תחילת המחצית השנייה לעשור השביעי לחיי.
ויש הרהורים. בכל זאת הבנאדם מהלך על הפלנטה 65 שנה.
23,725 יום. 569,400 שעות. איך מסכמים את זה?
צבא, השכלה, טיולים בארץ ובעולם (כולל ספורט אתגרי), משפחה בארץ ובחו"ל, ספרים שנקראו וסרטים / סדרות שנצפו ומאיזה התרשמתי או התאכזבתי. מוזיקה מועדפת. מקומות בהם גרתי, למדתי ועבדתי בארץ וטרם הגיעי לישראל, ילד בן 7. אבל אלה פרטים.
זמנים טובים וקשים (כמו לכולנו).
חוויות שנחרתו וכאלה שהייתי מעדיף למחוק מזכרוני. הישגים ופאשלות.
זכרונות ארועים משמעותיים במדינה (ששת הימים היה הראשון).
מי האדם או יותר מאחד שאני מעריך (חוקר מדעי ואדם משכמו ומעלה) ומתעב (שכן ארור, מצידי שימות מחר). למי אני מתגעגע (דודה אהובה).
דברים שמזדהה איתם וכאלה שלא. פרות קדושות ששחטתי ויש כמה.
בגיל 28 עברתי סדרת בחינות לקביעת יכולות והתאמת מקצוע. בסופו של דבר שאלה הבוחנת 'איך אתה רואה את עצמך עוד 10 שנים?'.
'בן 38'. רבאק, מניין לי לדעת? מי באמת יודע מה יהיה עוד עשור. ובדיעבד חיי פנו למסלול שכלל לא דמיינתי כולל עבודה ומעבר לעיר אחרת.
ולפני תריסר שנים עוד מעבר משנה חיים.
ועכשיו? "בן 75 או בעולם הבא".
ולפעמים הרהור- כמה זמן נותר לי ומה לעשות בו? לא יודע לראשון; לקרוא, לכתוב ועוד לשני.
טיולים בעולם הפסיקו לרתק אותי. מה שאני יודע הוא שהמוות לא מזיז לי ולא מפחיד אותי. הפחד מהמוות נראה לי תמיד כל כך לא מובן ולא רציונלי. נמות, ודי.
החשש הוא האם וכמה אסבול לפני שאעוף מכאן ואצטרף לכמה וכמה בני משפחה, כמה מבני כיתתי ומכרים לעבודה שכבר התחפפו.
הייתי מנקז לשני מילים- אין חרטות.
לא על בחירותי. לא על מה שעשיתי ומה שלא.
לא מאמין בחרטות. מה שנעשה אי אפשר להחזיר לאחור.
מה שלא- עדיין יכול להיעשות, ואם לא- אז לא.
ועל מצבתי – אם תהיה, לא מאמין בטקסיות סביב המוות ועדיף לטעת עץ שזה גם סביבתי יותר ולא עוד חתיכת אבן – שייחרת (מתחת לשמי):
נולד, חי, מת.
Country roads, take me home.
וזהו. אה, ובהלווייתי- אם תהיה, באמת שלא מזיז לי- שינגנו את שירו המופלא של ג'ון דנוור , מתוכו השורה לעיל והאהוב עלי ביותר.
https://www.youtube.com/watch?v=1vrEljMfXYo
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
