נכונות ואף נהגתי בשיקול דעת מוטעה, אך פגיעה בבלוטת הלבלב יכולה להטריף.
"הקדשתי הרבה שעות לעבודת הצעד הראשון, כדי להבין מה הוא המסר הנכון, שהיתי הרבה זמן במחיצתו של עמי, עבדנו על פרסום נאות בתוכניות הרדיו והטלוויזיה, וייתכן ששגיתי בחתירה לשלמות.
"עכשיו הזמן לא בידי... הדברים השתנו המחלה המשיכה בדרכה למרות המאמצים שהשקעתי במשך שנים, וכרגע הריפוי הוא בידי תרופות ורופאים ולא בידינו..."
נדהמתי ונבהלתי, היא ויתרה, ראיתי את סבלה. חייה היו בסכנה, בייחוד משום שאת ההחלטות הקשות החליטו הרופאים שעבדו בבית חולים המפואר והיוקרתי והמלא ביוהרה של מושעים. הבטתי בה היא לא נאבקה בכלום, אפילו לא בקורי השינה. היא הביטה בי פתאום בהתעניינות, אחזה בידי כאשר נימה של חוסר אונים בקולה הלכה וגברה "אכילת הסוכר הביאה לחיי את הייאוש הרב ביותר, ואף על פי שהרבה השתנה כאשר גיליתי את התקווה הגלומה בתוכנית שנים־עשר הצעדים, ההרס השיג אותי."
אור ראשון הביט בי מבעד החלון, אמנם הוא היה קלוש ביותר אבל חשתי בו, ואז היא אמרה "אני סומכת עלייך שתעזרי לי למות אם יהיה צורך בכך."
דמעותיי זלגו, אף על פי שהידידות שלנו הייתה מלאה הפתעות ולא פעם צעדנו את הדרך בשתי רגליים שמאליות מלאות לחצים חוסר הסכמה ועימותים, אך לא ציפיתי לנאמר והגבתי מיד, "כאשר גילינו זו את זו, הבנו שאפשר לשנות הכול עם עזרה הדדית לא?"
בתשובה הנריטה חייכה בחום... והמשיכה בלהט, ובכך השאירה אותי המומה, "כן, לוסי, אני אישה הרבה יותר טובה בהשפעתך. את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון, מצילה את חיי שוב ושוב, לא הייתי שורדת את מחלת סוכרת בלעדייך."
בעודה אומרת את דברי הנועם הנדירים, אספה אותה השינה באמצע המילים, הבנתי שמחכים לנו הרבה ימים להתמודדות... הנריטה עשתה מאמץ להתעלות מעל עצמה... ולמרות כל הוויכוחים שלנו מעולם לא חדלנו להאמין בחברות.
למחרת בבוקר ברברה הגיעה ואחרי חיבוק ארוך קיבלה בעבורי החלטה בלתי נמנעת, היא אמרה "תעטי ארשת פנים חייכנית ונצא להסתובב ברחובות מנהטן, הרי אנו נמצאות בעיר הכי הכי, לא?"
העיר ניו יורק ריתקה אותי ברחובותיה המצטלבים, לפתע רגשותיי שוחררו, העיר הגדולה הייתה מלאת קסם גם שנים בודדות לפני סיומה של המאה העשרים. נפרדנו מהנריטה שהייתה לה תוכנית, היא הוזמנה לסדרת בדיקות והרופא המליץ לי לא להיות נוכחת, לכן
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד371 סופרת
ניצלתי את הזמן, והלכנו בצוותא לטעום את פלאי הכרך שכונה התפוח הגדול... ניו יורק במשך כל ההיסטוריה הבליטה את עוצמתה, יצרה סגנון הנאמן למחוזות העולם הגדול, וכך בדרך זו או אחרת השפיעה על הלכי הרוח של החברה הנאורה. העיר חרתה על דגלה את קבלת השונה והייחודי ובכך הטמיעה בכולנו את רוח הזמן הנצחי.
ברברה הכירה, אין־ספור מקומות מעניינים, אך ההליכה לא הייתה קלה בעבורי, קרסוליי התנפחו מעט, בעקבות שינה לא נוחה, ובכול זאת נהניתי מהרחובות הסואנים ומהתבוננות בעוברים ושבים. קראתי את כל שלטי החוצות כדי ללטש את השפה האנגלית שבפי, לא דאגתי בקשר להתמצאות וכיוונים כי בחברתה של ברברה מעולם לא הלכתי לאיבוד.
הרגשנו שהרבה השתנה מאז ימי אנגליה העליזים, עצב אפף אותנו לגבי מצב בריאותה של הנריטה, אכן הזמנים השתנו... לבסוף עצרנו מול המסעדה הנחשבת ביותר במנהטן: "שרימפס בקדרה". התקבלנו במאור פנים, רב המלצרים הראשי הזמין אותנו ואמר:
"במה אפשר לעזור?"
ברברה השיבה, "הזמנו שולחן."
"בואו מכאן בבקשה," הוא הוביל אותנו.
התיישבנו והתרווחנו הוא אמר בקול מאוד סמכותי וחגיגי "מיד אשלח אליכן מלצר, אך לפני זה ברצוני לומר לכן כי לא תמצאו בכל העיר ניו יורק שרימפס טוב יותר."
ברברה לחשה לי "תמיד הגעתי לכאן עם הנריטה."
המנה הייתה גדולה, חלקנו אותה בינינו. היא הגיעה בקדרה מחוממת מעוטרת בפלפל ובצל ירוק חתוכים בצורת פרחים קטנים. השרימפס הוקפץ בשמן זית בטיבול של פפריקה, כמון ומעט עלי דפנה ברוטב עגבניות חתוכות ועסיסיות, המנה הוגשה על מצע של אורז חום. מעולם לא אכלתי מנה כל כך טעימה מסוגננת ועדיין מתאימה לתפריט אוכל שלי...
כאשר חזרנו הנריטה שכבה במיטה, היא הייתה לבד בחדר, והשקיפה דרך החלון על מנהטן שלה, כאשר היא ראתה אותנו מבטה התחלף והפך לנוגה, חשתי צביטה, כי קלטתי שבשבילה העיר הנפלאה הפכה ללא יותר מאשר כלא נוראי. אך רק כאשר ברברה נפרדה מאתנו הבנתי כי בשביל הנריטה כל ההתרחשויות הפכו לחוויה גרועה שהורידה אותה נמוך מאוד, מחלת הסוכרת הסיטה אותה מהדרך שאליה היא כה הייתה רגילה.
אותו אחר הצהריים היה אחד הקשים, התרופות שהיא צרכה לשיכוך הכאבים לא הפיגו את ההתכווצויות בכלי הדם, הם רק הלכו והתחזקו. הצעתי לה עסויי ברגליים כדי להזרים את הדם האבוד, זאת הייתה גם דרך נעימה להפגת הכאב. היא הביטה בי בייאוש ואמרה "כבר שכחת, הרי אני לא חשה את כפות רגלי כבר שנים, איך את לא זוכרת!"
הרגשתי נבוכה, כן הזמן לא ריפא את מחלת הסוכרת, לבשתי את חיוכי הטוב ביותר ואמרתי לה "את תבריאי, ונחזור הביתה תוך זמן קצר, הרופאים תמיד מגזימים ובכך הם לא שונים אפילו פה בארץ האפשריות הבלתי נגמרות, אנא גלי קצת אמונה..."
הנריטה הביטה בי בתוכחה "כיצד את לא מסוגלת להבין, עולמי השתנה מקצה לקצה ואי אפשר לחזור אחורה, מדובר ביותר מסתם טעות, הלוואי שהייתי יכולה להחזיר אחורה את השעון, היום בבדיקה הם דיברו על השתלת כליה..."
ולפתע קולה הפך להיות רך יותר, לדבר על השתלה היא אהבה...
"כן, יהיה עלי לקבוע תור לרופא בכיר באופן פרטי את מכירה בארץ מישהו טוב?"
ככה הנריטה אהבה לדבר, על ידי כך ניתנה לה חזות תרבותית, היא אהבה פעולה, אמונה לא הייתה הצד החזק שלה, בשביל זה היה לה אותי, זו הייתה האמרה שלה אך לפעמים היא שתפה פעולה עם האמונה שלי, אז הנחתי לשיחה. רציתי להחליף בגדים ולהתרענן.
כבר באותו יום אחר הצהריים ד"ר ג'ונס פגש אותי בחדר המתנה לפני המטבחון, הייתי בדרכי להביא להנריטה את רסק תפוחי העץ שהיא אהבה כל כך, ובימים ההם זה היה האוכל שהיא העדיפה על פני כל דבר אחר. מצחיק, כמה נלחמנו על ההימנעות ובהיותה בשפל של חייה, היא הפסיקה לאכול הרבה דברים באופן טבעי.
גם ברסק פירות היה הרבה סוכר ובעצם הוא היה מאוד לא מתאים בעבור הכליות שלה, אך אז לא הבנו את זה, המידע מה הוא האוכל הנכון ומה לא התאים למצבה החדש הגיע אלינו בשלבים. הרופא נראה מאוד רציני כאשר פנה אלי, "אני לא יודע אם החברה שלך יכולה בכלל להקשיב לקול ההיגיון, סלחי לי אם עברתי את הגבול אך גם עלייך עוברת תקופה לא קלה, את זקוקה להדרכה או עזרה?"
חשבתי לעצמי שהרופא הצעיר עדיין חושב שהוא יכול לשנות את דעותיהם של החולים בייחוד חולים כמו של הנריטה, הוא הביט בי והמשיך "מאוד ברור עד כמה הגברת חשובה לך, ואני יכול רק לתאר לעצמי מה את עוברת, אך לא לך המפתח להחלמה שלה."
הבטתי בו וחשבתי לעצמי, האומנם, לך יש את המפתח לחור המנעול? הרי עד כה האמנו כי כדי לנצח בכל דבר די להיות נאמנים לרעיון גדול ולבצע אותו במלואו. נאמנות נתנה כוח לידידות שלנו לשרוד את הכול ואת העולם כולו, בנינו ויצרנו ברית נדירה.
חייכתי אל הרופא ושאלתי "האם יש באפשרותך לעזור לגברת שבה מדובר, מה אפשר לעשות?"
הוא ענה מיד ובנימוס, "בבקשה, תכנסי למשרדו של מנהל המחלקה והוא יסביר לך הכול."
לפתע הקשבתי לצליל קולו האמיתי, הבנתי כי התקווה חמקה מבין אצבעותיי. נכנסנו לסיוט, הרופאים קבעו את תוכנית הטיפול. אספתי את שארית כוחותיי והחלטתי לעזור לה להחזיק מעמד, לא לוותר, לעשות הכול, כל אשר נחוץ, התגעגעתי לזמנים של בריאות אשר נראו כה רחוקים לפתע... הזמן לא ריחם עלינו.
יומיים אחרי כן השקט שרר במחלקת הדיאליזה, והמראה של הנריטה ששכבה מחוברת לכל הצינורות, העביר אותי לממד אחר, אך אז עוד לא ידעתי שהקשה ביותר עוד לפנינו. בימים שבאו לאחר מכן היא סירבה לראות את חבריה שהתגוררו בעיר ניו יורק, ברברה חזרה לאנגליה ולי לא נותר ולו רצון קלוש לטייל ברחובות היפים, לא הצלחתי ליהנות מכלום.
כעבור שבועיים שבנו מניו יורק, חתמתי בשמה על טפסי השחרור וטיפלתי בחשבון, הייתה לי יד חופשית בכרטיס האשראי שלה. רציתי להקל עליה, בייחוד אחרי השיחה הקשה עם מנהל המחלקה, הבנתי שהחברות שלנו מתה ובמקומה נולדה חמלה, ומקצועיות.
כן, חזרנו עם הנריטה שלא הכרתי, הנרייטה שלי נשארה מעבר לאוקיינוס בתפוח הגדול, הנריטה שרצתה כל כך לבנות את חייה בארץ, "לעשות עלייה" נשארה שם, חזרנו עם הצל החיוור. הנריטה שאהבה כל כך להיות במרכז העניינים פרשה, החיים הבטיחו לה שליטה ולא קיימו, היא כעסה כי שנאה בוגדים, בייחוד אם בגדו בה. גם אני התמלאתי כעס כי זו לא הייתה סיבה טובה להתעלם מכל האנשים שרצו בקרבתה, מצבה הנפשי הדאיג אותי מאוד, היא בקושי תקשרה עם אנשים, כמו דשדשה על סף הדיכאון, ובכך הכניסה גול עצמי מאוד לא מוצלח.
חזרנו וחווינו מצוקה מהדהדת, לצערי הקרב על בריאותה הסתיים לא בלחיצת יד ובכבוד הדדי גופה נענש קשות, ניסיתי לומר לה, כן, איבדנו פה הרבה, גם אני! אך רק מאוחר יותר הבנתי כי היא התמודדה בדרכה, הכוחניות היוותה חלק הכי גדול מזהותה העצמית, ובאותם הימים היא הפכה לחלשה, נכה ומאוימת על ידי מחלת סוכרת מכוערת שנגסה בגופה, ובכך הבליטה את אובדנה והחלישה את אישיותה.
אך למרות כל זה היה לי ברור שאסור לה להתנתק מחברים, מאותם אלה שעדיין היה להם אכפת, אך היא לא הסכימה וציינה בפניי לא פעם אחת "עלי לשמור על פרטיות חולשת המחלה."
ידידות של שנים, שחרתה על דגלה שינוי בהתנהגות ומאבק משותף באכילה כפייתית, נמוגה כלא הייתה.
ביום ראשון אחרי ל'ג בעומר הגעתי לפגישת בית שהייתה הראשונה בעבורי מאז הוועידה, ולאחר מכן התברר שהיא גם הייתה האחרונה. האווירה הייתה עניינית ומאוד שקטה, זו הייתה ההתרשמות שלי כאשר הגעתי באיחור קל. המבטים שהופנו כלפיי היו לחוצים, או כך זה היה נראה לפחות באותו רגע.
הייתי שרויה במין עצבות, התיישבתי והקשבתי בתשומת לב מרובה לנושא שמוריה הציעה ובכך קיבלה את תשומת הלב של כל הנוכחים, היא פתחה בנושא לכבודה של הנריטה "ההימנעות לא אמורה להיות שנויה במחלוקת."
בפתח דבריה היא אמרה "מצב אחד הוא לסבול מכמיהה לאוכל ומצב אחר הוא הסבל הכרוך בתוצאות המחלה."
כולנו חשנו כי דבריה מכוונים היטב למצב שבו נפגעו הכליות של הנריטה כתוצאה ממחלת הסוכרת הנוראית.
מוריה לא היססה והמשיכה "בעבר דיברנו על כך שלעתים ההימנעות דמתה לסוג של כלא, בייחוד בחגים, בשבתות או בעת בניית קריירה, כאשר הגוף והנשמה דרשו את ליטרת הבשר שלהם, והנה הבנו כי ייתכן מצב הרבה יותר גרוע, ובלתי הפיך."
בעודה מדברת נזכרתי כיצד ירדנו עד הפרטים הקטנים של האוכל בצלחת האישית, פעולה שרוב האנשים לא עשו באופן טבעי, חצינו קווים בהשפעת שנים־עשר הצעדים. דרכם זיהינו את חולשותינו ויצרנו איזון בין חולשה לשליטה.
הנריטה שהשתתפה בפגישה גם היא אמרה "לא אהבתי את חיי הקודמים כאשר הכול היה מותנה בטעמי הפה, או בתשוקה המזדחלת לכיוון הקיבה, והיום אגיד לכן מה אני מרגישה? הפתעה גמורה, כי מחלת הסוכרת ותוצאותיה לקחו אותי הרבה צעדים לאחור, אז לא הקשבתי לקול ההיגיון ולא הבנתי עד כמה היה חשוב הרצף המתמשך בהימנעות טובה, שהסבל הכרוך בהשגתה לא מגיע לקרסולי הכאב שבו אני חשה כרגע, כי היום השתנו המהלכים, הכול מאוחר מדי, ריסוק אכזרי של ציפיות גדולות...
"הגעתי למצב שבו ההימנעות, גם הטובה ביותר, לא תעזור, נשברו לי החיים עצמם."
כמה מחברי הקבוצה הזילו דמעות לשמע ההשוואה.
אך ברגע שסיימה חילוקי הדעות באשר להימנעות הטובה נחשפו.
ג'ניפר אמרה "אני רוצה לדבר בגנותה של הימנעות ללא פחמימות, תמיד היו חברים שהטיפו להימנעות זו כדבר מה חיובי, אך לאור הנאמר כאן, נראה לי שזו הייתה טעות וזו הייתה אכילה חסרה, באור זה אני רואה את הדברים."
רחל, שהייתה הבאה בתור, אמרה "אני מרגישה רגשות אשם כל הזמן, שנים אני באה לכאן, ניסיתי הכול, אני מאוד מעורבת, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אך עדיין אין לי את ההיגיון הבריא להחליט מה טוב בשבילי. באופיי אני מושפעת וזורקת את עצמי מתפריט לתפריט לכן אני מרזה ומשמינה חליפות. כן, התפריט שלי נע מקצה לקצה, פעם הוא כולל פחמימות ופעם אין בו ולו פירור אחד של פחמימה, וזאת למרות הפחדים מתוצאות האכילה הלא מאוזנת."
חביבה לא היססה להוסיף כאשר הגיעה תורה "יודעי דבר, הידענים הגדולים, לא אחת מרימים גבה ואומרים לי, הגוף שלך לא זקוק לכל כך הרבה פסטה ואורז, ואכן אני מודעת לכך שזה נושא שנוי במחלוקת ומאוד רגיש, אך הבלבול הוא לא אצלי. לי תמיד הכול היה ברור, מעולם לא נמנעתי מפחמימות והנה אני רזה באמצעות הימנעות מאוזנת, ובהשקפה זו אני מחזיקה שנים בתוך הקבוצות התומכות."
חמדה הייתה קצרת רוח כרגיל ורק העירה "הברירה היחידה שלי לשרוד את המחלה, זה להפוך את ההימנעות שלי לחלק מהחיים הרגילים שלי. למשפחתי פקעה הסבלנות, וגם אני מותשת. הנה הקיץ מתקרב, לא פעם ולא פעמיים הקרבתי את הבילויים המשותפים, כמו הים, הברכה כל אותם מקומות הבילוי בחברת המשפחה. החלטתי שמספיק לי, הבנתי את השוני שבי, או שזללתי כמויות שלא הותירו אוכל לאחרים, או לחלופין הכנתי קופסאות לאוכל מיוחד ששיקפו זרות וחריגות."
קנדי בקשה את רשות הדיבור ואמרה "אני תמיד מקשיבה, ומקשיבה היטב גם ישירות וגם מהצד, ומנסה לקחת דוגמה אישית טובה ולנהוג לפיה, בייחוד כאשר אני שומעת ורואה הצלחה, ממש הצלחה, אבל עדיין קשה לי להרגיש אהבה עצמית, לבנות זוגיות, ובייחוד קשה לי להתמודד עם הצורך הישן נושן ללדת ילדים."
הצבעתי, עיניים סקרניות הופנו אלי, "הפנמתי את ההימנעות העדיפה עלי מאז הוועידה, אחרי שעברתי אובדן לא פשוט עם כל אחת ואחת בחדר זה, לא קל לי להיות במחיצתכן, בוודאי גם לכן העניין הזה לא פשוט, כולנו עשינו דרך, וכל אחת בחרה את צעדיה בקצב שונה. הבנתי ששבעתי מהוויכוחים שאליהם נקלענו לכן עברתי תהליך, סלחתי וכיפרתי דרך הצעד התשיעי והיום יש בי צורך עז למקד את עצמי במה שאני צריכה לעשות מעתה והלאה.
"אני חייבת לציין שכל אחת מכן דיברה מלבי ובשכנוע רב, טוב לי להיות אתכן כרגע, האווירה נוגעת ללבי, יש בה הקשבה שקטה וזהירה מעט."
הפגישה הרשמית הסתיימה אבל אנחנו התעכבנו לזכר הימים ההם, דיברנו בערבוביה על המחלוקות ועל מה שנתנה לנו החברות המשותפת, כמו שהנריטה ציינה, זה היה "קרש הצלה במים סוערים."
הרבה יותר מאוחר בבואי הביתה, ולראשונה מזה הרבה זמן התחלתי בחיתוך הירקות עוד באותו ערב קסום.
צלצלתי לנורית ואמרתי "היום בפגישה הקטנה התבררה לי עובדה מדהימה, להיות חלק מקבוצת התמיכה כבר לא בשבילי."
נורית הגיבה בלי להיבהל "עלייך להבין דבר פשוט, התוכנית יכולה להתאים למי שרוצים בה, {זיו תביטי במשפט זה}ולא לך להעסיק את המוח שלך ואת זמנך בזוטות לא לך," היא המשיכה בנימה אישית יותר, "החלמה מהתמכרות היא קריטית, לא נכון להיות מעורבת בלי סוף בקשיים, במתח, ובכעסים הפנימיים שצפים בקבוצה, כי המפתח הנכון זה לתת לעצמך זמן."
אהבתי את הרעיונות של נורית, היא הזרימה אוויר נקי לנשימה שלי. הבנתי שיהיה עלי לתת להנריטה להיות נוכחת בהחלטות שלה לעצמה, ראיתי עד כמה הדבר הכרחי כדי להפנים את האחריות על התוצאות.
באחד הימים קבעתי פגישה עם דורון. תמיד חשבתי שלאור היחסים המורכבים שפיתחנו דורון ואני, מן הראוי להיפגש בבית קפה, ולא ככה סתם לשבת בשולחן המטבח שלנו ובאופן אקראי. פגישה במקום פומבי לא הייתה הדבר הכי טבעי בעבורנו, לא עשינו את המעשה הזה הרבה זמן. התיישבנו בחוץ למרות הרעש מסביב המוני תיירים הקיפו אותנו, דוברי אנגלית, בשבילי זה היה מחזה מאוד סמלי ועצוב.
האם בגלל שדורון גילה הבנה כה ממושכת, גזלתי ממנו כל כך הרבה זמן נישואין, כך חשבתי ברגע שראיתיו מגיע.
שמעתי את עצמי אומרת בהיסוס "אני נסערת כרגע, אנחנו צריכים לדבר, זה משהו שאתה תרצה לשמוע!"
"מה קרה, לוסי?.. בואי נשמע," הוא ענה, אך לא הייתי בטוחה באיזה נימה אמר את דבריו...
"האם מדובר בהנריטה, לא ממש סיפרת לי איך היה בניו יורק, ואיך הייתה הפגישה עם ברברה, האם היה לך קשה לקבל החלטות בעבורה?"
הוא רצה להבין מה הניע אותי לקיים פגישה כה רשמית.
לפתע רציתי להשמיע את כל הסיפור, "תודה על דאגתך," עניתי והשפלתי את מבטי, במבוכה... "בוא נעשה את הדברים בדרך פשוטה, אף על פי שאני לא יודעת, כיצד ואיפה להתחיל, אני מניחה שאתה מאוכזב ממני, לא?"
"עוד לא אמרת לי במה מדובר?" דורון ניסה להיות סבלני.
"ביקשתי ממך להיפגש כי רציתי לדבר בצורה מסודרת, לא להתחמק מהקשיים. אף על
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים סוף פרק--9 -כרישים ערים גם בלילה"עד עמוד372 סופרת
"ביקשתי ממך להיפגש כי רציתי לדבר בצורה מסודרת, לא להתחמק מהקשיים. אף על פי שכרגע אני מבולבלת ולא בטוחה במה שאני רוצה לומר וזה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד אתו, באמת, רק יש בי מבוכה."
דורון ניסה ללכת לקראתי ואמר "הביטי בעצמך, את יושבת בידיים שלובות ועצב בעינייך, למה את מחפשת דרכים להציק לעצמך?"
עניתי מיד "אני מבינה שאני לא הוגנת כלפיך, אך אנחנו מאוד שונים. השהות האחרונה בבית חולים עם הנריטה לימדה אותי מה הם הצעדים הנחוצים כדי להרכיב את היחד."
כן המחשבות הכו בי פתאום כמו שקרה לי לעתים... הם השאירו אותי המומה והבנתי שיש לי כל מה שנחוץ לי ויותר, הגבר הנכון ישב מולי בבית קפה. אזרתי את כל האומץ שהיה חסר לי ואמרתי "אני מבינה כי יהיה עלי להיערך מחדש ליחסינו הזוגיים, אחרי שחזרתי מהנסיעה, שהייתה מאוד קשה, אינני מעוניינת להיות עוד בהשפעת הנריטה, אף על פי שלכך התרגלתי בשנים האחרונות.
"היחסים ביני לבינה הסבו לי שפע של חרדות, תמיד עמדתי על המשמר, תמיד הייתי צריכה להתאים את עצמי אליה. תמיד חששתי ממה שהיא עלולה לומר או כיצד היא עלולה להגיב."
דורון נכנס לדברי והעיר "עד כמה שאני הבנתי התוכנית מעודדת להתמקד בטוב לב, בתחושה שהכול אפשרי, ואילו את הפסקת לחייך, אף על פי שחל בך שינוי לטובה."
חייכתי ואמרתי "ההחלמה הייתה ותמיד תהיה בחירה, ואני בחרתי להתעלם מהצרכים האמיתיים שלי, זה נבע מהתמימות שלי ובכך הפכתי את השינוי הטוב למגרעת מכוערת."
דורון הביט בי ואמר דברים לא קלים, "הפכת את הזוגיות שלנו למקום שלא נעים להיות בו."
הקשבתי לו והחלטתי לא לסגת מהשיחה הכנה לכן אמרתי "אני לא מופתעת מדבריך, השקעתי את כל מרצי להבין את המחלה, הזנחתי את הכתיבה שלי ואת המשפחה שלי, עשיתי הרבה ולמעשה קלקלתי יותר."
באותה רגע הרגשתי שיהיה עלי להרפות מהתוצאות שמעשי עשו לזוגיות שלנו, ולא להרגיש נורא כל כך.
"האם את מבינה באמת מה הנזק שגרמת?" הוא שאל כמעט בלחישה.
"כנראה לא," עניתי במהירות, "פערתי פצע גדול עמוק ומכוער, מעתה אדאג לא להעמיק בו. בראותי את הכישלונות שלי, עצוב לי כל כך. אף על פי שניסיתי, התאמצתי, קיוויתי, חלמתי אך המסירות האין־סופית שלי לאחרים מעכה את כל היתרונות, מעתה אשקיע את הזמן אך ורק בכאן ועכשיו."
הרגשתי בת מזל לראשונה זה זמן רב, והרגשתי משוחררת, כי ההתמכרות לצרכיה של הנריטה הוציאה אותי מדעתי, אך בו זמנית היא גם החזירה אותי לשפיות. בסופו של דבר הנתינה הפכה לשכרי.
באותו קיץ קיבלתי את חיי בחזרה, למען האמת את החלק המשופר שבהם. אחרי הפגישה המכרעת עם דורון, הזוגיות שלנו קיבלה ממד נוסף, הפכנו לחברים, לא התעסקנו במה שהיה אלא במהות הדרך עצמה.
בפרק הראשון של ספרי כתבתי "האדם המכור לא מאפשר לאף אחד להיכנס לו לתוך הצלחת, ולהתערב בהחלטותיו, גם כאשר הוא על פי התהום. האם בכך הוא רומז לידידיו הקרובים, להתרחק ממנו גם כאשר חיו נמצאים בסכנה? האם ידידיו יעמדו בצד וישתקו?.."
יום ביומו שיתפתי את דורון בכתיבתם של פרקי הספר, לעתים הוויכוח התלהט, כאשר הוא הביע דעה שונה מדעתי, לא פעם הוא אמר "נסי לגשת אל הדברים בגישה חיובית ותומכת, אל תבטלי לגמרי את הכיוון, כי ישנם סוגי עזרה שונים ומגוונים, ישנם אנשים שאוהבים כאשר אומרים להם עשה ועל תעשה."
נדהמתי מהעזרה שקיבלתי ממנו, הייתה בה תועלת גדולה, אחרי שההתלהבות שלי מהחברות הוותיקות הלכה והתפוגגה, הייתי זקוקה לאוזן קשבת לרעיונות שלי, אולי לא כמו פעם, אך הנתיב הזה אפשר לי לכתוב בדרך שלי ולקבל לכך תמיכה . הכתיבה היצירתית דמתה בהחלט לחלום וקיבלה מקום מכובד בחיי. הספר העניק לי התרגשות רבה, והכול היה תלויי בנכונות שלי להצליח, ואכן יצרתי פרקי עלילה מצוינים.
נראה היה לי כי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה עם אחרים, בניתי ביוגרפיה אנושית של האדם המכור, שניזונה מהתבגרותי ומההסתכלות הרגישה שבה ניחנתי, ובעיקר כי השלמתי את הצעד התשיעי.
צעד 10 – כאוס או סליחה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-10 חודשים מפתח לפרקים-10-11-12- בספר-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
הספר-"כרישים ערים גם בלילה"פרקים- 10-11-12
הגעתי לפרק עשר,נכנסתי לדאגה אמיתית,וכמעט ...רציתי להניח,כי הבנתי למה כמעט כולנו לא מצליחים לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו באופן עקבי.
הרי בכול רגע ובכול יום החיים זזים מקומם,הכול נתון לשינויים,כולנו ניזונים מהערצה לאנשים יצירתיים,ספונטניים לא שגרתיים,המחשבה הזאת יכולה לגרום להטעיה גדולה.
הבנתי שלא הבנתי כלום...
להיות במודעת טובה זו פעולה שיש לחזור עליה באופן ברור מסודר ועקבי..
קשה לחיות על קו האיזון,שיכול להתפרש כשעמום ,אך הדבר אפשרי ורצוי ,אמנם הפעולות קשורות לשגרה אך עדיין יש המון זמן להביע את האישיות המיוחדת שבנו. .
הספר מדגיש שחיים ראויים צריכים להיראות לא להיאמר,כי השקט הנפשי בולט למרחקים.
הספר מכשיר אותנו לעשות חשבון נפשי במיומנות מרבית,ובחיבה כלפי עצמנו, ולא להיכנס לפינות שכולנו לא מודעים לקיומן.
כדי לחיות חיים ראויים,נחוץ מעט מאד- סלט אחד טוב ,חלום אחד טוב והרבה הכרת תודה.
כהמשך ישיר אנחנו עוברים לפרק אחד עשרה,שבו עלינו לפתח קשר הכרתי עם אלוהים, כי אפילו התמיכה הגדולה ביותר מחברים,ממשפחה,לא תשווה לתחושה אחת ויחידה.
"אלוהים שלי שומר עלי".
עלינו לבנות קשר המבוסס על פשטות,זמינות ואמונה שלא משנה מה קורה אלוהים כמו שאני חשה אותו,יהיה איתי וייתן לי את כול אשר נחוץ לי.
האם זה קל, האם אין ספקות בדרך?,יש!
העלו בזיכרון את כול אותם ההזדמנויות שבהם התרחשו הדברים שלהם השתוקקנו,מאוחר יותר הם התבררו כלא נחוצים,ואילו אחרים שלקחנו כמובן מאיליו הפכו למנוף ,לנכונים עבורנו.
לחיות בקשר עם אמונה,זה להיות משוחררים,כי אין מקום לבלבול ולאלוהים באותה מחשבה.
פיתוח כול סוג של קשר זו אומנות של תרגול,רגעי ויום יומי, לאט ובנחישות ,יש אין ספור דרכים כדי להתחזק ,ולהיות בהתאמה גדולה ככול האפשר עם רצונו של אלוהים .
הפרק מוכיח ,כי קשר טוב מבוסס על אהבה ותמיכה, כנות ישירות ,ללא מבוכה או פחד.
לא פעם נשאלת השאלה,אז מה באמת לעשות וכיצד?
התשובה נמצאת בתוך השקט... .
האושר מבעבע מתוך הביטחון המלא כי איכות חיים ללא הפחד זו אפשרות קיימת...
המסע לחיים משלב בתוכו התמודדת יום יומית עם כאב,זה הוא תהליך ארוך.
הדבר דומה לסיפור הידוע של הברבורים באגם שמלמעלה הם נראים שלויים שקטים ובקושי זזים,קמעה אדישים,אך מתחת למים רגליהן עובדות קשה ובמסירות.
מראה עיניים יכול להטעות....
המסע לא פשוט,אך כולנו זקוקים לנחמה.,לפיתרון רוחני.
מכאן פרק האחרון בו מתחזקת הנתינה,אחרי שנים של לקחת,עוד אוכל עוד רגש עוד תשומת לב,עוד ועוד.
פרק זה מפתיע בעוצמתו,הנתינה הופכת למנוף עיקרי לאושר נכסף,נתינה מתוך שפע ולא מתוך פנקסנות,אכן זו דרך מופלאה לחיות.
הרעיונות שלא עבדו הוחלפו בכאלה שיעבדו,כנאמר שעם ציפיות מצפים כריות,ורק העשייה עצמה תחשב לפרס..
פרק 12 מוביל לרעיון שהחיים הפכו למגרש משחקים אפשרי גם בזמנים קשים,לא כול שכן בזמנים טובים מאד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים -פרק 10 כאוס או סליחה.-כרישים ערים גם בלילה"עד עמ377 סופרת
צעד 10 – כאוס או סליחה
הסתיו עדיין לא פתח את שעריו, הקיץ היה אתנו, ארזנו את עצמנו וחצינו את מפתן ביתנו דרומה. מצאנו מלון טוב בחוף הצפוני של העיר והחלטנו לנצל את הימים של הקיץ והאור לחשבון נפש ולהנאה. אהבתי את אילת ואת בית הקפה הקטן שנהגתי לשבת בו.
היו לי הרבה זיכרונות טובים, התיישבתי בנוחות, השעה הייתה מאוד מוקדמת בבוקר, שקט שרר מסביב, התרווחתי ופתחתי את הסימנייה בספר ההגות האהוב עלי "טמה מתערבת" של הפסיכולוג הנודע.
בעמוד 333 נכתבו הדברים שהיו מיועדים בעבורי, התמלאתי תמיהה שהלכה וגדלה, לראשונה בחיי הבנתי היכן לשכן את השייכות שלי.
[מכאן פונט אחר]…עשיתי הרבה ניסיונות והייתי בהרבה מקומות, ראיתי כל מיני דברים, וכל זה שינה אותי ועזר לי להיות אני עצמי...
חזרתי להתעורר כאשר הפציע הבוקר, האמת היא, שהחזרתי לעצמי את האור הראשון עוד לפני שהעולם קיבל אותו במתנה. אחזתי מחדש בהגה של חיי, טיפסתי במעלה הדרך ובכך הבטתי קדימה, ולא לעבר האתמול שנשאר מאחורי במדרון, הזיכרונות התגלגלו מטה כמו אבנים זעירות איבדו מכוח משיכתן.
גיליתי שעלי לעשות את זה בדרכי, להביט לתוכי...
מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחד, בסך הכול ניסיתי למצוא שלווה בתוך המהומה, נאחזתי בדברים חיצוניים וחשבתי שבהם אמצא את ההשתקפות של עצמי, המחמאות, החיזוקים, המילים החמות, ואפילו האהבה הם היו עיקר העיקרים והחליפו את עמוד השדרה שלי. אך כשהסחורה לא סופקה, החיים שלי התנפצו לרסיסים, ולעולם זה לא נעצר אלא אם וכאשר הפסקתי לחשוב על כך, וויתרתי...
נתתי לעצמי הזדמנות, והתחלתי לשמוע את התשובות הנכונות.
טבלה של שאלות ותשובות השתקפה על מפת הזיכרון, היה מאוד ברור כי החיים במחיצתי לא היו קלים גם בעבורי ואם אהיה כנה עם עצמי נחוץ היה לי להציל את עצמי מעצמי…
הערכתי מאוד את העבר המשותף, אך נחוץ היה לי לבטא את עצמי בדרכי העצמאית אף על פי שתוך כדי ההתנסות משכתי ביקורת, אך שרדתי גם אותה, עבדתי קשה להגיע למקום שבו נרגעתי ומסרתי את עצמי לידיים טובות – ידיי שלי...
כאשר אני חושבת על כך לעומק, ברור לכול, כי מצאתי את יעודי…[עד כאן פונט אחר]
סגרתי את הספר, ראיתי אותו מתקרב, יפה גבוה וכבר לא שלי... הוא הפתיע אותי.
"רוצה לשבת בפנים או בחוץ?" שאל.
החום עדיין שרר בעיר, אך לא הייתה בה לחות ורטיבות לכן היה אפשר להתגבר ביתר קלות על כל מצב, כל זמן שהאוויר נשאר יבש. התיישבנו בחוץ, זו הייתה מסעדה מדהימה והכי אהובה עלינו, אפילו ש"עלינו" הסתיים זה מכבר.
האומנם?
"התגעגעתי אלייך," מילים כל כך מוכרות, שוריק עדיין לא ויתר, לפחות כל זמן שזה היה תלוי בו, ולי היה מאוד נעים לשמוע, אך מיותר לחלוטין. רציתי לומר לו כי השלמתי את הצעד התשיעי ובו אין מקום למילים רכות כמו "התגעגעתי אלייך".
שוריק המשיך בשלו והביט בי באהבה ובחיבה של ידיד ובכך הסווה את תשוקתו, כדי לא להסעיר עלינו את המפגש מיד בהתחלה. אני הייתי זהירה מאוד.
"היית בחו"ל בזמן האחרון?" עיניו באמת התמלאו סקרנות, איך לא? הרי מאז ומתמיד הוא ורגשותיו היו הדבר האמיתי בתוך הסוד של אחיזת עיניים.
"כן," עניתי בכנות, כי אתו היה לי קל מאוד להיחשף לחולשות.
"כן, גייסתי את עצמי מחדש לעזרת הנריטה."
מצאתי את עצמי מאוד משתוקקת אך מבולבלת, ההרגשה הישנה והנעימה שעולה מתוך שיתוף שלו ברגשותיי ובקשיי, ביחסים אתו לכל רגש היה הרבה מקום, ולמילים שלי היה הד עצום ורחב. בכל פגישה אתו הרגשתי את השיפור במצב רוחי, הוא היה איש שיחה מעולה מקשיב ומקבל...
"הביטי בעיניי, אנחנו ידידים ותמיד נהיה, ספרי לי בבקשה מה קרה בביקורך בניו יורק, ומתי העזרה שהגשת הפכה לרסיסים כואבים?"
נשמתי עמוק, ביקשתי ממנו הפוגה קצרה והסטתי את הנושא, העדפתי להתרכז בתפריט ולהזמין את ארוחת הבוקר המוקדמת.
"כדאי שאנסה את הסלט המיוחד?" שאלתי את שוריק.
הוא חייך את חיוכו הטוב ואמר "הסלט הזה הוא הכי קרוב למה שאת מכנה ההימנעות שלך, לכן אני ממליץ, הוא מוגש במבחר טעמים ותוספות פיקנטיות מגוונות של גבינות קשות, ברי רכה ובשלה וגבינה כחולה, הלחם מגיע בשלושה טעמים ותוכלי לבחור."
הזמנו, והתרווחנו בכיסא, אבל רק לרגע, כי לבסוף עברנו מקום והחלטנו לשבת בפנים למרות הצפיפות, כי חיפשתי פתאום את קרירותו של המזגן.
"כן, זו הפתעה נעימה להיפגש," שוריק ניסה להיות קליל והוסיף כמו תמיד את מילות החסד שלו, "את נראית ממש טוב, אז... את ודורון ממש צמודים מאז חזרת? נופש רומנטי בעיר המלכים אה?
באתי במבוכה...
הוא לא הרפה כהרגלו, "בואי נראה כיצד את נראית? שקטה ומאושרת... כאשר היינו יחד היית סוערת ומאושרת, ואני לא ציני, זו לא הערה עוקצנית, בחברתי אחזת את מוט האש בגני הפרטי, שהפך שלנו."
"כן, זה נכון," הנדתי בראשי.
הוא צדק, דבריו מילאו אותי זיכרונות טובים ולמרות זאת לא היה ביכולתם לשנות את אשר הרגשתי, המחשבות החדשות וההבנה שלכפר זה לשנות התנהגות, כללו גם אותו.
שוריק הביט בי בהערכה ואמר "בנית לך חיים חדשים, אך האם לא עובר בך הרהור מה מקומם של קשרים הדוקים ומרגשים שגם הם היו חלק ממך ובכלל מה הייתה תכליתם בחיים? בי הם מעוררים תהיה שלא ברורה לי לחלוטין."
ובאותו רגע הוא פתח באני המאמין שלו "בואי אהובתי ואומר לך כיצד אני רואה את זה, טוב? הרבה לפני הבראשית, כלומר בפגישתנו הראשונה, לא הצלחנו למצוא אושר, כי היה פער בין החיים שחיינו לבין החלומות שחלמנו, לפתע מצאנו אותם זה אצל זה ולמרות הגילוי לא השגנו מה שרצינו כי לא ידענו מה הוא מה ומה למי.
"וזאת למה?
כי אף על פי שהיינו צעירים ומוכנים לסיכונים, לא ידענו כיצד לשחק את המשחק, נוצר בנו הרושם שזו מעין חופשה חלומית ואז נטוס הביתה שוב בחזרה, אך הרחקנו לכת. צעירים היינו ולא תמיד ראינו בבהירות את הנראה לעין, מה עוד שתמיד היינו קצרים בזמן כדרכם של חסרי הניסיון וחשבנו שאפשר להיות במקום זה וגם האחר בו זמנית.
"נכון, הבטחתי לך ולעצמי שבכל עת אאפשר לך לחזור הביתה, אך תחשבי לעומק, זה אף פעם לא ממש קרה, מעולם לא ממש חזרת לאותו הבית, ולמה? כי הפגישות עוררו התרגשות עצומה והבנת, שלא מתקבל על הדעת שההשקעה הגדולה כל כך שהשקעת במסע הרומנטי תיעלם כך סתם בתוך השגרה... הרי את מסכימה אתי שהשקענו הרבה, לעתים את כל מה שהיה לנו... הכול התנקז לאהבה וחיוניות לנשמה.
"אך אף על פי שההנאה והתשוקה קרמו עור וגידים הן לא יכלו לבנות חיים משל עצמן, וכאשר החיים שלך המריאו לתחום של החלמה אישית, האושר שלנו נחת והתרסק!"
שוריק עצר בשטף נאומו הפילוסופי לגם מהקפה הקר, הביט בי ושאל "את מבינה מה אני מנסה לומר?"
כן, דבריו היו ברורים לי לחלוטין והסכמתי אתו, לפחות כך חשבתי לעצמי, הבטתי בשוריק בחיבה גדולה ואז אמרתי את אשר אחרים לא העזו אפילו לחשוב, "יש נשים שלעולם לא חוו אהבה כמו שהייתה לנו, ואם חוו כמותה הן לא ויתרו עליה מרצון כל עוד היה הסיכוי הקלוש ביותר שהאהבה תתמיד," חייכתי את חיוכי הטוב, ולחשתי לו, "האם אתה חושב שאני לא יודעת את זה... כן, ההנאה להביט למרחקים דרך החלון ולצאת לשפע שמשתרע מעבר לאופק לא תיגמר לי, אך היום טוב לי גם להביט פנימה לתוך חדרי הבית בארמון הפרטי שלי, האם זו בגרות?"
נתתי לשוריק לדבר, הגיעה לו פרידה אמיתית הוא היה גבר מקסים וביקש מעט מאוד, הבעת פניו אמרה הכול.
"אז מה את בעצם אומרת? האם החלומות שלך השתנו והתחילו לזרום לאפיק אחר? הרי הקשר שהיה בינינו היה כל כך נפלא ומבורך, יצרנו גביע של אהבה."
"נכון," השבתי לשוריק, "מעולם לא התחרטתי על התחושות, שיחקתי את המשחק בטבעיות, כאשר היינו יחד מעולם לא הרגשתי זרות, צחקנו, כמו ילדים, וחיינו את עולמם ובכך חידשנו את זמן הילדות שלנו. לא באתי להקשות עלייך לא ציפיתי שאשתנה, אך איני יכולה להתעלם מהצורך שלי לבחור, דקה לפני שהיחסים יפסיקו להיות משחק..."
שוריק התכנס לתוך עצמו, ואמר "אני בוודאי שלא ציפיתי לסיום, כי הניצוץ שהתרחש בינינו היה כמו הנפץ הגדול, וכל כך הדדי, אך כנראה כל אש סופה עשן."
נבוכה התחלתי לאכול את הסלט הנהדר, מגע החסה שבפי הזכיר לי את התקווה שהשליכה עוגן בתוך תוכי... אחרי חוויית האובדן הקשה שטלטלה את המאזניים הבטחתי לעצמי את עצמי, וקיימתי...
לפני שנפרדנו, הוא העיז ושאל "מתי הנסיעה שלכם ליפן?"
"החלטנו שזה יהיה מאוד בקרוב," השבתי.
הוא הוסיף "מה חשבתי לעצמי, הרי זה היה צריך להיות ברור לי מעל לכל ספק, כי הנחישות שלך אדירה כאשר את מחליטה... אז אני מניח שאחרי שתחזרו אני אהיה האדם האחרון שתחפשי?"
"כן," עניתי.
"השיחה הזאת נועדה להבהיר לך ולי שהאהבה חיצונית ככל שתהיה מלאה בסיפוק ועוצמה, לעולם לא תשווה לעצמאות אישית, כי היא הדבר העמוק, האמיתי, והנחשב ביותר. במשך שנים שיחקתי במראה דמיונית והתקשיתי לזהות את עצמי בתוך השתקפותה."
שוריק הסתכל בפני ושאל "אז מי את כיום?"
עניתי ללא היסוס "היום אני האישה שהייתי צריכה להיות. מחלת ההתמכרות דחקה אותי לפינה זמן רב מדי והטילה בי הרבה ספקות ובכך גרמה לי חוסר ביטחון שנתתי לך למלא, ורק דרך הצעדים הבנתי על מה ויתרתי."
"האם האהבה היא דבר כל כך גרוע, וההחלמה כל כך שווה?" שאל שוריק בלחש מצמרר...
"לא מתיימרת לענות, גם אין לי יכולת לשפוט, אני יודעת שכמו הרבה נשים וגם גברים חיפשתי אהבה, אך בחיפושיי אחריה איבדתי את הכיוון ואת השליטה על חיי."
"את אומרת דברים קשים מאוד! האם את בטוחה בהם?" שוריק לא הרפה.
"כן... פרצתי הרבה גבולות, ברחתי למרחקים ארוכים, אתה ראית עד כמה קשה עבדתי כדי להרגיש טוב... אם תהיה כן אתי תודה שטעיתי כאשר ביססתי את הכמיהה על הנחה שגויה, שאהבה חיצונית תמלא אותי, לכן לעתים כה מזמנות אספתי שברים, כי חיבקתי הזדמנויות מתוך פחד שייגמרו."
"האם מה שהיה בינינו היה שגוי?" הוא שאל.
אחזתי בידו האיתנה של שוריק, ללא חרטה או פחד ועניתי "לא! אך היו גם מסרים אחרים שהחיים בחרו להגיד לי, ואכן הייתה להם דרך מאוד מיוחדת לאותת לי, השימוש באוכל הצטרף לתלות באנשים והכול הלך והתעצם והתחיל לכאוב נורא."
הבטתי לתוך עיניו של שוריק, היקר באדם, דמעותיי הופיעו ללא התראה, "לבסוף קרה הבלתי נמנע, התעוררתי וגיליתי שנטשתי את עצמי, ותוך כדי הריצה נותרתי מאחור לא אהבתי את מה שראיתי, אובדן זהות עצמית."
המילים הקשות שיצאו מפי הכו אותי בהבנה כי שוריק היה חלום ונשאר חלום, ולגמרי לא רע, אך המציאות הפכה רעה. לקחתי נשימה ושתקתי, שוריק אסף את עצמו והגיב, "כאשר אני מקשיב לך היום, אני מבין מחדש את המושג הכללה של טעויות... ריחוק מנקודת ההתחלה... מאוד ייתכן שעם האכזבה בוועידה מתה האגדה, הרגשת שכל תמיכה חיצונית היא טעות, כי הרי הם לא ממש עזרו לך להתמודד, ואני הבאתי קשיים לתוך חייך, אולי הרגשת שהחמצת את עצמך ואת דרכך?"
הזדעזעתי מדבריו אך גם סוג של הקלה עטפה אותי, לראשונה מישהו הבין ולא שפט...
"כן..." עניתי, "הנה זה מה שקרה, מיד אחר הוועידה ערכתי חשבון נפש נוקב וחסר פחד עם עצמי, לא פשוט היה לי לעשות את המעבר, לרוב האנשים הדבר לא היה קל, אך בדרך זו החלטתי לא לקבור את ההחלמה האישית שלי בגלל מעשיהם של האחרים."
שוריק חייך, קרץ ואמר "שיהיה... אך זכרי כי גם אז וגם היום אני עדיין מתעקש לומר לך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-9 חודשים המשך פרק 10 עמוד 383-"כרישים ערים גם בלילה" סופרת
שוריק חייך, קרץ ואמר "שיהיה... אך זכרי כי גם אז וגם היום אני עדיין מתעקש לומר לך שאת הנחמה הנחוצה תמצאי אך ורק באהבתו ללא תנאים של גבר מאוהב, כלומר איתי..."
יצאנו, ושוריק הסדיר את התשלום, חיבק אותי בחמימות, ואז אמר "את שקטה ככה פתאום!?"
רק אז שמתי לב שזו הייתה הפעם הראשונה שמיהרתי לעזוב אחרי פגישה אתו, זה היה שינוי, כי יותר מהכול רציתי להישאר ממוקדת, ולא להתפזר. בחוץ עצרתי מונית אך לא לפני שראיתי את שוריק נעלם לתוך רכבו.
אחרי דקות נסיעה ספורות עצרנו ליד חנות יוקרה שתג הבלעדיות עיטר את חלון הראווה שלה. עדיין זכרתי את תמיהתה של נורית כאשר היא העירה "את בטוחה שאילת היא העיר לחפש בה שמלה אופנתית, הרי כל המי ומי קונות בתל אביב?"
הייתי בטוחה, ידעתי מה לחפש, מזמן לא הרגשתי ביטחון נשי שכזה, ידעתי היכן למצוא שמלה אמיתית ובכך לחזור למרוץ האמיתי. שמלה לערב הייתה בעבורי פריט מאוד אינטימי שנגע בגופי דרך מבטים חושניים של אנשים זרים.
באותה שיחה חשפתי לפני נורית את אשר הרגשנו בכל קניית בגדים, את האי־נעימות שנגרמה לנו, לעתים במתכוון ואף אם זה היה מתוך טיפשותה של המוכרת. לפני כניסתי לחנות הזכרתי לעצמי מה היא החדווה של קניות סקסיות, לעומת בחירת בגדים זמינים נוחים ואפילו יפים שהיו אף הם חלק גדול משגרת חיי.
ברגע שדרכתי על מפתן הבוטיק מבטי התעצם ונפשי התמלאה תקווה, אחרי מאבקים רבים כל כך היה בלתי אפשרי להרחיק את עיני מהשפע הנוצץ, והמראֶה שמולי פתח לפני מגוון רחב של אפשרויות בחירה.
עוד באותו בוקר בעת ששתינו קפה ודורון הביע תמיהה, לאן איעדר למשך כל שעות הבוקר אמרתי "מדובר בסגירת מעגלים וברכישות חדשות, ברצוני להתמלא בפריטים שיצבעו את חיינו בצבעים חדשים שהתחלנו לבנות, כאשר גולת הכותרת תהיה שמלה בגזרה מחמיאה, כי אין דבר יותר כואב מאשר הימצאותו של בגד בארוני רק כי הוא עולה על גופי."
דורון הביט בי וניסה לומר את אשר חפצתי לשמוע ומזמן לא שמעתי, "בגדים תחתונים, שמלות חשופות, סנדלי אצבע על עקב גבוה, כובעים רחבים תמיד ריתקו אותך אז אני שמח שחזרת אליהם ועוד..."
"כן! אני ברת מזל ומאמינה שלכך נועדתי," כך השבתי לדורון.
שמחתי שזאת הייתה המציאות שלי, ולא כמו אותם עשרות הנשים שעדיין חוו מבוכה והשפלה בשלבי עודף משקל שונים ומעולם לא השלימו עם בגדי אוהל.
הבחורה החיננית פסעה לקראתי ושאלה "מה שלומך, גברתי, ואיזה בגד את מחפשת, האם זו אחת משמלות הערב המדהימות שלנו?"
רווח לי, הבחורה שבאה מולי ראתה בי לקוחה ראויה ומיד עניתי בביטחון מלא "אכן אני מחפשת שמלת ערב, יש לי כמה רעיונות ואני זקוקה לך שתוסיפי לי עוד."
מאותו רגע היא הקדישה לי זמן, נתתי לה להוביל אותי ושתקתי, כי מה שרציתי יותר מהכול היא התייחסות כמו לאישה מטופחת, לא אהבתי את מעט הכעס שחלחל בי בזוכרי כי לא תמיד המצב היה כזה.
תהיתי מה היא הייתה אומרת לו ידעה, שמעולם לא היו עבורי בגדים מתאימים בבוטיק אופנתי... שמעולם לא חשתי שיהיה לי סיכוי לכך, אכן חשתי חדוות קנייה אמיתית. ואז באופן מפתיע ומרחוק ראיתי את שמלת חלומותיי, שמלה בגזרה קלאסית אך מתוחכמת, היו לה קימורים נפלאים ומלאי השראה, היא נתנה דרור למיניות הגוף ולתום הגוף כאחד. היא הוצגה בהידור רב והתפתלה עד לקרסולי הבובה, נגעה בסנדלים שעל כפות רגליה. באזור החזה הייתה לה תמיכה סמלית, בעזרתם של סרטים שמוקמו בבסיס השדיים, הם מילאו את החלל במלואם, ולא היה כל ספק מה היא אמירתם, חשיבות ויציבות.
הבחורה הצעירה עקבה אחרי מבטי והסבירה לי "שמלה זו היא הדגם היחיד שבו מכל כיוון רואים את הרכות ואת קימורי הגוף הנשי, במקור היא נתפרה בהזמנה לחלון הראווה של חזית החנות, כדי לגרום לעוברים ושבים לעצור ולהיכנס." ואז היא המתיקה אתי סוד "רק היום בבוקר שונתה המדיניות והכנסנו אותה פנימה, כדי להשאיר לנשים מקום לדמיון וסקרנות." בכך היא ניסתה לשכנע אותי ביוקרתה של השמלה, אבל לא היה צורך בכך, ההסבר נראה כה הגיוני ואפילו רוחני, רק המחשבה חיממה אותי עד כמה זה היה נכון לכל דבר:
[מכאן פונט שונה]להתאמץ כדי למצוא את המשאלה שבלב.[עד כאן פונט שונה]
ביקשתי למדוד, והיא הייתה מאוד מרוצה, הורידה את השמלה, והושיטה לי אותה בזהירות, כאשר יצאתי מחדר ההלבשה, נראיתי כחיזיון הכי מדהים שראיתי מימיי. הבטתי בעצמי, נגעתי בעצמי, ראיתי את השתקפותי במראה והבנתי שעוד לא ראיתי כלום על עצמי, כי הנסתר היה רב מהגלוי, וכך רציתי את החיים שלי, מסתוריים, יצירתיים ומכירים בערך עצמם.
מחירה של השמלה היה גבוה מאוד, לא נרתעתי אפילו לרגע, שלמתי וחציתי את מפתן החנות לעולם החיצון. נעשה לי מאוד ברור שקו תפר עדין ונסתר עובר בין בגדים שהשארתי בבית, לשמלה בצבע אדום בוהק נשית ורכה. עצרתי מונית למלון וברגע שהתיישבתי הזלתי דמעה, כי לא יכולתי להתעלם עוד כמה הצורך שלי לבטא את הנשיות ואת ההחלמה עבר דרך פיתוליה של שמלה מפתה.
בשעות הצהריים המוקדמות חזרתי למלון, דורון לא הופתע, אך כאשר הוא הבחין שרכשתי שמלה שמח באופן מיוחד, הוא קיווה שחזרתי להיות הדמות שלה הוא נישא. ואז הוא אמר דבר מאוד חשוב ומעניין, "אני יודע שעבר הרבה זמן מאז ששמלת בוטיק נמצאה ברשותך, ואני מבין שעשית הכול כדי להכניס אותה לארון הבגדים שלך."
"כן אתה צודק..." אמרתי במבוכה, "היום חציתי את הקו האדום שלי, לאורך השנים קניתי בגדים, לא אומר שלא אהבתי אותם, מהם היו נפלאים כמו הקניות עם סופיה האיטלקייה, אך תמיד היה בי עוד חלק חשוב שנשאר מאחור, בצל והיה בלתי מושג או בלתי אפשרי, וחשבתי שהוא יישאר בלתי פתיר לעולם ובחופשה הנוכחית גיליתי שאפשרי לי לפרוץ מהבועה של עצמי."
דורון הביט בשקית היפה ושאל "מדוע שלא תפתחי אותה, ונראה כיצד השמלה משנה את גופך."
מדדתי את השמלה לנגד עיניו הוברר לי מעל לכל ספק שהדמות שהשתקפה מתוך המראה הייתה שלי, מלאה ביטחון וללא ספק חזקה, חבל שהתעקשתי זמן רב כל כך להרחיק את עצמי מגופי ומנפשי. שנים רציתי הופעה כזאת, למען האמת, לא ידעתי עד כמה, כי מעולם אף לא חלמתי שזו יכלה להיות אפשרות בעבורי.
ימים ספורים לאחר מכן חזרנו בטיסה, כמו שהגענו, ברגע שיצאנו משדה התעופה הקטן, הבטתי באנשים, ראיתי לפני קהל של גברים, נשים וילדים שנע במעגלים, הרגשתי שהבאתי אתי נקודת מבט שונה המרמזת על נגיעה בחיים מוחשיים, כמו המגע בבד משי מרשרש, רך, צבעוני, קניית השמלה וכל אשר נלווה לכך פתחו בפניי ובפני לדורון זוגיות עם סיכוי נאות.
בשלושים ואחד באוגוסט, יום השנה למותה ללא עת של הנסיכה דיאנה, בשעת בוקר מאוד מוקדמת הופתעתי לשמוע את צלצולו של הטלפון, טוב לא את הצלצול, אך את מה שנאמר. בימים שביקרתי בפגישות, לא הייתי מופתעת מצלצולים מוקדמים, הייתי גאה לקום עם הזריחה ולדבר על תוכנית האוכל היומית שלי, שיחות הטלפון השכם בבוקר היו מסוג הדברים שבהם האמנו. אך מאז שקיבלתי החלטה לעמוד ברשות עצמי, וזרקתי את התלות בחברותיי מהתוכנית צליל הטלפון בשעה מוקדמת הפך לזר ומוזר.
ההפרעה הטרידה בייחוד כאשר שמעתי את קולה של פלורה, המטפלת של הנריטה, היא נשמעה מבוהלת אך מאוד ברורה, "מצבה של הנריטה הידרדר, היא לא ממש משתפת פעולה, חיפשתי אותך כל השבוע, רציתי להתייעץ בקשר לאשפוז ומנוחה בבית חולים תחת חסותם של הרופאים."
כאילו לא הבנתי את דבריה, היססתי אך קניתי את המשפט המרגיע, אולי אחרי מנוחה היא עשויה להתאושש... לא באמת האמנתי בכך יותר, ידעתי שזו התשובה הלא נכונה, הרי מאז חזרנו מניו יורק לא החלפנו מילה בנושאים רגישים מדי, האמת שלא היה לנו את האומץ לגעת בכאב. נעשה לשתינו ברור שהידידות הגדולה הביאה לחיינו מגוון של מצבים מנוגדים, והכול היה יותר מדי בשבילי, ואולי גם בשבילה... הגדרתי לעצמי מחדש מה העזרה האמיתית שנחוצה לה ומה היה נחוץ לי... הנריטה נחה הרבה יותר מהנחוץ, וכתוצאה מכך נקלענו להמון חילוקי דעות, לבסוף סימני ההיחלשות שלה הלכו וגברו ודיבורים על ההחלמה לא ממש נגעו בה, ואפילו להתווכח לא יכולנו כמו שהורגלנו, או כך הרגשתי לפחות באותה עת.
אך למרות האי־הסכמה שבי שיתפתי פעולה עם חברותיי ונתנו לה תמיכה ועזרה בביקורים אחת לשבוע דיברנו על דא ועל הא, מעט מאוד נגענו בנושאים שלנו. לכן כשהפיליפינית התקשרה וביקשה עזרה מסוג אחר הבנתי שגם תקופה זו הסתיימה. עכשיו היא הייתה זקוקה ליותר מזה, היא הייתה צריכה טיפול בבית חולים.
אלה היו הרהורים שעברו במוחי כאשר שמעתי את קולי ובעצמי לא האמנתי, לבסוף גם אני שתפתי פעולה, יש לשלוח את הנריטה מחוץ לביתה. מעולם לא האמנתי ביעילות הטיפול שנעשה בבית חולים, אך באותה שיחה חשבתי שזהו הדבר הטוב ביותר בעבורה, היא הייתה צריכה משהו חריג... נכנעתי לחוסר האונים שלה.
פלורה, הבחורה הפיליפינית הקשיבה לי, היא בטחה בי, אף על פי שעשתה כך רק כאשר היה לה נוח. בנוסח עדין מאוד היא העבירה את המלצתי להנריטה, האזנתי כאשר ברקע נשמעו חילופי הדברים והבנתי שלמרות חילוקי הדעות בינינו, גם הפעם חברתי לא סירבה להמלצתי והסכימה להתפנות לבית חולים אף כי סטיתי מדרכי, ושתינו ידענו זאת.
מאוחר בלילה דורון חזר מהעבודה, ואני סיפרתי לו את השתלשלות העניינים ועד כמה מצבה של הנריטה הורע, הוא העיר וגאווה בצבצה בקולו "כל אותם השנים שבהם השקעת בעשייה למענה לא היו לשווא, אמנם בחלק מהזמן נגרם נזק, בעיקר למשפחה שלנו, אך מזמן הבנתי שאסור לעורר ספקות במעשה טוב... אף על פי שבעבר לא פעם באתי במבוכה בעקבות מעשייך. עם זאת אני חייב להעיר שלהט והתרגשות שבנתינה לא מחפים על הגזמה שאף פעם אינה נחוצה."
הבטתי בדורון, כן הוא ידע לומר את המילים הקשות בעדינות הרצויה, לא כל הנאמר ערב לאוזניי, אך הדברים השתנו מאז הוועידה.
"נכון," הסכמתי עם דורון, ישבנו בפינת האוכל ושתינו קפה חם, מזג האוויר שידר קרירות של סוף הקיץ ואת עונת החגים המתקרבת, ויום הולדתי עמד גם הוא בפתח. מעולם לא חסרה בי ההתלהבות לעזור לאחרים בכל דרך שהיא, וכן, לא היה אפשר להאשים אותי באדישות.
רעיון האשפוז של הנריטה, והמהלך להוציאה מהבית הקשה על מצפוני, אף על פי שתוצאות מחלת הסוכרת של הנריטה הם שהכריעו את הכף לבסוף. המחלה המכוערת טרפדה את החלומות והתקוות המוכרות וסגרה אותם מאחורי שער נעול. מרגע שאושפזה גייסתי בתוכי את הלהט הישן וצלצלתי לחברותינו הוותיקות ועוררתי בהן עניין מחודש להבנת מצבה הקשה, הנריטה התנתקה מהעולם. כאשר נתתי לעצמי את הזמן לעשות את השירות הנחוץ בכל זאת הרגשתי טוב עם עצמי.
ברגע שראיתיה הופתעתי לגלות ששבוע בבית חולים היטיב אתה במעט, ואכן ברגע שנכנסתי היא אמרה "אני רואה כיצד את נראית ומעריכה את מאמצייך ואת הרצון שלך להצליח בכוחות עצמך, אך הייתי רוצה שתהיי מעורבת יותר בשירות בתוכנית, כי אחרת הכול ייעלם לך וילך לאיבוד."
הבטתי בה ובמוריה ובקנדי ששהו במחיצתה, ושאלתי בחיוך "כנראה את חשה בטוב, אם את מעלה את הנושא ברגע זה?"
היא התרוממה לישיבה בשארית כוחותיה ואמרה "אני דואגת לך, כי כאשר אלך מפה, את תשכחי את עיקרי הדברים מהר מאוד."
היסיתי אותה מיד "אני חוששת שאת ממעיטה במחויבות שלי להחלמה אישית וכרגיל לא מעריכה את מה שהשגתי. אמת איני מבקרת בפגישות, ובכל זאת אני שומרת על עצמי היטב, אל תחשבי שלא אכפת לי, אך זו דרכי והיא מאפשרת לי בדיוק את המקום הנכון שבו אני רוצה להיות כרגע."
ובשקט הוספתי "לא כל התשובות נמצאות בפגישות יום א', ומעולם גם לא היו…"
מוריה שלא הצטיינה בעדינות יתרה הוסיפה "אני המומה שהתגברת על מסירותך לתוכנית כל כך מהר..."
"לא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם המצב," השבתי בשלווה לא מעושה כלל, כי למען האמת קלטתי שלראשונה זה זמן רב הרגשתי חופשייה, הרגשתי שהרפיתי. הבנתי שאני שייכת לעצמי ולא האמנתי עד כמה שכחתי את עצמי ואת הנחישות שלי.
הנריטה הקשיבה לחילופי הדברים עצמה את עיניה, והתנתקה.
שעה אחרי כן ירדתי עם מוריה וקנדי לקפיטריה של בית החולים, הזמנו כוס קפה והתיישבנו.
קנדי אמרה את הדבר הנכון ביותר "הנריטה רכשה ניצחונות קטנים מארוחה לארוחה, אך הפסידה במלחמה הכוללת על שלמות בריאותה."
הבטתי בה בהכרת תודה, לראשונה הייתה הסכמה בינינו, מחלת הסוכרת שינתה באופן יסודי את כל מרכיבי החיים שבעבר התייחסנו אליהם כמובן מאליו. היא ניערה את התמימות של כולנו ואילצה אותנו לכבד את התמונה הכללית. מאותו יום השהייה של הנריטה בבית חולים הפכה לאשפוז ממושך, דורון כדרכו ללא כל היסוס הקפיץ אותי אליה דרך קבע ובכך נקבעו נהלים חדשים וזרים לכולנו.
אני בעצמי חשתי בטוב, הייתי גאה במעשיי, בסדר היום הנכון, כפי שהוא היה אמור להיות, בלוח מלא עשייה. התפעלתי מהנחישות שלי לשלב את עצמי אך ורק בעזרה מאוזנת ויחד עם חברותיי, כצוות. לראשונה מאז שהכרתי את הנריטה חשתי תחושה מרפאה, גם כאשר שהיתי בחברתה, כי לא רציתי לשכוח לחלוטין כיצד היא עצרה את האוויר שסביבי וקטעה כל רעיון בדרך להחלמה שלה או שלי.
כמה ימים מאוחר יותר, בערבו של יום שהפך ליותר משמעותי מהאחרים, לא חשתי שונה, כי שום דבר לא העיד על התרחשות מיוחדת. הנסיעה לבית חולים, הייתה סבירה, כמעט ללא פקקי תנועה, הגעתי לשער הגדול עליתי לקומת הכניסה במהירות ובנוחות והייתה לי אנרגיה טובה. ולפתע פתאום ברגע שבו נסגרה דלת המעלית נכמרו פני, ונזכרתי בכל אותן המחלקות ברחבי העולם ששהינו בהן. באותו רגע חשתי מעל לכל ספק שהכול השתנה.
מיקומה של המחלקה היה בקומה חמש, ועד שנפתחו הדלתות כבר התלבטתי עד כמה זה יהיה הוגן להפיל את כל האשמה עליה, הרי אני היא זאת ששקעתי יותר מהנחוץ בתוך חייה. כאשר יצאתי מהמעלית ולחצתי על לחצן המחלקה נהיה לי מאוד ברור, יהיה עלי לצאת לה מהחיים, להתרחק ממתן הוראות בקשר למצב בריאותה. כבר מרחוק, עוד מקצה תחנת האחיות, זיהיתי את פלורה, היא עמדה בפתח החדר ובכתה כל חושיי התעוררו, "מה קרה?" שאלתי.
"היא... היא... פשוט שוכבת שם ובוהה בי, ומאז אתמול היא לא מדברת, אף מילה, חשבתי שאת תוכלי לדובב אותה..."
פלורה צדקה מצבה לא היה מזהיר, הבנתי שהאשפוז הממושך בבית חולים יצר מציאות חדשה של עליות וירידות חדות מאוד.
"הנריטה, היי, את שומעת אותי? את חייבת לחזור אלי, את חזקה, אני אוהבת אותך, את יודעת את זה, נכון? אני יודעת שאת לא יכולה לדבר עכשיו, אבל אני חושבת שאת יכולה לשמוע אותי, תבטחי בי, תנסי, תמיד היינו צוות, זוכרת? 'דינוזאורים לא נכנעים!'"
צעקתי, הפצרתי ובתוך כך גם התפללתי לאלוהים, אפילו הרגשתי נקיפות מצפון בקשר להתלבטות במעלית בדרכי לקומה חמש. כן, כאשר נעמדתי מול חברתי הדוממת במיטה התנדפו לי כל מחשבות הנטישה.
חשתי תסכול, לא הצלחתי לעזור, לכוון. מצבה השתנה ברגע, ההידרדרות הפכה להיות מאוד בולטת והטיפולים לא הועילו לה במאומה, מחלת הסוכרת גבתה את המחיר הגבוה ביותר, והרופאים קצבו לה זמן קצר מאוד.
כל חברותינו בטחו בצוות הרפואי, אך חושי התעקשו לומר לי כי זו פשוט לא הגישה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים חשיפה מיינרד
את הפנים מוציא החוצה
את החוץ לתוכי מפנים
ציפורניים נועץ בגופי
הכאב נשאר בתוכי
את אהבתי בתחנה משאיר
הסלולר על רטט
הרגש לנוחותי חנוק
מעצמי מנסה לברוח
ועצמי אותי עוצר
זה בידיי ואני שומט
משחרר כדי לקבל
מניח כדי להתפס
חושף מאחורי מחסה
מרים שמיכה ומתכסה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
